Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘שוויון’

בחלקה הראשון של הרשומה עסקנו במתודולוגיה של מחקרי האושר, ובקשרים בין אושר לעושר במהלך החיים. בחלקה השני נסקור עוד מספר מחקרים מעניינים הקשורים למגדר, אי שוויון ועוד.

מדוע נשים אינן מאושרות?

בשנת 2009 פרסמו שני חוקרים מאוניברסיטת פנסילבניה מאמר תחת הכותרת the paradox of declining female happiness שעורר עניין רב. בשנות השבעים, כך מסתבר, נשים היו בממוצע מאושרות יותר מגברים. מאז ועד היום מצבן, על פי מדדים אובייקטיביים, השתפר במידה רבה: השכלתן השתפרה והיא כיום גבוהה בממוצע מזו של גברים, הטכנולוגיה הפכה את עבודות הבית לקלות יותר, המשכורות של נשים בכל רמות ההשכלה צמחו ביחס למשכורות הגברים המקבילים להן, ההשתתפות בשוק העבודה גדלה, ועקב ההצלחה שלהן בשוק העבודה סביר שגם עמדת הכוח שלהן בתוך המשפחה השתפרה, מכיוון שהן פחות תלויות בבעל למחייתן.

בהינתן כל הפרמטרים האלו, ציפייה הגיונית היא שרמת האושר של הנשים כיום תהיה גבוהה יותר מאשר בשנות השבעים, אך זהו אינו המצב: רמת האושר הממוצעת של נשים נמצאת בירידה בארבעים השנים האחרונות, גם באופן אבסולוטי וגם יחסית לגברים, ובזכות מגמה זו אנחנו קרובים למצב שבו גברים יהיו יותר מאושרים בממוצע מנשים (חס וחלילה!). תוצאה זו עקבית גם בתוך קבוצות אוכלוסייה שונות (למשל לפי גזע או השכלה), וגם במדינות מפותחות רבות.

מדוע זה קרה?

יתכן כי נשים עדיין נושאות ב"אחריות רגשית" לבית גם אם הן לא משקיעות שעות רבות כמו פעם במטלות השונות, ואולי דווקא בגלל שהן משקיעות פחות שעות. טענה אחרת היא כי גברים הרוויחו יותר מנשים מהמצאתה של הגלולה והאפשרויות ליחסי מין מחוץ לנישואים, מה שיצר לחץ על נשים להסכים ליחסי מין כאלו ופגע ב"כוח המיקוח" שלהן בשוק הנישואים. במהלך העשורים המדוברים היו גם גידול בהריונות מחוץ לנישואים ובשיעורי הגירושים, אך אלו השפיעו פחות על נשים לבנות ומשכילות – קבוצה שגם אצלה מגמת האושר בירידה – כך שזה ככל הנראה לא ההסבר.

ואם כבר מדברים על נשים, אז מחקר אחר שפורסם ב-2012 תחת השם הפרובוקטיבי " You can’t be happier than your wife" חקר את תשובותיהם של בני זוג נשואים לשאלוני אושר כלליים ואת הסיכוי לגירושין מספר שנים לאחר מכן. התוצאות הן כי פער באושר בין בעלים ונשותיהם הוא מנבא לא רע של גירושין עתידיים, אבל האפקט אינו סימטרי: הסיכוי לגירושין גבוה הרבה יותר כאשר האישה היא זו שפחות מאושרת מחייה. אני ואשתי נמצאים כיום בשלביו המתקדמים של תהליך גירושין שתואם את הסטטיסטיקות האלו (לא במקרה התחלתי להתעניין באושר בחודשים האחרונים…). ואולי הסיבה לתסכולן של הנשים ולשיעורי הגירושים הגדלים היא פשוטה – אנחנו הגברים הידרדרנו?

אז והיום: תמונת אילוסטרציה (מקור – ויקיפדיה)

אושר ואי-שוויון

נחזור לרגע לפרדוקס איסטרלין, שהתייחסתי אליו ברשומה הקודמת. במאמר אודות הפרדוקס, מציינים החוקרים כי ניתן לפתור את הפרדוקס על ידי שילוב הכנסה יחסית כחלק מפונקצית התועלת: פרטים משווים את עצמם לאחרים באותה המדינה. למשל, אפשר להחליט כי התועלת שלהם תלויה במרחק בין ההכנסה שלהם לבין ההכנסה החציונית במדינה. כך צמיחה איננה משפיעה על אושר, מכיוון שהיא מעלה גם את משכורות הפרטים וגם את ההכנסה החציונית, שהיא "נקודת הייחוס" עבורם.

מרחקן של המשכורות מנקודת הייחוס דומה למדדים שונים של אי-שוויון. הכותבים מציינים שהשפעתה של צמיחה כלכלית על אושר למעשה נובעת משילוב של שתי השפעות:

  1. השפעת אי-השוויון על האושר
  2. השפעת הצמיחה על אי-השוויון

אם מטרתם הסופית של כלכלנים היא למצוא דרכים לעודד צמיחה על מנת להביא לעלייה בתועלות הפרטים, הם חייבים להבין את המנגנון הכפול הזה – את ההשפעה של הצמיחה על אי השוויון (שעליה קיימת ספרות רחבה שלא אסקור כאן) ואת ההשפעה של אי השוויון על אושר. אז איך באמת משפיע אי השוויון על אושר?

לפני שנגיע למחקרים, חשוב לציין שהחוקרים אינם פשוט שואלים אנשים מה דעתם על אי-שוויון. התשובות שאנשים יתנו לשאלה כזו יהיו מן הסתם מושפעות ממה שהם חושבים לגבי "הדעה הנכונה", ולא בהכרח ייצגו את התועלת האמיתית שלהם. במקום זאת, החוקרים שואלים אנשים האם הם שבעי רצון מחייהם, ובודקים במקביל לכך את אי השוויון באזור או במדינה שבה הם גרים ובתקופה שבה בוצע הסקר.

ישנן מספר סיבות שבגללן סביר להניח שקיימת בכלל השפעה של אי-שוויון על אושר, כפי שמציינים שני חוקרים בסקירה שפורסמה בשנה שעברה. ראשית כל, יתכן כי פרטים שונים יפגעו או ירוויחו באופן אישי מקיומו של אי-שוויון גבוה יותר או נמוך יותר. אנשים מסוימים יכולים לפרש אי-שוויון גבוה בתור הזדמנויות גדולות יותר להצליח, בעוד שאחרים יפרשו אותו כהזדמנויות גדולות להפסיד, בהתאם לגישה שלהם לסיכון – ואכן מחקרים מצאו קשר בין גישה לסיכון לבין העדפות לגבי אי-שוויון. אפשרות דומה היא שאנשים מקשרים תופעות כגון פשיעה שעלולות לפגוע בהם באופן אישי עם אי-שוויון גבוה.

אפשרות שנייה היא העדפות של עולם שבו תהליך צבירת העושר הוא הוגן. למשל, בשנת 2010 פורסם מחקר מעניין שעל פיו הפולנים היו בעבר סובלניים כלפי אי-שוויון וראו בו סימן להזדמנויות חדשות, אך הפכו פחות סובלניים במחצית השנייה של שנות התשעים כאשר ההזדמנויות לא מומשו וגדל חוסר האמון במערכת הפוליטית ובאליטה (תהליך שיתכן שקרה גם במדינת ישראל, לפחות אם נשפוט לפי כותרות העיתונים בעשור האחרון). באחד מנאומיו ציין הנשיא האמריקני ברק אובמה כי העם האמריקני היה מוכן לסבול רמות גבוהות של אי שוויון כל עוד אלו היו מלוות במידה רבה של מוביליות חברתית.

אפשרות שלישית היא חוסר סימטריה בהעדפות: אנשים סובלים מאוד ממשכורת שהיא נמוכה מאיזו נקודת ייחוס (נניח, ממוצע השכר באוכלוסיה), אבל לא מרוויחים תועלת רבה ממשכורת שהיא גבוהה מנקודת הייחוס הזו. במקרה כזה אי-שוויון גבוה יגרור ירידה בסך התועלת של הפרטים באוכלוסיה. לחילופין, אפשרות רביעית היא שלאנשים ישנן רגשות אלטרואיסטים של ממש – באמת אכפת להם מהעניים. באופן אישי הייתי מהמר על האפשרות השנייה בתור גורם מכריע, אבל המחקרים האמפיריים עדיין לא הגיעו למסקנה חד משמעית לגבי העניין.

חלק מהמחקרים, בהתאם לביקורת שכתבתי על ספרו של שטיגליץ, מתמקדים באי-שוויון ברמת האזור שבו הפרטים מתגוררים ולא ברמת המדינה. העדויות האמפיריות הן מעורבות ולא ברורות כפי ששטיגליץ ואחרים היו רוצים להאמין. נסקור כמה מהמחקרים שבוצעו בעשור האחרון:

  • במחקר משנת 2004 מצאו החוקרים כי באירופה קיים קשר שלילי בין אי-שוויון לבין אושר, בעוד שבארצות הברית הוא לא קיים. בקרב אירופאים הקשר מושפע מהנטייה הפוליטית, ונובע כמעט במלואו מבעלי עמדות שמאליות. בקרב אמריקאים הקשר בין הכנסות לבין גישה לאי-שוויון הפוך ממה שהיינו מצפים – מסתבר כי עשירי ארצות הברית מוטרדים מאי-שוויון יותר מאשר העניים. טענתם של החוקרים היא כי ההבדלים האלו נובעים מתפיסה שונה של הגורמים לעושר בקרב אמריקאים ואירופאים, כאשר האמריקאים מאמינים יותר בקיומו של שוויון הזדמנויות ומוביליות גבוהה בארצם ומחשיבותו של המאמץ.
  • במחקר משנת 2012 מצאו שני חוקרים קשר חיובי דווקא בין אושר לאי-שוויון עבור מדגם של 85 מדינות ומדדי אי-שוויון ברמת המדינה, אך הם טוענים שהקשר חלש יותר במדינות שבהן אנשים בוטחים יותר במוסדות המדינה.
  • שני מחקרים שבוצעו על נתונים מגרמניה בשנים 2007 ו-2009 (כאן וכאן) מוצאים קשר שלילי בין אי-שוויון ברמת האזור לבין אושר.
  • על פי מחקר שפורסם בשנת 2007 ועוסק במספר רב של מדינות, ישנו קשר שלילי בין אושר לאי-שוויון עבור מדינות מתפתחות וקשר חיובי עבור מדינות מפותחות.
  • במחקר שהתפרסם בשנת 2005 בוחנים החוקרים 17 מדינות באמריקה הלטינית, ומוצאים דפוס מעניין: האנשים הכי פחות מאושרים נמצאים במדינות עם אי-שוויון גבוה, אחריהם נמצאים אנשים במדינות עם אי-שוויון נמוך, והאנשים הכי מאושרים נמצאים במדינות עם אי-שוויון בינוני.

לסיכום, הספרות המחקרית עדיין לא פיצחה את השאלה החשובה הזו. מה שבטוח זה שאין כל הוכחה שמדדי אי-שוויון ברמת המדינה משפיעים על מידת האושר של הפרטים באופן חד משמעי וחזק היכול להצדיק את הכספים הרבים המוקדשים לעניין בכל מדינה מפותחת. מי שמעוניין למצוא תירוצים למיסוי פרוגרסיבי נדרש לחפשם במקום אחר (וזה לגיטימי לחלוטין – לא בטוח שהאושר הממוצע באוכלוסיה הוא המדד החשוב ביותר עבור כל החלטת מדיניות).

קפיטליזם, רציונאליות ואושר: האם מיסים על סיגריות הופכים מעשנים למאושרים יותר?

בעוד שמחקרי האושר לא מספקים תמיכה חד משמעית לאף אידיאולוגיה כלכלית, צעדי המדיניות העולים מהם נוגדים לדעתי אג'נדה ימנית-קפיטליסטית באותן הנקודות שבהן האג'נדה הזו מסתמכת יותר מדי על הנחת הרציונאליות.

למשל, במחקר חביב שפורסם בשנת 2005 בדקו חוקרים האם מע"מ גבוה על סיגריות עוזר או פוגע במעשנים. על מנת לבחון את השאלה החוקרים השתמשו בשונות בין מדינות שונות בארצות הברית בגובה המיסוי, בסקרי שביעות רצון מהחיים, ובניתוח סטטיסטי שהצביע על אנשים שתכונותיהם מעלות סבירות גבוהה לעשן – בלי קשר לשאלה האם הם מעשנים בפועל או לא. הניתוח העלה כי במדינות ותקופות שבהן המיסוי על סיגריות גבוה יותר, אותם אנשים הנמצאים בקבוצת המעשנים הפוטנציאלים הם מאושרים יותר. ניתוח דומה על קנדה מעלה את אותן התוצאות. יש כאן סטייה מהאופן שבו כלכלנים בדרך כלל תופסים רציונאליות: המעשנים הפוטנציאלים מאושרים יותר כאשר ישנו מס גבוה שמונע מהם להפוך למעשנים בפועל.

ממצא זה מעלה שאלות מעניינות לגבי תחומים אחרים. למשל, האם ייתכן שבני אדם יהיו מאושרים יותר במדינה המטילה מיסים כבדים על מוצרי מותרות, כך שהם לא יתפתו לקנות אותם? במדינה המטילה מיסים כבדים על אלכוהול? במדינה האוסרת הימורים או זנות? במדינה האוסרת על בני זוג להתגרש?

אני מניח שכמה מחברי התנועה הליברלית החדשה לא יאהבו את כיוון המחשבה הזה, אך מבחינתי זה תמיד היה הגורם שהפריע לי להזדהות במאה אחוזים עם הגישה הליברטריאנית: אני מעריך אושר יותר ממה שאני מעריך חופש. אין לי ספק שעולם ליברטריאני אידיאלי יהיה עשיר למדי, אבל אני בספק אם הוא יהיה עולם מאושר. אין לי אשליות לגבי מידת יעילותה וכוונותיה הטהורות של הבירוקרטיה הממשלתית, אבל אני מוכן לשלם מחיר מסוים תמורת הידיעה שישנה אי שם רשת ביטחון המסוגלת לתפוס אותי אם אפול, ואיני רוצה לעסוק באותה הרשת באופן אקטיבי ולרכוש לעצמי ביטוחים בשוק החופשי נגד כל דבר רע שיכול לקרות. אני לא רציונאלי, ואני מודע לכך.

את התשובה הליברטריאנית לטיעון הזה – הממשלה מורכבת מבני אדם שאינם רציונאליים בדיוק כמוני – אני לא קונה. הממשלה מורכבת גם ממומחים שהשקיעו קריירה שלמה בלחשוב על האופן שבו סל התרופות האידיאלי צריך להיבנות, ומה ראוי או לא ראוי להיכנס אל הסבסוד של מערכת הבריאות הציבורית. בעולם הליברטריאני האידיאלי כל אחד מאיתנו יצטרך לקרוא בעצמו אינספור מחקרים על תרופות חדשות כדי להחליט איזה ביטוח בריאות ברצונו לרכוש, או לסמוך על "חברות דירוג" של ביטוחי בריאות שהאינטרסים שלהן אינם ברורים. אני לא רוצה את החופש הזה, אני בכלל לא רוצה להתעסק עם הדברים האלו. חופש מהסוג הזה לא יוביל ליותר אושר.

זו אולי הסיבה לכך שרעיונות ליברטריאנים מעולם לא תפסו פופולאריות של ממש: רבים מדברים על חופש, ויתכן שחופש הוא הדרך ליצירת המערכת הכלכלית היעילה ביותר, אבל בני אדם לא באמת רוצים חופש מוחלט. הם רוצים כללים, הם רוצים מערכת שתעזור להם להימנע מהרגלים רעים כגון עישון סיגריות או ניהול קרבות אקדחים ברחוב הראשי, רבים מהם רוצים אנשים מעליהם שיגידו להם מה לעשות, ואחרים כמוני רוצים רק איזו רשת ביטחון מינימאלית – פשוט לדעת שהיא שם (אך אל חשש, לא שיניתי את עורי בעקבות סקירת ספרות אחת: אני עדיין מאמין שאזרחי מדינת ישראל משלמים על אותה רשת ביטחון מחיר יקר מדי המתבטא בעשרות אלפי עובדים מיותרים, ואני בוודאי לא חושב שסוציאליזם וכפייה בקנה מידה רחב מסוגלים לייצר משהו מלבד עוני, אומללות, ובזבוז של פוטנציאל יזמי ויצירתי).

שאלה אחרונה לסיום: האם עולם מסורתי יותר יכול להיות עולם מאושר יותר?

בכל חברה ישנן עמדות מסוימות שהן בגדר טאבו, ושום חברה איננה מעריכה אנשים שמנסים לשבור את הטאבו. בחברה שבה אני חי הטאבו אומר שהפמיניזם שיפר את תועלתן של נשים, שהאפשרות להתגרש בקלות משפרת את האושר, שיותר אפשרויות בחירה זה יותר טוב, ושהשכלה היא דבר חיובי. בחברה החילונית והמשכילה שמרנות היא מילה גסה, והדת בדרך כלל נתפסת כעניין מיותר שהיה אמור להיכחד חמש דקות לאחר פרסום "מוצא המינים" על ידי דארווין.

מחקרי האושר מחייבים בחינה מחדש של האמיתות המוחלטות הללו, הסתכלות במראה. כאשר אני מנסה לעשות זאת מתוך השקפת עולם ליבראלית-חילונית, אני רואה מולי בעיקר סימני שאלה. אני הרי לא מעוניין להחזיר את הנשים למטבח, אז איך אני אמור להתייחס למחקר שפורסם בניו-יורק טיימס לאחרונה, לפיו זוגות שחיי הנישואים שלהם שוויוניים יותר מקיימים פחות יחסי מין?

מצד אחד אינני מאמין כי יש מטרות ראויות יותר לחיים מאשר החתירה הפשוטה לאושר, אך מצד שני נדמה כי דווקא אותם אנשים דתיים שאינם מאמינים בחתירה לאושר אלא במטרות אחרות מצליחים להגיע לרמות גבוהות יותר של אושר. האם אין שום דרך ביניים כלשהי, שתאפשר גם להחזיק בערכים ליבראליים, חילוניים ומודרניים וגם להפיק את יתרונות האושר שניתן למצוא בחיים מסורתיים יותר?

חשוב להדגיש: אני לא רוצה לספק כאן תחמושת בידי אלו שהיו מעוניינים להחזיר את העולם כולו אל המאה ה-19, או בידי אלו שמתעקשים שדתיים הם עליונים בדרך כלשהי על חילוניים. ממש לא. אבל אם דרך החיים שבה בחרנו מובילה את האנושות לעידן של תסכול אז המינימום שאנו מחויבים לעשות בנידון הוא לבחון מחדש כמה מהנחות היסוד של פילוסופיית החיים ה"נאורה" וה"מתקדמת" שלנו.

אלו שאלות קשות, אך שאלות שצריכות להישאל מתוך יושרה אינטלקטואלית, והמחקרים החדשים בנושא האושר לא מאפשרים לנו לטאטא אותן אל מתחת לשטיח.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

הועידה הכלכלית בדאבוס משמשת בכל שנה מוקד לביקורת על ניתוקם של העשירים והמקושרים משאר תושבי כדור הארץ, ונתוני אי-שוויון עומדים במרכזה של ביקורת זו. בימים האחרונים עוסקת התקשורת בדוח חדש של ארגון אוקספם, שפורסם לכבוד הועידה הכלכלית בדאבוס, ובו טענות מרחיקות לכת לגבי אי-השוויון העולמי והדרכים לטפל בו. אבל מה אנחנו באמת יודעים לגבי אי-שוויון בהכנסות? ממה הוא נובע? על מה הוא משפיע?

ברשומה זו נעסוק במספר מיתוסים נפוצים בנוגע לאי שוויון, המתוחזקים על ידי ארגונים המקדמים אג'נדה מסוימת כגון ארגון אוקספם והפוליטיקאים והעיתונאים המצטטים אותם.

מיתוס ראשון: העלייה באי השוויון נובעת ממדיניות ממשלתית

תיאור המיתוס: אי השוויון גדל בעשורים האחרונים במדינות רבות כתוצאה מהפעלת מדיניות קפיטליסטית (או "ניאו-ליברלית", מה שזה לא אומר), מכוחם של בעלי ההון ומקשרים ביניהם לבין גורמי ממשל.

 נתונים: את אי השוויון בהכנסות מקובל למדוד בעזרת מדד ג'יני – ככל שהמדד נמוך יותר, כך המדינה יותר שוויונית. הנתונים הם ברורים – אי השוויון גדל במרבית מדינות העולם במהלך העשורים האחרונים. להלן תרשים עבור מספר מדינות מייצגות, המבוסס על נתוני ה-OECD שניתן להוריד כאן:

 

מסקנות: כפי שניתן לראות, אי השוויון נמצא בעלייה בכל המדינות בתרשים (וכמעט בכל מדינה אחרת שתבחרו), כולל מדינות סוציאל-דמוקרטיות למהדרין כגון שבדיה ודנמרק. מגמות אלו מלמדות אותנו שאין כאן בעיה הקשורה לשיטה כלכלית מסוימת, הנהוגה אך ורק במדינות מסוימות: אי השוויון נמצא בעליה במדינות שבהן שיעור נכבד מהעובדים הם חברים בועדים כגון שבדיה וגרמניה ובמדינות שבהן העבודה המאורגנת פחות נפוצה כגון ארצות הברית ובריטניה, אי השוויון נמצא בעליה במדינות שבהן מיסים גבוהים ובמדינות שבהן מיסים נמוכים, במדינות בעלות שיעורי אבטלה גבוהים או נמוכים, במדינות עשירות יותר או עניות יותר, דמוקרטיות ודיקטטוריות, במדינות עם הרבה טייקונים ובמדינות עם מעט טייקונים, במדינות גדולות וקטנות, אירופאיות ואמריקאיות ואסייתיות ולפי כל חלוקה אחרת שתרצו. על כן לא יתכן שהמגמה נובעת מכוחם היחסי של טייקונים, מפגיעה בועדי עובדים, מערכת חינוך ציבורית חלשה או מיסוי נמוך מדי.

אז ממה ממגמת הגידול באי השוויון כן נובעת? משני גורמים עיקריים, הנוכחים בכל מדינות העולם.

הראשון הוא ההתקדמות הטכנולוגית. בספרו Average is over מסביר הכלכלן טיילור קוואן כיצד העולם כיום מתחלק לאנשים שמחשבים לא יכולים בלעדיהם, ולאנשים שהמחשבים עושים עבודה יותר טובה מהם: אם פעם פקידים היו נדרשים לקבוע פגישות, להקליד מסמכים, לבצע רישומים במאגרי מלאי או לנהל חישובים מורכבים, כיום תוכנות אוטומטיות מקלות על פעולות אלו ומאפשרות לפקיד יחיד לעשות עבודה שבעבר עשו חמישה פקידים. אז דרושים פחות פקידים, ואלו שמוצאים עבודה נאלצים להתפשר על שכר נמוך יותר. העבודות בדרג הנמוך והבינוני של הכישורים הולכות ונעלמות, והאבטלה בקרב צעירים גדלה במדינות רבות עוד לפני המשבר הנוכחי. במקביל לכך, אם בעבר מהנדסים ומתכנתים היו מרוויחים קצת יותר מאשר השכר הממוצע במשק, היום במדינות רבות הם מרוויחים פי 2 או יותר ממנו – והם שווים את מה שהם מרוויחים.

הגורם השני הוא הגלובליזציה. אם בעבר ארגוני עובדים יכלו לשמור על שכר גבוה כתוצאה מהיעדר תחרות בין לאומית, היום המפעל שלהם יקרוס אם עלויות היצור יהיו גדולות מהעלויות בסין. ארגוני העובדים היחידים שיכולים לשמור על כוחם הם אלו שבמגזר הציבורי, אך קריסת מערכות הפנסיה עקב הזדקנות האוכלוסיה מאיימת גם על התנאים שהם השיגו לעצמם. למעשה יש כאן עוד מיתוס, שלפיו המרוויחים היחידים מהגלובליזציה הם העשירים ביותר. ראו למשל את הגרף הבא, הלקוח ממחקר חדש של הבנק העולמי:

התרשים מתאר את השינוי בהכנסות בין השנים 1988 ו-2008 עבור אחוזונים שונים מאוכלוסיית העולם, כאשר האחוזונים מסודרים על ציר ה-X (לא להתבלבל – זה לא ציר זמן). ניתן לראות שעבור 5% התחתונים, רובם אפריקאים, ההכנסות לא השתנו. אחרי כן אנחנו רואים שינוי דרמטי לחיוב עבור בעלי הכנסות ממוצעות ברמה העולמית – מיליארדי סינים, הודים אינדונזים וכו' שהכנסתם השתפרה דרמטית בעשורים האחרונים. אחרי כן ישנה ירידה נוספת, כאשר לפי המאמר האנשים באחוזונים 75-85 חיים ברובם במזרח אירופה ואמריקה הלטינית. לבסוף רואים את העשירים ביותר שחוו גם הם צמיחה, וכוללים את מרבית אזרחי מערב ומרכז אירופה, ארצות הברית ויפן, וכן גם את מרבית אזרחי מדינת ישראל. ניתן לראות שאת עיקר פירות הגלובליזציה קטפו "אנשי האמצע" ולא רק העשירים. על פי המאמר המפסידים העיקריים מהגלובליזציה היו אנשים באפריקה, אמריקה הלטינית ומדינות קומוניסטיות לשעבר במזרח אירופה.

ארגון אוקספם מנסה לקדם בהמלצותיו את הלחימה במקלטי מס ובהתחמקויות מס של חברות גלובאליות, אך אם מהלכים כאלו ינקטו רק על ידי חלק ממדינות העולם אותן מדינות פשוט יצטרפו לרשימת המפסידים מתהליך הגלובליזציה, כאשר החברות יעברו למדינות אחרות (וזה דווקא לא מיתוס, כפי שכתבתי בעבר). לא ניתן לתאם כאלו ברמה העולמית, מכיוון שתמיד יהיה שווה למדינות רבות לסטות מהקרטל.

אי השוויון הוא תוצאה של מערכת כלכלית ההולכת ומתייעלת. אלו הגורמים המרכזיים, וזהו גם המחיר שמדינה המעוניינת לעצור את המגמה נדרשת לשלם: עצירת ההתפתחות הטכנולוגית, עצירת הצמיחה, והטלת חסמים על סחר בין לאומי שיפגעו באופן דרמטי ברמת החיים של התושבים. מכיוון שאף מדינה לא באמת רוצה לשלם מחיר כזה, ובצדק, אי השוויון ככל הנראה ימשיך לעלות בעשורים הבאים, גם בשבדיה.

אבל מה עם הרמה האבסולוטית של אי השוויון? בכל זאת, שבדיה ודנמרק נמצאות מתחת לארצות הברית וישראל. מדוע אי-השוויון בשבדיה נמוך יותר? שאלות אלו מעבירות אותנו אל המיתוס השני.

מיתוס שני: פרמטרים של שוק העבודה ומערכת ההשכלה משפיעים על אי השוויון

תיאור המיתוס: על מנת להילחם באי השוויון בהכנסות מדינות צריכות לשפר את מערכות החינוך שלהן, לקדם את העבודה המאורגנת, לקדם זכויות עובדים, לפקח על שכר מנהלים בחברות גדולות וכו'.

 נתונים: את התרשים הבא, המבוסס גם הוא על נתוני ה- OECD, כבר הצגתי בבלוג בעבר:

התרשים מתאר שני מדדי ג'יני שונים: הראשון הוא לפי הכנסות ברוטו, לפני תשלום מיסים וקבלת קצבאות מהממשלה (קצבאות אבטלה, נכות וכו'), והשני הוא לפי הכנסות נטו, אחרי תשלום מיסים וקבלת קצבאות. התרשים הקודם של המגמות שהצגתי היה לפי הכנסות נטו, אחרי מיסים וקצבאות.

 מסקנות: כפי שניתן לראות, על פי מדד הג'יני של הכנסות ברוטו אין הבדלים משמעותיים בין המדינות. פינלנד וגרמניה מאוד קרובות לישראל וארה"ב, ובריטניה וצרפת הן המדינות הכי פחות שוויוניות. הגורם להבדלים בין מדינות באי השוויון לפי הכנסות נטו הוא בעיקר המיסים שנלקחים מהעשירים והקצבאות המועברות לעניים – לא מערכת החינוך המהוללת של פינלנד, לא איגודי העובדים, ולא שכר המנהלים הגבוה בחברות אמריקאיות. כל אותם נושאים אחרים פשוט לא משפיעים כל כך. על כן, השקעה במערכת החינוך או הגבלת שכר מנהלים לא תשפיע על אי השוויון. גם מקלטי המס המשמשים חברות בין לאומיות אינם משפיעים כל כך. כפי שניתן לראות בתרשים שפרסמתי בעבר במסגרת רשומה על חוק עידוד השקעות הון, הקורלציה בין מיסי חברות לאי-השוויון היא למעשה הפוכה ממה שהייתם מצפים.

 מדינות שהמיסים והקצבאות אצלן נמוכים יכולות, אולי, לשנות את מגמת העלייה באי השוויון על ידי הגדלת המיסים והקצבאות. אינני בטוח עד כמה אפשרות זו רלוונטית למדינת ישראל, מכיוון שהמיסים בארץ גבוהים, הקצבאות אינן נמוכות כל כך והעלמת מס היא נוהג נפוץ. אבל אם כן, השאלה הבאה שנשאל היא זו: למה שנעשה את זה? וכך אנו עוברים אל המיתוסים השלישי והרביעי.

מיתוס שלישי: אי השוויון פוגע באיכות חייהם של אזרחי העולם

תיאור המיתוס: אי השוויון בהכנסות פוגע באושר האישי של בני אדם רבים, מגדיל את השחיתות, מערער את יסודות הדמוקרטיה, פוגע בכלכלה וכו'.

 נתונים: סקירה של מחקרים בתחומים הללו מעלה תמונה שהיא בעיקר מורכבת. מצאתי מחקר בודד שהראה כי אי שוויון מגדיל את השחיתות, אך מחקרים אחרים מראים שלא, מחקרים מסוימים על ארצות מסוימות מצאו שאי שוויון ברמת המדינה או האזור משפיע לשלילה על האושר האישי של אנשים, מחקרים אחרים מצאו השפעה חיובית, ויש כאלו שמצאו שאין השפעה בכלל או שיש השפעה שונה בארצות שונות ותקופות שונות, וכך הלאה גם לגבי נושאים אחרים. עיתונים כמובן יצטטו רק את אותם החוקרים והמחקרים התומכים באג'נדה שלהם ויתעלמו מהאחרים, אך בעולם של היום לכל אחד מכם יש אפשרות לחפש מאמרים ב- Google scholar לפי מילות מפתח ולקרוא לפחות את התקצירים. קשה לבודד את השפעות אי השוויון על משתנים שונים, מכיוון שחלקם משפיעים בעצמם על רמת אי השוויון (כלומר, ישנה סיבתיות בכיוון ההפוך), וקשה להכריע לגבי השאלו הללו. אני לא יכול לטעון בביטחון שאין לאי השוויון בהכנסות שום השפעות, אולי בעוד עשור או שניים התמונה תהיה ברורה יותר ואולי לא. כיום, בכל אופן, אנחנו עדיין לא יודעים מספיק.

 מסקנות: השוו זאת למשל לאבטלה. ההשפעות של אבטלה הן ברורות לחלוטין: שלל מחקרים מראים פגיעה קשה וברורה באושר האישי ובהערכה העצמית של המובטלים שתשפיע על הקריירה שלהם עשרות שנים קדימה גם אם הם יחזרו לשוק העבודה, עלויות גבוהות למערכות הרווחה הקורסות, ערעור יציבות המשטר במדינות עולם שלישי ועוד.

כנ"ל לגבי עוני אבסולוטי – עוני הנמדד לא כתלות בהכנסה החציונית (עוני יחסי) אלא על פי מדדים אבסולוטיים של צריכה ורמת חיים, שיעור האנשים במדינה שבאמת לא יכולים לממן לעצמם ארוחות סדירות וקורת גג. על פי עצם הגדרתו עוני אבסולוטי מהווה בעיה, לא היינו רוצים לגור בארץ עם מספר גבוה של חסרי בית. אבל אם עוני הוא מה שמעניין אותנו, למה לא למדוד אותו במקום את אי השוויון בהכנסות? האם אנשים היו בכלל שמים לב לאי השוויון בהכנסות ברמת המדינה אם הנתון לא היה מפורסם בעיתונים? האם הגידול באי השוויון בשבדיה באמת פגע באיכות חיי התושבים שם, שנהנים מכלכלה משגשגת ומערכת רווחה חזקה?

 אם אבטלה ועוני אבסולוטי הם נושאים שהשפעותיהם ברורות וחד משמעיות הרבה יותר מאשר אי-שוויון, או אם מלכתחילה עוני הוא הדבר שמטריד אותנו, אז למה בכלל להתעסק בסטטיסטיקות של אי-שוויון? מדוע המספר הזה חשוב לנו?

הסיבה לכך פשוטה: נתוני אי השוויון מוצלחים יותר מבחינת יכולתם לתמוך באג'נדה פוליטית מסוימת. כאשר מדברים על אבטלה כלכלנים רבים מתייחסים לגמישות שוק התעסוקה, מונח הכולל בתוכו רפורמות עם גוון קפיטליסטי שנועדו להקל על שכירת ופיטורי עובדים. כאשר מדברים על עוני אבסולוטי קל להראות שהוא נמצא בירידה עקבית פחות או יותר בכל העולם ובמדינות מערביות הוא כמעט שלא קיים – בזכותם של הקפיטליזם והגלובליזציה. קשה יותר לתרץ את האג'נדה, את הצורך בהרחבת תפקידיה של הממשלה.

 

מיתוס רביעי: אי השוויון בהכנסות יוצר אי שוויון בתחומים אחרים

תיאור המיתוס: זה מתחיל עם אי שוויון בהכנסות שמוביל לאי שוויון בצריכה, ומאוד מהר אנחנו מגיעים למצב שבו יש רפואה נפרדת לעשירים, חינוך נפרד לעשירים, ובעתיד הלא-רחוק – תחנות חלל יפיפיות שבהן יתגוררו העשירים לבדם, בזמן שכולנו נישאר כאן להינמק בתנאי מדינת עולם שלישי, לעבוד בסדנאות יזע ולהילחם על שאריות.

 נתונים: על פי מאמר שפורסם בשנת 2009 אי השוויון בתוחלת החיים, בתמותת תינוקות, בשיעור השתתפות במערכת ההשכלה, באוריינות, בשנות השכלה, ובזמן פנוי נמצא דווקא בירידה בארצות הברית במהלך מאה השנים האחרונות. לגבי בריאות החוקרים מעירים כי:

"It is puzzling that this progress toward equality in length of life receives so little notice in discussions of equality. One would think that life itself would represent a central dimension of material well-being. Yet, much more attention has been of directed toward inequality of income and wealth."

החוקרים בדקו גם אי-שוויון בצריכה, ומצאו כי אפילו שם ישנה מגמה חלשה של ירידה באי השוויון, כאשר העניים צורכים כיום יותר ביחס לעשירים. מדדים כגון מספר מכוניות לנפש, מספר טלוויזיות לנפש וכו' מראים כולם עולם שהולך ונעשה יותר שוויוני. כמה כבר מכוניות משפחה עם חמש נפשות צריכה? החוקרים מסיקים לסיום כי:

"…a picture does emerge and does suggest that the distribution of well-being is clearly more egalitarian than it was at the beginning of the industrial revolution… The last quarter millennium has produced remarkable equality in the developed world and there is good reason to believe these egalitarian benefits will be extended to the developing world as incomes grow."  

מסקנות: לאור ממצאים אלו, לא מפתיע לגלות שהשפעת אי השוויון בהכנסות על האושר ברמה האישית היא איננה ברורה. נתונים כגון צריכה, בריאות והשכלה הם פשוט חשובים יותר עבור מרבית הפרטים.

בסופו של הדוח שהזכרתי בתחילת הרשומה ממליץ ארגון אוקספאם להגדיל את ההשקעות במערכות החינוך והבריאות הציבוריות על מנת להילחם באי-השוויון. הנתונים אודות גידול בשוויון בחינוך ובבריאות מעמידים את המלצותיו של הארגון באור מעט מגוחך. אינני יודע אם נדרש להגדיל את ההשקעות, אבל ברור שאין כאן כשל דרמטי אלא דווקא הצלחה אדירה.

סיכום: חשוב להקטין את אי השוויון מפני שחשוב להקטין את אי השוויון?

הגורמים המרכזיים לגידול באי השוויון הם ככל הנראה ההתקדמות הטכנולוגית והגלובליזציה, ולא קונספירציה כלשהי של בעלי ההון. הגורמים המרכזיים להבדלים בין מדינות הם מערכת המיסוי והקצבאות, ולא מערכת החינוך, תפוצתם של ועדי עובדים או כוחם של טייקונים. והשפעות? עדיין לא ברור אם לאי שוויון ישנן השפעות של ממש מלבד תרומתן הרגילה של כותרות אפוקליפטיות לנתוני המכירות של עיתונים.

נתוני אי שוויון לא מספקים תמיכה באידיאולוגיה הדוגלת במעורבות ממשלתית רבה יותר או במיסוי גבוה יותר, מכיוון שלא ברור אם יש להם השפעה על משתנים חיצוניים כגון רמת האושר או משתנים מאקרו-כלכליים שיכולים לעניין את מי שאינו תומך באותה האידיאולוגיה מלכתחילה. אם אי שוויון לא משפיע על כלום ובעצם הנתונים החשובים לנו הם עוני אבסולוטי או אבטלה, אז כדאי לנו להוריד את אי השוויון בגלל ש… מה? בגלל שאכפת לנו מהמספר הזה, מאי השוויון בהכנסות? לי זה נשמע כמו טיעון מעגלי.

———————–

עדכון לרשומה

בעקבות כמה מהתגובות לרשומה המקורית בעיתון הארץ הגעתי למסקנה שהמיתוס השלישי אינו מפורט מספיק. ראשית כל, חשוב לומר מספר דברים:

  1. ברגע שישנן השפעות סיבתיות בשני הכיוונים, קשה מאוד להבין מהיכן נובעת הקורלציה שאנחנו רואים. לכן במחקרים שאפרט בהמשך כללתי מחקרים שמראים סיבתיות בשני הכיוונים.
  2. הרבה יותר קשה לפרסם מאמר אם מצאת שאין קשר בין שני משתנים. לכן סביר מלכתחילה שיהיו יותר מאמרים שבהם החוקרים טוענים שיש קשר בין שני משתנים מאשר מאמרים שבהם החוקרים טוענים שאין קשר, גם אם מרבית הניסיונות למצוא קשרים נכשלו.
  3. חלק מהמגיבים ציינו הרצאות בטד או הפניות לכתבות שלכאורה מוכיחות השפעות של אי שוויון. כפי שכתבתי ברשומה, אין דבר יותר קל מ- cherry picking – לקחת רק את המאמרים שתומכים באידיאולוגיה שלך ולהתעלם מאחרים. גם אני יכולתי לעשות זאת, אבל אני באמת משתדל שלא. אז תסלחו לי שהרצאה יחידה ב-TED עם כמה גרפים יפים איננה מספיקה על מנת לשכנע אותי.

הנה מעט פירוט לגבי הספרות בנוגע להשפעות אי השוויון על משתנים אחרים. הפירוט הזה כמובן אינו מהווה סקירת ספרות רצינית ומקיפה ואינני משווה בין המהימנות של המחקרים הנידונים. בנושאים הנידונים ישנם עוד מחקרים רבים שלא כיסיתי, ויתכן שישנם נושאים חשובים נוספים בספרות. הכוונה היא רק להבהיר את הנקודה.

  • מחקרים שלפיהם אי שוויון מגדיל את השחיתות: אחד
  • מחקרים שלפיהם השחיתות מגדילה את אי השוויון: אחד, שניים
  • מחקרים הדנים בסיבות המרכזיות לשחיתות ולא מזכירים בכלל אי שוויון, לפחות בתקציר: אחד, שניים, שלוש
  • מחקרים שלפיהם דווקא הגדלת הממשלה תגדיל את השחיתות, כך שההמלצות של אוקספם ושל יחימוביץ' בעניין זה הן די מגוחכות: אחד, שניים, שלוש, וגם כאן יש מחקרים שמעלים תמונה מורכבת יותר.
  • מחקרים שלפיהם אי שוויון פוגע בדמוקרטיה: לא מצאתי.
  • מחקרים שלפיהם דמוקרטיה משפיעה על אי השוויון: אחד, שניים, שלוש
  • מחקרים המעלים קשרים מורכבים בין אי שוויון לדמוקרטיה: אחד, שניים
  • מחקרים שלפיהם אי שוויון הופך אנשים למאושרים פחות: אחד, שניים (קובץ PDF)
  • מחקרים שלפיהם אי שוויון הופך אנשים דווקא למאושרים יותר: אחד, שניים (קובץ PDF)
  • מחקרים שלפיהם השפעת אי השוויון על אושר לפעמים חיובית או לא קיימת ולפעמים שלילית כתלות במדינות או בתקופה: אחד, שניים
  • מחקרים שלפיהם אי השוויון פוגע בצמיחה: אחד, שניים
  • מחקרים שלפיהם אי השוויון דווקא תורם לצמיחה: אחד
  • מחקרים המעלים קשרים מורכבים בין אי שוויון לצמיחה: אחד, שניים, שלוש. באופן כללי למתעניינים מומלץ לקרוא על עקומת קוזנץ, ישנם ויכוחים רבים לגבי קיומה במציאות, וכמובן שגם הצמיחה משפיעה על אי השוויון.

אני מקווה שהרעיון הכללי ברור.

אני לא טוען שאי השוויון בהכרח לא משפיע על כלום, אני כן טוען שיש בעיות הרבה יותר חמורות וברורות כגון אבטלת צעירים ועוני אבסולוטי, והשיח על אי שוויון מתעלם מהם מכיוון שהמטרה האמיתית העומדת מאחוריו היא הצדקתה של אידיאולוגיה מסוימת – ולא קידומה של האנושות למקום טוב יותר. כל אזרח שאינו מעוניין להפגין בעד אינטרסים של מישהו אחר חייב להקדיש את המאמץ המינימאלי הנדרש על מנת להפריד בין תעמולה פוליטית לבין בעיות אמיתיות.

Read Full Post »

ג'וזף סטיגליץ, זוכה פרס נובל לכלכלה, מבקר בחריפות את יעילותו של השוק החופשי מזה כשלושה עשורים. בשנות השמונים פרסם שטיגליץ ביחד עם מספר כלכלנים אחרים שורת מאמרים שתיארו סוג חדש של כשלי שוק, הנכללים כיום תחת השם "אינפורמציה א-סימטרית" (לדוגמה, מודל הלימונים של אקרלוף). במחצית הראשונה של שנות התשעים הוא שירת בממשל קלינטון, שם עסק בנושאים סביבתיים וקידם פילוסופיה כלכלית אשר תמכה במעורבות ממשלתית במקרים של כשלי שוק. בהמשך עבר לתפקיד סגן נשיא בכיר וכלכלן ראשי של הבנק העולמי, והתנסותו שם הובילה אותו לבקר את קרן המטבע העולמית – בעיקר את האופן שבו היא פעלה לטובת האינטרסים של וול-סטריט ונגד האינטרסים של שלל מדינות מתפתחות ברחבי העולם שהיו זקוקות לשירותיה (ראו את ספרו בנושא, "אי נחת בגלובליזציה").

image

ג'וזף שטיגליץ

מאז המשבר של 2008 ניפק שטיגליץ שלל ראיונות, מאמרים ובסופו של דבר גם ספר העוסקים כולם באי-שוויון ההולך וגדל במדינות המערב, מה שהפך אותו ל"כלכלן הרשמי" של תנועת Occupy Wall Street.

שטיגליץ מעוניין לשכנע את הקורא שאי שוויון הוא נושא מרכזי בחשיבותו בעולם הכלכלי, שאי השוויון ההולך ומחריף איננו תוצאה דטרמיניסטית ובלתי ניתנת לשינוי של התקדמות הגלובליזציה והטכנולוגיה, שניתן להפוך את התהליך על ידי מעורבות ממשלתית עמוקה יותר בכלכלה, שעלות צמצומו של אי השוויון איננה גבוהה, ושצמצום אי השוויון יוביל את המדינה לשגשוג כלכלי שיחלחל לכל שכבות האוכלוסיה וישפר את היציבות הפוליטית.

להלן הגרסה המקוצרת של התרשמותי מהספר, עבור הקורא הלא-סבלני:

· הטיעונים לגבי השפעות אי השוויון על הכלכלה ככל הנראה ישכנעו רק את המשוכנעים.

· החלקים היותר חזקים בספר מבחינת ראיות ונתונים הם טיעוניו של שטיגליץ נגד פרוטקציוניזם וקבוצות לחץ, נושאים שלא ברור הקשר בינם לבין אי שוויון (יכולה להיות מדינה שוויונית שבה כמעט כולם עניים וקבוצות לחץ מעטות שולטות בעושר). כלומר, אם הוא היה קורא לספר "מחירן של קבוצות לחץ" במקום "מחירו של אי השוויון" ומשנה את המיקוד שלו בהתאם, אני מאמין שזה היה ספר טוב בהרבה.

· בהמשך לנקודה הקודמת, עקב מלחמתו הבלתי מתפשרת בקבוצות לחץ ופרוטקציוניזם, הייתי שמח אם לשטיגליץ ולכלכלנים אחרים הדומים לו הייתה יותר השפעה על השמאל הישראלי (ביחס לכל מני מנהיגים מקומיים המאמינים שסובסידיות ממשלתיות לחקלאות או לתעשיית הטקסטיל הן עניין חיובי).

· הספר מעט משעמם, שטיגליץ חוזר על עצמו יותר מדי וכותב באופן פחות בהיר מכלכלנים אחרים כגון פול קרוגמן.

ניקח נשימה עמוקה, ונעבור לגירסה המורחבת של הביקורת.

image

שתי הערות על מדדי אי שוויון

אי-שוויון, גבולות ואושר: ניסוי שלושת המדינות

מחקרים פסיכולוגים רבים מראים כי האושר של אנשים הוא יחסי – אנשים שופטים את עצמם ביחס לרמת החיים של אחרים. על כן, טענה נפוצה גורסת כי אי-שוויון חריף במדינה פוגע באושר. טענה זו איננה מדויקת: האושר של אנשים אכן יחסי, אבל הוא יחסי לקבוצת ההתייחסות של כל אדם ואדם. אנשים משווים את עצמם לשכנים, לקרובי משפחה, לחברים ללימודים, ולפי קבוצות ההשוואה האלו נקבע האושר שלהם (כפי שמציינת בדיחה מפורסמת – גבר עשיר הוא גבר שמרוויח יותר מבעלה של אחותה של אשתו). לכן, מדדי אי-שוויון ברמה האגרגטיבית יכולים להטעות, מכיוון שהם תלויים באופן שרירותי בגבולות המדינה.

נניח למשל ששר האוצר של מדינת ישראל מוטרד מאוד מהשפעות אי השוויון על מצב רוחה של גברת ריקי כהן מחדרה. הוא מכנס את פקידי האוצר, ואחד מהם מרים את היד ומעלה הצעה: הוא מזכיר לשר שמרבית היישובים בארץ הם יחסית הומוגניים מבחינה סוציו-אקונומית, ולכן ניתן לחלק את מדינת ישראל לשלוש מדינות נפרדות שגבולותיהן יקבעו בהתאם למצבם הסוציו-אקונומי של היישובים, כך שכל אחת משלושת המדינות תהיה שוויונית למדי. מהלך כזה יקטין במידה ניכרת את אי-השוויון בארצה של ריקי כהן, אבל מה יהיו השפעותיו על האושר שלה? על איכות חייה? על האושר ואיכות חייהם של הבדואים ברהט? אם המערכת הכלכלית של שלושת המדינות תהיה פתוחה ומשותפת לחלוטין (כלומר, הן יתנהגו בפועל כמו מדינה אחת) לא תהיה שום השפעה. בכל מקרה אחר איכות חייה של ריקי כהן תשתפר מכיוון שהיא תגור עכשיו במדינה עשירה יותר, איכות חייהם של הבדואים ברהט תיפגע כי הם יגורו במדינה עניה יותר, והאושר של ריקי כהן ושל הבדואים בהשוואה לקבוצת ההתייחסות שלהם לא ישתנה כי קבוצת ההתייחסות הקרובה לא השתנתה. אז האם הקיטון באי השוויון שיפר את המצב? החריף אותו? לא יצר שום שינוי? פתאום הדברים לא נראים כל כך וודאיים. סביר להניח שהבדואים היו מעדיפים את מדינת ישראל הפחות שוויונית על פני מדינתם החדשה והשוויונית, כפי שערביי ישראל מעדיפים להישאר בארץ ולא להגר לרשות הפלסטינית.

כדי לטעון שנתון כלשהו על אי-שוויון רלוונטי לאושר, צריך להראות שמדובר באי-שוויון בתוך קבוצת ההשוואה הרלוונטית לכל אדם. סטטיסטיקות על אי-שוויון ברמת מדינה אינן רלוונטיות למדידת אושר. גם אם מזכירים מדדי אי-שוויון מדי פעם בתקשורת, רובנו לא חווים באופן יומיומי את פערי ההכנסה שבין הבדואים ברהט לבין שרי אריסון וחבריה, ולא משווים את עצמנו לא לאלו ולא לאלו.

אי-שוויון לעומת עוני אבסולוטי

חשוב להפריד בין שני נושאים: אי-שוויון, ועוני אבסולוטי – עוני שאינו נמדד ביחס למשכורת הממוצעת או החציונית במדינה, אלא באופן אבסולוטי לפי מדד כלשהו של צריכה ורמת חיים (יש גם מדדים שמשלבים חלק יחסי וחלק אבסולוטי, ראו למשל נתונים לגבי ישראל כאן). עניים "אמיתיים" מתקשים לממן לעצמם ולילדיהם מזון, חינוך ובריאות ברמה בסיסית, וההזדמנויות העומדות בפני ילדיהם אינן ההזדמנויות העומדות בפני שאר האוכלוסיה. ישראל היא אולי פחות שוויונית ממקסיקו, אבל במקסיקו בעיית העוני חמורה הרבה יותר. עוני מסוג זה, שלא ניתן להיחלץ ממנו, הוא בעיה חשובה וראוי שכל מדינה תתאמץ להפחיתו (עניין לא פשוט, מכיוון שחלק מהסיבות לעוני הן תרבותיות). אך עוני יחסי, שהוא מדד מקביל לאי שוויון, הוא לא בהכרח שלילי בהגדרה. מרגרט תאצ'ר ניסחה את הטיעון כבר לפני זמן רב: אם גם העניים וגם העשירים מתעשרים, כאשר העשירים מתעשרים יותר, האם יש לנו כאן בעיה אמיתית?

התשובה המיידית של שטיגליץ לכך היא פשוטה: העניים לא מתעשרים (לפחות לא בארצות הברית, לגבי ישראל לא ראיתי נתונים בנידון). המשכורות הריאליות של המחצית התחתונה של האוכלוסייה בארצו הברית נשארו זהות או ירדו בעשורים האחרונים. זאת אכן בעיה, אלא אם העניין נובע מהגירה של עניים ממדינות עולם שלישי או עלייה בשיעורי התעסוקה. אבל החלק השני של הגידול באי-שוויון, הגידול בהכנסות העשירון העליון, אינו מהווה בעיה ברמה העקרונית. הוא מהווה בעיה אך ורק אם העשירון העליון מרוויח יותר על חשבון העניים.

אז כן, ישנם מקרים בארצות הברית של השנים האחרונות שבהם אכן נראה כי העשירון העליון מרוויח כסף על חשבון העניים, ונגיע אליהם בהמשך, אבל הנקודה שלי היא זו: סטטיסטיקות של אי-שוויון אינן רלוונטיות על מנת לענות על השאלות החשובות הנוגעות לצדק, מוסר ואיכות חייהם של העניים.

בהחלט תיתכן מדינה היפותטית עם אי שוויון חריף מאוד שבה כל העשירונים צומחים והעשירים מתעשרים בזכות עבודה יצרנית וחדשנות טכנולוגית שדוחפת את כולם למעלה, ולעומתה מדינה היפותטית שוויונית יחסית שבה חלק נרחב מהאוכלוסיה חי בעוני אמיתי, והעשירים מתעשרים תודות להשתלטות על אוצרות טבע והקמת מונופולים נצלניים. נתונים על אי-שוויון לא ילמדו אותנו על הבעיות האמיתיות של שתי המדינות הללו. בפועל, ארצות הברית לפחות עד שנות השמונים הייתה דומה למדינה ההיפותטית הראשונה שתיארתי (ואולי היא עדיין די דומה לה), בעוד ששלל מדינות עולם שלישי דומות למדינה ההיפותטית השוויונית שתיארתי.

הגורמים לגידול באי השוויון

הגידול באי השוויון כולל שני תהליכים מקבילים: העשירים נעשים עשירים יותר, והעניים נעשים עניים יותר או דורכים במקום. נתחיל מהראשון.

מדוע העשירים נעשים עשירים יותר?

ישנן שתי דרכים עיקריות להתעשר: ליצור משהו מבוקש ולמכור אותו, או לקחת כסף מאחרים. הדרך הראשונה, היצרנית, תורמת לחברה כולה ועומדת בבסיס עיקרון "היד הנעלמה" של אדם סמית'. כאשר אנשים מתעשרים בזכות יכולתם לייצר מוצרים חדשניים, המדינה כולה צומחת למעלה והעושר מחלחל לכל שכבות האוכלוסייה. ניתן אז לומר שהתמריצים האישיים מתיישבים עם מה שטוב לחברה כולה, והיד הנעלמה עובדת כפי שהיא אמורה לעבוד. לעומת זאת, כאשר אנשים מתעשרים בזכות יכולתם לסחוט עושר משכבות אחרות באוכלוסייה, הם לא מייצרים שום צמיחה עבור המדינה, רק מעבירים כסף מצד לצד. לדרך השנייה הזו קוראים כלכלנים Rent Seeking – מונח שמקורו בבעלי אדמות המקבלים "רנטה" עבוד האדמה שלהם מבלי שום צורך לייצר משהו או לעבוד.

image

תמונת אילוסטרציה: אדם עשיר יושב במשרדו וחושב על דרכים לפתח את עסקיו באופן שיתרום הכי הרבה לחברה

במציאות מרבית העשירים שילבו את שתי הדרכים הללו במהלך הקריירה שלהם. למשל, ממציאים רבים מתקופת המהפכה התעשייתית במאה התשע עשרה ניסו לקבל חסות ממשלתית למונופולים על ההמצאות שהם פיתחו, על מנת למנוע תחרות. ההמצאות תרמו לחברה כולה, אך הממציאים סחטו רנטה גבוהה יותר ממה שהיד הנעלמה של אדם סמית' הייתה נותנת להם בעולם אופטימאלי, בו ההון לא יכול לשכנע את השלטון להעניק לו מונופול.

השאלה החשובה היא לגבי המשקל היחסי של שתי הדרכים המובילות להתעשרות בקרב עשירי המדינה. לדעתו של שטיגליץ, עשירי ארצות הברית של היום מאופיינים בעיקר ב- rent seeking ולא בעבודה יצרנית, ולכן הרווחים שלהם מגיעים על חשבון העשירונים התחתונים ולא "מחלחלים למטה".

שטיגליץ מציין שלל דרכים הנכללות תחת הגדרה זו, מרביתן כוללות מעורבות ממשלתית כלשהי: סובסידיות לחקלאים האמריקנים, מכירת מוצרים לממשלה במחיר גבוה ממחיר השוק (שמאפיינת את המגזר הבטחוני האמריקאי ואת חברות התרופות), קניית נכסי מדינה מופרטים במחירים נמוכים, מכסי סחר, מונופולים ועוד. בייחוד מבקר שטיגליץ את אנשי הפיננסים, המהווים חלק ניכר מהאחוזון העליון של בעלי השכר בארצות הברית, שרבים מהם התעשרו תודות לניצול פערי אינפורמציה ולא תודות להשקעות חכמות שניתבו כספים למקומות היצרניים ביותר ותרמו כך לחברה כולה. אחריהם מגיעים אנשי המונופולים וצאצאיהם שמצליחים למנוע תחרות חופשית בסקטור שלהם, מנכ"לים המנצלים ממשל תאגידי בעייתי על מנת למשוך שכר גבוה במיוחד מהחברות אותן הם אמורים לשרת, ועורכי הדין המסבכים דרך קבע את החקיקה ונועצים מקלות בגלגלי השוק החופשי על מנת להיטיב עם לקוחותיהם.

שטיגליץ תוקף פירמות המשתמשות בממשלה על מנת למנוע תחרות מקומית או זרה, כגון הסובסידות בענף האתנול האמריקאי. בתחילה הרעיון של הפקת דלק מתירס נראה מתאים באופן מושלם לכלכלה האמריקנית, והממשלה סבסדה באופן כבד את הפירמות ואת המחקר בתחום. כאשר ברזיל הצליחה להפיק אתנול מקני סוכר באופן יעיל יותר, נאלצה ארצות הברית להטיל עליו מכסי יבוא גבוהים על מנת להגן על היצרנים המקומיים, וגם ארבעים שנים לאחר שהחלה התמיכה הממשלתית בתחום הטכנולוגיה עדיין לא מסוגלת להתחרות בדלקי המאובנים הנפוצים או באתנול המיוצר על ידי ברזיל. רק בשנים האחרונות החלו להפחית את הסובסידות והמכסים שהגנו על תעשיית האתנול. כפי שמציין שטיגליץ, המרוויחים העיקריים מההגנה הזו הן פירמות ענק ולא חוות תירס משפחתיות קטנות (שגם הן מקבלות כמחצית מרווחיהן ישירות מוושינגטון).

השאלה החשובה היא האם משקלם של ה- rent seekers בקרב האחוזונים העליונים, בהשוואה למשקלם של אלו שמייצרים ערך אמיתי, באמת כל כך גבוה. נכון, יש הרבה עורכי דין עשירים בארצות הברית, אך יש גם הרבה מהנדסים ומתכנתים עשירים בעמק הסיליקון שמייצרים ערך עבור החברה כולה, תעשיינים עשירים בענפים תחרותיים שאינם נתמכים על ידי הממשלה, סוחרים עשירים, יוצרים בקולנוע ובטלוויזיה ועוד. אולי ניתן היה לבדוק את השאלה הזו באופן יותר מדויק מבחינה אמפירית, גם אם לעיתים קשה להבחין בין העשירים שעשו את הונם תודות ליצירתיות טכנולוגית ועסקית לבין אלו שחיים על חשבון העשירונים שמתחת להם (היכן הייתם ממקמים את ביל גייטס?). שטיגליץ, בכל אופן, אינו מציג נתונים שעונים על השאלה הזו, ולא מסביר מדוע לדעתו התרחש שינוי במשקל היחסי של שתי הקבוצות בעשורים האחרונים.

מדוע העניים נעשים עניים יותר?

השלב הבא בדיון אודות הגידול באי-שוויון, אחרי שסיימנו עם העשירים שמתעשרים מהר יותר, הוא לשאול מדוע עניי ארצות הברית נעשים עניים יותר ביחס לאחרים.

התשובה של כלכלנים רבים היא "טכנית": מדובר בתופעת לוואי של התהליך הקפיטליסטי, הטכנולוגיה והגלובליזציה. מאז מלחמת העולם השנייה הטכנולוגיה הלכה והשתכללה מבחינת יכולתה להחליף עובדים לא משכילים, ובמסגרת תהליך הגלובליזציה יותר משרות ייצור עברו למדינות שבהן עלות העבודה נמוכה יותר. התהליכים האלו התרחשו גם בארץ, כאשר מפעלי הטקסטיל הגדולים בפריפריה נסגרו במקביל לנסיקה מטאורית במשכורותיהם של מהנדסים ומתכנתים ביחס לשאר האוכלוסייה.

image

תמונת אילוסטרציה: אדם בעל מודעות סביבתית מפותחת מחפש שאריות אוכל בפחי זבל במקום לרכוש אותו ברשתות המנצלות את עובדיהן

שטיגליץ מודע לחשיבות הקפיטליזם והגלובליזציה, ואינו מעוניין להתנגד לתהליכים אלו. הוא טוען כי התהליכים היו נכונים גם לגבי ארצות תעשייתיות מתקדמות אחרות, ובכל זאת שם אי השוויון לא גדל כמו בארצות הברית, תודות להתערבות ממשלתית וכוחם של האיגודים המקצועיים שמיתנו את השפעות הטכנולוגיה והגלובליזציה על אי השוויון. אך אותן ארצות תעשייתיות אחרות ביססו את התקדמותן במידה רבה על ייצוא לארצות הברית המתפתחת במהרה, ולכן לא בטוח שארצות הברית יכלה להרשות לעצמה את מה שהן הרשו לעצמן.

גם כאן, כמו בנושאים אחרים בספר, חסרים לי הנתונים. איפה המחקרים האמפירים המשווים שלל מדינות שונות, ומנסים לאמוד את ההשפעה היחסית של הגורמים השונים לאי-שוויון? אני בטוח שמדובר בנושא קשה למדידה, אבל בכל זאת, אפשר לנסות וסביר שקיימים מחקרים כאלו.

במקום להראות נתונים, שטיגליץ עורך דיון מפורט בנושאים שוליים בהשפעתם על אי השוויון, כגון שכר המנכ"לים או אפלייה נגד מיעוטים. בעוד ששכר המנכ"לים האמריקנים אכן זינק למעלה בעשורים האחרונים ללא שום הצדקה כלכלית, בסופו של דבר יש רק מנכ"ל אחד בכל חברה לעומת עשרות אלפי עובדים. מדובר בדי מעט אנשים, קשה לי להאמין שלשכר שלהם הייתה השפעה מאקרו-כלכלית על עשירונים שלמים באוכלוסיה. באופן דומה, אפלייה נגד מיעוטים ככל הנראה קיימת בארצות הברית ומהווה בעיה, אבל למקרה ששטיגליץ לא שם לב ארצות הברית בחרה לאחרונה נשיא שחור. האפליה הייתה מן הסתם משמעותית הרבה יותר לפני חמישים שנה, כאשר ארצות הברית הייתה שוויונית יותר, ומאז היא רק נמצאת בירידה.

שטיגליץ מודע לכך שטיעוניו חלשים, ולכך שסביר שההתקדמות הטכנולוגית והגלובליזציה הן הגורמים המרכזיים לגידול באי השוויון – ולא תאוות הבצע של העשירים, אפלייה, או פגיעה בוועדי עובדים (זה נכון אגב גם לארה"ב וגם לארץ – ראו דיון יותר מפורט ברשומה הבאה שתפורסם בבלוג). אין כאן איזו שהיא קונספירציה מתוחכמת, אלא בסך הכל שינוי טבעי ולא מכוון באופן שבו עובד העולם. אבל זה שיש שינוי לא אומר שאנחנו חייבים לקבל אותו. שטיגליץ טוען שגם אם זה המקרה, אין שום סיבה שהממשלה לא תתערב על מנת לשנות את מהלך הדברים הטבעי ולהקטין את אי השוויון. הוא טוען שהמחיר של התערבות זו נמוך ביחס למה שגורמים מימין מנסים לטעון, ושהיא אף עשויה לתרום למשק כולו בשלל דרכים עקיפות.

מוביליות חברתית ושוויון הזדמנויות

מוביליות חברתית מודדת את התנועה היחסית של אנשים וילדיהם בין העשירונים השונים באוכלוסיה – האם העשירים והעניים נוטים להתחלף מדי פעם. בחודשים האחרונים אני עוסק הרבה בנושא המוביליות החברתית במסגרת הצעת המחקר לדוקטורט. זהו אחד התחומים שעבורם אני באמת מכיר את הספרות הכלכלית לעומק, וקל לי באופן יחסי לזהות מתי מישהו מנסה להציג רק צד אחד של המטבע – וזה בדיוק מה ששטיגליץ עושה. הוא מתחיל עם טענה לגבי מוביליות חברתית שהיא כל כך מוגזמת עד שהיא נראית כמו איש קש:

“… If America were really a land of opportunity, the life chance of success – of, say, winding up in the top 10 percent – of someone born to a poor or less educated family would be the same as those of someone born to a rich, well-educated, and well-connected family. […] with full equality of opportunity, 20 percent of those in the bottom fifth would see their children in the bottom fifth […] So too, with full equality of opportunity, 20 percent of the bottom will make it all the way to the top fifth”

טענה זו מתעלמת לחלוטין מתורשה גנטית או מהשפעות אחרות של חינוך הורי: אנשים נולדים בתור לוחות חלקים ומושלמים ולכן תחת שוויון הזדמנויות מלא לילד שנולד להורים מהחמישון התחתון יש סיכוי של 20% להגיע לכל אחד מהחמישונים באוכלוסיה. זו כמובן שטות. שלל מחקרים הוכיחו שתורשה גנטית פועלת גם על תכונות אופי ואינטליגנציה, תכונות שנמצאות בקורלציה חזקה עם יכולת להרוויח שכר גבוה (ראו למשל כאן), וגם בלי תורשה גנטית הורים מוכשרים מחנכים את ילדיהם באופן שונה.

שטיגליץ ממשיך וטוען שהמוביליות החברתית בארצות הברית נמצאת בירידה, ושעניין זה מצביע על ירידה בשוויון ההזדמנויות. לגבי החלק הראשון של טענתו, העניין עדיין שנוי במחלוקת: ישנם מחקרים שמצביעים על ירידה וישנם מחקרים שמראים שלא חל שינוי משמעותי בחמישים השנים האחרונות (למשל זה), ושטיגליץ מצטט רק מחקרים ספורים שמצביעים על ירידה (למשל את זה – מחקר זניח יחסית מבחינת השפעתו על הספרות) ועוד מספר מחקרים שלא מדברים בדיוק על מוביליות. לגבי החלק השני של טענתו, לא ניתן להסיק ממחסור במוביליות חברתית על מחסור בשוויון הזדמנויות מכיוון שמוביליות חברתית יכולה לרדת גם מסיבות אחרות – למשל עלייה בתשואה להון אנושי, עלייה באי שוויון בהכנסות (המרחק בין העשירונים גדל ולכן קשה יותר לעלות עשירון), השפעתם של מהגרים ועוד. אין תמיכה אמפירית של ממש לכך שאין שוויון הזדמנויות בארצות הברית והחלום האמריקאי הוא מיתוס, כפי ששטיגליץ טוען שוב ושוב בספרו, ולפי סקרי דעת קהל ששטיגליץ מזכיר הציבור האמריקני אינו מסכים עם הקביעה הזו.

השפעת אי השוויון על המשק

מחקרים

ישנה ספרות נרחבת בכלכלה החוקרת את השפעות אי השוויון על הכלכלה, אך לצערי שטיגליץ מתעלם ממנה כמעט לחלוטין בספרו.

ספרות זו מתחילה עם מחקריו של סיימון קוזניץ ופרסומה של "עקומת קוזניץ", לפיה בתהליך הצמיחה הכלכלית אי השוויון בהתחלה גדל ולאחר מכן קטן. במאמר של רונלד בנבו משנת 1996 ישנה סקירה של הספרות המוקדמת בנושא זה הכוללת טיעונים תיאורטיים שונים. אחד הטיעונים הוא כי ריכוזיות גבוהה מדי של עושר באחוזון העליון פוגעת בגודלו של מעמד הביניים, ביכולת שלו להוות בסיס רחב לצריכה של מוצרים המבוססים על טכנולוגיות מתקדמות, וכך בנטיה של פירמות מקומיות להשקיע בטכנולוגיות כאלו ובצמיחה במשק. טיעון נוסף הוא שלנוכח קיומן של מגבלות על היכולת לקחת הלוואות ללימודים, מדינה שבה ישנם יותר עניים תסבול משיעורי השתתפות נמוכים יותר בהשכלה הגבוהה ומבזבוז הפוטנציאל של צעירים מוכשרים שיכלו לתרום לצמיחת הכלכלה. טיעון מהכיוון הנגדי, המופיע במקורות אחרים, אומר שלאי השוויון יש השפעה חיובית על היזמות במדינה ועל הצמיחה עקב התמריצים שהוא יוצר עבור היזמים. שטיגליץ דווקא מזכיר את הטיעון הזה, וטוען בתגובה כי מחקרים בכלכלה התנהגותית מראים שלתמריצים כספיים יש השפעה חלקית ביותר על אנשים, אך לא ברור עד כמה ניתן להכליל מהמחקרים האלו הנערכים בתנאי מעבדה על מדגם מוגבל של סטודנטים אל המציאות הכלכלית. ישנם מספר מחקרים של עודד גלאור עם עומר מואב, דני צידון ואחרים בנוגע לקשרים המורכבים בין אי שוויון לצמיחה ושינויים טכנולוגים.

חלק מהמחקרים בנושא התמקדו בניסיון למצוא קשר אמפירי בין אי שוויון לבין מדדים שונים, אם כי לרוב קשה להבחין בין קורלציה לסיבתיות. למשל, מחקר של רוברט בארו משנת 2000 מצא שבאופן גלובאלי אין ממש קשר בין אי שוויון לבין קצב הצמיחה. נראה שאי שוויון גבוה פוגע בצמיחה במדינות עניות יחסית ודווקא מעודד את הצמיחה במדינות עשירות יחסית. ממצא זה עולה גם ממחקרים נוספים מאוחרים יותר שבחנו מדינות או אזורים בתוך מדינות (למשל זה).

סקירה נרחבת של הספרות הכלכלית בנושא יכולה להיות מאוד מעניינת, אך היא מעלה תמונה מורכבת שלא תמיד תומכת בטענותיו של שטיגליץ. ייתכן שזו הסיבה שבגללה הוא בחר שלא להציג סקירה כזו, וכך הוא למעשה הפך ספר שיכול להיות מסע אינטלקטואלי מרתק למסמך שהוא יותר ברמה של מאמר דעה עיתונאי ארוך מהרגיל.

אי שוויון והנטייה השולית לצרוך

אחד הטיעונים של שטיגליץ ואחרים לגבי השפעתו של אי השוויון על המשק מתחיל מהעובדה הבאה: העניים מוציאים אחוז גבוה יותר מהכנסתם על צריכה וחוסכים פחות, בהשוואה לעשירים. כלומר, אם תעבירו מיליארד דולרים מביל גייטס למשפחות בעשירון התחתון, תקטינו את החיסכון המצרפי של אזרחי ארצות הברית ותגדילו את הצריכה המצרפית שלהם, מכיוון שגייטס חוסך את מרבית הכסף הזה ולעומתו העניים ישתמשו בו לצריכה.

כשמיצרים מוצרים, הם יכולים ללכת לשלושה מקומות: צריכה, השקעות ויצוא (כאשר צריכה והשקעות יכולים להיעשות על ידי הממשלה או על ידי אנשים פרטיים). לכן, אם נגדיל את אי-השוויון ולא תתרחש במקביל עליה בהשקעות או ביצוא, הצריכה תרד, סך כל הביקושים במדינה ירדו, פירמות יאלצו לייצר פחות, והאבטלה תגדל. לפי שטיגליץ זה לא קרה בעבר מפני שבועת הדוט.קום ואחריה בועת הנדל"ן איזנו את הירידה בצריכה עם גידול בהשקעות, אך עכשיו הבועות הללו התפוצצו, לא נותר שום גורם שיאזן את הירידה בצריכה והאבטלה גדלה. ניסיונות להגדיל את הצריכה הפרטית על ידי קיצוצי מיסים בתקופת הנשיא בוש לא הצליחו מכיוון שקיצוץ המיסים השפיעו בעיקר על העשירים שאינם צורכים הרבה, וניסיונות להגדיל את ההשקעות על ידי ריביות נמוכות יכולות לגרום לבועות. זה משאיר שתי אפשרויות פעולה: הראשונה היא להגדיל את הצריכה וההשקעה הממשלתית, והשנייה היא להקטין את רמת האי-שוויון – אם נעביר כסף מהעשירים לעניים, הצריכה תגדל והאבטלה תקטן (רצוי להדגיש כי בניגוד לדברים שאמר ירון זליכה שטיגליץ אינו מקשר בין הגדלת הצריכה לבין צמיחה בטווח הארוך, אלא רק טוען שהיא תתרום ליציאה מהמשבר הנוכחי המלווה באבטלה גבוהה).

בכל אופן, ישנן שתי בעיות עם הטיעון הזה. הראשונה היא שגם חיסכון הוא חשוב, מפני שהוא משפיע על רמת ההשקעות לעתיד ועל רמת הצמיחה בטווח הארוך. ההתמקדות בצריכה יכולה אולי לעזור בטווח הקצר, אך על חשבון הטווח הארוך. הבעיה השנייה היא המחיר שנדרש לשלם על מנת להקטין את אי השוויון – בעיקר מיסים גבוהים יותר שיפחיתו את הצריכה. גם אם נצא מנקודת הנחה "קיינסיאנית", נראה שעדיף פשוט להגדיל את הוצאות הממשלה על חשבון הגירעון ולהגדיל את הביקושים ישירות, ולא באופן עקיף דרך הפחתת אי השוויון.

בסופו של דבר ישנם טיעונים לכאן ולכאן, ואי אפשר לומר שבשלב הנוכחי קיים קונצנזוס בקרב הכלכלנים לגבי השפעות כלשהן של אי השוויון על הכלכלה. ספרו של שטיגליץ לא מציג כאן תמונה מאוזנת של הידע הקיים, לא תורם טיעונים תיאורטיים חדשים ולא מציג הוכחות אמפיריות משכנעות.

ממשלה

השפעת אי השוויון על שבריריותה של הדמוקרטיה

קשה שלא להסכים עם שטיגליץ כאשר הוא טוען שהעשירים מטים את המערכת הפוליטית לטובתם – תורמים כספים רבים לפוליטיקאים, מונעים מהעניים להצביע בשלל דרכים שונות ומשונות וכו'. למעשה ניתן לומר שהמדינות הומצאו מלכתחילה על מנת להעביר עושר מכלל בני האדם לאליטה מצומצמת כלשהי, ואולי ניתן למצוא עדות לכך בהידרדרות במצבם הבריאותי של מרבית בני האדם לאחר המהפכה החקלאית (בהשוואה למצבם הבריאותי כציידים-לקטים), לפני כעשרת אלפים שנים. לאורך כל ההיסטוריה האנושית ריבוד חברתי הוא מאפיין מרכזי של חברות מפותחות, והמערכת תמיד עבדה לטובתם של מעטים על חשבון הרבים, גם אם המצב השתפר מעט במאה השנים האחרונות.

כאשר אי השוויון גדל, גם כוחם של העשירים להטות את המערכת לטובתם גדל, ויש להם אינטרס חזק יותר לשמור על המצב הקיים. אך אם הם יגזימו בכך הציבור הרחב עלול לאבד את אמונו במערכת. אמון, כפי שכתבתי בעבר, הוא קריטי לשרידותה של כלכלה מתפקדת, והיעדרו יכול לגרום לקריסתה של החברה והכלכלה. באופן זה אי השוויון הופך את הדמוקרטיה לשברירית יותר.

image

תמונת אילוסטרציה: קבוצת אזרחים הצועדים בשקט להנאתם ביום שמש בהיר

הטיעון נשמע הגיוני, אך למעשה זה קצת מוזר לטפל בבעיית ההון-שלטון דרך הקטנת אי-השוויון באוכלוסיה. הרבה יותר קל לטפל בה באופן ישיר, בכלים משפטיים ועל ידי חקיקה שתפחית את השפעת הלוביסטים ושולחיהם על הוועדות, או תסדיר את עניין התרומות למערכות הבחירות. אמנם לחברות מסחריות יש אינטרס חזק להתנגד לחקיקה כזו, אך הן לא כל-יכולות ופוליטיקאים רבים בארץ ובעולם יוזמים מהלכים בכיוון הזה. כמו כן, רצוי להזכיר שיש בעולם לא מעט חברות שהן שוויוניות יותר מארצות הברית וגם שבריריות יותר. גם בפרקים העוסקים במערכת הפוליטית ובדמוקרטיה לא מוצגות עדויות אמפיריות חד משמעיות לכך שאי-השוויון הוא גורם משמעותי המשפיע על יציבותן של מדינות מערביות (בין השאר פשוט מפני שאין לנו מדגם רחב של מדינות מערביות שקרסו).

האם הממשלה חזקה מדי או חלשה מדי?

לאורך הספר כולו מגלה שטיגליץ אמביוולנטיות לגבי חוזקה הרצוי של הממשלה. מצד אחד, בתור בכיר בממשל קלינטון לשעבר אין לו את האמונה המיתית בכוחה של הממשלה לתקן כל עוול חברתי שקיים, והוא מכיר מקרוב את יכולותיו של הממשל לטפח מקורבים ולעודד אי-שוויון. רוב הדוגמאות שהוא נותן ל- rent seeking כוללות התערבות ממשלתית כלשהי לטובתן של חברות מסחריות, על חשבון הציבור הרחב. אך מצד שני, לא קיים שום גורם אחר מלבד הממשלה שיכול "לתקן" את השוק באופן שבו שטיגליץ מעוניין לתקן ולהקטין את אי השוויון, שנובע ברובו מתהליך הגלובלזיציה ומההתקדמות הטכנולוגית.

על מנת ליישב את הסתירה טוען שטיגליץ כי הימין האמריקאי יצר כיום מצב שבו הממשלה חלשה מדי מכדי לטפל באי-שוויון על ידי חלוקה מחדש של המשאבים, אבל חזקה מספיק על מנת להעניק סובסידיות ולהגן על מונופולים של בעלי הקשרים הנכונים. זו טענה די מוזרה – אם נחזק עוד את הממשלה על מנת שזו תוכל להפחית את אי-השוויון, האם זה לא יגדיל גם את מידת יכולתה לעוות את השוק לטובתם של המקורבים למפלגה השלטת?

בסוף הספר מקדיש שטיגליץ פרק שלם לפדרל ריזרב, הבנק המרכזי של ארצות הברית. הוא טוען כי מדיניותו של הפדרל ריזרב תואמת את האינטרסים של וול-סטריט, כאשר הוא מתמקד בעשורים האחרונים יותר מדי ביציבות מחירים ופחות מדי בהפחתת מימדי האבטלה. שטיגליץ ממשיך וטוען שעצמאותו של הבנק המרכזי מהווה בעיה, מכיוון שהוא נדרש לקבל הכרעות ערכיות ולא רק "טכניות", ולכן רצוי להגדיל את השפעתם של הפוליטיקאים עליו.

אני לא מכיר מספיק טוב את הטרייד אוף בין ייצוב המחירים לאבטלה על מנת להעריך את הטיעון שלו כאן, אבל לא ברור לי איך הוא מיישב את הרצון בהגדלת השפעת הפוליטיקאים עם התמיכה הקבועה של פוליטיקאים בסבסודם של מגזרים שונים – תופעה ששטיגליץ מתנגד אליה בחריפות. נראה שבעלי ההון בתעשיות הרלוונטיות תמיד מצליחים למצוא את דרכם למוקדי הכוח, לא משנה אם אלו נמצאים בממשלה או בארגון שאמור להיות עצמאי לכאורה כמו הבנק המרכזי, ולכן זה לא ממש משנה היכן תמקם את מוקדי הכוח.

בסופו של דבר אין שום דרך הגיונית לפתור את הפרדוקס הזה. לא ניתן לטעון שהממשלה גם עושה טוב וגם עושה רע, ולכן המסקנה היא שצריך לחזק אותה עוד יותר. ניתן באותה המידה להסיק מספרו של שטיגליץ שיש דווקא להחליש את ממשלת ארצות הברית, ולהעביר תחומים נוספים מהפוליטיקאים לוועדות של מומחים.

סיכום

ג'וזף שטיגליץ מציג בספרו פחות או יותר את כל הטיעונים הכלכליים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, כולל טיעונים נגד מדיניות הצנע האירופאית ונושאים רבים נוספים שלא הזכרתי ברשומה (שלחלקם אין שום קשר עם מדדי אי שוויון). הוא מציג גם את תגובות הנגד של הימין, ועונה לאותן תגובות. הבעיה המרכזית היא שהוא לא מוכיח שום דבר, וגם לא מנסה להוכיח. הוא מציג טיעון תיאורטי מסוים שמסביר מדוע, למשל, אי השוויון פוגע ביעילות הכלכלה, ואז בפרקים שלאחר מכן כותב "ראינו בפרק הקודם שאי השוויון פוגע ביעילות" – אבל הוא לא באמת הראה את זה, הוא לא הוכיח שום דבר. הוא רק הראה שאי השוויון יכול לפגוע ביעילות (כמובן, אין לי באופן אישי גם שום הוכחות עבור הצד שכנגד). נקודה שלילית נוספת היא שהספר משעמם וחוזר על עצמו, אם כי אני כמובן לא יכול לומר עד כמה דעתי בעניין זה אובייקטיבית.

בסך הכל אני מאמין שבכל הנוגע למחירו של אי השוויון ספרו של שטיגליץ ישכנע בעיקר את המשוכנעים, ואני, מה לעשות, לא מהמשוכנעים. אני בהחלט מסכים שעוני אמיתי וחריף הוא בעיה, אבל עדיין לא ראיתי שום נתון או טענה תיאורטית ששכנעו אותי שמדדי אי שוויון כשלעצמם אומרים משהו חשוב על העולם.

ובכל זאת, הייתי שמח אם לג'וזף שטיגליץ, פול קרוגמן ודומיהם הייתה השפעה משמעותית יותר על השמאל הישראלי, פשוט מכיוון שהם לא טוענים את הטענות שלהם מתוך בורות או אידיאולוגיה קיצונית אלא מתוך ידע, והתנגדותם המפורשת לפרוטקציוניזם ולקבוצות לחץ מכל סוג היא עניין מבורך. אני חושב שאם רק היה ניתן לאחד את הכוחות מימין ומשמאל למאבק בקבוצות הלחץ, תוך התעלמות זמנית מהפערים האידיאולוגים, העולם היה הופך למקום טוב יותר (למעשה, ניתן לומר כי הפערים האידיאולוגים משמשים ככלי בידי קבוצות הלחץ על מנת לפצל את הציבור הרחב).

האם אי השוויון באמת קריטי ליעילות הכלכלה? האם מדיניות המפחיתה את אי השוויון בהכנסות חשובה באותה המידה כמו מדיניות היוצרת צמיחה או מצמצמת את האבטלה? האם ארצות הברית יכולה וצריכה להיראות יותר כמו שבדיה? באופן אישי, הספר לא קידם אותי להבנה עמוקה יותר של התשובות לשאלות האלו.

הערה: לאחרונה הוספתי לבלוג כפתור המאפשר תרומות כספיות. מספר תורמים כבר תרמו, ואני מודה להם על כך. הרשומות בבלוג דורשות השקעה משמעותית של זמן באיסוף נתונים, קריאת מאמרים וספרים, כתיבה ועריכה. אם אתם מאמינים כי התוצאה ראויה, אשמח אם תתרמו לפי ראות עיניכם.

Read Full Post »

בין כל שאיפות האדם המערבי המודרני, השאיפה לשוויון היא ההרסנית ביותר.

השאיפה לשוויון הרסנית מכיוון שהיא מייצרת אויבים. חייב הרי להיות שם מישהו בצד השני של המאזניים, מישהו שבו אנחנו רוצים לפגוע. בעוד ששאיפות כגון חופש, הגשמה עצמית או עושר גשמי מתמקדות פנימה בכיוונו של הפרט, השאיפה לשוויון ממוקדת החוצה, מהפרט אל החברה הסובבת אותו. אדם יכול לממש שאיפות לחופש ועושר גם מבלי לפגוע באחרים, מכיוון שהמשחקים האלו הם לא "משחק סכום אפס", אך שאיפה לשוויון לא ניתן לממש באופן כזה. השאיפה לשוויון מובילה בהכרח לפגיעה באחרים, מעצם מהותה. השואפים הם מן הסתם אנשים שמאמינים שהם בצד השלילי של כף המאזניים, אולי אפילו בצדק, והם מעוניינים לפגוע באחרים או לכפות עליהם משהו על מנת להעלות את עצמם מעט למעלה.

השאיפה לשוויון הרסנית מכיוון שהיא סותרת את הטבע, במובנו הרחב ביותר. הטבע לא יצר אותנו שווים – לא רק במובן הביולוגי, אלא גם במובן הסביבתי. כל אחד מאיתנו נולד עם סט כישורים שהונחלו לו באופן גנטי, בסביבה מסוימת שמסוגלת להעניק לו יתרונות או חסרונות, ולאורך חיינו המזל האקראי פוגע בנו לטובה או לרעה ומשפיע על המיקום שלנו באותו גרף דמיוני של שוויון. בעוד ששאיפות אחרות ניתנות להשגה במידה משביעת רצון, השאיפה לשוויון לעולם לא תגיע לידי מיצוי. לעולם לא יהיה שוויון בנטל, בשום נטל. גם כיום ישנם אנשים שמשרתים בתור קרביים וג'ובניקים, ובתוך הקרביים יש כאלו שמשרתים בנ"מ וכאלו שמשרתים בשריון, ובתוך אלו שמשרתים בשריון יש את אלו שבמקרה נפלו על מלחמה כזו או אחרת שהתרחשה בתקופת שירותם וכאלו שלא, ובלהט הקרב ישנו הפגז שנחת דווקא בנקודה מסוימת ולא בנקודה אחרת… זה לא נגמר, זה לא יגמר. אין שוויון, מעולם לא היה, ולעולם לא יהיה. ושאיפה שאיננה ניתנת למימוש היא הרסנית, מכיוון שהיא מובילה את האוחזים בה למצב קבוע של תסכול.

 

לעולם לא תתרחש במדינת ישראל כפיה של שירות לאומי או צבאי על הערבים והחרדים באופן שיספק את העדר הגועש ונוהם בזעם בימים האחרונים, מאז פירוקה של וועדת פלסנר. זה לא יקרה. במדינת חוק דמוקרטית לא ניתן לכפות על 30% (או יותר, תלוי איך סופרים) מהאוכלוסייה שנתיים-שלוש של עבדות מודרנית על מנת לרצות את ה 70% האחרים. אין מספיק שוטרים, סוהרים, ובתי סוהר על מנת לאכוף משהו בסדר הגודל הזה. חברי הכנסת יודעים את זה, אלופי צה"ל יודעים את זה, השרים יודעים את זה, ובכל זאת כולם ממשיכים עם הקשקשת בניסיון להטות את העדר לטובתם. ומי בראש העדר? השמאל, המניף בידו האחת שלטים בעד הדמוקרטיה, בעד הגנה על מיעוטים ונגד תנאי העסקה פוגעניים של עובדי קבלן, ובידו השנייה אוחז שלטים התומכים בשעבודו של ציבור שלם למערכת בזבזנית ומיותרת בשם עקרונות ילדותיים של נקמנות – תוך התעלמות מכך שיכולים להיות פתרונות אחרים למצב הנוכחי (שהוא בלי ספק לא צודק).

 

התנועה למען שוויון בנטל היא סימפטום. היא הגלגול החדש-ישן של תומכי המחאה החברתית, שהיו הגלגול החדש של המפגינים בעד שחרורו של גלעד שליט. הקבוצות האלו לא בהכרח חופפות מבחינת האנשים החברים בהן, אבל כולן הגיעו מאותו המקום – מהציבור החילוני, המשכיל, השמאלי ברובו, שמרגיש שהמדינה מחליקה לו מתחת לרגליים – ציבור שאני מהווה חלק ממנו. זהו ציבור שמחפש נואשות משהו להיאחז בו, מטרה כלשהי ששווה להפגין עבורה, איזה שהוא קסם שישנה את המאזן הדמוגרפי, משהו שיגיד לנו שהניסיונות שלנו להיאחז במדינה המקוללת הזו אינם פתטיים וחסרי סיכוי. המטרות של שלושת המחאות שהזכרתי היו אוטופיות, כמעט דתיות מבחינת הלהט העיוור המאפיין את נושאי הדגל בשורה הראשונה. הן לא קידמו את מדינת ישראל למקום טוב יותר. השליטיסטים תיעלו את האנרגיות שלהם בכיוונו של חייל שנראה כמו תמצית האשכנזיות החנונית-מבית-טוב, והפכו את שחרורו למטרה המקדשת את כל האמצעים. תומכי המחאה החברתית מתעלים את האנרגיות שלהם בכיוונם של בנימין נתניהו, יובל שטייניץ או כל מני טייקונים, והופכים את הפלתם למטרה המקדשת את כל האמצעים, כאילו שהם הדבר היחיד המפריד בינינו לבין שבדיה. ואנשי השוויון בנטל? הם מתעלים את האנרגיות שלהם בכיוונה של שנאה. ברוב המקרים שנאת חרדים, לעיתים גם שנאת ערבים מוסווית (בכל זאת, הרבה יותר טבעי וקל לשמאלנים לשנוא על בסיס דת מאשר על בסיס אתני).

כתבתי הרבה על חרדים, ולא פעם הואשמתי גם אני בשנאה, שלא בצדק. יש הבדל בין לטפח עניין באוכלוסייה בעלת קצב הגידול הגבוה ביותר בארץ ואולי בעולם, לבין שנאה. אפשר לדבר על תעסוקת חרדים, על התמריצים של בחורי הישיבות, על העבודה בשחור, על ההתנגדות לעולם המודרני ואפילו על אתאיזם מבלי לשנוא את החרדים. אפשר לנסות שלא להכליל, לקרוא קצת דברים שחרדים או חרדים לשעבר כותבים, ולהבין שיש בינם קבוצה גדולה של אנשים שנמצאים בסוג של משבר זהות, בפרשת דרכים. בני אדם הם בני אדם, ותמיד כאשר קבוצה גדלה מספיק ימצאו בתוכה אנשים בעלי חשיבה עצמאית המסוגלים לשאול שאלות ולחפש תשובות. לכן דתות עוברות תהליך קבוע של פיצול לקבוצות יותר חילוניות ויותר אדוקות. אף אחד לא יכול לחזות מה יעשו אותם עשרות אלפי חרדים שאינם מרוצים מהדרך הנוכחית שבה מתנהלת הקבוצה אליה הם משתייכים. אני די בטוח שרובם לא יחזרו בשאלה, אבל אני גם די בטוח שהם ינסו למצוא דרך חדשה המסוגלת לשלב בין אמונותיהם לבין העולם המודרני, כולל עולם התעסוקה המודרני. חברות שיש בהן הרבה צעירים נוטות להיות דינאמיות במידה מפתיעה, לחיוב ולשלילה. החיוב והשלילה תלויים לא רק בהם, אלא גם בנו, באלו שסובבים אותם. אנחנו עדיין הרוב.

את אנשי מאהל הפראיירים כל זה לא מעניין. הם לא רוצים לחיות לצד החרדים, הם רוצים שהחרדים יחזרו בשאלה. הם רוצים לחתוך קצבאות בבת אחת, לכפות פתרונות, לריב, להילחם. תמיד אותם רעיונות דרמטיים, מן סיפור הוליוודי שכזה על מלחמה של טובים כנגד רעים, וכל מה שנותר זה רק למצוא את המנהיג האמיץ שייקח אותנו דרך דם ואש ותימרות עשן אל עבר הארץ המובטחת. חלוקה של העולם לטובים ורעים מובילה לשנאה, ושנאה מובילה לאלימות, ואם אתם לא רואים את האלימות ברגע זה אז תנו לעניינים להתגלגל במדרון הטבעי שבו המדינה הזו נעה לאיטה ותראו לאן נגיע בעוד עשור או שניים (ואני מקווה שלא לפני כן).

אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב פרסמה מאמר הקורא להפגנות בנושא זה. הם מדברים על התנערות המדינה מאזרחיה, ושוכחים שאזרחי המדינה הם אלו בחרו את הממשלה הנוכחית והצביעו ברובם לימין ולמפלגות החרדיות. הם כותבים על הפערים החברתיים הגדלים, ושוכחים שיותר ממחצית העניים במדינת ישראל הם חרדים וערבים, לא סטודנטים באוניברסיטת תל אביב, וחלקם היחסי באוכלוסייה זו רק הולך וגדל. הם מדברים על הסכם בלתי כתוב בינינו לבין המדינה, ושוכחים שגם לקבוצות אחרות באוכלוסייה יש הסכמים כאלו. הם מדברים על שינוי בסדר העדיפויות הלאומי, אבל למעשה הם מעוניינים לכפות על המיעוט סדר עדיפויות של קבוצה שככל הנראה אפילו לא מהווה רוב. כולם מדברים בשמו של העם, אבל העם מדבר בבחירות הכלליות, ובבחירות האחרונות הוא אמר את דברו באופן די ברור.

 

אולי מה שחסר במדינה שלנו זה לא שוויון, אלא חופש?

למה לכפות שוויון בנטל על ידי יצירת נטל נוסף על כתפיהם של אחרים, כאשר אפשר לנסות ולהסיר את הנטל מאלו שנושאים אותו? למה לצאת למלחמה כנגד ציבור שלם שאינו נושא באשמה למצבו? האם מדינת ישראל תצא מהמאבק הזה מחוזקת יותר או חלשה יותר? האם אנחנו בטוחים שאין דרך אחרת להקל את העול? האם אנחנו בטוחים שלא ניתן לצמצם את מצבת כוח האדם של צה"ל ולהעלות את התגמול לאלו שכן משרתים? מדוע לא להפוך את החופש למטרה שגם חרדים, גם חילוניים, וגם ערבים יוכלו להיאבק עבורה יחדיו?

 

ואולי מה שחסר במדינה שלנו זה לא צדק, אלא קצת חוכמה?

אולי הגיע הזמן שנפסיק לחפש לעצמנו אויבים? ייתכן שהנזק שנגרם מהמריבות האלו עולה על התועלת שמשיגות רפורמות כושלות? אולי יש דברים שהם קצת יותר חשובים מאותם שנתיים-שלוש של שירות צבאי, כגון השתתפות בשוק העבודה? אולי הגיע הזמן להפגנות בעד, ולא רק להפגנות נגד? למבט מפוכח אל עבר העתיד? הדמוגרפיה לא הולכת להשתנות. קראתי לא מזמן סטטיסטיקה שעל פיה מרבית התינוקות שנולדים כיום בארץ הם חרדים או ערבים (אבל לא ממקור רשמי, אם מישהו כאן מכיר אחד כזה אשמח לדעת עליו). התינוקות האלו כבר נולדו, הם לא ייעלמו לשום מקום. הליכוד ימשיך לנצח בסקרים, החרדים ימשיכו להתחזק, ומרץ לא תקבל עשרה מנדטים בבחירות הבאות. גם לא באלו שאחריהן.

קצת חוכמה מובילה למסקנה אחת וודאית: אנחנו הולכים להישאר ביחד – שמאלנים, ימנים, ערבים, חרדים, דתיים, חילוניים. החיכוכים לא ייעלמו. אם אנחנו רוצים להמשיך להחזיק את המדינה הזו בחתיכה אחת, אנחנו חייבים למצוא דרך לחיות ביחד, דרך שתיראה צודקת לכל הקבוצות ולא תחייב מלחמות פנימיות אין סופיות. והדרך במדינה מפולגת כל כך היא לא שוויון, אלא חופש – החופש מכפייה, החופש מנטל שקבוצה מסוימת נושאת בו עבור שאר הקבוצות, החופש לחיות כל אחד לפי אמונתו. שוויון מוביל לסטנדרטיזציה, לניסיון להפוך את הקבוצות לדומות יותר אחת לשנייה, לכור ההיתוך המיתולוגי המנסה לשרוף ולטשטש את הזהות שאיתה נולדנו. כאשר הקבוצות מלכתחילה שונות מדי, זה לא עובד, ומוביל להקצנה בכיוון ההפוך. אין ברירה אלא לנסות את הדרך האחרת, הדרך של החופש. אם לא נמיר אותה בשאיפה לחופש, השאיפה לשוויון בנטל עלולה לקרוע לחתיכות את המדינה שבה אנחנו חיים.

 

חם לי.

באמת, חם לי עכשיו. אני משתדל שלא להפעיל את המזגן בגלל חשבון החשמל, והמחשב הנייד שלי התחמם יותר מדי, וחם לי. חם במדינה שלנו. אנשים נוסעים ומפעילים את המזגנים שלהם בעוצמה מקסימאלית ומקללים את הנהגים שלפניהם ואחריהם, אנשים חוזרים עם שקיות מהסופר ברחובות שטופי השמש ומקללים את הטייקונים, אנשים מנסים להוציא כסף מהכספומט ומקללים את שר האוצר ואת הבנקים, אנשים עושים מילואים ביולי-אוגוסט ומקללים את היתושים ואת הזבובים ואת המתנחלים ואת הערבים, אנשים יושבים מיוזעים כמוני מול המחשבים שלהם ומקללים באינטרנט את אלו שחושבים אחרת מהם. לאף אחד אין כוח לחשוב כשחם, הרבה יותר קל לשנוא ולקלל. כך נראה כור ההיתוך שלנו, כך נראית המדינה המפולגת והמסוכסכת ביותר בעולם המערבי. אולי הגיע הזמן להירגע ולהפעיל קצת את המזגן.

 

רשומות קודמות שכתבתי בנושא:

שוב חוזר הניגון – על האשליות שבנוגע לכפיית שירות לאומי על החרדים

על שוויון וחופש

Read Full Post »