Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מגדר’

ראשית, מספר הערות:

רציתי להודות למספר עוקבים אשר תרמו לאחרונה לחשבון הבלוג, וכן לברך עוקבים חדשים שהצטרפו בחודשים האחרונים. כולכם מוזמנים לעקוב אחרי גם בפייסבוק, שם אני מפרסם בתדירות גבוהה הרבה יותר מאשר פה. למשל, רק לאחרונה כתבתי על הקשר בין אי שוויון לצמיחה, על מחקר חדש בנוגע לחשיבותו של סטאטוס היחסי המבוסס על טייסים גרמניים ממלחמת העולם השנייה, על ההשוואה בין התמודדותו של אריאל שרון עם משבר הנדל"ן בתחילת שנות התשעים למדיניות של כחלון כיום, ועוד. כמו כן, אני משתף בפייסבוק קישורים למאמרים אחרים מעניינים, וכן לרשומות שלי שמתפרסמות פעם בחודש בבלוג של מכון פרידברג לכלכלה (הרשומה האחרונה שפרסמתי שם עוסקת במגבלות על חופש המגורים).

הרשומה הנוכחית (שפורסמה במקור בבלוג שלי באתר הארץ) היא רשומת אורח מאת הדס פוקס, חוקרת במרכז טאוב, המסיימת בימים אלו תואר שני בכלכלה במסלול המחקרי המשותף של האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת תל אביב. לאחרונה הדס פרסמה מחקר המנתח לעומק את פערי השכר המגדריים בישראל, ועל כן ביקשתי ממנה לכתוב רשומה לבלוג על הנושא. דיון בפערים מגדריים לרוב גורר המון אמוציות וטריגרים רגשיים, ואני מאמין שגישה מעט יותר רציונלית, מעט יותר מבוססת-נתונים ופחות מתלהמת, כפי שמייצגת פוקס כאן, יכולה להזריק לתוכו מנה גדושה של שפיות. תהנו.


יום האישה הבין-לאומי 2017 מאחורינו, והדיון הנצחי על פערי השכר בין גברים לנשים מסרב לדעוך. כותרות בעיתונים (וחברות כנסת לא מעטות) מדברות על פערי שכר מגדריים של עשרות אחוזים ומלינות על אפליה, ומנגד פוסטים של ליברטריאנים מסבירים שאין שום אפליה, והכל נובע מההבדלים המובנים והבלתי-ניתנים-לערעור בין גברים לנשים. אם עוד לא מיציתם לגמרי את הנושא, באדיבותו של אורי כץ אסקור כאן בקצרה את עיקרי הממצאים שעלו ממחקר שפרסמתי בנושא לאחרונה, במסגרת דוח מצב המדינה 2016 של מרכז טאוב.

לזכותם של המתדיינים הנצחיים ייאמר שהנתונים אכן עשויים לבלבל במבט שטחי. פער השכר הגולמי בין נשים לגברים נמצא במגמת ירידה עם השנים אך הוא עדיין גדול, ועמד על 32% בשנת 2015 – נתון גבוה לכל הדעות. אבל התמונה כמובן מורכבת יותר, היות שיש עשרות גורמים שעשויים להשפיע על רמת השכר של עובד. במחקר ניסיתי להביא בחשבון כמה שיותר גורמים כאלו, ולבדוק מה חלקם בקביעת פער השכר הכולל בין גברים לנשים. הכלי ששימש לכך הוא פירוק Oaxaca (הסבר למיטיבי לכת – הפירוק בודק איזה חלק מפער השכר נובע מהבדלים בתכונות בין נשים לגברים ואיזה חלק נובע מהבדלים במקדמי הרגרסיה). הפירוק גילה שרוב פער השכר (71%) מוסבר בגורמים פשוטים וקלים לזיהוי, שיפורטו מיד. ומה עם האפליה? אולי היא קיימת במקומות מסוימים ובאופן נקודתי, אבל היא בוודאי לא יכולה להיות הסבר עיקרי לפער השכר הגדול בין המינים.

הגורם המשמעותי ביותר בפער הוא ההבדלים בשעות העבודה: מעל 50% מפער השכר הכולל נובע מכך שנשים עובדות פחות שעות מגברים, ועקב כך גם מרוויחות פחות (ראו תרשים). זה נכון כמעט בכל תחום ובכל תפקיד – היקף המשרה הממוצע של נשים קטן יותר. ייתכן שלקוראי העמוד המידע הזה נשמע טריוויאלי, אבל מפתיע לגלות בכמה מהמחקרים והכתבות על פערי שכר מגדריים אין התייחסות למספר שעות העבודה ולהיקף המשרה.

הגורם השני בחשיבותו לפער השכר הוא ההבדל במשלחי היד והענפים שבהם מועסקים גברים ונשים (באמידה הנוכחית הוא הסביר 14% מהפער). ככלל, גברים פונים לתפקידים שהשכר הממוצע בהם גבוה יותר. בפרט, אחוז גבוה מהנשים מועסקות במקצועות חינוכיים ואחוז גבוה מהגברים מועסקים במקצועות טכנולוגיים –  והמצב הזה לא השתנה כמעט ב-15 השנים האחרונות. יתרה מכך, גם בקרב סטודנטים (העובדים של מחר) לא רואים שינוי משמעותי. יש עלייה יפה בשיעור הסטודנטיות למשפטים ולרפואה, אבל נשים הן עדיין הרוב הגדול מבין הסטודנטיות לחינוך, ומיעוט מבין הסטודנטים למדעי המחשב. בחוגים להנדסה דווקא הייתה עלייה בשיעור הנשים ב-20 השנים האחרונות, אבל המספרים עדיין נמוכים מאוד: רק 27% מהסטודנטים בחוגים האלה הם נשים, ורובן לומדות בחוגים שנחשבים יוקרתיים פחות – הנדסת מזון וביו-טכנולוגיה, למשל – ולא בחוגים שמובילים למקצועות עתירי שכר, כמו הנדסת מחשבים וחשמל.

אם כן, שני גורמים בלבד – שעות העבודה ומשלח היד – מסבירים חלק גדול מאוד מהפער, אבל גם אחרי שמנטרלים את השפעתם נשים משתכרות בממוצע 13% פחות מגברים. האם כאן טמון הרמז לאפליה? לא בהכרח. למרות כל המשתנים שהובאו בחשבון בפירוק הקודם, עניין מהותי אחד עדיין לא נבדק: היכולות האישיות של העובד. מטבע הדברים קשה מאוד למדוד תכונות אישיות, אבל ציוני בגרות ופסיכומטרי – למרות כל הבעייתיות הגלומה בהם – עשויים לשקף במידה מסוימת את התאמתו של העובד לדרישות בשוק העבודה. לפיכך, במחקר נערכה בדיקה נוספת שכללה את כל המשתנים הדמוגרפיים של העובדים שנכללו בבדיקה הקודמת וגם את ציוני הבגרות והפסיכומטרי שלהם (לפי בסיס נתונים ייחודי שבנה הלמ"ס. חשוב לציין שבשל מגבלות הנתונים ההשוואה נערכה עבור אקדמאים בגילי 31–29 בלבד).

באמידה הזו התקבלו כמה תוצאות מעניינות (המוצגות בתרשים למטה). ראשית, בקרב גילאים אלו פער השכר נמוך יותר מאשר בכלל האוכלוסייה (30%). שנית, הגורמים הנצפים שהובאו בחשבון הסבירו 78% מהפער. בניגוד לתוצאות בקרב כלל האוכלוסייה, בקרב אקדמאים לתחום התעסוקה היה המשקל הגבוה ביותר בקביעת הפער: 56% (גם מפני שאקדמאיות רבות יותר מועסקות במשרה מלאה). כישורי העובדים שנוספו למשוואה – ובעיקר רמת הלימודים במתמטיקה והציון הכמותי בפסיכומטרי – הסבירו עוד 13% מהפער.

מה אפשר ללמוד מהנתונים האלה לגבי הגורמים לפערי השכר?

מצד אחד, כאמור, הפירוק מוכיח שרוב פער השכר נובע מגורמים מוסברים וידועים, בדומה לממצאים של מחקרים אחרים שנעשו בעולם. האמידה שכללה את מלוא הנתונים שהובאו בחשבון במחקר – ניסיון, היקף משרה, משלח יד, לאום וציוני בגרות ופסיכומטרי – הותירה פער שכר בלתי-מוסבר של 6% בלבד, ובהחלט ייתכן שלו היו עומדים לרשותי נתונים נוספים (למשל מקצוע ברמת פירוט גבוהה יותר או דרגה ניהולית) הפער היה קטן אף יותר.

מצד אחר, אפליה ישירה היא אינה הבעיה האפשרית היחידה בשוק העבודה. אמנם אנחנו נכנסים כאן לשטח אפור והרבה פחות מדיד, אבל אסתכן ואומר כי לא בטוח שהשוני העצום בהיקפי המשרה של גברים ושל נשים נובע תמיד מבחירה חופשית. לא מעט מחקרים (וגם חוכמת ההמונים) מגלים שמרבית הזוגות בישראל חיים בבתים בלתי שוויוניים בעליל, בעיקר בתחום הטיפול בילדים. שעות העבודה הארוכות בישראל, וכן הנורמות החברתיות לגבי התפקידים המגדריים במשק הבית, בוודאי לא מסייעים לזוגות שמעוניינים בחלוקה מאוזנת יותר. הפיכתן של הנשים לשרות הפנים באופן כמעט בלעדי מכתיבה לא רק את שעות העבודה שלהן, אלא גם את המקצועות שהן בוחרות – ותחום ההוראה הוא ככל הנראה הדוגמה המוחשית ביותר לכך.

חסידי תאוריית הפערים המובנים בין המינים בוודאי יאמרו כעת שהנטייה למקצועות טיפוליים והומניים, וגם הנטייה לרצות להיות בסביבה למען הילדים, היא חלק מטבען של נשים. אחרים (ואחרות) יאמרו שיש גורמים סביבתיים המעורבים בעניין. כך או כך, כשמביטים על מערכת היחסים בין נשים למתמטיקה, מתגלה תמונה עגומה רבת שנים של אי-משיכה הדדית. ככלל, נשים מצליחות יותר מגברים  ברוב מדדי ההשכלה, מהיסודי ועד האוניברסיטה: ציוני המיצ"ב של ילדות גבוהים יותר בממוצע, הן זכאיות לתעודת בגרות בשיעורים גבוהים יותר, וציוני הבגרות שלהן גבוהים יותר במרבית התחומים. אולם כל אלו מתבטלים כשמדובר במקצועות ריאליים בכלל, ובמתמטיקה בפרט. בכיתה ה' הישגי הבנים והבנות במתמטיקה דומים מאוד, אבל עד התיכון נפתח ביניהם פער. כשאותן תלמידות הופכות לנערות הן נרתעות מלימודי מדעים כמגמה מורחבת ומלימודי מתמטיקה ברמת חמש יחידות – וכשהן כבר לומדות ברמה הזו, הן מצליחות פחות; זה כמעט המקצוע היחיד שבו הציון הממוצע בחמש יחידות של נשים נמוך משל גברים. בפסיכומטרי התמונה דומה: אמנם ציוני הגברים גבוהים מציוני הנשים בכל המקצועות, אך הפער בחלק הכמותי משמעותי יותר. בשנים האחרונות יש תכניות שנועדו לעודד נשים ללימודים מדעיים, אבל רובן מתמקדות בנערות בתיכון, וככל הנראה זה שלב מאוחר מדי.

אין דרך לשלול את ההנחה שנשים פחות מתחברות למקצועות ריאליים, אבל לי אישית אין ספק שמדובר גם בהשפעות חברתיות שמרחיקות נשים מהמקצועות האלה. כל אישה בעלת נטייה ריאלית מחזיקה בסיפורים משלה על מי שניסו לדכא את הנטייה הזו. במקרה שלי אחת המחנכות בתיכון לא התביישה לספר לאבא שלי שבעלה הפיזיקאי אמר לה שבנות לא צריכות ללמוד פיזיקה. אבא שלי גיחך והמשיך הלאה, אבל אני בטוחה שיש הורים ובנות שלקחו אותה יותר ברצינות.

לסיכום: השאלה אם בכלל אפשר וצריך להגיע לשוויון מלא היא שאלה של תפיסת עולם. באופן אישי אני חושבת שכל עוד לא יביאו ילדים לעולם ברחם מלאכותי, רוב הנשים ירצו להיות מעורבות בגידול הילדים יותר מאשר גברים. אבל המחקר חידד עבורי עניין חשוב: אף על פי שלא ניכרת בשוק העבודה אפליית שכר, בהחלט ניכר בו קיטוב. כאשר שוק העבודה אינו גמיש ומאלץ את העובדים (גברים ונשים כאחד) לבחור בין מקצוע רווחי לחיי משפחה, וכאשר מעודדים ילדות ונשים להתמקד במקצועות הומניים, הבחירה החופשית נפגעת קשות – וכך גם השוויון בשוק העבודה. ייתכן מאוד שגם אם המחסומים יוסרו הבחירות המגדריות ייוותרו שונות, ועקב כך עדיין יתקיימו פערי שכר. באופן אישי בחרתי לעבוד בתחום שהמשכורת בו נמוכה ביחס לשכר שיכולתי להרוויח במקצועות אחרים בתחום לימודיי (מדעי המחשב וכלכלה), וכך אני תורמת במו ידיי להגדלת פער השכר המגדרי. יש דברים שיותר חשובים לי ממשכורת, וכנראה אני לא היחידה. עם זאת, צריך לחתור למצב שבו אנשים בוחרים את המשרות שמתאימות להם לפי משאלות לב ויכולות, ולא בגלל הסללה חברתית לתחום כזה או אחר.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

כלכלנים, כידוע, אוהבים להידחף לכל תחום הכולל נתונים ובני אדם המקבלים החלטות. במהלך מאה השנים האחרונות הם חקרו לעומק את הרגלי הצריכה, ההשקעה, רכישת השכלה, והעבודה של אנשים ומוסדות. בשני העשורים האחרונים כמה מהם החלו להיכנס לטריטוריה לא נודעת עבור הדיסציפלינה: אהבה, הבחירה בפרטנרים לחיי זוגיות. מסתבר שלרדיפה אחר בני זוג איכותיים ישנן השלכות מרחיקות לכת על כלכלתן של מדינות שלמות, כולל משתנים כגון רמת ההשכלה הממוצעת, הריבית הריאלית במשק, שיעור האבטלה ועוד.

הכלכלנים שיצרו את התחום הנקרא "כלכלת משפחה" החלו לשאול שאלות כגון אלו: כיצד בוחרים גברים ונשים עם מי להתחתן? אלו פרמטרים משפיעים על הסיכוי לגירושים? אלו פעולות עושים גברים ונשים על מנת להגדיל את הסיכוי שלהם למצוא בני זוג טובים יותר? איך נקבעת חלוקת העבודה בתוך הבית ומחוצה לו? איך מתקבלות החלטות לגבי מספר הילדים הרצוי?

בתוך התחום של כלכלת משפחה אני אתמקד כאן בנושאים הקשורים להיווצרות הזוגיות, או במילים אחרות – בכלכלה של האהבה.

 

לפני שאספר לכם קצת על המחקרים בתחום, רצוי לזכור את נקודת מבטם של הכלכלנים. כלכלנים בונים מודלים מתמטיים, שלרוב מסתמכים על בני אדם רציונאליים שמנסים למקסם תועלת. בניגוד לדימוי הציבורי הנפוץ, כלכלנים אינם מניחים שבני אדם ממקסמים כסף, וזאת גם לא משמעותה של הרציונאליות הכלכלית, כפי שכתבתי בעבר. רציונאליות, בקצרה, אומרת שאנשים ממקסמים באופן עקבי משהו, לא משנה מה. זה כמובן לא נכון במאה אחוזים, אלא סוג של קירוב של המציאות, שלפעמים עובד יותר טוב ולפעמים פחות (ראו ערך משברים כלכליים וריצות על בנקים).

מודלים של כלכלת משפחה לרוב עוסקים בגברים ונשים שמנסים למקסם איזו שהיא תועלת שהם מרוויחים מהנישואים. בשביל שהעסק יהיה מעניין, מוסיפים לגברים ולנשים האלו תכונות כגון מראה חיצוני, שכר, שנות השכלה וכו', ומניחים שיש להם העדפות התלויות בתכונות האלו לגבי בני הזוג האידיאלים. לתהליך שבו גברים ונשים בוחרים עם מי להתחתן קוראים הכלכלנים "שוק הנישואים", ומתייחסים אליו באותה ציניות חסרת רומנטיקה שבה הם מתייחסים לכל שוק אחר.

נקודת המבט הזו תופסת חלק מהדברים, ולא תופסת דברים רבים אחרים. למשל, אין הרבה מודלים כלכליים שבהם ההעדפות משתנות (לדוגמה, בעקבות המהפכה הפמיניסטית). את הדברים האלו לרוב משאירים לסוציולוגים לחקור, זה פשוט הופך את המודלים המתמטיים לטריוויאליים ולא מעניינים וסוציולוגים אינם בונים מודלים מתמטיים. כמו כן, האהבה שחוקרים הכלכלנים איננה עיוורת או לא-רציונאלית כמו זו שבסרטים ההוליוודיים, אלא דווקא די רציונאלית ומחושבת. אני חושב שלגבי עניין זה דווקא המודלים הכלכליים יותר קרובים למציאות מאשר הוליווד.

כלכלני משפחה מבצעים ניתוחים על נתוני סקרים רחבי היקף של מאות אלפי אנשים על מנת לבדוק את נכונות התיאוריות, או לבחון צעדי מדיניות שונים לאורן של התיאוריות הללו. כלים שנפוצים בפסיכולוגיה וסוציולוגיה כגון ראיונות עומק ומחקר איכותני, או ניסויים מלאכותיים מבוקרים, פחות נפוצים בתחום הזה ובאופן כללי אצל כלכלנים (אם כי לאחרונה כלכלנים מעט יותר פתוחים בפני ניסויים, בייחוד בתחום של כלכלה התנהגותית).

 

המודל הבסיסי של זיווג

נתחיל מכך שבני אדם מעוניינים בזוגיות, מסיבות ביולוגיות ברורות מאליהן. זוגיות מאפשרת לפרטים להרוויח תועלת שלא יכלו לקבל לו היו נשארים בודדים. במודל הבסיסי ביותר, בני הזוג אינם יכולים לקבוע כיצד לחלק בין שניהם את התועלת מנישואים, כל אחד מקבל את התועלת עבור עצמו. כמו כן, אין שום "חיכוכים", כגון אינפורמציה לא מלאה לגבי בני הזוג הפוטנציאלים, מאמץ שנדרש להשקיע בחיפוש בני זוג וכו'. יש חבורה של גברים, וחבורה של נשים, כאשר לכל גבר יש העדפות ברורות וידועות לגבי כל הנשים (הוא הכי רוצה את אישה מספר 83, אח"כ את אישה מספר 67, וכך הלאה), ולכל אישה יש העדפות ברורות וידועות לגבי כל הגברים. אז מה יקרה? אם נתונה לנו חבורת גברים ונתונה לנו חבורת נשים, האם ניתן למצוא זיווג יציב לכולם, שבו אין גבר שמעדיף אישה אחרת על פני אשתו, וגם אותה אישה מעדיפה אותו על פני בעלה?

מסתבר שכן. הבעיה הבסיסית הזו נקראת Stable marriage problem, והיא נפוצה לא רק בכלכלה אלא גם במדעי המחשב, במגוון של אפליקציות. פתרו אותה בשנות השישים שני מתמטיקאים בשם David Gale and Lloyd Shapley. הם פיתחו אלגוריתם שאם הפרטים יפעלו על פיו לא יכול להיווצר זיווג שאינו יציב, במובן שהגדרתי לפני כן, ואתם יכולים לקרוא עליו כאן. שלבי האלגוריתם, בקצרה:

1. כל גבר מציע את עצמו לאישה שהוא הכי מעדיף

2. כל אישה בודקת אם עדיף לה להיות בודדה על פני כל ההצעות שהיא קיבלה. אם לא, אז היא בודקת מהי ההצעה הטובה ביותר, דוחה את כל שאר ההצעות, ולגבר הטוב ביותר משיבה ב"אולי" נון-שלנטי שכזה, מחזיקה אותו "on hold", במלאי.

3. גברים שנדחו (שלא קיבלו תשובות "אולי") משחקים שוב, פונים לאישה הטובה ביותר מאלו שלא דחו אותם. אי אפשר לחזור לאותה אישה פעמיים.

4. הנשים חוזרות לשלב 2, "זורקות" גברים מהמלאי במידה שהן קיבלו עכשיו הצעות טובות יותר.

כמובן, אותו אלגוריתם יכול לפעול גם הפוך, כאשר הנשים מציעות את עצמן לגברים ולא ההפך, וייתכן כי יתקבל פיתרון שונה שגם הוא יציב.

הטענה כאן היא לא שבני אדם מפעילים את האלגוריתם הזה במציאות. לא, במציאות קורה איזה שהוא בלגן אקראי ולא ברור שחותר בסופו של דבר בכיוון של זיווג יציב. אבל כשעובדים על נתונים כלשהם או על מודל תיאורטי ורוצים לחזות מה יקרה, אפשר להשתמש באלגוריתם כדי להגיע לזיווג היציב במהירות.

 

חיסרון מרכזי של המודל הנ"ל הוא ההנחה כי לא ניתן לחלק את התועלת מהנישואים בין הפרטים, כלומר אין תועלת הניתנת להעברה. אם נניח שנשים מחפשות גברים עשירים, האם יכול להיות מקרה שבו גבר עני יחסית מציע לאישה לשטוף את הכלים כל יום אם תבחר בו ולא במישהו עשיר יותר, שיזלזל בה? אם נניח שגברים מחפשים נשים יפות, לא יכול להיות מקרה שבו אישה פחות יפה מציעה לגבר אטרקטיבי להשקיע ולבשל לו עוגות תפוחים מופלאות, או להסכים לתנוחות סקס אקזוטיות, בתמורה לכך שיבחר בה ולא בחברתה הדוגמנית? באופן זה, גברים ונשים שנחשבים נחותים יותר בשוק הנישואים מסיבות שלא בשליטתם יוכלו לפצות על הנחיתות הזו.

בשביל מודל שיכלול תועלות הניתנות להעברה בין הפרטים, מוותרים על הדירוגים האישיים מלפני כן, ויוצרים מטריצה אחת המתארת את התועלת מהנישואים של גבר X לאישה Y, שהיא פונקציה של התכונות של גבר X ואישה Y. למשל, אם לגברים ולנשים חשובה ההשכלה של בני זוגם, אז התועלת מנישואים יכולה להיות (x+y) / 2, כאשר x הוא מספר שנות ההשכלה של הגבר ו – y הוא מספר שנות ההשכלה של האישה. התכונות של הפונקציה הנ"ל קובעות למעשה עד כמה לגברים או לנשים משתלם "לשלם" בתועלת עבור בני זוג טובים יותר. ייתכן שלגברים המשכילים יהיה משתלם לשלם יותר בתועלת עבור נשים משכילות, וייתכן שדווקא לגברים הלא-משכילים ישתלם לשלם יותר.

לאור השוואה עם נתונים אמפיריים, יש לכלכלנים סיבות טובות להאמין שקבוצה מסוימת של פונקציות עודף כאלו, הנקראות פונקציות "סופר-מודולאריות", עדיפה על שאר הפונקציות שיכולות להיות, מבחינת תוצאות המודל שהן מספקות: המשכילים ביותר מתחתנים עם המשכילות ביותר, משכילים מעט פחות מתחתנים עם משכילות מעט פחות, וכך הלאה. במציאות ברוב הזוגות הגבר והאישה הם באותה ה"קבוצה" מבחינת היכולות הנחשבות כאטרקטיביות, בין אם מדובר במראה חיצוני, השכלה, עושר וכו'.

כמובן שמעבר לדברים שכתבתי, ניתן לסבך את המודלים בשלל דרכים. למשל, להוסיף מספר תכונות שלפיהן גברים מעריכים נשים וההפך (במקום רק השכלה), לדון בכמויות שונות של נשים וגברים באוכלוסיה, ועוד. לאחר שהבנו את מסגרת הדיון הכללית, נראה כמה דוגמאות למחקרים בתחום.

 

מעשנים ושמנים

כלכלן בשם Pierre-Andre Chiappori כתב עם שותפיו בשנים האחרונות שני מאמרים מעניינים העוסקים בתכונה המהווה מגבלה בשוק הנישואים – הראשון עוסק בקשר בין דפוסי העישון לבין שוק הנישואים, והשני עוסק בקשר שבין השמנה לבין שוק הנישואים. החוקרים בונים מודל שבמסגרתו לגברים ולנשים יש תכונה כלשהי שמסמלת אטרקטיביות מבחינת נישואים, כגון השכלה או מצב כלכלי, ובנוסף לכך יש להם את התכונה השלילית – עישון או משקל יתר. בשני המקרים ההנחה היא כי התועלת מהנישואים ניתנת לחלוקה.

 

במאמר על העישון, מניחים החוקרים כי ברגע שלפחות אחד מבני הזוג מעשן, התועלת הנוצרת מהנישואים נמוכה יותר. אם אתה מעשן, או שאת מעשנת, לא יהיה אכפת לכם במיוחד להתחתן עם מעשנים נוספים, אבל אם אתם לא מעשנים, תעדיפו לא-מעשן על מעשן באותה רמת השכלה. הנחה זו סבירה, לאור מחקרים רפואיים המראים כי עישון פסיבי מזיק ללא-מעשנים יותר ממה שהוא מזיק למעשנים, וכן סקרים שמראים שהעישון של בן הזוג מפריע הרבה יותר ללא-מעשנים (במאמר יש דוגמאות מאוסטרליה ואירלנד).

נניח כי ההשכלה היא התכונה החיובית החשובה עבור זוגיות. בעולם שבו כמות הגברים שווה לכמות הנשים, וכמות הגברים המעשנים שווה לכמות הנשים המעשנות, ובהינתן פונקציה סופר-מודולארית, התוצאה של המודל הבסיסי תהיה טריוויאלית: בתוך קבוצת הלא-מעשנים גברים ונשים יתחתנו לפי מידת ההשכלה שלהם, וכך גם בתוך קבוצת המעשנים. אבל המציאות איננה כזו; במציאות אחוז הגברים המעשנים גבוה מאחוז הנשים המעשנות. למשל, ב 2007 אחוז הגברים המעשנים בגילאי 18-24 בארצות הברית היה 26.5% בעוד שאחוז הנשים היה 21.6%, וישנם ממצאים דומים נוספים ממדינות אחרות. ברגע שזה המקרה, המודלים התיאורטיים מנפיקים תחזיות מעניינות שאפשר לבדוק באופן אמפירי.

למשל, אחת התוצאות הצפויות היא שמידת ההשכלה של נשים לא-מעשנות הנשואות למעשנים תהיה נמוכה ממידת ההשכלה של נשים לא-מעשנות הנשואות ללא-מעשנים. מכיוון שעישון הוא סוג של מגבלה, הגברים המעשנים נאלצים "להתפשר" על נשים פחות איכותיות. כמו כן, כמעט שלא ייווצרו זוגות שבהם האישה מעשנת והגבר לא, מכיוון שגברים מעשנים יהיו מוכנים "לשלם יותר בתועלת" עבור אישה מעשנת מאשר גברים שאינם מעשנים. תוצאה צפויה אחרת, אולי פחות טריוויאלית, היא כי אותם גברים מעשנים שיצליחו להשיג לעצמם נשים מעשנות, יהיו באיכות גבוהה יותר מאשר הגבר המעשן הממוצע (תנסו לחשוב לבד מדוע…).

תוצאות אלו ואחרות התגלו גם במסגרת המחקר האמפירי שערכו החוקרים, מה שמאשש את מהימנותם של המודלים התיאורטיים בתחום. אין כאן אלו שהן מסקנות אופרטיביות שתורמות למניעת עישון או לשיפור החיים עלי אדמות, אלא בעיקר חתירה אינטלקטואלית לקראת הבנה עמוקה יותר של המניעים של גברים ונשים בשוק הנישואים.

 

במאמר העוסק בהשמנה הצמידו החוקרים לגברים ולנשים אינדקס BMI (משקל חלקי גובה בריבוע), מדד מקובל להשמנת יתר. ההנחה כאן היא כי BMI גבוה יותר נחשב כתכונה שלילית גם עבור גברים וגם עבור נשים, והנתונים מאשרים את ההנחה הזו – גברים ונשים עם BMI גבוה ורמת השכלה מסוימת משיגים בני זוג פחות איכותיים מאשר גברים ונשים עם BMI נמוך יותר באותה רמת השכלה. בעבודה זו מדדו החוקרים את איכות הנשים על ידי מנת השכלתן, ואת איכות הגברים על ידי השכר החודשי. למעשה הם חישבו, על פי הנתונים האמפיריים, את המחיר שמשלמים גברים ונשים על BMI גבוה יותר: מסתבר כי על מנת לפצות על עלייה של 10% ב BMI שלהם, גברים צריכים להגדיל את המשכורת השנתית שלהם בכ – 3%. באופן דומה, נשים מפצות על עלייה של 3 נקודות ב BMI שלהן על ידי שנת לימוד נוספת.

כמובן, רצוי לזכור שהחישובים האלו משקפים די הרבה הנחות מפשטות על המציאות. כלומר, ברור שגברים יכולים לפצות על BMI גבוה גם על ידי חוש הומור טוב יותר, מבטא בריטי משובח, או גינונים ג'נטלמניים ייחודיים, לא רק על ידי משכורות גבוהות יותר, וברור שישנן נשים שבכלל לא אכפת להן מה BMI של הגבר. אבל בהתחשב בכך ששאר התכונות האלו אינן מופיעות בנתונים, אפשר להניח גבר עם רמה ממוצעת שלהן ואישה עם רמה ממוצעת של אכפתיות, ועבורם ה 3% הזה תקף.

שני המאמרים הללו מהווים דוגמה למחקר המשלב מודל תיאורטי וניתוח נתונים אמפירי, שמטרתו לבחון את נכונות התיאוריות בתחום כלכלת משפחה, ובסופו של דבר להבין טוב יותר כיצד עובד "שוק הנישואים" בפועל – לא על פי התרשמות אישית סובייקטיבית אלא לפי מחקר סטטיסטי שכולל עשרות אלפי תצפיות.

 

כיצד היחס בין מספר הנשים למספר הגברים משפיע

בשנים האחרונות נושא ה sex-ratio, היחס בין מספר הנשים למספר הגברים, הפך לפופולארי ביותר במחקרים בכלכלה וסוציולוגיה. המודלים התיאורטיים של כלכלת משפחה שכוללים תועלת הניתנת להעברה, מנבאים שינויים דרמטיים בתוצאות כתוצאה משינויים זעירים יחסית ב sex-ratio, עקב שיקולים של תורת המשחקים שנותנים יותר כוח בשוק הנישואים לאותו צד, גברים או נשים, שנמצא במיעוט.

למשל, זכורה לי טענה שקראתי פעם בספר כלשהו לגבי מעמדן של נשים שחורות בארצות הברית. מכיוון שבאזורים העירוניים העניים גברים שחורים רבים נמצאים בכלא, הגברים הפנויים לנישואים נמצאים במיעוט ביחס למספר הנשים, מה שנותן להם "כוח" על פני הנשים. לכן הנשים השחורות נאלצות להתפשר, לסבול בגידות או התעללות, ומעמדן ביחסי הזוגיות נפגע.

בסין והודו ה sex-ratio באזורים הכפריים העניים מושפע במידה רבה מכך שמשפחות בוחרות להפיל בנות, המהוות נטל כלכלי על המשפחה. הפלות אלו הובילו לעלייה ב sex-ratio מיחס גברים:נשים של 100:105, שהוא היחס הנורמאלי ברוב המקומות, ליחס של 100:120 (לטובת הגברים) ואף יותר, מה שנותן כוח רב יותר לנשים בשוק הנישואים ולמעשה משפר את מצבן באופן מסוים.

 

לפני מספר ימים נכחתי בהרצאה של Shang-Jin Wei מבית הספר למנהל עסקים בקולומביה, העוסקת בהשפעת יחס הגברים-נשים בסין על שער הריבית הריאלית.

הרעיון שלו הוא פשוט: ברגע שישנם יותר גברים מנשים, התחרות על נשים בשוק הנישואים גוברת. מכיוון שעושר נחשב למדד חשוב לאיכות הבעל, הגברים הסיניים באזורים שבהם גברים נפוצים יותר נאלצים לחסוך יותר ולעבוד יותר. למעשה את החיסכון מבצעים ההורים של הבעל המיועד, מכיוון שעד גיל הנישואים הוא אינו יכול להספיק לחסוך סכום משמעותי, אלא רק לעבוד יותר שעות. במחקר הוא מראה באופן אמפירי כיצד ככל שיחס המינים נוטה לטובת הגברים (כלומר ישנם יותר גברים מנשים) באזור מסוים, כך משפחות שלהן בנים זכרים חוסכות יותר כסף, והגברים עובדים יותר. למרות שאולי למשפחות עם בנות משתלם לחסוך מעט פחות, סך כל החיסכון בכלכלה גדל. על כן, לצד משתנים מאקרו-כלכליים סטנדרטיים כגון תוצר, רמת השכלה ממוצעת או אבטלה, יחס מספר הגברים לנשים ראוי גם הוא למקום של כבוד מבחינת השפעתו על הכלכלה.

 

על דוגמה אחרת, "מלוכלכת" מעט, שמעתי בהרצאה מלפני כחודש, שעסקה בתפוצת בתי שימוש בצפון הודו. מסתבר שבאזורים הנחשלים ביותר של הודו בתי שימוש בבתי פרטיים הם עניין די נדיר (ואני לא מדבר כאן על אסלות בכלל, כן? רק חור ברצפה מעל איזו מערכת ביוב פרימיטיבית…), ורוב האנשים עושים את צרכיהם בשדות או בנהרות הגדולים, מה שתורם להפצת מחלות שונות. בריאות הציבור באזורים אלו מטרידה את הממשל המרכזי, שבמשך שנים ניסה ליזום תוכניות שונות על מנת לעודד את ההודים להקים לעצמם בתי שימוש פרטיים.

בתקופה האחרונה אחת התוכניות האלו מצליחה באופן לא רע בכלל, תוך הסתמכות על שוק הנישואים. במסגרת תוכנית זו מופיעות פרסומות בשלטי חוצות ועל אוטובוסים, בהן נראית אישה הודית יפה וגאה האומרת "אם אין שירותים – אין חתונה!". הרעיון הוא לעודד את הנשים ההודיות לדרוש שירותים פרטיים בבית כחלק מתנאי החתונה, וזאת משום שמסיבות מובנות שירותים פרטיים חשובים יותר לנשים מאשר לגברים.

דוקטורנט מאוניברסיטת ייל (לצערי שכחתי את שמו, ומשום מה לא מצאתי אותו ברישומי ההרצאות באונ') התלבש על התוכנית הזו, וניסה לבדוק האם היא עובדת יותר טוב היכן שלנשים יש יותר כוח, כלומר באזורים שבהם יש פחות נשים ויותר גברים. התוצאות שלו מראות שהתוכנית באמת מצליחה יותר ככל שהנשים נמצאות במיעוט, וכי באופן כללי השימוש בשוק הנישואים לשם "חינוך הציבור" באזורים אלו הוא רעיון טוב ביחס לניסיונות אחרים שעשה הממשל. כך, למעשה, ניתן לתעל את הדחף של אנשים להינשא לבני זוג איכותיים באופן שיתרום לחברה כולה.

 

מדוע אנשים הולכים ללמוד?

כפי שכתבתי בעבר, שתי התיאוריות המרכזיות המסבירות מדוע אנשים הולכים ללמוד הן תיאורית ההון האנושי ותיאורית ה signaling. תיאורית ההון האנושי אומרת כי על ידי הלימוד הפרטים משפרים את הפרודוקטיביות שלהם, הפירמות משלמות להם בהתאם, הם מרוויחים יותר מאלו שלא למדו, ולכן שווה לפרטים ללמוד. תיאורית ה signaling אומרת כי לימוד זה עסק די מעצבן, בייחוד עבור פרטים באיכות נמוכה יותר, ואנשים שבכל זאת הולכים ללמוד מסמנים לפירמות שהם עובדים איכותיים המוכנים להשקיע. לכן הפירמות משלמות להם יותר מאלו שלא למדו, ושווה לפרטים ללמוד, אפילו שהלימוד לא באמת משפר את הפרודוקטיביות אלא רק מהווה גורם המסנן את הטובים ביותר. אתם יכולים לקרוא עוד על התיאוריות בקישור שבתחילת הפסקה.

אבל למה אנשים לומדים מקצועות שאינם משתלמים?

השכר במדעי הרוח, בחלק ממדעי החברה, ובמקצועות כגון ביולוגיה הוא נמוך יותר מהשכר של מקצועות רבים שאינם דורשים תואר. בכל זאת, סטודנטים רבים (בעיקר נשים) בוחרים ללמוד את המקצועות האלו. ייתכן כי הסיבה לכך טמונה לא בשתי התיאוריות הסטנדרטיות שתיארתי, אלא בשוק הנישואים, בתחרות על בני זוג איכותיים. בעולם שבו בני זוג מוערכים גם לפי מידת ההשכלה שלהם, ייתכן כי בעל חנות ווילונות מצליחה ירצה לעשות תואר באופטומטריה, למרות שהוא אינו צפוי להרוויח מכך, וייתכן כי בחורה צעירה תרצה לעשות תואר ראשון בתקשורת, ביולוגיה או אמנות למרות שהיא יודעת שאין ממש עבודה בתחום.

 

 

כשלמדתי את המודלים הכלכליים הסטנדרטיים, תמיד הרגשתי שאחד הדברים שהם מפספסים הוא היחסיות – העובדה שהתועלת שלנו, במציאות, היא לא סתם איזה מספר אובייקטיבי אלא יחסית למצבם של אנשים אחרים מסביבנו. למעשה, אנשים אינם חותרים להשגת תועלת אובייקטיבית, אלא להשגת סטאטוס גבוה בהשוואה לאנשים אחרים. לכן העניים של היום אינם מאושרים במיוחד, למרות שמבחינה אובייקטיבית הם חיים טוב יותר מאשר העשירים של לפני מאה או מאתיים שנים.

הסטאטוס שאליו כולנו חותרים נובע במידה רבה (אם כי לא רק) משוק הנישואים, מסיבות אבולוציוניות ברורות מאליהן. גברים ונשים אינם רוצים להרוויח כסף רק על מנת לצרוך מוצרים שהם נהנים מהם, ואינם רוצים לרכוש השכלה רק מתוך עניין אינטלקטואלי טהור או תוספות שכר בשוק העבודה, אלא גם על מנת להגיע לסטאטוס מסוים שיאפשר להם למשוך בני זוג איכותיים. ייתכן גם כי התהליך אינו מודע באופן מוחלט, כלומר שאנשים חותרים לסטאטוס גבוה מבלי לחשוב באופן ישיר על מציאת בני זוג.

על כן, תיאוריות כלכליות הכוללות את שוק הנישואים בתוך מערך הכוחות המעצב את התנהגותם של בני אדם יכולות להסביר תופעות חדשות ומעניינות, שעד כה הכלכלה הסטנדרטית התעלמה מקיומן.

 


 

ובנושא אחר –

לעיתים נחמד לומר "אמרתי לכם", אך ישנם ניצחונות כאלו שהם די מרירים. בכל אופן, בסוף יולי 2011 כתבתי בבלוג הקודם את המילים הבאות:
"…אם תוצאת המחאה תהיה גידול בדיור הסוציאלי, אותם סטודנטים שמוחים היום יאלצו לשלם מכיסם לסבסוד דירות שיקבלו בעיקר משפחות חרדיות מרובות ילדים. אין לי ספק שרבים מהפוליטיקאים החרדים מסתכלים היום על המחאה, ורואים במפגינים "אידיוטים שימושיים", כדרך שבה כינו בעבר תומכי קומוניזם במדינות מערביות (הביטוי מיוחס ללנין, ככל הנראה לא בצדק)…"

והנה, שבעה חודשים מאוחר יותר, מאשרת הממשלה קריטריונים לדיור בר השגה שנותנים העדפה לציבור החרדי.

"מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", גם לא אחרי המחאה החברתית, ודבר לא ישתנה עד שלא נשנה כאן את שיטת הממשל.

Read Full Post »