אירועי השבוע האחרון מספקים הצצה חטופה לאחת הסיבות ההיסטוריות המרכזיות לפיגור היחסי של המשק הישראלי בהשוואה למדינות מערביות אחרות. בדרך כלל נהוג לומר שמצב של שלום הוא טוב לכלכלה מכיוון שהוא מוריד את רמת אי הוודאות ומשפר את יחסי המסחר עם מדינות סמוכות, אך ישנו נתיב נוסף שדרכו מזיק המצב הביטחוני לכלכלה: הסטת תשומת הלב הציבורית והפוליטית מהכיוון הכלכלי ומההתנגדות לקבוצות לחץ לכיוון שהוא יותר פטריוטי ורגשי, מה שמאפשר לקבוצות הלחץ לבצר את מעמדן ומגדיל את התמיכה במעורבות ממשלתית בכלכלה מהסוג הלא נכון.
אני לא טוען כאן שנדרש להפסיק כרגע את מבצע צוק איתן או לחתום על הסכם כזה או אחר. אין לי שום כוונה להיכנס לוויכוח הזה, וגם לא לתאר את השפעת המלחמה על ביצועי הבורסה או לספר לכם סיפורים על נפלאות המסחר עם הפלסטינים. בשבוע האחרון עלו בדיון הציבורי שלוש טענות שמדגימות את אותו הנתיב שתיארתי, את הנטייה להיכנע לקבוצות לחץ ולתמוך במדיניות כלכלית המבוססת על רגשות פטריוטיים ולאומיים ולא על שכל ישר. עבור הטענות הללו נדרשת תשובה מיידית, חד משמעית וברורה, על מנת למנוע מהמצב הביטחוני להשפיע לרעה על המשק הישראלי באופן עקיף, השפעה שיכולה למחוק את ההישג העיקרי של המחאה החברתית: העברת המיקוד הפוליטי מנושאים בטחוניים לנושאים כלכליים.
טענה ראשונה: חיילינו מתים בעזה בגלל הקיצוצים בתקציב הביטחון
טענה זו הופיעה מיד לאחר תקרית הנגמ"ש המיושן שנפגע מאש המחבלים, ועל פיה התמיכה בקיצוץ תקציב הביטחון עולה לנו בחיי אדם עקב מחסור בציוד חדיש. למשל, העיתונאי בן כספית כתב במעריב שהוא מתנצל על כך שתקף בעבר את קציני צה"ל בנושא זה, והוא חוזר בו מתמיכה בקיצוץ תקציב הביטחון.
אני לא ארחיב יותר מדי בנוגע לנקודה זו, מכיוון שכבר כתבתי על כך בעמוד הפייסבוק של הבלוג ומכיוון שגם מספר עיתונאים אחרים שאינם מרגישים צורך להתנצל התייחסו לנושא (ביניהם שאול אמסטרדמסקי, גיא רולניק ונחמיה שטרסלר). אם נסכם בקצרה את הדברים שאני ואחרים כתבנו בנידון, ישנן שלוש סיבות עיקריות שבגללן הטענה איננה נכונה:
1. הקשר הסיבתי שגוי:
לצה"ל יש מספיק נגמ"שים ממוגנים, ההחלטה לא להיכנס איתם לעזה הייתה משיקולים אחרים שאינם תקציביים.
2. התנצלותו של כספית נובעת מבלבול מוסרי:
אף אחד לא טוען שאלופי המטה הכללי וראשי מערכת הביטחון הישראלית הם אנשים רעים וציניים. הם לא. הם אנשים טובים ואמיצים שהתגייסו לצה"ל על מנת להילחם, ולא על מנת להחליט כיצד לקצץ תקציבים. הם צמחו בתוך המערכת ובאופן טבעי לחלוטין הם מזדהים עם האינטרסים של המערכת, שהם זהים עבור כל מערכת בירוקרטית: שימור עצמי והרחבת תקציבים. רובנו היינו מתנהגים באותו האופן לו היינו במקומם. מפקדי צה"ל יכולים בו זמנית להתנהג גם כחיילים אמיצים וגם כמוביליה של קבוצת לחץ, ואנחנו יכולים בו זמנית גם להעניק להם עיטורי גבורה וגם לבקש מהם יפה לוותר על מתן הטבות פנסיוניות מוגזמות לחבריהם או לסגור יחידות מיותרות. אין טובים או רעים בעולם האמיתי, הכל אפור.
3. הנחת הקיצוץ האופטימאלי:
אפילו אם הטענה לקשר הסיבתי בין הקיצוץ לנגמ"שים הייתה נכונה, הטענה הכללית יותר שלפיה אסור להגביל את תקציב הביטחון הייתה נשארת שגויה מכיוון שהמערכת איננה מקצצת במקומות הנכונים. כאשר ארגון שאינו חברה הפועלת בשוק תחרותי נדרש לקצץ תקציבים (או להרחיבם) הקיצוץ אף פעם לא נעשה באופן אופטימאלי לפי המטרות המוצהרות של הארגון, אלא לפי כיפופי ידיים ומלחמות פוליטיות פנימיות בין מנהלי המחלקות השונות. רק פיקוח חיצוני חזק על חלוקת התקציב בתוך מערכת הביטחון יכול להוביל לכך שקיצוצים יעשו בשומנים ולא בבשר החי. כל עוד אין פיקוח כזה, למרות כל רצונו הטוב של הרמטכ"ל מרבית הקיצוצים ייעשו היכן שנוח לקצץ ולא היכן שצריך. במילים מפורשות יותר: כל עוד גלי צה"ל וחיל החינוך קיימים, הרמטכ"ל לא יכול לטעון שאין לו ברירה אלא לקצץ בשריון של נגמ"שים או לסגור טייסות קרב.
טענה שנייה: "המצור האווירי" על ישראל מצדיק תמיכה בחקלאות המקומית
מעניין להשוות את דבריהם של שני אישים שונים המצוטטים בעיתון דה-מרקר בנידון. הראשון הוא אבשלום וילן, נשיא התאחדות החקלאים, שאומר אמנם כי "סגירת השמים היא עליית מדרגה" אך מזכיר שהיצוא והיבוא החקלאיים בישראל מתבצעים ברובם דרך הים והיצוא האווירי מתבצע גם על ידי חברות ישראליות, כך שזו לא בעיה משמעותית. אמנם אבשלום וילן הוא לוביסט וותיק של החקלאים, אבל הוא מספיק הגון על מנת שלא לסלף את המציאות בעת מלחמה למען רווח כספי.
לעומתו דובי אמיתי, נשיא התאחדות האיכרים, אומר דברים אחרים לגמרי:
"עכשיו כולם מבינים את החשיבות של ביטחון במזון. כדי לספק תוצרת חקלאית טרייה נדרשות אחריות ומקצועיות. המדינה צריכה להבין שהיא לא יכולה לשחק דרך החור של הגרוש והיבוא. לפעמים בייצור כלכלי עצמי יש תועלות. אולי מישהו יתפכח ויבין שפתיחת יבוא והורדת מכסים אינם הדבר הנכון כיום. גם אם לתוצרת עצית יש מחיר שהוא מעט יותר גבוה מיבוא, שווה לעיתים לשלם אותו בצורה מפוכחת וללא חזירות מצד החקלאי. צריך לשמר את העצמאות החקלאית הכלכלית. אם המבצע יימשך, והוא אמור להימשך עוד 10-14 ימים, ייתכן שיופעלו עלינו עוד סנקציות כלכליות, שיגידלו את חשיבות הייצור העצמי של המזון."
ובכן, אין שום מצור על ישראל שמצדיק "עצמאות חקלאית", אפילו לא משהו קרוב לזה. אפילו על צפון קוריאה אין מצור שמצדיק זאת. אני לא חושב שישנה דוגמה כלשהי מאז מלחמת העולם השנייה למדינה שחוותה מצור כזה, וגם במסגרת מלחמת העולם השנייה מדינות התקשו מאוד להטיל מצור כזה על יריבותיהן והוא אף פעם לא היה מושלם והרמטי. אותו איום אפוקליפטי במצור הוא ככל הנראה השקר הכי ציני ועלוב שהפריחה קבוצת לחץ ישראלית כלשהי אי פעם.
מעבר לסיכויי ההתרחשות של מצור כזה, חשוב להזכיר שיש דברים שאנחנו חייבים לייבא מחו"ל, ואחד מהם הוא נפט. אין "יצור עצמי" של נפט בארץ. ובלי נפט, כפי שכתב כאן בבלוג אסף צימרינג בעבר, גם ריצוף מוחלט של הנגב כולו בשדות חיטה פורחים וציוניים למהדרין לא יעזור בשום דבר. בלי נפט אין חקלאות תעשייתית, ואין הובלה של מוצרים חקלאיים עד לסופרמרקט הקרוב לביתכם, ואין חשמל, ואין שאיבת מים מהכינרת, ואין עוד הרבה דברים אחרים. בלי נפט אין חיים. ואם יש נפט, וממשיכים לייבא אותו, אז אפשר גם להמשיך לייבא מוצרי מזון.
קאט דה בולשיט. מכסי יבוא על מוצרי מזון היו ונשארו העברת כסף מכלל הציבור לקבוצת אוכלוסייה מצומצמת, לאו דווקא ענייה במיוחד, ואין שום דבר שמצדיק אותם בשום מדינה בעולם.
טענה שלישית: תמחור כרטיסי הטיסה על ידי אל-על מצדיק מעורבות ממשלתית בתחום ובכלל
טענה זו הועלתה על ידי מספר רב של אנשים בשבוע שעבר, מימין ומשמאל. את הדגל נשאה כמובן בגאווה שלי יחימוביץ', המדברת על הזנקה "חזירית" של המחירים, על הטעות שבהפרטת אל-על, על הירתמותם של גופים לא מופרטים לעזרה בזמן מלחמה (כאילו שחברות פרטיות לא נרתמות לשליחת מזון וביגוד לחיילים) ועל "אובססיית ההפרטה" באופן כללי יותר.
כרטיסי טיסה דחופים, מהיום למחר, תמיד עולים יותר מאשר כרטיסי טיסה שהוזמנו מראש. לא ברור האם אל על באמת ביצעה שינוי במדיניות התמחור שלה בתגובה לנטישתן של חברות התעופה האחרות. בכל מקרה, גם אם כן, הטיעון הזה שגוי ממספר סיבות
1. יחימוביץ' איננה מציעה פתרון הגיוני לבעיה:
אל-על לא יכולה להגדיל מהיום למחר את מספר הטיסות בכמות הנדרשת, ועל כן נוצר מצב שבו הביקוש לטיסות גדול מהיצע הטיסות. במצב כזה נדרש לקבל החלטה פשוטה: מי יזכה בכרטיסי הטיסה המעטים שישנם. אפשר להחליט שהאשכנזים יזכו בכרטיסי הטיסה, שהמבוגרים יזכו בהם, הצעירים, הנשים, הגברים, הג'ינג'ים, בעלי המשפחות או לפי כל קריטריון אחר שתבחרו. אפשר גם להחליט שמי שהזמין קודם יזכה, ואז מדובר למעשה בהקצאה אקראית של הכרטיסים לפי קריטריון שרירותי שאין שום סיבה להאמין שהוא הוגן. לשוק החופשי יש קריטריון אחר: מי שמוכן לשלם מחיר גבוה מספיק הוא שיזכה בכרטיסים. יחימוביץ' וחבריה שונאים את הקריטריון הזה, מכיוון שהם חושבים שבמצב כזה רק העשירים יזכו בכרטיסים. הם טועים. למעשה, הקריטריון הזה מאפשר לציבור הנוסעים להביע את העדפותיהם.
ברמות המחיר המדוברות, לפחות 80% מאזרחי מדינת ישראל מסוגלים לממן כרטיס חד פעמי שכזה בלי שום בעיה. מרבית הישראלים שבחו"ל הם ישראלים שאינם עניים או עשירים במיוחד, והם די שווים מבחינת יכולת המימון שלהם, אבל הם נבדלים אחד מהשני בהעדפותיהם: ישנם כאלו שממש רוצים לחזור במהרה לארץ, וישנם אחרים שלא אכפת להם לחכות עוד כמה ימים בחו"ל. בתנאי השוק מי שיזכה בכרטיסים הם לא העשירים ביותר, אלא מי שהכי רוצים את הכרטיסים – הבחור הצעיר שקיבל צו שמונה ורוצה להתייצב למילואים, האישה שצריכה להגיע להלוויה של קרוב משפחה, הילד שמתגעגע אל הוריו. יחימוביץ' מציעה בסופו של דבר לחלק את הכרטיסים באקראי, ולמנוע מהאנשים שהכי זקוקים להם להביע את העדפותיהם ולקבל אותם.
2. אין שום סיבה לצפות מחברה מסחרית להתנהג באופן "מוסרי":
חברות מסחריות הן לא בני אדם. הן מתחרות בשוק. הן יכולות להתנהג באופן מוסרי מטעמים שיווקיים (לפי מחקרים אמפיריים רבות מהן אכן עושות כך, למשל בתי מלון לא מעלים מחירים בתקופות השיא כפי שהיו יכולים), אבל אם הן יתנהגו באופן מוסרי מעבר לכך, תוך פגיעה ברווחים שלהן, אז בטווח הארוך הן יפסידו בתחרות ויוחלפו על ידי חברה פחות מוסרית. אם מנהל של חברה בשוק תחרותי יחליט לנהוג באופן מוסרי, בעלי המניות יחליפו אותו באחר. החובה היחידה של חברות היא להישמע לחוק. בניגוד לחברות, בני אדם פרטיים כן יכולים להיות מוסריים מעבר למה שנקבע בחוק. רובנו באמת כאלו. בני אדם פרטיים לא מתחרים אחד עם השני בג'ונגל תחרותי שבו המוסרי נאכל על ידי הפחות-מוסרי. חברות מסחריות כן מתחרות אחת עם השנייה בג'ונגל כזה. זהו הבדל משמעותי.
על כן, ענייני המוסר הם תפקידם של המחוקקים, של הממשלה, ולא של חברות מסחריות. המחוקקים יכולים להחליט על כללי המשחק של הג'ונגל ולכפות על כל החברות כלל מוסרי כזה או אחר, ורק אז הציות לכלל המוסרי אינו פוגע ביכולת התחרותית של חברה ספציפית, מכיוון שכל החברות חייבות לציית לחוקי המדינה. כל עוד אין חוק שמונע זאת חברות מסחריות ינסו למקסם רווחים בכל מצב, וכל מי שמצפה מהן למשהו אחר אינו מבין את האופן שבו העולם עובד. אני לא טוען ש"כך זה צריך להיות", אני פשוט טוען שזה המצב וזה תמיד יהיה המצב, וכך חברות מסחריות מתנהגות גם בשבדיה, בשוויץ, בצרפת ובפינלנד. אין שיטה כלכלית אחרת (מלבד קומוניזם), ומי שאומר לכם אחרת משקר.
3. הלאמה איננה הפתרון:
הלאמת אל-על ומניעת התחרות הייתה מבטיחה מחירי כרטיסי טיסה גבוהים במשך כל השנה, ולא רק בעת מבצעים צבאיים, תוך כדי תמיכה בדורות חדשים של פרזיטים בסגנון של נמל אשדוד. "אובססיית ההפרטה", כפי שקוראת לה יחימוביץ', קיימת לא רק בישראל אלא גם במדינות הנורדיות הסוציאל-דמוקרטיות, במערב אירופה ובמזרח אירופה ובכל רחבי העולם המערבי. יחימוביץ' לא מייצגת תפיסה סוציאל-דמוקרטית אירופאית, אלא משהו אחר לגמרי. רק במדינות הנחשלות ביותר של דרום אמריקה הלאמה נשארה פופולארית, בשאר העולם המפותח הבינו כבר מזמן שהדרך היחידה להבטיח לציבור מחירים נמוכים ואיכות גבוהה היא תחרות חופשית והפרטת חברות שאין סיבה שינוהלו על ידי הממשל המרכזי.
סיכום
שלוש הטענות שהצגתי מהוות צעד לאחור מבחינת ההישגים של השנים האחרונות: התמיכה הציבורית ההולכת וגדלה בקיצוץ תקציב הביטחון, פעילותם של נפתלי בנט ופקידים במשרד האוצר כנגד קבוצות לחץ חזקות ובעד יבוא חופשי, והתמיכה בתחרות וההתנגדות למעורבות ממשלתית מוגזמת בכלכלה.
זה לא מקרי ששלוש הטענות הללו הולכות ומתחזקות דווקא כשאנו במצב של לחימה ומקבלות תמיכה מימין ומשמאל. מצבי לחימה מעבירים את הציבור הישראלי למוד רגשי, פטריוטי וקולקטיביסטי, במסגרתו טיעונים כגון "חשוב לתמוך ב-[גוף ישראלי כזה או אחר]" נשמעים לנו חזקים וחשובים הרבה יותר. באווירה כזו קבוצות לחץ משגשגות ופורחות, דורסות את המתנגדים המעטים מלכתחילה על ידי פנייה לרגשותיו הפטריוטיים של הציבור, ופוליטיקאים מעדיפים להגדיל את מעורבותם ושליטתם על הכלכלה. כל תפקודו של המשק נשפט אך ורק דרך הפריזמה הצבאית, על פי יכולתו לתמוך במכונת המלחמה, ונושאים כגון יוקר המחייה נדחקים הצידה. החקלאים הם "משלנו", איך אפשר לפגוע בהם? ועוד בזמן כזה? חלקם גרים בדרום!
עכשיו, אתם כמובן יכולים לבוא ולומר: בסדר גמור. אז זו האווירה כאן. אנחנו עם בעל רגשות פטריוטיים וקולקטיביים חמים. אנחנו לא אמריקאים. מה רע בקצת סולידריות? מדוע זה מפריע לך כל כך? אין שום דבר רע בסולידריות, אבל מעבר לגבול מסוים היא מזמינה ניצול על ידי קבוצות לחץ ופוליטיקאים בעלי אידיאולוגיה סוציאליסטית קיצונית.
ישנה סיבה שבגללה ארצות הברית היא המדינה העשירה ביותר בעולם: האינדבידואליזם האמריקני, הקפיטליזם האמריקני, הדגש על חופש הפרט. כאשר אנשים מתעניינים במחירי הקפה יותר מאשר בקורותיהן של יחידות קומנדו מיוחדות מחירי הקפה יורדים, הממשלה תומכת בתחרות, בתי הקפה נעשים יעילים יותר, המפעלים נעשים יעילים ותחרותיים יותר, הטובים ביותר הולכים לעסקים, גם הייצוא נעשה תחרותי יותר, המשכורות עולות והכלכלה כולה צומחת כלפי מעלה. כאשר אנשים מתעניינים יותר בקורותיהן של יחידות קומנדו מיוחדות מחירי הקפה נשארים גבוהים, קבוצות לחץ מונעות מהממשלה ליצור שוק תחרותי, הטובים ביותר נשארים בצבא והכלכלה איננה מממשת את מלוא הפוטנציאל שלה.
זהו הסיפור ההיסטורי של מדינת ישראל: פוליטיקה הסובבת סביב נושאי ביטחון ושלום, קבוצות לחץ החוסות תחת דגלי הפטריוטיות והסולידריות וציבור שהוא ברובו בור מוחלט בנושאים כלכליים. המחאה החברתית של 2011 עזרה לשנות את הפוקוס של הציבור והפוליטיקאים, אך המבצע הנוכחי מחזיר אותנו אחורה. איני יודע מהו המהלך הצבאי או המדיני האופטימאלי בשלב זה, אך ברגע שהמבצע יסתיים עלינו לפעול ככל יכולתנו על מנת לחזור ולמקד את הציבור ואת הפוליטיקאים במחירים, בתחרותיות ובקדמה כלכלית – במקום בהצהרות חסרות כיסוי אודות "מיטוט החמאס" מצד אחד או גן העדן הנפלא שהיה יכול להיות פה אם רק היינו חותמים על איזה שהוא הסכם שלום מהצד השני. מיקוד הדיון הציבורי בתחום המדיני-בטחוני הורס את בסיס הכלכלה שלנו, וההיסטוריה של העשורים האחרונים מלמדת אותנו שהדיון הזה לא תורם דבר לסיכויי השלום או לביטחון אזרחי מדינת ישראל.
דעת מיעוט 
