Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ישראל’

תקציר עבור הממהרים, עקב אורכה של הרשומה:

  • כבר בשנת 1960 התוצר לנפש בישראל היה בין הגבוהים בעולם, ומאז הדירוג היחסי שלנו הידרדר מעט. על כן, הצמיחה של כלכלת ישראל ב-60 השנים האחרונות איננה יוצאת דופן, ואולי אפילו מעט מאכזבת.
  • בטווח הארוך הכלכלה הישראלית לא צומחת מספיק מהר על מנת להשיג את רמת החיים במדינות מפותחות אחרות. בשנים האחרונות אנחנו מתבלטים לטובה אבל סביר שזהו עניין זמני ולא שינוי מגמה.
  • כאשר בוחנים את הסיבות לכך שרמת החיים הממוצעת במדינת ישראל נמוכה יותר מרמת החיים במדינות אחרות, רצוי להבחין בין גורמים מקורבים לבין הגורמים האולטימטיביים העומדים מאחוריהם. נושאים כמו פריון העבודה, יעילות הבירוקרטיה או תחרותיות, הנידונים בהרחבה בתקשורת ובספרות המחקרית, הם גורמים מקורבים.
  • הגורמים האולטימטיביים למיקומה הנוכחי של ישראל כוללים את המיקוד של הוויכוח הפוליטי סביב נושאים ביטחוניים ולא כלכליים, את ההשקפות הסוציאליסטיות הנפוצות בציבור ובתקשורת ואת רמת ההון האנושי בישראל.
  • טיפול בגורמים המקורבים הוא חשוב, אבל ללא שינויי עומק בגורמים האולטימטיביים מיקומה היחסי של מדינת ישראל לא ישתפר. סביר יותר שהמיקום ידרדר עקב המגמות הדמוגרפיות.

——————————————————————————————–

ניסים ומיתוסים

תוך פחות ממאה שנים צמחה לה באמצע המדבר המזרח-תיכוני הצחיח מדינה מערבית לתפארת, באותה הארץ שמעט לפני כן תיאר אותה מארק טוויין בתור שממה חרבה, ענייה ועלובה. כיצד יתכן מאורע מופלא כל כך? האם צמיחתה של מדינת ישראל היא נס, כפי שרבים טוענים? למעשה ישנו כאן שילוב של שלושה ניסים לכאורה: הראשון הוא הנס הרוחני – חזרת העם היהודי לארצו, הגירה של מיליוני אנשים למדינה שהקשר היחיד שלהם אליה היה מצוי בספרי קודש עתיקים. השני הוא הנס הביטחוני, ניצחונה של מדינת ישראל החדשה והקטנה על צבאות ערב. השלישי הוא הנס הכלכלי, קצב הצמיחה המהיר של הכלכלה הישראלית, שבו נעסוק ברשומה זו.

"נס" הוא אירוע יוצא דופן מאוד, בקנה מידה היסטורי ועולמי, שהסיכויים להתרחשותו מלכתחילה היו קלושים, ועל כן התרחשותו מעידה על כוחות יוצאי דופן הפועלים מאחורי הקלעים. על מנת לעודד סולידריות, הקרבה ושיתוף פעולה, פוליטיקאים ומנהיגים דתיים נוטים לטפח שלל ניסים, מיתוסים ואגדות. מתחילת דרכה ניסתה התנועה הציונית לטפח מיתוסים מאחדים, אשר יאפשרו לייצר כאן עם של ממש מאוסף של קהילות מרוחקות שהקשרים בין חלקן היו קלושים, וזה לא יהיה מפתיע לגלות שגם נס הצמיחה הכלכלית מנופח אל מעבר למשקלו האמיתי. אך מיתוסים טובים הם כאלו שיש מאחוריהם גרעין משמעותי של אמת. למשל, העם היהודי באמת היה קשור מבחינה רוחנית לארץ ישראל במשך אלפי שנים, גם אם הציונות והלאומיות הופיעו אצלנו בעיקר בעקבות גל לאומיות כלל-אירופאי חילוני. יוסף טרומפלדור באמת נלחם בגבורה בתל-חי, גם אם הוא לא אמר את המשפט המפורסם המיוחס לו. על כן, השאלה המעניינת היא מהו גודלו של גרעין האמת המסתתר מאחורי מיתוס הצמיחה הכלכלית המופלאה של ישראל. וזו, כמובן, שאלה של נתונים.

הנתונים שבהם השתמשתי לצורך כתיבת הרשומה לקוחים מהבנק העולמי, וניתנים להורדה כאן.

תוצר לנפש – דירוג יחסי

התוצר לנפש, אשר מתאר את ערך הסחורות והשירותים שאדם ממוצע בשטחה של המדינה מייצר בשנה, הוא מדד מקובל לרמת חיים. כמו כל מדד גם לתוצר ישנם חסרונות רבים, אך בניגוד למדדים אחרים הוא אובייקטיבי, תופס את כלל הפעילות הכלכלית במשק, נוח לשימוש וקל למדידה, ונמצא בקורלציה גבוהה עם כל מדד אחר שהוצע עד כה לרמת חיים, כגון מדדים המבוססים על צריכה, בריאות, השכלה ועוד. אני אשתמש כאן בתוצר לנפש שאינו מתואם לכוח הקנייה המקומי מכיוון שעבורו יש יותר נתונים היסטוריים, אך התוצאות דומות גם אם משתמשים בתוצר לנפש המתואם לכוח הקנייה, בהכנסה לנפש, הכנסה חציונית למשק בית ומדדים אחרים.

כפי שניתן לראות, זהו מקום מכובד למדי, וההפרשים בין ישראל לבין המדינות שעוקפות אותה בדירוג אינם גדולים. מלבד ערב הסעודית ונסיכויות הנפט, שום מדינה מזרח תיכונית לא מתקרבת לדירוג שלנו.

מה בנוגע לנתונים היסטוריים? בשנת 2000 ישראל הייתה מדורגת במקום ה-28 בעולם, אך בין המדינות שדורגו גבוה יותר מישראל בשנה זו ישנן שש מדינות שלא היה לגביהן נתון בשנת 2015, כך שאפשר לומר שהמיקום היחסי שלנו לא השתנה משמעותית בין 2000 ל-2015. בשנת 1990 היינו במקום ה-33 ובשנת 1980 היינו במקום ה-38, כך שנראה שאנחנו מתקדמים בהשוואה לשנים אלו, אך בשנת 1970 דורגנו במקום ה-23 (חסרים נתונים לגבי שלוש מדינות שעקפו אותנו בשנים אחרות), ובשנת 1960, עם תוצר של $1,229, היינו במקום ה-15 (חסרים נתונים לגבי עשר מדינות שעקפו אותנו בשנים אחרות).

אם נגביל את המדגם רק למדינות שיש לגביהן נתונים עבור כל השנים, אז ישראל נמצאת במקום ה-19 בשנת 2015, באותו המקום בשנת 2000, במקום ה-22 בשנת 1990, במקום ה-24 בשנת 1980, במקום ה-14 בשנת 1970 ובאותו המקום בשנת 1960. כלומר, לאורך זמן מדינת ישראל הידרדרה מעט בדירוגה היחסי. בין 1960 ל-2015 עקפו אותנו פינלנד, הולנד, אוסטריה, אירלנד וסינגפור.

לצערי במאגר הבנק העולמי לא קיימים נתונים לפני 1960. עם קום המדינה התמודד המשק הישראלי עם העלייה ההמונית, אשר הכפילה את אוכלוסיית המדינה תוך שנה וחצי, ולאחר מכן עם משברים כלכליים שהובילו לתקופת הצנע. דוד ברודט טוען בראיון בידיעות אחרונות שהתוצר לנפש בישראל ירד בתחילת שנות החמישים ל-2,500 דולר. אך כפי שכתב אלחנן הלפמן במאמרו משנת 1998, גם שימוש בנתונים מוקדמים מתחילת שנות החמישים מוביל למסקנות דומות: יחסית למדינות אחרות, המשק הישראלי לא התקדם באופן משמעותי מתחילת דרכו. בשנת 1960 המשק הישראלי כבר היה אחרי תקופת הצנע והטלטלה הראשונית של קום המדינה והעלייה ההמונית, ולכן בסך הכל הגיוני להתחיל את המדידה בתקופה זו.

אז כן, מדינת ישראל היא בהחלט אחת המדינות העשירות ביותר בעולם כיום, וזהו מקור ראוי לגאווה. מרבית בני האדם על פני כדור הארץ מתקיימים ברמת חיים נמוכה יותר מאשר אזרחי מדינת ישראל, גם מבחינת התוצר לנפש וגם מבחינת מדדים כגון תוחלת חיים, שיעורי תמותת תינוקות, בעלות על מוצרים כגון מכוניות ודירות וכך הלאה. אך לאורך זמן לא נרשמה התקדמות משמעותית בדירוג היחסי של אזרחי מדינת ישראל. מאז שנות השישים חלה הרעה בדירוג עד שנות השמונים, ומאז שיפרנו מעט את מיקומנו אך לא חזרנו למקום שבו היינו באמצע המאה הקודמת. מדינת ישראל היא אולי סיפור הצלחה ביחס למרבית מדינות העולם, אבל היא הייתה כזו גם בשנת 1960 ולפי הדירוג היחסי המצב לא השתנה מאז.

תוצר לנפש – שיעורי צמיחה

התוצר הריאלי לנפש של מדינת ישראל עמד כאמור על $1,229 (בערכים נוכחיים) בשנת 1960, לעומת $35,728 בשנת 2015. על פניו, באופן אובייקטיבי, מדובר בצמיחה מדהימה. לאורך תולדות האנושות, מרבית הארצות לא חוו צמיחה כזאת מהירה. בכלל, צמיחה בתוצר לנפש היא תופעה מודרנית יחסית, שהופיעה לראשונה רק בתקופת המהפכה התעשייתית (כתבתי על כך בהרחבה בעבר). אז מדוע לא התקדמנו מבחינת הדירוג היחסי? מכיוון שישראל לא הייתה המדינה היחידה שצמחה בתקופה זו. בין 1960 ל-2015 התוצר לנפש צמח מ- $3,007 ל-56,116 $ בארצות הברית, מ-877 $ ל-32,005 $ עבור מדינות האיחוד האירופאי, מ-90 $ ל-8,028 $ בסין, ומ-117 $ ל-1,588 $ באפריקה שמתחת לסהרה. התוצר לנפש בעולם כולו עמד על 446 $ בשנת 1960, לעומת 10,093 $ בשנת 2015.

האם מדינת ישראל צמחה מהר יחסית למדינות אחרות? במסד הנתונים ישנן 100 מדינות שעבורן קיים נתון לתוצר לנפש בשנת 1960, והשתמשתי בנתון זה על מנת לבדוק את שיעור השינוי הכולל בין 1960 ל-2015. לפי שיעור השינוי, מדינת ישראל נמצאת במקום ה-33 בעולם, אחרי מדינות מערביות רבות. בתרשים הבא, שממנו השמטתי מספר מדינות קטנות במיוחד, מוצג שיעור הצמיחה השנתי הממוצע בין השנים האלו (בגלל המדידה באחוזים זהו ממוצע גיאומטרי ולא ממוצע חשבוני רגיל). ההפרשים בשיעורי הצמיחה השנתיים הממוצעים בין המדינות לא נראים משמעותיים, אבל לאורך עשרות שנים הם מצטברים באופן מעריכי, וכך מובילים להפרשים דרמטיים בתוצר לנפש וברמת החיים.

חלק מהחוקרים העוסקים בצמיחת הכלכלה הישראלית בוחנים את התוצר לנפש בישראל בתור שיעור מהתוצר לנפש בארצות הברית או במדינות אחרות (ראו למשל כאן). בשנת 1960 התוצר לנפש בישראל היווה 41% מהתוצר לנפש בארצות הברית, לאחר מכן התרחשה ירידה, עלייה מסוימת בשנות השבעים, שוב ירידה בשנות השמונים, ואז החל משנות התשעים ניתן לראות עלייה ברורה, כך שהיום התוצר לנפש בישראל הוא 64% מהתוצר לנפש בארצות הברית. בסך הכל, לאורך כל התקופה, קצב הצמיחה של ישראל היה גבוה מקצב הצמיחה של ארצות הברית. זה לא רע, אבל כפי שניתן לראות בתרשים, יש מדינות שצמחו הרבה יותר מהר. הגיוני יותר להשוות את מדינת ישראל למדינות קטנות שהחלו מנקודת פתיחה דומה, כגון פינלנד, בלגיה, הולנד ואוסטריה, מכיוון שלמדינות עניות יותר יש "יותר מקום לצמוח". מלבד זאת, מבחינה אבסולוטית התוצר לנפש צמח באופן דרמטי גם כאן וגם בארצות הברית, כך שהפערים האבסולוטיים ברמת החיים, כלומר במה שהאמריקני הממוצע יכול לקנות עם המשכורת שלו, גדלו במהלך התקופה. הפרש של 36% היום הוא הרבה יותר דרמטי מהפרש של 59% בשנת 1960. אם ישראל וארצות הברית ימשיכו לצמוח באותו הקצב אז יתכן שנעקוף את האמריקנים יום אחד, אבל בפועל כשכלכלות הולכות וגדלות קצב הצמיחה בדרך כלל מאט, וסביר שזה יקרה גם אצלנו בעתיד.

מה בנוגע לתקופות זמן שונות? רבים טוענים שבתחילת דרכה ישראל צמחה במהירות רבה, והחל משנות השבעים או השמונים הצמיחה האטה. לעיתים גם מקשרים את השינויים האלו לנפילתה של מפא"י בשנים אלו, אבל האמת היא שבכל מדינות העולם היה טרנד דומה. מדינות קפיטליסטיות יותר ופחות, דמוקרטיות יותר או פחות, עם ממשלות שמאל וממשלות ימין, באירופה, אסיה, אמריקה ואפריקה, כמעט כולן צמחו בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה יותר מהר מאשר בעשורים שאחרי שנות השבעים, ורבות מהן חוו משברים בשנות השמונים או בתחילת שנות התשעים. בגלל המשברים האלו זה מאוד בעייתי לבחור נקודת זמן נכונה להשוואה.

למשל, אם נבחן את קצב הגידול בין 1960 ל-1980 נגלה שישראל מאכזבת למדי, ודווקא בתקופה שבין 1980 ל-2000 קצב הצמיחה של ישראל הוא אחד הגבוהים בעולם – אך סיבה מרכזית לשתי התוצאות האלו היא המשבר הכלכלי שהיה כאן בתחילת שנות השמונים. בשנת 2000, לעומת זאת, הייתה כאן בועה כלכלית שהקפיצה את התוצר (והתפוצצה ב-2002), ולכן כשבוחנים את התקופה 2000-2015 צמיחתה של מדינת ישראל נראית גרועה במיוחד באופן יחסי. ננסה תקופות אחרות: בחינה של הצמיחה בשנים 1970-1990 שוב מעלה תוצאות חלשות עבור ישראל, עם צמיחה מהירה יותר של מרבית מדינות המערב, וגם עבור השנים 1990-2010 התוצאות דומות. התמונה אופטימית רק כאשר בוחנים את השנים האחרונות, 2010-2015: בתקופה זו שיעורי הצמיחה בישראל עדיין משתרכים אחרי מדינות רבות, אך כמעט כולן מדינות עולם שלישי כגון סין ומצריים. המדינות המערביות היחידות שצמחו יותר מישראל בתקופה זו הן אירלנד, איסלנד ודרום קוריאה, אך אירלנד ואיסלנד נפגעו מהמשבר של 2008 ונמצאות בתקופת התאוששות מהמשבר שבה סביר שיצמחו במהרה.

האם עלינו להתעודד מהצמיחה המרשימה של כלכלת ישראל בשנים האחרונות? האמת היא שגם בעבר היו לנו שנים טובות פה ושם, והצמיחה בעשור האחרון נובעת במידה רבה מגידול בהשתתפות בשוק העבודה, מגמה שמתקרבת כיום לכדי מיצוי. מלבד זאת שום דבר מהותי לא השתנה בכלכלה הישראלית בשנים האחרונות, כך שקשה להאמין שעברנו נקודת מפנה של ממש ביחס לעשורים קודמים.

לסיכום, לא נראה שיש גרעין של אמת מאחורי מיתוס הצמיחה המופלאה של ישראל, לא כאשר בוחנים את התקופה כולה ולא כאשר בוחנים תת-תקופות. רק בשנים האחרונות ישראל מתבלטת לחיוב בעניין זה, אך עוד לא ברור אם מדובר במגמה ארוכת טווח, וסביר שלא. אני לא הראשון שכותב זאת; אלחנן הלפמן כתב זאת במאמר שציטטתי לפני כן, וגם דן בן-דוד ואחרים הביעו בעבר אכזבה מקצב הצמיחה של כלכלת ישראל. אני לא אומר שאין כאן דברים להתגאות בה; מדינת ישראל סיפקה לעולם שלל המצאות מקוריות, מגזר ההיי-טק הישראלי מרשים ודינאמי, הרפואה הציבורית בישראל היא אחת המוצלחות בעולם, וישנם נושאים נוספים שבהם אנחנו מצטיינים. אבל צמיחה כלכלית היא לא אחד מהם, והתוצר לנפש שלנו היה ונשאר נמוך יחסית למדינות מפותחות.

תוצר כולל במקום תוצר לנפש

עקב שיעורי הילודה הגבוהים וההגירות ההמוניות, ישראל נראית מרשימה הרבה יותר כאשר בוחנים את התוצר הכולל ולא את התוצר לנפש. לפי שיעור השינוי הכולל בתוצר בין השנים 1960-2015 ישראל נמצאת בין המקומות הראשונים בעולם, אם כי היא מוקפת בשלל מדינות עולם שלישי שצמיחתן נובעת בעיקר מגידול מהיר של האוכלוסייה ולא משיפור משמעותי ברמת החיים.

מבחינת הדירוג היחסי, אם נבחן רק מדינות שיש לגביהן נתונים עבור כל השנים, כלכלת ישראל הייתה במקום ה-37 בעולם בשנת 1960, במקום ה-39 בשנת 1980, במקום ה-31 בשנת 1990, ונמצאת במקום ה-25 כיום. בדומה לתמונה האופטימית בנוגע לתוצר לנפש, גם בנוגע לתוצר הכולל בשנים האחרונות שיעור הצמיחה הישראלי הוא מהגבוהים בעולם המערבי, ואירלנד היא המדינה המערבית היחידה שעוקפת אותנו.

אין ספק שהוגי החזון הציוני היו שמחים על הנתון הזה, המעיד על גידול אוכלוסייה מרשים לצד התפתחותה של הכלכלה. אבל כאשר עוסקים ברמת חיים לא נכון להשוות את התפתחות התוצר הכולל בישראל עם מדינות שלא חוו גלי הגירה המוניים, ואשר קצב הילודה ברובן נמוך יותר מאשר בישראל. התוצר לנפש הוא הנתון החשוב עבור רמת החיים בארץ.

ועכשיו, נעבור לתירוצים ולסיבות.

תירוצים

תירוץ ראשון: ישראל היא מדינה חדשה

תירוץ נפוץ אחד לביצועיה הבינוניים של כלכלת ישראל הוא היותה כלכלה חדשה יחסית. יתכן כי הנס הכלכלי מתבטא בדברים שקרו לפני 1948, בעצם הופעתה של כלכלה מערבית מפותחת במזרח התיכון. נכון, מדינת ישראל הוקמה כמעט מאפס על ידי קבוצה לא גדולה של מהגרים שרובם אירופאיים, וחוותה קשיים מסוימים בתחילת דרכה. אבל האמת היא שאין כאן משהו מאוד יוצא דופן: גם קולוניות לשעבר כגון ארצות הברית, ניו זילנד, אוסטרליה וקנדה הוקמו פחות או יותר מאפס על ידי קבוצות קטנות של מהגרים אירופאיים, וכולן הפכו לאחר טלטלות ראשוניות כאלו ואחרות למדינות עשירות יחסית למדינות אחרות בסביבתן (ויתכן שאפשר לצרף גם את ארגנטינה, דרום אפריקה, הונג קונג ומדינות אחרות לרשימה). לכל אחת מהמדינות האלו יש היסטוריה שונה, כל אחת הוקמה בתקופה שונה על ידי מהגרים שהגיעו מארצות שונות, אבל כולן הוקמו מאפס, וכולן חוו צמיחה כלכלית דרמטית כאשר הן הפכו מארצות המיושבות ונשלטות על ידי לא-אירופאים לארצות המיושבות או נשלטות בעיקר על ידי אירופאים. מדוע?

לצד נשק חם, אמונות אימפריאליסטיות ונטייה לשעבד את האוכלוסייה המקומית, לכל מקום שאליו הגיעו הביאו איתם האירופאים גם הון אנושי גבוה, תרבות התומכת במסחר ותעשייה, עושר פיזי וקשרי מסחר יקרי ערך למדינות העשירות ביותר בעולם. על כן, לא מפתיע שמחקרים מצאו כי שיעור גדול יותר של אירופאים המתגוררים בקולוניה כלשהי במאה ה-19 מוביל לצמיחה כלכלית מהירה יותר עד היום, אפילו אם מגבילים את המדגם רק למדינות שבהן האירופאים לא מהווים יותר מ-15% מהאוכלוסייה (כמובן, תושביהן המקוריים של המדינות לא בהכרח נהנו מהצמיחה הזו, וגם בישראל הערבים לא בדיוק שותפים לפירות ההצלחה). במילים אחרות, כפי שאיננו מופתעים מהצלחתם של מהגרים בריטים לייסד באוסטרליה מדינה שהפכה לעשירה יותר מאינדונזיה, כך אין לנו סיבה להיות מופתעים מהצלחתם של מהגרים אירופאים הנתמכים על ידי נדבנים אמריקאים לייסד בישראל מדינה שהפכה לעשירה יותר מירדן ומצרים. אגב, מאותן הסיבות זה אולי גם לא כל כך מפתיע שהצבא הישראלי ניצח את צבאות ערב, כפי שכוחות קטנים של אירופאים ניצחו צבאות גדולים מהם מבחינה מספרית במקומות אחרים בעולם. מלבד זאת, אולי חשוב גם להזכיר שסינגפור, טיוואן, דרום קוריאה ונסיכויות הנפט הערביות הוקמו פחות או יותר באותו הזמן כמו ישראל, ואירלנד, פינלנד וניו-זילנד הפכו לעצמאיות לא הרבה לפנינו, אך גילן הצעיר לא הפריע לכל אותן המדינות לחוות צמיחה כלכלית מהירה למדי.

תירוץ שני: השפעה ישירה של המצב הביטחוני

תירוץ אחר, סביר יותר, מתייחס למצב הביטחוני. האיומים הביטחוניים על מדינת ישראל הם יוצאי דופן בקנה מידה בינלאומי, או לפחות היו כאלו במהלך מרבית שנות קיומה, ועל כן היא נדרשה לתחזק את אחד הצבאות הגדולים בעולם. קשה לבחון את התירוץ הזה, מכיוון שאין שום מדינה דומה לנו בנושא זה. למצב הביטחוני יכולות להיות השפעות ישירות על הכלכלה, כגון אבדן שעות עבודה של המשרתים בצבא, דחיקה של הוצאות הממשלה על נושאים אחרים או פגיעה בהשקעות, ויכולות גם להיות השפעות עקיפות. להערכתי ההשפעות הישירות הן "תירוץ" בעוד שההשפעות העקיפות, שבהן נדון בפרק הבא, הן "סיבה" של ממש. נכון, היו כאן מלחמות ומבצעים צבאיים, אבל במשך מרבית הזמן הכלכלה עובדת ללא מפריע, העובדים הולכים לעבודה באופן סדיר, המפעלים מייצרים, המשאיות נוסעות, המסעדות פתוחות, וצה"ל גם תורם באופן ישיר למשק על ידי הכשרה והפצת ידע. מחקרים העלו שבעבר מלחמות ומבצעים צבאיים השפיעו יותר על פעילות הבורסה הישראלית מאשר כיום, ושבדרך כלל ההשפעה הייתה זמנית בלבד. גם אם ההשפעה הישירה של המצב הביטחוני היוותה תירוץ סביר אי שם באמצע המאה הקודמת, לא נראה שהיא משמעותית בעשורים האחרונים, כשהאיום במלחמה של ממש התנדף.

תירוץ שלישי: הגירה וילודה

כמו התירוץ הביטחוני, גם בנוגע לטענה שלפיה ההגירה והילודה פוגעות בצמיחה של כלכלת ישראל ישנו חלק נכון וחלק פחות נכון. אין ספק שגלי הגירה גדולים יוצרים שלל בעיות בטווח הקצר, דורשים הקצאת משאבים מצד המדינה ויכולים להוריד את התוצר לנפש עד שהאוכלוסייה החדשה משתלבת בשוק העבודה. אבל בטווח הארוך ההשפעה של הגירה או שיעור ילודה גבוהה על צמיחה כלכלית היא לא ברורה. גידול אוכלוסייה יכול להשפיע על התוצר לנפש לחיוב או לשלילה, בהתאם למאפיינים של המהגרים והנולדים. אם המהגרים זהים במאפייניהם לאוכלוסייה המקורית של המדינה, ואם שיעורי הילודה גבוהים ואחידים על פני כל סוגי האנשים במדינה, בטווח הארוך לא אמורה להיות לגידול האוכלוסייה השפעה. אבל אם קיימת סלקציה, כלומר מהגרים למדינה אנשים "מסוג מסויים", או שאוכלוסיות מסוימות מתרבות בקצב מהיר יותר מאחרות, יכולה להיות לכך השפעה – ונרחיב על כך בפרק הבא.

סיבות מקורבות וסיבות אולטימטיביות

כאשר דנים בסיבתיות רצוי להבחין בין סיבות מקורבות לבין סיבות אולטימטיביות. סיבות מקורבות הן הסיבות הישירות לכך שמתרחש משהו, אך לרוב הן עניין טכני במהותו, שמאחוריו מסתתרות סיבות אולטימטיביות חשובות יותר. למשל, אם השפן הקטן סובל כרגע מהצטננות, אז אנחנו יכולים לתת לו תרופה נגד הצטננות, הסיבה המקורבת לסבל שלו, אבל כל עוד הוא ישאיר את דלת ביתו פתוחה הוא ימשיך להצטנן. הדלת הפתוחה ותכונות האופי הגורמות לשפן לשכוח לסגור אותה הן הסיבות האולטימטיביות לסבל שלו.

סיבה מקורבת מרכזית לפיגור של ישראל אחרי מדינות מפותחות אחרות היא פריון העבודה (תוצר לשעת עבודה) הנמוך של העובדים. כאשר עובדים מייצרים ערך נמוך יותר, שכרם יהיה נמוך בהתאם. כאשר משלבים זאת עם רמות המחירים בישראל, שהן ממוצעות או גבוהות בהשוואה בינלאומית, מקבלים רמת חיים נמוכה. אבל סיבות אלו רק מעבירות את השאלה צעד אחר לאחור: מדוע פריון העבודה בישראל הוא נמוך? מדוע המחירים גבוהים? ובכן, לפי מחקרים שנעשו לאחרונה במכון אהרן רמת ההון הפיזי בישראל נמוכה, לפי סקר המיומנויות של ה-OECD רמת ההון האנושי בישראל נמוכה גם היא, התשתיות מפגרות אחרי כל העולם המערבי (וברמות ההשקעה הנוכחיות הן ימשיכו לפגר, למרות הפיתוח שרואים בשטח), לפי מדדים של הבנק העולמי הבירוקרטיה בישראל מסורבלת מאוד ביחס לשאר העולם המערבי, לפי הפורום הכלכלי העולמי שוק העבודה בישראל אינו מרשים, לפי ה-OECD המשק עדיין אינו פתוח מספיק למסחר בינלאומי, וניתן גם למצוא סיבות רבות נוספות. הנושאים שבהם אנחנו מצטיינים לטובה, כגון חדשנות טכנולוגית והשקעה במו"פ, אולי מאזנים במידה מסוימת את הנושאים השליליים, אבל בסופו של דבר הם משפיעים על חלק קטן מדי של המשק.

שום דבר שכתבתי כאן לא חדש. אינספור מחקרים תיארו בהרחבה את הסיבות האלו, כבר לפני עשרות שנים. אינספור וועדות ישבו ודנו בהן, ואינספור מאמרים בעיתוני הכלכלה עסקו בהן. בשנים האחרונות פורום קהלת לכלכלה, מכון אהרן, מכון טאוב, בנק ישראל, משרד האוצר וגורמים נוספים הפיקו שלל דוחות שעסקו בגורמים האלו וכללו המלצות מעשיות. ובכל זאת, הדברים מתקדמים מאוד לאט, הרבה המלצות לא מיושמות, אלו שכן מיושמות באופן חלקי, ומיקומה היחסי של ישראל נשאר דומה. מדוע? מכיוון שאלו הן לא הסיבות האולטימטיביות. אלו לא גורמי העומק, אלא רק תסמינים שטחיים שלהם. אז מהן הסיבות האולטימטיביות לפיגור היחסי שלנו, הסיבות שמאחוריהן אין סיבות נוספות?

סיבה אולטימטיבית אחת: השפעה עקיפה של המצב הביטחוני

מועמדת אחת לסיבה אולטימטיבית היא ההשפעה העקיפה של המצב הביטחוני, דרך המערכת הפוליטית. בניגוד למדינות אחרות, ובניגוד גם למה שישראלים לפעמים היו רוצים לחשוב על עצמם, הדיון הפוליטי בישראל היה ונשאר סביב הנושא הביטחוני לאורך כל שנותיה. בנושאים כלכליים אין הבדלים משמעותיים בין המפלגות השונות, כולן מציעות תכניות מדיניות מאוד דומות, ומרבית הציבור, אנשי התקשורת והפוליטיקאים לא מבינים בכלכלה מעבר לרמת הסיסמאות השטחיות. כפי שניתן לראות גם בנאומיו של בנימין נתניהו לאחרונה, בעיני מנהיגי המדינה כלכלת ישראל הייתה ונשארה אגף הלוגיסטיקה של צה"ל, ומטרתה המרכזית היא לספק למערכת הביטחון משאבים להתעצמות צבאית, או לצבור כוח בזירה הבינלאומית שיאפשר להפעיל מנופי לחץ על מדינות אויב. בכל שנה, ביום השואה, פוליטיקאים מספרים לנו שהמטס של חיל האוויר מעל אושוויץ הוא הניצחון שלנו על הנאצים. מטוסי הקרב הישראלים הם לא אמצעי לשמירה על ביטחונם של אזרחי מדינת ישראל, אלא המטרה עצמה; אזרחי מדינת ישראל הם האמצעי למימון מטוסי הקרב.

ניתן להכניס תחת סעיף זה גם את ההשקעות הרבות בפריפריה בישראל, שנוגדות את ההיגיון הכלכלי "הצר" ונובעות בעיקר ממלחמה דמוגרפית על שטחים כנגד הערבים, וגם שיעורי הילודה הגבוהים שהממשלה מעודדת והרצון למשוך לכאן מהגרים שלאו דווקא תורמים לכלכלה נובעים מכורח ביטחוני-דמוגרפי.

במילים אחרות, צמיחה ברמת החיים של תושבי מדינת ישראל מעולם לא הייתה אחת ממטרות המערכת הפוליטית הישראלית. במקרים הנדירים שבהם הופעלה בישראל מדיניות שתמכה בצמיחה כלכלית זו תמיד הייתה תוצאה לא מכוונת, תוצר לוואי של ניסיונות למקסם את מספר הטנקים של צה"ל, או של משבר עמוק, שחייב העברת רפורמות מבניות חיוניות על מנת שהממשלה תוכל לחזור ולהשקיע כספים בצה"ל.

סיבה אולטימטיבית שנייה: תרבות וערכים

פרסום חיבורו של מקס וובר, "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", בשנת 1905, החל דיון היסטורי רחב ומעניין בנוגע להשפעות תרבותיות על צמיחה כלכלית – דיון אשר רלוונטי מאוד למדינת ישראל. מדינתנו הוקמה על ידי אנשי העלייה השנייה והשלישית, ציונים אידיאולוגים אשר העלו על נס את יישוב הארץ, את החקלאות, את ארגוני העובדים ואת ההסתמכות על ייצור עצמי, ובזו לבורגנים ולבעלי ההון של העלייה הרביעית והחמישית שרצו לפתח כאן מסחר, פיננסים ותעשייה כפי שעשו היהודים בגלות. אולי היה קשה לראות זאת לפני 70 שנים, אך בסופו של דבר המאה ה-20 הייתה התקופה שבה החקלאות הפכה לתעשייה זניחה יחסית, ההסתמכות על ייצור עצמי במקום מסחר בינלאומי הוכתרה סופית בתור איוולת כלכלית מוחלטת לפי כל מדד אפשרי, ובהמשך גם ארגוני העובדים התבלטו כגורמים המעכבים קידמה טכנולוגית והשתלבות בגלובליזציה (מלבד הדוגמה יוצאת הדופן של ארגוני העובדים הסקנדינבים).

בגלל ההתמקדות בחקלאות והבוז למסחר ולפיננסים הערכים של התנועה הציונית מתחילת דרכה הזיקו לצמיחה הכלכלית. במהלך השנים ערכים אלו הובילו להשמת מכשולים בפני מסחר בינלאומי, העברת סובסידות לפרויקטים כושלים כגון מפעל הקיבוצים ועוד. עד היום אלו ערכים אשר נפוצים בישראל יותר מאשר במדינות אחרות, ומשתקפים בכוחה של ההסתדרות, בפעילות הממשלה, בניסיונות של משרד הכלכלה לחסום מסחר, בסובסידיות הישירות והלא ישירות המועברות לחקלאים ולפריפריה, בעיתונות הכלכלית הישראלית הנוטה באופן קיצוני לשמאל ובעוד אופנים רבים.

כמובן, היה יכול להיות הרבה יותר גרוע – יכולנו להפוך למדינה קומוניסטית, לגרורה סובייטית בסגנון מזרח אירופאי, כמו המדינות שמהן רבים מההורים, הסבים והסבתות שלנו הגיעו. למזלנו, בקרב ההנהגה היהודית בעשורים שלפני ואחרי קום המדינה היו מספיק אנשים שסלדו מהקומוניסטים והמרקסיסטים למיניהם ואפשרו במידה מסוימת השפעה אמריקנית, בריטית וגרמנית על המוסדות הכלכליים. כיום בעקבות המחאה החברתית הסוציאליזם חזר לאופנה, לפחות במפלגות השמאל, בקרב דור חדש של צעירים שלא חוו את התקופה שבה ההסתדרות ניהלה את המשק באופן מושחת להפליא. נקווה שהמצב לא ידרדר עקב כך.

סיבה אולטימטיבית שלישית: הון אנושי ממוצע

הסיבה האולטימטיבית השלישית והאחרונה, המתחברת לסיבה הקודמת, היא ההון האנושי הממוצע הקיים בישראל. הון אנושי הוא מושג שאיננו מוגדר היטב. כתבתי לפני כן שרמת ההון האנושי בישראל נמוכה לפי מבחנים בינלאומיים שונים, אבל זהו רק מדד לאספקט מסויים של הון אנושי. הון אנושי הוא הרבה מעבר לכך – הוא כולל אינטליגנציה, חריצות, יכולת דחיית סיפוקים, כישורים, ערכים, העדפות, ידע, קשרים עסקיים ועוד. על חלק מהדברים האלו ניתן אולי להשפיע בעזרת מערכת החינוך, אבל אנחנו יורשים מההורים שלנו באופן ישיר רכיבים רבים של ההון האנושי, בין אם באופן גנטי או על ידי חינוך הורי ודוגמה הורית.

כלכלנים רבים, גם בישראל, ממליצים לא פעם "להגדיל את ההון האנושי" על ידי השקעה בחינוך.  האמת היא שאף אחד לא באמת יודע כיצד לעשות זאת, או אם בכלל זה אפשרי. מחקרים בכלכלת חינוך הראו שלהשקעה כספית אין השפעה של ממש על ציוני תלמידים, אז אין סיבה להאמין שתהיה לה השפעה על אספקטים אחרים של הון אנושי, והגדלת שיעור בעלי התארים במדינת ישראל, שהפכה אותנו לאחת המדינות המשכילות ביותר בעולם, לא תרמה עד כה לכלכלת המדינה, לפריון העובדים או להון האנושי שלהם.

באופן היסטורי היהודים היו בעלי הון אנושי גבוה יחסית, ועד היום במרבית המדינות הם עשירים יותר מהאוכלוסייה המקומית. אם יהודי בריטניה עשירים יותר מהבריטי הממוצע, ויהודי ארה"ב עשירים יותר מהאמריקני הממוצע, ויהודי צרפת עשירים יותר מהצרפתי הממוצע, מדוע מדינת היהודים איננה עשירה יותר ממדינות מפותחות אחרות? מדוע ההון האנושי בישראל נמוך יחסית למדינות אלו?

האנשים שחיים כרגע במדינת ישראל הגיעו לכאן או דרך הגירה או דרך ילודה, אבל שתי הדרכים האלו לא "מייצרות אזרחים באקראי". השאלה החשובה היא בנוגע למה שהכלכלנים מכנים "סלקציה": אילו תכונות גרמו ליהודי ממוצע, אי שם באמצע-תחילת המאה הקודמת, להגר דווקא לישראל ולא למדינות אחרות? כאשר יהודים באירופה, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון היו צריכים להחליט אם להגר ולאן להגר, הם החליטו לפי הערכים, הכישורים והנטיות שלהם. אותם יהודים אשר התעניינו ברמת חיים גבוהה והרגישו שיש להם פוטנציאל להתעשר או להצליח באופן אחר בזירה בינלאומית תחרותית, העדיפו באופן טבעי להגר לארצות הברית ולא לישראל, כל עוד הם יכלו, מכיוון שכבר לפני מאה שנים היה ברור שבארצות הברית ישנן הזדמנויות רבות יותר. למעשה, מרבית יהודי אירופה בתחילת המאה העשרים העדיפו להגר לארצות הברית, רק חלק זניח מהם היגר לישראל ורבים מאלו שהיגרו לישראל ירדו לאחר מכן מהארץ. רק אחרי שארצות הברית סגרה את שעריה בשנת 1924 החלה הגירה המונית של ממש לארץ.

זה לא רק עניין של אשכנזים בתחילת המאה העשרים. יהודים שאפתניים ומשכילים מצפון אפריקה העדיפו להגר לצרפת ולא לישראל, יהודים שאפתניים ומשכילים מברית המועצות העדיפו להגר לארצות הברית ולא לישראל, וכך הלאה. וכמובן, גם לאחר קום המדינה יהודים רבים בחרו להגר מישראל לארצות אחרות, והם לא בחרו באקראי – אלו שעזבו את ישראל היו בדרך כלל המעיזים ולוקחי הסיכונים, אלו שרמת החיים החמרית הייתה הערך המוביל עבורם, ואלו שנשארו היו אלו שחששו מהסיכונים, או שהשתכנעו יותר מהתעמולה הציונית. כלומר, מלכתחילה ההון האנושי של היהודים שעלו לישראל ונשארו כאן היה פחות בנוי לתמיכה בצמיחה כלכלית מההון האנושי הממוצע של יהדות העולם. כמובן, לא צריך לקחת את הדברים האלו לקיצוניות: היו הרבה אנשים אינטליגנטים ושאפתניים עם כישורים מסחריים שבכל זאת עלו למדינת ישראל מסיבות שונות, וכפי שכתבתי לפני כן המוצא של המהגרים העניק להם יתרונות רבים על פני עמים אחרים, למרות הסלקציה. מלבד זאת, התורשה של הון אנושי היא עניין מבולגן ואקראי למדי, ילדים אולי דומים בממוצע להוריהם אבל ישנם יוצאי דופן רבים. ובכל זאת, באופן ממוצע סביר שהיו הבדלים בין היהודים שבחרו להגיע לכאן ואלו שבחרו להגר לארצות הברית, הבדלים שמשפיעים על פעילותן הכלכלית של הקבוצות האלו עד היום.

מלבד הגירה, הנושא השני המשפיע על התפתחות ההון אנושי במדינה הוא ילודה. גם כאן, השאלה היא האם הישראלים שנולדים מדי שנה הם מדגם אקראי של אזרחי המדינה, או שישנן אוכלוסיות עם מאפיינים מסויימים אשר שיעורי הילודה שלהן גבוהים במיוחד או נמוכים במיוחד. עניין זה כמובן מוביל אותנו לנושא החוזר על עצמו בכל דיון אסטרטגי על כלכלת ישראל: החרדים והערבים. ללא שתי קבוצות אלו הציונים של ישראלים במבחנים בינלאומיים הם ממוצעים יחסית למדינות ה-OECD, התוצר לנפש גבוה יותר וכך הלאה. כמובן, אולי גם האוסטרלים היו מעדיפים למדוד תוצר לנפש ללא האבוריג'ינים, ואולי האמריקנים היו מעדיפים למדוד תוצר לנפש ללא מהגרים מקסיקנים. בכל מדינה יש קבוצות אוכלוסייה עניות יותר, גם כתוצאה מאפליה אבל גם כתוצאה מתרבות וערכים שאינם תומכים בצמיחה כלכלית מסיבות שונות. אבל בישראל הקבוצות האלו צומחות מהר יותר באופן יחסי, בין השאר משום שהמדינה מעודדת ילודה בעיקר בקרב השכבות החלשות על ידי קצבאות נדיבות וסבסוד עלויות גידול ילדים, אשר לא משפיעים על שיעורי ילודה של עשירים ומשכילים. גם בתוך קבוצות אתניות, למשל בקרב הערבים, שיעורי הילודה של המשכילים והמוכשרים נמוכים יחסית לשיעורי הילודה של העניים הלא-משכילים. כך מדינת ישראל למעשה מעודדת את הידרדרות איכות ההון האנושי במדינת ישראל, מבחינת האופן שבו הוא מסוגל לתמוך בצמיחה כלכלית.

כאשר דנים באוכלוסייה החרדית והערבית רבים מזדרזים להזכיר ששיעורי הילודה באוכלוסיות אלו נמצאים במגמת ירידה, וששיעורי התעסוקה ורמות ההשכלה בעלייה. זה נכון, אבל שיעורי הילודה שלהן עדיין גבוהים בהרבה משיעורי הילודה של קבוצות אחרות, ולא ברור אם הם אי פעם יתכנסו לאותה הרמה, כך שהמאזן הדמוגרפי ממשיך להשתנות בינתיים. השיפור בשיעורי התעסוקה וההשכלה הוא ללא ספק תופעה חיובית, אבל עדיין מדובר באוכלוסיות מאוד חלשות מבחינת ציוני תלמידים, מבחינת שיעורי נשירה ממוסדות השכלה גבוהה ומבחינת פריון העבודה, וגם שם לא ברור אם הם אי פעם יתכנסו אל הרמה של יהודים לא-חרדים. הירידה בשיעורי הילודה והעלייה בשיעורי התעסוקה של אוכלוסיות אלו יכולות לצמצם מעט את הנזק הנגרם כתוצאה מהגידול בחלקן היחסי באוכלוסיית המדינה, אבל הן לא יכולות להעלים אותו, ובטח שלא להפוך את הגידול הדמוגרפי של החרדים והערבים לעניין חיובי כפי שלפעמים מציגים אותו. לשינוי הדמוגרפי שישראל עוברת יהיו בהכרח השלכות שליליות על הכלכלה.

בגלל שלוש הסיבות האולטימטיביות האלו, תכניות לשיפור פריון העבודה, קיצוץ הבירוקרטיה, הגדלת ההשקעות או טיפול בכשלים האחרים שציינתי לא מצליחות כפי שהיינו מצפים. זה לא אומר שהתכניות האלו הן מיותרות, הן תרמו תרומה משמעותית למשק, אבל הן לא מסוגלות לחולל כאן תפנית של ממש, והן יצליחו פחות מתכניות זהות המיושמות בארצות עשירות יותר. בעיות העומק האולטימטיביות של החברה הישראלית יפגמו ביעילותן של הרפורמות וביכולת להעביר אותן במערכת הפוליטית, לנוכח ההטיות המוקדמות של הפוליטיקאים, הציבור והתקשורת. וחשוב תמיד לזכור – למרות הכל, ישראל הייתה וככל הנראה תישאר בעתיד אחת המדינות העשירות בעולם. למרבית המדינות יש בעיות אולטימטיביות משמעותיות יותר.

סיכום

בדומה לקנדה, אוסטרליה ומדינות אחרות אשר הוקמו על ידי מהגרים אירופאים, גם מדינת ישראל הייתה מלכתחילה עשירה יותר ממדינות אחרות באזור אשר לא הוקמו ונוהלו על ידי אירופאים. מאז ועד היום צמיחתה של מדינת ישראל, מבחינת התוצר לנפש, הייתה מאכזבת. ישראל שמרה פחות או יותר על מיקומה בדירוג, ואולי הידרדרה מעט ביחס למדינות כגון הנמרים האסייתיים, הולנד, פינלנד ואירלנד שהיו פחות מפותחות באמצע המאה הקודמת. המשק הישראלי לוקה בשלל "מחלות" הידועות כבר שנים רבות, אך המחלות האלו הן רק סימפטום, גורמים מקורבים הנובעים מגורמים אולטימטיביים עמוקים יותר. המלצות מדיניות לטיפול באותן מחלות לא ישנו את מיקומנו היחסי כל עוד הגורמים האולטימטיביים לא ישתנו – כל עוד המערכת הפוליטית תמשיך להיות ממוקדת סביב נושאים ביטחוניים-מדיניים, כל עוד נטיות סוציאליסטיות ימשיכו להיות נפוצות בישראל וכל עוד ההון האנושי הממוצע של אזרחי המדינה לא ישתנה לטובה.

כפי שהורים רבים אוהבים את ילדיהם וגאים בהצלחותיהם למרות שהם יודעים שהילדים אינם יוצאי דופן באופן יחסי, כך ניתן גם לאהוב את מדינת ישראל ולהיות גאה בהישגיה מבלי לטעון שהתרחש כאן נס כלכלי, או שאנחנו מעצמה כלכלית בעלת חשיבות עולמית, פשוט מכיוון שזו המדינה שלנו. אין סיבה להגזים ולהלל את עצמנו. נכון, ישנם מספר מדדים שלפיהם אנחנו מובילים את העולם, כגון ביצועי מערכת הבריאות הישראלית או מספרי פטנטים לנפש, אבל כל מדינה יכולה למצוא מדדים שבהם היא מצטיינת. במדדים של רמת חיים ממוצעת או חציונית, שהם חשובים הרבה יותר, אנחנו משתרכים אחרי מרבית המדינות המפותחות, ומצב זה לא משתנה כבר עשרות שנים ולא סביר שישתנה בעתיד. נראה שההצלחה של "אומת ההיי-טק" לא באמת משפיעה על רמת החיים של מרבית הישראלים. חשוב להבחין בין המציאות, כפי שהיא משתקפת בנתונים, ובין תעמולה שמוכרים לנו פוליטיקאים המעוניינים להתחנף לציבור המצביעים שלהם. אין כאן סיפור הצלחה כלכלי; מה שיש, זו מדינה המספקת רמת חיים סבירה בסטנדרטים מערביים, לפחות לחלק מהאוכלוסייה. גם זה משהו, אני מניח.

בראייה ארוכת טווח, מדינת ישראל איננה צומחת מספיק מהר על מנת לעקוף מדינות אחרות מבחינת רמת החיים. רק מדינות מועטות, כגון אירלנד, דרום קוריאה, סינגפור ופינלנד, הצליחו לשנות את דירוגן היחסי באופן משמעותי בעשורים האחרונים, ואין סיבה לחשוב שישראל תצטרף למועדון הזה ללא שינוי מהותי ועמוק. למעשה, לאור הגידול בשיעור החרדים והערבים באוכלוסייה ולאור הפופולריות של השקפות סוציאליסטיות בתקשורת ובמערכת הפוליטית יותר סביר שנידרדר באופן יחסי למדינות אחרות. אם ישנם ישראלים שמעוניינים לחיות ברמת חיים אוסטרלית, הולנדית, אמריקאית או סקנדינבית, הפתרון הסביר ביותר עבורם הוא הגירה, ולא ציפייה לנס, לשינוי דרמטי של הגורמים האולטימטיביים אשר יאפשר לישראל לעקוף את המדינות האלו.

אבל זה לא נורא כל כך. ראשית כל, לאור אי השוויון הגבוה בישראל וההצלחה של תעשיית ההיי-טק לא ברור שמדדים ממוצעים משקפים את רמת החיים האמיתית של חלקים גדולים מהאוכלוסייה. אם נדחיק מעט את הדחף הסוציאליסטי ונשכיל לבנות מערכת רווחה שלא תאפשר פרזיטיות בהיקף רחב על חשבון משלם המיסים, הגידול הדמוגרפי של אוכלוסיות בעלות הון אנושי נמוך לא ישפיע כל כך על רמת חייהן של אוכלוסיות בעלות הון אנושי גבוה, שנהנות כבר היום מרמת חיים גבוהה למדי. במקרה זה "מדינת תל-אביב" ו"מדינת רעננה" יוכלו לפרוח ולצמוח גם בזמן ש"מדינת ירושלים" ו"מדינת בני-ברק" ילכו וידעכו. שנית, תודות לקידמה טכנולוגית וצמיחה עולמית, באופן אבסולוטי סביר שהמשק ימשיך לצמוח ושרמת חייהם של מרבית הישראלים תמשיך לעלות כפי שהיא עלתה עד כה, בקצב דומה לעליית רמת החיים במדינות אחרות.

ולבסוף, חשוב לזכור שבסך הכל הישראלים מאושרים יותר מאזרחיהן של מדינות רבות שהן עשירות מאיתנו, כך שלא ברור שרמת החיים החמרית חשובה כל כך. יתכן שגורמים כגון מזג האוויר, מזון בריא או תחושת המטרה המשותפת תורמים לאושר שלנו יותר מאשר עוד כמה אלפי דולרים בתוצר לנפש או רכבת תחתית בגוש דן. 70 שנים לאחר שהעם היהודי כמעט הושמד, אולי רמת האושר והביטחון שלנו הניצולים היא הנס האמיתי, ולא רמת החיים.


עדכון: בנתונים שהצגתי כאן נפלה טעות. פרסמתי רשומת התנצלות המסבירה אותה.

Read Full Post »

הפוסט פורסם במקור בעמוד הפייסבוק של הבלוג. החלטתי להתחיל להעתיק לכאן פוסטים קצרים שאני מפרסם שם, מכיוון שלחלק מעוקבי הבלוג אין פייסבוק, ולמה לא בעצם. הרבה יותר קל להעלות לכאן פוסטים מאשר למערכת הבלוגים של "הארץ"…


 

באופן יחסי למדינות אחרות, למדינת ישראל מספר נתונים חיוביים: הצמיחה הכלכלית גבוהה, האבטלה נמוכה, החדשנות גבוהה, הילודה גבוהה, המערכת הפיננסית יציבה, האנשים מאושרים, מזג האוויר סבבה והחומוס אחלה. למדינת ישראל יש גם נתונים שליליים, באופן יחסי: רמת החיים נמוכה, הפריון נמוך, אי השוויון גבוה, מחירי הדירות גבוהים, ישנם חסמי מסחר רבים, התחרותיות נמוכה ואין לנו שום סיכוי להעפיל למונדיאל. הנתונים החיוביים והשליליים האלו לא השתנו באופן יחסי לשאר מדינות ה-OECD מאז המשבר של 2008, ולכן כל דוחות ה-OECD והמאמרים שנכתבו על ההשוואות האלו בשנים האחרונות הם זהים ומשעממים למדי.

העיתונים הכלכליים בישראל מדגישים בעקביות, בכל מאמר שכזה, את אותם הדברים. הם כולם ישימו בכותרות הראשיות בעיקר את הצדדים השליליים, למרות שמדינות רבות באירופה היו מוכנות בכיף לקחת את רמות אי השוויון שלנו בתמורה לרמות האבטלה שלנו – אבטלה היא בעיה הרבה יותר חמורה מאי שוויון לפי כל פרמטר אפשרי.

1

הנושא החיובי היחיד החביב על עורכי הכותרות הוא שביעות הרצון של הישראלים מהחיים. האם יתכן שההתייחסות לאושר נכתבת מתוך גישה צינית ומתנשאת? אין הרי שום דבר מפתיע בכך שאזרחים של מדינה שחוו בשנים האחרונות גידול משמעותי בשכר שלהם (גם הממוצע וגם החציוני, ראו כאן נתונים מפורטים יותר), ורק מעטים מהם מובטלים, יהיו מאושרים יותר מאזרחי מדינות אירופאיות אשר חוו בשנים האחרונות סטגנציה או ירידה בשכר מאז המשבר ורבים מהם מובטלים, שלא לדבר על מדינות כמו טורקיה ומקסיקו שבהן העוני האבסולוטי הוא תופעה נרחבת.

2

מאפיין שני מעניין: לרוב דה-מרקר הוא העיתון היחיד שיזכיר גם את חסמי המסחר, הריכוזיות והתחרותיות, שמופיעים באופן חד משמעי בדוח ה-OECD. עיתונים אחרים יעדיפו בדרך כלל להתמקד בעוני, אי שוויון או מחירי נדל"ן, לא משהו שחס וחלילה יפגע באינטרסים המסחריים של הבעלים.

המאפיין האחרון של הדיון הזה הוא כמובן השטחיות והיעדר הביקורתיות. למשל, ההשפעה של הממשלה על חלק מהמדדים המופיעים בדוחות האלו, כגון צמיחה ואי-שוויון, היא נמוכה עד אפסית. גם אם תעמידו מחר את דב חנין בראשות הממשלה ישראל תישאר מדינה לא-שוויונית יחסית לאירופה, בעיקר בגלל שיעורי הילודה הגבוהים בקרב הערבים והחרדים, ויעברו שנים עד שנראה השפעות כלשהן למדיניותו אם בכלל. אם כך, אז מהי החשיבות של ההשוואה הבינלאומית?

או, למשל, שאלה אחרת: מי אמר שהממוצע של ה-OECD הוא המקום הנכון לשאוף אליו בכל נושא ועניין? אם שיעור ההוצאה האזרחית בישראל מהתוצר הוא נמוך יחסית למדינות ה-OECD, האם זה טוב או רע? אולי המדינות האירופאיות צריכות לשאוף לשיעור נמוך כמו שלנו ולשיעורי מיסים נמוכים יותר אם הן רוצות לצמוח כמונו?

באופן כללי מדינות הן שונות במאפיינים רבים, ומה שמתאים לאחת לא בהכרח מתאים לאחרת. האם זה לא ברור מאליו שבמדינה שהיא גם עניה יחסית וגם יש בה יותר ילדים באופן יחסי ההוצאה על חינוך לילד תהיה נמוכה יותר? האם הגיוני להגדיל את מעורבות הממשלה לרמות סקנדיביות במדינה שבה המגזר הציבורי מושחת ולא יעיל ברמות דרום-אמריקניות?

במאמרים שאני ראיתי עד כה אף אחד, לא כלכלני ה-OECD ולא העיתונאים, מתייחס לשאלות יותר עמוקות כגון אלו, המעמידות בספק את חשיבותם של הגרפים הצבעוניים.

 

Read Full Post »

הרננדו דה-סוטו נולד בפרו בשנת 1941, ומשפחתו יצאה לגלות בשוויץ בעקבות ההפיכה בשנת 1948. הוא חזר לפרו בשנת 1979, וגילה מדינה ענייה שהייתה רחוקה מאוד מגן העדן שתיארו לו הוריו בילדותו. דה-סוטו החליט לנסות לברר מהי הבעיה, מהו המקור לפיגור של פרו לעומת שוויץ שאותה הכיר. הוא דיבר עם יזמים מקומיים, חקר את המערכת שבתוכה הם נאלצים לפעול, ובסופו של דבר הקים את "המכון לחירות ודמוקרטיה" שנועד להילחם ברגולציה ובבירוקרטיה שחנקו את המגזר העסקי בארצו ומנעו התפתחות וצמיחה (עוד על סיפורו של הרננדו אתם יכולים לשמוע כאן). המחקרים של דה-סוטו היוותה השראה לאחד המדדים הפופולארים ביותר של הבנק העולמי, שבישראל מקבל תשומת לב מועטה מדי: מדד קלות עשיית העסקים.

בניגוד למדדים כלכליים אחרים, מדד קלות עשיית העסקים לא מתמקד בתוצאה אלא בתהליך. במקום למדוד את התוצר לנפש או את שיעור האבטלה במדינה, מודדים את מספר השלבים הבירוקרטיים הנדרשים בהקמת עסק או את מספר הימים שלוקח לאשר תכנית בינוי. כאן גם טמון הכוח האדיר של המדד – ביכולת שלו לשקף באופן ישיר את הגורמים המשפיעים בסופו של דבר על התוצר לנפש, על המשכורות, על אי השוויון, על המחירים ועל שיעורי האבטלה במדינות. כאשר מדברים על התוצר לנפש ועל רמת המחיה בישראל, רבים מזכירים בתור תירוץ את המצב הבטחוני או את שיעורי הילודה הגבוהים בקרב אוכלוסיות שונות; התוצר לנפש והאחרים הם מדדים תוצאתיים, וניתן להתווכח עד בלי-סוף בנוגע לסיבות שהובילו לתוצאה. אך מדד קלות עשיית העסקים הוא מדד של תהליך, וקשה הרבה יותר להמציא תירוצים לתהליך שמבוצע בצורה עקומה. אולי זה לא פלא שמלבד דה-סוטו האדם שדחף את המדד במסגרת הבנק העולמי היה סימון דז'אנקוב, כלכלן בולגרי שכיהן גם כשר האוצר של בולגריה – זהו מדד שמסוגל לעזור במידה הרבה ביותר למדינות כגון פרו, בולגריה ואולי גם ישראל, אשר אינן מרוצות ממיקומן היחסי הנובע במידה רבה מתהליכים עקומים.

על פי מדד זה ישראל נראית רע, והיא הולכת ומידרדרת באופן יחסי. בעוד שבנוגע לתוצר לנפש אנחנו מסתובבים באזור המקומות 30-35 בעולם, במדד קלות עשיית העסקים בשנת 2015 ישראל הייתה במקום 40, הידרדרות של שני מקומות מהמקום ה-38 שבו היינו בשנת 2014 (מתוך 189 מדינות). הבנק העולמי עוקב גם אחרי רפורמות שמבוצעות במדינות השונות, וניתן לראות שבניגוד לשנים קודמות ב-2015 לא בוצעו בישראל רפורמות חיוביות בתחום. ככל הידוע לי גם התקציב הנוכחי וחוק ההסדרים לא מביאים בשורה כלשהי לדירוג היחסי של ישראל במדד, מלבד הורדת מס החברות.

 ease-of-doing-business-world-map-2015
דירוג המדינות בשנת 2015, Doing Business 2015 Report

מדד קלות עשיית העסקים מחולק לנושאים שונים, ובכל אחד מהם נבדק המיקום היחסי של המדינה, ביחס לכל שאר המדינות, וכן "המרחק מהחזית" – הציון של המדינה לעומת הציון של המדינה שקיבלה את הציון הגבוה ביותר בתחום. המרחק מהחזית חשוב, מכיוון שייתכן תחום מסוים שבו כל המדינות קרובות זו לזו, כך שגם מדינות בדירוג נמוך אינן שונות מאוד ממדינות בדירוג גבוה, ולעומת זאת בתחום אחר ההפרשים הם דרמטיים. בכל תחום הציון מורכב מציונים במספר תתי-תחומים. נראה מספר דוגמאות.

בנוגע לאישורי בנייה, אחרי חמש שנים של וויכוחים ורפורמות וד"לים למיניהן אנחנו במקום 121 בעולם (לעומת 118 בשנת 2014). זה מספר שצריך לזעזע אתכם. אם נבחן את המרכיבים שהובילו לציון נגלה כי מספר הימים הנדרשים להשגת אישור בנייה בישראל הם 209, לעומת 149.5 במדינות ה-OECD, ומספר התהליכים הפרוצדוראלים הנדרשים הוא 15 לעומת 11.9 במדינות ה-OECD. מבחינת המרחק מהחזית אנחנו עומדים על 66.45% (כלומר, הציון של ישראל הוא 66.45% מהציון של המדינה שקיבלה את הציון הגבוה ביותר בתחום). אין שום סיבה עקרונית שבגללה הבירוקרטיה הכרוכה באישורי בנייה בישראל תהיה גרועה יותר מזו הקיימת בדנמרק, גרמניה, ניו זילנד, שבדיה, אוסטרליה ושלל מדינות מתקדמות אחרות שכולן מדורגות גבוה מאוד בתחום זה. אין כאן שום תירוץ: הוצאות הביטחון הגבוהות של ישראל, גילה הצעיר או שיעור הערבים והחרדים באוכלוסיה לא יכולים להסביר את הפיגור העצום שלנו. הנושא משפיע כמובן על יכולתו של ההיצע להתאים את עצמו לביקוש, וכך על מחירי הדיור בארץ, כפי שציינו לא מעט חוקרים בשנים האחרונות.

תחום אחר שבו אנחנו בולטים לרעה הוא רישום נכסים. ביחס לשאר מדינות העולם, מדינת ישראל נמצאת במקום ה-135 בתחום זה, עם ציון של 57.1% מבחינת המרחק מהחזית. הזמן שלוקח לרשום נכסים בישראל הוא 81 ימים, לעומת ממוצע של 24 ימים עבור מדינות ה-OECD. שוב, בדומה לאישורי הבנייה: שום תירוץ. לא אנטישמיות ולא מזרח תיכון ולא מלחמות. אנחנו גרועים מכיוון שככה אנחנו – גרועים. בתחום המיסוי ישראל זוכה למקום ה-97 הלא מחמיא – עסקים בישראל נדרשים להשקיע זמן רב יותר בלהכין את המיסים, 235 שעות לעומת 175.4 ב-OECD. בתחום אכיפת החוזים אנחנו נמצאים במקום ה-111, עם 890 ימים בממוצע ליישוב סכסוך משפטי בנושא, לעומת 539.5 ימים במדינות ה-OECD, וציונים גרועים גם בשאר תתי-התחומים הקשורים לנושא.

לא בכל התחומים אנחנו מדורגים כל כך נמוך; בנוגע להקמת עסק חדש אנחנו במקום ה-53, ובכמה מהנושאים האחרים הגענו למיקום גבוה יותר, אך התמונה הכללית ברורה: הבירוקרטיה במדינת ישראל נמצאת במרחק עצום ממרבית המדינות המפותחות, מתחת ללא מעט מדינות מתפתחות. בכל הקשור לקלות עשיית עסקים, אנחנו פשוט לא נראים כמו מדינה מערבית. וכאמור, אין לכך שום תירוץ.

 

במסגרת הכנס השנתי של מכון אהרן למדיניות כלכלית, אשר נערך במרכז הבינתחומי בהרצליה ב-29 ליולי, התקיים מושב שעסק בהפחתת הנטל הבירוקרטי לעסקים בישראל. אני עובד עבור מכון אהרן, נכחתי בדיון וכתבתי את הסיכום שלו, שניתן להוריד מאתר המכון שבקישור הקודם. למרות שהנתונים כבר היו מוכרים לי לפני כן, הדיון הבהיר לי עד כמה הנושא קריטי עבור העסקים ועד כמה המצב גרוע.

המשתתפים כללו נציגים של בעלי העניין בנושא מהמגזר העסקי, מהמגזר הציבורי ומהאקדמיה. הדיון החל במצגת שהעבירה אסתי גולדהמר מחברת "קו פרויקט – יועצים לניהול", שלפיה ההידרדרות היחסית של ישראל במדד עשיית העסקים נמשכת בעקביות כבר חמש שנים – בשנים 2010-2011 היינו במקום ה-29 בעולם, לעומת המקום ה-40 שבו אנחנו נמצאים כיום. זו הידרדרות יחסית, נראה כי המצב בארץ הולך ומשתפר וחלק מהתהליכים מתקצרים אבל במדינות אחרות המצב משתפר מהר יותר. מדינות רבות אימצו מודלים ויעדים ברורים להפחתת הנטל הבירוקרטי ושיפור הדירוג היחסי, בעוד שבישראל הטיפול בנושא קלוש ולא עקבי, ללא יעדים ברורים.

בדיון נכחו גם אהוד פראוור ועמיחי פישר ממשרד ראש הממשלה, העוסקים בעבודה חוצת-משרדים שמטרתה הפחתת הנטל הבירוקרטי, והם תיארו עבודה יום יומית וסיזיפית בנושא שהחלה בעקבות וועדת טרכטנברג. לקח זמן רב רק למפות את הרגולציות הקיימות ולנסות לעשות סדר בבלגן, להבין מי אחראי על כל דבר, ותוך כדי העבודה השוטפת הם נאלצים להתמודד גם עם רגולציות נוספות שנכנסות כל הזמן. שתי תובנות חשובות חזרו על עצמם שוב ושוב בדבריהם של הנוכחים בדיון: הראשונה היא שלעסקים פחות אכפת מרגולציה ויותר אכפת מהאופן שבו הרגולציה נאכפת, מהבירוקרטיה, מחוסר הוודאות ומחוסר האחידות. השנייה היא שהשינוי הוא במידה רבה שינוי תרבותי.

ישראלה מני מאיגוד לשכות המסחר ייצגה את העסקים בדיון – צד שלרוב אין לו קול במסגרת השיח הציבורי בישראל, למעט החברות הגדולות ביותר. היא דיברה על עבודה קשה אל מול נציגי הממשלה, על התקדמות איטית שלוקחת שנים רבות ולעיתים גם נעצרת עקב חוסר שיתוף פעולה של פקיד יחיד המתנגד לוותר על שיקול דעתו או לעבור לעבוד בשיטה חדשה. לרגולטורים אין שום תמריץ לתמוך בתהליך, מכיוון כל הקלה יכולה להסתיים בתביעות משפטיות ודוחות מלאים בחוכמה בדיעבד של מבקר המדינה; לעומת זאת, יש להם תמריצים חזקים מאוד להקשות על עסקים, לשמור על המצב הקיים, ואף להמציא נהלים נוספים ולנסות להרחיב את השפעתם. בדיון אחר שנערך במכון אהרן, בנוגע לגז הטבעי, אמר חבר הכנסת אבישי ברוורמן דברים דומים כשהוא התייחס לסיבות שבגללן הגז הטבעי עדיין לא מגיע למפעלים בישראל – רגולטורים שונים מעדיפים לתקוע את התהליכים. במקרים רבים זה פשוט כסת"ח.

 doing business ranking
הדירוג היחסי של מדינת ישראל במדד עשיית העסקים – מגמות (מהמצגת של אנואר חילף ואסתי גולדהמר)

מדד קלות עשיית העסקים חושף צד בתרבות הישראלית שרבים לא מעוניינים להודות בקיומו. קל לנו להאמין שרמת החיים בישראל נמוכה יותר מרמת החיים בהולנד, שוויץ או שבדיה מכיוון שאנחנו מוקפים במדינות עוינות, מכיוון שאנחנו מקצים שיעור משמעותי מהתקציב לביטחון, מכיוון שישראל היא מדינה צעירה, מכיוון שישנן בישראל קבוצות אוכלוסיה עניות כגון החרדים והערבים, או בגלל שחיתות וקבוצות לחץ. אולי היינו רוצים להאמין שאנחנו לא סובלים לחינם, או שאנחנו סובלים כתוצאה מתכנית מרושעת של מישהו, אבל האמת היא שבמקרים רבים אנחנו סובלים סתם ככה. כי התרגלנו.

עם כל הכבוד לביטחון ולדמוגרפיה, הגורמים האלו פשוט לא תופסים את התמונה כולה. התרבות הישראלית, בבסיסה, היא תרבות אנטי-עסקית. המשפטיזציה והחתירה המהירה לתליית אשמים ועריפת ראשים, כשהם מלווים בשרידים סוציאליסטים של אהדה ציבורית ותקשורתית לרגולציה ובירוקרטיה, יצרו כאן מערכת מאובנת שמתקשה להשתנות ומקשה על העסקים המקומיים להתחרות בזירה הגלובאלית – ובינתיים חברי הכנסת רק מתחרים ביניהם על המצאת חוקים נוספים ורגולציות נוספות. ישראל היא "מדינת הצריך" – "צריך לפקח", "צריך להסדיר", "צריך לאפשר דיון בהשתתפות כל הגורמים", "צריך לבדוק", "צריך לוודא", צריך וצריך וצריך ולאף אחד לא אכפת כמה זמן זה יקח וכמה עסקים לא יקומו כי ליזם פשוט אין כוח להתעסק עם כל המפקחים והמסדירים והדיונים והוא יעדיף להמשיך לעבוד כשכיר בחברה אחרת. אין שום כוח הפועל כנגד המגמה ומנסה לפשט את המערכת, אולי מכיוון שמרבית חברי הכנסת מעולם לא עבדו במגזר העסקי היצרני.

כולם מהנהנים בהסכמה לשמע המילים האלו, אומרים שזה חבל מאוד וממשיכים הלאה בחייהם. רובנו שכירים, מעולם לא נדרשנו למלא טפסים עבור תשלום מס חברות או להשיג אישור בנייה, אנחנו לא רואים כיצד עלויות הבירוקרטיה מתגלגלות לעברנו – והן בהחלט מתגלגלות. זה מיתרגם למחירי דיור גבוהים יותר, למחירי מוצרים גבוהים יותר, למשכורות נמוכות יותר ולרמת חיים נמוכה יותר. המצב לא ישתנה בזכותה של איזו וועדה או איזה צוות במשרד ראש הממשלה, כל עוד רגולטור בודד יכול פשוט לומר "לא רוצה" ושום דבר לא יזוז. הוא ישתנה רק כאשר השר האחראי יתקשר לאותו רגולטור ויגיד לו "אתה כן רוצה".

לאחרונה מתרבים הסימנים להאטה במשק, ושר האוצר מחפש בנרות "מנועי צמיחה". מרבית ההצעות המונחות על שולחנו כוללות סובסידיות יקרות ליצואנים, תשתיות יקרות, והנחות נוספות במיסוי שיגדילו את גירעון המדינה או ידרשו קיצוצים נוספים בהוצאותיה. קיצוץ דרמטי של הבירוקרטיה העסקית הוא כיוון לא פחות טוב מכל אלו, שלא עולה כסף אלא חוסך כסף, ואפילו לא דורש מאבק בקבוצות לחץ משמעותיות. התרומה העיקרית שלו תהיה לעסקים קטנים ובינוניים, ששיעור גדול יחסית מהכנסותיהם מתבזבז על פיענוח התקנות של משרדי הממשלה. הפחתת עלויות הבירוקרטיה יכולה להיתרגם להפחתת מחירים, ולגידול בתעסוקה ובמשכורות. נעשית כיום עבודה בנושא הבירוקרטיה של אישורי הבנייה, ונדרש גם להטיל משקל כבד יותר על שאר התחומים, לקבוע יעדים ברורים עבור מדדים כגון מספר הימים לאישור תכנית בנייה והדירוג היחסי בתחומים השונים. אך מעבר לכל אלו, המגזר הציבורי בישראל זקוק לרוח חדשה – רוח של יעילות, של תמיכה במגזר העסקי, אשר תוכל להוות משקל נגד לתרבות בירוקרטית ומאובנת של מלחמות כוח פנימיות, חוכמה בדיעבד, משפטיזציה גוברת, כסת"ח וקיבעון מחשבתי.

Read Full Post »

תקציר

רשומה זו נועדה להפריך את הטענה הנפוצה בציבור ובתקשורת שלפיה מצבם הכלכלי של מרבית אזרחי מדינת ישראל נמצא במגמת הידרדרות לפי מדדים רבים. בפרק הראשון אני מתאר דוגמה לחוסר האובייקטיביות התקשורתית בנושא ולתוצאותיו, מתאר את הבלבול בין טענות הנוגעות למגמה (ישראל של היום לעומת ישראל בעבר) לבין טענות הנוגעות למצב היחסי (ישראל לעומת מדינות אחרות), ומעלה השערות בנוגע למקור ההטיה התקשורתית בנידון. בפרק 2 אני מסביר מדוע השכר הממוצע והחציוני לא נשחק, ויוקר המחיה נמצא במגמת שיפור. בפרק 3 אני מסביר מדוע אי השוויון ושיעורי העוני נמצאים גם הם במגמת שיפור. בפרק 4 אני מתאר נתונים על צריכה וחובות המתארים גם הם שיפור ברמת החיים של אזרחי ישראל. בפרק 5 אני מזכיר את המגמות החיוביות בנוגע לאבטלה ותעסוקה. בפרק 6 אני מתייחס למחירי הדיור, הנתון היחיד שלא מציג מגמת שיפור בשנים האחרונות. פרק 7 עוסק בקצרה במספר נושאים נוספים: תחזית דירוג האשראי של ישראל, הוצאות הציבור על בריאות וחינוך ושכר המשכילים. פרק 8 מסכם עם שלוש שאלות חשובות: האם ייתכן שההתקדמות ברמת החיים בישראל מהירה אפילו יותר מכפי שתיארתי כאן? מי אחראי למגמות החיוביות? ומה אתם יכולים לעשות בקשר לדברים הכתובים כאן?

אני מתנצל בפני הקוראים המסורים על אורכה של הרשומה, אך כל מאמר קצר יותר בהכרח לא יהיה מקיף מספיק על מנת לענות על כל טיעוני הנגד שאני מכיר משלל וויכוחי עבר בנידון. תודה לאיתי ואסף על ההערות המועילות ועל כך שהכריחו אותי למחוק מהטיוטה הראשונית את מרבית הקללות הגסות.

פרק 1: הקדמה

1.1 חוסר האובייקטיביות ותוצאותיו

להלן קטע הלקוח מהודעה לתקשורת של בנק ישראל:

"תוואי השכר מתחילת העשור הקודם מלמד כי התשובה לשאלה "בכמה עלה השכר?" מושפעת משמעותית מהנקודה שבוחרים להשוות אליה. באיור 1 ניתן לראות כי לצד מגמת גידול ארוכת טווח, השכר הריאלי מתפתח בין שנים בודדות באופן תנודתי, ולכן מדידת השינוי בו בתקופה זו תלויה מאוד בשנת הבסיס. לשם המחשה, משנת 2001 עד 2013 השכר ירד, אולם משנת 2003 הוא דווקא נמצא במגמת עלייה, וזו דומה להתפתחות השכר גם בטווח הארוך יותר."

ועוד משפט מהמשך ההודעה:

"משנת 2001 השכר נטו גדל ב-0.7% לשנה, והשכר ברוטו ב-0.2%-".

מהי הכותרת שהייתם מעניקים להודעה הזו של בנק ישראל?

ובכן, אפשר לחשוב על כל מני כותרות. למשל הכותרת "מדידת השינוי בשכר תלויה בשנת הבסיס", או "משנת 2003 השכר נמצא במגמת עלייה הדומה להתפתחות השכר בטווח הארוך", או פשוט לכתוב שמשנת 2001 השכר גדל בנטו וירד בברוטו.

ובכן, בעיתון דה-מרקר החליטו להעניק לכתבה שסיקרה את ההודעה של בנק ישראל את הכותרת הבאה: "לא גומרים את החודש? השכר הריאלי בישראל ירד ב-0.2% מאז 2001". אם אני זוכר נכון זו גם היתה הכותרת הראשית של המהדורה המודפסת באותו יום. הירידה של 0.2%, שמושפעת כאמור מבחירת השנה (2001 היא בדיוק רגע לפני התפוצצות בועת הדוט-קום ותחילת האינתיפאדה השנייה), איננה מרכזית בשום צורה בהודעה של בנק ישראל, ומה שמשפיע על יכולתו של הציבור "לגמור את החודש" זה השכר נטו, שכאמור, עלה ב-0.7%.

ומה כתבו באותו הנושא ב-Ynet?

"המספרים לא משקרים: השכר בארץ ירד. בנק ישראל קובע חד משמעית: משנת 2001 ועד 2013 ירד השכר הממוצע ב-0.2% – משכר של 9,290 שקל ל-9,051 שקל."

שני עיתונים שונים, בבעלות שונה, עם אג'נדה שונה בנושאים רבים, שבחרו לעוות את ההודעה לתקשורת בדיוק באותו האופן והעניקו כותרת כמעט זהה שנוגדת לחלוטין את רוח ההודעה של בנק ישראל. ולסיכום, גולן פרידנפלד מכלכליסט מעוות גם הוא את רוח ההודעה של בנק ישראל (ראו בסוף למטה), אם כי לפחות לא נותן לה כותרת שקרית.

זו לא דוגמה מקרית.

בשנים האחרונות מריצה התקשורת הכלכלית בישראל קמפיין שמטרתו לשכנע את הציבור שמצבו הכלכלי הולך ומידרדר, למרות שכמעט כל נתון אפשרי מצביע בדיוק בכיוון ההפוך, והקמפיין הזה הולך להתחזק בחודשים הקרובים לקראת הבחירות. אני לא חושב שהקמפיין התקשורתי הזה הוא עניין מתוכנן ומתוזמן מלמעלה; ההשערה האישית שלי היא שמרבית אנשי התקשורת הכלכלית שייכים לשמאל ולכן נוח להם להיתפס לאיזו הנחת בסיס שלפיה המצב מידרדר בתקופה שישנן ממשלות ימין בשלטון, ומכיוון שהם ממוקדים סביב אנקדוטות ורגשות ולא מכירים כל כך את הנתונים הם לא מטילים ספק באותה הנחת בסיס וממשיכים לחזור עליה כאילו היא הייתה אמת. והיא לא.

כך או אחרת, זהו קמפיין שמתנהל בצורה אחידה בכל כלי התקשורת הכלכליים, ויש לו השפעה על הציבור. מדינת ישראל כיום סובלת מאשליה המונית: האמונה שמצבה הכלכלי של המדינה, של עם ישראל, מעמד הביניים, העניים, מה שתרצו, הולך ומידרדר בעשור האחרון. לאחרונה פרסמה הלמ"ס את מדד אמון הצרכנים לחודש נובמבר 2014, המתאר את האופטימיות או הפסימיות של צרכנים בישראל בהשוואה לתקופות קודמות ומדינות אחרות (מספרים שליליים מתארים פסימיות). ראו לדוגמה את הגרף הזה מסוף המסמך:

 

צרכני ישראל הם לא רק שניים ברמת הפסימיות שלהם מבין המדינות המתוארות, הם גם האזרחים היחידים בחלק התחתון של התרשים הזה שחיים במדינה שכמעט כל נתון אפשרי עבורה מעיד על מגמת שיפור עקבית בשנים האחרונות.

כן, שמעתם נכון: הנתונים, שעוד נעסוק בהם בהרחבה, לא מעידים על שום צורה של הידרדרות. צריך לחפור בהם במשך זמן רב ולבצע ניתוחים מורכבים במיוחד כדי למצוא רמזים להידרדרות כלשהי, מלבד העלייה של מחירי הדיור (נגיע גם אליה, אל תדאגו).

זה לא אומר שלא תיתכן הידרדרות בעתיד. בהחלט יכול להיות ששבוע לאחר פרסום הרשומה הזו המשק הישראלי יקלע למשבר כלכלי חסר תקדים. הכל יכול לקרות. אבל האמונה היא שאנחנו כבר בעיצומו של תהליך הידרדרות, וזה פשוט לא נכון.

ישראלים רבים פשוט מסרבים לקבל את הנתונים. הם מתעקשים שהלמ"ס מזייף נתונים למרות שאין לו שום תמריץ לעשות כך ומדובר על שלל נתונים ממקורות שונים, הם טוענים שהנתונים משקרים או מפספסים משהו חשוב – הם פשוט לא מוכנים להסתכל אל המציאות בעיניים, וככל שמציגים בפניהם יותר עדויות כך עולה רמת ההתנגדות, ההכחשה והחשיבה הקונספירטיבית. והם לעולם לא יציגו נתונים סותרים משלהם, כמובן, כי אין כאלו.

זוהי תופעה מדהימה ועצובה שמטילה ספק בעצם יכולתו של הציבור לבחור באופן מושכל את האנשים שינהלו את כלכלת המדינה – פגם משמעותי בליבה של השיטה הדמוקרטית. מאז המחאה החברתית יותר ויותר אנשים מתעניינים בנושאים כלכליים, אך זוהי תופעה מבורכת אך ורק אם אזרחי המדינה מעוניינים להביט בנתונים, לקרוא ולהבין את התמונה המורכבת. אם ניכנע לכל מני אשליות המוניות, ואם נלך כתוצאה מכך אחרי כל מני נביאי שקר שמבטיחים לנו מהלכים כלכליים פופוליסטיים, התוצאה תהיה שלילית. למעשה, התוצאה כבר שלילית.

אך לפני שנגיע לנתונים חשוב להבין את הבלבול המרכזי שיוצר את חוסר ההבנה הזה ואת מקורותיו.

1.2 הבלבול בין מגמה למצב יחסי

בכל פעם שאני מעז לכתוב שהשכר הריאלי בשנים האחרונות עלה ולא ירד, התגובה הראשונה שאני מקבל היא "אז אתה טוען שהכל טוב פה?". מקורה של תגובה זו בכשל לוגי חמור.

לא, אני לא טוען שהכל טוב פה. אלו שתי טענות שונות לחלוטין.

הגרף הבא מציג לדעתי באופן הנכון ביותר את מצבם היחסי של אזרחי מדינת ישראל, יחסית למדינות אחרות. הנתון הוא ההכנסה החציונית למשק בית, בדולרים, כשהיא מותאמת לכוח קנייה (כלומר למחירים בכל מדינה), בשנים 2011-2012 (מקור לנתונים – כאן).

עזבו אתכם מסיפורים על מחירי מילקי והשוואות של שכר ממוצע – הגרף הזה מתחשב במחירי סל שלם של מוצרים ומראה לכם הכנסה חציונית של משק בית. לא אנקדוטות, נתונים מקיפים. יותר טוב מזה לא תקבלו.

אז מה דעתכם על המיקום של ישראל?

אני חושב שאנחנו רחוקים מלמצות את הפוטנציאל שאולי היה לנו פעם, את ההון האנושי שבאמת נמצא כאן. לא רק המיקום היחסי מדאיג, אלא גם ההפרשים המשמעותיים בינינו לבין שורה של מדינות הנמצאות באזור של 25,000 דולרים ולמעלה מכך. סביר שהמיקום שלנו יראה קצת יותר טוב אם נשמיט מהניתוח את החרדים והערבים, אבל גם במדינות אחרות ישנם מהגרים, מגזרים עניים ועבודה בשוק השחור. אנחנו פשוט גרועים, לא יעילים, לא תחרותיים, ועניים יחסית למדינות מערביות אחרות – וזה עוד מבלי להזכיר את אי השוויון הגבוה יחסית שרבים מוטרדים ממנו.

זו דעתי על המצב היחסי של ישראל, המדינה הענייה במערב שתוך 2-3 דורות הצליחה לקחת את האליטה הכלכלית של אירופה וארצות האיסלאם ולהעניק להם הכנסה חציונית שנמצאת אי שם בין ספרד לסלובקיה. פאקינג סלובקיה.

סליחה על הקללות.

איך זה קרה? איך ניתן לתקן את המצב? שאלות מצוינות, אבל לפעם אחרת. אנחנו כאן כדי לדבר על מגמות, לא על הסיבות למצב היחסי, והמצב היחסי הגרוע לא אומר שהמצב האבסולוטי מידרדר. המצב היחסי לא אומר שום דבר על מגמות.

מדינה יכולה להיות במגמת שיפור דרמטית ועדיין להיראות רע בתמונת מצב יחסית, ומדינה יכולה להיראות מצוין בתמונת מצב יחסית כשהיא נמצאת במגמת הידרדרות מדאיגה.

נתוני עבר מעידים על כך שישראל נמצאת באותו מקום יחסי פחות או יותר כבר שנים רבות, ומצבם של אזרחי כל המדינות שברשימה שלמעלה וכמעט כל מדינות העולם הולך ומשתפר בקצב דומה. גם אם אנחנו לא מתקדמים מהר כמו חלק מהמדינות האחרות, זהו דבר שונה לגמרי מהידרדרות אבסולוטית, מ"שחיקת מעמד הביניים" ומכל הסופרלטיבים השקריים שנזרקים פה כלאחר יד ונלקחים על ידי כולם בתור אמת מובנת מאליה. אם מעמד הביניים ישראלי בסך הכל מתקדם פחות מהר ממעמד הביניים השבדי, אין כאן שום שחיקה. שום דבר לא קורס.

1.3 מדוע מטעים אתכם?

אז בואו נחשוב לרגע: למה כל כך הרבה אנשים רוצים שתתבלבלו בין שני הטיעונים לגבי המצב היחסי והמגמה, שתסיקו מכך שהמצב היחסי לא משהו לגבי מגמה של הידרדרות שתכף נראה שהיא איננה קיימת?

ובכן, זו אבחנה חשובה מאוד: אם ישראל נמצאת במצב רע אבל המגמות הן חיוביות אז זה אומר שאי אפשר להאשים את הממשלה הנוכחית או את זו שלפניה במצב הרע.

זהו שורש הבעיה – אין שום דבר מנחם בלהגיד שהחיים כאן גרועים מבלי שתהיה כתובת ברורה שניתן להאשים בכך. אתם שואבים נחמה מכך שאני אומר לכם שלוי אשכול ופנחס ספיר אשמים בכך שרמת החיים כאן כיום נמוכה בהשוואה להולנד? אותי אישית זה לא מנחם במיוחד, שניהם שוכבים עמוק מתחת לאדמה כבר כ-40 שנים.

בדרך כלל כלי התקשורת הישראלים הם לא "כלבי השמירה של הדמוקרטיה", "אור השמש המחטא" או כל עיטור יפה אחר שהם מעניקים לעצמם. לעיתים הם עוסקים בהגנה על קבוצות הלחץ שמממנות אותם או בתמיכה בפוליטיקאים החביבים על בעליהם, ובמקרים אחרים הם מנסים למקסם מכירות, לייקים, שיתופים ותשומת לב לקיומם – ועל מנת לעשות זאת נדרש לנחם את הציבור הרחב, להציג מולו אשמים ברורים שניתן לכוון אליהם את האגרסיות. לשם כך כלי התקשורת חייבים לנסות ולהוכיח שהמצב מידרדר, בכל תחום, גם בתחומים שבהם הוא באמת מידרדר וגם כאשר הוא לא. שלא תבינו אותי לא נכון, ישנם מספר צדיקים בסדום (כגון מירב ארלוזורוב, נחמיה שטרסלר, סבר פלוצקר, ואולי פספסתי עוד), אבל הם מעטים מדי וקולם אינו נשמע.

התגובות שאני מקבל לטיעונים האלו הן לרוב אישיות. מגיבים טוענים שאני מנותק, שאני חי טוב במגדל השן האקדמי, ובגלל זה אני בטוח שכל השאר מתבכיינים לשווא. מעבר לכשל אד-הומינם הטמון בטענות אלו, חשוב לי לציין שהן אינן נכונות: אני לא "חי טוב", אני מכיר אנשים אחרים שלא חיים טוב, ואני בטוח שיכולתי לחיות הרבה יותר טוב לו הייתי נולד במדינה אחרת. אבל אני יודע שמצבי האישי ומצבם של חברי לא רלוונטי לשאלה הכללית יותר הנוגעת לחיים במדינת ישראל; הדבר היחיד שרלוונטי לשאלה הזו הם הנתונים המצרפיים אודות כלל האוכלוסייה.

אם למישהו מקוראי הרשומה ישנה בעיה עם הנתונים שאציג בהמשך, התגובה ההוגנת היא אך ורק הצגתם של נתונים חלופיים או הסבר אפשרי רציני לעיוות משמעותי בנתונים. אנקדוטות הן לחלוטין לא רלוונטיות כאן, וגם הראיון ההוא עם ראש הלמ"ס שתמיד שמים לי בתגובות לא באמת אומר את מה שאנשים טוענים שהוא אומר, כפי שילמד כל אחד שיטרח לקרוא את הראיון ולא רק את הכותרת שגלובס העניקו לדברים. ועוד בקשה: גם אם נורא דחוף לכם לכתוב טוקבק עם הציטוט של בנימין ד'יזראלי (או מארק טווין?) אודות שלושה סוגי שקרים וסטטיסטיקה וכו' – עוד משהו שאני מקבל בקביעות על כל רשומה שבה מופיע גרף שסותר איזו אנקדוטה שמישהו שמע – שימו לב שכבר השתמשתי בה בכותרת הרשומה כך שאתם לא מקוריים. תודה.

שאלת המגמה היא שאלה אמפירית, ונתונים מצרפיים הם הגורם היחיד שיכול לספק תשובה עבורה. אז בואו נעבור לעסוק בהם.

פרק 2: שכר

2.1 שכר ריאלי

שכר ריאלי הוא שכר בניכוי השפעת המחירים. עוד משהו שרבים מתבלבלים בנוגע אליו: תגובה שלפיה "אולי השכר הריאלי עלה, אבל המחירים עלו יותר מהר" היא שגויה לוגית. זה לא יכול לקרות. השכר הריאלי כולל בתוכו התחשבות בשינוי במחירים של סל מוצרים שצרכן ממוצע צורך. ייתכן שהמחיר של מוצר ספציפי, נגיד דירות, עלה יותר מהר מהשכר הריאלי, אבל זה לא יכול לקרות לגבי סל המוצרים כולו, ומחירי הדירות נכנסים לשם בהתאם להשפעותיהם על הוצאות משקי הבית. נדבר על דירות בהמשך.

הטענה הנפוצה בעיתונות הכלכלית בנוגע לשכר הריאלי מדברת על "שחיקה", או במקרה הטוב על סטגנציה. הטענה הזו שגויה לחלוטין, כפי שניתן לראות בהודעת בנק ישראל שאיתה פתחתי את הרשומה – הודעה שלא חידשה דבר לכל מי שהציץ אי פעם בנתונים. חשוב לציין שהתמונה גם איננה וורודה ומופלאה מאין כמוה, השכר הריאלי לא צומח בקצב חסר תקדים, אבל הוא לא נשחק וגם לא נמצא במצב של סטגנציה.

להלן השכר הריאלי למשרות שכיר משנות השבעים ועד היום, לפי מחירי 2004, הנתונים מבנק ישראל:

 

וכך הוא נראה אם אנחנו מתחילים מ 1995:

 

נתחיל ממה שאין פה: אין פה סטגנציה. השכר הריאלי לא קבוע ולא מדשדש ולא נעליים. די לומר את זה בבקשה. סטגנציה זה אומר קו ישר, אופקי וקבוע, בלי עליות וירידות, ואדם צריך ראייה ממש גרועה כדי להסתכל על הגרף הזה ולומר שיש כאן קו אופקי קבוע.

אז מה כן יש פה?

מאז שנות השבעים אנחנו רואים מגמת עלייה די ברורה, פחות או יותר לפי קו ישר, עם תנודות מעל ומתחת לקו הישר בתקופות שונות. בשנות האלפיים אנחנו רואים מספר מגמות: זינוק דרמטי בשכר עד 2001, ירידה חדה, התאוששות עד 2008, עוד ירידה, והתאוששות שממשיכה עד נקודת הזמן הנוכחית. הזינוק של תחילת העשור הקודם נבע במידה רבה מבועת ההיי-טק (שכר ריאלי הוא ממוצע ומושפע משכרם של העשירים), לאחר התפוצצות הבועה ותחילת האינתיפאדה השנייה ישראל נכנסה למשבר כלכלי קשה, שר האוצר דאז בנימין נתניהו התניע שורה של רפורמות מוצדקות, והמשק חזר להתאושש. ההתאוששות הזו נקטעה במשבר של 2008 שהוביל שוב לירידה בשכר עד 2010, ואז חזרנו למגמת עלייה עד היום.

נושא נוסף שנכנס כאן הוא הגידול בשיעורי התעסוקה באותה התקופה: בעקבות הרפורמות של ביבי ישראלים רבים נכנסו למעגל התעסוקה "מלמטה", מה שמושך למטה את הממוצע אבל כמובן שמדובר במגמה חיובית ולא שלילית. ניתן לראות זאת בנתונים הבאים, גם הם מבנק ישראל:

 

זה כל הסיפור. הוא לא פשוט מספיק כדי לדחוס אותו בכותרת, אבל גם לא מסובך מדי.

בכלי התקשורת הישראלים לא יספרו לכם אותו. הם בדרך כלל יספרו לכם שהשכר ירד או נשאר באותו המקום בהשוואה ל- 2001, או ל- 2007.

זה שקר.

הם פשוט בוחרים על הגרף של השכר הריאלי את שתי הנקודות היחידות שמאפשרות לדבר על סטגנציה או על ירידת שכר. זה לא סתם תעלול סטטיסטי, זה שקר גס, מוחלט, נכלולי, פוליטי, שנועד להטעות אתכם. למה לא לבחור את 1998, את 2003 או את 2009? תסתכלו על הגרף. זה פשוט לא נכון. היו משברים, המשק נפגע מהם, אבל אנחנו מתאוששים. השכר במגמת עלייה. אם אתם מתעקשים לרדת על ביבי, שטייניץ או לפיד אז יש מיליון ואחד דברים אחרים שאתם יכולים לבחור מהם, עזבו את השכר הריאלי בשקט. משקרים לכם.

המשמעות של העלייה בשכר הריאלי היא שכוח הקנייה של הישראלי הממוצע, מה שקובע את יוקר המחיה עבורו, הולך ומשתפר. לא מידרדר.

משתפר.

כן, יוקר המחיה.

משתפר.

ושוב פעם אני אומר את זה: מ-ש-ת-פ-ר.

משתפר משתפר משתפר.

אל תקראו עיתונים, תסתכלו בגרף. יש לכם מוח, יש לכם עיניים, תשתמשו בהם. אל תפריטו את המוח שלכם לידיו של עיתונאי או פוליטיקאי שרוצה למכור לכם את עצמו. לפי נתוני הלמ"ס מגמת השיפור בשכר הריאלי לא נעצרת, וממשיכה גם בספטמבר 2014. ושוב, תזכרו את ההשוואה היחסית. גם כוח הקנייה של השבדים, הגרמנים והקוריאנים הולך ומשתפר. אולי הם משתפרים מהר יותר מאיתנו, אבל המצב לא מידרדר.

כאן בד"כ מגיע השלב שבו מגיבים מסוימים קופצים ושואלים מה קורה עם השכר החציוני. בד"כ הם מנחשים שהוא דווקא ירד, כי זה מה "שמרגיש להם נכון" אחרי שמפמפמים להם את שטיפת המוח הזו בתקשורת 24 שעות ביממה. לא יכול להיות הרי שכולם משקרים לנו. אז מה קורה עם השכר החציוני באמת?

ובכן, אותו דבר פחות או יותר.

2.2 שכר חציוני

השכר החציוני הוא השכר שמחצית האוכלוסיה נמצאת מעליו ומחצית נמצאת מתחתיו. באופן עקרוני ייתכן שהמגמות בשכר החציוני יהיו שונות מאלו של השכר הממוצע – אם למשל רק העשירון העליון הולך ומתעשר אז השכר הממוצע יעלה והשכר החציוני לא.

זה לא קורה.

למעשה מה שקורה בשנים האחרונות הוא בדיוק ההפך: לפי נתוני הלמ"ס השכר החציוני עלה בין 2012 ל-2013 ב-3.3%, בעוד שהשכר הממוצע עלה ב-1.4%. אם השכר החציוני עולה מהר יותר מהשכר הממוצע זה אומר שאי השוויון במדינת ישראל קטן, לא גדל, לפחות בשנים האחרונות. כן, שמעתם נכון: קטן. גם כאן שיקרו לכם. נחזור לכך בהמשך.

רבים טוענים בצדק שהשכר החציוני משקף טוב יותר מהשכר הממוצע את מצבה של האוכלוסיה, אך עקב הקושי לחשב אותו הלמ"ס מפרסמים הרבה פחות נתונים אודותיו. אני מקווה שהגופים האחראיים על המדידה יתחילו להפנים את חשיבותו ושנתונים אודותיו יפורסמו באופן יותר מסודר, כולל נתונים היסטוריים ברי השוואה. עד שזה יקרה לא הייתה לי ברירה אלא לחשב אותו בעצמי.

כדי לבחון מגמות ארוכות טווח חישבתי את השכר החציוני בעזרת סקרי ההכנסות של הלמ"ס מהשנים 1990 – 2010, כאשר על מנת לקבל שכר חציוני ריאלי המנקה שינויי מחירים הנתונים מוצגים לפי מחירי שנת 1993. במקום לחשב רק את השכר החציוני חילקתי בכל שנה את האוכלוסיה לעשירונים, וחישבתי למעשה את הגבולות בין העשירונים בכל שנה (השכר החציוני זה הגבול בין העשירון הרביעי לחמישי, הקו האמצעי האפור בתרשים). הנתונים הם לשכר חודשי לשנת 1993, ללא התחשבות בשעות העבודה בחודש. התוצאה נראית פחות או יותר כמו התרשים של השכר הממוצע, אם כי הגרף נקטע ב-2010.

 

הקווים בתרשים נראים שטוחים למדי, אבל יש כאן אשליה הנובעת מכך שהעשירון העליון נמצא גבוה מעליהם. למשל, להלן התרשים רק עבור שלושת העשירונים התחתונים.

 

כפי שניתן לראות, בכל רמות השכר מסתמנת מגמה כללית ומתונה של עליה בשנות האלפיים, מלבד אולי עבור העשירון התחתון, וגם הוא עלה בהשוואה לשנות התשעים. לפחות עד תחילת שנות האלפיים, העלייה תלולה יותר עבור העשירים יותר. חשוב להזכיר כאן שוב את הגידול בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה, שהכניס הרבה מובטלים לשעבר לעשירונים התחתונים ופעל להורדת ממוצע השכר בהם ולכן השפיע על העשירון התחתון.

כך או אחרת, אתם שמים לב מה אין בכל הגרפים האלו?

נכון, אין מגמת ירידה לאורך זמן.

כשהפקתי אותם לראשונה חשבתי שהם בעיקר משעממים. זה אומר שגם השכר החציוני לא נשחק, רמת החיים החציונית לא נפגעה, וגם לא רמת החיים של שום עשירון. המצב לא מידרדר. מכיוון שהשכר החציוני בסך הכל נע לפי המגמות של השכר הריאלי עד 2010 סביר להניח שהוא ממשיך כך גם בשנים האחרונות, ועולה בהתאם לעליית השכר הריאלי. מהלמ"ס מצאתי רק את הנתונים של 2013-2012 שהצגתי לפני כן, שמצביעים גם הם על עלייה.

אם נסכם, אז השכר הריאלי המייצג את כוח הקנייה של הישראלי הממוצע או החציוני הולך ומשתפר, ואין שום נתון אודות השכר הממוצע או החציוני שמעיד ההפך. זה לא אומר שזול פה, זה לא אומר שטוב פה, זה רק אומר שרמת החיים כיום יותר טובה ממה שהיא הייתה בעבר, שיוקר המחיה נמצא במגמת שיפור מתמידה כבר שני עשורים.

נעבור למדדים הבאים.

פרק 3: אי שוויון ועוני

בהשוואה בין לאומית מדינת ישראל היא אחת המדינות המערביות הכי פחות שוויוניות בעולם – אם כי זה תלוי בדיוק כיצד מודדים אי שוויון, וכפי שניתן לראות בקישור ישנם מדדי אי שוויון שבהם ישראל דווקא לא בולטת לרעה. בכל אופן, גם כאן המגמות הן חיוביות – אבל בעיקר בחמש השנים האחרונות. בניגוד לשכר, בהשוואה לשנות התשעים מרבית מדדי אי השוויון והעוני כן מציגים מגמת הידרדרות, אבל היא נעצרה לפני מספר שנים ומאז ישנה מגמת שיפור או סטגנציה.

להלן מדד ג'יני לפני ואחרי מיסים, כפי שחושב במחקר של מרכז טאוב:

התמונה כאן לא ברורה כמו במקרה של השכר. אי השוויון בברוטו נמצא במגמת ירידה ברורה עוד מאז תחילת העשור הקודם, אך המגמה של אי השוויון בנטו קצת פחות ברורה (בגלל הקצבאות והמיסים שירדו בעשור הקודם). בכל אופן, כפי שנכתב בדוח של מרכז טאוב, בשנים שחלפו מאז 2002 פחת אי השוויון לרמות שהוא היה בהן בשנות התשעים. ואם כבר אנחנו עוסקים בדוח של מרכז טאוב, להלן תרשים נוסף:

 

כפי שניתן לראות, ישראל תמיד הייתה לא-שוויונית יחסית למדינות אחרות, לפחות מבחינת מדד ג'יני. זו איננה תופעה חדשה הנובעת מעלייתן של מפלגות מסוימות לשלטון. בדומה לשכר החציוני והממוצע, אנחנו פחות או יותר שומרים על מיקומנו בעולם כבר זמן רב.

הלמ"ס החל למדוד באופן קבוע את מדד ג'יני רק בזמן האחרון, ולפי הודעה לתקשורת שפורסמה לא מזמן המדד ממשיך במגמת ירידה עד 2013. עוד ניתן לראות בהודעה נתונים לגבי התחלקות ההכנסות בין העשירונים בין השנים 1997 – 2013, שנותרה פחות או יותר אותו דבר.

נעבור למדדי עוני. להלן נתונים אודות שיעור משקי הבית החיים מתחת לקו העוני, שוב מהדוח של מרכז טאוב:

בנוגע לנתוני העוני אין מגמת ירידה, אך גם אין מגמת עלייה ברורה. נראה ששיעורי העוני לפני מיסים ותשלומי העברה היו פחות או יותר קבועים בעשרים השנים האחרונות עם תקופה גבוהה יותר בתחילת שנות האלפיים, ושיעורי העוני אחרי מיסים ותשלומי העברה קפצו ב-2005 ומאז שומרים על יציבות. בחלוקה לפי אוכלוסיות ניתן לראות את ההבדלים במגמות בין החרדים, הערבים, ויהודים שאינם חרדים בנושא זה:

נראה שללא הגידול החד בקרב אוכלוסיות החרדים והערבים שיעורי העוני היו במגמת ירידה. אבל חשוב להזכיר כאן שוב את התמונה היחסית: גם ללא חרדים וערבים במדינת ישראל יש שיעורי עוני גבוהים יחסית למדינות מערביות אחרות. אין לי שום כוונה להכחיש זאת כאן.

עד כה הראינו נתונים מהלמ"ס ומרכז טאוב, אך הם לא הארגונים היחידים שעוסקים במדידת עוני ופערים. המוסד לביטוח לאומי פרסם את הדוח האחרון שלו לפני כשנה, לגבי שנת 2012. להלן חלק מהממצאים בדוח:

  • השכר בקרב עובדים עניים עלה יותר מקצב עליית השכר הממוצע במשק.
  • תחולת העוני הכללית נותרה בשנת 2012 ברמה דומה לזו שמאפיינת את התקופה משנת 2004 ועד 2011.
  • בשנת 2012 חלה התמתנות מסוימת בתחולת העוני בהשוואה ל-2011.
  • מדד ג'יני לאי-שוויון ירד בשנת 2012 בהשוואה לשנה קודמת, גם בנטו וגם בברוטו.
  • בהשוואה לנתוני ה-OECD מצבה של מדינת ישראל השתפר במעט בראייה בינלאומית.

להלן שורה של מדדים שחישבו אנשי הביטוח הלאומי עבור השנים 1999-2012:

 

נראה שמרבית המדדים מגיעים לנקודת השיא שלהם באזור 2009 (המשבר הכלכלי העולמי שגרר גלי פיטורים בכל העולם) ומאז נמצאים במגמת ירידה. האם הירידה נמשכה גם בשנתיים האחרונות? אני מניח שנצטרך לחכות לדוחות הבאים על מנת לראות זאת.

אם נסכם, ניתן לומר די בביטחון שהמגמות בנושא עוני ואי שוויון הן חיוביות לפחות בחמש השנים האחרונות אם לא יותר, אם כי לא בהכרח בהשוואה לשנות התשעים, ולגבי חלק מהנושאים חסרים נתונים לגבי השנים האחרונות. כך או אחרת, אין שום בדל של הוכחה לטיעונים החוזרים ונשמעים מפיהם של פוליטיקאים ואנשי תקשורת בדבר מגמת הידרדרות בעוני או אי שוויון בחמש השנים האחרונות. האי שוויון לא גדל, הוא קטן.

גם כאן עובדים עליכם.

פרק 4: צריכה

4.1 נתוני צריכה

נתונים על צריכה יכולים לשקף את רמת החיים באופן טוב יותר מנתונים על הכנסות ושכר, שהם תמיד מוגבלים ובעייתיים יותר למדידה (הכנסה בשחור, שכר במשרות שכיר לעומת משרות של עצמאיים וכו'). אם משקי הבית בישראל היו בצרות כלכליות הם היו חותכים את הצריכה שלהם או נכנסים לחובות – ושני הדברים הללו אינם מתרחשים.

הלמ"ס מפרסם נתונים רבים לגבי צריכה. ראו למשל את הטבלה הזו, המתארת סיווג של הוצאות צריכה שונות עבור השנים 1995-2011, וכאן טבלה שכוללת את 2012. הכל נמצא במגמת עלייה (מלבד הקטגוריה "עיתונים וצרכי כתיבה", שירדה מהוצאה של 2,184 ₪ בשנת 2006 להוצאה של 2,042 ₪ בשנת 2012…).

ועכשיו, בואו נראה גרף שבניתי לנוחיותכם. הגרף הזה מתאר את שיעור הבעלות על מוצרים שונים, והוא מבוסס על הטבלה שפרסם הלמ"ס כאן (הורדתי מוצרים שהסיפור עבורם לא קשור לרמת חיים אלא לשינויים טכנולוגיים).

שיעורי הבעלות על כל המוצרים במגמת עלייה בעשור האחרון, כולל מוצרים בסיסיים כגון מזגנים ומכוניות. עכשיו, משהו שחשוב להבין: אם שיעור הבעלות על מכונית אחת לפחות עלה מ-56.7% בשנת 2002 ל-67.3% בשנת 2013 זה לא אומר שהעשירים קונים עוד מכוניות, אלא שעניים שבעבר לא הייתה להם מכונית רוכשים כיום מכונית – ולא בגלל שהתחבורה הציבורית הידרדרה או משהו כזה, אלא מכיוון שמצבם הכלכלי של אותם עניים השתפר. השיפורים כאן הם כולם "מלמטה", לעשירים כבר היו מיקרוגלים ומנויים לאינטרנט בשנת 2002.

גם אם נבדוק את העשירון התחתון לבדו נראה מגמת שיפור ברורה. ניתן להוריד מהלמ"ס את תוצאות סקרי ההוצאות משנים קודמות, אני הורדתי למשל את נתוני 2008 והשוויתי לנתונים מ-2013. בשנת 2008 ל-21.4% ממשקי הבית בעשירון התחתון הייתה לפחות מכונית אחת ול-41.8% היה מזגן, ובשנת 2013 ל-31.4% מהם הייתה לפחות מכונית אחת ול-62.5% היה מזגן (אולי זו עדות להתחממות הגלובאלית?). אותה המגמה מופיעה בכל השוואה אפשרית של נתוני צריכה. איפה השחיקה? איפה ההידרדרות? איפה הקריסה?

אם נסכם, נתונים על צריכה מעידים באופן הבולט והחזק ביותר על עלייה עקבית ברמת החיים של כל שכבות האוכלוסיה בישראל כבר זמן רב.

 התגובה הסטנדרטית שאני מקבל עבור טיעון זה היא שזה נכון, אבל אנשים נכנסים לחובות על מנת להגדיל את הוצאותיהם באופן הזה, מה שמעביר אותנו לסעיף הבא.

4.2 חובות

האם חובות משקי הבית עלו?

כן, אבל כפי שראינו גם הכנסות משקי הבית עלו, ולכן נדרש למדוד את החובות ביחס להכנסות. מדד מקובל הוא יחס החוב לתוצר (התוצר הלאומי הוא בקירוב סך ההכנסות במדינה). להלן המדד, כפי שחושב על ידי בנק ישראל:

 

ניתן לראות כאן ירידה בחובות בתקופה של הצמיחה המהירה, עד המשבר הכלכלי ותחילת עליית מחירי הדיור של 2008-2009, ולאחר מכן עלייה שמביאה אותנו בערך למקום שבו היינו ב-2002.

מעניין גם לראות את ההבדל בין ישראל למדינות אחרות, כפי שעולה ממסמך אחר שפורסם על ידי בנק ישראל:

נראה כי במדינות מערביות אחרות החובות ביחס לתוצר עלו מהר הרבה יותר בשנים האחרונות, וחובות משקי הבית הם פשוט לא בעיה משמעותית במדינת ישראל שיש לדאוג לגביה. מדינות רבות בעולם היו מוכנות להתחלף איתנו בעניין ספציפי זה.

אם נסכם, אין עלייה עקבית בחובות שמעידה על כך שהישראלים של היום צורכים מעבר לרמת החיים שלהם, למשל בהשוואה לישראלים של שנת 2010 או שנת 2002, ולכן ניתן להסיק שהעלייה שתיארתי בפרק הקודם בצריכה באה תודות למחירים נמוכים יותר ומשכורות גבוהות יותר – כלומר, יוקר המחיה שהשתפר – ולא תודות לחובות.

אבל יש כאן מקום להסתייגות: לא מצאתי נתונים ברורים על חובות לפי עשירונים, למשל חובות רק עבור העשירון התחתון. האם הם עלו? ירדו? נשארו אותו דבר? ניתן רק לנחש – אבל ניחושים הם לא עדויות, אנקדוטות הם לא נתונים, והטענה העקרונית שלי נשארת נכונה: אין עדויות על הידרדרות. חושבים שמגמת החובות בעשירון התחתון שונה מהמגמות לגבי שאר האוכלוסיה? הציגו נא נתונים של חובות העשירון התחתון ביחס להכנסותיו.

פרק 5: אבטלה ותעסוקה

כולם יודעים שהאבטלה בארץ במצב מצוין יחסית לעולם, ולכן התקשורת הכלכלית בישראל כמעט שלא עוסקת בנושא – אבל אבטלה היא בעיה חשובה שמדינות רבות כיום מתמודדות איתה. למרות שאנו עוסקים כאן במגמות ולא בהשוואה יחסית, לא הוגן לדבר על מצבו של המשק הישראלי ולהזכיר רק תחומים שבהם אנחנו יוצאים רע בהשוואה היחסית. להלן המגמות בתחום, לפי נתוני בנק ישראל:

 

בדומה למה שכתבתי על החובות, כרגע ישנן בעולם לא מעט מדינות מערביות שהיו מוכנות להתחלף איתנו בשכר החציוני, בשכר הממוצע או באי השוויון בעבור שיעורי אבטלה כאלו. בעוד שהשפעות אי השוויון על הכלכלה ועל איכות החיים שנויות במחלוקת, השפעותיה של אבטלה גבוהה הן חד משמעיות ושליליות.

כפי שניתן לראות בקישור הקודם, המגמות הן חיוביות גם בנוגע למדדים רלוונטיים נוספים כגון עומק האבטלה ושיעורי התעסוקה.

 

פרק 6: מחירי הדיור

הנתון היחיד שמראה מגמה שלילית ברורה וחד משמעית בחמש השנים האחרונות הוא מחירי הדיור. רבים מזכירים את הנושא כאשר אני מזכיר מגמות חיוביות בתחומים אחרים, אך הם שוכחים מספר נקודות חשובות:

1. מחירי הדיור עלו בתור תוצאה "לא צפויה" של מדיניות שניסתה להשיג משהו אחר.

ראשית כל, עליית מחירי הדיור הייתה מכוונת לחלוטין, כפי שניתן לראות בכתבה הזו משנת 2008 שאיכשהו לכל הגורמים המעורבים בדבר נוח לשכוח מקיומה. שרי אוצר ושיכון בשנים 2008-2007 עצרו את תכניות הבנייה במרכז הארץ על מנת לתמוך בפריפרייה, מה שהקפיץ את המחירים.

ושנית, גורם נוסף שתרם לכך היה בנק ישראל, שהוריד את הריבית בתגובה למשבר העולמי, מה שהקל על ישראלים לקחת משכנתא ולרכוש דירה. מכיוון שהיא הוזילה את עלויות המשכנתא ניתן אפילו לומר שירידת הריבית עזרה לזוגות צעירים, למרות שהיא הגדילה את המחירים. בנק ישראל כמובן לא הוריד את הריבית סתם; הוא הוריד אותה על מנת לעודד את המשק בשעת משבר עולמי ולמנוע התחזקות יתר של השקל, תופעות שיכלו לגרום כאן למשבר ולאבטלה שפגיעתם חמורה הרבה יותר מעליית מחירי הדירות.

2. עליית מחירי הדיור לא משפיעה על מרבית הישראלים.

היא משפיעה בעיקר על צעירים שבמקרה התכוונו לרכוש את דירתם הראשונה בחמש השנים האחרונות. צעירים אלו מהווים בסך הכל חלק קטן למדי (אם כי רעשני) מהאוכלוסיה. לפי משרד הבינוי והשיכון 68% ממשקי הבית במדינת ישראל חיו בדירה משלהם בשנת 2012, בעוד שכ-27% ממשקי הבית גרים בדירות שכורות. סביר שרק חלק קטן מאותם 27% בדיוק התכוונו לרכוש דירה בחמש השנים האחרונות ונפגעו מהעלייה. למשל, לפי מסמך של הלמ"ס אחוז משקי הבית שהם לא בעלי דירה נשאר פחות או יותר זהה משנת 2003 ועד 2011.

3. העלייה באה לאחר תקופה ארוכה של ירידת מחירים.

כן, גם כאן, בדומה למקרה של השכר הריאלי, מראים לכם רק חלק מהגרף. שימו לב לנקודת הזמן שבה מתחיל ציר הזמן ותראו שבכל פעם שמראים לכם נתוני על מחירי דיור נקודת הזמן הזו נמצאת באזור 2006 או 2007.

להלן תרשים של מספר המשכורות הממוצעות הנדרשות לרכישת דירה, לא משנת 2006 אלא משנת 1969, הלקוח מערך מעניין בוויקיפדיה:

 

לצערי לא הצלחתי למצוא מקורות טובים יותר לגרף הזה, ואני חייב להודות שמתיאורו בקישור שלמעלה לא הבנתי האם מדובר במדד מחירים המשקלל את השינוי בגודל הדירות (שהן גדולות היום הרבה יותר מאשר ב-1969) או שלא – מה שיכול להשפיע על הנתונים. בערך הנ"ל בויקיפדיה תוכלו למצוא גם עיתונים ישנים משנות השמונים שעוסקים במחירי הדיור ומאשימים את הממשלות של אז בעליות המחירים.

תרשים אחר מעניין מצאתי במחקר של בנק ישראל:

 

מדובר במדד מעט שונה, אך נראה שהוא מספר פחות או יותר את אותו הסיפור: עליית מחירים עד אמצע שנות התשעים, ירידה בתחילת שנות האלפיים ואז שוב פעם עלייה בשנים האחרונות. הגרפים האלו גם מראים מדוע בנק ישראל לא מודאג כל כך מהזעקות ההיסטריות "בועה!" ונבואות הארמגדון שנשמעות כאן מאז 2008 (ולאחרונה דעכו עקב חוסר עניין בציבור). באותו מחקר ניתן למצוא גרף נוסף המראה מדד הדומה לתרשים הקודם – יחס בין מחיר דירה ממוצע לשכר ממוצע:

 

כמו במקרים הקודמים שבהם נתקלנו, ברגע שלוקחים את הגרף אחורה מספיק לפתע התמונה נראית אחרת לגמרי. באמצע שנות התשעים הייתה בנייה מסיבית של דירות עבור גלי העלייה מברית המועצות, וייתכן שהבנייה הזו היא זו שהורידה את המחירים בתחילת שנות האלפיים. לאחר עצירת התכנון במרכז הארץ והורדת הריבית על ידי בנק ישראל נראה שהמחירים – יחסית להכנסה – פשוט חזרו לרמות שבהן הם היו בשנות התשעים. אגב, כשהורי רכשו את דירתם הראשונה אי שם בסוף שנות השבעים גם הם היו זקוקים לעזרה בהשגת ההון הראשוני מהוריהם. הדור שלנו לא המציא שום דבר חדש.

ישנם גם אנשים שמתלוננים על כך שהלמ"ס לא משכלל את מחירי הדיור כמו שצריך במדד המחירים לצרכן. חלקם חושבים שמדובר במדיניות מכוונת כלשהי, אך הם טועים. הלמ"ס משכלל את מחירי הדיור בדיוק כפי שמקובל לשקלל אותם במדינות אחרות, ובהמשך למה שציינתי לגבי שיעורי הבעלות על דירות בישראל באמת אין סיבה שעלייה במחירי הדיור תשנה כל כך את מדד המחירים לצרכן המתייחס לכלל אזרחי המדינה.

אם נסכם, אז עליית מחירי הדיור היא בפירוש מגמה שלילית של השנים האחרונות שפגעה באלפי ישראלים. לא ניתן להכחיש זאת. אך זו פחות או יותר המגמה השלילית היחידה, היא לא השפיעה על מרבית אוכלוסיית המדינה, ההשפעה שלה שולית ביחס לנושאים כגון שכר ממוצע ואבטלה, ונראה שאין כאן משהו חדש או שונה – מחירי הדיור בישראל תמיד היו גבוהים יחסית להכנסות ועכשיו הם בסך הכל חזרו לרמות שבהן הם היו בשנות התשעים.

פרק 7: נושאים נוספים

7.1 דירוג האשראי של ישראל

בסוף חודש נובמבר הזדעזעו כלי התקשורת המקומיים מהחלטתה של חברת דירוג האשראי פיץ' להוריד את תחזית הדירוג עבור ישראל מ"חיובית" ל"יציבה". הסיבה היחידה שאני טורח להתייחס כאן לנושא הזה היא מכיוון שמישהו עלול לציין אותו בתגובות כעדות לכך שמשהו מידרדר כאן, אך זו כמובן טעות. קודם כל, מעניין לציין שכאשר בחודש נובמבר 2013 אותה חברת הדירוג העלתה את התחזית מ"יציבה" ל"חיובית" הכותרות היו הרבה יותר צנועות. ומעבר לכך, מדובר בסך הכל בתחזית שאומרת שהחברה צופה שדירוג האשראי ישאר כמו שהוא כיום, על רמה A. זה לא דירוג מלהיב במיוחד, אבל הוא גבוה יותר מזה של מדינות המצויות במשבר משמעותי כגון איטליה, יוון, ספרד ופורטוגל. סקירה של התקדמות דירוג האשראי של מדינת ישראל לאורך השנים מראה שיפור הדרגתי ומתמיד בדירוג, גם בתקופה של משבר כלכלי שבו מרבית המדינות ספגו הורדה בדירוג. הכלכלה שלנו אולי לא יעילה או שוויונית במיוחד, אבל לפחות היא יציבה ואמינה.

 

7.2 גידול בהוצאות על בריאות וחינוך

הוצאות הישראלים על חינוך ובריאות גדלים עם השנים, ולעיתים נטען שזוהי מגמה המעידה על הרעה כלשהי ברמת החיים. טענה זו שגויה. כפי שראינו הישראלים הולכים ונעשים עשירים יותר, ועל כן רוכשים יותר מכוניות, מיקרוגלים, מקררים, מזגנים – וגם מוצרים רפואיים וחינוך לילדיהם. אם בעבר רק 50% מהאוכלוסיה יכלו להרשות לעצמם לרכוש שיעורים פרטיים במתמטיקה לילדיהם והיום 80% מסוגלים להרשות זאת לעצמם, אז ההוצאות על שיעורים פרטיים יגדלו. כנ"ל לגבי ביטוחי בריאות פרטיים או תשלום לקליניקות רפואיות פרטיות. בכל העולם ההוצאות גדלות מסיבה זו.

7.3 שחיקת שכר המשכילים

אם נבחר רק את קבוצת הישראלים שיש ברשותם תואר אקדמי, נגלה ששכרם הריאלי לא נמצא במגמת עליה כמו השכר הממוצע או החציוני במשק. אך הסיבה לכך היא הגידול במספר בעלי התארים הנובע מעלייתן של המכללות. צעירים עם תואר ראשון עושים כיום עבודות שבעבר ביצעו אנשים ללא שום תואר אקדמי, אז אין פלא שהשכר הממוצע לבעלי תואר יורד. גם מגמה זו נפוצה במדינות אחרות.

 

פרק 8: סיכום

8.1 האם מדדי הכנסה, תוצר ואי שוויון משקללים קידמה טכנולוגית כמו שצריך?

האי מייל הראשון נשלח בשנת 1971, הרכישה הראשונה אונליין בוצעה בשנת 1994, ובשנת 1995 מכרה אמאזון את הספר הראשון שלה (תודה למספר מגיבים על התיקון בנושא). נגן ה-MP3 הראשון יצא לשוק בשנת 1998, ה-DVD יצא בשנת 1997, מסכי מחשב צבעוניים הופיעו באמצע שנות התשעים, והדיסק-און-קי וה-GPS הופיעו רק בתחילת שנות האלפיים. בשנת 2004 הצטרף המשתמש הראשון לפייסבוק, והדור הראשון של האייפון יצא לשוק ביוני 2007.

זה לא רק מחשבים, סמארט-פונים ואינטרנט. בכל שנה המכוניות החדשות שיוצאות לשוק הן בטיחותיות יותר, נוחות יותר ויעילות יותר מאשר בשנה הקודמת, וכך גם האוטובוסים החדשים, הרכבות החדשות והמטוסים החדשים. בכל שנה הסביבונים המשווקים לילדים באזור חנוכה הם מגניבים יותר (למרות הנוסטלגיה שאולי יש לכם לסביבונים המסורתיים), סדרות הטלוויזיה של HBO הן טובות יותר (מלבד "הסמויה" שהיוותה שיא שעדיין לא שוחזר), ויש מגוון רחב יותר של ספרים מצוינים שיוצאים לאור ושל להקות חדשות שמנסות לשבור את מצעדי הפזמונים. שיעורי ההשכלה הולכים וגדלים. בשנת 1986 רק ל-25% מהאמריקנים היה תנור מיקרוגל בביתם, וכיום כמעט לכל תושבי העולם המערבי יש. טכנולוגיות רפואיות מתקדמות בקצב מהיר, וכיום אנחנו מסוגלים להתמודד יותר טוב עם שלל מחלות. יש לנו תרופות טובות יותר. למשל, לפרוסקופיה, שיטת ניתוח מודרנית לניתוחי בטן המונעת פגיעה באיברים פנימיים, אומצה בהרחבה רק בראשית שנות התשעים. מדדים כגון תוחלת החיים ותמותת תינוקות נמצאים במגמת שיפור מתמדת.

כל הדברים שציינתי כאן ורבים אחרים לא משוקללים בגרפים שלמעלה באופן מלא. הלמ"ס מנסה להתחשב בחלקם בחישוב מדד המחירים, אבל השקלול הוא חלקי מאוד. מדדי שכר שיתחשבו באופן מלא בשכלול בכל תחומי המוצרים הקיימים יראו קפיצה משמעותית הרבה יותר ברמת החיים. כל מי שמעז לטעון שמצבם של הישראלים, האמריקנים, הגרמנים או כל אומה אחרת היה טוב יותר בשנת 2000 או בשנת 1990 מכפי שהוא היום מדבר שטויות מוחלטות, ולו רק בגלל השיפורים הטכנולוגים הללו שהופכים את חיינו לקלים יותר, נעימים יותר ומבדרים יותר.

חשבו על זה כך: האם הייתם מעדיפים להיות ישראלי בן 30 שמרוויח 10,000 ₪ לחודש עכשיו או בשנת 1990? בשנת 1990 10,000 ₪ יכלו לרכוש עבורכם הרבה יותר מוצרים מאשר כיום, מכיוון שהמחירים היו נמוכים יותר. הייתה אינפלציה מאז, והלמ"ס משתמש בה בחישוב השכר הריאלי שהוא השכר בניכוי האינפלציה. ובכל זאת, באמת הייתם רוצים לחזור לשנת 1990? באמת הייתם רוצים לנסוע במכוניות גרועות יותר, על כבישים גרועים יותר, לאכול אוכל גרוע יותר, לזכות לטיפול רפואי פחות טוב, ולשחק במחשב ב-Italy-1990 במקום ב-FIFA-15? כי כשאנחנו מציירים גרף של שכר ריאלי אנחנו מניחים שהתשובה לשאלה הזו היא חיובית עבור כל שכבות האוכלוסיה.

הדבר היחיד שהיה טוב יותר בשנת 1990 הוא שכולנו היינו אז צעירים יותר, תמימים יותר, ולחלקנו היה גם שיער מלא יותר. ייתכן שלעיתים אנחנו מתגעגעים לתקופות עבר אך ורק מסיבה זו. אך העולם מתקדם, חייהם של מרבית בני האדם עלי אדמות הולכים ומשתפרים, וגם תושבי מדינת ישראל זוכים להשתתף בקידמה שחלק גדול ממנה לא מתבטא בגרפים שהצגתי כאן. מגמות השיפור שהצגתי עד כה הן למעשה הערכת חסר של מגמות השיפור האמיתיות, ומצבם של אזרחי מדינת ישראל מעולם לא היה טוב יותר (מה שנכון כמעט לכל שנה בתולדות המדינה).

 

8.2 מי אחראי למגמות החיוביות?

האם יהיה נכון לומר שהממשלה האחרונה או זו שלפניה אחראיות למגמות החיוביות שתיארתי כאן? האם מטרת הרשומה הזו היא לתמוך בפוליטיקאי כזה או אחר?

לא. באופן כללי לפוליטיקאים יש פחות השפעה על מדדים מאקרו כלכליים בטווח הקצר ממה שנהוג לייחס להם בציבור ובתקשורת, לטובה ולרעה. עדיף למדוד אותם לפי רפורמות שהם ביצעו או לא ביצעו בתקופת כהונתם, ולא לפי מגמות השכר הריאלי, האבטלה ואי השוויון שמושפעים משלל דברים אחרים שקורים במקביל, וקשה להפריד בין ההשפעות.

הרשומה הזו, בכל אופן, לא נכתבה כניסיון להגן על בנימין נתניהו לקראת הבחירות הקרבות, ואין מאחוריה שום כוונות פוליטיות מלבד זעם אישי ועמוק על הבוטות והנועזות שבה אנשי תקשורת ופוליטיקאים מפריחים שקרים מוחלטים לאוויר מבלי שיהיה מי שיסתום להם את הפה על המקום – ובתור ציבור מיודע ואינטליגנטי זוהי חובתנו לסתום להם את הפה על המקום, ועוד פעם, ועוד פעם, עד שהם יפסיקו לשקר לנו בפרצוף.

8.3 מה אתם יכולים לעשות בנוגע לדברים שכתבתי כאן?

לא להיות טיפשים.

יש לכם עיניים, השתמשו בהן כדי לראות. צאו מנקודת הנחה שהמציאות מורכבת יותר מסיסמה כזו או אחרת. יש המון מדדים, ובמקרים רבים הם יתנו אינדיקציות מבלבלות. קבלו את המורכבות כמו שהיא. צפו לה. שום דבר לא פשוט בעולם הכלכלי, ואם נדמה לכם שמשהו פשוט אז אתם לא מכירים אותו מספיק לעומק. הטילו ספק במי שמוכר לכם סיפורים פשוטים מדי. הטילו ספק במי שמנסה לנחם אתכם. הטילו ספק במי שמנסה להסית אתכם.

קראו את ההודעות של הלמ"ס, לא את הפרשנות שלהם בעיתונות. כנ"ל לגבי משרד האוצר, בנק ישראל, ה-OECD, מכון טאוב או כל ארגון אחר. האנשים שעובדים במקומות האלו לא רק חכמים ומבינים יותר מאלו שמגדירים את עצמם כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה", הם גם אובייקטיבים יותר ולעיתים גם מושחתים פחות.

חפשו את העובדות, לא את האנקדוטות ולא את התיאוריות. הסתכלו בגרף המלא, ולא בגירסה המצונזרת שמראים לכם. השאירו את תחושת הבטן שלכם בצד. היו מודעים למגבלותינו הקוגניטיביות, לנטייה האנושית המשותפת של כולנו לחפש את הנתונים שיאשרו את הנחת המוצא שלנו במקום את הנתונים שיסתרו אותה. הטילו ספק בעצמכם.

אנחנו אזרחים במדינה דמוקרטית עם זכות הצבעה בבחירות, ואם אכפת לנו ממה שקורה כאן אז אין לנו את הלוקסוס להיות בורים או טיפשים לגבי שום נושא, גם לא לגבי המגמות של השכר הריאלי. עזבו את ראש הממשלה ושר האוצר – גם אנחנו אחראיים, גם אנחנו אשמים, כל אחד ואחד מאיתנו. אנחנו בחרנו את האנשים האלו, הדעות שלנו הן אלו שמופיעים בסקרים שלפיהם הם פועלים. האחריות היא של כולנו – לדעת, ללמוד, להכיר, לא לעצום עיניים.

הרשומה הזו לא נועדה לעודד אתכם להיות שמחים בחלקכם. ממש לא. כן, המצב של אזרחי מדינת ישראל משתפר, אבל נראה כי מדינות אחרות משתפרות בערך באותו הקצב או בקצב גבוה יותר. אם המצב היחסי שלנו נשאר פחות או יותר קבוע בעשרים השנים האחרונות, סימן שהבעיות של המשק הישראלי הן בעיות עומק, בעיות מבניות, שאינן תלויות בשר האוצר המכהן כרגע ולא יפתרו לאחר הבחירות הקרובות. אם אנחנו רוצים שביום ההולדת המאה של מדינת ישראל ישארו כאן אנשים שאינם עניים, קיצוניים, לאומנים או עסוקים בלמצוא דרך להגר, אנחנו צריכים לדאוג שקצב השיפור במדדים הכלכליים של ישראל יהיה גבוה יותר. זה לא יקרה אם נמשיך לדמיין בעיות שאינן קיימות.

פאקינג סלובקיה.

שיהיה לנו בהצלחה.

——————————————

עדכון לרשומה 18.12.2014

בימים שלאחר פרסום הרשומה פורסמו שני דוחות חדשים העוסקים במצבם הכלכלי של אזרחי ישראל.

הראשון הוא דוח ממדי העוני של המוסד לביטוח לאומי עבור שנת 2013, שמראה את המשך מגמת השיפור במדדי העוני שהראה הדוח עבור שנת 2012 שציטטתי ברשומה. מדהים לראות כיצד פוליטיקאים וכלי תקשורת ניצלו את הדוח על מנת להתנגח בממשלה המכהנת וחלקם אף טענו שהעוני הולך וגדל, למרות שבתקופת כהונתה מדדי העוני נמצאו במגמת שיפור ושהמשפט השני בתקציר הדוח כבר מזכיר את המגמה הזו. אני מניח שהם בונים על זה שאף אחד לא יטרח להיכנס ולקרוא.

השני הוא דוח מצב המדינה של מרכז טאוב, שעוסק בשלל נושאים מרתקים וביניהם גם במצבם הכלכלי של אזרחי מדינת ישראל. הדוח מתאר תמונת מצב שרחוקה מלהיות אידיאלית, אך חשוב לציין כאן שוב שמטרת הרשומה היא לא לנסות ולהוכיח ש"הכל טוב פה" – נושא שחזרתי עליו מספר פעמים ובכל זאת מגיבים רבים פספסו – אלא להראות שהמצב הולך ומשתפר. דוח טאוב כמעט שאינו עוסק במגמות, והוא לא סותר את הדברים שכתבתי ברשומה.

Read Full Post »

בבוקר יום שישי האחרון פרסמתי בעמוד הפייסבוק האישי שלי את המסמך הבא, שקיבלנו מהגן שבו נמצא בני יותם, ביחד עם ביקורת על תכניותיו של שר החינוך שי פירון להביך הורים שאינם שומרים שבת ולחדור לפרטיותם:

להפתעתי הפרסום הפך לויראלי וזכה לאלפי שיתופים, ביקורות ודיונים בפורומים שונים, והוביל אותי גם לראיון בגלי צה"ל בנושא ולהזמנות לראיונות נוספים בטלוויזיה שסירבתי להן. הבנתי שגם בקבוצת הוואטסאפ של הורי הגן היו דיונים ערים בנושא, ולאחר שהורים נוספים ומראיינים מגלי צה"ל דיברו עם מנהלת הגנים היא החליטה לפרסם הבהרה שלפיה לא חייבים להביא צילום של פעילות מסורתית, וניתן להביא כדוגמה כל פעילות משפחתית שנעשית בשבת.

החלטתי לכתוב את הרשומה הזו מכיוון שלדעתי הבעיה כאן איננה ספציפית עם הגן של בני או עם המנהלת הזו. לפי מה שהבנתי מתגובתה של המנהלת לתחקירנית גלי צה"ל לא מדובר ביוזמה פרטית שלה אלא במדיניות, בחלק מהתכנית של שי פירון שפורסמה לאחרונה בכלי התקשורת תחת המיתוג "שבת ישראלית", וסגן השר אכן הגן על היוזמה הזו בראיון בגלי צה"ל. למעשה הבעיה היא רחבה יותר מההתנהגות של גננת מסוימת, ואפילו רחבה יותר מיוזמותיו של שר חינוך מסוים. הבעיה היא עם התפיסה השלטת במערכת החינוך הממלכתית הישראלית בעשורים האחרונים.

כור ההיתוך הכושל

מערכת החינוך הממלכתית יועדה להיות כור ההיתוך של החברה הישראלית, אך היא נכשלת בכל הנוגע לייעוד זה כבר שנים רבות. ראשית כל, כבר מתחילת דרכה הופיעו מערכות חינוך מקבילות עבור הערבים, החרדים והדתיים, שלהן מורים אחרים, תכנים אחרים, חוקים אחרים וכפי שלימד אותנו רביב דרוקר לאחרונה גם תקציבים אחרים. לפי המגמות הדמוגרפיות המתוארות במחקרים של מרכז טאוב שיעור התלמידים הלומדים במערכות שאינן מערכת החינוך הממלכתית היהודית הולך וגדל. כיום רק כארבעים אחוזים מתלמידי בתי הספר היסודיים לומדים בה, כך שכל ניסיונות הקונפורמיזם מלכתחילה מופעלים רק על חלק מילדי המדינה שבעתיד אפילו לא יהווה רוב.

רואים את הגרף? כך יראה הרכב החברה הישראלית כולה כשהילדים האלו יהיו מבוגרים. זו איננה תחזית דמוגרפית אלא וודאות מוחלטת, הילדים האלו כבר נולדו ולומדים בבית ספר יסודי כיום.

מלבד זאת ישנו כמובן הפער בין ערים שונות, אזורים שונים, נושאים מהעבר כגון החינוך המקצועי לעומת המסלול של בגרות מלאה ועוד. כור ההיתוך פעל בעבר ופועל גם היום, אבל באופן מאוד סלקטיבי וחלקי. הבן שלי פוגש בגן שלו ילדים מזרחיים ואשכנזיים, עולים מברית המועצות לשעבר (כמו אמא שלו) ועולים מאתיופיה, אבל סביר מאוד שהוא לא יפגוש ילדים דתיים עם כיפה סרוגה עד הצבא (מלבד הילדים של בני הדודים שלי שהם דתיים), ויש סיכוי טוב שלעולם לא תהיה לו אינטראקציה עם ילדים חרדים, דרוזים או ערבים. אפילו בקרב העולים מאתיופיה וברית המועצות ישנה נטייה להתכנס באזורי מגורים ומוסדות חינוך מסויימים והפיזור שלהם רחוק מלהיות שווה – וזה בסדר גמור.

בואו נודה בכך: אנחנו חיים בחברה משוסעת ומפולגת מכל כיוון אפשרי. דתיים מול חילוניים, אשכנזים מול מזרחיים, יהודים מול ערבים, ושלל שסעים קטנים יותר בתוך כל הקבוצות האלו. וזה בסדר גמור. באמת. זה לא נורא כל כך לחיות בחברה מפולגת ומשוסעת. יש מדינות הרבה יותר גרועות בעולם שאין בהן שסעים כאלו. יש צרות גרועות יותר.

ברגע שמבינים שאנחנו חיים בחברה מפולגת ומשוסעת ושהדבר לא הולך להשתנות בעתיד הקרוב, עלינו לחשוב על מערכת החינוך כעל מכשיר שיעזור לתלמידים להתמודד עם חיים בחברה כזו, ולא כעל מכשיר שינסה לכפות קונפורמיזם ולהעמיד את כולם סביב אילו שהם ערכים מדומיינים ששר החינוך התורן קבע מלמעלה שהם האידיאל הנכון. אך לפני שנבין מהי הדרך הנכונה, נבין מדוע הדרך הקיימת היא השגויה.

כולם שונים, אבל יש כאלו ששונים יותר

המסמך שהצגתי כאן מנסה ליצור מצג שווא לפיו ישנו איזה שהוא סטנדרט, ויש כאלו שחורגים מהסטנדרט. זה גם מעליב, וגם לא נכון. ישראלים רבים ואני ביניהם לא מקיימים שום טקס דתי של קבלת שבת, ואיננו מרגישים כמי שחורגים מאיזה שהוא סטנדרט דמיוני. יותם משתתף בימי שישי בקבלת שבת אצל ההורים שלי, וביום שבת הוא יושב עם ההורים של אשתי לארוחת צהריים שיכולה בהחלט לכלול גם שרימפס ובשר חזיר. כשהורי נמצאים בחו"ל אני לא קורא קידוש או מנהל טקס דתי כלשהו בימי שישי, ואני לא יוצא דופן בקרב הורי הילדים בגן של יותם.

תכניות מעין אלו שמתוארות במסמך לא נועדו "לקבל את השונה" אלא להביך את השונה – להביך הורים שאינם מתיישרים עם הסטנדרטים של שי פירון ולגרום לילדיהם להרגיש שהם שונים מהכלל, תוך כדי חדירה חמורה מאוד לפרטיות המשפחה. זה לא רק המסמך הספציפי הזה. לפי הכתבה שקישרתי אליה לפני כן בעיתון הארץ, עובד בארגון הפועל בתחום ההתחדשות היהודית טען שאחת הבעיות המרכזיות בתכנית של שי פירון היא "הראייה הפטרנליסטית, המשתקפת במכרז, שלפיה בשבת החילונית אין קרבה או אהבה, ואת אלה אפשר למצוא רק בדגם המסורתי". כחלק מהגדרת התכנית "שבת ישראלית" מודגש אותו דגם משפחתי אידיאלי המתבטא בסעודת השבת, "הנכס הלאומי של העם היהודי" (אגב, היהדות ככל הנראה שאבה את רעיון השבת מהבבלים).

ומה עם הורים גרושים, כמונו? מה עם משפחות שאינן מקיימות את חלוקת התפקידים המגדרית המסורתית המתוארת במסמך, לפיה ישנו תפקיד אחד מוגדר לאבות ובניהם ותפקיד אחר מוגדר לאימהות ובנותיהן? בגן הקודם של יותם היה ילד חמוד למדי עם שתי אמהות המקיימות זוגיות לסבית, כיצד הן אמורות להגיב למסמך כזה? לכל מבנה משפחתי אלטרנטיבי אין מקום בחזונו האידיאלי של שי פירון. אנחנו כולנו "שונים" וצריך "לקבל אותנו", ויש לנו את הזכות להיות שונים, אבל לשיטתו של פירון ילדים בני חמש צריכים לדעת שמדובר כאן בחריגה מהסטנדרט, לא בסטנדרט. אני לא יודע עד כמה ילדים יזכרו את מה שהם ילמדו בגן אודות השבת, אבל אני די בטוח שילד זוכר טוב מאוד כיצד זה מרגיש להיות שונה, יוצא דופן.

חשוב להדגיש: אני לא אומר כאן שצריך לזרוק לפח כל סממן דתי או יהודי בבית הספר. ילדים אוהבים נורא את החגים ואת קבלת השבת השבועית, אנחנו חיים במדינה עם רוב יהודי ואין סיבה שהילדים לא ילמדו על התכנים האלו בגן, כמו שילדים ערבים לומדים על חגים ערביים בגן שלהם וכמו שילדים נוצרים בחו"ל לומדים על חג המולד. אך המכתב הזה חורג מכך מכיוון שהוא חודר אל תוך הפרטיות המשפחתית ומציב סטנדרט חמור הרבה יותר לשמירת מצוות, סטנדרט שרבים מאזרחי מדינת ישראל רחוקים מלעמוד בו.

המסמך הזה אינו שונה מתוכניות אחרות שהופעלו במהלך השנים במערכת החינוך הממלכתית, הוא רק מעט קיצוני ובולט יותר. הבעיה היא לא בו, אלא בתפיסה של כפיית ערכים מלמעלה.

שרי החינוך בישראל תמיד ניסו לכפות ערכים מלמעלה על המערכת הממלכתית – כל שר והערכים שלו. שרי חינוך חילוניים קידמו תכניות חילוניות, שרי חינוך ציוניים קידמו תכניות ציוניות, ושרי חינוך בעלי זיקה מסורתית קידמו תכניות דתיות. כל שר ביטל את התכניות של קודמיו, מערכת החינוך הממלכתית שינתה את יעודה בכל פעם שהתחלף לו שר החינוך, והתוצאה היא כמובן בלגן אחד גדול של מטרות וערכים שמשאיר מאחוריו מורים, הורים וילדים מבולבלים, והרבה מאוד כסף שנזרק לפח.

וזו עוד נקודה חשובה, אפילו קריטית: הבעיה היא לא רק כפייה דתית.

הבעיה היא כפייה.

אני לא מעוניין לכפות על ילדי מערכת החינוך הדתית והחרדית ערכים חילוניים במובהק. דתיים רבים לא הבינו מה הבעיה במכתב שהצגתי, לשיטתם אנחנו חיים במדינה יהודית וזה לא יזיק שילדים ילמדו קצת על השבת. ובכן, כיצד הם היו מרגישים לו הגננת של ילדיהם הייתה מחליטה להציג תערוכת אופניים של ילדי הגן לפני יום כיפור? דווקא הדתיים הם הראשונים שצריכים להיות רגישים לניסיון ממשלתי לכפיית ערכים מלמעלה, אך בישראל כמו בישראל כל שבט בחברה רואה את העולם רק מנקודת מבט צרה מאוד – כל שבט מתנגד לכפייה כשהיא מופעלת עליו ותומך בה כשהיא מופעלת על אחרים, בדיוק כפי שכל שבט מתנגד לעיקרון הדמוקרטי של שלטון הרוב כשהוא מתנגש עם העדפותיו המדיניות (למשל בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני) ותומך בעיקרון הדמוקרטי כשהוא אינו מתנגש עם העדפות אלו.

זו איננה הדרך הנכונה להתנהל בחברה פלורליסטית.

המטרה לא צריכה להיות קידומם וכפייתם של אילו שהם ערכים – חילוניים, דתיים או ציוניים – על כל השאר, אלא קידום פלורליזם והכרה בזכותן של קבוצות אוכלוסיה לבחור לעצמן את המנהגים ואת החינוך שיקבלו ילדיהם.

ישנה דרך אחרת

ישנה דרך אחרת שמשיגה את המטרה הזו: התערבות פחותה יותר בתכני הלימוד מצד משרד הלימוד, מתן חופש גדול יותר למנהלי בתי ספר וגני ילדים בבחירת התכנים, ומתן אפשרויות בחירה להורים בין מוסדות לימוד.

ברגע שלמנהלי המוסדות החינוכיים יש השפעה על התכנים והם מקבלים תקציב לפי מספר ההורים שבוחרים בהם, יש להם את התמריץ לבחור תכנים חינוכיים שיתאימו להעדפות ההורים. לשיטה הזו קוראים "שיטת הוואוצ'רים": כל הורה מקבל "וואוצ'ר" מהמדינה ובוחר לאיזה בית ספר או גן ילדים לשלוח את ילדו עם הוואוצ'ר הזה. נכון להיות השיטה מתקיימת בגרסאות שונות בצ'ילה, שבדיה, הולנד, חלקים מארצות הברית ומדינות נוספות. מיליוני תלמידים בכל רחבי העולם המערבי לומדים כיום בבתי ספר שבחרו הוריהם במסגרת תחרותית, והמחקרים של כלכלני חינוך בנושא מעלים השפעה חיובית מאוד על שביעות הרצון של ההורים. תחרות עובדת, גם בחינוך.

בתי הספר וגני הילדים לא חייבים לעבור הפרטה, הם יכולים להישאר מוסדות ציבוריים לחלוטין, אבל תתקיים ביניהם תחרות בריאה על משיכת ילדים. אם בית ספר מסוים יצליח למשוך הרבה ילדים בזכות צוות הוראה טוב יותר, בית ספר אחר יוכל להציע לתלמידים צפיפות פחותה בכיתות ויחס אישי טוב יותר. כל הורה יבחר לפי רצונו, והמדינה תנהל פיקוח מינימאלי מאוד על פעילות ההוראה.

הצעה מעין זו תגרום למרבית פקידי משרד החינוך להתעלף על המקום.

מבחינת משרד החינוך המטרה היא לעצב את דור העתיד לפי חזונו של שר החינוך התורן, וההורים הם האויב. יש להתגבר על התנגדויותיהם, וחס וחלילה לא להתחשב בהעדפותיהם. מי יודע לאן נגיע אם נתחשב בהעדפות ההורים? הם עלולים לבחור בבתי ספר שיכשירו את ילדיהם להשתתפות בתכניות ריאליטי! זה יהיה נוראי! זוהי התפיסה, כך נראית מערכת החינוך הישראלית הממלכתית ושביעות הרצון של ההורים היא בהתאם.

האם הצעה ברוח זו לא תיצור שסעים חמורים יותר בחברה הישראלית?

אם הורים יוכלו לבחור את בתי הספר וגני הילדים, ובתי הספר וגני הילדים יוכלו לבחור תכנים, יווצרו בארץ עוד אלפי זרמים ותת-זרמים במערכת החינוך: בתי ספר חילוניים, בתי ספר מסורתיים, בתי ספר אתאיסטיים, בתי ספר טבעוניים, בתי ספר צמחוניים, בתי ספר לאוהדי בית"ר ירושלים, וכך הלאה.

האם מצב כזה לא יגביר את השסעים בחברה הישראלית?

איך בכל זאת ניתן לעצב את מערכת החינוך כמוסד שמכין ילדים לחיים בחברה מפולגת ומשוסעת?

כאן מגיעים לחלק הקשה: כל רפורמה עתידית חייבת לנסות ולייצר מפגשים גם עם ילדים ממערכות החינוך האחרות.

זאת הרי הבעיה האמיתית במדינה שלנו: יהודים שמעולם לא קיימו אינטראקציה עם ערבים, חרדים שמעולם לא קיימו אינטראקציה עם חילוניים, חוסר ההיכרות והמגע האישי הוא כר פורה לצמיחתן של דעות קדומות ותפיסות גזעניות מכל צדדי המתרס. מצב שבו כל נושא הפלורליזם מיושם רק במערכת החינוך הממלכתית, תוך התעלמות מוחלטת ממגזרים שבקרוב יהפכו יחדיו ליותר ממחצית אוכלוסיית מדינת ישראל, הוא מתכון בטוח לסכסוכים אלימים בעתיד.

אני כלכלן, וכאשר כלכלנים מתייחסים לאוכלוסיה החרדית והערבית הם לרוב מדברים על שיעורי התעסוקה של גברים חרדיים ונשים ערביות. מדובר בנושא חשוב מאוד, אך לדעתי החלק הכלכלי הוא לא הבעיה העיקרית עם הגידול היחסי של מגזרים אלו. הבעיה המרכזית היא שהגידול היחסי מעצים את חשיבות השסע העמוק שקיים בין שניהם לבין שאר החברה בישראל. מכיוון שהם אינם מתגייסים לצה"ל (וגם לא יתגייסו בעתיד למרות כל רצונו הטוב של שר האוצר), הצבא לא יכול להיות כור ההיתוך שיגשר על הפער הזה. רק מערכת החינוך הציבורית מסוגלת לעשות זאת.

תקציבי מערכת החינוך מגיעים מהממשלה באישור הכנסת. בכנסת ישנו ייצוג לערבים, לחרדים ולשאר קבוצות האוכלוסיה בישראל. חברי הכנסת של הקבוצות השונות יכולים להתאחד יחדיו ולהחליט שלכולם יש אינטרס לנסות להפחית אלימות עתידית, לשמור את הדיון הציבורי ברמת הויכוח הנקי והתחרות הדמוקרטית על קולות הבוחרים. לא ניתן לכפות על בתי ספר חרדים לקיים דיאלוג עם בתי ספר חילוניים, אבל אם חברי הכנסת החרדים ירגישו שזהו האינטרס שלהם לחתור למצב שבו החילוניים לא רואים את כל החרדים בתור מקשה אחת, ים שחור, אחיד ונטול פרצופים שמאיים להטביע את כל הישגי המודרניזציה, הם יוכלו לתמוך בתכנית כזו. כנ"ל מהצד החילוני.

האם באמת יש להם אינטרס כזה?

אני לא בטוח.

פוליטיקאים מעוניינים בסופו של דבר במושבים בכנסת, ולעיתים נראה בארצנו שדווקא הפוליטיקאים המתלהמים ביותר, המגזריים ביותר, מכל צדדי המתרס, הם אלו שמצליחים לסחוף לעברם את קולות המצביעים.

מה שבטוח זה שמערכת החינוך הישראלית היא כבר מפולגת ומשוסעת, ואין שום שמץ של סיכוי לאחד עכשיו את החרדים, הדתיים והערבים לתוך המערכת הממלכתית הלא-דתית. הגיע הזמן להפסיק עם הפנטזיות המסוכנות שמונעות מאיתנו לעשות את הדבר הנכון, זה לא יקרה לעולם. הפתרון הנכון הוא הכרה בפלורליזם, הכרה בכשלונו של כור ההיתוך, וניסיון לחתור למערכת המכינה תלמידים לחיים בארץ פלורליסטית ולא לכפייה של ערכים מסויימים. אני אינני מעוניין לכפות על הורים דתיים את ערכי, אך אני גם לא מעוניין להסביר לבני בן החמש מה ההבדל בין המפץ הגדול שעליו אנחנו קוראים בספרי הפיזיקה לילדים שקנינו לבין סיפור הבריאה שהוא למד בגן. אני לא רוצה שתכני הלימוד שהוא נחשף אליהם יהיו תלויים במפלגה שבדיוק קיבלה כרגע את משרד החינוך במסגרת ההסכם הקואליציוני.

סיכום

המסמך שבתחילת הרשומה הוא בסך הכל דוגמה פרובוקטיבית מעט לתפיסה רחבה הרבה יותר, בעייתית הרבה יותר, תפיסה ששמה בראש את הניסיון המזויף ליצור איזו שהיא אחדות בקרב חלק קטן מהאוכלוסיה, להתעלם ולהדחיק את השסעים, להדחיק את המציאות. התפיסה הזו עלולה יום אחד להתפוצץ לנו בפנים.

המצב שבמסגרתו חלק משמעותי מההורים בארץ לא מסוגלים לבחור את תכני החינוך של ילדיהם הוא אבסורד מטורף, שאנחנו לא מבחינים בקיומו רק מכיוון שנולדו אל תוך עולם שפועל באופן הזה. ההכרה בכך היא הצעד הראשון בדרך להבראת מערכת החינוך הישראלית, והבראת החברה הישראלית. החברה שלנו מורכבת משבטים שהם שונים אחד מהשני ומתנגדים לאותו כור היתוך מיתולוגי, והגיע הזמן שנודה בכך במקום לדמיין שאנחנו חיים במקום אחר.

הדרך הנכונה להילחם נגד הכפייה הדתית היא לא לתמוך בכפייה חילונית מהצד השני, גם אם אנחנו נורא מוטרדים מכך שילדי החרדים אינם לומדים אנגלית וחשבון ברמה מספקת, לא יודעים מה קרה במלחמת ששת הימים או לא מתגייסים לצה"ל. אם הם ירצו הם יוכלו להשלים את הפערים החינוכיים אחר כך, והפתרון לגיוס הכפוי של חילוניים בלבד הוא מעבר הדרגתי לצבא מקצועי. הדרך הנכונה להתנהל בישראל היא לקבל את השונה, לקבל את האחר, גם אם יש לו ערכים שונים משלך, להכיר בפלורליזם, לנסות לחיות ביחד ולמנוע את מלחמת האזרחים העתידית שכולנו מידרדרים לאט ובטוח בכיוונה. אך על מנת להגיע לשם עלינו קודם כל להיפרד מהאשליות שלנו ולהכיר במציאות שבה אנחנו חיים – וזה קשה, קשה מאוד.


עדכון – סטאטוס שרשמתי בפייסבוק בעקבות הדיונים על הרשומה:

האם נכון לכפות לימודי ליב"ה על האוכלוסיה החרדית?

רבים מהמגיבים לרשומה האחרונה שלי לא אהבו את מה שכתבתי בנידון בשורות הבאות:

"…הדרך הנכונה להילחם נגד הכפייה הדתית היא לא לתמוך בכפייה חילונית מהצד השני, גם אם אנחנו נורא מוטרדים מכך שילדי החרדים אינם לומדים אנגלית וחשבון ברמה מספקת, לא יודעים מה קרה במלחמת ששת הימים או לא מתגייסים לצה"ל. אם הם ירצו הם יוכלו להשלים את הפערים החינוכיים אחר כך.."

אחת מהן אף כתבה לי מייל ארוך המפרט את קשייה האישיים בתור אישה חרדית שיוצאת בשאלה בגיל מאוחר עם ילדים, ללא תעודת בגרות או מקצוע, ומנסה לחפש עבודה. בתחילת תגובתה היא ציטטה את השורות הנ"ל.

זו התגובה שכתבתי לה:

————————
שלום ****,
תודה על תגובתך.
השורות שציטטת היו השורות הקשות ביותר לכתיבה עבורי ברשומה.

כל אדם המעוניין להיות ליברל נדרש לקבל החלטה קשה בנוגע לקו הגבול העובר בין הורים לילדיהם. ילדים קטנים אינם מסוגלים לבחור בעצמם את דרכם, ולכן בהכרח הוריהם או גורם אחר כלשהו יבחרו עבורם.

מצד אחד חירות הפרט מכתיבה את זכותם של הורים לבחור את החינוך של ילדיהם. הילדים אולי אינם "שייכים" להוריהם, אבל התורשה הגנטית יוצרת זהות של אינטרסים בין הורים לילדיהם והצורך לעצב את ילדיהם לפי הערכים ותפיסת העולם של ההורים הוא אחד הצרכים האנושיים הבסיסיים והחזקים ביותר, צורך חזק שעמד בעבר גם נגד כפייה אלימה של השלטון בתקופות אפלות יותר, והמלחמה כנגדו היא כמעט חסרת סיכוי.

מצד שני, הורים גם מסוגלים לפגוע בילדיהם, בצורה פיזית וממשית או על ידי חינוך קלוקל כפי שאת מתארת. זה לא חייב להיות דרך מערכת החינוך – הורה יכול לתת לילדיו דוגמה אישית רעה, הוא יכול לפגוע בבטחונם העצמי על ידי ביקורת בלתי פוסקת, הוא יכול לפגוע בתפיסת עולמם וכו'. ומה עם הורים שחסכו כסף כדי לרכוש דירה לילדיהם לעומת הורים שלא חסכו?

העניין עם כפייה היא שזו חרב מתהפכת. אם כיום אני מחליט לכפות על הורים חרדים את העדפות החינוך האישיות שלי מכיוון שאני מאמין שהן לטובת הילדים שלהם, איך אני יכול להתנגד לניסיונותיו של שי פירון לכפות את העדפות החינוך האישיות שלו על הילדים שלי? ומה אם בעוד כמה עשורים החרדים יהוו רוב וירצו לכפות עלי את ההעדפות שלהם? במה אני שונה מכל האחרים? האם ישנה איזו אמת אבסולוטית מאחורי ההעדפות שלי?

את מאמינה שילדי החרדים צריכים ללמוד חשבון ואנגלית על מנת שיהיה להם קל להשתלב בשוק העבודה העתידי. שי פירון מאמין שהילד שלי צריך לעשות קבלת שבת על מנת שיהיה לו קל להשתלב בחברה הישראלית העתידית. האם ישנו הבדל ממשי בין ההשקפות האלו?

ילדים תמיד שילמו על טעויות של הוריהם, זהו טבעו של עולם, ואני מבין שזה עצוב וכואב ולא הוגן. ובכל זאת, היכן נמתח את הגבול מבחינת ההגנה של המדינה על הילדים? האם זה נכון להכריח הורים לחסוך לדירה של ילדיהם? האם נאפשר לילדים לתבוע כספית הורים שלא העניקו להם תמיכה נפשית מספקת?

בניגוד לאחרים, אני לא בטוח שהאמת האבסולוטית שמאחורי ההעדפות האישיות שלי מצדיקה כפייה של חינוך בקנה מידה רחב, ואני חושש שאותם הכלים שכיום יכולים לשמש אותי כדי לכפות על אחרים את העדפותי יוכלו לשמש בעתיד את האחרים על מנת לכפות עלי את העדפותיהם. על כן הייתי מעדיף להתמודד עם הבעיה שאת מעלה על ידי כלים ספציפיים שיכוונו לאוכלוסיית החוזרים בשאלה ויעזרו להם, ולא על ידי ניסיון להילחם כנגד העדפותיהם של הורים חרדים וכנגד זכותם לחנך את ילדיהם לפי ראות עיניהם – פשוט מכיוון שהייתי רוצה לשמור על אותן הזכויות בדיוק בנוגע לילדים שלי, ומאותן הסיבות.

Read Full Post »

לפני שנגיע לרשומה, שתי הערות:

1. אני מעוניין להודות למספר תורמים אנונימיים שתרמו לאחרונה כסף לבלוג.

2. אסף צימרינג, שכתב כאן בעבר רשומות אורח, פתח בלוג משלו בנושאים כלכליים. מומלץ לעקוב:

http://assafzim.wordpress.com/


באחד מערבי חודש יולי האחרון הצטופפו כשלושים איש בחדר ישיבות קטן במרכז הבינתחומי בהרצליה, משוחחים ביניהם באופן טבעי על המבצע הצבאי בעזה, על הלוחמים ההרוגים, מתעדכנים בסמארטפונים ומחליפים שמועות שהגיעו בשעות האחרונות. זאת לא הייתה הסיבה שבגללה הזמנו אותם לשם.

צוות "השולחנות העגולים" של מכון אהרון למדיניות כלכלית, שאני חלק ממנו, הזמין את האנשים הללו מספר חודשים לפני כן על מנת לערוך דיון בנושא מדיניות סחר החוץ של מדינת ישראל. הרשימה הייתה מכובדת למדי: אקדמאים בכירים, מנכ"לים המייצגים את החברות הגדולות בארץ, פקידים בכירים בהווה ובעבר ונציגים של מגזרים כגון התעשיינים, החקלאים ועוד. המטרה הייתה לקיים דיון מקצועי ומקיף במצב הנוכחי ובמדיניות הרצויה, בחדר סגור, ללא נוכחותם של פוליטיקאים (בהווה) ושל עיתונאים. לאחר הדיון סיכמנו את דברי הנוכחים, וניתן להוריד כאן את הסיכום הרשמי שאושר על ידיהם ואת רשימת המשתתפים המלאה.

ברשומה זו אסכם את הדברים העיקריים שעלו במסגרת השולחן העגול ואת דעותי האישיות בנוגע אליהם, שאינן מייצגות כמובן שום עמדה רשמית של מכון אהרון או של המרכז הבינתחומי בהרצליה. במידה מסויימת מדובר ברשומת המשך לרשומת האורח שפרסם כאן אסף צימרינג בעבר בנוגע לסחר חוץ.

חסימת יבוא

הדיון החל במצגת שהעביר עומר מואב, פרופסור לכלכלה במרכז הבינתחומי ובאוניברסיטת וורוויק, בה הוא תקף את מבצע "קנה כחול-לבן" של משרד הכלכלה ואת דבריהם של פוליטיקאים שונים בעניין, וטען שאין סיבה לעודד יצוא, למנוע יבוא או להתערב בשער החליפין, מכיוון שהיצוא והיבוא הם בסך הכל שני הצדדים של אותה העיסקה: היצוא מספק מטבע חוץ למשק הישראלי, והיבוא מספק מוצרים למשק הישראלי תמורת אותו מטבע החוץ. על כן, בסופו של דבר היבוא והיצוא נעים יחדיו (כפי שניתן לראות למשל בתרשים הבא הלקוח מהמאמר של אסף) ואין היגיון במדיניות שתנסה לעודד אחד ולדכא את השני – אין שום דבר "רע" ביבוא או "טוב" ביצוא.

כמו כן, הזכיר מואב כי הספרות הכלכלית מלמדת אותנו שפתיחת משקים ליבוא לא מובילה לגידול באבטלה אלא רק לשינוי בתמהיל המועסקים. להרחבה בנוגע לטיעונים אלו ניתן לקרוא את מאמרו של אסף צימרינג שקישרתי אליו לפני כן, ועל מנת לקצר לא אחזור על הדברים כאן.

מדברי הנוכחים בדיון עולה כי הנושא של מכסים קיים היום בעיקר בסקטור החקלאי, ובשאר חלקי המשק הוא פחות רלוונטי, אך כפי שנראה בהמשך מכסי היבוא הם לא הבעיה המשמעותית. אבשלום וילן, מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל כיום וח"כ במרצ בעבר, ציין בדיון כי החקלאים מוכנים לקבל תמיכה ישירה מהממשלה, בהתאם למקובל באירופה, במקום תמיכה עקיפה המתבטאת במכסים ואיסורי יבוא. תמיכה ישירה היא עדיפה מכיוון שהיא שקופה יותר, שוויונית יותר מבחינת הנטל על הצרכנים ומעוותת פחות את החלטותיהם של הפרטים במשק (ראו פירוט בנייר העמדה בנידון של מכון ירושלים לחקר שווקים), וארגון ה-OECD מבקר את מדינת ישראל על כך שתמיכתה בחקלאים היא בעיקר עקיפה. היו כבר ניסיונות לקדם חקיקה בכיוון זה, אך הוויכוח הוא כמובן על הסכום שהחקלאים יקבלו וכאן הפער בין האוצר לבינם עדיין גדול.

מלבד זאת העלה אבשלום וילן את שאר הטיעונים המוכרים: במדינות אחרות התמיכה בחקלאים היא גבוהה יותר מאשר בארץ, התמיכה בחקלאים היא תמיכה בפריפרייה, יש בה צורך אסטרטגי, ומחיריהם של מוצרי מזון בישראל מושפעים מהמחסור בתחרות בין רשתות השיווק ולא מסובסידיות לחקלאים.

כפי שכתבתי בעבר, אינני רואה מדוע הממשלה צריכה לקחת כסף מישראלים שאינם עובדים בחקלאות ולתת אותו לישראלים העובדים בחקלאות, גם אם ממשלות מערביות אחרות עושות זאת. הטיעון ה"אסטרטגי" הוא בדיחה: בתרחיש האימה של מצור עולמי (שלא קרה מעולם בשום מדינה) המוצר המיובא שהכי נזדקק לו יהיה נפט, וללא נפט שום מוצר חקלאי לא יגיע לשום מכולת שכונתית. הפריפרייה היא בור ללא תחתית השואב כספים מהערים הגדולות של מרכז הארץ כבר 60 שנה ועדיין אף אחד לא רוצה לגור בה. כל הדיון בנושא סובל מעודף חמור בפופוליזם, מתיאורים ציוריים של עמקים ירוקים וחקלאים חרוצים ומסכנים שרק רוצים להתפרנס, אך התיאורים הללו מסווים את האמת: שטרות של כסף שיוצאים מהכיס של כל אחד מכם ונוחתים בכיסיהם של אנשים אחרים שהם לא עניים, לא מוגבלים, לא חסרי-מזל, לא נכים, לא קשישים ולא ניצולי שואה. סתם אנשים נחמדים וחביבים, מלח הארץ, שאין שום סיבה מיוחדת לסבסד את המקצוע שבו בחרו ולא לסבסד כל מקצוע אחר.

לדעתי קיומה של כלכלה בריאה, דינאמית וצומחת תלוי בכך שסקטורים לא רווחיים ייכחדו, שיישובים שאף אחד לא רוצה לגור בהם יינטשו, ושאנשים יבצעו את בחירותיהם באופן רציונאלי וללא ממשלה המנסה להשפיע עליהם על מנת לקדם אילו שהן מטרות-על אסטרטגיות מרוחקות שהיא אף פעם לא תצליח להשיג. כפי ששאלה בשלב כלשהו בדיון ישראלה מני מאיגוד לשכות המסחר – מדוע יש בישראל תעשיית טונה?

כל אזרח ישראלי שמאמין שהפריפרייה חשובה מוזמן לעבור בכוחות עצמו לפריפרייה, וכל אזרח ישראלי שמאמין שתעשיית הטונה הישראלית חשובה מוזמן לאכול טונה תוצרת הארץ (סליחה – טונה תוצרת חו"ל שנארזה בארץ). מהו ההיגיון בלכפות משהו על כלל אזרחי המדינה בנושאים אלו? המכס על הטונה באמת ירד ככל הנראה (באיחור של כמה עשורים), אך יש מוצרים חקלאיים שעדיין נהנים מהגנה מוגזמת, לא רק בנושא היבוא אלא גם דרך אישור חוקי לניהול קרטלים, ורק מעטים תומכים בהסרת כל התמיכה הממשלתית בסקטור החקלאי. בכל אופן, גם מעבר לתמיכה ישירה בחקלאים זהו צעד בכיוון הנכון.

הדיון בנושא מכסי היבוא היה פשוט יחסית, ונראה שהנוכחים בחדר מתחלקים באופן די ברור: נציגיהם של החקלאים תמכו בהשארת המכסים, ומרבית האחרים התנגדו או נמנעו בנימוס מהבעת עמדה. לעומת זאת, בנושא עידוד הייצוא הקונצנזוס בחדר היה פחות ברור.

עידוד יצוא

הדיון בנוגע לעידוד יצוא עסק בעיקר בניסיונותיו העקביים של בנק ישראל להחזיק את שער השקל על רמה גבוהה ביחס למטבעות אחרים על מנת לתמוך ביצואנים (אשר משלמים משכורות בשקלים ומרוויחים במטבעות אחרים), ובמידה פחותה יותר בחוק עידוד השקעות הון והטבות מס ליצואניות גדולות. אם נאמין לתזה שהציג עומר מואב, אז היצוא והיבוא הם שני צדדים של אותה העסקה ואין שום סיבה לעודד אחד מהם על חשבון השני. האם בבנק ישראל לא מכירים את התיאוריה הזו? בטח שהם מכירים. ההבדל בין פעולותיהם לבין הטיעונים שמציג מואב הוא הבדל בין הטווח הקצר לבין הטווח הארוך.

על פי התיאוריה המוניטארית בנקאים מרכזיים מאמינים שאין להם את היכולת להשפיע באופן ישיר על משתנים ריאליים – אבטלה, שכר ריאלי, צמיחה, שער החליפין הריאלי וכו' – בטווח הארוך. הם יכולים להשפיע עליהם רק בטווח הקצר, ובטווח הארוך כל מה שהם קובעים זה את רמת המחירים. בעבר הייתה התערבות מלאה וקבועה של בנקים מרכזיים בשער החליפין הנומינאלי (משטר שער חליפין קבוע) והיו לכך חסרונות שונים שלא ניכנס אליהם כאן; כיום בכל אופן מרבית המדינות נוקטות בשיטה של שער חליפין נייד עם התערבויות זמניות. אז ישנו שער חליפין ריאלי "של הטווח הארוך" בין השקל לדולר התלוי בפרמטרים הבסיסיים של כלכלת ישראל, ביכולות הייצור שלנו ושל מדינות אחרות בתנאים שאינם תנאי משבר, ועליו לבנק המרכזי אין השפעה.

עכשיו, הבסיס לפעולותיהם של בנקאים מרכזיים הוא הטווח הקצר: האמונה שיש להם את היכולת "להחליק משברים" זמניים על מנת למנוע נזק שאינו רצוי לכלכלה. למשל, אם השקל חזק במיוחד בגלל המשבר הכלכלי הנוכחי בעולם והפרשי הריביות בין השוק הישראלי לשווקים בחו"ל, יצואנים ישראלים עלולים לפשוט את הרגל ולסגור את עסקיהם – והעסקים לא יפתחו מחדש אחרי שהמשבר יסתיים. כך משבר כלכלי זמני יוביל לתוצאות ארוכות טווח. אם הבנק המרכזי יכול להשפיע על משתנים ריאליים בטווח הקצר הוא יכול למנוע מאותם יצואנים לקרוס, וכך לתרום למדינה גם בטווח הארוך באופן עקיף.

כפי שנגידת בנק ישראל מכירה את טיעוניו של מואב, כך מואב מכיר את טיעוני בנק ישראל בנידון. לפי הבנתי הוויכוח בינם הוא פחות וויכוח על עקרונות ויותר וויכוח על מידתיות: עד לאיזו רמה ראוי להוריד את הריבית ולמשך כמה זמן. בסופו של דבר זוהי פעולה של התערבות מלאכותית בשוק שמעוותת את מנגנון המחירים ואת החלטות הפרטים, ויש לה מחיר.

עדי פוזנר, פרופ' לכלכלה במרכז הבינתחומי, העלה במהלך הדיון דוגמה בנושא זה: נניח ששער הדולר שאליו בסופו של דבר נתכנס הוא 3 שקלים לדולר, אך בגלל משבר זמני בנק ישראל שרוצה לעודד את התוצר או למנוע משער החליפין לרדת בחדות מתערב ומשאיר אותו על 4. יזם יכול להקים מפעל ולהכין תכנית עסקית המבוססת על שער דולר של 4, מכיוון שהוא לא יודע עד כמה שער הדולר מושפע מפעילות בנק ישראל. בסופו של דבר נגיע לשער של 3 ותכניתו של היזם תיכשל. זה לא שונה מישראלים הלוקחים משכנתא מוגזמת בתנאי הריבית הנוכחית תוך התעלמות מהאפשרות שהריבית תעלה – עיוות מנגנון המחירים גורם לפרטים לקבל החלטות שגויות, והחלטות שגויות פוגעות במשק. צבי אקשטיין, פרופ' לכלכלה במרכז הבינתחומי והמשנה לנגיד בנק ישראל לשעבר, חיזק את דבריו של פוזנר וטען שיש מקום להתערבות זמנית רק אם אנחנו באמת מאמינים ששער החליפין כרגע הוא נמוך מהשער ארוך הטווח – ואקשטיין מאמין שזה המצב כרגע.

התומכים המרכזיים בהתערבותו של בנק ישראל במסגרת השולחן העגול היו כמובן נציגיהם של היצואנים ובראשם דפנה אבירם-ניצן, מנהלת האגף למחקר כלכלי בהתאחדות התעשיינים. לפי מצגת שהעבירה אבירם-ניצן בתחילת הדיון שער המטבע הוא הגורם המרכזי לשחיקתם של יצואנים בישראל בשנים האחרונות, והוא מטריד אותם יותר מכל גורם אחר שלממשלה יש השפעה עליו. אבירם-ניצן הסכימה שהתמיכה צריכה להיות זמנית, בטווח הקצר, אך חלק מהנוכחים בדיון הזכירו כי היצואנים תמיד דוחפים לתמיכה כזו.

באופן אישי אני מתקשה לגבש דעה בנושא זה. לו הייתי נדרש להחליט אני מניח שהייתי מעניק סיוע זמני כלשהו ליצואנים (בכל מקרה נדרשת כיום התערבות של בנק ישראל על מנת למנוע את "המחלה ההולנדית" שיכולה לנבוע מיצוא הגז הטבעי), אך אין לי מספיק ידע על מנת לומר בביטחון ששער הריבית או שער המטבע הנוכחיים הם גבוהים או נמוכים מדי. זהו וויכוח מורכב שנדרש לבצע על ידי שימוש בנתונים ומודלים מתאימים ולא על ידי פיזור סיסמאות בעיתונים. בכל אופן, אינני חושב שסבסוד הייצוא צריך להיות מטרה העומדת בפני עצמה ואני לא רואה צורך בתמיכה קבועה בו.

פריון

חלק מהדיון על היצוא נגע בנושא הפריון (פרודוקטיביות). פריון נמוך הוא מחלה קשה של המשק הישראלי: עובד ממוצע בארץ מייצר בשעה פחות מעובד במרבית מדינות המערב (ראו למשל את המחקרים של מכון טאוב בנושא). מבין כלל הסקטורים במשק היצואנים הם בעלי הפריון הגבוה ביותר, הם גם משלמים משכורות בהתאם, ועל כן לפי טיעון נפוץ תמיכה בהם תגדיל את הפריון הממוצע במשק ואת השכר הממוצע. ישראל מקוב, מנכ"ל חברת טבע לשעבר, טען שהדיון בנוגע למדיניות סחר חוץ הוא שולי בהשוואה לדיון על הפריון ושהמדיניות הממשלתית צריכה להיות מכוונת להגדלת הפריון, אך על ידי תמיכה ישירה בנושאים כגון הכשרה מקצועית במקום על ידי התערבות בשער המטבע.

האם ממשלה מסוגלת "לייצר צמיחה" או "לייצר פריון", למשל על ידי תמיכה בחברות כגון אינטל או טבע?

רן כהן, יו"ר מכון התקנים בהווה ושר התמ"ת לשעבר, סיפר במהלך הדיון על התהליך שהוביל לכניסתה של אינטל לארץ בשנות התשעים – תהליך שלא כלל איזו שהיא בחינה אסטרטגית של כדאיות מתן הטבות המס שנדרשו אלא בעיקר פעולה על פי "תחושות בטן" שלו ושל שר האוצר באותה התקופה, בייגה שוחט. הוא טען שמעולם לא נערך בממשלה דיון אסטרטגי בנוגע לעתידה הכלכלי של המדינה. "אף אחד לא יודע מהם היתרונות היחסיים של מדינת ישראל" אמר כהן, אך חלק מהנוכחים השיבו לו: "השוק יודע".

השוק החופשי יכול לחשוף בכוחות עצמו את היתרונות היחסיים של מדינת ישראל אם רק ניתן למערכת המחירים ולהרס היצירתי לפעול. תחרות חופשית היא גורם חשוב לפריון גבוהה, והיא נעדרת מהמשק הישראלי במידה רבה עקב חסמי יבוא וחסמי כניסה. כל עוד ישנה בישראל תעשיית טונה השואבת אליה הון וכוח אדם מסיבות הקשורות בהתערבות ממשלתית, נתקשה לגלות מהם היתרונות היחסיים של המדינה.

ובכלל, הביקורת שלפיה "לא נערך דיון מסודר" בנושא כלשהו תמיד נראתה לי תלושה מהמציאות. שום ממשלה מעולם לא ניהלה "דיון מסודר" בשום נושא, תחזיות כלכליות, מדיניות וצבאיות הן לא מדע מדויק ולכן החלטות אסטרטגיות כבדות משקל תמיד היו ותמיד יהיו תוצאה של תחושות בטן ואינטואיציות – והדבר נכון עוד יותר בנוגע לממשלות דמוקרטיות מודרניות. אני לא חושב שממשלות שנבחרות למספר קצוב של שנים יכולות לערוך דיונים אסטרטגיים ולנהל מדינות כאילו שהן תאגידים הממוקדים במטרה יחידה ופשוטה (רווח) ומנוהלים באופן דיקטטורי מוחלט. מטרותיהן של מדינות הן עמומות מדי ויכולת המשילות שלהן פשוט חלשה מדי.

האם הבאתה של אינטל לארץ הייתה מהלך מוצלח? לא ברור. מספר דוברים, ביניהם מיכאל שראל (לשעבר הכלכלן הראשי במשרד האוצר) ושרון קדמי (לשעבר מנכ"ל משרד התמ"ת), העלו במהלך הדיון את הבעייתיות שבריכוזיות בתחום הייצוא הישראלי. לפי מיכאל שראל, כאשר אנחנו נותנים הטבת מס לאינטל המגדילה את היצוא הגדלת היצוא משפיעה על שער החליפין, מחזקת את השקל, וכך הטבת המס למעשה פוגעת בכל אותם יצואנים קטנים יותר שלא קיבלו אותה. צבי אקשטיין ציין כי גם בתחום היבוא ישנה ריכוזיות ויבואנים עם בלעדיות בחלק מהתחומים.

בתקופה האחרונה משרד הכלכלה מנסה להוביל מהלך של צמצום הריכוזיות בתחום הייצוא, על מנת שמדינת ישראל לא תהיה תלויה במספר קטן מאוד של חברות.

זו הקונספציה

מנכ"ל משרד הכלכלה, עמית לנג, דיבר בתחילת השולחן העגול ובסיומו על נסיונותיו של המשרד לפתוח את המשק הישראלי ליבוא. נראה כי חלק משמעותי מהבעיה נובע מהסביבה הבירוקרטית והרגולטורית של משרדי הממשלה: באופן היסטורי במדינת ישראל היו גורמים אחראיים לייצוא שעסקו בעידודו, בזמן שלא היה שום גורם יחיד שאחראי למדיניות היבוא. כל ניסיון לשינוי בתחום היבוא דורש עבודה משותפת של משרדי ממשלה וגופים שונים, עניין מורכב למדי במערכת הציבורית הישראלית.

עמית לנג טוען כי מעבר לעניין שיעורי המכס קיימת בישראל "תפיסה שלמה" אשר מתנגדת ליבוא ומקשה על יבואנים להיכנס לשווקים המקומיים בשלל אופנים, ומשרד הכלכלה מנסה כיום לעקור את אותה התפיסה מהשורש. אך על מנת שהתפיסה הזו תיעלם ממוסדות השלטון הישראלים היא צריכה להיעלם גם בקרב הציבור הישראלי, אותו ציבור שמצד אחד מתרעם בצדק על יוקר המחיה אך מהצד השני שותק בכל פעם שהלובי החקלאי מונע רפורמות בתחום או בכל פעם שהממשלה מצילה מפעל כושל.

לדעתי הבלבול הזה הוצג במהלך הדיון באופן המובהק ביותר על ידי שירלי אברמי, מנהלת מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שהתאכזבתי לשמוע את דבריה בנידון. לפי אברמי הלובי החקלאי כיום הוא "במידה רבה מיתוס" וכמובן "לא צריך למדוד כל דבר באופן כלכלי", צריך לחשוב "אילו ערכים צריכה המדינה להקנות לתעשיות שונות", והפריון הוא נושא שהוא "בחלקו תרבותי" ויש לטפל בו על ידי השקעה בחינוך. אני מאמין שתפיסת העולם הזו, כאילו ישנו כאן איזה שהוא נושא ערכי-אידיאולוגי מורכב, היא זו שתוקעת את מדינת ישראל במקום ה-26 בעולם בתוצר לנפש ומשרתת רק את קבוצות הלחץ החזקות. כל דבר בעולם ניתן למדוד במונחים כלכליים, ואין שום דבר אידיאולוגי או ערכי בוויכוח הזה. זה רק כסף – הכסף שלכם.

יוסי ויליגר, איש עסקים וחבר לשכת המסחר, סיפר במהלך הדיון כיצד הורדת המכסים על מוצרי פסטה ושוקולד בתחילת העשור הקודם הובילה להתייעלות בקרב יצרנים ישראלים כגון עלית, שכיום מייצאים ומתחרים גם בארצות זרות. אחרים ציינו את פתיחת המשק ליבוא בתחום הטקסטיל אשר הורידה את המחירים במשק באופן משמעותי – גם בתחומים אלו היו שטענו בעבר שבעלי החברות יגרפו לכיסם את כל הרווחים מהיבוא, שצריך לחשוב על ערכים, ומה יהיה על כל המובטלים שיפלטו מתעשיית הטקסטיל ועל הפריפרייה. שום אסון לא קרה, הציבור הרחב הרוויח והמובטלים מצאו ברובם המכריע עבודות אחרות.

אם הציבור הישראלי מעוניין בתשתיות ושירותים ציבוריים ברמה של מדינות אירופאיות מתקדמות אנחנו חייבים להגדיל את הפריון שלנו בהתאם, וזה לא יקרה ללא הכנסת תחרות בין לאומית למשק, ללא הרס יצירתי, וללא הפחתת השפעתן של קבוצות לחץ חזקות על מדיניות המסחר הישראלית.

בתחילת נובמבר מתקיים השולחן העגול הבא של מכון אהרון, הפעם בנושא הגז הטבעי. אני מאמין שהוא יהיה מעניין לא פחות, ואעדכן כאן על מהלך הדיון בהקדם.

Read Full Post »

הערה: הרשומה הזו פורסמה לפני יומיים בבלוג המקביל שלי ב"הארץ", והפכה ויראלית למדי. בעקבות המגעים להפסקת האש שהתקיימו אתמול ושלשום קיוויתי שהיא תהפוך ללא רלוונטית, אבל לצערי זה לא קרה.


לא רואים הרבה אנשים שפויים בימים האחרונים. אני מטייל בארץ רחוקה, קורא חדשות מישראל, עובר על המאמרים, מתעדכן ברשתות החברתיות, מחפש אותם ולא מוצא.

איפה האנשים האלו שמסוגלים להבין מדוע רשתות תקשורת זרות מסקרות את המצב בעזה – היכן שאזרחים מתים בהמוניהם – באינטנסיביות רבה יותר מאשר את המצב בישראל, ובכל זאת חושבים שטוב שיש לנו את מערכת כיפת ברזל? היכן נמצאים כל האנשים שמסוגלים להרגיש עצב כאשר ילדים נהרגים ונפצעים ללא קשר למוצאם האתני של אותם הילדים, ולא מרגישים צורך עז ומיידי לדחוף את המשפט "אבל זה באשמת החמאס"? היכן מתחבאים כל הישראלים שיודעים שצה"ל הוא צבא מוסרי ושחייליו לא טובחים בפלסטינים להנאתם, ובכל זאת לא מאמינים לכל מילה שמוציא דובר צה"ל מפיו? איפה כל האנשים שמאמינים שגם הפלסטינים אשמים במצבם במידה רבה, ובכל זאת לא תומכים בסגירת אספקת החשמל לרצועת עזה כולה? היכן הם כל האנשים שלא בטוחים שניתן להגיע עם הפלסטינים להסכם שלום, אבל אינם חושבים שהאופציה החלופית היא מדינה שבה למיליוני אזרחים אין זכות הצבעה לרשות המחוקקת האחראית לחייהם? לאן נעלמו כל הגברים והנשים שמסוגלים להתעצבן באותה המידה גם על חנין זועבי וגם על דני דנון כשהם מדגימים בשידור חי עד כמה נמוך הרף התחתון לאינטיליגנציה בכנסת ישראל כיום?

האם נכחדו כל הישראלים שאינם בטוחים בעצמם? שלא חושבים שיש ברשותם פתרון יחיד ומושלם למצב שאליו נקלענו? שאינם מאמינים באמונה שלמה וודאית כמו ברזל מלובן באש שהם ורק הם צודקים וראש הממשלה והשרים והאלופים והפרשנים והמומחים וכל שאר אזרחי המדינה פשוט חלשים, טיפשים או לא החלטיים מספיק על מנת לעשות את הדבר היחיד הנכון? כל האנשים האלו שלא חיים בתוך תיבת תהודה אטומה לרעשים מבחוץ, שכל מה שניתן לשמוע בתוכה זה את אותם ההדים חוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב?

האם הם כבר ירדו מהארץ?

כי אני זוכר אז, כשעליתי על המטוס, בסך הכל לפני שבוע וחצי, שהיו די הרבה ישראלים שפויים. אני לא יודע בוודאות, אבל הייתי מעריך את מספרם בשישה או שבעה מיליון איש, אולי יותר. למשל, אני זוכר את נהג המונית שהסיע אותי לשדה התעופה. דיברנו על הנער הערבי שנרצח והנהג אמר שזה לא בסדר, והסכמתי, ושתקנו – כי לאנשים שפויים אין עוד מה לומר במקרה שכזה. להיכן נעלם נהג המונית הזה? אנשים לא שפויים היו אומרים לכם שכל הימניים כאלו, או שכל הדתיים כאלו, או שזה בכלל בסדר גמור ומגיע לכל הערבים למות, ומה אנחנו מתעסקים עם זה, ולמה אף אחד לא מדבר על סוריה, ובכל מקרה, כך או אחרת, זה מוכיח את זה שהם צדקו לאורך כל הדרך. האנשים השפויים לא חושבים שכל דבר שקורה מוכיח את צדקתם. בדרך ככלל הם פשוט שותקים בעצב.

אני לא בארץ עכשיו לצערי אז אני לא יכול לראות אותם, אבל אני מנחש שזה מה שהאנשים השפויים עושים כרגע – יושבים להם אי שם במרחק לא גדול מחדר מוגן, ושותקים בעצב. לפעמים אני רואה שהם מעלים איזה שהוא משהו לא קשור לפייסבוק, מנסים להסיח את דעתם מהמצב. מקשקשים על המונדיאל. אין להם משהו חשוב או חזק במיוחד לומר. הם לא נכנסים אל הויכוחים הפוליטיים כי הם לא בטוחים מהו הדבר הנכון לעשות. הם לא מתנגדים למבצע, אבל הם חוששים מתוצאותיה של כניסה קרקעית. הם מקווים שאלופי צה"ל יודעים מה הם עושים. הם היו רוצים להפיל את החמאס, אבל הם לא בטוחים שזה אפשרי או שהמצב ישתפר לאחר מכן. אולי הם אפילו מרוצים מההססנות של בנימין נתניהו. הם בעיקר עצובים, ושותקים.

הלוואי שזה לא היה כך.

הלוואי שהאנשים השפויים לא היו שותקים. הלוואי שהם היו קמים, ביחד, ויוצאים מהבית, ועומדים כגוף אחד, מיליונים רבים רבים של אנשים, מכל שכבות האוכלוסיה ובכל הגילאים, כנגד הקיצוניים מימין ומשמאל, ופשוט אומרים להם שיסתמו כבר את הפה כי נמאס לשמוע אותם חוזרים על אותן השטויות שוב ושוב, ואז הקיצוניים היו מבינים שהם בעצם מיעוט זניח, שהם אלו שלבד, ואז אולי הם היו קצת פחות בטוחים בעצמם, קצת פחות יהירים, קצת יותר צנועים… האם הקיצוניים בכלל מסוגלים להשתנות? אינני יודע, אולי חלקם היו שפויים פעם, אולי חלקם היו שפויים לפני שבוע וחצי.

הלוואי.

זה ככל הנראה לא יקרה. יש שיאמרו שהרוב השפוי בישראל בכלל איננו רלוונטי – כפי שהרוב השפוי בעולם הערבי לא היה רלוונטי בפיגועים במגדלי התאומים, כפי שהרוב השפוי בגרמניה הנאצית, ברוסיה הסטאלניסטית או ביפן האימפריאליסטית לא היה רלוונטי, וכך לגבי כל תקופה אחרת שבה קבוצה קטנה ונחושה של אנשים בטוחים בעצמם דרדרה מדינות שלמות לעבר התהום. גם אז הרוב השפוי והלא-בטוח בעצמו ישב ושתק בעצב.

יותם לא נראה לי עצוב בשיחות הסקייפ שניהלתי איתו ועם אמא שלו. הוא מסתגל. ילדים בני ארבע מסתגלים לכל דבר, הם לא זקוקים לכל הפסיכולוגים האלו שמנסים לדחוף להם. הם אופטימיים מטבעם.

לפעמים נראה לי שדווקא אנחנו, המבוגרים השפויים, זקוקים לפסיכולוגים או לפסיכיאטרים, שירשמו לנו איזה כדור שיהפוך אותנו לאופטימיים ושמחים ובטוחים בעצמנו כמו כל אותם אנשים לא שפויים שזועקים בקולי קולות את דעתם. אנחנו זקוקים למישהו שישכנע אותנו שלא השתגענו, שימנע מאיתנו להשתגע, שיגיד לנו שישנם עוד אנשים שפויים כמונו שפשוט שותקים בעצב ולכן לא שומעים אותם. מישהו שיבטיח לנו – כנגד כל הסיכויים – שיום אחד הילדים שלנו יוכלו לגדול במציאות שפויה יותר.

הלוואי.

Read Full Post »

Older Posts »