Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘צמיחה’

תקציר עבור הממהרים, עקב אורכה של הרשומה:

  • כבר בשנת 1960 התוצר לנפש בישראל היה בין הגבוהים בעולם, ומאז הדירוג היחסי שלנו הידרדר מעט. על כן, הצמיחה של כלכלת ישראל ב-60 השנים האחרונות איננה יוצאת דופן, ואולי אפילו מעט מאכזבת.
  • בטווח הארוך הכלכלה הישראלית לא צומחת מספיק מהר על מנת להשיג את רמת החיים במדינות מפותחות אחרות. בשנים האחרונות אנחנו מתבלטים לטובה אבל סביר שזהו עניין זמני ולא שינוי מגמה.
  • כאשר בוחנים את הסיבות לכך שרמת החיים הממוצעת במדינת ישראל נמוכה יותר מרמת החיים במדינות אחרות, רצוי להבחין בין גורמים מקורבים לבין הגורמים האולטימטיביים העומדים מאחוריהם. נושאים כמו פריון העבודה, יעילות הבירוקרטיה או תחרותיות, הנידונים בהרחבה בתקשורת ובספרות המחקרית, הם גורמים מקורבים.
  • הגורמים האולטימטיביים למיקומה הנוכחי של ישראל כוללים את המיקוד של הוויכוח הפוליטי סביב נושאים ביטחוניים ולא כלכליים, את ההשקפות הסוציאליסטיות הנפוצות בציבור ובתקשורת ואת רמת ההון האנושי בישראל.
  • טיפול בגורמים המקורבים הוא חשוב, אבל ללא שינויי עומק בגורמים האולטימטיביים מיקומה היחסי של מדינת ישראל לא ישתפר. סביר יותר שהמיקום ידרדר עקב המגמות הדמוגרפיות.

——————————————————————————————–

ניסים ומיתוסים

תוך פחות ממאה שנים צמחה לה באמצע המדבר המזרח-תיכוני הצחיח מדינה מערבית לתפארת, באותה הארץ שמעט לפני כן תיאר אותה מארק טוויין בתור שממה חרבה, ענייה ועלובה. כיצד יתכן מאורע מופלא כל כך? האם צמיחתה של מדינת ישראל היא נס, כפי שרבים טוענים? למעשה ישנו כאן שילוב של שלושה ניסים לכאורה: הראשון הוא הנס הרוחני – חזרת העם היהודי לארצו, הגירה של מיליוני אנשים למדינה שהקשר היחיד שלהם אליה היה מצוי בספרי קודש עתיקים. השני הוא הנס הביטחוני, ניצחונה של מדינת ישראל החדשה והקטנה על צבאות ערב. השלישי הוא הנס הכלכלי, קצב הצמיחה המהיר של הכלכלה הישראלית, שבו נעסוק ברשומה זו.

"נס" הוא אירוע יוצא דופן מאוד, בקנה מידה היסטורי ועולמי, שהסיכויים להתרחשותו מלכתחילה היו קלושים, ועל כן התרחשותו מעידה על כוחות יוצאי דופן הפועלים מאחורי הקלעים. על מנת לעודד סולידריות, הקרבה ושיתוף פעולה, פוליטיקאים ומנהיגים דתיים נוטים לטפח שלל ניסים, מיתוסים ואגדות. מתחילת דרכה ניסתה התנועה הציונית לטפח מיתוסים מאחדים, אשר יאפשרו לייצר כאן עם של ממש מאוסף של קהילות מרוחקות שהקשרים בין חלקן היו קלושים, וזה לא יהיה מפתיע לגלות שגם נס הצמיחה הכלכלית מנופח אל מעבר למשקלו האמיתי. אך מיתוסים טובים הם כאלו שיש מאחוריהם גרעין משמעותי של אמת. למשל, העם היהודי באמת היה קשור מבחינה רוחנית לארץ ישראל במשך אלפי שנים, גם אם הציונות והלאומיות הופיעו אצלנו בעיקר בעקבות גל לאומיות כלל-אירופאי חילוני. יוסף טרומפלדור באמת נלחם בגבורה בתל-חי, גם אם הוא לא אמר את המשפט המפורסם המיוחס לו. על כן, השאלה המעניינת היא מהו גודלו של גרעין האמת המסתתר מאחורי מיתוס הצמיחה הכלכלית המופלאה של ישראל. וזו, כמובן, שאלה של נתונים.

הנתונים שבהם השתמשתי לצורך כתיבת הרשומה לקוחים מהבנק העולמי, וניתנים להורדה כאן.

תוצר לנפש – דירוג יחסי

התוצר לנפש, אשר מתאר את ערך הסחורות והשירותים שאדם ממוצע בשטחה של המדינה מייצר בשנה, הוא מדד מקובל לרמת חיים. כמו כל מדד גם לתוצר ישנם חסרונות רבים, אך בניגוד למדדים אחרים הוא אובייקטיבי, תופס את כלל הפעילות הכלכלית במשק, נוח לשימוש וקל למדידה, ונמצא בקורלציה גבוהה עם כל מדד אחר שהוצע עד כה לרמת חיים, כגון מדדים המבוססים על צריכה, בריאות, השכלה ועוד. אני אשתמש כאן בתוצר לנפש שאינו מתואם לכוח הקנייה המקומי מכיוון שעבורו יש יותר נתונים היסטוריים, אך התוצאות דומות גם אם משתמשים בתוצר לנפש המתואם לכוח הקנייה, בהכנסה לנפש, הכנסה חציונית למשק בית ומדדים אחרים.

כפי שניתן לראות, זהו מקום מכובד למדי, וההפרשים בין ישראל לבין המדינות שעוקפות אותה בדירוג אינם גדולים. מלבד ערב הסעודית ונסיכויות הנפט, שום מדינה מזרח תיכונית לא מתקרבת לדירוג שלנו.

מה בנוגע לנתונים היסטוריים? בשנת 2000 ישראל הייתה מדורגת במקום ה-28 בעולם, אך בין המדינות שדורגו גבוה יותר מישראל בשנה זו ישנן שש מדינות שלא היה לגביהן נתון בשנת 2015, כך שאפשר לומר שהמיקום היחסי שלנו לא השתנה משמעותית בין 2000 ל-2015. בשנת 1990 היינו במקום ה-33 ובשנת 1980 היינו במקום ה-38, כך שנראה שאנחנו מתקדמים בהשוואה לשנים אלו, אך בשנת 1970 דורגנו במקום ה-23 (חסרים נתונים לגבי שלוש מדינות שעקפו אותנו בשנים אחרות), ובשנת 1960, עם תוצר של $1,229, היינו במקום ה-15 (חסרים נתונים לגבי עשר מדינות שעקפו אותנו בשנים אחרות).

אם נגביל את המדגם רק למדינות שיש לגביהן נתונים עבור כל השנים, אז ישראל נמצאת במקום ה-19 בשנת 2015, באותו המקום בשנת 2000, במקום ה-22 בשנת 1990, במקום ה-24 בשנת 1980, במקום ה-14 בשנת 1970 ובאותו המקום בשנת 1960. כלומר, לאורך זמן מדינת ישראל הידרדרה מעט בדירוגה היחסי. בין 1960 ל-2015 עקפו אותנו פינלנד, הולנד, אוסטריה, אירלנד וסינגפור.

לצערי במאגר הבנק העולמי לא קיימים נתונים לפני 1960. עם קום המדינה התמודד המשק הישראלי עם העלייה ההמונית, אשר הכפילה את אוכלוסיית המדינה תוך שנה וחצי, ולאחר מכן עם משברים כלכליים שהובילו לתקופת הצנע. דוד ברודט טוען בראיון בידיעות אחרונות שהתוצר לנפש בישראל ירד בתחילת שנות החמישים ל-2,500 דולר. אך כפי שכתב אלחנן הלפמן במאמרו משנת 1998, גם שימוש בנתונים מוקדמים מתחילת שנות החמישים מוביל למסקנות דומות: יחסית למדינות אחרות, המשק הישראלי לא התקדם באופן משמעותי מתחילת דרכו. בשנת 1960 המשק הישראלי כבר היה אחרי תקופת הצנע והטלטלה הראשונית של קום המדינה והעלייה ההמונית, ולכן בסך הכל הגיוני להתחיל את המדידה בתקופה זו.

אז כן, מדינת ישראל היא בהחלט אחת המדינות העשירות ביותר בעולם כיום, וזהו מקור ראוי לגאווה. מרבית בני האדם על פני כדור הארץ מתקיימים ברמת חיים נמוכה יותר מאשר אזרחי מדינת ישראל, גם מבחינת התוצר לנפש וגם מבחינת מדדים כגון תוחלת חיים, שיעורי תמותת תינוקות, בעלות על מוצרים כגון מכוניות ודירות וכך הלאה. אך לאורך זמן לא נרשמה התקדמות משמעותית בדירוג היחסי של אזרחי מדינת ישראל. מאז שנות השישים חלה הרעה בדירוג עד שנות השמונים, ומאז שיפרנו מעט את מיקומנו אך לא חזרנו למקום שבו היינו באמצע המאה הקודמת. מדינת ישראל היא אולי סיפור הצלחה ביחס למרבית מדינות העולם, אבל היא הייתה כזו גם בשנת 1960 ולפי הדירוג היחסי המצב לא השתנה מאז.

תוצר לנפש – שיעורי צמיחה

התוצר הריאלי לנפש של מדינת ישראל עמד כאמור על $1,229 (בערכים נוכחיים) בשנת 1960, לעומת $35,728 בשנת 2015. על פניו, באופן אובייקטיבי, מדובר בצמיחה מדהימה. לאורך תולדות האנושות, מרבית הארצות לא חוו צמיחה כזאת מהירה. בכלל, צמיחה בתוצר לנפש היא תופעה מודרנית יחסית, שהופיעה לראשונה רק בתקופת המהפכה התעשייתית (כתבתי על כך בהרחבה בעבר). אז מדוע לא התקדמנו מבחינת הדירוג היחסי? מכיוון שישראל לא הייתה המדינה היחידה שצמחה בתקופה זו. בין 1960 ל-2015 התוצר לנפש צמח מ- $3,007 ל-56,116 $ בארצות הברית, מ-877 $ ל-32,005 $ עבור מדינות האיחוד האירופאי, מ-90 $ ל-8,028 $ בסין, ומ-117 $ ל-1,588 $ באפריקה שמתחת לסהרה. התוצר לנפש בעולם כולו עמד על 446 $ בשנת 1960, לעומת 10,093 $ בשנת 2015.

האם מדינת ישראל צמחה מהר יחסית למדינות אחרות? במסד הנתונים ישנן 100 מדינות שעבורן קיים נתון לתוצר לנפש בשנת 1960, והשתמשתי בנתון זה על מנת לבדוק את שיעור השינוי הכולל בין 1960 ל-2015. לפי שיעור השינוי, מדינת ישראל נמצאת במקום ה-33 בעולם, אחרי מדינות מערביות רבות. בתרשים הבא, שממנו השמטתי מספר מדינות קטנות במיוחד, מוצג שיעור הצמיחה השנתי הממוצע בין השנים האלו (בגלל המדידה באחוזים זהו ממוצע גיאומטרי ולא ממוצע חשבוני רגיל). ההפרשים בשיעורי הצמיחה השנתיים הממוצעים בין המדינות לא נראים משמעותיים, אבל לאורך עשרות שנים הם מצטברים באופן מעריכי, וכך מובילים להפרשים דרמטיים בתוצר לנפש וברמת החיים.

חלק מהחוקרים העוסקים בצמיחת הכלכלה הישראלית בוחנים את התוצר לנפש בישראל בתור שיעור מהתוצר לנפש בארצות הברית או במדינות אחרות (ראו למשל כאן). בשנת 1960 התוצר לנפש בישראל היווה 41% מהתוצר לנפש בארצות הברית, לאחר מכן התרחשה ירידה, עלייה מסוימת בשנות השבעים, שוב ירידה בשנות השמונים, ואז החל משנות התשעים ניתן לראות עלייה ברורה, כך שהיום התוצר לנפש בישראל הוא 64% מהתוצר לנפש בארצות הברית. בסך הכל, לאורך כל התקופה, קצב הצמיחה של ישראל היה גבוה מקצב הצמיחה של ארצות הברית. זה לא רע, אבל כפי שניתן לראות בתרשים, יש מדינות שצמחו הרבה יותר מהר. הגיוני יותר להשוות את מדינת ישראל למדינות קטנות שהחלו מנקודת פתיחה דומה, כגון פינלנד, בלגיה, הולנד ואוסטריה, מכיוון שלמדינות עניות יותר יש "יותר מקום לצמוח". מלבד זאת, מבחינה אבסולוטית התוצר לנפש צמח באופן דרמטי גם כאן וגם בארצות הברית, כך שהפערים האבסולוטיים ברמת החיים, כלומר במה שהאמריקני הממוצע יכול לקנות עם המשכורת שלו, גדלו במהלך התקופה. הפרש של 36% היום הוא הרבה יותר דרמטי מהפרש של 59% בשנת 1960. אם ישראל וארצות הברית ימשיכו לצמוח באותו הקצב אז יתכן שנעקוף את האמריקנים יום אחד, אבל בפועל כשכלכלות הולכות וגדלות קצב הצמיחה בדרך כלל מאט, וסביר שזה יקרה גם אצלנו בעתיד.

מה בנוגע לתקופות זמן שונות? רבים טוענים שבתחילת דרכה ישראל צמחה במהירות רבה, והחל משנות השבעים או השמונים הצמיחה האטה. לעיתים גם מקשרים את השינויים האלו לנפילתה של מפא"י בשנים אלו, אבל האמת היא שבכל מדינות העולם היה טרנד דומה. מדינות קפיטליסטיות יותר ופחות, דמוקרטיות יותר או פחות, עם ממשלות שמאל וממשלות ימין, באירופה, אסיה, אמריקה ואפריקה, כמעט כולן צמחו בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה יותר מהר מאשר בעשורים שאחרי שנות השבעים, ורבות מהן חוו משברים בשנות השמונים או בתחילת שנות התשעים. בגלל המשברים האלו זה מאוד בעייתי לבחור נקודת זמן נכונה להשוואה.

למשל, אם נבחן את קצב הגידול בין 1960 ל-1980 נגלה שישראל מאכזבת למדי, ודווקא בתקופה שבין 1980 ל-2000 קצב הצמיחה של ישראל הוא אחד הגבוהים בעולם – אך סיבה מרכזית לשתי התוצאות האלו היא המשבר הכלכלי שהיה כאן בתחילת שנות השמונים. בשנת 2000, לעומת זאת, הייתה כאן בועה כלכלית שהקפיצה את התוצר (והתפוצצה ב-2002), ולכן כשבוחנים את התקופה 2000-2015 צמיחתה של מדינת ישראל נראית גרועה במיוחד באופן יחסי. ננסה תקופות אחרות: בחינה של הצמיחה בשנים 1970-1990 שוב מעלה תוצאות חלשות עבור ישראל, עם צמיחה מהירה יותר של מרבית מדינות המערב, וגם עבור השנים 1990-2010 התוצאות דומות. התמונה אופטימית רק כאשר בוחנים את השנים האחרונות, 2010-2015: בתקופה זו שיעורי הצמיחה בישראל עדיין משתרכים אחרי מדינות רבות, אך כמעט כולן מדינות עולם שלישי כגון סין ומצריים. המדינות המערביות היחידות שצמחו יותר מישראל בתקופה זו הן אירלנד, איסלנד ודרום קוריאה, אך אירלנד ואיסלנד נפגעו מהמשבר של 2008 ונמצאות בתקופת התאוששות מהמשבר שבה סביר שיצמחו במהרה.

האם עלינו להתעודד מהצמיחה המרשימה של כלכלת ישראל בשנים האחרונות? האמת היא שגם בעבר היו לנו שנים טובות פה ושם, והצמיחה בעשור האחרון נובעת במידה רבה מגידול בהשתתפות בשוק העבודה, מגמה שמתקרבת כיום לכדי מיצוי. מלבד זאת שום דבר מהותי לא השתנה בכלכלה הישראלית בשנים האחרונות, כך שקשה להאמין שעברנו נקודת מפנה של ממש ביחס לעשורים קודמים.

לסיכום, לא נראה שיש גרעין של אמת מאחורי מיתוס הצמיחה המופלאה של ישראל, לא כאשר בוחנים את התקופה כולה ולא כאשר בוחנים תת-תקופות. רק בשנים האחרונות ישראל מתבלטת לחיוב בעניין זה, אך עוד לא ברור אם מדובר במגמה ארוכת טווח, וסביר שלא. אני לא הראשון שכותב זאת; אלחנן הלפמן כתב זאת במאמר שציטטתי לפני כן, וגם דן בן-דוד ואחרים הביעו בעבר אכזבה מקצב הצמיחה של כלכלת ישראל. אני לא אומר שאין כאן דברים להתגאות בה; מדינת ישראל סיפקה לעולם שלל המצאות מקוריות, מגזר ההיי-טק הישראלי מרשים ודינאמי, הרפואה הציבורית בישראל היא אחת המוצלחות בעולם, וישנם נושאים נוספים שבהם אנחנו מצטיינים. אבל צמיחה כלכלית היא לא אחד מהם, והתוצר לנפש שלנו היה ונשאר נמוך יחסית למדינות מפותחות.

תוצר כולל במקום תוצר לנפש

עקב שיעורי הילודה הגבוהים וההגירות ההמוניות, ישראל נראית מרשימה הרבה יותר כאשר בוחנים את התוצר הכולל ולא את התוצר לנפש. לפי שיעור השינוי הכולל בתוצר בין השנים 1960-2015 ישראל נמצאת בין המקומות הראשונים בעולם, אם כי היא מוקפת בשלל מדינות עולם שלישי שצמיחתן נובעת בעיקר מגידול מהיר של האוכלוסייה ולא משיפור משמעותי ברמת החיים.

מבחינת הדירוג היחסי, אם נבחן רק מדינות שיש לגביהן נתונים עבור כל השנים, כלכלת ישראל הייתה במקום ה-37 בעולם בשנת 1960, במקום ה-39 בשנת 1980, במקום ה-31 בשנת 1990, ונמצאת במקום ה-25 כיום. בדומה לתמונה האופטימית בנוגע לתוצר לנפש, גם בנוגע לתוצר הכולל בשנים האחרונות שיעור הצמיחה הישראלי הוא מהגבוהים בעולם המערבי, ואירלנד היא המדינה המערבית היחידה שעוקפת אותנו.

אין ספק שהוגי החזון הציוני היו שמחים על הנתון הזה, המעיד על גידול אוכלוסייה מרשים לצד התפתחותה של הכלכלה. אבל כאשר עוסקים ברמת חיים לא נכון להשוות את התפתחות התוצר הכולל בישראל עם מדינות שלא חוו גלי הגירה המוניים, ואשר קצב הילודה ברובן נמוך יותר מאשר בישראל. התוצר לנפש הוא הנתון החשוב עבור רמת החיים בארץ.

ועכשיו, נעבור לתירוצים ולסיבות.

תירוצים

תירוץ ראשון: ישראל היא מדינה חדשה

תירוץ נפוץ אחד לביצועיה הבינוניים של כלכלת ישראל הוא היותה כלכלה חדשה יחסית. יתכן כי הנס הכלכלי מתבטא בדברים שקרו לפני 1948, בעצם הופעתה של כלכלה מערבית מפותחת במזרח התיכון. נכון, מדינת ישראל הוקמה כמעט מאפס על ידי קבוצה לא גדולה של מהגרים שרובם אירופאיים, וחוותה קשיים מסוימים בתחילת דרכה. אבל האמת היא שאין כאן משהו מאוד יוצא דופן: גם קולוניות לשעבר כגון ארצות הברית, ניו זילנד, אוסטרליה וקנדה הוקמו פחות או יותר מאפס על ידי קבוצות קטנות של מהגרים אירופאיים, וכולן הפכו לאחר טלטלות ראשוניות כאלו ואחרות למדינות עשירות יחסית למדינות אחרות בסביבתן (ויתכן שאפשר לצרף גם את ארגנטינה, דרום אפריקה, הונג קונג ומדינות אחרות לרשימה). לכל אחת מהמדינות האלו יש היסטוריה שונה, כל אחת הוקמה בתקופה שונה על ידי מהגרים שהגיעו מארצות שונות, אבל כולן הוקמו מאפס, וכולן חוו צמיחה כלכלית דרמטית כאשר הן הפכו מארצות המיושבות ונשלטות על ידי לא-אירופאים לארצות המיושבות או נשלטות בעיקר על ידי אירופאים. מדוע?

לצד נשק חם, אמונות אימפריאליסטיות ונטייה לשעבד את האוכלוסייה המקומית, לכל מקום שאליו הגיעו הביאו איתם האירופאים גם הון אנושי גבוה, תרבות התומכת במסחר ותעשייה, עושר פיזי וקשרי מסחר יקרי ערך למדינות העשירות ביותר בעולם. על כן, לא מפתיע שמחקרים מצאו כי שיעור גדול יותר של אירופאים המתגוררים בקולוניה כלשהי במאה ה-19 מוביל לצמיחה כלכלית מהירה יותר עד היום, אפילו אם מגבילים את המדגם רק למדינות שבהן האירופאים לא מהווים יותר מ-15% מהאוכלוסייה (כמובן, תושביהן המקוריים של המדינות לא בהכרח נהנו מהצמיחה הזו, וגם בישראל הערבים לא בדיוק שותפים לפירות ההצלחה). במילים אחרות, כפי שאיננו מופתעים מהצלחתם של מהגרים בריטים לייסד באוסטרליה מדינה שהפכה לעשירה יותר מאינדונזיה, כך אין לנו סיבה להיות מופתעים מהצלחתם של מהגרים אירופאים הנתמכים על ידי נדבנים אמריקאים לייסד בישראל מדינה שהפכה לעשירה יותר מירדן ומצרים. אגב, מאותן הסיבות זה אולי גם לא כל כך מפתיע שהצבא הישראלי ניצח את צבאות ערב, כפי שכוחות קטנים של אירופאים ניצחו צבאות גדולים מהם מבחינה מספרית במקומות אחרים בעולם. מלבד זאת, אולי חשוב גם להזכיר שסינגפור, טיוואן, דרום קוריאה ונסיכויות הנפט הערביות הוקמו פחות או יותר באותו הזמן כמו ישראל, ואירלנד, פינלנד וניו-זילנד הפכו לעצמאיות לא הרבה לפנינו, אך גילן הצעיר לא הפריע לכל אותן המדינות לחוות צמיחה כלכלית מהירה למדי.

תירוץ שני: השפעה ישירה של המצב הביטחוני

תירוץ אחר, סביר יותר, מתייחס למצב הביטחוני. האיומים הביטחוניים על מדינת ישראל הם יוצאי דופן בקנה מידה בינלאומי, או לפחות היו כאלו במהלך מרבית שנות קיומה, ועל כן היא נדרשה לתחזק את אחד הצבאות הגדולים בעולם. קשה לבחון את התירוץ הזה, מכיוון שאין שום מדינה דומה לנו בנושא זה. למצב הביטחוני יכולות להיות השפעות ישירות על הכלכלה, כגון אבדן שעות עבודה של המשרתים בצבא, דחיקה של הוצאות הממשלה על נושאים אחרים או פגיעה בהשקעות, ויכולות גם להיות השפעות עקיפות. להערכתי ההשפעות הישירות הן "תירוץ" בעוד שההשפעות העקיפות, שבהן נדון בפרק הבא, הן "סיבה" של ממש. נכון, היו כאן מלחמות ומבצעים צבאיים, אבל במשך מרבית הזמן הכלכלה עובדת ללא מפריע, העובדים הולכים לעבודה באופן סדיר, המפעלים מייצרים, המשאיות נוסעות, המסעדות פתוחות, וצה"ל גם תורם באופן ישיר למשק על ידי הכשרה והפצת ידע. מחקרים העלו שבעבר מלחמות ומבצעים צבאיים השפיעו יותר על פעילות הבורסה הישראלית מאשר כיום, ושבדרך כלל ההשפעה הייתה זמנית בלבד. גם אם ההשפעה הישירה של המצב הביטחוני היוותה תירוץ סביר אי שם באמצע המאה הקודמת, לא נראה שהיא משמעותית בעשורים האחרונים, כשהאיום במלחמה של ממש התנדף.

תירוץ שלישי: הגירה וילודה

כמו התירוץ הביטחוני, גם בנוגע לטענה שלפיה ההגירה והילודה פוגעות בצמיחה של כלכלת ישראל ישנו חלק נכון וחלק פחות נכון. אין ספק שגלי הגירה גדולים יוצרים שלל בעיות בטווח הקצר, דורשים הקצאת משאבים מצד המדינה ויכולים להוריד את התוצר לנפש עד שהאוכלוסייה החדשה משתלבת בשוק העבודה. אבל בטווח הארוך ההשפעה של הגירה או שיעור ילודה גבוהה על צמיחה כלכלית היא לא ברורה. גידול אוכלוסייה יכול להשפיע על התוצר לנפש לחיוב או לשלילה, בהתאם למאפיינים של המהגרים והנולדים. אם המהגרים זהים במאפייניהם לאוכלוסייה המקורית של המדינה, ואם שיעורי הילודה גבוהים ואחידים על פני כל סוגי האנשים במדינה, בטווח הארוך לא אמורה להיות לגידול האוכלוסייה השפעה. אבל אם קיימת סלקציה, כלומר מהגרים למדינה אנשים "מסוג מסויים", או שאוכלוסיות מסוימות מתרבות בקצב מהיר יותר מאחרות, יכולה להיות לכך השפעה – ונרחיב על כך בפרק הבא.

סיבות מקורבות וסיבות אולטימטיביות

כאשר דנים בסיבתיות רצוי להבחין בין סיבות מקורבות לבין סיבות אולטימטיביות. סיבות מקורבות הן הסיבות הישירות לכך שמתרחש משהו, אך לרוב הן עניין טכני במהותו, שמאחוריו מסתתרות סיבות אולטימטיביות חשובות יותר. למשל, אם השפן הקטן סובל כרגע מהצטננות, אז אנחנו יכולים לתת לו תרופה נגד הצטננות, הסיבה המקורבת לסבל שלו, אבל כל עוד הוא ישאיר את דלת ביתו פתוחה הוא ימשיך להצטנן. הדלת הפתוחה ותכונות האופי הגורמות לשפן לשכוח לסגור אותה הן הסיבות האולטימטיביות לסבל שלו.

סיבה מקורבת מרכזית לפיגור של ישראל אחרי מדינות מפותחות אחרות היא פריון העבודה (תוצר לשעת עבודה) הנמוך של העובדים. כאשר עובדים מייצרים ערך נמוך יותר, שכרם יהיה נמוך בהתאם. כאשר משלבים זאת עם רמות המחירים בישראל, שהן ממוצעות או גבוהות בהשוואה בינלאומית, מקבלים רמת חיים נמוכה. אבל סיבות אלו רק מעבירות את השאלה צעד אחר לאחור: מדוע פריון העבודה בישראל הוא נמוך? מדוע המחירים גבוהים? ובכן, לפי מחקרים שנעשו לאחרונה במכון אהרן רמת ההון הפיזי בישראל נמוכה, לפי סקר המיומנויות של ה-OECD רמת ההון האנושי בישראל נמוכה גם היא, התשתיות מפגרות אחרי כל העולם המערבי (וברמות ההשקעה הנוכחיות הן ימשיכו לפגר, למרות הפיתוח שרואים בשטח), לפי מדדים של הבנק העולמי הבירוקרטיה בישראל מסורבלת מאוד ביחס לשאר העולם המערבי, לפי הפורום הכלכלי העולמי שוק העבודה בישראל אינו מרשים, לפי ה-OECD המשק עדיין אינו פתוח מספיק למסחר בינלאומי, וניתן גם למצוא סיבות רבות נוספות. הנושאים שבהם אנחנו מצטיינים לטובה, כגון חדשנות טכנולוגית והשקעה במו"פ, אולי מאזנים במידה מסוימת את הנושאים השליליים, אבל בסופו של דבר הם משפיעים על חלק קטן מדי של המשק.

שום דבר שכתבתי כאן לא חדש. אינספור מחקרים תיארו בהרחבה את הסיבות האלו, כבר לפני עשרות שנים. אינספור וועדות ישבו ודנו בהן, ואינספור מאמרים בעיתוני הכלכלה עסקו בהן. בשנים האחרונות פורום קהלת לכלכלה, מכון אהרן, מכון טאוב, בנק ישראל, משרד האוצר וגורמים נוספים הפיקו שלל דוחות שעסקו בגורמים האלו וכללו המלצות מעשיות. ובכל זאת, הדברים מתקדמים מאוד לאט, הרבה המלצות לא מיושמות, אלו שכן מיושמות באופן חלקי, ומיקומה היחסי של ישראל נשאר דומה. מדוע? מכיוון שאלו הן לא הסיבות האולטימטיביות. אלו לא גורמי העומק, אלא רק תסמינים שטחיים שלהם. אז מהן הסיבות האולטימטיביות לפיגור היחסי שלנו, הסיבות שמאחוריהן אין סיבות נוספות?

סיבה אולטימטיבית אחת: השפעה עקיפה של המצב הביטחוני

מועמדת אחת לסיבה אולטימטיבית היא ההשפעה העקיפה של המצב הביטחוני, דרך המערכת הפוליטית. בניגוד למדינות אחרות, ובניגוד גם למה שישראלים לפעמים היו רוצים לחשוב על עצמם, הדיון הפוליטי בישראל היה ונשאר סביב הנושא הביטחוני לאורך כל שנותיה. בנושאים כלכליים אין הבדלים משמעותיים בין המפלגות השונות, כולן מציעות תכניות מדיניות מאוד דומות, ומרבית הציבור, אנשי התקשורת והפוליטיקאים לא מבינים בכלכלה מעבר לרמת הסיסמאות השטחיות. כפי שניתן לראות גם בנאומיו של בנימין נתניהו לאחרונה, בעיני מנהיגי המדינה כלכלת ישראל הייתה ונשארה אגף הלוגיסטיקה של צה"ל, ומטרתה המרכזית היא לספק למערכת הביטחון משאבים להתעצמות צבאית, או לצבור כוח בזירה הבינלאומית שיאפשר להפעיל מנופי לחץ על מדינות אויב. בכל שנה, ביום השואה, פוליטיקאים מספרים לנו שהמטס של חיל האוויר מעל אושוויץ הוא הניצחון שלנו על הנאצים. מטוסי הקרב הישראלים הם לא אמצעי לשמירה על ביטחונם של אזרחי מדינת ישראל, אלא המטרה עצמה; אזרחי מדינת ישראל הם האמצעי למימון מטוסי הקרב.

ניתן להכניס תחת סעיף זה גם את ההשקעות הרבות בפריפריה בישראל, שנוגדות את ההיגיון הכלכלי "הצר" ונובעות בעיקר ממלחמה דמוגרפית על שטחים כנגד הערבים, וגם שיעורי הילודה הגבוהים שהממשלה מעודדת והרצון למשוך לכאן מהגרים שלאו דווקא תורמים לכלכלה נובעים מכורח ביטחוני-דמוגרפי.

במילים אחרות, צמיחה ברמת החיים של תושבי מדינת ישראל מעולם לא הייתה אחת ממטרות המערכת הפוליטית הישראלית. במקרים הנדירים שבהם הופעלה בישראל מדיניות שתמכה בצמיחה כלכלית זו תמיד הייתה תוצאה לא מכוונת, תוצר לוואי של ניסיונות למקסם את מספר הטנקים של צה"ל, או של משבר עמוק, שחייב העברת רפורמות מבניות חיוניות על מנת שהממשלה תוכל לחזור ולהשקיע כספים בצה"ל.

סיבה אולטימטיבית שנייה: תרבות וערכים

פרסום חיבורו של מקס וובר, "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", בשנת 1905, החל דיון היסטורי רחב ומעניין בנוגע להשפעות תרבותיות על צמיחה כלכלית – דיון אשר רלוונטי מאוד למדינת ישראל. מדינתנו הוקמה על ידי אנשי העלייה השנייה והשלישית, ציונים אידיאולוגים אשר העלו על נס את יישוב הארץ, את החקלאות, את ארגוני העובדים ואת ההסתמכות על ייצור עצמי, ובזו לבורגנים ולבעלי ההון של העלייה הרביעית והחמישית שרצו לפתח כאן מסחר, פיננסים ותעשייה כפי שעשו היהודים בגלות. אולי היה קשה לראות זאת לפני 70 שנים, אך בסופו של דבר המאה ה-20 הייתה התקופה שבה החקלאות הפכה לתעשייה זניחה יחסית, ההסתמכות על ייצור עצמי במקום מסחר בינלאומי הוכתרה סופית בתור איוולת כלכלית מוחלטת לפי כל מדד אפשרי, ובהמשך גם ארגוני העובדים התבלטו כגורמים המעכבים קידמה טכנולוגית והשתלבות בגלובליזציה (מלבד הדוגמה יוצאת הדופן של ארגוני העובדים הסקנדינבים).

בגלל ההתמקדות בחקלאות והבוז למסחר ולפיננסים הערכים של התנועה הציונית מתחילת דרכה הזיקו לצמיחה הכלכלית. במהלך השנים ערכים אלו הובילו להשמת מכשולים בפני מסחר בינלאומי, העברת סובסידות לפרויקטים כושלים כגון מפעל הקיבוצים ועוד. עד היום אלו ערכים אשר נפוצים בישראל יותר מאשר במדינות אחרות, ומשתקפים בכוחה של ההסתדרות, בפעילות הממשלה, בניסיונות של משרד הכלכלה לחסום מסחר, בסובסידיות הישירות והלא ישירות המועברות לחקלאים ולפריפריה, בעיתונות הכלכלית הישראלית הנוטה באופן קיצוני לשמאל ובעוד אופנים רבים.

כמובן, היה יכול להיות הרבה יותר גרוע – יכולנו להפוך למדינה קומוניסטית, לגרורה סובייטית בסגנון מזרח אירופאי, כמו המדינות שמהן רבים מההורים, הסבים והסבתות שלנו הגיעו. למזלנו, בקרב ההנהגה היהודית בעשורים שלפני ואחרי קום המדינה היו מספיק אנשים שסלדו מהקומוניסטים והמרקסיסטים למיניהם ואפשרו במידה מסוימת השפעה אמריקנית, בריטית וגרמנית על המוסדות הכלכליים. כיום בעקבות המחאה החברתית הסוציאליזם חזר לאופנה, לפחות במפלגות השמאל, בקרב דור חדש של צעירים שלא חוו את התקופה שבה ההסתדרות ניהלה את המשק באופן מושחת להפליא. נקווה שהמצב לא ידרדר עקב כך.

סיבה אולטימטיבית שלישית: הון אנושי ממוצע

הסיבה האולטימטיבית השלישית והאחרונה, המתחברת לסיבה הקודמת, היא ההון האנושי הממוצע הקיים בישראל. הון אנושי הוא מושג שאיננו מוגדר היטב. כתבתי לפני כן שרמת ההון האנושי בישראל נמוכה לפי מבחנים בינלאומיים שונים, אבל זהו רק מדד לאספקט מסויים של הון אנושי. הון אנושי הוא הרבה מעבר לכך – הוא כולל אינטליגנציה, חריצות, יכולת דחיית סיפוקים, כישורים, ערכים, העדפות, ידע, קשרים עסקיים ועוד. על חלק מהדברים האלו ניתן אולי להשפיע בעזרת מערכת החינוך, אבל אנחנו יורשים מההורים שלנו באופן ישיר רכיבים רבים של ההון האנושי, בין אם באופן גנטי או על ידי חינוך הורי ודוגמה הורית.

כלכלנים רבים, גם בישראל, ממליצים לא פעם "להגדיל את ההון האנושי" על ידי השקעה בחינוך.  האמת היא שאף אחד לא באמת יודע כיצד לעשות זאת, או אם בכלל זה אפשרי. מחקרים בכלכלת חינוך הראו שלהשקעה כספית אין השפעה של ממש על ציוני תלמידים, אז אין סיבה להאמין שתהיה לה השפעה על אספקטים אחרים של הון אנושי, והגדלת שיעור בעלי התארים במדינת ישראל, שהפכה אותנו לאחת המדינות המשכילות ביותר בעולם, לא תרמה עד כה לכלכלת המדינה, לפריון העובדים או להון האנושי שלהם.

באופן היסטורי היהודים היו בעלי הון אנושי גבוה יחסית, ועד היום במרבית המדינות הם עשירים יותר מהאוכלוסייה המקומית. אם יהודי בריטניה עשירים יותר מהבריטי הממוצע, ויהודי ארה"ב עשירים יותר מהאמריקני הממוצע, ויהודי צרפת עשירים יותר מהצרפתי הממוצע, מדוע מדינת היהודים איננה עשירה יותר ממדינות מפותחות אחרות? מדוע ההון האנושי בישראל נמוך יחסית למדינות אלו?

האנשים שחיים כרגע במדינת ישראל הגיעו לכאן או דרך הגירה או דרך ילודה, אבל שתי הדרכים האלו לא "מייצרות אזרחים באקראי". השאלה החשובה היא בנוגע למה שהכלכלנים מכנים "סלקציה": אילו תכונות גרמו ליהודי ממוצע, אי שם באמצע-תחילת המאה הקודמת, להגר דווקא לישראל ולא למדינות אחרות? כאשר יהודים באירופה, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון היו צריכים להחליט אם להגר ולאן להגר, הם החליטו לפי הערכים, הכישורים והנטיות שלהם. אותם יהודים אשר התעניינו ברמת חיים גבוהה והרגישו שיש להם פוטנציאל להתעשר או להצליח באופן אחר בזירה בינלאומית תחרותית, העדיפו באופן טבעי להגר לארצות הברית ולא לישראל, כל עוד הם יכלו, מכיוון שכבר לפני מאה שנים היה ברור שבארצות הברית ישנן הזדמנויות רבות יותר. למעשה, מרבית יהודי אירופה בתחילת המאה העשרים העדיפו להגר לארצות הברית, רק חלק זניח מהם היגר לישראל ורבים מאלו שהיגרו לישראל ירדו לאחר מכן מהארץ. רק אחרי שארצות הברית סגרה את שעריה בשנת 1924 החלה הגירה המונית של ממש לארץ.

זה לא רק עניין של אשכנזים בתחילת המאה העשרים. יהודים שאפתניים ומשכילים מצפון אפריקה העדיפו להגר לצרפת ולא לישראל, יהודים שאפתניים ומשכילים מברית המועצות העדיפו להגר לארצות הברית ולא לישראל, וכך הלאה. וכמובן, גם לאחר קום המדינה יהודים רבים בחרו להגר מישראל לארצות אחרות, והם לא בחרו באקראי – אלו שעזבו את ישראל היו בדרך כלל המעיזים ולוקחי הסיכונים, אלו שרמת החיים החמרית הייתה הערך המוביל עבורם, ואלו שנשארו היו אלו שחששו מהסיכונים, או שהשתכנעו יותר מהתעמולה הציונית. כלומר, מלכתחילה ההון האנושי של היהודים שעלו לישראל ונשארו כאן היה פחות בנוי לתמיכה בצמיחה כלכלית מההון האנושי הממוצע של יהדות העולם. כמובן, לא צריך לקחת את הדברים האלו לקיצוניות: היו הרבה אנשים אינטליגנטים ושאפתניים עם כישורים מסחריים שבכל זאת עלו למדינת ישראל מסיבות שונות, וכפי שכתבתי לפני כן המוצא של המהגרים העניק להם יתרונות רבים על פני עמים אחרים, למרות הסלקציה. מלבד זאת, התורשה של הון אנושי היא עניין מבולגן ואקראי למדי, ילדים אולי דומים בממוצע להוריהם אבל ישנם יוצאי דופן רבים. ובכל זאת, באופן ממוצע סביר שהיו הבדלים בין היהודים שבחרו להגיע לכאן ואלו שבחרו להגר לארצות הברית, הבדלים שמשפיעים על פעילותן הכלכלית של הקבוצות האלו עד היום.

מלבד הגירה, הנושא השני המשפיע על התפתחות ההון אנושי במדינה הוא ילודה. גם כאן, השאלה היא האם הישראלים שנולדים מדי שנה הם מדגם אקראי של אזרחי המדינה, או שישנן אוכלוסיות עם מאפיינים מסויימים אשר שיעורי הילודה שלהן גבוהים במיוחד או נמוכים במיוחד. עניין זה כמובן מוביל אותנו לנושא החוזר על עצמו בכל דיון אסטרטגי על כלכלת ישראל: החרדים והערבים. ללא שתי קבוצות אלו הציונים של ישראלים במבחנים בינלאומיים הם ממוצעים יחסית למדינות ה-OECD, התוצר לנפש גבוה יותר וכך הלאה. כמובן, אולי גם האוסטרלים היו מעדיפים למדוד תוצר לנפש ללא האבוריג'ינים, ואולי האמריקנים היו מעדיפים למדוד תוצר לנפש ללא מהגרים מקסיקנים. בכל מדינה יש קבוצות אוכלוסייה עניות יותר, גם כתוצאה מאפליה אבל גם כתוצאה מתרבות וערכים שאינם תומכים בצמיחה כלכלית מסיבות שונות. אבל בישראל הקבוצות האלו צומחות מהר יותר באופן יחסי, בין השאר משום שהמדינה מעודדת ילודה בעיקר בקרב השכבות החלשות על ידי קצבאות נדיבות וסבסוד עלויות גידול ילדים, אשר לא משפיעים על שיעורי ילודה של עשירים ומשכילים. גם בתוך קבוצות אתניות, למשל בקרב הערבים, שיעורי הילודה של המשכילים והמוכשרים נמוכים יחסית לשיעורי הילודה של העניים הלא-משכילים. כך מדינת ישראל למעשה מעודדת את הידרדרות איכות ההון האנושי במדינת ישראל, מבחינת האופן שבו הוא מסוגל לתמוך בצמיחה כלכלית.

כאשר דנים באוכלוסייה החרדית והערבית רבים מזדרזים להזכיר ששיעורי הילודה באוכלוסיות אלו נמצאים במגמת ירידה, וששיעורי התעסוקה ורמות ההשכלה בעלייה. זה נכון, אבל שיעורי הילודה שלהן עדיין גבוהים בהרבה משיעורי הילודה של קבוצות אחרות, ולא ברור אם הם אי פעם יתכנסו לאותה הרמה, כך שהמאזן הדמוגרפי ממשיך להשתנות בינתיים. השיפור בשיעורי התעסוקה וההשכלה הוא ללא ספק תופעה חיובית, אבל עדיין מדובר באוכלוסיות מאוד חלשות מבחינת ציוני תלמידים, מבחינת שיעורי נשירה ממוסדות השכלה גבוהה ומבחינת פריון העבודה, וגם שם לא ברור אם הם אי פעם יתכנסו אל הרמה של יהודים לא-חרדים. הירידה בשיעורי הילודה והעלייה בשיעורי התעסוקה של אוכלוסיות אלו יכולות לצמצם מעט את הנזק הנגרם כתוצאה מהגידול בחלקן היחסי באוכלוסיית המדינה, אבל הן לא יכולות להעלים אותו, ובטח שלא להפוך את הגידול הדמוגרפי של החרדים והערבים לעניין חיובי כפי שלפעמים מציגים אותו. לשינוי הדמוגרפי שישראל עוברת יהיו בהכרח השלכות שליליות על הכלכלה.

בגלל שלוש הסיבות האולטימטיביות האלו, תכניות לשיפור פריון העבודה, קיצוץ הבירוקרטיה, הגדלת ההשקעות או טיפול בכשלים האחרים שציינתי לא מצליחות כפי שהיינו מצפים. זה לא אומר שהתכניות האלו הן מיותרות, הן תרמו תרומה משמעותית למשק, אבל הן לא מסוגלות לחולל כאן תפנית של ממש, והן יצליחו פחות מתכניות זהות המיושמות בארצות עשירות יותר. בעיות העומק האולטימטיביות של החברה הישראלית יפגמו ביעילותן של הרפורמות וביכולת להעביר אותן במערכת הפוליטית, לנוכח ההטיות המוקדמות של הפוליטיקאים, הציבור והתקשורת. וחשוב תמיד לזכור – למרות הכל, ישראל הייתה וככל הנראה תישאר בעתיד אחת המדינות העשירות בעולם. למרבית המדינות יש בעיות אולטימטיביות משמעותיות יותר.

סיכום

בדומה לקנדה, אוסטרליה ומדינות אחרות אשר הוקמו על ידי מהגרים אירופאים, גם מדינת ישראל הייתה מלכתחילה עשירה יותר ממדינות אחרות באזור אשר לא הוקמו ונוהלו על ידי אירופאים. מאז ועד היום צמיחתה של מדינת ישראל, מבחינת התוצר לנפש, הייתה מאכזבת. ישראל שמרה פחות או יותר על מיקומה בדירוג, ואולי הידרדרה מעט ביחס למדינות כגון הנמרים האסייתיים, הולנד, פינלנד ואירלנד שהיו פחות מפותחות באמצע המאה הקודמת. המשק הישראלי לוקה בשלל "מחלות" הידועות כבר שנים רבות, אך המחלות האלו הן רק סימפטום, גורמים מקורבים הנובעים מגורמים אולטימטיביים עמוקים יותר. המלצות מדיניות לטיפול באותן מחלות לא ישנו את מיקומנו היחסי כל עוד הגורמים האולטימטיביים לא ישתנו – כל עוד המערכת הפוליטית תמשיך להיות ממוקדת סביב נושאים ביטחוניים-מדיניים, כל עוד נטיות סוציאליסטיות ימשיכו להיות נפוצות בישראל וכל עוד ההון האנושי הממוצע של אזרחי המדינה לא ישתנה לטובה.

כפי שהורים רבים אוהבים את ילדיהם וגאים בהצלחותיהם למרות שהם יודעים שהילדים אינם יוצאי דופן באופן יחסי, כך ניתן גם לאהוב את מדינת ישראל ולהיות גאה בהישגיה מבלי לטעון שהתרחש כאן נס כלכלי, או שאנחנו מעצמה כלכלית בעלת חשיבות עולמית, פשוט מכיוון שזו המדינה שלנו. אין סיבה להגזים ולהלל את עצמנו. נכון, ישנם מספר מדדים שלפיהם אנחנו מובילים את העולם, כגון ביצועי מערכת הבריאות הישראלית או מספרי פטנטים לנפש, אבל כל מדינה יכולה למצוא מדדים שבהם היא מצטיינת. במדדים של רמת חיים ממוצעת או חציונית, שהם חשובים הרבה יותר, אנחנו משתרכים אחרי מרבית המדינות המפותחות, ומצב זה לא משתנה כבר עשרות שנים ולא סביר שישתנה בעתיד. נראה שההצלחה של "אומת ההיי-טק" לא באמת משפיעה על רמת החיים של מרבית הישראלים. חשוב להבחין בין המציאות, כפי שהיא משתקפת בנתונים, ובין תעמולה שמוכרים לנו פוליטיקאים המעוניינים להתחנף לציבור המצביעים שלהם. אין כאן סיפור הצלחה כלכלי; מה שיש, זו מדינה המספקת רמת חיים סבירה בסטנדרטים מערביים, לפחות לחלק מהאוכלוסייה. גם זה משהו, אני מניח.

בראייה ארוכת טווח, מדינת ישראל איננה צומחת מספיק מהר על מנת לעקוף מדינות אחרות מבחינת רמת החיים. רק מדינות מועטות, כגון אירלנד, דרום קוריאה, סינגפור ופינלנד, הצליחו לשנות את דירוגן היחסי באופן משמעותי בעשורים האחרונים, ואין סיבה לחשוב שישראל תצטרף למועדון הזה ללא שינוי מהותי ועמוק. למעשה, לאור הגידול בשיעור החרדים והערבים באוכלוסייה ולאור הפופולריות של השקפות סוציאליסטיות בתקשורת ובמערכת הפוליטית יותר סביר שנידרדר באופן יחסי למדינות אחרות. אם ישנם ישראלים שמעוניינים לחיות ברמת חיים אוסטרלית, הולנדית, אמריקאית או סקנדינבית, הפתרון הסביר ביותר עבורם הוא הגירה, ולא ציפייה לנס, לשינוי דרמטי של הגורמים האולטימטיביים אשר יאפשר לישראל לעקוף את המדינות האלו.

אבל זה לא נורא כל כך. ראשית כל, לאור אי השוויון הגבוה בישראל וההצלחה של תעשיית ההיי-טק לא ברור שמדדים ממוצעים משקפים את רמת החיים האמיתית של חלקים גדולים מהאוכלוסייה. אם נדחיק מעט את הדחף הסוציאליסטי ונשכיל לבנות מערכת רווחה שלא תאפשר פרזיטיות בהיקף רחב על חשבון משלם המיסים, הגידול הדמוגרפי של אוכלוסיות בעלות הון אנושי נמוך לא ישפיע כל כך על רמת חייהן של אוכלוסיות בעלות הון אנושי גבוה, שנהנות כבר היום מרמת חיים גבוהה למדי. במקרה זה "מדינת תל-אביב" ו"מדינת רעננה" יוכלו לפרוח ולצמוח גם בזמן ש"מדינת ירושלים" ו"מדינת בני-ברק" ילכו וידעכו. שנית, תודות לקידמה טכנולוגית וצמיחה עולמית, באופן אבסולוטי סביר שהמשק ימשיך לצמוח ושרמת חייהם של מרבית הישראלים תמשיך לעלות כפי שהיא עלתה עד כה, בקצב דומה לעליית רמת החיים במדינות אחרות.

ולבסוף, חשוב לזכור שבסך הכל הישראלים מאושרים יותר מאזרחיהן של מדינות רבות שהן עשירות מאיתנו, כך שלא ברור שרמת החיים החמרית חשובה כל כך. יתכן שגורמים כגון מזג האוויר, מזון בריא או תחושת המטרה המשותפת תורמים לאושר שלנו יותר מאשר עוד כמה אלפי דולרים בתוצר לנפש או רכבת תחתית בגוש דן. 70 שנים לאחר שהעם היהודי כמעט הושמד, אולי רמת האושר והביטחון שלנו הניצולים היא הנס האמיתי, ולא רמת החיים.


עדכון: בנתונים שהצגתי כאן נפלה טעות. פרסמתי רשומת התנצלות המסבירה אותה.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

ביום שלישי בשבוע שעבר התארחתי בפרויקט Think&drink Different, במסגרתו העברתי הרצאה בנושא "חידת הצמיחה" במסעדת ננוצ'קה בתל אביב. עידו לב צילם את ההרצאה, ואני מצרף כאן בהמשך את קטעי הווידיאו (הסאונד בהתחלה לא משהו אבל בהמשך משתפר).

חלק מהנוכחים ביקשו את המצגת, ואחרים רצו לדעת יותר על המקורות שלפיהם כתבתי את ההרצאה. אז לגבי המצגת הנה הקובץ, ולגבי המקורות אני ממליץ על הספרים Farewell to Alms של גרגורי קלארק, Why Nations Fail של אז'ימוגלו ורובינזון, הספרים של יואל מוקיר, וניתן לקרוא עוד על תיאוריית הצמיחה המאוחדת של עודד גלאור כאן. בעיקרון כל הספרים האלו נכתבו על ידי כלכלנים ולא סופרי מדע פופולארי, אז קחו בחשבון שהם קצת משעממים וטרחניים ויש חלקים שכדאי לעבור עליהם בסריקה מהירה. נראה לי שהספר של גרגורי קלארק (המבוסס על המאמר של עומר מואב ועודד גלאור) הוא הכי טוב מביניהם, אבל הוא מציג רק צד אחד של המטבע, את הצד היותר דטרמיניסטי, בזמן שאז'ימוגלו ורובינזון מציגים את הצד היותר אקראי המתייחס למוסדות ה"מתפתחים באקראי" (כתבתי על הספר שלהם בבלוג, כאן), ויואל מוקיר כותב באופן כללי על ההיסטוריה של הטכנולוגיה ומתייחס גם להסברים מוסדיים וגם להסברים תרבותיים (ראו את ההרצאה שלו כאן).

חלק א' של ההרצאה שלי:

חלק ב' של ההרצאה:

לבסוף, הייתי רוצה להודות למספר אנשים אשר תרמו לבלוג בתקופה האחרונה. בחודשים האחרונים כמעט שלא כתבתי כאן, אבל עכשיו הסמסטר נגמר ואני מאמין שאחזור לכתוב בתדירות גבוהה יותר, לפחות עד הסמסטר הבא.

 

Read Full Post »

הערה: מכיוון שהרשומה יצאה די ארוכה הכנתי גירסת PDF להורדה, כאן. למעשה, אני מעדיף שתקראו את הרשומה בגרסת ה-PDF (ואולי עדיף גם להדפיס אותה), מכיוון ששם שיש לי יותר שליטה על העיצוב והוא יותר נוח לקריאה לדעתי.

כמו כן, הכנתי קובץ נתונים מפורט המסכם את כל התרשימים ומקורות המידע המופיעים ברשומה, וניתן להורידו כאן ולבצע ניתוחים נוספים.

הקדמה

ירון זליכה החל את דרכו הציבורית בשנת 1996, בתור מנהל התחום הכלכלי במשרד ראש הממשלה, תחת בנימין נתניהו. בשנת 1998 עבר לחברת פרטנר וכיהן בתפקידים שונים במגזר הפרטי, עד שנתניהו החזיר אותו למשרת החשב הכללי בשנת 2003. אחרי קדנציה סוערת ורבת התנגשויות, בעיקר עם אהוד אולמרט ואנשיו, זליכה התפטר / פוטר בשנת 2007, ומאז עבר לקריה האקדמית אונו, עם גיחות קצרות למגזר הציבורי והפרטי.

המחאה החברתית של קיץ 2011 הפכה את ירון זליכה לפופולארי. סרטוני יו-טיוב עם הרצאותיו זכו למאות אלפי צפיות, תמיכתו בשלי יחימוביץ' בבחירות האחרונות זכתה להדים רבים, והוא הפך למרואיין מבוקש בכלי התקשורת. בשבוע שעבר פורסם ראיון עם זליכה בעיתון הארץ, במסגרתו הוא ביטא כהרגלו דעות לא שיגרתיות בנוגע למצבה המאקרו-כלכלי של מדינת ישראל, בנוגע לבעיות החשובות ביותר ולפתרונות הנדרשים. הפופולאריות הרבה שלה הוא זוכה והנחרצות שבה הוא מתבטא מחייבות בחינה מעט יותר מעמיקה של משנתו הכלכלית.

ברשומה זו סיכמתי את הטיעונים המרכזיים שהעלה זליכה בראיון האחרון ובהתבטאויות קודמות, ובחנתי אותם בהשוואה לנתונים ולידע הכלכלי הקיים. התוצאה, כפי שתקראו בהמשך, מדהימה: כמעט בכל פעם שזליכה טוען טענה הניתנת לבדיקה על ידי הנתונים או מעלה תיאוריה שניתן להשוותה לידע המצטבר, הוא טועה ומטעה. רוב המספרים או הטיעונים המספריים שהוא הציג בראיון הם לא מדויקים או שלא ניתן למצוא עבורם מקורות אמינים, וההתמקדות שלו בצריכה הפרטית כמנוע צמיחה (התמקדות שהפכה לאחרונה פופולארית בשמאל) שגויה לחלוטין.

שלחתי את הטיעונים המרכזיים המופיעים ברשומה לירון זליכה, ולזכותו יאמר כי הוא הגיב עליהם במהירות ובאופן מפורט. בסוף הטקסט צירפתי את תגובתו המלאה, ובתוך הפרקים השונים בטקסט הכנסתי התייחסות לנקודות שעלו מתגובתו.

בנוסף לכך, יצרתי קשר עם פרופ' יוסף זעירא מהאוניברסיטה העברית, והצגתי לו מספר שאלות במטרה לעמת את השקפת עולמו עם זו של ירון זליכה. פרופ' זעירא היה חבר בצוות הכלכלנים שייעץ למובילי המחאה החברתית, והוא בעל השקפות שמאליות מובהקות בנושאים כלכליים, כך שלא ניתן לחשוד בו בהטיה אידיאולוגית הפוכה לזו שזליכה אמור לייצג. ההבדל בינו לבין זליכה הוא שיוסף זעירא נחשב, על פי רוב המדדים המקובלים, לאחד מאלף הכלכלנים המובילים בעולם (כמו גם אחרים שאינם מסכימים עם זליכה, כגון עומר מואב, שלא לדבר על סטנלי פישר) – בעוד שזליכה כלל אינו מתקרב לרשימה. זה אולי נראה לכאורה כמו טיעון אד-הומינם לא משכנע במיוחד, אבל כפי שכתבתי ברשומה הקודמת, כאשר איננו מבינים בנושא כלשהו עלינו לתת לפחות משקל מינימלי למדדי מומחיות אובייקטיביים עבור אלו שכן מבינים, ולא ללכת באופן עיוור אחרי נטיות ליבנו.

אני יודע, זוהי רשומה ארוכה – ככל הנראה הארוכה ביותר שאי פעם כתבתי. זליכה הוא אדם כריזמטי ובטוח בעצמו עם תשובות קצרות, חדות וברורות לכל שאלה, בעוד שאני אדם לא כריזמטי במיוחד עם יותר שאלות מתשובות. ובכל זאת, השתדלתי שהרשומה תהיה מעניינת, ואשמח אם תעשו את המאמץ לקרוא אותה עד סופה ולהפיצה לאחרים. לא ניתן להילחם נגד אלו שמשטחים את המציאות ומדברים בסיסמאות קצרות וקליטות על ידי סיסמאות קצרות וקליטות בכיוון הנגדי; הדרך הראויה היחידה להילחם נגדם היא על ידי פירוט ארוך, מורכב ומן הסתם קצת פחות קליט של המציאות המסובכת.

מחירי הדיור

כותרת הראיון עם זליכה טוענת ש"לקחנו מהזוגות הצעירים מאה מיליארד שקלים" במסגרת עליית מחירי הדיור, אבל האמת כמובן רחוקה מכך. לא הצלחתי למצוא תימוכין לשום מספר שהציג זליכה בנושא הדיור, וגם הטענות העקרוניות שלו נגד מדיניותו של הנגיד סטנלי פישר בעייתיות.

אחד הגורמים לעלייה במחירי הדיור הוא הריבית הנמוכה שקבע בנק ישראל. באופן כללי ריבית גבוהה מעודדת חסכונות, וריבית נמוכה מעודדת השקעות (רכישת מכונות וציוד לייצור), מתן הלוואות וצריכה. בנקים מרכזיים מורידים את הריבית כאשר המשק נכנס למיתון, על מנת לעודד מתן הלוואות, השקעות וצריכה פרטית ולהוציא את המשק מהבוץ. זה מה שעשו בשנים האחרונות נגידי הבנקים המרכזיים במרבית מדינות המערב, אך לפעולה זו ישנן שתי השלכות חשובות לעניינינו:

1. פגיעה ביצואנים של מדינות אחרות: אם במדינה מסוימת הריבית נשארת גבוהה ביחס למדינות אחרות אז משתלם למשקיעים לרכוש מטבע מקומי וערכו ביחס למטבעות זרים יעלה. ברגע שזה קורה היצואנים נפגעים, מכיוון שהעלויות שלהם הן במטבע המקומי וההכנסות שלהם הן במטבע הזר. מכיוון שהתפיסה המקובלת (לא ניכנס כרגע לשאלת נכונותה) היא שיש לעודד יצוא, מדינות אחרות נאלצות גם להוריד ריבית למרות שהן לא במשבר, כדי שהיצואנים שלהן לא יפגעו מהורדת הריבית של המדינות שכן נמצאות במשבר.

2. בועות: ריבית נמוכה מעודדת השקעות ועלולה ליצור גם בועות, השקעות בנכסים שמעלות את מחיריהם אל מעבר למה שהנכסים האלו באמת שווים.

כאשר הבין סטנלי פישר שנגידי הבנקים האחרים בעולם מורידים את הריביות, הוא עמד בפני בחירה: לא להוריד את הריבית ולהסתכן בפגיעה ביצואנים הישראלים, או כן להוריד את הריבית ולהסתכן בעליית מחירי הדיור והיווצרותה של בועה בשוק הדיור. פישר והצוות שלו חשבו וחשבו ובסוף החליטו שהיצואנים חשובים יותר למשק ממחירי הדיור. זליכה חושב שפישר טעה – שמחירי הדיור חשובים יותר מהיצואנים. אלו הדברים שאמר בראיון:

"מדד מחירי הדיור סופר את מחירי הדיור, אבל הוא לא משקלל את העובדה שגודל הדירה קטן. דירה ממוצעת עלתה לפני שש שנים 700 אלף שקל, והיום היא עולה מיליון ו– 200. לכאורה המחירים עלו ב– 80 אחוז. אבל 700 אלף שקל היה מחירה של דירת מאה מטר, והיום הדירה הממוצעת היא פחות מ– 80 מטר. זה כמו להשוות תפוז לקלמנטינה."

"האוצר ובנק ישראל מציגים רק תועלות, כדי לחמוק מדיון אמיתי. אני אוריד את הריבית וזה יעזור ליצואנים. אבל רגע? איפה העלות? אם בנק ישראל היה בא ואומר “תשמעו, אני מוריד עכשיו את הריבית. התוצאה תהיה שמחירי הדיור יעלו ב80 אחוז”. היו עושים דיונים לגבי העלות והתועלת. אבל לא דנו, לא היה שום דיון…

אני לא טוען רק נגד המדיניות שברור שהיא היתה קטסטרופה, אלא גם נגד היעדר הדיון. הממשלה לא מדברת על זה. יש 200 אלף זוגות צעירים שקנו דירה בחמש השנים האחרונות. לפי החישוב של עלייה של חצי מיליון שקל במחיר הדירה הממוצעת כפול 200 אלף, לקחנו מהזוגות האלה 100 מיליארד שקל. זו השערורייה. מקבלים פה החלטות שעולות לציבור מאות מיליארדי שקלים בלי דיון אמיתי, משוחרר מאינטרסים."

נתחיל מהמספרים.

האם גודלה של דירה ממוצעת ירד במהלך השנים האחרונות? לא לפי הכתבה הזו במעריב, וגם לא לפי הכתבה הזו בכלכליסט, אם כי שתיהן לא מתייחסות לטווח של שש שנים. להלן גרף של שטח דירה ממוצע לפי נתוני משרד הבינוי והשיכון:

clip_image002

מקור: משרד הבינוי והשיכון, חוברת מידע יוני 2012, לוח א-4, ניתן להורדה כאן

שטח הדירה הממוצע בשנת 2011 היה 178 מ"ר, לעומת 165 מ"ר שש שנים לפני כן, בשנת 2006. לאחר חיפושים רבים לא הצלחתי לאתר נתונים התואמים של טענתו של זליכה אודות שטחן הממוצע של דירות. נעבור למחירים. לפני נתוני משרד הבינוי והשיכון, בין השנים 2008-2012 מחירי הדירות החדשות עלו בממוצע בכ-300,000 ש"ח, מחירי דירות יד שנייה עלו בכ-333,000 ש"ח, ובסך הכל מחיר דירה ממוצעת עלה ב-347,000 ש"ח (אם נבדוק את 2009 אל מול הרבעונים הראשונים של 2013 המספרים אפילו יותר נמוכים). לא חצי מיליון. לגבי מספר הזוגות הצעירים שקנו דירה – לא הצלחתי למצוא נתון אודות 200 אלף זוגות צעירים, אם כי ייתכן שהוא אפשרי: בשנים אלו נמכרו בישראל כ-110,000 דירות חדשות ועוד כ-380,000 דירות יד שנייה, סך הכל כ-490,000 דירות. נראה לי מעט מוגזם להניח שמתוכן 200,000 דירות נקנו על ידי זוגות צעירים (מה זה "צעירים"?), אבל אין לי נתון שסותר זאת.

בתגובה לנתונים אלו לא הציג זליכה נתונים חלופיים כלשהם. הנתונים אודות גודל הדירות ומחיריהן מפורסמים באתר משרד הבינוי והשיכון (ראו קובץ אקסל מצורף לרשומה) והם די ברורים וחד משמעיים. לגבי הזוגות הצעירים הוא כתב: "יש 40 35 אלף זוגות צעירים בשנה ותכפיל בשש שנים מאז שהבלאגן התחיל ולבטח עוד ימשך כמה שנים שהרי המחירים לא ירדו ותגיע ליותר מ200 אלף".

נעבור לעניין העקרוני: כמובן שהיה דיון. היו הרבה דיונים בבנק ישראל על הנושא. כולם ידעו את העלות, מדברים עליה כבר שנים רבות. אין לי מושג מדוע כל כך ברור לזליכה שהמדיניות הייתה "קטסטרופה", מכיוון שלא ניתן לדעת מה היה קורה לו פישר לא היה מוריד את הריבית. אם יצואנים גדולים היו קורסים, גם קבלני המשנה שלהם ועסקים המתבססים על הצריכה של בעלי המשכורות הגבוהות שעובדים אצל אותם היצואנים היו קורסים, והמשק הישראלי היה יכול להיקלע למיתון. חלק מאותם הזוגות שלכאורה "לקחנו מהם מאה מיליארד שקל" היו מאבדים את עבודתם, ובכלל לא בטוח שמחירי הדירות היו יורדים באופן דרמטי, מכיוון שגורם נוסף ומרכזי לא פחות לעליית המחירים הוא ההיצע הקשיח של הדירות במרכז הארץ.

שאלתי את פרופ' זעירא לגבי מדיניותו של פישר, להלן תשובתו:

האם לדעתך ניתן לומר באופן חד משמעי שהמדיניות המוניטרית שהוביל סטנלי פישר פגעה באזרחי מדינת ישראל, כאשר הוא העדיף תמיכה ביצוא על פני ריבית גבוהה שאולי הייתה מוזילה את מחירי הדירות?

לא חקרתי לעומק את שוק הדירות בישראל ולכן התשובה שלהלן היא כללית. נראה לי כי הבעייה העיקרית בשוק הדירות היא בעיית היצע ולא ביקוש. בעייה זו נובעת לדעתי בעיקר מהממשלה. ראשית היא הפסיקה לבנות דיור ציבורי לחסרי האמצעים. שנית, היא ממעטת באספקת קרקע לבנייה. לגבי מדיניות בנק ישראל, הרי שריבית גבוהה היתה פוגעת דווקא ביכולת לרכוש דירה של חסרי היכולת, כי הם נזקקים להלוואת משכנתא.

מדיניות בנק ישראל צריכה להימדד לא על ידי שוק הדיור אלא על ידי פרמטרים מקרוכלכליים ולכן היא הייתה מדיניות נכונה בשנים האחרונות. אלו היו שנים של סכנת מיתון, בשל המשבר העולמי, ולכן מדיניות מרחיבה, כפי שניהל בנק ישראל, הייתה המדיניות הנכונה. בדיוק כפי שמדיניות מצמצמת, כפי שניהל הבנק בשנות התשעים, הייתה מדיניות נכונה בזמנה כדי להוריד את שיעור האינפלציה.

בסופו של דבר, סטנלי פישר הוא ככל הנראה קובע המדיניות הכי משוחרר מאינטרסים שקיים כאן במדינת ישראל. לאדם במעמדו לחלוטין לא אכפת מה חושבים נוחי דנקנר או בנימין נתניהו, ומה אומרים הטוקבקיסטים ב-Ynet. קשה שלא לגחך מעט כאשר ירון זליכה, המנסה לבחוש שוב ושוב בפוליטיקה על מנת למנף את עצמו לעמדות כוח ובמקביל לכך מחלטר מהצד אצל טייקונים שונים, מאשים את סטנלי פישר בכניעה לאינטרסים זרים. ייתכן כי המקור לטענותיו של זליכה לגבי פישר אינו חוסר הסכמה על מדיניות מוניטרית, אלא דווקא משהו מעט אישי יותר: פישר היה בין התומכים בהפסקת כהונתו של זליכה בתור החשב הכללי בשנת 2007.

האם הצריכה הפרטית בישראל נמוכה?

ירון זליכה טוען בעקביות שאחת הסיבות המרכזיות לכך שישראל איננה מצליחה לסגור את הפערים מול העולם המערבי היא הצריכה הפרטית הנמוכה:

"לא הצלחנו להשלים את התהליך [את תהליך ההתכנסות לרמת החיים המקובלת במדינות מערביות] משום שהמדיניות הכלכלית מטה את המשק מעבודה להון וכלליה מדכאים את הצריכה הפרטית.

הצריכה בישראל באמת כל כך נמוכה? תמיד שומעים את הטיעון הזה, “נתב”ג מלא, לכולם יש אייפונים."

הצריכה בישראל נעה בין 55 ל– 56 אחוז מהתוצר. במערב זה סביב ה– 65 אחוז, וזה מצביע גם על שיעורי עוני מאוד גבוהים, כי חסרים מקומות עבודה."

הוא מתייחס לנושא הצריכה והמדיניות הנוכחית שלדעתו מדכאת את הצריכה בחלקים נוספים מהראיון ובהרצאותיו. הטעות של זליכה בעניין זה היא כפולה: הוא טועה גם לגבי ההשפעה של הצריכה הפרטית על הצמיחה, וגם לגבי טענתו כי הצריכה הפרטית בישראל היא נמוכה באופן יחסי.

נתחיל מהטעות השנייה.

השוואה בין לאומית של ההוצאה על צריכה פרטית כאחוז מהתוצר נמצאת באתר של הבנק העולמי, והנתונים אודות ישראל תואמים לנתונים באתר הלמ"ס. להלן השוואה בין ישראל לבין מספר מדינות מערביות רלוונטיות:

clip_image004

מקור: הבנק העולמי

עם 62.4% ישראל עוקפת את ממוצע מדינות האיחוד האירופי (58.2%) ונמצא מעט מתחת לממוצע מדינות ה-OECD  (63.5%). בדיקה של הנתונים לפני המשבר מעלה תמונה מעט שונה: בשנת 2006, כאשר זליכה היה עדיין החשב הכללי, מדינת ישראל עם שיעור צריכה פרטית מהתמ"ג של 55.4% הייתה מתחת לממוצע האירופאי (57.6%) ולממוצע ה-OECD (62.2%), אך גם בשנה זו עקפה ישראל מדינות מערביות רבות, ביניהן קנדה, אוסטריה, הולנד וכל המדינות הנורדיות.

בתגובתו לכך התייחס זליכה רק לנתון אודות ממוצע מדינות ה-OECD, למרות שנתון זה דווקא תואם את מה שהוא אמר בראיון. ייתכן כי כוונתו הייתה שיש לשקלל גם את הנתון הישראלי לפי התוצר לנפש של מדינת ישראל – כלומר, זה נכון שיש לנו צריכה גבוהה ביחס למדינות אלו, אבל זה נובע מכך שאנחנו עניים יותר. אם זו הייתה כוונתו, אז היא סותרת את הנתונים לגבי המדינות הנ"ל – נראה דווקא שיש קשר הפוך בין התוצר לנפש לבין שיעור הצריכה מהתמ"ג עבור מדינות מערביות. בכל אופן, ביצעתי את התרגיל הזה באקסל (ראו קישור לקובץ בהתחלה), וגם על פיו ישראל עוקפת תשע מבין 22 המדינות האחרות שבגרף, ביניהן שבדיה, הולנד, איטליה, דנמרק, ניו זילנד ועוד. שיעור צריכה נמוך במיוחד ביחס לתוצר הוא פשוט לא בעיה במדינת ישראל, גם אם משקללים אותו עם התוצר לנפש.

צריכה פרטית וצמיחה

נעבור עכשיו לטעות הראשונה – הצריכה הפרטית בתור מנוע צמיחה, טיעון שמופיע גם בהרצאות אחרות של זליכה. טיעון זה מתעלם לחלוטין מהגורם המשלים לצריכה, החיסכון, והשפעתו על השקעות המעודדות צמיחה. למשל, צמיחת "הנמרים האסייתיים" במחצית השנייה של המאה העשרים הייתה מבוססת על עידוד חיסכון פרטי והשקעות, לא על צריכה. מדינות עשירות יותר הן לא מדינות שהציבור שלהן רוצה משום מה לצרוך יותר; אם נתעלם לרגע מעניין משאבי הטבע, מדינות עשירות יותר הן מדינות שמיצרות יותר בגלל שיש אצלן יותר פירמות גדולות, יותר מפעלים ויותר מכונות – ואלו לא צנחו מהשמיים אלא הופיעו בזכות השקעות גבוהות יותר. יש הרבה גורמים לצמיחה מלבד השקעות, כמובן: כוח אדם איכותי, משאבי טבע, תשתיות, סביבה עסקית, גובה המיסים, מצב כלכלי של שותפי סחר חשובים ועוד. אבל צריכה פרטית היא פשוט לא אחד הגורמים הללו.

כאשר מתרחש משבר המלווה באבטלה גבוהה התיאוריה הקיינסיאנית (שלא ניכנס עכשיו לשאלת נכונותה) מרמזת על צורך בהגדלת הביקושים במשק, על ידי הוצאות ממשלתיות גבוהות יותר ואולי גם על ידי עידוד הצריכה. במקרה זה המשק לא מייצר בהתאם לפוטנציאל שלו עקב מחסור בביקושים. אבל המשק הישראלי, כפי שנראה בהמשך, לא סובל מאבטלה גבוהה. הוא סובל משיעורי תעסוקה נמוכים, אבל זו בעיה אחרת לגמרי, בעיה מבנית שצריכה גבוהה יותר לא תפתור אותה (נרחיב עליה עוד בהמשך). ובכל מקרה, התיאוריה הזאת מדברת על יציאה ממשברים וחזרה למצב של תעסוקה מלאה, לא על צמיחה של הטווח הארוך.

שאלתי את פרופ' זעירא לגבי עניין זה. להלן תשובותיו המלאות:

מדוע לדעתך מדינת ישראל לא סגרה את פערי התוצר לנפש בינה לבין מרבית מדינות העולם המערבי?

ראשית, אין אנו, חוקרי הכלכלה, יודעים באופן מלא מה ההסברים המלאים לצמיחה כלכלית. יש לנו ידע חלקי בלבד. עם זאת יש כמה סיבות שאפשר למנות לפער זה. ראשית, הריבוי הטבעי בארץ גבוה ולכן שיעור הילדים באוכלוסיה גדול. לכן שיעור העובדים נמוך יחסית. דבר זה מקטין את התוצר לנפש. שנית, שיעור ההשתתפות בשוק העבודה נמוך בקרב שתי אוכלוסיות מיוחדות. האחת היא האוכלוסיה החרדית, בשל לימודי הישיבה הממושכים שלהם. האוכלוסיה השנייה היא אוכלוסיית הנשים הערביות, ושיעור ההשתתפות הנמוך שלה נובע בעיקר מהאפלייה שממנה סובלת האוכלוסייה הערבית. שלישית, ההון האנושי של ישראלים נמוך יותר בשל הסכסוך הישראלי ערבי. בשל סכסוך זה משרתים צעירים ישראלים בין שנתיים לשלוש או ארבע שנים. כתוצאה מכך הם מתחילים את צבירת ההון האנושי המקצועי שלהם בגיל מאוחר יותר ולכן יש להם בכל גיל הון אנושי נמוך יותר. מחקר שנערך במכון פאלק בירושלים הראה כי הפסד זה מגיע לסך 3.5 אחוזי תוצר. זה שיעור משמעותי.

האם שיעור הצריכה הפרטית מתוך התוצר בישראל מהווה בעיה לדעתך?

לא בדקתי את הצריכה הפרטית יחסית לארצות אחרות. באופן כללי שיעור הצריכה אינו מהווה בעייה בדרך כלל, אלא רק במצבי מיתון. במצבים אלו צריכה פרטית נמוכה יכולה לגרום להאטת היציאה מהמיתון. מעבר לזה לא ידועה לי השפעה מיוחדת לרמת הצריכה הפרטית במשק פתוח.

כמובן, בהקשר זה רצוי להזכיר שבניגוד לטענתו של זליכה בראיון, מדינת ישראל איננה נמצאת במיתון.

אבטלה לטווח ארוך

אחת מנקודות החוזק המרכזיות של המשק הישראלי בשנים האחרונות הוא שיעור האבטלה הנמוך ביחס לעולם. למשל, להלן נתונים בנושא משנת 2011:

clip_image006

מקור: OECD

ההפרש בין ישראל לבין העולם בעניין זה אינו תופעה חדשה; גם בשנים שלפני המשבר הכלכלי האבטלה בישראל הייתה נמוכה ביחס למרבית מדינות המערב, בייחוד ביחס למדינות אירופאיות. בשנת 2007 למשל שיעורי האבטלה בישראל היו גבוהים מממוצע ה-OECD, אבל נמוכים משיעורי האבטלה בצרפת, גרמניה, בלגיה, ספרד, יוון ומדינות נוספות. בתגובה לנתונים אלו, אומר זליכה בראיון את הדברים הבאים:

"הממשלה עושה שימוש מרושע ומגמתי במיוחד במדדים שהציבור לא מבין מה הם מודדים – מדד האבטלה ושיעור הצמיחה. הממשלה ושר האוצר, הקודם והנוכחי, אומרים ששיעור האבטלה הוא מהנמוכים במערב. אבל מה שנקרא בישראל “שיעור האבטלה”, מודד רק את המובטלים קצרי הטווח. שיעור המובטלים לטווח ארוך הוא הגבוה במערב."

טיעון לגיטימי לחלוטין, כמובן. כשהתחלתי לחפש אחרי נתונים לגבי אבטלה לטווח ארוך הייתי בטוח שלכל היותר אמצא שזליכה לא מדייק כל כך, או שלא אמצא כלל נתונים. הופתעתי לגלות נתונים ברורים ונגישים לכל באתר ה-OECD שמציירים תמונה הפוכה לחלוטין מטענותיו של זליכה (וגם נתונים מאוד דומים להם מאתר הבנק העולמי, שמובילים לאותה המסקנה). ההגדרה המקובלת לאבטלה לזמן ארוך היא אבטלה למשך זמן שמעל שנה. להלן שיעור המובטלים לטווח ארוך מתוך כלל המובטלים:

clip_image008

מקור: OECD

ראוי להדגיש כי מדובר כאן בשיעור מתוך כלל המובטלים, ולא מהאוכלוסיה. למשל, בלגיה נמצאת במקום די רע בתרשים הזה, עם אחוז גבוה של מובטלים לטווח ארוך, אך לפי התרשים הקודם שיעורי האבטלה אצלה נמוכים, כך שבסך הכל אין שם הרבה מובטלים לטווח ארוך. ניתן לשלב את הנתונים כאן עם הנתונים בתרשים הקודם כדי לקבל את שיעור המובטלים לטווח ארוך מתוך כלל המועסקים (וכמובן שגם כאן ישראל תצא די טוב, היא נמוכה בשני המדדים). כמו כן, גם כאן מיקומה הטוב של ישראל אינו תוצאה של המשבר הנוכחי. כבר בשנת 2007 היינו מתחת לממוצע ה-OECD בעניין זה, ומתחת למרבית מדינות אירופה.

תגובתו של זליכה לכך היא כי הוא לא התכוון לשיעור האבטלה מעל שנה (למרות שזו ההגדרה הסטנדרטית שמצאתי בכל מקום), אלא למדד אחר הנקרא U6. מדד זה כולל מובטלים "רגילים" שמחפשים עבודה ולא מוצאים, וגם אנשים שנמצאים מחוץ לכוח העבודה מכיוון שהם התייאשו מלחפש עבודה, אנשים שרוצים לעבוד אבל לא חיפשו לאחרונה מסיבות כלשהן, ואנשים שעובדים במשרה חלקית והיו רוצים לעבוד במשרה מלאה (ראו כאן). המדד הזה כלל אינו מתייחס לטווח כלשהו של זמן אלא רק להגדרתם של המובטלים, ובכל מקרה לא מצאתי השוואה בין לאומית שלפיה ישראל נמצאת במקום גרוע על פי מדד זה, או נתונים כלשהם על מדינת ישראל בנידון.

שיעורי התעסוקה בישראל

זליכה נוטה לרוב לבלבל בין מובטלים לבין אנשים שאינם בכוח העבודה. בחירתו להשתמש במילה "מובטלים" בהקשר זה היא מאוד מוזרה – כל סטודנט לתואר ראשון בכלכלה וכל אחד שקורא עיתוני עסקים יודע שמובטלים חייבים להיות פרטים שרוצים לעבוד ואינם מצליחים למצוא עבודה, ולא פרטים שנשארים בבית בגלל תמריצים כלכליים או חברתיים. לא תמצאו שום כלכלן אחר שאומר את המילה "מובטלים" ובעצם מתכוון למדד U6 שהזכרתי בפסקה הקודמת.

גם במדינות אחרות ישנם פרטים שאינם עובדים ואינם מוגדרים בתור מובטלים. למשל, במדינות הנורדיות אנשים שאיבדו את מקום עבודתם עוברים כל מני סדנאות והכשרות מסובסדות בסגנון של תכנית וויסקונסין שנוסתה כאן בארץ, ובזמן שהם נמצאים בהכשרות האלו הם אינם נספרים כמובטלים. סטודנטים שאינם מוצאים עבודה וממשיכים לתארים מתקדמים מהווים דוגמה נוספת.

פרטים שאינם בכוח התעסוקה שונים מאוד מפרטים מובטלים. מדובר בבעיה אחרת לחלוטין, עם פתרונות אחרים לחלוטין. אין שום דרך להשוות את התסכול העצום שחש אדם מובטל שרוצה עבודה ואינו מצליח למצוא אותה, להרגשה של אמא שמחליטה להישאר בבית עם הילדים מכיוון שזה מה שמצופה ממנה לפי התרבות שאליה היא שייכת, או להרגשתו של גבר חרדי שהמדינה משלמת לו על מנת שישב וילמד כל היום ויביא הרבה מאוד צאצאים לעולם, ולכן זה מה שהוא עושה. עידוד השקעות ויזמות יכול לעזור לפרטים מובטלים, אבל הוא לא ישנה את מצבם של פרטים שאינם בכוח התעסוקה. כל הדיון סביב התיאוריות של קיינס מתייחס לפרטים מובטלים, לא לפרטים שאינם בכוח התעסוקה. ההתעקשות של זליכה לבלבל בין שני המושגים האלו ממש מטעה, ואם הוא מניח שפרטים בישראל שנמצאים מחוץ לכוח העבודה הם פרטים שהתייאשו מלחפש עבודה, אז זו הנחה שאין לה שום בסיס במציאות.

באחת מהרצאותיו הפופולאריות טען זליכה שתליית האשמה בחרדים ובערבים איננה נכונה, מכיוון שהבעיה האמיתית היא שהמשק הישראלי לא מייצר מספיק מקומות עבודה עבורם. החרדים והערבים אכן אינם אשמים בכך שהמערכת הכלכלית הנוכחית בישראל איננה מעודדת אותם לעבוד, אבל האם הגיוני להניח שהבעיה היא בצד ההיצע של מקומות עבודה? אם זה היה המצב האבטלה הייתה גבוהה יותר, היו יותר אנשים שמחפשים עבודה ולא מצליחים למצוא, ושכר העבודה היה יורד עם השנים. אך למעשה השכר הריאלי (החציוני או הממוצע) בישראל עולה בעקביות כבר שנים רבות. סביר הרבה יותר להניח שהבעיה היא בצד התמריצים העומדים בפני גברים חרדים ונשים ערביות (קצבאות, סבסוד גני ילדים) ושקיימת גם אפליה כלפי האוכלוסיה הערבית, וזה מה שטוען פחות או יותר כל כלכלן מאקרו העוסק במשק הישראלי (ראו את דבריו של פרופ' זעירא שציטטתי לפני כן, את הדוחות של מכון טאוב, דוח טרכטנברג ועוד).

בשנות התשעים המשק הישראלי קלט כמעט מיליון עולים מברית המועצות לשעבר ללא גידול של ממש בשיעורי האבטלה, וייצר עבורם משרות ללא כל בעיה. אין שום סיבה להניח שהוא לא יוכל להתמודד עם כמות קטנה הרבה יותר של גברים חרדים ונשים ערביות כיום, לו אלו היו באמת מעוניינים לעבוד (כתבתי יותר על הנושא כאן).

עבודה במשרות חלקיות

ישנן מספר בעיות עם המדידה של אבטלה, שאמורה באופן עקרוני לתאר את שיעור הפרטים שרוצים ויכולים לעבוד ואינם מצליחים למצוא עבודה. כאשר חלק מהפרטים עובדים במשרות חלקיות איננו יודעים האם הם היו רוצים לעבוד במשרה מלאה ואינם מצליחים למצוא עבודה כזו, או שהמשרה החלקית מגדירה במדויק את מספר שעות העבודה שבו הם מעוניינים (למשל נשים המחפשות משרות אם). על כן, שיעור העובדים במשרות חלקיות יכול ללמד אותנו על קיומה של אבטלה שאיננה נכללת בסטטיסטיקות הרשמיות. גם כאן טוען זליכה טענה חד משמעית בראיון:

"שיעור המשרות החלקיות בישראל הוא הגבוה ביותר במערב."

דבריו אלו עומדים בסתירה לנתונים. להלן אחוז העובדים במשרה חלקית מבין כלל המועסקים:

clip_image010

מקור: OECD

בדומה לתרשימים הקודמים, בדיקה של הנתונים בשנת 2007 או בשנים קודמות, לפני המשבר הנוכחי, מעלה דירוג דומה למדי לזה המופיע בגרף. עד כה לא מצאתי השוואות בין לאומיות אחרות הכוללות את ישראל מלבד זו.

בתגובה לנתונים האלו, טען זליכה כי הלמ"ס שלח ל-OECD בטעות רק את נתוני המשרות החלקיות בקרב גברים. בדקתי באתר הלמ"ס, ואכן שיעור העובדים במשרות חלקיות לפי הלמ"ס גבוה הרבה יותר (28% בשנת 2011, הולנד עדיין עוקפת אותנו), אבל לא ברור אם מדובר באותן ההגדרות. למשל, לפי הלמ"ס משרה חלקית היא עבודה "מ-1 עד 34 שעות בשבוע הקובע", בעוד שלפי אתר ה-OECD:

"Part-time employment is based on a common 30-usual-hour cut-off in the main job"

ייתכן שה-OECD לא בוחן רק את השבוע שבו נערך הסקר, אלא שואל על טווח זמן ארוך יותר. כמו כן, ניתן להגדיר משרות חלקיות לפי סיבות שונות. למשל, האם סטודנטים העובדים במשרה חלקית נכללים בסטטיסטיקה או לא? לפי הלמ"ס מדובר באחוז משמעותי מבין העובדים במשרה חלקית, אך אני מניח שתסכימו איתי שאין כאן בעיה חברתית אמיתית – סטודנטים לא רוצים לעבוד במשרה מלאה. לצערי אין לי גישה לדוחות ה-OECD שכוללים את ההגדרות המפורטות של הארגון. כמו כן, לא הצלחתי למצוא באתר הלמ"ס נתונים שנתיים אודות גברים ונשים שניתן להשוותם לנתוני ה-OECD ולראות באופן חד משמעי שהלמ"ס שלח רק את נתוני הגברים.

בכל מקרה, עדיין נדרשת השוואה בין לאומית אמינה כלשהי על מנת לתמוך בטענותיו של זליכה.

צמיחה והתכנסות

ירון זליכה מתחיל את המאמר בדברים הבאים:

"יש תיאוריה שגורסת שתוך 50 עד 60 שנה, מדינות דמוקרטיות שהמדיניות הכלכלית שלהן סבירה, יסגרו את הפערים מול המדינות העשירות ביותר. מחקרים הראו שזה עובד בכל העולם, חוץ מאשר באפריקה השחורה מתחת לסהרה, ובישראל. ההבדל הוא שאצלם זה מלידה, ואצלנו זה השתבש. ב– 25 השנים הראשונות למדינה צימצמנו 50 אחוז מהפער, ואז נתקענו."

יש כאן שתי טענות. הראשונה היא שקיימת בעולם מגמה כללית התכנסות, סגירת פערים של מדינות עניות מול מדינות עשירות, לפחות עבור "מדינות דמוקרטיות שהמדיניות הכלכלית שלהן סבירה" (הגדרה טאוטולוגית מעט). השנייה היא שבישראל היינו בהתחלה במסלול של התכנסות, ואחרי זה נתקענו.

התרשימים הבאים בודקים את טענת ההתכנסות. על ציר ה-Y נמצא שיעור הצמיחה של מדינות שונות, ועל ציר ה-X מתואר התוצר לנפש בשנת בסיס כלשהי (תוצר ריאלי לנפש מתוקנן לפי כוח קנייה). בתרשים הראשון מדובר בתוצר לנפש בשנת 1960 ובשיעורי צמיחה בין 1960 ל-2010, בתרשים השני מדובר בתוצר לנפש בשנת 1980 ובשיעורי צמיחה בין 1980 ל-2010, והתרשים השלישי זהה לשני אך כולל רק את מדינות ה-OECD.

clip_image012

clip_image014

clip_image016

מקור לנתונים: Penn World Tables, כאן

התכנסות אומרת, בפשטות, שמדינות שהתחילו עם תוצר לנפש נמוך יותר צומחות מהר יותר. כלומר, אם זליכה היה צודק בטענתו הראשונה, היינו מצפים לראות גרפים היורדים משמאל לימין, כאשר הצמיחה גבוהה יותר אצל מדינות שהיה להן בהתחלה תוצר לנפש נמוך יותר. כפי שניתן לראות מהתרשימים, זה המקרה רק עבור מדינות ה-OECD (זה ממצא מעט בעייתי, מכיוון שה-OECD מראש מקבל לשורותיו רק מדינות מוצלחות שהן די דומות אחת לשנייה).

בתגובה לשאלתי אודות מחקרים התומכים בטיעוניו, הפנה אותי זליכה למחקריהם של רוברט בארו וקזייבייר סאלה-איי-מרטין (אני מודה – אין לי ממש מושג איך להגות את שמו של השני: Robert Baro and Xavier Sala-i-Martin). אני מניח שכוונתו היא למאמרים של השניים משנות התשעים שניתן להוריד כאן, כאןוכאן, בנושא התכנסות. ממצאיהם של השניים במאמרים תואמים את הגרפים שהצגתי כאן: התכנסות קיימת רק בקרב מדינות ה-OECD. לגבי השפעתה של הדמוקרטיה על הצמיחה אין ממצאים כלשהם שמעידים על סיבתיות, ויש שלל דוגמאות למדינות לא דמוקרטיות שחוו צמיחה מרשימה (סין, ברית המועצות של סטאלין, סינגפור).

לגבי טענתו השנייה של זליכה, ניתן לראות שבשני התרשימים הראשונים ישראל נמצאת מעל לקו הרגרסיה (הקו השחור), ובתרשים השלישי היא נמצאת מעט מתחתיו. זה אומר שבהשוואה לכל מדינות העולם אנחנו מתכנסים דווקא די טוב, גם בעבר וגם בעשורים האחרונים, ובהשוואה למדינות ה-OECD (שרק לאחרונה הצטרפנו אליהן) אנחנו מתכנסים קצת פחות טוב אבל לא באופן משמעותי.

אז בקצרה, זליכה טועה בכך שיש חשיבות לדמוקרטיה, טועה בטענתו שההתכנסות עובדת בכל העולם חוץ מאשר באפריקה ובישראל (היא לא עובדת גם בכל שאר מדינות העולם השלישי), וטועה בטענתו לגבי כך שאצל ישראל התהליך "השתבש" בשלב כלשהו או שישראל חריגה לרעה (ולמה הוא מתכוון כשהוא טוען שאצל האפריקאים זה "מלידה"?).

התמיכה ביחימוביץ'

תמיכתו של זליכה ביחימוביץ' בבחירות האחרונות וההערצה אליו בקרב חובבי המחאות בארץ היא מהתופעות היותר ביזאריות שהתרחשו בזירה הכלכלית-ציבורית בשנים האחרונות.

כאשר הכין את הרפורמות של שר האוצר בנימין נתניהו בשנת 2003 הציג זליכה גישה שמרנית התומכת בקיצוץ המגזר הציבורי והפחתת הגירעון כדרך לעודד צמיחה, ואף תקף במאמר משנת 2004 את הגישה הקיינסיאנית ואת מידת הרלוונטיות שלה למדינת ישראל. כאשר התבטא בנושא המחאה החברתית בקיץ 2011 הוא בהתחלה ביטא גישה זהה לזו של נתניהו, התומכת בתחרות והפרטות, אך נראה שרק מעטים שמו לב לכך. לאחר מכן הוא החל להצניע את הקו הזה. בכתבה האוהדת בעיתון הארץ מזכירה לו איילת שני את עניין וועדי העובדים בחברות הממשלתיות, שזליכה מאמין שיש להילחם בהם על מנת לשפר את התחרותיות, בניגוד לעמדותיה של יחימוביץ'. באופן כללי קשה למצוא נושא כלשהו שעליו זליכה ויחימוביץ' מסוגלים להסכים.

כאשר מנסה ירון זליכה להצדיק את תמיכתו במפלגת העבודה הוא מדבר בסיסמאות על מדיניות כלכלית כושלת, שחיתות, עליית מחירים, בריחה מאחריות ופגיעה במעמד הביניים – ללא שום טיעון ענייני ברור, שום הצעה רצינית למדיניות חלופית. לא ניתן לתקוף אותו מכיוון שהוא לא אומר שום דבר, ולא מספק שום סיבה אמיתית מדוע הוא תומך ביחימוביץ' למרות שדעותיו זהות לאלו של ביבי. בהרצאה שנשא בועידת מפלגת העבודה לפני הבחירות הוא מספר כי עובדי קבלן שעבדו עבור הממשלה ולא קיבלו שכר כחוק היו הטריגר לשיתוף פעולה בינו לבין יחימוביץ', ומכאן הם החלו לעבוד ביחד על נושא הפרות זכויות עובדים שעניין את שניהם. בהמשך הגנה יחימוביץ' על זליכה כאשר שר האוצר ביקש לפטרו, מה שבוודאי תרם לקרבה ביניהם. בנוגע לתכנית הכלכלית שהציגה יחימוביץ', זליכה טען כי הוא מאמין שהיא תיצור צמיחה גבוהה מאוד, ללא כל נימוק רציני מדוע ובניגוד לדעתם של כלכלנים אחרים.

שאלתי את פרופ' זעירא לגבי תכניתה הכלכלית של יחימוביץ', להלן תגובתו:

האם תמכת בתכנית הכלכלית שהציגה שלי יחימוביץ' לקראת הבחירות האחרונות?

בעיקרו של דבר תמכתי בה. זו הייתה תוכנית של הרחבת השירותים הציבוריים ומימונם על ידי העלאת מסים, בעיקר על בעלי ההכנסות הגבוהות. היום אנו מבינים כי יש צורך להעלות את המסים לא רק בשיעור עליית ההוצאות אלא ביותר, משום שמדיניות חסרת אחריות שחקה את המסים בשנות האלפיים באופן קיצוני. ירידה זו בשיעור של כמעט 4 אחוזי תוצר גרמה לגירעון מבני. דבר זה מתברר רק עתה כשהנתונים של השנים האחרונות מצטברים. לכן יש להעלות את המסים בשיעור גבוה משיעור הרחבת השירותים החברתיים.

שימו לב להבדל בטיעונים: פרופ' זעירא אינו טוען שהתכנית תייצר צמיחה. הוא תומך בה מתוך שיקולים אידיאולוגים טהורים ולא מתוך שיקולים כלכליים, ומוסיף כי יש להעלות את המיסים בשיעור גבוה יותר משיעור הרחבת השירותים החברתיים על מנת להפחית את הגירעון. זליכה, לעומת זאת, מתנגד להגדלת המיסים, ורואה בצריכה הפרטית את מהות הכל:

"…זה לא תפקידו של בנק ישראל לחלץ את המשק ממיתון. זה תפקידו של יאיר לפיד, שבחר במדיניות שגויה ומלאה מחוללי מיתון ומדכאי צריכה, שממשיכה את המתקפה המאורגנת על מנוע הצמיחה המרכזי שלנו – כוח הצריכה של מעמד הביניים. הוא הולך להיכשל, ואני מציע לו שבמקום לחפש אנשים להתחבא מאחוריהם, ישנה את המדיניות לפני שיהיה מאוחר מדי.

מה היית מייעץ לו לעשות?

שיפתח את אוסף הפרקים של “סיינפלד”, ויצפה בפרק על “ההיפך”. הפרק שבו ג’ורג’ מבין שהוא שגה ושהוא צריך לעשות הכל הפוך. זה מה שיאיר לפיד צריך לעשות. בא לו להעלות מסים? שיוריד. בא לו להמשיך את מחול ההטבות לבעלי ההון? שיבטל אותן. בא לו לקצץ בשירותים החברתיים? שייזהר. בא לו להמשיך את החסות על חוסר התחרותיות במשק? שיעשה רפורמות. ובא לו להוריד ריבית? שילחץ להעלות ריבית. ושיפסיק לשאול איפה הכסף, כי הוא יודע בדיוק."

לדעתי החיבור בין זליכה ויחימוביץ' לא נובע מביקורת אמיתית שיש לזליכה על המדיניות של ביבי ושטייניץ, או מהזדהות שלו עם משנתה הקיצונית של יחימוביץ'. ישנם שני הסברים אפשריים אחרים לעניין זה. ההסבר הראשון טמון בתכונה משותפת של יחימוביץ' וזליכה: שניהם רואים את עצמם כגיבורים, קדושים מעונים הלוחמים כנגד כוחות רשע רבי עוצמה. בשם אותה מלחמת חורמה מוכן זליכה גם לעוות נתונים, וגם להתעלם מהפערים העמוקים בהשקפות הכלכליות בינו לבין יחימוביץ' ולתמוך בה. ההסבר האפשרי השני הוא מעט יותר ציני: זליכה זיהה (בטעות) את יחימוביץ' בתור כוח עולה בפוליטיקה, והאמין שתמיכה בה תתן לו דריסת רגל עתידית בעמדות כוח במגזר הציבורי. כמובן, ייתכן ששני ההסברים האלו נכונים בו זמנית, במידה כזו או אחרת.

מי אתה, ירון זליכה?

ירון זליכה הוא ללא ספק אדם יוצא דופן. הוא הגיע לעמדות כוח משמעותיות בגיל צעיר, ובמהלך כהונתו בתור החשב הכללי פתח במלחמה חשובה וצודקת כנגד מוקדי כוח רבים בחברה הישראלית. מצד שני, במסגרת תפקידים שונים במגזר הפרטי הוא נאבק נגד רפורמות שהיו יכולות להוזיל את העלויות לצרכן, למשל הפחתת דמי הקישוריות בענף הסלולר, מה שמעמיד באור מעט מגוחך את טענותיו אודות הצורך בהגברת התחרותיות במשק. הוא מאשים את המדינה בעיוות נתונים מאקרו-כלכליים, אך כפי שהראיתי במהלך הרשומה הוא נוהג בעצמו לעוות נתונים התואמים את טענותיו (ומסתבר שהוא עושה זאת כבר שנים רבות – למשל הפרשה עם הדו"ח הכוזב שחיבר נגד מוטי קישנבאום, מנכ"ל רשות השידור בשנות התשעים, ראו כאןוגם כאן). פטרונו הנצחי של זליכה היה ונשאר בנימין נתניהו, שהעלה אותו לגדולה ולטענתו הציע לו את משרת נגיד בנק ישראל לקראת הבחירות האחרונות, אך הוא החליט ללכת דווקא עם שלי יחימוביץ' למרות שלא נראה שיש חפיפה כלשהי בין דעותיהם. מבחינה אקדמית המשקל שלו בתור חוקר (הנמדד במספר הפרסומים במגזינים נחשבים) הוא אפסי, אך הוא מתעקש לטעון טיעונים מרחיקי לכת בנושאים מאקרו-כלכליים ולסתור את דבריהם של כלכלנים בכירים יותר.

אני לא פסיכולוג ואין לי את היכולת לערוך ניתוח מעמיק לאישיותו רבת הסתירות של ירון זליכה, ניתוח שאולי יוכל להבהיר את מה שמניע אותו. אך סקירה ביקורתית של טיעוניו הכלכליים מעלה כי משנתו הכלכלית היא בליל אפוי-למחצה של טיעונים סטנדרטיים עם רעיונות חתרניים במכוון וניסיונות לקלוע לטעם הקהל או לטעמם של הפוליטיקאים שהוא חפץ ביקרם באותו הרגע, והכי חשוב – משנה זו מלווה בעיוות של הנתונים, המחקרים והתיאוריות הקיימות.

ייתכן שעבור זליכה המטרה מקדשת את האמצעים, אך מדינת ישראל כבר שבעה מאותם הגיבורים המסתערים בכיוונה של הכנסת על גבי גלים של הבטחות, מחאות וסילוף המציאות – מהם, ומהמעריצים שלהם, ומהעיתונאים המלווים אותם, ומכל האחרים שעדיין בטוחים משום מה שהחיים הם סרט של וולט-דיסני. מה שאנחנו זקוקים לו עכשיו יותר מכל הוא מעט שפיות מתונה ושקטה, ואת זה ירון זליכה לא מציע.

המשך…

Read Full Post »

Daron Acemoglu הוא פרופסור ב MIT והכלכלן השישי הכי מצוטט בעולם, James Robinson הוא פרופסור לממשל בהרווארד, וביחד הם כתבו את אחד מספרי הכלכלה החשובים ביותר שיצא לי לקרוא: Why Nations Fail.

חשיבותו של הספר נובעת מעיסוקו בשאלה החשובה ביותר בעולם הכלכלה: מדוע מדינות מסוימות עשירות יותר ממדינות אחרות. יש אינסוף תשובות לשאלה הזו, אף אחת מהן לא מספקת לחלוטין, אך התשובה של אסימוגלו ורובינזון היא אחת הטובות שיצא לי להיתקל בהן. מדובר בספר היסטוריה בעיקרו, המדגים את הניתוח שלהם על פני דוגמאות היסטוריות רבות. ממש רבות. הם מתארים בפירוט תהליכים היסטוריים בעשרות מדינות שונות מכל יבשות העולם ותקופות זמן המשתרעות החל מהמהפכה החקלאית, דרך העת העתיקה ועד היום.

image

ניתן לראות בספר הזה המשך או תגובה לספרו של ג'ארד דיימונד, "רובים חיידקים ופלדה", וקיים וויכוח פומבי בין אסימוגלו ורובינזון לבין דיימונד שנגיע אליו בהמשך. "רובים חיידקים ופלדה" תיאר כיצד מאזן העושר באמצע האלף השני לספירה נוצר, מדוע האירופאים פלשו לאמריקה ולא ההפך, מדוע הערים הראשונות והאימפריות הראשונות צמחו במזרח התיכון ולא בדרום אפריקה או באוסטרליה. אסימוגלו ורובינזון שמים יותר דגש על מאות השנים האחרונות, כיצד נוצר מאזן העושר הנוכחי בין מדינות העולם.

התשובה של ג'ארד דיימונד מתבססת על גיאוגרפיה, אקלים, צמחיה ובעלי חיים שניתן לביית אותם באזורים שונים בעולם. התשובה של אסימוגלו ורובינזון, לעומת זאת, היא "מוסדות".

 

מוסדות, מוסדות, ומוסדות

כאשר כלכלנים מדברים על מוסדות, הם לא מתכוונים דווקא לבניינים פיזיים או לגופים מוגדרים היטב. באופן כללי מדובר בכל החוקים והמנהגים שמכתיבים את התנהלות העולם הכלכלי, בחוקי המשחק שמגבילים את התנהלות השחקנים.

מוסדות הם לא תלויי-מדינה. מדינות מערביות רבות חולקות, למשל, את מוסד זכויות הפטנטים. הם גם לא תלויי תרבות: ייתכנו שני עמים עם תרבות מאוד דומה ומוסדות מאוד שונים, למשל תושבי דרום וצפון קוריאה, וכמובן עמים עם תרבות שונה ומוסדות דומים. קשה מאוד לשנות מוסדות, בייחוד כאשר לקבוצה חזקה כלשהי יש אינטרס חזק שהם לא ישתנו, וכך דירוג העושר של מדינות העולם לא משתנה דרמטית כבר מאה וחמישים שנים (אם כי הפערים בין המקומות בדירוג גדלו מאז המהפכה התעשייתית).

אסימוגלו ורובינזון מחלקים את המוסדות לשניים: מוסדות טובים אשר מעודדים את הפרטים ליזום ולהשתתף וליצור עושר (inclusive institutions), לעומת מוסדות רעים ונצלניים אשר מטרתם היא שאיבת העושר של המדינה לטובתה של אליטה מצומצמת (extractive institutions). דוגמאות למוסדות טובים הן למשל חוקים להגנה על קניין פרטי, מוסדות פיננסיים שמשקיעים כספים אצל אלו שמסוגלים לנצל אותם באופן הטוב ביותר וכך מאפשרים מוביליות חברתית, ומוסדות שמאפשרים לכולם גישה לידע ולמשאבים הנחוצים על מנת להצליח. מוסדות גרועים הם מוסדות התומכים בעבדות ושיעבוד המוני, מוסדות שמאפשרים גישה למקורות העושר רק עבור אליטה צרה, ובפועל – בעיקר הרבה מאוד מונופולים בבעלותם של שליטים ומקורבים לשלטון. למשל, בבריטניה של לפני "המהפכה המהוללת" כמעט כל מגזרי הייצור היו נתונים למונופול של אציל כזה או אחר, במדינות רבות כגון ספרד ופורטוגל בתקופה שלאחר גילוי אמריקה סחר החוץ היה מונופול של המלוכה, ובמצריים של מובראק הפרטות בשנות התשעים הפכו מונופולים בבעלת המדינה למונופולים בבעלות פרטית של אנשי עסקים מקורבים לשלטון (מזכיר לכם מדינה מזרח-תיכונית אחרת?).

זוהי בסופו של דבר התזה העיקרית של הספר:

מדינות מצליחות הן מצליחות משום שהמוסדות שלהן פועלים למען חלק גדול יחסית מאזרחי המדינה, ולא למען אליטה מצומצמת, וכך הן מסוגלות למצות את הפוטנציאל של האזרחים באופן טוב יותר. מדינות כושלות הן כושלות משום שהמוסדות שלהן עסוקים בעיקר בהעברת עושר מכלל הציבור לאליטה מצומצמת.

מחברי הספר טוענים כי צמיחתן של סין או רוסיה לא יכולה להימשך כל עוד המוסדות הפוליטיים במדינות הללו לא ישתנו, ולמעשה יוצרים קשר סיבתי ישיר בין מוסדות פלורליסטיים לבין צמיחה כלכלית – תוך כדי התנגדות לקשר הסיבתי בכיוון ההפוך (כלומר, לטענה כי צמיחה כלכלית מובילה לדמוקרטיה). לעיתים הקשר הזה משכנע יותר ולעיתים הוא משכנע פחות, אך הרעיון כשלעצמו הוא מעניין וחשוב.

 

מוסדות וצמיחה

מוסדות מהסוג הטוב מעודדים צמיחה מכיוון שהם מעודדים את האזרחים למצות את הפוטנציאל הכלכלי שלהם בהתאם ליתרון היחסי שלהם. הם מאפשרים ליד הנעלמה לפעול כפי שהיא אמורה לפעול בתיאוריה, ותומכים ביזמות וחדשנות.

צמיחה כלכלית יכולה להתרחש גם ללא מוסדות מהסוג החיובי – למשל, ברית המועצות השיגה צמיחה לא רעה בכלל בתקופתו של סטאלין, וסין כיום צומחת בקצב מהיר, אבל זו איננה צמיחה בת קיימא. היא נובעת מהעברה בכפייה של גורמי ייצור (הון וכוח אדם) ממגזרים נחשלים כגון חקלאות, למגזרים תעשייתיים רווחיים יותר, וכך נוצרת הקצאה טובה יותר של המשאבים במדינה, ובמשך מספר מוגבל של שנים מתרחשת צמיחה עד שמגיעים למצב יציב חדש והצמיחה מתאפסת. במדינות מערביות הצמיחה נמשכת מעבר לכך תודות לשיפורים טכנולוגיים ותודות ל"הרס היצירתי" (שעליו נרחיב בהמשך) – דברים שלא יכולים לקרות תחת מוסדות שמדכאים יוזמה פרטית ויצירתיות ותחת שליטה של מונופולים שאין להם אינטרס להתייעל.

מאפיין חשוב נוסף הנדרש לצמיחה, מלבד מוסדות מהסוג הנכון, הוא מידה מסוימת של ריכוזיות שמאפשרת למדינה להשליט חוק אחיד, לאכוף אותו ביעילות, לגבות מיסים ביעילות, וליצור אזור גיאוגרפי גדול שבתוכו יש שלום. למרות שריכוזיות כזו עלולה להביא למוסדות נצלניים, ללא מסגרת חוקית מסודרת כלשהי לא יכול להתקיים בכלל "שוק", בטח שלא שוק חופשי, והמדינות מידרדרות לאנרכיה. למשל, אימפריות חלשות שלא הייתה להן את היכולת לגבות מיסים ביעילות, כגון האימפריה העות'מאנית, נאלצו להשתמש בכל מני שליטים מקומיים לשם הגבייה, מה שיצר עודף בירוקרטיה ושחיתות.

 

סיבתיות ומקריות

מהיכן הגיעו המוסדות מהסוג הטוב? מן הסתם היו כל מני תהליכים היסטוריים שהובילו ליצירתם, את חלקם נזכיר בהמשך, אז למה לומר שהסיבה להצלחתן של אומות היא המוסדות? הסיבה יכולה להיות באותה המידה אותם התהליכים ההיסטוריים שיצרו את המוסדות, או תהליכים היסטוריים שקדמו להם. התשובה לשאלת הסיבתיות היא שישנה שרשרת בלתי נגמרת של סיבתיות, אך המוסדות הם נקודת המפנה. בהרבה מדינות התרחשו מהפכות ומלכים הודחו, אבל רק בבריטניה התפתחו עקב כך מוסדות מהסוג הנכון; אזורים רבים בעולם הפכו לקולוניות של מדינות מערביות, אבל ישנו הבדל משמעותי בין המוסדות שייסדו הכובשים הספרדים בדרום אמריקה לבין המוסדות שייסדו הכובשים הבריטיים והצרפתים בצפון אמריקה. המוסדות הם לא "סיבה ראשונית", אין סיבה כזו, אבל הנקודה בשרשרת הסיבתיות שבה מתפתחים מוסדות מסוג שונה היא הנקודה שבה מדינות שהיו לפני כן דומות נשלחות למסלולים היסטוריים שונים. מוסדות הם הסיבה הישירה.

חשוב לציין שאסימוגלו ורובינזון משאירים מקום רב למקריות. הם לא טוענים שמסלוליהן של מדינות מכוונים מראש באופן כלשהו, ולדעתם אי אפשר לחזות את העתיד הרחוק של התפתחות העושר בעולם. במאה ה-19 ארגנטינה הייתה עשירה יותר מבריטניה, לפני כיבושי האירופאים דרום ומרכז אמריקה היו עשירות יותר מצפון אמריקה, ולאחרונה נתקלתי בטבלה המעניינת הזו שלפיה מאז נפילת האימפריה הרומית ועד לאמצע המאה ה-19 הערים הגדולות ביותר בעולם לא היו באירופה (אלא אם איסטנבול נחשבת עיר אירופאית).

אסימוגלו ורובינזון מתמקדים ב"צמתים קריטיים", שבהם נתקלות מדינות, וההכרעה בהם לכאן או לכאן היא זו שקובעת במידה רבה את עתידה של המדינה. הכרעה זו נובעת גם מהמוסדות הקיימים, אך גם ממאבקי כוחות בין האליטות השולטות ותהליכים אקראיים אחרים שלא ניתן לחזות מראש את תוצאותיהם.

למשל, בתחילת ספרם מראים אסימוגלו ורובינזון כיצד המוסדות המודרניים של מדינות דרום אמריקה צמחו באופן ישיר מהמוסדות שהקימו הכובשים הספרדים לפני מאות שנים, בזמן שהמוסדות המודרניים של ארצות הברית צמחו מהמוסדות שהקימו המתיישבים הראשונים. באופן פרדוקסאלי, דווקא מכיוון שצפון אמריקה הייתה ענייה יותר במשאבים ובכוח אדם מדרום אמריקה לפני תחילת הקולוניזציה של היבשת, המוסדות הצפון אמריקאים היו פחות נצלניים מאשר המוסדות הדרום אמריקאיים (ולא בגלל שהבריטים והצרפתים היו נחמדים יותר או חמדנים פחות מהספרדים והפורטוגלים). לאחר שניסיונות ניצול ראשוניים נכשלו, ומכיוון שלא היו בצפון אמריקה מספיק אינדיאנים שניתן להעבידם בפרך, נאלצו הקולוניאליסטים של צפון אמריקה להקים מוסדות שיעודדו את המתיישבים החדשים לעבוד וליזום. במרכז ודרום אמריקה, לעומת זאת, לאחר שבירת האימפריות העתיקות עמד לרשות הכובשים כוח אדם רב שניתן לנצלו בתנאי עבדות ושלל מכרות זהב וכסף, ולא היה שום צורך במוסדות בעלי אופי דמוקרטי. המקריות ההיסטורית הזו שולחת זרועות עצומות, חמש מאות שנים אל תוך העתיד, עד למוסדות שקיימים היום ברחבי יבשת אמריקה, ולהבדלים בין צפון אמריקה לבין מרכז ודרום אמריקה.

image

ההתנגשות בין כוחותיו של קיסר האינקה אַטַאהוּאַלפָּה לבין אנשיו של פיסרו הספרדי בקאחאמארקה, נובמבר 1532

דוגמה אחרת היא ההבדלים בין מערב אירופה למזרחה. לפני המגפה השחורה, האצילים במערב אירופה היו קצת יותר חלשים פוליטית בהשוואה לאצילים במזרח אירופה, הערים במערב היו קצת יותר גדולות, והאיכרים קצת יותר חופשיים. המגפה הרגה אחוז נכבד מכוח העבודה האירופאי, אבל עקב אותו הבדל קטן בתנאי ההתחלה היא השפיעה באופן הפוך על מזרח אירופה ומערבה. במערב אירופה האיכרים ששרדו דרשו וקיבלו שכר גבוה יותר וזכויות טובות יותר, ובמזרח אירופה האצילים העבידו אותם קשה יותר על מנת לפצות על כוח האדם החסר. ההבדלים הקטנים במאזן הכוחות לפני המגפה הפכו להבדלים דרמטיים אחריה, הובילו להקמת מוסדות פלורליסטיים יותר במערב, לניצול טוב יותר של הפוטנציאל האנושי, ולבסוף גם לצמיחה כלכלית מהירה יותר במערב אירופה שנמשכת עד ימינו.

המשקל הרב שמעניקים אסימוגלו ורובינסון למקריות הוא חיובי מאוד בעיני, בניגוד לתיאוריות המתארות התפתחות דטרמיניסטית וצפויה מראש של מדינות.

 

תיאוריות שלא עובדות

אסימוגלו ורובינסון מסבירים בפרקי הספר הראשונים מדוע תיאוריות פופולאריות אחרות בנידון אינן נכונות:

1. התיאוריה הגיאוגרפית

תיאוריה גיאוגרפית נפוצה גורסת כי העוני נפוץ במדינות באזור קו המשווה, מכיוון שהאקלים ומחלות כגון מלריה מנעו מהאזורים האלו להתפתח, בהשוואה לאזורים יותר עשירים בצפון ודרום כדור הארץ. אסימוגלו ורובינזון מזכירים, בתגובה לכך, שביבשת אמריקה שלפני קולמבוס האזורים העשירים ביותר היו האימפריה האצטקית ואימפריית האינקה, שתיהן באזורים הקרובים לקו המשווה, בזמן שהאזורים המרוחקים שכיום מהווים את ארצות הברית, קנדה, ארגנטינה וצ'ילה היו יותר עניים. גם בהודו, קמבודיה, וסין היו אימפריות עתיקות ששגשגו באזור קו המשווה בהשוואה לאזורים מרוחקים יותר באותה התקופה. לפני פלישת האירופאים לאפריקה, רוב האימפריות האפריקניות שמתחת למדבר סהרה היו מרוכזות באזור קו המשווה, ואזורים מרוחקים ממנו כמו דרום אפריקה היו עניים יותר – בזמן שכיום דרום אפריקה עשירה יותר.

image

שרידיה של העיר טאוטיווקאן, השוכנת במקסיקו של ימינו, לא רחוק מקו המשווה. לפי אחת ההערכות היא הייתה העיר השישית בגודלה בעולם באזור שנת 600 לספירה

אסימוגלו ורובינזון תוקפים גם את התיאוריות שמציג ג'ארד דיימונד בספר "רובים, חיידקים ופלדה", למשל לגבי השונות במיני בעלי החיים והצמחים הניתנים לביות באזורים שונים בעולם, וטוענים שהתיאוריות האלו לא מסוגלות להסביר את ההבדלים המודרניים בין המדינות. אני לא בטוח עד כמה ההתקפה שלהם הוגנת; לדעתי ספרו של דיימונד מסביר לא רע את ההבדלים עד אזור שנת 1500, ולא מתיימר להסביר הבדלים מודרניים, למשל בין צפון קוריאה לדרומה. מעבר לכך, הם גם טוענים שהתיאוריות הגיאוגרפיות של דיימונד לא מסבירות מדוע בתוך תחום הסהר הפורה העשיר בבעלי חיים וצמחים הניתנים לביות היו תרבויות שהצליחו לעבור מהר יותר את המהפכה החקלאית מאחרות. אסימוגלו ורובינזון טוענים שהתרבויות המצליחות הללו עברו ליישובי קבע עוד לפני המהפכה החקלאית, וכך מלכתחילה היו להן מוסדות מתאימים יותר לטכנולוגיות הייצור החדשות, ושוב המוסדות חשובים יותר מהגיאוגרפיה. אותי אישית הם לא שכנעו שדיימונד טועה או מפספס משהו נורא חשוב בספריו.

 

2. התיאוריה התרבותית

המייצג המפורסם ביותר של התיאוריה התרבותית הוא מקס ובר, בחיבורו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם" שפורסם בשנת 1905, בו ניסה לקשר בין ערכים פרוטסטנטיים לבין הצלחת הקפיטליזם בארצות פרוטסטנטיות. דוגמאות אחרות שנשמעות מעת לעת מתייחסות למשל לגרמנים ממושמעים, לסקנדינבים בעלי סולידריות חברתית מופתית, ליפנים שקדנים, לספרדים ויוונים עצלנים, וכך הלאה. רבות מהתיאוריות האלו הותאמו בדיעבד להצלחתם או כישלונם של העמים השונים לנהל את כלכלת מדינותיהם באופן ראוי. למשל, כותבים בני המאה ה-19 תיארו את היפנים בתור עצלנים, ואת הגרמנים בתור לא-מעשיים.

אסימוגלו ורובינזון כותבים על מספר טיעונים נוספים כנגד התיאוריה התרבותית. קודם כל, בדומה לתיאוריה הגיאוגרפית, היא לא מסוגלת להסביר את ההבדלים בין צפון קוריאה לדרומה, או בין עיירות זהות מבחינת ההרכב האתני של התושבים שנמצאות בצדדים שונים של גבול ארה"ב-מקסיקו, וכך גם לגבי שלל דוגמאות אחרות שבהן הגבול מהווה את ההבדל. מעבר לכך – במקרים רבים התרבות היא למעשה תוצאה של המוסדות. אזורים בעולם שהיו תחת כיבוש האימפריה העות'מאנית, למשל, הם דומים למדי ברמות השחיתות הגבוהות והממשל הלא יעיל. אין משהו בדת המוסלמית או בגנים של תושבי המזרח התיכון וצפון אפריקה שגורם להם להמשיך לדשדש מאחור; הם פשוט רגילים להתנהל באופן הזה מכיוון שכך התנהלו החיים תחת שלטון האימפריה העות'מאנית. התרבות שלהם היא תוצאה של מאות שנות ממשל מושחת ולא יעיל שלא עודד אנשים ליזום או לחשוב במונחים של שוויון זכויות. גם בין תושבי מזרח גרמניה לתושבי מערבה רואים הבדלים תרבותיים, למרות שכל מה שמפריד בין שני האזורים הוא כמה עשרות שנות שלטון קומוניסטי. אנשים פשוט התרגלו לחיות תחת מוסדות מסוימים, והרגלים קשה לשנות.

image

זו אולי תמונת הלווין העצובה ביותר שצולמה אי פעם: צפון קוריאה בלילה

גם התיאוריה הגיאוגרפית וגם התיאוריה התרבותית לא מסוגלות להסביר מדוע דברים משתנים, מדוע ארצות נחשלות הופכות לארצות מצליחות לפתע. הגיאוגרפיה הרי לא משתנה כמעט בכלל, ולא סביר שמיליוני בני אדם ישנו את תרבותם בו זמנית בקואורדינציה מושלמת. מוסדות, לעומת זאת, יכולים להשתנות בן רגע. בדרך כלל זה לא קורה, והמוסדות שורדים באופן כזה או אחר מאות שנים, אבל לעיתים רחוקות הם משתנים במהירות – וכל דוגמה לארץ ששינתה את מסלולה מתחילה עם מוסדות שהשתנו במהירות.

לדעתי, יותר מכל דבר אחר, התיאוריה התרבותית היא פשוט קלה מדי. במקום לנסות ולהבין לעומק מהם ההבדלים, זורקים פנימה את המילה "תרבות" ואז אין יותר מה להסביר. הנורדים הם פשוט אנשים שונים מאיתנו, מן זן של חייזרים, ולכן לעולם לא נוכל לנהל כלכלה דומה לשלהם. מהיכן נובע השוני התרבותי הזה? אפילו אם לעיתים רחוקות ישנו יסוד נכון לתיאוריה התרבותית, הרבה יותר מועיל לחשוב במונחים של מוסדות, כי מוסדות אנחנו יודעים כיצד לשנות ותרבות לא.

 

3. בורות

ההנחה הקלאסית של כלכלנים היא כי מדינות כושלות הן כושלות מכיוון שמנהיגיהן אינם מיישמים תיאוריה כלכלית נכונה. הם מעבירים חוקים פופוליסטיים ומוטעים, ולא שומעים לעצותיהם של כלכלני קרן המטבע הבינ"ל והבנק העולמי. לו רק היו טורחים להקשיב לנו הכלכלנים, הכל היה נראה אחרת.

אסימוגלו ורובינזון יוצאים במתקפה מוצדקת על התפיסה הזו. למעשה, כלכלנים נוטים תמיד לשכוח את האילוצים הפוליטיים, או מניחים שאין אילוצים כאלו. הם מביאים בספרם בתור דוגמה את Kofi Abrefa Busia, שליטה של גאנה בין השנים 1969-1972. לאחר שמדיניותו ומדיניות הדיקטאטורים שקדמו לו יצרה משבר כלכלי חמור במדינה, קרן המטבע הבין-לאומית ייעצה לו לבצע שורה של צעדים נכונים לפי התורה הכלכלית המקובלת, תוך התעלמות מהאילוצים הפוליטיים שעמדו בפניו. הוא ביצע את התוכנית כפי שהורו לו, האליטות של המדינה נפגעו, ובסופו של דבר קולונל מהצבא ביצע הפיכה, הדיח אותו, וביטל את הרפורמות.

לפי אסימוגלו ורובינזון, שליטיהן של מדינות עניות לא בוחרים במדיניות "גרועה" מכיוון שהם לא יודעים מהי המדיניות הטובה. הם בוחרים בה בכוונה, במטרה להמשיך ולשמר את שלטונם. הם טועים במכוון. כאשר מדינות כגון סין עוברות את אותו שינוי נדיר ועולות לפתע על מסלול של צמיחה מהירה, זה לא קורה מכיוון שהגיעו למדינה מספר כלכלנים מומחים וסיפרו למנהיגים מה עליהם לעשות; זה קורה מכיוון שמתרחש שינוי פוליטי, במסגרתו מגיעה לשלטון אליטה אחרת עם מטרות פוליטיות אחרות. אם תבחנו את המדינות האלו, למשל "הנמרים האסייתיים" שצמחו בשיעורים גבוהים לקראת סוף המאה העשרים, לא תמצאו שם כלכלנים מומחים בצמרת. למעשה, רוב המנהיגות הכלכלית של המדינות האסייתיות המוצלחות הללו כללה בוגרי תארים בהנדסה. ידע בתיאוריה כלכלית הוא לא מה שהיה חסר למדינות על מנת לצמוח; המוסדות הנכונים היו חסרים, מכיוון שלאליטות לא השתלם לבנות אותם.

כל עוד כלכלנים יתעלמו מתפקידה של הפוליטיקה וממשחקי הכוח בין האליטות, הניסיונות שלהם לענות על שאלת הצמיחה והעושר נידונו לכישלון. התפיסה הזו היא הסיבה המרכזית לאהדה שאני רוחש לספר הזה, בהשוואה לתיאוריות אחרות ו"מכאניות" יותר של צמיחה כלכלית הנפוצות בעולם הכלכלה התיאורטית ומתעלמות מתהליכים פוליטיים.

 

אלוהים, נצור את בריטניה

במהלך המאה ה-18, התרחש נס חד פעמי בתולדות האנושות שלרוב לא מקבל את המקום המגיע לו בלימודי ההיסטוריה הסטנדרטיים: המהפכה התעשייתית בבריטניה. בעוד שהמהפכה החקלאית והמצאת הכתב התרחשו באופן בלתי תלוי במספר מקומות שונים ברחבי העולם, המהפכה התעשייתית התרחשה רק פעם אחת, בבריטניה של המאה ה-18, ומשם נפוצה לכל רחבי תבל. מדובר ככל הנראה באחד האירועים החשובים ביותר בתולדות המין האנושי.

האם המהפכה התעשייתית הייתה יכולה להתרחש באופן בלתי תלוי במדינה אחרת, ללא הסוכנים שהפיצו אותה מבריטניה? לא בטוח. המהפכה התעשייתית לא הייתה התקדמות הדרגתית של מדע וטכנולוגיה שנבנו במשך מאות שנים לבנה אחרי לבנה; היא לא הייתה שלב נוסף באבולוציה הטבעית של מדינות; היא לא הייתה צפויה מראש, ולא הייתה מתרחשת לולא קיומו של מצב עניינים מאוד יוצא דופן בבריטניה.

המהפכה התעשייתית הייתה פיצוץ של כישרון מתפרץ, שהתבטא בהופעתם של שלל אנגלים (ביניהם גם נשים, כגון זאת) מכל קצוות החברה שהמציאו ושיפרו שלל טכנולוגיות בכל תחומי החיים ומדענים מכל רחבי אירופה שהגיעו לבריטניה על מנת ליישם את המצאותיהם. אותם ממציאים ומדענים היו קיימים גם במדינות אחרות, גם בתקופות אחרות, אבל הכישרון שלהם תמיד דוכא על ידי אותם אלו שמפחדים מהרס יצירתי, על ידי בעלי המונופולים, על ידי האצילים המקומיים, לא היה מי שילווה להם הון ראשוני שנדרש לפיתוח ההמצאות ולא היו להם התמריצים המספקים על מנת ליצור ולהצליח. אסימוגלו ורובינסון מספקים שלל דוגמאות לממציאים שלא היה להם את המזל לחיות בבריטניה של המאה ה-18, ושליטים וארגונים שונים עצרו אותם. בניגוד לתפיסה המקובלת זו הייתה המהפכה התעשייתית שאיפשרה קידמה מדעית, ולא ההפך – לא המדע שאיפשר קידמה תעשייתית.

מצב העניינים יוצא הדופן בבריטניה של המאה ה-18 הוא תוצאה של "המהפכה המהוללת", שהגבילה את כוחו של המלך בהשוואה לכוחו של הפרלמנט. בריטניה של אותם השנים לא הייתה דמוקרטיה מודרנית, רחוק מכך, אבל היו לה שני מאפיינים חשובים. ראשית, הפרלמנט ייצג טווח רחב יחסית של אינטרסים של קבוצות רבות שאף אחת מהן לא הייתה חזקה מדי, והיה מוכן לשמוע ולשקול עצומות של אזרחים מאזורים ומעמדות שונים ולפעול כלפיהם בהגינות (בספר מתוארים מקרים של סוחרים התובעים אצילים מקורבים למלך – ומנצחים!). ושנית, הפרלמנט שלט במדינה במידה שאפשרה לו לאכוף חוקים באופן אחיד ולמנוע את הכאוס והאלימות שבדרך כלל נפוצו באזורים ללא מלך חזק.

image

בית הנבחרים הבריטי, המאה ה-18

התהליך שהוביל להתפתחותו של המצב הזה, ככל הידוע לי, הוא חסר מקבילים היסטוריים. במדינות אחרות הוא התרחש רק אחרי המהפכה התעשייתית בבריטניה, וברובן הוא לא התרחש מעולם. בריטניה של המאה ה-18 הייתה המדינה הראשונה בעולם שבה התפתחו מוסדות מהסוג החיובי, ולכן גם המדינה הראשונה בעולם שהשיגה את סוג הצמיחה העקבית המקושר למוסדות אלו – צמיחה הנובעת מיצירתיות טכנולוגית אמיתית.

כל מי שמעדיף לחשוב על המהפכה התעשייתית בהקשרים שליליים כגון עבודת ילדים או זיהום אוויר מוזמן לחזור לעולם שלפניה – עולם שבו אימהות היו קוברות בממוצע כ-40% מילדיהן לפני שאלו הגיעו לגיל 9, עולם שבו ניתוחים היו מתבצעים ללא הרדמה, עולם שבו מרבית בני האדם היו מבלים את חייהם בעבודת פרך בשדות השייכים למישהו אחר, עולם שבו כל התפתחות טכנולוגית לוותה עד מהרה בגידול אוכלוסין כך שסך העושר לנפש לא גדל (תהליך זה נקרא "המלכודת המלתוסיאנית" – ראו פירוט כאן). זה היה עולם נוראי לחיות בו, ואנחנו חיים בעולם אחר היום אך ורק בזכות המוסדות שקמו בעת המהפכה התעשייתית, מוסדות שאפשרו קדמה טכנולוגית ושיפרו את איכות חייהם של כלל בני האדם בעולם.

 

מוסדות והרס יצירתי

מדוע מדינות עניות לא מאמצות את המוסדות של מדינות עשירות? לא בגלל גיאוגרפיה, תרבות, או בורות כלכלית, אלא מכיוון שלאליטה השלטת, העוסקת בשאיבת העושר מהמדינה, לא משתלם לאמץ את המוסדות הללו. האם ייתכן שמוסדות שיגרמו לצמיחת הכלכלה יאפשרו לאותה אליטה לשאוב עושר רב יותר, וכך היא בכל זאת תתמוך במוסדות מהסוג הנכון?

לצערנו, מסתבר שלא.

הסיבה לכך היא "הרס יצירתי", Creative destruction, עליו כתבתי בהרחבה כאן. הרס יצירתי הוא התהליך המלווה צמיחה כלכלית, במסגרתו ענפי ייצור מסויימים נהרסים ומוחלפים בענפים רווחיים יותר ומתאימים יותר לתהליכי הגלובליזציה וליתרונות היחסיים המשתנים של המדינות השונות, ומוצרים חדשים עלולים לשנות את מאזן הכוחות. ההרס היצירתי בהכרח יפגע באליטה השלטת, מכיוון שהיא בעלת המונופולים על ענפי הייצור הנוכחיים, ולכן משתלם לה להתנגד אליו אם היא יכולה. דוגמאות לכך כוללות את הסחר הטרנס-אטלנטי שהעלה את כוחם של סוחרים בריטיים בהשוואה לאצילים, המהפכה התעשייתית בבריטניה שחיזקה עוד יותר את המגמה הזו, התפתחויות טכנולוגיות באירופה שפגעו בכוחן של הגילדות המקצועיות, הנשק החם שפגע בכוחם של הסמוראים היפנים, ועוד. כל המגמות האלו נעצרו בארצות שבהן לאליטה היה מספיק כוח, כגון הקיסרות האוסטרו-הונגרית, ספרד, או סין.

הרס יצירתי הוא הסיבה המרכזית שבגללה מוסדות נצלניים בדרך כלל אינם מוחלפים במוסדות מהסוג הטוב אשר מעודדים יוזמה והשתתפות של כלל האוכלוסייה. ברגע שלאליטה יש מספיק כוח, היא עוצרת את ההרס היצירתי ואת הקדמה הטכנולוגית שהוא מביא איתה. זה קרה במהלך שקיעת האימפריה הרומית, ובשלהי האימפריה העות'מאנית, ואצל הצאר הרוסי, וההתנגדות להרס יצירתי ממשיכה כיום להיות מאפיין חשוב של מדינות מאובנות הנמצאות בדרכן למטה.

מוסדות טובים עלולים להיות מוחלפים במוסדות מהסוג הרע. אסימולגו ורובינזון מביאים את וונציה של ימי הביניים ואת האימפריה הרומית בתור דוגמאות לתרבויות שצמחו בהתחלה תודות למוסדות חיוביים שאפשרו מוביליות חברתית גבוהה ביחס למה שהיה מקובל בתקופה הרלוונטית. בוונציה קמו מוסדות פיננסיים שאפשרו לאנשים לא עשירים לגייס שותפים והון למסעות מסחר וכך להתעשר, וברומא שלאחר הדחת המלכים המוקדמים קמה רפובליקה שבה לאנשים רבים היה כוח אך לאף אחד לא היה כוח מוחלט. בתחילת המאה ה 14 חלה בוונציה מהפכה חוקתית שצמצמה את האפשרויות שעמדו בפני מי שלא היו שייכים לאליטה מצומצמת, וברומא המוסדות השתנו כאשר הרפובליקה הפכה לקיסרות. לפי אסימוגלו ורובינזון, השינוי של המוסדות הוא אחת הסיבות המרכזיות להידרדרותה של וונציה ממעמדה בתור אחת הערים העשירות ביותר בעולם בתחילת ימי הביניים לעיר זניחה יחסית שכיום מתפקדת בעיקר כמוזיאון, וגם לנפילתה של האימפריה הרומית.

 

לשבור את המעגל

בשנת 1895 נסעו לבריטניה שלושה צ'יפים אפריקניים, בניסיון לשכנע את ממשלת בריטניה להגן על ארצם משאיפותיו של ססיל רודז, מדינאי בריטי שייסד את מדינת רודזיה ושאף להרחיב את שלטונו לתחומם. שלושת הצ'יפים האלו הגיעו מארץ שכבר הייתה שונה מעט מארצות אפריקאיות אחרות שמתחת למדבר סהרה: סחר העבדים לא פגע בה באופן משמעותי, קולוניאליסטים קודמים לא מצאו בה עניין רב, המוסדות השבטיים שהיו נהוגים בה בחרו צ'יפים על פי כישרון ויכולת מנהיגות ולא לפי מנגנון קשיח של ירושה, והצ'יפים ניהלו שלטון ריכוזי ומסודר יחסית שאפשר להם לשלוח שלושה מחבריהם על מנת שייצגו את המדינה כולה בפני ממשלת בריטניה. שלושת הצ'יפים האלו הצליחו להערים על רודז, לנצל סכסוכים פנים-בריטיים, ולהשיג הגנה לארצם מפני כיבושיו.

כיום נקראת אותה הארץ בוטסואנה, ככל הנראה המדינה האפריקאית היציבה והמוצלחת ביותר מדרום לסהרה. בוטסואנה ממוקמת במקום ה-66 בעולם בתמ"ג לנפש לצד מדינות כגון רומניה, לבנון ומקסיקו, דירוג האשראי של המדינה הוא הגבוה ביותר באפריקה, ורמת השחיתות שם היא בין הנמוכות בעולם. אם הייתם מבקרים בשנת 1900 במדינות אפריקאיות שונות, לא הייתם רואים הבדל משמעותי בינן לבין בוטסואנה. אך כאשר מדינות אפריקה קיבלו את עצמאותן באמצע המאה העשרים, ברובן צמחו דיקטטורים אשר שלטו במדינה דרך מוסדות נצלניים – העתקים של מוסדות שהקימו האימפריות האירופאיות הקולוניאליסטיות. בבוטסואנה, לעומת זאת, צמחה מדינה דמוקרטית למופת, שנשארה יציבה עד היום ולכן גם עשירה בהרבה משכנותיה. הסיבה לכך היא בעיקר אותו שוני ראשוני קטן במוסדות – אם כי, כמו תמיד, לא ניתן לבטל גם את השפעתם של המנהיגים הראשונים של המדינה שיכלו להטות את הכף בכיוון אחר.

image

דנג שיאופינג (סין), סרטסה קחאמה (בוטסואנה), ויליאם השלישי (בריטניה) – שלושה מנהיגים שעלו לשלטון בתקופה קריטית לארצם ובחרו במודע או שלא במודע בדרך שהובילה למוסדות פתוחים יותר ולשגשוג

זוהי כמובן לא הדוגמה היחידה למדינה שהצליחה לשבור את הדפוס הצפוי לה. דוגמאות נוספות כוללות כמובן את בריטניה שאחרי המהפכה המהוללת, את סין של אחרי מות מאו דזה-דונג, את יפן בתקופת רסטורציית מייג'י, את ברזיל של השנים האחרונות ועוד.

במהלך ההיסטוריה התרחשו הפיכות רבות, שרובן פשוט החליפו שלטון דיקטטורי של קבוצת מיעוט אחת בשלטון דיקטטורי של קבוצת מיעוט אחרת. המקרים יוצאי הדופן היו אותם מקרים שבהם ההפיכה בוצעה על ידי קבוצה המייצגת טווח רחב יחסית של אינטרסים, וכך המוסדות החדשים הובילו את המדינה למסלול של צמיחה כלכלית. מנהיגי סין אחרי מותו של מאו דזה-דונג עדיין מייצגים קבוצה קטנה יחסית, אך היא גדולה יותר מהקבוצה שייצג מאו, ומנהיגי ברזיל המודרנית מייצגים קבוצה גדולה עוד יותר מהאוכלוסייה (לפי ספרם של אסימוגלו ורובינזון ברזיל אמורה להיות הלהיט הבא… נחיה ונראה).

 

סיכום

בפרק האחרון של הספר מבקרים אסימוגלו ורובניזון את התפיסה המקובלת הטוענת כי ההתפתחות הכלכלית מובילה לדמוקרטיה ומוסדות מודרניים יותר. הם טוענים בתוקף כי הסיבתיות היא בכיוון ההפוך, וכי אין שום סיבה שיתפתחו בעתיד מוסדות דמוקרטיים יותר בסין, עיראק, רוסיה, או כל מדינה אחרת שחווה צמיחה כלכלית כיום. הצמיחה הכלכלית שחוות מדינות אלו היא צמיחה תחת מוסדות נצלניים, שאיננה כוללת הרס יצירתי ועל כן לא יכולה להימשך לנצח.

עקב כך, הם מבקרים גם את ההמלצות שגופים בין לאומיים כגון קרן המטבע הבין לאומית או הבנק העולמי מפיקים עבור מדינות עולם שלישי, המלצות שמתמקדות במוסדות כלכליים (בנק מרכזי עצמאי, חובות נמוכים, הפרטות) ומתעלמים ממוסדות פוליטיים ושחיתות. למשל, רוב הבנקים המרכזיים שהוקמו על ידי מדינות עולם שלישי אינם באמת עצמאיים, ולעולם לא יהיו עצמאיים ללא שינוי פוליטי. רבים במערב מנסים לעודד מדינות עולם שלישי לאמץ את המודל הסיני לצמיחה, ללא מעבר למוסדות פוליטיים פלורליסטיים יותר, אך זוהי טעות מכיוון שהצמיחה הזו מוגבלת ולא תביא לשגשוג המוני או לדמוקרטיה. אסימוגלו ורובינזון מבקרים גם את סיוע החוץ למדינות העולם השלישי, שרק 10-20% מהכספים המושקעים בו מגיעים לאותם מקומות הזקוקים לכסף, ומטרתו העיקרית היא להשקיט את מצפונם של אזרחי מדינות המערב. המדינות הללו לא זקוקות לעוד כסף, אלא לשינוי פוליטי.

חיסרון מרכזי של הספר, לדעתי, הוא המיקוד שלו במדינות עולם שלישי. אסימוגלו ורובינזון לא מנסים לענות על שאלות כגון מדוע ארצות הברית עשירה יותר מקנדה, או מדוע יוון, ספרד ואיטליה מפגרות אחרי ארצות אירופאיות אחרות. אין בספר ניתוח של מדינות מערביות במאה העשרים, למרות שגם כיום ישנן אליטות וישנם מוסדות נצלניים במערב.

למרות זאת, מדובר בספר מרתק המעורר וויכוח חשוב בנוגע לעתידן הכלכלי של סין ומדינות מתפתחות אחרות. השיעור שאסימוגלו ורובינזון מלמדים אותנו בנוגע לתפקידם הקריטי של מוסדות פלורליסטיים הוא חשוב, ואני מקווה שהוא יוביל לתפיסה רציונאלית יותר של תהליך התקדמותן הכלכלי של מדינות בעתיד.

 

 

 

 

 

 

Read Full Post »