Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘רעידת אדמה’

ביום שלישי רעדה האדמה. המילה "רעדה" היא די עדינה בהשוואה למה שהתרחש במדינת ישראל במשך כשלוש דקות; גשרים התמוטטו, בניינים נפלו, הרים נחצו לשניים, נהרות עלו על גדותיהם, ואנשים מתו בהמוניהם.

שלושה בקעי-ענק נפערו באדמת הארץ. הראשון בסמוך למחלף תקווה, המחבר בין כביש 5 לכביש 4, נפער בכיוון מערב אל עבר מחלף הכפר הירוק, לצד הסינמה-סיטי, גלילות (שבמזל רב לא נפגעה), ועד הים התיכון. בקע נוסף נוצר לצד מחלף גנות, שחציו נעלם במפולת אימתנית אל תוך התהום, ומיד אחר כך נחצתה הארץ בסכין ענק דמיונית לאורך כביש 44, בכיוון יפו העתיקה, כאשר מכוניות ואזרחים מבוהלים משני הצדדים מנסים לברוח צפונה או דרומה. הבקע השלישי היה הארוך מהשניים, והשתרע לאורכו של כביש 4, מעט דרומית למחלף תקווה, אח"כ פנה ימינה וחס על בני-ברק, עוקף אותה ממערב, ואח"כ חזרה שמאלה, חותך דרך גבעתיים ורמת גן, ואז ממשיך לצד כביש 4 עד מחלף גנות.

מומחים טענו שזה דווקא בכלל לא נדיר שבקעי רעידת אדמה עוקבים אחרי מסלולם של כבישים. משהו שקשור להשפעות הגיאולוגיות של הזפת המחוממת על הקרקע.

האדמה נרגעה לבסוף, אך לאזרחי המדינה לא ניתנה שהות ארוכה להתאושש; גלי צונאמי ענקיים שטפו את ערי החוף הישראליות, סוחפות ניצולים, מכוניות ובניינים שלמים. המים מצאו את דרכם אל בקעי הענק שנוצרו, מטביעים את המעטים שאיכשהו שרדו את הנפילה אל התהום, ויוצרים מה שנראה כנהרות רחבים במקומם של שני הבקעים הראשונים הצמודים לים. עד מהרה התמוטטו האזורים שבין שלושת הבקעים, וגם השלישי התמלא במים, כאשר הם יוצרים תעלת ענק בצורת "ח", ולמעשה מבודדים את גוש דן משאר הארץ.

לקראת הערב, כשהמשלחות הבין-לאומיות החלו להגיע, כוחות ההצלה עסקו במלאכתם, והכאוס חגג בכל מקום, החלה הרעידה השנייה. אזרחים רבים שצפו בתעלה הטבעית שנוצרה ברחו בהיסטריה מהאזור, וגשרים שהציב חיל ההנדסה התמוטטו אל תוך התהום עם המשאיות נושאות האספקה שעליהם; הבקעים הלכו והתרחבו יותר ויותר, והאדמה שמסביב להם נדחסה. כעבור שתי דקות רוחבם היה מעל 100 מטרים, ועד מהרה זרם הים ומילא את הפערים.

מדינת ישראל התעוררה אל תוך בוקר חדש ונורא.

קרוב לחצי מיליון איש נהרגו בכל רחבי הארץ, וכמיליון נותרו חסרי בית. ראש הממשלה אמר כי השיקום יארך שנים. הסתבר כי למרות מיקומם של הבקעים, רוב ההרס התרחש בפריפריה, היכן שערים יהודיות וערביות היו בנויות בסטנדרטים ישנים. בנאום מלא פאתוס טען הרב הראשי לישראל שרעידת האדמה התרחשה בתגובה לפריצות, לנהנתנות ולחוסר האמונה באלוהים. הוא טען שהבקעים הם סימן מאלוהים לניתוק של "מדינת תל אביב".

שר הביטחון הכריז על גיוס כללי, ושר האוצר הציע לעלות מיסים על מנת לממן את השיקום.

ואז התרחשה רעידת אדמה נוספת – הפעם מטפורית.

ראש עיריית תל אביב החדשה, שנבחרה רק לפני חודשיים בזכות קמפיין של צעירי העיר, ארגנה מסיבת עיתונאים, ובה הכריזה על רצונה להתנתק.

"להתנתק?", שאל ראש הממשלה, שהיה באמצע ישיבה עם שריו.

"כן, זה מה שהיא אמרה", ענה שר האוצר.

"להתנתק ממה?", שאל שר החוץ.

"מהמדינה".

"מאיזו מדינה?", שאל השר לענייני ירושלים.

"ממדינת ישראל".

"להתנתק?", שאלה שרת התמ"ת.

"להתנתק"

"כלומר… שתל אביב…", החל שר הביטחון לומר, "כל החלק שמופרד על ידי הבקע", קטע אותו שר האוצר.

"יהיה מנותק?"

"מנותק".

"היא לא יכולה להתנתק ממדינת ישראל", אמר שר החוץ.

"המממ… אני לא כל כך בטוח שאתה צודק לגבי זה", אמר שר המשפטים.

"רעידת האדמה ודבריו של הרב הראשי פקחו את עיני", אמרה ראש העיר. "במשך שנים הם טוענים שאנחנו מנותקים, חסרי רגישות, נהנתנים, לא ציוניים, שאנחנו יושבים בבתי קפה בזמן שהם אלו שמקיימים את המדינה ומתגייסים ליחידות קרביות. במשך שנים אני ורבים מחברי באמת לא מרגישים מחוברים להוויה הישראלית החדשה, לערכים שמייצגות מפלגות השלטון החדשות, אפילו למוזיקה הישראלית החדשה. ועכשיו, בזכות האסון הנורא הזה, מפריד בינינו ים אמיתי. אולי הגיע הזמן להפוך את הניתוק התיאורטי לניתוק בפועל".

שר האוצר היה היחיד שניסה לבלום את משאל העם, בכל כוחו. הוא ידע מה יהיו ההשלכות, בכירי משרדו הציגו לו את המספרים. אבל האחרים היו נחושים בדעתם; ראש הממשלה טען שאם השמאלנים האלו רוצים להתנתק אז זה מצוין, ושייקחו איתם גם את התקשורת העוינת שלהם. בשני צידי המתרס, גם בתוך מדינת תל אביב המיועדת וגם בתוך מדינת ישראל הישנה, הצביע הרוב בעד ההתנתקות. אך בתוך מדינת ישראל הישנה היה זה רוב דחוק בלבד; הסתבר שאזרחי ערים כגון ראשון לציון, כפר סבא, הרצלייה, חיפה ועוד הצביעו ברובם נגד ההתנתקות.

חודש וחצי לאחר רעידת האדמה, כאשר עבודות השיקום עדיין בעיצומן, הכריזה ראש עיריית תל אביב על הקמת מדינת תל אביב החדשה. בבחירות דמוקרטיות זריזות היא מונתה לראש המדינה, מינתה את שר האוצר לשעבר של מדינת ישראל לשר האוצר של מדינת תל אביב החדשה (ראש ממשלת ישראל נאלץ להחליף אותו בתפקידו הישן), ומלבדו מינתה גם שר לביטחון פנים, שרת חינוך, שר חוץ, ו… זהו. לא היה צורך ביותר מארבעה שרים.

בנאומו הראשון, שבוע לאחר מכן, הכריז שר החוץ שלמדינת תל אביב אין שום סכסוך עם העולם הערבי. מסתבר כי הוא הגיע להסכם מהיר עם הפלסטינים, על פיו מדינת תל אביב מודה באחריותה לפליטים הערבים שברחו מיפו ב 1948, מוכנה לפצות אותם פיצוי כספי ללא זכות השיבה, ומוכנה גם לקלוט פועלים פלסטיניים למפעלי הבנייה והשיקום הרבים (שיגיעו דרך הים לנמל יפו, לא דרך מדינת ישראל).

שר האוצר גייס כסף ממשקיעים זרים, החל להקים אי מלאכותי מול חופי תל אביב שעליו יבנה שדה תעופה חדש, ולהרחיב את נמל יפו הישן על מנת להפכו לנמל מסחרי משוכלל. בראיון לאחד העיתונים הסביר כי הנמל יעבוד ללא וועדי עובדים, שביתות וקומבינות, ועד מהרה יעקוף בקלילות את נמלי מדינת ישראל הלא יעילים.

השר לביטחון פנים הכריז כי למדינת תל אביב אין צורך בצבא, והוא מבטל את גיוס החובה לצעירים.

ראש ממשלת ישראל החל לאבד את העשתונות, ולצרוח על פקידי האוצר בכל פעם שהם העזו להזכיר לו שאין כסף בקופה הציבורית. ללא אזרחי מדינת תל אביב תקבולי המיסים ירדו באופן דרמטי, ושוב לא היה כסף על מנת לממן את הפיתוח בפריפריה, את הוצאות הביטחון הגבוהות, ואת ההטבות לקבוצות לחץ. הממשלה העלתה את המיסים פעם אחר פעם, יותר ויותר, אך התקבולים לא גדלו מספיק. בתגובה לצרחותיו, פקידי האוצר הבכירים התפטרו והיגרו אחד אחרי השני למדינת תל אביב.

ישראלים רבים אחרים היגרו גם הם. עד מהרה הסתיים השיקום של האזורים שנפגעו ברעש האדמה, ובמקום שבו עמדו בעבר מבנים נמוכים ומיושנים נבנו עכשיו מגדלי מגורים ענקיים, שנועדו לקלוט את המהגרים הרבים. ערים שלמות בארץ ישראל הלכו והתרוקנו מיושביהם, ומחירי הדירות המאמרים במדינת תל אביב לא הרתיעו את המהגרים החדשים. אפילו ישראלים מיישובים מבוססים בגליל או בנגב העדיפו לנטוש את הנופים הפתוחים והווילות המפוארות, ברגע שהמיסים הגיעו לרמות בלתי נסבלות. שוב לא היה כסף להשקיע בפריפריה, ועד מהרה ההנחות וההטבות השונות בוטלו.

כאשר העלה ראש ממשלת ישראל בלית ברירה את מיסי החברות, החלו גם הן לנטוש את המדינה, חלקן למדינת תל אביב וחלקן לחו"ל. רבות מהן העבירו רק את משרדי ההנהלה לתל אביב ונרשמו שם, כך שיכלו להמשיך לפעול במדינת ישראל כחברות זרות ולשלם את מיסיהן למדינת תל אביב.

ההגירה יצרה שינוי דמוגרפי במדינת ישראל, ובבחירות שהתקיימו כשנתיים לאחר רעידת האדמה הגיע השינוי גם לכנסת – ניצחון מוחץ לימין, לדתיים, ולחרדים. מפלגות השמאל הוותיקות נכחדו כמעט לחלוטין, ובאופן מעשי הפכה מפלגת הליכוד לשמאל החדש, אך לא הצליחה לזכות בבחירות. ראש הממשלה הנבחר היה המנהיג של קבוצה שהתפלגה מהליכוד והקימה מפלגה ימנית יותר. הוא הצהיר בכל נאום שמדינת ישראל איננה זקוקה למדינת תל אביב, שיש לנו ארץ נהדרת ועם נהדר עם הישגים מרשימים, ומצפה לכולנו עתיד נפלא.

ראש הממשלה היוצא של מדינת ישראל לקח אחריות לכישלון מפלגתו, התפטר, הצליח לקבל משרה בכירה באחת החברות הביטחוניות, ועבר להתגורר במדינת תל אביב, היכן שמוקמה הנהלת החברה.

באותה השנה התברר שעל פי דירוגים בין לאומיים מדינת תל אביב היא אחת העשירות ביותר בעולם מבחינת תוצר לנפש, שלישית ברמת איכות החיים שלה, שנייה בצמיחה, וראשונה במספר הפטנטים לנפש. מדינת ישראל, לעומת זאת, הידרדרה מקומות רבים לאחור בכל המדדים. שר החינוך הישראלי התערב במינויים האקדמיים של שני פרופסורים להיסטוריה שטענו שמדינת ישראל טעתה במלחמת ששת הימים, והשר לרווחה חברתית הגיש הצעת חוק שעל פיה האוניברסיטאות יהיו חייבות למנות פרופסורים על פי מפתח עדתי, באחוזים דומים להתפלגות העדות באוכלוסיה הכללית, על מנת למנוע את השתלטות האליטות על המוסדות להשכלה גבוהה.

בתגובה לכך, האוניברסיטאות ומרכזי המחקר במדינת ישראל התרוקנו מחוקרים, בזמן שאוניברסיטת תל אביב הכפילה את גודלה. מכללת תל-אביב יפו הוכרזה באופן רשמי כאוניברסיטה, ועד מהרה עקפה את האוניברסיטה העברית בכמות ואיכות המחקרים המבוצעים בה בזכות הגירה של חוקרים צעירים, חלקם חזרו מארצות הברית בזכות המעבר למשכורות דיפרנציאליות שאפשר להציע להם שכר גבוה. בצעד כמעט נואש, החליט נשיא הטכניון להעביר את המוסד כולו, בשלמותו, למדינת תל אביב, שבקושי נותר בה מקום ריק לבנייה.

שר המשפטים של מדינת ישראל הצליח להעביר הצעת חוק שעל פיה שופטי בית המשפט העליון יבחרו בבחירות דמוקרטיות. השר לביטחון פנים העביר הצעת חוק על פי כל אזרח חייב לחתום על הצהרת נאמנות למדינה.

ממשלת תל אביב החלה בפרויקטים של ייבוש שטחי ים על מנת לספק את הביקושים לדירות עבור המהגרים.

מדינת ישראל השתנתה במהירות תחת ניצוחו של המנהיג החדש. מפעלים שהעבירו את הנהלותיהם למדינת תל אביב הועמדו בפני איום של הלאמה אם לא יחזרו בחזרה, וכמה מהם אכן הולאמו. משרד החוץ הישראלי החל להערים קשיים על ישראלים שביקשו להגר למדינת תל אביב. משמר הגבול הישראלי דרש להיות מעורב בבקרה על העובדים הפלסטינים המגיעים למדינת תל אביב דרך הים.

בתגובה לכך, מדינת תל אביב איימה להפסיק לחלוטין את הסחר עם מדינת ישראל.

לאחר ששר האוצר הישראלי הסביר לראש ממשלתו את ההשלכות האפשריות של מהלך זה, בחר ראש הממשלה לשלוח את הצי הישראלי למשט ראווה אל מול חופי מדינת תל אביב.

החיילים, רובם חובשי כיפות סרוגות, עמדו על הספינות מיוזעים במדיהם הצבאיים, והביטו בהשתאות על החופים. אלפי נופשים נופפו להם לשלום, ביניהם תיירים רבים וצעירות שהשתזפו חשופות חזה (כמה מהחיילים היותר אדוקים סובבו את מבטם, אבל הם היו מיעוט). מאחורי החוף היתמרו אל על בתי המלון הוותיקים של תל אביב, וכן שלל בתי מלון חדשים ומרשימים שנבנו בתקופה האחרונה, נישאים על גלי הגאות הכלכלית.

מדינת תל אביב מימשה את איומה בסופו של דבר, והסחר הופסק. הרמטכ"ל הישראלי, בתגובה, שלח כוח של חיילים על מנת להשתלט על נמל יפו החדש. התירוץ הרשמי היה מניעת כניסתם של גורמי טרור המגיעים אל תל אביב, ומשם חודרים ביתר קלות למדינת ישראל – למרות שלא היו שום הוכחות חד משמעיות לכך שמשהו כזה אכן התרחש אי פעם.

סירות גומי התקרבו בשקט לנמל, בחסות החשיכה של לילה ללא ירח, עמוסות בחיילי קומנדו. הם עלו לחוף ללא כל התנגדות, לקחו בשבי מספר שומרים מופתעים, פרצו את הגדרות ונכנסו פנימה.

לפתע נדלקו כל האורות, והחיילים ההמומים נעצרו, נשקיהם דרוכים.

כשהתרגלו עיניהם לאור החזק, הבחינו כי מולם עמד אדם – השר לביטחון פנים של מדינת תל אביב, לבוש במדי השוטר הישנים שלו. מאחוריו עמדו עשרה שוטרים נוספים. אף אחד מהם לא היה חמוש, והם ניצבו בשורה, לאורך המזח, חוסמים את המשך הדרך.

"כאן זה נגמר", אמר השר.

"אני מבקש ממך לזוז", אמר מפקד המבצע בשטח, קצין בדרגת סגן אלוף.

"לא. כאן זה נגמר".

"אינני רוצה להשתמש בכוח".

"אני יודע".

השניים הביטו אחד בשני. החיילים חיכו לפקודה. קולו של רמטכ"ל צבא ישראל הדהד בקשר, שואל את הקצין מה קורה. קולות של מסוקים מתקרבים נשמעו מכיוון האופק.

"יש דברים מציאותיים, ויש דברים שאינם מציאותיים", אמר השר. "הגיע הזמן להודות באמת. אתם זקוקים לנו, ואנחנו לא באמת רוצים להתנתק ממדינת ישראל. באמת שלא. כאן זה נגמר".

הקצין התלבט במשך זמן רב.


בכל מדינה מערבית בעולם של היום, מסבסדים העשירים את העניים. ההיסטוריה של מדינת הרווחה החלה עם ביסמרק בגרמניה, ועד מהרה התפשטה לשאר המדינות המתקדמות. מאז סוף מלחמת העולם השנייה עלו תשלומי ההעברה (כספי המיסים שהממשלה מחלקת מחדש בין התושבים, ולא משקיעה בביטחון או תשתיות) באופן דרמטי בכל מדינות העולם. ככל הידוע לי, עד כה רק במדינה אחת הייתה התנתקות של ממש בין עשירים לעניים – ההתפרקות של צ'כוסלובקיה לצ'כיה וסלובקיה. ההתפרקות הזו נבעה משלל סיבות, חלקן הגדול אינן כלכליות, ולמרות שצ'כיה אכן יותר עשירה מסלובקיה, התוצאות הכלכליות של ההתפרקות רחוקות מלהיות חדות כפי שתיארתי פה – סלובקיה דווקא מצליחה להסתדר. דוגמה נוספת לעניין היא הסכסוך בבלגיה בין הפלמים העשירים והוואלונים העניים, אם כי עוד לא ברור כיצד זה יסתיים. ראוי לציין כי בשני המקרים האלו ישנו הבדל אתני ברור בין העשירים לעניים.

במדינת ישראל מעבירה הממשלה תמיכה כספית לכל הערים. על מנת לדעת מהו הסבסוד יש להשוות את תקבולי המיסים מתושבי הערים לתמיכה הממשלתית שהם מקבלים. בחיפוש מהיר הצלחתי למצוא נתונים רק לגבי התמיכה הממשלתית, לא לגבי תקבולי המיסים (שיהיו כמובן פרופורציונים להכנסה הממוצעת של התושבים באותן הערים). באופן לא מפתיע, התמיכה הממשלתית הגבוהה ביותר היא בירושלים ובערים עניות.

Read Full Post »