הערה: כמו מרבית הרשומות שלי, גם הרשומה הזו התפרסמה במקור באתר "הארץ".
הטענה שלפיה לכלי התקשורת יש הטיה שמאלית איננה חדשה. בנימין נתניהו דיבר על כך כבר בשנות ה-90, ומאז היבחרו של דונלד טראמפ לתפקיד נשיא ארצות הברית הדיון בהטיות תקשורתיות נסק לגבהים חדשים. גם הקמתו של תאגיד השידור הציבורי, "כאן", לוותה בחששות של שרי ממשלה מהימין מפני הטיה שמאלית. מאז עלייתם לאוויר משתדלים אנשי התאגיד לספק לציבור הישראלי תמונה מאוזנת יחסית בנוגע לסוגיות מדיניות, במטרה להפריך את החששות ולהדגים את יכולתו של השידור הציבורי להציב סטנדרטים חדשים של איכות ועומק. אך לצערי, ברגע שמדובר בסוגיות כלכליות, הם נכשלים בכך לחלוטין.
זה אולי צפוי במידה מסוימת, לאור הפופולריות של השקפות סוציאליסטיות גם בצד הימני של המפה הפוליטית בישראל. באופן כללי יש בארץ בעיה חמורה של מקצועיות בקרב כתבי טלוויזיה ועיתונאים שעוסקים בכלכלה. רבים מכוכבי הפריים-טיים, כגון הפרשן הכלכלי של ערוץ עשר מתן חודורוב, שדרנית הרדיו קרן נויבך, וכתבים כלכליים רבים בכלכליסט, דה-מרקר וגלובס, הם נטולי הכשרה בתחום, וכתבתי בבלוג זה פעמים רבות בעבר על טעויותיהם. ההשקפות שהם מציגים סותרות לא פעם את הידע הכלכלי והניסיון ההיסטורי, ונובעות מהטיה אידיאולוגית קבועה כנגד פתרונות מבוססי-שוק ובעד פיקוח ומעורבות ממשלתית – אפילו היכן שכלכלנים מצדה השמאלי של המפה הפוליטית מאמינים שהיא מזיקה (הסדרה של מתן חודרוב על פיקוח שכר דירה מלפני מספר חודשים היא אחת הדוגמאות המובהקות לכך).
ובכל זאת, אם הייתה איזושהי תקווה שתאגיד "כאן" יעלה את הרמה של הדיון הכלכלי בתקשורת הישראלית ויספק תמונה מאוזנת יותר, התוצרים האחרונים שהופקו על ידו מפריכים אותה. נראה מספר דוגמאות לכך.
"איך הפכה הסוכרת למחלה של עניים?", שואלת הילה ויסברג בסרטון של התאגיד שפורסם בשבועות האחרונים. התשובה, לדעתה, היא שמוצרים עתירי סוכרים ושומנים הם זולים יותר, על כן משפחות עניות נאלצות להסתפק בהם. ויסברג גילתה קורלציה: עניים רוכשים יותר מוצרים זולים כמו סוכר ולחם לבן, וגם חולים יותר בסוכרת, ומכאן היא מסיקה על מנגנון סיבתי פשוט לפיו עוני הוא גורם לסוכרת. אך כפי שסטודנטים לכלכלה לומדים בקורסי אקונומטריקה, לא נכון להסיק מקורלציה על סיבתיות. ויסברג מתעלמת מכך שמחירי הירקות בישראל זולים מאוד בהשוואה בינלאומית, וגם מחיריהם של מרבית הפירות, הביצים, והמוצרים האחרים הנמצאים בסל הבריא המוצג בתחילת הסרטון הם די נמוכים. למעשה, אוכל בריא בישראל הוא בכלל לא יקר.
הפתרון שמציגה ויסברג לבעיה, להכניס מוצרים נוספים לפיקוח, הוא קודם כל הדרך הגרועה ביותר להוריד את מחירו של מוצר, כפי שיטענו כלכלנים מימין ומשמאל. לא מאמינים לי? שאלו את המפקחת על מחירי מוצרי המזון מטעם הממשלה, או קראו מטה את הסטטוס המצוין של כפיר מצוינים בנידון. מלבד זאת הוא גם פתרון לא רלוונטי. ראשית, מכיוון שרבים מהמוצרים הבריאים כבר נמצאים בפיקוח כזה או אחר, ושנית, מכיוון שהמנגנון הסיבתי שהיא הציגה לא משכנע, לאור מחירם הזול של מוצרים בריאים.
אז מדוע באמת העניים חולים בסוכרת יותר מהעשירים? ובכן, אפשר לחשוב על מספר סיבות, אבל הן כבר חורגות מגבולות האידיאולוגיה שהילה ויסברג וחבריה בתקשורת מקדמים באדיקות, לפיה כל בני האדם נולדו שווים, עושר ועוני הם עניין אקראי ולא יתכן שהם נובעים מתכונות של יכולת דחיית סיפוקים או בעיות התנהגותיות. רמז: בדקו את שיעורי הצריכה של סיגריות בקרב העשירונים הנמוכים, וזכרו שסיגריות הן מוצר יקר יחסית.
בסרטון אחר של התאגיד מופיעה השאלה: "למה חברות התעופה מצופפות אותנו כמו סרדינים במחלקת תיירים?". התשובה האמיתית פשוטה: כדי שהן יוכלו לצמצם עלויות ולהציע כרטיסי טיסה בזול, המאפשרים כיום לחלק ניכר מהאוכלוסייה לטייל בחו"ל, בניגוד למצב בעבר. התשובה שנותן הכתב, לעומת זאת, היא שמדובר בקנוניה של חברות התעופה כתוצאה מהיעדר פיקוח. הוא טוען שהמחלקות היוקרתיות, כגון מחלקת עסקים ומחלקה ראשונה, משתלמות לחברות התעופה יותר ממחלקות התיירים, ולכן החברות מנסות לצופף מחלקות אלה כמה שיותר. אבל אם זה המצב, מדוע חברות התעופה לא מבטלות פשוט את מחלקת התיירים? הסרטון ממשיך לאחר מכן לניתוח היסטורי, לפיו בעבר היה פיקוח על המרווח בין המושבים, אך הוא בוטל בתקופתו של נשיא ארצות הברית רונלד רייגן, מה שאיפשר לחברות התעופה לצמצם את המרווח ולחתוך עלויות.
התהליך ההיסטורי, במסגרתו טיסה לחו"ל הפכה למוצר שמשפחות רבות בישראל מסוגלות לממן, מוצג בסרטון כהתפתחות שלילית. וזה עוד כלום – כפי שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו יוני בלונדי, הסרטון כולו מועתק למעשה מסרטון אחר שהופק על ידי ערוץ יוטיוב אמריקאי מצליח, עם הבדל אחד: בסרטון האמריקאי מתוארים גם הצדדים החיוביים כמו הורדת המחיר וגם הצדדים השליליים של צמצום המרווחים בין המושבים, בעוד שבסרטון המועתק של התאגיד מודגשים רק הצדדים השליליים. בלונדי היה אמור לעלות לשידור בתוכנית הרדיו של אראל סג"ל על מנת לדבר על הנושא, אבל אנשי התאגיד סירבו לשלוח נציג מטעמם שיגיב לטענותיו. האם זו הסיבה שאזרחי ישראל מממנים מכיסם שידור ציבורי? כדי לקבל סרטונים מועתקים מיוטיוב בתוספת עיוותים אידיאולוגים?
התאגיד הפיץ גם סרטון מטעה בנוגע לחובות של עסקים קטנים, התומך במצג השווא הנפוץ בתקשורת: הבנקים מוותרים על חובות לעשירים, אבל לא מוותרים על חובות של עסקים קטנים. אחת המרואיינות תהתה אפילו אם כך דברים אמורים להתנהל במדינה דמוקרטית. המציאות כמובן שונה לגמרי. מדי יום הבנקים "עושים תספורות" לשלל עסקים קטנים ואנשים פרטיים, ומדווחים על חובות אלו כ"חובות אבודים" בדוחות הכספיים שלהם. הם עושים זאת כאשר ברור שלא ניתן להחזיר את הכסף במלואו, ועדיף לקבל לפחות חלק מהסכום. כל עוד הבנק מאמין שהחייב יצליח להחזיר את החוב, הוא לא יוותר לו. כמובן שלאדם שחייב לבנק מאות מיליוני שקלים יש כוח מיקוח משמעותי יותר מול הבנק בהשוואה לאדם שחייב מאות אלפי שקלים, אבל זה לא ייחודי לישראל או למגזר הפיננסי. גם לאדם שרוכש מחנות רהיטים 100 מיטות יש כוח מיקוח גדול יותר מאדם שרוכש מיטה אחת, ובכל זאת אנחנו לא חושבים שההנחה במחיר המיטה שחנות הרהיטים תעניק לראשון היא קונספירציה אפלה. זה היה המצב בכל תקופה בהיסטוריה ונותר המצב גם כיום בכל מדינות העולם. במדינות אחרות פשוט לא עושים עניין מדבר כל כך טריויאלי.
ויש עוד. קראו למשל את מה שמורי אמיתי כתב על הפרק בפודקאסט של "כאן" שעסק בחברת אובר. במסגרת השידור שאול אמסטרדמסקי וצליל אברהם מעוותים לגמרי מחקר שנעשה בניו יורק כדי שיתאים להנחות היסוד שלהם. תוכלו לקרוא גם את מה שכתב אדיר יוסף על מאמר בנוגע לקצבאות הנכים, או לצפות בראיון המוזר עם אפרים דוידי, המעוות את המצב הנוכחי בוונצואלה, ומוצג בתור מומחה ללא כל ביקורת או איזון. יכולתי להמשיך ולנתח סרטונים, מאמרים ופודקאסטים נוספים שמפיק התאגיד החדש, או לקשר לביקורות שכלכלנים כתבו עליהם, אבל אני מניח שהתמונה ברורה: בנושאים כלכליים, "כאן" משתמש בכספי משלם המיסים הישראלי כדי לספק לציבור סחורה תקשורתית פגומה ומוטה אידיאולוגית, חלקה מיד שנייה. לצערנו, אנחנו לא יכולים פשוט להפסיק את המנוי.
באופן אירוני במיוחד הפיק התאגיד לאחרונה גם סרטון על "אפקט דאנינג-קרוגר". אפקט זה מתייחס לאשליה של ידע הנפוצה דווקא בקרב אלו שיודעים מעט מאוד בתחום מסוים, מכיוון שהם לא יודעים עד כמה הם לא יודעים. המחסור בידע מוביל את אלו הלוקים בבורות להתבטא בנחרצות יתר מאשר מומחים. כאשר רמת הידע עולה – רמת הביטחון העצמי יורדת, עד שמגיעים לרמת מומחיות גבוהה שמעלה את הביטחון העצמי בחזרה.
נראה כי תחום הכלכלה הוא הסובל ביותר מאפקט הזה. לצופה מהצד, ניתוח מדיניות כלכלית נראה כמו עניין פשוט וקל, מכיוון שכמעט כל אחד עושה קניות בסופר, משקיע בדיור ומקבל משכורת, אבל האמת היא מורכבת. מדיניות כלכלית משפיעה על התמריצים, לא רק על המחירים, ובאופן שהוא לא תמיד טריויאלי. כאשר אנחנו מטילים פיקוח על שכר הדירה, למשל, יקרו דברים נוספים מלבד ירידת שכר הדירה. משקיעים ישכירו פחות דירות. יהיה עודף ביקוש. יכול להיווצר שוק שחור. יש אפקטים מסדר שני, יש הבדל בין קורלציה לסיבתיות, יש דברים שנשמעים טוב בתיאוריה ולא באמת עובדים בפועל, ויש חשיבות להיכרות עם הניסיון ההיסטורי. אני חושש שעקב מחסור בידע אנשי התאגיד לא באמת מודעים להטיה שלהם. הם חושבים שהם מאוזנים, אבל הם לא. יש ידע, והוא חשוב, הוא פשוט לא קיים בראשם של האנשים שמפיקים את הסרטונים האלו.
וזה גם באשמתי.
לפני שנה-שנתיים פנה אליי שאול אמסטרדמסקי, ראש הדסק הכלכלי של "כאן", ושאל אם אהיה מעוניין להצטרף לתאגיד. עניתי בשלילה. בשנים האחרונות הקריירה האקדמית גוזלת את מירב זמני ואין לי יכולת להופיע בתקשורת בתדירות גבוהה. אמסטרדמסקי פנה גם אל ידידי אסף צימרינג שהסכים ומפרסם בלוג כלכלי מצוין במסגרת התאגיד. אבל אסף מפרסם בתדירות נמוכה, ואין לו יכולת של ממש להשפיע על תכני הסרטונים. מרבית בוגרי החוגים לכלכלה, מצטיינים ובוגרי תארים מתקדמים במיוחד, מעדיפים משרות משתלמות במגזר הפרטי על פני עבודה בתקשורת, היכן שהמשכורות נמוכות בהרבה. הופעה בטלוויזיה ממילא לא הייתה שאיפה מרכזית עבור רובנו. אבל לחוסר המוכנות של מומחים "להתלכלך" בפעילות תקשורתית יש השפעות שליליות על הידע של הציבור הישראלי.
ובכל זאת, אני מאמין שישנו מקום לשיפור. התאגיד עדיין חדש, וכרגע מתנהל בגמישות יחסית, פתוח לביקורת, ומלא בצעירים עם אנרגיות חיוביות שרוצים להביא את הדיון הציבורי לרמה גבוהה יותר. אם שאיפתם של אנשי התאגיד לאיכות גבוהה גוברת על שאיפתם להפיץ את דעותיהם האישיות, הם יכולים לפתור את הבעיה על ידי גיוון השורות וגיוס אנשי תוכן בעלי ידע של ממש בכלכלה, לאו דווקא במשרה מלאה, שיעברו על תכנים כלכליים לפני פרסומם וידאגו להצגת תמונה מאוזנת. האם מנהלי התאגיד יהיו מוכנים להרים את הכפפה הזו? האם יהיו מסוגלים להראות עד כמה התאגיד החדש שונה מרשות השידור הישנה והמאובנת? נו, נחכה ונראה.
מספר ימים לאחר הפרסום כתב שאול אמסטרדמסקי תגובה לרשומה, אותה ניתן לקרוא כאן, ואני כתבתי תגובה לתגובתו.
דעת מיעוט 