Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שוויון בנטל’

ועכשיו, לאחר שבוע של זיכרון ואבל, יש לומר זאת באופן מפורש: אנחנו חיים. אנחנו לא מתים. אני, אתם, האנשים שהולכים ברחוב, אנחנו כאן ואנחנו בחיים. אנחנו זוכרים את הנופלים, אנחנו מתגעגעים אליהם, אבל הם טמונים שם עמוק מתחת לאדמה בחשיכה הדוממת והשלווה, ואנחנו כאן למעלה, מעל האדמה, באור השמש, נאבקים עם החיים. במותם הם לא ציוו לנו את הצער והבכי ולא את החשיכה הדוממת, במותם הם ציוו לנו את אור השמש. מדינת ישראל לא נוסדה על מנת להילחם, על מנת להוות פס ייצור לגיבורים או על מנת להאדיר מכונות מלחמה משוכללות, אלא על מנת להוות בית לעם היהודי שבו הוא יוכל לחיות. אם תמצית נקמתנו ברוצחים הנאצים היא מטוס אף-16 החולף מעל אושוויץ אז עדיף שנסגור את העסק כבר עכשיו, נפרק את מדינת ישראל ונחזור לגלות. אם שיאו של יום העצמאות הוא בטקס צבאי, אז סימן שמשהו חשוב אבד לעם היהודי ב-66 השנים האחרונות: הפרופורציות. מטוס אף-16 הוא לא אומה משגשגת עם עתיד מבטיח, אלא חתיכת מתכת שעולה כמה מיליונים עם טייס בפנים. צבא הוא לא מדינה. צה"ל הוא לא ישראל.

זו הסיבה שבגללה החלטתי לפרסם רשומה כזו דווקא היום. ההתנגדות לרוח המיליטריסטית הכבדה השורה על מדינתנו לא צריכה להיות אקט מרדני-חתרני של אנשים שמחפשים תשומת לב, לא פונקציה של דעותיכם לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני וגם לא אקט אידיאולוגי עמוק המחייב שבירת כלים והשתמטות משירות צבאי. ההתנגדות הזו צריכה להוות את הבסיס לחברה אזרחית במדינת ישראל: חברה המקדשת את איכות החיים ולא את איכות המתים, חברה שבה אנשים נערצים הם אנשים שיצרו משהו, חברה שבה ילדים בגיל שמונה-עשרה עסוקים בפלייסטיישן, בתכניות טלוויזיה ובבני / בנות המין השני ולא מתאמנים במטווח. חברה שבה ביום העצמאות חוגגים את קיומה של המדינה ולא את קיומו של צה"ל. חברה שבה צבא הגנה לישראל הוא בסך הכל אחד מתוך שורה של גופים ממשלתיים עם מטרות מוגדרות שנדרש להשיגן בעלות סבירה, ולא הציר המרכזי שסביבו סובב כל דבר אחר.

ההתנגדות למיליטריזם היא חובתו של כל ישראלי הגון שאוהב את מדינת ישראל, שמעוניין בהמשך קיומה ושגשוגה. בימים אלו מתקיים המעבר בין שגרת המוות לשגרת החיים, שגרה שבמסגרתה אנחנו חייבים לפקוח את עינינו ולראות את מדינת ישראל כפי שהיא, ולראות גם את צה"ל כפי שהוא ולא כפי שמנסים למכור לנו אותו.

 

צבא ההגנה לישראל וצבא השוויון בנטל

בישראל ישנם שני צבאות: הראשון הוא צבא הגנה לישראל, והשני הוא צבא השוויון בנטל.

הראשון עוסק בהגנה על מדינת ישראל, ואילו השני מעסיק את חייליו במשימות מיותרות על מנת שחיילי הצבא הראשון לא ירגישו "פראיירים". הראשון כולל לוחמים קרביים, ג'ובניקים, חיילים סדירים, קצינים ונגדים משלל יחידות שהם באמת נדרשים על מנת להגן על המדינה, והשני כולל בעיקר ג'ובניקים ותומכי לחימה שעוסקים בייצור עבודה האחד עבור השני ואת הקצינים והנגדים שעסוקים בלנהל אותם ולטפל בהם. בצבא הראשון אנשים ברמה גבוהה מאוד עושים עבודת קודש קשה ותובענית, במקרים רבים ללא פרופורציה לתגמול שהם מקבלים, בזמן שהצבא השני כולל בעיקר אנשים (ברמה גבוהה או נמוכה) שמבזבזים את זמנם, וכל תגמול גדול מאפס עבורם הוא מיותר. בצבא הראשון חיילים סדירים מרגישים שהם תורמים תרומה אמיתית למדינת ישראל, בצבא השני הם רק סופרים ימים עד השחרור. הצבא הראשון הכרחי לשם הבטחת המשך קיומנו במזרח התיכון האלים; הצבא השני הוא בזבוז כספי ציבור בקנה מידה בלתי נתפס המיועד כולו לשמר בכוח את אשליית צבא העם. חומת סין הישראלית, אם תרצו, המפרידה בין איזו פנטזיה שיש לרובנו בראש לבין המציאות שבה אין שוויון בנטל, אין אחדות ואין סולידריות, מעולם לא הייתה ולעולם לא תהיה.

ישנם ישראלים שכל ניסיונם הצבאי התרחש במסגרת הצבא הראשון, אין להם הרבה מכרים ששירתו בצבא השני ולכן הם חושבים שהוא זניח. הם ככל הנראה טועים. במהלך שירותי הצבאי יצא לי לטייל הרבה, לחרוש את הארץ לאורכה ולרוחבה ולבקר במגוון רחב של בסיסים השייכים לחיילות שונים, ודעתי האישית המבוססת אך ורק על ניסיון מצומצם ולא מייצג זה היא שהצבא השני גדול לפחות כמו הראשון, אם לא יותר. האם דעתי הסובייקטיבית נכונה? אי אפשר לדעת. הצבא לא נותן לשום גורם חיצוני לגשת אל הנתונים הרלוונטיים, לחקור, לשאול שאלות. הכל חסוי, בשמם של הסולידריות והפחד משינוי.

יאיר לפיד, לצערי, רוצה דווקא להגדיל את הצבא השני. לא רק לשמר את האשליה, אלא אפילו להרחיב אותה בשמן של סיסמאות תלושות. נו, אז אם כבר מגדילים, למה שלא נהפוך את הצבא השני לגוף רשמי ונפרד מצה"ל?

נקרא לו בראשי תיבות "צש"ב", נכין עבורו סמל משלו, נמנה רמטכ"ל ואלופים שיהיו אחראיים על השגת השוויון בנטל, נקים עבורם מטה משלהם, בסיסים משלהם. מדי יום עצמאות יערכו טקסים מרהיבים בהם יוענקו עיטורי הצטיינות ליחידות שהצליחו לאמלל במידה יוצאת דופן את חייליהן וכך להגביר את מידת השוויון בנטל אל מול יחידות צה"ל שבאמת עובדות קשה. ככל שיגדל צה"ל – הצבא הראשון שעוסק בשמירה על בטחון המדינה – כך נצטרך להגדיל באופן פרופורציוני גם את צש"ב על מנת לשמור על השוויון בנטל, ולהשוות את תנאי השירות בו לתנאי השירות בצה"ל. למשל, לא תהיה ברירה אלא לפקח על יכולתם של חיילי צש"ב לקיים יחסים רומנטיים עם הג'ובניקיות בקריה, זה הרי לא הוגן להפלות לרעה את חיילי צה"ל שלהם הרבה פחות זמן פנוי ומגע עם חיילות בנות המין הנשי. ואם כבר, אז למה לאפשר לחיילי צש"ב לצאת הביתה כל יום? שיישנו בבסיס, באוהלים מוזנחים על איזו מדשאה. שיתעוררו עם הממטרות בבוקר. וכמובן, אם חס וחלילה תתרחש מלחמה עם הרוגים רבים לא תהיה ברירה אלא להתחיל להוציא להורג באקראי את חיילי צש"ב על מנת שהשוויון הקדוש בנטל יישמר…

העיקרון ברור, אני מניח. אין שוויון בנטל כיום ולא יהיה שום שוויון בנטל בעתיד. צבא השוויון בנטל נועד להיכשל, והדרך האפשרית היחידה להשגת שוויון בנטל היא הגדלת התגמול למשרתים שבאמת נדרשים – נגיע לזה בהמשך.

בניגוד לכמה מהפוליטיקאים שלנו אלופי צה"ל לא בנו את הקריירה שלהם על כתיבת טורים משעשעים לעיתון או על קשרים במרכזי המפלגות, ולא ייתכן שהם אינם מודעים לקיומו של צש"ב. לא ייתכן שמישהו שהגיע לתפקידי פיקוד בכירים בצה"ל לא היה באינטראקציה עם הבירוקרטיה של צש"ב, עם האנשים המשרתים בצש"ב. לא ייתכן שמישהו שהגיע לתפקידי פיקוד בכירים בצה"ל לא נאלץ לבזבז זמן וכסף על מנת לשלב ביחידות שתחת פיקודו חיילי צש"ב שהביאו לו יותר כאב ראש מאשר תועלת. הם מודעים, אבל הם לא עושים דבר מכיוון שלמרות ההתעסקות ההכרחית צש"ב לא עולה להם הרבה. זה על חשבון המדינה. מי יודע, אולי יום אחד תתרחש מלחמה כל כך נוראית שתדרוש גם את העסקת חיילי הצבא השני בקו החזית בתור בשר תותחים שקל לוותר עליו? איזה אינטרס יש לראשי מערכת הביטחון להיכנע לתכתיבי משרד האוצר, לוותר על משהו שכבר שייך להם? צש"ב שם, הוא כבר קיים, ולהם הוא לא מאוד מפריע.

אבל לנו צש"ב מפריע.

מדוע מדינת ישראל איננה נראית כמו מדינה אירופאית מתקדמת?

אני לא שייך לעדר המתלהם הזועק מכל פינה את זעקתו של מעמד הביניים ה"קורס" לכאורה. מעמד הביניים הישראלי לא קורס, הוא חי די טוב ביחס למצבו בעבר, וגם מדינות אחרות הן לא גן-עדן. ובכל זאת, התחושה שלפיה התשתיות הציבוריות במדינת ישראל מפגרות בהרבה אחרי מדינות מתקדמות אחרות היא לא תלושה מהיסוד, ומעוגנת בהשוואות בין לאומיות שנעשו לאחרונה (ראו כאן את הטבלה האחרונה ברשומה).

על פי נתוני קרן המטבע הבין לאומית עבור שנת 2013, התוצר לנפש בישראל, כשהוא מותאם לפי כוח קנייה, עמד על 34,770 דולרים לאדם. אנחנו במקום ה-25 בעולם לפי מדד זה. במקום ה-24 ניצבת פינלנד עם 35,617 דולרים, ומעליה צרפת (35,784) ויפן (36,899). במקום ה-26 ניצבת בחריין (34,584) ומתחתיה דרום קוריאה (33,189). למרות כל הדיבורים על בירוקרטיה, חוסר יעילות ופרודוקטיביות נמוכה, הפרשים די קטנים בסך הכל.

אבל בפינלנד אין שכר לימוד בהשכלה הגבוהה ויש פחות מעשרים תלמידים בכיתה בממוצע בבתי הספר התיכוניים, בצרפת יש ככל הנראה את מערכת הבריאות הטובה ביותר בעולם, ובטוקיו יש אולי את הרכבת התחתית הטובה ביותר בעולם. בסיאול יש את הרכבת התחתית השנייה באורכה בעולם שמתחרה עם טוקיו על תואר הטובה ביותר בעולם, ועד 2015 תהיה בה רשת WIFI חינמית שתכסה את כל העיר. על בחריין לא מצאתי שום דבר מעניין, אבל אני בטוח שגם להם יש דברים נחמדים. בישראל, לעומת זאת… ובכן, כולנו יודעים מה יש ומה אין במדינת ישראל.

ישראל מובילה על כל המדינות האלו במדדים כגון שיעור ההוצאה הממשלתית על ביטחון, ההוצאה על ביטחון לנפש וכו'. המדינה היחידה בעולם המערבי שמתקרבת למספרים הישראלים ועולה עליהם בחלק מהמדדים היא ארצות הברית, היכן שמלכתחילה התוצר לנפש גבוה הרבה יותר כך שהמדינה "יכולה להרשות לעצמה" לבזבז יותר על ביטחון מבלי לפגוע ברמת החיים היחסית. בנוסף לכל המדדים של ההוצאה הביטחונית, בישראל ישנו גם ההפסד הכלכלי הנובע משירות חובה שלא קיים בשום מדינה אחרת, כאשר מרבית צעירי ארצנו מבזבזים את זמנם ואת כספי הציבור במקום להתקדם בלימודים, לצבור ניסיון תעסוקתי ולשלם מיסים. הערכות של גופים שונים לגבי ההפסד הנובע מעניין זה נעות סביב העשרה מיליארד דולרים בשנה, כ-1.7% מהתוצר (ראו נייר עמדה של מכון ירושלים לחקר שווקים בנושא), ואלו ככל הנראה הערכות שמרניות.

על מנת להיות הוגנים ראוי להזכיר שאנחנו גם מובילים את העולם בפרמטרים שונים של חדשנות, כגון מספרי פטנטים או מאמרים מדעיים לנפש ומדדים אחרים בסגנון, אבל האם נושאים כאלו תורמים לאיכות החיים של כלל אזרחי מדינת ישראל? מה עם תשתיות ציבוריות? כבישים? רכבות? פארקים? WIFI בחינם? האם אתם זוכרים מהו הדבר הראשון שפקידי האוצר קיצצו בתחילת המשמרת של שר האוצר הנוכחי שלנו, כשהתגלה הגירעון התקציבי?

יש כאלו שתגובתם לנתונים היא "לביבי לא אכפת", או "זה בגלל שהממשלה משקיעה הכל בהתנחלויות". עניין של סדרי עדיפויות, זה הכל. מקריאה של טוקבקיסטים אקראיים ניתן לפעמים לקבל את הרושם שבנימין נתניהו מכהן כראש ממשלת ישראל בחמישים השנים האחרונות. כל עוד הציבור הישראלי ימשיך להאשים אנשים ספציפיים במקום לבחון את מערכת האילוצים שבתוכה הם פועלים, שום דבר חשוב לא ישתנה. תקציב הממשלה הוא משחק סכום אפס: כל דבר בא על חשבון משהו אחר. צבא השוויון בנטל הוא על חשבונכם, והקטנתו תאפשר הפניית כספים למטרות אחרות, בלי שום קשר לזהותו של ראש הממשלה המכהן, למידת ההשקעה בכבישים להתנחלויות או לתמיכה בתיאטרון הבימה.

ישנן סיבות אחרות רבות שבגללן החיים כאן גרועים יותר (או לפחות נדמה לנו שהם גרועים יותר), מאשר החיים בפינלנד, צרפת, גרמניה או בריטניה, אבל עיון בנתונים מעלה כי תקציב הביטחון הגבוה ובזבוז הכספים הנובע מהשירות הסדיר מהווים את אחת הסיבות המרכזיות לכך – ולא ברור עד כמה הם נדרשים ביחס לאיומים הביטחוניים על מדינת ישראל. צבא השוויון בנטל תקוע לכלכלת ישראל כמו עצם בגרון כבר שנים רבות, והגיע הזמן להשתחרר ממנו.

צעדים קטנים

בואו נדבר תכלס. איך מעלימים את צבא השוויון בנטל? האם זה בכלל אפשרי?

זה לא עניין פשוט. בשביל להעלים את צש"ב אנחנו צריכים לזהות אותו באופן מדויק. אם סתם נסגור חילות ויחידות אנחנו עלולים לפגוע בצה"ל, באותו חלק של הצבא שבאמת תורם לביטחון המדינה. האנשים המתאימים ביותר על מנת לזהות את צש"ב באופן מדויק הם מפקדי צה"ל, אך כפי שכתבתי אין להם שום תמריץ לעשות זאת. אז ניתן להם תמריץ.

השלב הראשון יעלה כסף אבל יהווה תרומה משמעותית לשוויון בנטל: הגדלה הדרגתית של משכורות של החיילים בסדיר, בכיוון שכר המינימום. השלב השני יחסוך כוח אדם שיתפנה לעבודה יצרנית, גם אם הוא לא יחסוך כסף באופן ישיר: הכללת המשכורות הללו בתקציב הביטחון, ומתן האפשרות החוקית לצה"ל להחליט שלא לגייס חיילים לסדיר. המהלך דומה למהלך שנעשה בעבר, כשהעבירו את עלות ימי המילואים מהביטוח הלאומי לצה"ל ולפתע הפסיק הצבא לגייס אנשי מילואים לחודש שמירות בשנה (מה שפגע קשות ביכולת השש-בש הלאומית). אלופי צה"ל עכשיו יאלצו לקבל החלטה האם להקצות משאבים יקרים ליחידות כאלו או אחרות, ומכיוון שבסופו של דבר כן אכפת להם ממצבה הביטחוני של מדינת ישראל יהיה להם תמריץ להפנות את הכספים לצה"ל ולא לצש"ב ולהתחיל לשחרר חיילים מיותרים.

אין שום צורך ברפורמות דרמטיות. הרפורמות יכולות להיות הדרגתיות, איטיות, להימשך על פני עשור או יותר. מה שחשוב זה העקביות. משכורות הסדירניקים יצמחו לאט, והשינויים המבניים של צה"ל ייעשו בהדרגה, על פי האיומים בשטח. שום תכניות חומש גדולות, שום הצהרות פופוליסטיות, שום "בום-וגמרנו", ללא מלחמות בין-משרדיות וללא שרי אוצר שקוטפים את התהילה. פשוט לנוע ביחד, בשותפות עם ראשי מערכת הביטחון, בהדרגה, בכיוון הנכון, ולתת לפתרונות לצמוח מלמטה, מהשטח, תוך כדי העבודה. לא בגלל שזה יקנה למישהו רווח פוליטי בטווח הקצר, אלא בגלל שזה הדבר הנכון לעשותו. ורצוי לעשות את זה עכשיו, כשמדינת ישראל נמצאת במצב מאקרו-כלכלי וביטחוני יציב יחסית, ולא במסגרת משבר כלכלי או צבאי עתידי שיחייב קבלת החלטות מהירה והיסטרית.

ההתנגדויות למעבר לצבא מקצועי

לפני שנצליח לגרום לקבוצת הלחץ החזקה ביותר במדינת ישראל לוותר על כוחה נדרש לשכנע את הציבור שהמהלך הזה הוא אכן הכרחי. כיום הציבור עדיין איננו משוכנע ברובו. לפי סקר שנערך על ידי מכון ירושלים לחקר שווקים בשנת 2010, כאשר נתבקש הציבור להביא עמדה ביחס לטענה כי "ישראל צריכה לשאוף למעבר לצבא של מתנדבים כמו בארה"ב ולהפסיק את גיוס החובה", 74% מהעונים לשאלה התנגדו לטענה.

ההתנגדות לעניין כוללת מספר טיעונים מרכזיים שראוי להתייחס אליהם.

1. צבא מקצועי יהיה קטן מדי

טיעון זה משתמש בטריק הרטורי של הליכה לקיצוניות. זו כמובן שטות, אין שום חוק טבע שאומר שבצבא מקצועי יהיו פחות טנקים, מטוסים או חיילי רגלים מאשר בצה"ל הנוכחי. זה עניין של החלטה. תקציב הביטחון הישראלי בכל מקרה יישאר גבוה בהשוואות בין לאומיות, והצבא הישראלי יישאר גדול ביחס למספר תושבי המדינה. צבא מקצועי לא חייב להיות קטן בכלל, ואפשר להמשיך לקיים את עתודות המילואים לשעת חירום בדרך שבה עושות זאת מדינות אחרות, כאשר חיילים סדירים יעברו רק טירונות בסיסית שאחריה רובם ישוחררו. רצוי להדגיש שוב שגם אם המהלך לא יוביל בסופו של דבר לקיצוץ בתקציב הביטחון הוא עדיין יתרום רבות למשק, מכיוון שצעירים רבים יוכלו ללמוד ולעבוד מוקדם יותר, לשלם מיסים ולתרום לכלכלת המדינה. המטרה היא לא בהכרח להקטין את צה"ל אלא לייעל אותו. כמובן שחלק מהותי מהתהליך הוא לאפשר בקרה חיצונית שתבחן דרך קבע מהו סדר הכוחות הדרוש לצה"ל לנוכח האיומים הקיימים והעתידיים, אבל איננו יכולים לדעת מראש מה יהיו תוצאותיה של בקרה שכזו.

2. צה"ל תורם לאחדות בעם, לשוויון בהזדמנויות וכו'

תופעות לוואי חיוביות לא יכולות להוות הצדקה מרכזית לקיומו של ארגון כלשהו – אין בכך שום היגיון. אם תופעות הלוואי מהוות את ההצדקה המרכזית, אז למה לא להקים ארגון חדש שעבורו הן לא יהיו תופעות לוואי אלא המטרה היחידה והמרכזית? מן הסתם ארגון כזה יוכל להשיג את אותן המטרות באופן יעיל יותר, הוא יהיה בנוי מראש על מנת להשיג אותן.

אבל האם התופעות האלו בכלל אמיתיות? האם ישנה אחדות במדינת ישראל? רק לפני שני עשורים רצחו פה ראש ממשלה, להזכירכם. חייל צה"ל לשעבר ששירת לצד חיילים חילוניים ושמאליים הוא זה שרצח אותו. האם מדינת ישראל יותר מאוחדת מאשר מדינות אחרות שאצלן אין צבא חובה? האם ישנה בכלל הטרוגניות משמעותית ביחידות של צה"ל? האם לא יהיה נכון לומר שביחידות מסוימות יש אחוז גבוה מאוד של דתיים, אחוז גבוה מאוד של עניים, אחוז גבוה מאוד של תל-אביבים או אחוז גבוה מאוד של קיבוצניקים? ומה עם החרדים והערבים? גם במצב הנוכחי חלק ניכר מאוכלוסיית המדינה כלל אינו מתגייס לצה"ל, ואחוזים בודדים משרתים במילואים בהיקף משמעותי.

ואם נניח שתרומה כלשהי לאחדות הלאומית קיימת, כמה עולה לנו התרומה הזו? האם היא שווה את המחיר? האם היא שווה כל מחיר? האם, לאור המחיר היקר, לא נדרש לפחות להראות באופן משכנע שהתרומה לאחדות אכן קיימת? האם מערכת החינוך הבסיסית איננה מספיקה על מנת להשיג את אותו האפקט? האם לא ניתן להשיג את האחדות בעם באמצעים זולים יותר? האם לא ניתן להשיג שוויון בהזדמנויות באופן יעיל וממוקד יותר על ידי סבסוד השכלה גבוהה או מורים פרטיים לעניים? האם הענקת קורס נהגי משאיות בחינם במהלך השירות הסדיר לעניים משפרת את השוויון בהזדמנויות, או שמא מדובר בהסללה של אוכלוסיות חלשות למקצוע אזרחי שאיננו מתגמל?

ואולי ההתנגדות הזו כלל איננה נובעת ממקום רציונאלי אלא ממקום רגשי, סוג של דיסוננס קוגניטיבי, הרצון להאמין שהסבל שאנחנו עברנו במהלך השירות הצבאי היה הכרחי וחשוב, הרצון שילדינו יחלקו איתנו את אותה החוויה, או פשוט מעצם כוחו של ההרגל.

3. העניים ילחמו עבור העשירים, לא נוכל להחזיק אנשים איכותיים בתפקיד

עניתי על הטיעון הזה באופן חלקי ברשומה הקודמת שכתבתי בנושא. מהסתכלות על צבאות מקצועיים אחרים בעולם, אין סיבה להאמין שהמצב ישתנה ביחס להיום. למשל, בניגוד לסטיגמה, בצבא האמריקאי לא משרתים צעירים עניים ולא משכילים מאזורים נידחים אלא צעירים שהפרופיל שלהם זהה לפרופיל של צעיר אמריקני ממוצע (ראו כאן).

במצב שבו צה"ל מציע שכר גבוה לחיילים קרביים ואפשרות לשחרור למי שאינו מעוניין בכך הצעירים שיבחרו בקריירה צבאית יהיו קודם כל צעירים שמאמינים שהם יהיו טובים בכך, בעלי כושר גופני גבוה, קור רוח תחת אש, צעירים שיתאימו למערכת ושהמערכת תתאים להם. והצעירים האלו יכולים לשרת בצה"ל גם חמש או שש שנים בתור לוחמים שאינם קצינים, למה רק שלוש? אם במקומו של גלעד שליט הייתם מציבים לוחם שבחר בלחימה בתור מקצוע עם ניסיון של ארבע שנים, האם לא ייתכן שהתוצאה של מתקפת המחבלים ביוני 2006 הייתה נראית אחרת? לא הייתם רוצים להחליף את דוד הנחלאווי בשוטר מקצועי בן שלושים שיודע איך להגיב לפרובוקציות של ילדים ועיתונאים?

החיילים המקצועיים יכולים להיות עשירים, עניים, קיבוצניקים, עירוניים, חילוניים ודתיים. צעירים שזקוקים כרגע לכסף על מנת לתמוך במשפחותיהם יעדיפו לחפש עבודה רגילה, מאותה סיבה שבגללה כיום רבים מהם עורקים מצה"ל או מנסים להשתחרר (וחלקם מוצאים את עצמם בבתי הכלא הצבאיים). הצבא המקצועי יאפשר להם להשתחרר מבלי לטרטר אותם. התאבדויות של חיילים סדירים, תופעה נרחבת ביותר שלא מקבלת את ההתייחסות הראויה לה בתקשורת, ייעלמו כמעט לחלוטין.

במקרה שתתרחש מלחמה "רצינית" נגד צבאות סדירים של מדינות זרות ממילא יהיה גיוס כללי של כל שכבות הגיל הרלוונטיות. כל עוד אין מלחמה כזו, השירות בצה"ל הוא לא באמת מסוכן ברמה שהופכת את החיילים הקרביים ל"בשר תותחים". מרבית החללים מהשנים האחרונות שנכללים במספרים המוצגים בימי הזיכרון נהרגו בתאונות דרכים, התאבדו או נפטרו ממחלות. צבא מקצועי לא יאפשר לעשירים להשתמש בעניים בתור בשר תותחים זול, אלא יאפשר לאנשים שמתאימים לתפקידי לחימה לקבל שכר הוגן על יכולותיהם ועל הסיכון שהם לוקחים על עצמם, ולאנשים שלא מתאימים לתפקידי לחימה לעשות דברים אחרים ומועילים יותר עם חייהם. בהחלט סביר להניח שמספר החללים יפחת משמעותית כתוצאה מרמה מקצועית גבוהה יותר.

למרות הטיעונים הנגדיים, מרבית הועדות שהוקמו בשנים האחרונות המליצו בדרך כזו או אחרת על הליכה בכיוון של צבא מקצועי וצמצום השירות הסדיר, ביניהן ועדת שפר מתחילת העשור הקודם, ועדת בן בסט (2006) וועדת ברודט (2007). המילים "צבא מקצועי" עדיין אינן נאמרות באופן מפורש בדוחות ובקרב מקבלי ההחלטות, אבל לפחות הכיוון הנכון ידוע להם.

צבא מקצועי איננו מספיק

הציבור עוד רחוק מלהיות משוכנע, אבל האמת היא שההתקדמות בכיוונו של צבא מקצועי איננה מספקת. על מנת למצות את פוטנציאל החיסכון נדרש ללכת צעד אחד קדימה: שקיפות בתקציב הביטחון ופיקוח אמיתי על המערכת. נדרשים אנשים חיצוניים לצבא שיוכלו להעריך האם התקציב באמת נדרש, ועדה בכנסת שיש לה אנשים משלה שאינם אנשי מערכת הביטחון עם גישה לכל הנתונים הנדרשים, עם יכולת ותמיכה ציבורית ורצון לשאול שאלות קשות, בדומה למוסדות הקיימים בכל מדינה מתוקנת אחרת.

כיום הלובי הביטחוני לא ירשה את קיומו של מנגנון כזה, והממשלה איננה חזקה ונחושה מספיק על מנת לכפות עליו את המנגנון. נדרש משהו נוסף. נדרשת תנועה שהמקור שלה יהיה פנימי, מתוך המערכת הביטחונית, ולא מחוצה לה.

נדרשת הקרבה.

מגש הכסף

חום יולי-אוגוסט 2006 היה כבד מאוד, כאשר כוחות גולני והצנחנים נכנסו לעיירה הלבנונית בינת ג'בייל במטרה להציל את כבודם האבוד של צה"ל וממשלת ישראל. כוחות החיזבאללה בעיירה היו גדולים, מאורגנים ונחושים יותר מכפי שציפו במטכ"ל. רב סרן רועי קליין, סמג"ד בגדוד 51 של חטיבת גולני, הוביל את חייליו באומץ בשטח קשה, בלחימה נגד אויב שהתמקם בעמדות עדיפות. כאשר נחת לצדו רימון שהשליכו אנשי החיזבאללה הוא לא היסס וזינק עליו, מקריב את חייו על מנת להציל את חייליו הסמוכים. שורה של מעשי גבורה נוספים, שהיתרגמו מאוחר יותר לשבעה עשר עיטורים, הובילה בסופו של דבר לניצחון צה"ל בקרב.

מעשהו של קליין היה ההתגשמות הפיזית של אתוס ההקרבה: האדם הבודד שבלהט הקרב מוסר את חייו באופן מודע ורצוני בתמורה להצלת חבריו למחלקה, משפחתו, מדינתו. זהו איננו מעשה מובן מאליו. הוא מנוגד באופן עמוק ליצר ההישרדות העומד בבסיס הפסיכולוגיה האנושית. נדרשים עבורו אימונים, משמעת עצמית, ומעל הכל – אמונה אמיתית בצדקת הדרך. המוכנות להקרבה עצמית היא אחד הגורמים שנתנו לצה"ל יתרון משמעותי על צבאות ערב כבר בשנת 1948, זהו "מגש הכסף" המיתולוגי שעליו נוסדה מדינת היהודים החדשה. לולא נכונותם הלא-רציונאלית של בודדים להקרבה עצמית לא היינו יכולים לקיים מדינה משגשגת בלב המזרח התיכון, או בשום מקום אחר לצורך העניין.

למעשה, הקרבת החיים היא רק מקרה פרטי וקיצוני של קטגוריה רחבה יותר, הכוללת כל מקרה של הקרבת האינטרס האינדיווידואלי העצמי למען שגשוגה של יחידה גדולה יותר. אלו יכולים להיות גם אזרחים התורמים כספים ומתגייסים למען המאמץ המלחמתי, עובדים המוכנים לירידה זמנית בשכרם על מנת לעזור למקום העבודה שלהם לצלוח בשלום משבר כלכלי, או חבר בארגון פשיעה השותק בחקירת המשטרה והולך בראש מורם לכלא על מנת שלא להפליל את שותפיו. אך בניגוד לסיכון חיים בעת קרב, סוגים אחרים של הקרבה לא זוכים בדרך כלל להערכה מיוחדת, עיטורי עוז ותהילת עולם. בדרך כלל מצפים מהמעורבים לקיים את ההקרבה בתור ברירת המחדל, כחלק מהחיים בחברת אנושית שבה כולנו משפיעים אחד על השני, והלחץ הוא על מי שסוטה מהנורמה. אך מה קורה כאשר ההקרבה נדרשת אך לא קיימת נורמה ולא קיים לחץ ציבורי משמעותי?

הקרב על תקציב הביטחון לשנה הקרובה כבר החל, ומאז פסח עיתונאי המחמד של צה"ל מפמפמים מאמרים מלאי עוז ותהילה על יחידות מיוחדות, כלי נשק מגניבים, קרבות היסטוריים וקצינים יפי בלורית ותואר המזהירים מפני קיצוץ התקציב. בינתיים לא נראה כל שינוי בהתנהגותם של הצדדים המעורבים. לא נראית שום נכונות מצדם של בכירי מערכת הביטחון, כולם קצינים קרביים שהיו מוכנים להקריב את חייהם למען המדינה, לבצע סוג אחר של הקרבה – להקריב את העצמאות התקציבית שלהם, להקריב שלל משרדים וחיילות מיותרים, ציוד, מבנים ואנשים – על מנת שלממשלה יהיה יותר כסף פנוי להשקיע בתשתיות, בריאות או חינוך.

אפשר להבין אותם.

אין שום תהילה בסוג השני של ההקרבה. אף אחד לא יכתוב עליך שירים, אף אחד לא יחלק לך עיטורים. חבריך הקרובים ישנאו אותך. אולי גם משפחתך הקרובה. העיתונאים והפרשנים יתארו את מעשיך ככניעה לפקידי האוצר, כחולשה. מאחורי גבך ידברו על בגידה, על סיכון עתידה הקיומי של מדינת ישראל. כאשר תסיים את תפקידך אף אחד לא יזכור אותך ואף אחד לא יבקש ממך להדליק משואה ביום העצמאות. בוויקיפדיה יופיעו אולי כמה שורות. יגידו שהיית שנוי במחלוקת. לך תדע, אולי באמת תפרוץ איזו מלחמה עוד כמה שנים, ולרמטכ"ל ולשר הביטחון יהיה נוח לנסות ולהפיל עליך את המחדלים העתידיים שלהם. אף אחד לא יגן עליך, אתה תהיה שם לבדך.

כאשר חדרו הרסיסים לגופו של רועי קליין וקרעו את איבריו הפנימיים גם הוא היה שם לבדו. זה היה הגוף שלו. אנחנו יכולים לחלק עיטורים ולמחוא כפיים מהצד, אבל בסופו של דבר גבורה אמיתית היא גבורתו של האדם הבודד, ואת המחיר הוא משלם לבד, הוא ומשפחתו הקרובה. אך עדיין, זו הקרבה שונה מאשר ויתור מרצון על כוחה של קבוצת הלחץ החזקה ביותר במדינת ישראל. רועי קליין אולי שילם את המחיר לבדו, אך הזיכרון שלו הוא טהור. ילדיו יגדלו בידיעה שאביהם היה גיבור. רועי קליין איננו שנוי במחלוקת.

מבין כל סוגי הגבורה, האומץ וההקרבה, הנדירה והקשה ביותר היא הגבורה השנויה במחלוקת: לעשות את הדבר הנכון למרות שאתה יודע שאחרים לא יבינו, שתהיה שם לבדך, שאפילו ההיסטוריה לא בהכרח תזכור אותך בחיוב. ביוני 1948, כאשר מנחם בגין סירב להיגרר למלחמת אחים בעקבות פרשת אלטלנה, הוא לא זכה לתהילה מיידית. רבים מחבריו פירשו זאת כחולשה, כניעה לבן גוריון ולממסד. הוא היה שנוי במחלוקת, אם כי נראה שההיסטוריה שפטה אותו לחיוב. שר הביטחון או הרמטכ"ל שירשה לכנסת להקים מערך פיקוח רציני וחיצוני על תקציב הביטחון, כפי שקיים בכל מדינה מסודרת, ככל הנראה לא יזכה אפילו לזה.

אך גבורה אמיתית איננה נובעת מהצורך באישור חיצוני או מרדיפה אחרי תהילת נצח, אלא משכנוע פנימי ועמוק שזהו תפקידך וזוהי אחריותך לעשות את הדבר הנכון אך ורק משום שהוא הדבר הנכון, ולהתעלם מהמחיר האישי שתשלם על כך. גבורה אמיתית נובעת מבני אדם שאינם מסוגלים לשקר לעצמם כשהם מביטים במראה. אין רבים כאלו.

קשה לי להאמין שמפקדי צה"ל אינם מודעים לקיומו של צש"ב ולכספים שניתן לחסוך על ידי חיסולו. אך האם הם יהיו מוכנים לוותר על כוחם הפוליטי לשם כך? על מעמדו של צה"ל כ"צבא העם"? האם הם יהיו מסוגלים להבין שצה"ל הוא כלי ולא מטרה העומדת בפני עצמה, ושהמטרה היא איכות החיים במדינת ישראל? ואם זו המטרה, האם לא ייתכן שצה"ל צריך להציב חסכון בתקציב הביטחון בתור יעד מרכזי, חשוב לא פחות מאשר שמירה על יתרון צבאי ביחס לאיומים העומדים בפני המדינה? ואם אכן זהו יעד מרכזי, האם מפקדי צה"ל באמת מסוגלים להביט במראה ולהגיד לעצמם שניתן להשיג את מלוא החיסכון האפשרי ללא פיקוח חיצוני וללא מעבר לצבא מקצועי? האם מערכת הביטחון הישראלית היא בסך הכל עוד קבוצת לחץ שנלחמת כנגד שאר קבוצות הלחץ על הקופה הציבורית על מנת לשמר את מעמדם ותנאיהם של חבריה, או שהיא מסוגלת להתעלות מעבר לכך?

שינוי אמיתי לא מתחיל בהפגנות ברחוב, בנאומים חוצבי להבות של פוליטיקאים או באנשים מחוץ למערכת שאין להם מספיק כוח וידע על מנת להשפיע עליה. שינוי אמיתי מתחיל עם אדם יחיד מתוך המערכת שמביט במראה שבביתו באחד הבקרים, מבין שהזמנים השתנו ושזו אחריותו לפעול בהתאם, ומחליט לעשות משהו בנידון מבלי לחשוב על המחיר האישי שישלם.

אחרי 66 שנות קיום, מדינת ישראל עדיין מחכה לגיבור מסוג כזה.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

השמאל הלא-מתון, כפי שכבר כתבתי בעבר, לא מסוגל להתמודד עם נושא החרדים. הסיבה לכך היא שהעניין מנוגד באופן בסיסי לתפיסה השמאלית הרב-תרבותית שלפיה כולנו נולדים שווים, לא רק מבחינה פילוסופית-מוסרית אלא גם מבחינה פיזית-חברתית, מבחינת היכולות שלנו והפוטנציאל שלנו והדעות שלנו. אם כולנו נולדים שווים, לא ייתכן שגידול בחלקה היחסי של קבוצה מסוימת באוכלוסיה ישנה משהו, ולא ייתכן שהקשר בין דת או מוצא אתני לבין עוני נובע מאיזה שהוא גורם שאיננו אפלייה ממסדית.

לכן, רבים מהכותבים השייכים לשמאל טוענים בתוקף שהפגיעה הכלכלית שסופג המשק הישראלי כתוצאה מהגידול באוכלוסייה החרדית איננה משמעותית (ראו למשל את המם המטופש הזה). לאחרונה פורסמה בבלוג "הכלכלה האמיתית" רשומה המתייחסת לעניין, המשלבת מעט חלקים נכונים ביחד עם הצגה מעוותת של העובדות ומסקנות מוטעות בעליל, ואני אקדיש לה כאן רשומת תגובה מפורטת. שילוב החרדים בעולם התעסוקה לא רק שאינו שולי מבחינת השפעתו על המשק, אלא גם מהווה אתגר קריטי בחשיבותו לעתידה של מדינת ישראל.

הערת אגב: מעניין להבחין כיצד כאשר מדובר בנושאים כגון ההתחממות הגלובאלית מרבית הציבור מקבל את זה שהמיינסטרים המדעי צודק והשוליים שצועקים את ההפך טועים, אך בכל הנוגע לכלכלה אנשים רבים, משמאל ומימין, סוציאליסטים וליברטיאנים ושלל אחרים, מעדיפים להאמין שהמיינסטרים הכולל את מרבית החוקרים בעולם טועה לחלוטין ודווקא השוליים הם הצודקים.

להלן תגובתי למאמר, סעיף אחרי סעיף.

 

1. איפה הכסף -באמת אצל החרדים? כל הכספים המוקצים לחרדים בשנה מהווים פחות מאחוז וחצי מכל תקציב המדינה.

בסעיף זה, כמו גם בסעיפים אחרים בהמשך, מנסה הכותב לטעון שהכספים המוקצים לחרדים מהוים סכום נמוך יחסית. הוא מחשב את הסכום הכולל ומגיע ל-4.8 מיליארד ש"ח בשנה. על מנת שלא נחשוב חס וחלילה שמדובר בסכום גבוה, הוא משווה אותו לתקציב המדינה בשנת 2011 ומקבל שמדובר בכאחוז וחצי מהתקציב. כמובן, הוא יכל ללכת עוד יותר רחוק ולהשוות אותו לחוב הלאומי של ארצות הברית, למספר מנות הסושי הנצרכות בשנה ביפן, או למספר האטומים בתוך קוביית סוכר ממוצעת – וזה היה רלוונטי בערך באותה המידה.

כאשר הם מדברים על התספורות של הטייקונים, על שכר המנהלים הבכירים, או על הטבות המס לחברות הגדולות, כותבים מהצד השמאלי של המפה משום מה לא טורחים לחשב את הסכומים כאחוז מתקציב המדינה. יש להם סיבה טובה לכך: זה לא רלוונטי. 4.8 מיליארד ש"ח הם 4.8 מיליארד ש"ח, וההסתכלות באחוזים מטעה. לפי אתר התקציב הפתוח, תקציב משרד הרווחה הוא כ-4.7 מיליארד ש"ח, למשל. לא היו מזיק להם להכפיל את הסכום על חשבון החרדים, אני מניח. תקציב בתי החולים הממשלתיים הוא 7.3 מיליארד ש"ח. תקציב פיתוח התחבורה במדינת ישראל הוא 8.2 מיליארד ש"ח, נסו לחשוב מה זה אומר להגדיל אותו ביותר מחמישים אחוזים. פתאום ה-4.8 מיליארד האלו נראים די גבוהים, לא?

 

בסופו של דבר, כאשר כלכלני משרד האוצר מכינים הצעת תקציב לשנה החדשה, יש להם מעט מאוד חופש. מרבית התקציב כבר קבוע מראש ובלתי ניתן לשינוי: החזר חובות, תשלומים לספקים, שכר לעובדי המדינה, אחזקה שוטפת של מבנים וציוד. אחרי כל אלו, הסכום שנשאר הוא כ-4 מיליארד ש"ח. כפי שצוטט שלומי פריזט, הכלכלן הראשי של הרשות להגבלים עסקיים, בפרוטוקולים של וועדת טרכטנברג:

"אם אנחנו לא ניתן את הצעדים על מנת להכניס את שתי האוכלוסיות האלה (הערבים והחרדים – א"כ), שהפתרונות להן הם שונים לגמרי, אנחנו ננציח את הקרב על 4 מיליארד שקל (היקף התקציב שמדי שנה שרי הממשלה מתווכחים עליו – א"כ), אבל נפסיד את המלחמה על ה־800 מיליארד שקל תוצר. זה דבר אחד שהוא מאז'ורי בעיניי לכל אורך הדרך, אם אנחנו לא שמים על השולחן משהו – לא אכפת לי אם זה כן עובר או לא עובר, כן אפשר או לא אפשר, למדינה יש הזכות לעשות מה שהיא רוצה, יש מנהיגים בירושלים. אם אנחנו לא אומרים את זה חזק, אני חושב שאנחנו מפספסים פה בענק".

שתי טענות מופיעות בציטוט: הראשונה היא שהקרב הקבוע הוא על 4 מיליארד שקלים, כך שדיון על קצבאות החרדים יכול להכפיל את הסכום, והשנייה היא שתעסוקת החרדים והערבים יכולה להשפיע הרבה מעבר לסכום הזה. אבל נגיע לכך בהמשך.

 

אחרי כן מגיעים שלושה סעיפים הנוגעים לגיוס לצה"ל, שלגביהם אני מסכים עם הכותב בבלוג "הכלכלה האמיתית":

2. גיוס החרדים לצבא יקל על מעמד הביניים? גיוס כל החרדים לצבא יגדיל את הגרעון בעוד כמעט 4 מיליארד ש"ח.

3. הוספת חיילים חרדים הכרחית לצבא ותקל בשיוויון בנטל? הוספת חיילים חרדים לצה"ל לא תשנה במידה רבה את השיוויון בנטל בשירות המילואים אם בכלל ולא תקל על בעיות החיילים כיום.

4. שירות אזרחי לחרדים יקל על כולנו? עלות העסקת חרדים בשירות האזרחי עלולה להגיע לכמה מיליארדי ש"ח בשנה ,שיכוסו דרך מיסים או קיצוצים נוספים.

מי שמעוניין בכך יכול להיכנס למאמר המקורי ולקרוא את הטיעונים והחישובים של הכותב לגבי סעיפים אלו. אין לי ספק שגיוס החרדים לצה"ל או לשירות לאומי לא יחסוך דבר, כפי שכבר כתבתי בעבר.

 

הבאים בתור הם שני סעיפים המתייחסים לשילובם של החרדים במערכות החינוך וההשכלה הגבוהה:

5. שילוב אברכים באוניברסיטאות יחסוך למדינה את המימון של לימודיהם? הוצאות המדינה על סטודנט היום גבוהות פי 4 מההוצאות שלה על אברך בישיבה.

6. השתלבות התלמיד החרדי במערך החינוך הממלכתי תחסוך למדינה הוצאות רבות? הוצאות המדינה על התלמיד החרדי הן פחות מחצי ביחס לתלמיד במוסד הממלכתי

חילוניים רבים לא רוצים לשמוע זאת, אבל למעשה הם מסובסדים בסכום גבוה יותר לנפש מהסכומים שבהם מסובסדים החרדים. אך חסר כאן חלק חשוב במשוואה: החילוניים עובדים ומשלמים את המיסים שמהם מגיע הסבסוד, בעוד שהחרדים לא. אם החרדים יעבדו וישלמו מיסים בדומה לשאר אזרחי המדינה, יהיה כסף על מנת לממן להם חינוך ברמה הדומה לזו של שאר אזרחי המדינה.

 

בנוגע לסעיף השביעי מעט קשה לי לגבש דעה, ורבים מקוראי בוודאי לא יסכימו עם מה שאכתוב:

7. אחת הבעיות הגדולות היא שלא מלמדים במוסדות החינוך החרדיים לימודי ליב"ה? 85% מתלמידי מערכת החינוך של מוסדות ש"ס לומדים לימודי ליב"ה באופן מלא

איני יודע עד כמה ניתן לסמוך על הנתונים שהכותב מציג בקשר לסעיף זה, והאם לימודי הליב"ה שקיימים מתקרבים ברמתם ללימודי הליב"ה במערכות החינוך הלא-חרדיות. אך בלי קשר לכך, איני בטוח עד כמה נכון יהיה לכפות על הורים דרך חינוכית מסויימת שהם אינם רוצים בה. נסו לחשוב על המצב ההפוך, בו המדינה מנסה לכפות על הילדים שלכם ללמוד חומר שאינכם רוצים שהם ילמדו (שלא לדבר על כך שהמורים אינם רוצים ללמד את החומר, והמנהל מגבה אותם). אני חושש שזהו מדרון חלקלק מסוכן, ושכאשר הרצון להשתלב בשוק העבודה יגיע מהצעירים החרדים עצמם הם יוכלו להשלים את החומר הנדרש בזמן ובאופן שנוח להם, ללא צורך בכפייה.

 

ואז אנחנו מגיעים לטיעון שהוא לדעתי שגוי לחלוטין:

8. אם החרדים יעבדו אז יהיה פה יותר טוב? "אחוז האבטלה במדינה יזנק במקרה כזה ל30%"

טיעון דומה אך מתון יותר הופיע גם במאמר שפרסם עדי סופר ממרכז אדווה. הערכות שונות לגבי מספר החרדים בארץ כיום נעות בין 630 ל-795 אלף נפש. שיעור התעסוקה של המגזר כולו היה בשנת 2010 כ-43% (לפי מאמר בגלובס). כך ניתן לקבל את מספר המצטרפים הפוטנציאלי לשוק העבודה: המקסימום האפשרי הוא בין 271 ל-342 אלף נפש (ולא 600 אלף כמו בציטוט של ירון זליכה שנמצא ברשומה). המספר האמיתי בוודאי יהיה קטן בהרבה, וקרוב למאה אלף שמזכיר עדי סופר במאמרו. מה יקרה כאשר כמות כזו של אנשים תיכנס לשוק העבודה? האם הגיוני להניח שאחוז האבטלה לא יזנק?

ובכן, כן. שיעור האבטלה ככל הנראה יעלה מעט בטווח הקצר, אבל לא ל-30%. כיצד אני יודע זאת? מכיוון שקרו דברים מעולם: בשנות התשעים עלו לכאן כמיליון אזרחי ברית המועצות לשעבר, ושיעור האבטלה לא זינק כלל, ואף ירד בחלק מהשנים. להלן תרשים הלקוח ממצגת של מחלקת המחקר של בנק ישראל, המתאר את שיעור האבטלה בשנות התשעים לפי שנות השכלה:

clip_image002

כפי שניתן לראות, ישנן תנודות באבטלה, עליות וירידות, וניתן אולי לבדוק מה הקשר בינן לבין שנים ספציפיות שבהן הגיעו יותר עולים או פחות, אבל אין כאן קפיצה דרמטית בסך כל האבטלה במדינה. הדבר היחיד שניתן אולי לטעון הוא שאחוז המובטלים עם 0-8 שנות לימוד עלה, מכיוון שהעולים מברית המועצות תפסו להם חלק מהעבודות. אני לא בטוח עד כמה זה נכון, מכיוון שבאופן כללי אחוז האנשים עם 0-8 שנות לימוד הולך וקטן נראה לי הגיוני להניח שאיכותם של אלו שנשארים עם 0-8 שנות לימוד הולכת ומידרדרת, ולכן האבטלה גדלה בקרבם. בכל אופן, גם בשנות האלפיים האבטלה לא גדלה באופן משמעותי, והיא נשארה נמוכה (ביחס לעולם המערבי) עד היום.

זו לא תופעה יוצאת דופן – באופן כללי התוצאות ממחקרים על הגירה הן שהאבטלה לא גדלה. המהגרים צורכים מוצרים שונים ויוצרים משרות במקביל לניסיונותיהם לחפש עבודה, וכך האבטלה נשארת נמוכה. שוק העבודה הוא לא מערכת סגורה עם מספר קבוע של משרות, וכאשר החרדים ירוויחו שכר גבוה יותר, ילמדו יותר, יצרכו יותר, וחלקם גם יהפכו ליזמים, הם יצרו משרות חדשות.

 

כמובן, אני מתעלם כאן מכך שרבים מהחרדים למעשה כבר עובדים בשוק השחור, כך שהמספרים האמיתיים של המצטרפים לשוק העבודה נמוכים עוד יותר. כאשר לא יהיו קיימות קצבאות המותנות באי-השתתפות בשוק העבודה התמריץ לעבוד בשחור יקטן, והמדינה תוכל להרוויח את כספי המיסים של העובדים בשוק השחור.

אז נכון, ירון זליכה חושב אחרת. אבל הוא די לבד בקרב הכלכלנים בנושא הזה (ובתמיכתו בשלי יחימוביץ', ובעוד נושאים שהופכים אותו לפופולארי בקרב קבוצות אידיאולוגיות מסוימות). סביר שהוא טועה.

 

9. רוב הכסף מתבזבז על קצבאות הילדים שמקבלים החרדים? הקצבאות לילדים מהן נהנים החרדים מהווים רק כ-2% מכל הוצאות הביטוח הלאומי.

כאן שוב ישנה השוואה לא רלוונטית של סכומים, בנוסף לתקיפת איש קש. מן הסתם לביטוח הלאומי יש המון הוצאות על פנסיונרים ואחרים, מה זה חשוב לבדוק את קצבאות הילדים מתוך כלל הוצאות הביטוח הלאומי? בכל אופן, הבעיה עם קצבאות הילדים היא לא הסכום אלא הנטייה שלהן להנציח ילודה גבוהה במגזרים הכי עניים בארץ – ילודה המשאירה את המגזרים הללו עניים, מכיוון שההורים לא מסוגלים להשקיע בחינוך הילדים בהתאם למקובל בחברה המערבית המודרנית.

 

10. סך ההטבות שמקבלים החרדים הוא אדיר? אדיר זה כנראה עניין יחסי

בסעיף זה טוען הכותב שגם אם החרדים ישלמו ביטוח לאומי ולא יקבלו הנחות בארנונה נקבל בסך הכל סכום כסף לא משמעותי. זה נורא נחמד, רק חבל שהוא שכח להכניס לשם את מרבית הנושאים. ניתן לחלק הדיון הזה לשניים:

1. כספים שיחסכו כתוצאה מהקטנת תשלומי העברה המיועדים לחרדים:

שלל קצבאות שונות ומשונות, סבסוד גני ילדים ביישובים עניים, הנחות בארנונה ועוד. סתם לדוגמה, להלן תרשים המתאר את מענקי האיזון שמעניק משרד הפנים לעיריות כושלות שהוצאותיהן עולות על הכנסותיהן, עבור עשר הערים שמענקי האיזון שקיבלו הם הגדולים ביותר (בשנת 2012)*:

clip_image004

כפי שניתן לראות, ערים עם אוכלוסיה חרדית גדולה מובילות את הרשימה. סך כל המענקים האלו, המגיעים ברובם לערים חרדיות וערביות, עולה על 2.7 מיליארדי שקלים. מרבית הערים החילוניות הגדולות לא מקבלות מענקים כאלו, ולמעשה מסבסדות דרך קבע את הערים העניות . זה כמובן רק חלק משלל תשלומי ההעברה המגיעים לאוכלוסיה החרדית.

 

2. כספים שיתווספו כתוצאה מכניסת החרדים לשוק העבודה:

חרדים שעובדים משלמים יותר מס הכנסה, קונים יותר מוצרים ומשלמים עליהם מע"מ, רוכשים דירות גדולות יותר ומשלמים עליהן ארנונה גבוהה יותר, וכך הלאה.

פרופ' צבי אקשטיין העריך בעבר כי סך כל הפסד התוצר של מדינת ישראל משיעור השתתפות נמוך בשוק העבודה עומד על כתשעה מיליארדי דולרים בשנה, וד"ר דן בן דוד העריך את ההפסד ב-18 מיליארדי שקלים בשנה. המספרים הללו מתייחסים לכלל המשק הישראלי, לא רק לחרדים, אך אקשטיין מעריך שהחרדים אחראיים לרבע עד שליש מהפער בשיעורי ההשתתפות בין ישראל לבין מדינות מערביות אחרות. לפי מרכז המחקר של הכנסת אמדן מינימום להפסד התוצר כתוצאה משיעורי התעסוקה של החרדים בלבד נע בין 3 ל-7 מיליארד ש"ח בשנה (מדובר בתחזית לשנת 2012 שנעשתה בשנת 2004).

 

כל אלו אינם סכומים זניחים, והם כמובן גדלים משנה לשנה בהתאם לריבוי הטבעי באוכלוסיית החרדים.

 

 

סיכום

כמעט כל גוף מחקרי העוסק בעתידה של מדינת ישראל מפרסם מחקרים בנושא השתלבותם של החרדים בשוק העבודה – בנק ישראל, מכון טאוב, מכון ון-ליר, מכון ראות, מרכז המחקר של הכנסת, וגם דוח טרכטנברג הקדיש להם המלצות רבות (שלא יושמו על מנת לשמר את הקואליציה של בנימין נתניהו, אבל עכשיו ישנה קואליציה חדשה אז אולי הדברים ישתנו לטובה). שלל המומחים העוסקים בכך אינם סובלים מעיוורון קיבוצי כלשהו, או מבורות בכל הנוגע לנתונים ולחשיבות האמיתית של הנושא.

שילובם של הגברים החרדיים (וגם הנשים הערביות) בשוק העבודה הישראלי הוא קריטי לעתידה הכלכלי של מדינת ישראל. הזנחתו של הנושא על ידי גורמים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית רק תגביר את המגמה המסתמנת במערכות הבחירות של העשור האחרון, במסגרתה השמאל הופך לפחות ופחות רלוונטי למציאות הקיימת במדינה ולבעיות הבוערות שעלינו להתמודד עימן.

 

 

 

* מקור הנתונים מופיע בחיפוש בגוגל של המילים "מענק איזון", אך לא הצלחתי למצוא קישור מסודר אליו בחלק של אתר משרד הפנים המוקדש לנושא.

 

Read Full Post »

בין כל שאיפות האדם המערבי המודרני, השאיפה לשוויון היא ההרסנית ביותר.

השאיפה לשוויון הרסנית מכיוון שהיא מייצרת אויבים. חייב הרי להיות שם מישהו בצד השני של המאזניים, מישהו שבו אנחנו רוצים לפגוע. בעוד ששאיפות כגון חופש, הגשמה עצמית או עושר גשמי מתמקדות פנימה בכיוונו של הפרט, השאיפה לשוויון ממוקדת החוצה, מהפרט אל החברה הסובבת אותו. אדם יכול לממש שאיפות לחופש ועושר גם מבלי לפגוע באחרים, מכיוון שהמשחקים האלו הם לא "משחק סכום אפס", אך שאיפה לשוויון לא ניתן לממש באופן כזה. השאיפה לשוויון מובילה בהכרח לפגיעה באחרים, מעצם מהותה. השואפים הם מן הסתם אנשים שמאמינים שהם בצד השלילי של כף המאזניים, אולי אפילו בצדק, והם מעוניינים לפגוע באחרים או לכפות עליהם משהו על מנת להעלות את עצמם מעט למעלה.

השאיפה לשוויון הרסנית מכיוון שהיא סותרת את הטבע, במובנו הרחב ביותר. הטבע לא יצר אותנו שווים – לא רק במובן הביולוגי, אלא גם במובן הסביבתי. כל אחד מאיתנו נולד עם סט כישורים שהונחלו לו באופן גנטי, בסביבה מסוימת שמסוגלת להעניק לו יתרונות או חסרונות, ולאורך חיינו המזל האקראי פוגע בנו לטובה או לרעה ומשפיע על המיקום שלנו באותו גרף דמיוני של שוויון. בעוד ששאיפות אחרות ניתנות להשגה במידה משביעת רצון, השאיפה לשוויון לעולם לא תגיע לידי מיצוי. לעולם לא יהיה שוויון בנטל, בשום נטל. גם כיום ישנם אנשים שמשרתים בתור קרביים וג'ובניקים, ובתוך הקרביים יש כאלו שמשרתים בנ"מ וכאלו שמשרתים בשריון, ובתוך אלו שמשרתים בשריון יש את אלו שבמקרה נפלו על מלחמה כזו או אחרת שהתרחשה בתקופת שירותם וכאלו שלא, ובלהט הקרב ישנו הפגז שנחת דווקא בנקודה מסוימת ולא בנקודה אחרת… זה לא נגמר, זה לא יגמר. אין שוויון, מעולם לא היה, ולעולם לא יהיה. ושאיפה שאיננה ניתנת למימוש היא הרסנית, מכיוון שהיא מובילה את האוחזים בה למצב קבוע של תסכול.

 

לעולם לא תתרחש במדינת ישראל כפיה של שירות לאומי או צבאי על הערבים והחרדים באופן שיספק את העדר הגועש ונוהם בזעם בימים האחרונים, מאז פירוקה של וועדת פלסנר. זה לא יקרה. במדינת חוק דמוקרטית לא ניתן לכפות על 30% (או יותר, תלוי איך סופרים) מהאוכלוסייה שנתיים-שלוש של עבדות מודרנית על מנת לרצות את ה 70% האחרים. אין מספיק שוטרים, סוהרים, ובתי סוהר על מנת לאכוף משהו בסדר הגודל הזה. חברי הכנסת יודעים את זה, אלופי צה"ל יודעים את זה, השרים יודעים את זה, ובכל זאת כולם ממשיכים עם הקשקשת בניסיון להטות את העדר לטובתם. ומי בראש העדר? השמאל, המניף בידו האחת שלטים בעד הדמוקרטיה, בעד הגנה על מיעוטים ונגד תנאי העסקה פוגעניים של עובדי קבלן, ובידו השנייה אוחז שלטים התומכים בשעבודו של ציבור שלם למערכת בזבזנית ומיותרת בשם עקרונות ילדותיים של נקמנות – תוך התעלמות מכך שיכולים להיות פתרונות אחרים למצב הנוכחי (שהוא בלי ספק לא צודק).

 

התנועה למען שוויון בנטל היא סימפטום. היא הגלגול החדש-ישן של תומכי המחאה החברתית, שהיו הגלגול החדש של המפגינים בעד שחרורו של גלעד שליט. הקבוצות האלו לא בהכרח חופפות מבחינת האנשים החברים בהן, אבל כולן הגיעו מאותו המקום – מהציבור החילוני, המשכיל, השמאלי ברובו, שמרגיש שהמדינה מחליקה לו מתחת לרגליים – ציבור שאני מהווה חלק ממנו. זהו ציבור שמחפש נואשות משהו להיאחז בו, מטרה כלשהי ששווה להפגין עבורה, איזה שהוא קסם שישנה את המאזן הדמוגרפי, משהו שיגיד לנו שהניסיונות שלנו להיאחז במדינה המקוללת הזו אינם פתטיים וחסרי סיכוי. המטרות של שלושת המחאות שהזכרתי היו אוטופיות, כמעט דתיות מבחינת הלהט העיוור המאפיין את נושאי הדגל בשורה הראשונה. הן לא קידמו את מדינת ישראל למקום טוב יותר. השליטיסטים תיעלו את האנרגיות שלהם בכיוונו של חייל שנראה כמו תמצית האשכנזיות החנונית-מבית-טוב, והפכו את שחרורו למטרה המקדשת את כל האמצעים. תומכי המחאה החברתית מתעלים את האנרגיות שלהם בכיוונם של בנימין נתניהו, יובל שטייניץ או כל מני טייקונים, והופכים את הפלתם למטרה המקדשת את כל האמצעים, כאילו שהם הדבר היחיד המפריד בינינו לבין שבדיה. ואנשי השוויון בנטל? הם מתעלים את האנרגיות שלהם בכיוונה של שנאה. ברוב המקרים שנאת חרדים, לעיתים גם שנאת ערבים מוסווית (בכל זאת, הרבה יותר טבעי וקל לשמאלנים לשנוא על בסיס דת מאשר על בסיס אתני).

כתבתי הרבה על חרדים, ולא פעם הואשמתי גם אני בשנאה, שלא בצדק. יש הבדל בין לטפח עניין באוכלוסייה בעלת קצב הגידול הגבוה ביותר בארץ ואולי בעולם, לבין שנאה. אפשר לדבר על תעסוקת חרדים, על התמריצים של בחורי הישיבות, על העבודה בשחור, על ההתנגדות לעולם המודרני ואפילו על אתאיזם מבלי לשנוא את החרדים. אפשר לנסות שלא להכליל, לקרוא קצת דברים שחרדים או חרדים לשעבר כותבים, ולהבין שיש בינם קבוצה גדולה של אנשים שנמצאים בסוג של משבר זהות, בפרשת דרכים. בני אדם הם בני אדם, ותמיד כאשר קבוצה גדלה מספיק ימצאו בתוכה אנשים בעלי חשיבה עצמאית המסוגלים לשאול שאלות ולחפש תשובות. לכן דתות עוברות תהליך קבוע של פיצול לקבוצות יותר חילוניות ויותר אדוקות. אף אחד לא יכול לחזות מה יעשו אותם עשרות אלפי חרדים שאינם מרוצים מהדרך הנוכחית שבה מתנהלת הקבוצה אליה הם משתייכים. אני די בטוח שרובם לא יחזרו בשאלה, אבל אני גם די בטוח שהם ינסו למצוא דרך חדשה המסוגלת לשלב בין אמונותיהם לבין העולם המודרני, כולל עולם התעסוקה המודרני. חברות שיש בהן הרבה צעירים נוטות להיות דינאמיות במידה מפתיעה, לחיוב ולשלילה. החיוב והשלילה תלויים לא רק בהם, אלא גם בנו, באלו שסובבים אותם. אנחנו עדיין הרוב.

את אנשי מאהל הפראיירים כל זה לא מעניין. הם לא רוצים לחיות לצד החרדים, הם רוצים שהחרדים יחזרו בשאלה. הם רוצים לחתוך קצבאות בבת אחת, לכפות פתרונות, לריב, להילחם. תמיד אותם רעיונות דרמטיים, מן סיפור הוליוודי שכזה על מלחמה של טובים כנגד רעים, וכל מה שנותר זה רק למצוא את המנהיג האמיץ שייקח אותנו דרך דם ואש ותימרות עשן אל עבר הארץ המובטחת. חלוקה של העולם לטובים ורעים מובילה לשנאה, ושנאה מובילה לאלימות, ואם אתם לא רואים את האלימות ברגע זה אז תנו לעניינים להתגלגל במדרון הטבעי שבו המדינה הזו נעה לאיטה ותראו לאן נגיע בעוד עשור או שניים (ואני מקווה שלא לפני כן).

אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב פרסמה מאמר הקורא להפגנות בנושא זה. הם מדברים על התנערות המדינה מאזרחיה, ושוכחים שאזרחי המדינה הם אלו בחרו את הממשלה הנוכחית והצביעו ברובם לימין ולמפלגות החרדיות. הם כותבים על הפערים החברתיים הגדלים, ושוכחים שיותר ממחצית העניים במדינת ישראל הם חרדים וערבים, לא סטודנטים באוניברסיטת תל אביב, וחלקם היחסי באוכלוסייה זו רק הולך וגדל. הם מדברים על הסכם בלתי כתוב בינינו לבין המדינה, ושוכחים שגם לקבוצות אחרות באוכלוסייה יש הסכמים כאלו. הם מדברים על שינוי בסדר העדיפויות הלאומי, אבל למעשה הם מעוניינים לכפות על המיעוט סדר עדיפויות של קבוצה שככל הנראה אפילו לא מהווה רוב. כולם מדברים בשמו של העם, אבל העם מדבר בבחירות הכלליות, ובבחירות האחרונות הוא אמר את דברו באופן די ברור.

 

אולי מה שחסר במדינה שלנו זה לא שוויון, אלא חופש?

למה לכפות שוויון בנטל על ידי יצירת נטל נוסף על כתפיהם של אחרים, כאשר אפשר לנסות ולהסיר את הנטל מאלו שנושאים אותו? למה לצאת למלחמה כנגד ציבור שלם שאינו נושא באשמה למצבו? האם מדינת ישראל תצא מהמאבק הזה מחוזקת יותר או חלשה יותר? האם אנחנו בטוחים שאין דרך אחרת להקל את העול? האם אנחנו בטוחים שלא ניתן לצמצם את מצבת כוח האדם של צה"ל ולהעלות את התגמול לאלו שכן משרתים? מדוע לא להפוך את החופש למטרה שגם חרדים, גם חילוניים, וגם ערבים יוכלו להיאבק עבורה יחדיו?

 

ואולי מה שחסר במדינה שלנו זה לא צדק, אלא קצת חוכמה?

אולי הגיע הזמן שנפסיק לחפש לעצמנו אויבים? ייתכן שהנזק שנגרם מהמריבות האלו עולה על התועלת שמשיגות רפורמות כושלות? אולי יש דברים שהם קצת יותר חשובים מאותם שנתיים-שלוש של שירות צבאי, כגון השתתפות בשוק העבודה? אולי הגיע הזמן להפגנות בעד, ולא רק להפגנות נגד? למבט מפוכח אל עבר העתיד? הדמוגרפיה לא הולכת להשתנות. קראתי לא מזמן סטטיסטיקה שעל פיה מרבית התינוקות שנולדים כיום בארץ הם חרדים או ערבים (אבל לא ממקור רשמי, אם מישהו כאן מכיר אחד כזה אשמח לדעת עליו). התינוקות האלו כבר נולדו, הם לא ייעלמו לשום מקום. הליכוד ימשיך לנצח בסקרים, החרדים ימשיכו להתחזק, ומרץ לא תקבל עשרה מנדטים בבחירות הבאות. גם לא באלו שאחריהן.

קצת חוכמה מובילה למסקנה אחת וודאית: אנחנו הולכים להישאר ביחד – שמאלנים, ימנים, ערבים, חרדים, דתיים, חילוניים. החיכוכים לא ייעלמו. אם אנחנו רוצים להמשיך להחזיק את המדינה הזו בחתיכה אחת, אנחנו חייבים למצוא דרך לחיות ביחד, דרך שתיראה צודקת לכל הקבוצות ולא תחייב מלחמות פנימיות אין סופיות. והדרך במדינה מפולגת כל כך היא לא שוויון, אלא חופש – החופש מכפייה, החופש מנטל שקבוצה מסוימת נושאת בו עבור שאר הקבוצות, החופש לחיות כל אחד לפי אמונתו. שוויון מוביל לסטנדרטיזציה, לניסיון להפוך את הקבוצות לדומות יותר אחת לשנייה, לכור ההיתוך המיתולוגי המנסה לשרוף ולטשטש את הזהות שאיתה נולדנו. כאשר הקבוצות מלכתחילה שונות מדי, זה לא עובד, ומוביל להקצנה בכיוון ההפוך. אין ברירה אלא לנסות את הדרך האחרת, הדרך של החופש. אם לא נמיר אותה בשאיפה לחופש, השאיפה לשוויון בנטל עלולה לקרוע לחתיכות את המדינה שבה אנחנו חיים.

 

חם לי.

באמת, חם לי עכשיו. אני משתדל שלא להפעיל את המזגן בגלל חשבון החשמל, והמחשב הנייד שלי התחמם יותר מדי, וחם לי. חם במדינה שלנו. אנשים נוסעים ומפעילים את המזגנים שלהם בעוצמה מקסימאלית ומקללים את הנהגים שלפניהם ואחריהם, אנשים חוזרים עם שקיות מהסופר ברחובות שטופי השמש ומקללים את הטייקונים, אנשים מנסים להוציא כסף מהכספומט ומקללים את שר האוצר ואת הבנקים, אנשים עושים מילואים ביולי-אוגוסט ומקללים את היתושים ואת הזבובים ואת המתנחלים ואת הערבים, אנשים יושבים מיוזעים כמוני מול המחשבים שלהם ומקללים באינטרנט את אלו שחושבים אחרת מהם. לאף אחד אין כוח לחשוב כשחם, הרבה יותר קל לשנוא ולקלל. כך נראה כור ההיתוך שלנו, כך נראית המדינה המפולגת והמסוכסכת ביותר בעולם המערבי. אולי הגיע הזמן להירגע ולהפעיל קצת את המזגן.

 

רשומות קודמות שכתבתי בנושא:

שוב חוזר הניגון – על האשליות שבנוגע לכפיית שירות לאומי על החרדים

על שוויון וחופש

Read Full Post »