Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘תקשורת’

משהו לא טוב קורה כאן

הערה: כמו מרבית הרשומות שלי, גם הרשומה הזו התפרסמה במקור באתר "הארץ".


הטענה שלפיה לכלי התקשורת יש הטיה שמאלית איננה חדשה. בנימין נתניהו דיבר על כך כבר בשנות ה-90, ומאז היבחרו של דונלד טראמפ לתפקיד נשיא ארצות הברית הדיון בהטיות תקשורתיות נסק לגבהים חדשים. גם הקמתו של תאגיד השידור הציבורי, "כאן", לוותה בחששות של שרי ממשלה מהימין מפני הטיה שמאלית. מאז עלייתם לאוויר משתדלים אנשי התאגיד לספק לציבור הישראלי תמונה מאוזנת יחסית בנוגע לסוגיות מדיניות, במטרה להפריך את החששות ולהדגים את יכולתו של השידור הציבורי להציב סטנדרטים חדשים של איכות ועומק. אך לצערי, ברגע שמדובר בסוגיות כלכליות, הם נכשלים בכך לחלוטין.

זה אולי צפוי במידה מסוימת, לאור הפופולריות של השקפות סוציאליסטיות גם בצד הימני של המפה הפוליטית בישראל. באופן כללי יש בארץ בעיה חמורה של מקצועיות בקרב כתבי טלוויזיה ועיתונאים שעוסקים בכלכלה. רבים מכוכבי הפריים-טיים, כגון הפרשן הכלכלי של ערוץ עשר מתן חודורוב, שדרנית הרדיו קרן נויבך, וכתבים כלכליים רבים בכלכליסט, דה-מרקר וגלובס, הם נטולי הכשרה בתחום, וכתבתי בבלוג זה פעמים רבות בעבר על טעויותיהם. ההשקפות שהם מציגים סותרות לא פעם את הידע הכלכלי והניסיון ההיסטורי, ונובעות מהטיה אידיאולוגית קבועה כנגד פתרונות מבוססי-שוק ובעד פיקוח ומעורבות ממשלתית – אפילו היכן שכלכלנים מצדה השמאלי של המפה הפוליטית מאמינים שהיא מזיקה (הסדרה של מתן חודרוב על פיקוח שכר דירה מלפני מספר חודשים היא אחת הדוגמאות המובהקות לכך).

ובכל זאת, אם הייתה איזושהי תקווה שתאגיד "כאן" יעלה את הרמה של הדיון הכלכלי בתקשורת הישראלית ויספק תמונה מאוזנת יותר, התוצרים האחרונים שהופקו על ידו מפריכים אותה. נראה מספר דוגמאות לכך.

"איך הפכה הסוכרת למחלה של עניים?", שואלת הילה ויסברג בסרטון של התאגיד שפורסם בשבועות האחרונים. התשובה, לדעתה, היא שמוצרים עתירי סוכרים ושומנים הם זולים יותר, על כן משפחות עניות נאלצות להסתפק בהם. ויסברג גילתה קורלציה: עניים רוכשים יותר מוצרים זולים כמו סוכר ולחם לבן, וגם חולים יותר בסוכרת, ומכאן היא מסיקה על מנגנון סיבתי פשוט לפיו עוני הוא גורם לסוכרת. אך כפי שסטודנטים לכלכלה לומדים בקורסי אקונומטריקה, לא נכון להסיק מקורלציה על סיבתיות. ויסברג מתעלמת מכך שמחירי הירקות בישראל זולים מאוד בהשוואה בינלאומית, וגם מחיריהם של מרבית הפירות, הביצים, והמוצרים האחרים הנמצאים בסל הבריא המוצג בתחילת הסרטון הם די נמוכים. למעשה, אוכל בריא בישראל הוא בכלל לא יקר.

הפתרון שמציגה ויסברג לבעיה, להכניס מוצרים נוספים לפיקוח, הוא קודם כל הדרך הגרועה ביותר להוריד את מחירו של מוצר, כפי שיטענו כלכלנים מימין ומשמאל. לא מאמינים לי? שאלו את המפקחת על מחירי מוצרי המזון מטעם הממשלה, או קראו מטה את הסטטוס המצוין של כפיר מצוינים בנידון. מלבד זאת הוא גם פתרון לא רלוונטי. ראשית, מכיוון שרבים מהמוצרים הבריאים כבר נמצאים בפיקוח כזה או אחר, ושנית, מכיוון שהמנגנון הסיבתי שהיא הציגה לא משכנע, לאור מחירם הזול של מוצרים בריאים.

אז מדוע באמת העניים חולים בסוכרת יותר מהעשירים? ובכן, אפשר לחשוב על מספר סיבות, אבל הן כבר חורגות מגבולות האידיאולוגיה שהילה ויסברג וחבריה בתקשורת מקדמים באדיקות, לפיה כל בני האדם נולדו שווים, עושר ועוני הם עניין אקראי ולא יתכן שהם נובעים מתכונות של יכולת דחיית סיפוקים או בעיות התנהגותיות. רמז: בדקו את שיעורי הצריכה של סיגריות בקרב העשירונים הנמוכים, וזכרו שסיגריות הן מוצר יקר יחסית.

בסרטון אחר של התאגיד מופיעה השאלה: "למה חברות התעופה מצופפות אותנו כמו סרדינים במחלקת תיירים?". התשובה האמיתית פשוטה: כדי שהן יוכלו לצמצם עלויות ולהציע כרטיסי טיסה בזול, המאפשרים כיום לחלק ניכר מהאוכלוסייה לטייל בחו"ל, בניגוד למצב בעבר. התשובה שנותן הכתב, לעומת זאת, היא שמדובר בקנוניה של חברות התעופה כתוצאה מהיעדר פיקוח. הוא טוען שהמחלקות היוקרתיות, כגון מחלקת עסקים ומחלקה ראשונה, משתלמות לחברות התעופה יותר ממחלקות התיירים, ולכן החברות מנסות לצופף מחלקות אלה כמה שיותר. אבל אם זה המצב, מדוע חברות התעופה לא מבטלות פשוט את מחלקת התיירים? הסרטון ממשיך לאחר מכן לניתוח היסטורי, לפיו בעבר היה פיקוח על המרווח בין המושבים, אך הוא בוטל בתקופתו של נשיא ארצות הברית רונלד רייגן, מה שאיפשר לחברות התעופה לצמצם את המרווח ולחתוך עלויות.

התהליך ההיסטורי, במסגרתו טיסה לחו"ל הפכה למוצר שמשפחות רבות בישראל מסוגלות לממן, מוצג בסרטון כהתפתחות שלילית. וזה עוד כלום – כפי שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו יוני בלונדי, הסרטון כולו מועתק למעשה מסרטון אחר שהופק על ידי ערוץ יוטיוב אמריקאי מצליח, עם הבדל אחד: בסרטון האמריקאי מתוארים גם הצדדים החיוביים כמו הורדת המחיר וגם הצדדים השליליים של צמצום המרווחים בין המושבים, בעוד שבסרטון המועתק של התאגיד מודגשים רק הצדדים השליליים. בלונדי היה אמור לעלות לשידור בתוכנית הרדיו של אראל סג"ל על מנת לדבר על הנושא, אבל אנשי התאגיד סירבו לשלוח נציג מטעמם שיגיב לטענותיו. האם זו הסיבה שאזרחי ישראל מממנים מכיסם שידור ציבורי? כדי לקבל סרטונים מועתקים מיוטיוב בתוספת עיוותים אידיאולוגים?

התאגיד הפיץ גם סרטון מטעה בנוגע לחובות של עסקים קטנים, התומך במצג השווא הנפוץ בתקשורת: הבנקים מוותרים על חובות לעשירים, אבל לא מוותרים על חובות של עסקים קטנים. אחת המרואיינות תהתה אפילו אם כך דברים אמורים להתנהל במדינה דמוקרטית. המציאות כמובן שונה לגמרי. מדי יום הבנקים "עושים תספורות" לשלל עסקים קטנים ואנשים פרטיים, ומדווחים על חובות אלו כ"חובות אבודים" בדוחות הכספיים שלהם. הם עושים זאת כאשר ברור שלא ניתן להחזיר את הכסף במלואו, ועדיף לקבל לפחות חלק מהסכום. כל עוד הבנק מאמין שהחייב יצליח להחזיר את החוב, הוא לא יוותר לו. כמובן שלאדם שחייב לבנק מאות מיליוני שקלים יש כוח מיקוח משמעותי יותר מול הבנק בהשוואה לאדם שחייב מאות אלפי שקלים, אבל זה לא ייחודי לישראל או למגזר הפיננסי. גם לאדם שרוכש מחנות רהיטים 100 מיטות יש כוח מיקוח גדול יותר מאדם שרוכש מיטה אחת, ובכל זאת אנחנו לא חושבים שההנחה במחיר המיטה שחנות הרהיטים תעניק לראשון היא קונספירציה אפלה. זה היה המצב בכל תקופה בהיסטוריה ונותר המצב גם כיום בכל מדינות העולם. במדינות אחרות פשוט לא עושים עניין מדבר כל כך טריויאלי.

ויש עוד. קראו למשל את מה שמורי אמיתי כתב על הפרק בפודקאסט של "כאן" שעסק בחברת אובר. במסגרת השידור שאול אמסטרדמסקי וצליל אברהם מעוותים לגמרי מחקר שנעשה בניו יורק כדי שיתאים להנחות היסוד שלהם. תוכלו לקרוא גם את מה שכתב אדיר יוסף על מאמר בנוגע לקצבאות הנכים, או  לצפות בראיון המוזר עם אפרים דוידי, המעוות את המצב הנוכחי בוונצואלה, ומוצג בתור מומחה ללא כל ביקורת או איזון. יכולתי להמשיך ולנתח סרטונים, מאמרים ופודקאסטים נוספים שמפיק התאגיד החדש, או לקשר לביקורות שכלכלנים כתבו עליהם, אבל אני מניח שהתמונה ברורה: בנושאים כלכליים, "כאן" משתמש בכספי משלם המיסים הישראלי כדי לספק לציבור סחורה תקשורתית פגומה ומוטה אידיאולוגית, חלקה מיד שנייה. לצערנו, אנחנו לא יכולים פשוט להפסיק את המנוי.

באופן אירוני במיוחד הפיק התאגיד לאחרונה גם סרטון על "אפקט דאנינג-קרוגר". אפקט זה מתייחס לאשליה של ידע הנפוצה דווקא בקרב אלו שיודעים מעט מאוד בתחום מסוים, מכיוון שהם לא יודעים עד כמה הם לא יודעים. המחסור בידע מוביל את אלו הלוקים בבורות להתבטא בנחרצות יתר מאשר מומחים. כאשר רמת הידע עולה – רמת הביטחון העצמי יורדת, עד שמגיעים לרמת מומחיות גבוהה שמעלה את הביטחון העצמי בחזרה.

נראה כי תחום הכלכלה הוא הסובל ביותר מאפקט הזה. לצופה מהצד, ניתוח מדיניות כלכלית נראה כמו עניין פשוט וקל, מכיוון שכמעט כל אחד עושה קניות בסופר, משקיע בדיור ומקבל משכורת, אבל האמת היא מורכבת. מדיניות כלכלית משפיעה על התמריצים, לא רק על המחירים, ובאופן שהוא לא תמיד טריויאלי. כאשר אנחנו מטילים פיקוח על שכר הדירה, למשל, יקרו דברים נוספים מלבד ירידת שכר הדירה. משקיעים ישכירו פחות דירות. יהיה עודף ביקוש. יכול להיווצר שוק שחור. יש אפקטים מסדר שני, יש הבדל בין קורלציה לסיבתיות, יש דברים שנשמעים טוב בתיאוריה ולא באמת עובדים בפועל, ויש חשיבות להיכרות עם הניסיון ההיסטורי. אני חושש שעקב מחסור בידע אנשי התאגיד לא באמת מודעים להטיה שלהם. הם חושבים שהם מאוזנים, אבל הם לא. יש ידע, והוא חשוב, הוא פשוט לא קיים בראשם של האנשים שמפיקים את הסרטונים האלו.

וזה גם באשמתי.

לפני שנה-שנתיים פנה אליי שאול אמסטרדמסקי, ראש הדסק הכלכלי של "כאן", ושאל אם אהיה מעוניין להצטרף לתאגיד. עניתי בשלילה. בשנים האחרונות הקריירה האקדמית גוזלת את מירב זמני ואין לי יכולת להופיע בתקשורת בתדירות גבוהה. אמסטרדמסקי פנה גם אל ידידי אסף צימרינג שהסכים ומפרסם בלוג כלכלי מצוין במסגרת התאגיד. אבל אסף מפרסם בתדירות נמוכה, ואין לו יכולת של ממש להשפיע על תכני הסרטונים. מרבית בוגרי החוגים לכלכלה, מצטיינים ובוגרי תארים מתקדמים במיוחד, מעדיפים משרות משתלמות במגזר הפרטי על פני עבודה בתקשורת, היכן שהמשכורות נמוכות בהרבה. הופעה בטלוויזיה ממילא לא הייתה שאיפה מרכזית עבור רובנו. אבל לחוסר המוכנות של מומחים "להתלכלך" בפעילות תקשורתית יש השפעות שליליות על הידע של הציבור הישראלי.

ובכל זאת, אני מאמין שישנו מקום לשיפור. התאגיד עדיין חדש, וכרגע מתנהל בגמישות יחסית, פתוח לביקורת, ומלא בצעירים עם אנרגיות חיוביות שרוצים להביא את הדיון הציבורי לרמה גבוהה יותר. אם שאיפתם של אנשי התאגיד לאיכות גבוהה גוברת על שאיפתם להפיץ את דעותיהם האישיות, הם יכולים לפתור את הבעיה על ידי גיוון השורות וגיוס אנשי תוכן בעלי ידע של ממש בכלכלה, לאו דווקא במשרה מלאה, שיעברו על תכנים כלכליים לפני פרסומם וידאגו להצגת תמונה מאוזנת. האם מנהלי התאגיד יהיו מוכנים להרים את הכפפה הזו? האם יהיו מסוגלים להראות עד כמה התאגיד החדש שונה מרשות השידור הישנה והמאובנת? נו, נחכה ונראה.


מספר ימים לאחר הפרסום כתב שאול אמסטרדמסקי תגובה לרשומה, אותה ניתן לקרוא כאן, ואני כתבתי תגובה לתגובתו.

 

 

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

החלטתי לייסד פינה חדשה בבלוג בשם "פינת הסטטוס", שבה אני פשוט אפרסם כאן סטטוסים שאני מפרסם בפייסבוק. מדובר למעשה ברשומות שהן קצרות יותר ומושקעות פחות מהרשומות הרגילות שלי, בלי גרפים ותמונות וקישורים למקורות מידע. נראה לי שיש כאן לא מעט עוקבים שלא משתמשים ברשתות החברתיות ולכן מפספסים את הדברים שאני כותב שם. תהנו…

 


אחת הסיבות לנטיה של התקשורת לראות את המציאות הכלכלית בעיניים פסימיות היא מצבם הכלכלי של אנשי התקשורת עצמם, בעקבות דעיכת המודל הכלכלי של כלי התקשורת המסורתיים. אחרי כמאתיים שנה של עיתונות, מאה שנים של רדיו ושבעים שנים של טלוויזיה הגיע האינטרנט והתעשיות האלו הולכות עכשיו להשתנות באופן דרמטי.

ג'ון אוליבר מדבר באחד מקטעי הווידיאו האחרונים שלו על הירידה בהכנסות מפרסום, וטוען שבהיעדר עיתונאים שהשנים הקרובות הולכות להיות תקופה מצויינת להיות פוליטיקאי מושחת. שאול אמסטרדמסקי מסביר בפוסט בבלוג שלו מדוע הוא עוזב את כלכליסט, וכותב שהילדים שלו כבר לא יודעים מה זה טלוויזיה רב-ערוצית. גם הבן שלי לא יודע. גיא רולניק כותב שהמודל הכלכלי של התקשורת כיום הוא בעלי הון שמשתמשים בעיתונים ובערוצי טלוויזיה כדי להשפיע על רגולציה לטובתם.

בהיעדר צרכנים שמוכנים לשלם עבור המוצר שהם מייצרים, הפתרון היחיד שאנשי התקשורת רואים מול עיניהם הוא שהממשלה תסבסד אותם. כמובן, אנשי התקשורת אינם לבדם. למשל, לפי אתר התזמורת הפילהרמונית הישראלית הכנסותיה ממנויים מכסות רק כחמישים אחוזים מתקציבה, והשאר מגיע מהממשלה ומתורמים פרטיים. אייל גולן ושלמה ארצי לא זקוקים למימון מהממשלה ומתורמים מכיוון שיש מספיק צרכנים שמוכנים לשלם על המוצר שלהם, ואולי גם הפילהרמונית הייתה במצב הזה לפני עשרות שנים, אבל כיום היא לא. העדפות הציבור השתנו, וכך גם לגבי תחומים רבים אחרים של אמנות ותרבות שהפכו לתלויים בתקציבי ממשלה.

כאשר שינוי בהעדפות הציבור או בטכנולוגיה מתחיל להכחיד מגזרים וותיקים, תמיד יקום מי שיטען שלמגזרים האלו יש "השפעות חיצוניות", איזה שהוא ערך לכלל האוכלוסיה שלא ניתן למדוד אותו בביקוש הצרכני. תמיד יהיו ניסיונות להפוך את המגזר ההולך ונכחד מדינוזאור שעבר זמנו לאיזה שהוא ערך קדוש שחייבים לשמר. כך למשל הפילהרמונית נחשבת בעיני רבים "תרבות עילית" הראויה לסבסוד ואייל גולן לא, למרות ששניהם בסך הכל מייצרים מוזיקה (אולי בעוד מאה שנה לא יהיה ביקוש לשירים מזרחיים, ואז הממשלה תסבסד אותם וכולם יסכימו שמדובר בתרבות עילית שחייבים לשמר). וכך גם העיתונאים טוענים שהם "קדושים", שיש להם יכולת לחשוף פרשות שחיתות ולבקר את הממשל, יכולת אשר תורמת לרווחת כלל האזרחים ולא ניתן לכמת אותה בביקוש הצרכני לשירותיהם.

האם טענותיהם של אנשי התקשורת משכנעות?
במבט ראשון נראה שכן, ערוצי טלוויזיה ועיתונאים באמת כותבים מדי פעם על מחדלים כאלו ואחרים. אבל אין ברשותם כדור בדולח שמאפשר להם לראות במו עיניהם את השחיתות – הם בסך הכל מקבלים את המידע מהמקורות שלהם במשטרה, במשרדי הממשלה או בקרב יריבים פוליטיים או עסקיים. למעשה, המדינה הדמוקרטית המודרנית כבר כוללת מנגנוני בקרה על שחיתות. לגורמים בפרקליטות, במשטרה ובמערכת הפוליטית יש בדיוק את אותו האינטרס לחשוף שחיתויות כפי שיש לעיתונאי, זו הסיבה שהם נפגשים עם העיתונאי ומספרים לו על השחיתות. אבל בעולם של היום הם גם יכולים לפרסם בכוחות עצמם את הממצאים. זאת הבעיה האמיתית של התקשורת: המקורות כבר אינם זקוקים לתיווך.

חשוב להבין שהעיתונאים תמיד היו המתווכים של המידע, לא המקור למידע. עיתונאי הוא לא בלש, הוא לא יכול להוציא צו חקירה, לזמן עדים או לגשת לנתונים סודיים. יכולת המחקר שלו מוגבלת לדברים שאחרים מפרסמים. כיום פוליטיקאי מסוים יכול לכתוב על פרשת שחיתות של פוליטיקאי מתחרה בעמוד הפייסבוק שלו. חברה מסחרית יכולה להתלונן על פעילות לא חוקית של חברה מתחרה בבלוג שלה. משטרת ישראל יכולה לפרסם בכוחות עצמה על פתיחת חקירה חדשה. זה עדיין לא קורה באופן מלא, לא כולם הפנימו את השינוי, אבל זאת המגמה. נחזור לרגע לעניין הביקוש: האם הביקוש לחשיפת פרשות שחיתות של פוליטיקאים נעלם? ממש לא. הציבור עדיין מאוד מתעניין בדברים כאלו. הם פשוט מוצעים עבורו בחינם. מדוע? מכיוון שיש מספיק אנשים שמשתלם להם להציע לציבור את זה בחינם.

כמובן, לעיתים רמת השחיתות היא גבוהה ויתכן קשר שתיקה המקיף גם את המשטרה, הפרקליטות, יריבים פוליטיים ועסקיים וכו'. אבל כשזה המצב גם כלי התקשורת לא ידעו כלום! שוב, אין להם שום כדור בדולח. הם בסך הכל נסמכים על מקורות מידע אחרים. מקורות מידע שכיום, בעידן האינטרנט, כבר לא זקוקים להם, וככל שעובר הזמן הם מבינים זאת יותר ויותר. בסופו של דבר כפי שהאינטרנט חיסל את מתווכי הדירות ואת סוכני הנסיעות ותפקידי מתווכים אחרים, כך הוא מייתר גם את כלי התקשורת המסורתיים.

סבסוד לא יפתור את זה. בהיעדרן של אופציות עבודה חלופיות לאנשי התקשורת ובהיעדר תחרות מצד ערוצים מסחריים, לפוליטיקאים של העתיד יהיה קל הרבה יותר להתערב בתכנים של התקשורת הציבורית, בהשוואה לפוליטיקאים של העבר. כפי שאנחנו רואים בשבועות האחרונים, הפוליטיקאים כבר מבינים את זה. שאול אמסטרדמסקי אולי מפנטז על תקשורת ציבורית חופשית, אבל אני חוזה בעתידו הרבה שיחות הכוונה עם חברי ממשלה, לא משנה איזו מפלגה תזכה בבחירות.

זה העתיד, בין אם נרצה או לא נרצה. דברים משתנים, ושינוי הוא אף פעם לא קל. יש מפסידים ויש מרוויחים, ויש רבים שמעדיפים להכחיש את מה שקורה ולטמון את הראש בחול. בסופו של דבר הציוויליזציה האנושית שרדה את היכחדותם של שלל מגזרים כלכליים ושל הסדרים חברתיים ותרבותיים שתוארו כקדושים וחיוניים לקיומם של בני אנוש, והיא תשרוד גם את היעלמותם של כלי התקשורת המסורתיים. חשיפת שחיתויות בעתיד תמשיך להיות מונעת בעיקר על ידי התחרות הפוליטית והעסקית, בדיוק אותם הגורמים שהניעו אותה בעבר. אפשר להירגע, הכל יהיה בסדר. לרובנו, כלומר. לאנשי התקשורת הייתי ממליץ לעשות הסבה ל-QA.

Read Full Post »

עבור כל חברה אנושית, שחיתות היא תחילתו של הסוף. מעבר לדרגה מסוימת, שוחקת השחיתות את האמון באופן כזה שהפעילות הכלכלית הולכת ומאיטה: האזרחים מפסיקים לשלם מיסים כי הם אינם מאמינים שהממשלה פועלת עבורם, היזמים מפסיקים ליזום מכיוון שהם חוששים שמישהו יגנוב את פרי עמלם, האנרגיות מופנות לתככים פוליטיים פנימיים ואנשים טובים עושים כל שביכולתם על מנת להגר לחו"ל. זה קרה במידה כזו או אחרת במדינות קומוניסטיות לשעבר, זה קורה ביוון, זה קורה במדינות עולם שלישי. זה עדיין לא קורה במדינת ישראל.

שחיתות משחקת תפקיד חשוב במערכת הבחירות הנוכחית. רבים מדברים על הון-שלטון, על אביגדור ליברמן, אריה דרעי, אהוד אולמרט ואחרים. אלדד יניב, מתווך לשעבר בין הון לשלטון שעבד עם אהוד ברק, יצר סידרה של סרטים המתארים את עלילותיו במשך השנים, וטוען כי במדינה מתוקנת מה שעשה היה נחשב פלילי. אך הדיון בנושא נוטה לסטות לכיוונים פופוליסטיים, חלק מהנחות היסוד שלו אינן מבוססות, וכלל לא בטוח שהוא ממוקד במטרה הנכונה.

 

מדוע אנשים הופכים לפוליטיקאים?

אנשים לא הופכים לפוליטיקאים כדי למקסם רווחים. אין בכך שום היגיון. בנימין נתניהו, אהוד אולמרט, אביגדור ליברמן, אהוד ברק – כולם אנשים סמכותיים עם קורות חיים מצוינים שיכלו לעבוד בשוק הפרטי, לנהל עסקים ולהרוויח מיליונים, גם ללא שום עבר פוליטי. נכון, פה ושם מופיעים חברי כנסת שככל הנראה לא היו מצליחים להשיג משכורות דומות בשוק הפרטי (סתיו שפיר, איציק שמולי, דני דנון, מירי רגב), אבל אלו לרוב פוליטיקאים דרג ב' שלא הפכו ולא יהפכו לשרים בעלי הכוח לבצע מעשי שחיתות חמורים באמת.

המשיכה לפוליטיקה היא לא המשיכה לכסף, אלא המשיכה לכוח. יש האוהבים לראות את עצמם בחדשות ערוץ 2, אחרים נהנים לשמוע על מבצעים סודיים של צה"ל בוועדת החוץ והביטחון, ויש גם אידיאליסטים אמיתיים, המעוניינים בכוח לשנות את המציאות בהתאם לאידיאולוגיה החביבה עליהם. אבל כוחם של פוליטיקאים הוא מוגבל: מוגבל על ידי חוקים, מוגבל על ידי פוליטיקאים אחרים, מוגבל על ידי כמות הכסף שיש לך על מנת לפרסם את עצמך בפריימריז הפנימיים במפלגה, מוגבל על ידי מידת העניין של התקשורת והציבור, ועוד. כאן נכנסת השחיתות לפעולה: אנשי עסקים מעוניינים בכסף, עיתונאים מעוניינים במידע פנימי, קבוצות לחץ מעוניינות לשמור על ההטבות שקיבלו, פוליטיקאים מעוניינים בכוח, וכך ארבעת הגורמים האלו מתערבבים ביחד והופכים את מדינת ישראל לסוג של רפובליקת בננות מערבית.

טיעון זה מוביל לשתי מסקנות חשובות:

1. גם אידיאליסטים אמיתיים יכולים ללקות בשחיתות. פוליטיקאי שבאמת ובתמים מאמין במטרה חיובית אך אין לו את הכוח להשיג את המטרה הזו, יכול לפנות לגורמים שונים ולעזור להם בדרכים חוקיות יותר או פחות, בתמורה לתמיכתם במטרה. הוא יאמר לעצמו שהמטרה מקדשת את האמצעים.

2. טובות ההנאה לפוליטיקאים הם לא העניין המרכזי. אם כל שאיפותיו של אהוד אולמרט בחיים היו מסתכמות בסיגרים, מעטפות כסף ונסיעות לחו"ל, הוא היה יכול להסתפק בניהול משרד עורכי דין מצליח. הוא לא צריך את בעלי ההון בשביל מעטפות כסף. העניין המרכזי הוא הכוח שגופים כאלו ואחרים מסוגלים להעניק לפוליטיקאים – תרומות לקמפיינים, עזרה בפריימריז הפנימיים, ותקשורת אוהדת.

המיקוד על נהנתנות, הדימוי הזה של הפוליטיקאי המבלה בקזינו עם חשפניות ומעטפות כסף בכיס, פשוט מטעה.

 

שחיתות והחוק

בדרך כלל שחיתות מוגדרת על פי מגבלות החוק. כפי שטוען אלדד יניב בראיון המצוין שלו אל מול גיא רולניק, הבעיה במקרים רבים היא החוק.

אם לתעשיית היהלומים יש פטור ממע"מ, האם זו שחיתות? אם עובדי החברות הממשלתיות מרוויחים שכר הגבוה ב – 36% מעובדים בתפקידים דומים מחוץ לחברות הממשלתיות, האם זו שחיתות? אם מנהל מקרקעי ישראל רוצה לשנות באופן חוקי את ייעודה של קרקע שניתנה לקיבוצים ומושבים למטרות חקלאות, וכך להפוך קבוצה מקורבת לשלטון לאילי נדל"ן, האם זו שחיתות? כל הדוגמאות הנ"ל (ורבות אחרות שניתן למצוא) הן חוקיות למדי, לפחות עד שמישהו פונה לבג"ץ. חברי הכנסת מסוגלים לחוקק חוקים, ואם הם מושחתים אז הם יחוקקו באופן שיגדיר את מעשיהם כחוקיים, במסגרת מגבלות כוחם אל מול הרשות השופטת.

לכן, יש מקום להגדרה רחבה יותר לשחיתות, כגון זו: כל פעילות שמטרתה להעביר כספי או נכסי ציבור מהציבור הרחב אל קבוצה מצומצמת של אנשים, באופן בלתי שקוף וללא שום הצדקה שמקורה במדיניות מוצהרת כלשהי.

כמובן, כאן מתחילים הוויכוחים. האם העברת כספים לחרדים היא שחיתות, או שמא מדיניות פרוגרסיבית מוצהרת שנועדה לעזור לעניים? האם מכסי יבוא על מוצרי חקלאות הם שחיתות, או שמא מדיניות מוצהרת שנועדה לעזור לחקלאים השתלט על שטחים בפריפריה ולהמשיך להתקיים מתוך איזו פנטזיית-יום-דין על עתיד שבו העולם כולו יטיל עלינו מצור הדוק ונגווע ברעב? האם הפטור ממע"מ לעיר אילת הוא שחיתות, או ניסיון כנה של המדינה לעודד את תעשיית התיירות בעיר לאור התחרות מצידה של עקבה? האם סגירת התחבורה הציבורית בשבת היא שחיתות, או שמא מדיניות שנועדה להעניק צביון יהודי למדינה וחופשת סוף שבוע לציבור העובדים?

זאת הבעיה עם כל הגדרה לשחיתות שאיננה תוחמת את השחיתות בגבולות החוק – תמיד ניתן להמציא אד-הוק תירוץ כלשהו למדיניות שישכנע לפחות חלק מ"הטיפשים השימושיים" המהווים אחוז ניכר מהציבור. אבל הפתרון הוא לפחות לנסות לנהל את הוויכוחים האלו באופן ציבורי, ולא לוותר על כל הגדרה רחבה להתמקד רק באותם מקרים מועטים שבהם פוליטיקאי כלשהו באמת עבר על החוק באופן שניתן להוכחה בבתי משפט.

 

הון-שלטון-עיתון

לא מדברים בארץ מספיק על שחיתותם של עיתונאים. לא מדברים, בעיקר מכיוון שאין מי שידבר. לשחיתות בתקשורת יש שני כיוונים.

הכיוון הראשון הוא הצורך בסקופים. כמו פוליטיקאים, גם עיתונאים אינם מעוניינים למקסם רווחים – אם הם היו מעוניינים למקסם רווחים, הם היו לומדים משהו רווחי יותר. הם כן מעוניינים לקדם את מעמדם המקצועי, ולשם כך הם זקוקים למידע פנימי. בעידן האינטרנט כל בלוגר מתחיל יכול להוריד סיכומי ישיבות ממשלה או את חלוקת תקציב המדינה, ועל מנת לשרוד העיתונאים צריכים להביא לציבור הקוראים משהו מעבר לכך, הם זקוקים לסקופים של ממש. היחידים שיכולים לספק להם חומרים מעבר למה שמפורסם בערוצים הרשמיים, הם פוליטיקאים המשתתפים בישיבות מאחורי דלתיים סגורות. אבל לסחורה הזו ישנו מחיר.

הכיוון השני, הוא בעלי ההון השולטים באמצעי התקשורת. משפחת מוזס היא בעלת השליטה בידיעות אחרונות , וארנון מוזס הוא מו"ל העיתון (כאשר אחותו נשואה כמובן לשר סילבן שלום). עיתון מעריב היה בבעלותה של משפחת נמרודי מ – 1992, נמכר ב – 2011 לחברה בשליטתו של נוחי דנקנר, ובספטמבר האחרון נמכר שוב לשלמה בן-צבי. עיתון הארץ נמצא מאז 1935 בבעלות משפחת שוקן, ועיתון "ישראל היום" נוסד על ידי שלדון אדלסון (שהייתה לו בעבר שותפות עם שלמה בן-צבי בהפעלת העיתון "ישראלי"). יוסי מימן ורון לאודר הם בעלי מרבית המניות של ערוץ 10, ולגבי הזכייניות של ערוץ 2 – חברת רשת היא בין השאר בבעלות משפחת עופר ושטראוס-עילית, ועם בעליה של חברת קשת נמנים חיים סבן ומוזי ורטהיים.

לאנשים האלו יש דעות משלהם, יש להם אינטרסים עסקיים משלהם, ויש להם חברים בכל מני מקומות. עד כמה הם משפיעים על העיתונאים העובדים עבורם? איש מחוץ למערכת לא באמת יודע, אם כי לעיתים רחוקות צצות פרשיות הדולפות לעיתונים מתחרים.

שחיתות עיתונאית יכולה להיות מסוכנת יותר מקשרי הון-שלטון סטנדרטיים, פשוט מכיוון שאין מי שיחשוף אותה מלבד עיתונים מתחרים. הכתבים בכל הערוצים והעיתונים הם מיליה חברתית סגורה, ורובם לא יצאו בגלוי נגד חבריהם כל עוד לא התרחשו מקרים קיצוניים במיוחד. וכך, הציבור קורא עיתונים שמהללים פוליטיקאי אחד ומתעלמים מאחר, ומכיוון שהוא לא מודע לרשת הקשרים שמאחורי הקלעים הוא לא יכול לדעת מהי האמת.

בניגוד לסוגים האחרים של השחיתות, דווקא כאן אני אופטימי למדי: האינטרנט והבלוגים כרסמו במעמדה של התקשורת ובמונופול שהיה לה בעבר על הידע ועל היכולת להפיצו, ימשיכו לכרסם עוד יותר בעתיד, ובלי מונופול כזה לא יכולה להיווצר שחיתות. אני מאמין שבעוד מספר עשורים גופי התקשורת הגדולים ייעלמו, ויוחלפו באלפי ערוצים עצמאיים של בלוגרים, פודקאסטים, ותוכניות מצולמות באינטרנט. המוכשרים שבין מפעילי הערוצים האלו יהיו מפורסמים, בעלי מיליוני עוקבים, וירוויחו את לחמם מהמקצוע. סביר שחלקם יהיו גם מושחתים, אבל המספר הגבוה של הערוצים, התחרותיות, וחסמי הכניסה הנמוכים יבטיחו שחיתות ברמה נמוכה הרבה יותר באמצעי התקשורת.

 

הקשר בין השוק לממשלה משחית גם את השוק וגם את הממשלה

האם פוליטיקאים ישראלים נולדו מושחתים? האם אנשי עסקים ישראלים נולדו מושחתים? מדוע נדמה לנו כי השחיתות בארץ גבוהה יותר מהמקובל בארצות מערביות מתקדמות?

הסיבה, כמו תמיד, היא לא האנשים אלא המערכת והתמריצים שהיא מעמידה בפני האנשים. לכן עלינו להילחם בשחיתות ובמקורותיה, לא רק במושחתים.

בארץ ישראל ישנה מעורבות עמוקה של הממשלה בכלכלה וחוסר שקיפות, שילוב המאפשר לפוליטיקאים ופקידים לחלק בשקט מתנות יקרות ערך למקורבים ולמעסיקים לעתיד. הפוטנציאל לשחיתות בארץ הוא גבוה יותר מאשר ברוב המדינות המערביות, וכך הפיתוי העומד בפני פוליטיקאים, פקידים ואנשי עסקים הוא גבוה יותר. במדינות אחרות, אותם אנשי עסקים שבארץ מנסים לשחד פקיד אוצר כלשהו על מנת שיטה הפרטה מתוכננת בכיוונם, היו מעדיפים להשקיע את מאמציהם בתחרות רגילה על איכותם של מוצרים ושירותים. באותו האופן, גם הקשר בין העיתונות לממשלה משחית את שניהם, כאשר החלטות לגבי ערוץ 10 מוטלות לפתחם של פוליטיקאים שהערוץ מסקר באופן קבוע.

על כן, גם אם נפיל פוליטיקאי מושחת כזה או אחר, השחיתות לא תיעלם. היא תיעלם רק כאשר לפוליטיקאים ולפקידים לא יהיו מתנות יקרות ערך שהם יכולים לחלק – כאשר מנהל מקרקעי ישראל לא ישלוט באופן מוחלט כל כך בקרקעות במדינה; כאשר המכסים יהיו נמוכים (ואז יהיה קשה מבחינה ציבורית להעלות אותם בחזרה מכיוון שזה יקפיץ את המחירים); כאשר החוק לעידוד השקעות הון לא יוכל לשמש על מנת לצ'פר תעשיינים שהממשלה חפצה ביקרם; כאשר מערכת המיסוי הישראלית תהיה פשוטה ומינימליסטית, עם כמה שפחות פטורים ויוצאי דופן, וכך הלאה.

אולי חשוב להתייחס במיוחד לנושא ההפרטות: בכל מדינות העולם (כולל מדינות כגון שבדיה וצרפת) ישנה מגמה של הפרטות בשני העשורים האחרונים, ולרוב זה עובד מצוין. ניתן לבצע הפרטות באופן שונה מהאופן שבו הן בוצעו בארץ, למשל על ידי הנפקת החברות בבורסה, וניתן לדאוג לכך שהכשלים שהתרחשו בעבר לא יחזרו על עצמם בעתיד. לפוליטיקאים של היום קל הרבה יותר לסדר ג'ובים למקורבים בחברות ממשלתיות שלא הופרטו כגון מפעל הפיס או מקורות, בהשוואה לחברות שהופרטו כגון בזק או אל-על, וההתנהלות של החברות שהופרטו יותר אחראית מבחינה פיננסית. אם בכל העולם מצליחות מדינות לבצע הפרטות תקינות, אין סיבה שאנחנו לא נצליח. כל עוד לא יבוצעו הפרטות, הפיתוי לשחיתות העומד בפני פוליטיקאים ואנשי עסקים ימשיך להיות גבוה. כמובן, אני לא טוען כאן שצריך להפריט כל חברה ממשלתית; יש לבחון כל הפרטה לגופה, ובאופן כללי אני ממליץ לבחון כיצד התמודדו מדינות מתקדמות בסדר הגודל של ישראל (שוויץ, ניו-זילנד, הולנד, שבדיה) עם הנושאים האלו.

 

לסיכום

לצערי, המפלגה היחידה בכנסת התומכת בניתוק אמיתי בין הממשלה לבין הכלכלה היא "עלה ירוק – המפלגה הליברלית". שאר המפלגות מצהירות על רצונן להילחם כנגד המושחתים, אבל לא כנגד המקור האמיתי לשחיתות, לא כנגד אותה יכולת של הפוליטיקאים להעניק מתנות למקורבים. רובן אפילו לא מכירות בקיומם של כל המושחתים, ומתרכזות רק בקבוצה אחת. למשל, יאיר לפיד מתמקד בעיקר בחרדים, ושלי יחימוביץ' בעיקר בבעלי ההון ובפוליטיקאים מהימין המקושרים אליהם. על אלדד יניב אני באופן אישי מתקשה לסמוך, גם הוא מתמקד במלחמה במושחתים ולא בשחיתות, ואני חושש שלמרות כל הרעש והצלצולים המנוע העיקרי שלו היה ונשאר תאוות כוח חסרת מעצורים.

כל עוד לא ינותק הקשר בין הפוליטיקאים לבין הכלכלה לא תיעלם גם השחיתות במדינת ישראל, ואנחנו, הטיפשים השימושיים, נמשיך לשלם את המחיר.

 

 

Read Full Post »

מתישהו בתקופת שירותי הצבאי קראתי באחד מאותם מסמכים צה"ליים רשמיים ומגוחכים למדי על העיקרון החשוב הבא: חפיפה בין סמכות לאחריות. ברגע שבעלי הסמכות לעשות משהו אינם נושאים באחריות לתוצאות, או כאשר לאלו שנושאים באחריות לתוצאות אין שום סמכות לשנות משהו, דברים מאוד עקומים מתרחשים במערכת.

שביתות כלליות, למשל, או שריפות בכרמל.

מירב ארלוזורוב מדה-מרקר התייחסה לעניין זה, כששאלה באופן רטורי מדוע עופר עיני לא עומד בפני סכנת הדחה על פי ההדלפות מדוח מבקר המדינה הנוגע לשריפה בכרמל. הסיבה לכך פשוטה:

"התשובה, ככל הנראה, נעוצה בתפישת העולם של מרבית אזרחי מדינת ישראל, ומבקר המדינה בתוכם, בנוגע לחלוקה של סמכות ואחריות. לכולם ברור כי שר האוצר הוא בעל הסמכות להשפיע על תקציב המדינה, ולכן גם נושא באחריות על תוצאות חלוקת התקציב. באותה מידה ברור לכולם כי עיני הוא בעל הסמכות בכל הנוגע למערכת יחסי העבודה במדינה, כולל מניעת שינויים מבניים במערכת יחסי העבודה, אך אין הוא נושא בכל אחריות לתוצאות החלטותיו. העובדה שמערך הכבאות בישראל אינו מתפקד, בין השאר בשל אי הסכמה על זכות השביתה, אינה נופלת לדידו של מבקר המדינה בתחום האחריות של עיני – גם אם ברור שעיני הוא אחד האחראים העיקריים לכך."

בהמשך היא מתייחסת גם לתרומתה של ההסתדרות לגידול בכמות עובדי הקבלן בארץ, כאשר סירבה להעניק לממשלה גמישות ניהולית בכל הקשור לעובדי המדינה. הביקורת על ההסתדרות בנושא זה לא מגיעה רק מימין; ארגוני שמאל שונים טוענים כבר שנים רבות, ובצדק, שההסתדרות מוטרדת מתנאי העבודה של חברי הוועדים הגדולים בחברות המונופוליסטיות במשק הרבה יותר מכפי שהיא מוטרדת מתנאי העובדים שבתחתית הפירמידה. התשובה הקבועה של ההסתדרות לטיעון הזה היא "מצוין, אז בואו נצרף גם את העובדים ההם להסתדרות ולהסכמים הקיבוציים", תוך התעלמות מכך שהשוואת תנאי כל העובדים במשק לאלו של עובדי חברת החשמל היא הדרך הבטוחה ביותר להגיע למצבה הנוכחי של יוון. מה אכפת להם? הם לא יהיו אחראיים, שר האוצר יהיה אחראי.

גם כאשר ההסתדרות או וועד כזה או אחר משבית את המשק הוא לא משלם שום מחיר ממשי על כך, מלבד כמה סטאטוסים זועמים בפייסבוק. אמנם בעיתונים סיפרו לכם שהעליות האחרונות בחברת החשמל נובעות מכל הבלגן סביב הגז המצרי, אבל האמת היא שהן נובעות במידה רבה כתוצאה מהחובות של חברת החשמל, ואלו נובעים מעלויות השכר הגבוהות שלה, הנובעות מהכוח הפוליטי של וועד העובדים. ואת מי מאשימים במחירי החשמל העולים? את שר האוצר, כמובן, האחראי הבלעדי לכל תחלואי המשק הישראלי.

 

הציבור במדינת ישראל באופן קבוע מגזים במידת הסמכות שהוא מייחס לממשלה, וממעיט במידת האחריות שהוא מייחס לכל גוף שאיננו ממשלתי. האמת היא שבמדינה דמוקרטית בעלת משילות כל כך נמוכה כמו שלנו, לממשלה פשוט אין כל כך הרבה כוח לשלוט ולשנות את המציאות כפי שהיינו רוצים לחשוב (כפי שכתבתי בעבר כאן). חלק ניכר מהחלטות הממשלה כלל אינן מתקיימות בפועל, משלל סיבות הנוגעות לסחבת בירוקרטית והתנגדויות שמקורן בגופים שונים, כגון ההסתדרות, בתי המשפט, התאחדות התעשיינים, לוביסטים, השלטון המוניציפאלי ועוד. לכל הגופים האלו יש את הסמכות החוקית להשפיע על המציאות, ללא אחריות ציבורית הנלווית לכך. כששואלים מדוע בסיסי צה"ל עוד לא יצאו מאזורי הנדל"ן היוקרתיים שבמרכז הארץ אל הנגב, אף אחד לא מפנה אצבע מאשימה לעברם של ארגוני איכות סביבה למיניהם שמעוניינים להגן על איזה חרדון מצוי; כששואלים מדוע לא בונים בארץ דירות קטנות, אף אחד לא מפנה אצבע מאשימה לעברן של העיריות של גוש דן, שלא מאשרות תכניות בנייה עם דירות קטנות על מנת שלא למשוך אוכלוסייה חלשה מבחינה סוציו-אקונומית לעיר. האצבעות המאשימות תמיד מופנות כולן באותו הכיוון, בייחוד כאשר המפלגה השלטת היא לא חביבת התקשורת.

 

ומה עם התקשורת באמת?

לתקשורת יש את היכולת לפרסם נושאים באופן המוני. לפני מספר חודשים לקתה התקשורת הישראלית בהיסטריה מטורפת עקב חוק לשון הרע החדש, שהיה הרבה פחות קיצוני ממה שעשו ממנו (לפירוט נוסף ראו כאן, וכאן ישנה הקבלה משעשעת להיסטריה שחלה בשנות השישים עקב השינוי הקודם בחוק) – רק משום שמישהו העז להציע שהתקשורת תישא באחריות מעט גדולה יותר לאותם פרסומים. פרשה זו הייתה עוד דוגמה לנושא שהבלוגים שהתייחסו אליו היו יותר אובייקטיביים בממוצע מכלי התקשורת. דוגמה נוספת: בשבוע שעבר הפך בית המשפט העליון את פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנוגע לאילנה דיין ולסרן ר', לאחר שקבע שאילנה דיין אכן הציגה תכנית תחקיר מגמתית ולא נכונה באופן עובדתי (אולי כדאי לשנות את שם התוכנית ל"ספקולציה"?), אך בעת שידור הכתבה הייתה לה סיבה טובה להאמין שהעובדות היו נכונות, ולא הייתה לה כוונת זדון (הגנת "אמת בשעתה", אתם יכולים לקרוא על כך יותר בפירוט כאן).

זה נראה לי קצת מוזר. אם אני אנסה לפרסם מאמר אקדמי המבוסס על עובדות שלא בדקתי עד הסוף, וכעבור תקופה מסוימת העובדות האלו יתגלו כשגויות, הממסד האקדמי יעניש אותי מבלי לחשוב פעמיים. אם שר כלשהו ייזום תכנית המבוססת על עובדות שהוא לא בדק עד הסוף, והן יתגלו כשגויות והתוכנית תיכשל, התקשורת תצלוב אותו מבלי לחשוב פעמיים. אבל לתקשורת, לעומת זאת, הכל מותר. בשם חופש הדיבור, אף אחד לא דורש מהם ולו שמץ של מקצועיות ואחריות, למרות הסמכות, למרות הכוח העצום הטמון בתפוצה ההמונית.

אין לי פתרון טוב לעניין הזה, ואני בטח שלא מציע להתחיל לסגור עיתונים ותחנות טלוויזיה, אבל חוסר האחריות של התקשורת בישראל בהחלט פוגע ביכולת לנהל כאן מדינה נורמאלית, ואולי הגיע הזמן שהציבור יעניש אותה בהתאם, לפחות בעזרת שוט הרייטינג.

 

ומה עם הציבור באמת?

לכל אחד מאתנו יש את הסמכות לקבל החלטות שישפיעו על החיים האישיים שלנו, לבחור. כאשר הממשלה מספקת רשת ביטחון רחבה, כמו במדינות סקנדינביה למשל, אנשים משלמים פחות על בחירות שגויות. על כן, ערך האחריות האישית עלול להישחק. אנשים עלולים לעשות בחירות ללא מחשבה רבה מתוך ידיעה שהממשלה תציל אותם במקרה הגרוע, מה שיגדיל את סכומי הכסף שהממשלה תאלץ להקדיש להצלות הללו ויפגע באלו שכן בחרו באחריות, וכך ייווצר מעגל קסמים שינציח את עצמו. איכשהו, אצל הסקנדינבים זה בכל זאת עובד; אולי משהו באופי שלהם, ואולי פשוט כל כך קר שם שאנשים ממילא מעדיפים לשבת במשרד ולעבוד מאשר לשבת בבית כמובטלים ולממן בעצמם את החימום.

כאן לעומת זאת, בארצנו שטופת השמש, פרצה לה לאחרונה מחאה חברתית רחבת היקף בעלת תמיכה ציבורית מרשימה. המחאה הזו, למקרה שלא שמעתם, הונהגה על ידי סטודנטית לקולנוע שטענה כי היא איננה מסוגלת לעמוד במחירי השכירות של דירה באחד האזורים היוקרתיים ביותר בארץ, וכי האשמה לכך איננה תלויה, חס וחלילה, בבחירה שלה ללמוד מקצוע שאינו רווחי במיוחד, או בבחירה שלה לגור באזור יקר במיוחד – אלא מוטלת כולה על כתפיו של ראש הממשלה.

 

ומה עם ראש הממשלה באמת?

עד עכשיו הגנתי על הפוליטיקאים, אולי הגיע הזמן קצת לתקוף. אז מתי הפוליטיקאים נושאים בסמכות אך לא באחריות למעשיהם? בטווח הארוך.

קרה המקרה והתברכנו בראש ממשלה שכיהן גם כשר אוצר בתחילת שנות האלפיים וגם כראש ממשלה בשנות התשעים, אבל זהו מצב יוצא דופן. בדרך כלל ראשי ממשלה מקבלים לידיהם מדינה שגורלה לארבע השנים הקרובות, במידה רבה, נגזר מראש כתוצאה מפעולותיהם של קודמיהם לתפקיד ומשלל הסכמים ותהליכים היסטוריים. ואותם קודמים, חלקם אפילו נמצאים עדיין באופוזיציה, לרוב אינם נחשבים כאחראיים לתוצאות המדיניות שהם הובילו רק לפני מספר שנים, או לכך שהם לא עשו את הרפורמות שהיה צריך לעשות וניסו לדחוק את הקץ לקדנציה של הבא אחריהם, פשוט מכיוון שאף אחד לא זוכר.

 

חוסר החפיפה בין סמכות לאחריות הוא כשל מהותי, אשר נעוץ עמוק בלב המבנה הארגוני של המדינה המודרנית. אני לא בטוח שניתן לפתור את כל הכשלים שתיארתי כאן, ורובם משותפים לכל מדינות המערב – אם כי איכשהו תמיד נדמה כי במדינות אחרות בעלי תפקידים בתקשורת, בממשל, ובמגזרים נוספים נוטים לקחת על עצמם יותר אחריות מאשר בארץ. הדבר העיקרי שאנחנו יכולים לעשות הוא להיות מודעים לבעייתיות הזו, לדרוש יותר אחריות מהגופים שהזכרתי, לנסות לראות את התמונה השלמה, לזכור יותר, ואולי גם להיות קצת יותר אחראיים בעצמנו באותם המקומות שבהם הסמכות היא שלנו.

Read Full Post »