Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ליכוד’

מספר אנשים העלו מאז פרסום תוצאות הבחירות את השאלה הבאה: כיצד יתכן שהשכבות החלשות, שמדיניותו של נתניהו לכאורה פגעה בהן, הצביעו לו בכל זאת?

עכשיו, בואו לא ניתמם: התשובה של חלק ניכר מהשואלים לשאלה היא ברורה. זו שאלה רטורית לחלוטין מבחינתם, והתשובה שלהם היא שמצביעי נתניהו הם נחותים, תינוקות שבויים ובורים שאינם יודעים מה טוב בשבילם. מטרת השאלה היא רק להוכיח את הנחיתות של מצביעי הליכוד, ולרוב היא מעורבבת עם חשיבה גזענית. הם גם מסווים את התשובה הזו מתחת לכל מני מונחים אקדמים מכובסים כגון "זהות" או "הצבעה שבטית", כאילו שהם עצמם לא מהווים שבט עם אמונות סמי-דתיות המבוססות בעיקר על משאלות לב. אמנם לא הצבעתי בעצמי לליכוד, אבל אישית אני מכיר מספר מצביעי ליכוד שאינם תינוקות שבויים, אינם עניים, חלקם אפילו אשכנזים שהיו שמאלנים בעברם (!).

אבל נעזוב את זה. נחזור להיתמם לרגע ונתייחס לשאלה שבתחילת הרשומה ברצינות, כאילו שלא מדובר בשאלה רטורית. האם נתניהו רע לעניים?

להלן הסיבות שבגללן התשובה לשאלה היא "לא".

1. נתניהו לא הגדיל את הפערים.

אי השוויון בישראל נמצא בעלייה רצופה מאז שנות התשעים עד אזור 2004-2007 (תלוי איך מודדים), ומאז הוא נמצא בירידה. אין שום תימוכין אפשריים לטענה שמהלך כלשהו שביצע דווקא בנימין נתניהו הגדיל את אי השוויון. בכהונתו כשר אוצר בשנת 2003 נתניהו אכן חתך את הקצבאות והוריד מיסים, אך מהלכים אלו עודדו אוכלוסיות רבות להיכנס לשוק העבודה ולדעת רבים תרמו דווקא לצמצום אי השוויון בשנים שלאחר מכן. הסיבה לכך פשוטה: מרבית האנשים לא אוהבים לעבוד. אם תתנו להם קצבאות כוללות בסכום X, הם יהיו מוכנים לעבוד (שלא בשחור) רק אם שכר העבודה יהיה גבוה מ-X, למשל, בעשרים או שלושים אחוזים, מכיוון שעבודה היא לא עניין כיפי במיוחד. אם תקצצו את הקצבאות חלקם יאלצו לצאת ולעבוד, ובהחלט יתכן שהשכר שלהם יהיה גבוה מהקצבאות שהם קיבלו לפני כן – הם פשוט העדיפו לקבל קצבאות ולא להרוויח אותו. במדדי אי השוויון הם יופיעו עם הכנסה גבוהה יותר, ואי השוויון יצטמצם. אותם הטיעונים תקפים גם לגבי שיעורי העוני.

מכון טאוב

2. נתניהו לא ניהל בשנים האחרונות מדיניות של הפחתת מיסוי על העשירים וקיצוץ הוצאות ממשלה.

בעוד שמדיניותו כשר אוצר ב-2003 כן כללה מתווה של הפחתות מיסים וקיצוץ קצבאות והוצאות, מאז שנת 2009 נתניהו לא הוביל מהלכים משמעותיים בסגנון הזה. מיסים רבים עלו, ביניהם גם מס החברות שנתפס (בטעות) כמס שבעיקר העשירים משלמים, בוטל הפטור ממס שבח וקוצצו הטבות לבעלי תארים אקדמיים. הוצאות הממשלה עלו, בין השאר בעקבות יישום חלקי של דוח טרכטנברג וסירובו של נתניהו לקצץ בהוצאות הביטחון, ובניגוד למסופר בעיתונים הוצאות על בריאות וחינוך לא נשחקו בשנים האחרונות – השיעור שלהן מתוך התוצר ומתוך תקציב הממשלה עלה או נשאר קבוע.

מקור – למ"ס

כפי שניתן לראות בתרשים, ההוצאה על בריאות נשארה באזור ה-12% מתקציב הממשלה בעוד שההוצאה על חינוך עלתה מ-15% לכ-17% בתקופת כהונתו של נתניהו, וביחס לתוצר הכולל שתיהן עלו. כל הכותרות שאתם מכירים על שחיקה פשוט אינן נכונות.

הקיצוצים העיקריים של ממשלת נתניהו האחרונה נגעו לקצבאות הילדים, והכוח המוביל כאן היה יאיר לפיד ולא נתניהו. הטענה היחידה שניתן לטעון כנגד נתניהו היא שעליית המע"מ בתקופתו פגעה בעניים יותר מאשר בעשירים, מכיוון שמדובר בסכום קבוע של כסף שמתווסף לחשבון הקניות ומהווה שיעור גבוה יותר מהכנסתם של העניים בהשוואה להכנסתם של העשירים. כמובן, מי שטוען שהעלאת מע"מ היא "מדיניות קפיטליסטית" לא מבין בכלל את משמעות המושג, והמדינות הנורדיות שהשמאל שואף להיות כמוהן מתהדרות בשיעורי מע"מ גבוהים לפחות כמו בישראל.

3. המהלכים הכלכליים העיקריים של הממשלות האחרונות ככל הנראה תרמו לעניים יותר מאשר לעשירים.

מאותה הסיבה שבגללה מקובל להניח שמע"מ פוגע בעניים יותר מאשר בעשירים, ניתן לטעון שהוזלת מוצרים עוזרת לעניים יותר מאשר לעשירים. על כן הרפורמות של כחלון בסלולר והרפורמות של בנט בכל הקשור למכסים ומכון התקנים תרמו לא מעט למצבם הכלכלי של עניי ישראל – העשירים יכלו להתמודד עם חשבונות סלולריים משפחתיים באזור האלף שקלים, אך על העניים זה היה נטל כבד מנשוא. אך חשוב להסתייג: מדובר על רפורמות מעטות למדי, שבדרך כלל נדחפו על ידי אנשים אחרים ולא על ידי בנימין נתניהו. הוא עצמו לא הראה עניין רב בנושאים כלכליים מאז 2009.

4. המצע הכלכלי של המחנה הציוני לא תורם יותר לעניים בהשוואה למפלגות אחרות.

נחלק נושא זה לשלוש.

4.1 אשליות

"אפס זקנים עניים תוך שנה", קראו שלטי החוצות עם תמונותיהם של בוז'י הרצוג וציפי לבני מביטים בממלכתיות אל עבר האופק. למי בדיוק פנו השלטים האלו? לילדים בני חמש? לאוכלוסיית בעלי הפיגור השכלי? לקהילת המאמינים בפיות וניסים? ואולי השלטים האלו מתחברים למה שכתבתי בתחילת הרשומה, להנחה שמצביעי הימין הם חבורה של מפגרים שסיסמאות כאלו הן מה שנדרש על מנת למשוך אותם למחנה הנכון?

נכון, למרבית אזרחי ישראל אין השכלה כלכלית ראויה מכיוון שבמשרד החינוך מעדיפים ללמד אותם על תולדות הרומאים מאשר על העולם שבו הם חיים, אבל אנשים הם לא עד כדי כך תמימים. הם יודעים שפוליטיקאים מבטיחים הבטחות ולא תמיד מקיימים, הם יודעים שעל מנת לחלק הטבות להמונים נדרש כסף, ואולי הם לא נלהבים כל כך להצביע למישהו שמזלזל באינטליגנציה שלהם.

4.2 האם הסוציאליזם טוב לעניים?

השמאל בטוח כל כך שהסוציאליזם מיטיב עם העניים, שאף אחד שם לא שואל את השאלות ההיסטוריות הנכונות – מדינת ישראל הרי הייתה סוציאליסטית הרבה יותר בעשורים הראשונים לקיומה, ובכל זאת בתקופות אלו מזרחיים ואויבים פוליטיים של השלטון הודרו על ידי מנגנוני המדינה ממרבית עמדות הכוח החשובות, האשכנזים בקיבוצים ובמושבים זכו לאדמות רבות ערך במרכז הארץ בעוד שהמזרחיים נשלחו לגור בערים ללא היתכנות כלכלית בלב המדבר, וההסתדרות וועדי העובדים השתלטו על כל העבודות הטובות. פלא שהקונספט הסוציאליסטי לא זוכה להערכה רבה בקרב יושבי הפריפרייה? פלא שהם מעדיפים את כחלון על פני טרכטנברג ושלי יחימוביץ' המזכירים להם את מנהיגי מפא"י של שנות השישים? האם זה כל כך לא רציונאלי מצידם לחשוב שאותה האידיאולוגיה ששימשה בעבר על מנת להפלות אותם תפגע בהם גם בעתיד? מפלגת העבודה הרי עדיין מחוברת בטבורה לוועדים הגדולים, ומרצ מחוברת לחקלאים.

4.3 מה ההבדל לעומת מה שמציעות המפלגות מימין?

כל המפלגות הבטיחו להוריד את מחירי הדיור, לטפל ביוקר המחיה על ידי הגדלת התחרותיות ולהקצות יותר כספים לרווחה, חינוך ונושאים דומים. מעבר על מצע המחנה הציוני לא מעלה הבדלים דרמטיים אל מול המצע של כחלון והתבטאויות של בכירי הליכוד, הבית היהודי ועוד. כולם מציעים גוונים שונים של אותם הרעיונות, פה ושם הפרטים שונים אבל הרוח הכללית זהה. רבים בשמאל מכנים את בנימין נתניהו "קפיטליסט", "ניאו-ליברל" ומילים דומות, ובשנת 2003 אולי הכינויים האלו היו נכונים, אך כיום אין שום עדות ממשית לכך שנתניהו אוחז באידיאולוגיה כלכלית שונה מזו שמציעים בשמאל. כפי שכתבתי לפני כן, נראה שהנושאים הכלכליים פשוט לא מעניינים אותו במיוחד בשנים האחרונות.

5. נתניהו לא ירה רקטות על שדרות.

לבסוף, נסטה לרגע מהנושאים הכלכליים ונחזור על עובדת בסיס חשובה: פעילי החמאס ירו את הרקטות על ישובי הדרום, ובהמשך גם על מרכז הארץ. לא ביבי. בשמאל תמיד שוררת ההנחה הקבועה שבדיוק כרגע ישנו "חלון הזדמנויות", ולו רק מפלגת העבודה הייתה בשלטון ישראל הייתה מנצלת את החלון הזה ומגיעה להסכם שלום עם הפלסטינים. אך העובדה היא שברק, אולמרט ואחרים לא הצליחו להגיע להסכם עם הפלסטינים למרות שניסו. אין שום תימוכין לטענה שלפיה גובה להבות הסכסוך נמוך יותר במהלך כהונתן של ממשלות שמאל (אם כבר אז ההפך), ואין שום סיבה מיוחדת להאמין שבוז'י הרצוג או שלי יחימוביץ' היו מצליחים למנוע את סבב הלחימה האחרון בעזה, או את סבב הלחימה הבא. אולי כן, אולי לא, קשה לדעת.

לא הייתי רוצה להיכנס לויכוח השמאל-ימין הסטנדרטי מכיוון שאני מרגיש ששני הצדדים לויכוח הזה סובלים מעודף ביטחון עצמי מטורף בצדקתם ומזלזול מוחלט הגובל בעיוורון כלפי כל טיעון שמעלה הצד שכנגד. כן הייתי רוצה לטעון שהעובדות המעטות שישנן יכולות לתמוך גם ב"אמונה השמאלנית" וגם ב"אמונה הימנית", ולא ניתן לטעון בוודאות שאחד הצדדים כאן טועה. בהחלט סביר מבחינת מצביעי הליכוד להאמין שתחת ממשלות שמאל מצבם הבטחוני יהיה גרוע יותר, זה לא הופך אותם לבורים או טיפשים.

סיכום: זה לא הכלכלה, טמבל

הבחירות האחרונות הזכירו במידה רבה את הבחירות של 1996. שום דבר משמעותי לא השתנה מאז, ובטח שלא מאז המחאה החברתית של 2011. החברה הישראלית נותרה מפולגת כפי שהייתה בעבר, כאשר השסעים העיקריים הם סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני וסביב נושאי דת ומדינה. לא סביב הכלכלה.

הציבור הישראלי אולי טוען שהנושאים הכלכליים עומדים בראש סדר העדיפויות שלו, והתקשורת מדגישה את הנושאים האלו מסיבות שונות ומשונות, אבל לא ייתכן שאזרחי ישראל מקבלים את החלטת הבחירות שלהם לפי נושאים כלכליים מכיוון שהמפלגות דומות מדי אחת לשנייה בנושאים אלו – כולן חוזרות על אותן הסיסמאות ואותן ההבטחות הריקות. כלכלה היא פשוט לא נושא משמעותי במדינת ישראל, בהשוואה לנושאים אחרים.

היא לא הייתה משמעותית במיוחד בבחירות 1996, כאשר ביבי נבחר לראשונה, ולא בשנת 1999, כאשר הוא הפסיד לברק, וגם לא בשנת 2009, ולא בשנת 2013, ובאופן שאינו מפתיע גם לא בבחירות שהתקיימו בשבוע שעבר. העניים לא מצביעים לנתניהו מתוך מחשבה שהוא ישפר את מצבם הכלכלי, אלא מתוך שלל שיקולים אחרים, מוצדקים יותר או פחות – והעשירים לא מצביעים לשמאל מתוך מחשבה שהמדיניות הכלכלית שלו טובה יותר, אלא גם מתוך שלל שיקולים אחרים, מוצדקים יותר או פחות. ישראל ישראלי קודם כל בוחר את המפלגה שאליה הוא יצביע, ולאחר מכן מספר לחבריו שתכנית הדיור שלה בעצם עדיפה על תכניות הדיור של המפלגות האחרות. למה? הוא לא יודע, אבל היא פשוט טובה יותר. על כן מפלגות השמאל לעולם לא יצליחו לרכוש את קולות העניים עם מדיניות סוציאליסטית, מכיוון שהנושא כלל אינו מעניין אותם, ובצדק.

למעשה, המגזר היחיד בארץ שמצביע בעיקר מתוך שיקולים כלכליים הם החרדים. במקרה שלהם גובה הקצבאות מיתרגם באופן ישיר לרמת איכות החיים, והם יודעים שללא נציגים בממשלה הקצבאות יפגעו כמעט באופן מיידי. עבור שאר אזרחי המדינה עוד ארוכה הדרך אל העולם המערבי המתקדם, שבו אזרחים משכילים ומיודעים מצביעים בעיקר על מנת למקסם את איכות החיים שלהם ופחות מתעניינים במטרות אידיאולוגיות מעורפלות, במאבקים אתניים ודמוגרפיים, בצדק, בשוויון, בציוויים היסטוריים ובנבואות זעם מימין ומשמאל. אולי, יום אחד.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

הערה: אני רוצה להודות למספר תורמים אשר תרמו לחשבון הבלוג בזמן האחרון. אני כרגע בתקופה של לחץ בעבודה ולכן תדירות הרשומות נמוכה יחסית, אבל יש מספר רשומות "בקנה" ואני מאמין שבקרוב הלחץ ישתחרר.


אמרה מפורסמת גורסת כי האויב הגרוע ביותר של "טוב" הוא "מצוין" – הנטייה האנושית להתמקד באופן האידיאלי שבו הדברים אמורים להיעשות מונעת לא פעם שינוי לטובה בפועל. דוגמה טובה לכך היא הפריימריז הפנימיים במפלגות הגדולות בישראל.

מלכתחילה מדובר בשיטה עקומה: מספר קטן יחסית של כמה עשרות אלפי אנשים בוחרים את רשימות הליכוד, העבודה ומפלגות נוספות לכנסת, ולמעשה מחליטים על זהות חברי הכנסת. לאותם בוחרים יש כוח רב, הרבה יותר כוח מאשר לישראלי הממוצע המצביע בבחירות הכלליות, והיכן שישנו כוח נמצאות גם קבוצות הלחץ המנהלות את הכלכלה הישראלית. ועדי עובדים, טייקונים, חקלאים, מתנחלים וכו' – לכל קבוצה יש את הכוח שלה לפקוד אנשים או לתרום לקמפיינים של מועמדים בבחירות הפנימיות, ובהתאם לכך להשפיע על התוצאה.

התוצאה הטריוויאלית היא שאין במי לבחור, מכיוון שרבים מהמועמדים בפריימריז הפנימיים עובדים עבור קבוצת לחץ כזו או אחרת, באופן פומבי יותר או פחות. העשירייה הראשונה במפלגות הגדולות ביותר בישראל כוללת לא מעט אנשים שכל הישגיהם בחיים מתמצים ביכולת להתחבר לאנשים הנכונים ולסחוף לטובתם את אותם עשרת אלפים קולות הנדרשים עבור מקום בכנסת. אנשים איכותיים יותר מעדיפים לרוץ במסגרת מפלגות המרכז האופנתיות, היכן שאין פריימריז, או לסמוך על שריונים של ראשי המפלגות, ורובם פשוט מוותרים על כל הרעיון. כך הגענו למצב שבו חברי הכנסת בישראל רחוקים מלהיות קבוצה איכותית במיוחד בממוצע.

התגובה הציבורית לתופעה הזו מוטעית. מרבית הציבור פשוט זורק באדישות את הסיסמה הסטנדרטית, "אין במי לבחור", כאילו שזה איזו שהיא עובדת טבע שנחתה עלינו משמיים, ואילו אחרים מריצים כל מני "סדנאות מנהיגות" ותכניות שונות ומשונות שנועדו לייצר את "המנהיג הבא" של מדינת ישראל. זו טעות – לא חסרים אנשים איכותיים בדור הנוכחי, אנשים עם הישגים מרשימים בגילאי 40-60 שיכלו למלא את שורות המפלגות הגדולות ולתרום לפוליטיקה הישראלית. לא חסרים מנהיגים. הם נמצאים בעולם העסקי, באקדמיה, בצבא ובשלל מקומות אחרים, והם לא נכנסים לפוליטיקה מכיוון שהם יודעים שאין להם סיכוי בהתמודדות אל מול הפוליטיקאים המקצועיים שיודעים כיצד לכרות את הדילים הנכונים בפריימריז הפנימיים.

חסם הכניסה שמקשה על אנשים טובים להיכנס לפוליטיקה נמצא במקומו כבר שנים רבות, אך הציבור בישראל יכול להסירו בקלות רבה – כל מה שנדרש זה להתפקד למפלגות הגדולות, תהליך שניתן לבצע באינטרנט בחמש דקות, בעלות מגוחכת של כמה עשרות שקלים בשנה (ראו פרטים בסוף). אם רק עשרה אחוזים מהמפגינים של המחאה החברתית היו מתפקדים למפלגת הליכוד ולמפלגת העבודה הפוליטיקה הישראלית הייתה נראית כיום שונה לחלוטין.

מכיוון שזה לא מה שקרה, למרות שרבים אמרו את אותם הדברים שאני אומר כאן כבר אז, אין ברירה אלא להסיק שהציבור הישראלי אולי מעוניין בשינוי אך הוא לא באמת מעוניין להשתנות. נראה כי הישראלי הממוצע בעיקר מעוניין להאשים אחרים: להאשים את הפוליטיקאים המכהנים, להאשים את הצד השני במפה הפוליטית, להאשים את שאר חלקי הציבור, להאשים את השיטה, להאשים כל אחד אחר שניתן ולא חס וחלילה לקחת אחריות ולעשות משהו מינימלי כמו להתפקד.

בבחירות הפנימיות גם לקבוצה של אלף-אלפיים איש ישנה השפעה משמעותית, ברגע שהם מציגים חזית אחידה. בבחירות הפנימיות של הליכוד הקבוצה הקוראת לעצמה "הליכודניקים החדשים" תמכה בעיקר בשני מועמדים צעירים אלמוניים יחסית, יואב קיש ושרן השכל, מובילי התנועה זומנו לפגישות עם שלל חברי כנסת ושרים מכהנים והאג'נדה שלהם זכתה להתעניינות רבה, ויואב קיש נבחר בסופו של דבר במקום ריאלי. מספר האנשים שמזכה אדם בישראל בפגישה אישית עם שרים המתחננים לעזרתו הוא נמוך עד כדי גיחוך בהשוואה לגודלה של האוכלוסיה – והכל נובע מאותה השיטה העקומה של הפריימריז הפנימיים.

בתור מתפקדים אתם לא צריכים באמת להתעמק בקורות חייו של כל חבר מפלגה אלמוני. כל מה שנדרש זה להיכנס כמה ימים לפני הבחירות לפורומים ועמודי פייסבוק של קבוצות כמו "הליכודניקים החדשים" התואמות את האג'נדה האישית שלכם, ולהתעדכן ברשימות המומלצים. אפילו אם תצביעו באופן אקראי לחלוטין בסופו של דבר, אתם עדיין מפחיתים מכוחן של קבוצות הלחץ. על כל אדם הגון שמתפקד למפלגה קבלני הקולות צריכים לפקוד עוד אחד מ"המחוברים" על מנת להכניס פנימה את אנשיהם. בסופו של דבר מספר העובדים בתעשייה האווירית שמוכנים לסור למרותו של חיים כץ מוגבל הרבה יותר ממספר האזרחים ההגונים במדינה שאכפת להם.

זו לא הפעם הראשונה שאני כותב את הדברים האלו. התגובות הסטנדרטיות שאני מקבל הן מאנשים החוששים להיות "סוס טרויאני" ולהתפקד למפלגה שהם לא בהכרח יצביעו אליה, ונפוצה יותר הגישה האפטית הרגילה של "כולם מושחתים ולכן דבר לא ישתנה". התגובה הראשונה מוטעית – אפשר לחשוב שהחשש מלהיות סוסים טרויאנים הוא מה שעוצר את חברי הועדים או המתנחלים מלהתפקד בהמוניהם למפלגות שאין להם שום כוונה להצביע להן – והתגובה השנייה היא נבואה המגשימה את עצמה.

אני לא מעוניין לעודד מצביעי חד"ש להתפקד לליכוד, אבל אם אתם באזור המרכז-ימין מבחינת דעותיהם הפוליטיות אין שום דבר רע בהתפקדות לליכוד, גם אם בבחירות האחרונות הצבעתם ליאיר לפיד – וכנ"ל לגבי התפקדות למפלגת העבודה עבור מי שמלכתחילה נוטה שמאלה. חברי קבוצות הלחץ "משחקים מלוכלך", והדרך היחידה לנצח אותם היא שהציבור הרחב יתלכלך גם הוא.

אם הציבור הישראלי לא מוכן לעשות את ההקרבה המינימאלית, להתפקד באינטרנט לאחת המפלגות הגדולות ולשלם כשישים שקלים לשנה, אז הציבור הוא האשם היחיד בכך ש"אין מי לבחור". לא הפוליטיקאים, לא השיטה, לא ההיסטוריה ולא מזג האוויר. זאת האמת הפשוטה: כל אדם ישר והגון שהתפקד בעצמו לאחת המפלגות הגדולות והצביע בבחירות הפנימיות לפי צו מצפונו לאנשים איכותיים ככל הניתן מהמבחר הנוכחי, תרם עד כה לפוליטיקה הישראלית הרבה הרבה יותר מכל הטוקבקיסטים הזועמים, מכל העיתונאים המתלהמים, מכל המפגינים הממלאים את הרחובות ונושאים שלטים, ומכל אותם צדקנים המתלוננים מדי בוקר וערב על כך ש"אין במי לבחור".

תסלחו לי על הקלישאות, אבל רוצים שינוי? היו אתם השינוי. אל תצפו שדברים טובים יקרו מאליהם, הם אף פעם לא קורים מאליהם.

לסיכום, התשובה לשאלה שבכותרת הרשומה היא פשוטה: בגללכם. אין במי לבחור בגלל שאתם, ברובכם, לא עשיתם את המאמץ המינימאלי על מנת לוודא שכן יהיה במי לבחור. בגלל שאתם לא מעורבים מספיק. בגלל שאתם מפחדים להתלכלך. מקרי השחיתות שממלאים את העיתונים בימים האחרונים? לא רק בגלל פאינה קירשנבאום. לא רק בגלל השיטה. גם בגללכם. כי אם היו יותר אנשים הגונים בתוך המערכת, האנשים שאינם הגונים היו מתקשים יותר לפעול. כפי שכתבתי בעבר, כל עם מקבל את המנהיגים שמגיעים לו. תסתכלו במראה ותראו שם את שמעון שבס, את אריה דרעי, את אהוד אולמרט, את כולם. זה לא הם, זה אתם. הכנסת היא בסך הכל מראה של החברה הישראלית – יותר נכון, של אותו חלק בחברה הישראלית שטרח להתפקד.

הבחירות הפנימיות במפלגות הגדולות הסתיימו כבר, וממילא עכשיו כבר מאוחר מדי לדאוג לנושא עבור הבחירות הקרובות לכנסת בגלל תקופות האכשרה שיש במרבית המפלגות (אדם יכול להשתתף בבחירות הפנימיות רק לאחר שהיה חבר מפלגה במשך זמן מסוים). אבל הפוליטיקה בישראל תזזיתית והפכפכה, ואין סיבה לחשוב שהבחירות הבאות לכנסת יתרחשו רק בעוד 4 שנים. הזמן הטוב ביותר להתפקד למפלגות הגדולות היה לפני שנתיים, הזמן השני הטוב ביותר הוא עכשיו. האם הציבור הישראלי יהיה מוכן להשקיע חמש דקות מחייו ושישים שקלים בשנה מכספו על מנת לנסות ולשנות משהו, או שהוא יעדיף להמשיך ולשקוע בתוך האפטיות החמימה והנוחה, להזדעזע מכתבות על שחיתות ולא לחשוב חס וחלילה שיש משהו שהוא יכול לעשות בנידון? האם הוא ימשיך לחלום על "המצויין", על האידיאלי, ולוותר על הסיכוי לשפר את המצב הנוכחי? אני מניח שנצטרך לחכות לבחירות הבאות על מנת לראות.

—————-

התפקדות למפלגת העבודה:

http://hitpakdut.havoda.org.il/mifkad

התפקדות למפלגת הליכוד:

http://www.likud.org.il/register-heb

התפקדות למרצ:

http://meretz.org.il/mini/hitpakdut_new/

התפקדות לבית היהודי – המפקד לכנסת הנוכחית הסתיים.

(מומלץ בחום לא לתת את הפלאפון שלכם במסגרת הפרטים של ההתפקדויות, אם אינכם רוצים לקבל מאות SMSים ועשרות טלפונים בימים שלפני הבחירות הפנימיות)

Read Full Post »

עמדותיו הכלכליות של הציבור בישראל

במדינת ישראל אין ימין כלכלי.

בכנסת ניתן לזהות לא יותר משניים-שלושה פוליטיקאים בכירים שיש להם אידיאולוגיה ליברלית אמיתית (נתניהו, פייגלין, אולי שטייניץ). במשרד האוצר ישנם פקידים עם אידיאולוגיה כלכלית ימנית, אך גם הם מקדמים לא פעם התערבות ממשלתית בשוק החופשי, ובשאר המשרדים נראה כי אין פקידים כאלו כלל. איני חושב שקיימים במדינת ישראל כולה יותר מכמה מאות אנשים שיודעים על הסתירה בין עיקרון החופש לבין עיקרון השוויון. התפיסה הסטנדרטית היא שקפיטליזם עוזר לעשירים, וסוציאליזם עוזר לכולם. כאשר מדברים על כלכלת ארצות הברית, הדעה המקובלת היא כי הדמוקרטים מייצגים את כל העם, והרפובליקנים מקדמים אג'נדה ימנית שתעזור רק לעשירים. תומכי הרפובליקנים בארץ תומכים בהם בדרך כלל מסיבות של ימין בטחוני ויחס לישראל, לא ימין כלכלי. רבים אפילו לא יודעים שהימין הכלכלי תומך בממשלה קטנה ומיסים נמוכים, והשמאל ההפך.

מבין העיתונים, אולי רק דה-מרקר מבטא באופן עקבי זווית כלכלית ימנית מתונה. כלכליסט נמצא עמוק בשמאל הכלכלי, ולעיתים אף בשמאל הקיצוני, וכלכלנים ימניים מוצגים בו בתור הזויים וקיצוניים. רוב הפרשנים הכלכליים המובילים בידיעות, מעריב והארץ הם בשמאל הכלכלי (יוצאי דופן כוללים אולי את נחמיה שטרסלר ומירב ארלוזורוב). גם באקדמיה הישראלית כמעט שלא תמצאו דעות כלכליות ימניות, ואפילו בפקולטות לכלכלה ומנהל עסקים הן נדירות ביחס לפקולטות מקבילות בארצות אחרות. חלק מהציבור הימני בארץ אולי פיתח לאחרונה אידיאולוגיה כלכלית ליברלית, אבל זוהי רק תגובת נגד למחאה החברתית הסוציאליסטית שנתפסת כמייצגת את השמאל.

במצב העניינים הזה, אף פוליטיקאי בישראל לא יכול לעמוד בפני הציבור ולדבר על חופש, על שגשוג, על ערכים ליבראליים. אף אחד לא יבין מה הוא רוצה, או מה הקשר בין מיסים נמוכים לחופש. התקשורת תתייג ישר אותו בתור ניאו-ליברל קיצוני המושפע מתנועת מסיבת התה האמריקנית, ובאותה הנשימה גם תאשים אותו במשבר הכלכלי העולמי, בשכרם הגבוה של מנהלי הבנקים, ובתספורת של יצחק תשובה. זה אמנם יהיה הוגן בדיוק כמו להכתיר את שלי יחימוביץ' בתור קומוניסטית מסוכנת ולהאשים אותה ברצח העם של סטאלין, אבל מעט מאוד אנשים במדינת ישראל יבינו את חוסר ההוגנות.

עשרות שנים של שלטון סוציאליסטי וחינוך סוציאליסטי והתעסקות מתמדת בבעיות ביטחוניות על חשבון בעיות כלכליות יצרו כאן עם בעל השקפות קולקטיביסטיות, ורעיונות כגון חופש אישי או ממשלה מצומצמת הם פשוט זרים לגנום הישראלי. באופן אישי חבל לי שזהו המצב, אבל חייבים להיות ריאליים. אין סיכוי להנהיג בישראל מהפכה ליבראלית אמיתית, מהסוג שהשמאל מנסה לשכנע אותנו שכבר התרחשה כאן. אבל יש סיכוי להעביר שורה של רפורמות שיחזקו את המשק במידה ניכרת, תחת הכינוי הפופולארי "סוציאל דמוקרטיה". אזרחי מדינת ישראל אולי לא נלהבים ממשטרים כלכליים קפיטליסטיים בסגנון של ארצות הברית ושוויץ, אבל את סקנדינביה כולם אוהבים.

"סוציאל דמוקרטיה" – לא מה שחשבתם

שלי יחימוביץ' וחבריה השתלטו לחלוטין על המושג "סוציאל-דמוקרטיה" ונכסו אותו לעצמם, שלא בצדק. ההשתלטות הזו הצליחה תודות לבורות משמעותית שקיימת בקרב הפוליטיקאים, הציבור והתקשורת לגבי משמעותה של סוציאל-דמוקרטיה, והדרך שבה בנויה כלכלתן של מדינות סוציאל-דמוקרטיות מודרניות ומצליחות. לפני שהתחלתי לחקור את הנושא לעומק, חשבתי גם אני שהצלחתן של המדינות הנורדיות מהווה אתגר לרעיונות קפיטליסטיים. אך ברגע שמביטים מקרוב על כלכלותיהן, מגלים שלפי מדדים רבים המדינות הנורדיות (והולנד, שכלכלתה מנוהלת על פי המודל הנורדי) הן יותר קפיטליסטיות אפילו מארצות הברית.

הפורום הכלכלי העולמי הוא ארגון שוויצרי אשר מפרסם דוחות עבי כרס אודות מידת התחרותיות של מדינות שונות. בדוח עבור השנים 2012-2013 עשר המדינות התחרותיות ביותר בעולם כוללות בין השאר את הולנד במקום החמישי, את שבדיה במקום הרביעי, ואת פינלנד במקום השלישי (שוויץ במקום הראשון, ארצות הברית במקום השביעי, וישראל במקום 26). המדד שלפיו נבחרו המדינות התחרותיות כולל מעל מאה אינדיקאטורים שמתחלקים ל 12 קטגוריות עיקריות: מוסדות, תשתיות, סביבה מאקרו-אקונומית (גירעון, אינפלציה וכו'), בריאות וחינוך בסיסי, חינוך גבוה, יעילות שוק המוצרים, פיתוח שוק ההון, יעילות שוק העבודה, רמה טכנולוגית, גודל השוק, תחכום עסקי, וחדשנות. שימו לב: שום מילה על שוויון. הדוח המדובר דן רק ביעילות כלכלית, אותו מונח שנוא אשר גורם לפוליטיקאים מהשמאל ומנהיגי ארגוני עובדים בישראל להתעורר באמצע הלילה כשמצחם מכוסה בזיעה קרה.

במדד של גמישות שוק העבודה למשל, דנמרק במקום השמיני, פינלנד במקום 15, הולנד במקום 17, נורווגיה במקום ה 18, ושבדיה במקום ה 25. זה אומר בין השאר שבמדינות האלו יותר קל לפטר ולשכור עובדים מאשר בישראל (מקום 40) וצרפת (מקום 66), שלא לדבר על ספרד (מקום 108) או יוון (133) שמיקומן גרוע יותר מרוב מדינות העולם השלישי. עניין זה נובע ממדיניות ה flexicurity, שילוב של גמישות עם ביטחון לעובדים, עליה הרחבתי כאן – בניגוד למדיניות הגנה על עובדים שקיימת במדינות ים תיכוניות כושלות כגון ספרד ויוון. תמונה דומה חוזרת על עצמה גם במדדים אחרים. במדד של יעילות שוק המוצרים הולנד במקום השישי, שבדיה במקום 12, פינלנד במקום 18, ודנמרק במקום ה 19. זה אומר שבשווקי המוצרים שלהן יש יותר תחרות ופחות פיקוח ממשלתי, פחות מכסים על ייבוא ופחות מונופולים וקרטלים מאשר בישראל (מקום 43), צרפת (מקום 46), ואפילו ארצות הברית (מקום 23). המדינות הנורדיות לא מגינות על יצרנים מקומיים מפני תחרות בין לאומית. מס החברות בהן הוא מהנמוכים בעולם המערבי (חפשו אותן כאן, וראו גם כאן, ויש מקורות נוספים למי שרוצה). הפרטה אינה מילה גסה בסוציאל-דמוקרטיות המודרניות: למשל, כ 10% מתלמידי בית הספר היסודיים בשבדיה, ו – 13% מתלמידי בית הספר היסודיים בדנמרק לומדים בבתי ספר פרטיים (ראו כאן, וכאן).

כל המדדים שציינתי כאן הם מאפיינים קפיטליסטיים מובהקים, הסותרים חד משמעית את הצהרותיה של שלי יחימוביץ' לגבי המדיניות הרצויה בישראל. מייצגי הסוציאל-דמוקרטיה בישראל מתנגדים לבתי ספר פרטיים, מתנגדים לגמישות בשוק העבודה, ותומכים במונופולים, מכסים וקרטלים שפוגמים ביעילות שוק המוצרים. הסוציאל-דמוקרטים הישראלים אינם מובילים אותנו בכיוונה של שבדיה, אלא תומכים במדיניות ים תיכונית סטנדרטית בדומה לזו שהייתה נהוגה ביוון, ספרד או פורטוגל בעשורים האחרונים.

לעומת המאפיינים הקודמים, קיים שיעור המס הגבוה במדינות סקנדינביה שמוביל להוצאה ממשלתית גבוהה על שירותים שונים – מאפיין יחיד מהצד הסוציאליסטי של המפה האידיאולוגית, החלק היחיד במדיניות הנורדית שהשמאל הישראלי מסוגל לאמץ.

 

כפי שמציין פרופ' עומר מואב בהרצאתו המצוינת, אין שום צורך שיהיה קשר בין מידת מעורבות הממשלה במשק לבין מידת החלוקה מהחדש של העושר. לא חייב להיות טרייד-אוף בין יעילות כלכלית לבין שוויון. הממשלות בסקנדינביה מסבסדות אולי דמי אבטלה גבוהים, אבל הן לא מתערבות בשוק החופשי. הציבור בישראל וכלי התקשורת לחלוטין עיוורים לנקודה הזו. אפילו עיתונים כלכליים שנוגעים פה ושם בנושא הנורדי ממשיכים בדרך כלל עם האבחנה המטעה הסטנדרטית, כאשר הם שמים בצד אחד את הסוציאל-דמוקרטים ובצד השני את הקפיטליזם. פה ושם מתראיינים מומחים בתקשורת ומנסים להבהיר את הטעות, אך היא מושרשת כל כך עמוק שקולם אינו נשמע.

במערכת הבחירות הנוכחית, הליכוד יכול וחייב לשנות את המציאות הזו – לא רק במטרה לסחוט עוד כמה מושבים בכנסת, אלא למען עתידה הכלכלי של מדינת ישראל. המחאה החברתית יצרה הזדמנות פז לעסוק בנושאים כלכליים-חברתיים, ולהרחיב את הדיון הציבורי בנושאים האלו. במסגרת מערכות הבחירות הקודמות, אם פוליטיקאי כלשהו היה מתחיל לדבר בטלוויזיה על מכסי ייבוא ומיסים עקיפים הציבור היה מחליף ערוץ, והמראיינים שלו היו נרדמים. כיום, פתאום כולם נורא מתעניינים בנושאים האלו.

על מנת לעקור מהשורש תפיסה מוטעית, דיונים אינטלקטואלים בבלוגים וראיונות עומק אינם מספיקים. נדרש משהו מעבר לכך – משהו קליט, שנטמע בזיכרון הציבורי דווקא משום שהוא לכאורה נוגד את האינטואיציה. וכאן נכנסת לפעולה "התוכנית הסקנדינבית

".

התוכנית הסקנדינבית

מטרתה של התוכנית הסקנדינבית של הליכוד תהיה להוביל את כלכלת המדינה בכיוונן של הכלכלות הסוציאל-דמוקרטיות המובילות בעולם. הבסיס לתוכנית יהיה דוח טרכטנברג, והיא תכלול מספר אלמנטים עיקריים:

· הפחתת מכסים והגברת התחרות במשק

· הגברת השקיפות השלטונית

· ייעול המגזר הציבורי תוך כדי שיפור השירות לאזרח

· רפורמה במערכת המס

· הרחבת שירותים ציבוריים באופן מדוד, בהתאם למצב המאקרו-כלכלי

האלמנטים כשלעצמם לא מחדשים הרבה, ורובם היו מופיעים ממילא במצע הכלכלי של תנועת הליכוד. אז היכן החידוש?

החידוש הוא הצהרת הכוונות. במקום לומר שדרושה רפורמה כזו או אחרת, או שהליכוד מאמץ את דוח טרכטנברג בתגובה למחאה החברתית, יש כאן אמירה ברורה וחזקה יותר לגבי המטרה הסופית של התוכנית כולה: אנחנו רוצים להיות סקנדינביה. אנחנו רוצים שוק תחרותי, אנחנו רוצים כלכלה חזקה ויציבה, אנחנו רוצים ממשלה יעילה, אנחנו רוצים יותר שוויון בהכנסות, ואנחנו מאמינים שאם מדינות סקנדינביה השיגו את כל אלו בו זמנית אז גם מדינת ישראל יכולה. טרכטנברג עסק באופן ספציפי במחאה ובדרישותיה; התוכנית הסקנדינבית תהיה רחבה הרבה יותר, במטרה לתת מענה גם למגזרים שלא יוצגו במסגרת המחאה ולבעיות ארוכות טווח.

התוכנית תדרוש בחינה עמוקה יותר של האופן שבו בנוי המגזר הציבורי במדינות סקנדינביה, בהשוואה למגזר הציבורי במדינת ישראל. היא תדרוש הסכמים חדשים עם ההסתדרות ועם מגזרים שונים בחברה הישראלית, אולי אפילו עם מפלגות האופוזיציה של אחרי הבחירות. היא תדרוש רפורמות כואבות שעלולות לעלות הרבה בטווח הקצר. ייתכן שלא תהיה ברירה אלא לשנות את שיטת הממשל כולה. אין כאן פתרונות קסם, בטח לא משהו שניתן לפרט ברשומה בבלוג באורך של כמה אלפי מילים, ותהליך השלמתה של התוכנית ייקח שנים רבות. יש כאן תהליך שהליכוד, אחרי הבחירות הקרובות, יכול להתחיל ולהתניע.

התוכנית הסקנדינבית והגירעון בתקציב

הגירעון הנוכחי בתקציב יחייב כל ראש ממשלה עתידי בסדרה של קיצוצים וגזירות. איך עובדה זו מתיישבת עם הרצון להפוך לסקנדינביה?

מתיישבת מצוין, מסתבר – וזאת משום שהעיקרון שמוביל את מדינות סקנדינביה בניהול כלכלותיהן אינו "בזבז כמה שיותר", אלא "בזבז כמה שיש לך". בשנות התשעים, כאשר שבדיה נקלעה למשבר כלכלי קשה, הממשלה קיצצה באכזריות את כל מה שדרש קיצוץ. זו לא הייתה פעולה שנבעה מאידיאולוגיה ניאו-ליבראלית קיצונית, אלא מחוש אחריות מפותח. כיום מדינות אלו הן בין היציבות ביותר בעולם מבחינת רמות החוב שלהן. זוהי לא תופעה מקרית.

השילוב של העלאת מיסים וייעול הממשלה, בו זמנית, הוא שילוב שמאפיין את המדינות הנורדיות, והוא גם הדרך הבטוחה ביותר לסתימת הגירעון בתקציב. התוכנית הסקנדינבית היא לא חלק מהבעיה, אלא חלק מהפתרון.

התוכנית הסקנדינבית וערכי הליכוד

מפלגת העבודה לא יכולה להוביל תוכנית מהסוג הזה, בטח שלא תחת הנהגתה של שלי יחימוביץ'. באופן היסטורי, מפלגת העבודה מחוברת לוועדים הגדולים במשק, למונופולים מקומיים שמונעים תחרות, לחקלאים ועוד. כפי שמציינים מעת לעת בהומור (נדמה לי שאפרים קישון אמר זאת לראשונה) העשירים בישראל מצביעים ברובם לשמאל, ולא במקרה. רובם התעשרו בזכות מונופולים וקרטלים שהשמאל דואג לשמר. שלי יחימוביץ' וחבריה מתחברים מצוין לחלק של הגדלת המיסים וההוצאות הציבוריות, אבל הם לא מסוגלים להתחבר לחלק של הגברת התחרותיות במשק, למלחמה במונופולים וקרטלים מקומיים, להפרטת פעילות ממשלתית לא חיונית ועוד.

הליכוד, לעומת זאת, יכול להתחבר לכל חלקיה של התוכנית. מטרות הליכוד כוללות בין השאר את המטרות הבאות:

· ביצורה הכלכלי של המדינה ויצירת תנאים נאותים לצמיחה כלכלית ולכינון משק חופשי-

תחרותי הנושא את עצמו והמבוסס על יוזמה חופשית, והימנעות הממשלה, ככל הניתן

ממעורבות במשק

· אחריות ממלכתית לרמה סבירה של בטחון הפרט, חינוך, בריאות, תעסוקה ואיכות

הסביבה

נכון, מיסים גבוהים (לא כולל מיסי חברות) סותרים את העקרונות הליבראליים שבנימין נתניהו מנסה להוביל בשנים האחרונות. אבל בציבור הישראלי אין תמיכה של ממש במדיניות של מיסוי נמוך, וממילא נדרש להעלות מיסים על מנת להפחית את הגירעון הנוכחי. במקום להעלות את המיסים על מנת לפטור משבר זמני, עדיף לעשות זאת כחלק משינוי תפיסתי כולל בדרך שבה בנויה כלכלת מדינת ישראל.

התוכנית הסקנדינבית והמזרח התיכון

מלבד מזג האוויר, המצב הביטחוני ואחוז הבלונדיניות באוכלוסייה, ישנם מספר הבדלים בין מדינות סקנדינביה לבין מדינת ישראל שמחייבים גם הבדלים בשיטה הכלכלית. אלו הבולטים ביניהם:

1. שחיתות

א. שחיתות ברמה השלטונית

בכתבה שפורסמה בדה-מרקר אודות המדינות הנורדיות, שאלו המראיינים הישראלים בכירים במגזר הציבורי האם הם לא חוששים מפקידים במשרדי האוצר שם שיעברו למגזר הפרטי, מה שיכול לפגוע באינטרסים שלהם. הבכירים ענו שהם לא מכירים תופעה כזו. זה פשוט לא משהו שקורה. ככל הידוע לי, הפרטות במדינות הנורדיות לא מובילות לתופעות של שחיתות שהתרחשו כאן.

מיסים גבוהים מובילים לממשלה גדולה, וממשלה גדולה היא ממשלה שיש לה כוח רב. אם מלכתחילה הייתה קיימת שחיתות שלטונית, כוח רב יותר יצור שחיתות גדולה יותר. לכן, רפורמה בכיוונים אלו חייבת ללכת יד ביד עם רפורמה שתשפר את השקיפות השלטונית. שקיפות היא הדרך היחידה להבטיח לאזרחים שכספי המיסים שלהם הולכים לשירותים לאזרחים, ולא נעלמים בתוך מערכת בזבזנית שמיועדת לשרת מקורבים לצלחת. זו הדרך היחידה לפתור את בעיית האמון שהציתה את המחאה החברתית.

ב. שחיתות ברמה הפרטית

בישראל קיימת כלכלה שחורה משמעותית, כמו במדינות ים תיכוניות אחרות. מספיק להסתכל על נתוני ההכנסה לפי עשירונים ולהשוות אותם לנתוני הצריכה לפי עשירונים – הצריכה של העשירונים הנמוכים גבוהה הרבה יותר מההכנסות המדווחות שלהם. לאורך זמן, לא ייתכן שמדובר רק בחובות. השחיתות הזו יוצרת מצב שבו נטל המס נופל על אוכלוסייה יחסית מצומצמת, בזמן שחלק משמעותי מאזרחי המדינה עובדים בשחור. כפי שנכתב בדוח טרכטנברג, העניים בישראל משלמים פחות מיסים ביחס לעניים במדינות הנורדיות ובמדינות אירופה באופן כללי. זה לא מצב שיכול להימשך אם אנחנו רוצים להיות סקנדינביים. חייבים להילחם בשוק השחור, הציבור כולו חייב לשאת בנטל הכלכלי.

2. שסעים אתניים ותרבותיים

ההבדל השני המשמעותי הוא השסעים האתניים והתרבותיים הקיימים בישראל. השסעים האלו פוגעים בסולידריות החברתית – כל מגזר רוצה לסחוט כספים עבור עצמו, תוך התעלמות ממגזרים אחרים בחברה. יהודים רבים לא רוצים שכספי המיסים שלהם ישמשו להצלת עיריות ערביות כושלות, והערבים אינם מרגישים מחויבים לשלם מיסים למדינה שרואה בהם "בעיה דמוגרפית" ולא אזרחים שווי זכויות. חילוניים לא מוכנים לשמוע שסבסוד חוגים למדעי הרוח באוניברסיטאות אינו שונה מהותית מסבסוד ישיבות של חרדים, והחרדים מעולם לא הביעו עניין רב בכל נושא שאינו קשור ישירות לתקציבי הישיבות וההטבות שלהם.

מכיוון שהעוני נפוץ במיוחד בחברה החרדית והערבית, תנאים סוציאליים נדיבים מדי כבר יוצרים שם מלכודות עוני – דורות שלמים של צעירים שלא משתלם להם לצאת ממעגל האבטלה או להפסיק לעבוד בשחור. גידול בתשלומי ההעברה ללא התייחסות מיוחדת למלכודות העוני באוכלוסייה החרדית והערבית רק יחריף את הבעיה.

3. ארגוני העובדים

באופן היסטורי ארגוני העובדים בישראל התרגלו לשיטת עבודה הנפוצה במדינות הים תיכוניות, ולא במדינות הנורדיות. במסגרת השיטה הזו הם משתמשים בכוחם הפוליטי על מנת לסחוט כמה שיותר כספים מהמדינה, ומבטיחים לעובדיהם קביעות, הגנה בפני פיטורים, והטבות שכר חריגות.

"תוכנית סקנדינביה" לא יכולה לעבוד ביחד עם ארגוני עובדים מהסוג הזה. על מנת לתמוך בהטבות סוציאליות נדרש משק עשיר ותחרותי, ולשם כך נדרש שוק עבודה גמיש, במסגרתו ניתן לפטר עובדים בכל המגזרים בקלות יחסית. זה המצב בסקנדינביה, למרות שאחוז נכבד מהעובדים חבר בארגונים. למעשה, באופן פרדוקסלי, דווקא מכיוון שאחוז נכבד מהאוכלוסייה חבר בוועדי עובדים הם לא יכולים לסחוט את המדינה כפי שאותו מיעוט ישראלי סוחט אותה. קשה הרבה יותר לסבסד הטבות פנסיוניות מרחיקות לכת ל 70% מהאוכלוסייה. בכל אופן, לא ניתן לכפות בכוח את השינוי הזה, הוא ידרוש עבודה ביחד עם ארגוני העובדים הקיימים ולא נגדם.

ההבדלים הללו דורשים התייחסות מיוחדת והתאמות מיוחדות והרבה עבודה על הפרטים, אך הם לא פוגעים ברעיון העקרוני. ישנם הבדלים משמעותיים גם בין שבדיה לפינלנד, ובין דנמרק להולנד, ובין כולן לבין נורווגיה העשירה במשאבים, ובכל זאת כל המדינות האלו הן סוציאל-דמוקרטיות מצליחות. והן לא היו כך תמיד – למשל, פינלנד הייתה מדינה ענייה למדי במהלך רוב ההיסטוריה שלה, ושבדיה חוותה משבר כלכלי חמור בשנות התשעים. זהו לא גורל נתון מראש, אלא בחירה. השילוב של משק תחרותי, מיסים גבוהים ושקיפות שלטונית ניתן ליישום בכל מקום, גם תחת המגבלות שאיתן מדינת ישראל מתמודדת, והוא הגרעין המרכזי והחשוב.

ומה הם יאמרו?

השמאל, כמובן, יודיע מיד שמדובר בספין ציני ומרושע. איך ייתכן שדווקא בנימין נתניהו, הניאו-ליבראל המרושע וחברם של הטייקונים, יוביל אותנו לסקנדינביה המובטחת? איך יכול להיות שסוציאל-דמוקרטיה ושוק חופשי אינם הפכים גמורים?

השלב הבא בתגובת הנגד יהיה להתחיל ולנבור בנתונים, לחפש את הכשלים בתוכנית, לנסות להסביר לציבור הרחב מדוע התחרותיות ומיסי החברות הנמוכים בעצם לא כל כך חשובים למודל הנורדי, או שהם כן חשובים אבל ישראל בעצם נורא שונה ולא צריך ליישם כאן את מה שעובד שם. בקיצור, הם יגמגמו, כי הנתונים די חד משמעיים – לא ניתן לקיים מדיניות סוציאלית רחבה ללא כלכלה חזקה, ולא ניתן לקיים כלכלה חזקה ללא משק תחרותי, ועופר עיני הוא ההפך ממשק תחרותי.

אחרי שהם יסיימו לגמגם, לא תהיה להם ברירה אלא לחזור לסיסמאות. מן הסתם משהו על מעמד הביניים, צדק חברתי, או שקר כלשהו אחר. אולי הם יבינו שנגמרה להם התחמושת הכלכלית ויעברו לדבר על הנושא הפלסטיני, מי יודע.

"תוכנית סקנדינביה" תחשוף את השקר המסתתר מתחת לערימת ההבטחות של השמאל הישראלי ואת הבורות הכלכלית של הפוליטיקאים המובילים אותו ומבטיחים ארוחות חינם לציבור הרחב – כל זאת תוך כדי יצירת דיון ציבורי שיפחית גם את מידת הבורות בציבור ובתקשורת. יש לה את הפוטנציאל לשבור את הדעות הקדומות הנפוצות בארץ כנגד כל אזכור של מושגים כגון "תחרות" או "הפרטה", וברגע שהדעות הקדומות הללו ישברו יהיה ניתן ליישם כאן רפורמות שיקדמו אותנו באמת בכיוונן של כמה מהמדינות המוצלחות ביותר בעולם המערבי.

Read Full Post »

הדמוקרטיה היא אשליה. בהרבה מדינות בעולם, שיטת הבחירות היא רק "דמוקרטית בערך" – כלומר, העם לא קובע מי ישלוט בו על ידי רוב פשוט של מצביעים, כאשר לכל קול משקל שווה. למשל, בבחירות לנשיאות ארצות הברית בנובמבר 2000 הפסיד אל גור לג'ורג' בוש למרות שקיבל כחצי מיליון יותר קולות ממנו, בגלל שיטת האלקטורים המוזרה של האמריקנים. בישראל הפגיעה בעיקרון הדמוקרטי מתרחשת בעיקר בבחירות המקדימות הפנימיות במפלגות (הפריימריז), הקובעות את דירוג המועמדים לכנסת.

במסגרת הפריימריז, קבוצה קטנה מאוד מהאוכלוסייה קובעת למעשה את הרכבן של המפלגות הגדולות ביותר בארץ, מלבד מפלגת "ישראל ביתנו", בה לא מתקיימות בחירות כאלו. העם כולו אמנם בוחר את המפלגה שתנצח בבחירות, אבל למשתתפים בבחירות הפנימיות ישנה השפעה גדולה יותר מאשר לכל אזרח אחר במדינה. על פי כתבה בעיתון דה-מרקר, בבחירות האחרונות בחרו 28 אלף איש את הדירוג של מועמדי קדימה, 48 אלף איש את הדירוג של מועמדי הליכוד, ו – 36 אלף איש את הדירוג של מועמדי מפלגת העבודה. בסך הכל ניתן לומר כי 116 אלף איש, 2% מהבוחרים, בחרו 68 מהח"כים. כל אחד מחברי המפלגות הגדולות שווה למעשה פי 34 מאשר אזרח ממוצע מבחינת יכולתו להשפיע.

זה לא דמוקרטי במיוחד, אבל זו השיטה, והיא עובדת כך שנים רבות. ומיהם אותם אזרחים "שווים יותר" אשר כוחם הדמוקרטי גדול פי 34 מכוחנו? קל לנחש: נציגיהם של קבוצות האינטרסים השונות שבגללם מדינת ישראל היא כמעט המדינה הענייה ביותר במערב. במפלגות השמאל נכנסים לשם כל החקלאים והקיבוצניקים, ובמפלגות הימין נכנסו לשם לאחרונה המתנחלים בהמוניהם בעקבות משה פייגלין, ויש גם מקום לעיירות הפיתוח ושלל מבקשי נדבות וג'ובים וועדי עובדים (גם בימין וגם בשמאל) וכל מי שיש לו אינטרס ששווה לו להגן עליו.

ועכשיו, גם אני.

 

מי לא נמצא שם, אתם שואלים?

אתם.

כן, כן. אתם לא שם. אני אישית לא מכיר אף אחד שהתפקד אי פעם למפלגה כלשהי. לציבור הרחב אין זמן לכך, האינטרסים שלו מורכבים יותר, ואינם נעים סביב סובסידה יחידה כזו או אחרת. לציבור הרחב גם אין סיבה להילחם עבור כספי מדינה, דווקא מכיוון שהוא כל כך רחב. נראה זאת על ידי דוגמה, מכיוון שנראה שהנושא בלבל כמה אנשים בתקופת ההפגנות של הקיץ.

במדינת לה-לה-לנד חיים 100 גמדים. נניח של 90 מתוכם יש ילדים, והם מפגינים מול הממשלה בדרישה לחוק חינוך חינם מגיל 3, ודורשים גם כי הממשלה לא תממן אותו על ידי קיצוץ בשירותים חברתיים אחרים, כפי שעשה כאן ביבי. עלות החוק הוא 10 ₪ לתושב בעל ילדים, כלומר 900 ₪ בסך הכל. הממשלה מסכימה, מחוקקת את החוק, ומממנת אותו על ידי העלאת מיסים לכל 100 התושבים. כל תושב ישלם עוד 9 ₪. הגמדים ההורים קיבלו חינוך בשווי 10 ₪, ושילמו 9 ₪ במיסים, כך שהרוויחו בסך הכל שקל יחיד.

במדינה חיים גם עשרה גמדים חובבי מוזיקה קלאסית. הם מפגינים מול הממשלה בדרישה לסבסוד מופעים של הפילהרמונית, שעולים, נגיד, 50 ₪ לגמד – סה"כ 500 ₪ לעשרת הגמדים. הממשלה מסכימה, מממנת את החוק על ידי העלאת מיסים לכל 100 התושבים, כל אחד עוד 5 ₪. חובבי הפילהרמונית הרוויחו כל אחד מוצר בשווי 50 ₪, וספגו העלאת מיסים של 5 ₪, כך שהרוויחו 45. רואים מה קרה כאן? לקבוצה גדולה לא שווה להיאבק על הטבות, כי עלותן תתקזז עם עליית המיסים ההכרחית. לקבוצות קטנות ומלוכדות זה שווה, והן עושות זאת כל הזמן – על חשבוננו.

אולי הגיע הזמן שנבקש מהן יפה להפסיק?

 ידידי ר' היה הראשון שהציע לי להתפקד למפלגה כלשהי, לפני מספר שנים. לא היה לי זמן, לא היה לי כוח, לא חשבתי שזה ישנה משהו. המחאה החברתית שינתה את דעתי בנידון.

עכשיו, אני כן חושב שזה ישנה משהו. לא בגלל שאני עצמי קיבלתי יותר כוח, אלא בגלל שכמה מאות אלפי ישראלים יצאו לרחוב בדרישה לשנות את המציאות. על מנת לשנות את הרכבן של המפלגות שלנו דרושים הרבה פחות ממאות אלפי ישראלים. למעשה, גם אם עשרת אלפים איש יתפקדו לליכוד, עשרת אלפים נוספים לעבודה, ועוד עשרת אלפים לקדימה, הם יוכלו להשיג שינוי משמעותי. שלושים אלף איש לכל מפלגה, ואנחנו כבר שולטים בפוליטיקה הישראלית.

 

אינני אומר לכם לאיזו מפלגה להתפקד, או לאיזו מפלגה אני התפקדתי. מדובר במפלגה שאני מסוגל להזדהות עם האידיאולוגיה שלה באופן חלקי, ואינני מרוצה מהאנשים שנמצאים במיקום גבוה ברשימתה. מה שכן חשוב, לדעתי, זה להתפקד למפלגות שיש סיכוי כלשהו שהן יהוו חלק מהממשלה הבאה. הרכב החברים של מפלגות זניחות באופוזיציה לא משפיע על המציאות במדינת ישראל. אני לא רואה בפעילות הזאת "סוס טרויאני", ואיני נלהב לראות תומכי מרץ מושבעים מתפקדים לליכוד על מנת להפוך את ההרכב שלו ליותר שמאלני. זו לא המטרה לדעתי.

המטרה הסופית היא זו: לנקות את הכנסת. להוציא ממנה את כל אותם פרצופים מזויפים והזויים שהשתלטו לנו על מסכי הטלוויזיה. להוציא ממנה את הנציגים של קבוצות האינטרסים, את העסקנים, את כל אותם אנשים שאינם טורחים להגיע לוועדות וסוגרים עניינים בלחיצות יד הרחק מעינו של הציבור. אנשים כאלו קיימים בכל המפלגות הגדולות, ומשיחות עם חברים נראה לי כי ישנה הסכמה די רחבה לגבי האישים בהם מדובר. המטרה היא לא להוציא מהמפלגות הגדולות את הימניים, או את השמאלנים, או את הדתיים. המטרה היא להוציא משם את כל אותם אנשים שלא היינו נותן להם לנהל אפילו חנות מכולת. להשאיר שם אנשים ישרים, שאוחזים באידיאולוגיה ברורה ומובנת, אנשים אינטליגנטים שלא נסחפים אחרי רוח תקשורתית כזו או אחרת. מהבחינה הזו, בני בגין ושלי יחימוביץ' טובים בעיני באותה המידה, ולא אכפת לי שהאידיאולוגיה שלהם הפוכה לחלוטין ושאינני מסכים עם שניהם.

"ניקיון" הכנסת לא יפתור את הבעיות הדמוגרפיות של מדינת ישראל. הוא לא יסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא לא יחסל את הריכוזיות באופן מיידי, ולא ישפר את השוויון או יחזיר לכאן מוחות שברחו לחו"ל. הניקיון בסך הכל יציב שם למעלה, בחלונות הגבוהים, אנשים ראויים. אם ישנה דרך כלשהי להתמודד עם שלל האיומים על עתידנו, רק אנשים ישרים, רחבי אופקים ואמיצים יוכלו להוביל את המדינה בכיוונה. ייתכן שהדרך הזו תגרום לחלקם לשנות את עקרונותיהם, ייתכן שלא, אבל הם הסיכוי הטוב ביותר שלנו.

תהליך ההתפקדות פשוט למדי. ניתן לעשות זאת באינטרנט, והעלות זניחה למדי. אלו הם האתרים:

מפלגת העבודה:

עלות: 50 ₪ לשנה.

אתר אינטרנט

מפלגת הליכוד:

עלות: 64 ₪ לשנה ליחיד, 96 ₪ לשנה לזוג (יקר יותר משתי המפלגות האחרות… מעניין למה)

אתר אינטרנט

מפלגת קדימה:

עלות: 50 ₪ לשנה.

אתר אינטרנט

לפי עמוד הפייסבוק של קבוצת "מתפקדים", הפריימריז בשלושת המפלגות, בהן בוחרים את רשימות המועמדים לכנסת, מתקיימים לרוב כחצי שנה לפני הבחירות לכנסת. במידה והבחירות אינן מתקיימות במועדן מסיבה כלשהי (ובישראל זה קורה לא מעט), הפריימריז מתקיימים כשלושה חודשים לפני הבחירות לכנסת. אם הבחירות לכנסת הבאה יתקיימו במועדן בנובמבר 2013, הפריימריז במפלגות הגדולות יהיו בקיץ 2013. לכל מפלגה גדולה יש תקנון הקובע את נהלי הבחירות והחברות במפלגה. בכל המפלגות יש תקופת הכשרה –  פרק זמן מרגע ההתפקדות ועד שהחברים החדשים מקבלים זכות להצביע בפריימריז, על מנת למנוע מאנשים להתפקד למפלגה בסמוך לפריימריז רק על מנת להצביע למועמד מסוים, ואז לעזוב את המפלגה. תקופת ההכשרה משתנה בין מפלגה למפלגה ועומדת על חצי שנה במפלגת העבודה, 14 חודשים בקדימה, ו-16 חודשים בליכוד.

מי שיתפקד עכשיו לאחת משלוש המפלגות הללו יוכל להצביע כבר בפריימריז הקרובים. מי שיחכה, ימצא את עצמו מחוץ למשחק. בכל מקרה, אני רואה במהלך הזה משהו לטווח הארוך, שישפיע גם על מערכות הבחירות הבאות, לא רק על זו הקרובה.

 

זוהי הדרך. אין משהו אחר.

כל המחאות וההפגנות והסיסמאות והטוקבקים וההחרמות והבלוגים והעמודים בפייסבוק לא שווים הרבה. גם הקמת מפלגות חדשות היא משהו שנוסה פה בעבר ללא הצלחה, חבל לחזור שוב על הפארסה הזו. התפקדות למרכזי המפלגות, לעומת זאת, שווה הרבה. זו הדרך לשינוי. איני יודע אם זה מה שיציל את המדינה מגורל עצוב, אבל זו תהיה התחלה. קודם כל בואו נשים שם למעלה אנשים אינטליגנטים וישרים, אחר כך נחשוב הלאה.

ימי ההפגנות והפופוליזם נגמרו, והכדור במגרש שלנו.

הגיע הזמן לבעוט.

Read Full Post »