Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘צה"ל’

הערה: הרשומה הזו פורסמה לפני יומיים בבלוג המקביל שלי ב"הארץ", והפכה ויראלית למדי. בעקבות המגעים להפסקת האש שהתקיימו אתמול ושלשום קיוויתי שהיא תהפוך ללא רלוונטית, אבל לצערי זה לא קרה.


לא רואים הרבה אנשים שפויים בימים האחרונים. אני מטייל בארץ רחוקה, קורא חדשות מישראל, עובר על המאמרים, מתעדכן ברשתות החברתיות, מחפש אותם ולא מוצא.

איפה האנשים האלו שמסוגלים להבין מדוע רשתות תקשורת זרות מסקרות את המצב בעזה – היכן שאזרחים מתים בהמוניהם – באינטנסיביות רבה יותר מאשר את המצב בישראל, ובכל זאת חושבים שטוב שיש לנו את מערכת כיפת ברזל? היכן נמצאים כל האנשים שמסוגלים להרגיש עצב כאשר ילדים נהרגים ונפצעים ללא קשר למוצאם האתני של אותם הילדים, ולא מרגישים צורך עז ומיידי לדחוף את המשפט "אבל זה באשמת החמאס"? היכן מתחבאים כל הישראלים שיודעים שצה"ל הוא צבא מוסרי ושחייליו לא טובחים בפלסטינים להנאתם, ובכל זאת לא מאמינים לכל מילה שמוציא דובר צה"ל מפיו? איפה כל האנשים שמאמינים שגם הפלסטינים אשמים במצבם במידה רבה, ובכל זאת לא תומכים בסגירת אספקת החשמל לרצועת עזה כולה? היכן הם כל האנשים שלא בטוחים שניתן להגיע עם הפלסטינים להסכם שלום, אבל אינם חושבים שהאופציה החלופית היא מדינה שבה למיליוני אזרחים אין זכות הצבעה לרשות המחוקקת האחראית לחייהם? לאן נעלמו כל הגברים והנשים שמסוגלים להתעצבן באותה המידה גם על חנין זועבי וגם על דני דנון כשהם מדגימים בשידור חי עד כמה נמוך הרף התחתון לאינטיליגנציה בכנסת ישראל כיום?

האם נכחדו כל הישראלים שאינם בטוחים בעצמם? שלא חושבים שיש ברשותם פתרון יחיד ומושלם למצב שאליו נקלענו? שאינם מאמינים באמונה שלמה וודאית כמו ברזל מלובן באש שהם ורק הם צודקים וראש הממשלה והשרים והאלופים והפרשנים והמומחים וכל שאר אזרחי המדינה פשוט חלשים, טיפשים או לא החלטיים מספיק על מנת לעשות את הדבר היחיד הנכון? כל האנשים האלו שלא חיים בתוך תיבת תהודה אטומה לרעשים מבחוץ, שכל מה שניתן לשמוע בתוכה זה את אותם ההדים חוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב?

האם הם כבר ירדו מהארץ?

כי אני זוכר אז, כשעליתי על המטוס, בסך הכל לפני שבוע וחצי, שהיו די הרבה ישראלים שפויים. אני לא יודע בוודאות, אבל הייתי מעריך את מספרם בשישה או שבעה מיליון איש, אולי יותר. למשל, אני זוכר את נהג המונית שהסיע אותי לשדה התעופה. דיברנו על הנער הערבי שנרצח והנהג אמר שזה לא בסדר, והסכמתי, ושתקנו – כי לאנשים שפויים אין עוד מה לומר במקרה שכזה. להיכן נעלם נהג המונית הזה? אנשים לא שפויים היו אומרים לכם שכל הימניים כאלו, או שכל הדתיים כאלו, או שזה בכלל בסדר גמור ומגיע לכל הערבים למות, ומה אנחנו מתעסקים עם זה, ולמה אף אחד לא מדבר על סוריה, ובכל מקרה, כך או אחרת, זה מוכיח את זה שהם צדקו לאורך כל הדרך. האנשים השפויים לא חושבים שכל דבר שקורה מוכיח את צדקתם. בדרך ככלל הם פשוט שותקים בעצב.

אני לא בארץ עכשיו לצערי אז אני לא יכול לראות אותם, אבל אני מנחש שזה מה שהאנשים השפויים עושים כרגע – יושבים להם אי שם במרחק לא גדול מחדר מוגן, ושותקים בעצב. לפעמים אני רואה שהם מעלים איזה שהוא משהו לא קשור לפייסבוק, מנסים להסיח את דעתם מהמצב. מקשקשים על המונדיאל. אין להם משהו חשוב או חזק במיוחד לומר. הם לא נכנסים אל הויכוחים הפוליטיים כי הם לא בטוחים מהו הדבר הנכון לעשות. הם לא מתנגדים למבצע, אבל הם חוששים מתוצאותיה של כניסה קרקעית. הם מקווים שאלופי צה"ל יודעים מה הם עושים. הם היו רוצים להפיל את החמאס, אבל הם לא בטוחים שזה אפשרי או שהמצב ישתפר לאחר מכן. אולי הם אפילו מרוצים מההססנות של בנימין נתניהו. הם בעיקר עצובים, ושותקים.

הלוואי שזה לא היה כך.

הלוואי שהאנשים השפויים לא היו שותקים. הלוואי שהם היו קמים, ביחד, ויוצאים מהבית, ועומדים כגוף אחד, מיליונים רבים רבים של אנשים, מכל שכבות האוכלוסיה ובכל הגילאים, כנגד הקיצוניים מימין ומשמאל, ופשוט אומרים להם שיסתמו כבר את הפה כי נמאס לשמוע אותם חוזרים על אותן השטויות שוב ושוב, ואז הקיצוניים היו מבינים שהם בעצם מיעוט זניח, שהם אלו שלבד, ואז אולי הם היו קצת פחות בטוחים בעצמם, קצת פחות יהירים, קצת יותר צנועים… האם הקיצוניים בכלל מסוגלים להשתנות? אינני יודע, אולי חלקם היו שפויים פעם, אולי חלקם היו שפויים לפני שבוע וחצי.

הלוואי.

זה ככל הנראה לא יקרה. יש שיאמרו שהרוב השפוי בישראל בכלל איננו רלוונטי – כפי שהרוב השפוי בעולם הערבי לא היה רלוונטי בפיגועים במגדלי התאומים, כפי שהרוב השפוי בגרמניה הנאצית, ברוסיה הסטאלניסטית או ביפן האימפריאליסטית לא היה רלוונטי, וכך לגבי כל תקופה אחרת שבה קבוצה קטנה ונחושה של אנשים בטוחים בעצמם דרדרה מדינות שלמות לעבר התהום. גם אז הרוב השפוי והלא-בטוח בעצמו ישב ושתק בעצב.

יותם לא נראה לי עצוב בשיחות הסקייפ שניהלתי איתו ועם אמא שלו. הוא מסתגל. ילדים בני ארבע מסתגלים לכל דבר, הם לא זקוקים לכל הפסיכולוגים האלו שמנסים לדחוף להם. הם אופטימיים מטבעם.

לפעמים נראה לי שדווקא אנחנו, המבוגרים השפויים, זקוקים לפסיכולוגים או לפסיכיאטרים, שירשמו לנו איזה כדור שיהפוך אותנו לאופטימיים ושמחים ובטוחים בעצמנו כמו כל אותם אנשים לא שפויים שזועקים בקולי קולות את דעתם. אנחנו זקוקים למישהו שישכנע אותנו שלא השתגענו, שימנע מאיתנו להשתגע, שיגיד לנו שישנם עוד אנשים שפויים כמונו שפשוט שותקים בעצב ולכן לא שומעים אותם. מישהו שיבטיח לנו – כנגד כל הסיכויים – שיום אחד הילדים שלנו יוכלו לגדול במציאות שפויה יותר.

הלוואי.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

ועכשיו, לאחר שבוע של זיכרון ואבל, יש לומר זאת באופן מפורש: אנחנו חיים. אנחנו לא מתים. אני, אתם, האנשים שהולכים ברחוב, אנחנו כאן ואנחנו בחיים. אנחנו זוכרים את הנופלים, אנחנו מתגעגעים אליהם, אבל הם טמונים שם עמוק מתחת לאדמה בחשיכה הדוממת והשלווה, ואנחנו כאן למעלה, מעל האדמה, באור השמש, נאבקים עם החיים. במותם הם לא ציוו לנו את הצער והבכי ולא את החשיכה הדוממת, במותם הם ציוו לנו את אור השמש. מדינת ישראל לא נוסדה על מנת להילחם, על מנת להוות פס ייצור לגיבורים או על מנת להאדיר מכונות מלחמה משוכללות, אלא על מנת להוות בית לעם היהודי שבו הוא יוכל לחיות. אם תמצית נקמתנו ברוצחים הנאצים היא מטוס אף-16 החולף מעל אושוויץ אז עדיף שנסגור את העסק כבר עכשיו, נפרק את מדינת ישראל ונחזור לגלות. אם שיאו של יום העצמאות הוא בטקס צבאי, אז סימן שמשהו חשוב אבד לעם היהודי ב-66 השנים האחרונות: הפרופורציות. מטוס אף-16 הוא לא אומה משגשגת עם עתיד מבטיח, אלא חתיכת מתכת שעולה כמה מיליונים עם טייס בפנים. צבא הוא לא מדינה. צה"ל הוא לא ישראל.

זו הסיבה שבגללה החלטתי לפרסם רשומה כזו דווקא היום. ההתנגדות לרוח המיליטריסטית הכבדה השורה על מדינתנו לא צריכה להיות אקט מרדני-חתרני של אנשים שמחפשים תשומת לב, לא פונקציה של דעותיכם לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני וגם לא אקט אידיאולוגי עמוק המחייב שבירת כלים והשתמטות משירות צבאי. ההתנגדות הזו צריכה להוות את הבסיס לחברה אזרחית במדינת ישראל: חברה המקדשת את איכות החיים ולא את איכות המתים, חברה שבה אנשים נערצים הם אנשים שיצרו משהו, חברה שבה ילדים בגיל שמונה-עשרה עסוקים בפלייסטיישן, בתכניות טלוויזיה ובבני / בנות המין השני ולא מתאמנים במטווח. חברה שבה ביום העצמאות חוגגים את קיומה של המדינה ולא את קיומו של צה"ל. חברה שבה צבא הגנה לישראל הוא בסך הכל אחד מתוך שורה של גופים ממשלתיים עם מטרות מוגדרות שנדרש להשיגן בעלות סבירה, ולא הציר המרכזי שסביבו סובב כל דבר אחר.

ההתנגדות למיליטריזם היא חובתו של כל ישראלי הגון שאוהב את מדינת ישראל, שמעוניין בהמשך קיומה ושגשוגה. בימים אלו מתקיים המעבר בין שגרת המוות לשגרת החיים, שגרה שבמסגרתה אנחנו חייבים לפקוח את עינינו ולראות את מדינת ישראל כפי שהיא, ולראות גם את צה"ל כפי שהוא ולא כפי שמנסים למכור לנו אותו.

 

צבא ההגנה לישראל וצבא השוויון בנטל

בישראל ישנם שני צבאות: הראשון הוא צבא הגנה לישראל, והשני הוא צבא השוויון בנטל.

הראשון עוסק בהגנה על מדינת ישראל, ואילו השני מעסיק את חייליו במשימות מיותרות על מנת שחיילי הצבא הראשון לא ירגישו "פראיירים". הראשון כולל לוחמים קרביים, ג'ובניקים, חיילים סדירים, קצינים ונגדים משלל יחידות שהם באמת נדרשים על מנת להגן על המדינה, והשני כולל בעיקר ג'ובניקים ותומכי לחימה שעוסקים בייצור עבודה האחד עבור השני ואת הקצינים והנגדים שעסוקים בלנהל אותם ולטפל בהם. בצבא הראשון אנשים ברמה גבוהה מאוד עושים עבודת קודש קשה ותובענית, במקרים רבים ללא פרופורציה לתגמול שהם מקבלים, בזמן שהצבא השני כולל בעיקר אנשים (ברמה גבוהה או נמוכה) שמבזבזים את זמנם, וכל תגמול גדול מאפס עבורם הוא מיותר. בצבא הראשון חיילים סדירים מרגישים שהם תורמים תרומה אמיתית למדינת ישראל, בצבא השני הם רק סופרים ימים עד השחרור. הצבא הראשון הכרחי לשם הבטחת המשך קיומנו במזרח התיכון האלים; הצבא השני הוא בזבוז כספי ציבור בקנה מידה בלתי נתפס המיועד כולו לשמר בכוח את אשליית צבא העם. חומת סין הישראלית, אם תרצו, המפרידה בין איזו פנטזיה שיש לרובנו בראש לבין המציאות שבה אין שוויון בנטל, אין אחדות ואין סולידריות, מעולם לא הייתה ולעולם לא תהיה.

ישנם ישראלים שכל ניסיונם הצבאי התרחש במסגרת הצבא הראשון, אין להם הרבה מכרים ששירתו בצבא השני ולכן הם חושבים שהוא זניח. הם ככל הנראה טועים. במהלך שירותי הצבאי יצא לי לטייל הרבה, לחרוש את הארץ לאורכה ולרוחבה ולבקר במגוון רחב של בסיסים השייכים לחיילות שונים, ודעתי האישית המבוססת אך ורק על ניסיון מצומצם ולא מייצג זה היא שהצבא השני גדול לפחות כמו הראשון, אם לא יותר. האם דעתי הסובייקטיבית נכונה? אי אפשר לדעת. הצבא לא נותן לשום גורם חיצוני לגשת אל הנתונים הרלוונטיים, לחקור, לשאול שאלות. הכל חסוי, בשמם של הסולידריות והפחד משינוי.

יאיר לפיד, לצערי, רוצה דווקא להגדיל את הצבא השני. לא רק לשמר את האשליה, אלא אפילו להרחיב אותה בשמן של סיסמאות תלושות. נו, אז אם כבר מגדילים, למה שלא נהפוך את הצבא השני לגוף רשמי ונפרד מצה"ל?

נקרא לו בראשי תיבות "צש"ב", נכין עבורו סמל משלו, נמנה רמטכ"ל ואלופים שיהיו אחראיים על השגת השוויון בנטל, נקים עבורם מטה משלהם, בסיסים משלהם. מדי יום עצמאות יערכו טקסים מרהיבים בהם יוענקו עיטורי הצטיינות ליחידות שהצליחו לאמלל במידה יוצאת דופן את חייליהן וכך להגביר את מידת השוויון בנטל אל מול יחידות צה"ל שבאמת עובדות קשה. ככל שיגדל צה"ל – הצבא הראשון שעוסק בשמירה על בטחון המדינה – כך נצטרך להגדיל באופן פרופורציוני גם את צש"ב על מנת לשמור על השוויון בנטל, ולהשוות את תנאי השירות בו לתנאי השירות בצה"ל. למשל, לא תהיה ברירה אלא לפקח על יכולתם של חיילי צש"ב לקיים יחסים רומנטיים עם הג'ובניקיות בקריה, זה הרי לא הוגן להפלות לרעה את חיילי צה"ל שלהם הרבה פחות זמן פנוי ומגע עם חיילות בנות המין הנשי. ואם כבר, אז למה לאפשר לחיילי צש"ב לצאת הביתה כל יום? שיישנו בבסיס, באוהלים מוזנחים על איזו מדשאה. שיתעוררו עם הממטרות בבוקר. וכמובן, אם חס וחלילה תתרחש מלחמה עם הרוגים רבים לא תהיה ברירה אלא להתחיל להוציא להורג באקראי את חיילי צש"ב על מנת שהשוויון הקדוש בנטל יישמר…

העיקרון ברור, אני מניח. אין שוויון בנטל כיום ולא יהיה שום שוויון בנטל בעתיד. צבא השוויון בנטל נועד להיכשל, והדרך האפשרית היחידה להשגת שוויון בנטל היא הגדלת התגמול למשרתים שבאמת נדרשים – נגיע לזה בהמשך.

בניגוד לכמה מהפוליטיקאים שלנו אלופי צה"ל לא בנו את הקריירה שלהם על כתיבת טורים משעשעים לעיתון או על קשרים במרכזי המפלגות, ולא ייתכן שהם אינם מודעים לקיומו של צש"ב. לא ייתכן שמישהו שהגיע לתפקידי פיקוד בכירים בצה"ל לא היה באינטראקציה עם הבירוקרטיה של צש"ב, עם האנשים המשרתים בצש"ב. לא ייתכן שמישהו שהגיע לתפקידי פיקוד בכירים בצה"ל לא נאלץ לבזבז זמן וכסף על מנת לשלב ביחידות שתחת פיקודו חיילי צש"ב שהביאו לו יותר כאב ראש מאשר תועלת. הם מודעים, אבל הם לא עושים דבר מכיוון שלמרות ההתעסקות ההכרחית צש"ב לא עולה להם הרבה. זה על חשבון המדינה. מי יודע, אולי יום אחד תתרחש מלחמה כל כך נוראית שתדרוש גם את העסקת חיילי הצבא השני בקו החזית בתור בשר תותחים שקל לוותר עליו? איזה אינטרס יש לראשי מערכת הביטחון להיכנע לתכתיבי משרד האוצר, לוותר על משהו שכבר שייך להם? צש"ב שם, הוא כבר קיים, ולהם הוא לא מאוד מפריע.

אבל לנו צש"ב מפריע.

מדוע מדינת ישראל איננה נראית כמו מדינה אירופאית מתקדמת?

אני לא שייך לעדר המתלהם הזועק מכל פינה את זעקתו של מעמד הביניים ה"קורס" לכאורה. מעמד הביניים הישראלי לא קורס, הוא חי די טוב ביחס למצבו בעבר, וגם מדינות אחרות הן לא גן-עדן. ובכל זאת, התחושה שלפיה התשתיות הציבוריות במדינת ישראל מפגרות בהרבה אחרי מדינות מתקדמות אחרות היא לא תלושה מהיסוד, ומעוגנת בהשוואות בין לאומיות שנעשו לאחרונה (ראו כאן את הטבלה האחרונה ברשומה).

על פי נתוני קרן המטבע הבין לאומית עבור שנת 2013, התוצר לנפש בישראל, כשהוא מותאם לפי כוח קנייה, עמד על 34,770 דולרים לאדם. אנחנו במקום ה-25 בעולם לפי מדד זה. במקום ה-24 ניצבת פינלנד עם 35,617 דולרים, ומעליה צרפת (35,784) ויפן (36,899). במקום ה-26 ניצבת בחריין (34,584) ומתחתיה דרום קוריאה (33,189). למרות כל הדיבורים על בירוקרטיה, חוסר יעילות ופרודוקטיביות נמוכה, הפרשים די קטנים בסך הכל.

אבל בפינלנד אין שכר לימוד בהשכלה הגבוהה ויש פחות מעשרים תלמידים בכיתה בממוצע בבתי הספר התיכוניים, בצרפת יש ככל הנראה את מערכת הבריאות הטובה ביותר בעולם, ובטוקיו יש אולי את הרכבת התחתית הטובה ביותר בעולם. בסיאול יש את הרכבת התחתית השנייה באורכה בעולם שמתחרה עם טוקיו על תואר הטובה ביותר בעולם, ועד 2015 תהיה בה רשת WIFI חינמית שתכסה את כל העיר. על בחריין לא מצאתי שום דבר מעניין, אבל אני בטוח שגם להם יש דברים נחמדים. בישראל, לעומת זאת… ובכן, כולנו יודעים מה יש ומה אין במדינת ישראל.

ישראל מובילה על כל המדינות האלו במדדים כגון שיעור ההוצאה הממשלתית על ביטחון, ההוצאה על ביטחון לנפש וכו'. המדינה היחידה בעולם המערבי שמתקרבת למספרים הישראלים ועולה עליהם בחלק מהמדדים היא ארצות הברית, היכן שמלכתחילה התוצר לנפש גבוה הרבה יותר כך שהמדינה "יכולה להרשות לעצמה" לבזבז יותר על ביטחון מבלי לפגוע ברמת החיים היחסית. בנוסף לכל המדדים של ההוצאה הביטחונית, בישראל ישנו גם ההפסד הכלכלי הנובע משירות חובה שלא קיים בשום מדינה אחרת, כאשר מרבית צעירי ארצנו מבזבזים את זמנם ואת כספי הציבור במקום להתקדם בלימודים, לצבור ניסיון תעסוקתי ולשלם מיסים. הערכות של גופים שונים לגבי ההפסד הנובע מעניין זה נעות סביב העשרה מיליארד דולרים בשנה, כ-1.7% מהתוצר (ראו נייר עמדה של מכון ירושלים לחקר שווקים בנושא), ואלו ככל הנראה הערכות שמרניות.

על מנת להיות הוגנים ראוי להזכיר שאנחנו גם מובילים את העולם בפרמטרים שונים של חדשנות, כגון מספרי פטנטים או מאמרים מדעיים לנפש ומדדים אחרים בסגנון, אבל האם נושאים כאלו תורמים לאיכות החיים של כלל אזרחי מדינת ישראל? מה עם תשתיות ציבוריות? כבישים? רכבות? פארקים? WIFI בחינם? האם אתם זוכרים מהו הדבר הראשון שפקידי האוצר קיצצו בתחילת המשמרת של שר האוצר הנוכחי שלנו, כשהתגלה הגירעון התקציבי?

יש כאלו שתגובתם לנתונים היא "לביבי לא אכפת", או "זה בגלל שהממשלה משקיעה הכל בהתנחלויות". עניין של סדרי עדיפויות, זה הכל. מקריאה של טוקבקיסטים אקראיים ניתן לפעמים לקבל את הרושם שבנימין נתניהו מכהן כראש ממשלת ישראל בחמישים השנים האחרונות. כל עוד הציבור הישראלי ימשיך להאשים אנשים ספציפיים במקום לבחון את מערכת האילוצים שבתוכה הם פועלים, שום דבר חשוב לא ישתנה. תקציב הממשלה הוא משחק סכום אפס: כל דבר בא על חשבון משהו אחר. צבא השוויון בנטל הוא על חשבונכם, והקטנתו תאפשר הפניית כספים למטרות אחרות, בלי שום קשר לזהותו של ראש הממשלה המכהן, למידת ההשקעה בכבישים להתנחלויות או לתמיכה בתיאטרון הבימה.

ישנן סיבות אחרות רבות שבגללן החיים כאן גרועים יותר (או לפחות נדמה לנו שהם גרועים יותר), מאשר החיים בפינלנד, צרפת, גרמניה או בריטניה, אבל עיון בנתונים מעלה כי תקציב הביטחון הגבוה ובזבוז הכספים הנובע מהשירות הסדיר מהווים את אחת הסיבות המרכזיות לכך – ולא ברור עד כמה הם נדרשים ביחס לאיומים הביטחוניים על מדינת ישראל. צבא השוויון בנטל תקוע לכלכלת ישראל כמו עצם בגרון כבר שנים רבות, והגיע הזמן להשתחרר ממנו.

צעדים קטנים

בואו נדבר תכלס. איך מעלימים את צבא השוויון בנטל? האם זה בכלל אפשרי?

זה לא עניין פשוט. בשביל להעלים את צש"ב אנחנו צריכים לזהות אותו באופן מדויק. אם סתם נסגור חילות ויחידות אנחנו עלולים לפגוע בצה"ל, באותו חלק של הצבא שבאמת תורם לביטחון המדינה. האנשים המתאימים ביותר על מנת לזהות את צש"ב באופן מדויק הם מפקדי צה"ל, אך כפי שכתבתי אין להם שום תמריץ לעשות זאת. אז ניתן להם תמריץ.

השלב הראשון יעלה כסף אבל יהווה תרומה משמעותית לשוויון בנטל: הגדלה הדרגתית של משכורות של החיילים בסדיר, בכיוון שכר המינימום. השלב השני יחסוך כוח אדם שיתפנה לעבודה יצרנית, גם אם הוא לא יחסוך כסף באופן ישיר: הכללת המשכורות הללו בתקציב הביטחון, ומתן האפשרות החוקית לצה"ל להחליט שלא לגייס חיילים לסדיר. המהלך דומה למהלך שנעשה בעבר, כשהעבירו את עלות ימי המילואים מהביטוח הלאומי לצה"ל ולפתע הפסיק הצבא לגייס אנשי מילואים לחודש שמירות בשנה (מה שפגע קשות ביכולת השש-בש הלאומית). אלופי צה"ל עכשיו יאלצו לקבל החלטה האם להקצות משאבים יקרים ליחידות כאלו או אחרות, ומכיוון שבסופו של דבר כן אכפת להם ממצבה הביטחוני של מדינת ישראל יהיה להם תמריץ להפנות את הכספים לצה"ל ולא לצש"ב ולהתחיל לשחרר חיילים מיותרים.

אין שום צורך ברפורמות דרמטיות. הרפורמות יכולות להיות הדרגתיות, איטיות, להימשך על פני עשור או יותר. מה שחשוב זה העקביות. משכורות הסדירניקים יצמחו לאט, והשינויים המבניים של צה"ל ייעשו בהדרגה, על פי האיומים בשטח. שום תכניות חומש גדולות, שום הצהרות פופוליסטיות, שום "בום-וגמרנו", ללא מלחמות בין-משרדיות וללא שרי אוצר שקוטפים את התהילה. פשוט לנוע ביחד, בשותפות עם ראשי מערכת הביטחון, בהדרגה, בכיוון הנכון, ולתת לפתרונות לצמוח מלמטה, מהשטח, תוך כדי העבודה. לא בגלל שזה יקנה למישהו רווח פוליטי בטווח הקצר, אלא בגלל שזה הדבר הנכון לעשותו. ורצוי לעשות את זה עכשיו, כשמדינת ישראל נמצאת במצב מאקרו-כלכלי וביטחוני יציב יחסית, ולא במסגרת משבר כלכלי או צבאי עתידי שיחייב קבלת החלטות מהירה והיסטרית.

ההתנגדויות למעבר לצבא מקצועי

לפני שנצליח לגרום לקבוצת הלחץ החזקה ביותר במדינת ישראל לוותר על כוחה נדרש לשכנע את הציבור שהמהלך הזה הוא אכן הכרחי. כיום הציבור עדיין איננו משוכנע ברובו. לפי סקר שנערך על ידי מכון ירושלים לחקר שווקים בשנת 2010, כאשר נתבקש הציבור להביא עמדה ביחס לטענה כי "ישראל צריכה לשאוף למעבר לצבא של מתנדבים כמו בארה"ב ולהפסיק את גיוס החובה", 74% מהעונים לשאלה התנגדו לטענה.

ההתנגדות לעניין כוללת מספר טיעונים מרכזיים שראוי להתייחס אליהם.

1. צבא מקצועי יהיה קטן מדי

טיעון זה משתמש בטריק הרטורי של הליכה לקיצוניות. זו כמובן שטות, אין שום חוק טבע שאומר שבצבא מקצועי יהיו פחות טנקים, מטוסים או חיילי רגלים מאשר בצה"ל הנוכחי. זה עניין של החלטה. תקציב הביטחון הישראלי בכל מקרה יישאר גבוה בהשוואות בין לאומיות, והצבא הישראלי יישאר גדול ביחס למספר תושבי המדינה. צבא מקצועי לא חייב להיות קטן בכלל, ואפשר להמשיך לקיים את עתודות המילואים לשעת חירום בדרך שבה עושות זאת מדינות אחרות, כאשר חיילים סדירים יעברו רק טירונות בסיסית שאחריה רובם ישוחררו. רצוי להדגיש שוב שגם אם המהלך לא יוביל בסופו של דבר לקיצוץ בתקציב הביטחון הוא עדיין יתרום רבות למשק, מכיוון שצעירים רבים יוכלו ללמוד ולעבוד מוקדם יותר, לשלם מיסים ולתרום לכלכלת המדינה. המטרה היא לא בהכרח להקטין את צה"ל אלא לייעל אותו. כמובן שחלק מהותי מהתהליך הוא לאפשר בקרה חיצונית שתבחן דרך קבע מהו סדר הכוחות הדרוש לצה"ל לנוכח האיומים הקיימים והעתידיים, אבל איננו יכולים לדעת מראש מה יהיו תוצאותיה של בקרה שכזו.

2. צה"ל תורם לאחדות בעם, לשוויון בהזדמנויות וכו'

תופעות לוואי חיוביות לא יכולות להוות הצדקה מרכזית לקיומו של ארגון כלשהו – אין בכך שום היגיון. אם תופעות הלוואי מהוות את ההצדקה המרכזית, אז למה לא להקים ארגון חדש שעבורו הן לא יהיו תופעות לוואי אלא המטרה היחידה והמרכזית? מן הסתם ארגון כזה יוכל להשיג את אותן המטרות באופן יעיל יותר, הוא יהיה בנוי מראש על מנת להשיג אותן.

אבל האם התופעות האלו בכלל אמיתיות? האם ישנה אחדות במדינת ישראל? רק לפני שני עשורים רצחו פה ראש ממשלה, להזכירכם. חייל צה"ל לשעבר ששירת לצד חיילים חילוניים ושמאליים הוא זה שרצח אותו. האם מדינת ישראל יותר מאוחדת מאשר מדינות אחרות שאצלן אין צבא חובה? האם ישנה בכלל הטרוגניות משמעותית ביחידות של צה"ל? האם לא יהיה נכון לומר שביחידות מסוימות יש אחוז גבוה מאוד של דתיים, אחוז גבוה מאוד של עניים, אחוז גבוה מאוד של תל-אביבים או אחוז גבוה מאוד של קיבוצניקים? ומה עם החרדים והערבים? גם במצב הנוכחי חלק ניכר מאוכלוסיית המדינה כלל אינו מתגייס לצה"ל, ואחוזים בודדים משרתים במילואים בהיקף משמעותי.

ואם נניח שתרומה כלשהי לאחדות הלאומית קיימת, כמה עולה לנו התרומה הזו? האם היא שווה את המחיר? האם היא שווה כל מחיר? האם, לאור המחיר היקר, לא נדרש לפחות להראות באופן משכנע שהתרומה לאחדות אכן קיימת? האם מערכת החינוך הבסיסית איננה מספיקה על מנת להשיג את אותו האפקט? האם לא ניתן להשיג את האחדות בעם באמצעים זולים יותר? האם לא ניתן להשיג שוויון בהזדמנויות באופן יעיל וממוקד יותר על ידי סבסוד השכלה גבוהה או מורים פרטיים לעניים? האם הענקת קורס נהגי משאיות בחינם במהלך השירות הסדיר לעניים משפרת את השוויון בהזדמנויות, או שמא מדובר בהסללה של אוכלוסיות חלשות למקצוע אזרחי שאיננו מתגמל?

ואולי ההתנגדות הזו כלל איננה נובעת ממקום רציונאלי אלא ממקום רגשי, סוג של דיסוננס קוגניטיבי, הרצון להאמין שהסבל שאנחנו עברנו במהלך השירות הצבאי היה הכרחי וחשוב, הרצון שילדינו יחלקו איתנו את אותה החוויה, או פשוט מעצם כוחו של ההרגל.

3. העניים ילחמו עבור העשירים, לא נוכל להחזיק אנשים איכותיים בתפקיד

עניתי על הטיעון הזה באופן חלקי ברשומה הקודמת שכתבתי בנושא. מהסתכלות על צבאות מקצועיים אחרים בעולם, אין סיבה להאמין שהמצב ישתנה ביחס להיום. למשל, בניגוד לסטיגמה, בצבא האמריקאי לא משרתים צעירים עניים ולא משכילים מאזורים נידחים אלא צעירים שהפרופיל שלהם זהה לפרופיל של צעיר אמריקני ממוצע (ראו כאן).

במצב שבו צה"ל מציע שכר גבוה לחיילים קרביים ואפשרות לשחרור למי שאינו מעוניין בכך הצעירים שיבחרו בקריירה צבאית יהיו קודם כל צעירים שמאמינים שהם יהיו טובים בכך, בעלי כושר גופני גבוה, קור רוח תחת אש, צעירים שיתאימו למערכת ושהמערכת תתאים להם. והצעירים האלו יכולים לשרת בצה"ל גם חמש או שש שנים בתור לוחמים שאינם קצינים, למה רק שלוש? אם במקומו של גלעד שליט הייתם מציבים לוחם שבחר בלחימה בתור מקצוע עם ניסיון של ארבע שנים, האם לא ייתכן שהתוצאה של מתקפת המחבלים ביוני 2006 הייתה נראית אחרת? לא הייתם רוצים להחליף את דוד הנחלאווי בשוטר מקצועי בן שלושים שיודע איך להגיב לפרובוקציות של ילדים ועיתונאים?

החיילים המקצועיים יכולים להיות עשירים, עניים, קיבוצניקים, עירוניים, חילוניים ודתיים. צעירים שזקוקים כרגע לכסף על מנת לתמוך במשפחותיהם יעדיפו לחפש עבודה רגילה, מאותה סיבה שבגללה כיום רבים מהם עורקים מצה"ל או מנסים להשתחרר (וחלקם מוצאים את עצמם בבתי הכלא הצבאיים). הצבא המקצועי יאפשר להם להשתחרר מבלי לטרטר אותם. התאבדויות של חיילים סדירים, תופעה נרחבת ביותר שלא מקבלת את ההתייחסות הראויה לה בתקשורת, ייעלמו כמעט לחלוטין.

במקרה שתתרחש מלחמה "רצינית" נגד צבאות סדירים של מדינות זרות ממילא יהיה גיוס כללי של כל שכבות הגיל הרלוונטיות. כל עוד אין מלחמה כזו, השירות בצה"ל הוא לא באמת מסוכן ברמה שהופכת את החיילים הקרביים ל"בשר תותחים". מרבית החללים מהשנים האחרונות שנכללים במספרים המוצגים בימי הזיכרון נהרגו בתאונות דרכים, התאבדו או נפטרו ממחלות. צבא מקצועי לא יאפשר לעשירים להשתמש בעניים בתור בשר תותחים זול, אלא יאפשר לאנשים שמתאימים לתפקידי לחימה לקבל שכר הוגן על יכולותיהם ועל הסיכון שהם לוקחים על עצמם, ולאנשים שלא מתאימים לתפקידי לחימה לעשות דברים אחרים ומועילים יותר עם חייהם. בהחלט סביר להניח שמספר החללים יפחת משמעותית כתוצאה מרמה מקצועית גבוהה יותר.

למרות הטיעונים הנגדיים, מרבית הועדות שהוקמו בשנים האחרונות המליצו בדרך כזו או אחרת על הליכה בכיוון של צבא מקצועי וצמצום השירות הסדיר, ביניהן ועדת שפר מתחילת העשור הקודם, ועדת בן בסט (2006) וועדת ברודט (2007). המילים "צבא מקצועי" עדיין אינן נאמרות באופן מפורש בדוחות ובקרב מקבלי ההחלטות, אבל לפחות הכיוון הנכון ידוע להם.

צבא מקצועי איננו מספיק

הציבור עוד רחוק מלהיות משוכנע, אבל האמת היא שההתקדמות בכיוונו של צבא מקצועי איננה מספקת. על מנת למצות את פוטנציאל החיסכון נדרש ללכת צעד אחד קדימה: שקיפות בתקציב הביטחון ופיקוח אמיתי על המערכת. נדרשים אנשים חיצוניים לצבא שיוכלו להעריך האם התקציב באמת נדרש, ועדה בכנסת שיש לה אנשים משלה שאינם אנשי מערכת הביטחון עם גישה לכל הנתונים הנדרשים, עם יכולת ותמיכה ציבורית ורצון לשאול שאלות קשות, בדומה למוסדות הקיימים בכל מדינה מתוקנת אחרת.

כיום הלובי הביטחוני לא ירשה את קיומו של מנגנון כזה, והממשלה איננה חזקה ונחושה מספיק על מנת לכפות עליו את המנגנון. נדרש משהו נוסף. נדרשת תנועה שהמקור שלה יהיה פנימי, מתוך המערכת הביטחונית, ולא מחוצה לה.

נדרשת הקרבה.

מגש הכסף

חום יולי-אוגוסט 2006 היה כבד מאוד, כאשר כוחות גולני והצנחנים נכנסו לעיירה הלבנונית בינת ג'בייל במטרה להציל את כבודם האבוד של צה"ל וממשלת ישראל. כוחות החיזבאללה בעיירה היו גדולים, מאורגנים ונחושים יותר מכפי שציפו במטכ"ל. רב סרן רועי קליין, סמג"ד בגדוד 51 של חטיבת גולני, הוביל את חייליו באומץ בשטח קשה, בלחימה נגד אויב שהתמקם בעמדות עדיפות. כאשר נחת לצדו רימון שהשליכו אנשי החיזבאללה הוא לא היסס וזינק עליו, מקריב את חייו על מנת להציל את חייליו הסמוכים. שורה של מעשי גבורה נוספים, שהיתרגמו מאוחר יותר לשבעה עשר עיטורים, הובילה בסופו של דבר לניצחון צה"ל בקרב.

מעשהו של קליין היה ההתגשמות הפיזית של אתוס ההקרבה: האדם הבודד שבלהט הקרב מוסר את חייו באופן מודע ורצוני בתמורה להצלת חבריו למחלקה, משפחתו, מדינתו. זהו איננו מעשה מובן מאליו. הוא מנוגד באופן עמוק ליצר ההישרדות העומד בבסיס הפסיכולוגיה האנושית. נדרשים עבורו אימונים, משמעת עצמית, ומעל הכל – אמונה אמיתית בצדקת הדרך. המוכנות להקרבה עצמית היא אחד הגורמים שנתנו לצה"ל יתרון משמעותי על צבאות ערב כבר בשנת 1948, זהו "מגש הכסף" המיתולוגי שעליו נוסדה מדינת היהודים החדשה. לולא נכונותם הלא-רציונאלית של בודדים להקרבה עצמית לא היינו יכולים לקיים מדינה משגשגת בלב המזרח התיכון, או בשום מקום אחר לצורך העניין.

למעשה, הקרבת החיים היא רק מקרה פרטי וקיצוני של קטגוריה רחבה יותר, הכוללת כל מקרה של הקרבת האינטרס האינדיווידואלי העצמי למען שגשוגה של יחידה גדולה יותר. אלו יכולים להיות גם אזרחים התורמים כספים ומתגייסים למען המאמץ המלחמתי, עובדים המוכנים לירידה זמנית בשכרם על מנת לעזור למקום העבודה שלהם לצלוח בשלום משבר כלכלי, או חבר בארגון פשיעה השותק בחקירת המשטרה והולך בראש מורם לכלא על מנת שלא להפליל את שותפיו. אך בניגוד לסיכון חיים בעת קרב, סוגים אחרים של הקרבה לא זוכים בדרך כלל להערכה מיוחדת, עיטורי עוז ותהילת עולם. בדרך כלל מצפים מהמעורבים לקיים את ההקרבה בתור ברירת המחדל, כחלק מהחיים בחברת אנושית שבה כולנו משפיעים אחד על השני, והלחץ הוא על מי שסוטה מהנורמה. אך מה קורה כאשר ההקרבה נדרשת אך לא קיימת נורמה ולא קיים לחץ ציבורי משמעותי?

הקרב על תקציב הביטחון לשנה הקרובה כבר החל, ומאז פסח עיתונאי המחמד של צה"ל מפמפמים מאמרים מלאי עוז ותהילה על יחידות מיוחדות, כלי נשק מגניבים, קרבות היסטוריים וקצינים יפי בלורית ותואר המזהירים מפני קיצוץ התקציב. בינתיים לא נראה כל שינוי בהתנהגותם של הצדדים המעורבים. לא נראית שום נכונות מצדם של בכירי מערכת הביטחון, כולם קצינים קרביים שהיו מוכנים להקריב את חייהם למען המדינה, לבצע סוג אחר של הקרבה – להקריב את העצמאות התקציבית שלהם, להקריב שלל משרדים וחיילות מיותרים, ציוד, מבנים ואנשים – על מנת שלממשלה יהיה יותר כסף פנוי להשקיע בתשתיות, בריאות או חינוך.

אפשר להבין אותם.

אין שום תהילה בסוג השני של ההקרבה. אף אחד לא יכתוב עליך שירים, אף אחד לא יחלק לך עיטורים. חבריך הקרובים ישנאו אותך. אולי גם משפחתך הקרובה. העיתונאים והפרשנים יתארו את מעשיך ככניעה לפקידי האוצר, כחולשה. מאחורי גבך ידברו על בגידה, על סיכון עתידה הקיומי של מדינת ישראל. כאשר תסיים את תפקידך אף אחד לא יזכור אותך ואף אחד לא יבקש ממך להדליק משואה ביום העצמאות. בוויקיפדיה יופיעו אולי כמה שורות. יגידו שהיית שנוי במחלוקת. לך תדע, אולי באמת תפרוץ איזו מלחמה עוד כמה שנים, ולרמטכ"ל ולשר הביטחון יהיה נוח לנסות ולהפיל עליך את המחדלים העתידיים שלהם. אף אחד לא יגן עליך, אתה תהיה שם לבדך.

כאשר חדרו הרסיסים לגופו של רועי קליין וקרעו את איבריו הפנימיים גם הוא היה שם לבדו. זה היה הגוף שלו. אנחנו יכולים לחלק עיטורים ולמחוא כפיים מהצד, אבל בסופו של דבר גבורה אמיתית היא גבורתו של האדם הבודד, ואת המחיר הוא משלם לבד, הוא ומשפחתו הקרובה. אך עדיין, זו הקרבה שונה מאשר ויתור מרצון על כוחה של קבוצת הלחץ החזקה ביותר במדינת ישראל. רועי קליין אולי שילם את המחיר לבדו, אך הזיכרון שלו הוא טהור. ילדיו יגדלו בידיעה שאביהם היה גיבור. רועי קליין איננו שנוי במחלוקת.

מבין כל סוגי הגבורה, האומץ וההקרבה, הנדירה והקשה ביותר היא הגבורה השנויה במחלוקת: לעשות את הדבר הנכון למרות שאתה יודע שאחרים לא יבינו, שתהיה שם לבדך, שאפילו ההיסטוריה לא בהכרח תזכור אותך בחיוב. ביוני 1948, כאשר מנחם בגין סירב להיגרר למלחמת אחים בעקבות פרשת אלטלנה, הוא לא זכה לתהילה מיידית. רבים מחבריו פירשו זאת כחולשה, כניעה לבן גוריון ולממסד. הוא היה שנוי במחלוקת, אם כי נראה שההיסטוריה שפטה אותו לחיוב. שר הביטחון או הרמטכ"ל שירשה לכנסת להקים מערך פיקוח רציני וחיצוני על תקציב הביטחון, כפי שקיים בכל מדינה מסודרת, ככל הנראה לא יזכה אפילו לזה.

אך גבורה אמיתית איננה נובעת מהצורך באישור חיצוני או מרדיפה אחרי תהילת נצח, אלא משכנוע פנימי ועמוק שזהו תפקידך וזוהי אחריותך לעשות את הדבר הנכון אך ורק משום שהוא הדבר הנכון, ולהתעלם מהמחיר האישי שתשלם על כך. גבורה אמיתית נובעת מבני אדם שאינם מסוגלים לשקר לעצמם כשהם מביטים במראה. אין רבים כאלו.

קשה לי להאמין שמפקדי צה"ל אינם מודעים לקיומו של צש"ב ולכספים שניתן לחסוך על ידי חיסולו. אך האם הם יהיו מוכנים לוותר על כוחם הפוליטי לשם כך? על מעמדו של צה"ל כ"צבא העם"? האם הם יהיו מסוגלים להבין שצה"ל הוא כלי ולא מטרה העומדת בפני עצמה, ושהמטרה היא איכות החיים במדינת ישראל? ואם זו המטרה, האם לא ייתכן שצה"ל צריך להציב חסכון בתקציב הביטחון בתור יעד מרכזי, חשוב לא פחות מאשר שמירה על יתרון צבאי ביחס לאיומים העומדים בפני המדינה? ואם אכן זהו יעד מרכזי, האם מפקדי צה"ל באמת מסוגלים להביט במראה ולהגיד לעצמם שניתן להשיג את מלוא החיסכון האפשרי ללא פיקוח חיצוני וללא מעבר לצבא מקצועי? האם מערכת הביטחון הישראלית היא בסך הכל עוד קבוצת לחץ שנלחמת כנגד שאר קבוצות הלחץ על הקופה הציבורית על מנת לשמר את מעמדם ותנאיהם של חבריה, או שהיא מסוגלת להתעלות מעבר לכך?

שינוי אמיתי לא מתחיל בהפגנות ברחוב, בנאומים חוצבי להבות של פוליטיקאים או באנשים מחוץ למערכת שאין להם מספיק כוח וידע על מנת להשפיע עליה. שינוי אמיתי מתחיל עם אדם יחיד מתוך המערכת שמביט במראה שבביתו באחד הבקרים, מבין שהזמנים השתנו ושזו אחריותו לפעול בהתאם, ומחליט לעשות משהו בנידון מבלי לחשוב על המחיר האישי שישלם.

אחרי 66 שנות קיום, מדינת ישראל עדיין מחכה לגיבור מסוג כזה.

Read Full Post »

התגייסת לצה"ל בגיל שמונה עשרה. היית חייל טוב – עשית מה שאמרו לך, הגדלת ראש כשהיית צריך. חבריך למחלקה / משרד / טייסת אהבו אותך. המפקדים סמכו עליך בעיניים עצומות וקידמו אותך במהרה. עברת קורס קצינים או קיבלת דרגות נגד, וכשהגיע היום לעזוב את צה"ל הגעת למסקנה שחבל להפסיק לעשות משהו שאתה טוב בו. אז המשכת.

אתה עובד קשה, באמת. לא יושב ומשחק שש-בש כל היום. קורסים, שבתות, חגים. על הטיול לדרום-אמריקה ויתרת ברגע האחרון, כי בדיוק פרצה מלחמת לבנון השנייה והיו זקוקים לך. אחר כך כבר התחתנת והיו ילדים קטנים ולא היה זמן, אז המשכת לעבוד קשה. חברים ובני משפחה אומרים שאתה פראייר, אבל מעריכים את ההקרבה. יש משמעות לחייך, אתה לא סתם מייצר איזה צ'יפ של מחשב או מעביר כסף מכאן לשם. אתה תורם.

ואז, יום בהיר אחד, אתה מגלה שאתה פרזיט. שעיתונאים, טוקבקיסטים, מפגינים ובלוגרים טוענים שאתה מיותר. על סמך מה הם אומרים את זה? מה הם מבינים? חלקם היו בסך הכל ג'ובניקים עלובים שלא תרמו לצה"ל אפילו עשירית ממה שאתה תרמת. איך ייתכן שאתה עובד בממוצע 11 שעות ביום, בלי לגלוש בפייסבוק במקביל, ואתה מיותר? איך יתכן שההטבות שאתה מקבל מוגזמות, כאשר חבריך העובדים בהיי-טק מרוויחים פי 2 ממך?

אז אתה מתעצבן. טוב שיש לך את ראש ועד עובדי מערכת הביטחון ואת העוזר שלו שיכולים להגיב בשמך ולקבל כותרות בעמודים הראשונים. אבל אתה טועה, והם טועים ומטעים, מכיוון שהנטל האמיתי של תקציב הביטחון העצום של ישראל אינו משתקף באבטלה סמויה, בסגני אלופים שעובדים שעתיים ביום ומקבלים שכר עתק. הנטל הזה נסתר מעיניהם של האנשים שנמצאים בתוך המערכת, וזאת מכיוון שלמערכות בירוקרטיות גדולות יש חוקים משלהן – חוקים מוזרים הסותרים את ההיגיון הרגיל.

 

"אנשי הקבע עובדים קשה מאוד"

נורת'קוט פרקינסון היה היסטוריון וחוקר של המנהל הציבורי הבריטי. בשנות החמישים הוא בחן את הקשר בין מספר העובדים במשרדים במגזר הציבורי בבריטניה לבין מספר המשימות שהיה עליהם למלא, ונדהם לגלות את העולם הפרדוקסלי וההפוך של המגזר הציבורי שנתן השראה לחוקי פרקינסון המפורסמים. הוא גילה שאין כל קשר בין מספר המועסקים לבין מספר המשימות, וניסח עקב כך את החוק הראשון שלו:

1. העבודה מתרחבת עד לניצול כל הזמן שהוקדש להשלמתה

משמעות החוק היא כי מערכות בירוקרטיות תמיד ינצלו את המשאבים שניתנו להן עד תום על מנת לבצע את המשימות – אם יינתנו להן משאבים רבים יותר הן פשוט יבצעו את המשימות ביעילות פחותה יותר או ימצאו לעצמן משימות חדשות שלפני כן לא היה צורך בביצוען. פרקינסון ניסח עוד שני חוקים חשובים בעניין זה: 

2. פקידים תמיד מעוניינים להגדיל את מספר הפקידים הכפופים להם

3. פקידים מייצרים עבודה בעיקר אחד עבור השני

קחו למשל את "חיל החינוך והנוער", חיל הכפוף לאגף כוח אדם ובראשו עומד תת-אלוף. חיל החינוך שולח את זרועותיו ואת חייליו לתחומים רבים שאינם קשורים כלל למשימות המיידיות של צה"ל – מורות חיילות המלמדות בבתי ספר, מדריכים במוזיאונים, קליטת עלייה, שיחות מוטיבציה לתיכוניסטים, ופעילות יחצ"נית של הצבא שנועדה לחבב אותו על האוכלוסייה האזרחית. איני מכיר קצינים, נגדים או חיילים בחיל החינוך והנוער. בהחלט ייתכן שהם עובדים קשה מאוד. סביר שהם מאמינים שהם ממלאים פונקציה חשובה, מטרה לאומית ראשונה במעלה – אחרת הם מלכתחילה לא היו בוחרים בקריירה שבה בחרו. אבל כל זה לא סותר את היותם מיותרים לחלוטין. לא שאין בהכרח צורך במורות חיילות במדינת ישראל – זה פשוט לא התפקיד של מערכת הביטחון. היא לא מיועדת לכך. מערכות ציבוריות אחרות במדינה כוללות אנשי מקצוע עם ידע וניסיון שמתאימים יותר לתפקידים האלו, גם בדרג הביצועי וגם בדרג הניהולי. חיל החינוך והנוער הוא דוגמה קלאסית להתרחבותה של מערכת הבירוקרטית שמנה ועשירה לתחומים חדשים, על מנת להתאים את היקף המשימות להיקף המשאבים. העבודה התרחבה בהתאם להתרחבות המשאבים, על מנת שאף אחד חס וחלילה לא ישקול לקצץ את המשאבים, והיום נדמה לנו שאנחנו תלויים בעבודתו החשובה של חיל החינוך. אבל אנחנו לא.

ישנן דוגמאות רבות נוספות לכך. את שירותי הצבאי העברתי בחיל המשטרה הצבאית, ביחידה שהייתה אחראית על עבירות תנועה. התפקיד שאותו ביצענו היה זהה לתפקיד של משטרת ישראל: ניידות, מכמונות מהירות, דוחות לנהג מזדמן של ג'יפ סופה שנסע 20 קמ"ש מעל המותר או לסגן אלוף שדיבר בפלאפון תוך כדי נהיגה (באותה התקופה לרכבים צה"ליים היו לוחיות זיהוי שחורות, לא צהובות כמו היום). צה"ל רכש עבורנו עשרות ניידות משטרה ואופנועי משטרה חדשים. נאמר לנו שתפקידנו חיוני מכיוון שמשטרת ישראל נמנעת מלחלק דוחות לרכבים צבאיים. הרמה המקצועית של ילד בן 19 עם ניסיון של חצי שנה בתפקיד כמובן לא מתקרבת בכלל לרמתו של שוטר תנועה עם ניסיון של שנים רבות – שוטרים מנוסים מזהים עבירות מהר הרבה יותר, מסוגלים לבצע מרדפים באופן בטיחותי יותר, ומכירים את החוקים הרלוונטיים בעל-פה. במסגרת השירות יצא לי גם לצאת לשיתופי פעולה עם שוטרים אזרחיים, וראיתי ישר ששוטר אזרחי אחד בניידת נותן תפוקה רבה יותר בשעה מאשר ארבעה שוטרים צבאיים ביום שלם. ברוב הסיורים היו שלושה או ארבעה שוטרים צבאיים, ומרבית החיילים ביחידה כלל לא התעניינו בעבודת השיטור אלא בעיקר במיקום של הפסקת הצהריים הקרובה. עקב היתרונות לגודל ולניסיון מן הסתם היה הרבה יותר זול פשוט לקבוע פגישה עם מפכ"ל המשטרה ולבקש ממנו יפה להורות לשוטריו לאכוף את חוקי התנועה גם על רכבים צבאיים, אבל למה לעשות זאת כשיש מספיק תקציב להקמת משטרת תנועה פרטית?

אבל הבעיה לא מסתיימת כאן. בהתאם לחוק השלישי שציינתי, חיל החינוך וחיל המשטרה הצבאית מייצרים עבודה רבה גם עבור חילות אחרים – שלישות, לוגיסטיקה וכו'. צריך לקלוט את החיילים, למיין אותם, לטפל בהם, להאכיל אותם, לרכוש ציוד, לאחסן אותו, לשלוח אותו ממקום למקום, לגייס אותם למילואים, לשחרר אותם מהמילואים, לחתום על הפטורים שהחיילים מוציאים. אך חילות אלו לא נשארים חייבים, ומחזירים טובה. הם מספקים לחיל החינוך שלל עולים חדשים הדורשים קליטת עליה, ולחיל המשטרה הצבאית שלל צעירים מסכנים ולא מתאימים לשירות צבאי הממלאים את בתי הכלא הצבאיים. כל מחלקה נוספת, כל אגף נוסף וכל חיל נוסף מייצרים עבודה עבור המחלקות, האגפים והחילות האחרים. כאשר מחלקות גם מבצעות עבודה וגם מייצרות עבודה אחת עבור השנייה, ניתן להגדיל את העבודה לנצח.

וכולם עובדים נורא קשה! החיילים, המפקדים שלהם, הכלואים בכלא, כולם עושים שעות נוספות. מנקודת מבטו של מי שנמצא בתוך אחת מחוליות השרשרת, כולם נראים חיוניים לחלוטין – אם תוציאו את אחת החוליות השרשרת תישבר. איך חיל החינוך יוכל להסתדר ללא החיילים מהשלישות? מי יתפוס עריקים מחיל הלוגיסטיקה אם לא שוטרים צבאיים? אבל הם כולם חיוניים לחלוטין רק מכיוון שהם מייצרים עבודה אחד לשני, או מבצעים ביעילות נמוכה עבודות שמערכות ציבוריות אחרות יכלו לבצע טוב יותר ובמחיר זול יותר. נסו להעלים את השרשרת כולה, ולפתע תגלו שצה"ל מסוגל לנצח את מה שנשאר מצבא סוריה, לתקוף את הכורים הגרעיניים באיראן ולשלוט באוכלוסיה הפלסטינית בו זמנית גם בלעדיה.

עוד לא דיברתי כאן על גובה השכר. גם זה ספין. מה זה משנה מהו גובה השכר של אנשים שהעבודה שהם מבצעים מיותרת? מתחת לממוצע, מעל הממוצע, מה זה חשוב? כאשר העבודה עצמה היא מיותרת, כל שכר הגדול מאפס הוא בזבוז. במערכת הציבורית פשוט לא ניתן להסיק על מידת התועלת של גוף בירוקרטי כלשהו לפי המאמצים שמשקיעים אנשיו בעבודתם, או לפי שכרם. זה לא עובד ככה. הפרזיטים כלל אינם נראים כמו פרזיטים, אינם מרוויחים כפי שהיינו מצפים מפרזיטים להרוויח, והם עצמם לעולם לא יוכלו להבחין בכך שהם מיותרים, לא יעילים או אשמים במשהו. רק מי שמסתכל מבחוץ מסוגל לראות זאת.

 

"צריך אנשים טובים בצה"ל"

בואו נעבור להרד-קור: מודיעין, שריון, גולני. האנשים שבאמת מסתכלים לאויבינו בלבן של העיניים, באופן ישיר או עקיף. טיעון נפוץ אומר שהאנשים האלו צריכים להיות טובים. מה זה טובים? הכי טובים. אם באזרחות איזה מהנדס גרוע בונה גשר גרוע מה כבר יכול לקרות? כמה אוסטרלים יפלו למי הירקון. חבל, אבל לא נורא. אבל אם המהנדס הזה היה מפקד על אוגדת טנקים במלחמת יום הכיפורים, בחזית רמת הגולן, איך הייתה משתנית ההיסטוריה של מדינת ישראל? אנחנו זקוקים לאנשים הטובים ביותר בצה"ל, מכיוון ששם איכות כוח האדם היא עניין של חיים ומוות בקנה מידה היסטרי, היסטורי, לאומי. כמובן, על פי המצופה ממערכת בירוקרטית רעבה לתקציבים הטיעון הזה עד מהרה מורחב על מנת להכיל כל איש קבע בצה"ל, והופך למגוחך לחלוטין.

חשוב להבהיר: במידה וחיל האוויר יידרש לתקוף באיראן, בהחלט הייתי רוצה שהמטוסים יאוישו על ידי אנשים שהם במאיון העליון של התפלגות הכישורים בדורנו. במידה והחיזבאללה יחליט לתקוף, בהחלט הייתי רוצה שהסיירות המובחרות שישלחו על מנת להתרוצץ בין הבונקרים המוסווים בהרי לבנון יכללו את יפי הבלורית והתואר, בעלי פסיכומטרי בשמיים וכושר גופני עילאי. אבל האנשים האלו מהווים חלק זניח לחלוטין מכוח האדם הצה"לי.

מרבית אנשי הקבע בצה"ל אינם עוסקים בעבודה קריטית – גם אלו מביניהם שאינם מהווים חלק משרשראות מיותרות כמו זו שתיארתי קודם לכן. היתרון הטכנולוגי של צה"ל, למשל, נובע ברובו מאנשים שנמצאים מחוץ לצבא, במפעלים כגון רפא"ל, התעשייה האווירית ועוד. חלק לא קטן מהיתרון מגיע בכלל מחברינו הטובים בארצות הברית, שמהם צה"ל רוכש את מרבית הטכנולוגיות שלו (מכיוון שכספי הסיוע האמריקנים מותנים בכך). מהנדסים המועסקים בקבע לא מפתחים טילים או מזל"טים חדשים בכוחות עצמם, אלא נמצאים ברובם על התפר שבין המהנדסים האזרחיים שמפתחים אותם לבין היחידות הצה"ליות הזקוקות לטכנולוגיות. אם נניח שקיים מהנדס מוכשר ויצירתי בצורה יוצאת דופן, שבנה בכוחות עצמו מזל"ט מגרוטאות כשהיה ילד בן 7 ומאז החליט להקדיש את כל חייו למחקר על טכנולוגיות צבאיות – האם לא עדיף עבור ביטחון מדינת ישראל להציב אותו ברפא"ל? התרומה שלו שם תהיה משמעותית יותר מאשר בצה"ל.

אך הבעיות עם הטיעון הנ"ל רחבות הרבה יותר. אם נניח שאותו מהנדס לא מתעניין במיוחד בטכנולוגיות צבאיות, האם תרומתו למדינת ישראל בחברת אינטל או אמדוקס תהיה פחותה יותר? האם עוצמתו הרצויה של צה"ל היא באמת אינסופית? האם לא ייתכן שהעברה של כמה מיליארדי שקלים וכמה אנשים איכותיים במיוחד ממערכת הביטחון למערכת הבריאות תשפר דרמטית את איכות חייהם של אזרחי המדינה? ואיך בכלל ניתן לבדוק משהו כזה, כשמערכת הביטחון מסרבת לאשר גישה לנתונים אודותיה לאנשים מבחוץ?

זו בכלל לא הבעיה האמיתית. מחסור בתקציבים הוא לא מה שמפריע לצה"ל למשוך אנשים איכותיים לתפקידים שבהם באמת נדרשים אנשים איכותיים, מה שמפריע הוא משכורות אחידות (פחות או יותר, אם נניח לרגע בצד את הקרביים) – הסידור שלפיו סא"ל בתפקידי מטה ירוויח שכר דומה בחיל המודיעין או בחיל השלישות, הסידור הקובע כי בראש כל חיל חייב לעמוד תא"ל, המבנה ההיררכי הנוקשה. אם היה ניתן לשלם לאנשים על פי חוזים אישיים הצבא היה יכול למשוך למספר תפקידים קריטיים את הטובים ביותר, ולא היה צורך עקב כך להעלות את המשכורות במקומות שבהם אפשר גם להסתפק באנשים בינוניים וסבירים (ואף למטה מכך, אם נודה באמת).

 

 

מדוע כל מה שכתבתי לא משנה כלל

התגייסת לצה"ל בגיל שמונה עשרה. היית חייל טוב – עשית מה שאמרו לך, הגדלת ראש כשהיית צריך. חבריך למחלקה אהבו אותך. המפקדים סמכו עליך בעיניים עצומות, וקידמו אותך במהרה. עברת קורס קצינים, סיימת בהצטיינות, וכשהגיע היום לעזוב את צה"ל הגעת למסקנה שחבל להפסיק לעשות משהו שאתה טוב בו. אז המשכת, והגעת עד הסוף, והפכת לרמטכ"ל או שר ביטחון.

את אשתך פגשת בצבא. אולי היא גם קצינה בכירה. ילדיך קצינים. כל חבריך קצינים ונגדים. אתה גר באחת השכונות ששווקו לעמיתי "חבר", אז השכנים שלך גם הם קצינים ונגדים. ההורים של החברים ובני הזוג של הילדים שלך הם קצינים.

אתה בעצמך בחור טוב, באמת. אתה יודע שתנאי הפנסיה בצה"ל שערורייתיים, אפילו התנאים של הצעירים שהצטרפו אחרי 2004. אתה יודע שעלות הפנסיות הללו צפויה לצמוח בקצב גבוה יותר מהתוצר של מדינת ישראל עד 2032, מה שאומר שחלק גדל והולך מתקציב המדינה יידרש על מנת לממן אותה. אתה יודע שזה יבוא על חשבון דברים אחרים – גם על חשבון הוצאות ציבוריות אחרות כגון חינוך או בריאות, וגם על חשבון רכישת טכנולוגיות לחימה חדשות וציוד הכרחי. אתה יודע שאתה יכול להשפיע על המספרים, כפי שכותב שאול אמסטרדמסקי במאמרו שבקישור הקודם. אתה יכול להגדיל את שיעור ההפרשות לפנסיה, אתה יכול לצמצם את הטבת פנסיית הגישור התקציבית. אתה יכול לשנות את גיל הפרישה. אם בצי האמריקני אדמירלים עדיין יכולים להביא תועלת בגיל 79, אז גם בצבא הישראלי קצינים בכירים יכולים לשרת בתפקידי מטה בגיל 65.

אבל אתה לא תעשה את זה. אלו החברים שלך, השכנים שלך, הילדים שלך. איך תוכל לחזור הביתה מהעבודה כל יום ולהסתכל להם בעיניים? זה לא יקרה. מישהו צריך לכפות עליך את הרפורמות הנדרשות מבחוץ. מישהו שאינו חלק מהמערכת. מישהו שלא יצטרך להביט ישירות בעיניהם הכועסות של האנשים שיפגעו – והם יכעסו בצדק, מכיוון שהם לא אשמים בכלום. המדינה תיאלץ להפר הבטחה לא-כתובה שהיא העניקה להם. האשמים האמיתיים הם אלו שבנו את המערכת הזו מלכתחילה, ורובם מן הסתם כבר הלכו לעולמם (זה המצב הנפוץ בכל הבעיות החשובות באמת, אגב – מחסור חמור באשמים אמיתיים שאפשר לכוון אליהם בפשטות את חצי הביקורת).

באקלים הפוליטי הנוכחי, אין מי שיכפה עליך את הרפורמות הנדרשות מבחוץ. הפוליטיקאים רוצים להיבחר מחדש, הם לא יתעסקו עם זה. פקידי האוצר חלשים מדי. עיתונאים זקוקים למקורות הצבאיים שלהם מתוך המערכת, ועל כן רק מעטים מהם יצאו נגדה. כל מה שאתה צריך על מנת לשמור על הסדר הקיים ועל מעמדם הכלכלי של חבריך הוא טיעון נגדי מנצח – ואולי אפילו שניים. "אנשי הקבע עובדים קשה מאוד!", אתה תגיד. "רק מפקדים איכותיים שזוכים לתגמול הוגן יבטיחו עמידה ביעדים", תוסיף לאחר מכן. והמקהלה תהנהן בראשה, כי אכן נראה שיש היגיון העומד מאחורי הסיסמאות הללו. הכלבים המעטים ינבחו, השיירה תמשיך לנסוע הלאה, המדינה תמשיך לקרטע על פי המקצב הרגיל, ואין חדש תחת השמש.

 

הערה:

הרשומה הנ"ל היא ככל הנראה הרשומה הנצפית ביותר שלי אי פעם לאחר שפורסמה במקור באתר הארץ, והיא אפילו הובילה אותי להופעה חביבה בתכנית של לונדון וקירשנבאום (אני מדבר מדקה 13 עד 19 בערך). מרוב התעסקות עם התגובות שם כמעט שכחתי לפרסם אותה כאן… עם הקוראים הסליחה.

Read Full Post »

בין כל שאיפות האדם המערבי המודרני, השאיפה לשוויון היא ההרסנית ביותר.

השאיפה לשוויון הרסנית מכיוון שהיא מייצרת אויבים. חייב הרי להיות שם מישהו בצד השני של המאזניים, מישהו שבו אנחנו רוצים לפגוע. בעוד ששאיפות כגון חופש, הגשמה עצמית או עושר גשמי מתמקדות פנימה בכיוונו של הפרט, השאיפה לשוויון ממוקדת החוצה, מהפרט אל החברה הסובבת אותו. אדם יכול לממש שאיפות לחופש ועושר גם מבלי לפגוע באחרים, מכיוון שהמשחקים האלו הם לא "משחק סכום אפס", אך שאיפה לשוויון לא ניתן לממש באופן כזה. השאיפה לשוויון מובילה בהכרח לפגיעה באחרים, מעצם מהותה. השואפים הם מן הסתם אנשים שמאמינים שהם בצד השלילי של כף המאזניים, אולי אפילו בצדק, והם מעוניינים לפגוע באחרים או לכפות עליהם משהו על מנת להעלות את עצמם מעט למעלה.

השאיפה לשוויון הרסנית מכיוון שהיא סותרת את הטבע, במובנו הרחב ביותר. הטבע לא יצר אותנו שווים – לא רק במובן הביולוגי, אלא גם במובן הסביבתי. כל אחד מאיתנו נולד עם סט כישורים שהונחלו לו באופן גנטי, בסביבה מסוימת שמסוגלת להעניק לו יתרונות או חסרונות, ולאורך חיינו המזל האקראי פוגע בנו לטובה או לרעה ומשפיע על המיקום שלנו באותו גרף דמיוני של שוויון. בעוד ששאיפות אחרות ניתנות להשגה במידה משביעת רצון, השאיפה לשוויון לעולם לא תגיע לידי מיצוי. לעולם לא יהיה שוויון בנטל, בשום נטל. גם כיום ישנם אנשים שמשרתים בתור קרביים וג'ובניקים, ובתוך הקרביים יש כאלו שמשרתים בנ"מ וכאלו שמשרתים בשריון, ובתוך אלו שמשרתים בשריון יש את אלו שבמקרה נפלו על מלחמה כזו או אחרת שהתרחשה בתקופת שירותם וכאלו שלא, ובלהט הקרב ישנו הפגז שנחת דווקא בנקודה מסוימת ולא בנקודה אחרת… זה לא נגמר, זה לא יגמר. אין שוויון, מעולם לא היה, ולעולם לא יהיה. ושאיפה שאיננה ניתנת למימוש היא הרסנית, מכיוון שהיא מובילה את האוחזים בה למצב קבוע של תסכול.

 

לעולם לא תתרחש במדינת ישראל כפיה של שירות לאומי או צבאי על הערבים והחרדים באופן שיספק את העדר הגועש ונוהם בזעם בימים האחרונים, מאז פירוקה של וועדת פלסנר. זה לא יקרה. במדינת חוק דמוקרטית לא ניתן לכפות על 30% (או יותר, תלוי איך סופרים) מהאוכלוסייה שנתיים-שלוש של עבדות מודרנית על מנת לרצות את ה 70% האחרים. אין מספיק שוטרים, סוהרים, ובתי סוהר על מנת לאכוף משהו בסדר הגודל הזה. חברי הכנסת יודעים את זה, אלופי צה"ל יודעים את זה, השרים יודעים את זה, ובכל זאת כולם ממשיכים עם הקשקשת בניסיון להטות את העדר לטובתם. ומי בראש העדר? השמאל, המניף בידו האחת שלטים בעד הדמוקרטיה, בעד הגנה על מיעוטים ונגד תנאי העסקה פוגעניים של עובדי קבלן, ובידו השנייה אוחז שלטים התומכים בשעבודו של ציבור שלם למערכת בזבזנית ומיותרת בשם עקרונות ילדותיים של נקמנות – תוך התעלמות מכך שיכולים להיות פתרונות אחרים למצב הנוכחי (שהוא בלי ספק לא צודק).

 

התנועה למען שוויון בנטל היא סימפטום. היא הגלגול החדש-ישן של תומכי המחאה החברתית, שהיו הגלגול החדש של המפגינים בעד שחרורו של גלעד שליט. הקבוצות האלו לא בהכרח חופפות מבחינת האנשים החברים בהן, אבל כולן הגיעו מאותו המקום – מהציבור החילוני, המשכיל, השמאלי ברובו, שמרגיש שהמדינה מחליקה לו מתחת לרגליים – ציבור שאני מהווה חלק ממנו. זהו ציבור שמחפש נואשות משהו להיאחז בו, מטרה כלשהי ששווה להפגין עבורה, איזה שהוא קסם שישנה את המאזן הדמוגרפי, משהו שיגיד לנו שהניסיונות שלנו להיאחז במדינה המקוללת הזו אינם פתטיים וחסרי סיכוי. המטרות של שלושת המחאות שהזכרתי היו אוטופיות, כמעט דתיות מבחינת הלהט העיוור המאפיין את נושאי הדגל בשורה הראשונה. הן לא קידמו את מדינת ישראל למקום טוב יותר. השליטיסטים תיעלו את האנרגיות שלהם בכיוונו של חייל שנראה כמו תמצית האשכנזיות החנונית-מבית-טוב, והפכו את שחרורו למטרה המקדשת את כל האמצעים. תומכי המחאה החברתית מתעלים את האנרגיות שלהם בכיוונם של בנימין נתניהו, יובל שטייניץ או כל מני טייקונים, והופכים את הפלתם למטרה המקדשת את כל האמצעים, כאילו שהם הדבר היחיד המפריד בינינו לבין שבדיה. ואנשי השוויון בנטל? הם מתעלים את האנרגיות שלהם בכיוונה של שנאה. ברוב המקרים שנאת חרדים, לעיתים גם שנאת ערבים מוסווית (בכל זאת, הרבה יותר טבעי וקל לשמאלנים לשנוא על בסיס דת מאשר על בסיס אתני).

כתבתי הרבה על חרדים, ולא פעם הואשמתי גם אני בשנאה, שלא בצדק. יש הבדל בין לטפח עניין באוכלוסייה בעלת קצב הגידול הגבוה ביותר בארץ ואולי בעולם, לבין שנאה. אפשר לדבר על תעסוקת חרדים, על התמריצים של בחורי הישיבות, על העבודה בשחור, על ההתנגדות לעולם המודרני ואפילו על אתאיזם מבלי לשנוא את החרדים. אפשר לנסות שלא להכליל, לקרוא קצת דברים שחרדים או חרדים לשעבר כותבים, ולהבין שיש בינם קבוצה גדולה של אנשים שנמצאים בסוג של משבר זהות, בפרשת דרכים. בני אדם הם בני אדם, ותמיד כאשר קבוצה גדלה מספיק ימצאו בתוכה אנשים בעלי חשיבה עצמאית המסוגלים לשאול שאלות ולחפש תשובות. לכן דתות עוברות תהליך קבוע של פיצול לקבוצות יותר חילוניות ויותר אדוקות. אף אחד לא יכול לחזות מה יעשו אותם עשרות אלפי חרדים שאינם מרוצים מהדרך הנוכחית שבה מתנהלת הקבוצה אליה הם משתייכים. אני די בטוח שרובם לא יחזרו בשאלה, אבל אני גם די בטוח שהם ינסו למצוא דרך חדשה המסוגלת לשלב בין אמונותיהם לבין העולם המודרני, כולל עולם התעסוקה המודרני. חברות שיש בהן הרבה צעירים נוטות להיות דינאמיות במידה מפתיעה, לחיוב ולשלילה. החיוב והשלילה תלויים לא רק בהם, אלא גם בנו, באלו שסובבים אותם. אנחנו עדיין הרוב.

את אנשי מאהל הפראיירים כל זה לא מעניין. הם לא רוצים לחיות לצד החרדים, הם רוצים שהחרדים יחזרו בשאלה. הם רוצים לחתוך קצבאות בבת אחת, לכפות פתרונות, לריב, להילחם. תמיד אותם רעיונות דרמטיים, מן סיפור הוליוודי שכזה על מלחמה של טובים כנגד רעים, וכל מה שנותר זה רק למצוא את המנהיג האמיץ שייקח אותנו דרך דם ואש ותימרות עשן אל עבר הארץ המובטחת. חלוקה של העולם לטובים ורעים מובילה לשנאה, ושנאה מובילה לאלימות, ואם אתם לא רואים את האלימות ברגע זה אז תנו לעניינים להתגלגל במדרון הטבעי שבו המדינה הזו נעה לאיטה ותראו לאן נגיע בעוד עשור או שניים (ואני מקווה שלא לפני כן).

אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב פרסמה מאמר הקורא להפגנות בנושא זה. הם מדברים על התנערות המדינה מאזרחיה, ושוכחים שאזרחי המדינה הם אלו בחרו את הממשלה הנוכחית והצביעו ברובם לימין ולמפלגות החרדיות. הם כותבים על הפערים החברתיים הגדלים, ושוכחים שיותר ממחצית העניים במדינת ישראל הם חרדים וערבים, לא סטודנטים באוניברסיטת תל אביב, וחלקם היחסי באוכלוסייה זו רק הולך וגדל. הם מדברים על הסכם בלתי כתוב בינינו לבין המדינה, ושוכחים שגם לקבוצות אחרות באוכלוסייה יש הסכמים כאלו. הם מדברים על שינוי בסדר העדיפויות הלאומי, אבל למעשה הם מעוניינים לכפות על המיעוט סדר עדיפויות של קבוצה שככל הנראה אפילו לא מהווה רוב. כולם מדברים בשמו של העם, אבל העם מדבר בבחירות הכלליות, ובבחירות האחרונות הוא אמר את דברו באופן די ברור.

 

אולי מה שחסר במדינה שלנו זה לא שוויון, אלא חופש?

למה לכפות שוויון בנטל על ידי יצירת נטל נוסף על כתפיהם של אחרים, כאשר אפשר לנסות ולהסיר את הנטל מאלו שנושאים אותו? למה לצאת למלחמה כנגד ציבור שלם שאינו נושא באשמה למצבו? האם מדינת ישראל תצא מהמאבק הזה מחוזקת יותר או חלשה יותר? האם אנחנו בטוחים שאין דרך אחרת להקל את העול? האם אנחנו בטוחים שלא ניתן לצמצם את מצבת כוח האדם של צה"ל ולהעלות את התגמול לאלו שכן משרתים? מדוע לא להפוך את החופש למטרה שגם חרדים, גם חילוניים, וגם ערבים יוכלו להיאבק עבורה יחדיו?

 

ואולי מה שחסר במדינה שלנו זה לא צדק, אלא קצת חוכמה?

אולי הגיע הזמן שנפסיק לחפש לעצמנו אויבים? ייתכן שהנזק שנגרם מהמריבות האלו עולה על התועלת שמשיגות רפורמות כושלות? אולי יש דברים שהם קצת יותר חשובים מאותם שנתיים-שלוש של שירות צבאי, כגון השתתפות בשוק העבודה? אולי הגיע הזמן להפגנות בעד, ולא רק להפגנות נגד? למבט מפוכח אל עבר העתיד? הדמוגרפיה לא הולכת להשתנות. קראתי לא מזמן סטטיסטיקה שעל פיה מרבית התינוקות שנולדים כיום בארץ הם חרדים או ערבים (אבל לא ממקור רשמי, אם מישהו כאן מכיר אחד כזה אשמח לדעת עליו). התינוקות האלו כבר נולדו, הם לא ייעלמו לשום מקום. הליכוד ימשיך לנצח בסקרים, החרדים ימשיכו להתחזק, ומרץ לא תקבל עשרה מנדטים בבחירות הבאות. גם לא באלו שאחריהן.

קצת חוכמה מובילה למסקנה אחת וודאית: אנחנו הולכים להישאר ביחד – שמאלנים, ימנים, ערבים, חרדים, דתיים, חילוניים. החיכוכים לא ייעלמו. אם אנחנו רוצים להמשיך להחזיק את המדינה הזו בחתיכה אחת, אנחנו חייבים למצוא דרך לחיות ביחד, דרך שתיראה צודקת לכל הקבוצות ולא תחייב מלחמות פנימיות אין סופיות. והדרך במדינה מפולגת כל כך היא לא שוויון, אלא חופש – החופש מכפייה, החופש מנטל שקבוצה מסוימת נושאת בו עבור שאר הקבוצות, החופש לחיות כל אחד לפי אמונתו. שוויון מוביל לסטנדרטיזציה, לניסיון להפוך את הקבוצות לדומות יותר אחת לשנייה, לכור ההיתוך המיתולוגי המנסה לשרוף ולטשטש את הזהות שאיתה נולדנו. כאשר הקבוצות מלכתחילה שונות מדי, זה לא עובד, ומוביל להקצנה בכיוון ההפוך. אין ברירה אלא לנסות את הדרך האחרת, הדרך של החופש. אם לא נמיר אותה בשאיפה לחופש, השאיפה לשוויון בנטל עלולה לקרוע לחתיכות את המדינה שבה אנחנו חיים.

 

חם לי.

באמת, חם לי עכשיו. אני משתדל שלא להפעיל את המזגן בגלל חשבון החשמל, והמחשב הנייד שלי התחמם יותר מדי, וחם לי. חם במדינה שלנו. אנשים נוסעים ומפעילים את המזגנים שלהם בעוצמה מקסימאלית ומקללים את הנהגים שלפניהם ואחריהם, אנשים חוזרים עם שקיות מהסופר ברחובות שטופי השמש ומקללים את הטייקונים, אנשים מנסים להוציא כסף מהכספומט ומקללים את שר האוצר ואת הבנקים, אנשים עושים מילואים ביולי-אוגוסט ומקללים את היתושים ואת הזבובים ואת המתנחלים ואת הערבים, אנשים יושבים מיוזעים כמוני מול המחשבים שלהם ומקללים באינטרנט את אלו שחושבים אחרת מהם. לאף אחד אין כוח לחשוב כשחם, הרבה יותר קל לשנוא ולקלל. כך נראה כור ההיתוך שלנו, כך נראית המדינה המפולגת והמסוכסכת ביותר בעולם המערבי. אולי הגיע הזמן להירגע ולהפעיל קצת את המזגן.

 

רשומות קודמות שכתבתי בנושא:

שוב חוזר הניגון – על האשליות שבנוגע לכפיית שירות לאומי על החרדים

על שוויון וחופש

Read Full Post »

אחת האמונות הנפוצות והמוטעות גורסת כי עיסוקם העיקרי של אנשים האחראים על משהו – בין אם מדובר בפוליטיקאים, במפקדים בצבא, במנהלים במגזר העסקי וכך הלאה – היא לנהל את אותו הדבר שהם אחראים עליו. אמונה זו מוזנת על ידי אשליית השליטה, המעניקה בדמיוננו חשיבות-יתר לפעולותיהם הרצוניות של בני אדם בתור סיבות לדברים שקרו, וחשיבות-חסר למזל עיוור ונסיבות שאינם בשליטתם של המעורבים.

האמת היא שהרבה מאוד דברים קורים סתם, במקרה. מפקד יכול לעשות את כל ההחלטות הנכונות בקרב ובכל זאת להפסיד עקב טעות בשיקול הדעת של מישהו בדרג שמתחתיו או מעליו. איש עסקים יכול לעשות את כל ההחלטות הגרועות ביותר שניתן, ובכל זאת להרוויח מכיוון שכל הענף שבו פועלת החברה שלו חווה נסיקה מרשימה ברווחים מסיבה חיצונית כלשהי, או מכיוון שחברה מתחרה פשטה את הרגל. שר יכול לקבל החלטות נכונות שתוצאותיהן יתממשו רק בקדנציה של השר שיבוא אחריו, ולספוג ביקורת רבה עקב החלטות שהתקבלו לפני תחילת כהונתו או משבר כלכלי עולמי שאינו בתחום אחריותו.

על כן, במקרים רבים המנהלים, הפוליטיקאים והמפקדים המוצלחים ביותר (והדבר נכון לכל מי שאחראי לנהל משהו) הם אלו שמצטיינים במשימה הבאה: לגרום לדברים הגרועים שקרו במהלך המשמרת שלהם להיראות כאשמתם של אחרים, כנסיבות חיצוניות שאינן בשליטתם או כמזל רע, ולגרום לדברים הטובים שקרו במהלך כהונתם להיראות כאילו שהם קרו בזכותם. ובאמת, רבים מהמנהלים והמנהלות שיצא לי להכיר הם מומחים בעניין זה – ביכולת הכסת"ח.

כסת"ח הוא הרבה יותר מאשר סלנג צבאי שנועד לתאר מספר תופעות משעשעות. כסת"ח הוא הדרך שבה מתנהל עולם שבו קיימת אי-וודאות לגבי יכולתם של אנשים לבצע כראוי את העבודה שהם מבצעים, עולם שבו לא ניתן למדוד בצורה מדויקת את תפוקתם של מרבית האנשים במרבית המקצועות, בייחוד בדרגים הגבוהים יותר, ולא ניתן להפריד בין התרומה של אינדיבידואלים יחידים לבין השפעות חיצוניות שמתרחשות מסביב. כסת"ח הוא הדרך שבה העולם שלנו עובד.

 

רבים מהדברים שנראה לנו שלא היו צריכים להתקיים בעולם הגיוני עם בני אדם רציונאליים, מקורם למעשה בכסת"ח. למשל, מכוני מיון.

אם קיימים עשרה קבין של טמטום בעולם העסקי, מכוני המיון להשמת עובדים נטלו מתוכם לפחות שמונה. אנשים שנחשפים לראשונה לתופעה לרוב נדהמים מההיקף שלה, מהשטחיות של הבחינות והראיונות, ומהפסיכולוגיה בגרוש שעומדת בבסיסו של כל העניין. האמת היא שמכוני המיון קיימים מסיבה טובה מאוד: קשה לאתר עובדים מוצלחים. אנשים (בייחוד כאלו שקראו את הרשומה שלי בנושא) אינם מציגים את עצמם בצורה ההוגנת ביותר בראיונות עבודה, ציונים בלימודים לא מנבאים בדיוק את התכונות הדרושות לעובד מצטיין, ובסופו של דבר שכירת עובד חדש היא תמיד סוג של הימור. וברגע שקיימת אי וודאות, הכסת"ח מזדחל פנימה.

כאשר אחראי כוח אדם בחברה מסוימת צריך לשכור אנשים חדשים, הוא יכול לבצע את ההימור הזה בעצמו, או שהוא יכול לשלוח אותם לאחד ממכוני המיון. במכונים העובדים הפוטנציאלים יעברו שלל מבחנים שכבר עשרות שנים ידוע שהם לא מנבאים כמעט כלום, יבקשו מהם לצייר עצים על מנת לראות שהם מציירים עצים יפים ואופטימיים, להשלים משפטים כגון "הילד היה עצוב כאשר _____" (מומלץ לכתוב: "כאשר מאבחנת במכון המיון החליטה שהוא לא מתאים לעבודה, והוא נאלץ לאנוס ולרצוח אותה"), וכך הלאה. אם המועמדים יתגלו בסופו של דבר כעובדים גרועים, אחראי כוח האדם יוכל תמיד להגיד "אבל הם עברו את אדם-מילא". האחריות איננה שלו.

בספרו "רציונאליות, הוגנות ואושר" מתאר דניאל כהנמן, זוכה פרס הנובל בכלכלה, מבחנים שהוא ערך לקראת קורס קצינים בצה"ל לפני עשרות שנים (ייתכן שגם כיום ממשיכים עם אותם המבחנים). הוא ועמיתיו נתנו לחיילים כל מני משימות, ואז צפו מהצד ורשמו מי מהחיילים מפגין מנהיגות, מי נחבא אל הכלים, וכך הלאה. בבדיקות שעשה בדיעבד גילה כהנמן כי ההערכות הללו היו בעלות יכולות ניבוי מאוד גרועות לגבי הצלחתם של החיילים בתור קצינים, אך למרות שהתריע על כך בפני מפקדיו הם המשיכו את המבחנים במתכונתם הרגילה, וחבריו הפסיכולוגים פשוט סירבו לקבל את העובדה שהאינטואיציה שלהם אינה חזקה כפי שחשבו. בסופו של דבר, גם בצה"ל המגייסים זקוקים לכסת"ח על מנת שלא יאשימו אותם בהצבות של אנשים לתפקידים שהם לא מתאימים עבורם.

 

תרבות הכסת"ח מפותחת במיוחד בצה"ל, ומסבירה את שלל התדריכים והתחקירים המיותרים שעושים שם על כל פיפס, על מנת שחס וחלילה אף אחד לא יוכל לטעון שרב סרן פלוני אלמוני לא הסיק מסקנות והגיב לאירוע שקרה. בתור דוגמה משעשעת שבה נתקלתי לאחרונה, ראו את ההמלצות בסופו של המסמך הבא:

image

מדוע זה קורה? מצד אחד ישנה ההיררכיה הקשוחה של צה"ל ועיקרון האחריות הפיקודית, ומצד שני ישנו עיסוק במלאכות שהן מטבען מסוכנות למדי ובעלות פוטנציאל גבוה לפציעות ואובדן חיי אדם, בעיקר בתאונות אימונים. על כן, מפקדים בצבא חייבים לכסת"ח את עצמם בעוצמה גבוהה יותר מאשר מנהלים בשוק האזרחי.

 

תופעה דומה אחרת היא צמיחתן של חברות הייעוץ, המבצעות פרויקטים של ייעוץ ארגוני, תפעולי ואסטרטגי עבור חברות גדולות. במקרים רבים מטרתן של חברות הייעוץ היא בסך הכל לתת אסמכתא "אובייקטיבית" לרפורמה כלשהי שהמנהל רצה לעשות ממילא, ולמעשה לספק לאותו מנהל כסת"ח למקרה שבו הרפורמה תיכשל ("מה, נו, זה לא אני, היועצים אמרו"). עבדתי קרוב לשנתיים בחברה כזו, ואני חייב לציין למען ההגינות שהיו גם פרויקטים מוצלחים שזו לא הייתה מטרתם, או מקרים בהם ההמלצות עמדו בניגוד לדעת ההנהלה ובכירים בחברת הייעוץ התעקשו על יושר מקצועי, אבל יש לא מעט פרויקטים שאינם אלא חלק מתופעת הכסת"ח. זה פשוט נורא נוח להעביר את האחריות ל"מומחה" חיצוני כלשהו, להאשים אותו במקרה שהמזל הרע מתרחש, ולקחת את הקרדיט על שכירתו של המומחה במקרה שהמזל הטוב מתרחש. מאותה סיבה פוליטיקאים, בייחוד בישראל, מקימים וועדות במקום לקבל החלטות. בוועדות יושבים שלל פקידים שקל להאשים אותם במקרה שבו רפורמה כזו או אחרת נכשלת, ואכן האצבע המאשימה מופנית לא פעם כלפי הפקידים ולא כלפי הפוליטיקאים שמינו אותם.

 

ישנה שונות בעומק הכסת"ח בין ארגונים שונים, וניתן אולי לשאול מהו מקורה של השונות הנ"ל – האם ניתן לצמצם את התופעה?

לדעתי התשובה לשאלה זו טמונה ב"תפיסת הכישלון" בקרב הדרגים המחליטים – במקרה של מפקדים או מנהלים מדובר באלו שנמצאים מעליהם בהיררכיה, ובמקרה של הפוליטיקאים מדובר בנו, בציבור. בצבא, כפי שכתבתי, תפיסת הכישלון מתייחסת ל"אחריות פיקודית". אם איזה שהוא ש"ג בבסיס עשה שטות, מפקד הבסיס אחראי גם הוא לתוצאות. כמו כן, אין יותר מדי הזדמנויות שניות בצבא, וטעות אחת חמורה מספיק יכולה להסתיים בהדחה. יש כמובן סיבה טובה לתפיסת הכישלון הזו, ובוודאי יש לה השלכות חיוביות, אבל תרבות הכסת"ח היא הצד השלילי של העניין. בארגונים אחרים שבהם מצופה מהמנהל להיות אחראי עד הפרטים הקטנים ביותר, וכאשר מעיפים בלי לחשוב פעמיים כל מנהל שטעה, הכסת"ח יפרח. המנהלים יהיו עסוקים בעיקר בלמנוע האשמות עתידיות כנגדם, ופחות בלנהל את התחום עליו הם אחראיים. גם עבור פוליטיקאים, הביקורת הציבורית והתקשורתית נוטה לעיתים לפופוליזם אשר תומך בתרבות של כסת"ח. לעיתים נדמה, בייחוד אצל ראשי הממשלה היותר גרועים שהיו לנו, שההתנהלות היום-יומית מוכתבת על ידי ניסיונות לחמוק מהסערה התקשורתית הנוכחית ולא על ידי קבלת החלטות וחתירה לקראת מדיניות כלשהי.

ארגונים שאצלם הכסת"ח חלש יותר הם ארגונים שבהם ברור מאוד למה כל אדם אחראי, קל יחסית למדוד את התוצאות והתפוקות, ונעשה ניסיון קבוע שלא לשפוט רק על פי מבחן התוצאה שבדיעבד. לעיתים דווקא המנהלים שביצעו טעויות הם אלו שרצוי להמשיך ולהעסיק, מכיוון שהם יהיו זהירים יותר להבא, אך מעטים הארגונים שמפנימים את האמת הזו.

 

כסת"ח הוא מניע בסיסי שנעוץ בליבו של העולם המודרני, ויכול בוודאי להסביר עוד שלל תופעות אחרות שלא ציינתי כאן ונראות מהצד כמו טמטום מוחלט. כשמנסים לחשוב מדוע העולם הוא כפי שהוא, רצוי שלא להתבלבל ולשייך לבעלי תפקידים שונים מניעים שאינם המניעים האמיתיים שלהם. כן, מנהלים מנסים גם לגבש אסטרטגיה ארוכת טווח לחברה שלהם, ומפקדים רבים בצבא מקבלים גם החלטות קשות במצבי לחץ ולוקחים אחריות, ואני מאמין באמת ובתמים שאי שם בפנים רוב הפוליטיקאים שלנו באמת מעוניינים לקדם אידיאולוגיה שהם מאמינים בה. אבל בסופו של דבר כולנו פועלים בהתאם לתמריצים שהמערכת מעמידה בפנינו, והכסת"ח הוא חתיכת תמריץ ענק.

Read Full Post »

כבר חמש עשרה שנה (ואולי יותר, אינני זוכר) עולה נושא השירות הצבאי של החרדים בתדירות כמעט חודשית בכלי התקשורת, ובשבוע האחרון עם פרסום המצע של יאיר לפיד אנחנו עדים לשיא נוסף במפגן הפופוליזם המשעמם הזה, שעד כה לא גרר אחריו שום שינוי מהותי באורח החיים במדינת ישראל ובחלוקת הנטל. מפלגות מצהירות מדי מערכת בחירות שמטרתן היא לשלב את החרדים בצבא ובשירות לאומי, יועצים מנסחים מצעי-בחירות בהתאם, חברי כנסת זורקים חוקים לאוויר, ממשלות מקימות וועדות, החרדים מתעצבנים, החילוניים מתעצבנים, הערבים מתעצבנים אם מישהו מנסה חס וחלילה לגרור גם אותם לעסקה, ובסך הכל אולי זה דווקא נחמד שלכולם יש נושא שהם יכולים להוציא עליו כל מני אגרסיות חבויות.

הבעיה, כמו בדרך כלל במדינה שלנו, היא שכולם מדברים על צדק, ואף אחד לא מדבר על חוכמה. כולם נורא צודקים בכל הסיסמאות שלהם בנושא הזה, אך למציאות האפורה לא אכפת מצדק. והמציאות האפורה היא זו: לעולם לא תיתכן תכנית מוצלחת של שילוב חרדים (וערבים) בשירות לאומי ובצבא, בכפייה, שתוביל לאותם אפקטים מיוחלים – הפחתת הנטל על שאר החברה, חיסכון כספי, שילובם של החרדים והערבים בקרב הציבור הרחב, העלאת שיעורי התעסוקה וכו'.

להלן הסיבות לכך.

 

1. שילוב חרדים בשירות צבאי:

פנטזיה:

המוני מגויסים איכותיים מגיעים לגולני ולצנחנים, נלחמים כתף-אל-כתף עם חילוניים אל מול האויב המשותף, כולנו ביחד, עם אחד!

מציאות:

· על כל חרדי שנכנס לצבא יצטרכו להוציא ממנו מספר נשים.

· החרדים ישרתו ביחידות משלהם, בבסיסים משלהם (יש שיאמרו – בצבא משלהם), ולא יהיה שום מגע ביניהם לבין שאר העם.

· שיעורי השתמטות גבוהים, לוכדי עריקים שמגיעים לשכונות חרדיות יותקפו באלימות.

· בלגן שלם בכל פעם שמישהו יעז לבקש מהחרדים לעשות משהו בשבת שאינו חיוני באופן ברור לביטחונה של מדינת ישראל (למשל – לעזור בחילוץ מטיילים שנתקעו, סיפור שקרה עם הנח"ל החרדי).

פנטזיה:

החרדים תורמים למדינה במקום לסחוט ממנה כספים.

מציאות:

· עלויות גבוהות של בירוקרטיה צבאית נפרדת שנועדה לשרת חרדים בלבד, ועומדת בכפילות למערכת הצבאית החילונית.

· עלויות גבוהות של הכשרת מזון ותנאי מחיה עבור החרדים.

· אחרי כל זה, לא ברור אם צה"ל באמת זקוק לעוד חיילים. למעשה בדיוק ההפך, אבל נגיע לזה בסופה של הרשומה.

 

פנטזיה:

החרדים לומדים להכיר את המדינה שסביבם, הופכים למתונים יותר, אולי אפילו לחילוניים יותר, וחותרים להשתלבות.

מציאות:

· בגלל שלא יהיה מגע עם האוכלוסייה הלא חרדית, לא תהיה גם שום השתלבות.

· מנהיגי החרדים יסרבו בתוקף לכל פרט בתוכנית שיכול לגרור מגמות חילון.

· הקיצוניות הדתית והגזענות של החרדים ייחשפו במגעים יום-יומיים עם אוכלוסייה פלסטינית.

· חברי פלגים קיצוניים בקרב החרדים ילמדו להשתמש בנשק ובאמצעי חבלה.

401419_193078440796318_153719538065542_288820_1891335705_n

התמונה לקוחה מכאן

2. שילוב חרדים בשירות לאומי:

פנטזיה:

החרדים משתלבים בשלל תחומים של שירות לאומי. כפי שכותב לפיד, "בתי החולים, מד"א, המשטרה, בתי הספר, הגנים, מערכי הרווחה והסיעוד יתוגברו בכוח עזר של כ-60,000 צעירים בשנה, שישנו את פני המדינה".

מציאות:

על פי חברתי וויקי, אלו התחומים העיקריים שבהם מתקיים כיום שירות לאומי:

· תגבור כוח ההוראה והסיוע בבתי ספר ובגני הילדים – לא רלוונטי לחרדים, כי יש שם נשים. וגם אם כן, מה בדיוק החרדים הולכים לעשות שם?

· סניפי תנועות נוער – כנ"ל.

· העברת שיעורי יהדות לבית ספר חילוניים – איזה כיף, בואו נשלם להם משכורת בשביל לבצע מיסיונריות דתית.

· עזרה בבתי חולים ובמרפאות – לא רלוונטי, יש שם נשים.

· טיפול באנשים עם מוגבלויות פיזיות, נפשיות או שכליות – לא רלוונטי.

· סיוע חברתי לאזרחים ותיקים במסגרת פרויקט "והדרת פני זקן" – נו, טוב, שיהיה.

· איוש מוקדים טלפוניים ואמבולנסים בארגון מגן דוד אדום – אולי את זה הם יוכלו לעשות, אבל כמה אנשים כבר צריך שם?

· עבודות פקידותיות במשטרת ישראל והשב"כ – לא רלוונטי, יש נשים.

· שירות ב'גופים הירוקים' (רט"ג, קק"ל, החברה להגנת הטבע ונאות קדומים) בהדרכה, חינוך ופיקוח בנושאי טבע וסביבה – לא רלוונטי, יש נשים.

· במוקדי הביטחון ביו"ש במסגרת "צופות יש"ע" – לא רלוונטי.

· הדרכת טיולים – כן, בטח.

· עבודה משרדית או פקידותית במקומות מגוונים, ביניהם קופת חולים, בית המשפט ועמותות שונות – לא רלוונטי, יש נשים.

· שירות לאומי בתפוצות – נשמע כמו קומבינה לילדים של חברי מרכז ליכוד.

בקיצור, נראה כי החרדים לא יוכלו להשתלב במסגרות הקיימות, ויצטרכו להמציא עבורם מסגרות חדשות. ענפי התעסוקה העיקריים בארץ שמסוגלים למצוא תעסוקה לצעירים בלתי מיומנים ואין בהם נשים הם החקלאות והבניין. מה יקרה כשנשלח את החרדים לשם? האם החרדים ילמדו כיצד להשתלב בשוק העבודה המודרני? סביר יותר שהחרדים ילמדו כיצד להוציא פטורים על בסיס רפואי או סוציו-אקונומי, והעסק יהפוך לתעשיית קומבינות לתפארת המגזר.

במסגרת ניפוץ הפנטזיות שאני ממילא עוסק בו, הגיע אולי הזמן לנפץ פנטזיה נוספת: מדוע חילוניים אינם משתמטים מהצבא?

התשובה לכך, יספרו לכם יאיר לפיד, אהוד ברק, ביבי נתניהו ושאול מופז, היא שיש לנו נוער איכותי ומלא ערכים שנורא רוצה לתרום למדינה. זהו, כמובן, קשקוש מוחלט. הסיבה לכך שבני נוער אינם משתמטים, היא מכיוון שילדים בני שמונה עשרה חושבים (בצדק) שרובים וטנקים זה דבר ממש מגניב, מניחים (גם בצדק) שהסיכוי להיפגע שואף לאפס, ויודעים (הכי בצדק) שמדים עם כנפי צנחן הם הדרך הקצרה ביותר אל תוך תחתוניהן של הילדות בנות השמונה עשרה. נסו לרגע לדמיין את אותו ילדון יפה בלורית ותואר, עם פרופיל 97 ופוטנציאל לסיירת גולני, נשלח במקום זאת לעבוד בקטיף תותים במשך שנתיים באיזו חממה נידחת; באמת נראה לכם ששיעור ההשתמטות יישאר זהה?

זה כמובן נכון לא רק לגבי ענפי החקלאות והבניין, אלא גם לגבי חלק גדול מהעבודות בבתי החולים, בבתי סוהר, במשטרה ובמקומות אחרים שאולי בכל זאת יוכשרו לשמש עבור שירות לאומי של חרדים. מכיוון שהם יהיו עובדים בלתי מקצועיים העבודה בהכרח תהיה שחורה ומשעממת, חסרת הילה לחלוטין בהשוואה לאותם אלו שחוזרים הביתה עם כומתה אדמדמה ונעלי צנחן. זה לא ילך.

כפי שמציין ירדן גזית, מעניין שפוליטיקאים משמאל שלרוב יוצאים נגד "העבדות המודרנית" של עובדי קבלן, אינם נרתעים להציע לכפות בחוק על כלל האזרחים העסקה בתנאים גרועים הרבה יותר.

 

פנטזיה:

עסקים נואשים לידיים עובדות שמחים להחליף את התאילנדים והעובדים הזרים בחרדים.

מציאות:

מן הסתם תאילנדי ממוצע יקטוף פי 3 יותר תותים לשעה בהשוואה חרדי ממוצע (וגם בהשוואה לחילוני ממוצע), יעבוד יותר שעות ביום, לא יוציא פטורים רפואיים מעבודה בשמש, ולא יצעק על בתו של בעל המשתלה שתתלבש בצניעות. מנהלי בתי חולים עוד יתחננו לשר הבריאות שיפסיק לשלוח אליהם אנשים לא מיומנים שצריך למצוא להם תעסוקה כלשהי. אף אחד במשק לא צריך המוני עובדים לא מקצועיים שאינם באמת רוצים לעבוד.

 

פנטזיה:

כפי שכותב לפיד, "עשרות אלפי תלמידי ישיבות יוכלו להשתלב בשוק העבודה".

מציאות:

כשהם יגיעו לשוק העבודה, גם לחרדים ששירתו שירות לאומי עדיין לא יהיו את הכישורים הבסיסיים ללמוד לימודים מתקדמים ולמצוא עבודות טובות מכיוון שהם לא יודעים מתמטיקה ואנגלית. שנתיים-שלוש של שירות לאומי במוקד של מגן דוד אדום או בהעברת שיעורי יהדות לבתי ספר חילוניים לא יכולים (עד כמה שזה מפתיע) לגשר על פערים במתמטיקה ואנגלית.

 

פנטזיה:

החרדים תורמים לכלכלתה של המדינה.

מציאות:

· המשרד הממשלתי הרלוונטי יקים מערך אדיר ויקר של פקידים ובירוקרטיה שנועדה לתווך בין החרדים שאינם רוצים לעבוד לבין שלל מוסדות שאינם רוצים שהחרדים יעבדו אצלם.

· כשיחשפו שיעורי ההשתמטות הגבוהים, הציבור מן הסתם ימחה בכעס, יוקם עוד מערך אדיר ויקר של פקחים שינסו ללא הצלחה למנוע רמאות ששני הצדדים (גם החרדים וגם המעסיקים) מעוניינים בה.

· אחרי שגם זה ייכשל המשרד הרלוונטי יבקש עוד מאות מיליונים בשביל מערך של פקחים שיפקחו על הפקחים. משרד האוצר יסרב, ואז כל משרדי הממשלה, השרים, חברי הכנסת, מבקר המדינה, החרדים, התקשורת והבלוגרים יאשימו את פקידי האוצר בכישלון התוכנית.

· גם ללא כל הטיעונים שלמעלה, שירות לאומי לא חוסך כסף למדינה. מי שחושב בטעות שכן מוזמן לעיין במספרים כאן.

· רצוי באותה נשימה להזכיר גם שהקומוניזם נכשל. כל הקונספט הזה של תכנון מלמעלה, של ממשלה שיכולה לחזות את צרכי השוק ולנתב כוח אדם ביעילות למקום שבו הוא נדרש – זה לא עבד בשום מקום אחר בעולם, ולא יעבוד גם כאן. התוצאה תמיד זהה: חוסר יעילות משווע, אינסוף בירוקרטיה והרבה סבל מיותר.

· בסופו של דבר, כל התסבוכת הזו תעלה לנו יותר כסף, לא תחסוך לנו יותר כסף. סך כל העלות של המגזר החרדי תגדל.

 

 

אני מבין שזה מעצבן.

באמת. גם אני הייתי שם שלוש שנים, מאבטח כל מני יישובים מיותרים, ומתרוצץ בקורסים מיותרים, ומקשיב להרצאותיהם של נגדים מיותרים, ותוהה מדוע אני מבזבז את זמני. אבל אני מתקשה להבין את ההיגיון האומר שעלינו ליצור מערכת בירוקרטית אדירה, מסורבלת ומיותרת שתעלה לנו בהרבה כספי מיסים ולא תתרום דבר, אך ורק מתוך יצר של קנאה או נקמנות: "אנחנו סובלים לחינם – אז שגם הם יסבלו לחינם!".

הפתרון לאי שוויון בנשיאה בנטל הביטחוני הוא לא לגייס את הערבים והחרדים לצבא ולשירות לאומי; הפתרון הוא לפטור את שאר האוכלוסייה מהצבא והשירות הלאומי.

צה"ל אינו יכול להיות חלק מהפתרון, מכיוון שצה"ל, במבנה הנוכחי שלו, הוא חלק מהבעיה. יש להפוך את השירות להתנדבותי, לעבור לצבא מקצועי, ולשלם לאלו שמתנדבים משכורות גבוהות. אין צורך בכל כך הרבה חיילים בצבא, וכל מי ששירת יודע זאת. ניתן לעבור, בתהליך הדרגתי כמובן שייקח כעשור, מ"צבא העם" של ימינו לצבא מקצועי קטן בהרבה, שבו רוב מערך הלוגיסטיקה עבר הפרטה, וכל זאת תוך חיסכון כספי עצום ומבלי לפגוע כלל בביטחון המדינה. כל טיעוני הנגד ("עניים ילחמו עבור עשירים", "יהיו חיילים פחות איכותיים", "אין מספיק חיילים", "בלה בלה בלה נוסטלגיה" וכו') נופלים ברגע שנזכרים בכך שזהו בעצם המודל שאימצה כל מדינה אחרת בעולם בהצלחה רבה, כולל מדינות שנלחמו מלחמות הרבה יותר רציניות מהמלחמות שלנו. אין שום סיבה אמיתית שזה לא יעבוד גם כאן, אנחנו לא עד כדי כך מיוחדים.

אבל לא, אנחנו לא נתמוך בזה. צבא מקצועי יהיה – חס וחלילה – חכם, חסכוני ויעיל. חוכמה, חסכנות ויעילות עומדות בניגוד גמור לעקרונותינו, בייחוד מאז פריצתה של המחאה החברתית המהוללת, במסגרתה גם השמאל הוכיח שהוא מסוגל לתת פייט לימין ברמות הפופוליזם והבורות. לא, אנחנו נהיה צודקים, ונרוץ עם הראש ישר אל תוך הקיר, ונבזבז המון אנרגיות על תכניות שנועדו מראש לכישלון. כי ככה אנחנו, עם סגולה וכל זה.

 

לסיום, אזכיר רק שבסופו של דבר השירות הצבאי לא כל כך חשוב ביחס לתמונה הגדולה. מה שחשוב זה העוני ושיעורי התעסוקה בקרב הערבים והחרדים, בייחוד בראיה עתידית, ומה שעוד יותר חשוב הוא הסכנה לאופייה של המדינה בעוד כמה עשורים, בעתיד שבו יהיה כאן רוב של אוכלוסיות המתנגדות לערכים ליבראליים ודמוקרטיים. אם כבר להילחם עד הסוף עם הראש בקיר, עדיף לעשות זאת עבור ללימודי ליבה במגזר החרדי, ביטול קצבאות ילדים, הפרדה בין דת ומדינה, ושיפור החינוך והתשתיות במגזר הערבי.

אם אנחנו רוצים להצליח לשנות את המציאות, אנחנו חייבים לבחור את המלחמות שלנו על בסיס של חוכמה, של מה שניתן להשיג, ולא להיכנע לרגשות ולפנטזיות על צדק עיוור.

Read Full Post »

אנשי התקשורת שבחדר שוחחו ביניהם, מחליפים רכילות מעודכנת אודות חברי הכנסת. הצלמים התקינו את החצובות ובדקו את הפוקוס והתאורה. אחד המאבטחים הציץ בעצבנות על השעון שלו.

המועמד לראשות הממשלה נכנס לחדר בסערה, מושך אליו את כל העיניים, וניצב אל מול השולחן. הוא היה מסוג האנשים שנכנסים אל כל מקום בסערה, הדלתות כאילו חוששות להיתקל בו ונפתחות מעצמן בעוצמה. דמותו לא הייתה אופיינית ביחס לראשי ממשלה קודמים: גילו מתחת ל 45, גזרתו צנומה, ללא הכרס הישראלית הסטנדרטית, שערו עדיין שחור, ובעיקר – הוא לא אחז בשום עבר צבאי מפואר. למעשה, הוא העביר את הגילאים 18-21 בתור פקיד בקריה, מכין מצגות ומנתח גיליונות אקסל עבור איזה סגן אלוף לא חשוב במיוחד. את המוניטין שלו הוא בנה בהיי-טק, לפני שעזב את עסקיו בשביל הפוליטיקה.

הוא היה מבריק, הוא היה חתיך, התקשורת אהבה להציג אותו, העם אהב לשמוע אותו, והסוקרים חזו עבורו עתיד מזהיר בבחירות הקרבות.

מישהו לחץ על כפתור, המקרן נדלק, ומאחורי המועמד הופיע גרף פאי שתיאר את התפלגות תקציב הממשלה.

"שלום לכולכם", הוא אמר בקצרה. "אני אציג עכשיו את האג'נדה המרכזית שלי לבחירות הבאות."

"ראשי ממשלה קודמים פיזרו שלל הבטחות במסעות הבחירות שלהם. כולם מדברים על שלום וביטחון, כולם מדברים על השקעות בחינוך ובתשתיות, על הורדות מיסים, על מעמד הביניים הקורס תחת הנטל וכו'. מאוד קל לדבר, וישנם המון הבטחות שגם אני יכול להבטיח לכם באותו האופן. אני מבטיח לכם שאשתדל להגיע להסכם שלום סביר עם הפלסטינים, שאשתדל לשמור על ביטחון המדינה, שאשתדל לשפר את החינוך והבריאות וכל שאר הדברים שהייתם רוצים שאבטיח. אבל אלו סתם דיבורים באוויר; המדינה שלנו איננה זקוקה לעוד ראש ממשלה שישתדל לעשות את מה שכל האחרים משתדלים לעשות כבר שלושים שנים. המדינה שלנו זקוקה לשינוי כיוון. ודווקא עכשיו, לקראת יום העצמאות המתקרב, הגיעה העת להציג את שינוי הכיוון הנדרש".

שני צלמים התלחשו ביניהם מאחורה, מתווכחים על המשחק האחרון של מכבי. כתב מדיני מבוגר החל לנמנם קלות; עיתונאית צעירה קיבלה שיחת טלפון ויצאה החוצה על מנת לענות. אחרים בהו  במועמד בשעמום, מחשבותיהם נודדות לכיוונים שונים.

"על מנת שיהיה לנו עתיד, עלינו להשאיר כאן את הצעירים. ועל מנת להשאיר אותם, אנו נאלץ לספק להם איכות חיים גבוהה. לא הבטחות, לא מילים גבוהות, לא אידיאולוגיה ציונית מפוארת, ולא נוסטלגיה לעבר שמעולם לא באמת התרחש. איכות חיים. על מנת להשיג איכות חיים, יש לתקצב את מערכת הבריאות, לשפר את החינוך, להשקיע יותר בתשתיות, ולקצץ במיסים. כל אלו עולים הרבה כסף. מהיכן אני מתכוון להביא את כל הכסף הזה?"

הוא הסתובב לאחור, הצביע על הפלח השני בגודלו בגרף הפאי, "מכאן" [1].

שקט פתאומי השתרר באולם. מישהו שלח מרפק לעבר הכתב המדיני המבוגר, שהתעורר. אחד אחר יצא החוצה לקרוא לעיתונאית שמשוחחת בטלפון. כולם נדרכו.

"על מנת להגן על עצמנו משכנינו האלימים, גידלנו מפלצת עצומה, משוכללת ונוראה. המפלצת הזו מילאה את תפקידה באופן מצוין, אבל גידולה גבה מאיתנו מחיר יקר. היום כבר לא ברור אם אנחנו שולטים במפלצת, או שמא היא שולטת בנו. במשך עשרות שנים, צה"ל התנהל כצבא שיש ברשותו מדינה. מבין כל המדינות הדמוקרטיות המערביות, בישראל נמצא המספר הרב ביותר של נציגי המגזר הצבאי בפוליטיקה. האנשים האלו לא נתנו למציאות להפריע להם להמשיך לרפד את הצבא שלנו בתקציבים אין סופיים לכל מטרה שנדרשה לו.

הפיקוח הממשלתי על הצבא אפסי, למשרד האוצר ישנה השפעה מועטה על חלוקת התקציב בתוך הצבא, וצה"ל יכול להעביר סכומים משמעותיים ממקום למקום ללא שקיפות. על פי חלק ממבקריו, הצבא בכוונה אינו שומר שום רזרבות בתקציבו, על מנת שיוכל לפנות למשרד האוצר בבקשה לתקציבים נוספים בכל פעם שמתרחשת התפתחות בלתי צפויה כלשהי, ובמזרח התיכון מתרחשות הרבה התפתחויות בלתי צפויות. מדי שנה התקציב בפועל גבוה מהתקציב המתוכנן, ביחס לתוצר הוא גבוה פי כמה מאשר בשאר מדינות המערב, ובמספרים מוחלטים הוא מהווה מחצית מתקציב צבא רוסיה הענקית. גם לנוכח האיומים העומדים בפני מדינת ישראל ואינם עומדים בפני מדינות אחרות, נראה כי יצאנו מפרופורציות. להזכירכם, גם ארצות הברית ורבות ממדינות אירופה מעורבות בלחימה יקרה באפגניסטן ואזורים שונים בעולם."

התמונה במצגת שמאחורי המועמד התחלפה:

הוא נתן לקהל להתרשם מעט מהגרף, והמשיך לדבר. "גם התקשורת מעורבת עמוק בתוך התסבוכת הזו; בכל פעם שמישהו מאיים על הצבא בחרב הקיצוצים, ישר מופיעות בעיתון שלל כתבות אודות חיילים שאין להם כסף לשכפ"צים, קיצוץ אוגדות טנקים, וימ"חים ריקים מתחמושת. הטענות אודות הקשר בין הפגמים בתפקודו של צה"ל במלחמת לבנון השנייה לבין מחסור בתקציבים התגלו במסגרת וועדת ברודט, שהוקמה בשנת 2007, כחסרות בסיס. השקר הזה מדהים במיוחד, לאור העובדה שכמעט כל ישראלי שירת בצה"ל ונחשף לבזבוז העצום של כספים ב"צבא העם" שלנו. אני לא מדבר כאן רק על השאלה האם חיל האוויר זקוק לעוד כמה מטוסים או שלא, אלא על אינספור דברים קטנים, יחידות מיותרות, אנשי קבע מיותרים, חוסר הרצון להתייעל ולהעביר בסיסים מאזורי נדל"ן מבוקשים, ושלל הטבות שהושגו במהלך השנים.

שם נמצא הכסף. שם נמצא העתיד של כולנו.

במקום מטוסים משוכללים, אני רוצה להקים מערכת חינוך משוכללת. במקום תנאי פנסיה מצוינים למיעוט, אני רוצה להעניק תנאים בריאותיים מצוינים לכולם. במקום משלחות מיותרות של נספחי צה"ל בחו"ל, סוג של פינוק לבכירים שלא נמצא להם קידום בתוך המערכת, אני רוצה לשלוח לחו"ל דיפלומטים צעירים על מנת שינהלו את מלחמת ההסברה של ישראל תחת משרד החוץ. במקום בסיסים מכוערים, אני רוצה להקים פארקים ירוקים במרכזי הערים. ואם זה אומר שפחות אנשים ישרתו בצבא, אז זה בסדר גמור. אם זה אומר שצה"ל כבר לא יהיה צבא העם, אלא יתחיל לאט לאט את המעבר בכיוונו של צבא מקצועי, אז זה נורמאלי לחלוטין. אך גם ללא מעבר לצבא מקצועי, יש מספיק מהיכן לקצץ מבלי לפגוע בביטחון המדינה.

מדינת ישראל תחגוג בקרוב את יום העצמאות ה 63 שלה. כמו תמיד, חגיגות יום העצמאות יהיו משולבות עם התמיכה בצה"ל ובלוחמיו, המחרפים את נפשם בהגנה על כולנו מפני אויבים חסרי רחמים. ההפרדה בין אותם לוחמים אמיצים לבין מערכת הביטחון כגוף גדול ובזבזני, כמעט שאינה נעשית. עוד תקציבים למערכת הביטחון מוגדרים באופן חד משמעי בתור עזרה לחיילים, למרות שאחוז זעום מהתקציבים הללו אכן מגיע אליהם. אינני אוהב את ההתרכזות הזו סביב צה"ל, אני מאמין שישנם דברים יפים יותר במדינה שרצוי להעלות על הנס בימי העצמאות.

השינוי לא יתחיל בסיסמאות והפחדות בתקשורת, השינוי יתחיל ברגע שבו צה"ל ינהג בשקיפות ויהיה מוכן לפתוח בכנות את שעריו בפני מבקרים חיצוניים וגופים ממשלתיים אחרים. ברגע שבו התקשורת תפסיק להעריץ את מפקדינו האמיצים באופן עיוור. ברגע שבו הציבור יפסיק להאמין באופן אוטומאטי לכל מה שאדם עם מדים ודרגות אומר.

אני מאמין שהרגע הזה הגיע".

המועמד הצעיר לראשות הממשלה טעה.

כבר באותו היום בחדשות הערב התראיין הרמטכ"ל לשעבר, וטען כי המועמד הצעיר מסוכן לביטחון המדינה. שר הביטחון, אלוף לשעבר, הסכים איתו. הפרשן הצבאי, רב סרן במילואים עם קשרים בצמרת, טען שזה לא הזמן לקצץ בתקציב הביטחון. "אז מתי כן יבוא הזמן?", שאלה אותו המראיינת. "קשה לדעת, אבל בטח שלא עכשיו. האיומים שעומדים בשנים הקרובות בפני מדינת ישראל הם פשוט חמורים מדי. מעבר לכך – לנסות להנחית קיצוץ כל כך אכזרי על הצבא דווקא עכשיו, לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, זה פשוט חוסר רגישות".

המועמד רצה לענות להם, אבל לא הצליח להשיג זמן אוויר בערוצי התקשורת.

באחד ממוספי סוף השבוע הופיעה כתבה ענקית על תוכניות הגרעין בעולם הערבי. בעיתון אחר פורסמו זיכרונותיו של יו"ר האופוזיציה ממלחמת יום הכיפורים. אחד מחברי הכנסת הערבים הודיע שהוא שוקל להצטרף למפלגתו של המועמד הצעיר; הטוקבקיסטים באינטרנט טענו שהנה, עכשיו גם הערבים תומכים בו על מנת להחליש את צה"ל. זמר רוק מפורסם כתב מכתב תמיכה בו באחד מעיתוני התרבות; הטוקבקיסטים טענו שלמשתמטים אין זכות דיבור כאן. ביום השואה פורסמה כתבה גדולה תחת הכותרת "צה"ל הוא זה שיבטיח לא עוד".

חבר כנסת של אחת המפלגות הדתיות-לאומיות טען שצבא העם הוא חלק מה DNA של מדינת ישראל, מה שמחבר אותנו ומלכד אותנו לכדי אומה אחת, ויש לו שלל השפעות חיוביות על ערכי הנוער במדינה. המועמד הצעיר הצליח לבסוף להשיג ראיון בתוכנית רדיו נידחת, ושם אמר בתגובה שיש דברים יפים יותר, חיוביים יותר, שאפשר להתלכד מסביב להם. הוא הציג בעמוד הפייסבוק האישי שלו את הגרף הבא (דו"ח וועדת ברודט, עמוד 117):

האם זו ההשפעה החיובית על ערכי הנוער שכולם מהללים?

לאחר מכן חזר והדגיש שהוא לא מציע לסגור את צה"ל מחר, אלא בעיקר לפתוח את תקציבי הביטחון לביקורת ציבורית אמיתית, ולא דיונים בדלתיים סגורות של חבורת שושואיסטים.

אבל המתקפה רק הלכה וגברה. יום הזיכרון הגיע, והציבור כולו התלכד סביב צה"ל וערכיו; ביום העצמאות נפתחו הבסיסים הצבאיים והמוני מבקרים הגיעו לראות תצוגות נשק חדישות.

היועץ הכלכלי של הרמטכ"ל טען בראיון למהדורת החדשות המיוחדת של יום העצמאות שאין איפה לקצץ. הוא לא הראה שום מספרים, רק תיאר באופן גרפי מאוד את האיומים הנוראיים העומדים בפני המדינה. חלק גדול מהכסף, הדגיש לבסוף, מושקע בטכנולוגיות חדישות ובהכשרות שתורמות בסופו של דבר למגזר ההיי-טק הישראלי.

למרות שהקרב כבר היה אבוד, המועמד התעקש לענות לטענה זו בראיון ששודר בשעה מוקדמת בשבת בבוקר: "אז למה שלא ניקח את הכספים האלו מצה"ל ונשקיע אותם באופן ישיר במגזר ההיי-טק? למה לא להשקיע אותם בחינוך הטכנולוגי? בתקציבי המדען הראשי לפיתוח סטארט-אפים? זה בהכרח יהיה יעיל יותר מלהשקיע אותם בצבא ולקוות שההיי-טק אולי ירוויח בעקיפין. אז מה אם היו כמה יוצאי יחידות צבאיות שפתחו חברות היי-טק? אולי הם היו פותחים את החברות האלו גם לולא היו משרתים בצה"ל? אולי היו יותר חיילים שלא פתחו חברות היי-טק מכיוון שהם בזבזו שלוש שנים מחייהם על תפקיד סתמי כלשהו? וגם אם נניח שקיימת תרומה מזערית כלשהי של מערכת הביטחון לתעשייה הישראלית, האם היא באמת שווה את המחיר שאנו משלמים עבורה? אלו שאלות שאף אחד לא שואל."

שר המסחר והתעשייה, חבר טוב של הרמטכ"ל הנוכחי עוד מימיהם בסיירת הצנחנים, טען כי צה"ל מחזיק את התעשייה הביטחונית, תורם לתעסוקה, ובאופן כללי משפר את המצב הכלכלי מכיוון שהוא מקנה למדינה שקט בטחוני. המועמד אמר בתגובה כי החברות הביטחוניות הישראליות מרוויחות כ 75% מכספן מייצוא ולא ממכירות לצה"ל, כי המשק מספיק תחרותי על מנת שאנשים ימצאו עבודות אחרות ואחוזי האבטלה לא יעלו אם נצמצם את גודלו של הצבא, וכי אין לו שום כוונה לפגוע ביכולות הביטחוניות של מדינת ישראל – הוא פשוט מטיל ספק במידת היעילות שבה מושגות היכולות האלו כשאין פיקוח אמיתי על תקציב הביטחון.

זה לא עזר.

המתקפה התקשורתית עשתה את שלה, ואחוזי התמיכה במועמד הצעיר והמבטיח ירדו פלאים.

כשהגיע יום הבחירות, נבחר עוד אלוף לשעבר. שר הביטחון היה סגן הרמטכ"ל לשעבר. שר החוץ היה מפקד השייטת בעברו ובעל אותות גבורה. אפילו שרת החינוך התהדרה באתר האישי שלה בעבר צבאי של קצינה בדרגת סרן.

יומיים אחרי הבחירות, התפרסמה בעיתונים ידיעה על תוספת תקציב למערכת הביטחון. לא פורט עבור איזו מטרה, מכיוון שזה לא היה חשוב לאף אחד. חודש לאחר מכן, התרחשו מספר מהומות במדינה ערבית. צה"ל ביקש 700 מיליון דולרים נוספים וקיבל גם אותם.


מקורות להרחבה שלא הכנסתי כהיפר-לינקים בטקסט:

1. דוח וועדת ברודט

הדוח נכתב ב 2007, אבל מקורות מאוחרים יותר מציינים כי מסקנותיו לא יושמו במלואן.

2. כתבה קצת ישנה, אבל עדיין רלוונטית.

3. ואלו סוג הדעות שמעצבנות אותי.

4. הצעת תקציב משרד הביטחון – ניתנת להורדה מכאן (בסרגל למעלה – מידע ופרסומים -> תקציב הביטחון), ממנה לקחתי את רוב הטענות הנגדיות. מדובר במסמך שרובו "שקרים סטטיסטיים" שנועדו איכשהו להוכיח שהתקציב בארץ לא מנופח ברמות היסטריות. למשל, בגרפים שיש שם (כגון עמוד 50 בתקציב של 2008) מראים שיעורי שינוי במקום גדלים אבסולוטיים של תקציב. מן הסתם שיעורי השינוי בתקציב הביטחון של ישראל יהיו נמוכים ביחס לשיעורי השינוי אצל מדינות אחרות, מכיוון שמלכתחילה היה לנו תקציב גדול הרבה יותר.

חשבתי בהתחלה לעבור על המסמך דף-דף ולבקר כל נתון שמופיע שם, אבל זה ככל הנראה יהיה טרחני מדי בשביל רשומה לבלוג. בכל אופן, מי שרוצה לחפש טיעונים נגדיים למה שכתבתי ימצא אותם שם, אבל רצוי לזכור שאת המסמך הזה כתבו אנשים עם אינטרס מאוד ברור, בהשוואה לוועדת ברודט המורכבת מאנשים אובייקטיביים.

מדובר, בסופו של דבר, במאבק של משרד האוצר כנגד משרד הביטחון. לצערי, הציבור שונא את פקידי משרד האוצר ומעריץ את אנשי מערכת הביטחון, וכך נראית גם תוצאתו של המאבק הזה בעשורים האחרונים. אתם יכולים לשנוא את פקידי משרד האוצר עד מחר, אבל האינטרס שלהם הוא פשוט: לחסוך את הכסף של כולנו. מערכת הביטחון היא הגוף הממשלתי העיקרי שלגביו הם לא מצליחים לעשות זאת.

הערות:

[1] לגבי נתח תקציב הביטחון מהתקציב הכולל, בוויקיפדיה כתוב על הערכה של כ – 15% עבור משרד הביטחון, בעוד שעל פי תקציב משרד האוצר (ניתן להורדה מכאן, ראו עמוד 83) מדובר על כ 25% עבור "ביטחון וסדר ציבורי". על פי מסמך הצעת התקציב של משרד הביטחון מדובר על כ 17%. ההבדלים נובעים מן הסתם מהגדרות שונות של מה נכנס לחישוב ומה לא. את גרף הפאי, בכל אופן, עשיתי לפי ההגדרות השמרניות יותר של וויקיפדיה.


רשומה אחרת שכתבתי בעבר ורלוונטית לימים אלו:

מדינה לאלף שנים


עדכון

קטע מראיון שפורסם בגלובס עם החשב הכללי היוצא:

""אמרתי לא פעם שמערכת הביטחון היא מדינה בתוך מדינה. יכולת השליטה והמידע שלנו מול תאגיד הביטחון היא בעייתית".

– פעם רשמת את מערכת הביטחון בראש רשימת הכישלונות שלך.

"כן, אנחנו חיים במדינה כזאת, שבה מערכת הביטחון חיה בעולם משלה, וזה רלוונטי להרבה מאוד תחומים, גם לאופן ההתקשרויות, וגם לתחום הקרקעות וחוסר המידע על מה שקורה שם".

– במשרד הביטחון ובצבא אומרים, "אנחנו אנשים אחראים, למה אנחנו צריכים חשכ"ל שיפקח עלינו?"

"ומנכ"ל משרד החינוך לא אחראי? כולם אחראים, אבל כל מערכת, בטח ציבורית, צריכה וחייבת איזונים. ודאי מערכת הביטחון, שהיא כל כך גדולה, שאם לא תהיה שם דריסת רגל לביקורת תהיה פה בעיה גדולה. כבר יש. שיהיה ברור, במערכת הביטחון אין היום דריסת רגל לשלטון מתקדם – דרכי התקשרויות, שקיפות ובקרה – וזה לא טוב".

– במוסד ובשב"כ המצב יותר טוב?

"הרבה יותר טוב. בניגוד למשרד הביטחון, שם יש שקיפות הרבה יותר גבוהה, כמובן לא בנושאים החסויים. במשרד הביטחון אין. אין".

– איך אתה עובד עם חשב משרד הביטחון?

"אני עובד מצוין עם חשב משרד הביטחון, השאלה היא איך חשב משרד הביטחון עובד עם משרד הביטחון. יש לו קשיים אדירים בתוך משרד הביטחון מבחינת רמת שיתוף הפעולה שהוא זוכה לה".

– כי הוא מזוהה עם האוצר?

"ודאי. עם זאת, אפשר שמתחילים להשיג שם הישגים. המנכ"ל אודי שני התחיל להזיז את נושא ההתקשרויות, המספר המופרז של פטורים ממכרזים. זה קרה אחרי שנפלה, הופלה, החלטת ממשלה שניסינו להעביר. שני הפנים את זה שחייב להיות שם שינוי, אבל גם לו קשה בתוך המשרד שלו".

– הבעיה היא אצל הפוליטיקאים, שלא מוכנים להתעמת עם האינטרסים של הביטחון?

"בגלל שנולדנו במדינה מוקפת אויבים והנושא הביטחוני כל כך בדמנו, הפוליטיקאים לא מצליחים לצערי לעשות את ההפרדה בין ביטחון לדברים אחרים, לניהול כספי למשל. בעיקר מטעים אותם אנשי הצבא. הם עובדים בשיטה נהדרת, אומרים לפוליטיקאים, 'אם אתם לא מביאים כסף, לא תקבלו ביטחון, תפסידו את המלחמה הבאה ואתם אשמים".

Read Full Post »