Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘שכירות’

לפני הרשומה, הייתי רוצה להודות למספר אנשים אשר תרמו לחשבון הבלוג לאחרונה. אני אמנם כותב יותר בפייסבוק מאשר כאן בתקופה האחרונה, אבל אני תמיד מעריך את התרומות שלכם, ומקווה בעתיד שיתפנה לי יותר זמן לכתיבה בבלוג.


ישראל היא אחת המדינות הכי פחות יעילות בעולם המערבי לפי מדדים רבים של רגולציה ובירוקרטיה, תודות להיסטוריה סוציאליסטית, חוסר עניין ציבורי, כוחן של קבוצות לחץ צרות, חקיקה פרטית בהיקף מטורף ותרבות של כסת"ח. אך שוק אחד הצליח איכשהו לחמוק בעשורים האחרונים משאיפותיהם הבלתי נדלות של הפוליטיקאים "להסדיר" כל דבר שזז: שוק הדיור להשכרה. פוליטיקאים אשר זיהו את הנישה החסרה לוחצים בכבדות בשנים האחרונות להעתיק גם בנושא שוק השכירות צעדי מדיניות שגויים שננקטו במדינות אחרות אי שם באמצע המאה הקודמת, ומאז כולם שם מצטערים עליהם. התקשורת, כהרגלה, מציגה תמונה חד צדדית של המצב, כתוצאה מהיעדר הכשרה והבנה כלכלית בקרב כתבי הטלוויזיה והעיתונאים.

בשבועות האחרונים משודרת בערוץ 10 סידרת כתבות של מתן חודורוב בנוגע לרגולציה על שוק השכירות. בכתבות אלו משתמש חודורוב בטריקים רטוריים שונים על מנת להטעות את צופיו, למקד אותם באנקדוטות ולהסיח את דעתם מהעובדות. אולי קיבל חודורוב השראה מדונלד טראמפ ועידן ה"פוסט-אמת" ו"העובדות האלטרנטיביות" שכולנו חיים בו כיום? כאשר הכלכלן עומר מואב תקף את חודורוב על הטעיותיו, השיב חודורוב כי אמנם אין לו השכלה כלכלית רלוונטית, אבל טען כי "המציאות מורכבת יותר" מהטיעונים הנגדיים של הכלכלנים, כי במדינות רבות מתקיימת רגולציה כבדה על שוק השכירות, וכי טענותיו של מואב הן לא יותר מאידיאולוגיה. כפי שכותב עומר, מלבד טיעוני אד-הומינם חודורוב לא התייחס בשום צורה עניינית לטענות הנגדיות. אותן ההאשמות בהטיה אידיאולוגית הופנו גם כלפי, על ידי חבר הכנסת רועי פולקמן, כשכתבתי כאן על הנושא בעבר. ההסתה של הוויכוח למחוזות אידיאולוגיים היא פשוט בריחה מהתמודדות עם העובדות.

האמת היא שבנוגע לרגולציה על שוק השכירות העובדות הן פשוטות מאוד: הרגולציה נכשלה בכל מקום שבו נוסתה, ואין שום מחקר או סקירה רצינית שטוענים ההפך. זה לא אומר שלא ניסו אותה שוב ושוב, בכל מדינה יש פוליטיקאים עם נטיות פופוליסטיות, אבל יש סיבה לכך שכיום בכל מקום מנסים בעיקר להיפטר מרגולציה כזו, וחבל מאוד שאנחנו בישראל בוחרים שלא ללמוד מהניסיון העולמי. חודורוב אינו מתעניין בעובדות האלו או במחקרים, ומעדיף במקום זאת לתאר את המצב הקיים ולראיין בעיקר אנשים שמרוויחים מהרגולציה הזו באופן ישיר, ולכן מן הסתם הם תומכים בה.

אדיר יוסף, כלכלן העובד בחברת ייעוץ, פרסם סטטוס מפורט בדף הפייסבוק שלו "כלכלה מהארץ והעולם" התוקף את טענותיו של חודורוב ומתייחס ספציפית למקרה של הולנד שנסקר בסדרת הכתבות. אדיר הסכים לבקשתי לכתוב מאמר אורח בבלוג עם תיאור רחב יותר של המצב בהולנד. מכאן הבמה שלו, תהנו.


פיקוח מחירים בשוק הדיור הוא פשוט רעיון גרוע. העניין כל כך ברור ומגובה בעובדות, שהוא נחשב "משעמם" במחקר כלכלי ורוב המחקר מצוטט עובדות כבר משנות ה-70 וה-80. כמעט אין מה לחדש בנושא, פרט לתיאור עיוותי שוק כזה או אחר. בניגוד לאופן אותו מציג חודורוב (וקדמו לו סתיו שפיר ורועי פולקמן), לא מדובר בעניין של דעה או ויכוח מקצועי בין צדדים שקולים, אלא על בורות מול עובדות. ישנם בנושא מאות מחקרים ועדויות חד משמעיות מהשטח (שאינם מבוססים על מודל תיאורטי מורכב אלא על תיאור המציאות), ולא ניתן למצוא כלכלנים רציניים שתומכים בפיקוח מחירים בשוק הדיור.

לפי סיכום ספרות משנת 2009 בנושא, המחקר הכלכלי הוא עקבי וחד משמעית רואה פיקוח שכר דירה כיוצר יותר נזקים מתועלת. הנזקים הידועים הם בעיקר תורים ארוכים לדיור, התפתחות שוק שחור, וירידה באיכות וכמות הדירות בשוק בטווח הבינוני והארוך, אפשר לקרוא על כך גם בהרחבה כאן וכאן.

דיון בנושא גורם באופן מיידי לאנשים להתייחס לדוגמאות בשווקים מפותחים בהם קיימת רגולציה על שכר הדירה, אבל העניין מתאר כשל בסיסי בחשיבה על סיבה ותוצאה – האם השווקים מפותחים למרות או בגלל הפיקוח? האם הוא גורם נזק סמוי מן העין? בנוסף, לא תישאל השאלה כיצד הגיעו לרעיון הפיקוח או מדוע נדיר (אם בכלל) שמאמצים אותו במדינה מפותחת בעשורים האחרונים, אלא בעיקר מנהלים משברים קיימים מול קבוצות לחץ.

אז איך הגיעו בכלל לפיקוח מחירים בשוק הדיור במקומות שונים בעולם?

למעשה, כמעט בכל שוק מפותח שבו זה התרחש, זה קרה בעקבות משברים כלכליים. בישראל זה החל בתקופת הצנע של שנות ה-50, בארה"ב במלחמת העולם השנייה, ובמדינות אירופה זה החל בעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה. כתוצאה מהפיקוח נוצרות קבוצות לחץ פוליטיות וכלכליות חזקות מאוד, שביטול החוק יביא לפגיעה משמעותית בסובסידיה שהן מקבלות – ומכאן קשה מאוד לבטל את החוקים והרגולציה שמזינים את עצמם ומתרחבים וגורמים לכשלי שוק נוספים, מחסלים את השכירות בשוק הפרטי, מצמצמים את ההיצע ומרחיבים את הסובסידיות.

למשל, עד היום קיים בישראל חוק הגנת הדייר וישנם דיירים שגרים ב"דמי מפתח" ומשלמים סכום מגוחך לבעלי הדירה. בכל חוזה שכירות סטנדרטי ישנם מספר סעיפים שמנסחים את העובדה שהחוק אינו חל החוזה והדיירים החדשים. שוק הדיור בהולנד, שמהווה דוגמה מרכזית בסדרה של מתן חודורוב ולכן נתמקד בו ברשומה זו, הוא שוק בו הנזק של פיקוח המחירים בולט במיוחד בשוק הדיור ובכלכלה הרחבה.

שוק הדיור בהולנד כמשל

שוק הדיור באמסטרדם הוא כנראה אחד הגרועים שיש במדינות המפותחות. אמנם שכר הדירה המפוקח נמוך, אך כ-15% מהאוכלוסייה בהולנד מוציאה מעל 40% מהכנסתה הפנויה על דיור (ממוצע האיחוד אירופי הוא כ-11%, קישור), מהשיעורים הגבוהים ביותר באירופה, שמרמזים על כך שהפיקוח לא מוריד מחירים. ישנה טענה לפיה ההטבה מגיעה רק לעניים, אך גם טענה זו אינה מדויקת. כ-51% ממשקי הבית העניים בהולנד משלמים שכר דירה גבוה מ-40% מהכנסתם הפנויה, כך שההטבה הזו כנראה אינה מגיעה אליהם באופן מיוחד ומפוזרת באופן די שווה באוכלוסייה.

על פי מחקר של ה-OECD, רגולציה על שכירות כלל לא מפחיתה את מחירי השכירות. בגרף המצורף רואים בציר ה-Y את מחירי השכירות היחסיים ובציר ה-X את מידת הפיקוח על שכר דירה – המתאם שקרוב ל-0 מראה שאין קשר מובהק בין מידת הפיקוח לבין מחירי השכירות, כלומר במדינות בעלות פיקוח הדוק יותר מחירי השכירות לא נוטים להיות נמוכים יותר, בניגוד לאינטואיציה של רוב האנשים.

rent1

OECD

כל הבעיות הידועות בפיקוח שכר דירה מתקיימות גם בהולנד. מדובר בתחזית נכונה ללא יוצא מן הכלל עד כה, שמנבאת שפיקוח אפקטיבי על שכר דירה מתחת למחירי השוק ורגולציה נוקשה בשוק הדיור מפחיתים את המוביליות של עובדים, יוצרים תורים ארוכים ומביאים לצמצום ההיצע.

1. זמן ההמתנה

זמן ההמתנה הממוצע באמסטרדם לדירה הוא 6 שנים. דירות "טובות" מגיעות לתקופות המתנה שהן לעיתים בנות 10 שנים ומעלה. אפילו האתר של עיריית אמסטרדם מציע לשוכרים לגור בדיור פרטי כי ההמתנה לדיור ציבורי תלויה בתנאים נוקשים ולוקחת בין 5-10 שנים.

2. תחזוקה לקויה

כצפוי, כאשר מפחיתים את שכר הדירה מתחת למחיר השוק ומונעים פינוי דיירים קיימים, הפגיעה בתמריצים ארוכי הטווח של בעלי הבתים להשקיע בתחזוקה יורדים. אין מדובר באכזריות, פשוט בהיגיון רציונלי. לדוגמה, ה-OECD מצא שיש קשר בין חוקי הגנה על דיירים לבין גגות דולפים ומחסור בשטח מגורים כפי שכותב הבלוג הזכיר בעבר כאן.

3. תשלום החשבון – על גב הציבור כולו

על חשבון מי אנשים גרים בדיור הציבורי? בעיקר על חשבון משלמי המיסים ההולנדים. בהולנד קיימים תאגידי דיור מקומיים שנהנו בעבר מסבסוד ישיר ועצום שהופסק בשנות ה-90. מיד עם הפסקת המימון הממשלתי הישיר הם הפסיקו לגדול, אך נזקקו למחיקת הלוואות עצומה והעברה של 16.7 מיליארד יורו, 5.5% מהתמ"ג באותה תקופה (שווה ערך ל-82 מיליארד ש"ח בישראל לפי שנת 2015). הממשלה ההולנדית עדיין מסבסדת אותם בדרכים אחרות, כמו דרך רשת ביטחון להלוואות, פטורים במס, קרקעות מוזלות ותמיכות שונות ומשונות.

עם כל (ואולי למרות) התמיכה הזו, לפי האיחוד האירופאי, התאגידים האלה נכשלים גם כיום, וסובלים מליקויים חמורים, התנהלות פיננסית גרועה, ממשל תאגידי בעייתי והם אינם משרתים את המטרות לשמן הוקמו. ההערכה של ה-OECD לגבי סובסידיות סמויות וגלויות מגלמת עלות בגובה של כ-14.25 מיליארד אירו, כ-4,750 יורו בשנה למשק בית. הטבלה הבאה מציגה לכם את העלויות שהוערכו לגבי היקף הסבסוד שניתן למשקי בית בגין הפיקוח על שכר דירה (8 מיליארד יורו בשנה), גביית סכום נמוך ממחיר השוק על דיור ציבורי (4.5 מיליארד יורו בשנה) וסובסידיות ישירות של סיוע בשכר דירה (1.75 מיליארד יורו בשנה.

rent2

OECD

4. חיסול השוק הפרטי

הגידול בדיור הציבורי ובשכירות המפוקחת כמובן חיסלו עם רגולציה הולכת וגדלה את שוק השכירות הפרטי בהולנד, שעמד על 60% בשנת 1947 וירד ל-11% בלבד כיום (דירות "יוקרה" בלבד) .עידוד שוק השכירות הפרטי וצמצום הרגולציה נמצא כיעד רצוי בכל אחד מהמסמכים שנכתבים על שוק הדיור ההולנדי, למשל בסקר הכלכלי לשנת 2016 ממליץ ה-OECD לצמצם את הרגולציה כדי לעודד השקעות ולהגביר את ההיצע של דיור.

5. צמצום המוביליות של עובדים

הנתונים מראים כי המוביליות בשוק העבודה ההולנדי ממוצעים ואף בחלקם טובים מממוצע השוק האירופי, אולם ב-OECD מייחסים זאת בעיקר למבנה וגמישות שוק העבודה, ולא לדיור. מחקר הולנדי מצא שאנשים עוברים עבודה בעקבות הדירה ושינויי ההיצע של הדיור ולא להיפך, נתון הרומז על אי מיצוי הפוטנציאל המלא של שוק העבודה, ומחקר של המועצה האירופית טוען שאנשים אינם רוצים לעבוד יותר שעות רק כדי לא לאבד את הזכאות לדירה מוזלת, כיוון שויתור על הזכאות מהווה למעשה מס שולי בשיעור גבוה מאוד.

כלל הרשויות והגורמים המקצועיים ממליצים על צעדים לשחרור שוק הדיור בהולנד והפסקת ההתערבות המוגזמת שגורמת לנזק בצורה חד משמעית. בדומה לנושאים אחרים, הפוליטיקאים לא מצליחים לעשות שינויים ולתקן את המצב הנוכחי, בגלל קבוצות אינטרס הנהנות מהעיוותים הקיימים. לפי המחקר של האיחוד האירופי ליברליזציה של שוק השכירות היא תנאי הכרחי לשיפור התפקוד של שוק השכירות:

"שוק הדיור בהולנד עוצב על ידי מדיניות התערבות ותמריצים שבמקור יועדה לספק דיור בר השגה ובאיכות טובה למען השכבות החלשות ולעודד בעלות על דיור. טווח ההתערבויות מקיף סובסידיות ישירות ועקיפות ותמריצים פיסקליים, פיקוח על ההיצע דרך הגבלת ייעוד (zoning), פיקוח על שכר דירה, ערבויות ממשלתיות ועידוד הלוואות לדיור ע"י הממשלה. כל הצעדים האלה יחד, היו יקרים ולא יעילים בהשגת המטרות. יותר מכך, הם עיצבו באופן ממוסד תהליך שהביא להצטברות של עיוותים הולכים וגדלים בכלכלה הרחבה, בין היתר בהקצאת הון ומוביליות של עובדים".

סיכום

ההצעה לפקח על שכר דירה ולהגביל את שוק השכירות היא גרועה. לא נמצאו יתרונות כלשהם להתערבות הממשלתית שהתרחשה בכל כך הרבה מדינות ויצרה שוק שחור, חוסר יעילות והוצאות עצומות ומיותרות שפגעו בציבור כולו. אחד המגיבים לסטטוס המקורי בעמוד "כלכלה מהארץ והעולם", אשר גר בעצמו באמסטרדם, כותב כי קשה מאוד להסתדר עם שוק הדיור המקומי. נדרש לחכות כ-15 שנים לדירה טובה, ומי שמשיג דירות מפוקחות לא עוזב אותן, גם אם המשפחה שלו מתרחבת, פשוט מכיוון שזה כל כך משתלם. למשל, הוא מציין בתור דוגמה פרופסורים עשירים הממשיכים להתגורר בדירותיהם המפוקחות, המסובסדות כמובן על ידי כלל הציבור ההולנדי. המדיניות הזו דוחפת את ההולנדים לרכוש לעצמם דירות במקום לשכור אותם.

פיקוח על שכר דירה הוא לא מדיניות פרוגרסיבית התומכת בעניים ובחלשים. אין בסיס אמפירי שמראה שההתערבויות מעבירות כסף מהעשירים לעניים בצורה יעילה ומכוונות לאוכלוסיות חלשות בפועל, והן גורמות נזק רחב היקף לכלכלה כולה. לתומכי מדיניות פרוגרסיבית עדיף לסבסד ישירות אוכלוסיות חלשות באופן תקציבי, ולא דרך הגבלות על שוק הדיור.

ישנן דוגמאות לשווקים נוספים בהם יש נזקים בעקבות הפיקוח, כגון שבדיה בה ישנו תור של 20 שנים לדירה ציבורית, סן פרנסיסקו שבה אלפי דירות ריקות למרות מחסור חמור (כאן מפיו של פול קרוגמן), ברלין שבה מתקיימים למעשה מחירי שוק (מותר להעלות את המחיר עד 10% מהמחיר האזורי) וגם דוגמאות חיוביות לכך שלמעשה חלק מהשווקים המפוקחים הולכים לכיוון ליברליזציה כמו ניו יורק שהיקף הדירות הנמצאות תחת רגולציה הולך ויורד, או פינלנד וצ'כיה בהן שוחרר הפיקוח לגמרי וגדל ההיצע. אין שום דוגמה להישגים חיוביים של רגולציה על דיור להשכרה.

אני מקווה שהנטייה לייבא בעיות שלוקח עשרות שנים להיפטר מהן תלך ותרד בשנים הבאות, אבל אני די פסימי לאור התקשורת מהסוג שמתן חודורוב עושה. הלוואי שהציבור יצליח להתמודד עם המידע המגובה, הרציני והחד משמעי בנושא הזה, כי חשוב להתנגד לו בצורה בלתי רגילה במיוחד לאור העובדה שקבוצות הלחץ לא קיימות בישראל, עדיין. כשהן יקומו כבר יהיה מאוחר מדי.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

חבר הכנסת רועי פולקמן פרסם ב"הארץ" מאמר בנושא פיקוח על שוק השכירות תחת הכותרת "זו אידיאולוגיה, לא כלכלה", במסגרתו הוא מזכיר את המאמר הקודם שלי בנידון ומפרט מדוע הוא מתעקש להתעלם מהניסיון הנצבר במדינות אחרות ולנסות בכל זאת לחוקק חוק גרוע ומיותר.

חבר הכנסת פולקמן לא מתחיל את מאמרו עם תיאור הצעת החוק שלו או המצב הקיים, אלא עם מתקפה על מדע הכלכלה, שלשיטתו עוסק בתפישות עולם ובעמדות אידיאולוגיות "לא פחות מאשר בעובדות" – כל זאת מבלי להתייחס לשום עובדה שציינתי במאמרי ומבלי להביא ולו כלכלן אחד שיתמוך בעמדתו בסוגיה משיקולים אידיאולוגיים (ולא חסרים כלכלנים בישראל משני צידי המפה האידיאולוגית). מעבר מויכוח על עובדות ונתונים לויכוח אידיאולוגי הוא הכלי המרכזי שבו משתמשים פוליטיקאים כאשר הם מעוניינים להוביל מדיניות הסותרת את המסקנות העולות מהעובדות והנתונים, מכיוון שויכוח אידיאולוגי הוא עניין של טעם: אתה אוהב אידיאולוגיה אחת, אני אוהב אידיאולוגיה אחרת, כל האידיאולוגיות לגיטימיות וכולן שוות, וכל אחד יכול להמציא לו איזו אידיאולוגיה שהוא רוצה, בלי שום מגבלות ושום צורך להביט במתרחש בעולם. גם בסוף מאמרו כותב פולקמן כי הוא "בעד חידוד הפערים האידיאולוגים" מתוך כבוד הדדי, ואני בטוח שהוא היה מאוד רוצה להאמין שקיימים פערים כאלו שניתן לחדדם בשלווה מעל איזו כוס תה, אבל האמת היא שאין פערים אידיאולוגים של ממש ביני לבין פולקמן. אחרי הכל, בבחירות האחרונות הצבעתי למפלגה שלו, והרושם שלי הוא שפולקמן הוא אדם מתון ולא מרקסיסט בתחפושת כמו סתיו שפיר, שלי יחימוביץ' או דב חנין.

לאחר הניסיון הראשון שלו להסיט את הויכוח למחוזות לא רלוונטיים, חבר הכנסת פולקמן ממשיך ומספר לנו כי הצעת החוק שלו איננה מתיימרת לטפל במחירים, מה שכמובן נכון, והופך את ההצעה שלו לחסרת משמעות לחלוטין עבור השוכר הישראלי, אך בכל זאת הרגשתי במאמרי הקודם צורך לדבר על האיוולת של הניסיון לשלוט במחירים מכיוון שחברת הכנסת סתיו שפיר ותומכים אחרים של ההצעה מנסים ליצור בציבור את הרושם המעוות כאילו שיש להם את היכולת להבטיח ניסים ונפלאות גם בגזרת המחיר.

ואז פולקמן מגיע לנושא המרכזי לדעתו: היעדר שוק שכירות ארוך טווח בישראל. בנוגע לכך מציג חבר הכנסת פולקמן נתונים חלקיים, וטוען שמדובר בבעיה. בתחילת מאמרו כותב חבר הכנסת פולקמן שיש לו רקע מסוים בכלכלה, ועל כן אין לי ספק שהוא יודע שנתונים אינם מספיקים על מנת לקבל החלטות מדיניות; נדרשת גם תיאוריה הנתמכת בנתונים ומצביעה על קשרים סיבתיים בין נתון אחד למשנהו, בין הצעת המדיניות לבין התוצאה הרצויה, תיאוריה שיכולה לענות על השאלה האם יש כאן בכלל בעיה או שמא מדובר פשוט בהעדפות של הציבור הישראלי, שביחס לתושבי מדינות אחרות מעדיף לרכוש לעצמו דירה ולא לגור בשכירות במשך זמן רב (ואכן שיעור הבעלות על דירות בישראל הוא אחד הגבוהים בעולם). פולקמן לא מספק שום תיאוריה כזו, אולי מכיוון שבחלק מהמדינות שבהן יש שוק שכירות ארוך טווח אין שום פיקוח מהסוג שחבר הכנסת פולקמן מציע, מה ששומט את הקרקע מתחת לטיעוניו. פולקמן לא טורח להסביר לנו מדוע התופעה שהוא מתאר היא אכן בעיה, מהן מקורותיה של התופעה, וכיצד הצעת החוק שלו מסוגלת להתמודד איתה.

"הבעיה שאיתה אנחנו מנסים להתמודד", הוא כותב מיד לאחר מכן, היא ש"השוכר נמצא בעמדת נחיתות אל מול המשכיר". חשבתי לרגע שהבעיה היא היעדר שוק לשכירות לטווח ארוך, אך מסתבר שטעיתי – מחקו נא את הפסקה הקודמת מזכרונכם. הבעיה עכשיו היא עמדת הנחיתות של השוכרים. אכן, כשל שוק, סוגיה מורכבת מאין כמוה שהתייחסתי אליה גם במאמרי הקודם, וקיימת כמובן בכל מקום בעולם. חבר הכנסת פולקמן כותב כי הוא וחבריו בוחנים סל של פתרונות המקובלים במודלים כלכליים שונים, וכי לכל חלופה ישנם יתרונות וחסרונות. אין ספק, עבודתם של המושלים לעולם איננה קלה כמו עבודתם של המבקרים והמושכים בעט, כמוני, שישמחו לבשר לחבר הכנסת פולקמן שלכל חלופותיו ישנו חיסרון אחד בולט: הם לא יפתרו את הבעיה שאיתה הוא רוצה להתמודד (בין אם מדובר בבעיה הנוכחית, או בזו שהוזכרה בפסקה הקודמת). גם כאן חבר הכנסת פולקמן לא כותב לעניין, לא מסביר כיצד סל הפתרונות המקובלים שלו יעזור במשהו לשוכרים הנמצאים בעמדת נחיתות אל מול המשכיר, ולא מגיב לטענות שכתבתי כשפירטתי מדוע המדיניות הזו לא תעזור. לא חסרות בעיות בעולם, אבל האתגר האמיתי הוא להציע מדיניות שיכולה לשפר את החיים עלי אדמות ולא להצביע על בעיות בלתי ניתנות לפיתרון.

לאחר מכן פוצח פולקמן בניסיון שני להסיט את הוויכוח למחוזות אידיאולוגים לא רלוונטיים, ומדגיש שוב, כמו כל אדם שהעובדות המעצבנות אינן טורחות להתייצב לצידו, שזהו לא וויכוח על עובדות אלא בכלל סוגיה אידיאולוגית. וכאן חבר הכנסת פולקמן עובר שוב למתקפה: הוא לובש את שריונו, חובש את הקסדה, עולה על סוסו, מוריד את מגן הפנים, מנמיך את הרומח, מהדק את המגן, ומסתער בכל כוחו כנגד איזה שהוא איש קש רעוע פרי דמיונו, ספק ליברטריאן ספק אנרכיסט, שטוען שלמדינה אסור להתערב בשום צורה ובשום נושא. לאחר שהצליח חבר הכנסת פולקמן להכניע בטיעוניו המהממים את אותו איש קש דמיוני, לקול הערצת הקהל, וזכה בוודאי לנשיקה מהנסיכה, שולף חבר הכנסת פולקמן תיאוריה.

כך כותב חבר הכנסת פולקמן: "אם מתכנן מרכזי יקבע עקרונות להסדרת השוק […] ייתכן שבטווח הקצר ייצאו כמה דירות מהשוק, אבל בטווח הבינוני והארוך השוק יסתדר בשיווי משקל בריא יותר".

אכן, תיאוריה מרתקת. הטווח הבינוני והארוך, שיווי משקל "בריא"… איך אני לא חשבתי על זה? הכל יסתדר בטווח הבינוני והארוך. הדירות שבהן מעוניינים העניים ביותר – אנשים אשר חייבים לגור בתל אביב בכל מחיר, אנשים אשר יבחרו מרצון דירה עם גג דולף למרות "שאט הנפש" שהדבר מעורר בחבר הכנסת פולקמן – הדירות שהאנשים האלו רוצים יחזרו לשוק איכשהו, במטה קסם, בטווח הבינוני והארוך.  או שאולי העניים פתאום יתעשרו להם ויוכלו להרשות לעצמם דירות משופצות?

ישנה סיבה טובה שבגללה כלכלנים כותבים את התיאוריות שלהם בדמות מודלים מתמטיים: המתמטיקה חושפת את ההנחות העומדות בבסיס המודל ומובילות לתוצאותיו, ולא מאפשרת את הלוליינות הלוגית המטעה המאפיינת לעיתים הצגה מילולית של תיאוריות כלכליות. עד שאראה את התיאוריה של פולקמן בתור מודל מתמטי של שיווי משקל מלא, אני מעדיף לחזור ולהתבונן בניסיון שהצטבר במדינות אחרות בעולם.

לסיכום, כותב חבר הכנסת פולקמן כי הכלכלה המודרנית מייצרת כשלי שוק מובנים, וכי לא צריך לפחד מרגולוציה כל עוד היא נעשית בחוכמה ובמידה. לא יכולתי להסכים איתו יותר, ואכן, כמו כל הכלכלנים גם אני בעד רגולציה על שלל תחומים ונושאים. "החוכמה", כותב חבר הכנסת פולקמן, היא "לבחון בלב פתוח ובמוח חוקר את המשמעויות, ולבחור בחלופה העדיפה". האם בחן פולקמן את החלופה הנקראת "לא לעשות כלום"? אני בספק, פוליטיקאים ישראלים מגיעים אליה לעיתים מאוד רחוקות כשמדובר בנושאים כלכליים (אם כי בנושאים מדיניים היא מאוד פופולארית בשנים האחרונות, אני מודה). לבסוף טורח חבר הכנסת פולקמן לציין שהוא בוגר בית הספר לממשל בהארוורד.

ובכן, אני אינני בוגר הארוורד, ואפילו את הדוקטורט שלי באוניברסיטת תל אביב עוד לא סיימתי. אינני חבר כנסת, אין לי עוזרים פרלמנטריים, אינני נדרש לשקול בכובד ראש חלופות מדיניות גרועות בעבור מטרות בלתי ניתנות להשגה ואינני נדרש לדאוג ששמי יופיע בכותרות העיתונים. אך למזלי יש לי מחשב עם חיבור לאינטרנט, ויש לי את אוצר המילים באנגלית המספיק על מנת להקליד מילות חיפוש מתאימות בגוגל ולברר כיצד נראו ניסיונות להתערב בשוק הדירות להשכרה במדינות אחרות, ומה כלכלנים חושבים על הנושא.

ישנם בעולם המון כלכלנים עם המון אידיאולוגיות ודעות, והם חלוקים ביניהם בנושאים רבים, אבל בנוגע להתערבות בשוק הדיור להשכרה נדרש לחפש בפינצטה כדי למצוא תומכים. ראו למשל את שני התרשימים הבאים, המתארים תוצאות סקרים שנערכו בין בכירי הכלכלנים בארצות הברית, הראשון בנוגע לשכר מינימום והשני בנוגע לניסיונות לפקח על שכר הדירה. בנוגע לשכר מינימום הכלכלנים חלוקים ביניהם כמעט באופן שווה מכיוון שהעובדות אינן חד משמעיות, וכך אפשר אולי לטעון שמדובר בויכוח אידיאולוגי. אך בנוגע לפיקוח שכר דירה, לעומת זאת, נראה שישנו קונצנזוס חזק מאוד. שם העובדות הן חד משמעיות.

סקר שכר מינימום

סקר פיקוח שכר דירה

אם חבר הכנסת פולקמן מעוניין באמת לשכנע את הבלתי-משוכנעים ולא רק לתפוס עוד כותרת או שתיים בעיתונות, אשמח אם יואיל בטובו לתאר בפירוט כיצד המדיניות הספציפית שהוא מציע מסוגלת להתמודד עם הבעיות הספציפיות שהוא ציין מבלי להיקלע לכשלים שהתרחשו בכל מדינה אחרת בעולם שבה פוליטיקאים מסוגו של פולקמן, אולי בוגרי הרווארד בעצמם, ניסו לשחק עם פיקוח על שוק השכירות. הסטת הויכוח למחוזות אידיאולוגים איננה טיעון לוגי תקף אלא בריחה מהתמודדות לא נוחה עם עובדות. אם מי שמגיע למערכת הפוליטית "עושה זאת מתוך כוונה להשפיע על מציאות העתיד", כפי שכותב פולקמן, עליו לדעת את מגבלותיו ולהשתמש בעובדות ובניסיון עבר על מנת להסיק לגבי השפעתו על אותה המציאות. זה כמובן הרבה יותר קשה מלחוקק חוקים גרועים ומיותרים.

Read Full Post »