Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘עודף השכלה’

ראשית, רציתי להודות למספר תורמים שתרמו לאחרונה לחשבון הבלוג. התרומות שלכם משמעותיות עבורי.

כל הרשומות המתפרסמות כאן הופיעו לראשון בבלוג המקביל שלי באתר "הארץ". כולכם מוזמנים כמובן גם לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג, בו אני מפרסם בתדירות גבוהה הרבה יותר.


על פי נתוני ה-OECD, שיעור הישראלים בגילאי 25-64 בעלי השכלה אקדמית עמד ב-2015 על כ-49%, מה שמציב אותנו במקום השלישי מתוך כלל מדינות ה-OECD (אחרי קנדה ויפן). אך לא נראה שההשכלה הזו עוזרת לנו במיוחד, לפחות במובן הכלכלי הצר: העובד הישראלי הממוצע מייצר הרבה פחות ערך בשעת עבודה מאשר העובד השוויצרי, הדני, הגרמני או ההולנדי, למרות שהוא למד שנים רבות יותר. לפי סקר מיומנויות הבוגרים של ה-OECD, שבחן שאלות כגון הבנת המשמעות של טבלאות ונתונים מספריים, פתרון בעיות מעשיות, התמודדות עם סביבה טכנולוגית ועוד, רמת ההון האנושי בישראל היא מהנמוכות ביותר בקרב חברות הארגון.

רק אזרחי טורקיה וצ'ילה הצליחו פחות מהישראלים במבחנים אלו, והדירוג הנמוך של ישראל חוזר על עצמו בכל שכבות הגיל וגם בקרב בעלי השכלה גבוהה. כאשר בוחנים רק יהודים לא-חרדים אנחנו מתקרבים יותר לממוצע ה-OECD, אבל עדיין רחוקים מלהצטיין. אפילו מגזר ההיי-טק הישראלי המהולל בנוי במידה רבה על צעירים שרכשו את השכלתם בקורסים קצרצרים בצבא ולא באוניברסיטאות.

ישנן כמובן מטרות נוספות עבור מערכת ההשכלה הגבוהה מלבד הגדלת פריון העבודה, כגון מחקר וקדמה טכנולוגית, או יצירת חברה אזרחית משכילה, מערבית ודמוקרטית. אבל נסו לחשוב לרגע: האם מדינת ישראל משיגה את המטרות האלו טוב יותר מאשר מדינות עם שיעור הרבה יותר נמוך של בעלי תארים, כגון גרמניה או שוויץ? האם לא יתכן שחלק ניכר מההשכלה הגבוהה של אזרחי המדינה, שעולה המון כסף לציבור הישראלי, היא פשוט מיותרת?

עודף ההשכלה הגבוהה בישראל עומד במרכזו של מחקר שכתבתי עבור פורום קהלת לכלכלה (את המחקר המלא ניתן להוריד כאן).

הסיפור שלנו מתחיל עם אמנון רובינשטיין. מאז הקמת מערכת החינוך של מדינת ישראל שיעור הזכאים לתעודת בגרות מלאה הלך וגדל בהתמדה, אך היצע מקומות הלימוד באוניברסיטאות לא גדל באותו הקצב. עם השנים התפתח משבר נגישות להשכלה גבוהה בקרב צעירים. אמנון רובינשטיין, שהיה יו"ר המועצה להשכלה גבוהה בתחילת שנות ה-90 ולאחר מכן שר החינוך, החליט לפתור את הבעיה על ידי שדרוג המכללות המעטות שיהיו קיימות אז לדרגה של מוסדות לימוד אקדמיים. את השלכות ההחלטה הזו ניתן לראות בתרשים הבא: זינוק במספר הלומדים במכללות, בהשוואה לסטגנציה ואפילו ירידה קלה בשנים האחרונות במספר הלומדים באוניברסיטאות.

מאז שנות ה-80 מספר הסטודנטים בישראל גדל פי 3.5, בהשוואה לגידול של 83% בלבד באוכלוסיית בני 20-24 במדינה. שיעור האקדמאים בקרב בני 25-34 צמח מ-20% בתחילת שנות ה-90 ל-47% כיום.

מלכתחילה היו אנשים במל"ג שטענו שזו החלטה גרועה, אשר תוביל לזילות התארים האקדמיים ול"סגירת פערים מדומה", כפי שהגדיר זאת במפורש אחד מחברי המל"ג בספרו של עמי וולנסקי. אחרים הביעו חששות שעם התרחבותה של המערכת תגדל המעורבות הפוליטית בנושא, כאשר הפוליטיקאים "לא יעשו הבחנה בין השכלה גבוהה והשכלה מקצועית, ויהפכו הכל להשכלה גבוהה". זה בדיוק מה שהתרחש בסופו של דבר: חוגים רבים שבעבר היו חלק ממערכת ההשכלה המקצועית ועדיין מוגדרים כהשכלה מקצועית במדינות כמו גרמניה ושוויץ, כמו מלונאות או הוראה בבתי ספר יסודיים, הפכו בישראל לחוגים אקדמיים, על כל המשתמע מכך מבחינת העלות, הסבסוד ואורך הלימודים. שיעור האקדמיים גדל דרמטית, אך פערי השכר כיום גדולים מכפי שהיו בשנות ה-90 ופריון העבודה כאמור מדשדש ביחס למדינות אחרות. מדוע זה לא עבד?

טעות ראשונה של רובינשטיין ושאר חברי המל"ג והפוליטיקאים שתמכו במהלך נבעה מבלבול נפוץ בין הון אנושי לבין השכלה. משכילים אמנם מרוויחים יותר מלא-משכילים, אך יש שתי תאוריות שונות היכולות להסביר את הפרשי השכר האלו. התאוריה הראשונה מתמקדת בהון אנושי: במהלך הלימודים הפרטים צוברים ידע וכישורים שבהם הם משתמשים בעבודתם העתידית, ועל כן פריון העבודה שלהם גבוה יותר ושכרם גבוה יותר. זאת התאוריה החיובית, שלפיה אם נגדיל את שיעורי ההשכלה נגדיל גם את פריון העבודה ונצמצם את פערי השכר, מה שכאמור לא קרה.

לפי התאוריה השנייה, שפותחה על ידי הכלכלן מייקל ספנס, הלימודים בסך הכל משמשים כתו תקן המאותת על איכותו של המועמד (סיגנל), כאשר האיכות איננה נובעת מהלימודים, וללימודים עצמם אין תרומה להון האנושי. פירמות זקוקות למערכת ההשכלה מכיוון שהן לא יודעות מהי איכות המועמדים לעבודה, והן משלמות יותר לבוגרי תארים מכיוון שהן מניחות שהם איכותיים יותר ולא בגלל ידע או כישורים שהעובדים צברו בלימודיהם. כפי שהטווס מסתובב עם זנב מפואר ומכביד כדי להראות לנקבות את כושרו, כך סטודנטים מתמודדים עם קורסים משעממים וקשים כדי להראות לחברת אינטל את כושרם. מנגנון האיתות לא מחייב שהפרטים ילמדו משהו רלוונטי לעבודתם באוניברסיטה, הדבר היחיד שנדרש זה שהלימודים יהיו קשים. אם הם לא קשים, הסיגנל לא שווה דבר.

אם השכלה גבוהה היא בעיקר "הון אנושי" אז אפשר לצמצם פערים, לתרום לשוויון ההזדמנויות ולשפר את פריון העבודה של מדינת ישראל אם נגדיל את שיעור בעלי התארים בקרב שכבות אוכלוסייה חלשות. אבל אם הפרטים לא באמת צוברים בלימודים הון אנושי רלוונטי לשוק העבודה, ופערי השכר נובעים מפערי יכולות ומאיתות, העלאת רמת ההשכלה על ידי הגדלת הסבסוד לא תשיג דבר. בעלי היכולות הגבוהות, שבעבר יכלו להסתפק בתואר ראשון כדי לאותת על יכולותיהם, יאלצו לעשות תארים שניים ושלישיים עכשיו. למעשה, תחת התאוריה של השכלה גבוהה כסיגנל, כל מי שלומד יוצר "השפעה חיצונית" שלילית על החברה, מכיוון שהוא מאלץ את מתחריו על המשרה הנחשקת לרכוש בעצמם השכלה כדי לשפר את מיקומם בתחרות.

הטעות השנייה של התומכים בהרחבת ההשכלה הגבוהה הייתה ההנחה שלימודים הם רק מוצר השקעה, כלומר שסטודנטים נרשמים ללימודים בעיקר כדי להגדיל את הכנסתם העתידית. במציאות, צעירים בוחרים ללמוד גם מתוך רצון להפיק תועלת ישירה מהלימודים בתור מוצר צריכה, בין אם על ידי הנאה אינטלקטואלית מחומר הלימוד, הנאה מהחיים הסטודנטיאליים, הגברת הסיכוי למציאת בני זוג איכותיים, איזושהי נורמה חברתית שאומרת שתואר הוא הכרחי, או בתור תירוץ נוח לדחיית הכניסה לשוק העבודה. בסך הכל זה נחמד לחיות עוד כמה שנים על חשבון ההורים.

סבסוד השכלה גבוהה מוצדק לרוב על ידי התייחסות להשפעות חיצוניות של שיעור המשכילים על האוכלוסייה הסובבת אותם (השפעות שעצם קיומן שנוי במחלוקת בקרב החוקרים שניסו לאמוד את גדלן) או ככלי שנועד לקדם שוויון הזדמנויות בשוק העבודה. אך התמקדות בטיעונים אלו מובילה להתעלמות מכל הסיבות האחרות שבגללן צעירים בוחרים ללמוד, ומהאפשרות שאנחנו בעצם מסבסדים כאן מוצר צריכה, איזשהו סמל סטטוס לעשירים. מכיוון שהסבסוד גבוה במיוחד במוסדות היוקרתיים ביותר, שבהם מרבית הסטודנטים הם בנים למשפחות מבוססות, מדובר למעשה במס רגרסיבי. אנחנו לוקחים כסף מהעניים כדי לסבסד מוצר צריכה של עשירים.

בקיצור, אם הלימודים האקדמיים הם יותר איתות על יכולות מאשר צבירת הון אנושי, או אם פרטים בוחרים ללמוד גם כמוצר צריכה ולא רק כמוצר השקעה, אזי אין הצדקה לסבסוד השכלה גבוהה, ובוודאי שלא להרחבת הסבסוד.

לא כל התארים שווים

אלא שהלימודים האקדמיים הם לא תמיד חסרי ערך. לפעמים הפרטים באמת צוברים במהלכם הון אנושי משמעותי. לפעמים זה באמת מוצר השקעה. לפעמים סבסוד האקדמיה באמת תורם לשוויון הזדמנויות לאוכלוסיות חלשות. וכאן מגיעה השגיאה המשמעותית שנעשית בישראל (ובמדינות אחרות) שוב ושוב: חוסר המוכנות לתפוס שיש הבדלים עצומים בין תחומי הלימוד ומוסדות הלימוד. ההתייחסות של כלכלנים, פקידים בכירים ופוליטיקאים להשכלה גבוהה היא מכנית, כאילו שמדובר באיזשהי תכנית השבחה של זני חיטה אחידים, ולא בבני אדם שחלקם לומדים הנדסה וחלקם לומדים מנהל עסקים, חלקם לומדים בטכניון וחלקם במכללה נידחת, חלקם מתאימים ללימודים אקדמיים וחלקם לא, חלקם ירוויחו מלימודים אקדמיים וחלקם לא.

הון אנושי מיוצג במודלים כלכליים בסיסיים באופן שטחי, כמשהו שניתן להשקיע ולצבור אותו כפי שנעשה עבור הון פיזי, ומקבלי החלטות במשרד האוצר ובמקומות אחרים נוטים לקחת את המודלים הפשוטים האלו באופן מילולי מדי. זה פשוט לא נכון. במקום דיון כללי "בעד או נגד סבסוד השכלה גבוהה", שבו שני הצדדים טועים, נדרש לנהל בדחיפות דיון עמוק יותר, אודות מה ומי בדיוק אנחנו מסבסדים ובאיזו רמה, והאם שיעור אקדמאים של 49% כפי שקיים בישראל הוא הגיוני יותר משיעור של 28% (גרמניה), 31% (אוסטריה) או 35% (הולנד).

במחקר שלי אני מראה שישראלים רבים כיום לא מרוויחים מלימודים אקדמיים. למעשה, ישראל היא במקום השני מבין מדינות ה-OECD מבחינת שיעור הפרטים אשר סובלים מהשכלת-יתר, כלומר עובדים במקצוע שלא דורש השכלה ברמה שיש להם, ושכרם נמוך בהתאם. המיקום הגבוה של ישראל נשמר גם אם משמיטים את המהגרים ממדינות ברית המועצות לשעבר מהמדגם.

מסתבר שעבור אקדמאים בעלי השכלת-יתר, השכר אינו שונה באופן מהותי מהשכר של לא-אקדמאים. ישנן בעיות מסוימות עם זיהוי התופעה ואמידתה שאני מנסה להתמודד איתן במאמר בדרכים שונות, אבל הנקודה העקרונית היא פשוטה: יש כאן דור שלם של בעלי תארים ואפילו תארים מתקדמים שעובדים במזכירות או במכירות, בתפקידים שבעבר איישו בהצלחה ישראלים ללא שום תואר האקדמי, ומרוויחים כמעט כמו חסרי תואר אקדמי שעובדים באותה עבודה. סביר שהצעירים האלו למדו סתם, בזבזו את זמנם ואת משאבי המדינה המסבסדת את לימודיהם, ללא שום תרומה לכלום – לא למשק, לא לשוויון ההזדמנויות, לא לעצמם. כלום.

פגשתי אותם.

זו הסיבה שבגללה התחלתי עם המחקר הזה, למעשה. בשנים האחרונות יצא לי ללמד כלכלה גם באוניברסיטת תל אביב וגם בארבע מכללות שונות באזור המרכז. בכל כיתה ובכל מוסד היו סטודנטים טובים שהתמידו והשקיעו, אבל חלק גדול מהסטודנטים שלימדתי במכללות פשוט לא התאימו ללימודים אקדמיים. היה קשה להם לשבת בשיעורים ולהתרכז, לעקוב אחרי מהלכים אלגבריים פשוטים שתיארתי על הלוח, ורבים מהם גילו אפס עניין אינטלקטואלי בחומר הלימוד. ההוראה באוניברסיטה הייתה עבורי חוויה שונה מאוד מההוראה בחלק מהמכללות. אבל לסטודנטים במכללות אין ברירה – הלימודים הם "איתות" שבלעדיו הם לא יכולים למצוא עבודה. הם סובלים מההשפעות החיצוניות השליליות שהזכרתי לפני כן. הם חייבים ללמוד, כי כולם לומדים.

חשוב להדגיש את זה: הסטודנטים האלו לא שמחים על מזלם הטוב תודות לרפורמה שהרחיבה את היצע ההשכלה הגבוהה. הם סובלים, ומבזבזים זמן וכסף כדי להשיג בסופו של דבר עבודות שלפני 20 שנה לא היה צריך תואר בשבילן. למשל, במהלך הכנת העבודה יצא לי לשמוע על מעסיקים מהגדולים במשק השוכרים כיום מהנדסים בוגרי מכללות לבצע עבודה שבעבר ביצעו הנדסאים או אפילו טכנאים. מתסכל ללמד במכללות, אבל בכל זאת עשיתי זאת במהלך לימודי הדוקטורט, מסיבה אחת – כסף. למרות הטענות שעלו בשביתת המרצים האחרונה, האמת היא שהמון כסף מסתובב במכללות, ולהערכתי המשכורות גבוהות ביחס להיקף העבודה בפועל, או ביחס לאלטרנטיבות התעסוקה העומדות בפני המרצים. זו תעשיית ענק שמעבירה כסף מסטודנטים עניים למרצים עשירים, מהחלשים לחזקים, הכל תחת כסות מטעה של תמיכה בשוויון הזדמנויות וצמיחה כלכלית.

לצאת משיווי המשקל הרע

זה שיווי המשקל שבו נמצא המשק כיום. המחקר שלי הוא לא הראשון בתחום, עבודות קודמות כבר טענו שיש עודף השכלה בישראל, שהגדלת היצע מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל לא תרמה לצמצום פערים או לכלכלה, או שישנם פערים גדולים בין אוניברסיטאות למכללות (אחתשתייםשלוש,וכאן מתוארות עוד שתי עבודות חדשות). רבים מודעים לכך. השיח הפנימי בין מרצים במכללות, אוף דה רקורד, עוסק לא מעט ברמה הנמוכה של הלימודים ובאופן שבו ראשי הפקולטות נכנעים לכל גחמה של הסטודנטים. חלק מהסיפורים מזעזעים. אף אחד לא אומר שום דבר בפומבי, כמובן, מכיוון שלכולנו יש חברים שמתפרנסים מביצת הזהב הזו.

אני מציע לשנות את זה, אבל בזהירות, מתוך מטרה שלא לפגוע באותם חלקים של מערכת ההשכלה הגבוהה שכן מייצרים ערך חיובי. חשוב להדגיש: לא הייתי רוצה לסגור מחר את כל המכללות. כשהתחלתי את המחקר הנטייה שלי נגד המכללות הייתה חזקה מאוד, אבל בהמשך נתקלתי במחקרים ובנתונים ששינו את דעתי (למשל זה). המכללות מאפשרות להנגיש את ההשכלה הגבוהה למקומות מרוחקים בפריפריה, מלמדות באופן יעיל וזול יותר מאוניברסיטאות, וחלקן שואפות די רחוק גם מבחינת רמת הלימוד ואולי יעקפו אוניברסיטאות בעתיד. לא נכון לשפוך את התינוק עם המים. רצוי לשמר את המכללות תוך התמקדות בצדדים החזקים שלהן. אבל כן נדרש לשנות את התמריצים העומדים בבסיס המערכת.

כיום הות"ת מסבסד בכבדות את האוניברסיטאות ואת המכללות הציבוריות (הכנסות משכר הלימוד מהוות רק 12% מתקציב האוניברסיטאות ורק 32% מתקציב המכללות הציבוריות). הסבסוד מחולק לשניים: סבסוד לפי תפוקות הוראה, וסבסוד לפי תפוקות מחקר. מלבד זאת הוא תלוי גם בפרמטרים נוספים כגון סוג החוג, היחס בין מספר הסטודנטים למספר המרצים במוסד ושיעור הנושרים. אני מציע לשנות את החלק של תפוקות ההוראה במודל התקצוב, כך שמוסדות לימוד יקבלו סבסוד נמוך יותר עבור חוגים אשר בהם הלימודים לא משפיעים, בממוצע, על שכר הבוגרים. בסופו של דבר מוסדות יאלצו לסגור חוגים מיותרים ברמה נמוכה, מכיוון שהם לא יהיו משתלמים עבורם. הקריטריונים לסבסוד צריכים להיות כמובן מוגדרים היטב, שקופים ואובייקטיביים.

אחת הבעיות של הצעה כזו היא הפגיעה בחוגים למדעי הרוח, הנתפסים בעיני רבים בתור תשתית רוחנית לקיומה של החברה הישראלית שלא נכון למדוד אותה בשוק העבודה. אני מציע לפצות את החוגים למדעי הרוח בגין אבדן הסבסוד על בסיס הוראה על ידי הגדלת הסבסוד על בסיס מחקר. בניגוד לטיעונים בעד סבסוד לימודי הנדסה או פיזיקה, הטיעונים בעד סבסוד מדעי הרוח מדברים על השפעות חיצוניות "רוחניות" למחקר בתחום ופחות על השפעות חיצוניות להוראה. כלומר, אנחנו רוצים לתמוך בקיומו של פרופסור בעל שם עולמי החוקר ספרות יהודית מהמאה ה-14, אבל לא בחוג לספרות במכללה שלא מקיים מחקר, למרות שאולי כן היינו רוצים לתמוך בחוג להנדסה במכללה שלא מקיים מחקר.

בעיה אחרת עם ההצעה, שעלתה בשיחות שלי עם מקבלי החלטות במשרד האוצר, היא שהם מאמינים שהמערכת כרגע "ניטרלית", כאשר כל החוגים בכל הפקולטות מקבלים סבסוד רק בהתאם לעלויות והמדינה לא מעדיפה חוגים מסוימים על פני אחרים, כך שהפרטים יכולים לבחור בתחום הלימוד האקדמי רק לפי העדפותיהם האישיות. זה כמובן לא נכון, המערכת הנוכחית ממש לא ניטרלית. היא מתמרצת צעירים ללמוד מנהל עסקים או ביולוגיה ימית במכללה נידחת במקום להיות הנדסאים או טכנאים. באחת המכללות שבה לימדתי פגשתי פעם מישהו שתיקן שם את המעלית, והוא סיפר לי שהוא מחפש טכנאי מעליות נוספים לעסק שלו ומוכן להציע שכר של כ-12 אלף שקל לחודש, אבל אף אחד לא רוצה.

המדינה מעודדת צעירים לעשות תואר אקדמי במקום זאת, מה שמוביל רבים מהם לתפקידי פקידות בשכר נמוך הרבה יותר או להסבות מקצוע מאוחר יותר. מערכת ניטרלית היא מערכת שבה לא מסבסדים כלום. המערכת הנוכחית, לעומת זאת, מתחזקת שיווי משקל גרוע על ידי סבסוד מסיבי, וזהו מצב שניתן לשנותו רק דרך שינוי מודל התקצוב של ות"ת. מלבד הנושאים האלו אני עוסק בדוח שכתבתי גם בתוספות השכר האוטומטיות להשכלה במגזר הציבורי, בהצגת מידע אמין יותר בפני מועמדים ללימודים ועוד.

כרגע מדינת ישראל מתעללת לחינם בחלק ניכר מצעיריה. אלו צעירים שבגרמניה, אוסטריה או שוויץ היו בוחרים לגשת למערכת ההשכלה המקצועית העל-תיכונית הזולה והיעילה, לומדים מקצוע מבוקש תוך שנה או שנתיים ומוצאים עבודה טובה בשכר גבוה. אך כאן בארץ הם מנותבים לתארים יקרים וארוכים, סובלים לאורך כל הדרך, מבזבזים זמן וכסף, ולאחר מכן רבים מהם מוצאים עבודה שלא תואמת את השכלתם – כל זאת בזמן שהמשק משווע לטכנאים והנדסאים. האמת היא פשוטה: בשנת הלימודים הנוכחית החלו ללמוד יותר מדי סטודנטים. הרבה יותר מדי. הגיע הזמן לסיים את ההתעללות הזו ולחשב מסלול מחדש. הגיע הזמן לצמצם את מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל.

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »