Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ערבים’

האם קצבאות ילודה משפיעות על המגזר החרדי?

במספר רשומות עבר בבלוג כתבתי שלקצבאות הילדים השפעה מובהקת על הילודה באופן כללי, ובציבור החרדי בפרט. המחקר המקיף ביותר שנערך בנידון עד השנה נעשה על ידי ד"ר אלמה כהן מאוניברסיטת תל־אביב, ד"ר דמטרי רומנוב מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה וד"ר רג'יב דהג'יה מאוניברסיטת ניו יורק, ופורסם בשנת 2008. על פי מחקר זה, להפחתת קצבאות הילדים על ידי בנימין נתניהו בשנת 2003 הייתה השפעה חזקה ומובהקת על כל המגזרים בחברה הישראלית.

החודש התפרסם מחקר חדש של שלושתם, המהווה עדכון למחקר הקודם, עם אותם הנתונים ומספר הרחבות של המתודולוגיה. ישנם עוד מחקרים שנעשו במשך השנים, אך ככל הידוע לי זהו המחקר היחיד שפורסם במגזין רציני עם ביקורת עמיתים. במחקר זה ההשפעה של הקצבאות עדיין חזקה ומובהקת לגבי הערבים או לגבי העניים באופן כללי, אך לגבי החרדים היא מובהקת רק בחלק מהספציפיקציות של המודל הסטטיסטי. זה כמובן לא אומר בהכרח שלקצבאות אין שום השפעה על החרדים (כפי שישר קפצו וכתבו בכלכליסט), אבל ככל הנראה ההשפעה עליהם היא חלשה ביחס להשפעה על ערבים ועל משפחות עניות שאינן חרדיות או ערביות. מלבד זאת, גם ההשפעה על משפחות בעשירונים העליונים היא לא מובהקת, כפי שהיינו מצפים.

clip_image002

התיאוריה והנתונים

באופן כללי התיאוריה הכלכלית חוזה שני אפקטים שישפיעו על ילודה.

הראשון הוא אפקט הכנסה. עבור העניים גידול בהכנסה מקטין את מספר הילדים, מפני שלאישה משתלם יותר לעבוד מאשר להישאר בבית ולטפל בהם, ועבור העשירים גידול בהכנסה מגדיל את מספר הילדים מפני שיש להם מספיק כסף לגנים פרטיים ובייביסיטר. השני הוא אפקט המחיר – עלות גידול ילדים גבוהה יותר תוביל לילודה נמוכה יותר, ביחוד עבור עניים. קצבאות ילדים משפיעות על המחיר, כמו גם סבסוד טיפולי שיניים לילדים, סבסוד גני ילדים, וכו'.

אלמה כהן, דמטרי רומנוב ורג'יב דהג'יה בדקו את שני האפקטים בנתונים שלהם – את האפקט המחיר לפי השינוי בקצבת הילדים, ואת אפקט ההכנסה לפי הכנסתם של הפרטים במדגם לאורך השנים. הם מוצאים כי שני האפקטים פועלים בהתאם לתיאוריה, וכי אפקט המחיר חזק יותר מאפקט ההכנסה, לפחות כאשר מדובר בטווח קצר יחסית של שנים.

אז מהי המסקנה?

לגבי העשירונים העליונים – ככל הנראה אין שום סיבה לשלם קצבאות ילודה. באופן אישי אני ואשתי עוד רחוקים מהעשירון העליון, ובכל זאת הקצבה שאנחנו מקבלים בזכות יותם זניחה ביחס לסכומים שאנו מוציאים על הגן, על ביגוד, ועל אטרקציות לחופשת הפסח. גם אם המטרה היא לעודד ילודה בקרב השכבות המשכילות של האוכלוסיה, לפי המחקר הקצבאות אינן משיגות אותה.

לגבי העשירונים התחתונים המצב מעט יותר מורכב. מצד אחד, קצבאות ילדים מוציאות ילדים מעוני. אם תעלימו עכשיו בבת אחת את כל קצבאות הילדים יהיו יותר ילדים עניים במדינה, לא משנה איך תבחרו למדוד "עוני". מצד שני, גם אם אצל החרדים ההשפעה חלשה, באופן כללי החוקרים מוצאים כי קצבאות הילדים מגדילות את הילודה בקרב עניים. כך הן למעשה יוצרות מלכודת עוני – כאשר הילדים הללו גדלים להוריהם אין כסף להשקיע בחינוך שלהם ולהוציא אותם מהעוני, מכיוון שיש להם יותר מדי ילדים. השיטה הנוכחית פשוט לא מטפלת בבעיית העוני באופן אופטימאלי.

יש פתרון אחר

לדעתי מוצדק לעזור לעניים אם ישנה בעיה חמורה בשוויון ההזדמנויות במדינה, או במקרה שבו קיים עוני עמוק ואמיתי הכולל משפחות הגוועות ברעב ללא שום תקווה לשינוי. למרות שאיני בטוח שזה המקרה כיום במדינת ישראל, לצורך הדיון נניח שרצוי לעזור לעניי ארצנו על חשבון משלם המיסים.

אז אם כבר החלטנו שברצוננו לעזור, הדרך הכי טובה לטפל בעוני היא תמיד לתת כסף ישירות למי שאנו מעוניינים לעזור לו. ח"כ יצחק הרצוג הציע בעבר שבמקום לקבל את הקצבה מדי חודש, היא תיכנס לחשבון חיסכון ייעודי שהילד יוכל להשתמש בו בבגרותו, כמו מענק אחרי הצבא. הצעה כזו, שעד כה לא עברה עקב התנגדות החרדים, יכולה לפתור שתי בעיות במכה אחת: מצד אחד עלות גידול הילדים תעלה, כך שהילודה בקרב משפחות עניות תרד ושיעורי התעסוקה של ההורים יעלו, ומצד שני ילדים למשפחות עניות יזכו בגיל 21 בכספים שיוכלו לשמש אותם על מנת לפצות על החיסרון היחסי שלהם בהשוואה לעשירים, למשל לתשלום שכר לימוד לאוניברסיטה (בהנחה שקצבאות הילדים לעשירים יקוצצו).

clip_image004

ח"כ יצחק הרצוג

משרד האוצר ישמח, מכיוון שהוא יוכל לדחות את התשלומים עבור הילדים הנוכחיים, מה שיקל על סגירת החור הנוכחי בתקציב. הגורמים היותר "חברתיים" בממשלה הנוכחית גם לא יתנגדו, מכיוון שאין כאן הפחתה אמיתית של הקצבאות עבור העניים. בטווח הארוך, מכיוון שהילודה בקרב העניים תרד, סכום הקצבאות הכולל ירד וכולנו נרוויח. היחידים שיתנגדו הם החרדים והערבים, שעלולים בטווח הקצר להפסיד מהמהלך, אך הם אינם חלק מהקואליציה (ובטווח הארוך הם ירוויחו).

המאבק כבר החל

בקרוב יאיר לפיד יאלץ לקבל כמה החלטות קשות, וביבי יאלץ להחליט האם לגבות אותו. מימין ומשמאל כבר נערכים הכוחות, והלחצים מתחילים. בהשוואה לנושאים אחרים השנויים במחלוקת, רפורמה בקצבאות הילודה דווקא יכולה לעבור. שימו לב שאת ההצעה שהצגתי כאן העלה חבר כנסת ממפלגת העבודה, ובהחלט יתכן שהוא וחבריו יתמכו בה מהאופוזיציה. מדובר ברפורמה שיש לה את היכולת להשפיע על הדמוגרפיה העתידית של מדינת ישראל לחיוב, ובהחלט ייתכן שבטווח הארוך היא תהווה את ההשפעה הגדולה ביותר של הממשלה הנוכחית על עתיד המדינה.

כמובן שאת המעבר יש לעשות באופן הדרגתי, על מנת שלא לחתוך בבת אחת את ההכנסה של המשפחות הכי עניות בארץ. אבל אם הממשלה הנוכחית תצליח לקבע את המהלך כך שקואליציה עתידית כלשהי לא תוכל להפוך אותו בחזרה – אולי תהיה לנו כאן נקודת מפנה היסטורית של ממש.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

בין כל שאיפות האדם המערבי המודרני, השאיפה לשוויון היא ההרסנית ביותר.

השאיפה לשוויון הרסנית מכיוון שהיא מייצרת אויבים. חייב הרי להיות שם מישהו בצד השני של המאזניים, מישהו שבו אנחנו רוצים לפגוע. בעוד ששאיפות כגון חופש, הגשמה עצמית או עושר גשמי מתמקדות פנימה בכיוונו של הפרט, השאיפה לשוויון ממוקדת החוצה, מהפרט אל החברה הסובבת אותו. אדם יכול לממש שאיפות לחופש ועושר גם מבלי לפגוע באחרים, מכיוון שהמשחקים האלו הם לא "משחק סכום אפס", אך שאיפה לשוויון לא ניתן לממש באופן כזה. השאיפה לשוויון מובילה בהכרח לפגיעה באחרים, מעצם מהותה. השואפים הם מן הסתם אנשים שמאמינים שהם בצד השלילי של כף המאזניים, אולי אפילו בצדק, והם מעוניינים לפגוע באחרים או לכפות עליהם משהו על מנת להעלות את עצמם מעט למעלה.

השאיפה לשוויון הרסנית מכיוון שהיא סותרת את הטבע, במובנו הרחב ביותר. הטבע לא יצר אותנו שווים – לא רק במובן הביולוגי, אלא גם במובן הסביבתי. כל אחד מאיתנו נולד עם סט כישורים שהונחלו לו באופן גנטי, בסביבה מסוימת שמסוגלת להעניק לו יתרונות או חסרונות, ולאורך חיינו המזל האקראי פוגע בנו לטובה או לרעה ומשפיע על המיקום שלנו באותו גרף דמיוני של שוויון. בעוד ששאיפות אחרות ניתנות להשגה במידה משביעת רצון, השאיפה לשוויון לעולם לא תגיע לידי מיצוי. לעולם לא יהיה שוויון בנטל, בשום נטל. גם כיום ישנם אנשים שמשרתים בתור קרביים וג'ובניקים, ובתוך הקרביים יש כאלו שמשרתים בנ"מ וכאלו שמשרתים בשריון, ובתוך אלו שמשרתים בשריון יש את אלו שבמקרה נפלו על מלחמה כזו או אחרת שהתרחשה בתקופת שירותם וכאלו שלא, ובלהט הקרב ישנו הפגז שנחת דווקא בנקודה מסוימת ולא בנקודה אחרת… זה לא נגמר, זה לא יגמר. אין שוויון, מעולם לא היה, ולעולם לא יהיה. ושאיפה שאיננה ניתנת למימוש היא הרסנית, מכיוון שהיא מובילה את האוחזים בה למצב קבוע של תסכול.

 

לעולם לא תתרחש במדינת ישראל כפיה של שירות לאומי או צבאי על הערבים והחרדים באופן שיספק את העדר הגועש ונוהם בזעם בימים האחרונים, מאז פירוקה של וועדת פלסנר. זה לא יקרה. במדינת חוק דמוקרטית לא ניתן לכפות על 30% (או יותר, תלוי איך סופרים) מהאוכלוסייה שנתיים-שלוש של עבדות מודרנית על מנת לרצות את ה 70% האחרים. אין מספיק שוטרים, סוהרים, ובתי סוהר על מנת לאכוף משהו בסדר הגודל הזה. חברי הכנסת יודעים את זה, אלופי צה"ל יודעים את זה, השרים יודעים את זה, ובכל זאת כולם ממשיכים עם הקשקשת בניסיון להטות את העדר לטובתם. ומי בראש העדר? השמאל, המניף בידו האחת שלטים בעד הדמוקרטיה, בעד הגנה על מיעוטים ונגד תנאי העסקה פוגעניים של עובדי קבלן, ובידו השנייה אוחז שלטים התומכים בשעבודו של ציבור שלם למערכת בזבזנית ומיותרת בשם עקרונות ילדותיים של נקמנות – תוך התעלמות מכך שיכולים להיות פתרונות אחרים למצב הנוכחי (שהוא בלי ספק לא צודק).

 

התנועה למען שוויון בנטל היא סימפטום. היא הגלגול החדש-ישן של תומכי המחאה החברתית, שהיו הגלגול החדש של המפגינים בעד שחרורו של גלעד שליט. הקבוצות האלו לא בהכרח חופפות מבחינת האנשים החברים בהן, אבל כולן הגיעו מאותו המקום – מהציבור החילוני, המשכיל, השמאלי ברובו, שמרגיש שהמדינה מחליקה לו מתחת לרגליים – ציבור שאני מהווה חלק ממנו. זהו ציבור שמחפש נואשות משהו להיאחז בו, מטרה כלשהי ששווה להפגין עבורה, איזה שהוא קסם שישנה את המאזן הדמוגרפי, משהו שיגיד לנו שהניסיונות שלנו להיאחז במדינה המקוללת הזו אינם פתטיים וחסרי סיכוי. המטרות של שלושת המחאות שהזכרתי היו אוטופיות, כמעט דתיות מבחינת הלהט העיוור המאפיין את נושאי הדגל בשורה הראשונה. הן לא קידמו את מדינת ישראל למקום טוב יותר. השליטיסטים תיעלו את האנרגיות שלהם בכיוונו של חייל שנראה כמו תמצית האשכנזיות החנונית-מבית-טוב, והפכו את שחרורו למטרה המקדשת את כל האמצעים. תומכי המחאה החברתית מתעלים את האנרגיות שלהם בכיוונם של בנימין נתניהו, יובל שטייניץ או כל מני טייקונים, והופכים את הפלתם למטרה המקדשת את כל האמצעים, כאילו שהם הדבר היחיד המפריד בינינו לבין שבדיה. ואנשי השוויון בנטל? הם מתעלים את האנרגיות שלהם בכיוונה של שנאה. ברוב המקרים שנאת חרדים, לעיתים גם שנאת ערבים מוסווית (בכל זאת, הרבה יותר טבעי וקל לשמאלנים לשנוא על בסיס דת מאשר על בסיס אתני).

כתבתי הרבה על חרדים, ולא פעם הואשמתי גם אני בשנאה, שלא בצדק. יש הבדל בין לטפח עניין באוכלוסייה בעלת קצב הגידול הגבוה ביותר בארץ ואולי בעולם, לבין שנאה. אפשר לדבר על תעסוקת חרדים, על התמריצים של בחורי הישיבות, על העבודה בשחור, על ההתנגדות לעולם המודרני ואפילו על אתאיזם מבלי לשנוא את החרדים. אפשר לנסות שלא להכליל, לקרוא קצת דברים שחרדים או חרדים לשעבר כותבים, ולהבין שיש בינם קבוצה גדולה של אנשים שנמצאים בסוג של משבר זהות, בפרשת דרכים. בני אדם הם בני אדם, ותמיד כאשר קבוצה גדלה מספיק ימצאו בתוכה אנשים בעלי חשיבה עצמאית המסוגלים לשאול שאלות ולחפש תשובות. לכן דתות עוברות תהליך קבוע של פיצול לקבוצות יותר חילוניות ויותר אדוקות. אף אחד לא יכול לחזות מה יעשו אותם עשרות אלפי חרדים שאינם מרוצים מהדרך הנוכחית שבה מתנהלת הקבוצה אליה הם משתייכים. אני די בטוח שרובם לא יחזרו בשאלה, אבל אני גם די בטוח שהם ינסו למצוא דרך חדשה המסוגלת לשלב בין אמונותיהם לבין העולם המודרני, כולל עולם התעסוקה המודרני. חברות שיש בהן הרבה צעירים נוטות להיות דינאמיות במידה מפתיעה, לחיוב ולשלילה. החיוב והשלילה תלויים לא רק בהם, אלא גם בנו, באלו שסובבים אותם. אנחנו עדיין הרוב.

את אנשי מאהל הפראיירים כל זה לא מעניין. הם לא רוצים לחיות לצד החרדים, הם רוצים שהחרדים יחזרו בשאלה. הם רוצים לחתוך קצבאות בבת אחת, לכפות פתרונות, לריב, להילחם. תמיד אותם רעיונות דרמטיים, מן סיפור הוליוודי שכזה על מלחמה של טובים כנגד רעים, וכל מה שנותר זה רק למצוא את המנהיג האמיץ שייקח אותנו דרך דם ואש ותימרות עשן אל עבר הארץ המובטחת. חלוקה של העולם לטובים ורעים מובילה לשנאה, ושנאה מובילה לאלימות, ואם אתם לא רואים את האלימות ברגע זה אז תנו לעניינים להתגלגל במדרון הטבעי שבו המדינה הזו נעה לאיטה ותראו לאן נגיע בעוד עשור או שניים (ואני מקווה שלא לפני כן).

אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב פרסמה מאמר הקורא להפגנות בנושא זה. הם מדברים על התנערות המדינה מאזרחיה, ושוכחים שאזרחי המדינה הם אלו בחרו את הממשלה הנוכחית והצביעו ברובם לימין ולמפלגות החרדיות. הם כותבים על הפערים החברתיים הגדלים, ושוכחים שיותר ממחצית העניים במדינת ישראל הם חרדים וערבים, לא סטודנטים באוניברסיטת תל אביב, וחלקם היחסי באוכלוסייה זו רק הולך וגדל. הם מדברים על הסכם בלתי כתוב בינינו לבין המדינה, ושוכחים שגם לקבוצות אחרות באוכלוסייה יש הסכמים כאלו. הם מדברים על שינוי בסדר העדיפויות הלאומי, אבל למעשה הם מעוניינים לכפות על המיעוט סדר עדיפויות של קבוצה שככל הנראה אפילו לא מהווה רוב. כולם מדברים בשמו של העם, אבל העם מדבר בבחירות הכלליות, ובבחירות האחרונות הוא אמר את דברו באופן די ברור.

 

אולי מה שחסר במדינה שלנו זה לא שוויון, אלא חופש?

למה לכפות שוויון בנטל על ידי יצירת נטל נוסף על כתפיהם של אחרים, כאשר אפשר לנסות ולהסיר את הנטל מאלו שנושאים אותו? למה לצאת למלחמה כנגד ציבור שלם שאינו נושא באשמה למצבו? האם מדינת ישראל תצא מהמאבק הזה מחוזקת יותר או חלשה יותר? האם אנחנו בטוחים שאין דרך אחרת להקל את העול? האם אנחנו בטוחים שלא ניתן לצמצם את מצבת כוח האדם של צה"ל ולהעלות את התגמול לאלו שכן משרתים? מדוע לא להפוך את החופש למטרה שגם חרדים, גם חילוניים, וגם ערבים יוכלו להיאבק עבורה יחדיו?

 

ואולי מה שחסר במדינה שלנו זה לא צדק, אלא קצת חוכמה?

אולי הגיע הזמן שנפסיק לחפש לעצמנו אויבים? ייתכן שהנזק שנגרם מהמריבות האלו עולה על התועלת שמשיגות רפורמות כושלות? אולי יש דברים שהם קצת יותר חשובים מאותם שנתיים-שלוש של שירות צבאי, כגון השתתפות בשוק העבודה? אולי הגיע הזמן להפגנות בעד, ולא רק להפגנות נגד? למבט מפוכח אל עבר העתיד? הדמוגרפיה לא הולכת להשתנות. קראתי לא מזמן סטטיסטיקה שעל פיה מרבית התינוקות שנולדים כיום בארץ הם חרדים או ערבים (אבל לא ממקור רשמי, אם מישהו כאן מכיר אחד כזה אשמח לדעת עליו). התינוקות האלו כבר נולדו, הם לא ייעלמו לשום מקום. הליכוד ימשיך לנצח בסקרים, החרדים ימשיכו להתחזק, ומרץ לא תקבל עשרה מנדטים בבחירות הבאות. גם לא באלו שאחריהן.

קצת חוכמה מובילה למסקנה אחת וודאית: אנחנו הולכים להישאר ביחד – שמאלנים, ימנים, ערבים, חרדים, דתיים, חילוניים. החיכוכים לא ייעלמו. אם אנחנו רוצים להמשיך להחזיק את המדינה הזו בחתיכה אחת, אנחנו חייבים למצוא דרך לחיות ביחד, דרך שתיראה צודקת לכל הקבוצות ולא תחייב מלחמות פנימיות אין סופיות. והדרך במדינה מפולגת כל כך היא לא שוויון, אלא חופש – החופש מכפייה, החופש מנטל שקבוצה מסוימת נושאת בו עבור שאר הקבוצות, החופש לחיות כל אחד לפי אמונתו. שוויון מוביל לסטנדרטיזציה, לניסיון להפוך את הקבוצות לדומות יותר אחת לשנייה, לכור ההיתוך המיתולוגי המנסה לשרוף ולטשטש את הזהות שאיתה נולדנו. כאשר הקבוצות מלכתחילה שונות מדי, זה לא עובד, ומוביל להקצנה בכיוון ההפוך. אין ברירה אלא לנסות את הדרך האחרת, הדרך של החופש. אם לא נמיר אותה בשאיפה לחופש, השאיפה לשוויון בנטל עלולה לקרוע לחתיכות את המדינה שבה אנחנו חיים.

 

חם לי.

באמת, חם לי עכשיו. אני משתדל שלא להפעיל את המזגן בגלל חשבון החשמל, והמחשב הנייד שלי התחמם יותר מדי, וחם לי. חם במדינה שלנו. אנשים נוסעים ומפעילים את המזגנים שלהם בעוצמה מקסימאלית ומקללים את הנהגים שלפניהם ואחריהם, אנשים חוזרים עם שקיות מהסופר ברחובות שטופי השמש ומקללים את הטייקונים, אנשים מנסים להוציא כסף מהכספומט ומקללים את שר האוצר ואת הבנקים, אנשים עושים מילואים ביולי-אוגוסט ומקללים את היתושים ואת הזבובים ואת המתנחלים ואת הערבים, אנשים יושבים מיוזעים כמוני מול המחשבים שלהם ומקללים באינטרנט את אלו שחושבים אחרת מהם. לאף אחד אין כוח לחשוב כשחם, הרבה יותר קל לשנוא ולקלל. כך נראה כור ההיתוך שלנו, כך נראית המדינה המפולגת והמסוכסכת ביותר בעולם המערבי. אולי הגיע הזמן להירגע ולהפעיל קצת את המזגן.

 

רשומות קודמות שכתבתי בנושא:

שוב חוזר הניגון – על האשליות שבנוגע לכפיית שירות לאומי על החרדים

על שוויון וחופש

Read Full Post »

לאחרונה נעשים ניסיונות להתניע מחדש את המחאה החברתית, במקביל לחילופי העונות, כאילו שמדובר באיזו שהיא תופעה שאמור להיות קשר בינה לבין מזג האוויר. ישנו וויכוח לגבי הצלחתה של המחאה הקודמת, אבל רק אלו שהיו נאיביים לחלוטין חושבים שהיא נכשלה לחלוטין; השיח הפוליטי במדינה השתנה, ולדעתי זה דבר טוב, למרות כל הפופוליזם שהיה מעורב בעניין. אבל סימן שאלה אחד מרכזי מרחף לו בשמיים, מעל ענני המחאה המתקדרים מעבר לאופק – מן פיל לבן שעומד בפינת החדר, והתומכים המושבעים מנסים להתעלם מקיומו. סימן השאלה הוא זה שמפלג את הציבור שיכול לשנות משהו במדינה, והוא זה שמנע מהמחאה החברתית לחדור עמוק יותר אל תוך הפוליטיקה.

במהלך ימי ההפגנות של השנה שעברה, רבים לא היו מודעים לקיומו של סימן השאלה. הייתה תחושה של שיתוף, של אחווה, של עולם חדש וטוב יותר. הייתה אופטימיות באוויר; אנשים צעירים מכל המעמדות בחברה דיברו על צדק, סטודנטים דיברו על צדק, עיתונאים דיברו על צדק, פוליטיקאים דיברו על צדק, לעזאזל – אפילו כלכלנים דיברו על צדק! הפילוג בין המחנות החל ברגע שהתברר שלאנשים שונים ישנן הגדרות שונות לגבי מהותו של הצדק הזה.

וכאן נכנס לפעולה סימן השאלה שלנו. הוא מופיע בסופו של המשפט הבא:

עבור מי המאבק?

 

דפני ליף הייתה עונה "כולנו", אבל אין כזה דבר, "כולנו". המדינה שלנו משוסעת וחצויה בכל כיוון אפשרי: דתיים לעומת חילוניים, יאפים לעומת סטודנטים חולמניים לקולנוע, מזרחיים לעומת אשכנזים, פריפריה לעומת תל אביב, שלא לדבר על ערבים לעומת יהודים – אין כזה דבר "כולנו". אולי היה, אי שם ב 1948, אבל כבר לא.

קבוצה גדולה מאוד של אנשים האמינה שהמחאה היא עבור מעמד הביניים, ונגד סחטנים למיניהם. לעומתם, קבוצה אחרת של אנשים, ייתכן שגדולה לא פחות, האמינה שהמחאה היא עבור המעמדות הנמוכים יותר, עבור העניים, ונגד אידיאולוגיה ניאו-ליבראלית. בתחילה שתי הקבוצות האלו לא חשבו שיש ביניהן סתירה של ממש, עד שהחלו להתפרסם המספרים, עד שהחלו להופיע הצעות החוק שבעקבות המלצותיו של טרכטנברג ופתאום כולם דיברו על הקריטריונים לדיור בר השגה ומעונות יום. אם הקריטריונים האלו מפלים לרעה אנשים שאינם עובדים, אז הם בעד מעמד הביניים, זוגות צעירים שעובדים ומתקשים לרכוש דירה בעצמם. אם הם קשורים למצב סוציו-אקונומי, שנות נישואים ומספר ילדים אז הם בעד המעמדות הנמוכים יותר, למשל החרדים שאצלם יש מצוקת דיור חמורה יותר מאשר בכל קבוצה אחרת במדינה. צריך לבחור, לכאן או לכאן.

ישנם נושאים שעלו בתקופת המחאה שהם יותר עבור "כולנו". למשל, קיצוץ ופיקוח על תקציב הביטחון שישים סוף לבזבוז העצום שמתרחש שם יכול לשחרר כספים שיעזרו לכל העשירונים. אבל גם כאן אנשים שתמכו במחאה ועובדים בתעשיות הביטחוניות עלולים למצוא את עצמם מפוטרים, ואחרים מפחדים מאיומי הרמטכ"ל בנוגע לאיראן ולסגירת אוגדות טנקים, והנה נעלם לו הקונצנזוס. אם בנוגע לתקציבי הביטחון קשה להשיג קונצנזוס, אז מה הפלא שנושאים כגון תפקוד וועדי העובדים החזקים (למשל – כל הסיפור סביב השביתות ברכבת ישראל) לחלוטין מפלגים את המפגינים של אוגוסט 2011?

 

זו הייתה הבעיה מלכתחילה: אנשים שלכאורה הולכים ביחד, לכאורה מפריחים את אותן סיסמאות לאוויר, לכאורה כועסים על אותו ראש ממשלה, אבל כל אחד מהם מתכוון לדברים שונים לחלוטין. אלו רוצים לרכוש דירה באזור גוש דן, ואלו רוצים זכויות לעובדי קבלן; אלו רוצים לפתוח את המשק ליבוא מחו"ל, ואלו רוצים ממשלה שתגן עליהם מהתחרות הגלובאלית ומפיטורים; אלו רוצים תחבורה ציבורית מתפקדת, ואלו רוצים לסגור את משרד האוצר, והיו גם אחרים שכל מה שרצו היה לשחרר את גלעד שליט. ככה לא בונים מחאה, ככה לא יוצרים שינוי, אלא רק בלגן. אם מה שאנחנו רוצים זה לשנות את המציאות, הגיע הזמן לדבר תכלס.

בתכלס, אנחנו מפולגים מדי. אין במדינה מספיק אנשים שיתמכו בהעלאת מיסים, ואין בה מספיק אנשים שיתמכו ביציאה מהשטחים, ואין בה מספיק אנשים שיתמכו בהפרטת הנמלים, ואין בה מספיק אנשים שיתמכו בשידור משחקי כדורגל ביום השואה. במקום כל הרעיונות הסותרים וכל הסיסמאות העמומות, יש לדבר על מטרות ברורות שניתן להשיג אותן, מטרות שניתן לגייס למענן ציבור רחב יחסית של תומכים. מנהיגי המחאה הנטועים עמוק בתוך השמאל הרדיקאלי התל-אביבי חייבים להכיר בכך שהציבור הרחב לא באמת מעריץ את מרקס ושלא ניתן ליישם כאן סוציאל דמוקרטיה שבדית, ואבירי השוק החופשי חייבים להכיר בכך שהציבור הרחב לא מוכן לוותר על וועדי העובדים שלו ועל הביטחון התעסוקתי בשביל יותר חופש ומחירים נמוכים. באמת שהייתי רוצה יותר חופש ופחות מיסים ומכסים, אבל מה לעשות, רובו של העם לא מסכים איתי לגבי העניין.

מדינות הן כמו ספינות ענקיות, שנסחפות בזרם מכוחה של אינרציה היסטורית וקהות חושים המונית; על מנת לשנות את הכיוון שבו הן שטות, נדרש כי קבוצה גדולה מספיק של אנשים תתעורר מקהות החושים ותחתור ביחד בכיוון חדש, כולם באותו הכיוון. התרוצצות סתמית בכל הכיוונים לא תשנה את המסלול.

 

האם ישנה מטרה ספציפית כזו, שסביבה קיים קונצנזוס גדול מספיק וניתן להעמידה במרכזה של מחאה רחבת היקף?

לדעתי כן: הפרדת דת ומדינה.

למרות הגידול בשיעורם היחסי של הדתיים באוכלוסייה החילוניים (והמסורתיים) הם עדיין הרוב כאן, הרוסים הם אוכלוסיה גדולה, הערבים אולי יתמכו גם הם, ואפילו חלק מהדתיים לא חושבים שצריך לכפות על נשים חילוניות ביקור במקווה לפני החתונה. נושאים כגון שוויון בנשיאת הנטל, תחבורה ציבורית בשבת, לימודי ליבה במוסדות החינוך החרדיים, וניתוק הרבנות ממוסד הנישואים מסוגלים לאחד ישראלים שלא יהיו מוכנים להסכים על שום דבר אחר, ובהחלט נכנסים לתוך ההגדרה של "צדק חברתי". הסיבה לכך שלא נעשות כאן רפורמות בעלות אופי יותר סוציאליסטי או קפיטליסטי היא חוסר הסכמה בתוך המערכת הפוליטית, בעוד שהסיבה לכך שהסטאטוס קוו בין דתיים לחילוניים לא משתנה היא כוחן של המפלגות הדתיות בקואליציה ביחס להתפזרותו של הציבור הרחב עקב נושאי ימין-שמאל אחרים.

בניגוד לסיסמאות על צדק, את המונח "הפרדת דת ומדינה" ניתן בקלות לפרוט לשורה של הצעות חוק ורפורמות שיכולות לזכות לתמיכת מפלגתו של ליברמן, מרץ, וכן חברי כנסת רבים מהעבודה, הליכוד וקדימה שינסו לרכב על הגל. מבחינה כלכלית, לימודי הליבה ותמריצי הילודה של החרדים חשובים יותר לעתיד כלכלת ישראל מאשר הריכוזיות במשק, מחירי הדיור, או זכויותיהם של עובדי קבלן. מבחינה חברתית, נושאים כגון הדרת נשים, זכויות הפרט, ושוויון לאוכלוסיה המוסלמית הם מהותיים לא פחות מאשר שאלות על גובה המיסוי של העשירון העליון. בסופו של דבר יכולה הפרדת הדת מהמדינה להביא לכתיבתה של חוקה, שתגדיר שורה של ערכים בסיסיים שרוב תושבי מדינת ישראל יוכלו להזדהות איתם. ישנם רבים שיתנגדו למהלך הזה, כמובן, ולא בטוח שיהיה ניתן להשיג הפרדה מוחלטת, אך כל התקדמות בנושא תהפוך את מדינת ישראל למדינה מעט יותר שפויה. גם המגמות הדמוגרפיות הקשורות לגידול באוכלוסיה החרדית לא יהיו כל כך מטרידות ברגע שכפייה דתית תהיה אסורה בחוק.

הפרדה בין דת למדינה תהיה שינוי עצום ואבן דרך בתולדות מדינת ישראל, ויותר חשוב מכך: זהו שינוי שניתן להשיג כיום, אך בעוד מספר עשורים המגמות הדמוגרפיות לא יוכלו לאפשר. אני בהחלט חושב שגם דתיים ומסורתיים מסוגלים לתמוך, או לפחות לא להתנגד, למרבית השינויים שמדברים עליהם בהקשר הזה. כל מה שצריך זה להתחיל לנוע באותו הכיוון, ביחד.

 

לא מזמן מלאו למדינה שלנו 64. מדינה קטנה, ומסובכת ברמות שקשה לתאר. ייתכן שהאנשים שהקימו אותה עשו את המקסימום שהם יכלו אז, בהתאם לאילוצים, אבל הם השאירו לנו עבודה בלתי גמורה. הם השאירו לנו מדינה שברירית, זמנית, שיסודותיה חלשים ועתידה מוטל בספק. אל תאמינו לתעמולה המיליטריסטית שליוותה את יום העצמאות, או לספרים המהללים את אומת ההיי-טק; צה"ל לא מסוגל לפתור את הבעיות הפנימיות שלנו בכוחות עצמו, והסטארט-אפים יתנדפו לאוויר ברגע שכמה אלפי אנשים יחליטו שנמאס להם ויהגרו לחו"ל. מדינת ישראל היא המדינה המערבית היחידה בעולם שעצם מהותה מוטל בספק, המדינה המערבית היחידה בעולם שעדיין לא החליטה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה.

בספרו "מדינת היהודים" כתב בנימין זאב הרצל:

"ובכן, כלום תהיה לנו לבסוף תיאוקרטיה? לא! … לא ניתן לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים. בענייני המדינה, עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומבחוץ".

אולי הגיע הזמן ליישם את העצה הזו (גם לגבי הצבא, כמובן).

Read Full Post »

clip_image002

בחוץ חם, וצעירים בבגדי ים מינימאליים משתרעים על החוף. אני מנסה לחפש ביניהם את יותם. הוא כבר בן 22 עכשיו וגולש גלים לא רע. ניסיתי להזהיר אותו מהכרישים הבוקר, הם נורא מפחידים אותי משום מה, אבל אותו זה מצחיק. ככה זה עם צעירים שגדלו כאן, אני מניח. בסופו של דבר אני קולט אותו, לצד החוף, מדבר עם שתי בחורות. מזלו שהוא ירש את המראה החיצוני שלו מאימא ולא ממני…

אני מחזיר את מבטי אל מסך הטלוויזיה התלוי על קיר הפאב הקטן. עכשיו תקופת בחינות, ויש לי זמן פנוי רב, מה שאי אפשר לומר על הסטודנטים שלי בפקולטה לכלכלה שבאוניברסיטת סידני. בכל אופן, הצלחתם בבחינה הקרובה היא לא הדבר העיקרי שמטריד אותי, וגם לא סיכוייו של יותם עם התיירות שבחוף. הדברים שאני רואה בטלוויזיה הם אלו שמטרידים אותי.

גם היום ערוצי החדשות הבין-לאומיים מדווחים בהרחבה על ההתרחשויות האחרונות בישראל. הפאב הקטן שעל החוף חביב במיוחד על ישראלים לשעבר, והבעלים (גם הוא ישראלי לשעבר) מכוון את הטלוויזיה ל CNN באופן קבוע מאז שהכל התחיל.

התמונות אינן קלות לצפייה.

אני רואה שלושה טנקים נוסעים בשיירה ברחובות מזרח ירושלים, בצילום תזזיתי שמישהו העלה ליוטיוב. טרטור מקלע נשמע ברקע, ואחד הטנקים מכוון את התותח שלו אל בניין סמוך ויורה. אני רואה חיילים משוטטים בין בתים לבנים עם גגות רעפים, בליבו של נוף פסטורלי. רבים מהקירות מחוררים מפגיעות מקלע, ומתחת מופיעה הכותרת: "הצבא הישראלי הצליח לכבוש מחדש את קריית טבעון, במחיר של אבדות קשות לאוכלוסייה האזרחית". אני רואה צעירים ערבים מיידים בקבוקי תבערה בהפגנה אלימה, ומזהה את רחוב ירושלים ביפו. גם כאן מגיעים עד מהרה המשוריינים, חורשים בשרשרותיהם את האספלט. אני רואה ראיון עם הרמטכ"ל הישראלי, "בעזרת השם עד סוף החורף אני מאמין שנצליח לדחוק אותם בחזרה אל הכפרים שלהם" הוא אומר. לראשו יש כיפה גדולה, ואת פניו מעטר זקן שחור ועבה.

clip_image004

רק אתמול דיברתי עם ההורים שלי. הקרבות לא הגיעו לראשון לציון, הם אומרים. בינתיים יש רק רקטות פעם – פעמיים בשבוע. הם שמחים על כך שהצליחו לאסוף את אחי הגדול ממעון הנכים שבו הוא מתגורר בשכונת גילה שבירושלים, לפני שהיא נכבשה על ידי כוחות האויב. הממשלה ממליצה להימנע ככל האפשר מנסיעות על כביש 1, אבל הם נסעו בכל זאת. הופתעתי לראות בשיחת הווידיאו שאבי החליט לגדל זקן, הוא אמר שזה משפר את הסיכויים שלו בלשכת הסעד. שוב הצעתי להם לבוא לפה, אפילו באופן לא חוקי, ושוב הם דחו אותי. בכל מקרה, כבר התחלתי לברר לגבי ספינות המבריחים מקפריסין. זה משעשע, איך פעם הגלו לקפריסין אנשים שניסו להעפיל לארץ בניגוד לחוקי המנדט הבריטי, והיום מנסים לעצור ישראלים שמנסים לברוח דרך הים לקפריסין ולבקש מקלט מדיני, בניגוד לחוקים שהעבירה הממשלה לאחרונה.

יוסי מגיע, מתיישב לצידי ומזמין משקה אלכוהולי אליטיסטי כלשהו שאינני מזהה את שמו. הוא עדיין עובד בכתיבה לעיתונים ישראלים, אם כי מרחוק עכשיו. רובם עיתונים מחתרתיים שלא זוכים לתפוצה רחבה, וכמה מהם אף הוכרזו כבלתי חוקיים.

"נו, מה חדש?" הוא שואל בעברית. כאן בפאב כולם מדברים עברית.

"הם הצליחו לכבוש בחזרה את קריית טבעון", אומרת תמי, בכירה בסניף האוסטרלי של פירמת הייעוץ מקינזי.

"מקום יפה", הוא אומר.

"היה מקום יפה", אני אומר.

"ומה עם באר שבע?"

"עדיין במצור", אומר ארז, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת סידני, שמצטרף גם הוא לשיחה.

הכתב מדבר על ניסיונות התיווך האמריקנים והסיניים, שעד כה לא מצליחים לעצור את האלימות בין הצדדים.

"תשמעו, אני מבין את הערבים, באמת. הטרנספר בכוח היה אחד הרעיונות המטומטמים ביותר בתולדות המדינה. אבל הלוואי שיפסידו" אומר ארז. אנחנו מהנהנים בהסכמה.

"לפני עשרים שנה צה"ל היה מנקנק אותם מבלי לחשוב פעמיים", אמרה תמי.

"לפני עשרים שנה צה"ל עדיין קיבל סיוע כספי קבוע מארצות הברית", אני אומר.

"היו גם הרבה יותר חיילים", אומר יוסי.

בטלוויזיה רואים את מפת מדינת ישראל, עליה מופיעים אזורי הקרבות העיקריים במלחמת האזרחים. מראיין מזכיר שמועות על טבח בעיר הבדואית רהט; שר הביטחון הישראלי מכחיש, ומזכיר בתגובה את הטבח שהתרחש בכרמיאל הנצורה לפני כחודש.

"תגידו", אני אומר לפתע, "אתם זוכרים את ההפגנות האלו שהיו בישראל לפני עשרים שנה?"

"אלו הפגנות?", שואל יוסי.

"נו… מתי זה היה, 2012? 2011?"

"אתה מדבר על ההפגנות של המילואימניקים ב 2018", אומרת תמי.

"לא, נו, לא אלו"

"אז על ההפגנות של החרדים ב 2021?", מציע ארז.

"לא, היו הפגנות יותר גדולות, לפני כן, ב 2011, בקיץ"

"אה, נו, המחאה החברתית", אומר יוסי, "אוגוסט 2011, ארבע מאות אלף איש, ההפגנות הכי גדולות של הציבור החילוני בארץ אי פעם".

"כן, אלו! אתם זוכרים על מה הם היו?"

"לא על התחזקות החרדים?", שאלה תמי.

"לא", אומר ארז, "אני די בטוח שזה היה משהו שקשור למחירי הקוטג'".

"מחירי הקוטג'?", אני מתפלא.

"כן, היה משהו כזה. מחירי הקוטג', מחירי הדיור בתל אביב, דברים כאלו", אומר יוסי.

תמי צוחקת, "כמה מיותר זה נראה עכשיו, בדיעבד…"

"כן", אני אומר, מדליק את האיי-פאד 18 שלי וגולש לוויקיפדיה. "טוב, אז זה היה נראה נורא חשוב להרבה אנשים". האחרים שוקעים בטלוויזיה, בזמן שאני סוקר בלוגים, פורומים, ועמודי פייסבוק שלי ושל חברי מלפני עשרים שנה. "וואו, ממש הדחקתי את כל התקופה ההיא", אני אומר.

"מה?", שואל ארז.

"למשל את מערכת הבחירות, עם יאיר לפיד, את כל הוויכוחים שניהלנו".

"אוי, לא סבלתי אותו", אומרת תמי. "מעניין איפה הוא היום".

"שמעתי שהוא בארצות הברית, כותב לאיזה מקומון", אומר יוסי.

"כולכם לא סבלתם אותו", אני אומר תוך כדי קריאה של כתבות ורשומות שונות. "למעשה, ההתקפות הגדולות ביותר על לפיד באו מכיוון הציבור החילוני-ליברלי, בעיקר תומכי מרץ ומפלגות השמאל. אני לא חושב שיש אדם בפוליטיקה הישראלית שנפתחו נגדו כל כך הרבה קבוצות פייסבוק [1]".

"הוא היה סתם עוד פופוליסט שלא עשה משהו משמעותי בחייו", אומר ארז. "עד היום אני לא מבין למה הוא חשב שיש סיכוי שמישהו יצביע עבורו. אני מתפלא שמישהו בכלל הצביע".

"אולי הוא היה פופוליסט, אבל הוא היה בין הפוליטיקאים והעיתונאים הראשונים שהתייחסו למגמות הדמוגרפיות של הערבים והחרדים בתור בעיה", אני אומר.

יוסי מניח את הכוס שלו על השולחן לאחר לגימה ארוכה. "הטענה הזו הייתה ונשארה גזענית. אנחנו לא יכולים לקחת קבוצת אוכלוסייה שלמה, להכליל ולטעון שהיא בעיה. זה בדיוק מה שלא היינו רוצים שאחרים יעשו לנו היהודים".

"כן, אני מניח שאתה צודק… ובכל זאת, אתה לא חושב שמדינת ישראל השתנתה באופן די דרמטי בעשרים השנים האחרונות?"

"כן, אין ספק שהיה שינוי"

"וממה הוא נובע לדעתך?"

יוסי שותק.

בטלוויזיה רואים את תוצאות ההפצצות על עזה, קילומטרים על קילומטרים של הריסות וילדים קטנים שבוכים.

"מה כבר יאיר לפיד היה יכול לעשות?", שואלת תמי, "לאסור עליהם להביא ילדים לעולם? הוא לא היה יכול לשנות כלום ממילא".

"אני לא יודע", אני עונה לה, " הוא דיבר אז על לימודי ליבה, על ביטול הפטור משירות צבאי, הורדת קצבאות ילדים, על שינוי שיטת המשטר. אני לא יודע אם זה באמת היה משנה משהו, אבל אם הוא היה זוכה במספיק קולות, אולי הוא היה מצליח להיכנס לקואליציה שהרכיב בנימין נתניהו לאחר מכן במקום ש"ס. בכל מקרה, הכרה בקיומה של בעיה היא הצעד הראשון בדרך לפתרון".

"אבל הוא בן אדם מעצבן, עלבון לאינטליגנציה", אומר ארז.

"אז מה? בבחירות אמורים להצביע לרעיונות, לא לבני אדם שהיית רוצה להיות חבר שלהם, או לכאלו שאתה מעריך את האינטליגנציה שלהם. בכלל, אינטליגנציה היא אובר-רייטד כשמדובר בפוליטיקאים".

הפרשן הצבאי הבכיר של CNN מעריך בטלוויזיה שהמלחמה יכולה לקחת עוד חודשים רבים, אם לא תהיה התערבות צבאית חיצונית כלשהי. "הכוחות הערביים מקבלים עזרה כספית משמעותית ממדינות ערב", הוא אומר, "בעוד שמדינת ישראל די מנותקת מהעולם. אפילו היהודים והנוצרים האוונגליסטים בארצות הברית כבר לא תומכים בה כפי שתמכו בתחילת הקרבות. קשה לי להאמין שצה"ל יפסיד, תודות לעליונות הטכנולוגית שעדיין יש לו, אבל ההשלכות יהיו די קשות, גם עבור הצד הישראלי". המראיינת מהנהנת בהבנה.

"תשמע, אני הצבעתי אז למרץ", אומר יוסי, כשהוא בודק רשומות בבלוג שלו מלפני עשרים שנה. "אין מה לעשות, ישבו שם אנשים הרבה יותר רציניים ואינטליגנטים מיאיר לפיד, עם ניסיון ויכולות".

"אני מניח שאתה צודק, אבל כל האנשים האינטליגנטים והרציניים האלו של מרץ היו עסוקים בסכסוך הישראלי פלסטיני או במתקפות על ליברמן ועל יאיר לפיד, ולא אמרו דבר על המגמות הדמוגרפיות או על שינוי שיטת המשטר. הנה, מצאתי את המצע שלהם", אני שולח לו את הקובץ, "הם מתחילים כמובן מהנושא הפלסטיני, לאחר מכן שלל נושאים חברתיים, זכויות אדם, צדק סביבתי, ורק בסוף כמה מילים לא מחייבות על דת ומדינה ואזכור כבדרך אגב של חוקה. שלל נושאים שהם כולם ללא ספק חשובים, חלקם אולי קצת שנויים במחלוקת, אבל אף אחד מהם לא היה באמת קריטי בראייה לאחור. ובעיקר, הם התנגדו לכל שינוי בשיטת המשטר שהיה יכול לתת יותר כוח לממשלה לבצע שינויים משמעותיים, כגון העלאת אחוז החסימה".

"הם התנגדו לכך בצדק", אומר ארז, "בבחירות שלאחר מכן הם לא עברו את אחוז החסימה".

"כן", צוחק יוסי, "אחרי שמחצית מהבוחרים שלהם החרימו את הבחירות כשוועדת הבחירות המרכזית פסלה את בל"ד מלהתמודד. אין ספק שההחרמה הזו הזיזה הרבה למנהיגי המערכת הפוליטית… בכל אופן, עוד לפני יאיר לפיד ניסה ליברמן להתניע את שינוי שיטת המשטר, וכולנו יודעים איפה הוא נמצא היום".

"האידיוט הזה", אומר ארז, "אם רק הוא היה מחכה עם ההפיכה הצבאית חמש שנים הוא היה היום ראש הממשלה ולא נמק בכלא".

"ייתכן שהמניעים של ליברמן היו חשודים, אבל לא המניעים של לפיד, ושל שלל אישים אחרים שדיברו על שינוי שיטת המשטר", אני אומר.

"יאיר לפיד היה סתם עוד חליפה ריקה ומזויפת", אומרת תמי. "אז מה אם הוא אמר כמה דברים נכונים? הבן אדם לא היה מסוגל לדבר שלא בסיסמאות, והציג את עצמו כנציג מעמד הביניים למרות מיקומו אי שם במאיון העליון ושלל קשריו עם בעלי הון כאלו ואחרים".

"ומה היו שאר חברי הכנסת וראשי המפלגות?", אני שואל, "חלקם הגדול כל מני אלופים לשעבר שרק המשיכו לאחר מכן לרפד את מערכת הביטחון בתקציבים שהיא איננה זקוקה להם, ולהפחיד את הציבור עם איומים צבאיים על מנת להסיח את דעתו מבעיות פנים, אסטרטגיה שתמיד הייתה נפוצה במזרח התיכון. והאחרים – שלי יחימוביץ', ציפי לבני, בנימין נתניהו – האם הם באמת היו פחות פופוליסטים מיאיר לפיד? יותר אינטליגנטים ממנו? לא, הם פשוט התבטאו פחות, ולכן ספגו פחות ירידות"

"הם היו יותר מנוסים", אומרת תמי.

"כן, ראינו איך הניסיון שלהם עזר בתקופות שבהן הם היו בשלטון".

"יאיר לפיד לא היה יותר ממשיח שקר", אומר יוסי.

"כן, גם את זה אמרו הרבה לפני 20 שנה, ולא הבנתי את העניין. מה יותר משיחי בלתמוך ביאיר לפיד בהשוואה לכל מועמד אחר שהיה אז? העובדה שהוא היה חדש בפוליטיקה? הוא לא באמת היה חדש, לא יותר מאחרים שקפצו אל הפוליטיקה מכיסאות גבוהים. אף אחד מהתומכים לא חשב שיאיר לפיד יעצור את ההידרדרות בוודאות מלאה, פשוט חשבנו שזה הסיכוי הטוב ביותר שקיים, גם אם מדובר בסך הכל בסיכוי של 10%. כמות השנאה שהופנתה כלפי יאיר לפיד מצד המחנה החילוני-ליבראלי הייתה פשוט מוזרה, ועד היום אני מתקשה להבין את מקורה".

בטלוויזיה משודרת כתבה אודות הפינוי של הריסות מגדלי עזריאלי, וטקס הזיכרון שנערך שנה לאחר הפיגוע הנוראי. ראש הממשלה מדבר, הוא אומר שבמקביל למלחמת האזרחים ממשלתו תמשיך לרדוף את חברי ה"בריגדה היהודית", המחתרת הדתית שביצעה את הפיגוע על מנת לזרז את הגעתו של המשיח.

"טוב, אין טעם לכל הדיון הזה עכשיו", אומר ארז.

"כן, זה די מיותר", אומר יוסי.

"מה שנעשה כבר נעשה", אומרת תמי.

והם צודקים.

 

בשנת 2032, הם צודקים.

 

אבל אנחנו עוד לא בשנת 2032.

 


 

הבהרות:

  1. איני יודע עדיין אם אצביע ליאיר לפיד או לא, אך לאור שלל המתקפות עליו ברחבי העולם הווירטואלי (למשל זו) הרגשתי צורך להגן עליו.
  2. איני חוזה עתידות, והתסריט המתואר כאן הוא רק אחד (קיצוני למדי) מתוך רבים שיכולים להתרחש. תסריט פחות קיצוני יכול לכלול בעוד 20 שנים מדינה שהיא בסך הכל קצת יותר דתית, ענייה ומפגרת ממדינת ישראל של היום (שהיא בעצמה קצת יותר דתית ומפגרת ממה שהייתה לפני 20 שנים, אבל השינוי הוא הדרגתי ובאמצע עלו לכאן מיליון רוסים חילוניים ואינטליגנטים, אז לא ממש שמנו לב). איני טוען גם שאני יכול לדעת את הסבירות היחסית של כל אחד מהתסריטים האפשריים.
  3. לעומת זאת, אני כן טוען שמכל הבעיות בפניהן עומדת מדינת ישראל, הבעיה החשובה ביותר היא השילוב הקיים באוכלוסיות מסוימות של שיעורי ילודה גבוהים, עוני, עוינות כלפי מוסדות המדינה, ערכים לא ליבראליים, וחינוך ברמה נמוכה שאינו מתאים לעולם המודרני. הערבים והחרדים אינם האויב, וסביר שנוכל להתמודד עם הבעיות הללו רק אם נעבוד ביחד איתם, אבל אסור לטמון את הראש באדמה.
  4. כל השמות ברשומה אולי בדויים לחלוטין ואולי לא, וייתכן שכל קשר בינם לבין המציאות הינו מקרי בהחלט.

[1] קבוצות הפייסבוק נגד יאיר לפיד – מדגם אקראי:

אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר

Read Full Post »

ביום ראשון השבוע אושר חוק חינוך חינם מגיל 3.

 התגובה הראשונית שלי, באופן מובן, הייתה חיובית.

יותם יהיה בן 3 בשנה הבאה, החקיקה שהממשלה מובילה תוזיל משמעותית את עלויות הגן שלו ותגדיל את הנטו שלנו בכמה אלפים טובים. אין בכך שום בשורה למשק בטווח הקצר: מדינת ישראל בסך הכל מעבירה תקציבי רווחה ממקום אחד (שבו אני לא נמצא) למקום אחר (שבו אני כן נמצא), וסביר שהיא תעשה זאת באופן הבלתי יעיל עד להדהים שבה היא עושה כל דבר כבר עשרות שנים, לאחר עיכובים של שנים ורבות ותוך שלל חילופי האשמות בין משרדי הממשלה, העיריות, האיגודים המקצועיים, וכו'.

אגב, מדינות צפון אירופה כבר למדו את הלקח שאנחנו עוד לא למדנו לגבי היעילות: למשל בשבדיה ישנה מגמת הפרטה של מערכת החינוך, כאשר הממשלה נותנת לאזרחים וואוצ'רים לרכישת חינוך ומשלמת לבתי הספר הפרטיים לפי מספר ההורים שפונים אליהם. בארץ, כמובן, הפרטה היא מילה גסה, ואף אחד אפילו לא מעז להציע רעיונות כאלו לגבי גנים או בתי ספר.

בכל אופן, השאלה החשובה איננה השינוי המיידי, אלא השפעתו על המגמות הדמוגרפיות ארוכות הטווח במדינת ישראל.

בגדול, ילדים זה טוב, ומדינות אירופה היו מוכנות בשמחה להתחלף עם שיעורי הילודה שלנו על מנת שמערכות הפנסיה שלהן לא יקרסו, כפי שצפוי בעוד עשור או שניים. הבעיה אצלנו היא שמדובר בילדים של אוכלוסיות מאוד ספציפיות, שבשכבות הגילאים הנמוכים כבר מהווים רוב. לפעמים מופיעות כתבות אופטימיות על כך ששיעורי הילודה של הערבים והחרדים נמצאים בירידה; אל תתנו להם לבלבל אתכם – אם שיעור הילודה של החרדים ירד מ 7 ילדים לאישה ל 6 ילדים לאישה ושיעור הילודה של הערבים ירד מ 5 ל 4 זה לא משנה יותר מדי, הם עדיין הולכים להיות הרוב כאן, יותר מהר מכפי שאתם חושבים. אפילו אם שיעור הילודה שלהם ירד מחר באופן דרסטי ויהיה זהה לשיעורי הילודה של החילוניים, רצוי לזכור שהילדים של היום כבר נולדו. לפי הסטטיסטיקות של ילדי כיתה א', גם במצב הזה החרדים והערבים (יחדיו) יהוו יותר מ 50% מהאוכלוסייה בעוד כמה עשורים (רצוי גם להזכיר שבתוך הערבים לבדואים יש את הפריון הגבוה ביותר, בעוד שלנוצרים ולדרוזים פריון נמוך יחסית).

טוב, אז השאלה שנשאלת היא איך החוק הנוכחי יתרום לעניין. התגובה האינסטינקטיבית של מרבית האנשים מתבטאת במאמר שפרסם אריאל רובינשטיין בעיתון הארץ: "רוב הנהנות מהמהפכה החברתית הזו יהיו משפחות מסורתיות מרובות ילדים, שלא ישנו במאומה את דרך חייהן המסורתית". כפי שכתבתי בעבר, סבסוד עלויות גידול ילדים הוא העברת כסף מאוכלוסיות שאין להן הרבה ילדים לאוכלוסיות שיש להן הרבה ילדים. כמו כן, סבסוד כזה תמיד יעזור יותר לשכבות העניות של האוכלוסייה בהשוואה לשכבות המבוססות של מעמד הביניים, המסוגלות לממן גנים פרטיים.

הבעיה היא שכאן התמונה הזו לא בהכרח נכונה. מכיוון שחברי וועדת טרכטנברג היו מודעים כולם לתהליכים הדמוגרפיים, הייתה לי תחושה שהם לא יכתבו המלצות הפוגעות בנושא זה. מקריאת המסמך שחיברה הוועדה עולה כי אותן אוכלוסיות עניות מקבלות הן ממילא מסובסדות היום. לפי הדוח:

מתוך כ 300,000- ילדים בגילאי 3-4 בישראל חל החוק על כ 105,000- ילדים בשנת הלימודים תשע"א (כ 35%- מהילדים) .החוק מיושם בצורה מלאה ביישובים או שכונות שעליהם חל צו חינוך חובה חינם או שלגביהם התקבלה החלטת מדיניות למתן פטור. במסגרת זו, נכללים יישובים בשתי הדרגות החברתיות כלכליות הנמוכות, יישובי קו עימות, שכונות שנכללות בפרוייקט שיקום שכונות, יישובי עדיפות לאומית ועוד. 115,000 ילדים נוספים ( 38% ) אשר חוק לימוד חובה אינו מיושם לגביהם, נמצאים בגנים המפוקחים על ידי משרד החינוך ועל כן זכאים לסבסוד בהתאם למבחני הכנסה.  יתרת הילדים, כ  80,000 (27%) נשארים בביתם או הולכים למסגרות פרטיות שאינן מפוקחות.

במילים אחרות – אין לכם מה לדאוג לחרדים, למתנחלים, וכנראה שגם לערבים. הם כבר מסובסדים. מי שלא מסובסד זה בעיקר החילוניים. על כן, בניגוד למה שרבים חושבים, ייתכן כי החוק יעודד ילודה דווקא בקרב החילוניים. כמובן, יכול להיות שאני טועה – למשל ייתכן שעל ידי קומבינות כלשהן הצליחו להוציא את היישובים הערביים מההסדרים האלו כך שהחוק אינו מיושם אצלם (במקרה כזה, אני מוכן להתערב שגם מהחוק החדש יצליחו להחריג אותם…).

למעשה, גידול בשיעורי הילודה של חילוניים הוא הדבר היחיד שיכול להציל את מדינת ישראל מעתידה העגום. מהיכרות עם בני גילי ועם הנעשה באירופה, אינני מאמין שגידול כזה הולך לקרות, למרות החוק החדש. מדינות אירופה, העשירות יותר מאיתנו, כבר ניסו לסבסד את עלויות גידול הילדים בכל דרך אפשרית מבלי להצליח לשנות את שיעורי הילודה המקומיים. אין מה לעשות, נשים וגברים מודרניים וליברליים רוצים לעבוד וללמוד ולטייל ולא לבלות את חייהם במרדף אחרי רביעיית צאצאים משתוללים. כמו כן, חילוניים משקיעים משאבים רבים יותר בילדיהם, ולא מוכנים שהמשאבים יתחלקו על פני כמות גדולה של ילדים. בכל מדינות העולם ישנו קשר ברור בין התמ"ג לנפש לבין שיעורי הילודה, כפי שניתן לראות בגרף הבא הלקוח מכאן, והקשר בין ילודה להכנסה מתקיים גם בתוך המדינות (לישראל שמור מקום מיוחד בגרף…).

אז מה קיבלנו כאן בסך הכל?

תוספת של כמה אלפי שקלים להורים במעמד הביניים, שתעזור לנו להעביר בנעימים את השנים שנותרו לנו עד שהשינוי הדמוגרפי יתחיל להיות מעיק מדי ונאלץ להגר למדינה אחרת. נו, גם זה לא רע.

Read Full Post »

  בימים האחרונים כותרות העיתונים חוזרות לדון בפערי ההכנסות בארץ, ולהציג גרפים המבוססים על נתוני ה OECD שהתפרסמו לאחרונה בנידון. בשבוע הקודם כתבות רבות דנו בנושא מקביל – פערי הציונים בין עשירים לעניים בארץ, שהם מהגבוהים בעולם.

חלק מהכתבות מנסות לקשור את המדיניות של הממשלה הנוכחית לעניין (בדרך מרומזת ועקיפה כמובן, כי אין באמת קשר, החלטות מדיניות לא משפיעות כל כך מהר), היותר אינטליגנטיות דנות בתקופה שבה ביבי כיהן כשר אוצר בתחילת העשור הקודם. המדיניות של ביבי כשר אוצר ככל הנראה תרמה קצת להגדלת הפערים, אבל התרומה המרכזית הייתה ונשארה הגידול באוכלוסיית החרדים והערבים.

לפי דוח העוני לשנת 2010 של המוסד לביטוח לאומי, 53% מהערבים ו 55% מהחרדים מוגדרים עניים. כ 70% מהמשפחות שלהן 5 ילדים ומעלה הן עניות. כמו כן, הדוח מספר לנו שחל דווקא שיפור במצב העוני אצל הקשישים, אצל משפחות חד הוריות, ושל העולים. אצל הערבים, לעומת זאת, חלה הרעה. האם מצאתם אזכור כלשהו בכלי התקשורת לכך שבתקופת כהונתו של ביבי נתניהו, הקפיטליסט המרושע, מצבם של הקשישים והמשפחות החד הוריות השתפר? אני לא מצאתי…

זהו הכשל המרכזי של הדיון הציבורי בנושא, שגובל בשקר גס: התקשורת מנסה לשכנע אותנו שאם רק נבחר בשלי יחימוביץ' מחר ונכפיל את תקציבי הרווחה, הפערים יחלו להצטמצם. ובכן, צר לי, אבל זה לא הולך לקרות. ההפך – הפערים האלו הולכים לגדול בשנים הקרובות. תוך עשור סביר שנעקוף את כל שאר מדינות ה OECD, בלי קשר למה שהממשלה תעשה או לא תעשה, בגלל שיעורי הילודה של החרדים והערבים כיום.

  האוכלוסיות הללו, המהוות לפחות מחצית מהעניים בישראל (בקרב הילדים השיעורים גבוהים הרבה יותר, והילדים האלו הם המבוגרים של מחר), חיות ביקום מקביל לזה שלנו, בארץ ישראל אלטרנטיבית. התרבות שלהם שונה, השפה במקרים רבים שונה גם היא, וגם כאשר הם בוחרים לעבוד הם משתתפים בשוק עבודה שונה. אין להם את אותם ההזדמנויות שיש עבור שאר האוכלוסייה. הסיבות לכך הן תרבותיות, מבניות (התמריצים לחרדים אינם מעודדים עבודה, מערכת החינוך שלהם אינה מכשירה את הצעירים לעולם המודרני), פוליטיות, וישנו גם עניין האפליה בתקציבים ובקבלה למקומות עבודה עבור הערבים.

הדיון הציבורי כמעט שאינו נוגע בבעיות האלו. רוב מכריע מבין הכתבות בעיתונות נוגעות למדינת ישראל הרגילה, זו שכולנו מכירים, ולא האלטרנטיבית, וגם כתבות העוסקות בפערים מציגות כל מני אימהות חד הוריות שמהוות רק כ 9% מהעניים, בזמן שהערבים מהווים 38% והחרדים 13% (מבחינת משפחות, לא מבחינת פרטים בודדים – שם לחרדים ולערבים נתח גדול יותר). למשל, בכתבה בלמה-נט על הנושא מוזכרים אם חד הורית שעובדת בניקיון, גבר עובד שמרוויח רק 5,000 ש"ח בחודש, ותושבת מרכז הארץ בעלת תואר ראשון שלא מצליחה למצוא עבודה כבר חצי שנה (אני יכול לנחש מה היא למדה). אם אלו היו העניים שלנו, העוני בישראל היה נמוך יותר מזה של נורווגיה.

גם אם הדיון הציבורי כן היה מתרכז בערבים ובחרדים, אני בספק אם היה ניתן לפתור את שלל הבעיות שמנציחות את קיומו של העוני באוכלוסיות אלו. במדינות אחרות בעולם מיעוטים אתניים נמצאים בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי כבר מאות שנים, וכמובן שהרבה יותר קל לעזור להם ולשפר את השוויון כאשר הם דוברים את אותה השפה כמו הרוב, וכאשר אין עוינות היסטורית בין הקבוצות כפי שישנה בארץ. הבעיות של הערבים והחרדים לא יכולות להיפתר על ידי עוד כסף, עוד תשלומי העברה, שכר מינימום גבוה יותר וכו'. אם ישנה דרך לשנות מהותית את הכיוון שאליו המדינה מתקדמת (ואני חושש שאין), היא דורשת שינוי עמוק בסדרי עדיפויות, מהפכה אמיתית, בסדר גודל של שינוי שיטת המשטר או כינון חוקה אפקטיבית. אני לא רואה שום סימן שמשהו כזה הולך לקרות. נראה שבכל הנוגע למהפכות ה"ישראלים החדשים" לא רואים הרבה מעבר למחיר הקוטג' ולהפלת ממשלתו של ביבי.

  בעוד עשור או שניים הילדים של היום יתבגרו. ילדיהם של הערבים והחרדים במדינת ישראל האלטרנטיבית ככל הנראה יהיו עניים כמו הוריהם, הם יהוו אחוז גדול יותר מהאוכלוסייה, וישראל תמשיך להידרדר בכל מדד הקשור לפערים. הילדים של מדינת ישראל הלא-אלטרנטיבית, זו שאני ואתם חיים בה, יאלצו לשאת בנטל או להגר למדינות אחרות בהמוניהם. מי שחושב שראש ממשלה כזה או אחר יכול לשנות את התחזית העגומה הזו ככל הנראה משלה את עצמו.

Read Full Post »