Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מדעי החברה’

מדעי החברה תמיד ניצבו בפני שני אתגרים משמעותיים. הראשון הוא הסיבוכיות הגבוהה של החברה האנושית והפסיכולוגיה האנושית, אשר לא מאפשרת לפתח סימולציות מתמטיות מדויקות של תהליכים חשובים, כפי שנעשה למשל בפיזיקה ובכימיה. אולי רק הביולוגים והרופאים מתמודדים עם מערכות ברמת סיבוכיות כזו, אך להם יש יתרון על מרבית מדעני החברה: הם מסוגלים לבצע ניסויי מעבדה. על כן, האתגר השני העומד בפני מדעי החברה הוא חוסר היכולת לבצע ניסויי מעבדה תקפים עבור שאלות מחקריות רבות בפסיכולוגיה, כלכלה, סוציולוגיה ומדעי המדינה. שני אתגרים אלו הם הסיבה המרכזית להתפתחותם המאוחרת של מדעי החברה ביחס לתחומים אחרים ולכך שהם נתפסים בתור "פחות מדעיים" (נושא שכתבתי עליו בהרחבה בעבר). אך התפיסה הזו הולכת ומתרחקת מהמציאות בשטח.

בעשורים האחרונים חל זינוק מרשים ביכולתנו להתמודד עם האתגרים האלו, זינוק שכבר סחף אחריו חלק ניכר מהחוקרים בכלכלה, וכיום מתחיל לסחוף גם חוקרים בתחומים נוספים. עיקר החידוש הוא היכולת לדמות ניסוי מעבדה מבלי לקיים ניסוי של ממש. נראה שלוש דוגמאות לכך (מניסיוני למגיבים לבלוג יש השגות רבות על המאמרים שאני מתאר, רובן מקבלות מענה במאמר עצמו, ועל כן אני ממליץ למתעניינים ולמבקרים לקרוא את המאמר השלם ולא רק את התיאור השטחי והמקוצר שלי).

דוגמה ראשונה: מהי השפעת מספר השוטרים על פשיעה?

באופן עקרוני היינו מצפים שבין שני המשתנים שלנו, מספר השוטרים ומספר מקרי הפשע, תהיה קורלציה שלילית: ככל שיהיו יותר שוטרים באזור מסוים, כך יתרחשו פחות מקרי פשיעה. זהו הקשר הסיבתי העולה מהתיאוריה שיש לנו בראש אודות האינטראקציה בין שוטרים לגנבים. אך האם התיאוריה הזו נכונה? אולי שוטרים הם לא יעילים מטבעם, והשפעתם על הפשיעה היא נמוכה או אפסית? ואולי הם יעילים במידה מפתיעה? בחינה של הנתונים מעלה תוצאות מבלבלות. במקרים רבים מסתבר שיש דווקא קורלציה חיובית בין שני המשתנים האלו: ככל שיש יותר שוטרים, כך ישנם יותר מעשי פשע. במחשבה שנייה, זה הגיוני לגמרי – בערים שבהן מתרחשים מעשי פשיעה רבים, סביר שראש העיר ישקיע בהגדלת מצבת השוטרים. יש לנו כאן בעיה של סיבתיות הפוכה. מספר מעשי הפשע מגדיל את מספר השוטרים, ועל כן איננו יכולים לראות את השפעת מספר השוטרים על פשיעה באופן נפרד.

וכאן אנחנו מגיעים לתובנה החשובה הראשונה של מהפכת הסיבתיות: סיבתיות היא מה שחשוב, ולא הקורלציה הפשוטה בין המשתנים. השוואה "נאיבית" של מספר השוטרים ומספר מעשי הפשע בארצות שונות, בערים שונות או בתקופות שונות לא יכולה לעזור לנו לענות על השאלה, אפילו אם אנחנו לוקחים בחשבון מאפיינים שונים של אותן הארצות או הערים (למשל באמצעות רגרסיה ליניארית). למעשה, השוואה כזו תהיה חסרת משמעות לגמרי. וכך גם לגבי שאלות מחקר רבות אחרות.

כיצד בכל זאת ניתן למצוא את הקשר הסיבתי בין המשתנים? המפתח להסקה סיבתית הוא אקראיות. אם היינו יכולים להכניס ערים שלמות למעבדה ולהקצות להן באקראי מספר שונה של שוטרים, בלי תלות במאפייני הפשיעה המקומיים, היינו יכולים לבחון את השפעתם הסיבתית של שוטרים על פשיעה. במקרה זה מספר השוטרים היה משתנה חיצוני (אקסוגני), שאינו תלוי בפשיעה או במאפיינים אחרים הנקבעים בתוך המערכת. זהו הקונספט של ניסויי מעבדה – להפעיל ולכבות מתג יחיד בזמן שכל שאר הדברים נשארים קבועים.

כאן אנחנו מגיעים לתובנה השנייה של מהפכת הסיבתיות: לעיתים ניתן להסיק על סיבתיות בדרכים עקיפות, באמצעות ניסויים טבעיים המדמים הקצאה אקראית שכזו. כל מה שאנחנו זקוקים לו זה מקרה היסטורי שבו מספר השוטרים עלה או ירד באזורים מסויימים כתוצאה מגורם חיצוני, אקראי, שלא מושפע ולא משפיע באופן ישיר על מאפייני הפשיעה, אלא רק באופן עקיף דרך הגדלת מספר השוטרים.

במאמר מ-2004 מתואר ניסוי שכזה. החוקרים השתמשו בניסוי טבעי המבוסס על אחת מפעולות הטרור הקטלניות ביותר בהיסטוריה של העם היהודי – הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה בשנת 1994, שבו נהרגו 85 בני אדם. לאחר הפיגוע נקטו הרשויות בבואנוס איירס בתגובה חריפה ומיידית: הצבת שוטרים חמושים לצד כל מבנה של הקהילה היהודית בעיר. השוטרים הוצבו שם במטרה למנוע אירועי טרור נוספים, אך מן הסתם הרתיעו גם גנבי מכוניות פשוטים. כך אנחנו מקבלים את הניסוי שלנו: מספר השוטרים זינק בבלוקים שבהם נמצאים מוסדות יהודיים, אך לא בבלוקים סמוכים. הזינוק לא היה קשור לפשיעה מוגברת, לשוני בהרכב האוכלוסייה המקומית, או לכל גורם אחר שעלול להשפיע איכשהו על שיעורי הפשיעה. החוקרים יכלו לשלוט גם ברמה ההתחלתית של הפשיעה בכל אזור, לפני שהוצבו השוטרים. התוצאה? נוכחותם של שוטרים הפחיתה את גניבות הרכב בכ-75%.

דוגמה שנייה: מהו הקשר בין מספר הילדים במשפחה לבין השקעת ההורים בהשכלה?

זוהי שאלה חשובה, מכיוון שאחת ממלכודות העוני המעניינת קובעי מדיניות בישראל ובמדינות אחרות נובעת מתת-השקעה של הורים למשפחות מרובות ילדים בהשכלתם של הילדים. בחינה נאיבית של שני המשתנים, מספר הילדים במשפחה ומידת ההשכלה של הילדים בבגרותם, מעלה קורלציה שלילית בין השניים. אך האם מדובר בקשר סיבתי? יתכן שגם מספר הילדים וגם ההשקעה בהשכלה נובעים שניהם ממשתנה אחר כלשהו, כגון ערכים תרבותיים או העדפות של ההורים. אם זה נכון, הקורלציה בין מספר הילדים להשקעה בהשכלה לא מעידה על קשר סיבתי ביניהם.

יש לנו כאן בעיה של משתנה מושמט שאי אפשר למדוד אותו. עבור ניסוי מעבדה אידיאלי היינו צריכים לבחור מדגם של זוגות צעירים, להקצות להם באופן אקראי מספר שונה של תינוקות ולעקוב אחרי התפתחותם במשך עשרות שנים. כמובן, הסבירות שוועדה אתית כלשהי תאשר ניסוי שכזה היא נמוכה… אך מסתבר שניתן למצוא ניסויים טבעיים, שבמסגרתם משפחות מביאות יותר או פחות ילדים באקראי, ולא כתוצאה מגורמים תרבותיים או אחרים.

אפשרות אחת היא להשוות משפחות עם תאומים ומשפחות ללא תאומים. משפחות עם תאומים הן גדולות יותר בממוצע ממשפחות ללא תאומים תודות להולדת התאומים, ולא בגלל שלהורים הייתה תרבות אחרת או העדפות אחרות. על כן ניתן להשוות את ההשקעה בהשכלה בקרב משפחות עם תאומים ומשפחות ללא תאומים, ולגלות את ההשפעה הסיבתית של גודל המשפחה. מאמר שפורסם בשנת 2005 בוחן את השאלה באמצעות שיטה זו על נתונים נורבגיים.

אפשרות אחרת היא להתחשב בהרכב המגדרי של ילדים: הורים רבים מעוניינים גם בבנים וגם בבנות, ועל כן לא מפתיע לגלות שכאשר נולדים שני ילדים מאותו המגדר הסיכוי שהורים יבחרו להביא ילד נוסף הוא גדול יותר. ניתן להשוות משפחות שבהן הילדים הראשונים היו מאותו המגדר, מה שהוביל את ההורים להביא ילד נוסף, למשפחות שבהן הילדים הראשונים הם ממגדרים שונים, ולכן ההורים לא הביאו ילדים נוספים.

בשיטה זו השתמשו החוקרים הישראלים ג'ושוע אנגריסט, אנליה שלוסר, ווויקטור לביא במאמרם משנת 2010 המבוסס על נתונים ישראליים. התוצאה? ככל הנראה במדינות מערביות מפותחות אין השפעה משמעותית של מספר הילדים על השקעת ההורים בהשכלה. מאמרים שהשתמשו בשיטות אחרות לחשוף סיבתיות העלו כי לפחות בעבר כן הייתה השפעה כזו, וישנם גם מחקרים רבים המנסים לבחון את קיומה במדינות מתפתחות.

דוגמה שלישית: מחקרי מדיניות על בסיס ניסויי שדה

בשנים האחרונות מהפכת הסיבתיות במדעי החברה מתחילה להשפיע על מדיניות. מדינות רבות מתכננות מראש רפורמות בתור "ניסוי אקראי מבוקר", עם "קבוצת טיפול" (הקבוצה העוברת את הרפורמה) הנבחרת באקראי ו"קבוצת ביקורת", על מנת שכלכלנים יוכלו לנתח את התוצאות ולבחון את ההשפעה הסיבתית של הרפורמות. דוגמה אחת לכך היא המחקרים של הכלכלנית אסתר דופלו וחבריה לתחום כלכלת הפיתוח, הפועלים במדינות מתפתחות ובוחנים את השפעתן של רפורמות כגון חלוקת כילות נגד יתושים או הגדלת ההשקעה בחינוך. על מנת למצוא את האפקט הסיבתי, בדרך כלל המחקרים כוללים מדגם גדול של כפרים המחולקים באקראי לקבוצת טיפול (כפרים שבהם מבוצעת הרפורמה), וקבוצת ביקורת (כפרים שבהם לא נעשה שום שינוי).

דוגמה אחרת מארצנו הקטנטונת היא מחקר של הכלכלנים אנליה שלוסר וינאי שנן, העוסק בהשפעת תכניות "מעגלי תעסוקה" של שירות התעסוקה, שנועדו לעזור למובטלים למצוא עבודה. גם כאן נעשתה הקצאה אקראית של מועמדים לתכניות שונות של שירות התעסוקה או לקבוצת ביקורת. בין השאר מצאו החוקרים כי תכניות ההתערבות הפחיתו את התלות בקצבאות ב-25%, כי ההשפעה על השכר נטו של המשתתפים איננה מובהקת (שכרם עלה אך הם איבדו קצבאות בסכום דומה), וכי התכניות אפקטיביות יותר עבור אוכלוסיות חלשות מבחינת השכלה ומצב סוציואקונומי.

מלחמת המתודולוגיות

מבחינה מתודולוגית, המחקרים שתיארתי כאן מכונים "reduced form", הצורה המצומצמת, ונהוג להפריד אותם מ-"אמידה מבנית", המבוססת על מודלים תיאורטיים מורכבים וסימולציות, נושא שעליו כתב הכלכלן אסף צימרינג בהרחבה. משמעות השם "צורה מצומצמת" הוא לקחת מודל תיאורטי מורכב, ולצמצם אותו למשוואות פשוטות יחסית המייצגות קשרים סיבתיים, שאותן ניתן לאמוד אם רק נמצא ניסוי מתאים. ישנן שיטות שונות להשתמש בניסויים טבעיים על מנת לאמוד את הקשרים האלו, כגון משתני עזרdiff-in-diffregression discontinuityfixed effects ועוד, וישנם חוקרים אשר מייצרים בעצמם "ניסויי שדה" אקראיים, כגון התכניות של אסתר דופלו שתיארתי.

למרות שהם עוסקים בתחומי מחקר שונים, קיימת סוג של יריבות בין "מחנה הצורה המצומצמת" לבין מחנות מתודולוגיים אחרים, כגון מחנה האמידה המבנית או כלכלנים תיאורטיקנים. באופן אישי אני שייך למחנה הצורה המצומצמת, מכיוון שהמחקרים בתחום הזה הם יותר מדעיים לדעתי. אמנם הניסויים רחוקים מאידיאל המעבדה בביולוגיה, אבל ההנחות העומדות מאחורי התוצאות הן פשוטות, וכאשר מחקרים רבים בנוגע לשאלה מסויימת שנעשו בשיטות שונות על מסדי נתונים שונים מגיעים לקונצנזוס, הם מקדמים את הידע האנושי.

בניגוד לכך, מאמרים המבוססים על אמידה מבנית וסימולציות מורכבות יוצאים מנקודת הנחה שהמודל שבו הם משתמשים הוא המודל הנכון (ראו את הרשומה של אסף בקישור קודם), ועל כן לא ברור באיזו מידה המחקרים האלו מוסיפים ידע חדש. יחד עם זאת, חשוב לזכור שיש נושאים רבים שלא ניתן לענות עליהם באמצעות ניסויים טבעיים ומחקרי צורה מצומצמת, בעיקר בתחום המאקרו-כלכלה. בנושאים אלו, מחקרים המבוססים על אמידה מבנית הם בהחלט עדיפים במידה ניכרת על פני ניחוש אקראי, כל עוד לוקחים את התוצאות "עם גרגר של מלח".

מי שיקרא את הביקורות על כלכלנים הנכתבות על ידי לא-כלכלנים עלול להגיע למסקנה שרוב מכריע של הכלכלנים עוסקים בחיזוי מאקרו-כלכלי של משברים כלכליים למחייתם או במציאת הצדקות לקפיטליזם, ועל כן כשלונם בניבוי המשבר של שנת 2008 מעיד על הצורך לסגור את הפקולטות לכלכלה. אבל האמת היא שהמחקרים שתיארתי כאן מייצגים חלק גדול הרבה יותר מהמחקר שמבוצע כיום על ידי כלכלנים. גם המחקר שלי הוא חלק ממגמה זו, ומשתמש בניסוי טבעי על מנת להסיק על השפעת פיתוח כלכלי על ילודה והשקעה בהון אנושי בארצות הברית של המאה ה-19 (כתבתי עליו כאן בהרחבה, אם כי מאז הוא השתנה מעט). למעשה, התחום שאליו אני משתייך, צמיחה כלכלית, עבר מהפכה של ממש, והשתנה מתחום תיאורטי בעיקרו בשנות ה-90 לתחום אמפירי כמעט לגמרי כיום, שבו מרבית המחקרים נראים כך. כך גם בתחומים רבים נוספים, כגון כלכלת חינוך, היסטוריה כלכלית, מחקרים על פשיעה, אפלייה בשוק העבודה, עוני, יזמות, תעסוקה ועוד.

בחינה של המגמות במחקר הכלכלי בז'ורנלים מובילים בין 1963 ל-2011 מעלה כי החלק היחסי של מחקרים המציגים תיאוריה ללא ניתוח אמפירי – סוג המחקרים שמבקרי הכלכלנים אוהבים לבקר – ירד מכ-51% לכ-19%. חלקם של מחקרים המבוססים על סימולציות ואמידה מבנית עלו מאחוזים בודדים לכ-9% מהפרסומים ב-2011. השאר, כ-72% מהמחקרים, הם מחקרים אמפיריים שרבים מהם שייכים לקבוצת המתודולוגיות של צורה מצומצמת. שיעור זה עמד על כ-50% בלבד ב-1963.

לאט לאט מחלחלת מהפכת הסיבתיות גם לפקולטות אחרות למדעי החברה ולשיח הציבורי, אם כי עדיין ניתן למצוא שרידים להשקפה הישנה שלפיה קורלציות מסוגלות להעיד על סיבתיות. למשל, לא מזמן פורסם בעמוד הפייסבוק של קרן ברל כצנלסון התרשים הבא, המתאר מגמות בשכר המינימום ובשיעור האבטלה בישראל.

לטענת המפרסמים, מכיוון שהאבטלה נמצאת בירידה בזמן ששכר המינימום נמצא בעלייה, יש כאן הוכחה לכך ששכר המינימום לא מגדיל את האבטלה. אך טענה זו שגויה לגמרי. כפי שהדגים אריאל קרלינסקי בבלוג שלו, היעדר קורלציה לא מעיד בהכרח על היעדר קשר סיבתי, מכיוון שישנם גם משתנים חשובים אחרים המעורבים. מכיוון שבאופן תיאורטי שכר מינימום עשוי לפגוע בתעסוקה, מדינות לרוב מעלות את שכר המינימום רק אם שוק התעסוקה נמצא במצב טוב. כלומר, אם יש צמיחה גבוהה והאבטלה נמוכה או נמצאת במגמת ירידה. לכן, בניתוח נאיבי נראה קשר שלילי בין שכר המינימום לשיעור האבטלה במדינות רבות, למרות שיתכן שהקשר הסיבתי הוא הפוך. מחקרים רציניים יותר, שניסו למצוא סיבתיות של ממש באמצעות ניסויים טבעיים שונים, עדיין לא הגיעו לקונצנזוס בנוגע להשפעות שכר המינימום, ורבים מהם בהחלט מעלים השפעה חיובית של גובה שכר המינימום על שיעור האבטלה.

מהפכת הסיבתיות

לא פעם המחקרים החדשים בכלכלה סותרים תפיסות הנפוצות בציבור. אולי הדוגמה הטובה ביותר לכך היא הספרות המחקרית בכלכלת החינוך: מחקרים אשר השתמשו בשיטות שונות על מנת לפענח את הקשר הסיבתי מעלים כי ההשפעה של גודל הכיתה על ציוני התלמידים היא קטנה מאוד ביחס לעלות של מהלך כזה, ונושאים אחרים כגון התמריצים של המורים וביחוד היכולת לפטר מורים גרועים יכולים לתרום הרבה יותר.

כיום הציבור עדיין אינו מודע למהפכת הסיבתיות, לזינוק ביכולת של חוקרים להפיק תובנות משמעותיות על העולם, ועל כן קל לפוליטיקאים להתעלם ממסקנות המחקרים כשהן אינן נוחות פוליטית. כך למשל הרפורמות במערכת החינוך הישראלית "עוז לתמורה" ו"אופק חדש" עברו בהצלחה ונמכרו לציבור הרחב בליווי שלל סופרלטיבים, למרות שהן סותרות לגמרי את הניסיון העולה מהמחקר בתחום החינוך, לפיו העלאת השכר של המורים ללא שינוי התמריצים לא תוביל לשיפור חיובי. על כן, לא מפליא לגלות שהזינוק הדרמטי בהוצאה על חינוך בישראל בעשור האחרון לא הוביל לשום שינוי נראה לעין בתוצאות התלמידים או ברמת שביעות הרצון של ההורים.

נותר לנו רק לקוות שהמצב הזה ישתנה במהרה, ושגם הציבור יפנים שמדעי החברה של היום הם לא מה שהיו פעם. כפי שאנו משתמשים בידע הנדסי ומדעי על מנת לבנות בניינים או לתכנן מטוסים, כך אפשר להשתמש בשיטות המאפשרות הסקה סיבתית על מנת לפענח את המנגנונים המורכבים העומדים מאחורי החברה האנושית, לבנות מוסדות כלכליים וחברתיים טובים יותר, וכך לקדם את איכות החיים.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

תקציר: כן ולא, ובכל אופן זו איננה השאלה הנכונה.

ועכשיו, לחדשות בהרחבה.

מהו "מדע"?

השאלה שבכותרת הרשומה איננה חדשה; מקורה עוד במאה ה-19, בכינוי "The dismal science" שטבע תומאס קרלייל ביחס לכלכלה, ורבים התייחסו אליה מאז. אך המחקר הכלכלי כיום איננו דומה למחקר הכלכלי במאה ה-19 או באמצע המאה ה-20, ותשובות שניתנו בעבר לשאלה אינן בהכרח רלוונטיות כיום.

ההגדרה הנפוצה ביותר ל"מדע" עוסקת בעיקרון ההפרכה של קארל פופר: תחום חקירה שבו החוקרים מעלים תיאוריות שניתן להפריך אותן על ידי תצפיות, ומנסים להפריך או לתמוך בהן. לדעתם של רבים הגדרה זו מפרידה בין "מדעי החברה" למיניהם לבין ביולוגיה, כימיה ופיסיקה, היכן שאנשים חכמים לובשים חלוקים לבנים ומריצים ניסויים בעזרת ציוד וחומרים שעולים הרבה מאוד כסף.

דעה זו שגויה. כלכלנים, סוציולוגים ופסיכולוגים מעלים מדי פעם תיאוריות שניתן להפריכן על ידי תצפיות, או מפריכים במחקריהם תיאוריות שהעלו כלכלנים, סוציולוגים ופסיכולוגים אחרים, ובמקביל לכך ביולוגים ופיזיקאים מעלים מעת לעת תיאוריות שקשה מאוד להפריכן על ידי תצפיות, גם אם זה אפשרי באופן תיאורטי. למשל, בספרו The Trouble With Physics מבקר הפיזיקאי לי סמולין את הפיזיקאים העוסקים בתורת המיתרים, מפקפק במידת המדעיות שלה ואפילו משווה אותה לתיאוריית המתכנן האינטליגנטי.

גם הגדרות אחרות למדע לא יצליחו לתפוס הבדל חד. קראו למשל את דבריו של ישעיהו ליבוביץ' בנוגע לפסיכולוגיה. לדעתו של ליבוביץ' פסיכולוגיה איננה מדע מכיוון שהרגשות והכאבים הם "רשות היחיד" ולא שייכים ל"רשות הרבים" של הבחינה, הבדיקה וההכרה (כלומר, הם חוויה סובייקטיבית שלא ניתן למדוד אותה), ומכיוון שלא ניתן לעשות לפסיכולוגיה רדוקציה ליחסים כמותיים. אולי הדבר היה נכון לפני 30 או 40 שנים, אבל כיום עם ההתפתחות של מדעי המוח והניתוחים הסטטיסטיים מסתבר שליבוביץ' פשוט טעה.

כיוון אחר להגדרת "מידת המדעיות" של תחום חקירה מסויים נוגע ליכולת לבצע תחזיות מדויקות, למונח "מדע מדויק". אם נשגר כדור תותח בזווית מסוימת עם מהירות התחלתית מסוימת פיזיקאים יוכלו לחשב את מקום הפגיעה בדיוק גבוה. ככל שההבנה התיאורטית של הפיזיקאים משתפרת, כך מידת הדיוק של תחזיותיהם משתפרת. לעומתם, כלכלנים בקושי מסוגלים לנחש מה יהיה התוצר של המדינה או שיעור האבטלה בעוד חודשיים מהיום, ובכירי החוקרים במדעי המדינה לא חזו את נפילת ברית המועצות חודשים ספורים לפני שזו החלה.

אך לצערנו גם הגדרה זו איננה מאפשרת לבצע הפרדה של ממש בין התחומים המדעיים לתחומים שאינם נחשבים בתור מדעיים. השפעתן של תרופות שונות על גופו של אדם ספציפי, למשל, היא עניין שקשה מאוד לחזות אותו באופן מדויק, ובכל זאת אף אחד לא טוען שהרפואה איננה מדע. גם בנושאים פיזיקאליים ניתן למצוא מערכות מורכבות מספיק (שאינן אקראיות) ובהן קשה לבצע תחזיות, כגון מזג האוויר.

כלכלנים, לעומת זאת, יכולים לעיתים לבצע תחזיות סבירות, אם כי לא מדויקות במיוחד ברמה המספרית. למשל, כאשר שיעורי האינפלציה במדינת ישראל הרקיעו לשחקים בשנת 1985, גיבשו מספר כלכלנים (ביניהם סטנלי פישר) תכנית "טיפול בהלם" שכללה את הפחתת הגרעון התקציבי, והפחתה והקפאה של השכר, המחירים, הסובסידיות, האשראי ושערי החליפין. על סמך תיאוריות כלכליות מקובלות, הכלכלנים חזו שהתכנית תעצור את האינפלציה ותוציא את ישראל מהמשבר הכלכלי, והם צדקו. הם לא חזו את ההשפעות שלה על התוצר ברמה של שמונה ספרות אחרי הנקודה, והם לא חזו את ההשלכות של התכנית שלושים שנים קדימה (למשל, את הישרדותו של חוק ההסדרים עד היום), אבל התפיסה הפופולארית האומרת כי "כלכלנים אינם מסוגלים לחזות כלום" איננה מעוגנת במציאות. בתנאים מסוימים הם מסוגלים לחזות לא רע מה יקרה כתוצאה משינוי חיצוני כלשהו – וזהו הישג אינטלקטואלי מרשים לאור הסיבוכיות של המערכות בהן מטפלים הכלכלנים.

בניגוד לתפיסה המקובלת, כלכלנים בהחלט מסוגלים לחזות משברים כלכליים. הם עשו זאת שוב ושוב במהלך העשורים האחרונים בשלל מדינות בכל רחבי העולם, כאשר הם הוציאו "בשקט" את האוויר מבועות שיכלו להיות מאיימות, עודדו באמצעים שונים כלכלות שעמדו להיכנס למיתון והתכוננו מראש לזעזועים צפויים. איך ייתכן שלא שמעתם על כך? פשוט מאוד, התחזית של הכלכלנים הובילה לצעדי מדיניות שמנעו את המשבר, לא קרה שום דבר ואף אחד לא שם לב. גם כלכלנים נופלים לעיתים בפח הזה של הסתכלות על ההיסטוריה בדיעבד, ולכן הם מעריכים בחסר את יכולת החיזוי של עצמם. כמובן, זה לא אומר שהם תמיד מצליחים בכך.

נסו לדמיין סטטיסטיקות על שוערי כדורגל שכוללות רק את מספר הגולים שהובקעו להם, ללא נתונים אודות מספר הבעיטות הכולל לשער או מספר העצירות; אתם עלולים בטעות לקבל את הרושם שכמה מהשוערים הטובים בעולם הם נוראיים רק משום שיצא להם לשחק יותר משחקים משוערים אחרים ולכן לחטוף יותר גולים. מה שמשנה זה לא מספר הגולים שהם חטפו, אלא השיעור מתוך כלל הבעיטות, או האיכות של הבועטים שהתמודדו מולם. לגבי כלכלנים אין לכם את הנתונים האלו. וכמובן, אין אף אחד אחר שמסוגל לספק תחזיות כלכליות מדויקות יותר מאלו של כלכלנים, למרות שרבים ניסו (ביניהם שלל פיזיקאים ומתמטיקאים).

אז מה ההבדל?

ובכל זאת, לכל מי שהתעמק אי פעם גם בתחום הנחשב מדעי וגם באחד ממדעי החברה ברור שישנם הבדלים משמעותיים בין התחומים. לא במקרה אנשים מגיבים לעיתים לדברים שאני כותב במשפטים שמתחילים ב-"אני אמנם לא כלכלן, אבל אני חושב ש-[הכנס כאן איזו שהיא תיאוריה מופרכת שסותרת את הנתונים]", בעוד שהם לעולם לא יעזו להגיב באותו האופן לרשומה של פיזיקאי העוסקת בתורת הקוואנטים ורובם לא יגיבו כך גם לדבריהם של רופאים.

ראשית כל, ניתן אולי לטעון שבממוצע התחזיות של הכלכלנים או הפסיכולוגים נוטות להיות פחות מדויקות מאלו של הפיזיקאים, ואולי גם מאלו של הביולוגים (אני לא בטוח בנוגע לתחזיות של רופאים או חוקרי אקלים). לא ברור כל כך איך ניתן לכמת ולסכום יחדיו תחזיות משלל תתי-התחומים שבכל אחד מתחומי העל האלו, ונראה לי שההבדל בין פיזיקה וכימיה לבין כל השאר גדול מההבדל הממוצע בין כל הפקולטות למדעי החברה לבין כל הפקולטות למדעים המדויקים, אבל ייתכן שזה נכון באופן כללי. ניתן גם לטעון שבאופן ממוצע התיאוריות של חוקרי מדעי החברה הן יותר קשות להפרכה, אבל צריך לזכור שהטענות לגבי הממוצע מסוות את השונות הקיימת בכל תחום.

הבדל נוסף ומשמעותי יותר לדעתי הוא השתלטותן של "אופנות" על מדעי החברה. על פי ספרו של ג'ון גריבין אודות ההיסטוריה של המדע, מרבית המדענים המפורסמים בהיסטוריה (מלבד ניוטון) היו "ניתנים להחלפה" – אם הם לא היו מגלים את מה שגילו, היו קמים אחרים ומגלים זאת בהפרש של שנים ספורות, ומסלול התפתחותו של התחום כולו לא היה נראה שונה בהרבה. בכלכלה, לעומת זאת, אני מאמין שהתחום היום היה נראה שונה מאוד לולא קיומם של אנשים ספציפיים כגון ג'ון מיינארד קיינס, מילטון פרידמן, אדם סמית' ואחרים. סביר שהחלקים היותר אמפיריים היו נראים דומים, אבל המתודולוגיה ושיטות העבודה יכלו להיות מאוד שונות, וגם אם חלק מהמסקנות שלהן היו דומות סביר שהתיאוריות עצמן היו מנוסחות באופן שונה, והסדר שבו הופיעו התגליות האמפיריות היה שונה. גם בתחומים המדעיים הקשים ישנן אופנות, ולפי הספר שהזכרתי לפני כן ייתכן שתורת המיתרים מהווה דוגמה לאופנה שכזו, אבל יחסית למדעי החברה יותר קל להשתחרר מהן לאור ממצאים מפריכים.

ולבסוף, אי אפשר להתכחש לאבחנה הראשונה המאפיינת כל סטודנט שלומד מדעים מדויקים או הנדסה בתואר הראשון ומגיע לפקולטה למדעי החברה עבור קורס אחד או שניים: בממוצע, היכולות הריאליות של סטודנטים במדעי החברה הן חלשות יותר. רבים מסיקים מהתנסות זו שהחוקרים במדעים המדויקים הם פשוט חכמים יותר, ומסיבה זו הם מצליחים לנפק תיאוריות ותחזיות מרשימות יותר המתאימות יותר ל"אידיאל המדעי". זו שטות, מכיוון שבסופו של דבר מה שחשוב עבור התחום כולו זה לא רמתו של הסטודנט הממוצע בתואר הראשון, גם לא רמתו של הדוקטורנט הממוצע ואפילו לא הרמה של הפרופסור הממוצע. האנשים שדוחפים הלאה את חזית המחקר הם האלפיון העליון של הפרופסורים לכלכלה, סוציולוגיה או פסיכולוגיה בעולם, ושם כבר נמצאים אנשים שיכלו בקלות לסיים דוקטורט בכל תחום שתרצו ובחרו במדעי החברה מתוך עניין טהור.

האם ההבדל טמון בשיטות העבודה של הכלכלנים?

האם מודלים מתמטיים הם מדע?

לא, מודלים מתמטיים הם לוגיקה.

מודל מתמטי בכלכלה הוא הפשטה של המציאות: במקום צרכנים, פירמות וממשלות של ממש יש לנו שורה של משוואות (או מבנה מתמטי בסגנון של תורת המשחקים) המתארים בפשטות מה כל אחד מה"סוכנים" הללו רוצה, אילו אפשרויות עומדות בפניו ואילו הגבלות יש עליו, ואנחנו פותרים את כולן יחדיו על מנת להבין מהי תוצאת החתירה הבו-זמנית של כל הסוכנים יחדיו להשגת רצונותיהם, תחת מגבלות כאלו ואחרות על המשאבים או על המידע העומד לרשותם של הסוכנים ושלל הנחות לגבי הסביבה שבה הם פועלים.

השימוש של כלכלנים במודלים מתמטיים מבלבל הרבה מאוד אנשים משום שהוא שונה מהשימוש במודלים בתחומים אחרים. רבים מבלבלים בטעות בין "מדע" לבין אנשים הרושמים משוואות אלגבריות על לוח, ואחרים חושבים שכלכלנים החליטו יום אחד לרשום משוואות אלגבריות על הלוח בתור ניסיון להתחפש למדענים.

מכיוון שבתחומים אחרים (כגון חיזוי מזג אוויר) מטרתם של מודלים מתמטיים היא לרוב חיזוי מדוייק של העתיד, רבים (ובראשם נאסים טאלב) מניחים שזוהי גם מטרתם של מודלים כלכליים. ישנם מודלים כאלו גם בכלכלה, ולפעמים נכנסים אל התחום הזה חוקרים מתחומים אחרים כגון פיזיקה ומדעי המחשב, עם סימולציות ממוחשבות כבדות. ככל הידוע לי הגישה הזו לא קצרה בינתיים הצלחות משמעותיות, ובסך הכל זה חלק קטן וזניח למדי מהמחקר הכלכלי. בנק ישראל, למשל, משתמש במודל DSGE של כלכלת ישראל (שעליו אתם יכולים לקרוא כאן) לצורך תמיכה בהחלטות מדיניות, אך בנקאים מרכזיים אינם עוקבים אחרי המודלים האלו בעיניים עצומות, הם מודעים למגבלותיהם הרבות ולא חוששים לקבל החלטות על סמך אינטואיציה הסותרת את המודל, למשל במצבים שבהם ידוע שהנחות הבסיס של המודל אינן מתקיימות.

בדרך כלל השימוש של כלכלנים במודלים לשם חיזוי לא נועד לחזות את שיעור האבטלה בעוד שנה מהיום בדיוק של שבע ספרות אחרי הנקודה, אלא באופן גס הרבה יותר, למענה על שאלות פשוטות כגון "אם נעלה את שכר המינימום, כיצד ישתנה שיעור האבטלה?", או "באילו תנאים גידול בשכר המורים יעלה את ציוניהם של תלמידים?". על מנת לענות על שאלות אלו לא נדרש לבנות מודל הדומה עד כמה שיותר למציאות, מספיק מודל שמחקה באופן סביר את אותם חלקים של המציאות שרלוונטים לשאלה ולא מניח משהו תלוש לחלוטין לגבי כל השאר. ברגע שאין לך יכולת חיזוי מושלמת אתה לא רוצה רק לראות את התוצאה הסופית של המודל אלא גם להבין כיצד הנחות המודל הובילו אליה, ולשם כך מודל פשוט עדיף על מודל מורכב. כמה מהמודלים הטובים ביותר הם פשוטים למדי, לעיתים ברמה מתמטית של בית ספר יסודי.

כלכלנים רבים בונים מודלים בעיקר על מנת להדגים נקודה מסויימת – למשל, מדוע אי-סימטריה במידע יכולה ליצור שיווי משקל רע גם למוכר ולגם לקונה, מדוע סחר בין לאומי יכול להועיל גם למדינה נחותה מבחינת יכולות הייצור שלה, כיצד נראית צמיחה כלכלית המבוססת על צבירת הון, כיצד היצע הכסף קשור למחירים ולתוצר, ועוד. מודלים כאלו מהווים למעשה את "המשכה של הלוגיקה באמצעים אחרים" אם נשאל את המשפט המפורסם של קלאוזביץ' בנוגע למלחמות ומדיניות. המשמעות שלהם פשוטה: אם נניח X נקבל Y. האם הטענה "אם נניח X נקבל Y" היא טענה מדעית? לא. זו טענה לוגית, שניתנת להפרכה על ידי הצגה של מצב שבו אנו מניחים את X ולא מקבלים את Y. עיקר הדיון סביב מודלים כלכליים הוא סביב ההנחות שהובילו לתוצאה – עד כמה הן מציאותיות, ועד כמה שינוי קל של ההנחות יוביל לתוצאה שונה. יש תחומים שבהם מודלים מעט שונים מובילים לתוצאות מאוד שונות, ויש תחומים שבהם תצטרכו להניח הנחות לא סבירות כדי לקבל תוצאות החורגות מהסטנדרט. בכל אופן, אני לא רואה איך אפשר לקרוא לדיון על הנחות ורובאסטיות של תוצאות "מדע".

מודל מתמטי טוב הוא מודל שבו הנחות סבירות מובילות לתוצאה מעניינת, מפתיעה ולא טריוויאלית, שאיננה מתהפכת ברגע שנשנה קצת את ההנחות, ואם היא נתמכת על ידי נתונים אמפיריים מהמציאות אז זה בכלל מצויין ומתחיל להתקרב יותר לאידיאל המדעי. בניגוד לחוקרים מתחומים אחרים כלכלנים מעולם לא פיתחו "מודל של אדם" או "מודל של מדינה" שהוא מוסכם וברור וניתן להשתמש בו לכל מטרה, ובניגוד למה שנטען לעיתים יש כיום המון מודלים שאינם מסתמכים על המסגרת הניאו-קלאסית, על רציונאליות או על תחרות משוכללת. גם כאשר כן מסתמכים על ההנחות האלו הן במקרים רבים לא הכרחיות וניתן להוכיח זאת, ומשתמשים בהן רק לשם נוחות מתמטית. יש הרבה מאוד מודלים, כל אחד משמש לצרכים אחרים, וכמעט כל מאמר כולל מודל חדש. אין שום התכנסות בכיוונו של מודל יחיד ואין סיבה שתהיה כזו התכנסות, כי המטרה היא לא לחזות כיצד אנשים מתנהגים בכל מצב אפשרי.

מדוע כלכלנים בונים מודלים מתמטיים כאלו ולא פשוט מציגים את הטענות הלוגיות שלהם במילים ברורות?

הסיבה לכך היא הסיבוכיות של המערכת הכלכלית. במערכות פשוטות ניתן לנהל דיון לוגי באופן מילולי, אך במערכות מסובכות קל מאוד "לקשקש באוויר" ולהוכיח דברים "בנפנוף ידיים" כאשר מה שאתה אומר הוא בעצם שגוי מבחינה לוגית או דורש הנחות יסוד מאוד מוזרות לגבי האופן שבו בנויה המערכת. השפה המתמטית היא רק כלי, היא מאפשרת למוח האנושי (של בני אדם שמאומנים בשימוש בשפה הזו) לעקוב אחרי הלוגיקה ואחרי הנחות הבסיס באופן שדיבור בשפה חופשית לא מסוגל לעשות.

האם זה אומר שלמודלים אין שום ערך?

כמובן שלא. בהמשך נתייחס למחקרים אמפיריים העוסקים בנתונים, אבל הנתונים הם מוגבלים מעצם טבעם וישנן שאלות רבות שלא ניתן לענות עליהן בעזרתם. אתם יכולים לומר שהשאלות האלו הן "לא מדעיות" ואין בכלל סיבה להתייחס אליהן, אבל זו שטות – שרי אוצר ונגידי בנקים מרכזיים צריכים לקבל החלטות, אין להם את אפשרות הבחירה שלא להתייחס אל השאלות האלו. עדיף בהרבה שההחלטה תתקבל לפי דיון לוגי המעוגן במודלים מתמטיים מאשר לפי דיון לוגי המעוגן בחשיבה מהבטן.

וזה דבר שחשוב להבין: גם לא-כלכלנים שמדברים על כלכלה בונים מודלים.

הם פשוט לא קוראים להם "מודלים". למשל, בספר שכתבה שלי יחימוביץ' (שכתבתי ביקורת עליו כאן), בפרק העוסק בהיותה של כלכלה אידיאולוגיה ולא מדע, כותבת יחימוביץ' כי "מיהו זה שקבע שיחס חוב תוצר מסוים הוא היחס הנכון ואין בלתו? הריר ברור כשמש שמדיניות מרחיבה יותר תייצר חינוך מעולה, תעשייה משגשגת, תעסוקה, צמיחה והכנסות ממסים".

לשלי יחימוביץ' יש מודל לוגי בראש, לפיו מדיניות מרחיבה תייצר את כל הדברים האלו. בניגוד לכלכלנים היא לא בנתה מודל מתמטי המאפשר לראות באופן ברור וחד את הנחות הבסיס המובילות לתוצאה הזו, לדון בנוגע לסבירות הנחות הבסיס, לנסות לשנות אותן מעט ולראות אם התוצאה משתנה וכו'. היא פשוט שלפה איזו שהיא לוגיקה מהבטן. כנ"ל גם ליאיר לפיד בנוגע להשפעת תכנית "מע"מ אפס" על מעמד הביניים, כנ"ל לגבי כל מני "כלכלנים אוסטריים" המתנגדים למודלים מתמטיים מסיבות עקרוניות, כנ"ל לגבי אלי ציפורי שקורא לנו לא להאמין לכלכלנים (ומצטט כלכלנים בתור רפרנס), כנ"ל לגבי כל אחד אחר המדבר על כלכלה. כולם בונים מודלים כלכליים בראשם – ההבדל היחיד הוא שכלכלנים רושמים אותם במשוואות מדויקות ואחרים לא.

לכלכלנים המעוניינים לפרסם מאמרים במגזינים מובילים אין את הפריבילגיה של "לשלוף לוגיקות מהבטן" ואז "להוכיח אותן" בנפנופי ידיים ונאומים כריזמטיים, הם צריכים לעמוד בכנסים ולהתווכח עם כלכלנים אחרים על הנחות הבסיס שלהם, שחייבות להיות מוגדרות באופן מדויק במסגרת המודל המתמטי, לשכנע את הקהל שהם צודקים ושנתונים סותרים אינם מספיקים על מנת להפוך את המודל שלהם לשגוי. אז מה אם זה לא מדע? האם זה חסר ערך? בידי מי הייתם נותנים את המפתחות למדיניות הכלכלית של המדינה שלכם, בידי הלוגיקנים הטרחנים עם המשוואות שכל טענה וכל הנחת יסוד שלהם עומדת למבחן מדוקדק של פרופסורים שהיו נורא רוצים להוכיח שעמיתיהם טועים, או בידי השולפים הכריזמטים מהבטן ושלל המתנגדים האופנתיים למשוואות שמעולם לא ראו מודל ברמה של מעבר לתואר ראשון בכלכלה?

כמובן, כלכלנים אינם סתם לוגיקנים טרחנים עם משוואות. הם עושים משהו נוסף שאחרים נמנעים ממנו: הם מסתכלים על נתונים. וככל שחולף הזמן כך המגמה במחקר הכלכלי (כמו גם בשאר מדעי החברה) נוטה לכיוון הסטטיסטי, עד לרמה שבתחומים מסוימים בכלכלה כיום כבר קשה מאוד לפרסם מאמרים שהם לחלוטין תיאורטיים ואינם כוללים שום ניתוח של נתונים.

אז בואו נדבר קצת על סטטיסטיקה.

האם מחקרים אמפיריים הם מדע?

טענה נפוצה גורסת כי "אפשר להוכיח כל דבר עם סטטיסטיקה". הלוואי שהיא הייתה נכונה.

כשהתחלתי את מסלול הדוקטורט חשבתי לנסות למדוד את השפעתן של המכללות שצצו בישראל והרחיבו את מעגל ההשכלה על מדדים שונים של התפתחות הפריפרייה. כמו במקרים רבים במדעי החברה ישנה בעיה להסיק על קשרים סיבתיים בניתוח כזה (תסלחו לי על כך שאינני נכנס לפרטים, הם אינם עקרוניים כאן) ולכן החלטתי להשתמש בשיטת משתני העזר, כאשר המרחק הממוצע של היישוב ממוסד לימודים הוא משתנה העזר. אך מדינת ישראל היא קטנה, וההשפעה של המרחקים על הנטייה ללמוד פשוט לא הייתה מספיק חזקה על מנת שהאסטרטגיה שלי תעבוד. אחרי עבודה של שנה נאלצתי לזרוק את הכל לפח ולחפש נושא חדש.

אני לא הכלכלן היחיד שעבר חוויה כזו. על מנת לפרסם במגזינים מובילים כלכלנים חייבים לעמוד בסטנדרטים גבוהים מאוד, הם ממש לא יכולים "להוכיח כל דבר שהם רוצים" על ידי מניפולציות על הנתונים, ולא פעם הם נכשלים. עשרות שנים עברו מאז שרגרסיות ליניאריות מרובות משתנים ייצגו את שיא הקידמה במחקר האמפירי; מהפכת המחשוב אפשרה לכלכלנים להשתמש בשלל כלים מתוחכמים יותר על מנת לעבד נתונים במהירות ולנסות להפיק מהם קשרים סיבתיים, והציפיות מהחוקרים הן בהתאם. לא מעט רעיונות נכשלים בדרך למאמר הסופי, ובדרך כלל יש הבדל משמעותי ב"רמת המדעיות" בין מאמר אמפירי שמתפרסם במגזין מוביל לבין מאמר שמתפרסם באכסניה מעט פחות רצינית.

כתבתי בעבר בהרחבה על החיפוש של כלכלנים אחרי סיבתיות, ועל היעדרם של ניסויים מעבדה במדעי החברה. על מנת להסיק על קשר סיבתי בין שני משתנים נדרש להחזיק את המערכת כולה בתוך מעבדה, לבודד שינויים שקורים במקביל במשתנים אחרים, וכך למדוד רק את ההשפעה של משתנה יחיד. במדעי החברה לרוב בלתי אפשרי לעשות זאת – לצערנו אין לנו את היכולת להפריד תאומים זהים בלידתם ולשלוח אותם למשפחות במעמד סוציו-אקונומי שונה על מנת לנסות ולהכריע את שאלת הסביבה-תורשה, אין לנו את היכולת לבצע ניסויים על בני אדם כפי שמבצעים הביולוגים על חולדות, ובדרך כלל לא מרשים לנו להשתלט על מדינות שלמות ולערוך בהן ניסויים מאקרו-כלכליים כאהבת נפשנו. אך בעיות כאלו ואחרות אינן אומרות שהמחקר הוא חסר ערך. רגרסיה מרובת משתנים בשילוב עם משתני עזר, ניסויים טבעיים, ניסויי שדה, ניתוחי diff-in-diff, הוספת fixed effects, שיטות המבוססות על מטצ'ינג, Quantile regression ועוד שלל כלים שנפוצים במחקר האמפירי בכלכלה מאפשרים לנו לסחוט הרבה מאוד מידע מנתונים גם ללא ניסויי מעבדה מושלמים (הרבה יותר ממה שאני חשבתי שאפשרי לפני שלמדתי להכיר את הכלים האלו), והקישורים הקודמים כוללים לא מעט דוגמאות למחקרים עבור מי שמתעניין. מלבד אלו, גם השימוש בניסויי מעבדה דומים לאלו שעושים פסיכולוגים הולך ומתרחב, בייחוד בתחומים של כלכלה התנהגותית. ורצוי להזכיר שגם במדעים המדוייקים לכאורה לא תמיד ניתן לערוך ניסויי מעבדה, בתחומים כגון אסטרופיזיקה או גיאולוגיה.

גם כאשר כלכלנים לא מצליחים להסיק על סיבתיות באופן מושלם וגם כאשר ישנה בעיה של הכללת תוצאות מחקר ספציפי למדינות אחרות ולתקופות אחרות, למחקריהם עדיין יש ערך נסיבתי כלשהו. למאמר אמפירי יחיד לרוב אין ערך רב, אך לספרות שלמה של מאות מאמרים בנושא ספציפי, המשתמשים בבסיסי נתונים שונים ובשיטות סטטיסטיות שונות ועוסקים במדינות ותקופות שונות, יש ערך. לעיתים המאמרים האלו אינם מגלים חוקיות ברורה וחד משמעית (למשל – השפעת שכר המינימום על האבטלה) ולעיתים הם כן מגלים חוקיות ברורה וקיים קונצנזוס בין מאמרים רבים (למשל – היעדר ההשפעה של פתיחת המשק ליבוא על האבטלה), ובשני המקרים הם חשובים.

המחקר האמפירי בכלכלה שונה מהמחקר התיאורטי במספר מאפיינים הנוגעים ל"רמת מדעיות". מכיוון שהוא עוסק בנתונים יש בו פחות מקום לאופנות, לאידיאולוגיות ולרעיונות גדולים כגון סוציאליזם, קפיטליזם, קיינסיאניזם וכו'. מטרות המחקרים הן צנועות יותר, בד"כ יש חשיבות מעטה יחסית למאמר יחיד וחשיבות רבה יותר לספרות שלמה. מכיוון שהנתונים הולכים ומתרבים נראה שיש עוד הרבה לאן להתקדם כאן, בניגוד למחקר התיאורטי שלדעתם של רבים כבר מיצינו אותו במידה רבה וגילינו את מרבית הדברים החשובים שהיה ניתן לגלות.

נושא שלא התייחסתי אליו כאן הוא מחקרים כלכליים המשלבים נתונים ומודל מתמטי מורכב, כופים את הנתונים על המודל המתמטי על מנת לקבל תוצאות מספריות עבור הפרמטרים שלו ואז משתמשים במודל ובפרמטרים על מנת לבצע תחזיות, אקסטרפולציה של הנתונים. אישית אני פחות מחבב מחקרים מהסוג הזה, אבל אני לא מכיר אותם טוב מספיק על מנת לחוות דעה על מידת המדעיות שלהם. אני מניח שבדומה למודלים הפשוטים ולמחקרים האמפיריים, גם שם יש שונות משמעותית במידת המדעיות של מחקרים שונים.

האם כלכלה היא אידיאולוגיה?

לא.

לפי ויקיפדיה " אידיאולוגיה היא אסופה של רעיונות ותפיסות עולם ערכיות, המהווים יחדיו משנה רעיונית בתחום מסוים." אני מעדיף להגדיר אידיאולוגיה בתור רעיונות הממלאים את החלל באותם אזורים שלא ניתנים להוכחה וודאית על ידי עובדות ונתונים, מכיוון שהגדרה זו נראית לי יותר רלוונטית לנושאים כלכליים. למשל, יכולה להיות לאדם מסוים אידיאולוגיה בנוגע לכוונותיהם העתידיות של הפלסטינים, מכיוון שלא ניתן להוכיח בוודאות שהפלסטינים מעוניינים בשלום או במלחמה עד כיבושה המוחלט של ארץ ישראל. לעומת זאת, פחות הגיוני לפתח אידיאולוגיה בנוגע לעוצמה המדויקת של כוח הכבידה של כדור הארץ, מכיוון שניתן לחשב אותה.

לאנשים רבים יש הנחות בסיס או "אידיאולוגיות" לגבי התחומים שמעניינים אותם, וכך גם לכלכלנים. גם בפיזיקה ובביולוגיה תמצאו מחנות של מדענים שאינם מסכימים אחד עם השני בנושא מסוים שלא ניתן עדיין להכריע לגביו באופן חד משמעי, והמחנות האלו הם אידיאולוגיים בדיוק כמו המחנות האידיאולוגיים בתחום הכלכלי. למשל, אלברט איינשטיין סלד מתורת הקוואנטים, ניסה לבצע מחקרים שיוכיחו שהיא שגויה ונכשל בכך; האם הדבר שונה מכלכלנים שמנסים להוכיח שהשוק החופשי הוא מוצלח או כושל? בכל אופן, מכיוון שבכלכלה יש פחות דברים שניתן להוכיח בוודאות לאידיאולוגיות תמיד יהיה תפקיד גדול יותר בכלכלה מאשר במדעים המדויקים, כפי שכתב ג'וזף שומפטר כבר לפני למעלה מחצי מאה.

אך זה שאנשים מחזיקים באידיאולוגיות זה לא אומר שהתחום כולו הוא "אידיאולוגיה". זה פשוט אומר שהם בני אדם. על מנת שהתחום כולו יחשב בתור אידיאולוגיה מרבית החוקרים בו צריכים לאחוז באותה אידיאולוגיה. ייתכן שבעבר היה זה המצב בקרב כלכלנים, אבל כיום זה פשוט לא נכון. על הכלכלנים המפורסמים בעולם בעשורים האחרונים נמנים אישים כגון פול קרוגמן, ג'וזף שטיגליץ, תומס פיקטי, סטנלי פישר, גארי בקר, ג'ון קוקרן, יוג'ין פאמה, תומאס סרג'נט, ג'ורג' אקרלוף, מייקל ספנס, אמרטיה סן, רוברט לוקאס, טיילור קוואן, לארי סאמרס ועוד רבים אחרים, שכל ניסיון לטעון שיש להם אידיאולוגיה משותפת כלשהי הוא פשוט מגוחך לחלוטין. איך ניתן לטעון ש"קונצנזוס וושינגטון" הניאו-ליבראלי (תפיסה נפוצה בכלכלה לגבי "המרשם להצלחה" עבור מדינות עולם שלישי) מהווה דוגמה לכך שכלכלה היא אידיאולוגיה, כאשר כלכלנים שכתבו ספרים נגדו זכו בפרסי נובל ונטועים עמוק מאוד בתוך המיינסטרים?

אפילו במדינה קטנה כמו ישראל יש לנו מצד אחד אנשים שנוטים לצד הקפיטליסטי כגון פרופ' עומר מואב, ומצד שני את פרופ' יוסף זעירא והכלכלנים שייעצו למובילי המחאה החברתית. השוו זאת למשל לחוקרי מגדר, לדעותיהם של סוציולוגים (ישראלים לפחות) בנוגע לכלכלה, או לכתבות על תכניות צנע אירופאית בעיתון כלכליסט. מי כאן לוקה בהטיה אידיאולוגית?

כלכלנים עשויים להסכים על נושאים שלגביהם הספרות המחקרית מספקת תמיכה חד משמעית בטענה כזו או אחרת (סביר שרוב הכלכלנים שהזכרתי יתמכו בסחר חופשי ויתנגדו לתכנית בסגנון של מע"מ אפס, למשל), והם מדברים בשפה משותפת מבחינת מתודולוגיות המחקר, אבל אין להם את אותה האידיאולוגיה. הם פשוט מכירים את הספרות, ואנשים הטוענים שהכלכלנים מסתמכים על אידיאולוגיה לא מכירים אותה.

האם האידיאולוגיה הפרטית של אנשים משפיעה על בחירת המחקרים שלהם? כן, ולא. בתור דוקטורנט הקריירה העתידית שלי תלויה ביכולתי לפרסם מאמרים; הייתי מעדיף לפרסם מאמרים שיתמכו באידיאולוגיה שלי כי זה יותר מעניין, אבל אם אתקל באיזה שהוא רעיון או בסיס נתונים שמאפשר לי להוכיח, למשל, שההשקעה של ממשלת ישראל במחקר ופיתוח הובילה להצלחת תעשיית ההיי-טק המקומית שלנו, אני אנסה לפרסם את זה כמאמר מבלי לחשוב פעמיים – למרות שהאידיאולוגיה האישית שלי היא שבדרך כלל ממשלות לא מסוגלות לתרום במודע לצמיחה של הטווח הארוך. הרבה יותר חשוב לי לקדם את הקריירה האקדמית שלי מאשר לוותר על מחקר שעשוי לתרום תמיכה מסויימת לאידיאולוגיה הנגדית, מכיוון שאני יודע שהמציאות ממילא מסובכת מדי בשביל שאידיאולוגיה מסוימת תהיה נכונה תמיד.

חשוב להבין שזהו התמריץ העיקרי שעומד גם בפני פרופסורים. כלכלנים רוצים קודם כל לפרסם מאמרים במגזינים הנחשבים ביותר ולזכות למספר רב של ציטוטים, ואת זה משיגים על ידי מחקרים שמגלים משהו אמיתי וחדש על המציאות ולא על ידי מחקרים שנועדו לתמוך באידיאולוגיה תוך כדי עיגול פינות. על מנת לפרסם את המאמרים האלו כלכלנים חייבים "לחשוב מחוץ לקופסה", למצוא משהו חדש שאחרים לא חשבו עליו ולהצליח להוכיח שהוא נכון בכלים תיאורטיים או אמפיריים. הכלכלנים שמגיעים לפסגה הם אלו שהצליחו להעלות מספר רב של רעיונות חדשים כאלו, ולא אלו שהצליחו להביע תמיכה באידיאולוגיות מיושנות. ברגע שהתחום מגוון מספיק מבחינת קשת הדעות שנשמעות בו ומעוגן מספיק מבחינת התייחסות לנתונים ולספרות קיימת, הוא לא יהיה אידיאולוגיה. כפי שכתבתי, ייתכן שהתנאים האלו לא בהכרח מתקיימים לגבי תחומים אחרים במדעי החברה.

מדוע נראה לכאורה שהמדעים "המדויקים" התקדמו מהר יותר?

בני אדם תמיד התעניינו גם בבעיות פיזיקאליות וגם בבעיות כלכליות וחברתיות. הסיבה לכך שנראה כאילו הבעיות הפיזיקאליות נפתרו מוקדם יותר, כאילו "מדע הכלכלה" נמצא כיום במקום שבו הפיזיקה הייתה נמצאת לפני חמש מאות שנים, היא שהבעיות הפיזיקאליות הן, עם כל הכבוד, קלות יותר. המערכת המורכבת שאותה פענח אייזיק ניוטון במאה ה-17 הייתה פשוטה יותר מהמערכת שאיתה התמודד אדם סמית' במאה ה-18, ועל כן האנושות הגיעה להישגים מרשימים יותר בהתמודדות עם השאלות ששאלו ניוטון וחבריו.

אני לא אומר שהפיזיקאים לא עבדו ועובדים קשה או שההישגים של ניוטון הם לא מרשימים. ההפך, אלו הישגים מרשימים מאוד. אני רק אומר שאדם בעל רמת אינטליגנציה נתונה יוכל להגיע רחוק יותר בעבודה שמטרתה להבין כיצד פועלים מגנטים מאשר בעבודה שמטרתה להבין כיצד נקבע התוצר לנפש במדינה בטווח הארוך. האנושות מפצחת בעיות מהקל אל הקשה. הפיזיקה התקדמה במהירות, עד שנתקעה במחסומים שונים ומשונים שהעמידו אתגרים לא פשוטים בפני המוח האנושי. כך גם הכימיה, הביולוגיה ותחומים אחרים, וכך גם מדעי החברה. אבל מכיוון שמדעי החברה מלכתחילה נתקלו בבעיות קשות מאוד, נראה לנו שהם גם התקדמו הרבה יותר לאט.

מדע הכלכלה הוא לא "צעיר יותר" מפיזיקה. הוא באותו הגיל. אנשים התעניינו בבעיות כלכליות במשך אותו הזמן שבו הם התעניינו בבעיות פיזיקאליות. לא חסרים לכלכלה מתודולוגיות שיש רק לפיזיקאים, וכפי שכתבתי לפני כן לא חסרים גם אנשים חכמים. במהלך מאה השנים האחרונות היו חילופים תכופים של ידע ובני אדם בין המדעים המדוייקים ומתמטיקה לבין מדעי החברה, ובנוגע למתודולוגיות חזית המחקר מתקדמת פחות או יותר ביחד בכל התחומים. אלו פשוט בעיות אחרות, קשות יותר. בני אדם הם לא אטומים. מי שחושב אחרת מוזמן לנסות לעשות דוקטורט בכלכלה ולפרסם מאמר במגזין נחשב, אני בטוח שזו תהיה חוויה פוקחת עיניים עבורו.

סיכום

השאלה החשובה היא זו: כאשר אתם שומעים כלכלן נותן עצת מדיניות למדינה ספציפית, איזו מידה של אמינות אתם צריכים להצמיד לדבריו?

בגדול, התשובה שלי היא: "את אותה מידת האמינות שהייתם מייחסים לרופא הנותן עצה רפואית לגבי אדם ספציפי". ברפואה אמנם קל יותר לעשות ניסויי מעבדה מאשר בכלכלה (אם כי לא קל כמו בפיזיקה או זואולוגיה), אבל גם ברפואה וגם בכלכלה יש "אסכולות", יש תחומים שבנוגע אליהם הקונצנזוס גדול יותר או פחות, יש בעיות שקשה לזהות ולפתור, יש לא מעט שרלטנים, וחולים שונים (מדינות שונות) מגיבים באופן שונה לתרופות זהות (לצעדי מדיניות דומים) כתלות בשלל משתנים אחרים כך שהחיזוי רחוק מלהיות מדויק. כמובן, צריך גם לוודא שאותו הכלכלן (או הרופא) מתייחס בדבריו לחזית המחקר הקיימת בתחום. כפי שישנם רופאים טובים יותר ופחות מבחינת יכולת זיהוי נכונה של בעיות והיכרות עם הספרות המחקרית כך ישנם גם כלכלנים טובים יותר ופחות, ותמיד רצוי לחפש חוות דעת נוספת.

 על כן, את השאלה "האם כלכלה היא מדע?" נדרש להחליף בשאלה "האם בנושא הספציפי שעליו הכלכלן הזה מדבר קיים קונצנזוס רחב ומספר רב מספיק של מחקרים אמפיריים או תיאורטיים התומכים בדעותיו?".

הטיעון שלפיו "כלכלה היא לא מדע" נועד בראש ובראשונה להצדיק את בורותם של הטוענים, לפסול מראש את השאלה הנ"ל וכך להעלות טענות התומכות באידיאולוגיה של הדובר מבלי צורך להתמודד עם דעותיהם של כלכלנים בסוגיה. זה פשוט קל יותר מאשר להשקיע ולהתייחס ברצינות. קל יותר לשלוף מהבטן לוגיקות כלכליות מבלי צורך להגן עליהן או לבדוק את הנחות היסוד, קל לקחת את הוויכוח למקומות אידיאולוגיים, היכן שכל אחד יכול לזרוק לאוויר איזו דעה שהוא רוצה, הכל לגיטימי והמנצח בוויכוח הוא האדם הכריזמטי והשנון ביותר שהצליח לפנות לרגשותיהם של המאזינים ולתמרן אותם בהתאם למטרותיו.

אך בניגוד לתחומים "מדעיים יותר", כאשר אנו עוסקים בסוגיות כלכליות זה גם לא כל כך קשה לעשות את המאמץ הנוסף, להתעמק בספרות ולענות על השאלה שהעליתי לגבי מידת הקונצנזוס בנושא ספציפי. אנשים שיודעים אנגלית ברמה סבירה יצליחו להבין רוב מכריע מבין המאמרים הכלכליים, מבחינת מטרות המחקר והמסקנות העיקריות, גם אם הם לא יבינו כל ניתוח סטטיסטי או לא יצליחו לעקוב אחרי המודלים. אם ברצונכם לדעת למשל עד כמה התמיכה של כלכלנים מסויימים במדיניות צנע היא אובייקטיבית ו"מדעית" כל מה שאתם צריכים לעשות זה להפסיק לקרוא מאמרים בכלכליסט או בגלובס, לכתוב בגוגל את מילות החיפוש המתאימות באנגלית ולהתחיל לקרוא (תוך מתן משקל גבוה יותר למקורות "מכובדים" יותר). לא צריך אפילו תואר ראשון בכלכלה. זה קצת יותר קשה מאשר פשוט להגיד "כלכלנים לא יודעים כלום" ואז לשלוף לוגיקה כלשהי מהבטן, אבל זה הרבה יותר קל מלנסות להבין מאמרים בפיזיקה או ביולוגיה.

ככל שחולף הזמן, כך הולכים מדעי החברה ומתקרבים לאידיאל המדעי. מגמה זו נובעת מהגידול במספר החוקרים ובפיזור הגיאוגרפי שלהם המיתרגמים לשונות גבוהה יותר בעמדות האידיאולוגיות, ובעיקר מהגידול העצום בהיקף הנתונים העומדים לרשותם של חוקרים מודרניים, שיש להם כיום מחשבים ותוכנות המסוגלים לעבד את הנתונים האלו באופן שלפני שלושים שנה היה ניתן רק לחלום עליו. ההבנה בנוגע לצורך בניסויי-שטח מתוכננים על מנת לזהות סיבתיות הולכת וחודרת גם לתוך הבירוקרטיה הממשלתית, ועל כן ישנה מגמה של יישום צעדי מדיניות חדשים באופן אקראי המדמה ניסוי מעבדה על מנת שחוקרים יוכלו לבדוק את התוצאות.

אני מאמין שבמאה השנים הקרובות נתונים וניסויי שדה כאלו יוכלו להכריע באופן יחסית מדעי הרבה מחלוקות אידיאולוגיות עתיקות בכלכלה, חינוך, מדעי המדינה, סוציולוגיה, קרימינולוגיה ומגדר. ייתכן שרבים לא יאהבו את התוצאות שיעלו מהניתוח הכמותני, ינסו לפקפק במידת המדעיות שלהן ולהמשיך לתמוך בהשקפת עולם מטושטשת פוסט-מודרניסטית שלפיה "אין ידע אובייקטיבי" ולא ניתן לדעת שום דבר בוודאות. למזלנו, כוחם היחסי של האנשים האלו במדעי החברה הולך ופוחת והאנושות בינתיים ממשיכה לקדם את חזית הידע הלאה, לאט לאט, לעבר הבנה מדעית טובה יותר של התחומים שאינם נחשבים בתור מדע מדויק.

Read Full Post »

זה התחיל עם טור דעה של גלעד גרינגולד בלמה-נט, המשיך במאמר נגדי של נחמיה שטרסלר, ולאחר מכן סטאטוס של תומר פריסקו וטורים נוספים (עוד אחד של גלעד גרינגולד, וזה של דימיטרי שומסקי, ואחד של עמית נויפלד, ואולי יש עוד שפספסתי) – הויכוח הנדוש בין סטודנטים למקצועות לא מעשיים (להלן – "רוחניקים", אם כי חלקם נמצאים בפקולטות למדעי החברה ולא רק למדעי הרוח) המאשימים את החברה המודרנית בקשיי הפרנסה שלהם, לבין הקפיטליסטים המרושעים שמדברים על ביקוש והיצע ועל כך שאנשים צריכים להיות אחראיים לחייהם.

האמת היא שלא רציתי להיכנס לוויכוח הזה כשהוא פרץ בהתחלה, בעיקר מכיוון שניהלתי אותו כבר עשרות פעמים בפורומים שונים בעולם הווירטואלי ובזה האמיתי, אך ריבוי המאמרים שמציגים רק צד אחד של המטבע מחייב ניסוח תגובה מפורטת כלשהי. נחמיה שטרסלר טעה לדעתי כשהוא ניסח את תגובתו במונחים כלכליים כגון תפוקה שולית, הגוררים זעם של ממש בקרב האוכלוסייה הרלוונטית (שלא בצדק), ואני אנסה להימנע מהם.

 

 

הערה חשובה: אני מניח שרוב בוגרי מקצועות כגון סוציולוגיה, מדעי המדינה, היסטוריה או פילוסופיה אינם שייכים לקבוצה שאותה אתקוף בהמשך. רובם בחרו את תחומי הלימוד לפי עניין אינטלקטואלי טהור, ידעו מראש מהם הסיכונים, לא ציפו להרוויח כמו מהנדסי אלקטרוניקה, לא התחרטו על בחירתם, לא האשימו אף אחד כשהם הגיעו לשוק התעסוקה האכזר, ואינם חושבים שהם טובים יותר באופן אינהרנטי מכאלו שבחרו תחומי לימוד קצת יותר מעשיים. אך קיים בקרבם גם מיעוט קולני לא קטן שחושב אחרת: אנשים שבמהלך לימודיהם ספגו מהמרצים רושם מאוד מוטעה על העולם, מן תפיסה שהיא מצד אחד נורא אליטיסטית, ומהצד השני מאפשרת להם לחמוק מאחריות למצבם הכלכלי ולתעל את התסכול כלפי "החברה", או איזו שהיא קונספירציה של בעלי הון / ביבי / כלכלנים מרושעים. בהמשך הרשומה הזו, כשאני אכתוב "רוחניקים" אני אתכוון רק לאותו מיעוט שחושב באופן הזה, אין לי כוונה לפתח הכללות לגבי דעותיהם של כל בוגרי מדעי הרוח והחברה (בניגוד לרוחניקים, ששמחים לזרוק לאוויר הכללות לא מבוססות על כלכלנים או בוגרי תארים ריאליים).

טוב, אז נתחיל עם הטיעונים.

 

 

הקפיטליסטים המרושעים אשמים בהכל!

" שטרסלר מציע אינסטרומנטליזציה של החברה לכדי מנגנון מכאני שתפקידו ליצר פועלים וצרכנים. בעולמו של שטרסלר מטרתנו היא להרוויח כסף, ועל פי נקבע את מסלול חיינו. מצד שני עושר יחולק על פי תבונתה האינסופית של היד הנעלמה, שתקבע מהו מקצוע נדרש ואיזה פקולטות באוניברסיטאות אפשר לסגור. בעולמו של שטרסלר לא צריך ספרים, לא צריך בתי ספר, לא צריך היכלי תרבות. צריך מחשבים ואת הבורסה לניירות ערך." (תומר פריסקו)

""…וכי מה הם אותם "חוקי הכלכלה", שבהם שטרסלר רואה חוק טבע שיש לציית לו? כל מי שילמדו, למשל, קורס בסיסי לתואר ראשון בהיסטוריה כלכלית ופוליטית בעידן הקפיטליזם יבינו, שאין "חוקי כלכלה" או "כוחות השוק" כשלעצמם, אלא בכפוף לאינטרסים של בעלי ההון." (גלעד גרינגולד)

בתמונה – בעל הון

הקפיטליזם היא שיטה נהדרת, שמאז המאה ה 19 הקפיצה את איכות החיים במדינות שאימצו אותה לרמה חסרת תקדים בהשוואה למצבם של בני האדם לאורך מרבית ההיסטוריה של המין האנושי. בהשוואה לכל תקופה אחרת ולכל מדינה שאיננה קפיטליסטית, העשירון התחתון באוכלוסיה המערבית של היום נהנה משירותי בריאות ציבוריים טובים יותר, מחופש אישי רב יותר, מחינוך חינם לילדיו, ואולי הכי חשוב – אין רעב במדינות מערביות. יחד עם זאת, המצב אינו מושלם, וגם לשיטה הכלכלית הנוכחית יש שלל כשלים שאולי ראוי לתקן. אבל עניין הביקוש לבוגרי מדעי הרוח הוא פשוט לא אחד מהם. לוויכוח הזה אין שום קשר לקפיטליזם.

גם שנים רבות לפני "המצאת" הקפיטליזם, אנשים נדרשו לבחור לעצמם קריירה בחיים. רובם הלכו אחרי הוריהם, אבל בכל זאת תמיד היו אפשרויות בחירה כלשהן, גם אם מצומצמות. תמיד היה ביקוש והיצע שונה עבור מקצועות שונים, ותמיד היה סיכון בלבחור מקצועות פחות מבוקשים. ביקוש והיצע קיים בכל משטר כלכלי שיכול להיות.

באירופה של המאות הקודמות היו רבים ששאפו להיות ציירים או מלחינים, מקצועות מגניבים למדי, אך רובם הגדול מן הסתם לא הצליחו במיוחד. קראו לדוגמה על מסלול חייו של וינסנט ואן-גוך, שנפטר בשנת 1890, אחרי חיים של עוני וסבל. או על חייו של רמברנדט, שהיה עשיר כל עוד צייר ציורים לפי הזמנה, אך ככל הנראה עקב דיכאון לאחר פטירת אשתו עבר לצייר על פי רצונו החופשי, שקע במהרה בחובות כבדים, ונפטר עני וחסר כל בשנת 1669. אין לי ספק שסיפורים כאלו מייצגים יותר טוב את סיפורו של האמן הממוצע או המוזיקאי הממוצע מאשר המקרים המועטים של כאלו שהצליחו בחייהם ונשארו עשירים ומאושרים. זו הייתה קריירה מסוכנת, ונשארה קריירה מסוכנת עד היום. סקירה מהירה של הערכים בוויקיפדיה עבור "אנשי רוח" במאות הקודמות מעלה גם היא דפוס די ברור – רובם היו בני עשירים, חלק ממעמד האצולה, ואלו שלא – בדומה לקרל מרקס, חיו בעוני את מרבית חייהם. מנהיגים רוחניים שלא היו שייכים לדת הממוסדת חיו גם הם בסגפנות, והתקיימו מתרומות של תומכים ספורים. אם זהו המצב כבר אלפי שנים, האם באמת סביר להניח שאיזו שהיא תופעה מודרנית, קפיטליזם או כל דבר אחר, אשמה בכך?

החומר תמיד קדם לרוח. אני אשמח לשמוע על מדינה כלשהי בתקופה כלשהי שבה אנשי רוח שאינם בני אצולה קיבלו מימון קבוע מהמדינה בתמיכתם של כל האזרחים, מעבר לדוגמה המודרנית של סבסוד מוסדות להשכלה גבוהה ומשכורותיהם של המרצים בהם. זה לא קרה מעולם, וזה גם לא יקרה. למה? כי אנשי הרוח המוצלחים ביותר הם אלו שהתקדמו בזכות הקהל הרחב, בזכות היכולת שלהם להביע ביקורת מעניינת שלא יכולה, בהגדרה, להיות נתמכת על ידי הממשל המרכזי.

 

 

עניין זה הופך את הביקורת של הרוחניקים למיניהם לאבסורדית לחלוטין: הם דוחים את השוק החופשי כמנגנון שראוי לתמוך ביצירתם ולפרנס אותם מכיוון שהוא אכזרי מדי לטעמם, ועל כן נאלצים אוטומטית לקבל את צידו השני של המטבע – תמיכה של הממשלה או של בעלי הון מעטים, שמן הסתם תביא ליצירת פילוסופיה לא ביקורתית התומכת בשימור הסדר הקיים והגנה על האליטות. האם כך נראה הגביע הקדוש של הרוחניקים? האם ייתכן כי היכולות הביקורתיות והאינטלקטואליות המופלאות שלהם (שנזכיר אותן בהרחבה בהמשך) לא מספיקות על מנת להבין את הנקודה הפשוטה הזו?

 

 

תכניות הריאליטי אשמות בהכל!

"…מה שהמדינה, "השיטה", יכולה וצריכה לעשות זה לעודד צריכה של תרבות, על חשבון תרבות הצריכה.כן, זה עד כדי כך פשוט. אם רק המדינה תפעל כדי להטמיע באזרחיה את האמונה שתרבות היא משהו שראוי לצרוך, גם אם יהיה זה על חשבון החלפת הרכב הבאה, שדרוג של האייפד בן הכמעט חצי שנה או רכישת טלוויזיה שלישית לחדר של הילדה, הרי שאני ושכמותי נצליח להתקיים בכבוד מכתיבה, מהרצאות, מהופעות ותערוכות..." (עמית נויפלד)

בכל וויכוח בנושא הזה שניהלתי עד כה, תמיד מגיע בסופו של דבר אזכור כלשהו של "כוכב נולד" או "האח הגדול". עצם קיומן של תכניות טראש מרגיז את הרוחניקים עד מאוד, מכיוון שהם חשים שצריכה להיות להם בעלות על הדבר הרחב הזה שנקרא "תרבות" ועל כל כספי הציבור המוקדשים עבורו. הם מאמינים כי העולם המודרני עוצב על ידי קונספירציה כלשהי של בעלי הון שמונעת מהציבור הרחב להבין עד כמה התרבות שהם מציעים הרבה יותר טובה מ"כוכב נולד". אם תיקחו איש שמאל "אמיתי" (מבחינת האידיאולוגיה שלו) ותדחקו אותו בוויכוח לפינה, תמיד תגיעו בסופו של דבר להשקפות פטרנליסטיות, האומרות שהממשלה צריכה לחנך את הציבור לגבי התרבות שעליו לצרוך.

הפטרנליזם הזה, האובססיה לכפות עוד ועוד, הוא עניין נוראי. החלק הכי מדהים, הוא שאותם אנשי שמאל לא רואים את הקישור הישיר בין השקפות כאלו לבין המשטרים הפאשיסטים של המאה העשרים. ברגע שאתם חושבים שאתם יודעים יותר טוב מהציבור מה הוא רוצה, למה לעצור בתוכניות טלוויזיה? למה לא לכפות עליו את הדעות שלכם גם בנוגע לשאר חלקיו של תקציב המדינה, או ליחסי חוץ? אליטיזם תמיד מוביל לאותו המקום: שימוש בכוח כזה או אחר לשם כפייה. ושלא יהיה לכם ספק – הם כבר משתמשים בכוח הזה, לוקחים את כספי המיסים של כולנו ומשתמשים בהם כדי להפעיל "מוסדות תרבות" שרוב מכריע של אזרחי המדינה בקושי מבקר בהם, ואז כאשר מישהו מעז לבקר אותם זורקים לאוויר משפטים חסרי משמעות כמו "לא תיתכן מדינה בלי תרבות" (למשל, ראו את הכתבה הבאה לגבי "תזמורת המזרח הישראלית" ומאבקיה להשיג תקציבים ממשרד התרבות, ושימו לב לדבריו של עודד זהבי בסוף אודות התזמורת האנדלוסית שכן טורחת לנסות ולמשוך קהל).

זהו תהליך שמוביל תמיד לאותה נקודה: קשר לא בריא בין מספר פקידים בכירים או פוליטיקאים שקובעים לאן ילכו התקציבים, לבין אנשי ה"תרבות". למה ששחקני הבימה יתאמצו להעלות הצגות שהקהל רוצה, אם ממילא הממשלה מסבסדת אותם? הרבה יותר משתלם להעלות הצגות שאותו אדם בממשל שאחראי על התקציבים שלהם רוצה, או פשוט להשקיע מינימום מאמץ שנדרש על מנת שלא לעצבן אותו ולעצור את זרימת הכסף. האם זה העולם הביקורתי והחתרני שאנשי הרוח שואפים להגיע אליו? איך ייתכן שדווקא אותם סטודנטים שלמדו יותר מכולנו על ההיסטוריה של העולם המערבי מסוגלים שלא להבין את הקשר בין חופש בחירה כלכלי של הפרטים לבין חופש אישי?

טוב, האמת היא שזה די ברור. כבר היה מי שאמר שקשה מאוד לאדם להבין משהו אם המשכורת שלו תלויה בכך שלא יבין את זה.

 

 

אז לא, "כוכב נולד" לא אשם בחוסר הפופולאריות של מדעי הרוח. לצד תכניות הטראש למיניהן הופיעו בשנים האחרונות בארצות הברית, מעוז הקפיטליזם העולמי, שלל סדרות טלוויזיה איכותיות ברמה שלא הייתם מצפים לה מקונספירציה של בעלי הון שמנסים לטמטם את הציבור, כגון the wire, אוז, mad men ועוד. הסדרות האלו לא הופיעו בערוץ טלוויזיה ממשלתי, המסובסד בהחלטה של פקיד כזה או אחר, אלא בערוצים מסחריים. יש ביקוש גם לתרבות ברמה גבוהה, ויש אנשים מוכשרים המסוגלים לספק אותו, ומקבלים על כך תגמול כלכלי. פשוט לא צריך כל כך הרבה מהם, כמו שלא צריך הרבה שחקני כדורגל מקצועניים, או שחמטאים מצטיינים. ההתפתחות של תרבות הטראש בעשורים האחרונים נובעת מכך שהגענו לרווחה כלכלית המאפשרת לכל הציבור לצרוך תרבות בזמנו הפנוי בעזרת כספו הפנוי, כולל עשירונים שבמאות הקודמים הקדישו את כל זמנם לעבודה ואת כל כספם למחיה בסיסית. וכשנותנים לציבור הרחב לבחור, מסתבר שאנשים רבים רוצים גם תכניות ריאליטי. וזה בסדר גמור. אני, אגב, מעריץ הדוק של תכנית הישרדות האמריקאית, ועד כה לא ספגתי פגיעה חמורה באינטליגנציה, ככל הידוע לי.

 

 

ללא מדעי הרוח לא יהיו אנשי רוח!

"…האופציה השנייה, ביקום החילופי ששטרסלר מדמיין, כוללת חיים בעולם של טכנוקרטים ואשפים פיננסיים כאלה ואחרים, העוסקים מבוקר ועד ליל בחישוב "ערך התפוקה השולית" שלהם – עולם שאולי, רק אולי, יצליח לצמצמם את הפערים הכלכליים, אבל בוודאות יהיה משעמם. הרי שרי אריסון לא תרד מהפנטהאוז שלה בשופטים על מנת לרסס לבבות קטנים ואדומים ברחבי העיר, אילן בן דב לא יעזוב את המספרה שלו כדי לייסד מגזין לשירה וקולנוע, ונוחי דנקנר לא ימכור את המניות של הבנק בשוויץ ויעלה על בימת סוזן דלל. אז במקום לחשוב איך לתרץ את הקיים, אני מציע לחשוב איך משנים את המצב. אחרי הכל, אם לא יהיו פילוסופים במדינה, אל מי נפנה כדי שיכתוב את הקוד האתי הבא של הצבא המוסרי ביותר בעולם?"(עמית נויפלד)

הרוחניקים מנסים ליצור משוואה לפיה יותר בוגרי מדעי הרוח = יותר אנשי רוח, אבל המשוואה הזו מופרכת מהיסוד. מיהם אנשי הרוח המודרניים? סופרים, משוררים, אנשי אקדמיה ואמנים למיניהם, המסוגלים להתפרנס מעבודתם במידה מספקת שתאפשר להם להתבטא בציבור לאורך שנים. תשעים ותשעה אחוזים מבוגרי מדעי הרוח (ואולי יותר) לעולם לא יגיעו לשם, לאותה הרמה שבה מישהו אובייקטיבי שאינו אימא שלהם יהיה מוכן להגדיר אותם כ"אנשי רוח". ואלו שכן מגיעים לשם? הם היו מגיעים לשם בכל מקרה, בלי קשר למספרם של בוגרי הפקולטות הרלוונטיות. נכון, סריקה מהירה של הביוגרפיות של סופרים ישראלים מעלה שרובם למדו את מקצועות מדעי הרוח, אבל עבור רובם (או כולם?) העיסוק בספרות היה משהו שהתחיל הרבה לפני כן, בתקופת גילאי העשרה. כנ"ל לגבי אמנים, מוזיקאים, וכך הלאה. התשוקה ליצור היא זו שמובילה אנשים מהסוג הזה, לא מה שהם למדו באוניברסיטה. הם הלכו ללמוד מקצועות במדעי הרוח מכיוון שהם היו אנשי רוח לפני כן, ולא נהפכו לאנשי רוח תודות ללימודים באוניברסיטה. הפקולטות למדעי הרוח לא מייצרות אנשי רוח, אף אחד לא מייצר אותם, הם מופיעים לבד והופיעו לבד מאות שנים לפני שהופיעו האוניברסיטאות במובנן המודרני, חלקם מופיעים גם בפקולטות אחרות, ומספרם תלוי בביקוש בקרב הציבור ולא בכמות בוגרי מדעי הרוח (למשל, אם הייתה בעולם כמות גדולה יותר של דוברי עברית היו גם יותר סופרים הכותבים בעברית).

רוב מכריע של הסטודנטים למדעי הרוח – כמו רוב הסטודנטים להנדסה, לפיזיקה, למשפטים ולכלכלה – הם בסך הכל נשים וגברים ממוצעים למדי עם עניין מינימאלי כלשהו בתחום שאותו הם בחרו, שרוצים להצליח לעבור את המבחן הקרוב במינימום מאמץ ולסיים כבר את התואר. הם לא יזכו בפרס נובל, לא יקדמו את האנושות לעידן חדש, ולא יספקו לנו תובנות חדשות אודות משמעות החיים. וכמובן, יש אוכלוסייה לא קטנה שבוחרת בלימודים במדעי הרוח והחברה פשוט מכיוון שהם קלים יותר מהמקצועות הריאליים (וכן, הם קלים יותר, כך יאמר לכם כל אחד שלקח קורסים גם מכאן וגם משם).

באופן כללי הלימודים לא משנים כל כך את בני האדם. רוב התכונות שמייחסים לכלכלנים, לסוציולוגים, או למהנדסים היו שם עוד לפני שהאנשים החלו בלימודיהם. התכונות האלו הן הסיבה שבגללן פרטים שונים בחרו בחוגים שונים, ולא התוצאה של שטיפת מוח כלשהי שעברו במהלך לימודיהם.

 

 

נקודה נוספת שקשורה לעניין זה, מתבטאת במשפטים כגון "ללא תרבות ורוח אין קיום למדינת ישראל". זהו, כמובן, איש קש. לא אני ולא נחמיה שטרסלר מציעים להוציא מחר להורג את כל הסופרים, המשוררים, התסריטאים והאמנים הישראלים. אבל אני בהחלט מעדיף שהשוק החופשי יקבע את "מידת התרבות" הרצויה עבור מדינת ישראל, ולא איזה שהוא פקיד אי שם למעלה שמבזבז את כספי הציבור על סבסוד תרבות שאינה מעניינת את הציבור.

 

 

המונופול על הביקורתיות והיצירתיות

"אני הרי לא יודע להנדס מבני תעשייה, ואני לא יודע איך להרכיב מערכות נשק מתקדמות, ואין לי הכלים לבנות את כיפת הברזל החדשה, או לפתח מזל"ט חדיש.לי יש רק היכולת להבין אנשים. יש לי היכולת להבין תהליכים חוצי גבולות בתרבות, בכלכלה ובפוליטיקה. יש לי היכולת להתחבר לאנשים מתרבויות אחרות, דוברי שפות אחרות. יש לי היכולת ליצור קשרים אישיים עם אנשים שיכולים להשפיע במקומות רחוקים על מה שקורה כאן אצלנו במדינה. יש לי הכלים לנסות להמציא פתרונות יצירתיים ומורכבים כדי להביא לכדי מימוש את האינטרסים של המדינה שלי. יש לי יכולת גם להבין את האינטרסים של האחר, ולנסות לחשוב ביחד איתו אם יש ביכולתנו לגשר על פערים בינינו, כאלו המסבכים את המדינה שלי שוב ושוב ושוב ומגבילים אותה מלפעול בחופשיות ולתת לעולם את כל הטוב שיש לה להציע. וביכולות הללו שיש לי, כמו גם לאלפים מבוגרי הפקולטות למדעי הרוח והחברה, מדינת ישראל פשוט לא מעוניינת." (גלעד גרינגולד מצטנע בפעם הראשונה)

"החברה הישראלית צריכה להימדד אך ורק באמצעות היכולת שלה להניע את המשק ואת כלכלתה קדימה. ואיך היא תעשה זאת? אם כולם ילמדו מקצועות הקשורים בהיי-טק, הנדסה, מיחשוב ומדע. זה הרי מנוע הצמיחה של המשק, וזה הרי מה שמניע אותו קדימה. לא מחשבה יצירתית, לא עומקים אינטלקטואליים, לא מחשבה ביקורתית ולא שאר רוח. רק לשבת מול מחשב, להנדס, לחשב, לתכנת, לפרמט. לפרמט את עצמנו לדעת." (גלעד גרינגולד מצטנע בפעם השנייה)

"המסקנה ברורה: כדי שצעירי ישראל לא יטעו ולא יסגדו לנביאי השוק וכוהניו, ולמען יבינו כי הללו בני אדם בשר ודם הם, שאפשר גם אפשר להתמודד אתם – בזירת המחאה החברתית – לטובת כלל הישראלים, מוטב להם שילמדו (גם) את מדעי הרוח." (דימיטרי שומסקי)

מכל הטיעונים שמעלים הרוחניקים, המונופול שהם מנסים לנכס לעצמם על הביקורתיות והיצירתיות הוא הטיעון המעליב ביותר – כאילו שלבוגרי הנדסה, חשבונאות או ביולוגיה אין את היכולות האינטלקטואליות המופלאות המאפשרות לבוגרי מדעי הרוח לסגל את החשיבה הקונספירטיבית החביבה עליהם, או לתמוך בהשקפות שמאליות קיצוניות. מניסיוני האישי, אין שום קורלציה בין בחירת מקצועות לבין אינטליגנציה, ביקורתיות או יצירתיות; הקורלציה היחידה שקיימת היא בין יכולות ריאליות לבין הליכה למקצועות ריאליים. ההנחה כאילו שלא נדרשת יצירתיות בעבודתם של בוגרי הנדסה, כלכלה ומדעים מדוייקים רק מלמדת על עומק הניתוק בין אותם רוחניקים שמעלים אותה לבין העולם האמיתי, בו נדרשת יצירתיות על מנת להצליח כמעט בכל עבודה. ההנחה כאילו שלא ייתכן שאנשים ילכו ללמוד הנדסת אלקטרוניקה שלא בגלל המשכורות הגבוהות אלא מתוך עניין אינטלקטואלי טהור, מופרכת לא פחות.

הניסיון לטעון לעליונות אוטומטית של בוגרי המקצועות הלא מעשיים מעיד בעיקר על אליטיזם מסוכן, בקרב קבוצת אנשים סגורה שלא מסוגלת להיפתח בפני אנשים שונים, בפני רעיונות שונים. ברגע שאדם מניח מלכתחילה שלא תיתכן חשיבה ביקורתית בקרב אלו שלא למדו איתו באותו החוג באוניברסיטה, לא יכול להתקיים דיון אמיתי בינו לבינם. הם הרי "אנשים שונים", הם לא יבינו אותו, המוח שלהם לא מסוגל להכיל את מידת הביקורתיות שלו, הם "תינוקות שבויים" שנשבו על ידי בעלי ההון והאליטות השליטות. מסתבר שאנחנו, בוגרי המקצועות הריאליים, זקוקים לרוחניקים על מנת שילמדו אותנו את ה"אמת" על העולם, על מנת שינחו אותנו כיצד עלינו להתייחס לפוליטיקה או לממסד הכלכלי, על מנת שיעזרו לנו לחשוב "מחוץ לקופסה", על מנת שיפקחו את עינינו ויעניקו לנו את אותה גלולת הפלא שניאו לוקח בסרט הראשון של המטריקס. לצערם של הרוחניקים, מסתבר שכולנו לוקים בעיוורון מוחי שאינו מאפשר לנו לראות את מה שכל כך ברור עבורם.

 

אחת התופעות שמעידות דווקא נגד מידת הביקורתיות של הרוחניקים, היא המגוון המצומצם עד מאוד של דעות פוליטיות בקרבם. אם תחפשו על המפה הפוליטית, תמצאו את רובם המכריע של הרוחניקים, כולל כמעט כל הפרופסורים בפקולטות הרלוונטיות, משמאלה של מרץ. במקצועות הריאליים המדעיים תמצאו מגוון רחב הרבה יותר של דעות, וכך גם ברפואה, כלכלה או משפטים. הדמיון הרב בדעות הפוליטיות בקרב הרוחניקים מעיד על סגירות מחשבתית וגיבוש דעות פוליטיות בתהליך של חברות תוך כדי הלימודים, ולא על היכולת המופלאה של חשיבה עצמאית שהם טוענים לקיומה. לדעתי תופעת העדריות שם נפוצה יותר מאשר בפקולטות אחרות.

 

 

כמה אנשי רוח מדינה מודרנית צריכה?

ליצירות תרבות יש מספר מאפיינים שמבדילים אותן ממוצרים פיזיים. בין השאר, ניתן להעתיק אותן ולהפיץ אותן בקלות יחסית, ולא נדרשת מעורבות של כוח אדם רב בתהליך. על מנת לתכנן מכונית חדשה ולהפיץ אותה דרושים מאות מהנדסים ועשרות אלפי עובדים אחרים; על מנת לצייר ציור, לכתוב ספר, או אפילו ליצור סרט דרושים הרבה פחות אנשים. נראה שבדומה לספורט מקצועי, גם בעבודות הרלוונטיות ל"אנשי רוח" המעטים הטובים ביותר גורפים את כל הקופה, ולהמונים שמאחוריהם לא נותר אלא להפוך המבורגרים ברשתות מזון מהיר קפיטליסטיות.

המצב הזה אינו ייחודי למדינת ישראל. בארצות הברית של היום, בוגרי המקצועות הלא מעשיים מתקשים להחזיר את הכספים שלוו לצורך לימודים באוניברסיטאות העילית, מה שמוביל לבועת הלימודים הגבוהים שעלולה להתפוצץ ולקחת איתה לתהום מוסדות פיננסים גדולים וחסכונות של אזרחים. גם בארצות אירופאיות מצבם של הרוחניקים פחות טוב ממצבם של בוגרי הנדסה ומדעים מדויקים. עקב כך, אחוז הלומדים מקצועות לא מעשיים נמצא בירידה בכל העולם, לא רק בישראל. על פי נתוני ה NCES, סך כל הלומדים באוניברסיטאות בעולם עלה מ 7.3 מיליון בשנת 1970 ל 14.7 מיליון בשנת 2004, אך מספר הרשומים למדעי הרוח והחברה בקושי גדל באותה התקופה.

ישנם כאלו שהולכים רחוק יותר, וטוענים שאין בכלל צורך בבוגרי מדעי הרוח בעולם המודרני. אני לא יודע אם זה נכון. אני חושב שתמיד יהיה "שוק" לאנשי רוח, תמיד יהיו אנשים שמעוניינים להרחיב אופקים, לקרוא ספרים על היסטוריה ולשמוע הרצאות מעניינות, וסביר שסטודנטים שלמדו על מדינות אחרות ותרבויות אחרות יעשו עבודה טובה יותר במשרד החוץ מאשר בוגרי פקולטות אחרות. יש בהם צורך, פשוט לא במספרים הגדולים של בוגרי התארים הללו בארץ, וכנ"ל גם לגבי מקצועות אחרים כגון ביולוגיה או משפטים.

 

 

אז מה, כולם צריכים להיות מהנדסים?

לא. נתחיל עם זה שלא כולם חייבים תואר. מנהלי חשבונות, אנשי שיווק וטכנאי מחשבים מרוויחים משכורות גבוהות יותר מאשר רוב הרוחניקים בלי צורך בשום תואר. ואם כבר תואר, אז בהחלט אפשר לשלב בין עניין אישי לבין דרישות השוק החופשי, לא רק לנסות למקסם את המשכורת העתידית ביחס למגבלות ציון הפסיכומטרי שלכם. ישנם תארים עם ביקוש סביר ומשכורות סבירות שאינם ריאליים.

אבל זה מעבר לכך – מדוע הקריירה חייבת להגדיר את האדם? אם ישנו אדם השואף להיות איש רוח, האם זה כל כך נורא עבורו ללמוד משהו מעשי שיספק פרנסה נוחה וזמן פנוי רב להתעסקות רוחנית יותר? אם המטרה היא העשרה עצמית, מדוע הלימודים ההומניים לא יכולים להפוך לתחביב שעוסקים בו במקביל להכשרה המקצועית המעשית? האם לא ייתכן שאיש רוח שעובד לפרנסתו בחברה פרטית יהיה יותר אובייקטיבי, ביקורתי וחתרני מאשר איש רוח שנתמך על ידי הממשל? כל כך קשה לפתוח בלוגים ולהפיץ את משנתכם הפילוסופית בהרצאות לציבור הרחב, במקביל לעבודה "רגילה" כלשהי? האם ייתכן כי עבודה "אמיתית" היא פשוט מתחת לכבודם של הרוחניקים?

 

 

לסיכום

הבעיה המרכזית עם הרוחניקים איננה הבורות שלהם ביחס לדרך שבו העולם העובד, וגם לא היומרנות האינטלקטואלית. הבעיה היא השילוב של השניים: שכנוע עמוק בצדקתה של תפיסה מאוד צרה של העולם, בשילוב עם תחושת עליונות אינהרנטית ונכונות לכפות על הציבור הרחב מהלכי מדיניות באופן לא דמוקרטי, מכיוון שבעצם כולנו עיוורים ולא ביקורתיים מספיק על מנת לראות את המציאות כפי שהיא.

למזלנו, היכולת הפוליטית של הרוחניקים להטות כספי ציבור מוגבלת למדי, ולמרות שסבסודם של מוסדות תרבות הוא מיותר מדובר בסכומים זניחים ביחס לעומק הבזבוז בתקציבי הביטחון או החינוך.

אבל לא רק למזלנו, אלא גם למזלם של אנשי הרוח האמיתיים, אלו שאינם מפרסמים טורים בכייניים אלא רבי מכר מצליחים (יובל נוח הררי הוא הדוגמה הראשונה שקופצת לי לראש). עבור אנשי רוח אמיתיים, השוק החופשי הוא ברכה, מכיוון שהוא מאפשר לטובים ביותר לפרוץ קדימה בלי צורך להילחם באליטות הוותיקות השולטות באקדמיה, בתקשורת, במספר מצומצם של הוצאות לאור או בתקציבים כאלו ואחרים.

בעולם שבו כל אחד יכול לפתוח בלוג, וכל אחד יכול לקחת ספרים בספריה, וכל אחד יכול לפרסם ספר שבעלי קינדל מכל רחבי העולם יוכלו להוריד בעלות נמוכה, שוב אין לך צורך בקשרים כאלו ואחרים על מנת להצליח בתור הוגה דעות מודרני. אינך צריך להיוולד לשכבה דקה של אצילים, אינך צריך ללמוד מקצועות ספציפיים באוניברסיטה, ואינך זקוק לאישור של איזה שהוא בר-סמכא – והדבר נכון גם עבור אמנים ומוזיקאים. התחרות החופשית מספקת לכולנו מגוון רחב יותר של אנשי רוח ואמנים טובים יותר, שנפוצים גם במדינות הקפיטליסטיות ביותר בעולם. ואולי זה מה שמכעיס את הרוחניקים יותר מכל – אובדן המונופול שהיה להם על הזכות להיקרא "הוגי דעות" המתעסקים בנושאים שברומו של עולם ומנתבים את התרבות של ההמונים בהתאם לטעמם האישי. זה אולי מבאס, אבל הגיע הזמן להמשיך הלאה.

Read Full Post »