Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ימין’

נניח שאציג בפניכם את סדרת המספרים הבאה: 2, 4, 6. עליכם לגלות את החוקיות המסתתרת מאחורי הסדרה על ידי הצגת סדרות מספרים שונות, כאשר אני אגיד לכם אם הן מקיימות את אותה החוקיות או לא. אילו סדרות הייתם מציגים לי?

זהו מבחן פסיכולוגי מפורסם, שנוסה פעמים רבות. בדרך כלל הנבדקים שואלים האם הסדרה 8, 10, 12 מקיימת את אותה החוקיות, או סדרות אחרות של מספרים זוגיים, ואז לאחר שהחוקר עונה בחיוב מכריזים על כך שהחוקיות היא מספרים זוגיים בסדר עולה. לאחר שהחוקר אומר להם שזו לא החוקיות הם מנסים משהו אחר, למשל 3, 5, 7, ואז מכריזים שהחוקיות היא מספרים בהפרש של 2. החוקיות האמיתית של הסדרה היא "מספרים בסדר עולה כלשהו", אבל בדרך כלל לוקח זמן רב עד שאנשים מגלים אותה, מכיוון שהם לא שואלים את השאלות הנכונות: במקום לנסות לזרוק סדרות מספרים הסותרות את התיאוריה הראשונית שלהם, לנסות להפריך אותה, הם זורקים סדרות מספרים המאשרות את התיאוריה הראשונית שלהם. זו בדיוק הדרך שלא להגיע אל האמת. ואנשים פועלים כך מכיוון שהמוח שלנו לא מתוכנת למצוא את האמת.

הדיון הזה לא רלוונטי רק למציאת החוקיות המסתתרת מאחורי סדרות מספרים. באותו האופן, אם תציבו אותם אל מול סרטון ווידיאו שמראה חייל או שוטר העומד אל מול פלסטיני בסיטואציה מלחיצה, שמאלנים וימניים יראו דברים שונים לגמרי: כל צד למפה הפוליטית יחפש בסרטון עדויות המאשרות את דעותיו המוקדמות, בדיוק כפי שהנבדקים במבחן שתיארתי מחפשים סדרות המאשרות את דעותיהם המוקדמות לגבי סדרת המספרים. פעם אחר פעם ימניים או שמאלנים מפגינים מידה גבוהה מאוד של ביקורתיות כלפי טענות מהמחנה השני בנוגע למקרים האלו, ולעומת זאת מתעלמים בגסות מטיעונים בסיסיים כאשר הם עוסקים בהגנה על המחנה שלהם. המוח שלנו, מטבעו, הוא פשוט לא מכשיר ביקורתי. רוצים לדעת את האמת בנוגע לסרטון שהתפרסם ברשת? הדרך לעשות זאת היא להקיף את עצמכם באנשים מימין ומשמאל שיחשפו אתכם ל"סדרות מספרים" שונות. לצערנו, בדרך כלל אנשים מעדיפים להקיף את עצמם בעיקר באנשים שחושבים דומה. כאשר אנשים חיים ופועלים בתוך "תיבות תהודה" כאלו, הכוללת רק מוחות דומים להם, הם יבלו את כל זמנם בניסיון למצוא סדרות מספרים התואמות את החוקיות החביבה עליהם, בהחלפת הסדרות האלו ביניהם ומתן פרסים לאלו שמצאו את הסדרות שהן הכי משכנעות – ויתעלמו לגמרי מסדרות מספרים סותרות. ככה אנחנו נראים: ימניים המחפשים סדרות של מספרים זוגיים עולים כדי להוכיח שזו החוקיות, שמאלנים המחפשים סדרות של מספרים בהפרש של 2, ואין סיבה מיוחדת להאמין שאיזה שהוא צד אי פעם יחשוף בטעות את החוקיות האמיתית.

אבל מדוע?

מדוע המוח שלנו הוא כל כך מוגבל? מדוע אידיאולוגיות ודתות מעוורות וכובלות אנשים לדעות מסוימות? מהו ההבדל הבסיסי בין ימניים ושמאלנים שגורם להם להביט על אותו הסרטון ולראות דברים כל כך שונים?

ג'ונתן היידט הוא פסיכולוג באוניברסיטת ניו-יורק, וספרו "The Righteous Mind" עוסק באופן שבו המוח שלנו מגבש תפיסות מוסריות ופועל בהתאם. אבל הספר הוא הרבה מעבר לכך: היידט מספק מפתח להבנה של קבוצות פוליטיות, מתאר מיפוי של היסודות המוסריים השונים המרכיבים את הימין והשמאל במרבית הארצות, מסביר כיצד היסודות המוסריים של כל החברות האנושיות התפתחו באופן אבולוציוני, ומסביר מדוע תפיסות מוסריות כובלות ומעוורות אותנו.

מרבית האנשים מניחים שאנשים השייכים למחנה הפוליטי הנגדי הם טיפשים, מושחתים או מרושעים, ומרבית האתאיסטיים חושבים שאנשים דתיים הם פשוט טיפשים. אמונות השווא האלו נפוצות מאוד בארצנו הקטנטונת, והן אחת הסיבות המרכזיות להפסדים חוזרים ונשנים של השמאל בבחירות. ספרו של היידט הוא לדעתי תרופת הנגד החזקה ביותר שיכולה להיות לאמונות האלו, המפתח להבנה אמיתית של אנשים שונים מכם, וקריאת חובה לכל מי שנהנה לנהל דיונים פוליטיים.

הרוכב והפיל

לפני שנגיע להבדלים בין ימניים ושמאלנים, ישנו שד שעלינו להרוג: שד האדם הרציונאלי. כן, בדרך כלל כלכלנים הם אלו שחוטפים את האשמה על הנחת הרציונאליות (ולא בצדק, מכיוון שזו הנחה די זניחה במרבית המחקרים), אבל האמת היא שכל בני האדם נוטים לחשוב שהם עצמם בוחרים את דעותיהם הפוליטיות באופן רציונאלי ולוגי. למשל, לפני מספר שנים מישהי, חברת פייסבוק שלי, כתבה בסטטוס שהיא בחנה את כל התיאוריות הכלכליות שישנן והתיאוריה הליברטריאנית נראתה לה הכי נכונה ומתאימה לעובדות, וכך היא בחרה להיות ליברטריאנית. סיפור יפה, אבל סביר שהיא המציאה אותו בדיעבד – מלבד העובדה שדרושות שנים ארוכות של לימוד כדי להכיר לעומק את כל האידיאולוגיות הקיימות, אף אחד לא בוחר כך את דעותיו הפוליטיות או הכלכליות. זה פשוט לא האופן שבו אנשים פועלים. אז כיצד אנחנו באמת מבצעים שיפוטים מוסריים ומבצעים בחירות פוליטיות?

התיאור הציורי שבו משתמש היידט כדי לתאר כיצד עובד המוח מתייחס לפיל שעליו ישנו רוכב. בכוונה מדובר כאן בפיל ולא בסוס, משום שהרוכב לא באמת נוהג בפיל, הוא פשוט יושב עליו. הפיל הוא האינטואיציה והרגשות שלנו, והוא זה שמוביל את הפעולה באופן המיידי ביותר. הרוכב הוא אותו חלק של המוח המסוגל לחשוב באופן עמוק, רציונאלי ומסודר על נושאים שונים. אך בניגוד לאופן שבו פסיכולוגים (וכלכלנים) חשבו על בני אדם עד שנות השמונים או התשעים של המאה הקודמת, הפיל הוא זה שקובע, והרוכב נמצא שם בעיקר על מנת לשרת אותו. האינטואיציה מגיעה קודם, ההיגיון מגיע לאחר מכן. הפיל מחליט לפנות שמאלה או ימינה, לעצור או להתקדם, הוא מקבל את ההחלטות האלו בשברירי שנייה ובאופן אינטואיטיבי למדי, כתוצאה מהניסיון ההיסטורי שלנו ומתכונות אופי מובנות שעם חלקן אנחנו פשוט נולדנו, והרוכב בעיקר מצדיק אותן בדיעבד.

היידט מציג שלל מחקרים התומכים בעניין זה. למשל, באחד הניסויים הרבים המתוארים בספר הציגו פסיכולוגים בפני אנשים תמונות של פוליטיקאים שהתחרו ביניהם בבחירות מקומיות ברחבי ארצות הברית בעשורים האחרונים, כאשר כל תמונה הוצגה לנבדקים למשך פחות משניה וללא שום רקע בנוגע למפלגה או לסנאטור. השיפוט בנוגע לפוליטיקאי הראוי ביותר, אותו ביצעו הנבדקים רק על סמך תמונה יחידה של אדם שהם לא מכירים שאותה הם ראו למשך פחות משניה, חזה באופן לא רע בכלל את תוצאות הבחירות בפועל. בניסויים אחרים אנשים תירצו את הבחירות שביצעו בכל מני דרכים מורכבות, למרות שלמעשה הם בחרו כפי שהם בחרו בזכות מניפולציה כזו או אחרת של החוקרים, כמו למשל הפצת ריח רע בעת עריכת המחקר.

אך הרוכב הוא לא "משרת עיוור" של הפיל. היחסים ביניהם דומים יותר ליחסים בין עורך דין ללקוח: הרוכב נמצא שם בשביל הפיל, אבל זה לא אומר שהוא יהיה מוכן להצדיק כל דבר שהפיל עושה מתוך רגשות ואינטואיציה. למשל, הרוכב מסוגל למנוע מאיתנו לאכול מאכלים משמינים שאנחנו רוצים נורא, או לשכנע אותנו לשנות את דעתנו הראשונית בנוגע למקרים מעורפלים מבחינה מוסרית, בהינתן מספיק זמן. הרוכב משמש גם בתור מנהל יחסי ציבור, המסביר את תנועותיו של הפיל לסביבה בדיעבד בתור רצף של פעולות הגיוניות ולוגיות, חתירה אל מטרה ברורה, כדי שאנשים מסביבנו יתרשמו. מדוע התפתח המוח שלנו באופן המוזר הזה? מדוע במקום אותו רוכב-עורך-דין-יחצ"ן אין לנו במוח איזה שהוא רוכב-מדען המסוגל לשלוט בפיל שליטה מלאה ולהנחות אותו באופן רציונאלי ולוגי לעבר האמת האבסולוטית?

הסיבה לכך היא שהמוח שלנו, כמו כל איבר אחר בגוף שלנו ושל כל יצור חי אחר עלי אדמות, התפתח בתהליך אבולוציוני, בהתאם לצרכים, במטרה למקסם את הישרדותם של גנים אנוכיים, ולא במטרה לחשוף את הלוגיקה השמימית שביסודות היקום. במהלך ההיסטוריה האבולוציונית של המין האנושי האדם המעוניין לשפר את מעמדו החברתי ולמצוא בני זוג טובים היה זקוק מאוד לעורך דין שיאפשר לו לשכנע בני אדם אחרים שהוא נחוץ עבורם, ופחות למדען שיעזור לו למצוא איזו שהיא אמת תיאורטית, עמוקה וחדשה בנוגע לטבע. זו גם הסיבה להטיה הקוגניטיבית שנקראת confirmation bias, שהצגתי בתרגיל עם סדרות המספרים שבתחילת הרשומה.

ההכחשה של מערכת היחסים האמיתית בין הרוכב והפיל, בין האינטואיציה והההיגיון, נפוצה מאוד בעולם שלנו. למשל, רבים חושבים שהשכלה גורמת לנו להישמע יותר להיגיון ופחות לאינטואיציה, בזמן שהמחקרים שהיידט מתאר מעלים כי ההבדל היחיד בין משכילים ללא-משכילים הוא שמשכילים מסוגלים לתרץ יותר טוב בדיעבד את השיפוטים האינטואטיביים שהם עושים. רכישת השכלה בסך הכל מאמנת את הרוכב להיות עורך דין טוב יותר עבור הפיל, למצוא יותר סדרות נתונים שמאשרות את התיאוריה הראשונית שלנו, היא לא מאפשרת אנשים לבחור עמדה פוליטית טובה יותר. מניסיוני ההשכלה גם מייצרת אצל משכילים ביטחון-יתר בנכונותה של אותה תיאוריה ראשונית, שבה הם בחרו באופן אינטואיטיבי ורגשי לגמרי בדיוק כמו לא-משכילים. כולנו לוקים באותו העיוורון.

ששת הטעמים המוסריים

לאחר הקדמה זו, שנועדה להסביר כיצד המוח שלנו מבצע באופן אינטואיטיבי שיפוט של מצבים מוסריים ועקרונות פוליטיים, עובר היידט לסקור את המגוון האנושי של עקרונות מוסריים.

האנלוגיה המרכזית שבה משתמש היידט היא טעמים. כיצד בני אדם קובעים אילו סוגי אוכל הם אוהבים? יש ככל הנראה קשר כלשהו לביולוגיה האישית שלנו, אבל ההעדפות לגבי אוכל הן במידה רבה תרבותיות. מצד אחד תרבויות נבדלות אחת מהשנייה בדגש שהן שמות על טעמים שונים, אבל מצד שני, לכל בני האדם יש את אותם מרכזי הטעם בלשון, ישנם תבלינים רבים משותפים בין תרבויות שונות, ואין שום תרבות בעולם שבה בני אדם אוכלים קליפות עץ למחייתם. יש איזה שהוא בסיס ביולוגי לסוגי האוכל שבני אדם אוהבים, ותרבויות שונות בנו ווריאציות שונות על אותו הבסיס. כך גם בנוגע לערכים מוסריים: ישנם מספר "טעמים מוסריים" בסיסיים המופיעים בדרך כזו או אחרת בכל התרבויות, והמקור שלהם הוא אבולוציוני, ותרבויות שונות בנו לעצמן ווריאציות שונות על בסיס הטעמים האלו. למעשה, ישנם שישה טעמים בסיסיים, יסודות מוסריים המחווטים במוחנו:

  1. הגנה על אחרים (תרגום לא מושלם של המילה care) לעומת גרימת נזק
  2. הוגנות לעומת רמאות
  3. חופש לעומת דיכוי
  4. נאמנות לקבוצה לעומת בגידה
  5. סמכות וכבוד במסגרת מדרג חברתי
  6. טוהרה וקדושה

כדי להבחין בכל הטעמים, היידט נדרש להכיר לקורא הממוצע של ספרו אנשים שונים ממנו: אנשים שאינם WEIRD (מוזרים).

ראשי התיבות WEIRD באנגלית מתארים אנשים שהם מערביים, משכילים, ומגיעים מארצות תעשייתיות, עשירות ודמוקרטיות – בקיצור, אנשים כמוני וכמו 90% מהקוראים הפוטנציאלים של הרשומה הזו. בעוד שבעבר מרבית המחקרים בפסיכולוגיה נעשו על סטודנטים השייכים לקבוצה זו, בעשורים האחרונים החלו פסיכולוגים להבין שזו קבוצה מאוד לא מייצגת של המין האנושי, בין השאר גם בנוגע לשיפוט מוסרי. ה"מוזרים" נוטים לחשוב בצורה מאוד אינדיבידואליסטית, עם דגש חזק על חופש אישי ועקרונות מוסריים המבוססים על שלושת הטעמים הראשונים. לעומתם, הלא-מוזרים נוטים לכלול בתפיסות המוסריות שלהם טעמים אחרים, וכן להסתכל על הקשרים בין בני אדם ובין קבוצות גדולות יותר או מוסדות חשובים, במקום על בני האדם כיחידות אינדיבידואליסטיות.

למשל, אחד הסיפורים שהציג היידט לאנשים רבים כולל אדם אשר רוכש עוף בסופרמרקט, מגיע לביתו, מחמם את העוף בתנור, ואז מחליט לקיים איתו יחסי מין לפני הארוחה. מוזרים ולא-מוזרים נוטים להביע גועל מהרעיון ולטעון שהם לא היו רוצים לצפות באקט, אבל בעוד שמוזרים מודים שבסופו של דבר אף אחד לא נפגע כאן בתהליך ולכן מותר לאיש לעשות מה שהוא רוצה עם העוף שלו, לא-מוזרים מתקשים להבין איך מישהו יכול אפילו לחשוב על הצדקה למעשה כל כך לא מוסרי. מבחינתם המעשה פוגע בקדושת הגוף או בקדושת האקט של קיום יחסי מין. אצל המוזרים אין כמעט מושג של קדושה (מלבד הדוגמה שהיידט מזכיר של חובבי טבע קיצוניים, שעבורם הטבע הוא "קדוש" וכל תכנית פיתוח וקידמה היא רעה מעיקרה).

אנשים מוזרים מתקשים מאוד להבין איך הלא-מוזרים חושבים. היידט מתאר את חייו בתור יהודי שספג ערכים ליברליים עוד מהבית, ולאחר מכן הערכים האלו התחזקו באקדמיה, שבארצות הברית כמו גם בארץ נשלטת כמעט לחלוטין על ידי השמאל. במשך שנים רבות היה לו ברור לגמרי שהצד הליברלי הוא הצד הצודק, מרצים וסטודנטים היו מבקרים בשיעורים דרך קבע את הרפובליקנים וצוחקים עליהם, וזה היה ברור לו מאליו שתומכי הרפובליקנים הם טיפשים המונעים מעדריות ופחדים פרימיטיביים – בדיוק כפי שבארץ שמאלנים מאמינים לגבי הימניים. כשהוא התחיל לחקור את המגוון האנושי של העדפות מוסריות נחשף היידט למניעים העומדים מאחורי בעלי השקפות שונות משלו, אבל הוא כותב שרק כאשר הוא נסע לעבוד בהודו במשך מספר חודשים, עבד עם מקומיים וספג את הרגליהם, הוא ממש "הרגיש" לראשונה בחייו העדפות מוסריות שאינן קשורות אך ורק לנזק והוגנות. כשהוא חזר לארצות הברית הוא לא הפך לתומך של הרפובליקנים, אבל הוא כבר היה מסוגל לראות אותם באופן הרבה יותר חיובי. הוא היה מסוגל להבין אותם, החל לסלוד מליברלים שיורדים עליהם, והחל להבין מדוע מועמדים דמוקרטיים הפסידו בבחירות לג'ורג' בוש האב ולבנו. למעשה, מרבית הספר הוא ניסיון להסביר לקורא, שהיידט מניח שהוא ליברלי-שמאלני, כיצד חושבים ימניים, מדוע הם לא עדר של מטומטמים וכיצד ישנו היגיון אבולוציוני ופרקטי רב בתפיסה המוסרית שלהם.

מכאן גם נובע חיסרון מסוים של הספר: היידט מסביר לשמאלנים כיצד חושבים ימניים, אבל לא טורח במיוחד להסביר לימניים כיצד חושבים שמאלנים. ישנה הצדקה לבחירה הזו של היידט – לפי מחקרים שהוא מתאר מסתבר שימניים יכולים לחזות לא רע כיצד יענו שמאלנים לשאלות מוסריות שונות, אך שמאלניים לא מסוגלים לחזות כיצד ימניים יענו. מדוע קיים ההבדל הזה? הסיבה היא שימניים מרגישים את כל ששת הטעמים המוסריים, בעוד ששמאלנים ממוקדים בעיקר בשניים-שלושה הראשונים (למעשה הטעמים השני והשלישי מקבלים ביטוי די שונה אצל ימניים ושמאלנים).

כאשר ימני מבצע שיפוט מוסרי שמשמעותו הוא שערך דתי או פטריוטי הוא קדוש יותר מפגיעה מסוימת בחלשים, נניח פגיעה בפרטיות, שמאלני יניח שלימני פשוט לא אכפת מהחלשים. השמאלני מתקשה לראות את הערכים שאותם הימני שיקלל לעומת פגיעה בחלשים, בעוד שהימני מסוגל לראות את כל הטעמים ולהבין שהשמאלני פשוט שם דגש על שלושת הראשונים. לכן במחקרים שציינתי, שמאלנים שניסו לחזות כיצד ימניים יענו לשאלות מוסריות פשוט הניחו שימניים הם אנשים שלא אכפת להם בכלל מפגיעה בחלשים וחסרי ישע – וזאת כמובן טעות (הממצאים האלו רלוונטים גם לדיון הכלכלי בישראל, היכן שבעלי דעות סוציאליסטיות פשוט מניחים שקפיטליסטים וכלכלנים הם אנשים רעים שלא אכפת להם מעניים, ומסרבים לראות את השיקולים המאזנים שעליהם אני כותב כאן).

אפקט הכוורת והאבולוציה של קבוצות

חלק גדול מהספר עוסק באבולוציה של המוח האנושי. היידט טוען שלא ניתן להבין את התפתחות הטעמים המוסריים והדתות מבלי לחשוב על אבולוציה של קבוצות בני אדם, המתחרות ביניהן ומנסות לפתח כלים שיגבירו את לכידות הקבוצה וימנעו ניצול של המשאבים הציבוריים (free riders). בכך נכנס היידט לשדה מוקשים לא פשוט: הוויכוח אודות תקפותה של אבולוציה ברמת הקבוצה. מאז שנות השבעים של המאה הקודמת טענו מספר חוקרים מובילים שאבולוציה מתרחשת אך ורק ברמת האינדיבידואל, ולכן לא נכון לטעון שתכונה אנושית כלשהי התפתחה באופן אבולוציוני רק מכיוון שהיא עוזרת לקבוצות לשרוד. התכונות היחידות שמתפתחות הן כאלו שעוזרות לאינדיבידואלים לשרוד. היידט תוקף את הטענה הזו, וטוען שחלק ניכר מהבסיס המוסרי שלנו התפתח במסגרת אבולוציה של קבוצות, מתוך מטרה ללכד את חברי הקבוצה ולאפשר להם לשתף פעולה.

במקביל לכך, תוקף היידט גם את טענותיהם של ריצ'רד דוקינס ואחרים בנוגע להתפתחות הדת: בעוד שהם רואים בדת תוצר-לוואי של מודלים קוגניטיביים ברמת האינדיבידואל, כגון הנטיה לייחס "סוכנות" לעצמים (למשל לחשוב שלעננים יש צורה של בעל חיים, או שמשהו אקראי כמו מטר גשם קורה בתור פעולה מכוונת של מישהו), היידט טוען שדתות התפתחו בקו-אבולוציה עם רגשות מוסריים ומודלים קוגניטיביים שאיפשרו לקבוצות בני אדם מסוימות לשתף פעולה יחדיו יותר ביעילות מאשר קבוצות בני אדם אחרות. כלומר, דתות הם לא סתם תוצר לוואי, היה להן תפקיד אבולוציוני חשוב.

ננסה להסביר את הכוונה של היידט בעזרת דוגמה. אחד המודלים הקוגניטיביים שעליהם כותב היידט בהרחבה הוא "מתג הכוורת": מן מתג פסיכולוגי שמאפשר לבני אדם להרגיש "חלק מהכוורת", חלק ממשהו גדול וחשוב יותר מאיתנו, לשכוח את עצמנו ואת המניעים שלנו ולהקדיש את עצמנו לרגעים מסוימים לטובת הכלל. רובכם הרגשתם את המתג הזה לפחות פעם אחת בחייכם – אולי בהפגנות של המחאה החברתית, או בעת קונצרט רוק או מסיבת טראנס, בעת טקסים דתיים, במסגרת פעילות צבאית או ספורטיבית הכוללת מאמץ משותף ועוד, מין תחושה עילאית שכזו של אחדות עם האנשים שסביבכם ומטרה משותפת.

נניח שיש בני אדם שבראשם מתחיל להתפתח המודל הקוגניטיבי הזה, והם ניצבים מול בעיה מעשית: בניית מערכת השקיה לשדות האורז שלהם. הנהרות באזור מתפצלים בנקודות שונות, ולכל כפר משתלם לנסות להסיט את המים לכיוון שלו בנקודות הפיצול על חשבון כפרים אחרים. איך ניתן למנוע מצב של לוחמה תמידית בין הכפרים? הפתרון שנמצא בדוגמה היסטורית מאינדונזיה הוא לבנות מקדש בכל נקודת פיצול, כאשר הכפרים שבמורד הנהר חולקים את אותם האלים שבמקדש ומבצעים ביחד טקסים דתיים בתוכו. הטקסים הדתיים, הכוללים ריקודים ושירה, מפעילים את "מתג הכוורת", יוצרים אצל הנוכחים תחושת אחדות, ומאפשרים להם לחלק את המים ביניהם ולמנוע סכסוכים. ההיררכיה של המקדשים בנויה לפי ההיררכיה של פיצולי הנהר, כאשר בפיצולים המוקדמים והראשיים יש מקדשים ראשיים יותר המאחדים את כל הכפרים שבמורד הזרם. תרבויות שהשכילו לפתח מבנים חברתיים כאלו שגשגו על חשבונן של תרבויות אחרות, בין אם על ידי כיבוש והרג או על ידי הדבקה חברתית של רעיונות שעובדים.

במשך עשרות אלפי השנים האחרונות נוצר תהליך של קו-אבולוציה, הכולל אבולוציה ברמת הפרט, ברמת הקבוצה וגם שינויים חברתיים, כאשר הדתות והמודלים הקוגניטיביים שבמוחנו משתנים במקביל כדי לאפשר שיתוף פעולה יעיל יותר, ובסופו של דבר הקבוצות שהפכו נפוצות הן אלו שהצליחו להפוך משאבים לצאצאים באופן היעיל ביותר. מכאן גם נובעים הטעמים המוסריים שמנחים את הימין, בעיקר הרביעי והחמישי – טעמים שהשמאל הליברלי נוטה לדחות בבוז עמוק.

סיכום

ספרו של היידט הוא להערכתי אחד החשובים ביותר שיצאו בעשור האחרון. הספר משמש מפתח מצוין להבנת הפוליטיקה האנושית, להבנת האופן שבו תפיסות מוסריות כובלות ומעוורות, ומסביר דתות באופן יותר משכנע לדעתי מספריהם של ריצ'רד דוקינס, דניאל דנט ואחרים, שסלידתם מהדת מובילה לתקיפת אנשי קש. מעניין אותי מה יחשבו אנשים דתיים על ההסברים של היידט, שהם הרבה יותר אוהדים ומבינים.

למרות שמדובר באחד הספרים הטובים שקראתי, בכל זאת יש לו ארבעה חסרונות מרכזיים. ראשית, כמו ספרים רבים אחרים, הוא ארוך מדי וכולל חזרות מיותרות וכמה פרקים מיותרים. שנית, כפי שציינתי, הספר פונה לאנשים משכילים, חילוניים, שמאלנים וליברלים מתוך מטרה להסביר להם את הצד השני למפה הפוליטית, ולדעתי היידט לא מקדיש מספיק זמן על מנת לנסות לבנות גשר גם בכיוון ההפוך. החסרון השלישי הוא התמקדות בפוליטיקה האמריקאית, שהיא יחסית יוצאת דופן. למשל, בישראל ובמדינות אירופאיות רבות אין שום צד במפה הפוליטית שבאמת תומך בחופש כלכלי, ויש מדינות שבהן הדת משחקת תפקיד פחות חשוב. החסרון הרביעי הוא לא בדיוק חסרון, אלא יותר עניין של גישה: היידט מסרב להיות שיפוטי, ומעודד גם אותנו שלא להיות שיפוטיים כלפי אנשים בעלי מערכת מוסרית שונה משלנו. הגישה הזו שלו מאוד חשובה, מכיוון שלפני ששמאלנים יבינו כיצד ימניים חושבים ולהפך כל צד חייב להיפטר מההנחה שלפיה האנשים בצד השני פשוט טיפשים ולכן הם טועים. אבל האם הגישה הזו נכונה? האם לא יתכנו מערכות מוסריות שהן באמת עליונות על אחרות, באופן אובייקטיבי כלשהו?

היידט הרי כותב שמערכות מוסריות מסוימות התפתחו בגלל שהן היו עליונות מבחינת היכולת ליצור שיתוף פעולה בין בני אדם במהלך האבולוציה של המין האנושי, אז לפחות בעבר היה מדרג עליונות כלשהו. האם גם כיום יתכן אחד כזה? למשל, חוקרים רבים סבורים שלא ניתן להפריד את העושר הפיזי של המערב מהערכים של תקופת הנאורות, מהאינדיבידואליזם, מהדמוקרטיה, מהפמיניזם, משלטון החוק וחופש החוזים, ממערכת כלכלית ומוסרית המעודדת גברים ונשים למצות את הפוטנציאל שלהם, ליזום שינויים חברתיים וליישם הרס יצירתי. האם הערכים המוסריים המאפיינים חברות מערביות לא עליונים באיזה שהוא אופן על ערכים מוסריים שמרניים המאפיינים חברות יותר עניות, אשר מכתיבות סדר חברתי נוקשה ומונעות מפרטים למצות את הפוטנציאל הכלכלי שלהם? אחרי הכל, נראה שלאנשים בחברות המערביות יש הרבה יותר כסף וכוח צבאי, הם בטח עושים משהו נכון.

באחד הפרקים בספר מזכיר היידט שהחברה האירופאית החילונית של ימינו גרועה במיוחד במשימה החשובה מבחינה אבולוציונית של הפיכת משאבים לצאצאים – יש לה הרבה מאוד משאבים ומעט מאוד צאצאים. אך למרות זאת נראה שחברות אחרות בעולם הולכות ונעשות דומות לאירופאים מבחינת נושאים כמו שיעורי ילודה, השכלת נשים, אתאיזם ועוד, ולא ההפך. זו איננה אבולוציה, אלא הדבקה תרבותית של רעיונות. הפמיניזם ביחוד הוא רעיון מאוד חזק, ובעולם מקושר כמו שלנו אתה לא יכול למנוע ממנו לחדור לליבותיהן של נערות צעירות בכפרים נידחים באסיה, אפריקה או דרום אמריקה. לאותן נערות לא אכפת מאבולוציה ברמת הקבוצה שתפקידה להפוך משאבים לצאצאים באופן יעיל, אכפת להן מעצמן. הן רוצות להיות חופשיות כמו האירופאיות – ויתכן שהן יהיו, והטעמים המוסריים שלהן ושל סביבתן ישתנו בהתאם. המין האנושי ממשיך להשתנות, גם תרבותית וגם ביולוגית. הקו-אבולוציה של התרבות והגנים מעולם לא הפסיקה. בהתאם לכך, גם הטעמים המוסריים משתנים וישתנו עוד בעתיד, בעוד שטעמים של אוכל מוגבלים הרבה יותר על ידי הביולוגיה שלנו ונוטים להשתנות פחות.

עיקר החשיבות של ספרו של היידט היא בניסיון האמיץ לצאת אל מחוץ לגבולות הוויכוח הפוליטי הרגיל, ולעזור לכל צד להבין את המניעים הבסיסיים של הצד שכנגד על ידי הבנת היסודות המוסריים המרכיבים אותו. אישית אני חייב להודות שהספר הוציא לי מעט את החשק להיכנס לוויכוחים פוליטיים ברשתות החברתיות. לאחר הקריאה אתה מתחיל לראות בכל מקום ובכל טיעון שמישהו מעלה את היסודות המוסריים של הימין והשמאל מתנגשים אחד בשני בעיוורון, כל צד כבול לגמרי לאידיאולוגיה שאיתה הוא הגיע לדיון, ללא שום משמעות או מטרה. ומצד שני, בזכות הרשתות החברתיות אנשים נחשפים, לפעמים לראשונה, גם לדעות שאינן נשמעות בסביבתם הטבעית. אולי אצל חלקם הרוכב חזק מספיק על מנת לומר לפיל לעצור לרגע לפני התגובה האוטומטית, לשלוט באינטואיציה, להביט מסביב, ולחשוב: האם כל האנשים שאינם מסכימים איתי הם בהכרח מטומטמים? אולי הם יוצאים מנקודת מוצא מוסרית אחרת? ואולי נקודת המוצא שלי איננה בהכרח עליונה על זו שלהם?

אולי.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

הערה (עבור עוקבים חדשים): הרשומה הזו פורסמה במקור בבלוג שלי באתר הארץ לפני שבוע. לפי ההסכם שלי עם אתר הארץ, אני מפרסם כאן רשומות 48 שעות אחרי שהן מתפרסמות שם, כך שהבלוגים הם בכפילות מלאה. אני ממשיך לתחזק בכל זאת את הבלוג הזה מכיוון שהוא מרכז גם את כל הרשומות שכתבתי בעבר, בחמש השנים שעברו מאז שהקמתי את הבלוג, וגם מכיוון שאחריו ניתן לעקוב במייל ואחרי הבלוג באתר הארץ לא ניתן. לאחרונה אני כותב בעיקר בעמוד הפייסבוק של הבלוג, וכולכם מוזמנים לעקוב גם שם.


ישנם בדיוק שני מחנות פוליטיים מרכזיים במדינת ישראל: מחנה האנשים שמעוניינים להיפרד מהפלסטינים, ולעומתם מחנה האנשים שאינם מעוניינים להיפרד מהפלסטינים ומהשטחים שעליהם הם חיים. מדהים עד כמה האמת הפשוטה הזו עוותה על ידי אינספור סיסמאות וספינים. מחנה ההיפרדות מפוזר בין מפלגות שמאל, מרכז וימין, ומחנה הלא-נפרדים מתרכז ברובו בימין, אולי גם בשוליים הקיצוניים של השמאל. נציגי מחנה הלא-נפרדים מספרים כל מני סיפורים על "סיפוח חלקי", על "היפרדות עתידית", על "טרנספר מרצון", אינספור אגדות יש להם כדי להסוות את העובדה הבסיסית: הם פשוט לא רוצים, או לא יכולים, להיפרד מהשטחים האלו. לעומתם, ימניים רבים שייכים ברמה העקרונית למחנה ההיפרדות.

כן, אני מדבר אליכם: אתם החוששים מהמצב הביטחוני, אתם שסולדים לגמרי מהמילה "שמאל" וכל דבר שקשור אליה, אתם שמכבדים את המסורת, את ההיסטוריה ואת הדגל, אתם שבטוחים במאה אחוזים שאנחנו הצד הצודק בסכסוך הזה ושהפלסטינים אשמים במצבם. אם אין בכם רצון לחיות במדינה אחת עם האנשים האלו, אם אין בכם רצון לשלוט עליהם לנצח או להחזיק אותם במעמד של אזרחים מסוג ב', אם אין בכם רצון לשלם להם דמי אבטלה וביטוח לאומי, ואם באופן עקרוני אתם מוכנים להיפרד מכמה גבעות נידחות על מנת לנתק את גורלכם מגורלם של הפלסטינים – אתם שייכים למחנה ההיפרדות. ייתכן שאפילו בנימין נתניהו ומתנחלים מתונים בגושי ההתנחלות הגדולים שייכים למחנה הזה. רק ברגע האמת נדע.

כבר למעלה משני עשורים מחנה ההיפרדות סופג מכה אחרי מכה. זה התחיל עם רצח רבין, המשיך עם האכזבה מהפלסטינים, האכזבה מתוצאות הסכם אוסלו, האינתיפאדה השנייה, לאחר מכן הייתה תקופה של תקווה בעקבות ההתנתקות מעזה, ואז הגיעו הרקטות על יישובים ישראלים, הנפילות של מפלגת קדימה ושל מפלגת העבודה ועוד – כל כך הרבה מכות שרבים במחנה ההיפרדות שכחו בכלל שזה המחנה שלהם. איבדנו כל כיוון. אנחנו מצביעים למפלגות שמאל, מרכז, ימין, כל אחד לפי טעמו האישי בפוליטיקאים שעל הפרק. הקולות שלנו מפוזרים ולא אפקטיביים, בזמן שמחנה הלא-נפרדים מרוכז מאוד ואפקטיבי מאוד, ומייצר בלי הפסקה סיפורי אימה המושכים אליו מאמינים חדשים.

חלק מאלו שעדיין מזדהים עם השמאל המובהק איבדו בשנים האחרונות את האמון בעצמם וביכולתם לנצח את הבחירות. הם החלו לדבר על "שינויים דמוגרפיים", על "הצבעה שבטית", ונקלעו למן סחרור הזוי של שכנוע עצמי בחוסר יכולתם להשפיע על המציאות הפוליטית, שבסופו מצאו את עצמם בגרמניה של שנת 1933. הקיצוניים מביניהם הם כבר לא ישראלים בני המאה ה-21 המעוניינים לקבוע לארצם גבולות הגיוניים, אלא לוחמי חופש אמיצים אשר לקחו את הגלולה של המטריקס, ראו את העולם האמיתי, ואמרו באופן מפורש את שמו של וולדרמורט-ביבי-היטלר הרשע. חלקם מנסים לקרוא להתערבותן של מעצמות זרות, ואילו אחרים מביניהם יניפו את ידיהם למעלה בתנועת קטניס-אוורדין ויסתערו בעצמם עם קשתות וחצים על הקפיטול המושחת במטרה להשמיד את כוכב המוות, לנצח את כוחותיו של סאורון, לשחרר את אזרחי המדינה העיוורים מעול הפאשיזם ושוד הגז הגדול, ולאחר מכן הם יבנו עבור כולנו עולם חדש סוציאליסטי של ניסים ונפלאות. האנשים האלו וויתרו לגמרי על הפוליטיקה. הם כבר לא חיים במציאות הפוליטית של מדינת ישראל, מדינה דמוקרטית שבה כוחות נאבקים אחד בשני על ידי שכנועם של אזרחי המדינה, אלא באיזה שהוא עולם סרטים דמיוני, בלתי ניתן להבנה עבור משקיפים מהחוץ, ובתחרות אינסופית של התקרבנות וקדושים מעונים.

זו הייתה גם הטעות של סגן הרמטכ"ל, יאיר גולן. דווקא לא חשבתי שהדברים שהוא אמר קיצוניים או שהוא צריך להתפטר או להתנצל, ואת ההשוואות הדביליות של כל דבר לנאציזם לא הוא המציא, אבל הדיבור הזה על "מגמות" של הקצנה הוא גם מוטעה עובדתית וגם מוטעה טקטית. עובדתית, מכיוון ששיאו של הטרור היהודי נגד ערבים נמצא שלושים שנים מאחורינו, אי שם בשנות השמונים, בתקופה שבה יהודים רבים תכננו והוציאו לפועל מבצעי רצח ופיגועים שונים כנגד ערבים. אל תתנו לטוקבקיסטים קיצוניים ולמגיבים בפייסבוק להטעות אתכם, הם עושים המון רעש אבל הם לא מהווים מדגם מייצג של האוכלוסיה. בזכות הרשתות החברתיות אתם רואים אותם יותר בשנים האחרונות, אבל הם היו קיימים גם בשנות התשעים ובשנות השמונים, ובמספרים גדולים לא פחות.

אך דבריו של גולן היו גם שגיאה טקטית, מכיוון שזו הרמת ידיים. בגרמניה של שנות השלושים למתונים לא הייתה יכולת להשפיע על ההידרדרות. בישראל 2016 יש לנו המון כוח. בכל פעם שאני מעז לכתוב שמדינת ישראל לא הולכת ונעשית פאשיסטית אני מקבל בתגובה התקפות משמאל והאשמות בעיוורון, אבל אין שום נתון או מחקר רציני שתומך בכיוון הזה. מדובר בתירוץ נוח, זה הכל, כי אם מדינת ישראל לא הולכת ונעשית פאשיסטית אז זה אומר שיש לנו את הכוח לשנות את המציאות. זה אומר שאם אנחנו לא מצליחים לשנות אותה, אם אנחנו לא מצליחים לשכנע את הציבור, אז גם אנחנו אשמים. לא רק ביבי. אנחנו עדיין הרוב, ואנחנו שולטים כמעט בכל מוקדי הכוח. אולי הגיע הזמן שנפסיק לבכות ונתחיל להתנהג בהתאם?

ישנם כאלו שמאשימים את הפלסטינים במצב הנוכחי. הם איכזבו אותנו קשות. מדוע הם מסרבים לנהוג ברציונאליות? מדוע הם מתעקשים לפעול באלימות, בזמן שכל דרך פעולה אחרת הייתה מניבה להם כבר מזמן מדינה משלהם? מדוע הם לא שווייצרים? ואולי אנחנו אשמים בדחפים האלימים שלהם? התשובה היא שזה לא חשוב. בני אדם עושים מה שהם עושים מתוך מגוון רחב של מניעים הנטועים עמוק בתוך התרבות שלהם וההיסטוריה שלהם, ומי שאינו חולק איתם את התרבות וההיסטוריה יתקשה להבינם. בעוד שבתור פרטים לעיתים קשה להבחין בין בני שני העמים, בתור קבוצה החברה הפלסטינית מאוד שונה מהחברה הישראלית. מדובר בחברה פאשיסטית, ענייה, מפגרת, ומושחתת, הקרועה בין כוחות מודרניים לבין שדים היסטוריים ודתיים, והלגיטימציה של מנהיגיה נובעת במידה רבה מהמשך קיומו של הסכסוך. הם לעולם לא יוותרו עליו, לא משנה לאיזה גבול נסיג את כוחותינו. הם לעולם לא יכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית. הם לעולם לא יאמרו את הדברים שאנחנו רוצים לשמוע. זה לא יקרה. שלום בין העמים יהיה, אולי, בעוד דור, או שניים, או שלוש, או עשר. יום אחד גם החברה הערבית תצטרף אל הציוויליזציה המערבית, רואים את המגמות האלו בנושאים כמו ילודה והשכלת נשים, אבל אם נבלה את כל חיינו בציפיה ליום הזה אנחנו רק נתאכזב. הם תמיד יהיו עניים ומפגרים ביחס אלינו, ואולי זה עצוב, אבל זו הבעיה שלהם, לא שלנו. במקום להאשים את הפלסטינים או לדבר על צדק, בואו נביט במראה ונדבר על חוכמה.

זה הכל אנחנו. זו ההחלטה שלנו. הפלסטינים לא חשובים. בשנות התשעים ביצע מחנה ההיפרדות טעות טקטית איומה: הצבת ה"שלום" בתור המטרה העליונה, בעוד שההיפרדות מהשטחים היא כלי להשגת אותו ה"שלום". טעות זו נבעה מחוסר הבנה של האתוס הפלסטיני, המבוסס על הדחקה ורגשות נחיתות, ומעומקה של התהום המפרידה בין שני העמים. חשבנו שהם כמונו, אבל הם לא. ההיפרדות מהפלסטינים היא לא כלי להשגת שלום. לא יהיה כאן שלום. ההיפרדות היא מטרה העומדת בפני עצמה. היא לא תכלול את פירוקו של צה"ל, לא בהכרח תחזיר אותנו לקווי 67, ובוודאי שלא תוביל לשלום.

האם הפלסטינים רוצים לגרש אותנו גם מתל אביב וחיפה, כפי שמאיימים הימניים? ברור שכן! למה שלא ירצו? כל אחד משני העמים היה שמח לקבל את ארץ ישראל כולה לעצמו, נקייה מבני העם השני. מה זה חשוב מה הם רוצים, או מה אנחנו רוצים? כל מה שחשוב זה מה שאפשר. מה שיש. הפלסטינים לעולם לא יוכלו לנצח במלחמה הזו. הסיכוי הטוב ביותר שלהם היה ב-1948, מאז הפערים רק הולכים וגדלים והם ככל הנראה ימשיכו לגדול. ביחס אלינו הם לעולם ישארו חברה מפוזרת, עניה, חלשה ומושחתת, המבוססת על חמולות הדואגות כל אחת לאינטרסים האישיים שלה, בעוד שהעם היהודי בישראל נוטה להתאחד במצבי לחץ ולפעול ביעילות העומדת פחות או יותר בסטנדרטים מערביים. ואנחנו, בתור מדינה זניחה, שנואה וחסרת מעמד בינלאומי, לעולם לא נוכל לגרש את כולם לירדן. אז כן, הפלסטינים יראו בנסיגה הישראלית מהשטחים ניצחון, וכן, הנסיגה תעודד בתוכם גורמים שיבטיחו להמונים כל מני הבטחות שווא על גירושם של היהודים בחזרה לפולין, ולא, לא צריך להיות לנו אכפת מהפנטזיות שלהם. הטיעון בעד ההיפרדות הוא לא שהיפרדות תביא שלום או תשפר את מצבם הכלכלי של הפלסטינים, אלא שהיפרדות תביא גבולות. זה מה שחסר לנו.

התרגלנו כל כך לחיות ללא גבולות, שאיננו מסוגלים לתפוס את מלוא חשיבותם. אני לא מדבר כאן רק על הקו עצמו, על איזו שהיא חומה או גדר חשמלית, אלא הרבה מעבר לכך. גבולות פילוסופיים, רעיוניים. גבולות מוסריים, הקובעים עד כמה אנחנו, כחברה מערבית וליברלית, מוכנים להתרחק מהאתוס ההומניסטי ולפגוע באזרחים חפים מפשע על מנת להגן על אזרחינו מאלימות. גבולות דמוקרטיים, המפרידים בין קבוצת האנשים שהם אזרחים שווי זכויות במדינה דמוקרטית וליברלית, האנשים שאנחנו מרשים להם להצביע לכנסת, ובין קבוצת האנשים שהם לא. גבולות של סולידריות, המפרידים בין קבוצת האנשים שאנחנו מוכנים להקים עבורם מערכת ביוב מתפקדת, ובתי ספר מודרניים, ולהגן עליהם עם מערכת הביטחון, ולשלם להם דמי אבטלה, הכל על חשבון כספי המיסים שכולנו ביחד משלמים, ובין קבוצת האנשים שאין לנו שום רצון בקשר כלכלי איתם ושום רגשי סולידריות כלפיהם. היעדרם של גבולות פוגע יותר מכל בערביי ישראל, שחלקם מועדים בדמיונם של פוליטיקאים ימניים לאותו טרנספר עתידי. כמה עשורים עוד יעברו לפני שנחליט אם ערביי ישראל הם אויבים או אזרחים שווי זכויות? גבולות יכריחו אותנו ואולי גם אותם לקבל החלטות שגם אנחנו וגם הם לא כל כך רוצים לקבל.

רק אזרחי מדינת ישראל יקבעו את גבולותיה של מדינת ישראל. הפלסטינים חלשים מדי, אין להם יכולת להשפיע על החלטתנו. שאר אומות העולם רחוקות מדי. לא באמת אכפת להן, והן כבר עייפות מלשמוע את התירוצים של שני הצדדים. כן, יש שם בחו"ל כמה אנשים עם עודפים של כסף וזמן פנוי שאוהבים לפנטז שהם לוחמי צדק אמיצים, חלקם גם אנטישמים, ונוח להם לתקוף את ישראל כדי להגשים את הפנטזיות שלהם. זה בוודאי קל ובטוח הרבה יותר מלתקוף מדינות כמו רוסיה או סין. עלינו להתייחס לאובססיה המוזרה שלהם ברחמים ובהבנה, אבל בסופו של דבר גם הם לא חשובים. מי שכן חשוב הם אזרחי מדינת ישראל, והגיע הזמן שהשמאל ישא את עיניו אליהם.

ישנם 5-6 מיליוני אנשים בוגרים בעלי זכות הצבעה לכנסת בארצנו הקטנטונת. יש ביניהם נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, קיבוצניקים ועירוניים, חרדים ודתיים וחילוניים, מזרחיים ואשכנזים, עשירים ועניים, עולים חדשים ועולים ישנים, ערבים ודרוזים ויהודים ונוצרים ואחרים. לכל אחד מהם ישנם דברים מסויימים שמפחידים אותו, מכעיסים אותו או מנחמים אותו. לכולם יש עיניים ושכל. כולם מושפעים מחבריהם והוריהם, אבל את כולם ניתן לשכנע, אם רק נפסיק להתייחס אליהם בזלזול והתנשאות, אם רק נתחיל להתייחס לטיעונים שהם מעלים ברצינות ולדבר איתם בגובה העיניים. ורק הם יקבלו את ההחלטה על גבולות המדינה.

אך השמאל הישראלי, כאמור, שכח כיצד משכנעים. שכח כיצד להיאבק. במקום זאת הוא המציא לעצמו אגדה: המצב אבוד. גנבו לנו את המדינה. לא ניתן לשכנע אף אחד. זה מיותר. גרמניה, 1933. איזה כיף, חושבים אנשי השמאל לעצמם, אנחנו לא אשמים בשום דבר! אז מה אם פעם אחר פעם הצבנו בראשות מפלגת העבודה / המחנה הציוני מנהיגים גרועים, נישתיים וחסרי כריזמה? אז מה אם לא טרחנו להתפקד למפלגות הגדולות בגלל עצלות, או שביטלנו את ההתפקדות אחרי שקיבלנו כמה אסמסים ביום הבחירות וזה מדגדג לנו בקצה של האוזן? אז מה אם במערכות הבחירות האחרונות ניסינו להתחמק משאלת הגבולות ככל יכולתנו? אז מה אם הקרבנו את האינטרס של מדינת ישראל בעבור סכסוכים קטנוניים ופלגנות כרונית? אז מה אם נתנו את הבמה המרכזית של מחנה השמאל לכל מני גורמים קיצוניים וחתרניים, חלקם על גבול השפיות? אנחנו לא אשמים כי מלכתחילה לא היה לנו שום סיכוי לנצח.

"דמוגרפיה", הם אומרים, מושכים בכתפיהם ובוחנים את מחירי כרטיסי הטיסה לברלין. "תהליכים". "תקופות אפלות". במקום לנסות לשכנע את ההמונים שנמצאים באמצע ומצביעים ליאיר לפיד ולמשה כחלון, הם מנהלים דיונים פנים-שמאליים משעממים ומיותרים להפליא על הומניזם, סוציאליזם ופאשיזם, דיונים שלא מעניינים אף אחד שלא גר בכמה בלוקים של בניינים התחומים בין נהר הירקון, נתיבי איילון, רחוב יפו וחוף הים. הם שוכחים שההתנתקות הייתה בכלל יוזמה של אנשי ימין, כמו גם הנסיגה מסיני – אנשי ימין מתונים שפקחו את עיניהם ונשענו על תמיכת השמאל. הם שוכחים כמה קולות קיבלה ציפי לבני בבחירות של 2009, בפעם האחרונה שבה דיברו כאן ברצינות על היפרדות. מה זה משנה מיהו המנהיג שמבצע את המהלך, כל עוד המהלך יבוצע? אתם חושבים שביבי לא יסוג מהשטחים בשביל לשמור על כיסאו, אם יהיה לכם מספיק כוח? אתם בטוחים? האנשים האלו שוויתרו על המאבק הם פחדנים. פשוט פחדנים ארורים, שמעדיפים לשכב על הגב ולמות במקום להילחם על העתיד של הילדים שלנו. ואם תהיה כאן מדינה דו-לאומית הם יהיו אשמים לא פחות מביבי ובנט.

מחנה הלא-נפרדים, לעומת זאת, לא שכח איך משכנעים. ההפך, מאז ההתנתקות מעזה הם הבינו שעצם קיומם תלוי ביכולת השכנוע שלהם. הם הבינו שאלוהים לא יציל אותם. הם הבינו שברגע האמת מרבית אזרחי המדינה לא מושפעים יותר מדי מדיבורים על ייעוד היסטורי וספרים בני אלפי שנים – אפילו לא הדתיים מבינינו. מרביתנו פשוט רוצים לחיות, ולא מבינים מה כל כך מושך בקיום יחסי שכנות קרובים עם אותה חברה פלסטינית רקובה, אלימה ומושחתת, רק כדי לאחוז באיזו פיסת סלע. אז כדי לשכנע, מחנה הלא-נפרדים לא מדבר על דת, אלא על רקטות. אלפי רקטות, שיגיעו מהשטחים לנתב"ג ולכל ישובי מרכז הארץ, כמו שהפלסטינים יורים מעזה. אבל מה מפריע לפלסטינים לשגר את הרקטות האלו כבר עכשיו? לצה"ל אין בסיסים בכל שכונה ושכונה, בכל עיר ועיר. הפלסטינים יכולים לשגר רקטות מיהודה ושומרון כיום בדיוק כמו שהם משגרים מעזה, והם יכולים לחפור מנהרות בדיוק כמו שהם חופרים בעזה, והם יכולים להוציא לפועל פיגועים המוניים באופן מאורגן, אבל הם לא רוצים. הם מפחדים מהתגובה הישראלית, והתגובה הזו תהיה רלוונטית אחרי ההתנתקות בדיוק כמו שהיא רלוונטית היום. כדי להכניס טנקים לרמאללה לא צריך להציב אותם מלכתחילה בבית-אל. לא צריך את בית-אל. זה לא רלוונטי בכלל. היישובים היהודיים בשטחים לא תורמים מאומה לבטחון המדינה. האם זה כל כך מפליא לגלות שמרבית שדרת הפיקוד בצה"ל, בשב"כ ובמוסד נוטה לשמאל? אם אתם לא מאמינים לי, אולי לפחות תאמינו להם? ואיך טיעונים כאלו קלושים הספיקו כדי להפיל את מחנה ההיפרדות לקרשים?

וישנן גם מפלגות המרכז. רובן בעד ההיפרדות, אבל השמאל הישראלי כיום הוא כל כך גרוע שהן לא מעיזות להזדהות איתו, אז במקום זאת הן מפלגות אותו, או פונות לכל מני נושאי נישה זניחים יחסית כמו כלכלה או גיוס החרדים לצה"ל. כן, אלו נושאי נישה. בנוגע לכלכלה אין באמת הבדל בין כל המפלגות, אפילו לא ברמת הסיסמאות, וגם בנוגע לגיוס החרדים מדובר בעיקר בתעמולת בחירות. עלינו להפסיק להתעסק עם הדברים האלו ולחזור לעיקר, לאותו סכסוך מעייף ומתיש. מה זה בעצם מרכז? אין כזה דבר "מרכז". מעולם לא היה, בשום מדינה, וגם לא בישראל. בנושא המרכזי והחשוב ביותר אין שום חלל ריק בין השמאל לבין הימין. יאיר לפיד הוא שמאל. מפלגת קדימה הייתה שמאל.

ישנם רק שני צדדים פוליטיים בישראל, משני צדי המתרס של הוויכוח החשוב ביותר של זמננו: מחנה ההיפרדות, ומחנה הלא-נפרדים.

זה הכל. זה הנושא המרכזי. זו ההחלטה העומדת בפני הדור שלנו. לדורות הקודמים היו האתגרים שלהם, ואולי אלו היו אתגרים ציוריים יותר, פשוטים יותר, קלים יותר. אולי הדורות הקודמים העדיפו להשאיר את האתגר הזה עבור העתיד, לדחות את ההחלטות הקשות. ההיסטוריה מראה שפוליטיקאים בכל מדינה ובכל תקופה תמיד ינסו לדחות החלטות קשות המפלגות את האומה, אבל דחייה היא לא פיתרון. קביעת הגבולות היא האתגר של הדור שלנו, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, ולא ראוי מוסרית שנדחה אותה לדור הבא. עלינו להחליט: מדינה דו-לאומית הנמצאת דרך קבע במלחמת אזרחים כנגד מיעוט גדול ומופלה, או מדינה מערבית, מודרנית, עם גבולות. רק אנחנו מסוגלים לקבל את ההחלטה הזו. הפלסטינים ושאר אומות העולם אינם רלוונטיים.

זו לא תהיה החלטה קלה. היא תקרע את העם באופן שיגרום להתנתקות של 2005 להיראות כמו משחק ילדים. דם ישפך. אחים יעמדו משני צדי המתרס וילחמו האחד בשני בנשק חם. הרבה שאלות חשובות, כגון מעמדה של ירושלים, ככל הנראה ישארו ללא פתרון. הפלסטינים יחלקו סוכריות, רוצחים ומחבלים יחגגו בכיכרות, ובסופו של דבר אני מבטיח לכם שהם ימצאו דרכים חדשות להאשים את ישראל בכל צרותיהם, לא משנה מה נעשה. שמאלני העולם ה"נאור" לא יתרשמו כלל, וימציאו גם הם איזו שהיא סיבה חדשה לעשות לישראל דמוניזציה. הטרור לא יפסק. אף אחד לא יתן שום פרס לפוליטיקאים שינהיגו את המהלך הזה, והם לא יזכו למחמאות על מדשאות הבית הלבן או בארמונות אירופה. ההפך, יתכן שיהיו ניסיונות התנקשות בחייהם. עשרות שנים אל תוך העתיד אנשים רבים עדיין יגידו שזו הייתה טעות לוותר על השטחים מכיוון שזה לא הביא שלום או ביטחון לאזרחי מדינת ישראל, ובכלל היה כל כך כיף בתקופה שבה יכולנו לגור בבתים מסובסדים על איזו גבעה באמצע שום-מקום שבו התהלך לפני שלושת אלפים שנה דוד המלך.

אבל יהיו לנו גבולות.

גבולות מוסריים, גבולות דמוקרטיים, גבולות של סולידריות, גבולות קבועים ונצחיים. גבולות של מדינה שהתבגרה והתעצבה וקיבלה החלטה בנוגע לדמותה.

אחרי 68 שנים הגיע הזמן שלנו להתנתק מהעבר, להתקדם, להעז ולהגיע לארץ חדשה.

Read Full Post »

הערה: הרשומה הזו פורסמה לפני יומיים בבלוג המקביל שלי ב"הארץ", והפכה ויראלית למדי. בעקבות המגעים להפסקת האש שהתקיימו אתמול ושלשום קיוויתי שהיא תהפוך ללא רלוונטית, אבל לצערי זה לא קרה.


לא רואים הרבה אנשים שפויים בימים האחרונים. אני מטייל בארץ רחוקה, קורא חדשות מישראל, עובר על המאמרים, מתעדכן ברשתות החברתיות, מחפש אותם ולא מוצא.

איפה האנשים האלו שמסוגלים להבין מדוע רשתות תקשורת זרות מסקרות את המצב בעזה – היכן שאזרחים מתים בהמוניהם – באינטנסיביות רבה יותר מאשר את המצב בישראל, ובכל זאת חושבים שטוב שיש לנו את מערכת כיפת ברזל? היכן נמצאים כל האנשים שמסוגלים להרגיש עצב כאשר ילדים נהרגים ונפצעים ללא קשר למוצאם האתני של אותם הילדים, ולא מרגישים צורך עז ומיידי לדחוף את המשפט "אבל זה באשמת החמאס"? היכן מתחבאים כל הישראלים שיודעים שצה"ל הוא צבא מוסרי ושחייליו לא טובחים בפלסטינים להנאתם, ובכל זאת לא מאמינים לכל מילה שמוציא דובר צה"ל מפיו? איפה כל האנשים שמאמינים שגם הפלסטינים אשמים במצבם במידה רבה, ובכל זאת לא תומכים בסגירת אספקת החשמל לרצועת עזה כולה? היכן הם כל האנשים שלא בטוחים שניתן להגיע עם הפלסטינים להסכם שלום, אבל אינם חושבים שהאופציה החלופית היא מדינה שבה למיליוני אזרחים אין זכות הצבעה לרשות המחוקקת האחראית לחייהם? לאן נעלמו כל הגברים והנשים שמסוגלים להתעצבן באותה המידה גם על חנין זועבי וגם על דני דנון כשהם מדגימים בשידור חי עד כמה נמוך הרף התחתון לאינטיליגנציה בכנסת ישראל כיום?

האם נכחדו כל הישראלים שאינם בטוחים בעצמם? שלא חושבים שיש ברשותם פתרון יחיד ומושלם למצב שאליו נקלענו? שאינם מאמינים באמונה שלמה וודאית כמו ברזל מלובן באש שהם ורק הם צודקים וראש הממשלה והשרים והאלופים והפרשנים והמומחים וכל שאר אזרחי המדינה פשוט חלשים, טיפשים או לא החלטיים מספיק על מנת לעשות את הדבר היחיד הנכון? כל האנשים האלו שלא חיים בתוך תיבת תהודה אטומה לרעשים מבחוץ, שכל מה שניתן לשמוע בתוכה זה את אותם ההדים חוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב?

האם הם כבר ירדו מהארץ?

כי אני זוכר אז, כשעליתי על המטוס, בסך הכל לפני שבוע וחצי, שהיו די הרבה ישראלים שפויים. אני לא יודע בוודאות, אבל הייתי מעריך את מספרם בשישה או שבעה מיליון איש, אולי יותר. למשל, אני זוכר את נהג המונית שהסיע אותי לשדה התעופה. דיברנו על הנער הערבי שנרצח והנהג אמר שזה לא בסדר, והסכמתי, ושתקנו – כי לאנשים שפויים אין עוד מה לומר במקרה שכזה. להיכן נעלם נהג המונית הזה? אנשים לא שפויים היו אומרים לכם שכל הימניים כאלו, או שכל הדתיים כאלו, או שזה בכלל בסדר גמור ומגיע לכל הערבים למות, ומה אנחנו מתעסקים עם זה, ולמה אף אחד לא מדבר על סוריה, ובכל מקרה, כך או אחרת, זה מוכיח את זה שהם צדקו לאורך כל הדרך. האנשים השפויים לא חושבים שכל דבר שקורה מוכיח את צדקתם. בדרך ככלל הם פשוט שותקים בעצב.

אני לא בארץ עכשיו לצערי אז אני לא יכול לראות אותם, אבל אני מנחש שזה מה שהאנשים השפויים עושים כרגע – יושבים להם אי שם במרחק לא גדול מחדר מוגן, ושותקים בעצב. לפעמים אני רואה שהם מעלים איזה שהוא משהו לא קשור לפייסבוק, מנסים להסיח את דעתם מהמצב. מקשקשים על המונדיאל. אין להם משהו חשוב או חזק במיוחד לומר. הם לא נכנסים אל הויכוחים הפוליטיים כי הם לא בטוחים מהו הדבר הנכון לעשות. הם לא מתנגדים למבצע, אבל הם חוששים מתוצאותיה של כניסה קרקעית. הם מקווים שאלופי צה"ל יודעים מה הם עושים. הם היו רוצים להפיל את החמאס, אבל הם לא בטוחים שזה אפשרי או שהמצב ישתפר לאחר מכן. אולי הם אפילו מרוצים מההססנות של בנימין נתניהו. הם בעיקר עצובים, ושותקים.

הלוואי שזה לא היה כך.

הלוואי שהאנשים השפויים לא היו שותקים. הלוואי שהם היו קמים, ביחד, ויוצאים מהבית, ועומדים כגוף אחד, מיליונים רבים רבים של אנשים, מכל שכבות האוכלוסיה ובכל הגילאים, כנגד הקיצוניים מימין ומשמאל, ופשוט אומרים להם שיסתמו כבר את הפה כי נמאס לשמוע אותם חוזרים על אותן השטויות שוב ושוב, ואז הקיצוניים היו מבינים שהם בעצם מיעוט זניח, שהם אלו שלבד, ואז אולי הם היו קצת פחות בטוחים בעצמם, קצת פחות יהירים, קצת יותר צנועים… האם הקיצוניים בכלל מסוגלים להשתנות? אינני יודע, אולי חלקם היו שפויים פעם, אולי חלקם היו שפויים לפני שבוע וחצי.

הלוואי.

זה ככל הנראה לא יקרה. יש שיאמרו שהרוב השפוי בישראל בכלל איננו רלוונטי – כפי שהרוב השפוי בעולם הערבי לא היה רלוונטי בפיגועים במגדלי התאומים, כפי שהרוב השפוי בגרמניה הנאצית, ברוסיה הסטאלניסטית או ביפן האימפריאליסטית לא היה רלוונטי, וכך לגבי כל תקופה אחרת שבה קבוצה קטנה ונחושה של אנשים בטוחים בעצמם דרדרה מדינות שלמות לעבר התהום. גם אז הרוב השפוי והלא-בטוח בעצמו ישב ושתק בעצב.

יותם לא נראה לי עצוב בשיחות הסקייפ שניהלתי איתו ועם אמא שלו. הוא מסתגל. ילדים בני ארבע מסתגלים לכל דבר, הם לא זקוקים לכל הפסיכולוגים האלו שמנסים לדחוף להם. הם אופטימיים מטבעם.

לפעמים נראה לי שדווקא אנחנו, המבוגרים השפויים, זקוקים לפסיכולוגים או לפסיכיאטרים, שירשמו לנו איזה כדור שיהפוך אותנו לאופטימיים ושמחים ובטוחים בעצמנו כמו כל אותם אנשים לא שפויים שזועקים בקולי קולות את דעתם. אנחנו זקוקים למישהו שישכנע אותנו שלא השתגענו, שימנע מאיתנו להשתגע, שיגיד לנו שישנם עוד אנשים שפויים כמונו שפשוט שותקים בעצב ולכן לא שומעים אותם. מישהו שיבטיח לנו – כנגד כל הסיכויים – שיום אחד הילדים שלנו יוכלו לגדול במציאות שפויה יותר.

הלוואי.

Read Full Post »