חמש ההצלחות וחמשת הכישלונות הגדולים ביותר בהיסטוריה הכלכלית של ישראל

לכבוד יום העצמאות החלטתי לכתוב פוסט קצר על חמש ההצלחות הגדולות וחמשת הכישלונות הגדולים של כלכלת ישראל. להרחבה אתם כמובן מוזמנים לרכוש את ספרי "כסף כחול לבן", זמין בחנויות ובאתרי האינטרנט המובחרים.

נתחיל עם החלק השלילי, חמשת הכישלונות הגדולים.

במקום החמישי ברשימת הכישלונות: חוסר היכולת לקצץ את תקציב הביטחון.

פוליטיקאים ישראלים הצליחו לכפות את מרותם על מערכת הביטחון הישראלית רק בשתי הזדמנויות: בתקופת תכנית הצנע, בשנת 1952, כאשר בן גוריון כפה קיצוץ בתקציב הביטחון והרמטכ"ל דאז יגאל ידין התפטר בתגובה, ובתקופת תכנית הייצוב, בשנת 1985, כאשר ממשלת האחדות בראשותו של שמעון פרס הצליחה לקצץ משמעותית את תקציב הביטחון. בתקופות אחרות תקציב הביטחון הלך ותפח, בדרך כלל ללא שום קשר לרמת האיומים הצבאיים שעמדה בפני המדינה, ואנשי הקבע זכו לתנאים פנסיוניים שערורייתיים.

במקום הרביעי: סבסוד החקלאות.

למרות שגם הרצל וגם אחרים הבינו כבר בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 שעתיד הכלכלה הוא בתיעוש ובטכנולוגיה, ולמרות שגם לעם היהודי וגם לאדמת ארץ ישראל לא היו שום יתרונות יחסיים בחקלאות, רבים ממובילי הציונות האמינו שחזרתם של היהודים לארצם חייבת להיות מלווה בהסבת מקצוע המונית לחקלאות. התוצאה הייתה כישלון שהוביל לבזבוז עצום של כסף, לשיעור התאבדויות גבוה בקרב העולים הראשונים, ולמחירי מזון גבוהים מדי שאנחנו משלמים עד היום.

במקום השלישי: הניסיונות לפזר את האוכלוסייה לפריפריה.

עוד לפני 1948 ניסו הארגונים הציוניים לפזר את המתיישבים אל הפריפריה הרחוקה, מתוך אמונה (מוצדקת) שהדבר יקבע את גבולות המדינה העתידית, אך המגמה לא נעצרה עם הקמת המדינה וממשיכה עד ימינו. ייתכן שהיה בכך היגיון צבאי בתקופות מסוימות, אבל מבחינה כלכלית סבסוד הפריפריה הוא כישלון מוחלט, המבטא חוסר הבנה של ההתפתחות הגיאוגרפית של כלכלות.

במקום השני: סבסוד ילודה.

סבסוד ילודה בישראל מתבטא בקצבאות הילדים, ובשלל הטבות במערכות החינוך והבריאות המוזילות את העלות של גידול ילדים. הסבסוד החל בתור ניסיון לפצות את העולים מארצות המזרח על התנאים הקשים במעברות, אך מאז הוא גדל משמעותית, והוביל בעיקר לגידול בילודה בקרב קבוצות אוכלוסייה פחות משכילות שנוטות פחות להשתתף בשוק העבודה. בטווח הארוך, ייתכן שסבסוד הילודה יסכן את עצם קיומו של החלום הציוני.

במקום הראשון ברשימת הכישלונות: השליטה הריכוזית בחסכונות ובהשקעות עד שנות השמונים.

במשך עשרות שנים קרנות הפנסיה של הציבור הישראלי נוהלו על ידי ההסתדרות, שביחד עם גופים ממשלתיים הכווינה את כל החסכונות וההשקעות במשק הישראלי למפעלים הכושלים של חברת העובדים והקיבוצים, ולכל מני סובסידיות לתעשיות שכלכלנים ידעו מלכתחילה שאין להן שום סיכוי להתפתח בישראל. זו הייתה התקופה שבה במדינות אחרות נוסדו שלל תאגידים בינלאומיים מצליחים, ביניהם חברות בתחומי האלקטרוניקה והמחשוב – תחומים שרק בדיעבד גילינו שיש לנו יתרון יחסי בהם.

ועכשיו, אחרי שהתבאסנו מהכישלונות, הגיע הזמן לחלק החיובי: חמש ההצלחות הכלכליות הגדולות ביותר של מדינת ישראל ותושביה!

במקום החמישי: ההייטק הישראלי.

בעשורים האחרונים המגזר הטכנולוגי מוביל את המשק הישראלי בכל הקשור לצמיחה, לפריון העובדים, למשכורות ותנאי העבודה, והוא מהווה חלק משמעותי מהיצוא הישראלי. אז למה רק מקום חמישי? מכיוון שלדעתי קשה לקרוא לזה "הצלחה", אלא יותר מזל שהמדיניות הגרועה של ממשלות ישראל לדורותיהן לא הצליחה להרוג לגמרי את הרוח היזמית של העם היהודי. מדיניות טובה יותר הייתה מובילה, כאמור, להיווצרות של תאגידי ענק כדוגמת סמסונג ונוקיה בישראל, ולכך שהפירות של היתרון היחסי היו מגיעים מוקדם יותר ומתפזרים על פני חלק גדול יותר מהאוכלוסייה.

במקום הרביעי: קליטת העלייה מברית המועצות בשנות התשעים.

אמנם ממשלת ישראל הייתה צריכה להתחנן בפני האמריקנים שיסגרו את שעריהם בפני יהודי ברית המועצות לשעבר, מכיוון שרבים העדיפו להגר לארצות הברית ולא לישראל, אבל הקליטה של אלו שהגיעו בסופו של דבר לכאן הייתה הצלחה מדהימה יחסית לקליטת גלי הגירה כאלו במקומות אחרים בעולם: השכר הממוצע במשק כמעט שלא נפגע, האבטלה לא גדלה, ורבים מהעולים הצליחו להשתלב בשוק התעסוקה בהצלחה, גם אם חלקם נאלצו לרדת מעט במדרג התעסוקתי. ילדיהם זכו למוביליות כלכלית מהירה במיוחד.

במקום השלישי ברשימת ההצלחות: הרפורמות הכלכליות של נתניהו ב-2003.

תחת לחצים לא פשוטים, בתקופה של משבר כלכלי ובטחוני, הצליחו ראש הממשלה אריאל שרון ושר האוצר בנימין נתניהו להעביר רפורמות כלכליות קשוחות למדי, אשר כללו ביטול פטורים ממס, הרחבת בסיס המס, הפחתת מס חברות, הפרטת חברות, וקיצוצים בקצבאות ובמגזר הציבורי. נתניהו חטף אש רבה על הרפורמות, ואולי זוהי הסיבה למפלת הליכוד בבחירות של 2006, אבל הן התניעו תקופה של צמיחה כלכלית מהירה וגידול בשיעורי התעסוקה, והיוו שינוי מגמה חיובי ודרמטי.

במקום השני: תכנית הייצוב של 1985.

בתנאים של אינפלציה גבוהה וחוסר אמון בין הימין לשמאל, בין אשכנזים למזרחיים, בין מרכז ובין פריפריה, בין קיבוצניקים ובין עירוניים, בין אנשי ההסתדרות ובין כלכלנים, הצליחה ממשלת האחדות בראשות שמעון פרס ויצחק שמיר להעביר רפורמות לא פשוטות. מדינות אחרות נקלעו באותן התנאים למלחמות אזרחים, הפיכות צבאיות, או סתם ניסו לדחות עוד את הקץ והידרדרו מבחינה כלכלית, אבל ישראל הוכיחה בשנת 1985 שהיא שייכת לקבוצת המדינות המערביות, ומסוגלת להתגבר על קבוצות האינטרס ולהנהיג מדיניות כלכלית רציונלית, לפחות בעת משבר קשה.

ובמקום הראשון, ההצלחה המשמעותית ביותר של מדינת ישראל ותושביה בתחום הכלכלי: קליטת העלייה ההמונית עם קום המדינה.

גל העלייה שהחל בשנת 1948 היה אחד מגלי ההגירה הגדולים ביותר במאה ה-20, יחסית לגודלה של המדינה הקולטת, והרבה יותר מאתגר לקליטה מהעלייה מברית המועצות. ישראל הייתה אז ענייה יותר, רבים מהעולים הגיעו לישראל חסרי כל וללא שום כישורים רלוונטיים לשוק העבודה המקומי, ביניהם גם עולים רבים מארצות צפון אפריקה והמזרח התיכון שרמת ההשכלה שלהם הייתה נמוכה. במשך שנים רבות נאלצו העולים לחיות בעוני, ותופעות של אפליה וגזענות היו נפוצות, אבל בראייה לאחור קליטת העלייה הייתה הצלחה מדהימה מבחינת המוביליות הכלכלית של העולים וילדיהם, מבחינת היכולת לקלוט את העלייה ללא פגיעה דרמטית ברמת החיים המקומית, ומבחינת ההשתלבות החברתית של העולים בחברה הישראלית. גורמי ההצלחה הזו היו קודם כל הלכידות החברתית ורמת האמון הגבוהה בישראל.

יום עצמאות שמח!

Read Full Post »

סיפורים מארץ ישראל

היסטוריה

הסרט התחיל עם תמונתו של המלך הורדוס, שחלם חלום נועז: להקים עיר חדשה ומפוארת ולקרוא לה שם מיטיבו, אוגוסטוס קיסר. בהמשך תיארה אנימציה מרשימה את תהליך בנייתה של קיסריה העתיקה, את הנמל והאוניות הרומיות שעגנו בו, את בתי המרחץ והמקדשים, את המגדלור והאש הבוערת בתוכו, את ההיפוסטדיום ואת התיאטרון המפואר. הסרט המשיך וסיפר כי לאחר מותו של הורדוס העיר הפכה למרכז חשוב של הפרובינציה הרומית בארץ ישראל, ולאחר נפילתה של רומא המשיכה לשגשג גם תחת שלטונם של הביזנטים. כיבוש המוסלמים במאה השביעית מוזכר בקצרה, ומיד קופצים כמה מאות שנים קדימה אל מלחמות הצלב. האנימציה הופכת חשוכה ומאיימת, דמויות מטושטשות בשיריון ממלאות את חומות העיר, וחצים בוערים חותכים את האוויר. לבסוף מופיעה דמותו האימתנית של הסולטאן בייברס, שכובש את העיר ומחריב אותה עד היסוד במאה ה-13. מיד לאחר מכן אנחנו מבצעים זינוק נועז, 700 שנים אל תוך העתיד, אל המאה העשרים. תמונתו של הברון רוטשילד מופיעה על המסך, ומתוארת תרומתו להקמתה של קיסריה המודרנית. מיד לאחר מכן – בתים פרטיים נאים, מדשאות, חוף ים, ילדים קטנים מתרוצצים בשמחה, אושר ועושר, קיסריה קמה מחדש ומשגשגת שוב.

המלך הורדוס

כשיצאנו מהאולם החשוך בחזרה אל עתיקות קיסריה שטופות השמש, בדרכנו לקנות את הגלידה שהובטחה ליותם, חשבתי שהסיפור הזה נשמע לי מוכר. שמעתי אותו בעבר – ולא בקיסריה. שמעתי אותו בעיר דוד.

עיר דוד היא האתר הארכיאולוגי שבו מוקמה ירושלים הקדומה, לפני כארבעת אלפים שנים. כיום האתר מנוהל על ידי רשות הטבע והגנים ומתופעל על פי חוזה מוסכם על ידי עמותת אלע"ד, עמותה ימנית שמטרתה לחזק את הקשר בין העם היהודי לירושלים. הסרט שבו צפיתי בעיר דוד היה מעט שונה. למיטב זכרוני הוא החל עם הכיבוש היהודי של דוד המלך, בניית בית המקדש בימי שלמה, ותיאורה של העיר עד חורבן בית שני. לאחר מכן היה תיאור מקוצר יותר של העיר שנבנתה מחדש בשנת 135 על ידי הרומאים, איליה קפיטולינה, ושל העיר בתקופה הביזנטית. אחר כך, בדומה לקיסריה – הכיבוש הערבי, מלחמות הצלבנים שהסתיימו בגירושם, ושוב מזנקים שבע מאות שנים אל העתיד ורואים את ירושלים המודרנית הפורחת.

גם זו לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את הסיפור. בגמלא שברמת הגולן שמעתי סיפור דומה בעבר, על יישוב יהודי משגשג שנהרס על ידי הרומאים במרד הגדול בשנת 67 לספירה, ואז עוד פעם אותה הקפיצה הנועזת אל העתיד ואל מדינת ישראל המודרנית והמפוארת שקמה מחדש, כעוף החול, עם ללא ארץ לארץ ללא עם.

 

סיפורים

כתבתי בעבר על כוחם של סיפורים בעיצוב המציאות, בהקשר של המשבר הכלכלי באירופה. בני אדם זוכרים טוב יותר עובדות היסטוריות המתוארות בתור סיפורים, ורובם זוכרים אפילו את ההיסטוריה האישית שלהם בתור סיפור שטחי ולא מדויק שנבנה בדיעבד (למשל, חישבו על היסטוריה הרומנטית האישית שלכם, של מערכות יחסים שהצליחו או נכשלו – האם אתם מספרים לעצמכם בדיעבד את הסיפור המלא, או סיפור חלקי שנועד לגרום לכם להרגיש טוב עם עצמכם?). המקור לכל אמנות הסיפור הוא מעשיות עממיות שנועדו לעזור לילדים לזכור לקחים עובדות חשובות אודות העולם ולחזק את שלטונם של מלכים קדומים.

 

ישנן מדינות המבוססות על סיפורים. למשל, ארצות הברית מבוססת על סיפור אודות אזרחים שוחרי חופש שברחו מאירופה השמרנית והקנאית אל עולם חדש ואמיץ, וכאשר אותם אירופאים מרושעים ניסו לנצל אותם על ידי מיסוי גבוה הם התאחדו ביחד, נלחמו וניצחו את האימפריה הבריטית האדירה, והקימו מעצמה עולמית חדשה. אך למעשה המיסוי של אמריקה הצפונית היה די נמוך באופן יחסי לשאר חלקי האימפריה הבריטית, והרחבתו הייתה מהלך הגיוני – הבריטים נאלצו לגבות יותר מס לאחר מלחמת שבע השנים (שאולי ראויה לכינוי "מלחמת העולם הראשונה") על מנת להתמודד עם ההוצאות הצבאיות, ולא היו להם יותר מדי ברירות. למעשה, היפרדותה של ארצות הברית מבריטניה הייתה אירוע כמעט מקרי, שלא בטוח כי ניתן היה לחזותו מראש. המציאות פשוט מורכבת מדי בשביל לסכמה בסיפור פשוט כל כך.

 

אך אנשים זקוקים לסיפורים כאלו. הם זקוקים להם על מנת שיוכלו להסביר לעצמם את ההיסטוריה, את האופן שבו חייהם משתלבים בה, את השייכות שלהם למשהו גדול וחשוב – הם זקוקים לסיפורים על מנת להעניק משמעות לחייהם ולהתמודד עם האקראיות האכזרית המאפיינת את העולם. סיפורים הם מטבעם לא אקראיים, צפויים מראש, בעלי משמעות ולקח.

מנהיגים זקוקים גם הם לסיפורים, על מנת לאחד את העם, על מנת לגרום לצעירים משולהבים להסתער ללא פחד על האויב בשעת מלחמה, על מנת שלא ישאלו שאלות מיותרות, על מנת לגרום לאזרחים לשלם מיסים ולציית לחוקים גם כאשר אלו מעוצבים על ידי קבוצות אינטרסים צרות שלא לטובת הציבור הרחב. לא תמיד המנהיגים חושבים באופן ציני ומודע על העניין, לפעמים הם מצליחים לשכנע את עצמם בנכונותם של הסיפורים, אך בכל מקרה זה עובד. זו הסיבה שבגללה טיפח בניטו מוסוליני באיטליה הפאשיסטית את המיתוסים אודות העבר הרומאי המפואר של הארץ, והיטלר השתמש באותו אופן בהיסטוריה של מסדר האבירים הטבטוניים הגרמני לצרכי תעמולה. זו גם הסיבה שבגללה הפלסטינים כיום מנסים להמציא לעצמם סיפור אודות עם פלסטיני מאוחד, שיעניק משמעות למאבק ולהקרבה שלהם (האמת היא שרובם המכריע פשוט היגרו לכאן ממדינות סמוכות במאה השנים האחרונות בעקבות הזדמנויות עבודה ומעולם לא היוו "עם" של ממש, אבל זה נכון גם לגבי שלל עמים אחרים בעולם).

כרזת תעמולה נאצית עם סמל מסדר האבירים הטבטוניים (מקור)

 

סיפורה של מדינת ישראל

גם מדינת ישראל מבוססת על סיפור פשוט – הסיפור שנמצא מאחורי סרטי התיירים באתרים הארכיאולוגים שהזכרתי כאן בהתחלה – קיסריה, עיר דוד, גמלא, ובוודאי גם אתרים נוספים. הסיפור כולל עבר מפואר של ממלכה יהודית עצמאית, חורבן וגלות, ארץ שוממת וחרבה במשך מאות שנים, ולבסוף תקומה יהודית מפוארת בעת המודרנית. מרכיב נוסף חשוב בסיפור הוא השואה, שמנוצלת גם היא לצורך הצדקת קיומה של מדינת ישראל.

בדומה לסיפורים האחרים, גם סיפור זה רחוק מלהיות מדויק. קודם כל, לגבי שליטתן של הממלכות היהודיות, ראו את לוח הזמנים הבא (הלקוח מכאן):

חישוב מהיר מוביל למסקנה פשוטה: מתוך שלושת אלפים שנים, מאז ראשית ההתיישבות של העם היהודי בארץ, ממלכות עצמאיות של יהודים שלטו בארץ הזו רק במשך כ-700 שנים (כחמש מאות שנים לממלכות ישראל ויהודה התנ"כיות, ועוד כמאתיים שנה לממלכת החשמונאים) – לא יותר מ-23% מהזמן. אחרי כן אנחנו מגיעים לגלות רומי, לאחר נפילת בית המקדש השני – בעוד שהסיפור המקובל מדבר על הגליה בכוח של העם היהודי מארצו האהובה על ידי הרומאים האכזריים, בפועל הגלות הזו הייתה ברובה הגירה מרצון של היהודים בעקבות הזדמנויות עבודה מושכות בארצות אחרות (אם כי אין ספק שלשבירת ההנהגה היהודית ומוסדותיה בארץ הייתה השפעה על מצבם הכלכלי של היהודים ועל רצונם להגר).

 

הארץ כמובן לא עמדה חרבה ושוממת לאחר שעזבו אותה היהודים: הערבים ואחריהם הממלוכים ניהלו כאן אימפריה מפוארת שהייתה אולי המתקדמת ביותר בעולם בתקופת ימי הביניים, וגם האימפריה העות'מאנית שהחליפה אותם בהמשך לא הייתה בתחילת דרכה אותה האימפריה המנוונת והשוקעת המוכרת לנו מתיאוריו של מארק טווין. תמיד חיו כאן אנשים, וגם אם בתקופות שונות הייתה הארץ יותר עשירה או פחות, יותר מרכזית או פחות, היא מעולם לא הייתה ריקה ושוממה. למעשה, מעמדה הכלכלי הנוכחי של מדינת ישראל והעוצמה הפוליטית הבין לאומית של הממשלה המנהלת אותה כיום הם מאוד עלובים ביחס לעוצמה הפוליטית של הממשלות והממלכות ששלטו בה עד המאה העשרים, וביחס למעמדה הכלכלי כצומת העומד בין מזרח למערב לפחות עד סופם של ימי הביניים.

גם השימוש בשואה לצורך הצדקת הקמתה של מדינת ישראל הוא בעייתי מבחינות רבות. כתבתי על כך בעבר כאן, וביום השואה האחרון התפרסמו מאמרים נוספים בעניין (למשל, ראו כאן).

 

סיפורים עתידיים

בסופו של דבר סיפורים נוטים להתחלף, וככל שהקשר שלהם למציאות קלוש יותר הם מתחלפים מהר יותר. אנשים הם ספקנים מטבעם, ובשלב כלשהו הם מתחילים לשאול שאלות, לעמת את סיפוריהם של הזקנים עם העובדות. המורל יורד, נאמנות עיוורת וציות מוחלפים בחיפוש אחר איכות חיים גבוהה יותר, ההגירה למדינות עשירות יותר גוברת (בייחוד בקרב המשכילים ואלו שיכולים למצוא משרות בחו"ל בקלות, למשל רופאים), והסולידריות החברתית נפגמת. המנהיגים זקוקים במהרה לסיפור חדש על מנת לשמר את שליטתם בחברה המתפוררת.

מה יהיה הסיפור הבא שיסופר כאן, במדינת ישראל? מכיוון שכותבי הסיפורים הם המנהיגים המעוניינים לשלוט בחברה, הסיפור תלוי בזהותם של אותם המנהיגים העתידיים, בתרחישים אפשריים שונים שקשה לדעת מי מהם יתממש.

 

אחד התרחישים העתידיים הוא "התרחיש השמאלני" – שלום עם הפלסטינים, שתי מדינות לשני עמים שחיות בשלווה ונחת אחת לצד השנייה. במקרה זה יסופר בוודאי סיפורם של שני העמים שהצליחו להתגבר על מחלוקות היסטוריות עזות, לחתום על שלום של אמיצים, ולהקים כאן מדינות משגשגות פחות או יותר. מנהיגי מדינת ישראל יצטרכו לשכך את העוינות היהודית כלפי הערבים, ועל כאן יאמצו את הסיפור שמשוייך כיום לשמאל הקיצוני – סיפורם של היהודים בתור כובשים אכזריים של מדינת ישראל, שכיום (כלומר, באותו עתיד) עליהם להתנצל על פשעי העבר על מנת שהערבים יוכלו לסלוח להם. תרחיש אפשרי אחר הוא "התרחיש הימני" – המשך המצב הנוכחי, עוינות גוברת בין היהודים לפלסטינים ולערבים הישראלים, מלחמות נוספות ואולי אף מלחמות אזרחים. במקרה זה ינסו המנהיגים, כפי שהם עושים כיום, לחזק עוד יותר את הסיפור הנוכחי אודות החורבן והתקומה.

שני הסיפורים הללו רחוקים מלהיות מדויקים; האם אותם מנהיגים עתידיים באמת יצליחו למכור ללילדינו ולנכדינו אחד מהם?

 

עידן חדש

בעבר, כאשר מרבית בני האדם לא ידעו קרוא וכתוב, הדפוס עדיין לא הומצא והידע נשמר בידי מעטים, היה לאנושות תירוץ טוב להאמין לסיפורים לא מדויקים. ההיסטוריה הידועה לציבור הרחב באותן התקופות הייתה לא יותר מערפילים לא ברורים, שילוב של עובדות מעטות עם אגדות פנטסטיות. למשל, תושבי רומא בימי הביניים לא ידעו מה הייתה מטרתן המקורית של אמות המים הרומיות והאמינו שהן העבירו שמן זית (ראו כאן), ותושבי אי הפסחא שפגשו את האירופאים במאה ה-18 לא ידעו להסביר כיצד נבנו פסלי הענק שעל האי כמה מאות שנים לפני כן. מלחמת העולם השנייה, למשל, עדיין נתפסת בציבור כמלחמתן של דמוקרטיות מערביות שניצחו דיקטטורות חשוכות, אך לולא ההקרבה של ברית המועצות הלא-דמוקרטית לא בטוח שהיא הייתה מסתיימת בהפסד של גרמניה הנאצית.

כיום, לאחר שנעשו שלל מחקרים על כל חברה אנושית בכל תקופה וכל אחד יכול לקרוא ערכים בוויקיפדיה ומאמרים היסטוריים, התירוץ הזה נעלם. האינטרנט מוביל את האנושות לעידן חדש, בו מערכות חינוך לא יוכלו עוד לשכנע דורות של צעירים בנכונותו של סיפור פשוט כזה או אחר. בעידן זה מנהיגים שוב לא יוכלו לשכתב את ההיסטוריה בהתאם לאינטרס הפוליטי שלהם.

 

אבל אנחנו עוד לא שם. הסיפורים הפשוטים עדיין אוחזים במחשבותיהם של יותר מדי אנשים בוגרים, אנשים שאינם מאמינים באגדות ילדים, בפיות ובגיבורים מושלמים חפים מחסרונות, ולכן לא היו אמורים להאמין גם בסיפורים מושלמים ופשוטים, חפים מעיוותים היסטוריים. הסיבה לכך היא מערכת חינוך שאיננה מעודדת ילדים לחקור ולמצוא בעצמם את הסיפור ההיסטורי המלא, אלא רק לפלוט במבחן את אותה הזווית המסוימת שסיפק להם המורה. זהו תפקידנו, בתור הורים, לחנך את ילדינו לבצע את המחקר הזה בעצמם, ולא לקחת כמובן מאליו את הסיפור שמוכרים להם בבית הספר, או אפילו את הסיפור שאנחנו רוצים למכור להם.

התוצאה תהיה עולם רציונאלי יותר, בו בני אדם משקיעים יותר זמן ומאמצים בשיפור איכות חייהם, ופחות זמן ומאמצים בשמירה על אשליות הנובעות מסיפורים לא מדויקים תוך כדי מלחמות עם אחרים שמאמינים גם הם בסיפורים לא מדויקים משלהם.

 

האם בעולם כזה ישנו מקום למדינת ישראל בתור מדינה יהודית ודמוקרטית? האם היא יכולה לשרוד גם מבלי שנשתמש בסיפורי היסטוריה לא מדויקים על מנת להצדיק את קיומה? האם מנהיגינו היקרים יפסיקו אי פעם לנסות למכור לנו את אותו סיפור נדוש על הרשעים האנטישמים שמנסים בכל דור ודור להשמידנו? האם יגיע היום שבו יקום איזה שהוא רמטכ"ל ויציע להפסיק לטחון בכלי התקשורת את הקישור האוטומטי בין השואה לצה"ל? האם אמונתם של הפלסטינים בסיפורים שמנהיגיהם מוכרים להם תישחק גם היא בסופו של דבר?

אינני יודע את התשובה לשאלות האלו.

אבל למרות הכל אני אוהב את המדינה הזו, והייתי רוצה להאמין שיום אחד יהיה ניתן לשכנע אנשים לחיות כאן גם בלי לעוות עבורם את העבר ולהפחיד אותם מהעתיד, פשוט מכיוון שההווה יהיה מוצלח מספיק.

 

מזל טוב לך, מדינה.

 

 

 

 

 

Read Full Post »