חבר הכנסת רועי פולקמן פרסם ב"הארץ" מאמר בנושא פיקוח על שוק השכירות תחת הכותרת "זו אידיאולוגיה, לא כלכלה", במסגרתו הוא מזכיר את המאמר הקודם שלי בנידון ומפרט מדוע הוא מתעקש להתעלם מהניסיון הנצבר במדינות אחרות ולנסות בכל זאת לחוקק חוק גרוע ומיותר.
חבר הכנסת פולקמן לא מתחיל את מאמרו עם תיאור הצעת החוק שלו או המצב הקיים, אלא עם מתקפה על מדע הכלכלה, שלשיטתו עוסק בתפישות עולם ובעמדות אידיאולוגיות "לא פחות מאשר בעובדות" – כל זאת מבלי להתייחס לשום עובדה שציינתי במאמרי ומבלי להביא ולו כלכלן אחד שיתמוך בעמדתו בסוגיה משיקולים אידיאולוגיים (ולא חסרים כלכלנים בישראל משני צידי המפה האידיאולוגית). מעבר מויכוח על עובדות ונתונים לויכוח אידיאולוגי הוא הכלי המרכזי שבו משתמשים פוליטיקאים כאשר הם מעוניינים להוביל מדיניות הסותרת את המסקנות העולות מהעובדות והנתונים, מכיוון שויכוח אידיאולוגי הוא עניין של טעם: אתה אוהב אידיאולוגיה אחת, אני אוהב אידיאולוגיה אחרת, כל האידיאולוגיות לגיטימיות וכולן שוות, וכל אחד יכול להמציא לו איזו אידיאולוגיה שהוא רוצה, בלי שום מגבלות ושום צורך להביט במתרחש בעולם. גם בסוף מאמרו כותב פולקמן כי הוא "בעד חידוד הפערים האידיאולוגים" מתוך כבוד הדדי, ואני בטוח שהוא היה מאוד רוצה להאמין שקיימים פערים כאלו שניתן לחדדם בשלווה מעל איזו כוס תה, אבל האמת היא שאין פערים אידיאולוגים של ממש ביני לבין פולקמן. אחרי הכל, בבחירות האחרונות הצבעתי למפלגה שלו, והרושם שלי הוא שפולקמן הוא אדם מתון ולא מרקסיסט בתחפושת כמו סתיו שפיר, שלי יחימוביץ' או דב חנין.
לאחר הניסיון הראשון שלו להסיט את הויכוח למחוזות לא רלוונטיים, חבר הכנסת פולקמן ממשיך ומספר לנו כי הצעת החוק שלו איננה מתיימרת לטפל במחירים, מה שכמובן נכון, והופך את ההצעה שלו לחסרת משמעות לחלוטין עבור השוכר הישראלי, אך בכל זאת הרגשתי במאמרי הקודם צורך לדבר על האיוולת של הניסיון לשלוט במחירים מכיוון שחברת הכנסת סתיו שפיר ותומכים אחרים של ההצעה מנסים ליצור בציבור את הרושם המעוות כאילו שיש להם את היכולת להבטיח ניסים ונפלאות גם בגזרת המחיר.
ואז פולקמן מגיע לנושא המרכזי לדעתו: היעדר שוק שכירות ארוך טווח בישראל. בנוגע לכך מציג חבר הכנסת פולקמן נתונים חלקיים, וטוען שמדובר בבעיה. בתחילת מאמרו כותב חבר הכנסת פולקמן שיש לו רקע מסוים בכלכלה, ועל כן אין לי ספק שהוא יודע שנתונים אינם מספיקים על מנת לקבל החלטות מדיניות; נדרשת גם תיאוריה הנתמכת בנתונים ומצביעה על קשרים סיבתיים בין נתון אחד למשנהו, בין הצעת המדיניות לבין התוצאה הרצויה, תיאוריה שיכולה לענות על השאלה האם יש כאן בכלל בעיה או שמא מדובר פשוט בהעדפות של הציבור הישראלי, שביחס לתושבי מדינות אחרות מעדיף לרכוש לעצמו דירה ולא לגור בשכירות במשך זמן רב (ואכן שיעור הבעלות על דירות בישראל הוא אחד הגבוהים בעולם). פולקמן לא מספק שום תיאוריה כזו, אולי מכיוון שבחלק מהמדינות שבהן יש שוק שכירות ארוך טווח אין שום פיקוח מהסוג שחבר הכנסת פולקמן מציע, מה ששומט את הקרקע מתחת לטיעוניו. פולקמן לא טורח להסביר לנו מדוע התופעה שהוא מתאר היא אכן בעיה, מהן מקורותיה של התופעה, וכיצד הצעת החוק שלו מסוגלת להתמודד איתה.
"הבעיה שאיתה אנחנו מנסים להתמודד", הוא כותב מיד לאחר מכן, היא ש"השוכר נמצא בעמדת נחיתות אל מול המשכיר". חשבתי לרגע שהבעיה היא היעדר שוק לשכירות לטווח ארוך, אך מסתבר שטעיתי – מחקו נא את הפסקה הקודמת מזכרונכם. הבעיה עכשיו היא עמדת הנחיתות של השוכרים. אכן, כשל שוק, סוגיה מורכבת מאין כמוה שהתייחסתי אליה גם במאמרי הקודם, וקיימת כמובן בכל מקום בעולם. חבר הכנסת פולקמן כותב כי הוא וחבריו בוחנים סל של פתרונות המקובלים במודלים כלכליים שונים, וכי לכל חלופה ישנם יתרונות וחסרונות. אין ספק, עבודתם של המושלים לעולם איננה קלה כמו עבודתם של המבקרים והמושכים בעט, כמוני, שישמחו לבשר לחבר הכנסת פולקמן שלכל חלופותיו ישנו חיסרון אחד בולט: הם לא יפתרו את הבעיה שאיתה הוא רוצה להתמודד (בין אם מדובר בבעיה הנוכחית, או בזו שהוזכרה בפסקה הקודמת). גם כאן חבר הכנסת פולקמן לא כותב לעניין, לא מסביר כיצד סל הפתרונות המקובלים שלו יעזור במשהו לשוכרים הנמצאים בעמדת נחיתות אל מול המשכיר, ולא מגיב לטענות שכתבתי כשפירטתי מדוע המדיניות הזו לא תעזור. לא חסרות בעיות בעולם, אבל האתגר האמיתי הוא להציע מדיניות שיכולה לשפר את החיים עלי אדמות ולא להצביע על בעיות בלתי ניתנות לפיתרון.
לאחר מכן פוצח פולקמן בניסיון שני להסיט את הוויכוח למחוזות אידיאולוגים לא רלוונטיים, ומדגיש שוב, כמו כל אדם שהעובדות המעצבנות אינן טורחות להתייצב לצידו, שזהו לא וויכוח על עובדות אלא בכלל סוגיה אידיאולוגית. וכאן חבר הכנסת פולקמן עובר שוב למתקפה: הוא לובש את שריונו, חובש את הקסדה, עולה על סוסו, מוריד את מגן הפנים, מנמיך את הרומח, מהדק את המגן, ומסתער בכל כוחו כנגד איזה שהוא איש קש רעוע פרי דמיונו, ספק ליברטריאן ספק אנרכיסט, שטוען שלמדינה אסור להתערב בשום צורה ובשום נושא. לאחר שהצליח חבר הכנסת פולקמן להכניע בטיעוניו המהממים את אותו איש קש דמיוני, לקול הערצת הקהל, וזכה בוודאי לנשיקה מהנסיכה, שולף חבר הכנסת פולקמן תיאוריה.
כך כותב חבר הכנסת פולקמן: "אם מתכנן מרכזי יקבע עקרונות להסדרת השוק […] ייתכן שבטווח הקצר ייצאו כמה דירות מהשוק, אבל בטווח הבינוני והארוך השוק יסתדר בשיווי משקל בריא יותר".
אכן, תיאוריה מרתקת. הטווח הבינוני והארוך, שיווי משקל "בריא"… איך אני לא חשבתי על זה? הכל יסתדר בטווח הבינוני והארוך. הדירות שבהן מעוניינים העניים ביותר – אנשים אשר חייבים לגור בתל אביב בכל מחיר, אנשים אשר יבחרו מרצון דירה עם גג דולף למרות "שאט הנפש" שהדבר מעורר בחבר הכנסת פולקמן – הדירות שהאנשים האלו רוצים יחזרו לשוק איכשהו, במטה קסם, בטווח הבינוני והארוך. או שאולי העניים פתאום יתעשרו להם ויוכלו להרשות לעצמם דירות משופצות?
ישנה סיבה טובה שבגללה כלכלנים כותבים את התיאוריות שלהם בדמות מודלים מתמטיים: המתמטיקה חושפת את ההנחות העומדות בבסיס המודל ומובילות לתוצאותיו, ולא מאפשרת את הלוליינות הלוגית המטעה המאפיינת לעיתים הצגה מילולית של תיאוריות כלכליות. עד שאראה את התיאוריה של פולקמן בתור מודל מתמטי של שיווי משקל מלא, אני מעדיף לחזור ולהתבונן בניסיון שהצטבר במדינות אחרות בעולם.
לסיכום, כותב חבר הכנסת פולקמן כי הכלכלה המודרנית מייצרת כשלי שוק מובנים, וכי לא צריך לפחד מרגולוציה כל עוד היא נעשית בחוכמה ובמידה. לא יכולתי להסכים איתו יותר, ואכן, כמו כל הכלכלנים גם אני בעד רגולציה על שלל תחומים ונושאים. "החוכמה", כותב חבר הכנסת פולקמן, היא "לבחון בלב פתוח ובמוח חוקר את המשמעויות, ולבחור בחלופה העדיפה". האם בחן פולקמן את החלופה הנקראת "לא לעשות כלום"? אני בספק, פוליטיקאים ישראלים מגיעים אליה לעיתים מאוד רחוקות כשמדובר בנושאים כלכליים (אם כי בנושאים מדיניים היא מאוד פופולארית בשנים האחרונות, אני מודה). לבסוף טורח חבר הכנסת פולקמן לציין שהוא בוגר בית הספר לממשל בהארוורד.
ובכן, אני אינני בוגר הארוורד, ואפילו את הדוקטורט שלי באוניברסיטת תל אביב עוד לא סיימתי. אינני חבר כנסת, אין לי עוזרים פרלמנטריים, אינני נדרש לשקול בכובד ראש חלופות מדיניות גרועות בעבור מטרות בלתי ניתנות להשגה ואינני נדרש לדאוג ששמי יופיע בכותרות העיתונים. אך למזלי יש לי מחשב עם חיבור לאינטרנט, ויש לי את אוצר המילים באנגלית המספיק על מנת להקליד מילות חיפוש מתאימות בגוגל ולברר כיצד נראו ניסיונות להתערב בשוק הדירות להשכרה במדינות אחרות, ומה כלכלנים חושבים על הנושא.
ישנם בעולם המון כלכלנים עם המון אידיאולוגיות ודעות, והם חלוקים ביניהם בנושאים רבים, אבל בנוגע להתערבות בשוק הדיור להשכרה נדרש לחפש בפינצטה כדי למצוא תומכים. ראו למשל את שני התרשימים הבאים, המתארים תוצאות סקרים שנערכו בין בכירי הכלכלנים בארצות הברית, הראשון בנוגע לשכר מינימום והשני בנוגע לניסיונות לפקח על שכר הדירה. בנוגע לשכר מינימום הכלכלנים חלוקים ביניהם כמעט באופן שווה מכיוון שהעובדות אינן חד משמעיות, וכך אפשר אולי לטעון שמדובר בויכוח אידיאולוגי. אך בנוגע לפיקוח שכר דירה, לעומת זאת, נראה שישנו קונצנזוס חזק מאוד. שם העובדות הן חד משמעיות.
אם חבר הכנסת פולקמן מעוניין באמת לשכנע את הבלתי-משוכנעים ולא רק לתפוס עוד כותרת או שתיים בעיתונות, אשמח אם יואיל בטובו לתאר בפירוט כיצד המדיניות הספציפית שהוא מציע מסוגלת להתמודד עם הבעיות הספציפיות שהוא ציין מבלי להיקלע לכשלים שהתרחשו בכל מדינה אחרת בעולם שבה פוליטיקאים מסוגו של פולקמן, אולי בוגרי הרווארד בעצמם, ניסו לשחק עם פיקוח על שוק השכירות. הסטת הויכוח למחוזות אידיאולוגים איננה טיעון לוגי תקף אלא בריחה מהתמודדות לא נוחה עם עובדות. אם מי שמגיע למערכת הפוליטית "עושה זאת מתוך כוונה להשפיע על מציאות העתיד", כפי שכותב פולקמן, עליו לדעת את מגבלותיו ולהשתמש בעובדות ובניסיון עבר על מנת להסיק לגבי השפעתו על אותה המציאות. זה כמובן הרבה יותר קשה מלחוקק חוקים גרועים ומיותרים.
דעת מיעוט 