Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘שמאל’

נניח שאציג בפניכם את סדרת המספרים הבאה: 2, 4, 6. עליכם לגלות את החוקיות המסתתרת מאחורי הסדרה על ידי הצגת סדרות מספרים שונות, כאשר אני אגיד לכם אם הן מקיימות את אותה החוקיות או לא. אילו סדרות הייתם מציגים לי?

זהו מבחן פסיכולוגי מפורסם, שנוסה פעמים רבות. בדרך כלל הנבדקים שואלים האם הסדרה 8, 10, 12 מקיימת את אותה החוקיות, או סדרות אחרות של מספרים זוגיים, ואז לאחר שהחוקר עונה בחיוב מכריזים על כך שהחוקיות היא מספרים זוגיים בסדר עולה. לאחר שהחוקר אומר להם שזו לא החוקיות הם מנסים משהו אחר, למשל 3, 5, 7, ואז מכריזים שהחוקיות היא מספרים בהפרש של 2. החוקיות האמיתית של הסדרה היא "מספרים בסדר עולה כלשהו", אבל בדרך כלל לוקח זמן רב עד שאנשים מגלים אותה, מכיוון שהם לא שואלים את השאלות הנכונות: במקום לנסות לזרוק סדרות מספרים הסותרות את התיאוריה הראשונית שלהם, לנסות להפריך אותה, הם זורקים סדרות מספרים המאשרות את התיאוריה הראשונית שלהם. זו בדיוק הדרך שלא להגיע אל האמת. ואנשים פועלים כך מכיוון שהמוח שלנו לא מתוכנת למצוא את האמת.

הדיון הזה לא רלוונטי רק למציאת החוקיות המסתתרת מאחורי סדרות מספרים. באותו האופן, אם תציבו אותם אל מול סרטון ווידיאו שמראה חייל או שוטר העומד אל מול פלסטיני בסיטואציה מלחיצה, שמאלנים וימניים יראו דברים שונים לגמרי: כל צד למפה הפוליטית יחפש בסרטון עדויות המאשרות את דעותיו המוקדמות, בדיוק כפי שהנבדקים במבחן שתיארתי מחפשים סדרות המאשרות את דעותיהם המוקדמות לגבי סדרת המספרים. פעם אחר פעם ימניים או שמאלנים מפגינים מידה גבוהה מאוד של ביקורתיות כלפי טענות מהמחנה השני בנוגע למקרים האלו, ולעומת זאת מתעלמים בגסות מטיעונים בסיסיים כאשר הם עוסקים בהגנה על המחנה שלהם. המוח שלנו, מטבעו, הוא פשוט לא מכשיר ביקורתי. רוצים לדעת את האמת בנוגע לסרטון שהתפרסם ברשת? הדרך לעשות זאת היא להקיף את עצמכם באנשים מימין ומשמאל שיחשפו אתכם ל"סדרות מספרים" שונות. לצערנו, בדרך כלל אנשים מעדיפים להקיף את עצמם בעיקר באנשים שחושבים דומה. כאשר אנשים חיים ופועלים בתוך "תיבות תהודה" כאלו, הכוללת רק מוחות דומים להם, הם יבלו את כל זמנם בניסיון למצוא סדרות מספרים התואמות את החוקיות החביבה עליהם, בהחלפת הסדרות האלו ביניהם ומתן פרסים לאלו שמצאו את הסדרות שהן הכי משכנעות – ויתעלמו לגמרי מסדרות מספרים סותרות. ככה אנחנו נראים: ימניים המחפשים סדרות של מספרים זוגיים עולים כדי להוכיח שזו החוקיות, שמאלנים המחפשים סדרות של מספרים בהפרש של 2, ואין סיבה מיוחדת להאמין שאיזה שהוא צד אי פעם יחשוף בטעות את החוקיות האמיתית.

אבל מדוע?

מדוע המוח שלנו הוא כל כך מוגבל? מדוע אידיאולוגיות ודתות מעוורות וכובלות אנשים לדעות מסוימות? מהו ההבדל הבסיסי בין ימניים ושמאלנים שגורם להם להביט על אותו הסרטון ולראות דברים כל כך שונים?

ג'ונתן היידט הוא פסיכולוג באוניברסיטת ניו-יורק, וספרו "The Righteous Mind" עוסק באופן שבו המוח שלנו מגבש תפיסות מוסריות ופועל בהתאם. אבל הספר הוא הרבה מעבר לכך: היידט מספק מפתח להבנה של קבוצות פוליטיות, מתאר מיפוי של היסודות המוסריים השונים המרכיבים את הימין והשמאל במרבית הארצות, מסביר כיצד היסודות המוסריים של כל החברות האנושיות התפתחו באופן אבולוציוני, ומסביר מדוע תפיסות מוסריות כובלות ומעוורות אותנו.

מרבית האנשים מניחים שאנשים השייכים למחנה הפוליטי הנגדי הם טיפשים, מושחתים או מרושעים, ומרבית האתאיסטיים חושבים שאנשים דתיים הם פשוט טיפשים. אמונות השווא האלו נפוצות מאוד בארצנו הקטנטונת, והן אחת הסיבות המרכזיות להפסדים חוזרים ונשנים של השמאל בבחירות. ספרו של היידט הוא לדעתי תרופת הנגד החזקה ביותר שיכולה להיות לאמונות האלו, המפתח להבנה אמיתית של אנשים שונים מכם, וקריאת חובה לכל מי שנהנה לנהל דיונים פוליטיים.

הרוכב והפיל

לפני שנגיע להבדלים בין ימניים ושמאלנים, ישנו שד שעלינו להרוג: שד האדם הרציונאלי. כן, בדרך כלל כלכלנים הם אלו שחוטפים את האשמה על הנחת הרציונאליות (ולא בצדק, מכיוון שזו הנחה די זניחה במרבית המחקרים), אבל האמת היא שכל בני האדם נוטים לחשוב שהם עצמם בוחרים את דעותיהם הפוליטיות באופן רציונאלי ולוגי. למשל, לפני מספר שנים מישהי, חברת פייסבוק שלי, כתבה בסטטוס שהיא בחנה את כל התיאוריות הכלכליות שישנן והתיאוריה הליברטריאנית נראתה לה הכי נכונה ומתאימה לעובדות, וכך היא בחרה להיות ליברטריאנית. סיפור יפה, אבל סביר שהיא המציאה אותו בדיעבד – מלבד העובדה שדרושות שנים ארוכות של לימוד כדי להכיר לעומק את כל האידיאולוגיות הקיימות, אף אחד לא בוחר כך את דעותיו הפוליטיות או הכלכליות. זה פשוט לא האופן שבו אנשים פועלים. אז כיצד אנחנו באמת מבצעים שיפוטים מוסריים ומבצעים בחירות פוליטיות?

התיאור הציורי שבו משתמש היידט כדי לתאר כיצד עובד המוח מתייחס לפיל שעליו ישנו רוכב. בכוונה מדובר כאן בפיל ולא בסוס, משום שהרוכב לא באמת נוהג בפיל, הוא פשוט יושב עליו. הפיל הוא האינטואיציה והרגשות שלנו, והוא זה שמוביל את הפעולה באופן המיידי ביותר. הרוכב הוא אותו חלק של המוח המסוגל לחשוב באופן עמוק, רציונאלי ומסודר על נושאים שונים. אך בניגוד לאופן שבו פסיכולוגים (וכלכלנים) חשבו על בני אדם עד שנות השמונים או התשעים של המאה הקודמת, הפיל הוא זה שקובע, והרוכב נמצא שם בעיקר על מנת לשרת אותו. האינטואיציה מגיעה קודם, ההיגיון מגיע לאחר מכן. הפיל מחליט לפנות שמאלה או ימינה, לעצור או להתקדם, הוא מקבל את ההחלטות האלו בשברירי שנייה ובאופן אינטואיטיבי למדי, כתוצאה מהניסיון ההיסטורי שלנו ומתכונות אופי מובנות שעם חלקן אנחנו פשוט נולדנו, והרוכב בעיקר מצדיק אותן בדיעבד.

היידט מציג שלל מחקרים התומכים בעניין זה. למשל, באחד הניסויים הרבים המתוארים בספר הציגו פסיכולוגים בפני אנשים תמונות של פוליטיקאים שהתחרו ביניהם בבחירות מקומיות ברחבי ארצות הברית בעשורים האחרונים, כאשר כל תמונה הוצגה לנבדקים למשך פחות משניה וללא שום רקע בנוגע למפלגה או לסנאטור. השיפוט בנוגע לפוליטיקאי הראוי ביותר, אותו ביצעו הנבדקים רק על סמך תמונה יחידה של אדם שהם לא מכירים שאותה הם ראו למשך פחות משניה, חזה באופן לא רע בכלל את תוצאות הבחירות בפועל. בניסויים אחרים אנשים תירצו את הבחירות שביצעו בכל מני דרכים מורכבות, למרות שלמעשה הם בחרו כפי שהם בחרו בזכות מניפולציה כזו או אחרת של החוקרים, כמו למשל הפצת ריח רע בעת עריכת המחקר.

אך הרוכב הוא לא "משרת עיוור" של הפיל. היחסים ביניהם דומים יותר ליחסים בין עורך דין ללקוח: הרוכב נמצא שם בשביל הפיל, אבל זה לא אומר שהוא יהיה מוכן להצדיק כל דבר שהפיל עושה מתוך רגשות ואינטואיציה. למשל, הרוכב מסוגל למנוע מאיתנו לאכול מאכלים משמינים שאנחנו רוצים נורא, או לשכנע אותנו לשנות את דעתנו הראשונית בנוגע למקרים מעורפלים מבחינה מוסרית, בהינתן מספיק זמן. הרוכב משמש גם בתור מנהל יחסי ציבור, המסביר את תנועותיו של הפיל לסביבה בדיעבד בתור רצף של פעולות הגיוניות ולוגיות, חתירה אל מטרה ברורה, כדי שאנשים מסביבנו יתרשמו. מדוע התפתח המוח שלנו באופן המוזר הזה? מדוע במקום אותו רוכב-עורך-דין-יחצ"ן אין לנו במוח איזה שהוא רוכב-מדען המסוגל לשלוט בפיל שליטה מלאה ולהנחות אותו באופן רציונאלי ולוגי לעבר האמת האבסולוטית?

הסיבה לכך היא שהמוח שלנו, כמו כל איבר אחר בגוף שלנו ושל כל יצור חי אחר עלי אדמות, התפתח בתהליך אבולוציוני, בהתאם לצרכים, במטרה למקסם את הישרדותם של גנים אנוכיים, ולא במטרה לחשוף את הלוגיקה השמימית שביסודות היקום. במהלך ההיסטוריה האבולוציונית של המין האנושי האדם המעוניין לשפר את מעמדו החברתי ולמצוא בני זוג טובים היה זקוק מאוד לעורך דין שיאפשר לו לשכנע בני אדם אחרים שהוא נחוץ עבורם, ופחות למדען שיעזור לו למצוא איזו שהיא אמת תיאורטית, עמוקה וחדשה בנוגע לטבע. זו גם הסיבה להטיה הקוגניטיבית שנקראת confirmation bias, שהצגתי בתרגיל עם סדרות המספרים שבתחילת הרשומה.

ההכחשה של מערכת היחסים האמיתית בין הרוכב והפיל, בין האינטואיציה והההיגיון, נפוצה מאוד בעולם שלנו. למשל, רבים חושבים שהשכלה גורמת לנו להישמע יותר להיגיון ופחות לאינטואיציה, בזמן שהמחקרים שהיידט מתאר מעלים כי ההבדל היחיד בין משכילים ללא-משכילים הוא שמשכילים מסוגלים לתרץ יותר טוב בדיעבד את השיפוטים האינטואטיביים שהם עושים. רכישת השכלה בסך הכל מאמנת את הרוכב להיות עורך דין טוב יותר עבור הפיל, למצוא יותר סדרות נתונים שמאשרות את התיאוריה הראשונית שלנו, היא לא מאפשרת אנשים לבחור עמדה פוליטית טובה יותר. מניסיוני ההשכלה גם מייצרת אצל משכילים ביטחון-יתר בנכונותה של אותה תיאוריה ראשונית, שבה הם בחרו באופן אינטואיטיבי ורגשי לגמרי בדיוק כמו לא-משכילים. כולנו לוקים באותו העיוורון.

ששת הטעמים המוסריים

לאחר הקדמה זו, שנועדה להסביר כיצד המוח שלנו מבצע באופן אינטואיטיבי שיפוט של מצבים מוסריים ועקרונות פוליטיים, עובר היידט לסקור את המגוון האנושי של עקרונות מוסריים.

האנלוגיה המרכזית שבה משתמש היידט היא טעמים. כיצד בני אדם קובעים אילו סוגי אוכל הם אוהבים? יש ככל הנראה קשר כלשהו לביולוגיה האישית שלנו, אבל ההעדפות לגבי אוכל הן במידה רבה תרבותיות. מצד אחד תרבויות נבדלות אחת מהשנייה בדגש שהן שמות על טעמים שונים, אבל מצד שני, לכל בני האדם יש את אותם מרכזי הטעם בלשון, ישנם תבלינים רבים משותפים בין תרבויות שונות, ואין שום תרבות בעולם שבה בני אדם אוכלים קליפות עץ למחייתם. יש איזה שהוא בסיס ביולוגי לסוגי האוכל שבני אדם אוהבים, ותרבויות שונות בנו ווריאציות שונות על אותו הבסיס. כך גם בנוגע לערכים מוסריים: ישנם מספר "טעמים מוסריים" בסיסיים המופיעים בדרך כזו או אחרת בכל התרבויות, והמקור שלהם הוא אבולוציוני, ותרבויות שונות בנו לעצמן ווריאציות שונות על בסיס הטעמים האלו. למעשה, ישנם שישה טעמים בסיסיים, יסודות מוסריים המחווטים במוחנו:

  1. הגנה על אחרים (תרגום לא מושלם של המילה care) לעומת גרימת נזק
  2. הוגנות לעומת רמאות
  3. חופש לעומת דיכוי
  4. נאמנות לקבוצה לעומת בגידה
  5. סמכות וכבוד במסגרת מדרג חברתי
  6. טוהרה וקדושה

כדי להבחין בכל הטעמים, היידט נדרש להכיר לקורא הממוצע של ספרו אנשים שונים ממנו: אנשים שאינם WEIRD (מוזרים).

ראשי התיבות WEIRD באנגלית מתארים אנשים שהם מערביים, משכילים, ומגיעים מארצות תעשייתיות, עשירות ודמוקרטיות – בקיצור, אנשים כמוני וכמו 90% מהקוראים הפוטנציאלים של הרשומה הזו. בעוד שבעבר מרבית המחקרים בפסיכולוגיה נעשו על סטודנטים השייכים לקבוצה זו, בעשורים האחרונים החלו פסיכולוגים להבין שזו קבוצה מאוד לא מייצגת של המין האנושי, בין השאר גם בנוגע לשיפוט מוסרי. ה"מוזרים" נוטים לחשוב בצורה מאוד אינדיבידואליסטית, עם דגש חזק על חופש אישי ועקרונות מוסריים המבוססים על שלושת הטעמים הראשונים. לעומתם, הלא-מוזרים נוטים לכלול בתפיסות המוסריות שלהם טעמים אחרים, וכן להסתכל על הקשרים בין בני אדם ובין קבוצות גדולות יותר או מוסדות חשובים, במקום על בני האדם כיחידות אינדיבידואליסטיות.

למשל, אחד הסיפורים שהציג היידט לאנשים רבים כולל אדם אשר רוכש עוף בסופרמרקט, מגיע לביתו, מחמם את העוף בתנור, ואז מחליט לקיים איתו יחסי מין לפני הארוחה. מוזרים ולא-מוזרים נוטים להביע גועל מהרעיון ולטעון שהם לא היו רוצים לצפות באקט, אבל בעוד שמוזרים מודים שבסופו של דבר אף אחד לא נפגע כאן בתהליך ולכן מותר לאיש לעשות מה שהוא רוצה עם העוף שלו, לא-מוזרים מתקשים להבין איך מישהו יכול אפילו לחשוב על הצדקה למעשה כל כך לא מוסרי. מבחינתם המעשה פוגע בקדושת הגוף או בקדושת האקט של קיום יחסי מין. אצל המוזרים אין כמעט מושג של קדושה (מלבד הדוגמה שהיידט מזכיר של חובבי טבע קיצוניים, שעבורם הטבע הוא "קדוש" וכל תכנית פיתוח וקידמה היא רעה מעיקרה).

אנשים מוזרים מתקשים מאוד להבין איך הלא-מוזרים חושבים. היידט מתאר את חייו בתור יהודי שספג ערכים ליברליים עוד מהבית, ולאחר מכן הערכים האלו התחזקו באקדמיה, שבארצות הברית כמו גם בארץ נשלטת כמעט לחלוטין על ידי השמאל. במשך שנים רבות היה לו ברור לגמרי שהצד הליברלי הוא הצד הצודק, מרצים וסטודנטים היו מבקרים בשיעורים דרך קבע את הרפובליקנים וצוחקים עליהם, וזה היה ברור לו מאליו שתומכי הרפובליקנים הם טיפשים המונעים מעדריות ופחדים פרימיטיביים – בדיוק כפי שבארץ שמאלנים מאמינים לגבי הימניים. כשהוא התחיל לחקור את המגוון האנושי של העדפות מוסריות נחשף היידט למניעים העומדים מאחורי בעלי השקפות שונות משלו, אבל הוא כותב שרק כאשר הוא נסע לעבוד בהודו במשך מספר חודשים, עבד עם מקומיים וספג את הרגליהם, הוא ממש "הרגיש" לראשונה בחייו העדפות מוסריות שאינן קשורות אך ורק לנזק והוגנות. כשהוא חזר לארצות הברית הוא לא הפך לתומך של הרפובליקנים, אבל הוא כבר היה מסוגל לראות אותם באופן הרבה יותר חיובי. הוא היה מסוגל להבין אותם, החל לסלוד מליברלים שיורדים עליהם, והחל להבין מדוע מועמדים דמוקרטיים הפסידו בבחירות לג'ורג' בוש האב ולבנו. למעשה, מרבית הספר הוא ניסיון להסביר לקורא, שהיידט מניח שהוא ליברלי-שמאלני, כיצד חושבים ימניים, מדוע הם לא עדר של מטומטמים וכיצד ישנו היגיון אבולוציוני ופרקטי רב בתפיסה המוסרית שלהם.

מכאן גם נובע חיסרון מסוים של הספר: היידט מסביר לשמאלנים כיצד חושבים ימניים, אבל לא טורח במיוחד להסביר לימניים כיצד חושבים שמאלנים. ישנה הצדקה לבחירה הזו של היידט – לפי מחקרים שהוא מתאר מסתבר שימניים יכולים לחזות לא רע כיצד יענו שמאלנים לשאלות מוסריות שונות, אך שמאלניים לא מסוגלים לחזות כיצד ימניים יענו. מדוע קיים ההבדל הזה? הסיבה היא שימניים מרגישים את כל ששת הטעמים המוסריים, בעוד ששמאלנים ממוקדים בעיקר בשניים-שלושה הראשונים (למעשה הטעמים השני והשלישי מקבלים ביטוי די שונה אצל ימניים ושמאלנים).

כאשר ימני מבצע שיפוט מוסרי שמשמעותו הוא שערך דתי או פטריוטי הוא קדוש יותר מפגיעה מסוימת בחלשים, נניח פגיעה בפרטיות, שמאלני יניח שלימני פשוט לא אכפת מהחלשים. השמאלני מתקשה לראות את הערכים שאותם הימני שיקלל לעומת פגיעה בחלשים, בעוד שהימני מסוגל לראות את כל הטעמים ולהבין שהשמאלני פשוט שם דגש על שלושת הראשונים. לכן במחקרים שציינתי, שמאלנים שניסו לחזות כיצד ימניים יענו לשאלות מוסריות פשוט הניחו שימניים הם אנשים שלא אכפת להם בכלל מפגיעה בחלשים וחסרי ישע – וזאת כמובן טעות (הממצאים האלו רלוונטים גם לדיון הכלכלי בישראל, היכן שבעלי דעות סוציאליסטיות פשוט מניחים שקפיטליסטים וכלכלנים הם אנשים רעים שלא אכפת להם מעניים, ומסרבים לראות את השיקולים המאזנים שעליהם אני כותב כאן).

אפקט הכוורת והאבולוציה של קבוצות

חלק גדול מהספר עוסק באבולוציה של המוח האנושי. היידט טוען שלא ניתן להבין את התפתחות הטעמים המוסריים והדתות מבלי לחשוב על אבולוציה של קבוצות בני אדם, המתחרות ביניהן ומנסות לפתח כלים שיגבירו את לכידות הקבוצה וימנעו ניצול של המשאבים הציבוריים (free riders). בכך נכנס היידט לשדה מוקשים לא פשוט: הוויכוח אודות תקפותה של אבולוציה ברמת הקבוצה. מאז שנות השבעים של המאה הקודמת טענו מספר חוקרים מובילים שאבולוציה מתרחשת אך ורק ברמת האינדיבידואל, ולכן לא נכון לטעון שתכונה אנושית כלשהי התפתחה באופן אבולוציוני רק מכיוון שהיא עוזרת לקבוצות לשרוד. התכונות היחידות שמתפתחות הן כאלו שעוזרות לאינדיבידואלים לשרוד. היידט תוקף את הטענה הזו, וטוען שחלק ניכר מהבסיס המוסרי שלנו התפתח במסגרת אבולוציה של קבוצות, מתוך מטרה ללכד את חברי הקבוצה ולאפשר להם לשתף פעולה.

במקביל לכך, תוקף היידט גם את טענותיהם של ריצ'רד דוקינס ואחרים בנוגע להתפתחות הדת: בעוד שהם רואים בדת תוצר-לוואי של מודלים קוגניטיביים ברמת האינדיבידואל, כגון הנטיה לייחס "סוכנות" לעצמים (למשל לחשוב שלעננים יש צורה של בעל חיים, או שמשהו אקראי כמו מטר גשם קורה בתור פעולה מכוונת של מישהו), היידט טוען שדתות התפתחו בקו-אבולוציה עם רגשות מוסריים ומודלים קוגניטיביים שאיפשרו לקבוצות בני אדם מסוימות לשתף פעולה יחדיו יותר ביעילות מאשר קבוצות בני אדם אחרות. כלומר, דתות הם לא סתם תוצר לוואי, היה להן תפקיד אבולוציוני חשוב.

ננסה להסביר את הכוונה של היידט בעזרת דוגמה. אחד המודלים הקוגניטיביים שעליהם כותב היידט בהרחבה הוא "מתג הכוורת": מן מתג פסיכולוגי שמאפשר לבני אדם להרגיש "חלק מהכוורת", חלק ממשהו גדול וחשוב יותר מאיתנו, לשכוח את עצמנו ואת המניעים שלנו ולהקדיש את עצמנו לרגעים מסוימים לטובת הכלל. רובכם הרגשתם את המתג הזה לפחות פעם אחת בחייכם – אולי בהפגנות של המחאה החברתית, או בעת קונצרט רוק או מסיבת טראנס, בעת טקסים דתיים, במסגרת פעילות צבאית או ספורטיבית הכוללת מאמץ משותף ועוד, מין תחושה עילאית שכזו של אחדות עם האנשים שסביבכם ומטרה משותפת.

נניח שיש בני אדם שבראשם מתחיל להתפתח המודל הקוגניטיבי הזה, והם ניצבים מול בעיה מעשית: בניית מערכת השקיה לשדות האורז שלהם. הנהרות באזור מתפצלים בנקודות שונות, ולכל כפר משתלם לנסות להסיט את המים לכיוון שלו בנקודות הפיצול על חשבון כפרים אחרים. איך ניתן למנוע מצב של לוחמה תמידית בין הכפרים? הפתרון שנמצא בדוגמה היסטורית מאינדונזיה הוא לבנות מקדש בכל נקודת פיצול, כאשר הכפרים שבמורד הנהר חולקים את אותם האלים שבמקדש ומבצעים ביחד טקסים דתיים בתוכו. הטקסים הדתיים, הכוללים ריקודים ושירה, מפעילים את "מתג הכוורת", יוצרים אצל הנוכחים תחושת אחדות, ומאפשרים להם לחלק את המים ביניהם ולמנוע סכסוכים. ההיררכיה של המקדשים בנויה לפי ההיררכיה של פיצולי הנהר, כאשר בפיצולים המוקדמים והראשיים יש מקדשים ראשיים יותר המאחדים את כל הכפרים שבמורד הזרם. תרבויות שהשכילו לפתח מבנים חברתיים כאלו שגשגו על חשבונן של תרבויות אחרות, בין אם על ידי כיבוש והרג או על ידי הדבקה חברתית של רעיונות שעובדים.

במשך עשרות אלפי השנים האחרונות נוצר תהליך של קו-אבולוציה, הכולל אבולוציה ברמת הפרט, ברמת הקבוצה וגם שינויים חברתיים, כאשר הדתות והמודלים הקוגניטיביים שבמוחנו משתנים במקביל כדי לאפשר שיתוף פעולה יעיל יותר, ובסופו של דבר הקבוצות שהפכו נפוצות הן אלו שהצליחו להפוך משאבים לצאצאים באופן היעיל ביותר. מכאן גם נובעים הטעמים המוסריים שמנחים את הימין, בעיקר הרביעי והחמישי – טעמים שהשמאל הליברלי נוטה לדחות בבוז עמוק.

סיכום

ספרו של היידט הוא להערכתי אחד החשובים ביותר שיצאו בעשור האחרון. הספר משמש מפתח מצוין להבנת הפוליטיקה האנושית, להבנת האופן שבו תפיסות מוסריות כובלות ומעוורות, ומסביר דתות באופן יותר משכנע לדעתי מספריהם של ריצ'רד דוקינס, דניאל דנט ואחרים, שסלידתם מהדת מובילה לתקיפת אנשי קש. מעניין אותי מה יחשבו אנשים דתיים על ההסברים של היידט, שהם הרבה יותר אוהדים ומבינים.

למרות שמדובר באחד הספרים הטובים שקראתי, בכל זאת יש לו ארבעה חסרונות מרכזיים. ראשית, כמו ספרים רבים אחרים, הוא ארוך מדי וכולל חזרות מיותרות וכמה פרקים מיותרים. שנית, כפי שציינתי, הספר פונה לאנשים משכילים, חילוניים, שמאלנים וליברלים מתוך מטרה להסביר להם את הצד השני למפה הפוליטית, ולדעתי היידט לא מקדיש מספיק זמן על מנת לנסות לבנות גשר גם בכיוון ההפוך. החסרון השלישי הוא התמקדות בפוליטיקה האמריקאית, שהיא יחסית יוצאת דופן. למשל, בישראל ובמדינות אירופאיות רבות אין שום צד במפה הפוליטית שבאמת תומך בחופש כלכלי, ויש מדינות שבהן הדת משחקת תפקיד פחות חשוב. החסרון הרביעי הוא לא בדיוק חסרון, אלא יותר עניין של גישה: היידט מסרב להיות שיפוטי, ומעודד גם אותנו שלא להיות שיפוטיים כלפי אנשים בעלי מערכת מוסרית שונה משלנו. הגישה הזו שלו מאוד חשובה, מכיוון שלפני ששמאלנים יבינו כיצד ימניים חושבים ולהפך כל צד חייב להיפטר מההנחה שלפיה האנשים בצד השני פשוט טיפשים ולכן הם טועים. אבל האם הגישה הזו נכונה? האם לא יתכנו מערכות מוסריות שהן באמת עליונות על אחרות, באופן אובייקטיבי כלשהו?

היידט הרי כותב שמערכות מוסריות מסוימות התפתחו בגלל שהן היו עליונות מבחינת היכולת ליצור שיתוף פעולה בין בני אדם במהלך האבולוציה של המין האנושי, אז לפחות בעבר היה מדרג עליונות כלשהו. האם גם כיום יתכן אחד כזה? למשל, חוקרים רבים סבורים שלא ניתן להפריד את העושר הפיזי של המערב מהערכים של תקופת הנאורות, מהאינדיבידואליזם, מהדמוקרטיה, מהפמיניזם, משלטון החוק וחופש החוזים, ממערכת כלכלית ומוסרית המעודדת גברים ונשים למצות את הפוטנציאל שלהם, ליזום שינויים חברתיים וליישם הרס יצירתי. האם הערכים המוסריים המאפיינים חברות מערביות לא עליונים באיזה שהוא אופן על ערכים מוסריים שמרניים המאפיינים חברות יותר עניות, אשר מכתיבות סדר חברתי נוקשה ומונעות מפרטים למצות את הפוטנציאל הכלכלי שלהם? אחרי הכל, נראה שלאנשים בחברות המערביות יש הרבה יותר כסף וכוח צבאי, הם בטח עושים משהו נכון.

באחד הפרקים בספר מזכיר היידט שהחברה האירופאית החילונית של ימינו גרועה במיוחד במשימה החשובה מבחינה אבולוציונית של הפיכת משאבים לצאצאים – יש לה הרבה מאוד משאבים ומעט מאוד צאצאים. אך למרות זאת נראה שחברות אחרות בעולם הולכות ונעשות דומות לאירופאים מבחינת נושאים כמו שיעורי ילודה, השכלת נשים, אתאיזם ועוד, ולא ההפך. זו איננה אבולוציה, אלא הדבקה תרבותית של רעיונות. הפמיניזם ביחוד הוא רעיון מאוד חזק, ובעולם מקושר כמו שלנו אתה לא יכול למנוע ממנו לחדור לליבותיהן של נערות צעירות בכפרים נידחים באסיה, אפריקה או דרום אמריקה. לאותן נערות לא אכפת מאבולוציה ברמת הקבוצה שתפקידה להפוך משאבים לצאצאים באופן יעיל, אכפת להן מעצמן. הן רוצות להיות חופשיות כמו האירופאיות – ויתכן שהן יהיו, והטעמים המוסריים שלהן ושל סביבתן ישתנו בהתאם. המין האנושי ממשיך להשתנות, גם תרבותית וגם ביולוגית. הקו-אבולוציה של התרבות והגנים מעולם לא הפסיקה. בהתאם לכך, גם הטעמים המוסריים משתנים וישתנו עוד בעתיד, בעוד שטעמים של אוכל מוגבלים הרבה יותר על ידי הביולוגיה שלנו ונוטים להשתנות פחות.

עיקר החשיבות של ספרו של היידט היא בניסיון האמיץ לצאת אל מחוץ לגבולות הוויכוח הפוליטי הרגיל, ולעזור לכל צד להבין את המניעים הבסיסיים של הצד שכנגד על ידי הבנת היסודות המוסריים המרכיבים אותו. אישית אני חייב להודות שהספר הוציא לי מעט את החשק להיכנס לוויכוחים פוליטיים ברשתות החברתיות. לאחר הקריאה אתה מתחיל לראות בכל מקום ובכל טיעון שמישהו מעלה את היסודות המוסריים של הימין והשמאל מתנגשים אחד בשני בעיוורון, כל צד כבול לגמרי לאידיאולוגיה שאיתה הוא הגיע לדיון, ללא שום משמעות או מטרה. ומצד שני, בזכות הרשתות החברתיות אנשים נחשפים, לפעמים לראשונה, גם לדעות שאינן נשמעות בסביבתם הטבעית. אולי אצל חלקם הרוכב חזק מספיק על מנת לומר לפיל לעצור לרגע לפני התגובה האוטומטית, לשלוט באינטואיציה, להביט מסביב, ולחשוב: האם כל האנשים שאינם מסכימים איתי הם בהכרח מטומטמים? אולי הם יוצאים מנקודת מוצא מוסרית אחרת? ואולי נקודת המוצא שלי איננה בהכרח עליונה על זו שלהם?

אולי.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

הערה (עבור עוקבים חדשים): הרשומה הזו פורסמה במקור בבלוג שלי באתר הארץ לפני שבוע. לפי ההסכם שלי עם אתר הארץ, אני מפרסם כאן רשומות 48 שעות אחרי שהן מתפרסמות שם, כך שהבלוגים הם בכפילות מלאה. אני ממשיך לתחזק בכל זאת את הבלוג הזה מכיוון שהוא מרכז גם את כל הרשומות שכתבתי בעבר, בחמש השנים שעברו מאז שהקמתי את הבלוג, וגם מכיוון שאחריו ניתן לעקוב במייל ואחרי הבלוג באתר הארץ לא ניתן. לאחרונה אני כותב בעיקר בעמוד הפייסבוק של הבלוג, וכולכם מוזמנים לעקוב גם שם.


ישנם בדיוק שני מחנות פוליטיים מרכזיים במדינת ישראל: מחנה האנשים שמעוניינים להיפרד מהפלסטינים, ולעומתם מחנה האנשים שאינם מעוניינים להיפרד מהפלסטינים ומהשטחים שעליהם הם חיים. מדהים עד כמה האמת הפשוטה הזו עוותה על ידי אינספור סיסמאות וספינים. מחנה ההיפרדות מפוזר בין מפלגות שמאל, מרכז וימין, ומחנה הלא-נפרדים מתרכז ברובו בימין, אולי גם בשוליים הקיצוניים של השמאל. נציגי מחנה הלא-נפרדים מספרים כל מני סיפורים על "סיפוח חלקי", על "היפרדות עתידית", על "טרנספר מרצון", אינספור אגדות יש להם כדי להסוות את העובדה הבסיסית: הם פשוט לא רוצים, או לא יכולים, להיפרד מהשטחים האלו. לעומתם, ימניים רבים שייכים ברמה העקרונית למחנה ההיפרדות.

כן, אני מדבר אליכם: אתם החוששים מהמצב הביטחוני, אתם שסולדים לגמרי מהמילה "שמאל" וכל דבר שקשור אליה, אתם שמכבדים את המסורת, את ההיסטוריה ואת הדגל, אתם שבטוחים במאה אחוזים שאנחנו הצד הצודק בסכסוך הזה ושהפלסטינים אשמים במצבם. אם אין בכם רצון לחיות במדינה אחת עם האנשים האלו, אם אין בכם רצון לשלוט עליהם לנצח או להחזיק אותם במעמד של אזרחים מסוג ב', אם אין בכם רצון לשלם להם דמי אבטלה וביטוח לאומי, ואם באופן עקרוני אתם מוכנים להיפרד מכמה גבעות נידחות על מנת לנתק את גורלכם מגורלם של הפלסטינים – אתם שייכים למחנה ההיפרדות. ייתכן שאפילו בנימין נתניהו ומתנחלים מתונים בגושי ההתנחלות הגדולים שייכים למחנה הזה. רק ברגע האמת נדע.

כבר למעלה משני עשורים מחנה ההיפרדות סופג מכה אחרי מכה. זה התחיל עם רצח רבין, המשיך עם האכזבה מהפלסטינים, האכזבה מתוצאות הסכם אוסלו, האינתיפאדה השנייה, לאחר מכן הייתה תקופה של תקווה בעקבות ההתנתקות מעזה, ואז הגיעו הרקטות על יישובים ישראלים, הנפילות של מפלגת קדימה ושל מפלגת העבודה ועוד – כל כך הרבה מכות שרבים במחנה ההיפרדות שכחו בכלל שזה המחנה שלהם. איבדנו כל כיוון. אנחנו מצביעים למפלגות שמאל, מרכז, ימין, כל אחד לפי טעמו האישי בפוליטיקאים שעל הפרק. הקולות שלנו מפוזרים ולא אפקטיביים, בזמן שמחנה הלא-נפרדים מרוכז מאוד ואפקטיבי מאוד, ומייצר בלי הפסקה סיפורי אימה המושכים אליו מאמינים חדשים.

חלק מאלו שעדיין מזדהים עם השמאל המובהק איבדו בשנים האחרונות את האמון בעצמם וביכולתם לנצח את הבחירות. הם החלו לדבר על "שינויים דמוגרפיים", על "הצבעה שבטית", ונקלעו למן סחרור הזוי של שכנוע עצמי בחוסר יכולתם להשפיע על המציאות הפוליטית, שבסופו מצאו את עצמם בגרמניה של שנת 1933. הקיצוניים מביניהם הם כבר לא ישראלים בני המאה ה-21 המעוניינים לקבוע לארצם גבולות הגיוניים, אלא לוחמי חופש אמיצים אשר לקחו את הגלולה של המטריקס, ראו את העולם האמיתי, ואמרו באופן מפורש את שמו של וולדרמורט-ביבי-היטלר הרשע. חלקם מנסים לקרוא להתערבותן של מעצמות זרות, ואילו אחרים מביניהם יניפו את ידיהם למעלה בתנועת קטניס-אוורדין ויסתערו בעצמם עם קשתות וחצים על הקפיטול המושחת במטרה להשמיד את כוכב המוות, לנצח את כוחותיו של סאורון, לשחרר את אזרחי המדינה העיוורים מעול הפאשיזם ושוד הגז הגדול, ולאחר מכן הם יבנו עבור כולנו עולם חדש סוציאליסטי של ניסים ונפלאות. האנשים האלו וויתרו לגמרי על הפוליטיקה. הם כבר לא חיים במציאות הפוליטית של מדינת ישראל, מדינה דמוקרטית שבה כוחות נאבקים אחד בשני על ידי שכנועם של אזרחי המדינה, אלא באיזה שהוא עולם סרטים דמיוני, בלתי ניתן להבנה עבור משקיפים מהחוץ, ובתחרות אינסופית של התקרבנות וקדושים מעונים.

זו הייתה גם הטעות של סגן הרמטכ"ל, יאיר גולן. דווקא לא חשבתי שהדברים שהוא אמר קיצוניים או שהוא צריך להתפטר או להתנצל, ואת ההשוואות הדביליות של כל דבר לנאציזם לא הוא המציא, אבל הדיבור הזה על "מגמות" של הקצנה הוא גם מוטעה עובדתית וגם מוטעה טקטית. עובדתית, מכיוון ששיאו של הטרור היהודי נגד ערבים נמצא שלושים שנים מאחורינו, אי שם בשנות השמונים, בתקופה שבה יהודים רבים תכננו והוציאו לפועל מבצעי רצח ופיגועים שונים כנגד ערבים. אל תתנו לטוקבקיסטים קיצוניים ולמגיבים בפייסבוק להטעות אתכם, הם עושים המון רעש אבל הם לא מהווים מדגם מייצג של האוכלוסיה. בזכות הרשתות החברתיות אתם רואים אותם יותר בשנים האחרונות, אבל הם היו קיימים גם בשנות התשעים ובשנות השמונים, ובמספרים גדולים לא פחות.

אך דבריו של גולן היו גם שגיאה טקטית, מכיוון שזו הרמת ידיים. בגרמניה של שנות השלושים למתונים לא הייתה יכולת להשפיע על ההידרדרות. בישראל 2016 יש לנו המון כוח. בכל פעם שאני מעז לכתוב שמדינת ישראל לא הולכת ונעשית פאשיסטית אני מקבל בתגובה התקפות משמאל והאשמות בעיוורון, אבל אין שום נתון או מחקר רציני שתומך בכיוון הזה. מדובר בתירוץ נוח, זה הכל, כי אם מדינת ישראל לא הולכת ונעשית פאשיסטית אז זה אומר שיש לנו את הכוח לשנות את המציאות. זה אומר שאם אנחנו לא מצליחים לשנות אותה, אם אנחנו לא מצליחים לשכנע את הציבור, אז גם אנחנו אשמים. לא רק ביבי. אנחנו עדיין הרוב, ואנחנו שולטים כמעט בכל מוקדי הכוח. אולי הגיע הזמן שנפסיק לבכות ונתחיל להתנהג בהתאם?

ישנם כאלו שמאשימים את הפלסטינים במצב הנוכחי. הם איכזבו אותנו קשות. מדוע הם מסרבים לנהוג ברציונאליות? מדוע הם מתעקשים לפעול באלימות, בזמן שכל דרך פעולה אחרת הייתה מניבה להם כבר מזמן מדינה משלהם? מדוע הם לא שווייצרים? ואולי אנחנו אשמים בדחפים האלימים שלהם? התשובה היא שזה לא חשוב. בני אדם עושים מה שהם עושים מתוך מגוון רחב של מניעים הנטועים עמוק בתוך התרבות שלהם וההיסטוריה שלהם, ומי שאינו חולק איתם את התרבות וההיסטוריה יתקשה להבינם. בעוד שבתור פרטים לעיתים קשה להבחין בין בני שני העמים, בתור קבוצה החברה הפלסטינית מאוד שונה מהחברה הישראלית. מדובר בחברה פאשיסטית, ענייה, מפגרת, ומושחתת, הקרועה בין כוחות מודרניים לבין שדים היסטוריים ודתיים, והלגיטימציה של מנהיגיה נובעת במידה רבה מהמשך קיומו של הסכסוך. הם לעולם לא יוותרו עליו, לא משנה לאיזה גבול נסיג את כוחותינו. הם לעולם לא יכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית. הם לעולם לא יאמרו את הדברים שאנחנו רוצים לשמוע. זה לא יקרה. שלום בין העמים יהיה, אולי, בעוד דור, או שניים, או שלוש, או עשר. יום אחד גם החברה הערבית תצטרף אל הציוויליזציה המערבית, רואים את המגמות האלו בנושאים כמו ילודה והשכלת נשים, אבל אם נבלה את כל חיינו בציפיה ליום הזה אנחנו רק נתאכזב. הם תמיד יהיו עניים ומפגרים ביחס אלינו, ואולי זה עצוב, אבל זו הבעיה שלהם, לא שלנו. במקום להאשים את הפלסטינים או לדבר על צדק, בואו נביט במראה ונדבר על חוכמה.

זה הכל אנחנו. זו ההחלטה שלנו. הפלסטינים לא חשובים. בשנות התשעים ביצע מחנה ההיפרדות טעות טקטית איומה: הצבת ה"שלום" בתור המטרה העליונה, בעוד שההיפרדות מהשטחים היא כלי להשגת אותו ה"שלום". טעות זו נבעה מחוסר הבנה של האתוס הפלסטיני, המבוסס על הדחקה ורגשות נחיתות, ומעומקה של התהום המפרידה בין שני העמים. חשבנו שהם כמונו, אבל הם לא. ההיפרדות מהפלסטינים היא לא כלי להשגת שלום. לא יהיה כאן שלום. ההיפרדות היא מטרה העומדת בפני עצמה. היא לא תכלול את פירוקו של צה"ל, לא בהכרח תחזיר אותנו לקווי 67, ובוודאי שלא תוביל לשלום.

האם הפלסטינים רוצים לגרש אותנו גם מתל אביב וחיפה, כפי שמאיימים הימניים? ברור שכן! למה שלא ירצו? כל אחד משני העמים היה שמח לקבל את ארץ ישראל כולה לעצמו, נקייה מבני העם השני. מה זה חשוב מה הם רוצים, או מה אנחנו רוצים? כל מה שחשוב זה מה שאפשר. מה שיש. הפלסטינים לעולם לא יוכלו לנצח במלחמה הזו. הסיכוי הטוב ביותר שלהם היה ב-1948, מאז הפערים רק הולכים וגדלים והם ככל הנראה ימשיכו לגדול. ביחס אלינו הם לעולם ישארו חברה מפוזרת, עניה, חלשה ומושחתת, המבוססת על חמולות הדואגות כל אחת לאינטרסים האישיים שלה, בעוד שהעם היהודי בישראל נוטה להתאחד במצבי לחץ ולפעול ביעילות העומדת פחות או יותר בסטנדרטים מערביים. ואנחנו, בתור מדינה זניחה, שנואה וחסרת מעמד בינלאומי, לעולם לא נוכל לגרש את כולם לירדן. אז כן, הפלסטינים יראו בנסיגה הישראלית מהשטחים ניצחון, וכן, הנסיגה תעודד בתוכם גורמים שיבטיחו להמונים כל מני הבטחות שווא על גירושם של היהודים בחזרה לפולין, ולא, לא צריך להיות לנו אכפת מהפנטזיות שלהם. הטיעון בעד ההיפרדות הוא לא שהיפרדות תביא שלום או תשפר את מצבם הכלכלי של הפלסטינים, אלא שהיפרדות תביא גבולות. זה מה שחסר לנו.

התרגלנו כל כך לחיות ללא גבולות, שאיננו מסוגלים לתפוס את מלוא חשיבותם. אני לא מדבר כאן רק על הקו עצמו, על איזו שהיא חומה או גדר חשמלית, אלא הרבה מעבר לכך. גבולות פילוסופיים, רעיוניים. גבולות מוסריים, הקובעים עד כמה אנחנו, כחברה מערבית וליברלית, מוכנים להתרחק מהאתוס ההומניסטי ולפגוע באזרחים חפים מפשע על מנת להגן על אזרחינו מאלימות. גבולות דמוקרטיים, המפרידים בין קבוצת האנשים שהם אזרחים שווי זכויות במדינה דמוקרטית וליברלית, האנשים שאנחנו מרשים להם להצביע לכנסת, ובין קבוצת האנשים שהם לא. גבולות של סולידריות, המפרידים בין קבוצת האנשים שאנחנו מוכנים להקים עבורם מערכת ביוב מתפקדת, ובתי ספר מודרניים, ולהגן עליהם עם מערכת הביטחון, ולשלם להם דמי אבטלה, הכל על חשבון כספי המיסים שכולנו ביחד משלמים, ובין קבוצת האנשים שאין לנו שום רצון בקשר כלכלי איתם ושום רגשי סולידריות כלפיהם. היעדרם של גבולות פוגע יותר מכל בערביי ישראל, שחלקם מועדים בדמיונם של פוליטיקאים ימניים לאותו טרנספר עתידי. כמה עשורים עוד יעברו לפני שנחליט אם ערביי ישראל הם אויבים או אזרחים שווי זכויות? גבולות יכריחו אותנו ואולי גם אותם לקבל החלטות שגם אנחנו וגם הם לא כל כך רוצים לקבל.

רק אזרחי מדינת ישראל יקבעו את גבולותיה של מדינת ישראל. הפלסטינים חלשים מדי, אין להם יכולת להשפיע על החלטתנו. שאר אומות העולם רחוקות מדי. לא באמת אכפת להן, והן כבר עייפות מלשמוע את התירוצים של שני הצדדים. כן, יש שם בחו"ל כמה אנשים עם עודפים של כסף וזמן פנוי שאוהבים לפנטז שהם לוחמי צדק אמיצים, חלקם גם אנטישמים, ונוח להם לתקוף את ישראל כדי להגשים את הפנטזיות שלהם. זה בוודאי קל ובטוח הרבה יותר מלתקוף מדינות כמו רוסיה או סין. עלינו להתייחס לאובססיה המוזרה שלהם ברחמים ובהבנה, אבל בסופו של דבר גם הם לא חשובים. מי שכן חשוב הם אזרחי מדינת ישראל, והגיע הזמן שהשמאל ישא את עיניו אליהם.

ישנם 5-6 מיליוני אנשים בוגרים בעלי זכות הצבעה לכנסת בארצנו הקטנטונת. יש ביניהם נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, קיבוצניקים ועירוניים, חרדים ודתיים וחילוניים, מזרחיים ואשכנזים, עשירים ועניים, עולים חדשים ועולים ישנים, ערבים ודרוזים ויהודים ונוצרים ואחרים. לכל אחד מהם ישנם דברים מסויימים שמפחידים אותו, מכעיסים אותו או מנחמים אותו. לכולם יש עיניים ושכל. כולם מושפעים מחבריהם והוריהם, אבל את כולם ניתן לשכנע, אם רק נפסיק להתייחס אליהם בזלזול והתנשאות, אם רק נתחיל להתייחס לטיעונים שהם מעלים ברצינות ולדבר איתם בגובה העיניים. ורק הם יקבלו את ההחלטה על גבולות המדינה.

אך השמאל הישראלי, כאמור, שכח כיצד משכנעים. שכח כיצד להיאבק. במקום זאת הוא המציא לעצמו אגדה: המצב אבוד. גנבו לנו את המדינה. לא ניתן לשכנע אף אחד. זה מיותר. גרמניה, 1933. איזה כיף, חושבים אנשי השמאל לעצמם, אנחנו לא אשמים בשום דבר! אז מה אם פעם אחר פעם הצבנו בראשות מפלגת העבודה / המחנה הציוני מנהיגים גרועים, נישתיים וחסרי כריזמה? אז מה אם לא טרחנו להתפקד למפלגות הגדולות בגלל עצלות, או שביטלנו את ההתפקדות אחרי שקיבלנו כמה אסמסים ביום הבחירות וזה מדגדג לנו בקצה של האוזן? אז מה אם במערכות הבחירות האחרונות ניסינו להתחמק משאלת הגבולות ככל יכולתנו? אז מה אם הקרבנו את האינטרס של מדינת ישראל בעבור סכסוכים קטנוניים ופלגנות כרונית? אז מה אם נתנו את הבמה המרכזית של מחנה השמאל לכל מני גורמים קיצוניים וחתרניים, חלקם על גבול השפיות? אנחנו לא אשמים כי מלכתחילה לא היה לנו שום סיכוי לנצח.

"דמוגרפיה", הם אומרים, מושכים בכתפיהם ובוחנים את מחירי כרטיסי הטיסה לברלין. "תהליכים". "תקופות אפלות". במקום לנסות לשכנע את ההמונים שנמצאים באמצע ומצביעים ליאיר לפיד ולמשה כחלון, הם מנהלים דיונים פנים-שמאליים משעממים ומיותרים להפליא על הומניזם, סוציאליזם ופאשיזם, דיונים שלא מעניינים אף אחד שלא גר בכמה בלוקים של בניינים התחומים בין נהר הירקון, נתיבי איילון, רחוב יפו וחוף הים. הם שוכחים שההתנתקות הייתה בכלל יוזמה של אנשי ימין, כמו גם הנסיגה מסיני – אנשי ימין מתונים שפקחו את עיניהם ונשענו על תמיכת השמאל. הם שוכחים כמה קולות קיבלה ציפי לבני בבחירות של 2009, בפעם האחרונה שבה דיברו כאן ברצינות על היפרדות. מה זה משנה מיהו המנהיג שמבצע את המהלך, כל עוד המהלך יבוצע? אתם חושבים שביבי לא יסוג מהשטחים בשביל לשמור על כיסאו, אם יהיה לכם מספיק כוח? אתם בטוחים? האנשים האלו שוויתרו על המאבק הם פחדנים. פשוט פחדנים ארורים, שמעדיפים לשכב על הגב ולמות במקום להילחם על העתיד של הילדים שלנו. ואם תהיה כאן מדינה דו-לאומית הם יהיו אשמים לא פחות מביבי ובנט.

מחנה הלא-נפרדים, לעומת זאת, לא שכח איך משכנעים. ההפך, מאז ההתנתקות מעזה הם הבינו שעצם קיומם תלוי ביכולת השכנוע שלהם. הם הבינו שאלוהים לא יציל אותם. הם הבינו שברגע האמת מרבית אזרחי המדינה לא מושפעים יותר מדי מדיבורים על ייעוד היסטורי וספרים בני אלפי שנים – אפילו לא הדתיים מבינינו. מרביתנו פשוט רוצים לחיות, ולא מבינים מה כל כך מושך בקיום יחסי שכנות קרובים עם אותה חברה פלסטינית רקובה, אלימה ומושחתת, רק כדי לאחוז באיזו פיסת סלע. אז כדי לשכנע, מחנה הלא-נפרדים לא מדבר על דת, אלא על רקטות. אלפי רקטות, שיגיעו מהשטחים לנתב"ג ולכל ישובי מרכז הארץ, כמו שהפלסטינים יורים מעזה. אבל מה מפריע לפלסטינים לשגר את הרקטות האלו כבר עכשיו? לצה"ל אין בסיסים בכל שכונה ושכונה, בכל עיר ועיר. הפלסטינים יכולים לשגר רקטות מיהודה ושומרון כיום בדיוק כמו שהם משגרים מעזה, והם יכולים לחפור מנהרות בדיוק כמו שהם חופרים בעזה, והם יכולים להוציא לפועל פיגועים המוניים באופן מאורגן, אבל הם לא רוצים. הם מפחדים מהתגובה הישראלית, והתגובה הזו תהיה רלוונטית אחרי ההתנתקות בדיוק כמו שהיא רלוונטית היום. כדי להכניס טנקים לרמאללה לא צריך להציב אותם מלכתחילה בבית-אל. לא צריך את בית-אל. זה לא רלוונטי בכלל. היישובים היהודיים בשטחים לא תורמים מאומה לבטחון המדינה. האם זה כל כך מפליא לגלות שמרבית שדרת הפיקוד בצה"ל, בשב"כ ובמוסד נוטה לשמאל? אם אתם לא מאמינים לי, אולי לפחות תאמינו להם? ואיך טיעונים כאלו קלושים הספיקו כדי להפיל את מחנה ההיפרדות לקרשים?

וישנן גם מפלגות המרכז. רובן בעד ההיפרדות, אבל השמאל הישראלי כיום הוא כל כך גרוע שהן לא מעיזות להזדהות איתו, אז במקום זאת הן מפלגות אותו, או פונות לכל מני נושאי נישה זניחים יחסית כמו כלכלה או גיוס החרדים לצה"ל. כן, אלו נושאי נישה. בנוגע לכלכלה אין באמת הבדל בין כל המפלגות, אפילו לא ברמת הסיסמאות, וגם בנוגע לגיוס החרדים מדובר בעיקר בתעמולת בחירות. עלינו להפסיק להתעסק עם הדברים האלו ולחזור לעיקר, לאותו סכסוך מעייף ומתיש. מה זה בעצם מרכז? אין כזה דבר "מרכז". מעולם לא היה, בשום מדינה, וגם לא בישראל. בנושא המרכזי והחשוב ביותר אין שום חלל ריק בין השמאל לבין הימין. יאיר לפיד הוא שמאל. מפלגת קדימה הייתה שמאל.

ישנם רק שני צדדים פוליטיים בישראל, משני צדי המתרס של הוויכוח החשוב ביותר של זמננו: מחנה ההיפרדות, ומחנה הלא-נפרדים.

זה הכל. זה הנושא המרכזי. זו ההחלטה העומדת בפני הדור שלנו. לדורות הקודמים היו האתגרים שלהם, ואולי אלו היו אתגרים ציוריים יותר, פשוטים יותר, קלים יותר. אולי הדורות הקודמים העדיפו להשאיר את האתגר הזה עבור העתיד, לדחות את ההחלטות הקשות. ההיסטוריה מראה שפוליטיקאים בכל מדינה ובכל תקופה תמיד ינסו לדחות החלטות קשות המפלגות את האומה, אבל דחייה היא לא פיתרון. קביעת הגבולות היא האתגר של הדור שלנו, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, ולא ראוי מוסרית שנדחה אותה לדור הבא. עלינו להחליט: מדינה דו-לאומית הנמצאת דרך קבע במלחמת אזרחים כנגד מיעוט גדול ומופלה, או מדינה מערבית, מודרנית, עם גבולות. רק אנחנו מסוגלים לקבל את ההחלטה הזו. הפלסטינים ושאר אומות העולם אינם רלוונטיים.

זו לא תהיה החלטה קלה. היא תקרע את העם באופן שיגרום להתנתקות של 2005 להיראות כמו משחק ילדים. דם ישפך. אחים יעמדו משני צדי המתרס וילחמו האחד בשני בנשק חם. הרבה שאלות חשובות, כגון מעמדה של ירושלים, ככל הנראה ישארו ללא פתרון. הפלסטינים יחלקו סוכריות, רוצחים ומחבלים יחגגו בכיכרות, ובסופו של דבר אני מבטיח לכם שהם ימצאו דרכים חדשות להאשים את ישראל בכל צרותיהם, לא משנה מה נעשה. שמאלני העולם ה"נאור" לא יתרשמו כלל, וימציאו גם הם איזו שהיא סיבה חדשה לעשות לישראל דמוניזציה. הטרור לא יפסק. אף אחד לא יתן שום פרס לפוליטיקאים שינהיגו את המהלך הזה, והם לא יזכו למחמאות על מדשאות הבית הלבן או בארמונות אירופה. ההפך, יתכן שיהיו ניסיונות התנקשות בחייהם. עשרות שנים אל תוך העתיד אנשים רבים עדיין יגידו שזו הייתה טעות לוותר על השטחים מכיוון שזה לא הביא שלום או ביטחון לאזרחי מדינת ישראל, ובכלל היה כל כך כיף בתקופה שבה יכולנו לגור בבתים מסובסדים על איזו גבעה באמצע שום-מקום שבו התהלך לפני שלושת אלפים שנה דוד המלך.

אבל יהיו לנו גבולות.

גבולות מוסריים, גבולות דמוקרטיים, גבולות של סולידריות, גבולות קבועים ונצחיים. גבולות של מדינה שהתבגרה והתעצבה וקיבלה החלטה בנוגע לדמותה.

אחרי 68 שנים הגיע הזמן שלנו להתנתק מהעבר, להתקדם, להעז ולהגיע לארץ חדשה.

Read Full Post »

הערה: הרשומה הזו פורסמה לפני יומיים בבלוג המקביל שלי ב"הארץ", והפכה ויראלית למדי. בעקבות המגעים להפסקת האש שהתקיימו אתמול ושלשום קיוויתי שהיא תהפוך ללא רלוונטית, אבל לצערי זה לא קרה.


לא רואים הרבה אנשים שפויים בימים האחרונים. אני מטייל בארץ רחוקה, קורא חדשות מישראל, עובר על המאמרים, מתעדכן ברשתות החברתיות, מחפש אותם ולא מוצא.

איפה האנשים האלו שמסוגלים להבין מדוע רשתות תקשורת זרות מסקרות את המצב בעזה – היכן שאזרחים מתים בהמוניהם – באינטנסיביות רבה יותר מאשר את המצב בישראל, ובכל זאת חושבים שטוב שיש לנו את מערכת כיפת ברזל? היכן נמצאים כל האנשים שמסוגלים להרגיש עצב כאשר ילדים נהרגים ונפצעים ללא קשר למוצאם האתני של אותם הילדים, ולא מרגישים צורך עז ומיידי לדחוף את המשפט "אבל זה באשמת החמאס"? היכן מתחבאים כל הישראלים שיודעים שצה"ל הוא צבא מוסרי ושחייליו לא טובחים בפלסטינים להנאתם, ובכל זאת לא מאמינים לכל מילה שמוציא דובר צה"ל מפיו? איפה כל האנשים שמאמינים שגם הפלסטינים אשמים במצבם במידה רבה, ובכל זאת לא תומכים בסגירת אספקת החשמל לרצועת עזה כולה? היכן הם כל האנשים שלא בטוחים שניתן להגיע עם הפלסטינים להסכם שלום, אבל אינם חושבים שהאופציה החלופית היא מדינה שבה למיליוני אזרחים אין זכות הצבעה לרשות המחוקקת האחראית לחייהם? לאן נעלמו כל הגברים והנשים שמסוגלים להתעצבן באותה המידה גם על חנין זועבי וגם על דני דנון כשהם מדגימים בשידור חי עד כמה נמוך הרף התחתון לאינטיליגנציה בכנסת ישראל כיום?

האם נכחדו כל הישראלים שאינם בטוחים בעצמם? שלא חושבים שיש ברשותם פתרון יחיד ומושלם למצב שאליו נקלענו? שאינם מאמינים באמונה שלמה וודאית כמו ברזל מלובן באש שהם ורק הם צודקים וראש הממשלה והשרים והאלופים והפרשנים והמומחים וכל שאר אזרחי המדינה פשוט חלשים, טיפשים או לא החלטיים מספיק על מנת לעשות את הדבר היחיד הנכון? כל האנשים האלו שלא חיים בתוך תיבת תהודה אטומה לרעשים מבחוץ, שכל מה שניתן לשמוע בתוכה זה את אותם ההדים חוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב?

האם הם כבר ירדו מהארץ?

כי אני זוכר אז, כשעליתי על המטוס, בסך הכל לפני שבוע וחצי, שהיו די הרבה ישראלים שפויים. אני לא יודע בוודאות, אבל הייתי מעריך את מספרם בשישה או שבעה מיליון איש, אולי יותר. למשל, אני זוכר את נהג המונית שהסיע אותי לשדה התעופה. דיברנו על הנער הערבי שנרצח והנהג אמר שזה לא בסדר, והסכמתי, ושתקנו – כי לאנשים שפויים אין עוד מה לומר במקרה שכזה. להיכן נעלם נהג המונית הזה? אנשים לא שפויים היו אומרים לכם שכל הימניים כאלו, או שכל הדתיים כאלו, או שזה בכלל בסדר גמור ומגיע לכל הערבים למות, ומה אנחנו מתעסקים עם זה, ולמה אף אחד לא מדבר על סוריה, ובכל מקרה, כך או אחרת, זה מוכיח את זה שהם צדקו לאורך כל הדרך. האנשים השפויים לא חושבים שכל דבר שקורה מוכיח את צדקתם. בדרך ככלל הם פשוט שותקים בעצב.

אני לא בארץ עכשיו לצערי אז אני לא יכול לראות אותם, אבל אני מנחש שזה מה שהאנשים השפויים עושים כרגע – יושבים להם אי שם במרחק לא גדול מחדר מוגן, ושותקים בעצב. לפעמים אני רואה שהם מעלים איזה שהוא משהו לא קשור לפייסבוק, מנסים להסיח את דעתם מהמצב. מקשקשים על המונדיאל. אין להם משהו חשוב או חזק במיוחד לומר. הם לא נכנסים אל הויכוחים הפוליטיים כי הם לא בטוחים מהו הדבר הנכון לעשות. הם לא מתנגדים למבצע, אבל הם חוששים מתוצאותיה של כניסה קרקעית. הם מקווים שאלופי צה"ל יודעים מה הם עושים. הם היו רוצים להפיל את החמאס, אבל הם לא בטוחים שזה אפשרי או שהמצב ישתפר לאחר מכן. אולי הם אפילו מרוצים מההססנות של בנימין נתניהו. הם בעיקר עצובים, ושותקים.

הלוואי שזה לא היה כך.

הלוואי שהאנשים השפויים לא היו שותקים. הלוואי שהם היו קמים, ביחד, ויוצאים מהבית, ועומדים כגוף אחד, מיליונים רבים רבים של אנשים, מכל שכבות האוכלוסיה ובכל הגילאים, כנגד הקיצוניים מימין ומשמאל, ופשוט אומרים להם שיסתמו כבר את הפה כי נמאס לשמוע אותם חוזרים על אותן השטויות שוב ושוב, ואז הקיצוניים היו מבינים שהם בעצם מיעוט זניח, שהם אלו שלבד, ואז אולי הם היו קצת פחות בטוחים בעצמם, קצת פחות יהירים, קצת יותר צנועים… האם הקיצוניים בכלל מסוגלים להשתנות? אינני יודע, אולי חלקם היו שפויים פעם, אולי חלקם היו שפויים לפני שבוע וחצי.

הלוואי.

זה ככל הנראה לא יקרה. יש שיאמרו שהרוב השפוי בישראל בכלל איננו רלוונטי – כפי שהרוב השפוי בעולם הערבי לא היה רלוונטי בפיגועים במגדלי התאומים, כפי שהרוב השפוי בגרמניה הנאצית, ברוסיה הסטאלניסטית או ביפן האימפריאליסטית לא היה רלוונטי, וכך לגבי כל תקופה אחרת שבה קבוצה קטנה ונחושה של אנשים בטוחים בעצמם דרדרה מדינות שלמות לעבר התהום. גם אז הרוב השפוי והלא-בטוח בעצמו ישב ושתק בעצב.

יותם לא נראה לי עצוב בשיחות הסקייפ שניהלתי איתו ועם אמא שלו. הוא מסתגל. ילדים בני ארבע מסתגלים לכל דבר, הם לא זקוקים לכל הפסיכולוגים האלו שמנסים לדחוף להם. הם אופטימיים מטבעם.

לפעמים נראה לי שדווקא אנחנו, המבוגרים השפויים, זקוקים לפסיכולוגים או לפסיכיאטרים, שירשמו לנו איזה כדור שיהפוך אותנו לאופטימיים ושמחים ובטוחים בעצמנו כמו כל אותם אנשים לא שפויים שזועקים בקולי קולות את דעתם. אנחנו זקוקים למישהו שישכנע אותנו שלא השתגענו, שימנע מאיתנו להשתגע, שיגיד לנו שישנם עוד אנשים שפויים כמונו שפשוט שותקים בעצב ולכן לא שומעים אותם. מישהו שיבטיח לנו – כנגד כל הסיכויים – שיום אחד הילדים שלנו יוכלו לגדול במציאות שפויה יותר.

הלוואי.

Read Full Post »

זהו חלקה השני של הרשומה המבקרת את ספרה של שלי יחימוביץ', "אנחנו". לחלקה הראשון של הרשומה, המרחיב על נושאים כגון עובדי הקבלן, וועדי העובדים, עוני, מגזר ההיי-טק ועוד, ראו כאן.

לפני שנמשיך, שתי הערות חשובות:

1. הוויכוח שלי עם יחימוביץ' אינו, ברובו, וויכוח אידיאולוגי. הוא לא וויכוח על מטרות או על ערכים. מלבד המשקל הרב שהיא שמה על סולידריות, אני חושב שמטרותי וערכי דומים למדי לאלו של יחימוביץ'. הוויכוח העיקרי הוא על הדרך, על הנתונים, ועל חוסר ההתאמה בין התיאוריות שעל פיהן היא פועלת לבין המציאות. כמו ליברלים רבים אחרים בארץ אני הייתי מוכן לחתום ברגע זה, בלי לחשוב פעמיים, על מדינה בסגנון שבדיה. הכל כולל הכל. אך יחימוביץ' איננה מייצגת את הכיוון הזה, לחלוטין לא (ולעיתים אני לא כל כך בטוח שהיא הייתה באמת מוכנה לחתום על מדינה בסגנון שבדיה).

2. ראוי להזכיר כי בנימין נתניהו מבצע בפועל את המדיניות שעליה ממליצה יחימוביץ', בתמיכתם הנלהבת של חיים כץ וחברי סיעת ש"ס. הבאתי שתי דוגמאות לכך בהמשך, יש עוד, והוא גם מתגאה בכך במסגרת קמפיין הבחירות הנוכחי של הליכוד. פופוליזם הוא פופוליזם, לא משנה איזה שם יפה ממציאים לו הפוליטיקאים ומהי המפלגה שממנה הם מגיעים, והוא תמיד מוביל לאותו הכיוון: חובות, משבר כלכלי, וירידה ברמת החיים בטווח הארוך.

נחזור לספר.

 

משאבי הטבע של מדינת ישראל

בשנים האחרונות ניטש וויכוח לוהט אודות ניצול משאבי הטבע של מדינת ישראל – שטחי האדמה ומחצבים שונים. בעוד שנראה הוגן להניח כי המשאבים שייכים לכלל אזרחי המדינה, ברור כי לא ניתן להפוך אותם לערימות של שקלים ללא השקעתם של יזמים שיקימו מפעלים וינסו לשווק את התוצרת. הוויכוח הוא על חלוקת הרווחים כתוצאה מניצולם של אותם המחצבים, איזה אחוז יגיע ליזמים ואיזה אחוז יגיע לכלל הציבור. באופן דומה לדברים שכתבתי בעבר על מיסי חברות, אין כאן לדעתי עניין של אידיאולוגיה, אלא משוואת רווח פשוטה: המדינה צריכה פשוט למקסם את הכסף שיגיע בסופו של דבר אל הציבור, לגבות את נטל המס המקסימאלי שעדיין יהיה מספיק על מנת למשוך את היזמים לכרות את המחצבים במידה הנדרשת ולא יהרוס את התמריצים לחפש אוצרות טבע חדשים. עקב כוחם הרב של בעלי ההון זה לא תמיד מה שקורה בפועל.

למשל, בנושא תגליות הגז הטבעי ודוח ששינסקי אני נוטה להסכים עם יחימוביץ'. היא מתארת כיצד השתתפה במסיבה בביתו של יובל שטייניץ' על מנת לחגוג את יישום המלצות דוח וועדת ששינסקי, ומתייחסת מעט בהפתעה לפעילות המשותפת בתחום שלה ושל כלכלנים שונים כגון יוג'ין קנדל וסטנלי פישר, שבדרך כלל מתנגדים לעמדותיה. בעלי ההון הצליחו בתחילת שנות ה-2000 לעצור את העלאת שיעורי התמלוגים והמיסוי על תגליות גז ונפט, אך בשנת 2010 עמדה מולם קואליציה חזקה יותר של חברי כנסת, פרופסורים באקדמיה ופקידים בכירים שידעו שהם נלחמים על עתידה של מדינת ישראל בעשרות השנים הקרובות, ותמכו בהעלאת המס. נראה היה כי כל מי שמבין בנושא ואינו מושפע מאינטרסים או עובד עבור תשובה תמך בששינסקי. נערך קרב אכזרי, והחבר'ה הטובים, לשם שינוי, ניצחו. פחות או יותר.

דוגמה אחרת שבה יחימוביץ' צודקת לדעתי היא הניסיון של חברת כימיקלים לישראל, שבשליטת משפחת עופר, לסחוט הטבות משמעותיות במס החברות. חברת כימיקלים לישראל עוסקת בעיקר בחציבת מינרלים שונים בים המלח ופוספטים בנגב. בישראל קיים חוק עידוד השקעות הון, שמטרתו היא לתת הנחה במס חברות לחברות בין לאומיות שיש סיכוי שיעבירו את השקעותיהן למדינה אחרת, לעודד ייצוא, ולעודד השקעה בפריפריה. בפועל, כמו שקורה תמיד עם רשימות של "יוצאי דופן" שפוליטיקאים יכולים להתערב בקביעתן, לא מעט מקורבים לצלחת מצליחים להשיג דרך החוק הטבות לא מוצדקות. כימיקלים לישראל לא יכולה לעבור למדינה אחרת ולא יכולה שלא להשקיע בפריפריה, מכיוון שהיא כורה מחצבים כאן, בארץ, בפריפריה. לכן, אין סיבה להכליל אותה בחוק ולהעניק לה הנחה מופלגת במיסי חברות. גם כאן, אגב, יובל שטייניץ ושלי יחימוביץ' נלחמו כתף אל כתף אל מול סוללה של לוביסטים, ובסוף הטובים ניצחו וחברת כימיקלים לישראל ממשיכה לשלם את מס החברות הרגיל.

 

אך בנושאים אחרים, כגון התנגדותה לרפורמה במנהל מקרקעי ישראל, עמדתה של יחימוביץ' קיצונית מדי, והחשש שלה משחיתות מקבע את המצב הקיים.

להלן שלושים שניות מתוך קורס מבוא לכלכלה: כאשר אומרים כי היצע הדירות בישראל הוא "קשיח" מדי, מתכוונים לומר כי הקבלנים לא מסוגלים לשנות את כמות הדירות במהירות בהתאם לביקושים. כאשר קיים היצע גמיש בשוק (ההיפך מהיצע קשיח) והביקוש פתאום עולה, הכמות הנמכרת בשיווי משקל גדלה באופן משמעותי והמחיר עולה מעט. כאשר יש היצע קשיח והביקוש עולה, הכמות גדלה ממש מעט, והמחיר עולה באופן משמעותי.

image

תזכורת מקורס מבוא לכלכלה – מי שלא זוכר או לא למד, לא נורא

מדוע היצע הדירות בישראל קשיח? בגלל מנהל מקרקעי ישראל ובגלל הסחבת הבירוקרטית של וועדות התכנון. עקב הריבית הנמוכה ששררה במשק בשנים האחרונות הביקוש לדירות גדל, וההיצע הקשיח גרם למחירים לזנק, כמו בשרטוט. מומחים רבים מאמינים כי רפורמה במנהל מקרקעי ישראל ובוועדות התכנון תוביל לשחרור צד ההיצע של שוק הדיור הישראלי, וכך תוריד את מחירי הדירות לכלל תושבי המדינה. יחימוביץ', לעומת זאת, מאמינה כי הרפורמה תגרור שחיתות בקנה מידה קטסטרופלי, כאשר קרקעות המדינה ימכרו לשלל בעלי הון במחירים מגוחכים. שיקול נוסף כאן הוא הפגיעה האפשרית בסביבה שתיגרם עקב מתן אישורים לבנייה במסלול מהיר יותר.

אני מבין את הדאגה שלה ושל אחרים, ועל כן חושב שיש לנהל את הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל בזהירות, אך לא לבטל לחלוטין את הרעיון. לא ייתכן שניתקע במצב הקיים המאובן, בו 93% מקרקעות הארץ נמצאות בבעלות המדינה, ובעיר הגדולה והיקרה ביותר בארץ גובהם הממוצע של הבניינים הוא 3 קומות (נתונים קיצוניים מאוד ביחס למקובל בעולם) – רק בגלל החשש משחיתות ומפגיעה באיכות הסביבה. לחששות האלו יש מחיר עצום. כשהיא כותבת על הרפורמה, יחימוביץ' מידרדרת לפופוליזם זול ומזהירה מפני מכירתם של הכותל המערבי ומצדה לבעלי הון, אך היא לא מציעה שום פתרון מעשי למחירי הדיור הגבוהים, לא בספר ולא בתכנית הכלכלית של מפלגת העבודה שפורסמה לאחרונה. הגדלת ההיצע היא הפתרון הסביר היחיד.

 

חינוך ומוביליות חברתית

יחימוביץ' מנמקת בספרה את התנגדותה ליוזמות של חינוך פרטי במדינת ישראל. היא טוענת כי:

"הישגיו של ילד בלימודים, עתידו כבוגר משכיל, ובעקבות כך גם מצבו הסוציו-אקונומי, נקבעים בראש ובראשונה ברגע לידתו".

לשיטתה אין מוביליות חברתית בארץ, מכיוון שילדים למשפחות עשירות מקבלים תמיכה ועזרה שילדים למשפחות עניות לא מקבלים. היא טוענת שילדים מוכשרים בצורה יוצאת דופן יוכלו ככל הנראה להצליח בכל מצב, אך לילדים בינוניים, ממוצעים, שנולדים למשפחות עניות בארץ אין סיכוי אמיתי להצליח. קורא זר שהיה נתקל בקטע הזה היה עלול לחשוב שבמדינת ישראל מתקיימת מערכת מפותחת של בתי ספר פרטיים שמאפשרת לאותם ילדים עשירים להשיג יתרונות שאין לבני דורם העניים, וכי שכר הלימוד במערכת ההשכלה הגבוהה הוא בשמיים ולכן מונע מהעניים לשפר את מצבם. זה כמובן לא נכון, והאוכלוסייה שמוכיחה זאת יותר מכל היא האוכלוסייה הרוסית.

המוביליות החברתית באוכלוסייה הרוסית מדהימה. לפי וויקיפדיה, רמת השכר של העולים עולה בהתמדה ביחס לזו של הוותיקים. שכרו של עולה חדש בעל ותק של שנה אחת בארץ עומד על 40% משכרו של ישראלי ותיק, ושכרו של עולה המתגורר 6 שנים מגיע לכ-70% משכרו של ישראלי ותיק. בקבוצת הגילאים 22 – 40, בעלת 16 שנות לימוד ומעלה, הפער בין העולים לוותיקים נסגר, וכעבור 6 שנים אף נרשם פער של כ-6% לטובת העולים. לפי נתונים שאני מכיר מעבודה שביצעתי בעבר על מערכת ההשכלה הגבוהה בארץ, ילדי העולים מברית המועצות לשעבר (משני המינים) לומדים באוניברסיטאות את המקצועות הכי רווחיים בארץ, בפער משמעותי מקבוצות אתניות אחרות (אשכנזים, מזרחיים, ערבים). בעוד עשור השיעור שלהם בשני העשירונים הגבוהים יהיה גבוה משיעורם באוכלוסייה הכללית. איך הרוסים עשו זאת? פשוט מאוד: שכר הלימוד במערכת ההשכלה הגבוהה בארץ הוא נמוך. חלקו ממומן ממילא על ידי מענק השחרור, ואת מה שנותר ניתן לממן בקלות מעבודה חלקית. צעיר ישראלי נחוש ומוכשר יכול להגיע לפקולטות היוקרתיות ביותר, גם אם הוא מגיע ממשפחה ענייה. והצעירים והצעירות ממוצא רוסי הם נחושים ומוכשרים.

image

בתמונה: צעיר ישראלי נחוש ומוכשר (הלובש את המשקפיים של אבא ואת הבגדים שקנתה לו סבתו האוקראינית)

אז יחימוביץ' טועה, אך הטעות שלה אינה מסתיימת כאן. למעשה, הרעיון של בתי ספר פרטיים במימון ציבורי (כל מני ווריאציות של שיטת הוואוצ'רים) הוא דווקא נפוץ במדינות סוציאל-דמוקרטיות אירופאיות מתקדמות כגון שבדיה והולנד. על פי שיטה זו החינוך עדיין ממומן על ידי המדינה, ולכן אין לעשירים יתרון כלשהו, אך הורים מסוגלים לבחור את בתי הספר של ילדיהם ויש תחרות בין בתי ספר. מחקרים שונים בכלכלת חינוך מצאו כי בחירה בין בתי ספר משפרת את ציוני התלמידים ומורידה את שיעור הנטישה (למשל, ראו כאן, ויש עוד הרבה).

הדרך לשיפור מערכת החינוך בישראל היא לא שפיכת כספים נוספים לתוך אותו בור ביורוקרטי חסר תחתית הקרוי בשם "משרד החינוך", אלא הענקת עצמאות למנהלים (שתאפשר יותר הצלחות כאלו) והעתקת מודלים של חינוך פרטי במימון ציבורי ממדינות אחרות. מודלים אלו ישחררו את מערכת החינוך משלטון הביורוקרטיה וארגוני המורים, ויאפשרו תחרות בריאה בין בתי הספר מבלי ליצור פערים על בסיס סוציו-אקונומי. מה שטוב מספיק לשבדיה והולנד, טוב מספיק גם בשבילנו.

בסופו של דבר, אפילו יחימוביץ' עצמה מודה כי היא שלחה את בנה הבכור לבית ספר דמוקרטי שעלה שש מאות שקלים בחודש (וכותבת כמובן כי בדיעבד זו הייתה טעות).

 

בעלי ההון

אחת מאמונות הבסיס של הסוציאליזם היא כי הכלכלה היא משחק סכום אפס – אם לאדם מסוים יש יותר כסף, הוא בהכרח השיג אותו על חשבונם של פרטים אחרים בחברה. אמונה זו היא כמובן טעות מרה. בכל אופן, יחימוביץ', בהתאם לכך, לא אוהבת אנשים עשירים. היא לא מודה בכך במפורש, אך בין השורות שהיא כותבת ניכר כי היא מאמינה שמרבית האנשים העשירים עשו את הונם על גבם של עובדים וצרכנים עניים, על חשבוננו. לחוסר חיבתה הבסיסי של יחימוביץ' לבעלי הון יש יתרונות וחסרונות. היתרון המרכזי הוא שבעלי ההון לרוב לא יצליחו להשפיע עליה: היא לא מתחברת איתם, והיא לא סובלת את הלוביסטים שלהם. כך, היא מסוגלת ללחום בשחיתות הנובעת מכוחם של בעלי ההון. החיסרון המרכזי הוא נטייתה לתקוף אותם גם כאשר הם אינם אשמים, וכך ליצור בישראל סביבה העוינת את היזמים המצליחים. למשל, היא מבקרת במילים קשות את תופעת התספורות של הטייקונים הישראלים בשנים האחרונות, מאז המשבר של 2008. היא כותבת:

"כשבעל השליטה מרוויח, זה הוא שמרוויח. כשהוא מפסיד – זה בעיקר הציבור שמפסיד".

זו טעות נפוצה. למעשה, כשבעל השליטה מרוויח, גם הציבור מרוויח. הגופים המוסדיים השקיעו מלכתחילה אצל דנקנר, תשובה ולבייב, מכיוון ששלושתם אנשי עסקים שיודעים איך להעלות את ערך החברות שבבעלותם, ולכן משתלם להשקיע אצלם. במשך שנים רבות השיג הציבור הרחב תשואה לא רעה כתוצאה מההשקעות האלו. אך כשמגיע לפתע המשבר והציבור מפסיד, פתאום כולם כועסים. כמובן, גם מה שכתבתי כאן הוא סיפור מעט פשטני. יש עוד צדדים לסיפור הזה – האינטרסים של הגופים המוסדיים מורכבים קצת יותר מאשר פשוט לחפש את ההשקעה הטובה ביותר לציבור הרחב, לא תמיד הם פועלים כפי שהיינו רוצים שהם יפעלו, המערכת בנויה עקום וניתן עוד לשפר אותה. יש המון צדדים, אך יחימוביץ' רואה בעקביות רק אחד.

כאשר היא כותבת על המשבר הכלכלי, היא מתייחסת ל"כלכלת השקר וכלכלת האמת" – הבלבול הקלאסי של סוציאליסטים שאינם מבינים מדוע קיימת המערכת הפיננסית, מהי תפקידה בחברה האנושית, ובטוחים שמדובר באיזו שהיא קונספירציה של בעלי הון שנועדה לפגוע בהם. היא מאשימה כמובן את הקפיטליזם ואת תאוות הבצע במשבר, האשמה מופרכת שלמען האמת קצת נמאס לי להתייחס אליה (להרחבה – ראו רשומות קודמות כאן, כאן, כאן וכאן).

 

נושא נוסף שמטריד את יחימוביץ' עד מאוד הוא שכר הבכירים. היא מקדישה לו פרק שלם ונפרד, במסגרתו היא סוקרת ניסיונות חקיקה שונים להגבלת שכר הבכירים בחברות הציבוריות. קשה לי להגן על השכר של חלק מהמנהלים הבכירים במשק הישראלי; במקרים רבים נראה כי השכר מנותק לחלוטין מהיכולת הביצועית (או מקושר יותר מדי לביצועים בטווח הקצר ולא בטווח הארוך), ונובע מיכולת סחיטה שקיימת למנכ"לים בכירים או לבעלי שליטה ביחס לכלל בעלי המניות. נושא זה נחשב לבעייתי גם במדינות אחרות, ובראשן ארצות הברית, שם שכר המנכ"לים קפץ באופן דרמטי בשני העשורים האחרונים בלי שום קשר לביצועי החברות, לשכר הממוצע במשק, או לצמיחה הכלכלית. אך מהצד השני, תקרת שכר בחוק היא פתרון מטופש ופופוליסטי. אין לי ספק שתימצא עד מהרה דרך אחרת לשלם למנכ"לים שתעקוף את החוק. הדרך הנכונה להילחם בתופעה זו היא ככל הנראה חיזוק מעמדם של הדירקטורים החיצוניים על מנת שיגנו על בעלי מניות המיעוט (ראו דיון בנושא כאן). לדעתי האישית כל נושא שכר הבכירים הוא פשוט לא חשוב כל כך, וההתעסקות בו נובעת במידה לא מועטה מקנאה. בסופו של דבר מדובר במספר קטן של אנשים ובמעט מאוד כסף ציבורי ביחס לסוגים אחרים של מעשי שחיתות.

 

לעומת נושאים אלו, כאשר יחימוביץ' כותבת על הדחתו של דני דנקנר מבנק הפועלים, על פעילותו של נוחי דנקנר בפרשת "גנדן תיירות", על התערבותו של יוסי מימן בתכני חדשות ערוץ 10, ועל החרגתו של מפעל נשר מהעלאת המס על הדלקים בשנת 2010, קשה שלא להסכים איתה. ישנם בעלי הון מושחתים בארץ, וטוב שיש מי שמבקר אותם באומץ.

 

כלכלה

כאשר הדבר נוח לה, יחימוביץ' מזכירה את תמיכתם של כלכלנים כגון סטנלי פישר או איתן ששינסקי בעמדותיה בנושא ספציפי, אך לרוב היא טוענת שכלכלה היא לא מדע אלא אידיאולוגיה:

"…האופן שבו שני אלה [הכנסות והוצאות הממשלה] מחושבים מכוסה תמיד בענן של טבלאות, גרפים, נוסחאות המחזות להיות מתמטיות ו"אמיתות" קוסמיות שאיש לא אימת… ביסוד הכלכלה אין אמת מדעית, אלא אידיאולוגיה, אינטרסים והעדפות סמויות וגלויות בנוגע לאיך צריכה להיראות המדינה. בפועל לא קיימים כלים מדויקים שייתנו לנו תשובה "מדעית" איזה שיעור גירעון במדויק הוא סביר ואף מיטיב ומחולל צמיחה, ואיזה יביא לקריסה כלכלית… שיטות כלכליות עלו וירדו ממש כשם שגישות דתיות, פוליטיות ומוסריות החליפו זו את זו…"

זה משעשע למדי, מפני שמספר משפטים לאחר מכן היא כותבת:

"מיהו זה שקבע שיחס חוב תוצר מסוים הוא היחס הנכון ואין בלתו? הריר ברור כשמש שמדיניות מרחיבה יותר תייצר חינוך מעולה, תעשייה משגשגת, תעסוקה, צמיחה והכנסות ממסים".

אז לרגע אחד היא כותבת על אמיתות קוסמיות שאיש לא אימת, ורגע לאחר מכן היא קובעת בעצמה אמיתה כזו, "ברורה כשמש", שאותה דווקא ניסו לאמת וגילו שהיא רחוקה מלהיות נכונה. קודם כל, תודות לעקומת לאופר, מדיניות מרחיבה לא תמיד מגדילה את ההכנסות ממיסים. ומעבר לכך, היא גם לא תמיד יוצרת חינוך מעולה, לעיתים רחוקות מאוד תורמת לתעשייה, ובמדינות עם מגזר ציבורי לא יעיל היא פוגעת בתעסוקה ובצמיחה. למעשה, אין קורלציה בין גודלה של הממשלה לבין הצלחה כלכלית – יש מדינות מוצלחות עם מיסים נמוכים (שוויץ, סינגפור, ארה"ב), ויש מדינות מוצלחות עם מיסים גבוהים, כגון המדינות הנורדיות.

אבל בואו נחזור אחורה לרגע. יחימוביץ' צודקת: כלכלה היא לא מדע. היא אחד מענפי מדעי החברה, ורמת ה"מדעיות" שלה שווה פחות או יותר לזו של סוציולוגיה, מדעי המדינה ופסיכולוגיה (אם נתעלם לרגע מכך שגם בתוך המדעים ה"קשים" כגון פיזיקה וביולוגיה יש המון נושאים שאינם מדע מדויק). עניין זה נובע מהקושי לבצע ניסויי מעבדה מדויקים בכלכלה, וכך רוב התיאוריות הכלכליות אינן ניתנות לאימות או להפרכה על פי הקריטריונים שקבע קארל פופר. אך זה לא אומר שכלכלה היא אידיאולוגיה, או שמחקרים כלכליים הם חסרי משמעות. אם מחקרים אמפיריים רבים שנערכו במדינות שונות, בשיטות סטטיסטיות שונות ועל תקופות שונות מעלים כולם את אותה התוצאה – זה ככל הנראה לא מקרי.

יש נושאים שקיים לגביהם קונצנזוס בקרב כלכלנים. למשל, העובדה שבטווח הארוך מסחר בין לאומי לא יוצר אבטלה, או השיפור בהישגי התלמידים שנוצר ככל שיש יותר תחרות בין בתי ספר במדינה. ויש נושאים שלא קיים לגביהם קונצנזוס, כמו למשל שיעור מס ההכנסה הרצוי וגודלה של הממשלה. שם ההחלטה היא אכן אידיאולוגית בחלקה. אך יחימוביץ' אינה מפרידה בין השניים – היא פשוט משליכה לפח את כל אותם הדברים שכלכלנים נוטים לומר הסותרים את האידיאולוגיה שלה, מאמצת בחום את הדברים שאינם סותרים את האידיאולוגיה שלה, ורוב הזמן פשוט טוענת שאין סיבה להקשיב לכלכלנים מכיוון שהם עברו שטיפת מוח בפקולטות שלהם. זו פשוט בורות.

בפרק האחרון היא כותבת למירב ארלוזורוב:

"אני חושבת, מירב, שאת צריכה לבוא חשבון עם מורייך בחוג לכלכלה שמעלו בתפקידם. בחוגים אלו התרחשה בגידת האינטלקטואלים הגדולה, והם פלטו החוצה פרחי כמורה, מאמינים שוטים, ולא אזרחים חושבים, מנתחים וקוראי תיגר".

בגידה כזו אכן התרחשה, אך לא בחוג לכלכלה, אלא בקרב קבוצות חוקרים מסויימות בתוך מספר חוגים אחרים בפקולטות למדעי החברה והרוח שהחליטו לנתק את התיאוריות שלהם מבחינה אמפירית, להתנתק מהנתונים, להתמקד ב"מחקר איכותני" המבוסס על אנקדוטות ופרשנות סובייקטיבית, להפסיק לנסות להסביר את העולם ובמקום זאת להתמקד בלתאר אותו, להפסיק ללמד כלכלה ובמקום זאת ללמד אידיאולוגיה. למזלנו לרוב הסטודנטים יש מנגנוני ספקנות טבעיים, ולכן רוב בוגרי החוגים האלו אינם הופכים לקיצוניים עם סיום לימודיהם. אך פה ושם אני נתקל ב"פרחי כמורה" שנופקו על ידי המרצים בחוגים אלו, כגון יחימוביץ', הדוחים כל ניסיון להסביר את הדברים ומתמקדים באידיאולוגיה ובקונספירציות. כל הוויכוחים שניהלתי איתם נראים בדיוק אותו הדבר, ואני יכול לחזות מראש את דעתם לגבי כמעט כל נושא שבעולם (כתבתי עוד על הנושא כאן). החוגים לכלכלה מנפקים בוגרים בעלי מגוון דעות, מימין ומשמאל – ניאו-קיינסיאנים וסוציאל-דמוקרטים ותומכי אסכולת שיקגו, ג'וזף שטיגליץ ופול קרוגמן וסטנלי פישר ואריאל רובינשטיין ועומר מואב ואביה ספיבק, ושלל אחרים שמתווכחים כמעט על כל נושא על ידי שימוש בטיעונים לוגיים ובנתונים.

 

קיינס כתב פעם שגם אלו שמסרבים להקשיב לכלכלנים מונעים למעשה על ידי תיאוריה כלכלית שגויה כלשהי. וכך, גם ליחימוביץ' יש תיאוריות כלכליות משלה. ההבדל המרכזי בין התיאוריות שלה לבין התיאוריות שנלמדות בפקולטה לכלכלה, הוא שהאחרונות נבחנו אמפירית ותיאורטית במשך עשרות שנים. למשל, היא כותבת:

"התחרות, שהיא אחד ממושגי היסוד בקפיטליזם, מאלצת להוריד מחירים. יש מרכיבי עלות שלא ייפגעו לעולם: מחיריהם של חומרי הגלם, שעליהם אין אפשרות להשפיע, ורווחיהם של בעלי השליטה ושל דרג הניהול הבכיר… מה שנשאר גמיש וניתן לשינוי יהיה תמיד שכר העבודה. יוצא אפוא שלטובת קדושתה של הצרכנות, יותר ויותר עובדים מועסקים בתנאים פחות טובים…"

אחלה תיאוריה, לא? אם היא הייתה מנסה לבדוק אותה אמפירית, כפי שכלכלנים שמעלים תיאוריה נאלצים לעשות, היא הייתה מבינה עד מהרה שזהו קשקוש מוחלט. נתחיל עם מחיריהם של חומרי הגלם, שבהחלט ניתן להשפיע עליהם בשלל דרכים טכנולוגיות ואחרות, והם משתנים דרמטית מעת לעת, וכמובן גם הרווחיות של בעלי השליטה משתנה מאוד בין תקופות וסקטורים. דווקא שכר העבודה הוא מאוד לא גמיש. תופעה ידועה בכלכלה היא הקשיחות של שכר העבודה כלפי מטה –למשל, בתקופות רעות חברות מעדיפות לפטר עובדים ולא לקצץ את שכרם של העובדים הקיימים, גם חברות בשוק החופשי שאין עליהן שום רגולציה בנושא. בדרך כלל השכר זז רק בכיוון אחד, למעלה (לפחות השכר הנומינאלי). מאז המהפכה התעשייתית והתפשטות הקפיטליזם השכר הממוצע או החציוני במדינות המערב רק הלך ועלה, ללא שום צורך בוועדים או רגולציה, ובמדינות קפיטליסטיות יש שכר גבוה יותר מאשר במדינות לא קפיטליסטיות.

תיאוריה נוספת שיחימוביץ' מקדמת, הרסנית הרבה יותר, היא זו הגורסת כי יש לצמצם את היבוא למדינת ישראל על מנת לשמור על מקומות עבודה, ואותה כבר הזכרתי בחלקה הראשון של הרשומה. יחימוביץ' מאשימה את הכלכלנים באידיאולוגיה, אך מפתחת בעצמה שלל תיאוריות כלכליות הזויות שאינן מעומתות אל מול ההיגיון, הניסיון ההיסטורי או נתונים כלשהם, ואין שום קשר בינן לבין המדיניות שמפעילות מדינות סוציאל-דמוקרטיות מתקדמות.

 

בעמוד האחרון של ספרה מצטטת יחימוביץ' בהרחבה את ספרם של של שמשון ביכלר ויהונתן ניצן, "מרווחי מלחמה לדיווידנדים של שלום":

"אף כי ההון הינו רק מוסד אחד מתוך שלל מוסדות השליטה שנכפו על המין האנושי במרוצת ההיסטוריה, הוא הפך בהדרגה למוסד הדומיננטי בחברה האנושית בימינו. ההון הוא הצורה החודרנית, הגמישה והמקיפה ביותר של העוצמה שהתקיימה עד היום".

זה היה נראה לי ציטוט די מוזר וקיצוני, בייחוד מפני שהיא קוראת לשמשון ביכל ויהונתן ניצן "כלכלנים", אז חיפשתי את הערך של הספר בוויקיפדיה. לפחות לפי הביקורות שם, מדובר בספר מרקסיסטי שרוב מהלליו מגיעים מהשוליים הקיצוניים של השמאל הפוסט-ציוני. מעניינת הבחירה של יחימוביץ' לצטט דווקא אותו בעמוד האחרון של ספרה. האם ייתכן שהיא מתבלבלת בין מרקסיזם לבין סוציאל-דמוקרטיה? בלבול כזה בהחלט יכול להסביר חלק משמעותי מהפער בין דבריה לבין המתרחש במדינות סוציאל-דמוקרטיות מודרניות. כאשר ניסיתי להתעמק מעט בנושא גיליתי כי למרקסיסטים יש ביקורת רבה על הסוציאל-דמוקרטים, ביקורת שמזכירה מאוד את הדברים שיחימוביץ' כותבת שוב ושוב על אבדן הסולידריות והמיקוד ברווחה אישית בקרב מעמד הביניים הישראלי. האם ייתכן שיחימוביץ' איננה מתבלבלת, ושהרטוריקה הסוציאל-דמוקרטית לכאורה נועדה להסוות רטוריקה מרקסיסטית תחת שם שנשמע טוב יותר?

קשה לי להחליט מה יותר גרוע: להאשים אותה בבורות, או לטעון שהיא מסתירה מהציבור השקפות מרקסיסטיות קיצוניות מטעמים שיווקיים. אין לי ידע רב בכל הנוגע לגישות אידיאולוגיות לכלכלה (בחוגים לכלכלה מנסים שלא להתעסק עם אידיאולוגיה), וייתכן שאנשים שמבינים יותר בנושאים אלו יוכלו לנתח את ספרה ולסווג אותה באופן מדוייק יותר. מה שבטוח זה שהיא לא קיינסיאנית, ולא סוציאל-דמוקרטית.

 

 

ג'ון מיינארד קיינס. אולי כדאי שיחימוביץ' תקשיב לו לשם שינוי?

 

משרד האוצר, חוק ההסדרים, ואידיאולוגיות

חוק ההסדרים נולד בשנות השמונים, במסגרת תכנית הייצוב הכלכלית, בתור כלי לשעת חירום המאפשר לממשלה לפעול במהירות ובהחלטיות. לכלים העוזרים לממשלות לתגבר את כח שלטונן בעת שעת חירום יש נטייה להישאר בסביבה שנים רבות לאחר ששעת החירום חולפת, וחוק ההסדרים אינו יוצא דופן בעניין זה. הוא מהווה דוגמה להתנהלות ממשלתית גרועה, אולי אפילו לא-דמוקרטית: סעיפי מדיניות רבים מאושרים ומבוטלים כלאחר יד, בהליך חפוז, ללא דיון פוליטי או ציבורי מספק. אך יש גם צד שני לעניין: המערכת התרגלה אליו. פוליטיקאים ושרים בישראל התרגלו לזרוק לאוויר הצעות חוק חסרות אחריות, מתוך ידיעה שהאוצר ממילא יקבור הכל בחוק ההסדרים הבא ואף אחד לא ישים לב. נוצר מצב מוזר, שכולם מודעים לכך שהוא עקום, ובכל זאת קשה לשנותו. זו אכן דרך מעט "מלוכלכת" להתנהלות פוליטית, אך לפעמים גם המציאות מעט מלוכלכת.

האשמת פקידי האוצר בניסיון לשמור על תקציב מאוזן שקולה להאשמת פקידי משרד הביטחון בניסיון להגדיל את תקציב הביטחון, או האשמת פקידי המשרד לאיכות הסביבה בניסיון לשמור על איכות הסביבה. זה פשוט התפקיד שלהם. אין כאן עניין אידיאולוגי, אלא בסך הכל טבלאות אקסל, הוצאות מול הכנסות. אם ישנה אידיאולוגיה, היא נמצאת אצל הפוליטיקאים, לא אצל הפקידים, והוויכוח של יחימוביץ' צריך להיות מולם. אבל פקידי האוצר הם פשוט מטרה נוחה – הם בדרך כלל לא עונים כאשר מאשימים אותם, וכך נבנתה להם תדמית שטנית שפוליטיקאים ופקידים ממשרדים אחרים מוצאים לה שימוש מועיל (ראו ראיון מרתק עם יורם גבאי, כאן).

ההכללות של יחימוביץ' מוגזמות, ובמקרים רבים נובעים מחוסר הבנה שלה עצמה. למשל, בנוגע להטלת מע"מ על הפירות והירקות היא כותבת:

"… אקרא באוזניכם מדברי ההסבר של האוצר להטלתו: "יש להבהיר כי החיוב במס ערך מוסף על פרות וירקות לא פוגע בשכבות החלשות יותר מאשר המס על מוצרי צריכה בסיסיים אחרים, כגון לחם, חלב ותרופות. מכאן שאין כל הצדקה להבחנה בין מוצרים אלה." הבנתם? אם אנחנו מתעללים בעניים בכך שאנחנו מטילים מע"מ על לחם, על חלב ועל תרופות – אז בואו נתעלל בהם גם בפרות וירקות. השורות המקולקלות והמעוותות האלה נכתבו בידי אנשים שאינם יודעים מציאות חיים מה היא".

הבנתם? כי יחימוביץ' לא הבינה, אך היא ישר ממשיכה לתיאור נוגע לב של עניים המנסים לרכוש ירקות בשוק הכרמל.

למיסים יש שני מאפיינים: גובה המס, ובסיס המס. במקרה של מע"מ ישנו גובה המע"מ, ומספר המוצרים שעליהם הוא יחול. אם נחיל את המע"מ על יותר מוצרים, נוכל להוריד את גובה המע"מ ולגבות את אותה הכמות של הכסף. מיסים מעוותים את החלטות הפרטים, ולכן כל מומחה למיסים יגיד לכם שצריך לנסות להרחיב את בסיס המס, לבטל פטורים ממס, וכך להוריד את גובהו ככל שניתן (למשל, ראו את המלצות ה-OECD כאן, או ראיון בעיתון גלובס כאן). וזה מה שהאוצר אומר בקטע שיחימוביץ' ציטטה: אם נרחיב את בסיס המע"מ למוצרים נוספים, שאינם שונים מהותית מהמוצרים הקיימים, נוכל לשמור על שיעור מע"מ נמוך יותר. אין סיבה לשוני במע"מ. בסופו של דבר אותה הכמות של הכסף תיגבה. אך יחימוביץ' פשוט לא מבינה, ומתעקשת שביטול הפטור הוא התאכזרות מיותרת כלפי החלשים (למרות שממילא המרוויחים העיקריים מהפטור הם החקלאים ורשתות השיווק).

כזכור, למרות תמיכת האוצר ושטייניץ בנושא, בסופו של דבר ביבי הפיל את הסעיף הזה ברגע האחרון – דוגמה לדמיון בין התנהגותו בפועל של ראש הממשלה לבין עמדותיה של יחימוביץ' (לתיאור מעניין של ההתרחשויות ראו את הרצאתו של עומר מואב כאן, החל מ – 1:12:30).

יחימוביץ' למעשה כופה את הוויכוח האידיאולוגי על נושאים שאין שום קשר בינם לבין אידיאולוגיה: בכל מקום היא רואה את השפעתן של "תיאוריות ניו-אייג'" מודרניות שמאדירות את העצמי ופוגעות בסולידאריות, וכל פקיד שחושש לגודלו של הגירעון הוא בעיניה חסיד של מילטון פרידמן (שבתואר ראשון בכלכלה בקושי מזכירים את שמו). היא יוצאת דרך קבע מנקודת הנחה שגם אחרים מונעים על אידיאולוגיות באותו האופן כמוה, ולא חס וחלילה על ידי ידע וניסיון.

 

מיסים

יחימוביץ' אוהבת מס הכנסה, לו היא קוראת "מס חכם", ולא אוהבת מיסים עקיפים, שהם "מיסים טיפשים" כהגדרתה. כאשר בנימין נתניהו מדבר בחדשות על קיצוצי מיסים ובתה שואלת אותה האם זה טוב או רע, יחימוביץ' עונה לי כי זה רע, כי למדינה יהיה הרבה פחות כסף לבתי חולים, לסלילת כבישים, לבתי ספר וכו'. זו אמנם תשובה פשטנית שנועדה לילדה בת 13, אך זו גם ייצוג נאמן של דעותיה של יחימוביץ': מיסים גבוהים זה טוב.

ובכן, הניסיון הבין לאומי מראה שמיסים גבוהים הם, לפחות, לא בהכרח רעים. ישנן מדינות עם מיסים גבוהים שמתנהלות לא רע בכלל. לא במקרה, מדובר במדינות שמובילות את העולם במדדים שונים של יעילות המגזר הציבורי, שאותם הזכרתי בחלק א' של הרשומה. וכפי שכתבתי לפני כן יש גם מדינות עם מיסים נמוכים שמתנהלות לא רע בכלל, כגון שוויץ. כאשר המגזר הציבורי לא יעיל ופעילותו איננה שקופה, מיסים גבוהים אינם בהכרח טובים, מכיוון שהכסף הולך לאיבוד אי שם בין הררי הביורוקרטיה.

אך יחימוביץ' איננה מכירה בטיעון הזה. זהו לדעתי הציטוט הכי קיצוני בספר כולו:

"… האמת שאינני יודעת [שהכסף הציבורי כתוצאה מהעלאת מיסים באמת ילך לחינוך ולא לכל מני מטרות גרועות], אבל אני כן יודעת שכאשר מס הוא נכון וצודק, הוא נכון וצודק. אין צורך לצבוע אותו בצבע ייעודי כדי לשכנע בנחיצותו, הוא לא תלוי בסכומים שיניב, וזכותה של ממשלה נבחרת לעשות שימוש בהכנסה הנוספת הזאת לקופת המדינה כראות עיניה האידיאולוגיות – מהקטנת החוב הלאומי, דרך התנחלויות, עבור ברכישת מטוסי קרב חדישים ועד להעלאת שכר המינימום…"

מפסקה זו ניתן להבין שיחימוביץ' תומכת במיסים רק על מנת לקחת ממי שיש לו, בלי שום קשר להכנסות המדינה ולמקום שאליו הכסף הולך. זה אפילו לא מרקסיזם – בין השורות מבצבצת כאן אידיאולוגיה קומוניסטית קיצונית ביותר, שבמסגרתה למען ערך השוויון מקצצים את הכנסותיהם של העשירים גם אם אין לכך שום תמורה אחרת. זה די מדהים, לדעתי.

קטע אחר, פחות קיצוני ויותר משעשע, הוא הפסקה הבאה:

"בכינוס סוציאל-דמוקרטי שהשתתפתי בו במדריד, קוננה ג'ובנה מלנדרי, שרת התרבות האיטלקית לשעבר, על הקושי לשכנע את הציבור שמס הכנסה הוא טוב. על המורכבות שבמסר חיוני זה, לעומת הפשטנות והבוטות שבמסרים של מפלגות לאומניות וגזעניות מחד גיסא, ומלגות ירוקות פופוליסטיות, כדבריה, מאידך גיסא, שמסריהן הפשוטים והציוריים נקלטים בקלות ובנוחות אצל צעירים משכילים, שעה שמסרים סוציאל-דמוקרטיים תובעים הבנה והעמקה אשר אינן מאפיינות את העידן שלנו. ככל שהתודעה מיטפשת ומשתטחת, היא אמרה בבוטות, תוך שהיא מביעה סלידה גלויה מברלוסקוני, הולך ונעשה קשה להסביר רעיונות בסיסיים כל כך".

הקושי לשכנע את הציבור שמס הכנסה הוא טוב? מורכבות? על מה היא מדברת? מניסיוני הציבור הרחב בישראל כלל אינו מקשר בין המיסים שהוא משלם לבין הוצאות הממשלה. זה מדהים להיתקל בדבריה של יחימוביץ' אחרי שנתיים שבהם אני מנסה להסביר לאנשים רבים, לרוב ללא הצלחה, שחינוך חינם מגיל 3 לא יכול לחסוך להם כסף מכיוון שהם אלו שיממנו אותו דרך כספי המיסים שלהם. להערכתי מרבית אזרחי המדינה עדיין אינם מבינים זאת, ונראה שגם יחימוביץ' איננה מבינה:

"הפתרון האמיתי והשוויוני שיעודד אמהות לשוב לעבודה ולשפר את מצבן הכלכלי… הוא סבסוד עמוק של מסגרות הטיפול לילדים. סבסוד כזה משתלם הן למדינה המבקשת לעודד יציאה לעבודה, והן לתא המשפחתי".

הוא לא משתלם, כי האמהות האלו ובעליהן מממנים אותו מכספי המיסים שלהם. הכסף לא מגיע מהירח. שימו לב שגם כאן ביבי ביצע בסופו של דבר את המדיניות שעליה המליצה יחימוביץ'.

דווקא תיאוריות ליברליות הרבה יותר קשה למכור. כאשר יחימוביץ' מתנגדת ליבוא היא יכולה להביא אל מול המצלמה אנשים אמיתיים שיאבדו את עבודתם מחר בגלל פתיחת המשק ליבוא. כאשר אני תומך ביבוא, אני לא יכול לתת לכם את שמות האנשים שירוויחו בסופו של דבר ממשק תחרותי יותר ומחירים נמוכים יותר (מפני שכולנו נרוויח), וקשה לשכנע בדיבורים על הטווח הארוך. זה לא מוחשי מספיק. ההצלחה העיקרית של האידיאולוגיה הליברלית בארץ היא האנטגוניזם של הציבור לוועדי העובדים הגדולים, וגם כאן עלינו להכיר תודה בעיקר לוועדי העובדים, שהתנהלותם המזעזעת לא עושה יחסי ציבור טובים ליחימוביץ' וחבריה.

אבל נחזור לכנס הסוציאל-דמוקרטי – לאחר שהיא מסיימת עם השרה האיטלקית לשעבר, ממשיכה יחימוביץ' ומספרת על סטנלגי גרינברג, מיועצי מסע הבחירות של אובמה, שדיבר באותו הכנס על הפופוליזם של המפלגה הרפובליקנית. אני לא חסיד גדול של ברלוסקוני או של הרפובליקנים, ובכל צד של המפה הפוליטית ניתן למצוא טענות פופוליסטיות. בישראל, בכל אופן, יחימוביץ' מובילה את הגישה הפופוליסטית הכלכלית ומבטיחה מתנות חינם להמונים בזמן ששר האוצר מדבר על קיצוצים כואבים. מדהים שהיא לא מסוגלת לראות את הסתירה כאן.

 

ליחימוביץ' יש מספר טעויות עקרוניות כשהיא כותבת על מיסים:

  • היא טוענת שמעמד הביניים נפגע מאוד מהפחתת מיסי ההכנסה, ומשלם עליה "את המחיר הכבד ביותר". זה אמנם נכון שרוב השכירים לא הרוויחו סכומים משמעותיים לשכר הנטו שלהם, אך אין שום נתון שאני מכיר המעיד על פגיעה באיכות חייהם של בני מעמד הביניים הישראלי כתוצאה מקיצוץ שירותים ציבוריים. כל הדיבורים על הגדלת ההוצאות הפרטיות על בריאות וחינוך בעשורים האחרונים אינם בהכרח פגיעה – אנשים כיום עשירים יותר מאשר בעבר, ולכן מוציאים יותר כסף על כל מני דברים, ביניהם בריאות וחינוך.
    אם ישנם נפגעים כלשהם מהקיצוצים במגזר הציבורי, אלו בעיקר אותם עובדי המדינה שאיבדו מקומות עבודה נוחים ומתגמלים, או אוכלוסיות ספציפיות שמשתמשות בשירותים שהופרטו באופן גרוע. לא מעמד הביניים.
  • היא מזכירה שחמישים אחוזים מהעובדים כיום הם עניים, למרות שהנתון הנכון הוא שחמישים אחוזים מהעניים עובדים. יחי ההבדל הקטן (הבנתי שהיא עדיין ממשיכה לומר זאת, גם אחרי שתיקנו אותה).
  • בניגוד לדבריה של יחימוביץ', הפחתת מס חברות תורמת לכלל אזרחי המדינה, מכיוון שהיא מושכת השקעות זרות למשק ויוצרת מקומות עבודה. כמו כן, מס החברות בארץ ממוצע ביחס לעולם ולא נמוך.
  • בהקשר למס חברות, היא ממשיכה וכותבת:

"המשקיעים אכן נוהרים למדינות שמפחיתות מאוד את המס (וגם נמנעות מלחוקק חוקים שיגנו על שכר העובד), אבל לאותן מדינות יש פחות כסף לשמר שירותים ציבוריים ברמה גבוהה. יוצא אפוא שהתאגידים אמנם מגדילים את רווחיהם, אבל איכותו של החינוך הציבורי, למשל, נמצאת בהידרדרות מתמדת, תופעה שמוקצנת ככל שהמדינה קפיטליסטית יותר וככל שהטבות המס גדלות"

שטות מוחלטת. ומה עם המדינות הנורדיות, שמשלבות מס חברות נמוך יותר מאשר בישראל עם שירותים ציבוריים, ביניהם חינוך ציבורי, ברמה גבוהה? זה כמובן נכון גם לשוויץ, אירלנד, ולשלל מדינות אחרות בעולם שיש בהן מיסי חברות נמוכים.

 

זכויות

יחימוביץ' מתנגדת לתחבורה ציבורית בשבת ובאופן כללי לעבודה בשבת מתוך ראייה סוציאלית של זכויות העובדים. היא מצטטת קטעים רלוונטיים מהתנ"ך, בהם דובר על מתן מנוחה לעבדים ושמירת הזיכרון ההיסטורי של העבדות במצריים:

"דווקא העובדה שהיית עבד מחייבת אותך לזכור כי גם עבדים הם בני אדם ועליהם לנוח כמוך. לו היה הפרק הזה [בספר] כתבת טלוויזיה, הייתי עוברת במעבר חד מהדברים האלה אל צילומים של מרכז מסחרי הומה אדם בשבת. מגרשי חניה מפוצצים, רעש, צופרי מכוניות, קונים דוחפים עגלות עמוסות, משפחות שלמות נדחקות בתורים צפופים, ובעיקר היתה המצלמה מתרכזת בפניהם של העובדים. קופאיות, זבנים, מאבטחים, עובדים עניים קשי יום שנפלו קורבן לצד האטום והטיפשי של החילוניות… הרוב המכריע של העובדים בשבת אינם עושים זאת מבחירה. הם פשוט לא יתקבלו לעבודה אם לא יתחייבו לעבודה בשבת, ויפוטרו ממנה אם יסרבו. הרי לו היינו שומעים על תופעה כזאת בכל מדינה אחרת, היינו זועקים – אנטישמיות!".

ובכן, אני דווקא שמעתי על תופעה כזו, בכל מדינה אחרת. ביצעתי בעבר מחקר קטן בנוגע להצעתו של השר סילבן שלום לעבור לסופ"ש ארוך, ועד מהרה גיליתי שברוב מדינות העולם המערבי מתקיים מסחר בכל ימות השבוע. במדינות אחרות אין זבנים וקופאיות? אין עובדים עניים? בכל זאת, נראה שכולן הצליחו לפתור את הבעיות שמהן מוטרדת יחימוביץ' כל כך.

קופאים ועובדי בתי מלון נדרשים גם לעבוד במשמרות, חלקם אפילו בלילה, וגם שם אם הם יסרבו הם לא יתקבלו לעבודה. אז נבטל את פעילותם של בתי המלון בלילה? נדאג שכל הסופרמרקטים יסגרו בחמש? יש חוק, ולפיו מי שעובד בשבת חייב לקבל שכר גבוה יותר, ויום מנוחה אחר בהמשך השבוע. יחימוביץ' טוענת כי "חלק ניכר" מהעובדים אינם מקבלים פיצוי כחוק או יום מנוחה חלופי, אך אני מפקפק בטענה זו מכיוון שרובם עובדים ברשתות גדולות ומסודרות, ומכיוון שיחימוביץ' לא מביאה נתונים כלשהם התומכים בטענה. בכל אופן, אולי צריך לדאוג לאכיפתו של החוק הזה. מעבר לכך, אני מתקשה להבין מדוע העניין כל כך מטריד אותה ומדוע היא מקדישה לו עשרה עמודים. נראה כי מבחינתה הוא מתחבר ל"הוויה הצרכנית של מעמד הביניים" השנואה עליה.

 

נושא נוסף שמעסיק את יחימוביץ' הוא זנות ופורנו. היא מתחילה את הפרק בנושא עם ציטוט של טרי פראצ'ט, מה שאוטומטית מעניק לה נקודות זכות רבות, אך ממשיכה עם השקפה פמיניסטית-קיצונית הלקוחה הישר מהפקולטות למגדר:

"זנות היא אחת הצורות הקשות של אלימות אנושית… זנות אינה קשורה למין, אלא לאלימות… הסחורה במקרה הזה היא גופו של האדם וכבודו, ובחברה מתוקנת אלה אינם עומדים למכירה. חברה שממסדת חוליים קשים כל כך, במקום להוקיע אותם ולהיאבק בהם, היא חברה חולה…".

הנה כמה חברות חולות, לידיעתה של יחימוביץ' (התמונה לקוחה מכאן):

image

 

באשר לאפשרות של לגיליזציה של זנות היא כותבת:

"… למה שלא נמסד עוד תופעות מזעזעות שממילא קיימות? רצח למשל – הרי גם זו תופעה שהאנושות מוקיעה, אבל לא מצליחה למגר. אז למה לא לבצע רצח בתנאים מבוקרים, באופן שלא ייפגעו חפים מפשע? … ואולי נמסד גם אונס?…"

לגבי פורנוגרפיה היא כותבת:

"… פורנוגרפיה היא זנות מצולמת… כאן כבר משתולל בלבול מושגי ומוסרי מוחלט, כששוחרי זכויות אזרח נלחמים בעד ה"חופש" לצרוך פורנוגרפיה, ורותמים למאבקם את "חופש הביטוי"… נכון להיום, הרוב המכריע של הנשים המופיעות בסרטי פורנו הן שפחות חטופות, מה שהאוזן של הצרכן המערבי לא רוצה כל כך לשמוע…"

היא מזכירה חברים ומכרים התומכים בדעותיה בכל נושא אחר, ומתנגדים לקיצוניות שהיא מפגינה בנושא זה, ומתפלאת על כך שגם הם נפלו קרבן לשטיפת מוח כלשהי. אישית אני לא מכיר מספיק את הנושא על מנת לחוות דעה בנושא הלגליזציה, אבל נראה לי שאם זה עובד במדינות מתוקנות אחרות אין סיבה שזה לא יעבוד פה.

 

שלי יחימוביץ'

בפרק האחרון של הספר מתייחסת יחימוביץ' לטבע האדם. היא מתחילה את הפרק בהתייחסות לשחרורו של גלעד שליט:

"גלעד צריך להיות בבית, נקודה. זו לא נהמת לב ולא תביעה שבאה מהבטן, כפי שנטען אצלנו לאחרונה מפי מי שהתיימרו להיות קול ההיגיון, אלא תנאי בסיסי לעצם קיומנו כאן כחברה ישראלית… מונחי ה"מחיר" וה"כדאיות" דווקא הם המונחים הפשטניים, אפילו הפרימיטיביים, בשיח הזה, ויש להסתייג מהם עמוקות. השבתו של גלעד אינה "עסקה" ובוודאי אין לה "מחיר". אלה מילים שלקוחות מהשפה העסקית, הד לגישה כלכלית שבה מודדים הכול במונחי רווח והפסד, וסימני קלקול של החברה הישראלית המתנערת מערכיה ומקדשת את הממון ואת הרווח. החזרת גלעד אינה עניין עסקי או מתמטי, שבו מודדים חיי חייל אחד לעומת ההסתברות המתמטית שהמחבלים שישוחררו בגינו יגרמו אולי לכך שביום מן הימים יפגעו אחרים בתוכנו… לגלעד אין מחיר".

כך, משליכה יחימוביץ' מהחלון כל שיקול קר והגיוני שראוי שראש ממשלה יעשה בנושאים כאלו, ופונה, כמו בשלל מקומות אחרים בספר, אל הרגש. הזלזול שהיא מפגינה כנגד ניתוח מתמטי-הסתברותי אינו מקרי או חד פעמי; גם התיאוריות הכלכליות שלה מגיעות מאותו המקום, מהרגש, מתיאורים נוגעים ללב של מקרים שסיקרה בתור אשת תקשורת. גם ההתנגדות לקפיטליזם מגיעה משם. הרבה יותר מרגש לחשוב על ילדים עניים ומסכנים מאשר לדון בנתונים סטטיסטיים, בתהליכים שיתרחשו בטווח הארוך, במודלים מתמטיים. אך הסתמכות על הרגש היא לא גישה שמתאימה למי שמתיימרת להנהיג מדינה.

בהמשך היא חוזרת אל אותו העיקרון שמוביל אותה: המאבק נגד האינדבידואליזם. היא מצטטת את חנה סנש הכותבת על הקרבה, וכותבת:

"הדברים האלה כל כך רלוונטיים לימינו אנו. כשהטרנד השליט הוא לעשות כסף או "להקשיב לעצמי" או לחפש את "האושר הפנימי" או להאמין ש"השלום מתחיל בתוכי" (ביטוי שטבעה הוגת הדעות הנודעת שרי אריסון) או סתם "העיקר לא לצאת פרייר" וכיוצא בזה תיאוריות שאפשר למצות אותן בשש מילים: "אני-אני-אני, עצמי-עצמי-עצמי"…"

יחימוביץ' תוקפת את הלך הרוח האדיש שהיא נתקלת בו, ומשייכת אותו לשלווה פנימית שהצליחו אנשים לרכוש "בזכות המדיטציה, היוגה, הזן, הגראס, או סתם שוויון הנפש למה שקורה סביב". היא מבקרת את האתוס האגוצנטרי המבוסס על "בלבול מוסרי כללי שניזון מתאוריות ניו אייג'יות קלות כנוצה, הגורסות שהכול קורה בראש שלנו, ושבראש המשימות שלנו לתיקון פני האנושות עומדת המשימה להרגיש טוב עם עצמנו ולהשיג אושר ושלווה פנימיים, אשר אינם תלויי התרחשויות חיצוניות". יש עוד שלל התבטאויות בסגנון שחוזרות על אותו הרעיון.

לדעתי יש כאן הגזמה פראית בכל הנוגע לאדישותו של הציבור הרחב בישראל. מבחינתה של יחימוביץ' מתנגדיה נחלקים לאנשים כמוני – ניאו-ליבראלים קיצוניים שעברו שטיפת מוח בפקולטות לכלכלה – ולאנשים אדישים השבויים בתוך תודעה צרכנית כוזבת ומונעים מתיאוריות ניו-אייג'. אולי הגיע הזמן שמישהו יספר לה ששרי אריסון אינה מייצגת את האדם הממוצע במדינת ישראל, וכי גם אנשים שאינם מסכימים איתה אינם בהכרח אדישים לסבלם של אחרים.

מבחינת יושר אישי, אומץ, נחישות ואינטליגנציה, הייתי שמח לו היו יותר חברי כנסת דומים לשלי יחימוביץ'. החיסרון המרכזי שלה הוא ראיית עולם צרה וקיצונית, בצבעים של שחור ולבן, עם ניחוח מרקסיסטי. הידע שהיא מפגינה בהיסטוריה או כלכלה אינו רחב במיוחד, מהספר לא עולה הרושם של אינטלקטואלית יוצאת דופן – וזה בסדר גמור, פוליטיקאים לא חייבים להיות אינטלקטואלים. אך הביטחון שלה בצדקתה אינו תואם את רמת הידע הזו.

יחימוביץ' בטוחה במאה אחוזים שההוויה הצרכנית המודרנית היא תופעה שלילית; בטוחה שהוויה זו ואבדן הסולידריות נובע מהתמכרות מעמד הביניים לתיאוריות ניו-איג'יות (שהיא מזכירה שוב ושוב בפרקים שונים בלי קשר לעניין הנידון); בטוחה שישנם רק שני סוגים של עובדים בעולם, עובדים מאוגדים או עובדי קבלן העובדים בתנאי עבדות, ולא ייתכן שום דבר באמצע; בטוחה שחייבים להחזיר את גלעד שליט הביתה בכל מחיר; בטוחה שהמדיניות שהיא מובילה זהה לזו שקיימת במדינות סוציאל-דמוקרטיות מתקדמות; בטוחה שלא ייתכנו נשים העוסקות בזנות או בפורנו מרצונן החופשי; בטוחה שאין כל רע בפעילותם של וועדי העובדים בארץ; בטוחה שאין דבר שהיא יכולה ללמוד ממעל למאה שנים של מחקר כלכלי. בכל הנושאים האלו, וברבים אחרים, אין אצלה אפור – רק שחור ולבן. היא מזכירה בספר תומכים וחברים, סוציאליסטים בנפשם, שמנסים לדבר אל ליבה ולהסביר לה למשל שבתור צרכנים גם הם נהנים ממחירים נמוכים, או שאין כל רע בנשים שמצטלמות בעירום מרצונן החופשי, אך כיפת הזכוכית שבתוכה מתגוררת יחימוביץ' לא נסדקת במאום. היא רק תוהה כיצד אפילו אנשים טובים וישרים כמו חבריה נפלו קרבן לשטיפת מוח.

אין התלבטויות בספרה של יחימוביץ'. אין תהיות. אין גבולות שהיא מציבה להשקפת עולמה. אין הסתייגויות. היא לא כותבת "זכות העובדים להתאגד חשובה, גם אם יש לעיתים חברי וועדים שמרוויחים משכורת גבוהה מדי". היא פשוט מכחישה את קיומו של צד שני למטבע. היא מתארת בהפתעה כיצד שטייניץ, שנוא נפשה, משתף איתה פעולה במאבק על דוח ששינסקי, אך היא לא תוהה כיצד זה קרה – היא לא מסוגלת להמשיך הלאה ולהודות שגם בצד השני של המפה האידיאולוגית יש אנשים שנלחמים כנגד שחיתות. המציאות שהיא רואה פשוטה מאוד, וברורה מאוד, ללא קווים מטושטשים. וכל מי שלא מסכים – עבר שטיפת מוח בחוג לכלכלה, או מושפע מתיאוריות ניו-איג'יות. האם זו סוג המנהיגות שדרושה לשמאל במדינת ישראל בעת הנוכחית? האם אנחנו זקוקים לז'אן ד'ארק שכזו בראש מפלגת השמאל הגדולה בארץ? האם רצוי שמדינת ישראל תהיה המדינה היחידה בעולם המערבי שבראשה עומדת ראש ממשלה מרקסיסטית?

הציטוט הבא שאשים כאן לא שייך ליחימוביץ'. הוא לקוח מספרו של זיגפריד לנץ, "אוניית המגדלור":

"…אני אגיד לך משהו, ילד: מעולם לא הייתי גיבור, ואני גם לא רוצה להיות קדוש מעונה; כי שניהם היו תמיד חשודים בעיני: המוות שלהם פשוט מדי, גם כשהם מתים הם עדיין בטוחים במטרה שלהםבטוחים מדי, בעיני, וזה לא פתרון."

יחימוביץ' בטוחה במטרה שלה. בטוחה מדי.

 

ובכל זאת, לסיום, כמה מילים על אידיאולוגיה

מכריכתו האחורית של הספר:

"הספר אנחנו שואף לנקות את המונח "אנחנו". ליצור אותו מחדש במובן האמיתי, במובן של ערכים משותפים, במובן של סולידריות, במובן של מדינה האחראית לאזרחיה, במובן של היסטוריה משותפת, חזון מכונן, דבק מאחד. כי אנחנו הוא ספר אופטימי, ספר שעודנו מאמין בנו."

מילים מרשימות, נוגעות ללב. הלוואה שהיה קיים "אנחנו" שכזה במדינת ישראל. הלוואי שהיו ערכים משותפים, סולידריות אמיתית, היסטוריה משותפת, חזון משותף. אבל אין. במקום אלו, ישנם מגזרים: מזרחיים ואשכנזים, עירוניים וקיבוצניקים, עולים מברית המועצות לשעבר, ערבים, דרוזים, בדואים, חרדים, חובשי כיפה סרוגה, וכל אחד מהמגזרים האלו נחלק לעוד שלל תתי-מגזרים. לחלק מהמגזרים יש מערכות חינוך נפרדות, שמתנהלות כקווים מקבילים שלעולם אינם נפגשים עם מערכת החינוך הממלכתית. למגזרים מסוימים יש ישובים נפרדים משלהם, ושפות נפרדות משלהם. לרוב אזרחי מדינת ישראל יש חברים השייכים רק למגזר הספציפי שלהם, וגם דפוסי ההצבעה נקבעים במידה רבה לפי המגזרים.

נסו להשוות זאת, למשל, לקבוצות המיעוט בארצות הברית. נכון, לרוב שחורים נשואים לשחורים, מתחברים עם שחורים, ומצביעים למפלגה הדמוקרטית. אך אין ערים נפרדות לשחורים או היספאנים בארצות הברית. אין מפלגה מיוחדת לכל מגזר. אין מערכת חינוך נפרדת לכל מגזר. וזוהי ארצות הברית, מדינת מהגרים; ארצות אחרות הן עוד פחות משוסעות.

אין בישראל סולידריות, וגם לא תהיה. אין ערכים משותפים, ולא יהיו. אין היסטוריה משותפת, אין חזון משותף לעתיד, ולא יהיה אחד כזה. הגיע הזמן להתפקח מהאשליות. אך היעדרה של סולידריות חברתית היא לא אסון – היא פשוט יוצרת מצב שבו שיטות כלכליות מסוימות, הנוטות בכיוון הסוציאליסטי, לא יעבדו. ללא סולידריות המגזרים יתחרו ביניהם על שוד הקופה הציבורית, והחיכוכים רק ילכו ויחמירו וידרדרו את המדינה בכיוונה של מלחמת אזרחים. השסעים הרבים בחברה הישראלית מחייבים מעבר למערכת כלכלית מבוססת חופש, במסגרתה כל מגזר מסוגל לנהל את ענייניו כרצונו ובמנותק ממגזרים אחרים.

נסו לדמיין מדינה שבה מעמד הביניים החילוני לא נושא את החרדים או את הפריפריה על גבו. מדינה שבה החרדים לא חוששים שמישהו יכפה עליהם לימודי ליבה, והערבים לא חוששים שמישהו יכפה עליהם לימודי ציונות. מדינה שבה אף אחד לא מגביל את הערבים מלעסוק בחקלאות. אולי מדינה כזו תהיה מחולקת לקנטונים זעירים, שלמנהיגיהם תהיה אוטונומיה רחבה לפעול על פי המדיניות שתושבי הקנטון מעוניינים בה. שוויץ מחולקת לקנטונים רבים כאלו, שהקטן מביניהם מונה כ-15,000 איש בלבד. אולי יום אחד תהווה הרשות הפלסטינית את אחד הקנטונים האלו. חזון אחרית הימים? ככל הנראה. במצב הנוכחי חלק מהקנטונים יהיו עשירים כמו סינגפור, ואילו אחרים יהיו עניים יותר ממרבית מדינות העולם השלישי. אבל מהי האלטרנטיבה? האם יש עוד בכוחו של המגזר היהודי-חילוני לכפות את חזונו על האחרים, כפי שעשה מאז קום המדינה ועד שנות השמונים? אני לא בטוח.

אולי נדרש פתרון אחר כלשהו. אינני יודע מהו. אך אני בטוח שאשליותיה של יחימוביץ' לגבי סולידריות חברתית הם חלק מהבעיה, חלק מההכחשה, ולא חלק מהפתרון.

 

אז, למי להצביע?

ישנן מפלגות טובות יותר בשמאל שניתן להצביע עבורן, גם אם נתעלם לרגע מעלה ירוק.

יאיר לפיד אמנם מאמין בכפיית שירות לאומי על החרדים ומעורר משום מה רפלקס דחייה בקרב בוחרים רבים, אך הוא גם מקדם את שינוי שיטת המשטר, נושא חשוב כשלעצמו. למרצ יש קשרים ענפים עם הלובי החקלאי, אך עיקר העניין שלהם הוא בזכויות אדם ובתהליך המדיני, נושאים ראויים למאבק. לציפי לבני אין אמירה של ממש ועל גבה רוכבים כמה טרמפיסטים לא ראויים, אך היא בסך הכל אישה ישרה המתמקדת בעיקר בתהליך השלום.

לכל המפלגות האלו יש תכניות כלכליות מעט פופוליסטיות, אך כלכלה היא לא הנושא העיקרי המוביל אותן, ואין להן את המחויבות לדרך מסוימת וקיצונית. אני בהחלט חושב שהאנשים שמובילים אותן ראויים יותר משלי יחימוביץ' – אפילו אם הם לא ניחנים באינטליגנציה, בנחישות ובאומץ שלה. מדינת ישראל איננה זקוקה לעוד קצוות קיצוניים, אלא לקולות מתונים ושפויים; התגובה של השמאל להקצנה של הימין לא צריכה להיות הקצנה נוספת בכיוון אחר.

אני מקווה שזמן מה לאחר הבחירות הקרובות תאבד יחימוביץ' את מעמדה הרם, ותחזור להיות חברת כנסת מהשורה התורמת לאותם עניינים ספציפיים שמעניינים אותה (אולי במסגרת מפלגות שמתאימות לה יותר, כגון חד"ש). ואני מקווה שיום אחד, אי שם בעתיד, מפלגות השמאל המתון והימין המתון בישראל יצליחו להשתחרר משליטתם של קנאים וקיצוניים המכחישים את המציאות הביטחונית, הדמוגרפית והכלכלית, ואז אולי לא תהיה סיבה לומר שאין למי להצביע.

Read Full Post »