Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קצבאות’

ראשית כל, דמי אבטלה. מדובר במנגנון קיים, אוטומטי, שעוזר באופן ישיר למשקי הבית שנפגעו במידה הרבה ביותר. אין שום סיבה להגדיל כל מני קצבאות, המשבר הזה לא מטיל עול כלכלי מיוחד על קשישים / נכים / הורים לילדים וכדומה. הוא מטיל עול על מי שאיבד את עבודתו, ואלו הם האנשים שלהם עלינו לעזור.

לדעתי אין טעם כיום ב"שליחת צ'ק" לכלל הציבור. המשבר הנוכחי הוא כרגע בצד ההיצע, לא בצד הביקוש, הוא אמור להיות זמני, בהחלט יתכן שהסגר יבוטל אחרי פסח, אין צורך לעודד ביקושים, וגם אי אפשר כי ממילא הרבה עסקים סגורים.

שנית, נדרש לחשוב על העסקים שנסגרו באופן זמני כתוצאה מהסגר: אנחנו רוצים שהם יוכלו להתאושש ולחזור לפעול אחרי ש"נדליק את הכלכלה מחדש", וישכרו את העובדים המובטלים.

אני מאוד מתנגד לסובסידיות למגזר העסקי בזמנים רגילים. בניגוד למה שאחרים אוהבים לטעון אני נגד דרוויניזם חברתי, אבל אני לגמרי בעד דרוויניזם עסקי, שהעסקים היעילים ידחקו את הלא-יעילים. זו התרומה של תחרות לצמיחה הכלכלית.

השאלה היא איך אפשר כרגע לעזור לעסקים שנפגעו זמנית לשרוד את המשבר, מבלי להציל כל מני פירמות שהיו על סף קריסה עוד לפני המשבר ורוצות עכשיו לנצל את העניין כדי לקבל קצת כסף ולשרוד עוד שנה-שנתיים. אין תשובה מושלמת, אבל עזרה בדמות הלוואות, ערבויות ודחיית תשלומים לממשלה ולגופים ציבוריים (חשמל, מים, עיריות) שהיא אחידה על פני כל סוגי הפירמות היא ככל הנראה הדרך הטובה ביותר לעשות זאת. לא צריך לשלוח חבילות הצלה לחברות ספציפיות שקרסו, ולא צריך לתת פרס מיוחד לפירמות שהתנהגו בחוסר זהירות יוצא דופן.

לפעמים אני שומע טיעונים בעד העברת כסף מפירמות מסוימות לאחרות. למשל, שהבנקים יוותרו לעסקים אחרים על החובות, או שהקניונים יפסיקו לגבות דמי שכירות מחנויות. אני לא רואה מה הערך בזה. פירמות הן לא בני אדם, אין שום היגיון ב"סוציאליזם של עסקים" שמעביר כסף מעסקים "גדולים" לעסקים "קטנים". לפעמים עסקים קטנים מפרנסים מספר מצומצם של אנשים עשירים למדי (קליניקה של רופא שיניים), ועסקים גדולים מפרנסים אלפי אנשים עניים יחסית (סופרמרקטים). אין סיבה להעביר כסף מסוג מסוים של עסקים לסוג אחר.

את התמיכה הזו של הממשלה בציבור ובמגזר העסקי צריך לממן על ידי הגדלת הגירעון ועל ידי קיצוץ חד ומיידי באותם חלקים של המגזר הציבורי שאינם נדרשים למאבק במגפה, כולל קיצוץ רוחבי במשכורות במגזר הציבורי. זה לא אומר שאני תומך כרגע במדיניות צנע, הוצאות הממשלה הולכות לגדול דרמטית וזה בסדר גמור. אבל ההשקפה שלפיה כל הגדלת הוצאה ממשלתית כלשהי כרגע היא בהכרח חיובית וכל קיצוץ הוא בהכרח שלילי היא שטחית ומטופשת. יש מקומות שראוי להרחיב, ויש מקומות שראוי לקצץ.

מה צריך להיות גובה התמיכה? תלוי במגבלות התקציב. קל לצעוק, כמו שרבים עושים כיום, שהממשלה צריכה להיות "נדיבה" יותר, אבל נדיבותה של הממשלה מגיעה על חשבון הציבור. אנחנו וילדינו נצטרך להחזיר את החובות שהממשלה צוברת כעת. מדינות שערב המשבר שמרו על חובות נמוכים יותר, או שמקצצות יותר בתחומים שאינם נדרשים, יכולות להרשות לעצמן להיות יותר נדיבות כעת עם דמי האבטלה והסיוע לעסקים. עד כה התוכניות של משרד האוצר נראות לי סבירות למדי.

סביר שבשלב עתידי כלשהו המדיניות הנוכחית תוחלף במדיניות צנע של מיסים גבוהים וקיצוצי הוצאות, במטרה להוריד את הגירעון. הייתי כותב מילה או שתיים על הצורך כעת ברפורמות תומכות צמיחה שיעזרו לנו לצאת מהמשבר ביום שאחרי ולהקל על מדיניות הצנע, אבל יש לי אפס אמון במקבלי ההחלטות ובמידת יכולתם או רצונם לחשוב לטווח רחוק כזה, אז אולי קצת חבל על המאמץ.

Read Full Post »

הרשומה פורסמה במקור באתר "הארץ"

האכפתיסטים

כשהוא נישא על כנפי המהפכה במחירי הסלולר, הבטיח לנו משה כחלון תחרות ומחירים נמוכים יותר בשלל ענפים במשק, וכך גרף בבחירות האחרונות קולות רבים מימין ומשמאל, ביניהם הקול שלי. אך מסתבר שמשה כחלון שלאחר הבחירות הוא אדם אחר לגמרי, אשר משנתו הכלכלית אינה שונה מזו של קודמו בתפקיד. בדומה ליאיר לפיד ולשלל פוליטיקאים אחרים מימין ומשמאל, כגון אריה דרעי, חיים כץ, בוז'י הרצוג ועוד, לא ניתן להציב את משה כחלון לא בצד הימני־קפיטליסטי של מפת האידיאולוגיות הכלכליות, אך גם לא בצד השמאלי־סוציאליסטי שלה. הפוליטיקאים הישראלים הם זן שונה, משהו אחר, עם ניחוח יווני־איטלקי־ארגנטינאי שכזה, ואני מאמין שהמילה המתאימה ביותר לתיאור האידיאולוגיה הכלכלית שלהם היא "אכפתיזם".

ראשית כל, המיקוד של האכפתיסטים הוא בכוונות, לא בתוצאות. המטרה העליונה של האכפתיסטים היא הפצת אכפתיות בעולם. האכפתיות היא לא אמצעי לשיפור חייהם של בני אדם עלי אדמות, אלא המטרה עצמה. האכפתיסטים רואים בממשלה דובון אכפת־לי ענק אשר מטרתו העליונה היא הפצת אהבה, אכפתיות וחיבוקים לכל שכבות האוכלוסייה, ובייחוד לאלו מהם הזקוקים ביותר למנה גדושה של אהבה ואכפתיות. פקידים, חברי כנסת, שרים וגופים ציבוריים נמדדים אך ורק על פי מידת האכפתיות שהם מסוגלים להפגין למצוקותיהם של אחרים. על כן האכפתיסטים מודדים את עצמם לפי כמות הכספים הציבוריים שהם הצליחו להקדיש לקבוצה מסוימת של אנשים סובלים, ולא חס וחלילה לפי יכולתם להשיג את המטרה, כלומר להפחית את הסבל של חברי הקבוצה. כגודל ההוצאה כך גודל האכפתיות, וכאמור, האכפתיות היא המטרה האמיתית כאן.

בהמשך לכך, האכפתיסטים עוסקים יומם וליל באותן קבוצות־סבל: ניצולי שואה, נכים, מבוגרים, זוגות צעירים, עניים וכדומה. למעשה, זהו פחות או יותר הדבר היחיד שהם מדברים עליו. הרי אין סיבה מיוחדת להפגין אכפתיות כלפי מי שאיננו סובל, ומכיוון שהפגנת אכפתיות היא המטרה היחידה כאן, האוכלוסיות שאינן סובלות הן למעשה שקופות. על מנת להתייחס אליהן בכל זאת, האכפתיסטים חייבים לתאר גם אותן מנקודת מבט של סבל. למשל, על מנת לזכות בקולות של מעמד הביניים פוליטיקאים אכפתיסטיים מתארים גם אותו בתור קבוצה סובלת: מעמד הביניים הנושא בנטל המיסוי, מעמד הביניים הנושא בנטל השירות הצבאי וכו'. האזרחים, המפנימים יפה את האידיאולוגיה השלטת, מתחרים ביניהם מי סובל יותר ומי ראוי ליותר אכפתיות, והתקשורת לעיתים מעודדת אותם על ידי פרסום סטטיסטיקות שקריות במידה כזו או אחרת התומכות בטענות הסבל.

סוציאליסטים וקפיטליסטים נבדלים בגישתם למיסוי והוצאות ממשלה: הסוציאליסטים מעוניינים במיסוי גבוה ומערכת רווחה נדיבה, בעוד שהקפיטליסטים מעוניינים במיסוי נמוך ומערכת רווחה מצומצמת. לעומת זאת, מנקודת מבט אכפתיסטית גם מיסוי גבוה וגם קיצוץ של מערכת הרווחה מהווים "חוסר אכפתיות". על כן אכפתיסטים תומכים במיסוי נמוך ומערכת רווחה נדיבה, מה שכמובן לא מסתדר כל כך מבחינה מתמטית ולרוב מוביל אותם להגדלת הגירעון. בנוגע למוטבים הפוטנציאליים של מערכת הרווחה, למרות חילוקי הדעות ביניהם סביר שגם הסוציאליסטים וגם הקפיטליסטים יסכימו שהיא צריכה להיות מכוונת לבעלי ההכנסה הנמוכה ביותר. אך האכפתיסטים יחלקו עליהם; מכיוון שמטרתם היא הפצת אכפתיות לכל סובל פוטנציאלי, האכפתיסטים יתמכו בשמחה גם בהטבות סוציאליות לאנשי מעמד הביניים, למרות שמדובר במעמד שממילא משלם את מרבית המסים, כך שההטבות עבורו הן בסך הכל לקיחת כסף מכיס אחד, על ידי רשויות המיסוי, והעברתו לכיס השני של אותם האנשים על ידי הרשויות המעניקות את ההטבות.

ולבסוף, גם הסוציאליסטים וגם הקפיטליסטים היו מעוניינים בצמיחה כלכלית, הראשונים מכיוון שהם מאמינים שצמיחה תאפשר מימון מערכת רווחה נדיבה יותר והאחרונים מכיוון שהם מאמינים שצמיחה תהפוך את אזרחי המדינה לעשירים יותר. אבל מה יקרה אם תשאלו אכפתיסט על צמיחה? הוא קודם כל יחייך חיוך של יודע־כל, ולאחר מכן יגיד לכם בטון קונספירטיבי משהו כמו "אבל הצמיחה לא בהכרח מחלחלת לכולם", או "צמיחה זה לא הדבר היחיד החשוב בעולם". אם תגידו לו בתגובה שבעשור האחרון הצמיחה של מדינת ישראל ככל הנראה חלחלה לעניים יותר מאשר לעשירים, עובדה שאי השוויון נמצא במגמת ירידה במרבית שנים האחרונות, או שמדינות עשירות יותר באמת יכולות לממן מערכת רווחה נדיבה יותר לעניים, הוא ימלמל בתגובה משהו לא ברור וישנה נושא. אם תתעקשו בכל זאת ותשאלו אותו אם צמיחה זה דבר טוב או רע לא תצליחו למצוא תשובה – ומשום שאין לו תשובה. הצמיחה מבחינתו של האכפתיסט היא רק טריגר להדגשת העובדה שאכפת לו מאיזשהו מישהו דמיוני שלכאורה לא מרוויח כלום מפירותיה, מפני שהפגנת האכפתיות היא העיקר מבחינתו, ולא שום דבר שקורה בעולם האמיתי.

לאכפתיסט, בסופו של דבר, פשוט לא אכפת. לא אכפת לו מהצמיחה, לא אכפת לו מאי השוויון, מהתחרותיות, מהפריון, מהשכר הריאלי, מהאבטלה, מהמחירים, מהעניים,, העשירים, לא אכפת לו משום דבר שקורה בעולם האמיתי שבו רובנו חיים, עובדים, מקבלים משכורת וצורכים מוצרים. הוא לא קפיטליסט ולא סוציאליסט, לא מושחת ולא אדם רע – הוא פשוט רוצה להפיץ אהבה.

כחלון והשיח האכפתיסטי בישראל

המחאה החברתית של שנת 2011 מסמנת את תחילת עלייתה של האידיאולוגיה האכפתיסטית בישראל, כאשר מפגינים קראו באופן חד משמעי להעלאת הוצאות הממשלה ללא הגדלת המסים במקביל, וכן להחלת כל מיני סובסידיות לאנשי מעמד הביניים, למשל במסגרת "מחאת העגלות". ניסיונות של סוציאליסטים לרכב על גלי המחאה נכשלו: המפגינים דחו את מעורבותה של ההסתדרות, ושלי יחימוביץ' נכשלה בבחירות של 2013, בהן המנצח הגדול היה יאיר לפיד, ראש וראשון לאכפתיסטים. במסגרת כהונתו הקצרה הדגים לפיד באופן יפה את כוחה של האידיאולוגיה, ועד היום עיקר גאוותו היא על מהלכים כגון הגדלת הקצבאות לניצולי שואה וחוק מע"מ אפס, עוד ניסיון להעניק סובסידיה למעמד הביניים שלשמחתנו נכשל. וכחלון? כפי שהבדרן תום אהרן כתב עליו, בהשוואה לקודמו: "אותו דבר, רק בחום".

מאז תחילת כהונתו הבהיר כחלון יפה מאוד שבניגוד לימי רפורמת הסלולרי העליזים, כיום אין לו שום כוונה לריב עם אף אחד. למשל, הוא הגדיל את הגירעון וויתר לחקלאים על חלק מהרפורמות בחוק ההסדרים, ברח מכל דיון על מתווה הגז הטבעי, הרחיק את עצמו ממהלכי רפורמה המבוצעים בנמלי הים, לא התנגד להרחבה של תקציב הביטחון ולאחרונה גם נמנע מלריב יותר מדי עם ההסתדרות על הסכמי השכר במגזר הציבורי.

חילופי המהלומות הקצרים והמלאכותיים עם ההסתדרות בנוגע להסכמי השכר מדגישים יפה את האיכפתיזם שבו דוגל כחלון. במדינות מתוקנות יותר שכר העובדים במגזר הציבורי הוא כלי אשר מטרתו לספק לציבור שירותים מצוינים במחיר סביר, ועל כן המשכורות של עובדי המגזר אמורות לשקף את תרומתם של העובדים לאספקת השירותים. אך בישראל שכר העובדים במגזר הציבוריים הוא כלי אשר מטרתו לספק לכחלון אפשרות להפגנת אכפתיות. כך מצא כחלון קבוצת סבל והתמקד בהבעת אכפתיות כלפיה. מטרתו בהסכם היתה, לכאורה, להגדיל את השוויוניות בשכר עובדי המדינה – מטרה מטופשת למדי במדינה שבה עובדים אלו מרוויחים ממילא הרבה מעל השכר הממוצע במשק, כך שהגדלת שכרם תוך צמצום אי השוויון בתוך המגזר הציבורי יכולה דווקא להגדיל את אי השוויון במשק כולו ולהעלות את שיעור העוני היחסי. אבל אפילו מטרה זו היא רק "לכאורה": בהסכם שנחתם בסופו של דבר חלק ניכר מהתוספת הוא עדיין באחוזים, והתוספות גם שונות לגופים ציבוריים שונים, כך שאי השוויון בשכר עובדי המדינה בכלל לא קטן. המטרה האמיתית של כחלון היתה אחרת: הפצת אכפתיות.

הפצת האכפתיות היא גם מה שעומד מאחורי העלאת קצבאות הילדים, מאחורי הורדת המע"מ, מאחורי אותה הנחה של 17% במים ובתחבורה הציבורית (מי אמר סובסידיות ולא קיבל?) ומאחורי ניסיונותיו של כחלון לקדם פיקוח שכר דירה, בניגוד לתובנות העולות מהניסיון העולמי בעניין זה ובניגוד לעצת הדרג המקצועי. אתם מוזמנים לעבור על עמוד הפייסבוק של כחלון – לא תמצאו שם כמעט דבר מלבד אכפתיות אינסופית כלפי כל הקבוצות הסובלות במדינת ישראל, ללא שום מונחים מאקרו כלכליים יבשים כגון "צמיחה", "אבטלה", "פריון", "גירעון" וכדומה. כחלון כאן כדי לחלק כסף, והרבה. עד כה ביצע כחלון רק שתי פעולות שאינן נראות כמו אכפתיזם טהור: הפחתת מס חברות וקידום הרפורמה במערכת הפיננסית במסגרת ועדת שטרום (אבל עוד מוקדם לדעת לאן זה יגיע). שאר צעדי המדיניות שציינתי לא עקביים עם שום אידיאולוגיה אחרת מלבד אכפתיזם, ומרביתם הם בניגוד לעצתם של גורמים מקצועיים אובייקטיביים (ראו למשל את הביקורת כאן).

והאופוזיציה? בינתיים היא בעיקר רודפת אחרי כחלון באותה זירה, בתחרות אכפתיות המאיצה את עצמה בסחרור בלתי אפשרי שכולו קשתות בענן וחדי קרן ורודים המעופפים על רקע שקיעה ציורית. קחו לדוגמה את הסערה שהתרחשה בשבועות האחרונים סביב הצעת האופוזיציה להשוואת קצבאות הנכים לשכר מינימום – האם ייתכן אכפתיזם טהור יותר מזה?

כתבתי על הנושא בהרחבה בעמוד הפייסבוק של הבלוג. מדובר בטריק מלוכלך שחוזר על עצמו שוב ושוב בשנים האחרונות, כאשר האופוזיציה מעלה לדיון הצעה יקרה בלי לכלול מקורות תקציביים כלשהם למימונה, ואז תוקפת את הממשלה שדוחה את ההצעה. כך בעצם מנצלת האופוזיציה את עמדתה העדיפה בתחרות האכפתיות, מכיוון שבניגוד לקואליציה אין עליה שום מגבלות תקציביות, היא לא חייבת לנהל את המדיניות בפועל. עם כל רצונו להפגין אכפתיות, על מנת להגדיל הוצאות במקום מסוים כחלון נדרש לקבל החלטה קשה – האם להגדיל את הגירעון, להעלות את שיעורי המס או לקצץ במקום אחר, שלוש פעולות שהן בעייתיות ושתיים מהן גם אנטי־אכפתיות. אך ציבור התומכים של האופוזיציה מפספס לחלוטין את הנקודה הזו ונופל בפח הטומנים לו אילן גילאון ושאר האכפתיסטים באופוזיציה.

האם לא "מגיע" לנכים, לניצולי השואה, לקשישים ולעניים לקבל יותר?

אחי הגדול הוא נכה מלידה. שיתוק מוחין. במהלך השנים הורי קיבלו עזרה רבה מהמדינה, אבל בואו נודה בכך – זה אף פעם לא מספיק. ההורים שלי הוציאו מכיסם לא מעט על אביזרים שונים, על חוגים ופעילויות מיוחדות, על כל דבר שיכול לשפר ולו במעט את איכות החיים שלו. וכן, ילד נכה שנולד להורים עשירים יחווה איכות חיים גבוהה יותר מילד נכה שנולד להורים עניים. הוגן? לא, ברור שלא. אבל ככה זה. גם לגבי ילד שאינו נכה.

אני בהחלט מאמין שזהו תפקידה של המדינה לספק סוג של ביטוח למי שהגורל התאכזר אליו, כולל נכים, ניצולי שואה, ילדים למשפחות עניות ועוד. אני תומך בקצבאות נכות. אבל מהו סכום הכסף הראוי עבור המטרות האלו? מהו סכום הכסף ש"מגיע" להם?

אינסוף.

בואו נכיר בכך שזו התשובה היחידה לשאלה הזו. כל עוד כל ניצול שואה אינו חי בארמון מוזהב, מוקף בעשרות משרתים, האכפתיסטים תמיד יטענו שמגיע לו לקבל יותר, וכך גם לגבי שאר קבוצות-הסבל. היום הורים לנכים מסוגו של אחי מקבלים בחינם מהמדינה רכב מתאים עם מעלון, תחת תנאים מסוימים. לפני 40 שנה למדינה לא היה כסף לממן כאלו דברים עבורם. בעוד 40 שנה אולי יהיה אפשר לממן להם דברים נוספים. אולי לא. תלוי. במה זה תלוי? בהכנסות הממשלה. בחלק של התוצר במשק שהממשלה מצליחה למסות. בצמיחה בתוצר. בגודל העוגה. בפריון. בכל אותם המונחים שלאכפתיסטים, כאמור, בכלל לא אכפת מהם. סכום הכסף שחברי קבוצות־הסבל מקבלים פשוט לא תלוי במידה שבה הפוליטיקאים שם למעלה הם אנשים טובים, נחמדים ואכפתיים.

ראו למשל את התרשים הבא, הלקוח מהדו"ח האחרון של מרכז טאוב:

 טאוב הוצאה חברתית

התרשים מתאר את ההוצאה החברתית בכל מדינות כאחוז מהתוצר בשנת 2011. המדינות בראש התרשים מקצות, באחוזים מסך הכנסת תושביהן, את הסכומים הגדולים לנושאים חברתיים. הן המדינות האכפתיסטיות ביותר – איטליה, צרפת, בלגיה, אוסטריה, יוון, פורטוגל וספרד. אלו לא מדינות שנחשבות קפיטליסטיות או סוציאל־דמוקרטיות במיוחד. אם תחפשו בתרשים את שוודיה ונורווגיה הסוציאל־דמוקרטיות, תגלו שהן נמצאות מתחת לממוצע, הרבה יותר קרוב לישראל, כמו גם שווייץ הקפיטליסטית. אבל מערכת הרווחה של שוודיה ונורווגיה מפותחת הרבה יותר מזו של איטליה, יוון, פורטוגל וספרד. קבוצות־הסבל שם מקבלות הרבה יותר מהמדינה. מהיכן נובע ההבדל? מהתוצר, מהמכנה של השבר, לא מהמונה. מכך הן הרבה יותר עשירות, המגזר הציבורי שלהן יותר יעיל וההטבות מחולקות באופן יותר שוויוני. ההבדל לא נובע מכך שהפוליטיקאים שם יותר "אכפתיים" במובן הישראלי של המילה, כלומר, מוציאים יותר באחוזים מתוך הכנסות המדינה.

אפשר לחשב את ההוצאה החברתית באופן שונה, לבדוק שנים אחרות, והדירוגים יהיו שונים. אבל גם בדירוגים אחרים שראיתי לא ניתן למצוא הבדל משמעותי בין מדינות סוציאל־דמוקרטיות לבין מדינות כמו יוון וצרפת, שבהן אי השוויון גבוה יותר וההטבות ניתנות לרוב לקבוצה קטנה של מיוחסים ולא לכלל האוכלוסייה, בדומה לישראל.

אז לא, אני לא כלכלן קר רגש ולא־אכפתי, החי לו באיזשהו מגדל שן מנותק ומתעלם ממצוקותיהם של ההמונים. צר לי לאכזב אתכם. אני בסך הכל שייך לאותה קבוצה קטנה, קיצונית, מטורפת ובלתי שפויה בעליל של ישראלים שמאמינים שלאורך זמן הוצאות הממשלה לא צריכות להיות גבוהות יותר מהכנסותיה. הייתי שמח לו קצבאות הנכים היו גדלות, אבל הדרך הנכונה לשם היא שילוב של מדיניות המעודדת צמיחה עם ייעול המגזר הציבורי וקיצוץ השומנים שנאגרו בו עם השנים, ולא הפגנות אכפתיות פופוליסטיות.

אז לאן כל זה מוביל?

לאן מוביל הסחרור האכפתיסטי שאליו נקלעה המערכת הפוליטית בישראל?

נו, לאן שזה הוביל בארגנטינה, וביוון, ובאיטליה, ובשלל מקומות אחרים. אנחנו הרי לא המצאנו כאן שום דבר. כאשר חברי הכנסת מכל המפלגות מתחרים ביניהם עד בלי סוף מי יפגין יותר אכפתיות, בעידודם של הציבור והתקשורת, ושר האוצר, שאמור להיות זה שלוחץ על הבלמים, לא מבצע את עבודתו, מה שאנחנו רואים לנגד עינינו אינו אלא תאונת רכבת בהילוך אטי. בשלב כזה או אחר ניתקל בקיר, באשמתנו או באשמת אירועים שיתרחשו מעבר לים, ומישהו ייאלץ להפסיק את חגיגת הפצת האהבה האכפתיות הזו, לפוצץ את הבלונים, לכבות את הזיקוקים ולהעיר את הציבור הישראלי מהזיותיו המופלאות. כיף גדול זה לא יהיה.

Read Full Post »