Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘סטודנטים’

ראשית, רציתי להודות למספר תורמים שתרמו לאחרונה לחשבון הבלוג. התרומות שלכם משמעותיות עבורי.

כל הרשומות המתפרסמות כאן הופיעו לראשון בבלוג המקביל שלי באתר "הארץ". כולכם מוזמנים כמובן גם לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג, בו אני מפרסם בתדירות גבוהה הרבה יותר.


על פי נתוני ה-OECD, שיעור הישראלים בגילאי 25-64 בעלי השכלה אקדמית עמד ב-2015 על כ-49%, מה שמציב אותנו במקום השלישי מתוך כלל מדינות ה-OECD (אחרי קנדה ויפן). אך לא נראה שההשכלה הזו עוזרת לנו במיוחד, לפחות במובן הכלכלי הצר: העובד הישראלי הממוצע מייצר הרבה פחות ערך בשעת עבודה מאשר העובד השוויצרי, הדני, הגרמני או ההולנדי, למרות שהוא למד שנים רבות יותר. לפי סקר מיומנויות הבוגרים של ה-OECD, שבחן שאלות כגון הבנת המשמעות של טבלאות ונתונים מספריים, פתרון בעיות מעשיות, התמודדות עם סביבה טכנולוגית ועוד, רמת ההון האנושי בישראל היא מהנמוכות ביותר בקרב חברות הארגון.

רק אזרחי טורקיה וצ'ילה הצליחו פחות מהישראלים במבחנים אלו, והדירוג הנמוך של ישראל חוזר על עצמו בכל שכבות הגיל וגם בקרב בעלי השכלה גבוהה. כאשר בוחנים רק יהודים לא-חרדים אנחנו מתקרבים יותר לממוצע ה-OECD, אבל עדיין רחוקים מלהצטיין. אפילו מגזר ההיי-טק הישראלי המהולל בנוי במידה רבה על צעירים שרכשו את השכלתם בקורסים קצרצרים בצבא ולא באוניברסיטאות.

ישנן כמובן מטרות נוספות עבור מערכת ההשכלה הגבוהה מלבד הגדלת פריון העבודה, כגון מחקר וקדמה טכנולוגית, או יצירת חברה אזרחית משכילה, מערבית ודמוקרטית. אבל נסו לחשוב לרגע: האם מדינת ישראל משיגה את המטרות האלו טוב יותר מאשר מדינות עם שיעור הרבה יותר נמוך של בעלי תארים, כגון גרמניה או שוויץ? האם לא יתכן שחלק ניכר מההשכלה הגבוהה של אזרחי המדינה, שעולה המון כסף לציבור הישראלי, היא פשוט מיותרת?

עודף ההשכלה הגבוהה בישראל עומד במרכזו של מחקר שכתבתי עבור פורום קהלת לכלכלה (את המחקר המלא ניתן להוריד כאן).

הסיפור שלנו מתחיל עם אמנון רובינשטיין. מאז הקמת מערכת החינוך של מדינת ישראל שיעור הזכאים לתעודת בגרות מלאה הלך וגדל בהתמדה, אך היצע מקומות הלימוד באוניברסיטאות לא גדל באותו הקצב. עם השנים התפתח משבר נגישות להשכלה גבוהה בקרב צעירים. אמנון רובינשטיין, שהיה יו"ר המועצה להשכלה גבוהה בתחילת שנות ה-90 ולאחר מכן שר החינוך, החליט לפתור את הבעיה על ידי שדרוג המכללות המעטות שיהיו קיימות אז לדרגה של מוסדות לימוד אקדמיים. את השלכות ההחלטה הזו ניתן לראות בתרשים הבא: זינוק במספר הלומדים במכללות, בהשוואה לסטגנציה ואפילו ירידה קלה בשנים האחרונות במספר הלומדים באוניברסיטאות.

מאז שנות ה-80 מספר הסטודנטים בישראל גדל פי 3.5, בהשוואה לגידול של 83% בלבד באוכלוסיית בני 20-24 במדינה. שיעור האקדמאים בקרב בני 25-34 צמח מ-20% בתחילת שנות ה-90 ל-47% כיום.

מלכתחילה היו אנשים במל"ג שטענו שזו החלטה גרועה, אשר תוביל לזילות התארים האקדמיים ול"סגירת פערים מדומה", כפי שהגדיר זאת במפורש אחד מחברי המל"ג בספרו של עמי וולנסקי. אחרים הביעו חששות שעם התרחבותה של המערכת תגדל המעורבות הפוליטית בנושא, כאשר הפוליטיקאים "לא יעשו הבחנה בין השכלה גבוהה והשכלה מקצועית, ויהפכו הכל להשכלה גבוהה". זה בדיוק מה שהתרחש בסופו של דבר: חוגים רבים שבעבר היו חלק ממערכת ההשכלה המקצועית ועדיין מוגדרים כהשכלה מקצועית במדינות כמו גרמניה ושוויץ, כמו מלונאות או הוראה בבתי ספר יסודיים, הפכו בישראל לחוגים אקדמיים, על כל המשתמע מכך מבחינת העלות, הסבסוד ואורך הלימודים. שיעור האקדמיים גדל דרמטית, אך פערי השכר כיום גדולים מכפי שהיו בשנות ה-90 ופריון העבודה כאמור מדשדש ביחס למדינות אחרות. מדוע זה לא עבד?

טעות ראשונה של רובינשטיין ושאר חברי המל"ג והפוליטיקאים שתמכו במהלך נבעה מבלבול נפוץ בין הון אנושי לבין השכלה. משכילים אמנם מרוויחים יותר מלא-משכילים, אך יש שתי תאוריות שונות היכולות להסביר את הפרשי השכר האלו. התאוריה הראשונה מתמקדת בהון אנושי: במהלך הלימודים הפרטים צוברים ידע וכישורים שבהם הם משתמשים בעבודתם העתידית, ועל כן פריון העבודה שלהם גבוה יותר ושכרם גבוה יותר. זאת התאוריה החיובית, שלפיה אם נגדיל את שיעורי ההשכלה נגדיל גם את פריון העבודה ונצמצם את פערי השכר, מה שכאמור לא קרה.

לפי התאוריה השנייה, שפותחה על ידי הכלכלן מייקל ספנס, הלימודים בסך הכל משמשים כתו תקן המאותת על איכותו של המועמד (סיגנל), כאשר האיכות איננה נובעת מהלימודים, וללימודים עצמם אין תרומה להון האנושי. פירמות זקוקות למערכת ההשכלה מכיוון שהן לא יודעות מהי איכות המועמדים לעבודה, והן משלמות יותר לבוגרי תארים מכיוון שהן מניחות שהם איכותיים יותר ולא בגלל ידע או כישורים שהעובדים צברו בלימודיהם. כפי שהטווס מסתובב עם זנב מפואר ומכביד כדי להראות לנקבות את כושרו, כך סטודנטים מתמודדים עם קורסים משעממים וקשים כדי להראות לחברת אינטל את כושרם. מנגנון האיתות לא מחייב שהפרטים ילמדו משהו רלוונטי לעבודתם באוניברסיטה, הדבר היחיד שנדרש זה שהלימודים יהיו קשים. אם הם לא קשים, הסיגנל לא שווה דבר.

אם השכלה גבוהה היא בעיקר "הון אנושי" אז אפשר לצמצם פערים, לתרום לשוויון ההזדמנויות ולשפר את פריון העבודה של מדינת ישראל אם נגדיל את שיעור בעלי התארים בקרב שכבות אוכלוסייה חלשות. אבל אם הפרטים לא באמת צוברים בלימודים הון אנושי רלוונטי לשוק העבודה, ופערי השכר נובעים מפערי יכולות ומאיתות, העלאת רמת ההשכלה על ידי הגדלת הסבסוד לא תשיג דבר. בעלי היכולות הגבוהות, שבעבר יכלו להסתפק בתואר ראשון כדי לאותת על יכולותיהם, יאלצו לעשות תארים שניים ושלישיים עכשיו. למעשה, תחת התאוריה של השכלה גבוהה כסיגנל, כל מי שלומד יוצר "השפעה חיצונית" שלילית על החברה, מכיוון שהוא מאלץ את מתחריו על המשרה הנחשקת לרכוש בעצמם השכלה כדי לשפר את מיקומם בתחרות.

הטעות השנייה של התומכים בהרחבת ההשכלה הגבוהה הייתה ההנחה שלימודים הם רק מוצר השקעה, כלומר שסטודנטים נרשמים ללימודים בעיקר כדי להגדיל את הכנסתם העתידית. במציאות, צעירים בוחרים ללמוד גם מתוך רצון להפיק תועלת ישירה מהלימודים בתור מוצר צריכה, בין אם על ידי הנאה אינטלקטואלית מחומר הלימוד, הנאה מהחיים הסטודנטיאליים, הגברת הסיכוי למציאת בני זוג איכותיים, איזושהי נורמה חברתית שאומרת שתואר הוא הכרחי, או בתור תירוץ נוח לדחיית הכניסה לשוק העבודה. בסך הכל זה נחמד לחיות עוד כמה שנים על חשבון ההורים.

סבסוד השכלה גבוהה מוצדק לרוב על ידי התייחסות להשפעות חיצוניות של שיעור המשכילים על האוכלוסייה הסובבת אותם (השפעות שעצם קיומן שנוי במחלוקת בקרב החוקרים שניסו לאמוד את גדלן) או ככלי שנועד לקדם שוויון הזדמנויות בשוק העבודה. אך התמקדות בטיעונים אלו מובילה להתעלמות מכל הסיבות האחרות שבגללן צעירים בוחרים ללמוד, ומהאפשרות שאנחנו בעצם מסבסדים כאן מוצר צריכה, איזשהו סמל סטטוס לעשירים. מכיוון שהסבסוד גבוה במיוחד במוסדות היוקרתיים ביותר, שבהם מרבית הסטודנטים הם בנים למשפחות מבוססות, מדובר למעשה במס רגרסיבי. אנחנו לוקחים כסף מהעניים כדי לסבסד מוצר צריכה של עשירים.

בקיצור, אם הלימודים האקדמיים הם יותר איתות על יכולות מאשר צבירת הון אנושי, או אם פרטים בוחרים ללמוד גם כמוצר צריכה ולא רק כמוצר השקעה, אזי אין הצדקה לסבסוד השכלה גבוהה, ובוודאי שלא להרחבת הסבסוד.

לא כל התארים שווים

אלא שהלימודים האקדמיים הם לא תמיד חסרי ערך. לפעמים הפרטים באמת צוברים במהלכם הון אנושי משמעותי. לפעמים זה באמת מוצר השקעה. לפעמים סבסוד האקדמיה באמת תורם לשוויון הזדמנויות לאוכלוסיות חלשות. וכאן מגיעה השגיאה המשמעותית שנעשית בישראל (ובמדינות אחרות) שוב ושוב: חוסר המוכנות לתפוס שיש הבדלים עצומים בין תחומי הלימוד ומוסדות הלימוד. ההתייחסות של כלכלנים, פקידים בכירים ופוליטיקאים להשכלה גבוהה היא מכנית, כאילו שמדובר באיזשהי תכנית השבחה של זני חיטה אחידים, ולא בבני אדם שחלקם לומדים הנדסה וחלקם לומדים מנהל עסקים, חלקם לומדים בטכניון וחלקם במכללה נידחת, חלקם מתאימים ללימודים אקדמיים וחלקם לא, חלקם ירוויחו מלימודים אקדמיים וחלקם לא.

הון אנושי מיוצג במודלים כלכליים בסיסיים באופן שטחי, כמשהו שניתן להשקיע ולצבור אותו כפי שנעשה עבור הון פיזי, ומקבלי החלטות במשרד האוצר ובמקומות אחרים נוטים לקחת את המודלים הפשוטים האלו באופן מילולי מדי. זה פשוט לא נכון. במקום דיון כללי "בעד או נגד סבסוד השכלה גבוהה", שבו שני הצדדים טועים, נדרש לנהל בדחיפות דיון עמוק יותר, אודות מה ומי בדיוק אנחנו מסבסדים ובאיזו רמה, והאם שיעור אקדמאים של 49% כפי שקיים בישראל הוא הגיוני יותר משיעור של 28% (גרמניה), 31% (אוסטריה) או 35% (הולנד).

במחקר שלי אני מראה שישראלים רבים כיום לא מרוויחים מלימודים אקדמיים. למעשה, ישראל היא במקום השני מבין מדינות ה-OECD מבחינת שיעור הפרטים אשר סובלים מהשכלת-יתר, כלומר עובדים במקצוע שלא דורש השכלה ברמה שיש להם, ושכרם נמוך בהתאם. המיקום הגבוה של ישראל נשמר גם אם משמיטים את המהגרים ממדינות ברית המועצות לשעבר מהמדגם.

מסתבר שעבור אקדמאים בעלי השכלת-יתר, השכר אינו שונה באופן מהותי מהשכר של לא-אקדמאים. ישנן בעיות מסוימות עם זיהוי התופעה ואמידתה שאני מנסה להתמודד איתן במאמר בדרכים שונות, אבל הנקודה העקרונית היא פשוטה: יש כאן דור שלם של בעלי תארים ואפילו תארים מתקדמים שעובדים במזכירות או במכירות, בתפקידים שבעבר איישו בהצלחה ישראלים ללא שום תואר האקדמי, ומרוויחים כמעט כמו חסרי תואר אקדמי שעובדים באותה עבודה. סביר שהצעירים האלו למדו סתם, בזבזו את זמנם ואת משאבי המדינה המסבסדת את לימודיהם, ללא שום תרומה לכלום – לא למשק, לא לשוויון ההזדמנויות, לא לעצמם. כלום.

פגשתי אותם.

זו הסיבה שבגללה התחלתי עם המחקר הזה, למעשה. בשנים האחרונות יצא לי ללמד כלכלה גם באוניברסיטת תל אביב וגם בארבע מכללות שונות באזור המרכז. בכל כיתה ובכל מוסד היו סטודנטים טובים שהתמידו והשקיעו, אבל חלק גדול מהסטודנטים שלימדתי במכללות פשוט לא התאימו ללימודים אקדמיים. היה קשה להם לשבת בשיעורים ולהתרכז, לעקוב אחרי מהלכים אלגבריים פשוטים שתיארתי על הלוח, ורבים מהם גילו אפס עניין אינטלקטואלי בחומר הלימוד. ההוראה באוניברסיטה הייתה עבורי חוויה שונה מאוד מההוראה בחלק מהמכללות. אבל לסטודנטים במכללות אין ברירה – הלימודים הם "איתות" שבלעדיו הם לא יכולים למצוא עבודה. הם סובלים מההשפעות החיצוניות השליליות שהזכרתי לפני כן. הם חייבים ללמוד, כי כולם לומדים.

חשוב להדגיש את זה: הסטודנטים האלו לא שמחים על מזלם הטוב תודות לרפורמה שהרחיבה את היצע ההשכלה הגבוהה. הם סובלים, ומבזבזים זמן וכסף כדי להשיג בסופו של דבר עבודות שלפני 20 שנה לא היה צריך תואר בשבילן. למשל, במהלך הכנת העבודה יצא לי לשמוע על מעסיקים מהגדולים במשק השוכרים כיום מהנדסים בוגרי מכללות לבצע עבודה שבעבר ביצעו הנדסאים או אפילו טכנאים. מתסכל ללמד במכללות, אבל בכל זאת עשיתי זאת במהלך לימודי הדוקטורט, מסיבה אחת – כסף. למרות הטענות שעלו בשביתת המרצים האחרונה, האמת היא שהמון כסף מסתובב במכללות, ולהערכתי המשכורות גבוהות ביחס להיקף העבודה בפועל, או ביחס לאלטרנטיבות התעסוקה העומדות בפני המרצים. זו תעשיית ענק שמעבירה כסף מסטודנטים עניים למרצים עשירים, מהחלשים לחזקים, הכל תחת כסות מטעה של תמיכה בשוויון הזדמנויות וצמיחה כלכלית.

לצאת משיווי המשקל הרע

זה שיווי המשקל שבו נמצא המשק כיום. המחקר שלי הוא לא הראשון בתחום, עבודות קודמות כבר טענו שיש עודף השכלה בישראל, שהגדלת היצע מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל לא תרמה לצמצום פערים או לכלכלה, או שישנם פערים גדולים בין אוניברסיטאות למכללות (אחתשתייםשלוש,וכאן מתוארות עוד שתי עבודות חדשות). רבים מודעים לכך. השיח הפנימי בין מרצים במכללות, אוף דה רקורד, עוסק לא מעט ברמה הנמוכה של הלימודים ובאופן שבו ראשי הפקולטות נכנעים לכל גחמה של הסטודנטים. חלק מהסיפורים מזעזעים. אף אחד לא אומר שום דבר בפומבי, כמובן, מכיוון שלכולנו יש חברים שמתפרנסים מביצת הזהב הזו.

אני מציע לשנות את זה, אבל בזהירות, מתוך מטרה שלא לפגוע באותם חלקים של מערכת ההשכלה הגבוהה שכן מייצרים ערך חיובי. חשוב להדגיש: לא הייתי רוצה לסגור מחר את כל המכללות. כשהתחלתי את המחקר הנטייה שלי נגד המכללות הייתה חזקה מאוד, אבל בהמשך נתקלתי במחקרים ובנתונים ששינו את דעתי (למשל זה). המכללות מאפשרות להנגיש את ההשכלה הגבוהה למקומות מרוחקים בפריפריה, מלמדות באופן יעיל וזול יותר מאוניברסיטאות, וחלקן שואפות די רחוק גם מבחינת רמת הלימוד ואולי יעקפו אוניברסיטאות בעתיד. לא נכון לשפוך את התינוק עם המים. רצוי לשמר את המכללות תוך התמקדות בצדדים החזקים שלהן. אבל כן נדרש לשנות את התמריצים העומדים בבסיס המערכת.

כיום הות"ת מסבסד בכבדות את האוניברסיטאות ואת המכללות הציבוריות (הכנסות משכר הלימוד מהוות רק 12% מתקציב האוניברסיטאות ורק 32% מתקציב המכללות הציבוריות). הסבסוד מחולק לשניים: סבסוד לפי תפוקות הוראה, וסבסוד לפי תפוקות מחקר. מלבד זאת הוא תלוי גם בפרמטרים נוספים כגון סוג החוג, היחס בין מספר הסטודנטים למספר המרצים במוסד ושיעור הנושרים. אני מציע לשנות את החלק של תפוקות ההוראה במודל התקצוב, כך שמוסדות לימוד יקבלו סבסוד נמוך יותר עבור חוגים אשר בהם הלימודים לא משפיעים, בממוצע, על שכר הבוגרים. בסופו של דבר מוסדות יאלצו לסגור חוגים מיותרים ברמה נמוכה, מכיוון שהם לא יהיו משתלמים עבורם. הקריטריונים לסבסוד צריכים להיות כמובן מוגדרים היטב, שקופים ואובייקטיביים.

אחת הבעיות של הצעה כזו היא הפגיעה בחוגים למדעי הרוח, הנתפסים בעיני רבים בתור תשתית רוחנית לקיומה של החברה הישראלית שלא נכון למדוד אותה בשוק העבודה. אני מציע לפצות את החוגים למדעי הרוח בגין אבדן הסבסוד על בסיס הוראה על ידי הגדלת הסבסוד על בסיס מחקר. בניגוד לטיעונים בעד סבסוד לימודי הנדסה או פיזיקה, הטיעונים בעד סבסוד מדעי הרוח מדברים על השפעות חיצוניות "רוחניות" למחקר בתחום ופחות על השפעות חיצוניות להוראה. כלומר, אנחנו רוצים לתמוך בקיומו של פרופסור בעל שם עולמי החוקר ספרות יהודית מהמאה ה-14, אבל לא בחוג לספרות במכללה שלא מקיים מחקר, למרות שאולי כן היינו רוצים לתמוך בחוג להנדסה במכללה שלא מקיים מחקר.

בעיה אחרת עם ההצעה, שעלתה בשיחות שלי עם מקבלי החלטות במשרד האוצר, היא שהם מאמינים שהמערכת כרגע "ניטרלית", כאשר כל החוגים בכל הפקולטות מקבלים סבסוד רק בהתאם לעלויות והמדינה לא מעדיפה חוגים מסוימים על פני אחרים, כך שהפרטים יכולים לבחור בתחום הלימוד האקדמי רק לפי העדפותיהם האישיות. זה כמובן לא נכון, המערכת הנוכחית ממש לא ניטרלית. היא מתמרצת צעירים ללמוד מנהל עסקים או ביולוגיה ימית במכללה נידחת במקום להיות הנדסאים או טכנאים. באחת המכללות שבה לימדתי פגשתי פעם מישהו שתיקן שם את המעלית, והוא סיפר לי שהוא מחפש טכנאי מעליות נוספים לעסק שלו ומוכן להציע שכר של כ-12 אלף שקל לחודש, אבל אף אחד לא רוצה.

המדינה מעודדת צעירים לעשות תואר אקדמי במקום זאת, מה שמוביל רבים מהם לתפקידי פקידות בשכר נמוך הרבה יותר או להסבות מקצוע מאוחר יותר. מערכת ניטרלית היא מערכת שבה לא מסבסדים כלום. המערכת הנוכחית, לעומת זאת, מתחזקת שיווי משקל גרוע על ידי סבסוד מסיבי, וזהו מצב שניתן לשנותו רק דרך שינוי מודל התקצוב של ות"ת. מלבד הנושאים האלו אני עוסק בדוח שכתבתי גם בתוספות השכר האוטומטיות להשכלה במגזר הציבורי, בהצגת מידע אמין יותר בפני מועמדים ללימודים ועוד.

כרגע מדינת ישראל מתעללת לחינם בחלק ניכר מצעיריה. אלו צעירים שבגרמניה, אוסטריה או שוויץ היו בוחרים לגשת למערכת ההשכלה המקצועית העל-תיכונית הזולה והיעילה, לומדים מקצוע מבוקש תוך שנה או שנתיים ומוצאים עבודה טובה בשכר גבוה. אך כאן בארץ הם מנותבים לתארים יקרים וארוכים, סובלים לאורך כל הדרך, מבזבזים זמן וכסף, ולאחר מכן רבים מהם מוצאים עבודה שלא תואמת את השכלתם – כל זאת בזמן שהמשק משווע לטכנאים והנדסאים. האמת היא פשוטה: בשנת הלימודים הנוכחית החלו ללמוד יותר מדי סטודנטים. הרבה יותר מדי. הגיע הזמן לסיים את ההתעללות הזו ולחשב מסלול מחדש. הגיע הזמן לצמצם את מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל.

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

זה התחיל עם טור דעה של גלעד גרינגולד בלמה-נט, המשיך במאמר נגדי של נחמיה שטרסלר, ולאחר מכן סטאטוס של תומר פריסקו וטורים נוספים (עוד אחד של גלעד גרינגולד, וזה של דימיטרי שומסקי, ואחד של עמית נויפלד, ואולי יש עוד שפספסתי) – הויכוח הנדוש בין סטודנטים למקצועות לא מעשיים (להלן – "רוחניקים", אם כי חלקם נמצאים בפקולטות למדעי החברה ולא רק למדעי הרוח) המאשימים את החברה המודרנית בקשיי הפרנסה שלהם, לבין הקפיטליסטים המרושעים שמדברים על ביקוש והיצע ועל כך שאנשים צריכים להיות אחראיים לחייהם.

האמת היא שלא רציתי להיכנס לוויכוח הזה כשהוא פרץ בהתחלה, בעיקר מכיוון שניהלתי אותו כבר עשרות פעמים בפורומים שונים בעולם הווירטואלי ובזה האמיתי, אך ריבוי המאמרים שמציגים רק צד אחד של המטבע מחייב ניסוח תגובה מפורטת כלשהי. נחמיה שטרסלר טעה לדעתי כשהוא ניסח את תגובתו במונחים כלכליים כגון תפוקה שולית, הגוררים זעם של ממש בקרב האוכלוסייה הרלוונטית (שלא בצדק), ואני אנסה להימנע מהם.

 

 

הערה חשובה: אני מניח שרוב בוגרי מקצועות כגון סוציולוגיה, מדעי המדינה, היסטוריה או פילוסופיה אינם שייכים לקבוצה שאותה אתקוף בהמשך. רובם בחרו את תחומי הלימוד לפי עניין אינטלקטואלי טהור, ידעו מראש מהם הסיכונים, לא ציפו להרוויח כמו מהנדסי אלקטרוניקה, לא התחרטו על בחירתם, לא האשימו אף אחד כשהם הגיעו לשוק התעסוקה האכזר, ואינם חושבים שהם טובים יותר באופן אינהרנטי מכאלו שבחרו תחומי לימוד קצת יותר מעשיים. אך קיים בקרבם גם מיעוט קולני לא קטן שחושב אחרת: אנשים שבמהלך לימודיהם ספגו מהמרצים רושם מאוד מוטעה על העולם, מן תפיסה שהיא מצד אחד נורא אליטיסטית, ומהצד השני מאפשרת להם לחמוק מאחריות למצבם הכלכלי ולתעל את התסכול כלפי "החברה", או איזו שהיא קונספירציה של בעלי הון / ביבי / כלכלנים מרושעים. בהמשך הרשומה הזו, כשאני אכתוב "רוחניקים" אני אתכוון רק לאותו מיעוט שחושב באופן הזה, אין לי כוונה לפתח הכללות לגבי דעותיהם של כל בוגרי מדעי הרוח והחברה (בניגוד לרוחניקים, ששמחים לזרוק לאוויר הכללות לא מבוססות על כלכלנים או בוגרי תארים ריאליים).

טוב, אז נתחיל עם הטיעונים.

 

 

הקפיטליסטים המרושעים אשמים בהכל!

" שטרסלר מציע אינסטרומנטליזציה של החברה לכדי מנגנון מכאני שתפקידו ליצר פועלים וצרכנים. בעולמו של שטרסלר מטרתנו היא להרוויח כסף, ועל פי נקבע את מסלול חיינו. מצד שני עושר יחולק על פי תבונתה האינסופית של היד הנעלמה, שתקבע מהו מקצוע נדרש ואיזה פקולטות באוניברסיטאות אפשר לסגור. בעולמו של שטרסלר לא צריך ספרים, לא צריך בתי ספר, לא צריך היכלי תרבות. צריך מחשבים ואת הבורסה לניירות ערך." (תומר פריסקו)

""…וכי מה הם אותם "חוקי הכלכלה", שבהם שטרסלר רואה חוק טבע שיש לציית לו? כל מי שילמדו, למשל, קורס בסיסי לתואר ראשון בהיסטוריה כלכלית ופוליטית בעידן הקפיטליזם יבינו, שאין "חוקי כלכלה" או "כוחות השוק" כשלעצמם, אלא בכפוף לאינטרסים של בעלי ההון." (גלעד גרינגולד)

בתמונה – בעל הון

הקפיטליזם היא שיטה נהדרת, שמאז המאה ה 19 הקפיצה את איכות החיים במדינות שאימצו אותה לרמה חסרת תקדים בהשוואה למצבם של בני האדם לאורך מרבית ההיסטוריה של המין האנושי. בהשוואה לכל תקופה אחרת ולכל מדינה שאיננה קפיטליסטית, העשירון התחתון באוכלוסיה המערבית של היום נהנה משירותי בריאות ציבוריים טובים יותר, מחופש אישי רב יותר, מחינוך חינם לילדיו, ואולי הכי חשוב – אין רעב במדינות מערביות. יחד עם זאת, המצב אינו מושלם, וגם לשיטה הכלכלית הנוכחית יש שלל כשלים שאולי ראוי לתקן. אבל עניין הביקוש לבוגרי מדעי הרוח הוא פשוט לא אחד מהם. לוויכוח הזה אין שום קשר לקפיטליזם.

גם שנים רבות לפני "המצאת" הקפיטליזם, אנשים נדרשו לבחור לעצמם קריירה בחיים. רובם הלכו אחרי הוריהם, אבל בכל זאת תמיד היו אפשרויות בחירה כלשהן, גם אם מצומצמות. תמיד היה ביקוש והיצע שונה עבור מקצועות שונים, ותמיד היה סיכון בלבחור מקצועות פחות מבוקשים. ביקוש והיצע קיים בכל משטר כלכלי שיכול להיות.

באירופה של המאות הקודמות היו רבים ששאפו להיות ציירים או מלחינים, מקצועות מגניבים למדי, אך רובם הגדול מן הסתם לא הצליחו במיוחד. קראו לדוגמה על מסלול חייו של וינסנט ואן-גוך, שנפטר בשנת 1890, אחרי חיים של עוני וסבל. או על חייו של רמברנדט, שהיה עשיר כל עוד צייר ציורים לפי הזמנה, אך ככל הנראה עקב דיכאון לאחר פטירת אשתו עבר לצייר על פי רצונו החופשי, שקע במהרה בחובות כבדים, ונפטר עני וחסר כל בשנת 1669. אין לי ספק שסיפורים כאלו מייצגים יותר טוב את סיפורו של האמן הממוצע או המוזיקאי הממוצע מאשר המקרים המועטים של כאלו שהצליחו בחייהם ונשארו עשירים ומאושרים. זו הייתה קריירה מסוכנת, ונשארה קריירה מסוכנת עד היום. סקירה מהירה של הערכים בוויקיפדיה עבור "אנשי רוח" במאות הקודמות מעלה גם היא דפוס די ברור – רובם היו בני עשירים, חלק ממעמד האצולה, ואלו שלא – בדומה לקרל מרקס, חיו בעוני את מרבית חייהם. מנהיגים רוחניים שלא היו שייכים לדת הממוסדת חיו גם הם בסגפנות, והתקיימו מתרומות של תומכים ספורים. אם זהו המצב כבר אלפי שנים, האם באמת סביר להניח שאיזו שהיא תופעה מודרנית, קפיטליזם או כל דבר אחר, אשמה בכך?

החומר תמיד קדם לרוח. אני אשמח לשמוע על מדינה כלשהי בתקופה כלשהי שבה אנשי רוח שאינם בני אצולה קיבלו מימון קבוע מהמדינה בתמיכתם של כל האזרחים, מעבר לדוגמה המודרנית של סבסוד מוסדות להשכלה גבוהה ומשכורותיהם של המרצים בהם. זה לא קרה מעולם, וזה גם לא יקרה. למה? כי אנשי הרוח המוצלחים ביותר הם אלו שהתקדמו בזכות הקהל הרחב, בזכות היכולת שלהם להביע ביקורת מעניינת שלא יכולה, בהגדרה, להיות נתמכת על ידי הממשל המרכזי.

 

 

עניין זה הופך את הביקורת של הרוחניקים למיניהם לאבסורדית לחלוטין: הם דוחים את השוק החופשי כמנגנון שראוי לתמוך ביצירתם ולפרנס אותם מכיוון שהוא אכזרי מדי לטעמם, ועל כן נאלצים אוטומטית לקבל את צידו השני של המטבע – תמיכה של הממשלה או של בעלי הון מעטים, שמן הסתם תביא ליצירת פילוסופיה לא ביקורתית התומכת בשימור הסדר הקיים והגנה על האליטות. האם כך נראה הגביע הקדוש של הרוחניקים? האם ייתכן כי היכולות הביקורתיות והאינטלקטואליות המופלאות שלהם (שנזכיר אותן בהרחבה בהמשך) לא מספיקות על מנת להבין את הנקודה הפשוטה הזו?

 

 

תכניות הריאליטי אשמות בהכל!

"…מה שהמדינה, "השיטה", יכולה וצריכה לעשות זה לעודד צריכה של תרבות, על חשבון תרבות הצריכה.כן, זה עד כדי כך פשוט. אם רק המדינה תפעל כדי להטמיע באזרחיה את האמונה שתרבות היא משהו שראוי לצרוך, גם אם יהיה זה על חשבון החלפת הרכב הבאה, שדרוג של האייפד בן הכמעט חצי שנה או רכישת טלוויזיה שלישית לחדר של הילדה, הרי שאני ושכמותי נצליח להתקיים בכבוד מכתיבה, מהרצאות, מהופעות ותערוכות..." (עמית נויפלד)

בכל וויכוח בנושא הזה שניהלתי עד כה, תמיד מגיע בסופו של דבר אזכור כלשהו של "כוכב נולד" או "האח הגדול". עצם קיומן של תכניות טראש מרגיז את הרוחניקים עד מאוד, מכיוון שהם חשים שצריכה להיות להם בעלות על הדבר הרחב הזה שנקרא "תרבות" ועל כל כספי הציבור המוקדשים עבורו. הם מאמינים כי העולם המודרני עוצב על ידי קונספירציה כלשהי של בעלי הון שמונעת מהציבור הרחב להבין עד כמה התרבות שהם מציעים הרבה יותר טובה מ"כוכב נולד". אם תיקחו איש שמאל "אמיתי" (מבחינת האידיאולוגיה שלו) ותדחקו אותו בוויכוח לפינה, תמיד תגיעו בסופו של דבר להשקפות פטרנליסטיות, האומרות שהממשלה צריכה לחנך את הציבור לגבי התרבות שעליו לצרוך.

הפטרנליזם הזה, האובססיה לכפות עוד ועוד, הוא עניין נוראי. החלק הכי מדהים, הוא שאותם אנשי שמאל לא רואים את הקישור הישיר בין השקפות כאלו לבין המשטרים הפאשיסטים של המאה העשרים. ברגע שאתם חושבים שאתם יודעים יותר טוב מהציבור מה הוא רוצה, למה לעצור בתוכניות טלוויזיה? למה לא לכפות עליו את הדעות שלכם גם בנוגע לשאר חלקיו של תקציב המדינה, או ליחסי חוץ? אליטיזם תמיד מוביל לאותו המקום: שימוש בכוח כזה או אחר לשם כפייה. ושלא יהיה לכם ספק – הם כבר משתמשים בכוח הזה, לוקחים את כספי המיסים של כולנו ומשתמשים בהם כדי להפעיל "מוסדות תרבות" שרוב מכריע של אזרחי המדינה בקושי מבקר בהם, ואז כאשר מישהו מעז לבקר אותם זורקים לאוויר משפטים חסרי משמעות כמו "לא תיתכן מדינה בלי תרבות" (למשל, ראו את הכתבה הבאה לגבי "תזמורת המזרח הישראלית" ומאבקיה להשיג תקציבים ממשרד התרבות, ושימו לב לדבריו של עודד זהבי בסוף אודות התזמורת האנדלוסית שכן טורחת לנסות ולמשוך קהל).

זהו תהליך שמוביל תמיד לאותה נקודה: קשר לא בריא בין מספר פקידים בכירים או פוליטיקאים שקובעים לאן ילכו התקציבים, לבין אנשי ה"תרבות". למה ששחקני הבימה יתאמצו להעלות הצגות שהקהל רוצה, אם ממילא הממשלה מסבסדת אותם? הרבה יותר משתלם להעלות הצגות שאותו אדם בממשל שאחראי על התקציבים שלהם רוצה, או פשוט להשקיע מינימום מאמץ שנדרש על מנת שלא לעצבן אותו ולעצור את זרימת הכסף. האם זה העולם הביקורתי והחתרני שאנשי הרוח שואפים להגיע אליו? איך ייתכן שדווקא אותם סטודנטים שלמדו יותר מכולנו על ההיסטוריה של העולם המערבי מסוגלים שלא להבין את הקשר בין חופש בחירה כלכלי של הפרטים לבין חופש אישי?

טוב, האמת היא שזה די ברור. כבר היה מי שאמר שקשה מאוד לאדם להבין משהו אם המשכורת שלו תלויה בכך שלא יבין את זה.

 

 

אז לא, "כוכב נולד" לא אשם בחוסר הפופולאריות של מדעי הרוח. לצד תכניות הטראש למיניהן הופיעו בשנים האחרונות בארצות הברית, מעוז הקפיטליזם העולמי, שלל סדרות טלוויזיה איכותיות ברמה שלא הייתם מצפים לה מקונספירציה של בעלי הון שמנסים לטמטם את הציבור, כגון the wire, אוז, mad men ועוד. הסדרות האלו לא הופיעו בערוץ טלוויזיה ממשלתי, המסובסד בהחלטה של פקיד כזה או אחר, אלא בערוצים מסחריים. יש ביקוש גם לתרבות ברמה גבוהה, ויש אנשים מוכשרים המסוגלים לספק אותו, ומקבלים על כך תגמול כלכלי. פשוט לא צריך כל כך הרבה מהם, כמו שלא צריך הרבה שחקני כדורגל מקצועניים, או שחמטאים מצטיינים. ההתפתחות של תרבות הטראש בעשורים האחרונים נובעת מכך שהגענו לרווחה כלכלית המאפשרת לכל הציבור לצרוך תרבות בזמנו הפנוי בעזרת כספו הפנוי, כולל עשירונים שבמאות הקודמים הקדישו את כל זמנם לעבודה ואת כל כספם למחיה בסיסית. וכשנותנים לציבור הרחב לבחור, מסתבר שאנשים רבים רוצים גם תכניות ריאליטי. וזה בסדר גמור. אני, אגב, מעריץ הדוק של תכנית הישרדות האמריקאית, ועד כה לא ספגתי פגיעה חמורה באינטליגנציה, ככל הידוע לי.

 

 

ללא מדעי הרוח לא יהיו אנשי רוח!

"…האופציה השנייה, ביקום החילופי ששטרסלר מדמיין, כוללת חיים בעולם של טכנוקרטים ואשפים פיננסיים כאלה ואחרים, העוסקים מבוקר ועד ליל בחישוב "ערך התפוקה השולית" שלהם – עולם שאולי, רק אולי, יצליח לצמצמם את הפערים הכלכליים, אבל בוודאות יהיה משעמם. הרי שרי אריסון לא תרד מהפנטהאוז שלה בשופטים על מנת לרסס לבבות קטנים ואדומים ברחבי העיר, אילן בן דב לא יעזוב את המספרה שלו כדי לייסד מגזין לשירה וקולנוע, ונוחי דנקנר לא ימכור את המניות של הבנק בשוויץ ויעלה על בימת סוזן דלל. אז במקום לחשוב איך לתרץ את הקיים, אני מציע לחשוב איך משנים את המצב. אחרי הכל, אם לא יהיו פילוסופים במדינה, אל מי נפנה כדי שיכתוב את הקוד האתי הבא של הצבא המוסרי ביותר בעולם?"(עמית נויפלד)

הרוחניקים מנסים ליצור משוואה לפיה יותר בוגרי מדעי הרוח = יותר אנשי רוח, אבל המשוואה הזו מופרכת מהיסוד. מיהם אנשי הרוח המודרניים? סופרים, משוררים, אנשי אקדמיה ואמנים למיניהם, המסוגלים להתפרנס מעבודתם במידה מספקת שתאפשר להם להתבטא בציבור לאורך שנים. תשעים ותשעה אחוזים מבוגרי מדעי הרוח (ואולי יותר) לעולם לא יגיעו לשם, לאותה הרמה שבה מישהו אובייקטיבי שאינו אימא שלהם יהיה מוכן להגדיר אותם כ"אנשי רוח". ואלו שכן מגיעים לשם? הם היו מגיעים לשם בכל מקרה, בלי קשר למספרם של בוגרי הפקולטות הרלוונטיות. נכון, סריקה מהירה של הביוגרפיות של סופרים ישראלים מעלה שרובם למדו את מקצועות מדעי הרוח, אבל עבור רובם (או כולם?) העיסוק בספרות היה משהו שהתחיל הרבה לפני כן, בתקופת גילאי העשרה. כנ"ל לגבי אמנים, מוזיקאים, וכך הלאה. התשוקה ליצור היא זו שמובילה אנשים מהסוג הזה, לא מה שהם למדו באוניברסיטה. הם הלכו ללמוד מקצועות במדעי הרוח מכיוון שהם היו אנשי רוח לפני כן, ולא נהפכו לאנשי רוח תודות ללימודים באוניברסיטה. הפקולטות למדעי הרוח לא מייצרות אנשי רוח, אף אחד לא מייצר אותם, הם מופיעים לבד והופיעו לבד מאות שנים לפני שהופיעו האוניברסיטאות במובנן המודרני, חלקם מופיעים גם בפקולטות אחרות, ומספרם תלוי בביקוש בקרב הציבור ולא בכמות בוגרי מדעי הרוח (למשל, אם הייתה בעולם כמות גדולה יותר של דוברי עברית היו גם יותר סופרים הכותבים בעברית).

רוב מכריע של הסטודנטים למדעי הרוח – כמו רוב הסטודנטים להנדסה, לפיזיקה, למשפטים ולכלכלה – הם בסך הכל נשים וגברים ממוצעים למדי עם עניין מינימאלי כלשהו בתחום שאותו הם בחרו, שרוצים להצליח לעבור את המבחן הקרוב במינימום מאמץ ולסיים כבר את התואר. הם לא יזכו בפרס נובל, לא יקדמו את האנושות לעידן חדש, ולא יספקו לנו תובנות חדשות אודות משמעות החיים. וכמובן, יש אוכלוסייה לא קטנה שבוחרת בלימודים במדעי הרוח והחברה פשוט מכיוון שהם קלים יותר מהמקצועות הריאליים (וכן, הם קלים יותר, כך יאמר לכם כל אחד שלקח קורסים גם מכאן וגם משם).

באופן כללי הלימודים לא משנים כל כך את בני האדם. רוב התכונות שמייחסים לכלכלנים, לסוציולוגים, או למהנדסים היו שם עוד לפני שהאנשים החלו בלימודיהם. התכונות האלו הן הסיבה שבגללן פרטים שונים בחרו בחוגים שונים, ולא התוצאה של שטיפת מוח כלשהי שעברו במהלך לימודיהם.

 

 

נקודה נוספת שקשורה לעניין זה, מתבטאת במשפטים כגון "ללא תרבות ורוח אין קיום למדינת ישראל". זהו, כמובן, איש קש. לא אני ולא נחמיה שטרסלר מציעים להוציא מחר להורג את כל הסופרים, המשוררים, התסריטאים והאמנים הישראלים. אבל אני בהחלט מעדיף שהשוק החופשי יקבע את "מידת התרבות" הרצויה עבור מדינת ישראל, ולא איזה שהוא פקיד אי שם למעלה שמבזבז את כספי הציבור על סבסוד תרבות שאינה מעניינת את הציבור.

 

 

המונופול על הביקורתיות והיצירתיות

"אני הרי לא יודע להנדס מבני תעשייה, ואני לא יודע איך להרכיב מערכות נשק מתקדמות, ואין לי הכלים לבנות את כיפת הברזל החדשה, או לפתח מזל"ט חדיש.לי יש רק היכולת להבין אנשים. יש לי היכולת להבין תהליכים חוצי גבולות בתרבות, בכלכלה ובפוליטיקה. יש לי היכולת להתחבר לאנשים מתרבויות אחרות, דוברי שפות אחרות. יש לי היכולת ליצור קשרים אישיים עם אנשים שיכולים להשפיע במקומות רחוקים על מה שקורה כאן אצלנו במדינה. יש לי הכלים לנסות להמציא פתרונות יצירתיים ומורכבים כדי להביא לכדי מימוש את האינטרסים של המדינה שלי. יש לי יכולת גם להבין את האינטרסים של האחר, ולנסות לחשוב ביחד איתו אם יש ביכולתנו לגשר על פערים בינינו, כאלו המסבכים את המדינה שלי שוב ושוב ושוב ומגבילים אותה מלפעול בחופשיות ולתת לעולם את כל הטוב שיש לה להציע. וביכולות הללו שיש לי, כמו גם לאלפים מבוגרי הפקולטות למדעי הרוח והחברה, מדינת ישראל פשוט לא מעוניינת." (גלעד גרינגולד מצטנע בפעם הראשונה)

"החברה הישראלית צריכה להימדד אך ורק באמצעות היכולת שלה להניע את המשק ואת כלכלתה קדימה. ואיך היא תעשה זאת? אם כולם ילמדו מקצועות הקשורים בהיי-טק, הנדסה, מיחשוב ומדע. זה הרי מנוע הצמיחה של המשק, וזה הרי מה שמניע אותו קדימה. לא מחשבה יצירתית, לא עומקים אינטלקטואליים, לא מחשבה ביקורתית ולא שאר רוח. רק לשבת מול מחשב, להנדס, לחשב, לתכנת, לפרמט. לפרמט את עצמנו לדעת." (גלעד גרינגולד מצטנע בפעם השנייה)

"המסקנה ברורה: כדי שצעירי ישראל לא יטעו ולא יסגדו לנביאי השוק וכוהניו, ולמען יבינו כי הללו בני אדם בשר ודם הם, שאפשר גם אפשר להתמודד אתם – בזירת המחאה החברתית – לטובת כלל הישראלים, מוטב להם שילמדו (גם) את מדעי הרוח." (דימיטרי שומסקי)

מכל הטיעונים שמעלים הרוחניקים, המונופול שהם מנסים לנכס לעצמם על הביקורתיות והיצירתיות הוא הטיעון המעליב ביותר – כאילו שלבוגרי הנדסה, חשבונאות או ביולוגיה אין את היכולות האינטלקטואליות המופלאות המאפשרות לבוגרי מדעי הרוח לסגל את החשיבה הקונספירטיבית החביבה עליהם, או לתמוך בהשקפות שמאליות קיצוניות. מניסיוני האישי, אין שום קורלציה בין בחירת מקצועות לבין אינטליגנציה, ביקורתיות או יצירתיות; הקורלציה היחידה שקיימת היא בין יכולות ריאליות לבין הליכה למקצועות ריאליים. ההנחה כאילו שלא נדרשת יצירתיות בעבודתם של בוגרי הנדסה, כלכלה ומדעים מדוייקים רק מלמדת על עומק הניתוק בין אותם רוחניקים שמעלים אותה לבין העולם האמיתי, בו נדרשת יצירתיות על מנת להצליח כמעט בכל עבודה. ההנחה כאילו שלא ייתכן שאנשים ילכו ללמוד הנדסת אלקטרוניקה שלא בגלל המשכורות הגבוהות אלא מתוך עניין אינטלקטואלי טהור, מופרכת לא פחות.

הניסיון לטעון לעליונות אוטומטית של בוגרי המקצועות הלא מעשיים מעיד בעיקר על אליטיזם מסוכן, בקרב קבוצת אנשים סגורה שלא מסוגלת להיפתח בפני אנשים שונים, בפני רעיונות שונים. ברגע שאדם מניח מלכתחילה שלא תיתכן חשיבה ביקורתית בקרב אלו שלא למדו איתו באותו החוג באוניברסיטה, לא יכול להתקיים דיון אמיתי בינו לבינם. הם הרי "אנשים שונים", הם לא יבינו אותו, המוח שלהם לא מסוגל להכיל את מידת הביקורתיות שלו, הם "תינוקות שבויים" שנשבו על ידי בעלי ההון והאליטות השליטות. מסתבר שאנחנו, בוגרי המקצועות הריאליים, זקוקים לרוחניקים על מנת שילמדו אותנו את ה"אמת" על העולם, על מנת שינחו אותנו כיצד עלינו להתייחס לפוליטיקה או לממסד הכלכלי, על מנת שיעזרו לנו לחשוב "מחוץ לקופסה", על מנת שיפקחו את עינינו ויעניקו לנו את אותה גלולת הפלא שניאו לוקח בסרט הראשון של המטריקס. לצערם של הרוחניקים, מסתבר שכולנו לוקים בעיוורון מוחי שאינו מאפשר לנו לראות את מה שכל כך ברור עבורם.

 

אחת התופעות שמעידות דווקא נגד מידת הביקורתיות של הרוחניקים, היא המגוון המצומצם עד מאוד של דעות פוליטיות בקרבם. אם תחפשו על המפה הפוליטית, תמצאו את רובם המכריע של הרוחניקים, כולל כמעט כל הפרופסורים בפקולטות הרלוונטיות, משמאלה של מרץ. במקצועות הריאליים המדעיים תמצאו מגוון רחב הרבה יותר של דעות, וכך גם ברפואה, כלכלה או משפטים. הדמיון הרב בדעות הפוליטיות בקרב הרוחניקים מעיד על סגירות מחשבתית וגיבוש דעות פוליטיות בתהליך של חברות תוך כדי הלימודים, ולא על היכולת המופלאה של חשיבה עצמאית שהם טוענים לקיומה. לדעתי תופעת העדריות שם נפוצה יותר מאשר בפקולטות אחרות.

 

 

כמה אנשי רוח מדינה מודרנית צריכה?

ליצירות תרבות יש מספר מאפיינים שמבדילים אותן ממוצרים פיזיים. בין השאר, ניתן להעתיק אותן ולהפיץ אותן בקלות יחסית, ולא נדרשת מעורבות של כוח אדם רב בתהליך. על מנת לתכנן מכונית חדשה ולהפיץ אותה דרושים מאות מהנדסים ועשרות אלפי עובדים אחרים; על מנת לצייר ציור, לכתוב ספר, או אפילו ליצור סרט דרושים הרבה פחות אנשים. נראה שבדומה לספורט מקצועי, גם בעבודות הרלוונטיות ל"אנשי רוח" המעטים הטובים ביותר גורפים את כל הקופה, ולהמונים שמאחוריהם לא נותר אלא להפוך המבורגרים ברשתות מזון מהיר קפיטליסטיות.

המצב הזה אינו ייחודי למדינת ישראל. בארצות הברית של היום, בוגרי המקצועות הלא מעשיים מתקשים להחזיר את הכספים שלוו לצורך לימודים באוניברסיטאות העילית, מה שמוביל לבועת הלימודים הגבוהים שעלולה להתפוצץ ולקחת איתה לתהום מוסדות פיננסים גדולים וחסכונות של אזרחים. גם בארצות אירופאיות מצבם של הרוחניקים פחות טוב ממצבם של בוגרי הנדסה ומדעים מדויקים. עקב כך, אחוז הלומדים מקצועות לא מעשיים נמצא בירידה בכל העולם, לא רק בישראל. על פי נתוני ה NCES, סך כל הלומדים באוניברסיטאות בעולם עלה מ 7.3 מיליון בשנת 1970 ל 14.7 מיליון בשנת 2004, אך מספר הרשומים למדעי הרוח והחברה בקושי גדל באותה התקופה.

ישנם כאלו שהולכים רחוק יותר, וטוענים שאין בכלל צורך בבוגרי מדעי הרוח בעולם המודרני. אני לא יודע אם זה נכון. אני חושב שתמיד יהיה "שוק" לאנשי רוח, תמיד יהיו אנשים שמעוניינים להרחיב אופקים, לקרוא ספרים על היסטוריה ולשמוע הרצאות מעניינות, וסביר שסטודנטים שלמדו על מדינות אחרות ותרבויות אחרות יעשו עבודה טובה יותר במשרד החוץ מאשר בוגרי פקולטות אחרות. יש בהם צורך, פשוט לא במספרים הגדולים של בוגרי התארים הללו בארץ, וכנ"ל גם לגבי מקצועות אחרים כגון ביולוגיה או משפטים.

 

 

אז מה, כולם צריכים להיות מהנדסים?

לא. נתחיל עם זה שלא כולם חייבים תואר. מנהלי חשבונות, אנשי שיווק וטכנאי מחשבים מרוויחים משכורות גבוהות יותר מאשר רוב הרוחניקים בלי צורך בשום תואר. ואם כבר תואר, אז בהחלט אפשר לשלב בין עניין אישי לבין דרישות השוק החופשי, לא רק לנסות למקסם את המשכורת העתידית ביחס למגבלות ציון הפסיכומטרי שלכם. ישנם תארים עם ביקוש סביר ומשכורות סבירות שאינם ריאליים.

אבל זה מעבר לכך – מדוע הקריירה חייבת להגדיר את האדם? אם ישנו אדם השואף להיות איש רוח, האם זה כל כך נורא עבורו ללמוד משהו מעשי שיספק פרנסה נוחה וזמן פנוי רב להתעסקות רוחנית יותר? אם המטרה היא העשרה עצמית, מדוע הלימודים ההומניים לא יכולים להפוך לתחביב שעוסקים בו במקביל להכשרה המקצועית המעשית? האם לא ייתכן שאיש רוח שעובד לפרנסתו בחברה פרטית יהיה יותר אובייקטיבי, ביקורתי וחתרני מאשר איש רוח שנתמך על ידי הממשל? כל כך קשה לפתוח בלוגים ולהפיץ את משנתכם הפילוסופית בהרצאות לציבור הרחב, במקביל לעבודה "רגילה" כלשהי? האם ייתכן כי עבודה "אמיתית" היא פשוט מתחת לכבודם של הרוחניקים?

 

 

לסיכום

הבעיה המרכזית עם הרוחניקים איננה הבורות שלהם ביחס לדרך שבו העולם העובד, וגם לא היומרנות האינטלקטואלית. הבעיה היא השילוב של השניים: שכנוע עמוק בצדקתה של תפיסה מאוד צרה של העולם, בשילוב עם תחושת עליונות אינהרנטית ונכונות לכפות על הציבור הרחב מהלכי מדיניות באופן לא דמוקרטי, מכיוון שבעצם כולנו עיוורים ולא ביקורתיים מספיק על מנת לראות את המציאות כפי שהיא.

למזלנו, היכולת הפוליטית של הרוחניקים להטות כספי ציבור מוגבלת למדי, ולמרות שסבסודם של מוסדות תרבות הוא מיותר מדובר בסכומים זניחים ביחס לעומק הבזבוז בתקציבי הביטחון או החינוך.

אבל לא רק למזלנו, אלא גם למזלם של אנשי הרוח האמיתיים, אלו שאינם מפרסמים טורים בכייניים אלא רבי מכר מצליחים (יובל נוח הררי הוא הדוגמה הראשונה שקופצת לי לראש). עבור אנשי רוח אמיתיים, השוק החופשי הוא ברכה, מכיוון שהוא מאפשר לטובים ביותר לפרוץ קדימה בלי צורך להילחם באליטות הוותיקות השולטות באקדמיה, בתקשורת, במספר מצומצם של הוצאות לאור או בתקציבים כאלו ואחרים.

בעולם שבו כל אחד יכול לפתוח בלוג, וכל אחד יכול לקחת ספרים בספריה, וכל אחד יכול לפרסם ספר שבעלי קינדל מכל רחבי העולם יוכלו להוריד בעלות נמוכה, שוב אין לך צורך בקשרים כאלו ואחרים על מנת להצליח בתור הוגה דעות מודרני. אינך צריך להיוולד לשכבה דקה של אצילים, אינך צריך ללמוד מקצועות ספציפיים באוניברסיטה, ואינך זקוק לאישור של איזה שהוא בר-סמכא – והדבר נכון גם עבור אמנים ומוזיקאים. התחרות החופשית מספקת לכולנו מגוון רחב יותר של אנשי רוח ואמנים טובים יותר, שנפוצים גם במדינות הקפיטליסטיות ביותר בעולם. ואולי זה מה שמכעיס את הרוחניקים יותר מכל – אובדן המונופול שהיה להם על הזכות להיקרא "הוגי דעות" המתעסקים בנושאים שברומו של עולם ומנתבים את התרבות של ההמונים בהתאם לטעמם האישי. זה אולי מבאס, אבל הגיע הזמן להמשיך הלאה.

Read Full Post »