Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סטטוס’

החלטתי לייסד פינה חדשה בבלוג בשם "פינת הסטטוס", שבה אני פשוט אפרסם כאן סטטוסים שאני מפרסם בפייסבוק. מדובר למעשה ברשומות שהן קצרות יותר ומושקעות פחות מהרשומות הרגילות שלי, בלי גרפים ותמונות וקישורים למקורות מידע. נראה לי שיש כאן לא מעט עוקבים שלא משתמשים ברשתות החברתיות ולכן מפספסים את הדברים שאני כותב שם. תהנו…

 


אחת הסיבות לנטיה של התקשורת לראות את המציאות הכלכלית בעיניים פסימיות היא מצבם הכלכלי של אנשי התקשורת עצמם, בעקבות דעיכת המודל הכלכלי של כלי התקשורת המסורתיים. אחרי כמאתיים שנה של עיתונות, מאה שנים של רדיו ושבעים שנים של טלוויזיה הגיע האינטרנט והתעשיות האלו הולכות עכשיו להשתנות באופן דרמטי.

ג'ון אוליבר מדבר באחד מקטעי הווידיאו האחרונים שלו על הירידה בהכנסות מפרסום, וטוען שבהיעדר עיתונאים שהשנים הקרובות הולכות להיות תקופה מצויינת להיות פוליטיקאי מושחת. שאול אמסטרדמסקי מסביר בפוסט בבלוג שלו מדוע הוא עוזב את כלכליסט, וכותב שהילדים שלו כבר לא יודעים מה זה טלוויזיה רב-ערוצית. גם הבן שלי לא יודע. גיא רולניק כותב שהמודל הכלכלי של התקשורת כיום הוא בעלי הון שמשתמשים בעיתונים ובערוצי טלוויזיה כדי להשפיע על רגולציה לטובתם.

בהיעדר צרכנים שמוכנים לשלם עבור המוצר שהם מייצרים, הפתרון היחיד שאנשי התקשורת רואים מול עיניהם הוא שהממשלה תסבסד אותם. כמובן, אנשי התקשורת אינם לבדם. למשל, לפי אתר התזמורת הפילהרמונית הישראלית הכנסותיה ממנויים מכסות רק כחמישים אחוזים מתקציבה, והשאר מגיע מהממשלה ומתורמים פרטיים. אייל גולן ושלמה ארצי לא זקוקים למימון מהממשלה ומתורמים מכיוון שיש מספיק צרכנים שמוכנים לשלם על המוצר שלהם, ואולי גם הפילהרמונית הייתה במצב הזה לפני עשרות שנים, אבל כיום היא לא. העדפות הציבור השתנו, וכך גם לגבי תחומים רבים אחרים של אמנות ותרבות שהפכו לתלויים בתקציבי ממשלה.

כאשר שינוי בהעדפות הציבור או בטכנולוגיה מתחיל להכחיד מגזרים וותיקים, תמיד יקום מי שיטען שלמגזרים האלו יש "השפעות חיצוניות", איזה שהוא ערך לכלל האוכלוסיה שלא ניתן למדוד אותו בביקוש הצרכני. תמיד יהיו ניסיונות להפוך את המגזר ההולך ונכחד מדינוזאור שעבר זמנו לאיזה שהוא ערך קדוש שחייבים לשמר. כך למשל הפילהרמונית נחשבת בעיני רבים "תרבות עילית" הראויה לסבסוד ואייל גולן לא, למרות ששניהם בסך הכל מייצרים מוזיקה (אולי בעוד מאה שנה לא יהיה ביקוש לשירים מזרחיים, ואז הממשלה תסבסד אותם וכולם יסכימו שמדובר בתרבות עילית שחייבים לשמר). וכך גם העיתונאים טוענים שהם "קדושים", שיש להם יכולת לחשוף פרשות שחיתות ולבקר את הממשל, יכולת אשר תורמת לרווחת כלל האזרחים ולא ניתן לכמת אותה בביקוש הצרכני לשירותיהם.

האם טענותיהם של אנשי התקשורת משכנעות?
במבט ראשון נראה שכן, ערוצי טלוויזיה ועיתונאים באמת כותבים מדי פעם על מחדלים כאלו ואחרים. אבל אין ברשותם כדור בדולח שמאפשר להם לראות במו עיניהם את השחיתות – הם בסך הכל מקבלים את המידע מהמקורות שלהם במשטרה, במשרדי הממשלה או בקרב יריבים פוליטיים או עסקיים. למעשה, המדינה הדמוקרטית המודרנית כבר כוללת מנגנוני בקרה על שחיתות. לגורמים בפרקליטות, במשטרה ובמערכת הפוליטית יש בדיוק את אותו האינטרס לחשוף שחיתויות כפי שיש לעיתונאי, זו הסיבה שהם נפגשים עם העיתונאי ומספרים לו על השחיתות. אבל בעולם של היום הם גם יכולים לפרסם בכוחות עצמם את הממצאים. זאת הבעיה האמיתית של התקשורת: המקורות כבר אינם זקוקים לתיווך.

חשוב להבין שהעיתונאים תמיד היו המתווכים של המידע, לא המקור למידע. עיתונאי הוא לא בלש, הוא לא יכול להוציא צו חקירה, לזמן עדים או לגשת לנתונים סודיים. יכולת המחקר שלו מוגבלת לדברים שאחרים מפרסמים. כיום פוליטיקאי מסוים יכול לכתוב על פרשת שחיתות של פוליטיקאי מתחרה בעמוד הפייסבוק שלו. חברה מסחרית יכולה להתלונן על פעילות לא חוקית של חברה מתחרה בבלוג שלה. משטרת ישראל יכולה לפרסם בכוחות עצמה על פתיחת חקירה חדשה. זה עדיין לא קורה באופן מלא, לא כולם הפנימו את השינוי, אבל זאת המגמה. נחזור לרגע לעניין הביקוש: האם הביקוש לחשיפת פרשות שחיתות של פוליטיקאים נעלם? ממש לא. הציבור עדיין מאוד מתעניין בדברים כאלו. הם פשוט מוצעים עבורו בחינם. מדוע? מכיוון שיש מספיק אנשים שמשתלם להם להציע לציבור את זה בחינם.

כמובן, לעיתים רמת השחיתות היא גבוהה ויתכן קשר שתיקה המקיף גם את המשטרה, הפרקליטות, יריבים פוליטיים ועסקיים וכו'. אבל כשזה המצב גם כלי התקשורת לא ידעו כלום! שוב, אין להם שום כדור בדולח. הם בסך הכל נסמכים על מקורות מידע אחרים. מקורות מידע שכיום, בעידן האינטרנט, כבר לא זקוקים להם, וככל שעובר הזמן הם מבינים זאת יותר ויותר. בסופו של דבר כפי שהאינטרנט חיסל את מתווכי הדירות ואת סוכני הנסיעות ותפקידי מתווכים אחרים, כך הוא מייתר גם את כלי התקשורת המסורתיים.

סבסוד לא יפתור את זה. בהיעדרן של אופציות עבודה חלופיות לאנשי התקשורת ובהיעדר תחרות מצד ערוצים מסחריים, לפוליטיקאים של העתיד יהיה קל הרבה יותר להתערב בתכנים של התקשורת הציבורית, בהשוואה לפוליטיקאים של העבר. כפי שאנחנו רואים בשבועות האחרונים, הפוליטיקאים כבר מבינים את זה. שאול אמסטרדמסקי אולי מפנטז על תקשורת ציבורית חופשית, אבל אני חוזה בעתידו הרבה שיחות הכוונה עם חברי ממשלה, לא משנה איזו מפלגה תזכה בבחירות.

זה העתיד, בין אם נרצה או לא נרצה. דברים משתנים, ושינוי הוא אף פעם לא קל. יש מפסידים ויש מרוויחים, ויש רבים שמעדיפים להכחיש את מה שקורה ולטמון את הראש בחול. בסופו של דבר הציוויליזציה האנושית שרדה את היכחדותם של שלל מגזרים כלכליים ושל הסדרים חברתיים ותרבותיים שתוארו כקדושים וחיוניים לקיומם של בני אנוש, והיא תשרוד גם את היעלמותם של כלי התקשורת המסורתיים. חשיפת שחיתויות בעתיד תמשיך להיות מונעת בעיקר על ידי התחרות הפוליטית והעסקית, בדיוק אותם הגורמים שהניעו אותה בעבר. אפשר להירגע, הכל יהיה בסדר. לרובנו, כלומר. לאנשי התקשורת הייתי ממליץ לעשות הסבה ל-QA.

Read Full Post »