ה"רולניקיזם", על שמו של עורך דה-מרקר גיא רולניק, היא תיאוריה כלכלית שלפיה הגורם המשמעותי ביותר לשגשוג הוא מידת הריכוזיות במשק, והאופן שבו היא משפיעה על שחיתות ועל כוחן של קבוצות אינטרס להשפיע על התקשורת והפוליטיקה. לפי תיאוריה זו, מדינות משגשגות מאופיינות בפירמות קטנות רבות המתחרות ביניהן באופן אינטנסיבי, אינן מסוגלות לרכוש לעצמן פוליטיקאים או עיתונים, וכך הצרכן מרוויח והדמוקרטיה נשמרת. מדובר בתיאוריה לא רעה, מכיוון שהיא מדגישה את החשיבות של תחרות עבור שגשוג כלכלי. היא בוודאי עדיפה על תורות מרקסיסטיות הנפוצות בעיתונות ובמערכת הפוליטית, שלפיהן הזירה הכלכלית (וכל שאר הזירות בעצם) היא מלחמת מעמדות נצחית בין "מנצלים" ל-"מנוצלים". אך המציאות מעט יותר מורכבת מהתיאוריה.
ראשית, הרטוריקה המלווה את הרולניקיזם מתייחסת ל"כוח מונופוליסטי" כאל עניין בינארי הנובע באופן ישיר מריכוזיות, ומלווה בתפיסה השגויה הנפוצה בציבור שלפיה הצרכנים הם תמיד שבויים בידי המונופול. במציאות, לכל עסק יש כוח מונופוליסטי מסוים, ולציבור בדרך כלל יש אלטרנטיבה.
למשל, גם אם אמאזון מחזיקה בנתח גדול משוק הקניות המקוון, אין זה אומר שהיא יכולה להעלות מחירים ולהשתמש בכוחה המונופוליסטי, מכיוון שצרכנים פשוט יעברו לקנות בחנויות רגילות, או יעברו למתחרים קטנים יותר. קשה מאוד להגדיר כוח מונופוליסטי, מכיוון שקשה להגדיר מהו השוק הרלוונטי. ההגדרה הטכנית של נתח השוק של אמאזון, מתעלמת לגמרי מהאלטרנטיבות, מכך שהצרכנים יכולים לרכוש את המוצרים בחנויות רגילות. לכן, הכוח של אמאזון הרבה יותר חלש ממה שאנחנו חושבים.
לעומת זאת, בעל מכולת ביישוב מרוחק, המחזיק בנתח זניח לגמרי מהשוק הקמעונאי הארצי, יכול בקלות להשתמש בכוחו המונופוליסטי כדי להעלות מחירים, ביחוד אם יש חסמי כניסה משמעותיים להקמת מכולת נוספת, כגון מגבלות תכנון עירוני. באותו יישוב מרוחק הצרכנים באמת שבויים במידה רבה, ואין להם אלטרנטיבות טובות. המכולת הזו לא תוכרז כמונופול ולא תופיע על הרדאר של רגולטורים ועיתונאים, אך היא עשויה לפגוע ברווחת הצרכנים המקומיים הרבה יותר מאמאזון הענקית.
באופן כללי, קשה להסיק מריכוזיות או מגודלן של החברות על מידת הכוח המונופוליסטי שלהן. יכול להתקיים שוק עם שני שחקנים שמתחרים ביניהם באינטנסיביות, ובשוק אחר יהיו עשרה שחקנים השומרים על קרטל מנומס ומחירים גבוהים. קשה גם להסיק מגודלן של חברות על מידת ההשפעה הפוליטית והתקשורתית שלהן; גם עסקים קטנים יכולים להתאגד לצורך רכישת לוביסטים ופוליטיקאים. שאלת האלטרנטיבות וכל הגוונים האפורים הללו נעדרים לגמרי ממאמריו של רולניק וחסידיו. כך למשל יכול גיא רולניק לכתוב בטוויטר שפייסבוק היא מונופול מסוכן, תוך התעלמות מקיומה של הפלטפורמה שבה הוא כותב זאת.
שנית, הרולניקיזם מתעלם מכך שמיזוגים ורכישות של חברות, לצד גידול בריכוזיות, מובילים גם ליתרונות לגודל. חברות ענק יכולות להשקיע יותר במו"פ ובחדשנות טכנולוגית, ולא רק בלובי מול הפוליטיקאים, והן אכן עושות זאת. חלק ניכר מהקדמה הטכנולוגית מאז מלחמת העולם השנייה התרחש במעבדות של חברות ענק כגון IBM, מייקרוסופט, אפל, טבע, אמאזון ואחרות. חברות ענק יכולות גם לחסוך עלויות אדמיניסטרציה, ויש להן יותר כוח שוק מול ספקים שמאפשר להן להשיג הנחות. כאשר ישנה תחרות, היעילות הזו מיתרגמת למחירים נמוכים יותר עבור הצרכן ומשכורות גבוהות יותר לעובדים. כלומר, אם במקום אמאזון היו מאות אתרים קטנים, סביר להניח שהמחירים לצרכן היו גבוהים יותר, לא נמוכים יותר. אפילו אם חברות הענק האלו מנצלות פה ושם את כוחן המונופוליסטי, יתכן שתרומתן לצמיחה מובילה לכך שההשפעה הכוללת שלהן על רווחת תושבי המדינה היא חיובית בסופו של דבר.
למעשה, הרולניקיזם מבלבל בין מטרות ובין אמצעים. במקום שהדיון יהיה סביב רווחת הצרכן – המטרה הסופית – הדיון הוא סביב הריכוזיות. אך הפחתת הריכוזיות איננה מטרה העומדת בפני עצמה, אלא בסך הכל אמצעי. המטרה היא רווחת הצרכנים. לצד זאת, מובילה התיאוריה לרטוריקה של שנאת עשירים, והתעלמות מהפן היזמי של צבירת העושר, שהוא הכרחי לשגשוג כלכלי. הרולניקיסטים צופים בשימוע בקונגרס של מנכ"לי ענקיות הטכנולוגיה בשקיקה, מחכים לראות כיצד "ישחטו" הפוליטיקאים את אנשי העסקים העשירים, אך הם שוכחים שהאנשים שהקימו את פייסבוק, מייקרוסופט, גוגל ואמאזון לא נולדו עשירים. במהלך ההתעשרות שלהם הם יצרו ערך עצום עבור הציבור האמריקני והעולם כולו.
חשבו כיצד היו נראים ימי הסגר של מגיפת הקורונה לולא אמאזון, נטפליקס, זום ושלל האמצעים הטכנולוגיים החדשים אשר מאפשרים לנו לרכוש מוצרים וליהנות מאמצעי בידור רבים מבלי לצאת מהבית. חשבו כיצד היה נראה שיעור האבטלה כיום אם חברות היי-טק לא היו יכולות לעבור לעבודה מהבית, בדרך כלל באמצעות שירותי הענן של אמאזון, מיקרוסופט או אחת החברות הגדולות.
איני טוען חס וחלילה שאין צורך ברשות להגבלים עסקיים, ושמדינות לא צריכות מדי פעם להיאבק באופן אקטיבי כנגד מונופולים פרטיים גדולים המאיימים על התחרות. זה עניין של איזונים. מדיניות רציונלית של הגבלים עסקיים חייבת להתחשב בתרומה של חברות הענק לקדמה הטכנולוגית ולצמיחה הכלכלית, ובשאלת האלטרנטיבות והניצול לרעה של הכוח המונופוליסטי – בכל אותם דברים שהרולניקיזם נוטה לטאטא מתחת לשטיח.
בגלל חוסר ההבנה הזו, הרולניקיזם מתנגש עם העובדות בשטח. ניתן לראות את השגיאה של הרולניקיזם בהשוואה בין מדינות: בכל המדינות העשירות בעולם ישנן חברות ענק החולשות על נתחים משמעותיים מהשוק המקומי והעולמי, ואחראיות לעיקר הצמיחה. המדינה הרולניקיסטית האידיאלית, שבה יש רק מספר גדול של עסקים קטנים ובינוניים המתחרים ביניהם על ההגמוניה, איננה קיימת, ולעולם לא תהיה קיימת, כי עסקים קטנים ובינוניים הם פשוט לא יעילים כל כך (ולא, הם גם לא "מנוע צמיחה"). ניתן גם לראות את השגיאה בהשוואה לאורך זמן: למרות המיזוגים והגידול בריכוזיות, השכר הריאלי במרבית המדינות והתקופות הוא במגמת עלייה, והשכר בחברות הענק בדרך כלל גבוה מהממוצע. הניצול הגובר של האזרחים, בין אם באמצעות משכורות נמוכות יותר או מחירים גבוהים יותר, פשוט לא קורה, ואין גם עדויות לגידול בשחיתות או פגיעה בדמוקרטיה.
לסיכום, חשוב לציין שוב שהרולניקיזם הוא בסך הכל תיאוריה כלכלית סבירה ביחס לתפיסה המרקסיסטית הנפוצה בחלקים ניכרים מהתקשורת הישראלית, ואין פלא על כך שעיתון דה-מרקר ספג ביקורות רבות משמאל במהלך השנים. אך העולם מורכב יותר מהאופן שבו הוא מוצג בטוריו של גיא רולניק, והבלבול בין אמצעים ומטרות עשוי להוביל להמלצות מדיניות שגויות.
דעת מיעוט 