במסגרת כנס אלי הורוביץ פורסם מחקר הסוקר את ההשלכות הכלכליות של הרפורמה המשפטית, מאת יניי שפיצר, איתי אטר, צחי רז, עילי גבאי, ודולב קולקה-גלבר. יש חלקים מהמחקר שהם מעניינים ומשכנעים, ויש לי חיבה כללית לספרות המוסדית בכלכלה, שאותה גם סקרתי במסגרת ספרי "מסע האנושות" (עם עודד גלאור). אך לצד זאת ישנן טענות מוגזמות, אשר חורגות לדעתי מניתוח כלכלי סביר.
אומדנים לפגיעה ארוכת טווח: סיבתיות, קורלציה ומדדים מוסדיים סובייקטיבים
נתחיל עם הבעיה העיקרית: השלכת-יתר של ממצאי מחקרים אל המציאות הישראלית תוך התעלמות מהקונטקסט השונה, כלומר בעיה של external validity.
חלק ניכר מהמסמך עוסק במחקריו של דארון אסימוגלו ועמיתיו וביכולת להשתמש בנתונים כדי לזהות קשר סיבתי בין איכות המוסדות ובין ביצועים כלכליים. ישנן שלוש בעיות עיקריות עם גישה זו:
א. חלק מהקורלציות והרגרסיות לא נראות משכנעות במיוחד כשמציירים את התצפיות כתרשים פיזור (עמוד 33 והלאה, ראו תמונה לעיל). אמנם נכון שתרשימים דו-ממדיים לא כוללים פיקוח על משתנים מתערבים, אך מי שמכיר מחקר אמפירי מקרוב יודע שאפקטים סיבתיים חזקים, כשהם קיימים, בולטים גם בתרשימים כאלו. ומעבר לכך – אם בתרשימים יש נקודות שמציינות מדינות הרחוקות מקו הרגרסיה, למה שישראל לא תהיה אחת מהן? זה לא מספיק כדי לשכנע כאשר המטרה היא להוכיח נקודה לגבי מדינה ספציפית.
ב. גם לאחר שליטה באפקטים קבועים למדינות, לתקופות ובתוצר מתקופות קודמות (כמו במשוואה בעמוד 41), עדיין לא ברור ששינוי מוסדי יהיה אקסוגני ואקראי במידה שתאפשר לזהות אפקט סיבתי שלו על התפתחות כלכלית. כלומר, לא ברור שאין בחלק מהמדינות והתקופות סיבתיות הפוכה (אינדיקטורים להרעה כלכלית עתידית שלא התבטאו עדיין בתוצר לנפש גרמו לשינוי המוסדי), או משתנים חסרים שהשפיעו גם על ההתפתחות הכלכלית וגם על השינוי המוסדי. ככל הידוע לי הגישה הזו די נזנחה על ידי הספרות הכלכלית.
ג. בסופו של דבר מדובר בערבוב של מדינות רבות ותקופות שונות, ובמדדים מוסדיים "רכים" שמבוססים בחלקם על הערכות סובייקטיביות. ברגע שנכנסים לפרטים, כפי שהיסטוריונים אוהבים לעשות, לפעמים מאוד קשה לסווג מדינות לכיוון כזה או אחר (וכבר עלתה בעבר הטענה נגד אסימוגלו שאיכשהו במחקרים שלו הסיווגים האלו תמיד יוצאים ממש טוב עבור מה שהוא מנסה להוכיח).
שלוש בעיות אלו מתייחסות לספרות כולה ולא למחקר הספציפי הזה. בתור חוקר אמפירי, אני מאמין שמחקר יכול להיות חשוב גם אם הוא נגוע בבעיות כאלו, שקשה מאוד להתמודד איתן.
אך הכשל המשמעותי הוא לקחת מחקרים שנגועים בבעיות האלו, ואז למתוח קו רגרסיה ולהשליך מהם למידת הפגיעה של רפורמה ספציפית במדינה ספציפית. הרי רוטמן ושותפיו יכולים לקבל במלואם את ממצאי הספרות המחקרית, ובכל זאת לטעון שהרפורמה שלהם בכלל משפרת את איכות המוסדות בישראל ולא פוגעת בהם.
כדי למתוח את קו הרגרסיה נדרשים החוקרים לא רק להניח שישראל לא תהיה אחת מהמדינות הרבות שלא נמצאות על הקו, אלא גם להעריך באיזו מידה הרפורמה המשפטית בישראל תפגע באותם מדדים ערטילאיים וסובייקטיביים של "איכות מוסדות" – ומכאן קצרה הדרך לקבל כמעט כל מספר שתרצו לקבל.
אין סיבה מיוחדת להחליט שהפגיעה בישראל תהיה זהה לפגיעה בהונגריה ובפולין, כפי שעושים המחברים בחלק אחד של הניתוח, מכיוון שהרפורמה שונה והמדינות שונות. אולי היא בכלל תהיה חמורה יותר, בהשוואה למצב הקיים? חמורה פחות? לא מדובר כאן בחקיקה שהיא דומה במדינות שונות, כמו למשל שכר מינימום או פיקוח על שכר דירה. גם ההערכה המבוססת על השאלון של V-dem תלויה בסופו של דבר בהערכות מומחים סובייקטיביות (אגב, היה יכול להיות מעניין לו המחברים היו מבקשים בנפרד הערכות ממומחים ימניים ושמאלנים, כדי לקבל טווח).
בסופו של דבר השאלה המעניינת כאן היא השאלה המשפטית, באיזו מידה תידרדר האיכות המוסדית כתוצאה מהשינוי הספציפי המוצע בישראל, ולא השאלה האמפירית, לאן יגיע קו הרגרסיה אם אנחנו מניחים ערך מסוים לגבי הידרדרות של האיכות המוסדית. ההנחה היא לב העניין. וזו פשוט לא שאלה לכלכלנים.
אומדנים לפגיעה קצרת טווח
לאחר שסיימו עם הרגרסיות המוסדיות, עוברים כותבי המסמך לדון בהשפעות קצרות הטווח של יוזמות החקיקה על המצב הכלכלי הנוכחי בישראל:
א. פגיעה בדירוג האשראי של ישראל – אמנם עד כה לא היה שינוי משמעותי, אבל הטענה היא שהוא לא עלה כפי שהיה יכול לעלות, וכי לאור הכתוב בדוחות האנליסטים קיים חשש לפגיעה במידה שהרפורמה תעבור.
ב. פגיעה בהשקעות בישראל, שהעדויות עבורה הן פיחות עודף בערך השקל (כלומר פיחות שנובע ספציפית מהרפורמה במנותק מהמצב הכללי של השווקים בארץ ובעולם) ופערי תשואות בשווקי המניות. ישנו גם פרק על ירידה בהשקעות בהייטק, שמצוין משום מה בנפרד מפרק זה.
ג. האינפלציה וההכרח בהעלאת הריבית שנגרמו כתוצאה מהפיחות העודף.
ד. פגיעה באיכות השירות הציבורי ועליה ברמת השחיתות.
בנוגע לסעיפים א-ג אני חושב שטענות המחקר הן די משכנעות.
הטענה הנגדית של תומכי הרפורמה היא שהנזקים האלו נובעים ישירות מהפעילות של המחאה, ובין השאר מהמכתב שעליו חתומים אותם הכלכלנים שכתבו את המחקר הנוכחי, אך לדעתי זו ביקורת שמחטיאה את העניין. זה לא משנה אם הנזק נוצר כתוצאה מפגיעה ממשית בכלכלה, או כתוצאה מכך שכל המומחים בתחום בארץ ובעולם חוששים מפגיעה עתידית בכלכלה. מאז "מהפכת הציפיות" במחקר למדנו שהציפיות הן חלק מאוד חשוב מכל תופעה מאקרו כלכלית, ופגיעה בציפיות כמוה כפגיעה ישירה בכלכלה.
כדי להבהיר את הנושא, בואו נניח לצורך העניין את ההנחה הקיצונית ביותר: כל הכלכלנים בארץ ובעולם ממש שונאים את נתניהו, ולכן דוחפים ציפיות שליליות ומוגזמות אל המחקרים והדוחות שלהם. אפילו אם ההנחה הזו הייתה נכונה, הפגיעה במשק עדיין הייתה קיימת, במציאות. פגיעה בהשקעות, בערך המטבע, אבטלה, מיתון, כל אלו יכולים לקרות בגלל ציפיות אפילו אם המקור שלהן שקרי לגמרי (ואני לא חושב שהוא כזה). זה העולם, וגם אם הוא לא הוגן ממשלה צריכה להתמודד איתו כפי שהוא.
אני מאמין שסעיפים א-ג הם גם העדות הטובה ביותר לפגיעה ארוכת הטווח של הרפורמה בכלכלה. אמנם הם נראים צנועים יותר, ובניגוד לרגרסיות המוסדיות הם לא מאפשרים להעריך כמה מיליארדים נפסיד באחוזי תוצר, אבל מדובר בתופעות שקורות בשטח, ולא בהערכות המבוססות על מתודולוגיה סובייקטיבית והשוואות למדינות שונות שבהן בוצעו רפורמות אחרות. תומכי הרפורמה לא יכולים לטאטא את התופעות האלו מתחת לשטיח ולטעון שאין כאן חשש אמיתי מעתיד רחוק יותר, שבו אריה דרעי יבחר את השופטים במסגרת ממשלתו הראשונה של יאיר נתניהו.
סעיף ד (במסמך – פרק ה.5 בעמוד 47) לא קשור לעניין, והדברים שכתובים בו יכלו להתרחש ממילא, בלי קשר לרפורמה המשפטית. היה עדיף להשמיטו ממחקר המתמקד ברפורמה.
האם חכם להגזים בהשלכות הרפורמה?
משפט אחד מהמאמר, לא חשוב במיוחד, הקפיץ אותי: אחרי תיאור של כמה מהאומדנים לירידת התוצר בעקבות הרפורמה, כותבים החוקרים כי "מדובר בפגיעה קשה ביותר ברמת החיים בטווח הארוך, בהשוואה לתרחיש בו יוזמות החקיקה ייגנזו."
זה גרם לי לחשוב – מה באמת יקרה במדינת ישראל אם יוזמות החקיקה ייגנזו? האמת היא שאף אחת מבעיות העומק של המדינה לא תיפטר. הפוליטיקאים המכהנים בממשלה הנוכחית ימשיכו לכהן גם בממשלה שאחריה, ובזאת שאחריה, ימשיכו להוביל מדיניות שגויה בשלל נושאים, לנסות לדחוף רפורמות כאלו או אחרות שיגדילו את כוחם, ובסוף הם יצליחו. בעיית החרדים לא תיפטר, עתידה של המדינה יישאר עגום, שום דבר חשוב לא ישתנה.
יש כאן סתירה: כיצד ייתכן שאני מאמין שמצד אחד חשוב לעצור את הרפורמה המשפטית, אבל מצד שני ביטולה לא ישנה את התסריטים העתידיים באופן מהותי? הפתרון לסתירה הוא שהרפורמה המשפטית היא סימפטום למחלה, ולא המחלה עצמה.
המחלה עצמה היא החלוקה של החברה הישראלית לסקטורים יריבים אשר מושכים ללא הרף את השמיכה לצד שלהם. למעשה, זהו גם הטיעון המקורי לקשר הסיבתי בין המגבלות על הממשלה ובין צמיחה כלכלית: ההנחה היא שבהיעדר מגבלות ממשלות יחלקו את הכסף לפי שיקולים סקטוריאליים צרים. ישנן דוגמאות היסטוריות שבהן זה לא קרה, כגון טייוואן, סינגפור ודרום קוריאה, אשר חוו צמיחה מהירה בתקופה שבה הן לא היו דמוקרטיות, מכיוון שהמשטרים שניהלו אותן לא היו מושחתים וסקטוריאליים אלא דאגו בכנות לחברה כולה. אבל אנחנו יודעים שבישראל זה כן יקרה. כותבי המחקר מציינים זאת בעמוד 9:
"סיבה נוספת לדאגה היתרה במקרה הישראלי היא המבנה הסקטוריאלי של החברה המקומית. הספרות מדגישה, בין היתר, כי מוסדות המאפשרים לקבוצות מצומצמות באוכלוסייה לשלוט עם מעט מדי מגבלות פוגעים בצמיחה ארוכת הטווח מכיוון שהם מתעלים משאבים כלכליים לטובת האינטרס הסקטוריאלי באופן שמונע הקצאה יעילה של משאבים ופוגע בתנאים התומכים בחדשנות. אולם המשמעות של הקצאה סקטוריאלית בישראל היא חמורה במיוחד, נוכח הריבוי הטבעי הגבוה ובעיית ההשכלה וההשתתפות הנמוכה בכוח העבודה בקרב החברה החרדית, אשר כלכלנים רבים רואים בו איום כבד ביותר על עתיד המשק הישראלי בטווח הארוך."
הבעיה היא כמובן לא רק החרדים, אלא גם ההסתדרות, הוועדים הגדולים במגזר הציבורי, מערכת הביטחון ועוד. הסקטוריאליות היא הבעיה האמיתית, ואמנם הרפורמה עשויה להחריף אותה, אך היא לא תיעלם גם אם הרפורמה תיגנז. ביטול הרפורמה עשוי לעורר בקרב רבים אשליית שווא, כאילו שהמדינה חמקה מעתיד אפל, אבל לא נחמוק מדבר.
לדעתי, חלק מהכלכלנים החתומים על המחקר הזה והעוסקים בדיונים בנושא ברשתות החברתיות ובתקשורת דווקא מחריפים את המחלה הבסיסית בזמן שהם עוסקים בריפוי הסימפטום שלה. התקפותיהם על הצד הימני של המפה מייצרות את הרושם שאין אפילו פסיק של אמת בטענות של ימניים על ההטיות של המערכת המשפטית, אין שום סיכוי שהגבלה כלשהי של הרשות השופטת תתרום באופן חיובי לאיכות המוסדית, והכל פשוט איוולת אחת גדולה שנולדה מתוך רשע טהור, ותהרוס את הכלכלה הישראלית באופן מיידי. זה פשוט לא נכון.
כך, הרפורמה המשפטית, שהחלה בתור סימפטום של הסקטוריאליות, מחריפה אותה עוד יותר – ויש שיגידו שזו גם התוצאה של המהפכה המשפטית המקורית של אהרון ברק בשנות התשעים, של חוק ההסדרים, ושל מנגנונים מוסדיים אחרים שכולם נועדו בסופו של דבר להגביל את המנגנונים הדמוקרטיים כדי להילחם בסקטוריאליות.
הפתרון לבעיה הזו הוא לא להעביר את הרפורמה, כמובן, או להפסיק להתנגד לה. הפתרון הוא למצוא את המכנה המשותף בין החלקים המתונים של השמאל והימין שיאפשר לפייס בין הצדדים, להזיז הצידה את הקיצוניים, ולהתמודד יחדיו עם הבעיות העומדות בפני המדינה. לצד ההגזמות משמאל, אחת המגמות שמדאיגה אותי במיוחד היא היחס של תומכי ליכוד למגמות התעסוקה בחברה החרדית: בעוד שבעבר היה קונצנזוס בין הימין והשמאל המתונים בנושא, כיום כותבים ימניים פופולריים מצדיקים את הסחטנות וההיבדלות שמובילות המפלגות החרדיות. תופעה זו לבדה עשויה למנוע כל סיכוי להימלט מהגורל של הפיכת מדינת ישראל למדינה מתפתחת.
בספרי "כסף כחול לבן" כתבתי בהרחבה על ההיסטוריה של המוסדות הפרוטו-דמוקרטיים בחברה היהודית בגולה, ועל האופן שבו היא היתרגמה לעם שהקים מדינה דמוקרטית בתקופה שבה מרבית המדינות בעולם לא היו דמוקרטיות, למרות שמרבית בניו היגרו לכאן מארצות לא דמוקרטיות. כתבתי כי המסורת היהודית של וויכוח ושכנוע היא הגורם שאפשר לנו להימנע עד כה ממלחמות אזרחים שהתרחשו במדינות רבות אחרות, ולהתמודד בהצלחה עם תופעות כגון האינפלציה הגבוהה בשנות השמונים. כיום, המסורת הזו הולכת ונשחקת במהירות.
אני מאמין שהדרך היחידה לצאת מהבור שאליו אנחנו גולשים היא ממשלת אחדות משותפת לימין ולשמאל, או לפחות יותר שיתוף פעולה בנושאים המהותיים. אין לי מושג איך לגשר על הקיטוב ההולך וגדל בין הצדדים, אבל אני מרגיש שהעוצמה של דחיפת הרפורמה המשפטית מהצד הראשון, וההגזמות והדמוניזציה שמלוות את ההתנגדות אליה מהצד השני, רק מדרדרות אותנו לתהום במהירות גבוהה יותר.
מסכים לחלוטין עם הפסקה האחרונה.
החרדים הם סקטור כי יש להם:
מערכת חינוך נפרדת
מגורים נפרדים ברובם
תקשורת נפרדת
מפלגות רק לחרדים
ומוסדות כלכליים רק-חרדיים
ההסתדרות היא סקטור כי למה בעצם?
האיזון הקדוש הזה די פאתטי
המשמעות של התנהגות סקטוריאלית היא קבוצות אינטרס שדואגות לאינטרסים של חבריהן ולא לאינטרס הכללי של המדינה. זה לא משנה אם יש להן מערכת חינוך משלהן או לא.
רשומה יפה.
ראוי בעיני להדגיש שגם העברת הרפורמה הייתה מחריפה את המחלה שהיא השבטיות והקיטוב.
לגבי טוויטר יש לך קול חשוב, ותמיד תזכור שהמטרה של הטרולים היא לא רק להפיץ שטויות אלא למנוע דיון על הדברים האמיתיים.
תודה, ידוע 🙂
יפה מאד.
המשונה הוא שאין שום דיון מדיני פוליטי על העניין. מדובר בסופו של דבר בעניין מדיני ואפילו לא משפטי ועדין החוקרים במדעי המדינה בוחרים במחנה הליברלי בלי בכלל להקדיש מחשבה לבעיות שהתגלו בליברליזם הקלאסי במהלך המאה ה19. זה לא רק הסקטוריאליות כמו שאתה כותב אלא התחושה של הרוב שהמדינה חומקת לו מהידים. וכשהתחושה הזו מתעצמת התגובה יכולה להיות מאד מאד חריפה. הרפורמה המשפטית היא גם ניסיון לתת מענה לתחושה הזו שלא מקבלת שום מענה. ואם חוקרי מדע המדינה לא מרגישים את זה אז איפה הם חיים?
לכן ההנחה של אותם כלכלנים שאם רק נסיר את הרפורמה מסדר היום הכל יחזור להיות לה לה לנד היא פשוט חסרת אחריות. גם בגלל הסקטוראיליות אבל גם בגלל האוטונומיות של הפוליטיקה מהכלכלה (או של תופעת הכוח מתופעת המחסור) שבכלל לא צפה אצלם. לרוב יש כוח ואם הכוח הזה לא מתורגם לשלטון לגיטימי הוא יתורגם לשלטון לא לגיטימי. דמוקרטיה אמורה לשקף את רצון הרוב כדי להפוך את כוח הרוב ללגיטימי דרך בחירות מוסדרות. זהו מנגנון היזון שמבטא את רצון הרוב. אם מתעלמים ממנגנון ההיזון הזה התוצאות יהיו חמורות הרבה יותר.
אתה טוען בשם הכלכלנים טענות שלא טענו.
לא דיברתי על כלכלנים.
אני לא חושב שהכלכלנים ממש מניחים הנחה כזו, זה פשוט חלק מהניסוח הרגיל של מחקרים אמפיריים, "ההשפעה של X לעומת מצב שבו X לא היה קורה", לא חושב שהמשפט שציטטתי משקף איזו חשיבה עמוקה.
סביר להניח אבל אם הם החליטו להיכנס לדיון ציבורי ההגינות מחייבת לחשוב על "מה אם לא" באופן דינמי ולא רק סטטי כמו שהם עשו.
בספר כסף כחול לבן אתה כותב על כך שתרבות (כמו למשל זו הדמוקרטית בקרב היהודים מאז בית שני) משתנה בקצב איטי שסדר הגודל שלו הוא מאות שנים. למה אתה חושב ש״המסורת הזו הולכת ונשחקת במהירות״? האם תרבות כזו יכולה להשתנות תוך 10 שנים?
זה נכון שתרבות משתנה בקצב איטי, אבל לפעמים השינוי לא ברור עד שהוא עולה על פני השטח. אם ניקח בתור דוגמה את מלחמת האזרחים האמריקאית, העוינות בין הצפון לדרום הייתה קיימת במשך כמה עשרות שנים לפחות עד שהפכה למלחמה אכזרית. בסוף הספר כתבתי שמהרגע שבו ישראל הפכה למדינה התרבות והמוסדות שלה החלו להשתנות בהתאם, וכבר אין את אותם התמריצים שהיו בגולה. אולי עכשיו, אחרי 75 שנה, אנחנו מתחילים לראות את ניצני השינוי הזה.
פוסט מצוין. אתה חסר פה מאוד.
סקטוריאליות היא בלתי נמנעת במדינה לא הומוגנית כמו שלנו.
המחלה הגדולה ביותר של הדמוקרטיה היא שיטת הבחירות שברוב המקרים מביאה את הבינוניים למוקדי הכוח. תחשוב על 330 מיליון איש בארהב שנאלצו לבחור בין טראפ לביידן.
בשיטה המקובלת, כדי להגיע לראשות הממשלה אתה מוכרח להיות פופוליסטי ולשחד (או לפחות להבטיח לשחד) המון קבוצות לחץ בדרך.
זה יוצר מנהיגים בינוניים שידיהם כבולות.
האפשרות השנייה להבחר לכנסת היא סקטוריאליות, וככל שהיא פלגנית יותר וממדרת יותר את הבייס שלה מאחרים – כך היא מוצלחת יותר. חרדים, ערבים, שמלאנים בכיכרות – זה הכל מאותו פס יצור.
ובכלל, "מפלגות" זה רעיון מטומטם וכל מה שמייצג אותו: "משמעת קואליציונית", "נאמנות למפלגה"… רק תחשוב כמה זה מזיק.
בסוף, בכנסת, הפוליטיקאים האלה בכלל לא אוייבים. רק בין האנשים הם מצליחים לסכסך.
ואז יוצא שאנחנו ממליכים איזה ביידן או גנץ רק שיהיה קצת שקט.
חבל ומוזר שאף אחד לא מיישם את השיטה של שווייץ.
[…] כשבועיים פרסמתי ביקורת על המחקר של יניי שפיצר, איתי איטר וצחי רז, ובימים […]
שאלה לא חשובה – זה רק אני או שהטענות לגבי סקטוריאליות וקבוצות לחץ מזכירות לי ממש את ההוא מדה-מרקר?…
זה נשמע דומה.