Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘כלכליסט’

העיתונות הכלכלית באקסטזה. "סוף סוף מישהו הוכיח בכלים מדעיים את תחושות התסכול העמוקות ביותר של מעמד הביניים הישראלי", משתפך שאול אמסטרדמסקי בכלכליסט. בדה-מרקר ממשיכים באותו הקו: "מדוע יצאו 400 אלף ישראלים לרחובות בקיץ שעבר? ייתכן שהתשובה לכך נמצאת במחקר חדש, שמראה כי מצבן של משפחות צעירות ועובדות בישראל הורע באופן חסר תקדים בחמש השנים שקדמו לפרוץ המחאה", וכך גם בעיתונים אחרים. סוף סוף יש לנו נתונים, צוהלים חובבי המחאות החברתיות, המצב של משפחות צעירות ומשכילות הורע, הנה, עכשיו זה מדעי! יש גם גרפים צבעוניים! אמנם עדיין חותכים את ציר ה Y באמצע, כמיטב המסורת האינפוגרפית של עיתוני ארצנו, על מנת שהפערים יראו גדולים יותר ממה שהם, אבל בכל זאת, יש לנו סטטיסטיקה!

clip_image002

"שאול, תגיד, אולי לשם שינוי נראה ציר Y שיוצא מהאפס? אתה יודע, אנשים כבר עלו על הטריק הזה…"

"ציר Y שיוצא מהאפס? כך שאנשים יוכלו לשפוט באופן אובייקטיבי את הפערים, ללא הטיות וויזואליות בכיוון הפוליטי המועדף על עורכי העיתון? איפה אתה חושב שאתה עובד, בלמ"ס?"

זו לא הפעם הראשונה. כבר כתבתי בעבר על מוסף שלם של עיתון כלכליסט שכולו מוקדש לניסיון להוכיח שמעמד הביניים איכשהו "נעלם", רעיון שאין לו שום ביסוס בשום נתון מספרי גולמי שלא עבר מניפולציה כבדה מצד אלו המנסים בעקביות לצייר את המטרה מסביב לחץ. לצערי, הדחף העמוק של העיתונות בארץ (בייחוד של עיתון כלכליסט) להוכיח שהמצב של מעמד הביניים הורע תחת הממשלות האחרונות אינו נובע מאובייקטיביות עיתונאית אמיצה; הוא נובע ממניעים פוליטיים.

ראוי לציין כמובן כי הדוח של מכון טאוב אינו שקרי, ואינו פוליטי. הוא מציג את הנתונים כפי שהם. אולי יש שם חלקים שניתן להתווכח עליהם, ואני לא אוהב את הדגש ששמו שם על חיבור פופוליסטי מעט עם המחאה החברתית, אבל הכיוון הכללי הוא אובייקטיבי. בכל זאת, זה לא מרכז אדווה. הבעיה היא הפרשנות שניתנת בעיתונות לממצאים.

 

הנתונים והמחאה

לפני שאנתח את מה שדוח מרכז טאוב באמת אומר, בניגוד למה ששאול אמסטרדמסקי היה רוצה שהוא יאמר, אקדים תרופה למכה ואזכיר שכן, המצב בארץ בהחלט לא משהו.

אנחנו אחת המדינות עם התמ"ג לנפש הנמוך ביותר בעולם המערבי ופריון העבודה כאן נמוך בהתאם, ציוני התלמידים בארץ הם מהנמוכים בעולם, מחירי הדירות גבוהים ביחס להכנסה, מחירי חלק מהמוצרים גבוהים בגלל בעיית הריכוזיות, והעוני גבוה בגלל הערבים והחרדים והשתתפות הנמוכה של גברים חרדיים ונשים ערביות בשוק העבודה. בגלל שהתמ"ג לנפש נמוך ובגלל תקציב הביטחון הגבוה מדינת ישראל היא ענייה יחסית, ולכן קשה לנו יותר לממן שירותים יקרים כגון תשתיות תחבורה ברמה אירופאית (ולאו דווקא בגלל שהפוליטיקאים לא רוצים לרשת את הארץ ברכבות). החובות של מדינת ישראל יחסית נמוכים, אבל אנחנו משלמים עליהם ריבית גבוהה יותר מזו שמשלמות מדינות מערביות אחרות, ולכן החזרי החובות של הממשלה בארץ גבוהים יחסית ל OECD ומקשים עליה להקצות כסף לתחומים אחרים. עקב כך, מדגיש דן בן דוד בתחילת הדוח את חשיבות השמירה על משמעת פיסקאלית וחובות נמוכים.

אלו, בכל אופן, הדברים המשמעותיים ביותר שמופיעים בנתונים, והדוח של מרכז טאוב מתייחס אליהם. יחד עם הנתונים הפסימיים ראוי להזכיר שהצמיחה בארץ גבוהה ביחס למדינות המערב, האבטלה נמוכה, החדשנות של היזם הישראלי גבוהה, עדיין אין כאן משבר כלכלי של ממש, בעיית ההזדקנות אצלנו פחות חמורה, הפירות והירקות טובים יותר, מזג האוויר טוב יותר, ויש לנו את החומוס הטוב ביותר בעולם המערבי.

clip_image004

הנה, שלא תגידו שאני שם רק גרפים שליליים. שימו לב: זה פטנטים ביחס לתמ"ג

אלו הנתונים. ומה עם המחאה החברתית? היא נבעה משני מקורות: משבר של אמון בממשלת נתניהו, ומחירי שכירות גבוהה לדירות בתל אביב. הרצון להוכיח כי היו לה מקורות אחרים נובע מגורמים אינטרסנטים שרוצים לקדם אידיאולוגיה מאוד מסוימת – אידיאולוגיה שאין לה שום קשר לסיבה שבגללה נטעה דפני ליף אוהל במרכז שדרות רוטשילד בקיץ שעבר. גורמים אלו רוצים להראות שחיקה אמיתית וחדה במצבו של מעמד הביניים הישראלי, על מנת שיוכלו להכריז כי הקפיטליזם בישראל עובד לטובתם של בעלי הון מעטים ונגד הציבור הרחב.

 

אז מה הדוח של מרכז טאוב באמת אומר על הנושאים הקשורים למחאה?

שני דברים עיקריים:

1. אינפלציית התארים

העיתונים המצטטים את הדוח מתמקדים בשחיקה בשכרם של ישראלים משכילים בשנים האחרונות. הבעיה היא שכל הנתונים המובאים בדוח ומתייחסים לפערים בין משכילים ללא משכילים, או לשינויים בשכר המשכילים, מושפעים באופן דרמטי מהעלייה באחוז בעלי התארים במדינת ישראל בתקופה הנחקרת. למעשה זהו הגורם המשפיע העיקרי, וכותבי הדוח מציינים זאת כמעט בכל פרק.

להלן גרף שהכנתי מסקרי ההכנסות של הלמ"ס בעשרים השנים האחרונות. בסקרים האלו ישנה שאלה אודות מוסד הלימודים האחרון שהפרט סיים, בגרף מופיע אחוז האנשים בגילאי 25-40 בכל שנה שענו על השאלה הזו "מוסד אקדמי" (משוקלל לפי המשקולות שמצרף הלמ"ס לסקר):

clip_image006

כפי שניתן לראות, האחוז גדל בעשרים השנים האחרונות מ 20% למעל 40%. ניתוח של גילאים צעירים יותר, למשל 25-30, מראה עלייה חדה עוד יותר לאזור ה 45%. בדוח של מרכז טאוב ישנם תרשימים דומים המתארים גידול משמעותי באחוז המשכילים (ראו למשל עמוד 139), אם כי הם פחות מוצלחים בהצגת התמונה המלאה לדעתי.

כפי שנכתב בדוח (עמוד 187):

הממצאים מצביעים על כך שלהתרחבותה המאסיבית של מערכת ההשכלה הגבוהה יש גם חסרונות, לרבות סלקטיביות פחותה (לא כל בוגרי המוסדות להשכלה גבוהה מוכשרים ובעלי מוטיבציה כפי שהיו בעבר), אי התאמה בין דרישות מעסיקים לחומר הנלמד במוסדות ותחרות גבוהה יותר בקרב בעלי ההשכלה על משרות מתגמלות היטב.

דברים דומים נכתבו גם בפרקים אחרים. בסופו של דבר כל ההתייחסויות להשכלה גבוהה ולשכר המשכילים הן בעייתיות, מכיוון שעורכי המחקר "לא משווים תפוחים לתפוחים". במקום להשוות את בוגרי הטכניון של היום לבוגרי הטכניון של לפני עשור או שניים, הם משווים קבוצה נוכחית הכוללת גם בוגרי מכללות רבים לדור הקודם שכלל בעיקר בוגרי אוניברסיטאות מובחרות. כאשר נטען במחקר ובעיתונים המצטטים אותו כי השכלה גבוהה כבר לא מבטיחה שכר גבוה כבעבר, הם שוכחים לציין שלא מדובר באותה ההשכלה הגבוהה. זהו מוצר השקעה שונה, אז מה הפלא על כך שהוא מניב תוצאות שונות לגבי שכר הבוגרים?

ראו את הגרף הבא, אותו הכנתי מנתונים המפורסמים באתר הות"ת, המתאר את השינוי בהרכב הסטודנטים בישראל בעשורים האחרונים (החלק הכחול הם סטודנטים באוניברסיטאות, והחלק בצבע בורדו הם הסטודנטים במכללות):

clip_image008

הגידול בכמויות הסטודנטים באוניברסיטאות נעצר באמצע שנות התשעים, ומאז כל הגידול מתבצע במכללות. זוהי מדיניות מכוונת של הלמ"ס, ואולי אפילו מוצדקת, שמטרתה להעביר את התארים הראשונים למכללות ולהשאיר את האוניברסיטאות עם המחקר. בין השאר גם נובע ממנה שרמת הסטודנטים במכללות נמצאת בעלייה במהלך העשור האחרון. אבל ההשכלה הגבוהה של 2010 פשוט איננה ההשכלה של שנת 1995.

 

אז אם המכללות משפיעות כל כך על שכר המשכילים, מדוע מתייחסים אליו ולא אל השכר הכללי?

ההתמקדות הרבה בשכרם של משכילים נובעת בדיוק מכך שהוא נשחק דרמטית, תודות לצמיחת המכללות. כאשר מסתכלים על שכר ללא קשר לרמת השכלה, קשה לראות שחיקה דרמטית, ואז קשה גם לייצר כותרות טובות לעיתונים. כפי שנכתב בדוח (עמוד 149):

… יש אינדיקציה ברורה לשחיקה בשכר הצעירים – בייחוד בשכר האקדמאים במרכז הארץ… לעומת זאת, בקרב העובדים המבוגרים יותר (35-54) קצב עליית השכר הממוצע דומה לעליית המחירים באזור המרכז ומחוצה לו. גם בקרב הלא-אקדמאים יש פער בין הדורות, אם כי מתון יותר, וערך השכר של צעירים נשחק יותר מזה של הקבוצה המבוגרת יותר

אז אולי העובדים ה"מבוגרים" המשכילים (35 זה מבוגר? לא. זה פשוט הגיל של האנשים שלמדו לפני אינפלציית התארים) הם פשוט אלו שלמדו באוניברסיטאות, בזמן שהצעירים הם ממוצע בין בוגרי אוניברסיטאות ומכללות? ללא נתונים ספציפיים על מקומות לימוד, ערכן של השוואות כאלו אינו גדול.

 

למען האמת, לא הייתי צריך אפילו לטרוח ולחפש בדוח עצמו על מנת למצוא את הטעות. האם ייתכן שעיתונאי ארצנו לא מסוגלים לקרוא את מה שהם עצמם כותבים? זה מה שכותב שאול אמסטרדמסקי בכלכליסט:

השאלה המתבקשת היא כמובן – למה? למה דווקא הפגיעה הכי משמעותית בשכר קרתה בשכבה שאמורה ליהנות מהיתרונות הגדולים ביותר בשוק התעסוקה הישראלי – השכבה שגילה צעיר אבל לא צעיר מדי, בעלת השכלה גבוהה ומתגוררת במרכז הארץ.

פרופ' שלו מציע כמה הסברים. ראשית, העובדה כי שיעור כפול של צעירים היו בעלי השכלה גבוהה בשנים 2009–2010 לעומת השנים 1995–1999 מלמדת על השחיקה ביתרון היחסי של ההשכלה הגבוהה בשוק העבודה, וביכולת של ההשכלה לשפר את ההכנסה. יתרה מזאת, שלו מעיד על החיסרון שבהתרחבות הנגישות להשכלה הגבוהה באמצעות התפשטות המכללות. "חלקים גדולים יותר מתוכם (מהצעירים – ש"א) רוכשים השכלה במכללות המעניקות תארים שערכם נמוך יותר בשוק העבודה בהשוואה לתואר אוניברסיטאי", כותב שלו.

מלבד זה, בחלק מהמקצועות הדרישה לתואר אקדמי הפכה לדרישת סף מבלי שהשכר באותו מקצוע השתפר – למשל, בהוראה בבתי ספר יסודיים. שנית, העלייה בגיל קבלת התואר ביחס לעבר, כמו גם הדחייה בגיל תחילת קריירה יציבה, הביאה לכך שהעובדים הצעירים בשנים 2009–2010 הם בעלי ניסיון מועט לעומת הצעירים של 1995–1999, מה שמסביר מדוע הכנסתם היחסית נמוכה יותר. בקיצור, מהפכת ההשכלה הגבוהה של העשור האחרון אמנם הגדילה את הנגישות להשכלה והגדילה מאוד את מספר בעלי התארים, אולם במקביל ערכה של ההשכלה הגבוהה כמכשיר להעלאת השכר נשחק.

 

טוב, אז חכו שנייה, מה? זה הכל? יש יותר אנשים משכילים ביחס לאוכלוסייה בגלל שות"ת פתחה המון מכללות בשנות התשעים, ולכן באופן ממוצע משכילים מרוויחים פחות? זה קצת… אהמ… טריוויאלי מדי, לא? איפה ביבי נכנס שם? איפה ההפרטה של שירותים ציבוריים? איפה הקפיטליזם הדורסני? איפה כל הסיסמאות של חובבי המהפכות? איפה ההוכחה המדעית של שאול אמסטרדמסקי לשחיקה של מעמד הביניים?

סיבה נוספת לשחיקת השכר המוזכרת בדוח היא התפוצצותה של בועת ההיי-טק, שלפניה דווקא יש עלייה דרמטית בשכר המשכילים. גם כאן לא מדובר בתוצאה של קפיטליזם דורסני כלשהו, אלא פשוט בתהליך טבעי של בועה שהתפוצצה.

 

מרבית הנתונים המדהימים, המבהילים, והחתרניים המקושרים לדוח הזה נובעים מהגידול החד באחוז האקדמאיים בישראל. בכל פעם שמוזכר נתון כלשהו בדוח עם המילה "אקדמאים" או "משכילים" לצידו, הוא נובע משם. במילים אחרות, אם דפני ליף באמת הייתה מוטרדת מהשחיקה בשכר האקדמאיים, היא הייתה צריכה להפגין מול מכללת תל אביב יפו, ולא ברחוב רוטשילד. זו כמובן שטות, מכיוון שהשחיקה הזו איננה בעיה אמיתית, ומכללת תל אביב-יפו והצעירים הלומדים שם אינם אשמים בדבר, הם פשוט מנסים לשפר את משכורותיהם ופועלים בהתאם לתמריצים שהממשלה מכתיבה. אולי יש כאן בזבוז, מכיוון שמקצועות שבעבר לא דרשו תואר כיום דורשים תואר ואנשים מבזבזים כמה שנים מחייהם על מנת להיות באותו המקום שבו יכלו להיות לפני עשור ללא תואר, אבל זו לא בעיה בוערת במיוחד, בטח שלא סיבה למחאה החברתית הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל. הסיבות למחאה הן כפי שכתבתי לפני כן, משבר אמון ושכר הדירה בתל אביב, ולא שום שחיקה במצבם של צעירי המדינה.

 

2. דיור

מחירי הדיור בארץ עלו בשנים האחרונות באופן דרמטי. לא ניתן להתווכח עם עובדה זו. המניעים לעלייה במחירים נותחו בשלל כתבות אחרות, כמו גם השאלה האם מדובר בבועה שעומדת להתפוצץ באופן דרמטי (לדעתי האישית, ברוב המקומות וסוגי הדירות – לא). בגלל שמחירי הדירות עלו ביחס לשכר, בקרב הצעירים יש פחות בעלי דירות מאשר בקרב המבוגרים.

דווקא כאן הדוח של מרכז טאוב מעלה ממצא מעניין: מסתבר שהירידה בקרב אחוז בעלי הדירות בארץ הייתה דווקא גדולה יותר אצל העשירונים העליונים באוכלוסייה. אם הגורם לירידה היו מחירים בלתי אפשריים, היינו מצפים לירידה דרמטית יותר בעשירונים התחתונים, אבל זה לא המצב.

clip_image010

לפי הדוח (עמוד 180):

מה יכול להסביר את העובדה שבקרב המשפחות החזקות ביותר מבחינה כלכלית קטן שיעור הבעלות על דירה במידה הגדולה ביותר? אפשרות אחת היא ששינוי בערכים, שהשפיע במיוחד על האמידים שבין הזוגות הצעירים, הביא לכך שהם מעדיפים אורח חיים חופשי שאינו כרוך בהתמסדות בדירה קבועה. נוסף לכך, לאור הכנסתם הגבוהה והסיכוי הגבוה שגם הוריהם במצב כלכלי טוב יחסית, ייתכן שלמעשה יש בבעלותם דירה אך כשהשקעה בלבד ולא למגורים. הסבר אפשרי נוסף הוא שרמת המגורים שצעירים שואפים אליה עלתה יותר בקרב בעלי הכנסה גבוהה מאשר בקבוצות אחרות.

אם ננסח את המשפט האחרון במילים אחרות – הצעירים בני העשירונים העליונים בשנים 2009-2010 לא רוצים לצאת מתל אביב, בה רמת המגורים גבוהה יותר, בהשוואה לצעירים בני העשירונים העליונים בשנים 2000-2004. ואם זה המצב, אז דפני ליף וחבריה יכולים להאשים רק את עצמם. הכתבות שקראתי בעיתונות לא מזכירות את הממצא הזה, כמובן. הוא סותר את התזה הפוליטית שהם מנסים לקדם.

 

נושאים נוספים

הדוח של מרכז טאוב מפרט שורה ארוכה של נושאים חשובים על פני כ – 400 עמודים, שכל אחד מהם יכול להוות בפני עצמו נושא לרשומה בבלוג. בין השאר מוצגות שם המגמות החשובות הקשורות לשיעורי התעסוקה של החרדים והערבים, דיון באופן שבו ראוי לבצע הפרטות של שירותים ציבוריים, השלכות שביתת הרופאים ועוד. גם אם רוב הנושאים לא מחדשים הרבה, סקירה עיתונאית אובייקטיבית של הניתוחים המופיעים בדוח יכולה לתרום רבות לידע של אזרחי מדינת ישראל על הדברים המתרחשים מתחת לאפם.

במקום סקירה כזו, עיתונאים רבים בחרו לנסות ולהשתמש בנתונים על מנת להחיות מחדש את המחאה הגוססת, מתוך כוונה עקיפה להתנגח בראש הממשלה ובמפלגתו. מדובר כאן בסך הכל בניסיון לאשר הנחת בסיס ראשונית, לפיה מצבם של צעירים בישראל הורע באופן דרמטי תחת שלטונו של נתניהו וכתוצאה ממדיניותו. להנחה זו אין קשר למציאות, ודוח טאוב לא תומך בה. עצותיהן הכלכליות של הגברות הנכבדות ליף, שפיר או יחימוביץ' לא יתרמו במאומה לפתרון בעיות הכלכליות המרכזיות העומדות בפני מדינת ישראל, וככל הנראה אף יחריפו אותן כתוצאה מגידול בחוב הלאומי.

התרומה היחידה של המחאה לכלכלת ישראל היא הרחבת הדיון הכלכלי והמיקוד בו ביחס לדיון הביטחוני, אך על מנת שהדיון הזה יהיה בעל ערך עלינו להתמקד במה שהנתונים מספרים לנו, ולא בתחושות בטן המתוחזקות על ידי עיתונאים בעלי אג'נדה פוליטית.

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

"אין עשן בלי אש" היא ככל הנראה סיסמה שהומצאה לפני עידן התקשורת המודרנית. בעיתונים ובערוצי החדשות שבטלוויזיה לא רק שיש הרבה מאוד עשן בלי אש, לפעמים ישנם גם פיצוצים מסביב וריח שרוף ואנשים שמספרים שהם נכוו והמונים שבורחים מהאזור מבלי שתהיה שום להבה של ממש.

בדרך כלל, כלכליסט הוא עיתון טוב. באמת. אין לי יותר מדי נקודות השוואה כי אני לא קורא עיתונים כלכליים אחרים באופן סדיר, אבל המוסף לשבת של כלכליסט נוטה לספק כתבות מרתקות מבחינה אינטלקטואלית על שלל נושאים שאין להם בהכרח קשר ישיר עם כלכלה, ולעיתים מוקדשים גיליונות שלמים לניתוחי עומק של סוגיות ממספר רב של זוויות. דווקא בגלל שמדובר בעיתון שאני מעריך, נדהמתי מהמוסף לפסח שפורסם ב 17 לאפריל, תחת הכותרת "היום שבו נעלם מעמד הביניים".

כמובן, כלכליסט הוא לא העיתון הראשון שיצא בהצהרות על השחיקה במצבו הכלכלי של מעמד הביניים בארץ. אין לי מושג מי היה הראשון, אבל זכורות לי כתבות רבות בנושא לפחות בעשור האחרון, אולי היו גם לפני כן. כמו במקרים רבים, שקר שחוזרים עליו פעמים רבות הולך ולובש פנים של אמת, ואנשים מפסיקים לנסות ולבסס אותו על מציאות כלשהי. יש כאן קשר הדוק לרשומה הקודמת שלי – מכיוון שבכל מה שקשור לנתונים מספריים אמיתיים, כמעט בלתי אפשרי למצוא עדות כלשהי לשחיקה של מעמד הביניים. אבל משתדלים.

הכתבה הראשונה בנושא עוסקת ב"מחקר פורץ דרך" של ד"ר דניאל גוטליב, סמנכ"ל המחקר של ביטוח לאומי. הד"ר היקר ניסה לבדוק את מצבו של מעמד הביניים בישראל, וגילה שעל פי כל ההגדרות הבינ"ל המקובלות מצבו מצוין. חמוש ביצירתיות ועוז רוח, המציא הד"ר הגדרה חדשה למעמד ביניים, ועיוות את הנתונים עד שהצליח להוכיח בסופו של דבר שמעמד הביניים נעלם. ומה הוא הצליח ליצור? עדות בנתונים לכך שנוצרו בשנים האחרונות שתי קבוצות חדשות, העניים, והעשירים, שעל פי דבריו "מרוכזים סביב הכנסה של עשרת אלפים ₪ נטו לחודש".

כן, כן. עשירים. 10,000 נטו. זה כמעט מה שאני מרוויח, בתור אקדמאי שעובד בכל מני משרות מחקר ותרגולים באוניברסיטה. כל חברי שסיימו תארים בהנדסה מרוויחים יותר מכך. כולנו עשירים עכשיו, ולא "מעמד ביניים". נחמד לדעת. מה שהד"ר עשה זה לקחת את כל העשירונים שמוגדרים לרוב בתור מעמד ביניים, ועל ידי קסמים סטטיסטיים לא מעניינים במיוחד להגדיר אותם בתור המעמד העשיר, כאילו שזה איכשהו משנה את המציאות.

וכמובן, נזכיר שכל בירוקרט תמיד ישמח להגדיל את התקציבים שהוא מקבל; כך גם מסקנות המחקר של הד"ר – להגדיל את תקציבי הביטוח הלאומי. אין ספק, נקודת מבט אובייקטיבית למדי.

בין שלל איורי דינוזאורים חביבים (שאינם נמצאים בגירסה האינטרנטית של העיתון ולכן לא יכולתי להראותם כאן), המציגים את אנשי מעמד הביניים בתור דגמים מוזיאוניים שאבד עליהם הכלח, אנחנו מגיעים לכתבה הבאה – היסטוריון שמקשקש על הקשר בין אחוזי הצפייה ב"האח הגדול" לבין השחיקה של מעמד הביניים. "כמו שאפשר להדיח ב SMS, ככה אפשר היום לפטר מהעבודה". כן, יופי, בוא נסתכל על כל מני ארגונים בארץ שבהם קשה לפטר עובדים, וניקח דוגמה מהם. אני לא מאחל לאף אחד כאן לחזור לימים שבהם היה קשה לפטר את עובדי בזק באותה מידה שבה קשה היום לפטר מורים או עובדים בערוץ 1. המבוגרים שמבין הקוראים יוכלו להזכיר לצעירים כמה זמן היה צריך לחכות אז על מנת לקבל קו טלפון חדש. אחרים יכולים לשאול את עצמם איך הגיעה תע"ש למצבה הכלכלי הרעוע.

לאחר שלל גרפים צבעוניים ומספרים שאינם מוכיחים דבר, אנו עוברים לראיון לא מעניין במיוחד עם פסיכולוג ארגוני (שלא טוען שקיימת שחיקה כלשהי), ואחריו ראיון עם פרופסור עומר מואב החביב עלי. שם העסק כבר מתחיל להיות מעצבן. עומר מואב אומר בפירוש שמצבו של מעמד הביניים לא הידרדר ואין שום שחיקה, אבל הכותרת של הראיון איתו נראית אחרת: "אם הייתי היום בן 30 עם ילדים קטנים, הייתי מודאג מאוד". ומה מדאיג את עומר מואב? לא השחיקה הדמיונית במעמד הביניים, אלא, כרגיל, אחוזי התעסוקה של הערבים והחרדים, וההטבות הלא הוגנות שמקבלים החרדים.

בניגוד לשחיקה של מעמד הביניים, המגמות המדאיגות הקשורות לערבים ולחרדים כן מופיעות בנתונים, ועל כן ברגע שמדברים עם כלכלן רציני כלשהו הן אלו שמקבלות את הכותרות. השכבות העניות בארץ לא כוללות יתומים דיקנסיים כחולי עיניים שקוראים בערב לאור נרות את יצירותיו של שייקספיר, אלא משפחות חרדיות מרובות ילדים (שלא פעם מוגדרות כעניות מכיוון שההורים עובדים בשחור), שחיות על חשבון כולנו, בזכות אנשים שכותבים על "שחיקה במעמד הביניים".

עומר מואב אומר את האמת באופן חד וחלק: "עדיף לא לסמוך על תחושות אלא על נתונים. כיום, מאחר שכל אחד משתמש בביטוי 'מעמד הביניים', הוא הפך להיות כמעט חסר משמעות". המראיין מנסה בכוח להוציא ממנו הודאה בקיומה של שחיקה מינימאלית כלשהי, אבל ללא הצלחה. את האיורים של הדינוזאורים, בכל אופן, הם לא מחקו גם מהראיון שלו, על מנת שהקורא הממוצע העובר רק על הכותרות והאיורים מבלי להתעמק בתוכן, לא יקבל חס וחלילה את הרושם שיש כאן מישהו שטוען אחרת.

הראיון הבא הוא עם ד"ר טל שחר, העוסק בפסיכולוגיה חיובית. כמו רבים אחרים, גם הוא מזכיר כי תחושת האושר האישי של בני אדם היא יחסית. כמו כל המרואיינים הרציניים בכתבה, הוא לא טוען בשום שלב שקיימת שחיקה כלשהי במצבו האמיתי של מעמד הביניים, ואף מזכיר כי במדינות סוציאליסטיות אנשים לרוב מאושרים פחות, ויש בהן אחוז התאבדויות גבוה יותר. אחריו מגיע הסוציולוג עוז אלמוג, שמתמודד עם הנתונים הסותרים על ידי דמגוגיה:

לצד הטענה כי מצבו של מעמד הביניים בישראל השתפר אבסולוטית, אלמוג מצביע על השפעות שליליות שחלו עליו כתוצאה משינוי הערכים בחברה הישראלית. "בישראל של 2011 יש שני סוגי גיבורי תרבות: העשירים והמפורסמים. זה המודל האמריקאי. להפיכה של ישראל לסניף של ארצות הברית יש השלכות קשות ומטרידות".

כואב לי לשמוע את השטויות האלו יוצאות מפיו של פרופסור. באמת. אין ספק שבכל שאר מדינות העולם שאינן ארצות הברית גיבורי התרבות אינם עשירים ואינם מפורסמים. המוזיאונים העשירים ביותר בעולם נמצאים בארצות הברית, הסרטים הטובים בעולם (ולא משנה מה הטעם שלכם) נעשים בארצות הברית, וחלק גדול מהסופרים הטובים בעולם הם אמריקאים. "מגיפת החמדנות והחומרנות" שהוא ממציא, בהמשך לכל מני טיעונים דמגוגים אנטי-קפיליסטיים הנפוצים במחוזות אקדמאיים הזויים, היא בסך הכל אנשים שמרוויחים יותר כסף מהוריהם ולכן מוציאים יותר כסף מהוריהם. כמובן שגם הוא מתייחס ל"אח הגדול". נראה שהתוכנית הזו חביבה על היסטוריונים וסוציולוגים. הפופולאריות שלה בקרבם והניסיונות להקיש מסקנות על המציאות מתוכניות ריאליטי מעידות יותר עליהם מאשר על הציבור בארץ.

לבסוף, אנחנו מגיעים לאנקדוטות.

כרגיל, מנסה העיתון למצוא אנשים ששייכים למעמד הביניים ונשחקים. הם מצאו שלוש משפחות:

  1. בני זוג שמתלוננים על מצבם הכספי, אבל מודים שהם נהנתנים, הולכים למסעדות, נוסעים כל שנה לחו"ל, והולכים לקולנוע פעם בשבוע, וגרים כמובן בתל אביב.
  2. משפחה מנס ציונה כאשר האישה היא "תרפיסטית התנהגותית" – מקצוע השייך לקבוצת מקצועות השקר-כלשהו בהן אין עבודה (והם אכן מודים שהיא הייתה מובטלת זמן רב), ואם יש אז השכר בה נמוך בצורה מגוחכת. אבי המשפחה אומר כי "אני לא עושה שיקול כלכלי אם לעשות ילדים". באמת מפתיע שאין להם כסף.
  3. זוג ממודיעין (בלינק הקודם), שאומרים שקצת קשה אבל לא נורא.

מה אני אגיד לכם, אפילו אנקדוטות ראויות לשמן הם לא הצליחו למצוא.

אז לא, מעמד הביניים לא נשחק. נכון, מחירי הדירות עלו, ויש רבים שטוענים כי ישנה בועה בשוק הדיור. ונכון, במדינות אחרות חיים יותר טוב. אבל זוגות צעירים תמיד היו זקוקים לעזרה מההורים עם הדירה הראשונה, ובמדינות אחרות תמיד חיו יותר טוב. ישנן בעיות כלכליות אמיתיות במדינה: שיעורי התעסוקה של החרדים והערבים, מערכת החינוך המידרדרת, הריכוזיות במשק. ככל שגדלה תשומת הלב המופנית לבעיות דמיוניות, כגון השחיקה במעמד הביניים, כך קטנה תשומת הלב המופנית לבעיות האמיתיות. והכל, כפי שכתבתי ברשומה הקודמת, נובע בסופו של דבר מהעדפת אנקדוטות ותחושות על פני נתונים אובייקטיביים.

Read Full Post »