Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שחיתות’

עבור כל חברה אנושית, שחיתות היא תחילתו של הסוף. מעבר לדרגה מסוימת, שוחקת השחיתות את האמון באופן כזה שהפעילות הכלכלית הולכת ומאיטה: האזרחים מפסיקים לשלם מיסים כי הם אינם מאמינים שהממשלה פועלת עבורם, היזמים מפסיקים ליזום מכיוון שהם חוששים שמישהו יגנוב את פרי עמלם, האנרגיות מופנות לתככים פוליטיים פנימיים ואנשים טובים עושים כל שביכולתם על מנת להגר לחו"ל. זה קרה במידה כזו או אחרת במדינות קומוניסטיות לשעבר, זה קורה ביוון, זה קורה במדינות עולם שלישי. זה עדיין לא קורה במדינת ישראל.

שחיתות משחקת תפקיד חשוב במערכת הבחירות הנוכחית. רבים מדברים על הון-שלטון, על אביגדור ליברמן, אריה דרעי, אהוד אולמרט ואחרים. אלדד יניב, מתווך לשעבר בין הון לשלטון שעבד עם אהוד ברק, יצר סידרה של סרטים המתארים את עלילותיו במשך השנים, וטוען כי במדינה מתוקנת מה שעשה היה נחשב פלילי. אך הדיון בנושא נוטה לסטות לכיוונים פופוליסטיים, חלק מהנחות היסוד שלו אינן מבוססות, וכלל לא בטוח שהוא ממוקד במטרה הנכונה.

 

מדוע אנשים הופכים לפוליטיקאים?

אנשים לא הופכים לפוליטיקאים כדי למקסם רווחים. אין בכך שום היגיון. בנימין נתניהו, אהוד אולמרט, אביגדור ליברמן, אהוד ברק – כולם אנשים סמכותיים עם קורות חיים מצוינים שיכלו לעבוד בשוק הפרטי, לנהל עסקים ולהרוויח מיליונים, גם ללא שום עבר פוליטי. נכון, פה ושם מופיעים חברי כנסת שככל הנראה לא היו מצליחים להשיג משכורות דומות בשוק הפרטי (סתיו שפיר, איציק שמולי, דני דנון, מירי רגב), אבל אלו לרוב פוליטיקאים דרג ב' שלא הפכו ולא יהפכו לשרים בעלי הכוח לבצע מעשי שחיתות חמורים באמת.

המשיכה לפוליטיקה היא לא המשיכה לכסף, אלא המשיכה לכוח. יש האוהבים לראות את עצמם בחדשות ערוץ 2, אחרים נהנים לשמוע על מבצעים סודיים של צה"ל בוועדת החוץ והביטחון, ויש גם אידיאליסטים אמיתיים, המעוניינים בכוח לשנות את המציאות בהתאם לאידיאולוגיה החביבה עליהם. אבל כוחם של פוליטיקאים הוא מוגבל: מוגבל על ידי חוקים, מוגבל על ידי פוליטיקאים אחרים, מוגבל על ידי כמות הכסף שיש לך על מנת לפרסם את עצמך בפריימריז הפנימיים במפלגה, מוגבל על ידי מידת העניין של התקשורת והציבור, ועוד. כאן נכנסת השחיתות לפעולה: אנשי עסקים מעוניינים בכסף, עיתונאים מעוניינים במידע פנימי, קבוצות לחץ מעוניינות לשמור על ההטבות שקיבלו, פוליטיקאים מעוניינים בכוח, וכך ארבעת הגורמים האלו מתערבבים ביחד והופכים את מדינת ישראל לסוג של רפובליקת בננות מערבית.

טיעון זה מוביל לשתי מסקנות חשובות:

1. גם אידיאליסטים אמיתיים יכולים ללקות בשחיתות. פוליטיקאי שבאמת ובתמים מאמין במטרה חיובית אך אין לו את הכוח להשיג את המטרה הזו, יכול לפנות לגורמים שונים ולעזור להם בדרכים חוקיות יותר או פחות, בתמורה לתמיכתם במטרה. הוא יאמר לעצמו שהמטרה מקדשת את האמצעים.

2. טובות ההנאה לפוליטיקאים הם לא העניין המרכזי. אם כל שאיפותיו של אהוד אולמרט בחיים היו מסתכמות בסיגרים, מעטפות כסף ונסיעות לחו"ל, הוא היה יכול להסתפק בניהול משרד עורכי דין מצליח. הוא לא צריך את בעלי ההון בשביל מעטפות כסף. העניין המרכזי הוא הכוח שגופים כאלו ואחרים מסוגלים להעניק לפוליטיקאים – תרומות לקמפיינים, עזרה בפריימריז הפנימיים, ותקשורת אוהדת.

המיקוד על נהנתנות, הדימוי הזה של הפוליטיקאי המבלה בקזינו עם חשפניות ומעטפות כסף בכיס, פשוט מטעה.

 

שחיתות והחוק

בדרך כלל שחיתות מוגדרת על פי מגבלות החוק. כפי שטוען אלדד יניב בראיון המצוין שלו אל מול גיא רולניק, הבעיה במקרים רבים היא החוק.

אם לתעשיית היהלומים יש פטור ממע"מ, האם זו שחיתות? אם עובדי החברות הממשלתיות מרוויחים שכר הגבוה ב – 36% מעובדים בתפקידים דומים מחוץ לחברות הממשלתיות, האם זו שחיתות? אם מנהל מקרקעי ישראל רוצה לשנות באופן חוקי את ייעודה של קרקע שניתנה לקיבוצים ומושבים למטרות חקלאות, וכך להפוך קבוצה מקורבת לשלטון לאילי נדל"ן, האם זו שחיתות? כל הדוגמאות הנ"ל (ורבות אחרות שניתן למצוא) הן חוקיות למדי, לפחות עד שמישהו פונה לבג"ץ. חברי הכנסת מסוגלים לחוקק חוקים, ואם הם מושחתים אז הם יחוקקו באופן שיגדיר את מעשיהם כחוקיים, במסגרת מגבלות כוחם אל מול הרשות השופטת.

לכן, יש מקום להגדרה רחבה יותר לשחיתות, כגון זו: כל פעילות שמטרתה להעביר כספי או נכסי ציבור מהציבור הרחב אל קבוצה מצומצמת של אנשים, באופן בלתי שקוף וללא שום הצדקה שמקורה במדיניות מוצהרת כלשהי.

כמובן, כאן מתחילים הוויכוחים. האם העברת כספים לחרדים היא שחיתות, או שמא מדיניות פרוגרסיבית מוצהרת שנועדה לעזור לעניים? האם מכסי יבוא על מוצרי חקלאות הם שחיתות, או שמא מדיניות מוצהרת שנועדה לעזור לחקלאים השתלט על שטחים בפריפריה ולהמשיך להתקיים מתוך איזו פנטזיית-יום-דין על עתיד שבו העולם כולו יטיל עלינו מצור הדוק ונגווע ברעב? האם הפטור ממע"מ לעיר אילת הוא שחיתות, או ניסיון כנה של המדינה לעודד את תעשיית התיירות בעיר לאור התחרות מצידה של עקבה? האם סגירת התחבורה הציבורית בשבת היא שחיתות, או שמא מדיניות שנועדה להעניק צביון יהודי למדינה וחופשת סוף שבוע לציבור העובדים?

זאת הבעיה עם כל הגדרה לשחיתות שאיננה תוחמת את השחיתות בגבולות החוק – תמיד ניתן להמציא אד-הוק תירוץ כלשהו למדיניות שישכנע לפחות חלק מ"הטיפשים השימושיים" המהווים אחוז ניכר מהציבור. אבל הפתרון הוא לפחות לנסות לנהל את הוויכוחים האלו באופן ציבורי, ולא לוותר על כל הגדרה רחבה להתמקד רק באותם מקרים מועטים שבהם פוליטיקאי כלשהו באמת עבר על החוק באופן שניתן להוכחה בבתי משפט.

 

הון-שלטון-עיתון

לא מדברים בארץ מספיק על שחיתותם של עיתונאים. לא מדברים, בעיקר מכיוון שאין מי שידבר. לשחיתות בתקשורת יש שני כיוונים.

הכיוון הראשון הוא הצורך בסקופים. כמו פוליטיקאים, גם עיתונאים אינם מעוניינים למקסם רווחים – אם הם היו מעוניינים למקסם רווחים, הם היו לומדים משהו רווחי יותר. הם כן מעוניינים לקדם את מעמדם המקצועי, ולשם כך הם זקוקים למידע פנימי. בעידן האינטרנט כל בלוגר מתחיל יכול להוריד סיכומי ישיבות ממשלה או את חלוקת תקציב המדינה, ועל מנת לשרוד העיתונאים צריכים להביא לציבור הקוראים משהו מעבר לכך, הם זקוקים לסקופים של ממש. היחידים שיכולים לספק להם חומרים מעבר למה שמפורסם בערוצים הרשמיים, הם פוליטיקאים המשתתפים בישיבות מאחורי דלתיים סגורות. אבל לסחורה הזו ישנו מחיר.

הכיוון השני, הוא בעלי ההון השולטים באמצעי התקשורת. משפחת מוזס היא בעלת השליטה בידיעות אחרונות , וארנון מוזס הוא מו"ל העיתון (כאשר אחותו נשואה כמובן לשר סילבן שלום). עיתון מעריב היה בבעלותה של משפחת נמרודי מ – 1992, נמכר ב – 2011 לחברה בשליטתו של נוחי דנקנר, ובספטמבר האחרון נמכר שוב לשלמה בן-צבי. עיתון הארץ נמצא מאז 1935 בבעלות משפחת שוקן, ועיתון "ישראל היום" נוסד על ידי שלדון אדלסון (שהייתה לו בעבר שותפות עם שלמה בן-צבי בהפעלת העיתון "ישראלי"). יוסי מימן ורון לאודר הם בעלי מרבית המניות של ערוץ 10, ולגבי הזכייניות של ערוץ 2 – חברת רשת היא בין השאר בבעלות משפחת עופר ושטראוס-עילית, ועם בעליה של חברת קשת נמנים חיים סבן ומוזי ורטהיים.

לאנשים האלו יש דעות משלהם, יש להם אינטרסים עסקיים משלהם, ויש להם חברים בכל מני מקומות. עד כמה הם משפיעים על העיתונאים העובדים עבורם? איש מחוץ למערכת לא באמת יודע, אם כי לעיתים רחוקות צצות פרשיות הדולפות לעיתונים מתחרים.

שחיתות עיתונאית יכולה להיות מסוכנת יותר מקשרי הון-שלטון סטנדרטיים, פשוט מכיוון שאין מי שיחשוף אותה מלבד עיתונים מתחרים. הכתבים בכל הערוצים והעיתונים הם מיליה חברתית סגורה, ורובם לא יצאו בגלוי נגד חבריהם כל עוד לא התרחשו מקרים קיצוניים במיוחד. וכך, הציבור קורא עיתונים שמהללים פוליטיקאי אחד ומתעלמים מאחר, ומכיוון שהוא לא מודע לרשת הקשרים שמאחורי הקלעים הוא לא יכול לדעת מהי האמת.

בניגוד לסוגים האחרים של השחיתות, דווקא כאן אני אופטימי למדי: האינטרנט והבלוגים כרסמו במעמדה של התקשורת ובמונופול שהיה לה בעבר על הידע ועל היכולת להפיצו, ימשיכו לכרסם עוד יותר בעתיד, ובלי מונופול כזה לא יכולה להיווצר שחיתות. אני מאמין שבעוד מספר עשורים גופי התקשורת הגדולים ייעלמו, ויוחלפו באלפי ערוצים עצמאיים של בלוגרים, פודקאסטים, ותוכניות מצולמות באינטרנט. המוכשרים שבין מפעילי הערוצים האלו יהיו מפורסמים, בעלי מיליוני עוקבים, וירוויחו את לחמם מהמקצוע. סביר שחלקם יהיו גם מושחתים, אבל המספר הגבוה של הערוצים, התחרותיות, וחסמי הכניסה הנמוכים יבטיחו שחיתות ברמה נמוכה הרבה יותר באמצעי התקשורת.

 

הקשר בין השוק לממשלה משחית גם את השוק וגם את הממשלה

האם פוליטיקאים ישראלים נולדו מושחתים? האם אנשי עסקים ישראלים נולדו מושחתים? מדוע נדמה לנו כי השחיתות בארץ גבוהה יותר מהמקובל בארצות מערביות מתקדמות?

הסיבה, כמו תמיד, היא לא האנשים אלא המערכת והתמריצים שהיא מעמידה בפני האנשים. לכן עלינו להילחם בשחיתות ובמקורותיה, לא רק במושחתים.

בארץ ישראל ישנה מעורבות עמוקה של הממשלה בכלכלה וחוסר שקיפות, שילוב המאפשר לפוליטיקאים ופקידים לחלק בשקט מתנות יקרות ערך למקורבים ולמעסיקים לעתיד. הפוטנציאל לשחיתות בארץ הוא גבוה יותר מאשר ברוב המדינות המערביות, וכך הפיתוי העומד בפני פוליטיקאים, פקידים ואנשי עסקים הוא גבוה יותר. במדינות אחרות, אותם אנשי עסקים שבארץ מנסים לשחד פקיד אוצר כלשהו על מנת שיטה הפרטה מתוכננת בכיוונם, היו מעדיפים להשקיע את מאמציהם בתחרות רגילה על איכותם של מוצרים ושירותים. באותו האופן, גם הקשר בין העיתונות לממשלה משחית את שניהם, כאשר החלטות לגבי ערוץ 10 מוטלות לפתחם של פוליטיקאים שהערוץ מסקר באופן קבוע.

על כן, גם אם נפיל פוליטיקאי מושחת כזה או אחר, השחיתות לא תיעלם. היא תיעלם רק כאשר לפוליטיקאים ולפקידים לא יהיו מתנות יקרות ערך שהם יכולים לחלק – כאשר מנהל מקרקעי ישראל לא ישלוט באופן מוחלט כל כך בקרקעות במדינה; כאשר המכסים יהיו נמוכים (ואז יהיה קשה מבחינה ציבורית להעלות אותם בחזרה מכיוון שזה יקפיץ את המחירים); כאשר החוק לעידוד השקעות הון לא יוכל לשמש על מנת לצ'פר תעשיינים שהממשלה חפצה ביקרם; כאשר מערכת המיסוי הישראלית תהיה פשוטה ומינימליסטית, עם כמה שפחות פטורים ויוצאי דופן, וכך הלאה.

אולי חשוב להתייחס במיוחד לנושא ההפרטות: בכל מדינות העולם (כולל מדינות כגון שבדיה וצרפת) ישנה מגמה של הפרטות בשני העשורים האחרונים, ולרוב זה עובד מצוין. ניתן לבצע הפרטות באופן שונה מהאופן שבו הן בוצעו בארץ, למשל על ידי הנפקת החברות בבורסה, וניתן לדאוג לכך שהכשלים שהתרחשו בעבר לא יחזרו על עצמם בעתיד. לפוליטיקאים של היום קל הרבה יותר לסדר ג'ובים למקורבים בחברות ממשלתיות שלא הופרטו כגון מפעל הפיס או מקורות, בהשוואה לחברות שהופרטו כגון בזק או אל-על, וההתנהלות של החברות שהופרטו יותר אחראית מבחינה פיננסית. אם בכל העולם מצליחות מדינות לבצע הפרטות תקינות, אין סיבה שאנחנו לא נצליח. כל עוד לא יבוצעו הפרטות, הפיתוי לשחיתות העומד בפני פוליטיקאים ואנשי עסקים ימשיך להיות גבוה. כמובן, אני לא טוען כאן שצריך להפריט כל חברה ממשלתית; יש לבחון כל הפרטה לגופה, ובאופן כללי אני ממליץ לבחון כיצד התמודדו מדינות מתקדמות בסדר הגודל של ישראל (שוויץ, ניו-זילנד, הולנד, שבדיה) עם הנושאים האלו.

 

לסיכום

לצערי, המפלגה היחידה בכנסת התומכת בניתוק אמיתי בין הממשלה לבין הכלכלה היא "עלה ירוק – המפלגה הליברלית". שאר המפלגות מצהירות על רצונן להילחם כנגד המושחתים, אבל לא כנגד המקור האמיתי לשחיתות, לא כנגד אותה יכולת של הפוליטיקאים להעניק מתנות למקורבים. רובן אפילו לא מכירות בקיומם של כל המושחתים, ומתרכזות רק בקבוצה אחת. למשל, יאיר לפיד מתמקד בעיקר בחרדים, ושלי יחימוביץ' בעיקר בבעלי ההון ובפוליטיקאים מהימין המקושרים אליהם. על אלדד יניב אני באופן אישי מתקשה לסמוך, גם הוא מתמקד במלחמה במושחתים ולא בשחיתות, ואני חושש שלמרות כל הרעש והצלצולים המנוע העיקרי שלו היה ונשאר תאוות כוח חסרת מעצורים.

כל עוד לא ינותק הקשר בין הפוליטיקאים לבין הכלכלה לא תיעלם גם השחיתות במדינת ישראל, ואנחנו, הטיפשים השימושיים, נמשיך לשלם את המחיר.

 

 

Read Full Post »