Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘שכר’

נתחיל מהסוף: אם אנחנו, אזרחי מדינת ישראל, מעוניינים לחיות ברמת חיים מערב-אירופאית, אנחנו צריכים להיות עשירים כמו האירופאים. בשנת 2015 לפי נתוני קרן המטבע הבינלאומית הישראלי הממוצע ייצר תוצרת בשווי של כ-35,702 דולרים בשנה, לעומת השוויצרי הממוצע שייצר תוצרת בשווי של 82,178 דולרים, הדנמרקי שייצר תוצרת בשווי של 51,424 דולרים, השבדי עם 48,966 דולרים, וההולנדי עם 44,333 דולרים, אם ננסה להתמקד במדינות בסדר הגודל של ישראל. כאשר משקללים את המספרים האלו לפי כוח הקנייה המקומי ישראל נמצאת באזור המקום ה-35, לצד מדינות כמו ספרד, קפריסין, דרום קוריאה וצ'כיה, ורמת החיים היא בהתאם.

כדי להיות עשירים יותר, עשירים כמו השוויצרים, אנחנו צריכים לצמוח. כמובן, אפשר לשאול האם הצמיחה מיטיבה רק עם העשירים או גם עם העניים, והתשובה היא כמו תמיד "תלוי", אבל זה די ברור שצמיחה אפסית לא מיטיבה עם אף אחד. קודם שתהיה צמיחה, ואחר כך נוכל לדאוג לחלוקת הפירות. בשנת 2014 התוצר לנפש במדינת ישראל צמח בכ-0.6%, בשוויץ ודנמרק הצמיחה הייתה זהה, בשבדיה התוצר לנפש צמח בכ-1.4%, ובהולנד בכ-0.7%. המשמעות היא שאנחנו לא מתקרבים אל המדינות האלו ואל מדינות מערביות אחרות. בהשוואה לעשור הקודם שיעורי הצמיחה בישראל נמצאים בירידה, בין השאר מכיוון שככל הנראה מיצינו את מגמת הגידול בשיעורי התעסוקה שהחלה מאז המשבר של תחילת שנות ה-2000 וביטול הקצבאות.

כדי לצמוח יותר נדרש שיזמים מקומיים יפתחו יותר פירמות חדשות או ירחיבו את הפירמות הקיימות, נדרש שפירמות יעילות יצמחו על חשבונן של פירמות פחות יעילות, שסקטורים שבהם למדינת ישראל יש יתרון יחסי יצמחו על חשבונם של סקטורים מסובסדים, מוגנים ובלתי יעילים, ושיזמים מחו"ל יגיעו על מנת להשקיע כאן. הדברים האלו קורים פה ושם, אבל כרגע הם לא קורים בקצב שיכול לאפשר לנו יום אחד לשפר את מיקומנו היחסי בעולם.

בתקופה האחרונה ממשלת ישראל רק מחריפה את המצב מהבחינה הזו. כחלון פתח את כהונתו עם מספר מהלכים חיוביים, כגון הפחתת המע"מ ומס החברות (אם כי מס החברות בישראל עדיין גבוה יותר ממיסי החברות בכל המדינות האחרות שהזכרתי לפני כן). לאחר מכן הוא ניסה להילחם מעט כנגד החקלאים כדי להוזיל את מוצרי המזון ולפתוח את השוק ליבוא, אבל בסופו של דבר הפך את עורו, נכנע לחקלאים באופן כמעט מלא, והשבוע גם יישר קו עם יחימוביץ' ועמיתיה לשמאל הרדיקאלי והעביר את החוק המגביל את שכר הבכירים בחברות הפיננסיות.

עכשיו, אין לי ספק שחלק מהאנשים שיקראו את הרשומה הזו שונאים בנקאים. בשנאת הבנקאים שלכם אין שום דבר חדש, ואין לה קשר למשבר של 2008. כבר אלפי שנים אנשים שונאים בנקאים, מרבית הדתות הממוסדות ניסו להגביל את מוסד ההלוואות בריבית, וחלק לא קטן מהאנטישמיות שהופנתה כלפי יהודים באירופה נבעה משנאת בנקאים ומלווים בריבית.

אפשר להבין את שנאת הבנקאים. הרעיון של הריבית בתור "מחיר הזמן" אינו טריוויאלי. למען האמת, בזכות מערכת החינוך המופלאה שלנו מרבית האנשים הבוגרים במדינת ישראל, כמו גם במדינות אחרות, לא מבינים בכלל מה זה "בנק". הם חושבים בטעות שבנק הוא מן כספת שכזו שמטרתה לשמור על הכסף שלנו מפני שודדים, ואינם מבינים שבנק הוא בעצם מוסד המתווך בין לווים למלווים, והוא קיים מכיוון שהוא מסוגל לבצע את התיווך הזה באופן יעיל יותר מאשר מפגש ישיר בין שני הצדדים. תודות לחשיבותו של התיווך בין לווים למלווים בנקים הפכו במהירות רבה לנפוצים בכל העולם, הם חיוניים לכלכלה כמו אוויר לנשימה, ובלעדיהם לא יכולה להתרחש שום צמיחה. מדינה מודרנית יכולה להסתדר נפלא בלי חקלאות מקומית, בלי תעשייה בטחונית, אפילו בלי היי-טק, אבל היא תקרוס תוך רגע ללא מערכת פיננסית מתפקדת. ובכל זאת אני נתקל בעיתונות הכלכלית בישראל, בהקשר של הדיונים על החוק, במשפט כמו "הגופים הפיננסיים מנהלים את כספי המשק ואינם מייצרים צמיחה, לעומת החברות הציבוריות, למשל חברת טבע, שכן מייצרות צמיחה". ובכן, טבע לא תצמח לשום מקום ללא הלוואות מהמערכת הפיננסית, שלא לדבר על ישראלים המעוניינים לרכוש דירה עם משכנתא שאיתרע מזלם שלא להיוולד לאבא מולטי-מיליונר.

אבל נעזוב את זה. עדיין אפשר להבין את שנאת הבנקאים, גם אם מבינים מה זה "בנק". במדינות רבות לבנקים יש כוח שוק רב, השפעה על פוליטיקאים, לעיתים הם מהווים קרטל, ישנן בעיות אינפורמציה, ישנו הנושא של "סיכון מוסרי" עבור בנקים "גדולים מדי", ועוד שלל כשלים ועניינים. מעבר לכשלי השוק האלו, רבים טוענים שהשכר של מנהלים בכירים כיום לא משקף את תרומתם לפירמות שבהן הם מועסקים. מחקרים שנערכו בארה"ב מצאו למשל שמנהלים אמריקאים מרוויחים יותר ממנהלים אירופאים בלי קשר לשום מאפיין של החברה שאותה הם מנהלים, גודלה או הצלחתה בשנים האחרונות. מנהלים בשנים האחרונות מרוויחים, יחסית לעובדים אחרים, יותר מאשר מנהלים בעבר הרחוק, למרות שעבודת הניהול לא הפכה לקשה יותר עם השנים. יתכן שזה עניין של תרבות, של כל מני מאבקי כוח בין בעלי מניות למנכ"לים שלהם וכשלי שוק מסוג "בעיית הסוכן" שלא ניכנס אליהם לעומק כאן. בדומה למרבית הכלכלנים אני תומך ברגולציה על המערכת הפיננסית, אין לי התנגדות עקרונית לניסיונות להתערב ביחסים שבין מנכ"לים לבעלי מניות, ואין לי שום כוונה לטעון ששכר המנהלים במערכת הפיננסית מצדיק את תרומתם המופלאה למשק.

אבל החוק להגבלת שכר הבכירים הוא לא סתם עוד רגולציה על המערכת הבנקאית. החוק הזה הוא ברמה אחרת לגמרי.

ראשית כל, והכי חשוב – מדובר במדרון חלקלק. זה הטיעון המרכזי. חברי הכנסת בישראל, למקרה שמישהו לא שם לב, עוסקים ב"מירוץ איכפתיזם אל התחתית": כחלון הוריד את התקרה שהציע לפיד מ-3.5 מיליוני שקלים בשנה ל-2.5 כדי להשיג אותו במירוץ, ושלי יחימוביץ' וזהבה גלאון כבר אמרו שבכוונתן לקדם במושב הקיץ הצעה להרחיב את החוק לכלל החברות הציבוריות, מכיוון שהן לא יכולות להרשות לעצמן להיראות פחות חברתיות מכחלון. לא במקרה החוק עבר בתמיכה מלאה של כל חברי הכנסת, ומי שחושב שהמירוץ המטורף הזה יעצר שם טועה. נכון לעכשיו החוק מגביל את משכורת המנהלים לעד פי 35 ממשכורותיהם של העובדים הזוטרים, אבל מאיפה מגיע המספר הזה, "35"? למה לא עד פי 10? או אולי פי 2? ואולי פשוט נחליט שכולם חייבים להרוויח אותו הדבר? לחברי הכנסת לא אכפת מהתוצאות למשק אבל הם חייבים להשיג את האחרים במירוץ האיכפתיזם כדי להיבחר, והציבור מונע משנאת עשירים ובורות כלכלית, בין השאר באשמת אמצעי התקשורת שממשיכים להכחיש את קיומו של המירוץ ואף לעודד את המתחרים בו.

שנית, החוק הזה הוא ייחודי בעולם. שום מדינה מערבית לא חוקקה שום דבר דומה לזה. אם עד עכשיו היינו הסטארט-אפ ניישן, עכשיו נהיה אותה מדינה יחידה שבה הוחלט להגביל את שכר הבכירים במערכת הפיננסית (ובהמשך אני מניח שגם בשאר המשק), והתדמית שלנו בקרב משקיעים זרים תהיה בהתאם. נחמיה שטרסלר מציין שגם ככה בשנים האחרונות משקיעים זרים אשר יכלו להזריק תחרות לשוק המקומי לא התעניינו במיוחד ברכישת חברות ישראליות כגון תע"ש, מגה, הפניקס או כלל ביטוח, והציבור הישראלי מפסיד מהיעדר התחרות.

שלישית, החוק הזה לא ישיג את התוצאות שהפוליטיקאים חושבים שהוא ישיג. מלכתחילה מספר המנהלים הבכירים הוא די קטן כך שלא תהיה שום השפעה על מדדי אי שוויון אגרגטיביים. "חוק התוצאות הבלתי צפויות" של מדיניות ממשלתית שגויה יעבוד שעות נוספות, כפי שעבד בנוגע ל"חוק הספרים" ונושאים אחרים: פירמות ימצאו דרכים אחרות לתגמל את המנהלים שלהן שיעקפו את החוק, הן ימנעו מלהירשם בבורסה הישראלית שתיפגע קשות, הן יעדיפו להעסיק יותר עובדים בעלי שכר נמוך במיקור חוץ כך שהעובדים האלו לא יספרו ביחס של ה-35, יעדיפו להרחיב מפעלים עתירי עבודה בחו"ל ולא בארץ, יחליפו עובדים בתוכנות אוטומטיות ורובוטים, יעבירו את ההנהלה שלהן לחו"ל, או יפעלו בכל מני דרכים אחרות שקשה לחזות מראש.

חשוב לציין שאם באמת ישנו כשל שוק בנוגע לשכר המנהלים במערכת הפיננסית, אז השכר הוא התוצאה של כשל השוק, לא המקור לכשל. המקור הוא מאזן הכוחות בין בעלי המניות למנהלים הבכירים. תיקון השכר לא יפתור את כשל השוק, כפי שכדור נגד כאבים לא מסוגל לרפא סרטן. שכר המנהלים לא באמת ירד מכיוון שאין כאן שינוי של ממש במאזן הכוחות ביניהם לבין הדירקטוריונים.

לסיכום, לחוק לא תהיה שום השפעה חיובית על המשק, סביר שיהיו לו מספר השפעות שליליות, והכי חשוב – הוא מהווה זרז למירוץ איכפתיזם מטורף אל התחתית שאת סופו קשה לנחש.

תומכי החוק, בכנסת ובעיתונים, לא הגיבו עד כה לאף אחת מהטענות האלו. מבחינתם מדובר בחוק "צודק" מכיוון ששכר המנהלים בחברות הפיננסיות "גבוה מדי", הם חושבים שהחוק מתקן "כשל שוק" למרות שהוא לא מתייחס למערך הכוחות בין בעלי המניות למנכ"לים וגם לא לשום כשל שוק אחר, והם לא רואים שום מדרון חלקלק באופק. במקום לתקוף את טיעוניהם של המתנגדים לחוק הם מעדיפים לתקוף איזה שהוא איש קש הטוען שלממשלה אסור להתערב בשום אופן בשוק, משהו שאף כלכלן רציני לא טען מעולם. הם טוענים שהדיבורים על השקעות זרות הן הפחדה מיותרת כי הנה, תראו, מדי פעם מגיעה לכאן איזו חברה סינית ורוכשת את תנובה או משהו בסגנון, אבל הם לא רואים את כל המשקיעים הזרים שהיו יכולים להגיע לכאן אם המדיניות הכלכלית הייתה מעט יותר רציונאלית, והם לא רואים את הרווחים שיכל לקצור הצרכן הישראלי מהתחרות בין המשקיעים הזרים לבין החברות המקומיות.

לכן חשוב שוב להדגיש: החוק הזה הוא לא חוק גרוע מכיוון שזה "לא הוגן" לפגוע במנהלי הבנקים באיזה שהוא אופן, או מכיוון שאסור לממשלה לנהל רגולציה על המגזר הפיננסי, או מכיוון שאין ריכוזיות במגזר הפיננסי, או מכיוון שיש בעיות חשובות יותר שנדרש לטפל בהן. הוא חוק גרוע מכיוון שהוא מעיד על ניתוק מוחלט של כנסת ישראל מהסנטדרטים של הפופוליזם הנהוגים בשאר הפרלמנטים בעולם המערבי. אין יותר מבוגרים אחראיים בכנסת, אין מי שידאג להמשך צמיחתה של כלכלת ישראל, נשארנו רק עם חבורה של לוחמי צדק מטעם עצמם שחיים בעולם פשטני וילדותי של רעים וטובים, אבירים ודרקונים, ושלל כוונות טובות המובילות לגיהנום.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

תקציר

רשומה זו נועדה להפריך את הטענה הנפוצה בציבור ובתקשורת שלפיה מצבם הכלכלי של מרבית אזרחי מדינת ישראל נמצא במגמת הידרדרות לפי מדדים רבים. בפרק הראשון אני מתאר דוגמה לחוסר האובייקטיביות התקשורתית בנושא ולתוצאותיו, מתאר את הבלבול בין טענות הנוגעות למגמה (ישראל של היום לעומת ישראל בעבר) לבין טענות הנוגעות למצב היחסי (ישראל לעומת מדינות אחרות), ומעלה השערות בנוגע למקור ההטיה התקשורתית בנידון. בפרק 2 אני מסביר מדוע השכר הממוצע והחציוני לא נשחק, ויוקר המחיה נמצא במגמת שיפור. בפרק 3 אני מסביר מדוע אי השוויון ושיעורי העוני נמצאים גם הם במגמת שיפור. בפרק 4 אני מתאר נתונים על צריכה וחובות המתארים גם הם שיפור ברמת החיים של אזרחי ישראל. בפרק 5 אני מזכיר את המגמות החיוביות בנוגע לאבטלה ותעסוקה. בפרק 6 אני מתייחס למחירי הדיור, הנתון היחיד שלא מציג מגמת שיפור בשנים האחרונות. פרק 7 עוסק בקצרה במספר נושאים נוספים: תחזית דירוג האשראי של ישראל, הוצאות הציבור על בריאות וחינוך ושכר המשכילים. פרק 8 מסכם עם שלוש שאלות חשובות: האם ייתכן שההתקדמות ברמת החיים בישראל מהירה אפילו יותר מכפי שתיארתי כאן? מי אחראי למגמות החיוביות? ומה אתם יכולים לעשות בקשר לדברים הכתובים כאן?

אני מתנצל בפני הקוראים המסורים על אורכה של הרשומה, אך כל מאמר קצר יותר בהכרח לא יהיה מקיף מספיק על מנת לענות על כל טיעוני הנגד שאני מכיר משלל וויכוחי עבר בנידון. תודה לאיתי ואסף על ההערות המועילות ועל כך שהכריחו אותי למחוק מהטיוטה הראשונית את מרבית הקללות הגסות.

פרק 1: הקדמה

1.1 חוסר האובייקטיביות ותוצאותיו

להלן קטע הלקוח מהודעה לתקשורת של בנק ישראל:

"תוואי השכר מתחילת העשור הקודם מלמד כי התשובה לשאלה "בכמה עלה השכר?" מושפעת משמעותית מהנקודה שבוחרים להשוות אליה. באיור 1 ניתן לראות כי לצד מגמת גידול ארוכת טווח, השכר הריאלי מתפתח בין שנים בודדות באופן תנודתי, ולכן מדידת השינוי בו בתקופה זו תלויה מאוד בשנת הבסיס. לשם המחשה, משנת 2001 עד 2013 השכר ירד, אולם משנת 2003 הוא דווקא נמצא במגמת עלייה, וזו דומה להתפתחות השכר גם בטווח הארוך יותר."

ועוד משפט מהמשך ההודעה:

"משנת 2001 השכר נטו גדל ב-0.7% לשנה, והשכר ברוטו ב-0.2%-".

מהי הכותרת שהייתם מעניקים להודעה הזו של בנק ישראל?

ובכן, אפשר לחשוב על כל מני כותרות. למשל הכותרת "מדידת השינוי בשכר תלויה בשנת הבסיס", או "משנת 2003 השכר נמצא במגמת עלייה הדומה להתפתחות השכר בטווח הארוך", או פשוט לכתוב שמשנת 2001 השכר גדל בנטו וירד בברוטו.

ובכן, בעיתון דה-מרקר החליטו להעניק לכתבה שסיקרה את ההודעה של בנק ישראל את הכותרת הבאה: "לא גומרים את החודש? השכר הריאלי בישראל ירד ב-0.2% מאז 2001". אם אני זוכר נכון זו גם היתה הכותרת הראשית של המהדורה המודפסת באותו יום. הירידה של 0.2%, שמושפעת כאמור מבחירת השנה (2001 היא בדיוק רגע לפני התפוצצות בועת הדוט-קום ותחילת האינתיפאדה השנייה), איננה מרכזית בשום צורה בהודעה של בנק ישראל, ומה שמשפיע על יכולתו של הציבור "לגמור את החודש" זה השכר נטו, שכאמור, עלה ב-0.7%.

ומה כתבו באותו הנושא ב-Ynet?

"המספרים לא משקרים: השכר בארץ ירד. בנק ישראל קובע חד משמעית: משנת 2001 ועד 2013 ירד השכר הממוצע ב-0.2% – משכר של 9,290 שקל ל-9,051 שקל."

שני עיתונים שונים, בבעלות שונה, עם אג'נדה שונה בנושאים רבים, שבחרו לעוות את ההודעה לתקשורת בדיוק באותו האופן והעניקו כותרת כמעט זהה שנוגדת לחלוטין את רוח ההודעה של בנק ישראל. ולסיכום, גולן פרידנפלד מכלכליסט מעוות גם הוא את רוח ההודעה של בנק ישראל (ראו בסוף למטה), אם כי לפחות לא נותן לה כותרת שקרית.

זו לא דוגמה מקרית.

בשנים האחרונות מריצה התקשורת הכלכלית בישראל קמפיין שמטרתו לשכנע את הציבור שמצבו הכלכלי הולך ומידרדר, למרות שכמעט כל נתון אפשרי מצביע בדיוק בכיוון ההפוך, והקמפיין הזה הולך להתחזק בחודשים הקרובים לקראת הבחירות. אני לא חושב שהקמפיין התקשורתי הזה הוא עניין מתוכנן ומתוזמן מלמעלה; ההשערה האישית שלי היא שמרבית אנשי התקשורת הכלכלית שייכים לשמאל ולכן נוח להם להיתפס לאיזו הנחת בסיס שלפיה המצב מידרדר בתקופה שישנן ממשלות ימין בשלטון, ומכיוון שהם ממוקדים סביב אנקדוטות ורגשות ולא מכירים כל כך את הנתונים הם לא מטילים ספק באותה הנחת בסיס וממשיכים לחזור עליה כאילו היא הייתה אמת. והיא לא.

כך או אחרת, זהו קמפיין שמתנהל בצורה אחידה בכל כלי התקשורת הכלכליים, ויש לו השפעה על הציבור. מדינת ישראל כיום סובלת מאשליה המונית: האמונה שמצבה הכלכלי של המדינה, של עם ישראל, מעמד הביניים, העניים, מה שתרצו, הולך ומידרדר בעשור האחרון. לאחרונה פרסמה הלמ"ס את מדד אמון הצרכנים לחודש נובמבר 2014, המתאר את האופטימיות או הפסימיות של צרכנים בישראל בהשוואה לתקופות קודמות ומדינות אחרות (מספרים שליליים מתארים פסימיות). ראו לדוגמה את הגרף הזה מסוף המסמך:

 

צרכני ישראל הם לא רק שניים ברמת הפסימיות שלהם מבין המדינות המתוארות, הם גם האזרחים היחידים בחלק התחתון של התרשים הזה שחיים במדינה שכמעט כל נתון אפשרי עבורה מעיד על מגמת שיפור עקבית בשנים האחרונות.

כן, שמעתם נכון: הנתונים, שעוד נעסוק בהם בהרחבה, לא מעידים על שום צורה של הידרדרות. צריך לחפור בהם במשך זמן רב ולבצע ניתוחים מורכבים במיוחד כדי למצוא רמזים להידרדרות כלשהי, מלבד העלייה של מחירי הדיור (נגיע גם אליה, אל תדאגו).

זה לא אומר שלא תיתכן הידרדרות בעתיד. בהחלט יכול להיות ששבוע לאחר פרסום הרשומה הזו המשק הישראלי יקלע למשבר כלכלי חסר תקדים. הכל יכול לקרות. אבל האמונה היא שאנחנו כבר בעיצומו של תהליך הידרדרות, וזה פשוט לא נכון.

ישראלים רבים פשוט מסרבים לקבל את הנתונים. הם מתעקשים שהלמ"ס מזייף נתונים למרות שאין לו שום תמריץ לעשות כך ומדובר על שלל נתונים ממקורות שונים, הם טוענים שהנתונים משקרים או מפספסים משהו חשוב – הם פשוט לא מוכנים להסתכל אל המציאות בעיניים, וככל שמציגים בפניהם יותר עדויות כך עולה רמת ההתנגדות, ההכחשה והחשיבה הקונספירטיבית. והם לעולם לא יציגו נתונים סותרים משלהם, כמובן, כי אין כאלו.

זוהי תופעה מדהימה ועצובה שמטילה ספק בעצם יכולתו של הציבור לבחור באופן מושכל את האנשים שינהלו את כלכלת המדינה – פגם משמעותי בליבה של השיטה הדמוקרטית. מאז המחאה החברתית יותר ויותר אנשים מתעניינים בנושאים כלכליים, אך זוהי תופעה מבורכת אך ורק אם אזרחי המדינה מעוניינים להביט בנתונים, לקרוא ולהבין את התמונה המורכבת. אם ניכנע לכל מני אשליות המוניות, ואם נלך כתוצאה מכך אחרי כל מני נביאי שקר שמבטיחים לנו מהלכים כלכליים פופוליסטיים, התוצאה תהיה שלילית. למעשה, התוצאה כבר שלילית.

אך לפני שנגיע לנתונים חשוב להבין את הבלבול המרכזי שיוצר את חוסר ההבנה הזה ואת מקורותיו.

1.2 הבלבול בין מגמה למצב יחסי

בכל פעם שאני מעז לכתוב שהשכר הריאלי בשנים האחרונות עלה ולא ירד, התגובה הראשונה שאני מקבל היא "אז אתה טוען שהכל טוב פה?". מקורה של תגובה זו בכשל לוגי חמור.

לא, אני לא טוען שהכל טוב פה. אלו שתי טענות שונות לחלוטין.

הגרף הבא מציג לדעתי באופן הנכון ביותר את מצבם היחסי של אזרחי מדינת ישראל, יחסית למדינות אחרות. הנתון הוא ההכנסה החציונית למשק בית, בדולרים, כשהיא מותאמת לכוח קנייה (כלומר למחירים בכל מדינה), בשנים 2011-2012 (מקור לנתונים – כאן).

עזבו אתכם מסיפורים על מחירי מילקי והשוואות של שכר ממוצע – הגרף הזה מתחשב במחירי סל שלם של מוצרים ומראה לכם הכנסה חציונית של משק בית. לא אנקדוטות, נתונים מקיפים. יותר טוב מזה לא תקבלו.

אז מה דעתכם על המיקום של ישראל?

אני חושב שאנחנו רחוקים מלמצות את הפוטנציאל שאולי היה לנו פעם, את ההון האנושי שבאמת נמצא כאן. לא רק המיקום היחסי מדאיג, אלא גם ההפרשים המשמעותיים בינינו לבין שורה של מדינות הנמצאות באזור של 25,000 דולרים ולמעלה מכך. סביר שהמיקום שלנו יראה קצת יותר טוב אם נשמיט מהניתוח את החרדים והערבים, אבל גם במדינות אחרות ישנם מהגרים, מגזרים עניים ועבודה בשוק השחור. אנחנו פשוט גרועים, לא יעילים, לא תחרותיים, ועניים יחסית למדינות מערביות אחרות – וזה עוד מבלי להזכיר את אי השוויון הגבוה יחסית שרבים מוטרדים ממנו.

זו דעתי על המצב היחסי של ישראל, המדינה הענייה במערב שתוך 2-3 דורות הצליחה לקחת את האליטה הכלכלית של אירופה וארצות האיסלאם ולהעניק להם הכנסה חציונית שנמצאת אי שם בין ספרד לסלובקיה. פאקינג סלובקיה.

סליחה על הקללות.

איך זה קרה? איך ניתן לתקן את המצב? שאלות מצוינות, אבל לפעם אחרת. אנחנו כאן כדי לדבר על מגמות, לא על הסיבות למצב היחסי, והמצב היחסי הגרוע לא אומר שהמצב האבסולוטי מידרדר. המצב היחסי לא אומר שום דבר על מגמות.

מדינה יכולה להיות במגמת שיפור דרמטית ועדיין להיראות רע בתמונת מצב יחסית, ומדינה יכולה להיראות מצוין בתמונת מצב יחסית כשהיא נמצאת במגמת הידרדרות מדאיגה.

נתוני עבר מעידים על כך שישראל נמצאת באותו מקום יחסי פחות או יותר כבר שנים רבות, ומצבם של אזרחי כל המדינות שברשימה שלמעלה וכמעט כל מדינות העולם הולך ומשתפר בקצב דומה. גם אם אנחנו לא מתקדמים מהר כמו חלק מהמדינות האחרות, זהו דבר שונה לגמרי מהידרדרות אבסולוטית, מ"שחיקת מעמד הביניים" ומכל הסופרלטיבים השקריים שנזרקים פה כלאחר יד ונלקחים על ידי כולם בתור אמת מובנת מאליה. אם מעמד הביניים ישראלי בסך הכל מתקדם פחות מהר ממעמד הביניים השבדי, אין כאן שום שחיקה. שום דבר לא קורס.

1.3 מדוע מטעים אתכם?

אז בואו נחשוב לרגע: למה כל כך הרבה אנשים רוצים שתתבלבלו בין שני הטיעונים לגבי המצב היחסי והמגמה, שתסיקו מכך שהמצב היחסי לא משהו לגבי מגמה של הידרדרות שתכף נראה שהיא איננה קיימת?

ובכן, זו אבחנה חשובה מאוד: אם ישראל נמצאת במצב רע אבל המגמות הן חיוביות אז זה אומר שאי אפשר להאשים את הממשלה הנוכחית או את זו שלפניה במצב הרע.

זהו שורש הבעיה – אין שום דבר מנחם בלהגיד שהחיים כאן גרועים מבלי שתהיה כתובת ברורה שניתן להאשים בכך. אתם שואבים נחמה מכך שאני אומר לכם שלוי אשכול ופנחס ספיר אשמים בכך שרמת החיים כאן כיום נמוכה בהשוואה להולנד? אותי אישית זה לא מנחם במיוחד, שניהם שוכבים עמוק מתחת לאדמה כבר כ-40 שנים.

בדרך כלל כלי התקשורת הישראלים הם לא "כלבי השמירה של הדמוקרטיה", "אור השמש המחטא" או כל עיטור יפה אחר שהם מעניקים לעצמם. לעיתים הם עוסקים בהגנה על קבוצות הלחץ שמממנות אותם או בתמיכה בפוליטיקאים החביבים על בעליהם, ובמקרים אחרים הם מנסים למקסם מכירות, לייקים, שיתופים ותשומת לב לקיומם – ועל מנת לעשות זאת נדרש לנחם את הציבור הרחב, להציג מולו אשמים ברורים שניתן לכוון אליהם את האגרסיות. לשם כך כלי התקשורת חייבים לנסות ולהוכיח שהמצב מידרדר, בכל תחום, גם בתחומים שבהם הוא באמת מידרדר וגם כאשר הוא לא. שלא תבינו אותי לא נכון, ישנם מספר צדיקים בסדום (כגון מירב ארלוזורוב, נחמיה שטרסלר, סבר פלוצקר, ואולי פספסתי עוד), אבל הם מעטים מדי וקולם אינו נשמע.

התגובות שאני מקבל לטיעונים האלו הן לרוב אישיות. מגיבים טוענים שאני מנותק, שאני חי טוב במגדל השן האקדמי, ובגלל זה אני בטוח שכל השאר מתבכיינים לשווא. מעבר לכשל אד-הומינם הטמון בטענות אלו, חשוב לי לציין שהן אינן נכונות: אני לא "חי טוב", אני מכיר אנשים אחרים שלא חיים טוב, ואני בטוח שיכולתי לחיות הרבה יותר טוב לו הייתי נולד במדינה אחרת. אבל אני יודע שמצבי האישי ומצבם של חברי לא רלוונטי לשאלה הכללית יותר הנוגעת לחיים במדינת ישראל; הדבר היחיד שרלוונטי לשאלה הזו הם הנתונים המצרפיים אודות כלל האוכלוסייה.

אם למישהו מקוראי הרשומה ישנה בעיה עם הנתונים שאציג בהמשך, התגובה ההוגנת היא אך ורק הצגתם של נתונים חלופיים או הסבר אפשרי רציני לעיוות משמעותי בנתונים. אנקדוטות הן לחלוטין לא רלוונטיות כאן, וגם הראיון ההוא עם ראש הלמ"ס שתמיד שמים לי בתגובות לא באמת אומר את מה שאנשים טוענים שהוא אומר, כפי שילמד כל אחד שיטרח לקרוא את הראיון ולא רק את הכותרת שגלובס העניקו לדברים. ועוד בקשה: גם אם נורא דחוף לכם לכתוב טוקבק עם הציטוט של בנימין ד'יזראלי (או מארק טווין?) אודות שלושה סוגי שקרים וסטטיסטיקה וכו' – עוד משהו שאני מקבל בקביעות על כל רשומה שבה מופיע גרף שסותר איזו אנקדוטה שמישהו שמע – שימו לב שכבר השתמשתי בה בכותרת הרשומה כך שאתם לא מקוריים. תודה.

שאלת המגמה היא שאלה אמפירית, ונתונים מצרפיים הם הגורם היחיד שיכול לספק תשובה עבורה. אז בואו נעבור לעסוק בהם.

פרק 2: שכר

2.1 שכר ריאלי

שכר ריאלי הוא שכר בניכוי השפעת המחירים. עוד משהו שרבים מתבלבלים בנוגע אליו: תגובה שלפיה "אולי השכר הריאלי עלה, אבל המחירים עלו יותר מהר" היא שגויה לוגית. זה לא יכול לקרות. השכר הריאלי כולל בתוכו התחשבות בשינוי במחירים של סל מוצרים שצרכן ממוצע צורך. ייתכן שהמחיר של מוצר ספציפי, נגיד דירות, עלה יותר מהר מהשכר הריאלי, אבל זה לא יכול לקרות לגבי סל המוצרים כולו, ומחירי הדירות נכנסים לשם בהתאם להשפעותיהם על הוצאות משקי הבית. נדבר על דירות בהמשך.

הטענה הנפוצה בעיתונות הכלכלית בנוגע לשכר הריאלי מדברת על "שחיקה", או במקרה הטוב על סטגנציה. הטענה הזו שגויה לחלוטין, כפי שניתן לראות בהודעת בנק ישראל שאיתה פתחתי את הרשומה – הודעה שלא חידשה דבר לכל מי שהציץ אי פעם בנתונים. חשוב לציין שהתמונה גם איננה וורודה ומופלאה מאין כמוה, השכר הריאלי לא צומח בקצב חסר תקדים, אבל הוא לא נשחק וגם לא נמצא במצב של סטגנציה.

להלן השכר הריאלי למשרות שכיר משנות השבעים ועד היום, לפי מחירי 2004, הנתונים מבנק ישראל:

 

וכך הוא נראה אם אנחנו מתחילים מ 1995:

 

נתחיל ממה שאין פה: אין פה סטגנציה. השכר הריאלי לא קבוע ולא מדשדש ולא נעליים. די לומר את זה בבקשה. סטגנציה זה אומר קו ישר, אופקי וקבוע, בלי עליות וירידות, ואדם צריך ראייה ממש גרועה כדי להסתכל על הגרף הזה ולומר שיש כאן קו אופקי קבוע.

אז מה כן יש פה?

מאז שנות השבעים אנחנו רואים מגמת עלייה די ברורה, פחות או יותר לפי קו ישר, עם תנודות מעל ומתחת לקו הישר בתקופות שונות. בשנות האלפיים אנחנו רואים מספר מגמות: זינוק דרמטי בשכר עד 2001, ירידה חדה, התאוששות עד 2008, עוד ירידה, והתאוששות שממשיכה עד נקודת הזמן הנוכחית. הזינוק של תחילת העשור הקודם נבע במידה רבה מבועת ההיי-טק (שכר ריאלי הוא ממוצע ומושפע משכרם של העשירים), לאחר התפוצצות הבועה ותחילת האינתיפאדה השנייה ישראל נכנסה למשבר כלכלי קשה, שר האוצר דאז בנימין נתניהו התניע שורה של רפורמות מוצדקות, והמשק חזר להתאושש. ההתאוששות הזו נקטעה במשבר של 2008 שהוביל שוב לירידה בשכר עד 2010, ואז חזרנו למגמת עלייה עד היום.

נושא נוסף שנכנס כאן הוא הגידול בשיעורי התעסוקה באותה התקופה: בעקבות הרפורמות של ביבי ישראלים רבים נכנסו למעגל התעסוקה "מלמטה", מה שמושך למטה את הממוצע אבל כמובן שמדובר במגמה חיובית ולא שלילית. ניתן לראות זאת בנתונים הבאים, גם הם מבנק ישראל:

 

זה כל הסיפור. הוא לא פשוט מספיק כדי לדחוס אותו בכותרת, אבל גם לא מסובך מדי.

בכלי התקשורת הישראלים לא יספרו לכם אותו. הם בדרך כלל יספרו לכם שהשכר ירד או נשאר באותו המקום בהשוואה ל- 2001, או ל- 2007.

זה שקר.

הם פשוט בוחרים על הגרף של השכר הריאלי את שתי הנקודות היחידות שמאפשרות לדבר על סטגנציה או על ירידת שכר. זה לא סתם תעלול סטטיסטי, זה שקר גס, מוחלט, נכלולי, פוליטי, שנועד להטעות אתכם. למה לא לבחור את 1998, את 2003 או את 2009? תסתכלו על הגרף. זה פשוט לא נכון. היו משברים, המשק נפגע מהם, אבל אנחנו מתאוששים. השכר במגמת עלייה. אם אתם מתעקשים לרדת על ביבי, שטייניץ או לפיד אז יש מיליון ואחד דברים אחרים שאתם יכולים לבחור מהם, עזבו את השכר הריאלי בשקט. משקרים לכם.

המשמעות של העלייה בשכר הריאלי היא שכוח הקנייה של הישראלי הממוצע, מה שקובע את יוקר המחיה עבורו, הולך ומשתפר. לא מידרדר.

משתפר.

כן, יוקר המחיה.

משתפר.

ושוב פעם אני אומר את זה: מ-ש-ת-פ-ר.

משתפר משתפר משתפר.

אל תקראו עיתונים, תסתכלו בגרף. יש לכם מוח, יש לכם עיניים, תשתמשו בהם. אל תפריטו את המוח שלכם לידיו של עיתונאי או פוליטיקאי שרוצה למכור לכם את עצמו. לפי נתוני הלמ"ס מגמת השיפור בשכר הריאלי לא נעצרת, וממשיכה גם בספטמבר 2014. ושוב, תזכרו את ההשוואה היחסית. גם כוח הקנייה של השבדים, הגרמנים והקוריאנים הולך ומשתפר. אולי הם משתפרים מהר יותר מאיתנו, אבל המצב לא מידרדר.

כאן בד"כ מגיע השלב שבו מגיבים מסוימים קופצים ושואלים מה קורה עם השכר החציוני. בד"כ הם מנחשים שהוא דווקא ירד, כי זה מה "שמרגיש להם נכון" אחרי שמפמפמים להם את שטיפת המוח הזו בתקשורת 24 שעות ביממה. לא יכול להיות הרי שכולם משקרים לנו. אז מה קורה עם השכר החציוני באמת?

ובכן, אותו דבר פחות או יותר.

2.2 שכר חציוני

השכר החציוני הוא השכר שמחצית האוכלוסיה נמצאת מעליו ומחצית נמצאת מתחתיו. באופן עקרוני ייתכן שהמגמות בשכר החציוני יהיו שונות מאלו של השכר הממוצע – אם למשל רק העשירון העליון הולך ומתעשר אז השכר הממוצע יעלה והשכר החציוני לא.

זה לא קורה.

למעשה מה שקורה בשנים האחרונות הוא בדיוק ההפך: לפי נתוני הלמ"ס השכר החציוני עלה בין 2012 ל-2013 ב-3.3%, בעוד שהשכר הממוצע עלה ב-1.4%. אם השכר החציוני עולה מהר יותר מהשכר הממוצע זה אומר שאי השוויון במדינת ישראל קטן, לא גדל, לפחות בשנים האחרונות. כן, שמעתם נכון: קטן. גם כאן שיקרו לכם. נחזור לכך בהמשך.

רבים טוענים בצדק שהשכר החציוני משקף טוב יותר מהשכר הממוצע את מצבה של האוכלוסיה, אך עקב הקושי לחשב אותו הלמ"ס מפרסמים הרבה פחות נתונים אודותיו. אני מקווה שהגופים האחראיים על המדידה יתחילו להפנים את חשיבותו ושנתונים אודותיו יפורסמו באופן יותר מסודר, כולל נתונים היסטוריים ברי השוואה. עד שזה יקרה לא הייתה לי ברירה אלא לחשב אותו בעצמי.

כדי לבחון מגמות ארוכות טווח חישבתי את השכר החציוני בעזרת סקרי ההכנסות של הלמ"ס מהשנים 1990 – 2010, כאשר על מנת לקבל שכר חציוני ריאלי המנקה שינויי מחירים הנתונים מוצגים לפי מחירי שנת 1993. במקום לחשב רק את השכר החציוני חילקתי בכל שנה את האוכלוסיה לעשירונים, וחישבתי למעשה את הגבולות בין העשירונים בכל שנה (השכר החציוני זה הגבול בין העשירון הרביעי לחמישי, הקו האמצעי האפור בתרשים). הנתונים הם לשכר חודשי לשנת 1993, ללא התחשבות בשעות העבודה בחודש. התוצאה נראית פחות או יותר כמו התרשים של השכר הממוצע, אם כי הגרף נקטע ב-2010.

 

הקווים בתרשים נראים שטוחים למדי, אבל יש כאן אשליה הנובעת מכך שהעשירון העליון נמצא גבוה מעליהם. למשל, להלן התרשים רק עבור שלושת העשירונים התחתונים.

 

כפי שניתן לראות, בכל רמות השכר מסתמנת מגמה כללית ומתונה של עליה בשנות האלפיים, מלבד אולי עבור העשירון התחתון, וגם הוא עלה בהשוואה לשנות התשעים. לפחות עד תחילת שנות האלפיים, העלייה תלולה יותר עבור העשירים יותר. חשוב להזכיר כאן שוב את הגידול בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה, שהכניס הרבה מובטלים לשעבר לעשירונים התחתונים ופעל להורדת ממוצע השכר בהם ולכן השפיע על העשירון התחתון.

כך או אחרת, אתם שמים לב מה אין בכל הגרפים האלו?

נכון, אין מגמת ירידה לאורך זמן.

כשהפקתי אותם לראשונה חשבתי שהם בעיקר משעממים. זה אומר שגם השכר החציוני לא נשחק, רמת החיים החציונית לא נפגעה, וגם לא רמת החיים של שום עשירון. המצב לא מידרדר. מכיוון שהשכר החציוני בסך הכל נע לפי המגמות של השכר הריאלי עד 2010 סביר להניח שהוא ממשיך כך גם בשנים האחרונות, ועולה בהתאם לעליית השכר הריאלי. מהלמ"ס מצאתי רק את הנתונים של 2013-2012 שהצגתי לפני כן, שמצביעים גם הם על עלייה.

אם נסכם, אז השכר הריאלי המייצג את כוח הקנייה של הישראלי הממוצע או החציוני הולך ומשתפר, ואין שום נתון אודות השכר הממוצע או החציוני שמעיד ההפך. זה לא אומר שזול פה, זה לא אומר שטוב פה, זה רק אומר שרמת החיים כיום יותר טובה ממה שהיא הייתה בעבר, שיוקר המחיה נמצא במגמת שיפור מתמידה כבר שני עשורים.

נעבור למדדים הבאים.

פרק 3: אי שוויון ועוני

בהשוואה בין לאומית מדינת ישראל היא אחת המדינות המערביות הכי פחות שוויוניות בעולם – אם כי זה תלוי בדיוק כיצד מודדים אי שוויון, וכפי שניתן לראות בקישור ישנם מדדי אי שוויון שבהם ישראל דווקא לא בולטת לרעה. בכל אופן, גם כאן המגמות הן חיוביות – אבל בעיקר בחמש השנים האחרונות. בניגוד לשכר, בהשוואה לשנות התשעים מרבית מדדי אי השוויון והעוני כן מציגים מגמת הידרדרות, אבל היא נעצרה לפני מספר שנים ומאז ישנה מגמת שיפור או סטגנציה.

להלן מדד ג'יני לפני ואחרי מיסים, כפי שחושב במחקר של מרכז טאוב:

התמונה כאן לא ברורה כמו במקרה של השכר. אי השוויון בברוטו נמצא במגמת ירידה ברורה עוד מאז תחילת העשור הקודם, אך המגמה של אי השוויון בנטו קצת פחות ברורה (בגלל הקצבאות והמיסים שירדו בעשור הקודם). בכל אופן, כפי שנכתב בדוח של מרכז טאוב, בשנים שחלפו מאז 2002 פחת אי השוויון לרמות שהוא היה בהן בשנות התשעים. ואם כבר אנחנו עוסקים בדוח של מרכז טאוב, להלן תרשים נוסף:

 

כפי שניתן לראות, ישראל תמיד הייתה לא-שוויונית יחסית למדינות אחרות, לפחות מבחינת מדד ג'יני. זו איננה תופעה חדשה הנובעת מעלייתן של מפלגות מסוימות לשלטון. בדומה לשכר החציוני והממוצע, אנחנו פחות או יותר שומרים על מיקומנו בעולם כבר זמן רב.

הלמ"ס החל למדוד באופן קבוע את מדד ג'יני רק בזמן האחרון, ולפי הודעה לתקשורת שפורסמה לא מזמן המדד ממשיך במגמת ירידה עד 2013. עוד ניתן לראות בהודעה נתונים לגבי התחלקות ההכנסות בין העשירונים בין השנים 1997 – 2013, שנותרה פחות או יותר אותו דבר.

נעבור למדדי עוני. להלן נתונים אודות שיעור משקי הבית החיים מתחת לקו העוני, שוב מהדוח של מרכז טאוב:

בנוגע לנתוני העוני אין מגמת ירידה, אך גם אין מגמת עלייה ברורה. נראה ששיעורי העוני לפני מיסים ותשלומי העברה היו פחות או יותר קבועים בעשרים השנים האחרונות עם תקופה גבוהה יותר בתחילת שנות האלפיים, ושיעורי העוני אחרי מיסים ותשלומי העברה קפצו ב-2005 ומאז שומרים על יציבות. בחלוקה לפי אוכלוסיות ניתן לראות את ההבדלים במגמות בין החרדים, הערבים, ויהודים שאינם חרדים בנושא זה:

נראה שללא הגידול החד בקרב אוכלוסיות החרדים והערבים שיעורי העוני היו במגמת ירידה. אבל חשוב להזכיר כאן שוב את התמונה היחסית: גם ללא חרדים וערבים במדינת ישראל יש שיעורי עוני גבוהים יחסית למדינות מערביות אחרות. אין לי שום כוונה להכחיש זאת כאן.

עד כה הראינו נתונים מהלמ"ס ומרכז טאוב, אך הם לא הארגונים היחידים שעוסקים במדידת עוני ופערים. המוסד לביטוח לאומי פרסם את הדוח האחרון שלו לפני כשנה, לגבי שנת 2012. להלן חלק מהממצאים בדוח:

  • השכר בקרב עובדים עניים עלה יותר מקצב עליית השכר הממוצע במשק.
  • תחולת העוני הכללית נותרה בשנת 2012 ברמה דומה לזו שמאפיינת את התקופה משנת 2004 ועד 2011.
  • בשנת 2012 חלה התמתנות מסוימת בתחולת העוני בהשוואה ל-2011.
  • מדד ג'יני לאי-שוויון ירד בשנת 2012 בהשוואה לשנה קודמת, גם בנטו וגם בברוטו.
  • בהשוואה לנתוני ה-OECD מצבה של מדינת ישראל השתפר במעט בראייה בינלאומית.

להלן שורה של מדדים שחישבו אנשי הביטוח הלאומי עבור השנים 1999-2012:

 

נראה שמרבית המדדים מגיעים לנקודת השיא שלהם באזור 2009 (המשבר הכלכלי העולמי שגרר גלי פיטורים בכל העולם) ומאז נמצאים במגמת ירידה. האם הירידה נמשכה גם בשנתיים האחרונות? אני מניח שנצטרך לחכות לדוחות הבאים על מנת לראות זאת.

אם נסכם, ניתן לומר די בביטחון שהמגמות בנושא עוני ואי שוויון הן חיוביות לפחות בחמש השנים האחרונות אם לא יותר, אם כי לא בהכרח בהשוואה לשנות התשעים, ולגבי חלק מהנושאים חסרים נתונים לגבי השנים האחרונות. כך או אחרת, אין שום בדל של הוכחה לטיעונים החוזרים ונשמעים מפיהם של פוליטיקאים ואנשי תקשורת בדבר מגמת הידרדרות בעוני או אי שוויון בחמש השנים האחרונות. האי שוויון לא גדל, הוא קטן.

גם כאן עובדים עליכם.

פרק 4: צריכה

4.1 נתוני צריכה

נתונים על צריכה יכולים לשקף את רמת החיים באופן טוב יותר מנתונים על הכנסות ושכר, שהם תמיד מוגבלים ובעייתיים יותר למדידה (הכנסה בשחור, שכר במשרות שכיר לעומת משרות של עצמאיים וכו'). אם משקי הבית בישראל היו בצרות כלכליות הם היו חותכים את הצריכה שלהם או נכנסים לחובות – ושני הדברים הללו אינם מתרחשים.

הלמ"ס מפרסם נתונים רבים לגבי צריכה. ראו למשל את הטבלה הזו, המתארת סיווג של הוצאות צריכה שונות עבור השנים 1995-2011, וכאן טבלה שכוללת את 2012. הכל נמצא במגמת עלייה (מלבד הקטגוריה "עיתונים וצרכי כתיבה", שירדה מהוצאה של 2,184 ₪ בשנת 2006 להוצאה של 2,042 ₪ בשנת 2012…).

ועכשיו, בואו נראה גרף שבניתי לנוחיותכם. הגרף הזה מתאר את שיעור הבעלות על מוצרים שונים, והוא מבוסס על הטבלה שפרסם הלמ"ס כאן (הורדתי מוצרים שהסיפור עבורם לא קשור לרמת חיים אלא לשינויים טכנולוגיים).

שיעורי הבעלות על כל המוצרים במגמת עלייה בעשור האחרון, כולל מוצרים בסיסיים כגון מזגנים ומכוניות. עכשיו, משהו שחשוב להבין: אם שיעור הבעלות על מכונית אחת לפחות עלה מ-56.7% בשנת 2002 ל-67.3% בשנת 2013 זה לא אומר שהעשירים קונים עוד מכוניות, אלא שעניים שבעבר לא הייתה להם מכונית רוכשים כיום מכונית – ולא בגלל שהתחבורה הציבורית הידרדרה או משהו כזה, אלא מכיוון שמצבם הכלכלי של אותם עניים השתפר. השיפורים כאן הם כולם "מלמטה", לעשירים כבר היו מיקרוגלים ומנויים לאינטרנט בשנת 2002.

גם אם נבדוק את העשירון התחתון לבדו נראה מגמת שיפור ברורה. ניתן להוריד מהלמ"ס את תוצאות סקרי ההוצאות משנים קודמות, אני הורדתי למשל את נתוני 2008 והשוויתי לנתונים מ-2013. בשנת 2008 ל-21.4% ממשקי הבית בעשירון התחתון הייתה לפחות מכונית אחת ול-41.8% היה מזגן, ובשנת 2013 ל-31.4% מהם הייתה לפחות מכונית אחת ול-62.5% היה מזגן (אולי זו עדות להתחממות הגלובאלית?). אותה המגמה מופיעה בכל השוואה אפשרית של נתוני צריכה. איפה השחיקה? איפה ההידרדרות? איפה הקריסה?

אם נסכם, נתונים על צריכה מעידים באופן הבולט והחזק ביותר על עלייה עקבית ברמת החיים של כל שכבות האוכלוסיה בישראל כבר זמן רב.

 התגובה הסטנדרטית שאני מקבל עבור טיעון זה היא שזה נכון, אבל אנשים נכנסים לחובות על מנת להגדיל את הוצאותיהם באופן הזה, מה שמעביר אותנו לסעיף הבא.

4.2 חובות

האם חובות משקי הבית עלו?

כן, אבל כפי שראינו גם הכנסות משקי הבית עלו, ולכן נדרש למדוד את החובות ביחס להכנסות. מדד מקובל הוא יחס החוב לתוצר (התוצר הלאומי הוא בקירוב סך ההכנסות במדינה). להלן המדד, כפי שחושב על ידי בנק ישראל:

 

ניתן לראות כאן ירידה בחובות בתקופה של הצמיחה המהירה, עד המשבר הכלכלי ותחילת עליית מחירי הדיור של 2008-2009, ולאחר מכן עלייה שמביאה אותנו בערך למקום שבו היינו ב-2002.

מעניין גם לראות את ההבדל בין ישראל למדינות אחרות, כפי שעולה ממסמך אחר שפורסם על ידי בנק ישראל:

נראה כי במדינות מערביות אחרות החובות ביחס לתוצר עלו מהר הרבה יותר בשנים האחרונות, וחובות משקי הבית הם פשוט לא בעיה משמעותית במדינת ישראל שיש לדאוג לגביה. מדינות רבות בעולם היו מוכנות להתחלף איתנו בעניין ספציפי זה.

אם נסכם, אין עלייה עקבית בחובות שמעידה על כך שהישראלים של היום צורכים מעבר לרמת החיים שלהם, למשל בהשוואה לישראלים של שנת 2010 או שנת 2002, ולכן ניתן להסיק שהעלייה שתיארתי בפרק הקודם בצריכה באה תודות למחירים נמוכים יותר ומשכורות גבוהות יותר – כלומר, יוקר המחיה שהשתפר – ולא תודות לחובות.

אבל יש כאן מקום להסתייגות: לא מצאתי נתונים ברורים על חובות לפי עשירונים, למשל חובות רק עבור העשירון התחתון. האם הם עלו? ירדו? נשארו אותו דבר? ניתן רק לנחש – אבל ניחושים הם לא עדויות, אנקדוטות הם לא נתונים, והטענה העקרונית שלי נשארת נכונה: אין עדויות על הידרדרות. חושבים שמגמת החובות בעשירון התחתון שונה מהמגמות לגבי שאר האוכלוסיה? הציגו נא נתונים של חובות העשירון התחתון ביחס להכנסותיו.

פרק 5: אבטלה ותעסוקה

כולם יודעים שהאבטלה בארץ במצב מצוין יחסית לעולם, ולכן התקשורת הכלכלית בישראל כמעט שלא עוסקת בנושא – אבל אבטלה היא בעיה חשובה שמדינות רבות כיום מתמודדות איתה. למרות שאנו עוסקים כאן במגמות ולא בהשוואה יחסית, לא הוגן לדבר על מצבו של המשק הישראלי ולהזכיר רק תחומים שבהם אנחנו יוצאים רע בהשוואה היחסית. להלן המגמות בתחום, לפי נתוני בנק ישראל:

 

בדומה למה שכתבתי על החובות, כרגע ישנן בעולם לא מעט מדינות מערביות שהיו מוכנות להתחלף איתנו בשכר החציוני, בשכר הממוצע או באי השוויון בעבור שיעורי אבטלה כאלו. בעוד שהשפעות אי השוויון על הכלכלה ועל איכות החיים שנויות במחלוקת, השפעותיה של אבטלה גבוהה הן חד משמעיות ושליליות.

כפי שניתן לראות בקישור הקודם, המגמות הן חיוביות גם בנוגע למדדים רלוונטיים נוספים כגון עומק האבטלה ושיעורי התעסוקה.

 

פרק 6: מחירי הדיור

הנתון היחיד שמראה מגמה שלילית ברורה וחד משמעית בחמש השנים האחרונות הוא מחירי הדיור. רבים מזכירים את הנושא כאשר אני מזכיר מגמות חיוביות בתחומים אחרים, אך הם שוכחים מספר נקודות חשובות:

1. מחירי הדיור עלו בתור תוצאה "לא צפויה" של מדיניות שניסתה להשיג משהו אחר.

ראשית כל, עליית מחירי הדיור הייתה מכוונת לחלוטין, כפי שניתן לראות בכתבה הזו משנת 2008 שאיכשהו לכל הגורמים המעורבים בדבר נוח לשכוח מקיומה. שרי אוצר ושיכון בשנים 2008-2007 עצרו את תכניות הבנייה במרכז הארץ על מנת לתמוך בפריפרייה, מה שהקפיץ את המחירים.

ושנית, גורם נוסף שתרם לכך היה בנק ישראל, שהוריד את הריבית בתגובה למשבר העולמי, מה שהקל על ישראלים לקחת משכנתא ולרכוש דירה. מכיוון שהיא הוזילה את עלויות המשכנתא ניתן אפילו לומר שירידת הריבית עזרה לזוגות צעירים, למרות שהיא הגדילה את המחירים. בנק ישראל כמובן לא הוריד את הריבית סתם; הוא הוריד אותה על מנת לעודד את המשק בשעת משבר עולמי ולמנוע התחזקות יתר של השקל, תופעות שיכלו לגרום כאן למשבר ולאבטלה שפגיעתם חמורה הרבה יותר מעליית מחירי הדירות.

2. עליית מחירי הדיור לא משפיעה על מרבית הישראלים.

היא משפיעה בעיקר על צעירים שבמקרה התכוונו לרכוש את דירתם הראשונה בחמש השנים האחרונות. צעירים אלו מהווים בסך הכל חלק קטן למדי (אם כי רעשני) מהאוכלוסיה. לפי משרד הבינוי והשיכון 68% ממשקי הבית במדינת ישראל חיו בדירה משלהם בשנת 2012, בעוד שכ-27% ממשקי הבית גרים בדירות שכורות. סביר שרק חלק קטן מאותם 27% בדיוק התכוונו לרכוש דירה בחמש השנים האחרונות ונפגעו מהעלייה. למשל, לפי מסמך של הלמ"ס אחוז משקי הבית שהם לא בעלי דירה נשאר פחות או יותר זהה משנת 2003 ועד 2011.

3. העלייה באה לאחר תקופה ארוכה של ירידת מחירים.

כן, גם כאן, בדומה למקרה של השכר הריאלי, מראים לכם רק חלק מהגרף. שימו לב לנקודת הזמן שבה מתחיל ציר הזמן ותראו שבכל פעם שמראים לכם נתוני על מחירי דיור נקודת הזמן הזו נמצאת באזור 2006 או 2007.

להלן תרשים של מספר המשכורות הממוצעות הנדרשות לרכישת דירה, לא משנת 2006 אלא משנת 1969, הלקוח מערך מעניין בוויקיפדיה:

 

לצערי לא הצלחתי למצוא מקורות טובים יותר לגרף הזה, ואני חייב להודות שמתיאורו בקישור שלמעלה לא הבנתי האם מדובר במדד מחירים המשקלל את השינוי בגודל הדירות (שהן גדולות היום הרבה יותר מאשר ב-1969) או שלא – מה שיכול להשפיע על הנתונים. בערך הנ"ל בויקיפדיה תוכלו למצוא גם עיתונים ישנים משנות השמונים שעוסקים במחירי הדיור ומאשימים את הממשלות של אז בעליות המחירים.

תרשים אחר מעניין מצאתי במחקר של בנק ישראל:

 

מדובר במדד מעט שונה, אך נראה שהוא מספר פחות או יותר את אותו הסיפור: עליית מחירים עד אמצע שנות התשעים, ירידה בתחילת שנות האלפיים ואז שוב פעם עלייה בשנים האחרונות. הגרפים האלו גם מראים מדוע בנק ישראל לא מודאג כל כך מהזעקות ההיסטריות "בועה!" ונבואות הארמגדון שנשמעות כאן מאז 2008 (ולאחרונה דעכו עקב חוסר עניין בציבור). באותו מחקר ניתן למצוא גרף נוסף המראה מדד הדומה לתרשים הקודם – יחס בין מחיר דירה ממוצע לשכר ממוצע:

 

כמו במקרים הקודמים שבהם נתקלנו, ברגע שלוקחים את הגרף אחורה מספיק לפתע התמונה נראית אחרת לגמרי. באמצע שנות התשעים הייתה בנייה מסיבית של דירות עבור גלי העלייה מברית המועצות, וייתכן שהבנייה הזו היא זו שהורידה את המחירים בתחילת שנות האלפיים. לאחר עצירת התכנון במרכז הארץ והורדת הריבית על ידי בנק ישראל נראה שהמחירים – יחסית להכנסה – פשוט חזרו לרמות שבהן הם היו בשנות התשעים. אגב, כשהורי רכשו את דירתם הראשונה אי שם בסוף שנות השבעים גם הם היו זקוקים לעזרה בהשגת ההון הראשוני מהוריהם. הדור שלנו לא המציא שום דבר חדש.

ישנם גם אנשים שמתלוננים על כך שהלמ"ס לא משכלל את מחירי הדיור כמו שצריך במדד המחירים לצרכן. חלקם חושבים שמדובר במדיניות מכוונת כלשהי, אך הם טועים. הלמ"ס משכלל את מחירי הדיור בדיוק כפי שמקובל לשקלל אותם במדינות אחרות, ובהמשך למה שציינתי לגבי שיעורי הבעלות על דירות בישראל באמת אין סיבה שעלייה במחירי הדיור תשנה כל כך את מדד המחירים לצרכן המתייחס לכלל אזרחי המדינה.

אם נסכם, אז עליית מחירי הדיור היא בפירוש מגמה שלילית של השנים האחרונות שפגעה באלפי ישראלים. לא ניתן להכחיש זאת. אך זו פחות או יותר המגמה השלילית היחידה, היא לא השפיעה על מרבית אוכלוסיית המדינה, ההשפעה שלה שולית ביחס לנושאים כגון שכר ממוצע ואבטלה, ונראה שאין כאן משהו חדש או שונה – מחירי הדיור בישראל תמיד היו גבוהים יחסית להכנסות ועכשיו הם בסך הכל חזרו לרמות שבהן הם היו בשנות התשעים.

פרק 7: נושאים נוספים

7.1 דירוג האשראי של ישראל

בסוף חודש נובמבר הזדעזעו כלי התקשורת המקומיים מהחלטתה של חברת דירוג האשראי פיץ' להוריד את תחזית הדירוג עבור ישראל מ"חיובית" ל"יציבה". הסיבה היחידה שאני טורח להתייחס כאן לנושא הזה היא מכיוון שמישהו עלול לציין אותו בתגובות כעדות לכך שמשהו מידרדר כאן, אך זו כמובן טעות. קודם כל, מעניין לציין שכאשר בחודש נובמבר 2013 אותה חברת הדירוג העלתה את התחזית מ"יציבה" ל"חיובית" הכותרות היו הרבה יותר צנועות. ומעבר לכך, מדובר בסך הכל בתחזית שאומרת שהחברה צופה שדירוג האשראי ישאר כמו שהוא כיום, על רמה A. זה לא דירוג מלהיב במיוחד, אבל הוא גבוה יותר מזה של מדינות המצויות במשבר משמעותי כגון איטליה, יוון, ספרד ופורטוגל. סקירה של התקדמות דירוג האשראי של מדינת ישראל לאורך השנים מראה שיפור הדרגתי ומתמיד בדירוג, גם בתקופה של משבר כלכלי שבו מרבית המדינות ספגו הורדה בדירוג. הכלכלה שלנו אולי לא יעילה או שוויונית במיוחד, אבל לפחות היא יציבה ואמינה.

 

7.2 גידול בהוצאות על בריאות וחינוך

הוצאות הישראלים על חינוך ובריאות גדלים עם השנים, ולעיתים נטען שזוהי מגמה המעידה על הרעה כלשהי ברמת החיים. טענה זו שגויה. כפי שראינו הישראלים הולכים ונעשים עשירים יותר, ועל כן רוכשים יותר מכוניות, מיקרוגלים, מקררים, מזגנים – וגם מוצרים רפואיים וחינוך לילדיהם. אם בעבר רק 50% מהאוכלוסיה יכלו להרשות לעצמם לרכוש שיעורים פרטיים במתמטיקה לילדיהם והיום 80% מסוגלים להרשות זאת לעצמם, אז ההוצאות על שיעורים פרטיים יגדלו. כנ"ל לגבי ביטוחי בריאות פרטיים או תשלום לקליניקות רפואיות פרטיות. בכל העולם ההוצאות גדלות מסיבה זו.

7.3 שחיקת שכר המשכילים

אם נבחר רק את קבוצת הישראלים שיש ברשותם תואר אקדמי, נגלה ששכרם הריאלי לא נמצא במגמת עליה כמו השכר הממוצע או החציוני במשק. אך הסיבה לכך היא הגידול במספר בעלי התארים הנובע מעלייתן של המכללות. צעירים עם תואר ראשון עושים כיום עבודות שבעבר ביצעו אנשים ללא שום תואר אקדמי, אז אין פלא שהשכר הממוצע לבעלי תואר יורד. גם מגמה זו נפוצה במדינות אחרות.

 

פרק 8: סיכום

8.1 האם מדדי הכנסה, תוצר ואי שוויון משקללים קידמה טכנולוגית כמו שצריך?

האי מייל הראשון נשלח בשנת 1971, הרכישה הראשונה אונליין בוצעה בשנת 1994, ובשנת 1995 מכרה אמאזון את הספר הראשון שלה (תודה למספר מגיבים על התיקון בנושא). נגן ה-MP3 הראשון יצא לשוק בשנת 1998, ה-DVD יצא בשנת 1997, מסכי מחשב צבעוניים הופיעו באמצע שנות התשעים, והדיסק-און-קי וה-GPS הופיעו רק בתחילת שנות האלפיים. בשנת 2004 הצטרף המשתמש הראשון לפייסבוק, והדור הראשון של האייפון יצא לשוק ביוני 2007.

זה לא רק מחשבים, סמארט-פונים ואינטרנט. בכל שנה המכוניות החדשות שיוצאות לשוק הן בטיחותיות יותר, נוחות יותר ויעילות יותר מאשר בשנה הקודמת, וכך גם האוטובוסים החדשים, הרכבות החדשות והמטוסים החדשים. בכל שנה הסביבונים המשווקים לילדים באזור חנוכה הם מגניבים יותר (למרות הנוסטלגיה שאולי יש לכם לסביבונים המסורתיים), סדרות הטלוויזיה של HBO הן טובות יותר (מלבד "הסמויה" שהיוותה שיא שעדיין לא שוחזר), ויש מגוון רחב יותר של ספרים מצוינים שיוצאים לאור ושל להקות חדשות שמנסות לשבור את מצעדי הפזמונים. שיעורי ההשכלה הולכים וגדלים. בשנת 1986 רק ל-25% מהאמריקנים היה תנור מיקרוגל בביתם, וכיום כמעט לכל תושבי העולם המערבי יש. טכנולוגיות רפואיות מתקדמות בקצב מהיר, וכיום אנחנו מסוגלים להתמודד יותר טוב עם שלל מחלות. יש לנו תרופות טובות יותר. למשל, לפרוסקופיה, שיטת ניתוח מודרנית לניתוחי בטן המונעת פגיעה באיברים פנימיים, אומצה בהרחבה רק בראשית שנות התשעים. מדדים כגון תוחלת החיים ותמותת תינוקות נמצאים במגמת שיפור מתמדת.

כל הדברים שציינתי כאן ורבים אחרים לא משוקללים בגרפים שלמעלה באופן מלא. הלמ"ס מנסה להתחשב בחלקם בחישוב מדד המחירים, אבל השקלול הוא חלקי מאוד. מדדי שכר שיתחשבו באופן מלא בשכלול בכל תחומי המוצרים הקיימים יראו קפיצה משמעותית הרבה יותר ברמת החיים. כל מי שמעז לטעון שמצבם של הישראלים, האמריקנים, הגרמנים או כל אומה אחרת היה טוב יותר בשנת 2000 או בשנת 1990 מכפי שהוא היום מדבר שטויות מוחלטות, ולו רק בגלל השיפורים הטכנולוגים הללו שהופכים את חיינו לקלים יותר, נעימים יותר ומבדרים יותר.

חשבו על זה כך: האם הייתם מעדיפים להיות ישראלי בן 30 שמרוויח 10,000 ₪ לחודש עכשיו או בשנת 1990? בשנת 1990 10,000 ₪ יכלו לרכוש עבורכם הרבה יותר מוצרים מאשר כיום, מכיוון שהמחירים היו נמוכים יותר. הייתה אינפלציה מאז, והלמ"ס משתמש בה בחישוב השכר הריאלי שהוא השכר בניכוי האינפלציה. ובכל זאת, באמת הייתם רוצים לחזור לשנת 1990? באמת הייתם רוצים לנסוע במכוניות גרועות יותר, על כבישים גרועים יותר, לאכול אוכל גרוע יותר, לזכות לטיפול רפואי פחות טוב, ולשחק במחשב ב-Italy-1990 במקום ב-FIFA-15? כי כשאנחנו מציירים גרף של שכר ריאלי אנחנו מניחים שהתשובה לשאלה הזו היא חיובית עבור כל שכבות האוכלוסיה.

הדבר היחיד שהיה טוב יותר בשנת 1990 הוא שכולנו היינו אז צעירים יותר, תמימים יותר, ולחלקנו היה גם שיער מלא יותר. ייתכן שלעיתים אנחנו מתגעגעים לתקופות עבר אך ורק מסיבה זו. אך העולם מתקדם, חייהם של מרבית בני האדם עלי אדמות הולכים ומשתפרים, וגם תושבי מדינת ישראל זוכים להשתתף בקידמה שחלק גדול ממנה לא מתבטא בגרפים שהצגתי כאן. מגמות השיפור שהצגתי עד כה הן למעשה הערכת חסר של מגמות השיפור האמיתיות, ומצבם של אזרחי מדינת ישראל מעולם לא היה טוב יותר (מה שנכון כמעט לכל שנה בתולדות המדינה).

 

8.2 מי אחראי למגמות החיוביות?

האם יהיה נכון לומר שהממשלה האחרונה או זו שלפניה אחראיות למגמות החיוביות שתיארתי כאן? האם מטרת הרשומה הזו היא לתמוך בפוליטיקאי כזה או אחר?

לא. באופן כללי לפוליטיקאים יש פחות השפעה על מדדים מאקרו כלכליים בטווח הקצר ממה שנהוג לייחס להם בציבור ובתקשורת, לטובה ולרעה. עדיף למדוד אותם לפי רפורמות שהם ביצעו או לא ביצעו בתקופת כהונתם, ולא לפי מגמות השכר הריאלי, האבטלה ואי השוויון שמושפעים משלל דברים אחרים שקורים במקביל, וקשה להפריד בין ההשפעות.

הרשומה הזו, בכל אופן, לא נכתבה כניסיון להגן על בנימין נתניהו לקראת הבחירות הקרבות, ואין מאחוריה שום כוונות פוליטיות מלבד זעם אישי ועמוק על הבוטות והנועזות שבה אנשי תקשורת ופוליטיקאים מפריחים שקרים מוחלטים לאוויר מבלי שיהיה מי שיסתום להם את הפה על המקום – ובתור ציבור מיודע ואינטליגנטי זוהי חובתנו לסתום להם את הפה על המקום, ועוד פעם, ועוד פעם, עד שהם יפסיקו לשקר לנו בפרצוף.

8.3 מה אתם יכולים לעשות בנוגע לדברים שכתבתי כאן?

לא להיות טיפשים.

יש לכם עיניים, השתמשו בהן כדי לראות. צאו מנקודת הנחה שהמציאות מורכבת יותר מסיסמה כזו או אחרת. יש המון מדדים, ובמקרים רבים הם יתנו אינדיקציות מבלבלות. קבלו את המורכבות כמו שהיא. צפו לה. שום דבר לא פשוט בעולם הכלכלי, ואם נדמה לכם שמשהו פשוט אז אתם לא מכירים אותו מספיק לעומק. הטילו ספק במי שמוכר לכם סיפורים פשוטים מדי. הטילו ספק במי שמנסה לנחם אתכם. הטילו ספק במי שמנסה להסית אתכם.

קראו את ההודעות של הלמ"ס, לא את הפרשנות שלהם בעיתונות. כנ"ל לגבי משרד האוצר, בנק ישראל, ה-OECD, מכון טאוב או כל ארגון אחר. האנשים שעובדים במקומות האלו לא רק חכמים ומבינים יותר מאלו שמגדירים את עצמם כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה", הם גם אובייקטיבים יותר ולעיתים גם מושחתים פחות.

חפשו את העובדות, לא את האנקדוטות ולא את התיאוריות. הסתכלו בגרף המלא, ולא בגירסה המצונזרת שמראים לכם. השאירו את תחושת הבטן שלכם בצד. היו מודעים למגבלותינו הקוגניטיביות, לנטייה האנושית המשותפת של כולנו לחפש את הנתונים שיאשרו את הנחת המוצא שלנו במקום את הנתונים שיסתרו אותה. הטילו ספק בעצמכם.

אנחנו אזרחים במדינה דמוקרטית עם זכות הצבעה בבחירות, ואם אכפת לנו ממה שקורה כאן אז אין לנו את הלוקסוס להיות בורים או טיפשים לגבי שום נושא, גם לא לגבי המגמות של השכר הריאלי. עזבו את ראש הממשלה ושר האוצר – גם אנחנו אחראיים, גם אנחנו אשמים, כל אחד ואחד מאיתנו. אנחנו בחרנו את האנשים האלו, הדעות שלנו הן אלו שמופיעים בסקרים שלפיהם הם פועלים. האחריות היא של כולנו – לדעת, ללמוד, להכיר, לא לעצום עיניים.

הרשומה הזו לא נועדה לעודד אתכם להיות שמחים בחלקכם. ממש לא. כן, המצב של אזרחי מדינת ישראל משתפר, אבל נראה כי מדינות אחרות משתפרות בערך באותו הקצב או בקצב גבוה יותר. אם המצב היחסי שלנו נשאר פחות או יותר קבוע בעשרים השנים האחרונות, סימן שהבעיות של המשק הישראלי הן בעיות עומק, בעיות מבניות, שאינן תלויות בשר האוצר המכהן כרגע ולא יפתרו לאחר הבחירות הקרובות. אם אנחנו רוצים שביום ההולדת המאה של מדינת ישראל ישארו כאן אנשים שאינם עניים, קיצוניים, לאומנים או עסוקים בלמצוא דרך להגר, אנחנו צריכים לדאוג שקצב השיפור במדדים הכלכליים של ישראל יהיה גבוה יותר. זה לא יקרה אם נמשיך לדמיין בעיות שאינן קיימות.

פאקינג סלובקיה.

שיהיה לנו בהצלחה.

——————————————

עדכון לרשומה 18.12.2014

בימים שלאחר פרסום הרשומה פורסמו שני דוחות חדשים העוסקים במצבם הכלכלי של אזרחי ישראל.

הראשון הוא דוח ממדי העוני של המוסד לביטוח לאומי עבור שנת 2013, שמראה את המשך מגמת השיפור במדדי העוני שהראה הדוח עבור שנת 2012 שציטטתי ברשומה. מדהים לראות כיצד פוליטיקאים וכלי תקשורת ניצלו את הדוח על מנת להתנגח בממשלה המכהנת וחלקם אף טענו שהעוני הולך וגדל, למרות שבתקופת כהונתה מדדי העוני נמצאו במגמת שיפור ושהמשפט השני בתקציר הדוח כבר מזכיר את המגמה הזו. אני מניח שהם בונים על זה שאף אחד לא יטרח להיכנס ולקרוא.

השני הוא דוח מצב המדינה של מרכז טאוב, שעוסק בשלל נושאים מרתקים וביניהם גם במצבם הכלכלי של אזרחי מדינת ישראל. הדוח מתאר תמונת מצב שרחוקה מלהיות אידיאלית, אך חשוב לציין כאן שוב שמטרת הרשומה היא לא לנסות ולהוכיח ש"הכל טוב פה" – נושא שחזרתי עליו מספר פעמים ובכל זאת מגיבים רבים פספסו – אלא להראות שהמצב הולך ומשתפר. דוח טאוב כמעט שאינו עוסק במגמות, והוא לא סותר את הדברים שכתבתי ברשומה.

Read Full Post »

סופו של הממוצע

טיילור קוון הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ג'ורג' מייסון ובעל אחד הבלוגים הכלכליים הפופולריים ביותר בארצות הברית. ספרו "average is over" עוסק בשוק העבודה המודרני, ולפי שמו ניתן להבין את התזה המרכזית הנתמכת במספר מחקרים מהתקופה האחרונה: העידן שבו כל אחד היה יכול להשיג עבודה סבירה בשכר סביר הולך ונגמר, בכל המדינות המפותחות. עבודות האמצע נעלמות, והעבודות החדשות נמצאות בעיקר בקצוות – למעלה או למטה. המונח הרשמי הוא קיטוב (פולאריזציה) של שוק העבודה. זה לא בדיוק ה-1% וה-99% כפי שטוענים מפגינים חברתיים זועמים, בעלי הון ומנכ"לים של תאגידי ענק אל מול שאר האוכלוסייה, אלא יותר בכיוון של 15% מול 85%, מהנדסים ומתכנתים ועוד מספר בעלי מקצוע נחשבים אל מול כל השאר.

למשל, בסדרת התרשימים הבאה (הלקוחה מכאן) ניתן לראות את תוספת מקומות העבודה לכלכלה האמריקנית עבור אחוזונים שונים של שכר עבור תקופות שונות:

 

בחלק השמאלי ביותר של התרשים ניתן לראות כי בין השנים 1990-2007 עיקר המשרות נוצרו בטופ ובתחתית, ומימין ניתן לראות כי במהלך המשבר האחרון עיקר המשרות שאבדו היו באמצע הסקאלה. מגמה זו קיימת בכל המדינות המפותחות, גם בישראל (ככל הנראה במידה רבה יותר מאשר בארצות שוויוניות יותר), והיא איננה צפויה לעצור בזמן הקרוב.

האם אתם שייכים לאותם 15% שימשיכו לצמוח, או ל-85% שיישארו מאחור? לפי טיילור קוואן השאלה העיקרית שאתם צריכים לשאול את עצמכם היא זו: האם אתם מתחרים במחשבים או עוזרים למחשבים?

אנשים שמתחרים במחשבים הם אלו שבסופו של דבר יוחלפו על ידי מחשבים, רובוטים ותוכנות, או יאלצו להתפשר על שכר נמוך הרבה יותר על מנת שלמעסיקים ישתלם לשכור אותם ולא להשקיע באוטומציה. טיילור אף טוען שישנם אנשים בשוק העבודה שאין שום שכר שעבורו ישתלם למעסיקים להעסיק איתם, אבל זו כבר טענה מעט קיצונית ואיני יודע עד כמה אני מסכים איתה (אם נתעלם ממגבלת שכר המינימום). לעומתם, יש את אלו שהמחשבים והרובוטים לא יכולים בלעדיהם, או לפחות לא יכולים להחליף אותם, ושכרם רק הולך לעלות ככל שהמחשבים והרובוטים יהוו חלק משמעותי יותר מחיינו. יש גם נושאים אחרים שמשפיעים על המגמה זו, ביניהם הגלובליזציה, התחרות ומיקור החוץ, אך אלו קיימים ופועלים כבר עשורים רבים בעוד שהרובוטים והתוכנות הם תוספת חדשה יחסית.

אין שום דבר שמח, כיפי או חיובי בהתפתחות הזו. היא לא נובעת מאיזו "שיטה כלכלית", מקפיטליזם, סוציאליזם או בנקאות ברזרבה חלקית. למעשה מצב כזה של אי שוויון היה נפוץ במהלך רוב תולדות האנושות, ומאה השנים האחרונות השוויוניות באופן יחסי היו סוג של אנומליה. התופעה נובעת בעיקר מההתפתחות הטכנולוגית ומההתקדמות ההדרגתית של הכלכלה העולמית. ממשלות יכולות להשפיע עליה על ידי מיסוי פרוגרסיבי, העברת כסף מאותם 15% שיתעשרו לאותם 85% שידרכו במקום. עד כמה זה יעבוד? תלוי במידת הנטייה של ה-15% העליונים להתחמק ממס או לעבור מדינות. אף אחד לא באמת יודע, אולי במדינות מסוימות ל-15% הללו לא יהיה אכפת לשלם מיסים שהולכים ונעשים גבוהים כדי לספק לשאר חיים טובים ובמדינות אחרות כן יהיה אכפת להם.

מי הולך להיות מוחלף על ידי רובוטים ותוכנות? ניתן לקרוא באופן מפורט יחסית על התפתחויות עתידיות בתחומי הרובוטיקה והמחשב בספרו של ד"ר רועי צזנה,"המדריך לעתיד". בין השאר מזכיר רועי מדפסות תלת-מימד שיחליפו פועלים בשלבים שונים של שרשראות האספקה, תוכנות אינטליגנטיות שיוכלו לדבר ולהבין שפה חופשית ולהחליף נציגי שירות, תוכנות שיוכלו להעניק יעוץ רפואי על סמך מאגרי מידע עצומים של מאמרים ונתונים ולהחליף את רופאי המשפחה, תוכנות הכותבות מאמרים לעיתונים באופן אוטומטי, כלים לא מאוישים שמחליפים חיילים ושוטרים במשימות שמירה או לחימה של ממש, מכוניות רובוטיות שיוכלו להחליף את התחבורה הציבורית, את שליחי הפיצה ואת נהגי המשאיות ועוד. חשוב להבין שזה כבר קורה: ברגע שתוכנה כגון אקסל מסוגלת לאפשר לכלכלן לבצע בשעה עבודה שלפני שני עשורים נדרש עבורה שבוע שלם, הביקוש לכלכלנים קטן ושכרם, באופן יחסי, ירד. ברגע שאתרים כגון google scholar מאפשרים לחוקרים באקדמיה למצוא מאמרים בקלות הביקוש לספרניות קטן ושכרן, באופן יחסי, ירד. המתווכים למיניהם ייעלמו גם הם תודות לאתרי יד2 ודומיו, וגם הקופאיות בסופר לא באמת הכרחיות וסביר שהן ייעלמו תוך עשור או שניים כשנעבור לשלם באופן אוטומטי בעזרת הטלפונים הסלולאריים שלנו.

בניגוד לדברים שכותב צזנה בספרו, אינני מאמין שהתוצאה תהיה שיעורי אבטלה גבוהים. חברה עם שיעור אבטלה קבוע של עשרות אחוזים, לא רק בקרב צעירים אלא גם בקרב בוגרים בגילאי 30-40, לא נראית לי כמו חברה יציבה. אותם 15% שלמעלה אולי יסכימו לעזור לילדים עניים או לקשישים חסרי כל, אבל לא סביר שהם יסכימו לממן את חייהם של מובטלים בריאים בגילאי העבודה. סביר יותר שהשכר בסקטורים שהזכרתי ילך וישחק, ושחלק מהעובדים בהם יאלצו להתפשר על עבודות אחרות בשכר נמוך יותר ולהידחק יחדיו באותם תחומים מעטים שבהם לרובוטים אין יתרון יחסי משמעותי, למשל מקצועות הסיעוד, אינסטלטורים, קבלני שיפוצים, בעלי עסקים קטנים בתחום השירותים כגון מספרות, ועוד. יתכן גם שתחזור האופנה במסגרתה רק אחד מבני הזוג במשק הבית עובד. בכתבה שפורסמה בדה-מרקר לאחרונה הופיע תרשים המתאר את המגמות בנידון:

הפוליטיקאים כמובן פועלים במרץ על מנת לעשות דברים שיובילו, כרגיל, לתוצאה הפוכה מזו שהם מעוניינים בה. למשל, שלי יחימוביץ' ודומיה הפועלים לחקיקת חוקים המגנים על עובדים ומשפרים את תנאיהם למעשה מייקרים את עלויות ההעסקה של אותם העובדים, מעודדים את המעסיקים להחליפם בתוכנות אוטומטיות ורובוטים ומגדילים את שיעורי האבטלה. גם ועדי עובדים מסוימים פועלים באותו האופן. מעניין מתי ייפול להם האסימון, אם בכלל.

הלודיטים החדשים

שביתת המתרגמים מהווה את אחת הדוגמאות היותר מובהקות למגמות שהזכרתי.

כך כותבת חברת הכנסת תמר זנברג, כשהיא מסרבת להבין ששכר הוא קודם כל תוצאה של היצע וביקוש ולא של "יכולות אינטלקטואליות" או "תרומה לתרבות":

"בית הקלפים, הסמויה, סיינפלד, הן רק חלק מהסדרות שכולנו צפינו בהן בשנים האחרונות – עם כתוביות.אבל האם ידענו, שמי שמתרגמת את הכתוביות האלה מרוויחה 22 שקל לשעה? […] השכלה, יכולות אינטלקטואליות ותרומה משמעותית לתרבות שאנחנו צורכות וצורכים אינם מהווים שום פקטור בפרנסתם של ציבור המתורגמנים. היום קיימה ועדת הכלכלה דיון מיוחד שיזמתי יחד עם ח"כ ד"ר רות קלדרוןבתנאי העבודה המחפירים האלה. המסקנה ברורה: שיטת הקבלן נכשלה והיא נידונה לייצר עובדים ובעיקר עובדות שמנוצלים יום יום, ללא יכולת להגן על עצמם. כשהוט ויס מתנערות, כשהרשות השנייה ומועצת הכבלים והלוויין טוענות שאין להן סמכות, וכשחברות התרגום לא טרחו להגיע לישיבה – כולם סביב השולחן מבינים שהשיטה רקובה בבסיסה ".

וכך כותבת בבלוג השכן נטע אלכסנדר:

"יש מי שחושב שאין צורך במתרגמים מקצועיים ומדובר ב"עבודה שכל אחד יכול לעשות". אבל אין טעות גדולה מזו. תרגום הוא חלק אינטגרלי מההנאה, והיכולת של צופים ישראליים להתענג על סדרות כמו "מד מן", "בלש אמיתי" או "בית הקלפים" תלויה בכך שמתרגמים בעלי ותק וניסיון של שנים יצליחו להבין כל ציטוט ספרותי, מונח מקצועי או מושג מתחום הפוליטיקה האמריקאית שגם מי שדובר אנגלית שוטפת מתקשה לפעמים לעקוב אחריהם."

העניין מזכיר לי סיפור של אחד מעמיתי לעבודה. הוא ואשתו מעסיקים מנקה בביתם. היא עושה עבודה מעולה, ובכל זאת הם שוקלים לפטרה ולהחליפה ברובוט "iRobot" שיעשה מן הסתם עבודה גרועה הרבה יותר. למה להם לעשות צעד כל כך מטופש? ובכן, מכיוון שהרובוט זול הרבה יותר, לא צריך לשלם לו תנאים סוציאליים, לא צריך לתאם איתו ימי עבודה, והוא לא עובר כל רבע שעה בסלון מולכם ומתלונן על כאבי גב. אתם יכולים לומר שזה לא נחמד מצידם, לא חברתי, לא אתי, אבל זה מה שיש. בטוקבקים שבאינטרנט כולם גיבורים גדולים, אבל כשזה מגיע לחיים שלהם אנשים מוטרדים קודם כל מאי הנוחות של עצמם. בדרך כלל התחליף הרובוטי הוא קצת פחות טוב מהעובד האנושי, אבל הוא הרבה הרבה יותר זול, וחוסך כאב ראש מהמעסיקים. ושוב – אם מישהו חושב שזה נוראי שאנחנו מודדים בני אדם באופן הזה, שזו איזו שהיא תוצאה של "השיטה", "הקפיטליזם הניאו-ליברלי" או קונספירציה של כלכלנים אכזריים, אז הוא טועה. זה תמיד היה המצב. גם כאשר גילו לפני אלפי שנים שניתן להשתמש בשוורים על מנת לחרוש את השדות המהפכה הזו מן הסתם הובילה לירידה בשכרם של החקלאים, מכיוון שעבודתם הפכה לפשוטה יותר ודרשה פחות כוח פיזי כך שגם נשים וילדים יכלו לעסוק בה. ביקוש והיצע תמיד היו ותמיד יהיו הכוח המשמעותי שמאחורי המגמות בשוק העבודה. אם השוק לא מעריך יותר מדי את היכולות האינטלקטואליות שאתה מאמין שיש לך השכר שלך יהיה בהתאם, ולא משנה עד כמה אמא שלך או איזה שהוא פוליטיקאי שהצבעת לו חושבים שאתה מוכשר.

גם למתרגמים יש תחליף. האתר google translate בהחלט יכול להחליף אותם, ואפשר להצמיד לו ילד בן 16 שיעבור ויתקן שגיאות וניסוחים עילגים. התוצאה תהיה ללא ספק נחותה יותר מהתוצאה שיכול להפיק מתרגם מקצועי עם תואר שני בספרות, אבל האם היא תהיה נחותה במידה ששווה את הפרשי המחירים? לפי דברים ששמעתי מאנשים שמעדיפים שלא להזדהות בפומבי, כל אחד כיום יכול להוריד באינטרנט סדרות אמריקאיות ולמצוא עבורן כתוביות בעברית המופצות בחינם על ידי אנשים שמכינים אותן על פי הכתוביות באנגלית, והתוצאה בהחלט משביעת רצון ביחס למחיר האפסי. מדוע אותם מתרגמים מוכנים לעבוד בחינם? ובכן, אני מנחש שאחת הסיבות לכך היא הנוחות והמהירות בעבודה בעזרת google translate. כן, יש פה ושם שגיאות מביכות, אבל הן נדירות יחסית ולא פוגעות בחוויית הצפייה – שוב, לא במידה המצדיקה תשלום למתרגמים. וכמובן, ישנה גם האפשרות להסתדר בלי כתוביות בכלל, או עם כתוביות מקוריות באנגלית.

המתרגמים יכולים להתאגד בוועד, יכולים להכריז על שביתה, יכולים לנסות להיאבק. הכל לגיטימי. בסופו של דבר הם יפסידו (ואולי ינחם אותם לדעת שגם הוט ויס הולכים לקרוס מתישהו בעשרים השנים הקרובות תודות לאפשרות להוריד תכנים מהאינטרנט). הם מתחרים נגד מכונות שעובדות בחינם, והמוצר שהם מספקים לא איכותי מספיק ביחס למוצר שמספקות המכונות. הם הלודיטים החדשים – והלודיטים תמיד מפסידים בסופו של דבר, גם אם פוליטיקאים מצליחים להגן עליהם למשך תקופה קצרה.

 

            לודיטים בתקופת המהפכה התעשייתית. מקור – ויקיפדיה

העתיד

טיילור קוון כותב על דברים רבים נוספים בספרו (בעיקר על שחמט בחציו הראשון והמשעמם למדי של הספר, אבל החצי השני טוב בהרבה). הוא מתאר כיצד מהפכת החינוך הווירטואלי תעזור בעיקר למוכשרים, לאו דווקא לעניים, וכך רק תגביר את אי השוויון. הוא טוען שטקסס היא עתידה של ארצות הברית: מדינה קפיטליסטית יותר, עם מיסים נמוכים יותר ופחות רגולציה על בנייה עירונית, מה שמוביל למחירי דיור נמוכים יותר. הראיה העיקרית לטענתו נמצאת בדפוסי ההגירה הפנימית בתוך ארצות הברית, במסגרתם רבים מהגרים לטקסס ממדינות עם מיסוי גבוה יותר ומחירי דיור גבוהים יותר.

תחזיותיו של קוון לעתיד קפיטליסטי יותר נובעות מהחוב האמריקאי ההולך וגדל ומההערכות שהצמיחה לא תהיה מספיקה על מנת להחזיר אותו, מה שידרוש קיצוצים בתקציבי הממשלה. באופן עקרוני כדאי לקחת הלוואה רק מתוך הנחה שבעתיד תרוויח יותר ויהיה לך את הכסף להחזיר אותה. כשמדובר בבני אדם אנחנו מסוגלים לעבוד שעות רבות יותר, להחליף עבודה, וכך לשלוט פחות או יותר במשכורתנו העתידית. כשמדובר במדינות ובפוליטיקאים עם מגבלות פוליטיות נראה שהם מתקשים להפעיל מדיניות שיכולה לעודד צמיחה, וגם אם הם מצליחים הצמיחה לא תמיד מגיעה מכיוון שהיא תלויה בהרבה דברים אחרים. פוליטיקאים יכולים לעשות את כל הדברים הנכונים ובכל זאת מדינתם תיקלע למשבר כלכלי באשמתם של פוליטיקאים מארץ אחרת, והם יכולים לעשות את כל הדברים הלא נכונים ובכל זאת לקבל צמיחה מופלאה, למשל כתוצאה מעליית מחירי הנפט בעולם כאשר הכלכלה שלהם מבוססת על נפט.

הביקורת שלי על תחזיותיו של טיילור היא בהתאם – אם תהיה צמיחה מרשימה, התחזיות הקפיטליסטיות לא יתגשמו לדעתי. כאשר כולם הולכים ומתעשרים במהירות לעשירים לא נורא אכפת שחלק מהכנסתם הולך לכל מני פרזיטים במגזר הציבורי ולמשפחות ברוכות ילדים עם הורים מובטלים, ולכלכלנים לא אכפת שהמיסוי הגבוה אולי מגלח כמה שברירי אחוזים מהצמיחה הפוטנציאלית שהייתה יכולה להיות. העולם הוא דינאמי, ומן הסתם יהיו בעתיד עוד משברים כלכליים ותקופות האטה, וגם עוד תקופות של צמיחה – כאשר כל משבר ילווה בהיפטרות מ"שומנים עודפים" והפיכתן של מדינות ליותר קפיטליסטיות (כפי שקרה למשל בישראל בתחילת שנות האלפיים, במדינות הנורדיות בתחילת שנות התשעים ובארצות הברית ובריטניה בשנות השמונים), וכל תקופת צמיחה תגרור, בזכות קבוצות לחץ ואדישות ציבורית סטנדרטית, את צבירתם של שומנים עודפים תחת תירוצים קבועים כגון דת, סולידאריות חברתית, הצורך בתמיכה בתרבות או כל שקר דמגוגי אחר שיפריחו מובילי קבוצות הלחץ של העתיד. כפי שטיילור כותב בספרו, גם אני מאמין שזהותם של הפוליטיקאים העומדים בשלטון לא משפיעה כמעט כלל על העניינים האלו – הם נכפים על הממשלות בתור גורם חיצוני. פוליטיקאים "ימניים" לכאורה כגון בנימין נתניהו מבצעים שלל מהלכים פופוליסטים ובזבזניים בתקופות של צמיחה ויציבות, ופוליטיקאים "שמאליים" לכאורה כגון נשיא צרפת פרנסואה הולנד נוטים להוריד מיסים ולצמצם הוצאות בתקופות של האטה. הציבור ככל הנראה ימשיך שלא להבין זאת ולהאשים או להלל פוליטיקאים על פי מזלם הטוב או הרע.

עתידה של כלכלת ישראל תלוי גם הוא בצמיחה הכלכלית של העשורים הבאים. אם תהיה כאן צמיחה גבוהה בהחלט יכול להיות שהמדינה תרחיב את השירותים הסוציאליים שהיא מעניקה לכלל האוכלוסייה, כפי שהייתה המגמה בשנות החמישים. לעומת זאת, אם תהיה כאן צמיחה נמוכה או האטה, סביר שעתידה של מדינת ישראל יהיה קפיטליסטי: שחיקת תקציבי השירותים הציבוריים, קיצוץ קצבאות, ומיסים נמוכים יותר במטרה לנסות ולעודד את הצמיחה. כמובן, גם למגמות הדמוגרפיות יש כאן תפקיד חשוב. טיילור טוען שלאור הזדקנות האוכלוסייה נבואות הזעם על מהפכות חברתיות בארצות הברית ככל הנראה לא יתגשמו – אנשים זקנים פשוט לא עושים מהפכות (בישראל המצב מעט יותר מסובך עקב הילודה הגבוהה של החרדים והערבים, אך כבר דנתי בנושא בשלל רשומות אחרות ואין צורך לחזור כאן על הדברים).

כך או אחרת, עם צמיחה או בלעדיה, הרובוטים והמחשבים רק הולכים ומתפתחים ושוק העבודה הולך להיות פחות שוויוני בעשורים הקרובים, לפחות מבחינת השכר ברוטו, לפני מיסים ותשלומי העברה. המתרגמים מהווים דוגמה קלאסית לתחום המוחלף על ידי תוכנות אוטומטיות, אבל הם לא הראשונים, והם גם לא יהיו האחרונים. אתם יכולים להכחיש, אתם יכולים להתווכח, אתם יכולים להחליף את הפוליטיקאים, אתם יכולים לעצום עיניים ולחשוב שיהיה בסדר – אבל האמת היא שההיסטוריה היא לא סיפור עם סוף טוב, וכל התקדמות טכנולוגית יוצרת גם מנצחים וגם מפסידים. אף אחד לא יכול לשנות את זה, אף אחד לא יכול להציל אתכם, ואף אחד לא יכול להבטיח לכם שהכל יהיה בסדר. האחריות תמיד הייתה ותמיד תהיה אך ורק עליכם.

Read Full Post »

רשומה זו נכתבה על ידי אסף צימרינג, דוקטורנט לכלכלה מאוניברסיטת סטנפורד.

 

בישראל של מאז 2011, להגיד שהמצב החברתי-כלכלי הוא משהו חוץ מאשר גיהנום מוחלט זו דרך בטוחה להיחשב למקבילה הכלכלית של מכחישי התחממות כדור הארץ. בגלל שמטרת הפוסט הזה היא לטעון שלא כל מה שנטען בנוגע לאפוקליפסה הכלכלית שאנו מצויים בה הוא נכון, הרשו לי להבהיר, ולו כדי למנוע מראש חלק מהביקורת: נכון, המצב לא משהו. נכון, יש בעיות אמיתיות ולא פשוטות שהמעמד הבינוני בישראל – איך שלא תגדירו אותו – ניצב בפניהן, שלא לדבר על הקשיים האמיתיים מאד מאד של השכבות החלשות. ואל תשאלו בכלל על הפערים. יש ים של צעדי מדיניות מטופשים שנעשו בשנים האחרונות, ועוד ים של צעדים נכונים שהיו יכולים לסייע מאד, ודווקא לא נעשו. ואחרי שאמרנו את כל זה – לא כל טענה שהמצב דרעק היא בהכרח נכונה. וכשטענות לא נכונות הופכות להיות פופולאריות, זה פוגע ביכולת לקבוע מדיניות שתטפל בבעיות שבאמת יש, וכאמור – לא חסרות כאלו.

האם השכר הריאלי נשחק?

קיומה של שחיקה מתמשכת בשכר הריאלי בישראל היא אחת הטענות הכי נפוצות שמסתובבות פה לאחרונה. עובדה מתמיהה משהו על רקע העובדה שאין שחיקה כזו.

מי אומר שהשכר נשחק? מי לא… רק כמה דוגמאות, וסהדי במרומים שהיה קשה לבחור: יוסי יונה קובע כך בהרצאות שהוא מעביר. רק לפני כמה ימים ניר ברעם התפייט בעמוד הדעות בהארץ על "המשכורות בישראל [ש]נשחקות כבר עשרות שנים" (עשרות שנים!!). שלי יחימוביץ' לא רק חושבת שיש שחיקה – היא רואה בזה תוצאה בלתי נמנעת של הקפיטליזם (בניגוד למה שכל מחקר אמפירי בסיסי יעלה), וכותבת:

"תחרות […] מאלצת להוריד מחירים. יש מרכיבי עלות שלא ייפגעו לעולם: מחיריהם של חומרי הגלם[…], ורווחיהם של בעלי השליטה ושל דרג הניהול הבכיר[…] מה שנשאר גמיש וניתן לשינוי יהיה תמיד שכר העבודה. יוצא אפוא שלטובת קדושתה של הצרכנות, יותר ויותר עובדים מועסקים בתנאים פחות טובים".

המאכזב מכולם – פרק הכלכלה בדו"ח צוות המומחים האלטרנטיבי של המחאה החברתית (צוות ספיבק-יונה), שבין כותביו נמנים כמה כלכלנים רציניים מאד – בטח יותר רציניים ממני, שמסביר ש"קיימת מצוקה כלכלית הולכת וגוברת" וכי "בעשר השנים האחרונות נשחק השכר הריאלי בכל ענפי המשק", ועוד כי "פירות הצמיחה מצטברים אצל מיעוט קטן בחברה, בזמן שכל השאר רצים במלוא כוחם אבל מוצאים עצמם בנסיגה מתמדת לאחור", בהמשך הפרק נטען שהירידה בשכר הריאלי בין השנים 2001 ו 2010 הייתה של "יותר מ 4%".

אז קודם כל – גרף של השכר הריאלי הממוצע בישראל מאז שנת 1990 (נתונים מנוכי עונתיות. מקור) – וליתר בטחון, בנפרד למגזר העסקי ולכלל העובדים (לפעמים טוב לדעת שאין הבדל). הסיפור שהגרף מספר הוא די פשוט: יש מגמה מתמשכת ברורה של עלייה בשכר הריאלי הממוצע. היה זינוק של השכר בימי בועת ההיי-טק, ועם התנפצותה ותחילת האינתיפאדה השנייה השכר צנח. לאחר מכן הייתה שוב תקופה של כחמש שנים של עלייה משמעותית, שהסתיימה עם המשבר העולמי, שהביא לירידה בשכר, ועכשיו מתחילים לראות שוב התאוששות, גם אם היא, כמו בשאר העולם, אנמית משהו.

image

שני הקווים השחורים, הם ינואר 2001 ודצמבר 2010, תקופת הזמן שלגביה מדווח דו"ח המומחים שהשכר הריאלי ירד בה ב 4%. זו אכן עובדה נכונה – השכר הריאלי הממוצע ירד בתקופה זו ב 4%. אבל האם זו תקופה מייצגת? בחירה של תקופת זמן ארוכה יותר, נניח מתחילת שנת 1996 ועד סוף שנת 2011 תעלה שהשכר הריאלי דווקא עלה ב 12.6%. הישג לא טריוויאלי בהתחשב בשני המשברים שחלו במהלך התקופה הזו. גם בחירה בתקופה קצרה יותר, נניח מתחילת שנת 2003 ועד סוף שנת 2011, תעלה שהשכר הריאלי הממוצע עלה ב 4.3%. אם המטרה היא לתקוף את ביבי והרפורמות שלו כשר אוצר, האם לא היה עדיף לבחור בשנת 2003 כשנת הבסיס? השאלה מדוע נבחרו דווקא השנים 2001 ו 2010 לצורך השוואה נשארת עם הקורא.

השכר הריאלי ושיעורי התעסוקה

למעשה, לא רק שהשכר הריאלי לא נשחק, אלא שהגידול בשכר הריאלי הוא אומדן חסר לשיפור במצבם של העובדים. השיפור בפועל אפילו גדול יותר. כדי להבין את זה, צריך עוד גרף – שיעור התעסוקה מכלל האוכלוסיה. זה פשוט גרף של מספר המועסקים חלקי סך האוכלוסיה, ולכן הוא משלב בתוכו הן את השפעות שיעור האבטלה (שירדה משמעותית) והן את השפעות שיעור ההשתתפות בכוח העבודה (שעלה משמעותית) (מקור):

image

עליה של 5 נקודות אחוז (או עליה של 10% יחסית למצב הבסיס) לעומת שנת 1995, ועלייה עוד יותר דרמטית מאז תחילת מה שכונה במצע מפלגת העבודה ה"עשור השחור". למה זה משנה? שתי סיבות. אחת – כי ההצטרפות המבורכת של אוכלוסיות חדשות לשוק העבודה הוסיפה לשוק העבודה עוד כמות משמעותית של עובדים עם כישורי עבודה נמוכים, וכמעט בטוח שהייתה לזה השפעה טכנית של הורדת השכר הממוצע (יחסית למצב שבו האוכלוסיות האלו לא היו מצטרפות). אלא שההשפעה הזו לא מבטאת שחיקה בשכר הריאלי, אלא שינוי של הרכב כוח העבודה. סיבה שניה – כי זה אומר שהשיפור במצב העובדים משמעותי יותר מהעלייה בשכר הריאלי, פשוט כי יש הרבה יותר אנשים שבכלל מרוויחים שכר.

מדדים נוספים להכנסות והוצאות

ובכלל, האם מדידת השכר היא הדרך הנכונה למדוד רמת חיים? התשובה היא שלא. השכר הריאלי איננו מדד לרמת חיים, אלא סוג של מדחום למצב שוק העבודה. קודם כל, מבחינה טכנית, כאשר מחשבים אותו, משקללים משרות חלקיות כאילו היו מלאות, וזה עלול לתת תמונה מעוותת של רמת ההכנסות האמיתית. שנית, לרוב משקי הבית בישראל יש גם הכנסות שאינן משכר: קצבאות מסוגים שונים, תשואה על קרן הפנסיה או קופת הגמל, השכרת הדירה של סבתא, וכו'. המדד הנכון לרמת חיים הוא סך ההכנסות נטו למשק הבית, לא השכר הממוצע.

ומה קרה לסך ההכנסות נטו של שכירים בישראל? הנתונים באדיבות מרכז אדוה (רגע של פרגון – היו להם כמה פרסומים לא רעים לאחרונה): ההכנסה החציונית הריאלית נטו למשק בית שבראשו שכיר עלתה בין שנת 1992 לשנת 2010 בלא פחות מ 28%, ובין שנת 2002 לשנת 2010 ב 14.1%. אפילו בקרב מי שהדו"ח מסווג כרובד נמוך (הכנסת משק בית עד 75% מההכנסה החציונית) עלתה ההכנסה הריאלית נטו בין שנת 1992 לשנת 2010 ב 20%, ובין שנת 2002 ל 2010 ב 9.6%.

מדדים אחרים לרמת החיים, כמו ההוצאה הריאלית למשק בית, מספרים סיפור דומה: רמת החיים בישראל עולה בצורה עקבית למדי. לפי נתוני הלמ"ס, ההוצאה הריאלית למשק בית עלתה בין השנים 1998 (השנה המוקדמת ביותר שיש לגביה נתונים) ו- 2010 ב- 19.6% בממוצע, ובמשק הבית החציוני היא עלתה ב 17%. נתונים אלו מצביעים בהחלט על גידול בפערים הכלכליים, אבל הם אינם תומכים בטענות על נסיגה ברמת החיים החומרית הממוצעת. ואגב, העליה הזו גבוהה בהרבה מהעליה בהוצאות משקי הבית על חינוך ובריאות, שיש מקום מסוים לטענה שגדלו בגלל צמצום מעורבות הממשלה במימונם (כמו שיש מקום לטענה שהעליה בהוצאה פשוט משקפת את זה שיש למשקי הבית יותר כסף להוציא על התחומים האלו).

השכר כחלק מהתוצר

טענה הרבה יותר מעניינת משחיקה אבסולוטית של השכר הריאלי נוגעת לחלק העובדים בתוצר: מעבר לרמה האבסולוטית של השכר הריאלי, כך הטענה, חלקו מכלל התוצר הולך ויורד. המשמעות של הטענה הזו היא שגם אם בהשוואה לעבר המצב השתפר, בהשוואה למה שיכול היה להיות המצב אם חלק העובדים בתוצר היה נשאר קבוע, המצב מידרדר.

רגע של הסבר: כל יחידת תוצר מתחלקת בין שלושה גורמים: הון, עבודה, וממשלה. בפישוט קל – העובדים מקבלים שכר, בעלי ההון מקבלים רווחים, והממשלה מקבלת מיסים. מה שנטען הוא שיש ירידה מתמשכת בחלקם של העובדים – בתמורה לשכירים ליחידת תוצר. בדו"ח צוות ספיבק-יונה המספרים שמובאים הם שבמהלך השנים 2001-2010, בעוד שהתוצר הריאלי לעובד גדל ב 9%, השכר הריאלי לעובד קטן ב 4%.

שוב, לא בטוח ששימוש בשנת 2001 כבסיס להשוואה הוא אידיאלי, אבל התוצאה של תמורה קטנה יותר לשכירים מתוך התוצר לא מתהפכת אם עושים שימוש בשנים אחרות. הנה הגרף (מנורמל ל 100 לשנת 1996. מקור), ובמבט ראשון יש מקום לדאגה, בייחוד במגזר העסקי. חלקם של העובדים אכן יורד בעקביות:

image

למה יורד חלקם של העובדים? בדו"ח צוות ספיבק-יונה מוצעים בעיקר הסברים מוסדיים של שוק העבודה: עובדים רבים הם מה שמכונה "עובדי קבלן", בחברות רבות מונהגות רמות שכר שונות לעובדים שונים (דור א', דור ב') ולכן העובדים המפולגים הם בעלי כוח מיקוח נמוך יותר, במקומות עבודה רבים יש איסור על התארגנות העובדים, חוק שכר המינימום לא נאכף דיו, העובדים הזרים שוחקים את השכר, ובסיכום, טוענים מחברי הדו"ח, "אנו מסיקים כי שוק העבודה מוטה באופן חמור לטובת ההון ונגד העובדים, שהם הציבור הרחב בישראל". האפשרות ששינויים טכנולוגיים, או שינוי בהרכב הענפי של הייצור לטובת ענפים שהם יותר עתירי הון (בייחוד לעומת ימי בועת ההיי-טק, עתיר העבודה) לא נדונה כלל בפרק, וחבל.

אלא שיש כמה בעיות עם הטיעון של צוות ספיבק-יונה, ובכלל עם ההתמקדות בחלק העבודה בתוצר. קודם כל, לפחות בעיני, ונדמה לי שבעיני רוב מי שטוען את הטענות בנוגע לחלק העבודה בתוצר, מה שחשוב הוא הפערים בהכנסות של בני אדם, לא הפערים בין שמות של גורמי ייצור. ולמרות חשיבותה ההיסטורית, החלוקה בין הון לעבודה כיום, קצת כמו הלהקות הצבאיות, היא פשוט לא מה שהייתה פעם. רוב העשירים בישראל הם דווקא עובדים בעלי שכר גבוה, ולא בעלי הון. ומאידך, ההון בישראל אמנם מחולק בצורה מאד לא שיוויונית, אבל כפי שאנחנו נוהגים לזכור בעיקר בימי תספורות או תכניות למיסוי קופות הגמל – חלק גדול מהעובדים הוא בעצמו בעל הון, שלא לדבר על בעלי עסקים קטנים.

מה שחשוב הוא הפערים הכלכליים בין אנשים, לא בין "הון" ל"עבודה". האם חלק העבודה בתוצר הוא באמת כל כך חשוב בכל הנוגע לפערים כלכליים בין אנשים? השוואה בינלאומית (טבלא מס 1, כאן) מעלה שבארה"ב למשל חלקם של העובדים בתוצר היה גבוה מזה שבשוודיה, דנמרק או צרפת, למרות שהפערים בארה"ב גדולים משמעותית מאשר במדינות אלו. גם סדרות עיתיות מעלות שהתמונה היא לכל הפחות מורכבת: מהנתונים בעבודתו של צ'ארלס ג'ונס, כלכלן מאוניברסיטת סטנפורד, עולה שחלקו של ההון בתוצר עלה בצורה משמעותית בין 1980 ו 2000 בין השאר בנורבגיה, דנמרק, הולנד, יוון ושוודיה, ודווקא באנגליה, תאצ'ר או לא, חלק ההון בתוצר נשאר יחסית קבוע באותה תקופה. השוואות אלו מצביעות על שני דברים: ראשית, על פניו, קשה לתמוך בטענה שגורמים חוקיים ומוסדיים (שיעור התאגדות, שכר מינימום) הם שקובעים את חלוקת התוצר בין עבודה והון. שנית, וחשוב מזה, שאי שיוויון אינו תלוי באופן פשוט בחלק העובדים בתוצר. בעולם המפותח, ובישראל בפרט, פערים כלכליים משמעותיים לא פחות, וכנראה יותר, נוצרים בקרב העובדים, בין בעלי השכר הגבוה ובעלי השכר הנמוך (או בינם לבין אלו שאינם עובדים כלל).

 

פערים

האם ירידת חלק העובדים בתוצר לא מצביעה על כך שמאפייני שוק העבודה – עובדי קבלן, החלשות העבודה המאורגנת, מיקור חוץ של הממשלה – תרמו משמעותית לגידול בפערים בעשור האחרון?

ובכן, למרות הסבירות התיאורטית של הטענה הזו, קשה מאד לתמוך אותה בנתונים. מאפיינים של שוק העבודה, או של מנגנוני שוק בכלל (שמשפיעים גם על ההכנסות מהון) משפיעים על האי שיוויון בהכנסה הכלכלית (בפישוט קל מאד, אלה ההכנסות ברוטו) – אבל אחרי שני עשורים של עלייה דרמטית, העשור האחרון בישראל התאפיין דווקא במגמת ירידה משמעותית באי שיוויון בהכנסה הכלכלית ברוטו, לפחות לפי מדד ג'יני (מקור):

image

מדד ג'יני לפי הכנסה ברוטו, 1980-2010

הגרף הזה לא בא להגיד שהכל בסדר בנוגע לפערים – רחוק מזה. באי שיוויון בהכנסה נטו, שהוא זה שקרוב יותר למדידה של אי שיוויון ברווחה, הייתה דווקא עלייה מתחילת העשור ועד שנת 2006, ואז התייצבות ברמה גבוהה, וזו בהחלט סיבה לדאגה.

image

מדד ג'יני לפי הכנסה נטו, 1980-2010

אבל הגרף של האי שיוויון ברוטו כן אומר שהגידול באי שיוויון כנראה איננו תוצאה של מנגנוני השוק, אלא של שינוי במדיניות החלוקה מחדש – מיסים וקצבאות. חרף כל הטענות על עובדי הקבלן, על ריסוק העבודה המאורגנת, ועל "שוק עבודה שמוטה באופן חמור לטובת ההון ונגד העובדים, שהם הציבור הרחב בישראל", האי שיוויון הכלכלי, כלומר האי שיוויון שנובע מתוצאות השוק (באנגלית זה נשמע יותר טוב – market outcomes) דווקא ירד משמעותית במהלך "העשור השחור".

 

סיכום

אני מזכיר שוב: אני האחרון שאגיד שהכל בסדר. מחירי הדיור גורמים מצוקה אמיתית. יש סימנים מדאיגים מאד בנוגע לעתיד מערכת הבריאות. הפערים הכלכליים-חברתיים הם פצצת זמן לאומית – תסתכלו על הגרף של האי שיוויון מאז שנות השמונים! אולי קשה לראות את זה בנתונים (ויש אפילו כמה נתונים הפוכים), אבל אני מאמין למי שאומר שתחושת הבטחון במקום העבודה נשחקה. בנוסף – שר האוצר אדיוט. אין להכחיש – יש ים של סיבות לדאוג. כל מה שאני אומר הוא שלא ברור שהשכר הריאלי הוא הדחופה שבהן, ועוד פחות מזה ברור שאלמנטים מוסדיים וחוקיים של שוק העבודה הם הגורם המרכזי לבעיות הלא פשוטות בישראל כיום. בבחירה בין לכתוב פואמות על ריקי כהן ובין לבהות בלוחות האקסל – חייבים לבחור ביחס רציני ללוחות האקסל.

Read Full Post »

מעל ארבע עשר אלף איש קראו את הרשומה הקודמת שפרסמתי. זהו מספר מאוד יוצא דופן: הרשומה הכי נצפית שלי עד כה הגיעה לכ-4,500 צפיות (החוקים הבסיסיים של הטיפשות), והשלישית לכ-3,600 צפיות (קיצור תולדות בזבוז הזמן). חלק קטן מבין אותם ארבע עשר אלף איש הגיבו לרשומה. מבין אלו שהגיבו, היו כאלו שביקשו לראות נתונים נוספים. הרשומה הזו מוקדשת להם – כללתי בה נתונים נוספים שנדרשו, וכן עוד מספר ניתוחים שערכתי בעצמי.

מלבד הנתונים שאראה כאן, רצוי להזכיר גם את הכתבה הזו מעיתון דה-מרקר, שלפיה השכר הממוצע ברוטו של מורה בישראל הוא 10,746 ש"ח בחודש, ובקרב פקידי המגזר הציבורי השכר החציוני הוא 12,500 ש"ח לחודש – עוד שני מספרים שמראים חלק מהתמונה האמיתית של השכר במדינת ישראל.

אני אחסוך במילים. בכל אחת מהטבלאות שבהמשך אתם יכולים לראות את הממוצע לצד המילה mean, ומשמאל נתונים עבור עשירונים שונים. בדוגמה הראשונה אני אסביר את המספרים.

 

הכנסות הכוללות הון

מלבד הטבלה הראשונה ברשומה הקודמת, שאר הטבלאות כללו רק הכנסות מעבודה. להלן מספר ניתוחים הכוללים גם הכנסות מהון:

משפחות עם 3 ילדים:

clip_image001

משמעות הנתונים משמאל: 10% מהמשפחות מכניסות פחות מ-5,116 ש"ח לחודש, 10% מכניסות מעל 36,884, 25% מהמשפחות נכניסות מעל 26,129, וכך הלאה.

משפחות יהודיות עם 3 ילדים שאינן גרות בפריפרייה:

clip_image002

הממוצע גדל דרמטית, בגלל העשירים שיש ברשותם הון רב.

 

משפחות עם מספר ילדים אחר

נחזור להכנסות מעבודה, ללא הכנסות הון.

להלן הנתונים עבור משפחות שיש בהן 4 או 5 נפשות בכל הארץ (כולל ההורים):

clip_image003

בהשוואה לטבלה המקבילה ברשומה הקודמת, הממוצע והחציון ירדו באלף. לא משהו דרמטי.

משפחות שיש בהן 4 או 5 נפשות בערים הדומות לחדרה, ללא ערבים, כאשר לפחות אחד ההורים עובד:

clip_image004

כפי שניתן לראות, המספרים נמוכים יותר מאשר הטבלאות הדומות ברשומה הקודמת, אבל לא באופן דרמטי. אולי זה מפני שההורים צעירים יותר, אולי יש כאן השפעה של העולים מברית המועצות. בנתונים שלי, בכל אופן, ממוצע מספר הילדים למשפחה הוא 3.32, החציון הוא 3, ובנתונים שלי הן מהוות כ-15% מהמשפחות ולא 7% כפי שכתב דובי קננגיסר בתגובה לרשומה הקודמת (וה"מקור" שהוא נתן לכך בתגובה אחרת כולל רק משפחות הגרות בדירות שכורות). אני לא חושב שנכון לומר שחתכתי כאן חלק משמעותי מהאוכלוסיה. ההפך – כללתי כאן לא מעט משפחות שהן בדרכן להיהפך למשפחות עניות וברוכות ילדים, והן מאזנות את אלו שהורדתי לפחות באופן חלקי.

 

משפחות שבהן שני ההורים עובדים

להלן הנתונים עבור משפחות מכל הסוגים בכל הארץ שבהן שני ההורים עובדים:

clip_image005

מעניין לראות שכמעט בלי שום חיתוכים אני מגיע לממוצע שעובר את ה-20 אלף ש"ח בחודש.

נוסיף את גודל המשפחה, 3 ילדים:

clip_image006

נסיים עם הטבלה הזו. היא מדגישה את הנקודה אפילו יותר טוב מהטבלאות ברשומה הקודמת – בקרב משפחות עם 3 ילדים שבהן שני ההורים עובדים, החציון עובר את ה-20 אלף. אם הייתי ממשיך ומוריד את הערבים והפריפריה, המספרים היו גבוהים יותר.

 

אני מקווה שהצלחתי לשכנע לפחות כמה מאלו שלא היו משוכנעים לפני כן שריקי כהן היא אכן מייצגת נאמנה של מעמד הביניים הישראלי, ושהכנסה משפחתית של 20 אלף ש"ח לחודש איננה תופעה יוצאת דופן במדינת ישראל, שניתן לשייכה לעשירים בלבד.

 

 

Read Full Post »

סערת עשרים אלף השקלים של ריקי כהן אמנם כבר הספיקה להתחלף בסערת דון-קישוט הרוכב על דולסינאה, אך בכל זאת, באיחור אופנתי, אני אציג ברשומה הזו את הנתונים המראים שריקי כהן היא אכן מייצגת נאמנה של מעמד הביניים הישראלי.

למעשה כותרת הרשומה היא שקרית – הנתונים שאפרסם כאן רחוקים מלהיות כל מה שאני הייתי רוצה לדעת על שכר משקי בית בישראל, אבל הם הרבה יותר טובים מאלו שפורסמו בעיתונות בימים האחרונים, או מאלו שמצוטטים מאתר הלמ"ס. אלו לא נתונים מעודכנים במיוחד: סקר ההכנסות של הלמ"ס לשנת 2010. לא איזה שהוא מחקר או דוח של הלמ"ס שביצע את החישובים, אלא הנתונים עצמם – הכנסותיהם ופרטיהם של כחמישה עשר אלף משקי בית בישראל, כפי שקיבלתי אותם מהלמ"ס עבור מחקר אחר שביצעתי בשנה שעברה. אני לא יכול לפרסם את הנתונים באופן פומבי, אך מי שמעוניין בכך יכול לנסות להזמין אותם דרך הלמ"ס ולחזור על החישובים בעצמו (לא לשכוח להשתמש במשקולות שהלמ"ס מספק לשם חישוב הממוצעים). הסיבה שהם טובים יותר, היא מכיוון שאני מסוגל לרדת לרזולוציה גבוהה יותר, וכן לחשב חציונים ולא רק ממוצעים.

מהי מטרתנו? לגלות עד כמה ריקי כהן מייצגת את מעמד הביניים הישראלי. איך נעשה זאת? נתחיל מרמת האגרגציה הגבוהה ביותר, ונרד למטה, לנתונים אודות משפחות הדומות למשפחתה של ריקי, על מנת לברר האם היא עשירה ביחס אליהן. המשתנה אותו אני בודק מוגדר כך:

Total gross monthly household income

מדובר בשכר ברוטו (לפי הבהרה מאוחרת יותר של לפיד נראה כי הוא התכוון לשכר ברוטו), הכולל הכנסה מעבודה או מעסקים פרטיים. אך לפני שנצלול לנתונים, נערוך דיון קצרצר על משמעות המושג "מעמד ביניים".

מעמד ביניים

ההגדרה המקובלת למעמד ביניים כוללת אנשים המרוויחים בין 75% ל-125% מהשכר הממוצע. המשמעות המילולית מתייחסת לרוב לאנשים עובדים, אשר אינם עניים ואינם שייכים למעמדות העליונים בחברה. אחד הנתונים החסרים כאן הוא הגיל.

נניח שישראל ישראלי הוא האדם המתאים ביותר להגדרה האינטואיטיבית של מעמד הביניים הישראלי. כאשר היה ישראל ישראלי בן 22, הוא למד כלכלה באוניברסיטת תל אביב, שכר דירה קטנה עם שותפים והתפרנס ממלצרות. משכורתו שייכה אותו לעשירון הרביעי או החמישי. בגיל 30, כשישראל ישראלי התחתן, הוא כבר מצא עבודה באחד הבנקים שהקפיצה אותו אל העשירון השביעי. בגיל 45, לאחר שקיבל קידום, הוא הגיע לעשירון התשיעי. כשיצא לפנסיה הכנסתו ירדה בהתאם, והוא חזר לאזור העשירון השישי.

האם יהיה נכון לומר שבגיל 22 ישראל ישראלי יצג את מעמד הביניים הישראלי, ובגיל 45 לא? זהו אותו האדם! באופן אינטואיטיבי, אני מקווה שתסכימו איתי כי ישראל ישראלי ייצג את מעמד הביניים הישראלי לאורך כל חייו, ולא רק בתקופה כזו או אחרת. לכן, ברשומה זו לא אשווה את ריקי כהן לצעירים, למבוגרים, או למובטלים. אני אשווה אותה לאנשים דומים לה מבחינת שלב החיים שבו היא נמצאת, ואנסה להראות כי בקרב אנשים אלו משכורותיהם של ריקי ובעלה קרובות לא רק לממוצע, אלא גם לחציון.

רמה ראשונה: כולם

אלו נתוני השכר עבור כלל משקי הבית בשנת 2010:

clip_image001

אנחנו רואים כאן לא רק את השכר הממוצע (14,385), אלא גם את השכר החציוני (10,625, ליד המספר 50%) וכמה נתונים אודות עשירונים וחלקי-עשירונים. למשל, 10% ממשקי הבית במדגם הרוויחו פחות מ-3,269 ש"ח בחודש, ו-10% הרוויחו יותר מ-28,968 ש"ח בחודש.

הנתונים האלו זהים לנתונים שפרסם הלמ"ס בהודעתו לתקשורת אודות השכר בשנת 2010, אז נראה שביצעתי את החישוב הנכון והשתמשתי במשתנים הנכונים (למרות שחדי העין בוודאי הבחינו בכך שיש שם נתונים קצת לא הגיוניים בסימן שלילי שאיני יודע מהי משמעותם, אולי משקי בית הנמצאים בחובות). חשוב לזכור שמאז שנת 2010 הנתונים גדלו בכמה מאות שקלים, כך שהמספרים הנוכחיים גבוהים יותר. כמו כן, בהמשך אשתמש בשכר רק מעבודה, לא כולל הכנסות מהון, שהוא יותר נמוך, מפני שזאת ככל הנראה הכוונה של לפיד ומבקריו.

נמשיך הלאה אל הרמה הבאה.

רמה שנייה: מספר ילדים

לפי לפיד, לריקי ובעלה יש שלושה ילדים. איך נראית הכנסתם, העומדת על 20,000 ש"ח לחודש בהשוואה למשפחות אחרות עם שלושה ילדים?

להלן התשובה:

clip_image002

כאן בדקתי רק משפחות שעבורן מספר הנפשות במשק הבית הוא 5. בדיקה זו מנטרלת משפחות ברוכות ילדים (רובן ערביות וחרדיות), משפחות צעירות יחסית שעוד לא הספיקו להביא לעולם שלושה ילדים, ומשפחות מבוגרות שאצלן הילדים עזבו את הבית. ניתן לראות כי השכר החציוני הוא 14,668 ש"ח בחודש, השכר הממוצע הוא 17,669 ש"ח בחודש, ו-25% ממשקי הבית בעלי שלושה ילדים בישראל הרוויחו מעל 24,125 ש"ח בחודש.

כלומר, אם היינו מחלקים רק משפחות עם שלושה ילדים לעשירונים, ריקי כהן ככל הנראה הייתה מוצאת את עצמה בחלקו העליון של העשירון השישי, או בחלקו התחתון של העשירון השביעי.

לצערי אין לי נתונים על גילאים ולכן אני לא יכול לבדוק את המשכורות בשכבת הגיל של ריקי. מספר הילדים מהווה על כן סוג של קירוב לגיל.

רמה שלישית: מקום מגורים

מה עוד אנחנו יודעים על ריקי? אנחנו יודעים שהיא מורה, אך הנתונים שלי אינם מספיקים על מנת לבדוק רק משקי בית של מורים. אנחנו יודעים היכן היא גרה: בחדרה. במדגם מופיעות 195 משפחות שהתגוררו בחדרה בשנת 2010, מתוכן ל-23 משפחות יש 3 ילדים. אלו הנתונים עבורן (מספר התצפיות בפלט המופיע ליד המילה "obs" אינו נכון, מכיוון שהוא מחושב לפי המשקולות):

clip_image004

הממוצע ירד בהשוואה לתוצאות הקודמות, אך החציון עלה. עם שכר של 20,000 ש"ח לחודש, ריקי ובעלה מרוויחים כ-3,000 ש"ח מעל הממוצע והחציון של משפחות דומות להם המתגוררות בחדרה. אך רצוי לזכור שמספר המשפחות המתאימות בהשוואה זו הוא די קטן, ולכן הנתונים ככל הנראה אינם מדויקים.

רמה רביעית: לפי דת, עבור קבוצות ערים שונות

נכניס ערים נוספות לניתוח, על מנת לקבל מספר תצפיות גדול יותר ותוצאות מדויקות יותר. הלמ"ס מספק נתון אודות "מידת הפריפריאליות" של מקום המגורים, שמחושב לפי המרחק מתל אביב וירושלים. לפי נתון זה, חדרה נמצאת בקבוצה הכוללת ערים מרכזיות שאינן בגוש דן: אשדוד, מבשרת ציון, מודיעין, אלעד, יבנה, חדרה ונתניה. על מנת לסנן מספר ערים ערביות הקיימות באותה הקבוצה, נתמקד במשקי בית יהודיים.

clip_image006

הנתונים ממשיכים לעלות, עם ממוצע שעובר את ה-20 אלף, וחציון של 18,875 ש"ח לחודש. משמעותם פשוטה:

חמישים אחוזים מהמשפחות בעלות שלושה ילדים הגרות באזורים אלו מרוויחות מעל 18,875 ש"ח בחודש, ו-25% מתוכן מרוויחות מעל 28,978 ש"ח בחודש. האם מישהו יכול להסתכל על הנתונים האלו ברצינות ולטעון כי ריקי כהן היא עשירה באופן יחסי?

רמה חמישית: רק משפחות שבהן לפחות אחד מבני הזוג עובד

בואו נמשיך ונבדוק מה יקרה אם ניקח רק משפחות שעבורן ההכנסה מעבודה גדולה מאפס (כלומר, לפחות אחד מבני הזוג איננו מובטל):

clip_image008

בערים הדומות לחדרה, 50% מהמשפחות בעלות שלושה ילדים שאצלן לפחות אחד ההורים עובד, מכניסות מעל 19,183 אלף ש"ח בחודש. ריקי כהן קרובה מאוד לחציון בקרב משפחות אלו. רק 25% מהמשפחות מסוג זה מרוויחות פחות מ-11,000 ש"ח בחודש.

רק בשביל הכיף, בואו נכניס לחישוב הקודם גם את תל אביב, ערי גוש דן (כולל ערים עניות כגון רמלה, בני ברק ולוד) וירושלים (שגם היא ענייה למדי):

clip_image010

ולסיום, רק תל אביב:

clip_image012

סיכום

אני מאמין שהנתונים מדברים בעד עצמם. עם שכר של 20,000 ש"ח למשק בית, ריקי כהן בהחלט איננה עשירה באופן יוצא דופן לשאר אזרחי מדינת ישראל שלהם שלושה ילדים, לא בהשוואה לממוצע ולא בהשוואה לחציון. השכר שלה מייצג באופן לא רע בכלל את מה שמרוויחים אנשים בגילה שכולנו היינו חושבים עליהם באופן אינטואיטיבי כ"מעמד הביניים".

יכולתי לסנן יותר, לו היו לי נתונים טובים יותר. יכולתי לסנן לפי גילאים, מקצועות או השכלה. יכולתי לסנן החוצה משפחות חד הוריות, יכולתי לבדוק רק משפחות שיש ברשותן בית. המספרים שהייתי מקבל היו גבוהים עוד יותר. גם עם הנתונים שיש לי ניתן לעשות עוד שלל ניתוחים אחרים, אך התוצאות יהיו דומות.

מקורם של המספרים הנמוכים יותר שלרוב מדווחים בתקשורת הוא במשפחות צעירות יותר או מבוגרות יותר, וכן בערבים, בחרדים ובתושבי הפריפריה באופן כללי. כאשר ריקי כהן הייתה בת 25 היא הרוויחה פחות, ואם יום אחד היא תהיה אלמנה בת 85 היא תרוויח פחות, אבל זו אותה ריקי כהן והיא עדיין מייצגת לא רע את מעמד הביניים הישראלי.

האש הרבה שספג לפיד איננה מוצדקת. מלכתחילה הוא דיבר על מעמד הביניים, ורץ לבחירות על גלי התמיכה של מעמד הביניים. ריקי כהן היא מייצגת נאמנה של מעמד זה, ושכר של 20,000 למשק בית עם שלושה ילדים אינו יוצא דופן ביחס למקובל בין מצביעיו של לפיד (סביר שהוא אפילו נמוך ביחס אליהם). אני לא אומר כאן שראוי להתעלם מהפריפריה, מהערבים, מהחרדים, מהצעירים, מהמבוגרים, או ממשפחות שאין להן שלושה ילדים, אבל יאיר לפיד צודק: התמיכה בשאר קבוצות האוכלוסייה נעשית על חשבון המיסים שמשלמים ריקי ובעלה. הם מהווים את עמוד השדרה של הכלכלה הישראלית.

הלך הרוח בחברה הישראלית מתעלם לחלוטין מריקי, וההתקפות הרבות על יאיר לפיד רק מדגישות עוד יותר את הניתוק של התקשורת והשמאל הישראלי ממעמד הביניים – ניתוק שבגללו מפלגת העבודה כבר זמן רב איננה המפלגה השנייה בגודלה בכנסת. לא תיתכן מדיניות סוציאלית ללא מעמד ביניים חזק שמוכן לממן אותה, וכאשר ריקי כהן מרגישה שחברי הכנסת רק מתחרים ביניהם על הצעות חוק שמעבירות אחוזים גבוהים יותר מכספה למטרות שונות ומשונות היא מעודדת את בניה להגר למדינה אחרת.

לפני שאנחנו דואגים לשאר הקרונות המחוברים לרכבת, רצוי שנבין שריקי כהן היא הקטר, והיא זקוקה לדלק, ליחס, ולכמה מילים טובות פה ושם על מנת להמשיך לסחוב את כל השאר אחריה. אם לא נבין זאת, לעולם לא נוכל לבנות כאן מדינה שטוב לחיות בה.

Read Full Post »

וויכוחים סביב מאבק העובדים הסוציאליים חושפים לעיתים טעות רווחת בציבור לגבי הדרך שבה יש לקבוע שכר. בהתחלה לא חשבתי שהנושא שווה פוסט (בטח שלא בימים אלו, כשכולם צמודים לחדשות לגבי הצונאמי ביפן והפיגוע באיתמר), אבל דיון פייסבוקי גרם לי להבין שאולי בכל זאת כדאי שמישהו יכתוב את מה שאני הולך לכתוב.

אלו הטענות המטרידות אותי:

1.      "למישהו זה נראה שכר הגיוני אחרי תואר אקדמאי?", כפי שניסחה זאת עובדת סוציאלית אחת

2.       לעובדים הסוציאליים מגיע שכר גבוה כי הם עובדים בעבודה קשה

3.      לעובדים הסוציאליים מגיע שכר גבוה כי העבודה שלהם נוגעת ישירות בחיי אדם

שלושת הטענות האלו מוטעות, מאותה הסיבה, ואני אנסה להסביר מדוע.

בשוק חופשי, שאלת גובה השכר הרבה פחות מעניינת, מכיוון שהוא נקבע על ידי היצע וביקוש. ילדים סינים קטנים יכולים להפגין עד מחר כנגד תנאי השכר שלהם; כל עוד יש למפעלים שלל ילדים אחרים שמוכנים לעבוד בשכר זה, שום דבר לא ישתנה.

במגזר הציבורי, לעומת זאת, אין שוק חופשי והממשלה היא זו שמחליטה על גובה השכר. הממשלה יכולה לקבוע אותו על פי היצע וביקוש, ויכולה גם לקבוע אותו על פי עקרונות דומים לשלושת הטענות שהעליתי למעלה, שהן בעצם אותה הטענה – לקבוע את השכר לפי קריטריון כלשהו שאינו בהכרח קשור להיצע וביקוש. ברגע שממשלה כלשהי תפעל כך, היא תעוות את החלטות הפרטים הבוחרים מקצוע ללמוד – אנשים רבים מדי ילמדו את אותו המקצוע המוביל לשכר גבוה, בלי קשר לביקוש האמיתי לבעלי מקצוע. בהכרח ייווצר עודף של עובדים במקצועות מסוימים, ומחסור של עובדים במקצועות אחרים.

למשל, יש מחסור חמור בארץ ברופאים שמתמחים בפגים. גם כאן מדובר במגזר הציבורי, ולפי שלושת הטענות שלמעלה, רופאים אלו אמורים להרוויח בדיוק כמו, נגיד, רופאים מנתחים. יש להם את אותו התואר, הם עובדים קשה באותה מידה, גם אלו וגם אלו אחראים לחיי אדם. מכיוון שבמקצועות רפואה אחרים ישנה אפשרות לפתוח קליניקות פרטיות ולהרוויח מעבר לשכר המתקבל מהממשלה, ועבור רופאי הפגיות אין אפשרות כזו, נוצר המחסור. הפיתרון הברור מאליו, שמתחילים ליישם עכשיו, הוא העלאת השכר במגזר הציבורי לרופאים אלו, למקצועות רפואיים אחרים נדרשים, לרופאים בפריפריה וכו' – מבלי להעלות שכר בתחומים שבהם אין מחסור ברופאים. הממשלה מנסה להתאים את שכר הרופאים לתנאי היצע וביקוש, כי אחרת היא תיצור עיוות.

כמובן, מה שתיארתי כאן הוא מה שצריך לקרות, לא מה שקורה בפועל. במציאות, ישנם עובדים רבים במגזר הציבורי שמצליחים לסחוט שכר גבוה יותר ממה שמגיע להם מכיוון שהם מאיימים בשביתות, ואולי ישנם אחרים (אולי גם העובדים הסוציאליים) שמקבלים שכר נמוך מדי בלי קשר להיצע וביקוש, מה שמוביל למחסור בכוח אדם באותם התחומים.

שימו לב: אני לא טוען כאן שום דבר לגבי השכר שמגיע או לא מגיע לעובדים סוציאליים, אני לא יודע מספיק את הפרטים על מנת לנקוט בעמדה כלשהי – אני רק אומר מהי הדרך שבה צריך לקבוע את השכר במגזר הציבורי, על מנת שלא ייווצר מחסור או עודף של עובדים בתחומים מסוימים.

אנשים בוחרים להיות עובדים סוציאליים מהרבה סיבות שאינן קשורות לשכר (סיפוק, אידיאולוגיה, ביטחון תעסוקתי, שעות נוחות ועוד), ועל כן בהחלט ייתכן שלמרות השכר הנמוך ישנם רבים המוכנים לעבוד במקצוע זה. אני לא יודע אם באמת קיים עודף בשוק בעובדים סוציאליים, אבל לאור העובדה שרבים מהם עובדים בחלקי משרה למרות שהיו רוצים משרה מלאה, הרעיון הזה רחוק מלהיות מופרך ורצוי לפחות לא לפסול אותו על הסף.

אני מבין את ההיגיון הבסיסי שמוביל אנשים לחשוב על שלושת הטענות שהראיתי למעלה; במקרים רבים יש קשר חזק בין ההיצע והביקוש לבין קושי העבודה או דרישה לתארים מתקדמים. אבל הסיבתיות כאן מוטעית: מהנדסים לא מרוויחים שכר גבוה בגלל שהם נדרשים ללמוד תארים מתקדמים, אלא בגלל שיש עבורם ביקוש גבוה. פועלי זבל לא מרוויחים שכר גבוה (לפחות ביחס לרמת השכלתם) בגלל שהם עובדים קשה, אלא בגלל שלא רבים מוכנים לעבוד בעבודה הזו, ולכן יש ביקוש גבוה והיצע נמוך. בהרבה מקרים ביקוש גבוה והיצע נמוך של עובדים חופפים עבודה קשה או דרישות להשכלה גבוהה, אבל בהרבה מקרים הם אינם חופפים (למשל, אני לא אתפלא אם ד"ר ממוצע לארכיאולוגיה מרוויח פחות מבעל תואר ראשון בהנדסת תוכנה או אפילו מאיש מכירות טוב שאין לו שום השכלה על-תיכונית).

כפי שכתבתי לפני כן, בהחלט ייתכן שמגיע לעובדים הסוציאליים שכר גבוה יותר, אבל לא בגלל שהם עובדים קשה, או בגלל שהם למדו באוניברסיטה, או בגלל שהם נורא נחמדים, או בגלל שיש להם עיניים יפות – אלא רק משיקולים של היצע וביקוש, על מנת למנוע מחסור עתידי בעובדים סוציאליים במשק.


נ.ב

1. לינק לכתבה של מירב ארלוזורוב לגבי הדרך שבה בפועל נקבע השכר – על פי שביתות וכוחם של ארגוני עובדים. כמו שכתבתי, המצב שתיארתי של קביעת שכר לפי היצע וביקוש הוא המצב הרצוי, אבל ממש לא המצוי…

2. רציתי לענות באופן מרוכז לטענת האיכות – "אם תעלה את השכר אז יגיעו עובדים יותר איכותיים" – מכיוון שיותר מאדם אחד העלה אותה בתגובה לפוסט:

הטענה הזו מוטעית, מכיוון שהסיבתיות שמסתתרת מאחוריה הפוכה. הדרך הנכונה להעלות את איכות העובדים היא לא להעלות את השכר ולקוות שרק איכותיים יגיעו (ומה עם כל הלא-איכותיים שיגיעו? תעסיקו גם אותם בשכר הגבוה? שלא לדבר על הלא-איכותיים שכבר נמצאים במערכת). הדרך הנכונה היא להעלות את דרישות הסף למשרה (ציונים באוניברסיטה, מבחני התאמה שונים, מכוני מיון וכו'), ואז להעלות לאט את השכר בהתאם לאנשים חדשים שמגיעים עד שהאיכותיים שעומדים בדרישות הסף יהיו מוכנים להגיע במספרים מספיק גדולים.

Read Full Post »