Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מזון’

פול סיברייט הוא כלכלן בריטי, אשר תיאר בספרו "בחברת זרים" מפגש מעניין שהתרחש שנתיים לאחר נפילתה של ברית המועצות עם פקיד סובייטי שהיה אחראי על אספקת הלחם בסנט פטרסבורג. הפקיד סיפר לו שהרוסים מעוניינים לעבור כמה שיותר מהר לכלכלה מבוססת שוק, אבל הם אינם מבינים עדיין ברמה הבסיסית כיצד הפרטים עובדים. "אתה יכול לומר לי, למשל, מי אחראי לאספקת הלחם ללונדון?", שאל את סיברייט המופתע. זו נשמעת כמו שאלה מטופשת, אבל האמת היא שהתשובה, "אף אחד", היא די מדהימה ולא אינטואיטיבית.

בני אדם רגילים לחשוב שמאחורי כל תופעה עומד גורם כלשהו המנהל את הדברים ומכוון אותם – כך למשל הומצאו שלל אלילים המכוונים את מזג האוויר, שולטים בגלי הים או מפיצים מגפות, וכך גם קונספירציות אודות כוחות אפלים המנווטים את החברה האנושית ואת הכלכלה הפכו לנפוצות. במהלך השנים נסוגו האלילים בפני ההתקדמות המדעית, והאדם עצמו הפך לאל אשר מכוון את הטבע בהתאם לרצונותיו. לאור הצלחתה של הגישה הזו בשלל תחומים רבים חשבו לנסות אותה בכלכלה, ועשרות מיליוני רוסים, סינים ואחרים היו צריכים למות על מנת שנבין עד כמה היא הרסנית, על מנת שנבין שבמרבית המקרים, כאשר אין כשל שוק ברור, עדיף לתת לכלכלה להתנהל מעצמה. למרות הניסיון ההיסטורי העגום, שרידיו של התכנון המרכזי והחשש מכיאוס עדיין מלבלבים בפינות כאלו ואחרות של המערכת הכלכלית, או במושגים כגון "שוק חופשי פרוע" המככבים בעיתונות הכלכלית בישראל.

שווקים כלכליים עובדים טוב דווקא כאשר הם מבוזרים ולא מתוכננים מראש, מכיוון שהם מורכבים מדי ביחס ליכולת הקוגניטיבית ולידע המוגבלים העומדים לרשותו של כל מתכנן אנושי. פשוט לא ניתן, מבחינה טכנית, להביא בחשבון העדפות של מיליוני צרכנים ועלויות ייצור של אלפי יצרנים לאורך שלבים שונים של שרשרת האספקה, והכל במהירות מספקת על מנת לקבוע את המחירים והכמויות הנכונים כרגע עבור כל סוג של סחורה. כאשר המחירים נקבעים על ידי היצע וביקוש, ללא מעורבותו של מתכנן מרכזי, הם מאותתים ליצרנים ולצרכנים על תנודות בהיצע ובביקוש במהירות. מהסיבה הזו אין בלונדון מחסור בלחם, למרות שאף אדם יחיד אינו אחראי על אספקת הלחם ללונדון, בעוד שבמדינות המנסות לתכנן את השווקים מראש מחסור במוצרים הוא תופעה נפוצה מאוד, גם בימינו.

במהלך השבועות האחרונים אנחנו עדים למחסור שכזה באחד השווקים המתוכננים ביותר במדינת ישראל: שוק המזון. ישנן סיבות מיידיות למחסור, כגון מזג האוויר, שנת השמיטה, וירוס שפגע בגידולים ונושאים נוספים, אבל התמקדות בהן מטעה. זעזועים אקראיים כאלו מתרחשים גם בשווקים אחרים, אך לעולם לא תראו בישראל מחסור בבגדים, בעפרונות או בניירות טואלט. הסיבה האמיתית למחסור במזון בסופרמרקט הקרוב לביתכם היא היעדר חופש וביזור בשוק המזון, מה שפוגע ביכולתו להגיב מהר מספיק לבעיות שצצות מדי פעם בכל שוק. הפתרון לכך הוא לשחרר את העגבניות, את המלפפונים ואת העופות מידם הארוכה של הפקידים המנסים לתכנן מראש את הכמויות והמחירים שלהם, ומקבוצות הלחץ המנסות למקסם את רווחיהן על ידי הקמת קרטלים בחסות החוק. מדוע זה לא קורה?

 

מדוע כל כך קשה להיאבק כנגד ההגנות על החקלאים בישראל?

בישראל, כמו במרבית המדינות המפותחות, החקלאים הם אחת מקבוצות הלחץ החזקות ביותר. הם זוכים לשלל סובסידיות והגנות מהממשלה שיצרנים בכל תחום אחר יכולים רק לחלום עליהן, וזאת משום שהם הצליחו לשכנע את הציבור שהם שונים באופן מהותי מיצרנים בכל תחום אחר. ההצלחה של החקלאים הישראלים עד כה נובעת ממספר סיבות עיקריות:

1. החקלאים נתפסים בתור מגשימי החזון הציוני בפריפרייה

ארץ ישראל היא לא סתם עוד שטח אדמה שעליו מתגוררים אנשים שרק רוצים לחיות טוב – היא התגשמותו של חזון עתיק ומלא כוח, חזון שבמרכזו היהודי החדש, הגבוה, הלוחם, יפה הבלורית והתואר, שהוא כל מה שהיהודי הגלותי העלוב מעולם לא היה. זהו קודם כל חזון על אדמה, ועל בני אדם המחוברים לאדמה. אך מה לעשות שבכדור הארץ של תחילת המאה העשרים היו מעט מאוד אדמות שלא היו עליהן בני אדם אחרים, וארץ ישראל לא הייתה ביניהן? עוד לפני קום המדינה היו אלו החקלאים שעמדו בראש חוד החנית במאבק על שטחי הארץ כנגד הערבים, וגם כיום, כאשר יש ברשותנו את אחד הצבאות הגדולים בעולם, טילים גרעיניים (לפי פרסומים זרים) ותוצר לנפש ששום מדינה ערבית נטולת נפט לא מתקרבת אליו, ישראלים רבים עדיין מאמינים שעצם קיומנו תלוי ביכולתנו להחזיק בפיסת אדמה כזו או אחרת בבקעת הירדן, בשומרון, בנגב או בגליל העליון. על כן לא מפתיע שהחקיקה בתחום החקלאות תמיד הפלתה לרעה את הערבים (מה שמעולם לא הפריע לשמאל הישראלי לעמוד מאחוריה בכל הזדמנות אפשרית).

טיעון זה הוא לדעתי הטיעון החזק ביותר לטובת החקלאים, מכיוון שהוא יחודי לישראל ומכיוון שהוא נכון – ביטול ההגנות של הענף אכן יכול לגרום לנטישה של כל מני יישובי ספר מבודדים. ראוי יחד עם זאת לציין שהחקלאים אולי תופסים שטחים אך לא באמת תורמים לפיזור האוכלוסיה ממרכז הארץ לפריפרייה, מכיוון שמדובר בקבוצה קטנה יחסית של אנשים שלא כולם נמצאים בפריפרייה (אבל כולם מקבלים את ההגנות והסובסידיות). חיזוק של תעשייה ומסחר במספר מצומצם של ערים גדולות בפריפרייה, כגון באר שבע או כרמיאל, יכול למשוך לשם אוכלוסיות גדולות הרבה יותר. דעתי האישית היא שהמטרה עצמה, המאבק כנגד הערבים על שטחים, היא איוולת בגליל העליון ובנגב בדיוק כפי שהיא איוולת בשטחי יהודה ושומרון, אבל אני מסוגל להבין אנשים שחושבים אחרת.

2. החקלאים נתפסים בתור אנשים ערכיים יותר מאחרים

שנית, החקלאים פשוט לא נתפסים בתור קבוצת לחץ עשירה ומושחתת המרוויחה על חשבון הציבור. כאשר ישראל ישראלי רואה בדמיונו קבלן בניין, למשל, הוא מדמיין אדם בחליפה יוקרתית המעשן סיגר בזמן שהוא רודה בפועלים סיניים מסכנים, והביטוי "כרישי נדל"ן" נפוץ למדי בעיתונים כלכליים בארץ. האם אי פעם שמעתם על "כרישי עגבניות"? ברור שלא. חקלאים תמיד יופיעו בתמונות בעיתונים כשהם קוטפים עגבניות שרי באיזו שהיא חממה ציורית, מזיעים ועובדים קשה, מוקפים בטבע ירוק, בארץ ישראל הישנה והטובה, כמו בשירים שלמדנו בבית הספר, כפי שהתנועה הציונית ציירה אותם בתחילת דרכה על מנת לחסל את האויב המרכזי שלה, את אותו יהודי גלותי שעסק לרוב במסחר והעדיף בתור יעד הגירה את ארצות הברית העשירה על פני הביצות מוכות היתושים של עמק החולה. מלבד זאת, רבים מהחקלאים אינם עשירים במיוחד, והציבור רגיל לחשוב שרק מי שעשיר יכול להיות מושחת או ליהנות מהגנות חוקיות שאינן מגיעות לו. זהו גם הדימוי של החקלאים בעיני עצמם, ועל כן דברים כאלו שכתבתי בעבר לרוב זיעזעו אותם – כיצד יכול אדם שלא להסתנוור משריריהם שטופי הזיעה הבוהקים בשמש, מעיניהם הכחולות המביטות אל עבר האופק ומההילה הירוקה המבריקה המקיפה את ראשם? הוא חייב להיות כלכלן מרושע, אנטי-ציוני וקפיטליסט שטוף מוח!

אך זו כמובן טעות להסיק ממידת העושר של אדם על שיעור העושר שהגיע אליו רק בזכות הגנות ממשלתיות על עיסוקו. כריש הנדל"ן המרושע שבנה את ביתכם, כמו גם בעל המספרה ברחוב הסמוך והפועל שעובד באחד ממפעלי "טבע" וייצר את כדור האקמול שלקחתם אתמול בערב, עושים את כספם מיכולתם לייצר באופן יעיל יותר ממתחריהם מוצר שאנשים צריכים. החקלאים לא – אם הם היו מסוגלים לעשות זאת הם לא היו זקוקים להגנה ממשלתית המאפשרת להם להקים קרטלים חוקיים ולצמצם את היבוא. אין שום סקטור אחר בארץ הזוכה להגנות מפני יבוא זול ממדינות אחרות כפי שהחקלאים זוכים להם. ברגע שנבטל את ההגנות האלו ישארו כאן רק החקלאים שישנה הצדקה כלכלית של ממש לקיומם.

גם לאחר 67 שנות קיום אף אחד בישראל עדיין לא שואל את השאלות הקשות: מדוע אנחנו בתור חברה בוחרים לתת לאנשים מסויימים, כגון חקלאים, מורים או עובדי חברת החשמל, הגנה מפני זעזועי השוק החופשי שאנחנו לא נותנים למוסכניקים, מתכנתים, בעלי מסעדות וקופאיות בסופרמרקטים, וכמה ההגנה הזו עולה לנו?

3. החקלאים סומכים על פחדיו של הציבור מפני מצור כולל

החקלאים מנגנים בהצלחה כבר שנים רבות על הפחד הציבורי מפני "תסריט המצור הכולל" (ראו למשל את דבריו של דובי אמיתי כאן). הם הרי לא מייצרים משהו זניח כמו תספורות, בניינים או תרופות אקמול, הם מייצרים את הדבר הבסיסי ביותר – אוכל. שוב ושוב הם חוזרים על אותן סיסמאות נדושות: מדינת ישראל חייבת לשמור לעצמה את היכולת לייצר אוכל, מכיוון שיום אחד אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במלחמה כוללת שתמנע מסחר בין לאומי. חייבים לשמור על "ביטחון תזונתי".

כפי שנכתב כבר בעבר בבלוג הזה על ידי אסף צימרינג, תסריט המצור הכולל הוא בדיחה. מדובר בזלזול באינטליגנציה ובידע של הציבור הרחב. במדינת ישראל, למשל, אין נפט. אנחנו מייבאים נפט. ללא נפט אין דלק, וללא דלק שום מלפפון לא יגיע משום שדה אל הסופרמרקט הסמוך לביתכם. ללא נפט גם אין חשמל, וללא חשמל אין מערכות מים מתפקדות שיעבירו את המים מהכינרת אל הכיור שלכם או אל צינורות ההשקיה של החקלאים. וזה לא רק נפט. לפי מאמר שפורסם לא מזמן, מדינת ישראל מסוגלת לייצר לא יותר מ-25% מהחיטה הדרושה על מנת להאכיל את תושביה, וכן את התרנגולות והפרות של החקלאים. יש עוד המון מוצרי בסיס דומים.

במילים אחרות, מעולם לא היה בישראל ביטחון תזונתי ולעולם לא יהיה. אנחנו אפילו לא קרובים לשם. תסריט המצור הכולל, שלא התרחש בשום תקופה בעולם ובשום מדינה, אפילו לא בצפון קוריאה, יוביל את מרבית אזרחי מדינת ישראל למוות ברעב תוך שבועות ספורים, בלי שום קשר למידת הסובסידיות שהחקלאים יקבלו. גם מצור חלקי יפגע במשק באותה מידה בין אם יהיו כאן חקלאים או שלא יהיו, פשוט מכיוון שהחקלאים אינם משפיעים כלל על התלות שלנו בשלל מוצרי יסוד מיובאים אחרים. הם מייצרים חלק קטן מאוד ממוצרי הבסיס, ומסתמכים בעצמם על שלל חומרי גלם מיובאים. נכון, אם ניבא עגבניות אז סביר שלפחות חלקן יגיעו מירדן, אבל ניתן ליבא עגבניות גם משלל מדינות אחרות, וכל עוד יגיעו מיכליות נפט לנמלי הים יוכלו להגיע אליהם גם משלוחי עגבניות. הטיעון הזה הוא פשוט קשקוש מוחלט.

4. "אבל כולם עושים את זה"

הסיבה הרביעית היא יכולתם של החקלאים בארץ להשתמש בתירוץ החביב על ילדים קטנים: "אבל כולם עושים את זה". במרבית המדינות המפותחות זוכים חקלאים מקומיים לשלל הגנות וסובסידיות, כולל חקלאים בארצות קפיטליסטיות למהדרין כגון ארצות הברית ושוויץ. מחקרים העלו כי ההגנות האלו פוגעות בחקלאים ממדינות עולם שלישי, וכלכלנים משמאל ומימין מתנגדים אליהן, אך הדברים משתנים לאט מאוד אם בכלל. החקלאים הם לרוב קבוצת לחץ קטנה ומאורגנת היטב בכל מדינה, הם מצביעים לפוליטיקאי מימין או משמאל שיבטיח להם את הסובסידיות הגבוהות ביותר, ותמיד נהנים  מתדמית פטריוטית ועממית ששום קבוצת לחץ אחרת לעולם לא תזכה לה.

אך כפי שכל הורה יודע, הטיעון הזה הוא לא טיעון לוגי תקף, לא עבור ילדים קטנים ולא עבור חקלאים. מלבד זאת, ישנו הבדל חשוב בין האופן שבו מדינות אחרות תומכות בחקלאיהן ובין האופן שבו ישראל תומכת בחקלאיה, ונתייחס אליו בהמשך. גם אם אתם מאמינים שהתמיכה בחקלאים היא הכרחית ישנן דרכים יותר טובות לעשות זאת.

5. "הבעיה היא ברשתות השיווק"

הסיבה החמישית היא הטיעון הקבוע של החקלאים בישראל: יבוא חופשי לא יוריד את המחירים מכיוון שהבעיה היא מידת התחרותיות של רשתות השיווק. החקלאים הרי לא מוכרים לכם ישירות את העגבניות, הם מוכרים אותם לסופרמרקטים שבהם אתם קונים. אם נאשר יבוא חופשי של עגבניות מירדן, ואם העגבניות שניתן ליבא משם הן אכן זולות יותר, אז היבואנים יוציאו את החקלאים הישראלים מהמשחק וימכרו עגבניות לרשתות השיווק במחיר נמוך יותר – אבל למה שרשתות השיווק יורידו את המחיר לצרכן הסופי?

ובכן, הסיבה לכך נקראת "תחרות". אם אין תחרות בין רשתות השיווק, אם הן היו קרטל מאוגד וחוקי (כפי שקיים למשל בקרב החקלאים), אז הן באמת לא היו מפחיתות את המחירים. האם זה המצב כיום? ניתוח רווחיהן של רשתות השיווק מעלה שלא. רק לא מזמן קרסה רשת מגה בשל התנהלות לא נכונה, משהו שיכול לקרות רק בשווקים תחרותיים, ורמי לוי הדליק את המשואה ביום העצמאות בשנה שעברה בזכות יכולתו להזריק תחרות לשוק הזה. ברגע שישנה תחרות בין רשתות השיווק, בשלב כלשהו אחת מהן תוריד את המחירים. זה אולי לא יקרה באופן מיידי, אבל הניסיון ההיסטורי עם פתיחת משקים ליבוא מעיד על כך שזו תמיד התוצאה הסופית.

אך אפילו אם אין תחרות אמיתית בין רשתות השיווק, זו עדיין לא סיבה להשאיר את מכסי היבוא כפי שהם. במקרה זה הפתרון הוא גם להוריד את מכסי היבוא, וגם להתניע רפורמות נוספות שיצרו תחרות בין רשתות השיווק. אין סיבה שלא לתקן חלק מקולקל בשרשרת הייצור רק מכיוון שהוא לא החלק המקולקל היחיד בשרשרת.

6. הנזק מההגנה על סקטורים הוא ברובו בלתי נראה

הסיבה השישית והאחרונה היא כללית יותר, ולא קשורה ספציפית לחקלאים: קשה להסביר לציבור הרחב את כלל התועלות מביטול הגנה ממשלתית על סקטור ספציפי. המונח הכלכלי המקובל, "עיוות הקצאת המקורות", נשמע כמו סינית למי שלא למד כלכלה מעולם. הרעיון הוא שלכל מדינה ישנם משאבים מסוימים כגון כוח אדם והון, ושהדרך האופטימאלית לנהל אותם היא להקצות אותם לייצור מוצרים שיש למדינה איזה שהוא יתרון יחסי בייצורם. אף אחד לא יודע מראש מהם המוצרים האלו, אבל אם השווקים הם חופשיים אז יקומו יזמים שינסו להקצות הון וכוח אדם לתחומים שונים, חלקם יכשלו וחלקם יצליחו ויגלו, למשל, שלמדינת ישראל יש כרגע יתרון יחסי מסויים בהיי-טק, או בתעשיות בטחוניות, או שישנם תחומים שבהם יבוא לישראל באמת פחות משתלם מייצור מקומי. כאשר המדינה מתערבת בהקצאת המקורות על ידי הגבלת יבוא עגבניות, היא גורמת להקצאה של הון וכוח אדם לייצור מקומי לא הכרחי של עגבניות – הון וכוח אדם אשר יכלו להיות מוקדשים לייצור של מוצר שעבורו יש לנו יתרון יחסי אמיתי, שלא נדרש לסבסד את ייצורו.

במילים אחרות, זה לא רק העניין של לקחת מיסים מהמוסכניקים ולהעביר את הכסף לחקלאים בתור סובסידיה מתוך הנחה שחקלאים הם איכשהו עליונים על מוסכניקים, וזה לא רק עניין של מחירי העגבניות בסופרמרקט – יש כאן פגיעה משמעותית ביכולת הייצור של המשק כולו, בעושר של כולנו, גם של החקלאים וגם של המוסכניקים. המערכת הכלכלית הישראלית כולה בנויה באופן פחות יעיל, אבל הפגיעה היא בלתי נראית. אנחנו יכולים לחשב כמה מיליוני שקלים מושקעים בסבסוד מים לחקלאות, אבל אנחנו לא יכולים לדעת כמה מיליארדים אנחנו מפסידים מדי שנה בגלל עיוות הקצאת המקורות, בגלל חברות שלא קמו או לא התרחבו בגלל ההון וכוח האדם שהוקצו לחקלאים.

הסיבות האלו הובילו אותנו למצב הנוכחי, במסגרתו החקלאים הם מעל לוויכוח הפוליטי, וזוכים לתמיכה גורפת מימין ומשמאל. הגורם היחיד המנסה בעקביות לשחרר את שווקי המזון מאחיזתם החונקת של המתכננים, המפקחים והקרטלים החוקיים הם פקידי משרד האוצר, אך בכל שנה החקלאים מצליחים לסכל חלק ניכר מהרפורמות שמנסים הפקידים להעביר כחלק מחוק ההסדרים.

 

ישנה דרך אחרת: תמיכה ישירה בחקלאים

מניסיוני סביר שמרבית קוראי המאמר הזה לא יסכימו איתי על כך שהמלחמה כנגד הערבים על שטחי הנגב והגליל היא מטרה אבודה, או שלחקלאים לא מגיעות זכויות יתר כלשהן בהשוואה, נגיד, לבעלי מספרות. אך גם אם אתם מעוניינים להמשיך ולסבסד את אותם אנשים ערכיים ואמיצים המייצגים לדעתכם את ארץ ישראל הישנה והיפה, ישנה דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר הדרך הקיימת: תמיכה ישירה ושקופה.

מחקר של מכון ירושלים לחקר שווקים שפורסם בשנה שעברה מציג באופן מפורט את ההבדלים בין אופן התמיכה בחקלאים בישראל ובמדינות אחרות. בעוד שבאיחוד האירופאי ישנה מגמה מתחזקת של תמיכה ישירה, המהווה כיום רוב מכריע של התמיכה ומתבטאת בהעברות תקציביות ישירות לחקלאים, בישראל מרבית התמיכה היא תמיכה עקיפה במחירים, באמצעות כלים כגון מכסות יצור, מכסי יבוא ומחירי מינימום. תמיכה עקיפה מעוותת את הקצאת המקורות יותר מאשר תמיכה ישירה, והיא לא מאפשרת לנו לדעת בדיוק כמה עולה לנו לתמוך בחקלאים. תמיכה עקיפה גם מגדילה את אי השוויון: כאשר אנחנו מונעים יבוא ומשאירים את מחירי המוצרים גבוהים, אנחנו למעשה מטילים מס רגרסיבי על האוכלוסיה – מס המהווה שיעור גבוה יותר מההכנסה עבור העניים בהשוואה לעשירים (מכיוון שעניים ועשירים קונים פחות או יותר את אותו מספר העגבניות), בדומה למע"מ. תמיכה ישירה, לעומת זאת, תבוא על חשבון כלל תשלומי המיסים, שרובם הם פרוגרסיביים ולא מגדילים את אי השוויון, וניתן לספק אותה רק לחקלאים אשר באמת תופסים שטחים בפריפרייה, בהנחה שזה הטיעון החזק ביותר לקיומה של תמיכה כלשהי.

במכון אהרן למדיניות כלכלית התקיים ביולי 2014 דיון שעסק בסחר חוץ, ואחד הנוכחים בו היה אבשלום וילן, מזכ"ל התאחדות החקלאים. על פי דבריו החקלאים בישראל מוכנים לקבל תמיכה ישירה במקום תמיכה עקיפה, אך נראה שאין הסכמה בינם לבין משרד האוצר בנוגע לגובה התמיכה. מלבד זאת הזכיר וילן את הטיעונים שכתבתי עליהם לפני כן, בנוגע לתרומתם של החקלאים לפריפרייה והאחריות של רשתות השיווק למחירי המזון הגבוהים. באותו הדיון דיבר עמית לנג, מנכ"ל משרד הכלכלה, על "תרבות שלמה" של התנגדות ליבוא החוצה שלל משרדי ממשלה, רגולטורים וגופים ציבוריים שונים, תרבות שקשה מאוד לעקור אותה מהשורש.

המצב הקיים נוח לחקלאים, ואין סיבה שהוא ישתנה מעצמו ללא לחץ פוליטי. במסגרת חוק ההסדרים האחרון עברו מספר רפורמות בנידון, למשל ביטול התכנון בענף הצאן, הפחתת מכסים בענף הדגים וביטול הקרטל בענף הפטם. אך הרפורמות האלו היו במידה רבה תולדות מאמציה של הממשלה הקודמת, ובאופן ספציפי של שר הכלכלה לשעבר נפתלי בנט ואנשי משרדו, ורפורמות מתוכננות אחרות כגון הרפורמה בענף ההטלה סוכלו. גם כאשר כבר מאשרים יבוא, נראה שיד עלומה תמיד דואגת להכניס לחקיקה סעיפים הזויים שהופכים אותו לבלתי משתלם עבור היבואנים – למשל חיוב יבואני עגבניות להפריד את העגבניות מהגבעול שלהן, מה שפוגע בחיי המדף של העגבניות. אז היכן הם הפוליטיקאים?

ראש הממשלה עסוק כרגע בלשתוק באו"ם, שר האוצר מקריב פחות או יותר את כל הנושאים האחרים בעבור רפורמות בתחום הפיננסים והדיור, ויו"ר האופוזיציה בוז'י הרצוג מפריח לאוויר סיסמאות מזעזעות, בדיוק בכיוון ההפוך לכיוון ההתקדמות הנדרש, ומוכיח שמפלגתו נמצאת עדיין עמוק בכיסם של החקלאים ולא מתעניינת במיוחד ביוקר המחיה של הציבור הרחב.

האם אירועי השבועות האחרונים יעירו את מדינת ישראל מתרדמתה? האם האינרציה שנושא יוקר המחיה זכה לה מאז המחאה החברתית של שנת 2011 עדיין קיימת אי שם?

אם לא, אז אני ממליץ לכל מי שמעוניין בעגבניות טריות במחיר סביר לנסות לגדל אותן בכוחות עצמו.

———————-

הערה: רשומות רבות שלי, וזו ביניהן, נכתבו בהמשך לדיונים בעמוד הפייסבוק של הבלוג. האמת היא שאני חייב לא מעט לעוקבים אחרי העמוד של הבלוג אשר פורסים בפני את כל הטיעונים האפשריים בעד ונגד, כך שאני יכול להתייחס אליהם מראש ברשומות, מפנים אותי למקורות שלא הכרתי ומרחיבים את דעתי. בקיצור, תודה לכולכם.

Read Full Post »