מאז צאת "כסף כחול לבן" זכיתי לשלל שבחים מעוקבים וותיקים ואוהדים, אך בשבועות האחרונים התפרסמו גם שתי תגובות מושקעות וביקורתיות יותר כלפי התזה של הספר, מאת עומר בלסקי ואריה קרמפף. כדי למנוע רושם לא נכון אולי חשוב לציין מראש ששתי התגובות מציינות גם נקודות חוזקה של הספר, אך ברשומה זו אתמקד בנקודות הביקורת.
על תרבות, מוסדות, והשפעות ארוכות טווח
התגובה הראשונה, מאת עומר בלסקי, התפרסמה באתר "דיומא".
עומר בלסקי ספקן בנוגע להשפעה ארוכת הטווח של מאפיינים תרבותיים. הוא מתחיל את מאמרו עם ביקורת על הטענה המפורסמת של מקס ובר, לפיה ערכים פרוטסטנטים כגון הדגש על עבודה קשה הובילו לעליונות כלכלית של מדינות פרוטסטנטיות על מדינות קתוליות. בלסקי טוען שכיום יש מדינות קתוליות משגשגות, כמו אירלנד ואיטליה (איטליה משגשגת?), וכן מדינות לא-נוצריות משגשגות, ועל כן נראה בדיעבד שהתזה של ובר הייתה שגויה. בהתאם לכך, תוקף בלסקי גם את הטענה המובאת בספר שלי, שלפיה הערכים הדמוקרטיים והחשיבות של הון אנושי בעם היהודי התעצבו מאות שנים לפני הקמת מדינת ישראל – לפי בלסקי העובדה שיש כיום שלל דמוקרטיות אחרות בעולם ושלל קבוצות אוכלוסייה עם הון אנושי גבוה סותרת את ההסבר הזה.
ביקורות כאלו הן עניין נפוץ בהתייחסויות לספרות המחקרית החדשה בצמיחה ארוכת טווח: חוקר מציג תזה בנוגע להשפעה של מאפיין יחיד כלשהו, למשל שהמבנה המוסדי של הערים החופשיות של איטליה בימי הביניים קשור לשגשוג הכלכלי של צפון איטליה לעומת דרומה עד היום, ובתגובה מציגים לו דוגמה נגדית סותרת, למשל לאיזו שהיא עיר עשירה בדרום איטליה. זוהי פשוט חוסר הבנה של האופן שבו מחקר סטטיסטי עובד. אף אחד מעולם לא טען שאימוץ הזרם הפרוטסטנטי של הנצרות הוא הגורם היחיד לעושר, או שקיום קהילות מבודדות בגולה הוא הגורם היחיד לדמוקרטיזציה; הטענה היא תמיד "בממוצע", בהינתן שכל שאר הגורמים שווים. לכן עצם קיומה של אירלנד הקתולית העשירה או של מדינות פרוטסטנטיות עניות באפריקה לא סותרת אותה. מחקרים שנערכו בנידון מצאו תמיכה אמפירית, סטטיסטית, להשערה של ובר, וגם כיום מדינות אירופאיות פרוטסטנטיות הן בממוצע עשירות יותר ממדינות אירופאיות קתוליות.
באותו האופן, ההיסטוריה של העם היהודי היא לא הגורם היחיד עלי אדמות אשר יכול להוביל לתרבות של אמון, דמוקרטיה והשקעה בהון אנושי. ישנם עמים רבים אשר פיתחו תרבות דומה באופנים אחרים, ועצם קיומם לא סותר דבר ממה שכתבתי בספר. גם ב"כסף כחול לבן" (בעמוד 16) וגם בספרי הקודם, "מסע האנושות" (עם עודד גלאור), אני מצטט שורה של מחקרים היסטוריים שמדגימים את ההשפעה ארוכת הטווח של מאפיינים תרבותיים, לאורך מאות ואף אלפי שנים, אבל באף אחד מהמחקרים האלו לא תמצאו רגרסיה עם R בריבוע השווה ל-1 (כלומר, מודל המסביר מאה אחוזים מהשונות הנצפית), תמיד ישנם גורמים נוספים ודוגמאות נגדיות.
בסופו של דבר יש לנו כאן תופעה ייחודית: מדינת ישראל הוקמה בתור דמוקרטיה בתקופה שבה מספר הדמוקרטיות היה זעום למדי, על ידי אנשים שלא הגיעו ממדינות דמוקרטיות, לא חוותה מלחמות אזרחים ותקופות של דיקטטורה, ונהנתה מיומה הראשון מרמות של הון אנושי מהגבוהות בעולם. ההסברים לתופעות כאלו כמעט תמיד נעוצים בהיסטוריה הרחוקה של עמים.
לאומנות קפיטליסטית
בלסקי ממשיך את מאמרו עם פסקה העוסקת במיקום היחסי של מדינת ישראל שאני לא חושב שסותרת משהו מהדברים שכתבתי בספר, ואז מגיע לנושא האחרון: לאומנות קפיטליסטית. במשך יותר מעשור של כתיבה ברשתות החברתיות הואשמתי בשלל האשמות משונות, אך אני חושב שמאמרו של בלסקי הוא הראשון שמאשים אותי בסוג של "לאומנות".
את החלק הזה במאמרו מתחיל בלסקי עם העובדה שעבדתי פעם בפורום קהלת – עניין חביב על מגיבים שמנסים לחפש פגם כלשהו באישיותי או בכתבי. לא יעזור לכתוב בפעם העשרת האלפים שאינני תומך בחזון של פורום קהלת בכל הנוגע לריסון המערכת המשפטית או חוק הלאום; ההנחה היא שאני תמיד מחביא אי שם בין המשפטים והמילים ערכי ימין קיצוניים, מנסה לפתות את הקורא השמאלני התמים בטענות שנוגעות לליבו ולהוביל אותו במדרון חלקלק שסופו באיתמר בן גביר.
לפי בלסקי, "לאומנות קפיטליסטית" משמעותה שלעם יש איזה שהוא ייעוד הנובע מתכונות ייחודיות, ואי היעילות הממשלתית בולמת אותו ומונעת ממנו לפרוץ ולשגשג. לא ברור לי כיצד אפשר לכנות תזה כזו בשם "לאומנות" כשהיא מתייחסת לעמים שיכולים להיות מפוזרים בגולה, אבל בכל אופן זוהי לא התזה שלי. אי היעילות הממשלתית בישראל לא הגיעה מהחלל החיצון ולא נכפתה עלינו על ידי העות'מניים; גם היא נובעת מההיסטוריה המוסדית והתרבותית של האנשים שהקימו את מדינת ישראל, ומסלקציה בין "סוג האנשים" שבחרו להגיע לכאן וסוג האנשים שבחרו להגר לארצות הברית ולמקומות אחרים. הכל בראש.
הטענה היא פשוטה: לאנשים החיים במדינת ישראל יש שילוב מורכב של אמונות ותפיסות עולם, שחלקן אפשר למדינת ישראל לתפקד בתור מדינה מערבית, אך חלקן מונע מאיתנו להתקדם ולהשיג את רמת החיים במדינות מערביות אחרות. נדרשת לוליינות מילולית מורכבת במיוחד כדי לכנות טענה שכזו תחת השם "לאומנות".
עבודה עברית, סוציאליזם וחקלאות
הביקורת השנייה על הספר שלי פורסמה בפייסבוק על ידי אריה קרמפף.
אם נתעלם מכל מני שמות גנאי והשמצות חסרות ביסוס וננסה להתמקד בטיעונים, עיקר ביקורתו של קרמפף היא בנוגע לכתיבתי על התקופות המוקדמות בהיסטוריה הישראלית. ראשית, קרמפף מכחיש את הקשר בין המאבק ל"כיבוש העבודה" (עבודה עברית במקום עבודה ערבית) ובין הסוציאליזם הציוני, ואף כותב כי "ייחוס מדיניות זו ל"סוציאליזם" זה שקר גס או חוסר הבנה של הסיטואציה."
ובכן, כך כתב ב-1918 בן גוריון:
"יסוד סוציאלי חדש בבנין הארץ אינו רק צורך נפשי ומוסרי של הסוציאליזם היהודי – אלא הכרח היסטורי ותנאי מוקדם להגשמת הציונות.
ארץ-ישראל יכולה כמובן להיבנות באופן קפיטליסטי גמור, כמו כל שאר הארצות, אבל בנין הארץ שכולו קפיטליסטי לא יביא אתו הגשמת הציונות. בהתיישבות שכולה קפיטליסטית לא תהיה העבודה עברית והאדמה לא תעבור לידים עבריות. ובלי עבודה עברית ובלי אדמה יהודית הציונות נעשית פלסתר ונהפכת לחזון-בדים."
זו לא העדות היחידה; אפשר למצוא שלל מקורות שמקשרים בין הציונות הסוציאליסטית והקמת ההסתדרות ובין המאבק למען עבודה עברית, והתייחסות לנושא בדבריהם של הוגים סוציאליסטים כמו ברל כצנלסון. זו לא המצאה שלי לצורך הספר, וקרמפף אולי יופתע לשמוע שגם במדינות אחרות אחת המטרות של איגודי העובדים הראשונים הייתה למנוע העסקת מיעוטים.
לאחר מכן נעלב קרמפף מכך שלא הזכרתי את התפקיד שמילאה את ההסתדרות "כאמצעי לבניין הכלכלה היהודית והישראלית" – אני מניח שנישאר חלוקים לגבי השאלה אם הייתה לה השפעה חיובית או שלילית – ואז הוא מבקר אותי על כך שהשמטתי מהספר את הטענה שלפיה הסיבה להתמקדות בחקלאות כענף מרכזי הייתה מחסור בהון שהיה דרוש להשקעה בתעשייה. אך זוהי טענה שהיא גם שגויה (הייתה כאן תעשייה ענפה עוד לפני קום המדינה ודרום קוריאה ומדינות אחרות שהחלו בנקודת פתיחה נמוכה יותר לא התקשו למצוא משקיעים ולפתח תעשייה), וגם לא היוותה מעולם את הצידוק המרכזי לחקלאות, שנועדה קודם כל לשנות מהיסוד את העם היהודי ולקשור אותו לאדמה.
הצמיחה בשנות החמישים
קרמפף מתקשה להבין את הטענה שתולה את הצמיחה המהירה בישראל בנות החמישים בקדמה הטכנולוגית והצמיחה הכלל עולמית (אגב, טענה שלקחתי מספרו של יוסי זעירא, לא בדיוק ליברטריאן דגול). "כיצד צמיחה במדינות אחרות מובילה באופן ישיר לצמיחה וקידמה טכנולוגית בישראל?", שואל קרמפף, "כיצד קידמה במדינה אחת עוברת באופן ספונטני למדינות אחרות?"
ובכן, בתור כלכלן שאלות כאלו מעט מוזרות עבורי. ישנו מוסד אנושי וותיק, בין אלפי שנים, שנקרא "מסחר"… מה זה משנה אם הטרקטורים יובאו לישראל על ידי הממשלה או על ידי יזמים פרטיים? בשני המקרים התוצאה היא צמיחה שנובעת מהקדמה העולמית, שבלעדיה הטרקטורים החדשים הללו לא היו קיימים. בכלכלה הריכוזית שבמסגרתה חלשה ההסתדרות על כספי החסכונות של תושבי המדינה ליזמים פרטיים שאינם מקורבים לשלטון לא הייתה אפשרות לגייס הון ולקנות בעצמם טרקטורים, אז הממשלה היא זו שקנתה אותם. מגוחך למדי להסיק מכך שהצמיחה של שנות החמישים היא בזכות חכמתם העילאית של פקידי הממשל.
את ההשוואה של שיעורי הצמיחה שערכתי בספר כדי להראות שישראל לא צמחה בקצב יוצא דופן, שבה מופיעות בעיקר מדינות מפותחות, קרמפף היה מעדיף שאערוך עם מדינות מתפתחות כמו ירדן. אך כבר ב-1930 מדינות כאלו היו שנות אור מאחורי הישוב היהודי בארץ ישראל בכל הקשור לתיעוש, רמת ההון האנושי, מוסדות להשכלה גבוהה וכדומה.
אחד המגיבים כתב לו את זה, וקרמפף ענה כי "…אם תיקח חבורה גדולה של זוכי פרס נובל, ותשים אותם במדינה בעלת תל"ג לנפש של נמוך מאוד, לא יעזור להם החוכמה שהם רכשו באוניברסיטאות הטובות בעולם. פרודוקטיביות אינה נקבעת רק על ידי איכות כוח האדם, אלא על ידי התשתיות ועוד גורמים נוספים." תשובה זו מעידה על בורות בנוגע לתפקיד המרכזי של הון אנושי בצמיחה כלכלית; בטווח הארוך הון אנושי הוא בדרך כלל הגורם שקובע גם את איכות התשתיות והמוסדות.
אולי מכיוון שקרמפף מבין שהניסיון להשוות את ישראל לירדן הוא טיעון חלש, הוא משנה כיוון מיד לאחר מכן וכותב שבעצם בכלל אין מיתוס כזה על נס כלכלי וצמיחה מופלאה. אך המיתוס מופיע בשלל מאמרים שניתן למצוא בחיפוש גוגל פשוט וכן בספרים על כלכלת ישראל, ובעצם אם אין מיתוס אז למה כל כך חשוב לו לנסות להוכיח שאני שוגה?
סיכום
גם עומר בלסקי וגם אריה קרמפף הזכירו עוד כמה ביקורות קטנות יותר במאמריהם שלא התייחסתי אליהן, או מכיוון שהן לא סותרות את מה שכתבתי בספר, או מכיוון שהן שוליות מדי ואני לא רוצה להלאות אתכם הקוראים. מלבד זאת, כאמור, הם גם הזכירו נקודות חיוביות בספר, אבל כאן זה האינטרנט ולא העולם האמיתי, ואנחנו עוסקים במריבות מעניינות ולא בלהסכים אחד עם השני ולהיות נחמדים ומשעממים, אז התעלמתי מהנקודות החיוביות האלו.
בסיכומו של דבר, התחושה שלי היא שגם עומר בלסקי וגם אריה קרמפף מושפעים במידה מסוימת מדעות מוקדמות כלפי וניסו לחפש אישוש לדעות המוקדמות האלו בקריאת הספר. עומר בלסקי הבין יותר טוב את רוח הספר, אבל הוא לא מכיר כל כך את הספרות המחקרית המודרנית על השפעות תרבותיות, שהראתה באופן אמפירי ומשכנע למדי כיצד השפעות כאלו שורדות לאורך מאות שנים. התגובה של אריה קרמפף לספר היא כמובן צפויה למדי, לאור עמדותיו הנטועות עמוק בשמאל, אך למרות ההאשמות בעיוות וסילוף ההיסטוריה אני לא חושב שהוא הראה שום דבר שגוי בדברים שכתבתי בספר. ובכל זאת, יפה מצידו לטרוח לקרוא ספר שנמצא מחוץ לתיבת התהודה שלו, גם אם באופן חלקי.
נתראה בספר הבא!
דעת מיעוט 