Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘משבר’

שתי הערות:

  1. הרשומה פורסמה במקור באתר הארץ.
  2. לאחרונה פתחתי גם חשבון טוויטר, בנוסף לעמוד הפייסבוק של הבלוג. כולכם מוזמנים לעקוב.

בימים האחרונים אנו עדים לשלל פרשנים, פוליטיקאים ואנשי תקשורת, שמרגישים בנוח לבקר את מנהליה ואת בעליה של חברת טבע, ככל הנראה תודות לניסיונם רב השנים בניהול חברות בינלאומיות. כיצד העזו מנהלי טבע לפגוע בגאוות המשק הישראלי? מדוע הבטיחו בעלי החברה מכספם האישי בונוסים ומצנחי זהב, בניסיון לגייס לחברתם הכושלת מנהלים מנוסים בעלי שם עולמי, כאשר ניתן היה פשוט לשכור את אחד הפרשנים-המבריקים-בדיעבד כדי לנהל את המשבר או להתייעץ עם איציק שמולי ושלי יחימוביץ' בנוגע לאסטרטגיה העסקית? וכיצד מעזים בעלי החברה, לאחר שפיטרו לא מעט מנכ"לים וחברי הנהלה, לטעון שגם העובדים עלולים לשלם מחיר מסוים?

בהמשך לגל הביקורת החליט יו"ר ההסתדרות להשבית היום את המשק, ללא כל מטרה או סיבה מלבד הפגנת שרירים ויחסי ציבור לארגונו, והכנסת מקיימת דיונים מיוחדים העוסקים בכמה אלפי עובדי טבע בישראל אשר ככל הנראה יפוטרו בעתיד הקרוב. שאר 83 אלף הגברים והנשים המפוטרים מדי שנהבישראל יכולים רק לקנא ביחס המועדף ובשלל ההגנות שלהם זוכים עובדי טבע, שלא היו עניים או מסכנים במיוחד גם לפני המשבר. בישראל צריך לדעת מתי ומהיכן להיות מפוטר.

גל הפופוליזם הזה אינו רק מגוחך, אלא גם מסוכן למשק. משקיעים ויזמים פוטנציאלים קוראים עיתונים, רואים את מה שעובר על חברת טבע, נגב קרמיקה וחברות דומות, ומפנימים: לא כדאי להשקיע בישראל. הביורוקרטיה נוראית, המיקום הגיאוגרפי גרוע, התשתיות על הפנים, ואם אי פעם תיאלץ לפטר – יעשו לך את המוות. על מנת לפצות אותם על כל אלו מדינת ישראל, העניקה להם במשך שנים רבות הטבות מס, במסגרת חוק עידוד השקעות הון, אך עכשיו הם רואים שההטבות האלו מגיעות עם תג מחיר יקר במיוחד. למה לקחת את הסיכון ולהשקיע במשק הישראלי?

כל מערכת היחסים בין הציבור הישראלי לבין המשקיעים היא עקומה מהיסוד. המשקיעים רואים מולם סביבה המאופיינת בשנאת עשירים והתערבות פוליטית מוגזמת בכלכלה, בעוד שהציבור מרגיש שבעלי טבע רימו אותנו. נתנו להם משהו, והם לא נתנו דבר בתמורה. אבל התחושה הזו שגויה. אנחנו אלו שרימינו את עצמנו.

במשך שנים רבות העסיקה טבע אלפי עובדים בשכר גבוה, בעלי החברה ועובדיה שילמו מיסים למדינה, וכמה מהם אולי ניצלו את הידע שהם צברו על מנת לקדם חברות אחרות. הטבות המס תרמו להצלחתה. נכון, כיום החברה נמצאת במשבר, אבל נדירות החברות המצליחות שלא נקלעות למשברים פה ושם, ונדירות עוד יותר החברות ששורדות עשרות שנים בראשותו של שוק כלשהו. איננו יכולים להאשים את בעלי החברה על כך שלקחו כסף שאנחנו נתנו להם מרצוננו החופשי. השאלה החשובה היא לא אם ההטבות לטבע היו מיותרות בדיעבד, מכיוון שכרגע החברה נקלעה לקשיים, אלא האם ההטבות האלו הן באופן כללי הדרך הנכונה לנהל מדיניות. והתשובה, לדעתם של כלכלנים רבים, היא "לא". חשוב להבין: ההטבות לטבע היו טעות גם אם החברה לא הייתה נקלעת למשבר. 

ביקרתי בעבר בהרחבה את חוק עידוד השקעות הון. מדובר בחוק המעניק הטבות מס מיוחדות לחברות המייצרות בפריפריה, או לחברות המייצאות חלק ניכר מתוצרתן. הקריטריונים הקבועים בחוק השתנו פעמים רבות מאז שהוא נחקק לראשונה, אי שם באמצע המאה הקודמת, אבל העיקרון נשאר זהה. שלל מחקרים העלו שמדובר בחוק כושל, אשר תרם להנצחת עוני ופיגור כלכלי בפריפריה, ואף הוביללמקרי שחיתות. במסגרת דיון במכון אהרן למדיניות כלכלית ביקרו כלכלנים כגון צבי אקשטיין ועומר מואב את החוק בחריפות, ועל פי נייר עמדה של צבי הרקוביץ ואביחי ליפשיץ החלפת החוק בשיעורי מס חברות אחידים תוביל לצמיחה משמעותית.

מחקר חדש של גלעד ברנד ממכון טאוב מעלה כי חוק עידוד השקעות הון הוא אחד הגורמים לפריון העבודה הנמוך בישראל ואף לפערי השכר. החוק מעודד את היצואניות הגדולות, שהשכר של עובדיהן גבוה, אך הצלחתן יוצרת לחצים על שער השקל אשר פוגעים ביצואנים קטנים. כך מדינת ישראל הופכת לתלויה במספר קטן של חברות ענק כגון אינטל וטבע, שלעובדיהן תנאים מצוינים, בעוד ששאר המשק מקרטע. החוק הזה מייצר בישראל שתי כלכלות נפרדות, האחת משגשגת והשנייה כושלת.

יש כאלו שקוראים להטבות שקיבלה טבע "קפיטליזם". זה די משעשע. למעשה, רבים מתומכי ההטבות הסלקטיביות לבעלי הון הם בדיוק אותם האנשים המעוניינים כעת לגלגל את מנהלי טבע בזפת ונוצות. הם מאמינים בהכוונת המשק מלמעלה, בתכניות חומש בסגנון סובייטי המתעדפות סקטורים מסויימים על חשבון אחרים, בסבסוד חברות תעשייתיות גדולות תוך חסימת יבוא מתחרה, בכל אותם רעיונות שההיסטוריה הכלכלית של המאה ה-20 לימדה אותנו שהם שגויים לגמרי. לא פלא שהאנשים האלו נתקפים בחמת זעם בכל פעם שניסיונותיהם להכווין את המשק מלמעלה נתקלים בחומת המציאות.

במקום גל של זעם מוסרני המופנה לכיוונים הלא נכונים, אפשר לנצל את המשבר הנוכחי על מנת להודות שטעינו. ניתן למנף אותו למהלך משמעותי אשר יבטל את חוק עידוד השקעות הון ויחליפו בשיעורי מס אחידים ונמוכים לכלל החברות במשק. כן, יתכן שחברת אינטל תאיים בעזיבה עקב כך, אבל המקרה של טבע מלמד אותנו שאיננו יכולים להיות תלויים במספר קטן של חברות ענק. גם אינטל יכולה לקרוס מחר. ביטול חוק עידוד השקעות הון, ביחד עם צורות אחרות של סבסוד ואפליה בין סקטורים שונים, מסוגל לתרום בו זמנית לצמיחה כלכלית ולהפחתת אי השוויון בחברה הישראלית.

מלבד זאת, צעדים אלו מסוגלים לנתק את הקשר הלא בריא בין הפוליטיקאים לבין המגזר העסקי. חיסול האפלייה במיסוי ובסובסידיות יוביל את החברות להתמקד בתחרות ובצמיחה ולא בהשפעה על הפוליטיקאים, ויוביל את הפוליטיקאים לעסוק בקביעת מדיניות, ולא בביקורת על פעילותן של חברות ספציפיות שקיבלו הטבות יוצאות דופן.

משק שבו שר האוצר מרים טלפון לבעלים של חברה גדולה ומבקש ממנו לא לפטר עובדים הוא רעיון רע מאוד, מכיוון שהמשמעות היא שיום אחד הבעלים של החברה ירים טלפון לשר האוצר ויבקש ממנו משהו אחר בתמורה. גם מתן הטבות מס רק לחברות המתחייבות שלא לפטר עובדים הוא רעיון רע מאוד, מכיוון שכך ננציח משק מקובע ולא דינאמי. אנחנו רוצים שיזמים ירגישו שהם חופשיים להיכשל. אנחנו רוצים "הרס יצירתי", המאפשר להון ולעובדים בישראל לעבור בין חברות וסקטורים בהתאם ליתרונות היחסיים המשתנים של המשק הישראלי ובהתאם למגמות עולמיות.

אם התגובה למשבר בטבע תוביל למעורבות עמוקה יותר של הממשלה בעולם העסקי, לקביעת קריטריונים מפלים נוספים בחוק עידוד השקעות הון, ליותר פיקוח ויותר התערבות של שרי ממשלה בקורותיהן של חברות ספציפיות, התוצאה תהיה משק ריכוזי יותר, המאופיין בפער גדול יותר בין החברות שבעליהן יכולים להתקשר לשר האוצר לבין אלו שלא, ובתלות גבוהה ומסוכנת של כולנו במספר קטן והולך של חברות ענק. במצב שכזה, סביר שהמקרה של טבע יחזור על עצמו.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

אפשר לומר הרבה דברים על קריסתו של בית החולים הדסה.

אפשר לומר שהתנהלות בית החולים הייתה בזבזנית. אפשר לומר שהייתה כאן בעיה של "סיכון מוסרי" – מנהלים שידעו שהממשלה לא תיתן לגוף שבראשו הם עומדים ליפול ולכן אין בעיה להמשיך ולקחת הלוואות. אפשר לומר שהיחסים בין בתי החולים לבין קופות החולים בארץ הם בעייתיים, ובתי החולים נאלצים להעניק לקופות החולים הנחות גבוהות מדי. אפשר לומר שהמבנה התאגידי של בתי החולים הוא לא מושלם.

אבל יש דבר אחד שאי אפשר לומר: שהקריסה הזו מלמדת אותנו משהו, לחיוב או לשלילה, על הצורך ליישם שר"פ (בחירת רופא בתשלום) בבתי חולים ציבוריים במדינת ישראל. הקישור שעושים עיתונאים רבים ופוליטיקאים בין נפילתה של הדסה לבין השר"פ הוא מוטעה ומטעה. נפרט את הסיבות לכך.

1. השר"פ בהדסה קיים כבר שנים רבות

על פי מחקר של לאה אחדות וגבי בן נון ממכון ואן-ליר, השר"פ בבית החולים הדסה קיים כבר משנת 1954. במהלך שישים השנים שעברו מאז הפך הדסה לאחד מבתי החולים המפוארים ביותר במדינת ישראל, ורבים יגידו שהוא הטוב מכולם בתחומים מסוימים – במידה רבה בזכות יכולתו למשוך אליו את טובי הרופאים בארץ. יציבותו הפיננסית במהלך שישים השנים הללו לא נפלה מיציבותם של כל שאר בתי החולים בארץ, והגורמים שהשתנו בשנים האחרונות ותרמו למשבר – התמיכה של ארגון נשות הדסה ואולי גם הסכמים חדשים ושינויים רגולטורים – אינם קשורים לשר"פ. למעשה, עובדה יחידה זו מספיקה על מנת להאיר באור מגוחך למדי את כל אותם אנשים שמנסים לקשר בין השר"פ לבין האתגרים הנוכחיים שאיתם מתמודד בית החולים, אבל ישנן עוד מספר עובדות שהם "שוכחים" להזכיר.

2. קיים שר"פ גם בבתי חולים אחרים שלא חוו קריסה

על פי אותו המחקר שהזכרתי בסעיף הקודם, השר"פ קיים בבית החולים שערי צדק משנת 1976, והוא קיים גם שנים רבות בבית החולים ביקור חולים, אם כי לא הצלחתי למצוא תיעוד לגבי שנת ההתחלה. לאור המלצותיה של וועדת החקירה הממלכתית לבדיקת תפקודה ויעילותה של מערכת הבריאות בישראל בראשותה של השופטת שושנה נתניהו, שפורסמו בשנת 1990, התפתחו במהלך שנות התשעים הסדרי שר"פ גם בבתי החולים איכילוב, אסף הרופא, רמב"ם ושיבא. בשנת 2000 פנתה קופת החולים מכבי למשרדי הממשלה וליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לבחון את חוקיות הסדרי השר"פ בבתי החולים הממשלתיים (בית החולים הפרטי אסותא, שהשר"פ מהווה עבורו תחרות, הוא בבעלות קופת החולים מכבי), ובשנת 2002 פרסם היועץ את עמדתו וקבע כי יש להפסיק את הפעלת השר"פ עקב היעדר כללים המסדירים את הנושא.

באף אחד מהמקרים הללו, ככל הידוע לי, לא הוביל השר"פ לקריסתו של בית חולים כלשהו. גם בעולם קיימים הסדרים דומים לשר"פ באוסטרליה, אירלנד, בריטניה וצרפת. גם שם לא ידוע לי על מקרה שבו הם גרמו לקריסתו של בית חולים כלשהו. מה שלא יהיה הפתרון למשבר בהדסה, אין שום סיבה לחשוב שהוא צריך לכלול את הפסקה מוחלטת של השר"פ.

3. השר"פ בהדסה תרם להכנסות בית החולים

על פי הכתבות השונות, 15% – 16% מהכנסות השר"פ הגיעו לבית החולים. בנוסף לכך, השר"פ אפשר לבית החולים הדסה למשוך אליו את טובי הרופאים בארץ. לכן בהחלט ייתכן שלולא השר"פ מצבו הפיננסי של בית החולים היה גרוע הרבה יותר, ומנהלי בית החולים מעוניינים להרחיב את ההכנסות מהשר"פ ולא לצמצם אותם. גורם שמגדיל את הכנסות בית החולים לא יכול, מתמטית, להגדיל את הגירעון שלו – אלא אם השר"פ הוביל לגידול בשכר רופאי ועובדי בתי החולים שהוא מעבר למה שקיבלו הרופאים המועסקים ישירות במסגרת הפעילות הפרטית. במקרה הזה הבעיה היא עם שכר הרופאים בהדסה, לא עם עצם קיומו של השר"פ, וכל מה שנדרש זה לתקן את חוזי ההעסקה בהתאם.

כמו שבירושלים יש רופאים שבזכות השר"פ קיבלו שכר גבוה, כך במרכז הארץ יש רופאים שבזכות עבודתם בקליניקות פרטיות ובבתי חולים פרטיים מקבלים שכר גבוה, ולא ברור אם יש הבדל בהשפעות על "נורמות השכר" של עובדים אחרים בבתי החולים בין שני המקרים האלו. כפי שכתבתי בעבר, החלופה לשר"פ היא לא ביטול מערכת הבריאות הפרטית, אלא המשך הגידול של בתי החולים הפרטיים שימשכו אליהם את טובי הרופאים ואת העשירונים העליונים של החולים.

אנחנו חיים בעולם שבו מתכנת טוב שווה לחברה שבה הוא עובד פי כמה ממתכנת גרוע, ובאותו האופן רופא טוב שווה לבית החולים או למטופלים שמעוניינים לשלם על הטיפול הרבה יותר מאשר רופא גרוע. וכן, יש בארץ כמה רופאים ממש טובים ששווים הרבה מאוד כסף, ואין סיבה לקנא בהם. אם חס וחלילה יום אחד הגברת יחימוביץ' תזדקק לניתוח מסובך אין לי ספק שהיא תרצה להשתמש במיטב כספה על מנת להשיג לעצמה את המנתח הטוב ביותר שקיים – בדיוק כפי שאנשים עשירים רוכשים לעצמם מכוניות יקרות ובטיחותיות יותר, או דירות גדולות יותר. אם הצעותיה לביטול השר"פ יתקבלו, היא תעבור את הניתוח הזה אצל מנתח באסותא והכסף שהיא תשלם יתחלק בין המנתח לבין בית החולים הפרטי. אם הצעותיה לא יתקבלו והשר"פ ייושם גם במרכז הארץ, היא תעבור את הניתוח בבית חולים ציבורי וחלק מהכסף שהיא תשלם יוקדש לחיזוק המערכת הציבורית.

4. השר"פ בהדסה לא היה מפוקח

כל ההצעות שנבחנות בוועדת גרמן ליישום עתידי של שר"פ בבתי החולים הציבוריים בישראל הן הצעות לשר"פ תחת פיקוח של משרד הבריאות או רגולטורים אחרים על המחירים והכמויות של הטיפולים המבוצעים (למשל, מספר הטיפולים הפרטיים של מחלקה מסוימת בתקופה מסוימת לא יוכל לעלות מעל ערך מסוים, ורווחי הרופאים לא יוכלו לעלות מעל ערך מסוים). השר"פ בבית החולים הדסה לא היה תחת פיקוח, ולכן זה מגוחך לטעון שהוא מוכיח שפיקוח כזה יכשל ולא ניתן ללמוד ממנו כיצד יראו תוצאותיו של שר"פ מפוקח.

לסיכום, השר"פ לא גרם למשבר הנוכחי בבית החולים הדסה, וגם אם הוא היה גורם לא היינו יכולים להסיק מכך דבר לגבי השפעותיו של שר"פ מפוקח בבתי חולים אחרים.  איני יודע מהו הפתרון הנכון למשבר, אך אני מקווה שהצעדים שינקטו לא יהרסו את אחד מאיי המצויינות הבודדים שקיימים במגזר הציבורי הישראלי.

ניתן ורצוי לקיים דיון אודות נחיצותו של השר"פ, ויש טיעונים חזקים בעד ונגד, אבל המשבר בהדסה אינו קשור לעניין. הקישור בין הפרשה לבין הדיון על השר"פ מצביעה על רמתו הנמוכה להחריד של הדיון התקשורתי והציבורי במדינת ישראל ועל הפלורליזם שכמעט ואינו קיים בעיתונות הכלכלית בנושאים מסוימים. במדינה דמוקרטית שבה אנקדוטות חשובות יותר מעובדות ורגשות חשובים יותר מנתונים המדיניות שתוביל הממשלה תהיה בהתאם, והתוצאות יהיו התנגשות כואבת עם המציאות.

Read Full Post »

בניסיון להתחקות אחרי המקורות למשבר הכלכלי ביקר הסופר מייקל לואיס באיסלנד, אירלנד, גרמניה, יוון ובמדינת קליפורניה, ופרסם את רשמיו בספרו החדש, "בומרנג". שתיים מהמדינות הנ"ל, יוון וקליפורניה, רלוונטיות במיוחד לישראל ולדיון הנוכחי הנוגע למערכת היחסים בין משרד האוצר לשירותי הכבאות בשנים שלפני האסון, לשאלה האם למשרד האוצר מותר להתנות תקציבים ברפורמות מבניות.

בומרנג מייקל לואיס

 

יוון

עמים רבים התנהגו בחוסר אחריות בעשור האחרון, כל אחד מסיבות אחרות ובאופן שונה. היוונים, כותב לואיס, הפכו את המדינה שלהם ל"פיניאטה" המלאה בסכומי כסף פנטסטיים, כשמטרתם היא לתת לכמה שיותר אזרחים לחבוט בה, ולהחביא את החובות ההולכים ותופחים. איחוד היורו אפשר להם לעשות זאת ביתר קלות, מכיוון שהם יכלו להלוות כספים באותה ריבית שבה מדינות אחראיות הרבה יותר כגון גרמניה ואוסטריה יכלו להלוות.

ב 12 השנים האחרונות חשבון השכר של המגזר הציבורי ביוון הכפיל את עצמו. השכר של משרה ממשלתית ממוצעת גבוה כמעט פי שלושה מזה של משרה מקבילה בשוק הפרטי. חברת הרכבות הלאומית היא מקור נרחב לבזבוזים, עם הכנסות של 100 מיליון יורו בהשוואה להוצאות שכר של 400 מיליון יורו, ויש כאלו הטוענים כי היה זול יותר לממן מוניות לכל היוונים שרוצים לנסוע ברכבת. המשכורת הממוצעת בחברת הרכבות היוונית גבוהה מאשר המשכורת הממוצעת בכל חברה פרטית במדינה. מערכת החינוך גם היא סוג של בור ללא תחתית: יחס המורים לתלמידים ביוון גדול פי 4 מאשר בפינלנד, שעות הלימוד הן הגבוהות באירופה (ראו את הגרף הראשון כאן), ולמרות זאת ציוני התלמידים במבחנים הבין לאומיים הם בין הנמוכים באירופה, עקב חוסר יעילות משווע. הפנסיות הן הגורם המכביד ביותר על תקציב המדינה. גיל הפרישה ביוון במשרות המסווגות כ"מפרכות" הוא 55 לגברים ו 50 לנשים. ואלו בעלי מקצוע הצליחו להשיג את הדירוג הזה? ספרנים, קרייני רדיו, מלצרים, מוזיקאים, ועוד רבים אחרים. וכמובן, התחמקות מתשלום מיסים היא ספורט לאומי במדינה, ובשנים של בחירות הממשלה שולפת את גובי המס מהרחובות. דווקא הבנקאים היווניים הם שמרנים למדי, והמערכת הבנקאית במדינה בכלל לא נפגעה ממשבר הסאב-פריים. בעולם הוגן הבנקאים היוונים היו צריכים להפגין ברחובות כנגד הציבור היווני, ולא ההפך…

ולמרות כל זאת, הדבר המטריד ביותר שמזהה לואיס ביוון הוא דווקא אובדנה של הסולידריות. יוון הפכה למדינה שבה כולם מתחרים על הזכות לגנוב כספי ציבור, כל אחד מושך את השמיכה לכיוון שלו בזמן שהיא הולכת ומתכווצת, ואף אחד לא מרוצה. כולם שונאים את כולם, כולם מרגישים שדופקים אותם, וכולם צודקים. בסופו של הפרק הוא תוהה האם יהיה ניתן אי פעם להשיב את האמון בין המגזרים השונים במדינה.

 

קליפורניה

בפרק האחרון של ספרו מספר מייקל לואיס את סיפורה של קליפורניה – מדינה שהתהליכים שעברו עליה בעשור האחרון מזכירים באופן מפתיע את אלו שעברו על יוון, והיא נמצאת כיום במשבר תקציבי קשה. למזלה של קליפורניה, היא מהווה חלק מאיחוד מדינות יותר "אמיתי" מאיחוד היורו – כלומר, מדינות אחרות בארצות הברית שמצבן טוב יותר יחפו עליה בסופו בלי להערים את הקשיים שמערימים הגרמנים על יוון, והתושבים לא יצטרכו לסבול יותר מדי. ובכל זאת, בשנים האחרונות קוצצו השירותים הציבוריים במדינה, ועובדי ציבור רבים פוטרו.

שני עיתונאים בשם ג'ו מתיוס ומרק פול טוענים שלמושל המדינה במהלך השנים האחרונות (בחור נחמד שאולי שמעתם עליו, ארנולד שוורצנגר) לא היה סיכוי לעמוד בלחצים שגרמו לגידול בחובות המדינה והרשויות המקומיות שלה. הם מתארים "מעגל תיעוב", במסגרתו הפוליטיקה המקומית של קליפורניה התחלקה למחוזות בחירה שמזדהים באופן מובהק עם מפלגה כזו או אחרת, ללא רוב חזק של אחת המפלגות – אך החוקים מונעים ממושלי המדינה לעשות רפורמות כלכליות מקיפות ללא רוב של שני שלישים (וגם אם הם משיגים את הרוב הבוחרים יכולים לערער על החלטות בקלות יחסית). כך, הפוליטיקאים תמיד נבחרים על גל של הבטחות שלא ניתן לממש אותן, רפורמות לא יוצאות לפועל, כלכלת המדינה ממשיכה לדשדש והתושבים מתעבים את הפוליטיקאים שלהם. פוליטיקאים נבחרים על מנת לשנות דברים, והמערכת מונעת מהם לעשות זאת. הדבר היחיד שהם מסוגלים לעשות בלי בעיה זה להגדיל את ההוצאות, להגדיל את השירותים לאזרחים, אך הם מתקשים מאוד להגדיל את המיסים בהתאם לכך, או לייעל את המערכת.

הציבור חש תסכול רב מאותו הדשדוש, וכמו במקרים רבים בהיסטוריה אנשים התחילו לדבר על הצורך במנהיג חזק. גם אצלנו צמחו בשנים האחרונות רבים אשר מייחלים לאותו משיח דמיוני שיגאל אותנו מפוליטיקאים בינוניים לכאורה (כתבתי על כך בעבר כאן). על הגל הזה רכב ארנולד שוורצנגר כשנבחר, והחל מיד לנסות ליישם שורה של רפורמות תוך כדי מריבות עם כל העולם ואחותו. הוא הצליח להזיז לא מעט דברים, אך נכשל בניסיונותיו להפחית את החובות ההולכים והתופחים של המדינה. הפנסיות של עובדי המדינה גדלו כפליים בזמן כהונתו, ובאופן כללי הוצאות השכר קפצו ב 65% במהלך העשור האחרון, בזמן שההוצאה על השכלה גבוהה ירדה ב 5%, ההוצאה על בריאות גדלה רק ב 5%, וההוצאה על שטחים ציבוריים לא השתנתה כלל. בשנת 2010 הממשלה הוציאה שישה מיליארד דולרים על פחות מ 30 אלף סוהרים ועובדים אחרים במערכת בתי הסוהר, סוהר שהחל את הקריירה שלו בגיל 45 היה יכול לפרוש בגיל 50 עם פנסיה שווה למשכורתו הקודמת. הפסיכיאטר הראשי לנושאי חנינה במערכת בתי הסוהר היה עובד הציבור עם השכר הגבוה ביותר במדינה, כ 840 אלף דולרים בשנה. במקביל לכך, ההשתתפות של המדינה בתקציב של אוניברסיטת קליפורניה ירדה מ 30% ל 11%. באופן עקבי נאלצה המדינה לקצץ בשירותים חיוניים לאזרחים, בבריאות ובחינוך, על מנת לממן את הוצאות השכר והפנסיות הגדלות.

 

לואיס יוצא לטיול מדכא בערי קליפורניה, שרובן שרויות בחובות גבוהים. אחת הערים האלו היא סן חוזה, שנמצאת במקום השני אחרי ניו יורק בהכנסה הממוצעת של תושביה בארצות הברית כולה – עירייה ענייה שמנהלת עיר של תושבים עשירים.

בישיבה של מועצת העיר טוען אחד העוזרים כי לפי סקרים שנערכו, התושבים לא צפויים לאשר שום משאל עם שכולל עליית מיסים. חלק גדול מהדיון מוקדש למספר עובדי העירייה שיש לפטר על מנת להקטין את הגירעון. במהלך העשור האחרון, העירייה נכנעה שוב ושוב לדרישות של איגודי ההצלה הציבורית שלה: ב 2002 חתמו שוטרי העיר על הסכם שהעלה את שכרם ב 10% במהלך 3 שנים; זמן קצר לאחר מכן, השיגו הכבאים עליה של 23%, השוטרים רתחו ואיימו וקיבלו 5% נוספים בתמורה להבטחה מצידם שהם יעברו הכשרה מיוחדת ללוחמה בטרור, הבטחה שהופרה מעט לאחר מכן. לפי ראש העירייה, הפנסיות של חלק מהכבאים והשוטרים בעירו יהיו יותר גבוהות מהמשכורות שלהם בתקופה שבה הם עבדו. עלויות הפנסיות של עובדי העירייה גדלו באופן דרמטי בעשור האחרון, והיא נאלצה לקצץ במספר העובדים ולחזור לרמת כוח האדם של שנת 1988, כשהתגוררו בה רבע מיליון תושבים פחות. לאחר מכן סבלו כל העובדים (ככל הנראה רק אלו שאינם חברים בקבוצות לחץ חזקות, אם כי לואיס אינו כותב זאת במפורש) קיצוץ של 10% במשכורותיהם, והספריות נסגרו לשלושה ימים בשבוע. זה עדיין לא מספיק. איגוד השוטרים הציע לאחרונה לסגור את הספריות לחלוטין, מה שיאפשר לממן עוד כמה עשרות שוטרים.

והתושבים? יש להם כסף. הרבה כסף. אבל הם לא מוכנים לשום עליית מיסים, לשום ירידה בשירותים הציבוריים, ומאשימים את הפוליטיקאים בהכל. האיגודים המקצועיים, כמובן, לא מוותרים על מילימטר. בערים אחרות, בהן התושבים פחות עשירים ורבים מהם איבדו את בתיהם במשבר האחרון, המצב הרבה יותר גרוע. חלקן הגיעו כבר לפשיטות רגל. וזה לא קורה ביוון או באיזו רפובליקת בננות – זה קורה בארצות הברית, המדינה עם הכלכלה החזקה ביותר בעולם, מדינה שמלאה באמריקאים מסודרים שעובדים קשה, מחבבים בירוקרטיה, ולא מתחמקים מתשלום מיסים.

 

ישראל

מצבה של ישראל טוב בהרבה. החובות שלנו, לפי כל השוואה בין לאומית, הם נמוכים. לדעתי, הסיבה לכך היא אחת ויחידה: פקידי האוצר. הפוליטיקאים הישראלים פופוליסטיים לא פחות מאלו של יוון או קליפורניה, המערכת הפוליטית משוסעת, הוועדים החזקים אינם מתנהגים באחריות לאומית, קבוצות לחץ כבר היום סוחטות לטובתן יותר תקציבים ממה שהיה מגיע להן בעולם הוגן, ומעל הכל יש לנו את מערכת הביטחון הגדולה ביותר (יחסית לתמ"ג) בעולם כולו, שאין אף אחד שמסוגל לכפות עליה ולו שמץ של התייעלות. לציבור ברובו לא אכפת, וכשהוא כבר יוצא לרחובות להפגין הוא לרוב די מבולבל בנוגע למציאת האשמים האמיתיים במצבו הכלכלי.

זהו אינו מצב יציב. כבר כיום מתחיל להופיע פער בין הכנסות המדינה להוצאותיה, פער שמומחים חושבים שצריך לסגור אותו על ידי גידול במיסים, אך המערכת הפוליטית מתקשה להחליט על גידול כזה. אם המשבר באירופה יחריף הבעיות כאן אצלנו יחריפו, מכיוון שחלק משמעותי מהכנסות המדינה ממיסים מגיע מחברות שמייצאות לאירופה ופרטים העובדים בחברות הללו. יידרשו קיצוצים נוספים בהוצאות הממשלה, או העלאות מיסים נוספות, או גם וגם. באווירה הציבורית הנוכחית, ייתכן שפוליטיקאים לא יוכלו לקבל את ההחלטות הנדרשות, והחוב יגדל.

חובות הם לא דבר רע כשלעצמו. ג'ון מיינרד קיינס, למשל, הציע שבתקופות של משבר כלכלי מדינות יגדילו את חובותיהן על ידי הגדלת ההוצאות, מה שיתניע את הביקושים במשק ויעלה אותו מחדש על מסלול של צמיחה. רבים חושבים שכך צריכות לפעול מדינות אירופה כיום, אבל בדרך כלל הם נוטים לשכוח את צידה השני של המשוואה, שגם עליו דיבר קיינס – שמדינות צריכות לייצר עודפים תקציביים בשנים טובות ולחסוך לשנים הגרועות, מה שלא קורה. באופן כללי, נכון להיכנס לחובות אך ורק כאשר אתה בתקופה זמנית רעה, ויש ציפייה לגידול עתידי בהכנסות שיאפשר לך להחזיר את הכספים שאתה מלווה היום. זה לא היה המצב של יוון וקליפורניה, וגם כאן בארץ אין שום סיבה להניח גידול עתידי כלשהו בהכנסות שיאפשר לנו להחזיר חובות שנגדיל כיום.

 

אני קורא את התגובות על דוח מבקר המדינה, את הקריאות להתפטרותו של שטייניץ, את הטוקבקים למאמרים של אלו שמעיזים לומר את האמת, ואני תוהה – האם לא הגיע הזמן לתת לעם הזה את מה שהוא באמת רוצה? אני זוכר את הלכי הרוח הציבוריים והעיתונאיים במהלך המאבקים האחרונים – העובדים הסוציאליים, המתמחים, המורים, ועכשיו הוויכוח בין הכבאים סרבני הרפורמות לבין האוצר סרבן הכספים. תמיד הרוב המכריע של הציבור תומך בהעלאת השכר, תמיד האוצר הוא מקור כל הרע עלי אדמות, ובראשו השטן הגדול יובל שטייניץ. וכמובן, כאשר מישהו מעז לצייץ "גידול במיסים" כולם ישר קופצים ואף אחד לא מוכן להיות זה שיספוג את הגידול. הלך הרוח הזה מדהים עוד יותר מכיוון שהשנה עכשיו איננה 2005 אלא 2012, ואנחנו מוקפים בשלל דוגמאות למדינות שהתחלקו למטה במדרון החלקלק הזה.

יש לי חבר, שמאלני מושבע, ששוקל לבחור בליברמן בבחירות הבאות על מנת להאיץ את הידרדרותה המדינית של ישראל, ולהביא כמה שיותר מהר את המשבר המדיני שיבהיר לעם ששלום זו הדרך היחידה. אולי הגיע הזמן לעשות את אותו הדבר בתחום הכלכלי? לבחור בשלי יחימוביץ' בבחירות הבאות, להעיף את ביבי ושטייניץ, למנות את לינדנשטראוס לשר האוצר ואת עופר עיני לשר התמ"ת, לחתוך את הסמכויות של פקידי האוצר, ופשוט לאשר אוטומטית כל דרישת שכר במגזר הציבורי?

תוך עשור יש סיכוי לא רע שהמדינה תגיע לסף פשיטת הרגל. אבל אולי אין ברירה אחרת? רק בשנתיים האחרונות פוליטיקאים ביוון, איטליה וספרד מצליחים להעביר שלל רפורמות שהיו חיוניות כבר לפני עשרים שנה בארצותיהם. רק בתחילת שנות התשעים, כשהיא נתקלה במשבר כלכלי קשה, ביצעה שבדיה את הצעדים שהפכו אותה למדינה האחראית שהיא היום. סיפורים דומים קיימים לגבי קנדה, ולגבי מדינות נוספות (אגב, אחת הסיבות לחוסנם של הבנקים הישראלים במשבר הסאב-פריים היא המשבר הבנקאי שהיה כאן בשנות השמונים, והרגולציה הכבדה יחסית שצמחה בעקבותיו). רק כאשר הציבור לומד בדרך הקשה שחובות צריך להחזיר, הוא מוכן להסכים לשוק עבודה גמיש יותר, לגידול במיסים, ומבין שאין אף אחד שמגיעה לו עליה אינסופית במשכורת – אפילו לא כבאים, שוטרים וחיילים. בעולם שבו תוחלת החיים הולכת וגדלה והילודה הולכת וקטנה, הפנסיות הציבוריות הן מה שימוטטו את המערכת בסופו של דבר.

אולי במקום לנסות להדוף את הגלים כדאי להביא לכאן את המשבר כמה שיותר מהר, וללמד את הציבור בדרך הקשה מה קורה כאשר מפסיקים לשמור על תקציב מאוזן. מן "טיפול בהלם" שכזה.

 

בניגוד לטענות, זה לא עניין של אידיאולוגיה ניאו-ליבראלית מסוכנת, בסך הכל היגיון פשוט. אם לא ניתן לאוצר את הכלים להתמודד מול הוועדים ודרישות השכר שלהם מצד אחד, ונבקר אותו בכל פעם שהמיסים גדלים מהצד השני, החובות יגדלו. לתומכי המחאה נוח להתעלם מכך שגם מומי דהן ואבי בן בסט – מתנגדים קולניים של שטייניץ – חתמו על מכתב הפרופסורים שמתנגד לדוח מבקר המדינה.

המצב הנוכחי עקום, אין ספק בכך. אין שום סיבה שהאוצר יתווה מדיניות בתחומים שהוא לא אחראי עליהם. מסיבות היסטוריות שונות ומשונות נוצר כאן מצב שבו משרדי הממשלה האחרים מתנהגים כמו לוביסטים של התחומים עליהם הם אחראים, ולא כאילו שהם צריכים לעמוד בתקציב כלשהו. בעולם מושלם, משרד הפנים היה מנהל את הוויכוח מול הכבאים בנוגע לרפורמה שלהם. למה זה לא המצב? אני לא יודע. ייתכן שהבלמים צריכים להיות במקום אחר, אבל כיום, כרגע, הבלמים נמצאים אצל משרד האוצר. אפשר לדון על שינוי מבני במערכת, אבל אסור לנו לזרוק את הבלמים האלו לפח. יוון וקליפורניה אינן דוגמאות היפותטיות. זה קרה, זה קורה, וזה יקרה שוב במדינות נוספות. ישראל בהחלט יכולה להיות אחת מהן.

Read Full Post »

במקומות רבים דובר כבר על הסאב-פריים בארצות הברית, מכיוון שרוב התקשורת העולמית מרוכזת במה שקורה באמריקה. לעומת זאת, תרומתם של הכשלים המבניים בגוש היורו לעוצמתו של משבר החובות הנוכחי, שהוא למעשה הסיבוב השני של משבר הסאב-פריים, הוזנחה מעט. על כן, הסיפור שאספר לכם כאן אינו סיפור על חוסר יכולתם של סוחרים מוול-סטריט לחזות סיכונים של מכשירים פיננסיים מורכבים, וגם לא על אמריקנים שחתמו על משכנתאות שהם אינם מבינים. הסיפור שאספר הוא ווריאציה על אותו נושא עתיק, על הדרך לגיהינום הרצופה בכוונות טובות, ובראשן הכוונה להפוך את אירופה למאוחדת וחזקה יותר. זהו לא הסיפור היחיד הנכון, אלא אחד הסיפורים הנכונים. עד היום עדיין מתפרסמים מדי שנה מאמרים חדשים על הסיבות למשבר הכלכלי בשנות השלושים של המאה הקודמת, ואני מניח שגם המשבר הנוכחי יפרנס עוד דורות רבים של חוקרים במאה השנים הבאות. מה שבטוח, זה שהסיפורים הפשוטים, כגון אלו שתולים את כל האשמה בקפיטליזם חסר רחמים או בחבורה של יוונים עצלנים, אינם נכונים.

הפוסט מבוסס ברובו על הרצאה שהעביר פרופ' אסף רזין במסגרת ערב לזכרו של אמנון בן-נתן בתחילת ינואר 2012.

ראשית, מספר מונחים בקצרה:

  1. מדיניות מוניטארית – כל מה שקשור לכסף ולכמות הכסף במשק. הדפסת כסף, ריביות, שערי חליפין וכו', לא כולל התערבות כלשהי בשווקי המוצרים.
  2. מדיניות פיסקאלית – כל מה שקשור למיסים, חוב ציבורי, הוצאות ממשלה, התערבות ממשלתית בשווקי המוצרים.
  3. אינפלציה – עליית מחירים ללא גידול ביכולת הייצור של המשק (כלומר ללא גידול במשכורות), למעשה הורדת ערכו של מטבע ביחס למוצרים שהוא מסוגל לרכוש.
  4. פיחות מטבע – הורדת ערכו של מטבע ביחס למטבעות אחרים.

ברור? יופי. אז יאללה, נתחיל.

 

 

ניסוי היורו

המטבע האירופאי, היורו, לא היווה בפני עצמו טריגר למשבר הכלכלי הנוכחי. יחד עם זאת, הוא בהחלט היה גורם משמעותי שניפח את המשבר אל מעבר למימדיו המקוריים, והוא הסיבה המרכזית לתחזיות הפסימיות לשנים הקרובות עבור הכלכלה העולמית כולה.

הגורם המכריע להקמתה של מערכת היורו היה פוליטי, כעוד צעד בהמשך לאיחוד האירופי, להפחתת גבולות הסחר והעברת ההון בין המדינות, וכך הלאה. כאשר מחברים אותן יחדיו, למדינות אירופה כלכלה ענקית העוקפת בגודלה את ארצות הברית, סין, יפן וכל מדינה אחרת. כאשר הן נפרדות, גרמניה צרפת ובריטניה תופסות את מקומות 4, 5, ו – 6 בהתאמה (אם כי לפי חלק מהמדדים ברזיל עקפה את בריטניה והדיחה אותה למקום השביעי), אחרי ארצות הברית, סין ויפן, ומדינות אירופאיות אחרות מדורגות יותר נמוך. חיבור של כל מדינות אירופה יכול להיות גדול מסכום חלקיו, למשל אם המדינות האלו ינהלו מדיניות סחר חוץ אחידה, ולתת להם כוח אדיר להשפיע על העולם כולו. מסיבה זו הן ככל הנראה לא יוותרו על חלום האיחוד, גם אחרי המשבר הנוכחי.

למדינות אירופה יש שפות נפרדות, היסטוריה נפרדת, ותרבויות שונות. על כן הן מתקשות להשיג איחוד פוליטי אמיתי (אם נהיה כנים, גם לאמריקנים זה לקח זמן, והייתה אפילו מלחמת אזרחים בדרך… בהמשך נעסוק עוד בדוגמה האמריקנית). בשנת 1999 חלקן יצרו את מטבע היורו, ויצרו למעשה איחוד מוניטארי ללא איחוד פיסקאלי. במסגרת האיחוד המוניטארי הזה לכל החברות בגוש היורו הייתה את אותה ריבית בסיסית לטווח קצר, שער חליפין קבוע בין המדינות החברות, ואותו שער חליפין אל מול מטבעות שאינן משתמשות ביורו. משמעותו של איחוד פיסקאלי היא אחידות גם בגביית המיסים והוצאות הממשלות, כמו שקיים למעשה בארצות הברית, והיעדרו הוא ההבדל המרכזי בין האיחוד האירופי לארצות הברית. הן לא היו הראשונות שעשו זאת, ראו כאן לגבי איחודים נוספים.

בעיקרון ישנה תיאוריה כלכלית די פשוטה האומרת האם כדאי לבצע איחוד כזה או לא (אתם יכולים לקרוא עליה כאן). הבעיה היא שהמדינות האירופאיות היו די שונות אחת מהשנייה כשבוצע האיחוד; היו ביניהן מדינות כגון גרמניה שמצבן הכלכלי מעולה, ולעומתן מדינות דרום אירופה (מדינות ה PIGS – פורטוגל, איטליה, יוון וספרד) שתמיד היו בעייתיות יותר, ובהמשך התברר שגם המערכת הבנקאית של אירלנד אינה יציבה במיוחד. מדינות רבות, כגון בריטניה ומדינות צפון אירופה החברות באיחוד האירופאי, לא החליפו את מטבעותיהן ליורו מהסיבה הזו, ובדיעבד נראה כי הן צדקו. ברגע שבוצע האיחוד, היורו התנהל על פי הממוצע של כל המדינות החברות בגוש.

בין הסיבות למשבר הנוכחי לרוב מונים את הגידול בחובות המדינות והפרטים, פעילותו של הבנק המרכזי האירופאי, בועות נכסים שפקעו, הגלובליזציה הפיננסית, חוסר איזון במאזן התשלומים הפנים-אירופאי , הצמיחה הנמוכה בחלק מהמדינות, והצלתם של הבנקים אחרי משבר הסאב-פריים. אני אתייחס כאן רק לחלק מהנושאים הללו.

 

 

גידול בחובות המדינות

ממשלות לוקחות הלוואות על ידי הנפקת אג"ח ממשלתית, והריבית על האג"ח הזה היא למעשה מחיר ההלוואה. ברגע שהמשקיעים חושבים שאתה "מסוכן", המחיר עולה. לאחר הצטרפותן ליורו, חשבו המשקיעים שמדינות ה PIIGS הן פחות מסוכנות, מכיוון שגרמניה וצרפת החזקות יותר יצילו אותן בעת צרה, והסכימו לריביות יותר נמוכות. תנאי ההלוואה הפכו לפתע לנוחים יותר, וחלק מהמדינות הללו החלו לקחת יותר הלוואות. חלקן גם הסוו את החובות הממשלתיים הגדלים והולכים בכל מני שיטות מתוחכמות, תוך עירובם של בנקי השקעות אמריקנים. העסק הפך להיות הרבה יותר קריטי באזור 2007-2008, כאשר משבר הסאב-פריים החל להתפתח, מדינות נאלצו לעזור למגזר הפיננסי שלהן והחובות תפחו במהירות. ניתן לראות זאת בגרף הבא, המבוסס על נתוני ה OECD (ייתכן כי הנתונים לגבי יוון ואיטליה מהשנים שלפני המשבר אינם אמינים):

image

נושא אחר שתרם לגידול בחובות המדינות, הוא חוסר האיזון במאזן התשלומים, המתאר בגדול את היבוא (של סחורות, הון ושירותים) אל מול היצוא. בעשור שלפני המשבר בגרמניה התפתח עודף משמעותי במאזן התשלומים (כלומר יצוא גדול מיבוא), בעוד שבספרד, צרפת, איטליה ויוון היה גירעון משמעותי. ברגע שלמדינה ישנו גירעון במאזן התשלומים, היא נאלצת לממן אותו על ידי הגדלת החוב. חוסר האיזון הזה נבע במידה מסוימת מאיחוד המטבע, מכיוון שקיומו של הבנק המרכזי היחיד מנע מהספרדים להוריד את המשכורות שלהם ביחס למשכורות בגרמניה, למשל, וכך להתחרות בחברות הגרמניות ולשנות את מאזן הסחר (עוד על הורדת המשכורות בהמשך). 

 

גידול בחובות הפרטים

במקביל לגידול בחובות המדינות, גם הריבית בתוך המדינות ירדה, מה שגרם לפרטים לקחת יותר הלוואות.

נסביר לרגע איך זה קרה: במדינות עצמאיות מבחינת המטבע, נגידי הבנק המרכזי קובעים את שער הריבית. אם הכלכלה "חמה" מדי, המשכורות והמחירים מזנקים למעלה וכולם נורא אופטימיים לגבי העתיד, נגיד הבנק ינסה "לקרר" אותה ולמנוע אינפלציה על ידי העלאת ריבית, שתקשה על פרטים ופירמות לקחת הלוואות (לכן רבים מגדירים את תפקידו של הנגיד בתור ה party pooper). אם הכלכלה "קרה" מדי, המחירים יורדים והאזרחים שומרים את הכסף מתחת לבלטות מפחד למשבר כלכלי עתידי, נגיד הבנק ינסה "לחמם" אותה על ידי הורדת ריבית, שתגרום ליותר עסקים לקחת הלוואות ולפתוח מיזמים חדשים, וליותר צרכנים לקחת הלוואות ולרכוש דירות או מכוניות. גם חום וגם קור אינם מצבים בריאים לכלכלה.

למשל, כאן בארץ, בזמן המשבר הכלכלי של 2008, פישר שמר על ריבית נמוכה. הריבית הנמוכה הוזילה את עלויות המשכנתא, וגרמה ליותר ישראלים לרכוש דירות, וכך מחירי הדירות הלכו ועלו, הכלכלה נעשתה חמה, ופישר העלה את הריבית על מנת לקרר אותה. כיום פישר מוריד שוב את הריבית, מחשש להשפעות המשבר באירופה על ישראל בשנה הקרובה.

כבר לפני האיחוד מדינות כמו ספרד או איטליה היו חמות מדי מסיבות שונות, ועקב חששות לאינפלציה הבנקים המרכזיים שם שמרו על ריבית גבוהה. אבל במדינות אחרות באיחוד האירופאי לא היה צורך בכך, לא היו חששות לאינפלציה. לאחר שהוקם גוש היורו הבנק המרכזי שלו שמר על ריבית נמוכה, בהתאם לממוצע (המשוקלל) בין המדינות. בבת אחת ירדה הריבית במדינות דרום אירופה שנכנסו ליורו. וברגע שהריבית יורדת, לפרטים יותר משתלם להיכנס לחובות, החובות גדלים, ובועות שהתשתית להן הייתה קיימת לפני כן הולכות ומתנפחות.

כך, בעקבות קיומו של היורו והשונות בין המדינות החברות בו, חובות הפרטים והממשלות הלכו ותפחו במדינות ה PIIGS הבעייתיות מלכתחילה, ופגעו ביציבותה של אירופה (ושל העולם כולו). המדינות הללו התחממו יותר מדי, בספרד ואירלנד התפתחו בועות נדל"ן, ולא היו להן נגידי בנקים מרכזיים שיכלו להעלות את הריבית ולקרר את הכלכלה – לא הייתה להן הגמישות של מדינות שאינן חברות ביורו.

 

 

חוסר הגמישות בהתמודדות עם המשבר הכלכלי

כותבים רבים מנסים ליצור מצג שווא, לפיו המשבר הכלכלי פגע רק במדינות קפיטליסטיות מדי, או לחילופין רק במדינות עצלות עם חובות גבוהים כגון יוון. האמת היא שהמשבר הכלכלי פגע במדינות שלא הייתה בהן רגולציה מספקת על הבנקים, ובמדינות שהיו לפני כן במצב רעוע למדי, בלי קשר להיותן יותר או פחות קפיטליסטיות. נפגעו ממנו אירלנד, בריטניה וארצות הברית היותר קפיטליסטיות, איסלנד שיותר דומה למודל הנורדי, מדינות בדרום אירופה שלהן מערכת סוציאלית מפותחת יחסית (הספרדים החליפו השנה את ראש הממשלה הסוציאליסטי שלהם בראש מפלגת הימין הגדולה), ונראה שגם צרפת ואוסטריה בדרך למטה. שרדו אותו בהצלחה מדינות סוציאל-דמוקרטיות מוצלחות בצפון אירופה, וכן מדינות יותר קפיטליסטיות באופיין כגון שוויץ, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, ואפילו את ישראל אפשר להכניס כאן.

בכל אופן, אם נחזור לנושא, כאשר גלי הצונאמי של משבר הסאב-פריים האמריקני פגעו בחופי אירופה מדינות שאינן חברות בגוש היורו יכלו להתמודד איתם הרבה יותר בקלות. ניתן לקחת מדינות יחסית דומות כגון בריטניה-ספרד, או אירלנד-איסלנד, כאשר אחת מהן חברה בגוש (ספרד, אירלנד) והשנייה לא (איסלנד, בריטניה), ולראות שכיום מצבן של אלו שאינן חברות בגוש טוב בהרבה.

התוצאה הזו נובעת במידה רבה מהיכולת לבצע פיחות מטבע. פיחות מטבע הוא הפחתת ערכו של מטבע ביחס לערכם של מטבעות אחרים (המונח ההפוך נקרא ייסוף מטבע), והוא מאפשר למעשה "להוריד שכר מבלי להוריד שכר". שימו לב שלא מדובר בהכרח באינפלציה, שהיא הפחתת יכולתו של המטבע לקנות מוצרים (כלומר, גידול במחירים ללא גידול בכמות הכסף).

גלי הצונאמי של משבר הסאב-פריים התבטאו בכך שמדינות פתאום נדרשו להוציא כמויות גדולות של כסף על מנת להציל את הבנקים שלהן, ולפתע נעשה הרבה יותר קשה לכולם לקחת הלוואות (כלכלנים קוראים לזה "מחנק אשראי"). ברגע שזה קרה ממשלות ומפעלים החלו לפטר עובדים, האבטלה גדלה, אנשים הפסיקו להוציא כסף, חברות הפסיקו להשקיע, ופתאום כל אותן מדינות בעייתיות שלפני רגע היו חמות מדי הפכו בבת אחת לקרות מדי – אבל למדינות החברות ביורו לא היו נגידי בנקים משלהן שיוכלו לחמם אותו. על מנת להקטין את האבטלה, ממשלות רצו להוריד את השכר של אזרחיהן ביחס לשכר של מדינות אחרות באזור ולהגדיל את התחרותיות של המשק. הבעיה היא שקשה מאוד להוריד שכר, בייחוד במשק אירופאי עם שלל איגודי עובדים והסכמים ומגזר ממשלתי גדול. וכשלא מצליחים להוריד שכר, אין ברירה אלא לפטר.

בגרף הבא ניתן לראות כיצד איסלנד הצליחה להוריד את השכר (ביורו) בין השנים 2008 – 2010 בקלות רבה יותר מאשר אירלנד ולטביה החברות בגוש:

clip_image002

הקו הכחול העליון מתאר את המשכורות באיסלנד במטבע המקומי (קרונה איסלנדית), בעוד שהגרף הסגול התחתון מתאר את המשכורות ביורו. הגרפים של אירלנד ולטביה שניהם ביורו, המטבע המקומי. כפי שניתן לראות, במטבע המקומי השכר של האיסלנדים עלה, אבל ביורו הוא ירד. האיסלנדים ביצעו פיחות של המטבע שלהם, על מנת להפוך לתחרותיים יותר, להוריד עלויות ייצור, להגדיל את היצוא ולהפחית את האבטלה.

כמובן, לפיחות יש חסרונות משלו. ברגע שכל קרונה איסלנדית שווה פחות מטבעות יורו ודולרים, המחירים של מוצרים מיובאים עולים. אין "ארוחות חינם" בכלכלה. אבל כשהמדינה שלך במשבר, הדבר הכי חשוב זה לדאוג שלצעירים תהיה עבודה, ופחות אכפת לך ממחירי המוצרים במשק. אנשים מעדיפים להחזיק בעבודות שלהם ובתחושה כלשהי של עתיד, גם אם הם יוכלו לקנות קצת פחות במכולת. אותו עיקרון עובד עם אינפלציה, שקיים קשר הפוך בינה לאבטלה. אז לכל דבר יש חסרונות ויתרונות, אבל למדינות שלא היו חברות ביורו הייתה לפחות האפשרות לבחור. למדינות שכן חברות ביורו, לא הייתה אפשרות כזו.

למען האמת, הפגיעה בעצמאות המדינות כאן היא גדולה הרבה יותר מאשר היכולת לבחור בכל מני מהלכים כלכליים. הממשלות החזקות יותר באירופה למעשה החליפו את ממשלות יוון ואיטליה בכלכלנים טכנוקרטיים על מנת שאלו יבצעו את הרפורמות הנדרשות, ולאחרונה הן גם מתערבות בקביעת חלוקת התקציב ביוון. ניתן להסתכל על כך כפגיעה של ממש בריבונות המדינות הללו, כתנאי לעזרה ממדינות אירופאיות אחרות. יוון של היום היא פשוט לא מדינה עצמאית מבחינה כלכלית.

 

 

דרוש: אלכסנדר המילטון אירופאי

כל ביטוח מבוסס על כך שפרטים במצב "טוב" מסבסדים פרטים במצב "רע", וכך הסיכון לכולם יורד. כשאתם רוכשים ביטוח בריאות אתם משלמים כל חודש סכום מסוים, ואם תחלו תקבלו בחזרה משהו, כך שהסיכון שלכם מלהיות חולים יורד. כפי שציינתי לפני כן, יצירתו של גוש היורו הורידה מבחינת המשקיעים את הסיכון עבור המדינות היותר בעייתיות בגוש. באותו אופן, ביטוח בריאות ממלכתי מוריד את הסיכון עבור אנשים שיש להם סיכוי גבוה יותר לחלות מאשר לאחרים.

אם במקרה אחד מאותם אנשים חולה, נדרש מנגנון כלשהו שיעזור לו במסגרת הביטוח. כך, נדרש גם מנגנון שיוכל לפצות את המדינות האירופאיות שנפגעו מהמשבר. בארצות הברית, למשל, אם מדינה כלשהי נפגעת מאסון טבע, הממשל הפדראלי נכנס לתמונה ועוזר לה מכספי משלמי המיסים של כל שאר המדינות. זה אפשרי, מכיוון שקיים איחוד פיסקאלי בין המדינות, ישנו גוף יחיד שאוסף את המיסים מכ-ו-ל-ם ומחלק אותם לפי מה שהנשיא מחליט. באירופה אין את זה. אין שום חוק שאומר מה מדינות אירופאיות חייבות אחת לשנייה. נכון, צרפת וגרמניה נתנו "מתנות" רבות בתקופה האחרונה ליוון ולמדינות הבעייתיות יותר, אבל מטרתן העיקרית הייתה להציל את הבנקים הצרפתיים והגרמניים שיוון חייבת להם כספים רבים. בעוד שאמריקני תושב ניו יורק לוקח כמובן מאליו מצב שבו כספי המיסים שלו זורמים למדינות יותר עניות בארצות הברית, גרמני ממוצע אינו מעוניין לסבסד את היוונים באותו האופן.

זה לא תמיד היה המצב עבור האמריקנים.

בשנת 1790, כאשר הוקמה הממשלה הפדראלית האמריקנית בראשותו של ג'ורג' וושינגטון, לקח שר האוצר אלכסנדר המילטון את חובותיהן של כל המדינות החברות ואיחד אותן לחוב אחד פדראלי. זה לא עבר באופן חלק: ג'יימס מדיסון (שיהיה הנשיא השביעי של ארה"ב) ותומאס ג'פרסון (שיהיה הנשיא השלישי) התנגדו להסדר, בטענה שמדינות בעלות חובות נמוכים כגון וירג'יניה ומדינות הדרום האחרות יפסידו מהעניין, ומדינות בעלות חובות גבוהים כגון ניו יורק ומדינות הצפון של אותם הימים ירוויחו. בסופו של דבר, כחלק מעסקה שנועדה לשכנע את המתנגדים, הסכים המילטון לתמוך בהקמתה של בירת ארצות הברית (וושינגטון די. סי. לעתיד) על גדת נהר הפוטומק, בין מדינות הצפון והדרום של אותם השנים, כאשר לפני כן היא שכנה בפילדלפיה שבצפון.

זה לא היה קל, אבל אלכסנדר המילטון הצליח. כיום, אירופה זקוקה גם היא לאלכסנדר המילטון משלה, שיצליח לבצע איחוד פיסקאלי בין המדינות בנוסף על האיחוד המוניטארי.

image

 

אלכסנדר המילטון

 

האם היורו יתפרק?

סביר שלא. האיחוד טומן בחובו יתרונות כל כך גדולים, קשה להאמין שמדינות אירופה יוותרו עליו בכזאת קלות. רצוי לזכור שבמאה ה 20 אירופה עברה שתי מלחמות עולם ומשבר כלכלי משמעותי, ובכל זאת התאוששה ומשנות החמישים צמחה בשיעורים מדהימים. אין סיבה שדווקא המשבר הנוכחי יכריע אותה (בעיות הזדקנות האוכלוסייה של הטווח הארוך נראות לי קצת יותר מאיימות).

ייתכן שהייתה זו טעות להכניס את יוון ליורו, אבל לא בטוח שיהיה חכם להוציא אותה. ברגע שיוון תחזור למטבע שלה ותפסיק לקבל עזרה היא תאלץ לבצע פשיטת רגל מלאה, בדומה לארגנטינה בתחילת שנות ה 2000, והבנקים הגרמניים והצרפתיים שלהם יוון חייבת כספים לא יראו שקל ויקרסו גם הם, ביחד עם האמונה של המשקיעים בכך שמדינות אירופה החזקות יותר יצילו את החלשות ברגעי משבר. ישנו וויכוח בנושא הזה, אבל ממדגם של הכלכלנים שאת דבריהם קראתי נראה כי רובם לא חושבים שהוצאת יוון משתלמת עבור יוון או עבור שאר מדינות אירופה. האמת היא שאף אחד לא באמת יודע את כל המספרים, את היקפם של כל החובות שיחתכו במקרה של פשיטת רגל יוונית.

אז מה יהיה?

כמה שנים קשות, ללא ספק. המנהיגים הפוליטיים הנוכחיים של גרמניה וצרפת מתקשים לעשות מהלכים משמעותיים, ועד כה עשו בכל נקודה את המינימום ההכרחי על מנת שכל העסק לא יקרוס. ההססנות שלהם, שנובעת במידה רבה מאילוצים פוליטיים, מאריכה את זמן המשבר. ישנן המלצות רבות שקשה ליישם, שכוללות בין השאר שינוי מהותי בתפקודו של הבנק המרכזי האירופאי, ובעיקר פיקוח הדוק יותר על החברות באיחוד. יחד עם זאת, האירופאים מבינים כיום את הצורך באיחוד אמיתי יותר, ובסופו של דבר אני מניח שהם יצליחו ליצור אחד כזה. השאלה היא רק כמה זמן זה ייקח, ואיזה מחיר תשלם הכלכלה העולמית עד אז.

 

 

Read Full Post »

בנובמבר האחרון הגעתי לגיל 30.

גדלתי בעולם שונה מאוד מזה שסובב אותנו היום, עולם של תקווה. הייתי קטן מכדי לזכור את המשבר הכלכלי של שנת 1983, ולא חוויתי שום מלחמה קיומית. מיליוני צעירים ברחבי העולם המערבי שנולדו בערך באותם השנים, גדלו גם הם לתוך עולם של תקווה, שהתעצמה שבעתיים כשהופלה חומת ברלין ב 1989. אמנם היה משבר כלכלי בשבדיה בתחילת שנות התשעים, במדינות מזרח אסיה בשנים 1997, וברוסיה בשנת 1998, אבל כל המקרים האלו לא פגעו באופן דרסטי ברמת החיים של רוב תושבי העולם המערבי. כלכלתה של ארצות הברית תחת משטר קלינטון פרחה כפי שלא פרחה מעולם, ההיי-טק נסק לו למעלה, אנשים צעירים הרוויחו בעבודתם הראשונה שכר שהוריהם הגיעו אליו רק לאחר שנים רבות, והעתיד הכלכלי נראה וורוד מאי פעם (גם אם העתיד המדיני הספציפי שלנו החל להידרדר מאז רצח רבין).

התחלתי את לימודי באוניברסיטה בשנת 2003, אחרי שבועת ההיי-טק כבר הספיקה להתפוצץ, ומגדלי התאומים הספיקו להתמוטט. בארצות הברית כבר הייתה קיימת בועת דיור משמעותית, אך מעטים כתבו עליה ואף אחד לא ממש הקשיב להם. העתיד עדיין נראה וורוד, גם אם קצת מעומעם ביחס לשנות התשעים המאושרות.

ועכשיו, מסתבר שעבדו עלינו.

רוב המומחים כיום מסכימים שהצמיחה של שני העשורים האחרונים לא הייתה אמיתית. היא לא שיקפה פרודוקטיביות גבוהה יותר – כלומר, אנשים היכולים לייצר יותר בפחות זמן, או חלוקת משאבים יעילה יותר. לא שהפרודוקטיביות לא עלתה, כן? סביר שמהפכת המחשוב הפכה את מרבית הארגונים ליותר יעילים, אבל הצמיחה הייתה גבוהה יותר, ותודלקה במידה רבה על ידי חובות ובועות פיננסיות. במדינות מסוימות, כגון ארצות הברית, היה מדובר בחובות של האזרחים שהלכו ותפחו כאשר הם מנסים להמשיך ולשמור על רמת החיים שהם התרגלו אליה. במדינות אחרות, כגון יוון, היו אלו חובותיה של הממשלה שהלכו ותפחו בזמן שהיא מסרבת להעלות מיסים ולקצץ את השירותים לאזרחים. בועות נכסים נוצרו בארצות הברית, באירלנד ובספרד, ועצם קיומו של האיחוד האירופאי עזר להסוות את מצבן הכלכלי הרעוע של חלק מהמדינות החברות בו.

בישראל דווקא אין בעיה משמעותית של חובות, לא עבור האזרחים ולא עבור הממשלה, ונראה שגם אין בועת נכסים משמעותית (לפחות לא ברמה של המדינות האחרות שהוזכרו כאן). אבל רוב ההכנסות שלנו מגיעות מייצוא לאותן מדינות שכן הלכו וצברו חובות, ולכן הצמיחה שלנו הייתה מלאכותית באותה המידה, כמו גם זו של מדינות אחרות שלא צברו חובות בעצמן. הצמיחה של העולם כולו הייתה מלאכותית.

אני יודע שמקובל בארץ בעיקר להדגיש את זה שהעשירונים העליונים צמחו יותר מהר מהתחתונים, שזה כמובן נכון (ולא נורא כל כך), אבל לדעתי חשוב עוד יותר להדגיש שכל הצמיחה הזאת הייתה לא אמיתית, לא משנה באיזה עשירון מדובר. המצב יכול להידרדר באופן משמעותי אם יתברר, כפי שכלכלנים מסוימים חושבים, שהצמיחה של העשור האחרון בסין איננה אמיתית או שהיא מבוססת על בועת נדל"ן שעדיין לא התפוצצה.

אין כאן איזה שהוא מישהו יחיד שניתן להאשימו בכך. ככל שאני לומד יותר ויותר על נושאים כאלו, התמונה נעשית רק יותר מסובכת, וההמון הצועק סיסמאות פופוליסטיות נראה רחוק יותר מהאמת. אפשר להאשים באופן חלקי נגידי בנקים מרכזיים בארצות הברית ואירופה, אפשר להאשים באופן חלקי פוליטיקאים, כלכלנים, ואת הציבור הרחב עצמו, אבל האשם האמיתי היחיד הוא הטבע האנושי והתמריצים שהמערכת הכלכלית הנוכחית מעמידה בפניו. בסופו של דבר מדינות נמדדות לפי צמיחה, רמת החיים של האזרחים נמדדת לפי צמיחה, ואת החובות הנצברים קל להדחיק בשיטות שונות.

ואנחנו אלו שנדפקנו. אנחנו הדור שגדל תחת הבטחה לרמת חיים מסוימת, ועכשיו אחרי שחלקנו כבר סיימנו את שלב הלימודים אנחנו מגלים שאנחנו לא הולכים להגיע לרמת החיים הזו. רבים (ואני ביניהם) משתמשים בחסכונות שצברו הוריהם, ילידי שנות החמישים, מהדור הצנוע ההוא שבו חיסכון היה ערך. זה סוג של שקר, מכיוון שככל הנראה כבר לא נצליח לחסוך לילדינו את אותם הסכומים. אחרים התחנכו על האמונה כי אם הם ילמדו באוניברסיטה תובטח להם עבודה מעניינת בשכר סביר, ולאחר שלמדו מקצועות לא מבוקשים הם מוצאים את עצמם מובטלים ומתוסכלים (והאבטלה הולכת רק לגדול בשנים הקרובות). נראה כי העלייה הרציפה ברמת החיים לאורך המחצית השנייה של המאה העשרים הולכת להישבר.

כאן המקום להזכיר שכל אלו הן בסך הכל צרות של עשירים. סביר שאף אחד מאיתנו לא הולך לגווע ברעב בשנים הקרובות, וכך גם לגבי שאר תושבי העולם המערבי. עם כל התחזיות השליליות שממלאות את העיתונים, סביר שמדינות אירופה עדיין יהיו המקום שהכי כדאי לגור בו בעולם גם בעוד עשור או שניים מהיום (לפחות עד שהבעיה הדמוגרפית של הזדקנות האוכלוסייה תתחיל להיות משמעותית, וייתכן שגם לאחר מכן). כל הקשקשת על כך שברזיל עקפה את אנגליה בגודל התמ"ג שלה לא צריכה באמת לעניין אנשים שמחפשים היכן הכי כדאי לחיות, היכן התמ"ג לנפש הוא הגבוה ביותר. האנגלי הממוצע יחיה יותר טוב מהברזילאי הממוצע גם בעוד הרבה שנים מהיום, ואפילו הישראלי הממוצע ככל הנראה יחיה יותר טוב מתושביהן של מדינות העולם השלישי או של מעצמות ה BRIC החדשות (ברזיל, רוסיה, הודו וסין), למרות הבעיות הדמוגרפיות והכלכליות שיש לנו.

הדורות שנולדו בשנות התשעים והאלפיים כבר יתבגרו אל תוך המצב החדש. האשליות המאפיינות את הדור שלנו יהיו חלשות יותר עבורם, כך שאני מניח שההתמודדות תהיה קלה יותר. הדורות שנולדו לפנינו כבר הספיקו להרוויח היטב בתקופת הבועה, ולרכוש דירות בתנאים טובים. העומס, לכן, מוטל עלינו, הדור הדפוק. אנחנו אלו שנצטרך לשנות באופן מהותי את דרך החשיבה שלנו. הדירות שלנו לא יהיו גדולות יותר מהדירות של הורינו (בניגוד לדירות שלהם, שגדולות בהרבה מהדירות של הוריהם), לא יהיו לנו יותר מכוניות, ולא נוכל לטוס לחו"ל יותר פעמים בשנה. נצטרך להתרגל לחיות בהתאם לאמצעים שלנו – ורצוי שגם לחסוך בהתאם, אחרת חייהם של ילדינו יהיו גרועים יותר.

אלו התחזיות של רוב הכלכלנים כיום, וכמובן שהן יכולות להתברר כשגויות (בכל זאת, כלכלנים, אתם יודעים…), אבל עדיף להיות מופתעים לטובה מאשר לרעה. נדפקנו, והגיע הזמן שנתחיל להשלים עם כך.

Read Full Post »