בסוף אוגוסט פורסם במוסף "הארץ" פרק מתוך ספרו של ג'ייסון היקל, העוסק בביקורת סביבתית על הקפיטליזם והצמיחה. הבעיות הסביבתיות המתוארות במאמר אולי חמורות, אבל הקישור בינן ובין קפיטליזם וצמיחה שגוי, וברשומה זו אסביר מדוע.

מהו קפיטליזם?
כך כותב היקל במאמרו:
"יש לנו נטייה לתאר את הקפיטליזם במילים מוכרות ושחוקות כמו שווקים או מסחר. אלא ששווקים וענפי מסחר התקיימו כבר לפני אלפי שנים, והם כשלעצמם תמימים למדי. מה שמבדיל את הקפיטליזם מרוב המערכות הכלכליות בהיסטוריה הוא שהוא מאורגן סביב הצורך בגידול בלתי פוסק, מה שמכונה צמיחה – רמות הולכות וגדלות של ייצור וצריכה, שנמדדות באמצעות התמ"ג. גידול בתמ"ג הוא הציווי העיקרי שלנו. לא גידול למטרה מסוימת, אלא גידול לשם גידול. תחת הקפיטליזם התמ"ג העולמי חייב להמשיך לגדול לפחות ב-2% או 3% בכל שנה. […] אם הכלכלה אינה גדלה היא מתמוטטת. היא גורמת למיתון: חובות מצטברים, אנשים מאבדים את משרותיהם ואת בתיהם, חיי אדם מתפוררים. ממשלות חייבות לעשות הכל כדי שהפעילות התעשייתית תמשיך לגדול"
מערכת כלכלית קפיטליסטית היא מערכת שבה מרבית ההון הוא בבעלות פרטית, מוגן על ידי זכויות קניין. מערכת כזו יכולה להתקיים בתנאים של צמיחה חיובית, שלילית או אפסית, היא לא מחייבת צמיחה, לא מאורגנת סביב צמיחה, אין שום "ציווי" של גידול בתמ"ג, והתמ"ג העולמי לא "חייב להמשיך לגדול לפחות ב-2% או 3% בכל שנה" או בכל שיעור אחר (אם כי יהיה נחמד אם הוא יגדל). ירידה בתוצר לנפש אכן מצביעה על קיומו של מיתון, ומלווה בגידול בחובות, אבטלה וסבל, כפי שכותב היקל, אך זה המצב גם בכלכלות קומוניסטיות (שבהן האבטלה סמויה), סוציאליסטיות, פיאודליות או בכל סוג אחר של מערכת כלכלית שקיים. ההבדל היחיד הוא שמדינות קפיטליסטיות הן הראשונות בהיסטוריה האנושית שמסוגלות לאפשר מיתון מבלי שמשפחות ירעבו למוות, פשוט מכיוון שהן הרבה יותר עשירות מכל ישות מדינית היסטורית אחרת.
בהמשך לביקורת על הקפיטליזם, המאמר מלא בציטוטים מפחידים בנוגע לאיזה שהיא מפלצת מסתורית ומפחידה בשם "ההון". למשל, היקל כותב שאם נגביל את השימוש במשאבים כך ש"ההון כבר לא יורשה לבזוז את הטבע כדי לקיים את צו הגידול", אז "הוא ישקיע את כל כוחו בניצול בני אדם", כי "ככה זה כשההון מכור לצמיחה." היקל אף ממשיך וטוען כי "בעבר, כשההון נתקל במגבלות, הוא מצא דרך לספק לעצמו מנה נוספת באמצעות קולוניאליזם, מתן הלוואות למדינות מתפתחות, מלחמות, חוקי פטנטים מגבילים, כלים מפוקפקים לגיוס כספים, הפקעת קרקעות והפרטת משאבים שקודם לכן היו נחלת הכלל."
במציאות אין שום מפלצת כזו. יש בני אדם, ויש ביניהם טובים ורעים, נחמדים ולא נחמדים, וכיום דרך קרנות הפנסיה שלנו כולנו "בעלי הון". קולוניאליזם ומלחמות רחוקים מלהיות עניין רווחי, בעלי הון בדרך כלל היו בצד שהתנגד להם, ואנשים שניסו לעבור על החוק ולצבור כוח באמצעים אלימים התקיימו בכל ציוויליזציה אנושית – שוב בלי שום קשר לקפיטליזם או צמיחה. דווקא המדינות הקפיטליסטיות המודרניות הרבה פחות אלימות מציוויליזציות עבר.
מה הקשר בין קפיטליזם וצמיחה?
למרות שהקפיטליזם לא מאורגן סביב צמיחה ולא מחייב צמיחה, הוא בדרך כלל מלווה בצמיחה, מכיוון שהתמריצים שמייצרת הבעלות הפרטית על הון ושמירת זכויות הקניין מובילים לשגשוג כלכלי. בעוד שבציוויליזציות לא-קפיטליסטיות אנשים אינטליגנטים השקיעו את זמנם ומאמציהם בפיענוח תנועות הכוכבים, פיתוח מכונות מלחמה עבור ה-warlord התורן או כתיבת מסות פילוסופיות ודתיות עבות כרס, תחת משטר כלכלי קפיטליסטי רבים מהם מעדיפים להשקיע את כישוריהם בבניית מכונות שמאפשרות לייצר יותר מזון או בגדים עם פחות משאבים. כך המחירים יורדים, והתוצאה היא יותר מזון ובגדים פר נפש.
במאמרו מזלזל היקל בחדשנות שנוצרת תחת תמריצים קפיטליסטים, וטוען בעד "חדשנות שנועדה לשפר את רווחת בני אדם ואת מצב הסביבה, במקום חדשנות שנועדה להאיץ את קצב ההפקה והייצור". אך הקדמה הטכנולוגית לא סתם "מאיצה את קצב ההפקה", אלא מאפשרת לייצר יותר עם פחות, וכך מפחיתה את מחיריהם של מוצרים ומשפרת את רווחת בני אדם.
הדרך המקובלת והלא-מושלמת למדוד צמיחה היא באמצעות שינוי התוצר הריאלי לנפש, כלומר שינוי סך הערך של השירותים והמוצרים המיוצרים במדינה בשנה, פר אדם, לאחר נטרול עליית המחירים. ישנם חסרונות למדידה זו, ישנם מדדים רבים אחרים לרמת חיים, אבל כפי שכתבתי בעבר ליובל נח הררי, כולם בקורלציה מאוד גבוהה עם התוצר הריאלי לנפש.
צמיחה היא עניין נחמד בלי שום קשר לקפיטליזם. גם כשברית המועצות הקומוניסטית צמחה במהירות תחת שלטונו של סטלין בשנות החמישים, התוצאה הייתה חיובית עבור האוכלוסייה המקומית. יצורים חיים תמיד יהיו מעוניינים בצמיחה, ואין זה משנה כלל אם הם מתגוררים במדינות קפיטליסטיות, קומוניסטיות, ממלכות, קיסרויות, שבטי ציידים-לקטים או פדרציות חלל שמשתרעות על פני אלפי שנות אור, ואין זה משנה כלל אם מדובר בבני אדם, בעלי חיים, צמחים או חייזרים ירוקים קטנים מאלפא-סנטאורי. צמיחה זה טוב ולכן כולם תמיד רצו ותמיד ירצו צמיחה, וכל מי שטוען אחרת מעולם לא חווה על בשרו עוני ומשבר כלכלי רציני.
קרל פופר והגישה הראויה לטיפול בפגיעה של פיתוח כלכלי בסביבה
צמיחה יכולה להיות מלווה בכרייה מואצת של משאבים שאינם מתחדשים ובפגיעה בסביבה, אם כי אין שום חוק טבע שמחייב זאת. פגיעה בסביבה כתוצאה מפעילות כלכלית היא "כשל שוק", וניתן לטפל בה כפי שמטפלים בכשלי שוק אחרים, באמצעות מיסים וסובסידיות ואמנות בינלאומיות, בלי לוותר על הקפיטליזם ובלי מהפכות קיצוניות.
ההבדל בין הגישה הזו ובין הגישה שמקדם היקל דומה להבדל שתיאר קרל פופר בספרו "החברה הפתוחה ואויביה" בין "הנדסה אוטופית" ובין "הנדסה קמעונאית". כך כותב פופר [1]:
"במצעו של אפלטון גלומה גישה מסוימת לפוליטיקה, שלדעתי היא מסוכנת ביותר. […] אפשר לתאר את הגישה אפלטונית שאליה אני מתכוון כגישה של הנדסה אוטופית, בניגוד לסוג אחר של הנדסה חברתית שהוא בעיני הסוג הרציונלי היחיד, שאפשר לתארו בשם הנדסה קמעונאית."
לפי פופר, עקרונות ההנדסה האוטופית "דורשים מאיתנו להגדיר את מטרתנו המדינית הסופית, את המדינה האידיאלית, בטרם ננקוט איזו פעולה מעשית. רק לאחר שתיקבע המטרה הסופית הזאת, […] רק אז נוכל להתחיל לחשוב על הדרכים והאמצעים הטובים ביותר להשגתה, ולעבד תכנית לפעולה מעשית." זוהי גישה "משכנעת ומצודדת. […] ודווקא משום כך היא מסוכנת פי כמה, והביקורת עליה נעשית הכרחית יותר."
לעומת זאת, "[…] השיטה שינקוט המהנדס הקמעונאי היא חיפוש הקלקלות החברתיות הגדולות והדוחקות ביותר ומלחמה בהן, ולא דווקא חיפוש אחר הטוב הסופי הגדול ביותר ומלחמה למענו. הבדל זה רחוק מלהיות מילולי בלבד. ואכן הוא חשוב ביותר. זה ההבדל בין שיטה סבירה לשיפור מנת חלקו של האדם לבין דרך אשר, אם תנוסה באמת, תוכל להביא בנקל לגידול שאין לשאתו בסבל האנושי. זה ההבדל בין שיטה שאפשר לעשות בה שימוש בכל רגע לבין שיטה שההמלצה עליה עלולה להביא בנקל לדחייה נמשכת והולכת של פעולה כלשהי, עד שיהיו התנאים נוחים יותר. וזה גם ההבדל בין השיטה היחידה לשיפור העניינים שהצליחה באמת עד כה, בזמן כלשהו ובמקום כלשהו, […] לבין שיטה אשר בכל מקום שנוסתה, הוליכה רק לשימוש באלימות ולא בתבונה."
מדוע לדעתו של פופר שיטת ההנדסה האוטופית כל כך גרועה בהשוואה להנדסה קמעונאית? ובכן:
"בקלות יחסית אפשר להוכיח את קיומן של קלקלות חברתיות, […] קשה לאין ערוך יותר להתפלסף על חברה אידיאלית. החיים החברתיים מסובכים עד כדי שרק מעטים יוכלו לשפוט את טיבה של תכנית מפורטת להנדסה חברתית בממדי ענק. […] כנגד זה, תוכניות מפורטות להנדסה קמעונית הן פשוטות ביחס. אלו הן תוכניות למוסדות יחידים, כגון ביטוח בריאות ואבטלה, או בתי דין לבוררות, או תקצוב נגד משברים, או רפורמה בחינוך. אם תשתבשנה, הנזק לא יהיה גדול ביותר, והתאמה מחדש לא תהיה קשה ביותר. הן כרוכות פחות בסיכון ודווקא משום כך הן שנויות פחות במחלוקת. קל יותר להגיע להסכמה סבירה על הקלקלות הקיימות ואמצעי המלחמה בהן מאשר להסכים על טוב אידיאלי ועל אמצעי מימושו. […] תהיה אז אפשרות להגיע לפשרה סבירה, וממילא להשיג את השיפור בדרכים דמוקרטיות. […] כנגד זה, הניסיון האוטופי להגשים מדינה אידיאלית, תוך שימוש בתוכנית מפורטת לחברה כולה, הוא ניסיון הדורש שלטון ריכוזי חזק של מעטים, שצפוי משום כך להוליך לדיקטטורה."
כיום אנו יכולים להרהר בעצב על מיליוני בני האדם שאיבדו את חייהם במסגרת ניסיונותיהם של הקומוניסטים והנאצים להפעיל הנדסה אוטופית בקנה מידה עצום, במטרה לפתור בעיות שממרחק הזמן נראות מגוחכות. אבל עבור הגרמנים והרוסים בני התקופה, בעיות כגון השליטה של היהודים בכלכלה או החמדנות המסוכנת של בעלי ההון היו עובדות מדעיות ומוכחות היטב, מגובות בשלל סטטיסטיקות ואנקדוטות. מיליוני אנשים האמינו באמונה שלמה שבטווח הרחוק יהיו אלו הבעיות החמורות ביותר, ושדרושות רפורמות דרמטיות בכל מוסדות המדינה כדי להתמודד עימן ולייצר את המדינה האוטופית, האידיאלית.
טענתי היא שחלקים מסוימים מהתנועה הירוקה המודרנית, ביניהם ג'ייסון היקל, משתייכים לאותו הזרם המהפכני של הנדסה אוטופית שפופר מבקר, ומשם מגיע כוח המשיכה הרומנטי שלהם. חשוב להדגיש: לא כל מי שפועל בנושא משבר האקלים שייך לזרם זה, אבל כל מי שטוען בעד צעדים דרמטיים וקיצוניים כגון וויתור על השיטה הקפיטליסטית, ומגבה את טענותיו בדמגוגיה רגשנית וציטוטים מרקסיסטים, בהחלט כן.
את גישה הקמעונאית, הסבירה והצנועה להתמודדות עם פגיעה של פיתוח כלכלי בסביבה, מכנה היקל במאמרו בשם "צמיחה ירוקה". מקריאת המאמר ניתן להסיק שתומכי הצמיחה הירוקה הם חבורה של צבועים, שמטרתם להמשיך ולסגוד לאליל השקר של הגידול בתמ"ג תוך התעלמות ממחקרים מדעיים מבהילים. בפועל, זוהי גישה שמנסה להתמודד עם הבעיות באמצעות מיסוי וסובסידיות, כפי שמתמודדים עם כל כשל שוק. גם מיסוי וסובסידיות פוגעים בצמיחה וברמת החיים, אבל הפגיעה זניחה יחסית, ואנחנו יכולים לכוון את ההשקעות בהתאם להצלחות וכישלונות, לערוך ניתוחים רציונליים של עלות ותועלת.
היקל מצטט במאמר מחקרים שלפיהם הגישה הזו של "צמיחה ירוקה" תיכשל, ושגם קדמה טכנולוגית לא תספיק כדי לבטל את המחסור העתידי במשאבים. זה בהחלט ייתכן, אבל ראוי באותה הנשימה להזכיר את תחזיותיו של פול ארליך משנות השבעים של המאה הקודמת על רעב עולמי, את כל קודמיו ושותפיו של ארליך המצוטטים בספר "האופטימיסט הרציונלי", או את התחזיות על כך שגללי סוסים יהיו הבעיה הסביבתית הדחופה ביותר במאה ה-20. גם התחזיות האלו התבססו על מיטב השיטות המדעיות של הזמן, ועם כל הכבוד למודלים ממוחשבים, היכולת שלנו לנבא את עתיד הקדמה הטכנולוגית והאנושית לא השתפרה בהרבה מאז.
בפועל, שטחי היערות על פני כדור הארץ דווקא גדלו בעשורים האחרונים, גם שוניות האלמוגים מתאוששות, והתמותה כתוצאה מאירועים אקלימיים נמצאת בכלל במגמת ירידה, תודות לצמיחה הכלכלית. עובדה נוספת שלא מופיעה במאמר היא הירידה בקצב גידול האוכלוסייה, שמתרחשת בכל מדינות העולם. למשל, לפי אחת התחזיות אוכלוסיית אירופה אמורה להתחיל לקטון משנת 2026. פחות בני אדם יהוו נטל אקולוגי קטן יותר על הסביבה. אולי היקל בחר להשמיט את העובדה המעודדת הזו מכיוון שהיא פוגעת בחומרת התחזיות?
מכיוון שהעתיד רחוק מלהיות וודאי, ושום מחקר או מודל ממוחשב מתוחכם לא יכולים להסיר את עננת אי-הוודאות הזו, אין היגיון בלגרום כרגע סבל למיליוני אנשים תחת הטענה שאולי הסבל הזה יפתור בעיות שאולי יתעוררו בעוד מאה שנים מהיום.
ההיסטוריה של הצמיחה ומערכת הבריאות האמריקנית
לקראת סוף המאמר טוען היקל שהגידול ברמת החיים במאתיים השנים האחרונות לא נבע מצמיחה כלכלית במדינות קפיטליסטיות אלא מהשקעות ציבוריות בתברואה, בריאות וחינוך. אך מהיכן הגיע הכסף להשקעות האלו? ובכן, היקל מודה בחצי-פה ש"דברים כמו שירותי בריאות, תברואה, חינוך לציבור ושכר הוגן דורשים, כמובן, משאבים כספיים", וש"גידול כלכלי יכול לעזור בכך". כלומר, הוא מודע לאמת: הצמיחה הכלכלית הדרמטית שהחלה במאה ה-19 היא זו שאפשרה את ההשקעות הציבוריות האלו (ובמקביל גם העלתה את משכורות הפועלים ואת יכולתם לרכוש מזון, דיור וביגוד, כפי שאני ועודד גלאור תיארנו בספרנו "מסע האנושות").
היקל מתחמק מהמלכודת בעדינות, משנה כיוון וכותב ש"ההתערבויות הקריטיות עבור שיפור רווחתם של בני אדם אינן דורשות רמות גבוהות של תמ"ג", כלומר שלפחות במדינות העשירות כיום התוצר הוא מספיק ואין צורך להגדילו. אבל גם במדינות העשירות בעולם יש עדיין אוכלוסיות עניות, ונדרשים משאבים כדי להביא אותן לרמת החיים שהיקל וחבריו למעמד הבינוני-גבוה נהנים ממנה היום. בעבר רק לעשירים היו מכוניות או מקררים, בעוד שכיום אלו נתפסים בתור מוצרי יסוד; מי הוא היקל שיקבע מהי רמת העושר "המספיקה" עבור העניים?
לאחר מכן מבקר היקל את מערכת הבריאות האמריקנית; לטענתו מערכות הבריאות העדיפות במדינות עם תוצר לנפש נמוך יותר מהוות הוכחה שאין צורך בתוצר הגבוה לנפש בארה"ב.
ביקורת זו שגויה מכיוון שמערכת הבריאות האמריקנית רחוקה מלהיות שוק חופשי ואין קשר בין כשליה ובין קפיטליזם; היא שגויה מכיוון שארה"ב איננה המדינה הקפיטליסטית היחידה עלי אדמות ומדינות קפיטליסטיות אחרות מתחזקות מערכות בריאות מצוינות; היא שגויה מכיוון שהיא מתעלמת מהשונות הפנימית הגבוהה בתוחלת החיים בתוך ארה"ב, מתעלמת מממדים אחרים של איכות חיים (רבים מהגרים מהמדינות שהוא מזכיר לארה"ב, כמעט אף אחד לא מהגר בכיוון ההפוך), מתעלמת מכך שמדינות רבות בעולם לא צריכות להשקיע כסף בצבא מכיוון שהן זוכות להגנה ישירה או עקיפה מהצבא האמריקני, ומתעלמת מכך שעיקר הקדמה הטכנולוגית העולמית מגיעה מארצות הברית, כך שמדינות אחרות לא צריכות להשקיע באותה המידה במו"פ ולספק תמריצים יוצאי דופן ליזמים.
קוסטה ריקה, שאותה הכותב מעריץ תודות לשילוב של תוחלת חיים גבוהה ותוצר לנפש נמוך, צמחה בעשורים האחרונים בעיקר בזכות המסחר האינטנסיבי שלה עם ארצות הברית ובזכות מיקור החוץ של חברות אמריקניות, ועדיין סובלת מרמות גבוהות של עוני ופיגור כלכלי. הורדת התמ"ג לנפש בארה"ב לרמה של קוסטה ריקה לא תתקן את כשלי מערכת הבריאות האמריקנית, אבל בהחלט תפגע ברמת חייהם של האוכלוסיות החלשות ביותר בארה"ב, תפגע בקוסטה ריקה התלויה בכלכלה האמריקנית, ותפגע גם ברוב מדינות העולם האחרות.
לסיכום, הטכנולוגיה והמדע אולי התקדמו הרבה במאתיים השנים האחרונות, אך חלקים מסוימים ממדעי החברה מעולם לא הצליחו להתאושש מכישלון תחזיותיו האינטואיטיביות והמושכות של קרל מרקס על התמוטטות הקפיטליזם, ומדי עשור הם מנסים להחיות את מורשתו בדרך פסאודו-מדעית כזו או אחרת. הטענות הסביבתיות שנמצאות במוקד תשומת הלב כיום הן פשוט תירוץ עבור היקל כדי שיוכל לתקוף את האמריקנים הקפיטליסטים שנואי נפשו. בין אם התחזיות הסביבתיות הקודרות ביותר יתבררו כנכונות ובין אם לא, עולם קפיטליסטי, עשיר ומתקדם מבחינה טכנולוגית יוכל להתמודד איתן בהצלחה גבוהה יותר מעולם לא-קפיטליסטי, עני ומפגר, מהסוג שג'ייסון היקל היה רוצה לכפות עלינו.
——————–
[1] קרל פופר, "החברה הפתוחה ואויביה", תרגום לעברית בהוצאת שלם, עמודים 160 – 162