Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ציונים’

פאבל, אחד מעמיתי לדוקטורט, עלה לארץ מרוסיה עם משפחתו בשנת 1993, כשהיה בן 10. מצבה הכלכלי של משפחתו בתחילת הדרך לא הפריע לו ולאחיו להצטיין בלימודים ולהתקבל לאוניברסיטאות הטובות בארץ (אחיו של פאבל כבר סיים דוקטורט), ועל כן הוא הופתע מהכתבות שפורסמו לאחרונה אודות הפערים בציונים בין ילדי עשירים ועניים והמחסור לכאורה בשוויון הזדמנויות במדינת ישראל.

קיימת סתירה בין ההרגשה האישית שלו – שקיים שוויון הזדמנויות בישראל – לבין טענות ה"מומחים" בעיתונים, שמסיקים מהפערים בציונים בין העשירים לעניים שלא קיים שוויון הזדמנויות. כפי שמתארת בכתבה שבקישור הקודם חנה דורסמן, מנכ"לית עמותת "חינוך לפסגות": "הנתונים שמים לנו כמראה שאלה ערכית וקיומית – האם המקום שבו נולד אדם הוא זה שקובע את מקומו בחיים ובחברה? תשובה חיובית לשאלה זו שומטת את הקרקע המוסרית מתחת לרגלינו".

רשומה זו נועדה להבהיר את הסתירה הזו – להסביר כיצד שוויון הזדמנויות יכול להתקיים בו זמנית עם פערים בציונים בין עשירים לעניים, ואפילו לגרום לפערים הללו לגדול. בסופה אני מקווה שאצליח לשכנע אתכם כי פערי הציונים בין עשירים לעניים הם מדד חסר ערך לחלוטין. חשוב להדגיש כאן, לאור התגובות שקיבלתי ב"הארץ", שהמטרות שלי הן צנועות: אני לא טוען ברשומה הזו שיש או שאין שוויון הזדמנויות בישראל, שצריך או לא צריך להיות שוויון הזדמנויות, וגם לא שמיותר להשקיע בילדים עניים. אני רק טוען שהפער בין הציונים איננו אינפורמטיבי.

נתחיל עם שתי טענות.

 

1. כישורים המאפשרים השגת ציונים גבוהים הם דומים לכישורים המאפשרים השגת משכורת גבוהה.

אנחנו חיים בעולם שבו הדרך למשכורות הגבוהות עוברת, בגדול, בפקולטה להנדסה של הטכניון. ילדים וילדות שיש להם את היכולת להשיג את הציונים הגבוהים כבר בגילאים מוקדמים, הם לרוב אותם הילדים שמשיגים את הבגרויות הגבוהות ביותר, את הפסיכומטרי הגבוה, מתקבלים לפקולטות היוקרתיות, ומקבלים שכר גבוה בעבודתם הראשונה. אחד הכישורים החשובים ביותר בעניין זה הוא היכולת לדחות סיפוקים מידיים, והוא משפיע גם על היכולת להתכונן למבחן בגיל 12, וגם על היכולת להתמיד בעבודה בגיל 30.

כן, אני יודע, יש יוצאי דופן. יש אנשים שיש להם בעיות קשב. יש כאלו שנכשלו בתיכון והצליחו באוניברסיטה, ואחרים לא היו מסוגלים ללמוד כלום, פתחו עסק פרטי והיום הם מיליארדרים. ויש גם את אלו שפשוט נולדו להורים הנכונים. אבל אלו יוצאי דופן, הם לא הרוב. מרבית האנשים המוצלחים היו מוצלחים לכל אורך הדרך, ועד כמה שעצוב לומר זאת, מרבית האנשים הלא-מוצלחים היו ויישארו לא-מוצלחים לכל אורך הדרך. אין קורלציה מושלמת בין כישורים למשכורת, ובהחלט ייתכן שקיימת אפליה גזעית בשוק העבודה, אבל זה לא סותר את הנקודה שנראה בהמשך.

 

2. הורים מורישים כישורים כאלו לילדיהם, לפחות במידה חלקית.

הורים מוכשרים נותנים דוגמה אישית לילדיהם. הם מעודדים אותם לקרוא ספרים. הם מכריחים אותם לעשות שיעורי בית. הם שולחים אותם לחוגים. התכונה של דחיית סיפוקים מיידים מופעלת גם על יחסם לחינוך הורי: הם מסוגלים בקלות יחסית לוותר על מוצרי מותרות על מנת להשקיע יותר בחינוך של ילדיהם. וכן, אני יודע שלא מעט אנשים מכחישים זאת, אבל הורים מוכשרים גם מעבירים גנים מוצלחים במיוחד לילדיהם – שוב, לפחות במידה חלקית, בהסתברות מסוימת.

הורים פחות מוכשרים לא טורחים להשקיע יותר מדי בילדיהם, מאותה סיבה שבגללה הם לא השקיעו בלימודים כשהיו ילדים בעצמם – חוסר יכולת לדחות סיפוקים. הם ישקיעו את כספם במוצרי מותרות וראווה, ולא במורים פרטיים. הם יארגנו בת-מצווש יוקרתית לבת שלהם, אבל לא יטרחו להכריח אותה להכין את שיעורי הבית בזמן. על ידי חינוך הורי, דוגמה אישית ותורשה גנטית, נוצר דמיון בין רמת הכישורים של ההורים לזו של ילדיהם – עוד לפני שדיברנו בכלל על מורים פרטיים ועל רמת העושר של ההורים.

נכון, זה לא דמיון מושלם. לפעמים נולדים ילדים נורא מוכשרים להורים נורא לא מוכשרים, ולפעמים ההפך. אבל אלו הם יוצאי דופן, הם לא הרוב. אין לנו צורך כאן להניח שהתורשה היא מושלמת.  

 

המסקנה משילוב שתי הטענות הנ"ל פשוטה: אם ישנה לפחות קורלציה חלקית בין כישורים לבין שכר, וישנה לפחות קורלציה חלקית בין כישורי ההורים לכישורי הילדים, אז בממוצע הורים עשירים מורישים לילדיהם כישורים התורמים להצלחה בלימודים. לאור המסקנה הזו, היה זה מפתיע מאוד לו ילדי העשירים היו מצליחים פחות מילדי העניים במבחנים כלל-ארציים.

 

מתי המסקנה הזו איננה נכונה?

המסקנה לא נכונה אם הטענות לא נכונות.

הטענה הראשונה, למשל, מן הסתם לא הייתה נכונה אי שם בימי הביניים. בתקופות עתיקות הכישורים הדרושים להצלחה במבחנים לא היו דומים לכישורים הדרושים להשגת עושר – ילודה למשפחת אצולה, או לחילופין יכולת גבוהה בסיף. ארגוני עובדים בסגנון של נמל אשדוד, היכן שרק ילדיהם של העובדים הוותיקים והמקושרים יכולים לקבל משרות חדשות, פוגעים גם הם בטענה הזו. למעשה, מה שאנחנו צריכים על מנת שהטענה הראשונה תהיה נכונה זה שוויון הזדמנויות.

עכשיו, זה הרגע שבו חנה דורסמן ודומים לה אמורים לקפוץ, מכיוון שמה שאמרתי כאן זה את הדבר הבא: שוויון הזדמנויות יוצר את הפער בציונים בין ילדי עשירים וילדי עניים. הסיבתיות הפוכה לחלוטין מהאופן שבו דורסמן וחבריה מבינים אותה – הם טוענים שהפער מעיד על אי קיומו של שוויון הזדמנויות. אבל למעשה, ללא שוויון הזדמנויות היו יותר מוכשרים למטה, בקרב העניים, וציוני העשירים והעניים היו דומים יותר.

ומה יקרה אם נגדיל את שוויון ההזדמנויות? מה יקרה אם נפתח את המשרות בנמל אשדוד לציבור כולו, כך שהמוכשרים ביותר יוכלו לקבל את המשרות הרווחיות ביותר? מה יקרה אם נסגור את שלל השחיתויות והקומבינות המאפשרות עדיין לאנשים עשירים להציב את ילדיהם בעמדה עם שכר גבוה, בלי קשר לכישורים של אותם הילדים? אם נוריד את שכר הלימוד באוניברסיטאות לאפס, וניתן לכל מי שרוצה מעונות בחינם?

הפער בציונים בין עשירים ועניים יגדל. יותר עניים מוכשרים יוכלו להפוך לעשירים, שיעור המוכשרים בקרב העניים ירד, שיעור הלא-מוכשרים בקרב העשירים ירד, ציוני העניים ירדו, ציוני העשירים יעלו. פשוט מאוד.

 

נעבור לטענה השנייה. הטענה השנייה לא תהיה נכונה רק אם נניח שאין שום תורשה גנטית של תכונות חשיבה (כלומר, האבולוציה נעצרת באזור הצוואר), וגם במקביל לכך ניקח את כל הילדים מהוריהם כפי שעשו בקיבוץ ולא נרשה לחינוך הורי להשפיע עליהם בשום דרך. אני לא חושב שאי פעם הייתה קיימת חברה אנושית שבה הטענה השנייה לא הייתה נכונה בכלל.

אנחנו לא יודעים את מידת התורשתיות של התכונות המאפשרות השגת הכנסות גבוהות. זה ברור שהן לא תורשתיות במאה אחוזים, גם התורשה הגנטית עובדת על הסתברויות והיא רחוקה מלהיות מושלמת. יכול להיות שהתכונות האלו מורשות כמעט באופן מלא, ויכול להיות שרק קצת. בכל אופן, על מנת שהמסקנה תהיה נכונה, כל מה שנדרש זה קצת תורשה – לא חייבים ללכת לדרטמיניזם גנטי. גם אם נניח שרק 10% מהילדים הם זהים להוריהם מבחינת הכישרון והאחרים סתם מגרילים כישרון מההתפלגות הכללית של האוכלוסייה, עדיין נקבל פערי ציונים בין עשירים לעניים בעולם שבו יש שוויון הזדמנויות.

 

אז בעצם… מה קובע את הפער בציונים?

הרבה דברים. מידת שוויון ההזדמנויות, מידת התורשתיות של התכונות הרלוונטיות, מידת ההומוגניות של האוכלוסייה, רמת המבחנים, רמת המורים, מידת ההשקעה בילדים חלשים או חזקים. אבל זה לא חשוב. מה שחשוב זה שהפער כשלעצמו לא מסמל דבר, הוא לא מתריע על בעיה כלשהי בשוויון ההזדמנויות או בכל פרמטר אחר. מה שבאמת חשוב לנו מבחינה מוסרית הוא שוויון ההזדמנויות האמיתי, ולא איזה שהוא מספר שאינו מייצג דבר.

 

ומה קורה בפינלנד?

זה השלב שבו אנשים נזכרים שבמדינות הנורדיות ישנם פערים נמוכים בציונים בין ילדי עשירים לילדי עניים. יש כאלו הטוענים משום מה שיש קשר בין התופעה הזו לבין היותן של המדינות הנורדיות שוויוניות, עשירות ומוצלחות באופן כללי – אבל אין שום סיבה להאמין שקיים קשר כזה.

הכנסות הפרטים במדינות הנורדיות הן אכן שוויוניות באופן יחסי, אחרי שמתחשבים במיסים ובתשלומי העברה. לרוב מודדים זאת על ידי מדד הנקרא "מדד ג'יני" – ככל שהוא נמוך, כך המדינה שוויונית יותר. אבל לפי אותו קשר שהזכרתי, מערכת החינוך השוויונית משפיעה גם היא על רמת השוויון במדינה, בנוסף להשפעתם של המיסים. על מנת לדעת עד כמה מערכת החינוך משפיעה על השוויוניות, אנחנו צריכים לנטרל את החלק של המיסים ושל תשלומי ההעברה – לבדוק את מדד ג'יני על הכנסות ברוטו, לפני שהממשלה נכנסת לתמונה ומעבירה כסף מהעשירים לעניים. בדיקה כזו של מדד ג'יני תהיה למעשה בדיקה ישירה של שוק העבודה – עד כמה משכורות האזרחים דומות אחת לשנייה בברוטו, בלי שום קשר לשיעור המס.

להלן מספר מדינות ומדדי הג'יני שלהן, לפני ואחרי מיסים ותשלומי העברה, עבור שנת 2010 [1]:

        מקור לנתונים – כאן

העמודות הכחולות הן המדד לפני מיסים ותשלומי העברה, והעמודות הכתומות הן המדד אחרי מיסים ותשלומי העברה. כפי שניתן לראות, מבחינת הכנסות ברוטו ישראל וארה"ב שוויוניות יותר מצרפת ובריטניה. פינלנד עם מערכת החינוך המהוללת שלה רחוקה מלהיות שוויונית, ובאופן כללי ההפרשים בין המדינות קטנים למדי – הרבה יותר קטנים מההפרשים במדד ג'יני לפי הנטו. המסקנה הנובעת מכך היא כי רמת השוויון הגבוה במדינות הנורדיות נובעת בעיקר מהמיסים ומתשלומי ההעברה, ולא ממערכת חינוך שוויונית יותר מזו שקיימת במדינות אחרות או מכל פרמטר אחר של שוק העבודה ומערכת ההשכלה. אולי רצוי להזכיר כאן באותה הנשימה שבישראל מדד הג'יני על פי הכנסות ברוטו נמצא בירידה עקבית החל משנת 2002, למרות כל הטיעונים על הפגיעה בעבודה המאורגנת והרפורמות הקפיטליסטיות של בנימין נתניהו. נראה כי הרפורמות הללו הפכו את שוק העבודה הישראלי לשוויוני יותר.

אז מדוע פערי הציונים בפינלנד קטנים יותר? לא יודע. אולי האוכלוסייה יותר הומוגנית, אולי המורים עוזרים יותר לחלשים. אבל זה לא עוזר לאותם החלשים להשיג לאחר מכן משרות עם שכר גבוה יותר, הם עדיין מפגרים אחרי החזקים, כפי שאנחנו רואים לפי רמת אי-השוויון הגבוהה בברוטו. למעשה, זה לא חשוב בכלל. לאור מדדי הג'יני עבור הכנסות ברוטו והטיעונים שהצגתי לפני כן, לא ניתן לטעון ברצינות שבפינלנד יש יותר שוויון הזדמנויות מאשר בישראל או בארצות הברית. לא ניתן לטעון כלום. אולי הגיע הזמן פשוט להתעלם מהמספר הזה.

 

אז מדוע לא מתעלמים?

ארגונים רבים מדי בישראל חבים את קיומם לאותם "פערים" שכביכול קיימים. בהתאם לאמרה המפורסמת, הם מתקשים להבין את הטיעון שהצגתי כאן מכיוון שהמשכורות שלהם תלויות בכך שלא יבינו אותו. למעשה, בעבר אותם הארגונים לא היו מטפלים ב"פערים" אלא בעניים של ממש, אך לצערם הרב הקפיטליזם והגלובליזציה חיסלו את העוני האבסולוטי במדינות המערב, אז הם עברו בשקט לדבר על פערים ועל עוני יחסי במקום זאת, ושמחו מאוד כשאף אחד לא שם לב להבדל (בין השאר בגלל שעיתונים השתמשו באותה המילה, "עוני", על מנת לתאר גם עוני יחסי וגם עוני אבסולוטי, וכך רבים חושבים בטעות שבישראל יש שיעורי עוני גבוהים יותר מאשר במקסיקו).

חשוב להדגיש: אני לא אומר שלא ראוי להשקיע בפריפרייה או בחינוך לעניים, אני רק אומר שזה מטופש למדוד את תוצאות ההשקעה או את שוויון ההזדמנויות בארץ לפי פערי הציונים בין עניים לעשירים. המדידה הנכונה תהיה בחינה פרטנית של המכשולים העומדים בפני ילד עני ומוכשר בדרכו לפקולטה להנדסה שבטכניון.

אז גם בשנה הבאה מתישהו יתפרסמו נתונים על הבדלים בין עניים לבין עשירים – אם לא במיצ"ב (שבוטל) אז באחוזי הזכאות לבגרות, באחוזי בוגרי קורסי טיס, באחוזי בוגרי תארים מתקדמים ברפואה וכו'. וגם בשנה הבאה, כמו בשנים קודמות, המומחים והעיתונאים יספרו לכם שמדובר בבעיה בשוויון ההזדמנויות, שלעניים במדינת ישראל פשוט אין סיכוי לשפר את מצבם, שיש כאן "מלכודות עוני". ומי יודע, אולי גם בשנה הבאה אני אכתוב שוב פעם את הטקסט הזה, רק במילים אחרות, כפי שעשיתי בעבר. נקווה שיום אחד מספיק אנשים יפנימו את הפואנטה ויעברו להתעסק בדברים חשובים יותר.

 

 

 

[1] הנתונים והרעיון כאן אינם שלי, מגיע עבורם קרדיט לשני חברים – פרד וצביקה

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

(הרשומה פורסמה במקור בבלוג שלי באתר הארץ)

מטרות

למערכת החינוך, כמו לכל מערכת אחרת, ישנן מטרות מוצהרות ומטרות שאינן מוצהרות.

בגדול, אלו המטרות המוצהרות:

  1. הענקת ידע וכלים שישמשו את התלמידים בחייהם הבוגרים – בעבודתם או כחלק מהידע הבסיסי שאנו מאמינים שכל אדם בוגר חייב להחזיק בו.
  2. חינוך לערכים ולקודי ההתנהגות המקובלים בחברה.
  3. חיזוק הרגשות הלאומיים בקרב התלמידים.
  4. יצירת שוויון הזדמנויות בקרב תלמידים שמגיעים משכבות סוציו-אקונומיות שונות.

אלו המטרות הלא מוצהרות, או אולי "פחות מוצהרות":

5. הצמדת תו תקן (ציון בגרות) לכל תלמיד, שנמצא בקורלציה עם אינטלגינציה ומוכנות להשקיע, מה שיאפשר את מיון התלמידים למסלולים אקדמיים שונים או לעבודות.

6. מתן שירותי שמרטפות שיאפשרו להורים לעבוד, לטפל בסידורים שונים, ואולי אפילו (חס וחלילה) לחיות.

לרוב המטרות הלא מוצהרות מוזנחות ביחס למטרות המוצהרות. המורים אינם אוהבים להודות שזהו חלק מתפקידם, וכמעט שלא תשמעו שרי חינוך מדברים עליהן. אך למעשה חשיבותן איננה פחותה מחשיבות המטרות המוצהרות, ולאור הכישלון המוחלט של משרד החינוך בהשגתן קל יותר לשפר את המצב לגביהן.

הענקת ידע

רוב הדיונים על הצורך בכיתות קטנות, על ציוני התלמידים במבחנים הבין לאומיים, על איכותם של המורים בישראל ועל הרפורמות שנעשו בשנים האחרונות נוגעים למטרה הראשונה (ואולי גם לשנייה). הגישה המקובלת בקרב כלכלני חינוך היא כי מערכת החינוך ממש בונה את ההון האנושי של המדינה לעתיד, ועל כן היא בין הגופים המעטים שבאמת ראוי לסבסדו. אחד החוקרים הבכירים ביותר בתחום, Eric Alan Hanushek, הראה בסדרת מאמרים מהעשור האחרון כי קיימת קורלציה גבוהה בין ציוני תלמידים במבחנים בין לאומיים לבין שיעורי הצמיחה של מדינות, והתמודד בדרכים שונות גם עם בעיית הסיבתיות.

אך ממצא נוסף מהמחקרים הוא כי להשקעה כספית בחינוך אין כמעט שום מתאם עם הצלחתם של תלמידים במבחנים. מאוד קשה לבודד את גודל הכיתות בתור משתנה אקראי של ממש שאינו בקורלציה עם איכות התלמידים באותן הכיתות, והמחקרים המעטים שעשו זאת מצאו השפעה חיובית חלשה למדי של העניין על הציונים. כנ"ל גם לגבי תוספת משכורת למורים (כתבתי על כך בהרחבה כאן). עזרים טכנולוגים שונים הם חסרי השפעה לחלוטין. אם נמדוד באופן ישיר את צבירת הידע, נגלה מן הסתם שרוב התלמידים פשוט שוכחים את חומר הלימוד מעט לאחר הבחינה (כמובן מלבד ידע בסיסי בכתיבה, קריאה, מתמטיקה ואנגלית), כך שאם קיימת השפעה ארוכת טווח היא כנראה מעט יותר מורכבת, וקשה מאוד לשנות אותה בהחלטות מדיניות.

ערכים ורגשות לאומיים

במטרות השנייה והשלישית קשה לשלוט, מכיוון שהחינוך ההורי משפיע עליהן הרבה יותר מאשר בית הספר. לא שאלו אינן מטרות חשובות – פשוט אין יותר מדי מה לעשות לגביהן. מורה שתעביר איזה שהוא מערך שיעור נגד אלימות או גזענות לא תשנה את העובדה שחלקים נרחבים בחברה הישראלית הם גזעניים ואלימים. מנהל שיחליט להשמיע את המנון המדינה מדי בוקר ישפיע על התלמידים הרבה פחות מאשר הוריהם המתלבטים בארוחת הערב האם להגר מהארץ.

הילדים סופגים ערכים מהוריהם, ולרוב גם מחברים בסביבתם הקרובה. למעשה גם המורים סופגים זאת מסביבתם, ולהנחה שלפיה הם בעלי ערכים גבוהים יותר בממוצע משאר האוכלוסיה אין שום קשר למציאות, מה שהופך את השאיפה הזו למגוחכת אפילו יותר. היחס בין הכמות ההיסטרית של הקשקשת המוקדשת לעניין החינוך לערכים לבין המעט שניתן לעשות בפועל הוא מדהים, ומעיד בעיקר על הפער בין מה שעובדי ומנהלי מערכת החינוך היו רוצים להאמין שהם עושים (מעצבים את דור העתיד) לבין מה שהם עושים בפועל (בעיקר שמרטפות, וגם בזה הם נכשלים, כפי שנראה בהמשך). ייתכן שישנו כאן גם עניין של בריחה מאחריות עבור חלק מההורים, המעדיפים להאמין שהמערכת היא האשמה בערכיהם הקלוקלים של ילדיהם ולא הם עצמם והדוגמה האישית שהם מעניקים בבית.

שוויון הזדמנויות

המטרה הרביעית מושגת לפחות באופן חלקי, למרות הביקורת העצומה שמוטחת במערכת החינוך בנושא זה מדי שנה. מכיוון שלכאורה קל יחסית למדוד את ההצלחה או את הכשלון בהשגת שוויון ההזדמנויות, נראה לעיתים שעיקר האנרגיות של המערכת מופנות לשם, כאילו שמדובר במטרה החשובה ביותר ואולי אף היחידה של מערכת החינוך הישראלית. למעשה, רבים מהמדדים הכמותיים אינם נכונים. למשל, חלק גדול מהביקורת הוא על הפרשי הציונים בין תלמידים עשירים לעניים, נושא שכבר כתבתי עליו בעבר בהרחבה – מכיוון שאינטליגנציה מועברת בתורשה, ומכיוון שיש קורלציה בין אינטליגנציה לבין שכר, סביר להניח שתלמידים מאזורים יוקרתיים יצליחו יותר מעמיתיהם מעיירות הפיתוח גם במערכת שוויונית לחלוטין. בכל מקרה, המצב עדיין אינו מושלם, וייתכן שניתן להשתפר עוד בהשגתה של המטרה הרביעית.

הצמדת תו תקן לתלמידים

לעומת המטרות המוצהרות המושגות לפחות באופן חלקי, מערכת החינוך הישראלית נכשלת לחלוטין בהשגת המטרות הלא מוצהרות – ואף אחד אינו מנסה לשנות זאת.

המטרה החמישית היא מטרה חשובה: אוניברסיטאות ומקומות עבודה זקוקים למידע אודות איכות התלמידים (כלכלנים קוראים לכך "סיגנל") שיהיה אמין יותר ממה שניתן להשיג בראיון קצר של רבע שעה, ולמערכת החינוך הציבורית יש את היכולת התיאורטית לצבור מידע כזה אודות התלמיד.

לו המערכת הייתה מסוגלת להשיג את המטרה הזו בשלמותה, לא היה צורך במבחן הפסיכומטרי. יש בו צורך רק מכיוון שהבגרויות לא אמינות מספיק – הן מושפעות מבחירות התלמידים במקצועות שונים, מקושי של בחינה ספציפית כזו או אחרת, מהעתקות, ממחסור בקריטריונים ברורים לקביעת ציוני המגן ומשלל שינויי מדיניות תכופים. אם יבטלו מחר את המבחן הפסיכומטרי האוניברסיטאות לא יוכלו לסנן את הסטודנטים כנדרש, צעירים רבים יגיעו למסלולי לימוד קשים מדי עבורם ואחרים לא יצליחו להתקבל למרות שיש להם את הכישורים הנדרשים (עשו כבר את הניסוי הזה, ב-2003 אם אני זוכר נכון, והוא נכשל). מכיוון ששרי חינוך נמדדים על שיעור הזכאות לבגרות, יש להם ולפקידיהם תמריץ חזק להפוך את הבחינות ליותר ויותר קלות עם הזמן, מה שרק פוגע ביכולתה של הבגרות לומר משהו על איכותם של התלמידים.

תוצאת הכישלון בהשגת מטרה זו היא כסף וזמן יקר המבוזבזים על הפסיכומטרי או על מבחנים שונים בראיונות עבודה ובמוסדות לימוד, וכן "כשלי קואורדינציה" הפוגעים בפרטים ובמשק בדרכים עקיפות (למשל – בעלי בגרויות גבוהות שמתקבלים ללימודים אקדמאים ומגלים אחרי שבזבזו זמן וכסף שהלימודים קשים מדי עבורם, ולעומתם אחרים שלא היה להם את הכסף לשלם עבור קורסי פסיכומטרי ולכן הם עלולים שלא למצות את הפוטנציאל שלהם).

שמרטפות

הכישלון החמור ביותר לדעתי הוא בנוגע למטרה השישית. זהו כישלון הפוגע באופן דרמטי בפריון העבודה במשק הישראלי, באיכות חייהם של ההורים ובעידוד נשים להשתלב בשוק התעסוקה. הוא נובע במידה רבה מכוחם של וועדי העובדים במערכת החינוך, אך גם מהעובדה שמדובר לכאורה במטרה "בזויה" שאיננה מתיישבת עם התדמית שמובילי המערכת היו רוצים לנכס לעצמם – בכל זאת, הם קוראים לעצמם "משרד החינוך", לא "משרד השמרטפות".

הנתונים אינם חדשים. מחקר שנערך בשנת 2012 על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת (ניתן להורדה כאן) העלה כי בהשוואה למדינות מפותחות אחרות במדינת ישראל ישנם מספר רב במיוחד של ימי חופשה עבור התלמידים, גם בקיץ וגם באמצע השנה, ובמקביל לכך מספר מועט במיוחד של ימי חופשה עבור העובדים. למשל, במהלך השנה (ללא חופשת הקיץ) בבתי הספר היסודיים במדינת ישראל ישנם 44 ימי חופשה, בהשוואה ל-37 ימים בבריטניה וצרפת, 28 ימים בדנמרק, 35 ימים באוסטריה, אוסטרליה וניו-זילנד, 18 ימים בצ'כיה, ובין 22 ל-27 ימים בקנדה. שום מדינה אחרת שנסקרה במחקר לא עוברת את 40 הימים.

מחקר זה ומחקרים דומים לו זכו להתייחסות רחבה בתקשורת, אבל לא נענו בשום הצעה לרפורמה מצידם של שרי החינוך. הסיבה המיידית לכך פשוטה: ארגוני המורים לא יסכימו, יהיה נדרש לשחד אותם, ומשרד האוצר יסרב לאשר את כספי השוחד הנדרשים ללא התייעלות (בצדק מסוים – ההוצאה על חינוך בישראל כאחוז מהתוצר היא גם ככה בין הגבוהות בעולם, וישנו בזבוז עצום במשרד החינוך). זהו מלכוד קלאסי שלא ניתן לשבור אותו ללא לחץ ציבורי מסיבי על משרדי החינוך והאוצר ועל ארגוני המורים. אך מעבר לכך, חסר גם הרצון לשנות משהו. 

שי פירון, שר החינוך הנוכחי, אינו מעוניין כלל בשינוי השיטה. תוך התעלמות מוחלטת מהתמונה העולה מהנתונים הוא טען בעבר כי סך ימי החופשה בישראל אינם שונים מהותית מהמקובל בחו"ל, וכן כי המורים אינם שמרטפים והבעיה היא בכלל שההורים עובדים יותר מדי. אני לא רוצה להיכנס כאן לדיון אודות מספר ימי החופשה של העובדים; ייתכן שניתן להגדיל את ימי החופשה, אך ההתייחסות לנושא זה מצדו של שר החינוך אינה אלא בריחה מאחריות. כאשר מנסים לקרוא בין השורות, מגלים שפירון למעשה מעוניין לחנך לא רק את ילדינו אלא גם אותנו:

"אולי אפשר לסגור חנויות קצת יותר מוקדם, לסיים עבודה בחברות היי-טק ובמשרדי עו"ד בשעה סבירה. לראות את המשפחתיות חלק עמוק מההתפתחות האישית שלנו?"

מדובר למעשה בניסיון לכפות את ההעדפות האישיות שלו על כלל אזרחי המדינה. בתגובה לכך עלינו להגיד בנימוס "לא תודה", ולבקש ממנו להשוות את מספר ימי החופשה למקובל בשאר המדינות המפותחות.

להפסיק להילחם נגד ההורים

יותם הוא ילדון חמוד נורא, ואני נהנה מאוד לבלות איתו מדי שנה בחופשת הקיץ ובחופשות שבחגים. אבל יש לי גם שאיפות נוספות בחיים מלבד לשבת ולשחק איתו בלגו, ואינני מעוניין להתנצל על כך בפני שרי חינוך המעוניינים לחנך אותי במקום לעשות את עבודתם. הגישה הזו היא אותה הגישה שהובילה את פירון לבטל את מבחני המיצ"ב ברגע שבית המשפט הורה לפרסם את הציונים – הוא מאמין שתפקידו הוא לחנך גם את ההורים, ותפקידם של ההורים הוא לסור למרותו ולא חס וחלילה לנסות להעביר את ילדיהם לבתי ספר טובים יותר או לבוא אליו עם דרישות לגבי ימי החופשה. כך ההרגשה המתקבלת מצד ההורים היא של מערכת המנסה להילחם בהם, במקום פשוט להעניק את רמת השירות המקסימאלית בהתאם לאילוצי התקציב.

שמרטפות איננה עבודה בזויה. זוהי מטלה בעלת חשיבות רבה למשק ולחברה בישראל. כנ"ל לגבי הצמדת תו תקן לתלמידים. בזמן שעיקר האנרגיות של המערכת מופנות למטרות המוצהרות שאין יותר מדי מה לעשות לגביהן, מערכת החינוך ממשיכה להיכשל בהשגת המטרות הלא מוצהרות.

הורים צעירים ומשכילים לילדים קטנים הם אחד המגזרים בעלי הנטייה הגבוה ביותר להגר מהארץ, וכשלונה של מערכת החינוך לאפשר להם למצות את עצמם מבחינת הקריירה או לצבור מעט זמן פנוי לעצמם מקשה מאוד על חייהם, אולי אף יותר ממחירי הדירות הנוכחיים. אך בניגוד למחירי הדירות, מדובר בנושא שניתן לפתור אותו בטווח הקצר על ידי החלטות מדיניות. רפורמה בנושא זה תשפר לאין שיעור את איכות חייהם של הורים לילדים במדינת ישראל, תהפוך את מדינתנו למקום שקצת יותר קל לחיות בו, ותתרום הרבה יותר מהקשקשת האינסופית על חינוך לערכים.

Read Full Post »

פוסט זה מוקדש לעמית, שנתן את ההשראה לרעיון…

אחת התופעות הראשונות שבהן מבחין כל תלמיד הנכנס למערכת החינוך, היא השונות הגדולה בין המורים. לאורך כל השנים, מהיסודי עד התיכון (וגם באוניברסיטה, למעשה), נראה כי מרבית המורים אינם מעוניינים להשקיע מאמצים ראויים בהוראה ורק מנסים להעביר את הזמן עד ההפסקה הקרובה, ולעומתם קיים מיעוט אשר מתאמץ מעל ומעבר. כמו כן, רבים מהמורים המבוגרים שייתכן שבצעירותם היו שייכים לאותו מיעוט, חווים שחיקה מהעבודה הקשה ועם הזמן מצטרפים לרוב.

אותם מורים מצטיינים הנמנים על המיעוט יכולים להיות קריטיים להתפתחותם של ילדים. רבים מהמבוגרים שאני מכיר עדיין זוכרים את אותו המורה שהאמין בהם ועזר להם לעבור את הבגרות במתמטיקה, או לחילופין את ההוא שזלזל בהם בפני כל הכיתה, וגם אני זוכר מורה להבעה שקראה בפני כל הכיתה בגאווה נאום לראש הממשלה שכתבתי בכיתה ז' ועודדה אותי להמשיך ולכתוב.

היינו רוצים לנסות ולתגמל את המורים שמתאמצים יותר על מאמציהם, אך הניסיון הזה טומן בחובו שלל בעיות מעשיות ופילוסופיות. כמו בתחומים אחרים, גם בנושא מתן התמרוץ למורים הדיון התקשורתי הסטנדרטי הוא די שטחי. לעיתים נראה שנושא התמרוץ הכספי מפעיל אצל אנשים רבים סוג של טאבו – עצם הרעיון מחריד אותם מבחינה מוסרית, והם לא מוכנים אפילו לשקול לחשוב עליו באופן הגיוני.

כחלק מהחיפושים שלי אחרי נושא לדוקטורט, התגלגל לידי הספר האחרון בסדרת ספרים על כלכלת חינוך, אשר יצא רק השנה, ונקרא Handbook of the Economics of Education. בספר זה ישנו פרק שלם על נושא התמריצים למורים, שסוקר מחקרים בתחום מ 20 השנים האחרונות. הדברים שאכתוב בהמשך מבוססים ברובם על פרק זה.

הון אנושי לעומת ציונים

הון אנושי הוא המונח העומד במרכזם של רוב המחקרים בכלכלת חינוך, והתייחסתי אליו בעבר בפוסט הזה. במהלך לימודיהם, התלמידים צוברים "הון אנושי" – כל מה שהיינו רוצים שהם יספגו בבית הספר – ידע, יכולת למידה, אפילו ערכים מסוימים אם תרצו. במקביל לכך, הם עוברים מבחנים ומקבלים ציונים. הציונים אמורים למדוד באופן עקיף את ההון האנושי, אבל זה ברור שהקורלציה בינם לבין ההון האנושי אינה מושלמת. מצד שני, הם הדבר הטוב ביותר שיש לנו.

בעיית הסוכן

בעיית הסוכן בכלכלה (או בעיית הנציג, באנגלית Principle-Agent Problem) כוללת "סוכן" כלשהו הנדרש לייצג בפעולותיו את מי ששלח אותו, אך עקב בעיות של אינפורמציה סביר יותר שהוא יקדם את האינטרסים של עצמו מאשר את האינטרסים של שולחיו. הסוכנים יכולים להיות פוליטיקאים, עובדים שהמנהל שלהם הטיל עליהם משימה כלשהי, וגם מורים. הסיבה שהמורים נכנסים לקטגוריה זו, היא מכיוון שלמנהלי בתי הספר ורשויות החינוך אין יכולת למדוד בצורה טובה את המאמצים של המורה בכיתה, את ההשפעה האמיתית שלו על "ההון האנושי" של התלמידים. הם יכולים רק למדוד את השפעת המורה על הציונים של התלמידים, וגם זה באופן חלקי ובעייתי.

מסיבה זו, תמריצים הם לא בהכרח הפיתרון הטוב ביותר. פיתרון אחר יכול להיות סינון מורים – מראש לקבל למערכת רק מורים ממש טובים (וכמובן, לשלם להם שכר בהתאם). מחקרים שנעשו על האפשרות הזו מצאו שקשה לקשר בין ציונים של סטודנטים להוראה או הפסיכומטרי שלהם לבין הסיכוי שהם יהיו מאותם מורים שבאמת יתאמצו בכיתה. גם אם ממחר יתקבלו למכללות להוראה רק סטודנטים שעברו את ה 700 בפסיכומטרי והשכר ההתחלתי למשרה יהיה 15 אלף ₪ בחודש, לפי תוצאות המחקר בתחום לא סביר שהם ישקיעו מאמצים רבים יותר בהוראה מאשר המורים הנוכחיים (ללא תמריצים נוספים התלויים במידת המאמץ).

המודל הבסיסי

המתמטיקאים שבקהל יאלצו לסלוח לי על כך שאינני כותב כאן במשוואות. אמנם הכתיבה במשוואות הרבה יותר מקוצרת, אלגנטית, פשוטה, ומהירה אבל עבור קוראים רבים היא מהווה מכשול בלתי עביר.

מודלים בכלכלה (כפי שכתבתי בעבר) לא נועדים לרוב לדמות את המציאות, אלא בעיקר לעזור לאינטואיציה שלנו. המודל הבסיסי שבו משתמשים כלכלנים על מנת לבנות את האינטואיציות שלהם בנושא זה, מתייחס ליכולתם של המורים לבחור בין שתי משימות שלהן יקדישו את זמנם, והן באות אחת על חשבון השנייה. אחת המשימות האלו היא יותר בכיוון של לימוד אמיתי ואיכותי, והשנייה היא יותר בכיוון הקרוי באנגלית coaching – לאמן את התלמידים ספציפית עבור מבחן כלשהו – מה שאנחנו לא רוצים שהמורים יעשו.

ההון האנושי של התלמידים הוא פונקציה של הזמן המוקדש לשתי המשימות, ושל משתנה אקראי נוסף כלשהו (שמייצג את היכולת של התלמיד, השקעת ההורים, כל מני דברים אחרים שאינם באחריות המורה).

את ההון האנושי אנחנו לא יכולים לראות במציאות; במקומו אנחנו רואים מדד כלשהו , שיכול להיות ציונים במבחנים אחידים, שיפור בציונים במבחנים אחידים, או כל מני דברים אחרים בסגנון. גם המדד הזה הוא פונקציה (אחרת) של הזמן המוקדש לשתי המשימות, ושל משתנה אקראי כלשהו. השכר של המורים כולל שכר בסיס כלשהו, ובונוס התלוי באותו המדד. בעיית ההחלטה היא מהו הבונוס האופטימאלי.

ברגע שחושבים על הנושא באופן הזה, עולה השאלה החשובה: אם נניח שהמורים מתאמצים כדי לשפר את המדד ולא את ההון האנושי האמיתי, האם הם משפרים במקביל גם את ההון האנושי האמיתי? השאלה היא למעשה לגבי הקורלציה של אותן שתי פונקציות, או עד כמה משימת ה coaching תשפר גם את ההון האנושי.

אבל לפני שנגיע לזה, ישנה שאלה אחרת:

האם התמריצים משפרים את המדד שלפיו נמדדים המורים?

כן, בהחלט.

סקירה של עשרות מחקרים מהעולם כולו, תוך התמקדות במחקרים שנעשו על ידי חוקרים בלתי-תלויים, מעלה כי כמעט בכל המקרים המדד השתפר. אם המורים נמדדו על ציונים במבחן במתמטיקה – הציונים עלו, אם הם נמדדו על השיפור בציונים – השיפור גדל, וכך הלאה. בונוסים כספיים בהחלט משפיעים על התנהגותם של המורים (צר לי לאכזב, עמית…).

טוב, אז נעבור לשאלה הבאה, היותר חשובה:

האם תמריצים משפרים את ההון האנושי? בעיית ההכללה

 מכיוון שאיננו יכולים באמת לצפון ב"הון האנושי" (ולמען האמת אף אחד גם לא יודע איך להגדיר אותו במדויק, וכל אחד חושב שהוא צריך לכלול דברים אחרים), קשה לדעת.

ובכל זאת, כמה אנשים חכמים עלו על דרך לבדוק את הנושא באופן עקיף. נניח שהבונוסים של המורים תלויים באחוזי השיפור של תלמידים באיזה שהוא מבחן כלל ארצי ספציפי במתמטיקה, מה יקרה אם לאחר מכן נמדוד את השיפור שלהם גם במבחנים אחרים במתמטיקה, שעליהם המורים לא נמדדו? או בכלל במבחנים אחרים?

בדיקה זו תגלה לנו האם המורים אימנו את התלמידים למבחן ספציפי, או הקנו להם כישורי למידה והבנה אמיתיים הניתנים להכללה עבור מבחנים ותחומים אחרים.

ובכן, כאן התוצאות כבר אינן חד משמעיות. בכל המדינות המערביות, נראה כי חלק מהתוכניות הללו מצליחות להקנות לתלמידים כישורי למידה כלליים, ואילו אחרות לא. גם במחקרים שבהם כן נמצא שיפור במבחנים אחרים, עדיין מדובר רק במדד עקיף להון האנושי, ולכן את התשובה האמיתית ככל הנראה לא נדע לעולם.

דברים שאנחנו לא רוצים שיקרו

במקרים רבים, תוכניות תמרוץ הובילו לשחיתות ופגעו בתלמידים.

Jacob and Levitt תיארו במחקר משנת 2003 מקרי רמאות רבים של בתי ספר בשיקגו, והגיעו למסקנה כי 3% – 5% מהמורים במערכת רימו על ידי שינוי תשובותיהם של התלמידים לאחר הבחינה (Levitt כתב על הנושא גם בספרו "פריקונומיקס"). מחקר של Figilio and Winicki משנת 2005 מצא כי בתי ספר בווירג'יניה הגדילו את כמות הסוכר בארוחות של תלמידיהם בימים של בחינות ארציות, בניסיון לשפר את ציוניהם. מחקר של Shephard and Dougherty משנת 1991 מצא כי בתי ספר באריזונה החליפו עבור התלמידים משימות כתיבה במשימות של מציאת שגיאות בקטע כתוב מראש, על מנת לשפר את הסיכויים שלהם במבחנים כלל ארציים, וכך נפגעו כישורי ההבעה בכתב של התלמידים.

כמו כן, ישנן עדויות עקיפות לכך שארגוני מורים מצליחים להשפיע כתיבת מבחנים אחידים ולגרום לכתיבת מבחנים קלים יותר, שיובילו לציונים גבוהים יותר, ויחד איתם גם בונוסים גבוהים יותר עבור המורים, במקרים בהם הבונוס תלוי במעבר מעל רף כלשהו של ציונים.

אז איך כדאי לתכנן את מערכת התמריצים?

בפועל, רוב מערכות התמריצים שקיימות כיום לא תוכננו על סמך מחקרים אלא יותר על סמך תחושות בטן והסכמים שונים עם ארגוני מורים. זה כמובן לא המצב הרצוי.

הנושא הראשון שגילו חלק מהמחקרים בתחום, הוא שאם הרף מוצב גבוה מדי (במקרים בהם יש רף), רוב המורים לא יתאמצו וימשיכו ללמד כפי שלימדו קודם. כמובן שגם במקרה שבו הרף מוצב נמוך מדי זה יהיה המצב, ועל כן נדרשת חשיבה מעמיקה מאוד לגבי הרף לתשלום בונוסים.

נושא שני אמור להיות לכאורה די קל. היינו רוצים למדוד את המורים באופן שוויוני, כלומר ללא תלות בבית הספר או בכיתה הספציפית שלהם. לא ייתכן שמורים מסוימים יקבלו בונוסים רק מפני שהם מלמדים בכיתת מצטיינים, או בכיתות של התגבור המיוחד. בפועל, מסתבר שדי קשה "לשטח את מגרש המשחקים" באופן הזה, ובמקרים רבים מצאו מחקרים שהבונוסים של מורים שלימדו כיתות מסוג מסוים או בבתי ספר מסוג מסוים היו גבוהים יותר באופן עקבי מהבונוסים של שאר המורים.

אחד הנושאים החשובים, הוא לתכנן מערכת תמריצים תחרותית. כלומר, סכום ה"פרסים" הוא קבוע, ובתי הספר או המורים מתחרים עליהם. מערכות כאלו הרבה יותר קשה לתמרן, בגלל שאם בית ספר אחד מצליח להשיג יותר כספים זה יקרה על חשבון בית ספר אחר, שינסה מיד לתמרן את המערכת באותו האופן. וויקטור לביא מהאוניברסיטה העברית ערך מספר מחקרים בארץ עם מערכות תמריצים תחרותיות (יש לו מאמרים מ 2002 ו 2009 בנושא, מי שרוצה לחפש), והשיג תוצאות לא רעות בכלל, בייחוד עבור תלמידים שמלכתחילה היו חלשים יותר (המדדים היו מכוונים כך שלמורים היה תמריץ להשקיע יותר בתלמידים אלו). למרות זאת, לא ברור עד כמה התוצאות שלו מלמדות על הכללה, כלומר על שיפור של ההון האנושי ולא רק של המדדים. כמו כן, עדיין לא ברור האם עדיף שהתחרות תהיה בתוך כל בית ספר, בין בתי הספר השונים, או גם וגם.

תחרות בין בתי ספר על תלמידים

כלכלנים, כידוע, אוהבים תחרות. מערכות החינוך בכל מדינות המערב, לצערם של כלכלנים, אינן תחרותיות אלא ממומנות על ידי המדינה. הפתרון שהוצע לנושא הזה כבר לפני זמן רב הוא שיטת הוואוצ'רים: כל הורה מקבל מהמדינה וואוצ'ר לחינוך, ובוחר בעצמו לאיזה בית ספר להכניס את ילדיו. בתי הספר מקבלים מהמדינה תקציב בהתאם לכמות ההורים שבחרו בהם. השיטה נוסתה במספר רב של מדינות באופן כזה או אחר.

הספרות הכלכלית על הנושא הזה עצומה, ואני לא אכנס אליה כאן. קשה לבחון את השפעתה על איכות ההוראה, בגלל בעיה הנקראת בעיית הסלקציה: תלמידים טובים הם גם לרוב בנים להורים חכמים אשר מקדישים זמן רב יותר על מנת לחפש את בית הספר הטוב ביותר עבור ילדיהם. בגדול, שביעות הרצון של התלמידים והוריהם מבתי הספר שעובדים במערכת כזו עולה והנטייה של התלמידים להבריז יורדת, אבל לא בטוח שהמורים שם באמת מלמדים יותר טוב.

משכורות גבוהות יותר בלי בונוסים

צר לי, אבל העדויות מראות שהעלאת שכר לכולם לא תשנה מהותית את איכות החינוך במערכת. הארצות שבהן מורים מרוויחים את הסכומים הגבוהים ביותר ביחס לשאר האוכלוסייה הן דווקא לא ארצות אירופה, אלא כל מני ארצות עולם שלישי באפריקה או הודו, ומחקרים שנעשו על מערכות החינוך שם מעלים כי המורים אפילו לא מתאמצים במיוחד להיות נוכחים בשיעורים ושולחים כל מני צעירים שיחליפו אותם. יש להם קביעות, יש להם משכורות גבוהות, והם יודעים שאי אפשר להעניש אותם.

כמו כן, מחקרים אחרים שנתקלתי בהם מעלים כי במדינות ובתי ספר שבהם המורים לא מאוגדים בארגוני עובדים, כך שניתן לפטר אותם יותר בקלות, איכות ההוראה גבוהה יותר. גם המחקרים העוסקים בתמריצים מעלים כי רצוי מאוד שיהיו גם "עונשים" למורים אשר יורדים מתחת לרף מסוים, משהו שקשה להשיג כאשר קיימים ארגוני עובדים.

באנגליה ובפורטוגל היו תוכניות תמריצים אשר לא הניבו שום שיפור בציונים, מכיוון שהבונוסים היו תלויים בחוות דעת של "עמיתים" למקצוע. זה הוביל לכך שמקבלי הבונוסים היו מורים וותיקים ומקושרים, ולאו דווקא המורים הטובים ביותר. ברוב המדינות השכר של המורים תלוי בעיקר בוותק שלהם, אבל המחקרים מראים שהוותק של המורה משפר את איכות ההוראה שלו רק בשנתיים הראשונות, ואח"כ אין לו השפעה לשלילה או לחיוב.

סיכום

תמריצים למורים, כאשר בונים אותם נכון, ככל הנראה מסוגלים לשפר את ההוראה באופן כללי ולא רק את המוכנות של התלמידים למבחן ספציפי כזה או אחר. יחד עם זאת, רצוי מאוד לא להתבסס רק על מדד יחיד כזה או אחר. אם באמת נרצה ליישם מערכת תגמול למורים ולבתי הספר בארץ, רצוי שהיא תכלול שלל פרמטרים הנוגעים למבחנים שונים בשנים שונות, וכן לנושאים כגון רמת האלימות, היגיינה, ודברים אחרים שיכולים להיות חשובים לא פחות לתלמידים ולהוריהם. כמו כן, רצוי לא למדוד את בתי הספר על פי אותו המדד שקובע את הבונוסים של המורים, על מנת שלא לחזק את התמריץ של מורים ומנהלים לעוות את המדדים.

ראוי תמיד לזכור חוק בסיסי ופסימי למדי בנושא התמריצים, שטבע דונלד קמפבל בשנת 1976: ככל שמשתנה כמותי יחיד כלשהו משמש באופן נרחב יותר לקבלת החלטות, כך הוא יהיה מושפע יותר ממניפולציות ושחיתות, וההסתמכות עליו תעוות את המערכת שאותה הוא אמור למדוד.

במילים אחרות, תמיד רצוי לגוון את הדברים שאנחנו מודדים.

Read Full Post »