Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘כלכלנים’

באופן היסטורי, רפואה היה אחד המקצועות היוקרתיים ביותר בממלכת מדיקליה. תושבי מדיקליה אהבו להשקיע את כספם בטיפולים רפואיים שונים ומשונים, לצרוך עצות רפואיות לגבי תזונה נכונה או התעמלות גופנית, והמלך נהג להתייעץ דרך קבע עם ועדת הרופאים העליונה בנוגע לצעדי מדיניות שעלולים להשפיע על בריאות הציבור. על מנת לציין את מעמדם הרם הרופאים והרופאות היו מסתובבים ברחובות עיר הבירה כשהם רכובים על סוסים, חוגרים חרב טקסית ומעל גבם משתפלת גלימת קטיפה לבנה ומרשימה – זכות שהיתה שמורה מלבדם אך ורק לבני אצולה.

על כן, ידע משה כבר מגיל צעיר שרפואה היא יעודו בחיים. משה נולד למשפחה ענייה בפרברי עיר הבירה, ומילדותו התבלט בבית הספר והצטיין כמעט בכל שיעור אפשרי. כל השכונה הייתה גאה בהישגיו, מוריו שיבחו אותו בלי סוף, וילדים אחרים היו מעתיקים ממנו את שיעורי הבית בקביעות. בספר המחזור כתבו עליו חבריו שהוא בוודאי יהיה היחיד בכיתה שיצליח להתקבל לפקולטה לרפואה, ושהם מקווים שהוא לא ישכח אותם כשיסתובב שם בין שאר הגאונים.

מדי שנה עשרות אלפי צעירים מוכשרים היו ניגשים לבחינות הכניסה לפקולטות לרפואה, אך רק מעטים מובחרים היו מצליחים להתקבל לתחילתו של מסלול קשה ותובעני, שאם יסיימו אותו בהצלחה יזכו בקביעות, שכר גבוה וסטאטוס גבוה. אלו שלא הצליחו להתקבל היו מנסים את מזלם בפקולטות לסיעוד, פסיכולוגיה או פיזיותרפיה, ואלו שלא הצליחו להתקבל גם לשם לרוב הפכו לכתבי-רפואה בירחונים הרפואיים השונים, שם הם היו סוקרים את המחקרים החדשים ומראיינים רופאים בכירים. בני משפחתו וחבריו של משה קיוו שהוא יהיה מהמעטים שיצליחו לעבור את הבחינות, אך שאיפותיו של משה לא הסתכמו בקבלה לפקולטה לרפואה. "אני לא רוצה להיות סתם רופא", אמר לחברתו דאז, עיניו בוהקות אל עבר האופק, "אני רוצה להיות הרופא הגדול והמפורסם ביותר שאי פעם חי במדיקליה!". היא הביטה בו בהערצה, "אני בטוחה שאתה תהיה".

הבחינות היו קשות, אך משה היה בין העוברים.

למרות מעמדם הרם הרופאים לא היו כל כך פופולארים בקרב הציבור באותה התקופה, בעיקר עקב התנגדותם לצריכת מאכלים משמינים ומתוקים המזיקים לבריאות וניסיונותיהם להגביל את התופעה. אנשים וקובעי מדיניות באופן מסורתי העריכו את הרופאים ואת עצותיהם, אך הם לרוב נטו שלא להקשיב להם בנקודה המסוימת הזו.

יום אחד, לקראת סיום לימודיו בפקולטה לרפואה, גילה משה תגלית מדהימה. הוא ישב עם כמה מחברי הילדות הלא-רופאים שלו בפאב קטן, וסיפר להם על לימודיו. אחד החברים ציין שהוא נורא אוהב לאכול קרואסונים, ולמרות עצותיהם של הרופאים הוא מסרב להימנע מכך.

"זה לא נורא", אמר לו משה, "ממילא הגנטיקה משפיעה על הנטייה להשמנה ועל מחלות אחרות במידה רבה, והמחקר הרפואי עדיין לא הצליח להפריד במאה אחוזים בין השפעותיה לבין השפעת המזון שאנחנו אוכלים".

"אז אתה אומר שייתכן שהעצות של הרופאים אינן נכונות?", שאל חבר אחר.

"טוב, לא הייתי מגזים עד כדי כך, אבל בהחלט ייתכן שלתת את אותה העצה לכולם זה לא נכון. ישנם אנשים שיכולים לאכול הרבה מאוד קרואסונים מבלי לפגוע בעצמם, ולאחרים זה יכול להיות יותר מסוכן".

"ואתם לא יודעים להבדיל ביניהם", אמר החבר. לפתע שם לב משה שכל השיחות מסביבם נדמו. כל הנוכחים בפאב הקשיבו לו, והבארמן החליש את עצמת המוזיקה.

"אהמ…", הוא כחכך בגרונו, "אנחנו… כלומר, המחקר עדיין לא מושלם. ישנם גם וויכוחים בין חלק מהרופאים על הממצאים האחרונים, אבל אני מניח ש – "

"אז חלק מהרופאים לא מסכימים אחד עם השני?", שאלה בחורה יפה מהשולחן הסמוך.

ברגע זה הבין משה שמחוץ לעולם הרפואה אנשים לא הכירו כל כך את הדיונים הפנימיים והמתודולוגיות שבעזרתה בוצעו המחקרים. מכיוון שרוב הרופאים התחברו ואף התחתנו רק עם רופאים או עובדים אחרים בסקטור הבריאותי, נראה שהידע הזה לא דלף החוצה.

"כן, ברור שחלק מהרופאים לא מסכימים אחד עם השני. רק אתמול שמעתי על מחקר חדש שמעלה טענות הסותרות את כל מה שחשבנו עד עכשיו בנוגע לגורמים לחורים בשיניים", אמר משה, "אבל חלק מהמחקרים האלו מבוססים על מדגם קטן שאינו בהכרח מייצג". הבחורה היפה עברה ביחד עם חברותיה לשבת בשולחן של הרופא וחבריו, וגם אחרים בפאב הקשיבו לו בעניין. משה ניסה להסביר להם על המחקרים ועל השיטות הסטטיסטיות, אך עד מהרה הגיעה לתובנה נוספת: הקהל שלו אינו מתעניין בפרטים הטכניים, אלא בעיקר באפשרות העקרונית לכך שעצותיהם של הרופאים אינן נכונות.

בימים שלאחר מכן חשב משה רבות על אותה התקרית בפאב. חברים ואנשים נוספים ששמעו על התקרית פנו אליו, שאלו שאלות והתעניינו, והוא נהנה מתשומת הלב. אך הוא לא היה היחיד שזיהה את הפוטנציאל: אותה הבחורה היפה שעברה אל השולחן שלו בפאב הגיעה לפגוש אותו שבוע אחרי התקרית, וסיפרה לו ששמה הוא אורית והיא עיתונאית-בריאות העובדת באחד מעשרות המגזינים הקטנים שיצאו לאור בעיר הבירה. היא הציעה לראיין אותו לעיתון בנושא המחלוקות הפנימיות בין הרופאים, ומשה הסכים.

האפקט של הראיון, שהתפרסם תחת הכותרת "הסודות שהרופאים מסתירים מכם", עלה על חלומותיהם הורודים ביותר של אורית ומשה: מכירות המגזין שבו עבדה אורית הכפילו את עצמן פי עשרים, ומשה הפך לסטודנט המפורסם ביותר לרפואה במחזור שלו ומרואיין מבוקש בכל שאר העיתונים. כעבור שבועיים, כשסיים את לימודיו, כל בתי החולים הגדולים התחרו ביניהם על מנת לשכור אותו, ואורית מונתה על ידי בעלי המגזין שבו עבדה לעורכת הראשית.

עיתונאי בריאות ורופאים אחרים קלטו מהר מאוד את המשיכה שיוצר הדיון במחלוקות פנימיות בין רופאים, בייחוד לגבי אותם הנושאים שבהם הציבור לא אהב את עצותיהם של הרופאים. מיד צצו להם שלל רופאים ועיתונאי בריאות שציינו צדדים שליליים כאלו ואחרים של המקצוע, ומשה ואורית התאמצו על מנת להישאר לפני האחרים. ההצלחה המשמעותית ביותר של השניים הייתה סביב הקונספט החדש שהמציא משה כשנה לאחר סיום לימודיו: אי שוויון בבריאות. "הגיע הזמן להפסיק להתחשב רק במדדים המסורתיים כגון תוחלת חיים ושיעורי תמותת תינוקות", הוא כתב בספר החדש המשותף שלו ושל אורית, "תוחלת חיים במאה ה-21", שהפך מיד לרב מכר היסטרי. "הגיע הזמן להתחיל להתחשב גם במידת אי השוויון במדדי הבריאות. יתכן שעניי הממלכה חיים יותר שנים מאשר העשירים של לפני מאה שנים, אבל הפערים בתוחלת החיים ביניהם לבין העשירים עדיין מדכאים אותם, והקהילה הרפואית לחלוטין מתעלמת מהנקודה הזו. לא ייתכן שתוחלת החיים של אדם תיקבע לפי מעמדו הסוציו-אקונומי, והגיע הזמן שנשנה את זה אחת ולתמיד". משה הראה בספרו כי בעבר, כשתוחלת החיים של כולם הייתה נמוכה יותר ולא היו בנמצא טכנולוגיות רפואיות חדשות שהעשירים יכולים לרכוש לעצמם, אי השוויון בתוחלת החיים היה נמוך יותר.

ימים ספורים לאחר יציאת הספר לאור כבר התחילו עיתונאי הבריאות של הממלכה להטריד את מועצת הרופאים הראשית של המלך בשאלות לגבי אי השוויון בבריאות, ולפרסם סטטיסטיקות מבהילות על מגמות או השוואות בין לאומיות של מדדי אי שוויון שונים תחת כותרות כגון "לרופאים לא אכפת מאי שוויון". מספר עיתונאים אמיצים אף חישבו ומצאו כי לרופאים עצמם יש תוחלת חיים גבוהה יותר מאשר לשאר אזרחי המדינה, והכריזו כי זו הסיבה שבגללה לא אכפת להם מאי השוויון במדדי הבריאות. הרופאים הבכירים, שהתרגלו לעסוק בסטטיסטיקות ההולכות ומשתפרות בנוגע לתוחלת החיים או שיעורי תמותה ממחלות שונות, לא ידעו כיצד להגיב לטרנד החדש. טענותיהם לגבי השיפור ההדרגתי והמתמיד בבריאות הציבור נפלו על אזניים ערלות; הציבור לא רצה לשמוע שמצבו טוב, הוא רצה לשמוע שהמצב מידרדר, ומשה ואורית סיפקו לו את רצונו.

באותה התקופה עלה לגדולה רופא אחר מפורסם, אהרון, אשר העלה תיאוריה שלפיה כל המערכת הרפואית היא תרמית אחת גדולה. "לא ייתכן שהציבור ישאר בלתי מודע ליחסים האפלים בין חברות התרופות לבתי החולים", כתב אהרון בספר שהתחרה במידת הפופולאריות שלו עם הספר של משה. לא עזרו כל הסבריהם של מנהלי בתי החולים, שטענו שאין שום דבר אפל ביחסיהם עם חברות התרופות. קבוצה אחרת של רופאים זכתה לפרסום רב כשיצאה נגד ביצוע ניסויים רפואיים בבעלי חיים, לטענתם ללא שום צורך ממשי. כשהתקיים הכנס השנתי של הרופאים בעיירת הנופש שעל ההרים המושלגים בשולי הממלכה, כמעט כל הכתבים הרפואיים ציינו באומץ ובציניות מודגשת את מלבושיהם היקרים של הרופאים, את מצבם הבריאותי המצוין, את הנטייה של חלקם לצרוך עוגות מתוקות למרות ההמלצות שהם פיזרו בנידון לציבור הרחב, ואת התעלמותם מהדיון במדדי אי השוויון. מספר פרופסורים לפסיכולוגיה, שלא הבינו הרבה ברפואה, החלו לפתח תיאוריות רפואיות משלהם ולספר לסטודנטים שלהם בגאווה שישנן בעיות רבות עם מתודולוגיות המחקר של עמיתיהם מהפקולטה לרפואה, אליה לא הצליחו להתקבל בצעירותם. "הרופאים מתעלמים מההקשרים הרחבים יותר, הפסיכולוגיים, של הנושאים שבהם הם עוסקים", אמרו.

בינתיים חי משה חיים טובים, הרוויח כסף רב, ואף החליט בשלב מסוים להתפטר מתפקידיו האופרטיביים בבית החולים ולהתמקד בכתיבת ספרים וטורים בעיתונים. הוא התחתן עם אורית באחד האירועים הנוצצים ביותר בתולדות הממלכה, ואפילו המלך הגיע לחתונה על מנת לברך את השניים. המלך ביקש ממשה להתמנות לראש מועצת הרופאים הראשיים, אך משה העדיף לוותר על הכבוד ולהתמקד בספרים בשלב הזה (הוא גם ידע ששאר חברי המועצה, המבוגרים ממנו, לא מחבבים אותו במיוחד בלשון המעטה).

כחודש לאחר חתונתו של משה, התפרסם המקרה הראשון של אלימות כנגד רופאים, כאשר רופא שרכב על סוסו באחת משכונות העוני הופל על ידי מספר צעירים פרועים. מרבית המגזינים הרפואיים גינו את המקרה, אך העירו שאי השוויון בבריאות ההולך ומחמיר הוא ככל הנראה המקור לתופעה.

האירוע האלים הדאיג את משה, אך הדאיגה אותו יותר העלייה ההדרגתית של הרופאים האלטרנטיביים, שהשתמשו בשיטות שאינן מוכחות מדעית. במשך שנים רבות הם דוכאו על ידי הקהילה הרפואית הלא-אלטרנטיבית ומרבית הציבור התעלם מהם, אך עכשיו כל זה השתנה. הסדקים בתדמיתם הנקייה של הרופאים גרמו לנהירה המונית לעבר הרפואה האלטרנטיבית, ולמרות שגם רופאים צעירים ואנטי-ממסדיים כגון משה ואהרון וגם כתבי רפואה רבים יצאו בפומבי נגדם המגמה רק הלכה והתחזקה.

הציבור אהב את הרופאים האלטרנטיביים. הם הטילו ספק במדיניות של מועצת הרופאים העליונה, היו ביניהם כאלו שטענו שכל המחקר הרפואי מושפע אך ורק מהאינטרסים של חברות התרופות, אחרים עודדו את הציבור לאכול מזון לא בריא כשהם טוענים שהגנטיקה היא ממילא הגורם החשוב היחיד, הזהירו את הציבור מסכנות שונות ומשונות שהממצאים המדעיים של הקהילה הרפואית עדיין היו חלוקים לגביהם, העלו מישמש של תיאוריות מיושנות וחדישות, חצאי אמיתות ורעיונות פופולאריים, וכיסו את הכל במעטה של ביקורתיות. "הפקולטות לרפואה מייצרות רופאים שאינם מסוגלים לחשוב מחוץ לקופסה", הם טענו, ומספר סטודנטים צעירים בפקולטות היוקרתיות ביותר לרפואה, שרובם עוד לא סיימו את שנת הלימודים הראשונה, הצהירו שהם מעוניינים ללמוד גם רפואה אלטרנטיבית. עיתונאי בריאות החלו לכתוב על הסטודנטים האלו בהערצה.

פוליטיקאים הפנימו במהרה את העדפותיו של הציבור, והחלו לתמוך בפומבי במתן מעמד משמעותי יותר לרופאים אלטרנטיביים. אחד מהם, שנבחר על ידי המלך לשר הבריאות, אף סטה במדיניותו מהעצות המפורשות של מועצת הרופאים העליונה. "אני יודע שישנם רופאים שאינם מסכימים עם הצעדים האחרונים שעשיתי", אמר לאחר שהצליח להכניס לסל התרופות תרופות אלטרנטיביות, "אבל הרפואה לא נועדה עבור הרופאים אלא עבור בני אדם, עבור כלל אזרחי המדינה. אני מאמין ברפואה עם חמלה". ספרו של השר, "רפואה לבני אדם", הפך לרב מכר היסטרי. הספר לא כלל שום תוכן ממשי מלבד תיאור חייהם הטובים, עושרם ובריאותם של הרופאים והצגת הסטטיסטיקות הידועות לגבי תוחלת החיים הנמוכה של עניים.

למרות לחצים מצד מועצת הרופאים העליונה המלך סירב לפטר אותו. "העם שונא עכשיו את הרופאים יותר מכפי שהם שונאים אותנו", לחש באוזנו של המלך דודנו הצעיר בארוחת הערב המלכותית, "שאר האצילים די מרוצים מהמצב".

ואז, הגיעה המגיפה. זה לא היה עניין יוצא דופן: אחת לעשר-עשרים שנה הייתה מגיעה מגיפה כזו או אחרת לממלכה, ותפקידה של מועצת הרופאים העליונה היה להחליט על צעדי הנגד הנדרשים על מנת לשמור על בריאות הציבור. אך הפעם הזו הייתה שונה – הפעם הציבור לא קיבל באופן כנוע את התכנית של מועצת הרופאים, שכללה סגר מוחלט על בתים שבהם התגלתה המגיפה. "מתודולוגיות המחקר של הרופאים אינן טובות מספיק על מנת לקבוע מדיניות בנושא", אמר שר הבריאות. "לא ייתכן שהרופאים יתעלמו מההקשרים הפסיכולוגיים של ההסגר" אמרה פסיכולוגית מפורסמת, ואחד הגורואים של הרפואה האלטרנטיבית אף טען שיש ברשותו הוכחות לכך שחברות התרופות הפיצו את המגיפה על מנת להגדיל את רווחיהן.

משה ניסה לעשות כמיטב יכולתו: הוא כתב מאמרים התומכים בסגר לכל העיתונים הגדולים וביקש להתראיין, אך מאמריו נדחקו לעמודים האחוריים ובקשותיו להתראיין נדחו. אורית ניסתה לעזור לו אך הבעלים של המגזין שבו עבדה כעת כעורכת סירבו לאשר את בקשותיה. "אף אחד לא רוצה להקשיב לכם עכשיו", אמרה לו בתסכול. עיתונאים כתבו בהמוניהם נגד האסטרטגיה ה"מיושנת" של הטלת סגר על שכונות שנפגעו במגיפה, ובעד רעיונות "חדשים" ו"מתקדמים" כגון קיום טקסי שירה בציבור שנועדו להבריח את הרוחות הרעות שהענישו את תושבי העיר על חוסר מוסריותם, בהתאם לרעיון שהציעה רופאה אלטרנטיבית מפורסמת. כאשר המצב הלך והידרדר החלו האנשים להאשים את מועצת הרופאים העליונה במצב. "הם אלו שניהלו את מדיניות הבריאות בשנים האחרונות, הם האחראים הישירים להידרדרות", כתב אחד מעיתונאי הבריאות המפורסמים ביותר בממלכה.

רופאים כבר לא הסתובבו ברחובות רכובים על גבי סוסים ולבושים בגלימות, והעדיפו להסתיר את מקצועם. הפגנות ענק אורגנו אל מול בתי החולים הגדולים והפקולטות לרפואה, חלקן הפכו לאלימות, והמגיפה התפשטה והמשיכה להפיל חללים בקרב הציבור הרחב. "המשבר מוכיח כי הרפואה המסורתית נכשלה", הכריזו העיתונים.

ויום אחד גילה משה שאורית חולה.

היא רצתה שהוא יעזוב. שהוא יטיל הסגר על הבית, בהתאם לעצות שניסח במאמריו לעיתונות, אך משה לא הסכים. "זו אשמתנו", אמר. "אנחנו אלו שבגדנו באמון הציבור כאשר מכרנו לו את מה שהוא רוצה לשמוע, במקום את האמת. אנחנו אלו שבגדנו במקצוע כאשר התמקדנו בתפל במקום בעיקר על מנת למכור יותר ספרים. אנחנו אלו שתחזקנו את האשליה שתיתכן רפואה אחרת, שיתכן שכל הרופאים טועים, שהציבור יכול להסיר מעל עצמו מגבלות שפותחו במהלך מאות שנים של ניסיון מר וכואב. זו אשמתנו, ועכשיו אנחנו משלמים את המחיר".

אורית הייתה חלשה מכדי לדבר, ורק אחזה בידו של משה.

שבועיים לאחר מותם של השניים, רופאה צעירה באחד מבתי החולים הגדולים הצליחה לפתח את החיסון למגיפה.

——————-

באותו ההקשר: את הרשומה הזו כתבתי לפני כשנה, והיא לדעתי אחת החשובות ביותר שפרסמתי בבלוג אי פעם.

Read Full Post »

"הורדת המע"מ על דירות חדשות היא לא מטרה, היא כלי. המטרה היתה ונשארה אחת: להוריד את מחירי הדיור", כותב יאיר לפיד כהרגלו דברים מובנים מאליהם. ואז הוא ממשיך: "יש כלכלנים, פוליטיקאים ובעלי אינטרסים שמתנגדים להורדת המע"מ. זה בסדר גמור, כי הורדת המע"מ לא מיועדת לכלכלנים, לפוליטיקאים ולבעלי אינטרסים."

כלכלנים, פוליטיקאים ובעלי אינטרסים. בקבוצה אחת כורך לפיד מספר קטן של "בעלי אינטרסים" עלומים בתחום הדיור שאולי יכולים להפסיד מהמהלך (לא ברור לי כיצד), מספר פוליטיקאים שגם להם אינטרס ברור לנגח את לפיד על כל דבר שיעשה (למרות שהם בעצמם מעלים תכניות דומות מאוד), וכן אלפי כלכלנים מכל המגזרים, הסוגים והמינים שיגידו לכם, אם רק תטרחו לשאול, שעל פי הידע הכלכלי המצטבר התכנית הזו לא תתרום שום דבר חיובי למשק. לפיד מכניס את הכלכלנים למשוואה אחת ביחד עם בעלי האינטרס מכיוון שהכלכלנים הם לא בני אדם רגילים, כמובן. אין ביניהם זוגות צעירים המעוניינים לרכוש דירה (שהורדת המע"מ אולי מיועדת גם עבורם), אין ביניהם הורים מבוגרים שנאלצים לעזור לילדיהם בצבירת ההון העצמי הנדרש, אין ביניהם בעלי משפחות צעירות, אין להם חברים, שכנים או קרובי משפחה. הם לא מבינים, הם לא מסוגלים "לחשוב מחוץ לקופסה", הם "רואים הכל דרך החור של הגרוש". הם כלכלנים: רובוטים היפר-רציונלים ונטולי רגש הלכודים בתוך עולם דמיוני של משוואות אלגבריות, נתונים סטטיסטיים ותרשימים מורכבים, שאומרים ליאיר לפיד שהוא לא יכול לעשות כל מני דברים שהוא רוצה לעשות מסיבות שהוא אינו מבין – וזה מכעיס אותו.

לפיד לא לבד. בדיונים ווירטואלים אודות המהלך בימים האחרונים יצא לי להיתקל לא פעם בדעות כגון "אם הכלכלנים מתנגדים אז כנראה שמדובר במהלך טוב", או באחרים שטרחו להזכיר שהכלכלן הראשי הממונה על הכנסות המדינה שהתפטר השבוע, מיכאל שראל, הוא לא גיבור מעונה מכיוון שהוא בוודאי ישיג בקרוב משרה בשכר גבוה אצל אחד הטייקונים החזקים במשק (תוך התעלמות מכך שהוא כבר וויתר על משרה כזו כשעבר לשירות הציבורי).

שנאת כלכלנים היא לא תופעה חדשה – האחראים על אוצר המדינה תמיד היו שנואים. למשל, במסגרת מחקר להרצאה נתקלתי בסיפורו של Claude de Bullion, שר האוצר של מלך צרפת לואי ה-13, שהיה אחראי על מימון השתתפותה של צרפת במלחמת 30 השנים ונאלץ להילחם בשחיתות בקרב גובי המיסים באותה התקופה וליצור אינפלציה חריפה. כשנפטר הוא נקבר בלילה על מנת שלא יתעוררו מהומות בעת הלווייתו, וקברו נותץ במהלך המהפכה הצרפתית. זו כמובן לא הדוגמה היחידה.

הסלידה הציבורית מכלכלנים לא קשורה כלל לדיון על מידת המדעיות של המחקר הכלכלי, למודלים המתמטיים, למשבר האחרון, לבנקאות ברזרבה חלקית או לכל שאר טיעוני מבקריהם המודרניים של הכלכלנים. אפשר לבקר גם מתודולוגיות של פיזיקאים, ביולוגים או סוציולוגים, ואת היושר המקצועי של רופאים, עורכי דין ורואי חשבון, אך רק מבקריהם של הכלכלנים יזכו לאלפי לייקים, שיתופים ורכישות של ספריהם. הפופולאריות של הביקורת הגיעה לרמה כזו שגם כלכלנים בוחרים לעיתים לרכב על הגל ולבקר את חבריהם למקצוע על מנת למכור ספרים או להופיע בעיתונים, ובמקרים רבים הביקורת עצמה נכונה ומעניינת (למשל, אני די מחבב את ספריו של נאסים טאלב), אך התהודה שהיא זוכה לה חסרת פרופורציה לחלוטין. לא פעם ניהלתי דיונים אל מול מגיבים לבלוג שלוקחים ביקורת על תחום מסוים ומספר קטן של כלכלנים ומכלילים אותה אל כל הכלכלנים וכל תחומי המחקר שלהם.

המקור האמיתי לפופולאריות הרבה של הביקורת כנגד הכלכלנים הוא פסיכולוגי, והוא טמון בעובדה שבניגוד לכל שאר בעלי המקצוע האקדמיים וכל שאר האנשים שלובשים חליפות, מרוויחים הרבה ומשתתפים בכנסים יוקרתיים, תפקידם המסורתי של הכלכלנים הוא להיות אלו שאומרים "לא" – אלו שמודיעים לנסיכים, מלכים, קיסרים, יאיר לפידים, וסתם אזרחים מהשורה שנגמר הכסף, ולכן לא ניתן להמשיך במלחמה, אי אפשר לממן את בניית הארמון החדש, לא חכם לחלק כעת מתנות להמונים, ואין לכם מספיק הון עצמי לרכישת הדירה.

נוח מאוד לחשוב שהכלכלנים טועים, שהם מתעלמים מכל מני גורמים, שכלכלה זו רק "אידיאולוגיה". נראה כי עצותיהם של הכלכלנים הן תמיד מלאות סבל – לעבוד יותר, לחסוך יותר, להוציא פחות, להתכונן לתרחיש הגרוע ביותר (מלבד עצותיו של ג'ון מיינארד קיינס, שהרשה לפוליטיקאים להיכנס לגירעון רק כאשר המשק נמצא במשבר הכולל שיעור אבטלה גבוה, ומאז ועד היום חלקם משתמשים בו בתור תירוץ להיכנס לגירעון בכל מצב). אותם נסיכים, מלכים, קיסרים ויאיר לפידים תמיד יכלו לסמוך על הסלידה של ההמונים מהעיסוק הפיננסי, על התדמית הגרועה שהייתה מאז ומעולם לכסף, ולהאשים את הכלכלנים כשהדברים מסתבכים.

גם התקשורת פועלת על פי אותם התמריצים: כל כתבה בעיתון המתארת כנס אקדמי של כלכלנים תתחיל בתיאור החליפות היקרות שלובשים המשתתפים, המשקאות היקרים המוגשים לקהל המוזמנים או בסיפורו קורע הלב של איזה הומלס שיושב על המדרכה מחוץ לאולם הכנסים המפואר. לעומת זאת, לעולם לא תמצאו אזכור לחליפותיהם של הפיזיקאים או הביולוגים שמשתתפים גם הם בכנסים אקדמיים לא מעטים ומרוויחים לא פחות מעמיתיהם הכלכלנים.

אומרים שיש לכלכלנים כוח. יותר מדי כוח. מנקודת המבט שלי, זו בדיחה עצובה. כלכלנים מכל הזרמים הרי מטיפים כבר חמישים שנה לטובת סחר חופשי ונגד עיוותים, פטורים והנחות במיסוי וסובסידיות, ובכל זאת פוליטיקאים בכל מדינות העולם המערבי מתערבים בסחר החופשי ומעניקים שלל פטורים, הנחות וסובסידיות למקורבים, למקושרים, או סתם לציבור כזה או אחר שהם מקווים שיתמוך בהם. ארצות הברית, נושאת דגל הקפיטליזם, מעניקה לחקלאים האמריקנים סובסידיות שככל הידוע לי אין כלכלן אחד רציני התומך בהם, ומצילה תעשיות שנועדו לגווע. משרד האוצר הישראלי נכשל שנה אחר שנה במאבק על תקציב הביטחון המנופח. כמו כל אחד אחר, כוחם של הכלכלנים מוגבל על ידי קבוצות לחץ חזקות, חלקן מונהגות בעצמן על ידי כלכלנים.

ובכל זאת, הדברים משתנים עם הזמן, בעיקר מכיוון שלא כל הפוליטיקאים והמנהיגים הם מושחתים או טיפשים ורבים מהם מבינים את ההיגיון שבדברי הכלכלנים. במאות השנים האחרונות מנהיגי מדינות קיבלו על עצמם מרצון שלל "מגבלות כלכליות" כגון ההיצמדות לתקן הזהב במאה ה-19, הקמתם של בנקים מרכזיים עצמאיים בתחילת המאה ה-20 אשר שולטים בהיצע הכסף במנותק מהפוליטיקה, ולאחרונה גם "כללים פיסקאליים" כגון כלל ההוצאה שהונהג במדינת ישראל ובמדינות נוספות או יחס מותר של חוב לתוצר, שמטרתם להגביל את יכולתם של פוליטיקאים לשנות את הוצאות הממשלה. המגבלות האלו מפריעות לפוליטיקאים להגשים את מטרותיהם האידיאולוגית או לזכות בפופולאריות, ובכל זאת הפוליטיקאים הם אלו שכפו את המגבלות על עצמם – מאותה הסיבה שבגללה אני לא קונה עוגות שוקולד לביתי. אני יודע שאם אקנה לא אוכל לעמוד בפיתוי לחסל אותן תוך זמן קצר, ופוליטיקאים הגונים יודעים שבסופו של דבר יגיע המשבר שיאלץ אותם לבצע צעדים לא אחראיים על מנת לשמור על משרתם.

מגמה זו מעניקה כוח מסוים לכלכלנים (ביחוד אלו מהם המשרתים בבנקים מרכזיים), מה שמעורר אולי קנאה מובנת מצדם של בעלי מקצוע אחרים או מצד כלכלנים שאינם שותפים במוקדי הכוח. ועדיין, כל נושא המדיניות הפיסקאלית – מיסים, סובסידיות, הוצאות ממשלה וכו' – נשלט בגדול על ידי פוליטיקאים שנוטים לא פעם להתעלם מעצותיהם של הכלכלנים. בניגוד לדברי הביקורת שנשמעים לרוב, אנחנו רחוקים מאוד מעולם המנוהל במלואו בהתאם לתיאוריות הכלכליות שבקונצנזוס.

תכנית ההנחה במע"מ של לפיד נותחה מכל כיוון אפשרי בשבוע האחרון על ידי מספר רב של כלכלנים, ואין צורך לחזור על הדברים. איני מאמין שיהיו לה השפעות חיוביות כלשהן על שוק הדיור. כמו כל פטור ממיסוי, התכנית תעוות את הקצאת המקורות במשק ותפגע ביכולתה של הכלכלה הישראלית לממש את מלוא הפוטנציאל שלה. כמו כל פטור ממיסוי, אם נניח שההוצאה הממשלתית פחות או יותר קשיחה התכנית הזו פשוט מהווה העברה של כסף מאוכלוסיות מסוימות לאוכלוסיות אחרות – לאו דווקא בצורה הוגנת במיוחד. כמו כל פטור ממיסוי, ההנחה הזו הולכת להישאר איתנו למשך עשרות שנים מעכשיו, מכיוון ששום פוליטיקאי לא יעז לבטלה. כמו כל פטור ממיסוי, ימצאו בסופו של דבר קבוצות הלחץ שיצליחו לעוות את ההנחה הזו לטובתן, ובהחלט יתכן שהנהנים העיקריים מההטבה לא יהיו אותם אנשים שלהם לפיד רוצה לעזור. אך כל התוצאות האלו יגיעו אי שם בעתיד הרחוק, והציבור כבר לא יקשר אותם ללפיד. את הרווח הפוליטי שלו הוא כבר עשה, בין השאר על חשבונם של הכלכלנים.

 אך גם כלכלנים הם בני אדם. הם לא מנותקים מהציבור, הם מרוויחים בממוצע הרבה פחות ממה שאתם חושבים, יש להם הורים וילדים ושכנים וחברים, הם לא "שבויים" בתוך שום תיאוריה, לא טורפים עניים לארוחת בוקר בהנאה סאדיסטית, ורובם לא בונים על עבודה עתידית אצל יצחק תשובה. בניגוד לפוליטיקאים, הדעות שכלכלנים רבים השמיעו בשבוע האחרון בנוגע לתכניתו של לפיד הן חפות מאינטרסים ושיקולים זרים. בחירתו של שר האוצר שלא להקשיב ליועציו איננה מעידה על אומץ לב או חוכמה יתרה, אלא על כניעה לחוקי המשחק הפופוליסטיים והליכה אחרי העדר.

שר אוצר טוב לא חייב להיות כלכלן, לא חייב להיות מבריק, אפילו לא חייב לסיים בגרות במתמטיקה, אבל ישנה תכונה אחת מאוד חשובה עבורו: שר אוצר טוב לא יחפש את אהבת הציבור או הממונים עליו. תפקידו הוא לומר להם את האמת, ביושר, גם כשהיא איננה נוחה – והאמת היא שהממשלה לא יכולה להוריד בקלות את מחירי הדירות בטווח הקצר בלי לפגוע במשק. שאיפתו הבלתי נלאית של לפיד לפופולאריות ולחיבוקו החמים של הקונצנזוס עלולה להפוך אותו לאחד משרי האוצר הפחות טובים שכיהנו בישראל בעשורים האחרונים.

Read Full Post »

שתי הרשומות הבאות בבלוג עוסקת בתחום מחקר חדש ושנוי במחלוקת בעולם הכלכלה: ניתוח הגורמים המשפיעים על מדדי אושר ושביעות רצון מהחיים. מכיוון שסקירת המחקר בתחום יצאה ארוכה מעט, החלטתי לחלק את הנושא לשניים.

מהי מטרתם של הכלכלנים?

בניגוד לתחומי מחקר אחרים במדעי החברה, חלק לא קטן מהכלכלנים אינם מעוניינים רק לתאר כיצד המערכת שהם חוקרים עובדת אלא גם לעצב אותה על מנת שתעבוד טוב יותר, אך מה משמעותו של "טוב יותר"? כאשר מהנדס מתכנן מטוס, המטרה ברורה: רצוי, אם אפשר, שכל עוד המנוע עובד המטוס ירחף באוויר מבלי ליפול ולהתרסק. נדרש שהגשר יוכל לשאת את משקל האנשים שאמורים לעלות עליו. שתכנית המחשב לא תיתקע לאחר קבלת קלט לא צפוי מהמשתמש. לשם איזו תכלית צריכים הכלכלנים לעצב את המערכת הכלכלית?

במהלך השנים עלו מספר רב של תשובות לשאלה הזו, החל מנושאים כגון תוצר או תוצר לנפש, דרך מדדי איכות חיים וצריכה, אבטלה נמוכה, מחירים יציבים, שוויון גבוה יותר בהכנסות, וכך הלאה. לאחר כמאתיים שנות מחקר שנגעו בעיקר לאופן שבו ניתן להשיג את המטרות הללו, הספרות שאותה אסקור כאן שואלת שאלה אחרת לגמרי: האם אלו בכלל המטרות הנכונות?

למרות ההתמקדות שלהם במקסום התוצר לנפש אף כלכלן מעולם לא האמין ברצינות שבני אדם מנסים למקסם רק כסף. כלכלנים באוניברסיטאות הם בעצמם אנשים שוויתרו על הניסיון למקסם כסף, ובחרו במקום זאת בקריירה פחות מתגמלת מהשוק הפרטי. כלכלנים כן מניחים בדרך כלל שלבני אדם  יש העדפות ברורות ומוגדרות (פחות או יותר) לגבי הדברים שהם מעוניינים להשיג, ומאותן ההעדפות, תחת מספר הנחות, ניתן להגיע למושג אמורפי הנקרא "פונקצית תועלת" שאותה הפרטים מנסים למקסם – והיא יכולה לכלול מגוון רחב של נושאים.

למשל, המודל הבסיסי בקורסי מאקרו נקרא "מודל רובינזון קרוזו": רובינזון קרוזו חי על אי בודד, ונדרש להחליט כיצד להקצות את זמנו. הוא יכול להקדיש את שעות היום לקטיפת קוקוסים על פי "פונקצית ייצור" מסוימת, או לשכב לו בנחת על החוף ולבהות בשמיים. פונקציית התועלת שלו מורכבת משני משתנים: צריכה וזמן פנוי – הוא רוצה כמה שיותר קוקוסים, וכמה שיותר זמן פנוי. אם יקדיש זמן רב לקטיפת קוקוסים הוא יהנה מרמת צריכה גבוהה וזמן פנוי מועט, ולהפך. במודלים יותר מורכבים תועלת יכולה לכלול מספר רב של מוצרי צריכה, צריכה עתידית, ירושה המועברת לילדים שלך, בריאות, חינוך, איכות בני הזוג שאתה מסוגל למצוא, ההפרש בין המשכורת שלך למשכורת שמרוויח בעלה של האחות של אשתך, או כל דבר אחר שתרצו. כלכלה היא לא פיזיקה – לכלכלנים אין "מודל יחיד" של אדם, אין "פונקציית תועלת מוסכמת". כל מאמר מציג פונקציית תועלת משלו לפי מטרותיו של כותב המחקר.

אז באופן תיאורטי, מטרתה של המדינה צריכה להיות מקסום התועלת של כלל הפרטים, המשולבות יחדיו במן "פונקציית רווחה חברתית". באופן מעשי איננו יודעים כמובן איך נראות פונקציות התועלת של כל פרט ופרט באוכלוסיה, אז כלכלנים מניחים שמדדים כגון תוצר לנפש, אי-שוויון, אבטלה ואחרים מהווים קירוב כלשהו לתועלת האמיתית. האם ההנחות הללו מבוססות? כיצד בנויה פונקציית התועלת האמיתית של בני אדם? ובכן, על מנת לברר זאת אפשר פשוט לשאול אנשים במצבים שונים, באופן ישיר, את השאלה החשובה מכל: האם הם מאושרים.

פרסמתי לפני כשלוש שנים רשומה הנוגעת למחקרים אודות אושר, שהתייחסה לפרדוקס Easterlin, לתועלת יחסית ולאדפטציה. רשומה זו מהווה המשך והרחבה של הקודמת, והיא מבוססת על מיני-קורס שהעביר ד"ר אורי חפץ בנושא באוניברסיטת תל אביב. המחקרים שאסקור כאן משלבים את עבודתם של כלכלנים ופסיכולוגים העובדים יחדיו על פיענוח "הקופסה השחורה של האושר", בניסיון להבין מה הופך אנשים למאושרים יותר או פחות, ובסופו של דבר כיצד ניתן לבנות עולם שהוא לא רק עשיר יותר, אלא גם מאושר יותר.

למדוד אושר

תחום מחקרי האושר בכלכלה הוא תחום אמפירי העוסק יותר בנתונים ופחות בתיאוריות, ובשנים האחרונות שפע הנתונים בנוגע למדדי אושר הולך וגדל אקספוננציאלית. לאחרונה פורסם כי הלמ"ס הולך למדוד אושר באופן קבוע, כחלק מתוכנית מדדים חדשה שפותחה על ידי המועצה הכלכלית במשרד ראש הממשלה. בכך מצטרפת מדינת ישראל למגמה רחבת היקף: האו"ם החל לפרסם דוח בשם world happiness report הכולל שאלונים רבים בנושא בשנת 2012; לארגון ה-OECD יש מדדי אושר משלו תחת הפרויקט Better life index (נסו לשחק עם התוצאות כאן), הלמ"ס הבריטי החל לאסוף לאחרונה נתונים בנדון, בצרפת ביקש הנשיא סרקוזי בשנת 2008 מועדה של כלכלנים בראשות ג'וזף שטיגליץ לפתח עבור צרפת מדדים חלופיים ל-GDP שיכללו גם מדידת אושר, והאמריקאים אוספים נתונים בנושא כבר שנים רבות. המדינה הכי מתקדמת במדידת אושר היא המדינה ההררית הזעירה בהוטן, שם יזם המלך בשנות השבעים סקרי אושר שעל פיהם הוא קובע את מדיניות הממשלה.

ובכל זאת, לא במקרה התחום שנוי במחלוקת. ישנם שלושה אתגרים מתודולוגיים עיקריים עבור מחקרי האושר.

הראשון הוא היכולת להגדיר אושר. מדובר במושג ערטילאי שאינו פיזי כמו "תוצר" (וגם עבור תוצר ההגדרות אינן מושלמות). הדרך היחידה למדוד אושר כיום היא על ידי שאלונים, אבל אותם אנשים עונים תשובות שונות לשאלות המנוסחות באופן שונה. ישנו למשל הבדל משמעותי בין שאלה על שביעות רצון כללית מהחיים לבין השאלה האם חווית אושר, כעס או חרדה אתמול. האם לא סביר להניח למשל שילדים יכולים להעניק לנו רגעים רבים של אושר, אבל להוריד את שביעות הרצון הכללית מהחיים עקב מחסור בשעות שינה וזמן פנוי לזוגיות?

עם השנים והניסיון פיתחו פסיכולוגים סיווג של שאלות והגדרות עבור סוגים שונים של אושר, שביעות רצון ורגשות שליליים, וישנה מגמה של התכנסות מבחינת ניסוח השאלות שנשאלות בסקרים אל עבר מספר נוסחי-בסיס מקובלים שהתשובות עבורם הן די עקביות. בעיה דומה היא בעיית התרגום: למשל, ישנן שפות שאין בהן תרגום מדויק למילה "שביעות רצון מהחיים" (life satisfaction), וחלק ניכר מההבדלים בין מדינות יכול לנבוע מהבדלים במשמעות המילים בשפות שונות.

האתגר השני נוגע למידה שבה ניתן לסמוך על התשובות לשאלונים. האם אנשים מספקים תשובות עקביות ובעלות משמעות לשאלוני אושר, אשר מהן ניתן ללמוד על התועלת שלהם? האם תשובותיו של אדם ספציפי מושפעות ממזג האוויר מחוץ לכיתה שבה הוא יושב ועונה על הסקר? מכמות הסוכר בארוחתו האחרונה? האם אנשים בכלל משקיעים מחשבה בתשובותיהם לסקרים מעין אלו? האם אנשים שונים מפרשים אושר באופן שונה?

יש מספר עדויות לכך שהתשובות הן אכן בעלות משמעות ומעידות על רמת תועלת אמיתית. למשל, בסקירה של זוכה פרס הנובל דניאל כהנמן ואלן קרוגר משנת 2006 (ניתנת להורדה כאן) הם מצטטים מחקרים שמצאו קשר בין תשובותיהם הסובייקטיביות של אנשים לשאלוני אושר לבין מדדים אובייקטיביים כגון הסיכוי להידבק או להחלים ממחלות, דפוסי פעילות נוירולוגית במוח, תדירות חיוכים, דירוג שנתנו אנשים אחרים למידת האושר של האדם שמילא את הסקר, איכות השינה, אושר של קרובי משפחה ועוד. מסתבר שבדרך כלל, אנשים לא עונים "סתם".

אתגר שלישי הוא, כרגיל, ההסקה מקורלציה על סיבתיות. אם המחקרים מעלים כי אנשים נשואים מאושרים יותר מאנשים שאינם נשואים, האם עלינו להמליץ לכולם להתחתן? אולי כיוון הסיבתיות הוא הפוך, כאשר אנשים ש"נולדו מאושרים" מוצאים בני זוג בקלות רבה יותר? אם ילדים משפיעים באופן שלילי על שביעות רצון מהחיים – וכן, בממוצע הם משפיעים באופן שלילי – האם זה בהכרח אומר שהורים לילדים היו מאושרים יותר לולא היו מביאים את צאצאיהם לעולם? אולי הומוסקסואלים וקרייריסטים נוטים גם להיות מאושרים יותר וגם לא להביא ילדים לעולם, ומשם נובעת הקורלציה?

כל מחקר במדעי החברה לוקה בשלל בעיות כאלו. קשה להגדיר דברים, קשה למדוד אותם, ואין ניסויי מעבדה המאפשרים להפריד בין קורלציה לסיבתיות. השאלה החשובה היא האם סך הספרות בתחום מספרת לנו משהו חשוב על העולם למרות כל הקשיים הללו. כאשר מחקרים שנעשו במדינות שונות, על תקופות שונות ובעזרת שיטות שונות, תוך שליטה בשלל משתנים אחרים, מעלים ממצאים עקביים – אני מאמין שכן.

המחקרים שאתאר ברשומה זו וברשומה הבאה פורסמו במגזינים רציניים עם ביקורת עמיתים, והם כוללים שליטה במשתנים אחרים, משתני דאמי (fixed effects) לשנים, אזורים וגם לפרטים אם הנתונים מאפשרים זאת, ניתוחי רובאסטיות וכל דבר אחר שנדרש לעשות על מנת לוודא שהמסקנות אמינות. רגרסיה בודדת של חוקר יחיד עדיין איננה אומרת הרבה, אבל הספרות המצטברת מאפשרת לזהות דפוסים של ממש בכאוס.

נסקור כמה מהדפוסים הללו.

אושר ועושר

נתחיל עם חזרה בקצרה על המחקר המפורסם ביותר בתחום שאותו סקרתי בהרחבה ברשומה הקודמת לפני כשלוש שנים – פרדוקס איסטרלין, שהופיע בספרו של הכלכלן ריצ'רד איסטרלין משנת 1974. איסטרלין חקר מדדי אושר לאורך זמן במדינות שונות, וגילה שלוש תופעות מרכזיות:

  1. למרות הצמיחה הכלכלית הדרמטית שחוו מדינות רבות אחרי מלחמת העולם השנייה רמת האושר הממוצעת במדינות לא השתנתה באופן משמעותי. כלומר, מדינות שנעשות עשירות יותר לא הופכות למאושרות יותר.
  2. בתוך כל מדינה אנשים עשירים הם מאושרים יותר מאנשים פחות עשירים.
  3. בהשוואה בין מדינות אין הבדל משמעותי במדדי האושר בין מדינות עניות יותר או עשירות יותר, אלא אם בודקים מדינות עניות באופן קיצוני.

ניתן להסביר את התופעות האלו לפחות באופן חלקי על ידי חשיבה במונחים של "תועלת יחסית" – לאנשים לא אכפת מרמות השכר והצריכה האבסולוטיים, אלא מההפרש בין השכר שלהם לשכר של אחרים בסביבתם (לעיתים קוראים לתופעה "Keeping up with the Joneses"). אם התועלת של הפרטים היא יחסית לסביבתם הקרובה אז אנשים עשירים יהיו מאושרים יותר מאנשים עניים, אבל בהשוואה בין מדינות או לאורך זמן לא יתגלו פערים כלשהם. אם ניתן לכל האוכלוסייה כמות זהה של כסף האושר של כל פרט לא ישתנה, כי היחסים יישארו קבועים – אתה עדיין תרוויח פחות מהבוס שלך.

בעקבות שפע הנתונים של השנים האחרונות הופיעו מספר מחקרים חדשים המטילים ספק בחלק ממסקנותיו של איסטרלין (ראו למשל כאן, כאן וכאן). לפי המחקרים החדשים האושר כן גדל כאשר מדינות הופכות לעשירות יותר, אם כי הוא גדל בקצב נמוך יותר מקצב הצמיחה הכלכלית (קשר לוגריתמי). על כן יתכן שהאושר מושפע גם מהרמה היחסית וגם מהרמה האבסולוטית של השכר. איסטרלין כמובן עדיין חי ובועט ומתעקש שהפרדוקס שלו קיים, והבנתי שבין הצדדים הניצים קיים ויכוח רב יצרים.

ישנם גורמים רבים נוספים המשפיעים על האושר הממוצע במדינה מלבד העושר. אם ישנם מצביעי חד"ש בין הקוראים הם בוודאי יתאכזבו לשמוע כי המדינות הקומוניסטיות לשעבר במזרח אירופה הן ככל הנראה המדינות הכי פחות מאושרות בעולם, גם לאחר שליטה בכל שאר המאפיינים שלהן. מדינות אמריקה הלטינית, לעומת זאת, הן די מאושרות באופן יחסי. אם נבחן רק מדינות עניות נגלה כי מדינות חמות הן מאושרות יותר ממדינות קרות. מדינות דתיות יותר הן בדרך כלל מאושרות יותר, אם כי הקורלציה איננה חזקה ויש כמה יוצאי דופן. לנושאים בריאותיים כגון תוחלת חיים או תפוצת מחלת האיידס, שמקובל להאמין שהם מאוד חשובים, אין השפעה מהותית על מדדי אושר (לאי שוויון אתייחס בהרחבה בחלקה השני של הרשומה).

באופן אינדיבידואלי כל המחקרים מוצאים כי בני אדם עשירים הם מאושרים יותר, אם כי בדומה למדינות הקשר הוא לוגריתמי – כלומר, אם אתה ממש עני אז תוספת של אלף שקלים להכנסה תקפיץ את האושר שלך באופן דרמטי, אך אם אתה בעשירון העליון תהיה זקוק לתוספת הרבה יותר משמעותית על מנת לחוות את אותו האפקט. דניאל כהנמן מצא גם כי מדדים מבוססי רגשות, תשובות לשאלות כגון "האם חשת כעס אתמול?" או "האם חשת אושר היום?", משתפרים מאוד במעבר מעוני אל הכנסה ממוצעת, אך מהשלב הזה והלאה השיפור קטן יותר.

למרות שהאפקט נעשה מעומעם ברמות גבוהות של עושר חשוב להדגיש: אותו מיתוס על האנשים העשירים המתוסכלים מרוב דאגה לנכסיהם או תחרות אל מול אנשים עשירים אחרים, לעומת העניים השמחים בחלקם, הוא רק מיתוס שנועד לנחם את העניים. אולי לא ניתן "לקנות אושר", אבל כסף בהחלט פותר הרבה מאוד בעיות בחיים, ומחסור בכסף בהחלט מוביל לסבל.

אושר במהלך החיים

אילו עוד גורמים משפיעים על האושר האינדיבידואלי מלבד העושר?

גיל, למשל. בממוצע רמת האושר היא גבוהה יחסית לצעירים, יורדת בדרמטיות בשנות העשרים המאוחרות, נשארת למטה בגילאי השלושים והארבעים, עולה בחזרה למעלה בגילאי הארבעים המאוחרים, אחרי שהילדים עוזבים את הבית, ויורד שוב בגילאי השבעים. הקשר הזה נשאר נכון גם כששולטים בהכנסה או במאפיינים אחרים, גם אצל נשים וגם אצל גברים (אם כי אחד הפירושים שניתנו לעניין זה הוא כי הפרטים היותר מאושרים בגילאי 30-40 עסוקים מכדי לענות לסקרים טלפוניים…).

אנשים דתיים כמעט תמיד יותר מאושרים מאנשים שאינם דתיים. יתכן גם שיש להם פירוש שונה לשאלת האושר – למשל, האם יהודים חרדים מאמינים שזו מצווה להיות מאושר? אולי כמה מקוראי הבלוג יוכלו לענות על השאלה הזו. מובטלים הם כמובן מאוד לא מאושרים, מה שמעלה שאלה מעניינת: האם הם היו מאושרים יותר לו המדינה הייתה מתירה להם לעבוד בשכר שמתחת לשכר המינימום, מה שהיה מחזיר אותם לשוק התעסוקה? ככל הידוע לי אין תשובה לשאלה הזו, אבל היא מעמידה בספק מדיניות סוציאלית מקובלת בכל מדינות המערב. אם אנשים שואבים אושר לא רק מהכסף שנכנס להם לבנק מדי חודש אלא גם מעצם היכולת לעבוד ולתרום לחברה, ייתכן כי עדיף להוריד את שכר המינימום ולצמצם את אחוזי האבטלה.

בשנת 2004 פרסם דניאל כהנמן ביחד עם מספר שותפים מאמר במגזין Science המנתח ברזולוציה גבוהה את רמות האושר של 909 נשים, אשר נדרשו במהלך ניסוי לנהל יומן מדוקדק של האירועים העוברים עליהן מדי יום ולתאר בפירוט כיצד הן הרגישו במהלך ביצוע הפעולות השונות. לפי תוצאות המחקר הפעילויות שתרמו במידה הרבה ביותר לאושר היו כמובן בילוי עם בני זוג וחברים, והפעילות שפגעה באושר במידה הרבה ביותר הייתה הנסיעה לעבודה – מסתבר שהיא אפילו גרועה יותר מהעבודה עצמה. אם מטרתן של ממשלות היא לשפר את האושר המצרפי של כלל אזרחי המדינה, האם לאור תוצאות המחקר הזה עליהן להתחיל להשקיע יותר כספים בקיצור זמני נסיעה לעבודה? בניגוד לתקציבי בריאות או נושאים אחרים כאן מדובר בחוויה יום-יומית – בסבל יום-יומי – של מרבית האוכלוסייה הבוגרת במדינה. אם נסיעה לעבודה היא חוויה כל כך גרועה, יתכן שכל נושא התשתיות מתוקצב בחסר הרבה מעבר למה שמקובל לחשוב. אלו כמובן רק כמה מהדוגמאות האפשריות לשאלות מדיניות חשובות שיכולות להיות מושפעות מתוצאות מחקרי האושר.

סיכום ביניים

למרות הבעייתיות המתודולוגית שלהם, מחקרי אושר מסוגלים להעלות שאלות המאתגרות את מה שחשבנו שאנחנו מבינים אודות העולם. ישנו כאן גם וויכוח פילוסופי: האם האושר הוא הדבר החשוב ביותר? למשל, דניאל כהנמן מצא במחקריו בעבר כי לאנשים יש בדרך כלל רמה קבועה של אושר. אירועים קיצוניים כגון זכייה בלוטו, אבדן קרוב משפחה או פציעה קשה בתאונת דרכים משנים את האושר רק באופן זמני, ולאחר מכן הוא חוזר בחזרה לרמה הקבועה. מכך ניתן להסיק כי מלחמה שתגרור הרג בקנה מידה גדול לא תשנה את רמת האושר במדינה בטווח הארוך, והמסקנה גם מתאימה לתוצאות המחקרים שלפיהם שיעור חולי האיידס במדינות אפריקניות שונות לא משפיע על רמת האושר שלהן. כיצד ניתן לשלב תוצאות כאלו עם ההיגיון הבריא של כל אחד מאתנו, על פיו אבדן חיי אדם בקנה מידה רחב הוא אחד הדברים הנוראיים ביותר שיכולים לקרות למדינה?

אלו שאלות קשות, אך אינני חושב שהפתרון עבורן הוא התעלמות מתוצאות מחקרי האושר. ברגע שמדובר בתוצאות עקביות על פני מדינות, תקופות ושיטות מדידה, סימן שהן מעידות על משהו אמיתי על האופן שבו בני אדם באמת חווים את העולם – גם אם האופן הזה לא תמיד אינטואיטיבי, גם אם לעיתים נגלה כאן אמיתות לא נוחות על עצמנו.

הוויכוח הפילוסופי אודות האושר הוא עתיק יומין, אך הממצאים האמפיריים החדשים מסוגלים לגשר בינו לבין החלטות מדיניות של ממש. לא במקרה הם מעלים בינתיים יותר שאלות מאשר תשובות; תהליך ההפנמה של משמעות תוצאותיהם נמצא רק בראשיתו.

בחלקה השני של הרשומה (שפורסם כבר באתר "הארץ", ואני אפרסם אותו גם כאן בימים הקרובים) אסקור את הקשר בין אושר לבין פמיניזם, אי שוויון, קפיטליזם ועוד.

Read Full Post »