יום אחד כולנו נצא החוצה אל השמש. יום אחד ממשלות העולם ידווחו על מספר הולך וקטן של נדבקים, מספר הולך וקטן של נפטרים, ועל ביטול מצב החירום. איננו יודעים עדיין מתי יבוא היום הזה, אבל הוא יבוא. כיצד תיראה מדינת ישראל באותו היום?
בדומה לחלק ניכר ממדינות העולם, ישראל תהיה שקועה בחובות כבדים. שיעור האבטלה יהיה גבוה. ברחובות הערים חנויות רבות יהיו סגורות, למרות שהוסר הסגר, מכיוון שהבעלים פשטו את הרגל ואין להם אפשרות לשלם חשבונות. הוצאות הבריאות עדיין יהיו גבוהות למדי, מכיוון שלא נוכל לדעת בוודאות שלא יכה בנו גל נוסף של המגיפה. פירמות וענפי תעשייה שעוד לפני משבר הקורונה היו במצב רעוע לא יהיו מסוגלים להשתקם, אחרים יאבקו כדי להחזיר את הלקוחות והספקים. אך עומק הפגיעה עשוי להיות שונה ממדינה למדינה.
חישבו למשל על שני מפעלי רהיטים הנמצאים בשתי מדינות דומות, מדינה א' ומדינה ב', שלפני מגיפת הקורונה חילקו ביניהם את השוק העולמי באופן שווה – נתח שוק של 50% לכל מפעל. במהלך המגיפה שתי המדינות נפגעות במידה שווה, שתיהן מחליטות על סגר מוחלט של הכלכלה, ושני המפעלים נסגרים. מדינה א' מעבירה חבילת עזרה משמעותית למגזר העסקי, שכוללת דחיית תשלומי מסים, הנחות בארנונה, ערבות ממשלתית להלוואות וכדומה. מדינה ב' מעבירה גם היא חבילת עזרה דומה למגזר העסקי, אך היא מלווה אותה בקיצוץ משמעותי בשכר במגזר הציבורי ובמכירת חברות ממשלתיות, מה שמאפשר חבילה נדיבה יותר למגזר העסקי וגידול נמוך יותר בחוב.
כאשר מגיע היום ושתי המדינות מתאוששות מהמגיפה, מדינה א' תהיה שקועה בחובות עמוקים הרבה יותר מאשר מדינה ב'. עכשיו הגיע הזמן להתחיל להוריד את החובות, אבל יהיה קשה מבחינה פוליטית לקצץ את הוצאות הממשלה בשלב ההתאוששות. לכן מדינה א' תאלץ לשמור על מסים גבוהים יותר מאלו שהיו בעבר ולבטל את חבילת ההטבות למגזר העסקי מוקדם יחסית. בעלי מפעל הרהיטים שבמדינה א' יגלו שבתנאי המיסוי החדשים משתלם להם להעסיק רק חלק מהעובדים שעבדו במפעל לפני המשבר, ותפוקת המפעל תהיה נמוכה. האבטלה במדינה א' תישאר גבוהה, תקבולי המסים יהיו נמוכים, והיא תתקשה להתאושש.
לעומת זאת, מדינה ב' תהיה מסוגלת לשמור על מסים נמוכים יחסית, מכיוון שהיא כבר ביצעה את הקיצוץ במגזר הציבורי. מפעל הרהיטים שבמדינה ב' ישכור במהרה את כל העובדים שהוצאו לחל"ת במהלך המשבר ויחזור לייצר. בעלי המפעל יגלו לשמחתם שישנו ביקוש גבוה לרהיטים, תודות ללקוחות שדחו הזמנות בתקופת המגיפה, וכן שהמתחרה שלהם ממדינה א' עדיין נמצא בקשיים ולא מסוגל לספק את הביקושים. כדי לתפוס את נתח השוק הם יציעו שכר גבוה במטרה למשוך עובדים נוספים, ויבצעו השקעות בהרחבת המפעל שישפיעו גם על הספקים שלהם ויתניעו צמיחה מהירה. בזכות הגידול המשמעותי בתקבולי המסים, מדינה ב' תחזיר את המגזר הציבורי לפעילות מלאה תוך כדי הפחתת רמת החוב, בזמן שבמדינה א' הפוליטיקאים יתקשו לייצב את המערכת. כך ייווצר פער משמעותי בין שתי מדינות שהיו זהות לגמרי לפני משבר הקורונה.
על מנת להיראות כמו מדינה ב' ולא כמו מדינה א', קובעי המדיניות בישראל חייבים לחשוב כבר עכשיו על היום שאחרי, על המדיניות שנדרשת על מנת שהמשק יוכל לזנק בחזרה ובמהירות. לשם כך נדרש לשתף באופן עמוק את המגזר הציבורי בנשיאת נטל המלחמה במגיפה, וכן לחשוב על צעדים נוספים שיתמכו בצמיחה ביום שאחרי, כגון פישוט מערכות המס, הפחתת הנטל הביורוקרטי והפחתת מחסומי סחר. מלבד זאת, חשוב שלא לבזבז כרגע משאבים שעשויים להידרש להצלת חיים בהמשך.
משברים חמורים עשויים להוות נקודת מפנה, המשנה את מאזן הכוחות בשווקים שונים. המדיניות הכלכלית שנקבעת כרגע, תחת לחץ, תשפיע יותר ממדיניות שנקבעת בתקופות רגילות. האם מקבלי ההחלטות בישראל יהיו מסוגלים לבחור בדרך הנכונה?
מדעי החברה תמיד ניצבו בפני שני אתגרים משמעותיים. הראשון הוא הסיבוכיות הגבוהה של החברה האנושית והפסיכולוגיה האנושית, אשר לא מאפשרת לפתח סימולציות מתמטיות מדויקות של תהליכים חשובים, כפי שנעשה למשל בפיזיקה ובכימיה. אולי רק הביולוגים והרופאים מתמודדים עם מערכות ברמת סיבוכיות כזו, אך להם יש יתרון על מרבית מדעני החברה: הם מסוגלים לבצע ניסויי מעבדה. על כן, האתגר השני העומד בפני מדעי החברה הוא חוסר היכולת לבצע ניסויי מעבדה תקפים עבור שאלות מחקריות רבות בפסיכולוגיה, כלכלה, סוציולוגיה ומדעי המדינה. שני אתגרים אלו הם הסיבה המרכזית להתפתחותם המאוחרת של מדעי החברה ביחס לתחומים אחרים ולכך שהם נתפסים בתור "פחות מדעיים" (נושא שכתבתי עליו בהרחבה בעבר). אך התפיסה הזו הולכת ומתרחקת מהמציאות בשטח.
בעשורים האחרונים חל זינוק מרשים ביכולתנו להתמודד עם האתגרים האלו, זינוק שכבר סחף אחריו חלק ניכר מהחוקרים בכלכלה, וכיום מתחיל לסחוף גם חוקרים בתחומים נוספים. עיקר החידוש הוא היכולת לדמות ניסוי מעבדה מבלי לקיים ניסוי של ממש. נראה שלוש דוגמאות לכך (מניסיוני למגיבים לבלוג יש השגות רבות על המאמרים שאני מתאר, רובן מקבלות מענה במאמר עצמו, ועל כן אני ממליץ למתעניינים ולמבקרים לקרוא את המאמר השלם ולא רק את התיאור השטחי והמקוצר שלי).
דוגמה ראשונה: מהי השפעת מספר השוטרים על פשיעה?
באופן עקרוני היינו מצפים שבין שני המשתנים שלנו, מספר השוטרים ומספר מקרי הפשע, תהיה קורלציה שלילית: ככל שיהיו יותר שוטרים באזור מסוים, כך יתרחשו פחות מקרי פשיעה. זהו הקשר הסיבתי העולה מהתיאוריה שיש לנו בראש אודות האינטראקציה בין שוטרים לגנבים. אך האם התיאוריה הזו נכונה? אולי שוטרים הם לא יעילים מטבעם, והשפעתם על הפשיעה היא נמוכה או אפסית? ואולי הם יעילים במידה מפתיעה? בחינה של הנתונים מעלה תוצאות מבלבלות. במקרים רבים מסתבר שיש דווקא קורלציה חיובית בין שני המשתנים האלו: ככל שיש יותר שוטרים, כך ישנם יותר מעשי פשע. במחשבה שנייה, זה הגיוני לגמרי – בערים שבהן מתרחשים מעשי פשיעה רבים, סביר שראש העיר ישקיע בהגדלת מצבת השוטרים. יש לנו כאן בעיה של סיבתיות הפוכה. מספר מעשי הפשע מגדיל את מספר השוטרים, ועל כן איננו יכולים לראות את השפעת מספר השוטרים על פשיעה באופן נפרד.
וכאן אנחנו מגיעים לתובנה החשובה הראשונה של מהפכת הסיבתיות: סיבתיות היא מה שחשוב, ולא הקורלציה הפשוטה בין המשתנים. השוואה "נאיבית" של מספר השוטרים ומספר מעשי הפשע בארצות שונות, בערים שונות או בתקופות שונות לא יכולה לעזור לנו לענות על השאלה, אפילו אם אנחנו לוקחים בחשבון מאפיינים שונים של אותן הארצות או הערים (למשל באמצעות רגרסיה ליניארית). למעשה, השוואה כזו תהיה חסרת משמעות לגמרי. וכך גם לגבי שאלות מחקר רבות אחרות.
כיצד בכל זאת ניתן למצוא את הקשר הסיבתי בין המשתנים? המפתח להסקה סיבתית הוא אקראיות. אם היינו יכולים להכניס ערים שלמות למעבדה ולהקצות להן באקראי מספר שונה של שוטרים, בלי תלות במאפייני הפשיעה המקומיים, היינו יכולים לבחון את השפעתם הסיבתית של שוטרים על פשיעה. במקרה זה מספר השוטרים היה משתנה חיצוני (אקסוגני), שאינו תלוי בפשיעה או במאפיינים אחרים הנקבעים בתוך המערכת. זהו הקונספט של ניסויי מעבדה – להפעיל ולכבות מתג יחיד בזמן שכל שאר הדברים נשארים קבועים.
כאן אנחנו מגיעים לתובנה השנייה של מהפכת הסיבתיות: לעיתים ניתן להסיק על סיבתיות בדרכים עקיפות, באמצעות ניסויים טבעיים המדמים הקצאה אקראית שכזו. כל מה שאנחנו זקוקים לו זה מקרה היסטורי שבו מספר השוטרים עלה או ירד באזורים מסויימים כתוצאה מגורם חיצוני, אקראי, שלא מושפע ולא משפיע באופן ישיר על מאפייני הפשיעה, אלא רק באופן עקיף דרך הגדלת מספר השוטרים.
במאמר מ-2004 מתואר ניסוי שכזה. החוקרים השתמשו בניסוי טבעי המבוסס על אחת מפעולות הטרור הקטלניות ביותר בהיסטוריה של העם היהודי – הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה בשנת 1994, שבו נהרגו 85 בני אדם. לאחר הפיגוע נקטו הרשויות בבואנוס איירס בתגובה חריפה ומיידית: הצבת שוטרים חמושים לצד כל מבנה של הקהילה היהודית בעיר. השוטרים הוצבו שם במטרה למנוע אירועי טרור נוספים, אך מן הסתם הרתיעו גם גנבי מכוניות פשוטים. כך אנחנו מקבלים את הניסוי שלנו: מספר השוטרים זינק בבלוקים שבהם נמצאים מוסדות יהודיים, אך לא בבלוקים סמוכים. הזינוק לא היה קשור לפשיעה מוגברת, לשוני בהרכב האוכלוסייה המקומית, או לכל גורם אחר שעלול להשפיע איכשהו על שיעורי הפשיעה. החוקרים יכלו לשלוט גם ברמה ההתחלתית של הפשיעה בכל אזור, לפני שהוצבו השוטרים. התוצאה? נוכחותם של שוטרים הפחיתה את גניבות הרכב בכ-75%.
דוגמה שנייה: מהו הקשר בין מספר הילדים במשפחה לבין השקעת ההורים בהשכלה?
זוהי שאלה חשובה, מכיוון שאחת ממלכודות העוני המעניינת קובעי מדיניות בישראל ובמדינות אחרות נובעת מתת-השקעה של הורים למשפחות מרובות ילדים בהשכלתם של הילדים. בחינה נאיבית של שני המשתנים, מספר הילדים במשפחה ומידת ההשכלה של הילדים בבגרותם, מעלה קורלציה שלילית בין השניים. אך האם מדובר בקשר סיבתי? יתכן שגם מספר הילדים וגם ההשקעה בהשכלה נובעים שניהם ממשתנה אחר כלשהו, כגון ערכים תרבותיים או העדפות של ההורים. אם זה נכון, הקורלציה בין מספר הילדים להשקעה בהשכלה לא מעידה על קשר סיבתי ביניהם.
יש לנו כאן בעיה של משתנה מושמט שאי אפשר למדוד אותו. עבור ניסוי מעבדה אידיאלי היינו צריכים לבחור מדגם של זוגות צעירים, להקצות להם באופן אקראי מספר שונה של תינוקות ולעקוב אחרי התפתחותם במשך עשרות שנים. כמובן, הסבירות שוועדה אתית כלשהי תאשר ניסוי שכזה היא נמוכה… אך מסתבר שניתן למצוא ניסויים טבעיים, שבמסגרתם משפחות מביאות יותר או פחות ילדים באקראי, ולא כתוצאה מגורמים תרבותיים או אחרים.
אפשרות אחת היא להשוות משפחות עם תאומים ומשפחות ללא תאומים. משפחות עם תאומים הן גדולות יותר בממוצע ממשפחות ללא תאומים תודות להולדת התאומים, ולא בגלל שלהורים הייתה תרבות אחרת או העדפות אחרות. על כן ניתן להשוות את ההשקעה בהשכלה בקרב משפחות עם תאומים ומשפחות ללא תאומים, ולגלות את ההשפעה הסיבתית של גודל המשפחה. מאמר שפורסם בשנת 2005 בוחן את השאלה באמצעות שיטה זו על נתונים נורבגיים.
אפשרות אחרת היא להתחשב בהרכב המגדרי של ילדים: הורים רבים מעוניינים גם בבנים וגם בבנות, ועל כן לא מפתיע לגלות שכאשר נולדים שני ילדים מאותו המגדר הסיכוי שהורים יבחרו להביא ילד נוסף הוא גדול יותר. ניתן להשוות משפחות שבהן הילדים הראשונים היו מאותו המגדר, מה שהוביל את ההורים להביא ילד נוסף, למשפחות שבהן הילדים הראשונים הם ממגדרים שונים, ולכן ההורים לא הביאו ילדים נוספים.
בשיטה זו השתמשו החוקרים הישראלים ג'ושוע אנגריסט, אנליה שלוסר, ווויקטור לביא במאמרם משנת 2010 המבוסס על נתונים ישראליים. התוצאה? ככל הנראה במדינות מערביות מפותחות אין השפעה משמעותית של מספר הילדים על השקעת ההורים בהשכלה. מאמרים שהשתמשו בשיטות אחרות לחשוף סיבתיות העלו כי לפחות בעבר כן הייתה השפעה כזו, וישנם גם מחקרים רבים המנסים לבחון את קיומה במדינות מתפתחות.
דוגמה שלישית: מחקרי מדיניות על בסיס ניסויי שדה
בשנים האחרונות מהפכת הסיבתיות במדעי החברה מתחילה להשפיע על מדיניות. מדינות רבות מתכננות מראש רפורמות בתור "ניסוי אקראי מבוקר", עם "קבוצת טיפול" (הקבוצה העוברת את הרפורמה) הנבחרת באקראי ו"קבוצת ביקורת", על מנת שכלכלנים יוכלו לנתח את התוצאות ולבחון את ההשפעה הסיבתית של הרפורמות. דוגמה אחת לכך היא המחקרים של הכלכלנית אסתר דופלו וחבריה לתחום כלכלת הפיתוח, הפועלים במדינות מתפתחות ובוחנים את השפעתן של רפורמות כגון חלוקת כילות נגד יתושים או הגדלת ההשקעה בחינוך. על מנת למצוא את האפקט הסיבתי, בדרך כלל המחקרים כוללים מדגם גדול של כפרים המחולקים באקראי לקבוצת טיפול (כפרים שבהם מבוצעת הרפורמה), וקבוצת ביקורת (כפרים שבהם לא נעשה שום שינוי).
דוגמה אחרת מארצנו הקטנטונת היא מחקר של הכלכלנים אנליה שלוסר וינאי שנן, העוסק בהשפעת תכניות "מעגלי תעסוקה" של שירות התעסוקה, שנועדו לעזור למובטלים למצוא עבודה. גם כאן נעשתה הקצאה אקראית של מועמדים לתכניות שונות של שירות התעסוקה או לקבוצת ביקורת. בין השאר מצאו החוקרים כי תכניות ההתערבות הפחיתו את התלות בקצבאות ב-25%, כי ההשפעה על השכר נטו של המשתתפים איננה מובהקת (שכרם עלה אך הם איבדו קצבאות בסכום דומה), וכי התכניות אפקטיביות יותר עבור אוכלוסיות חלשות מבחינת השכלה ומצב סוציואקונומי.
מלחמת המתודולוגיות
מבחינה מתודולוגית, המחקרים שתיארתי כאן מכונים "reduced form", הצורה המצומצמת, ונהוג להפריד אותם מ-"אמידה מבנית", המבוססת על מודלים תיאורטיים מורכבים וסימולציות, נושא שעליו כתב הכלכלן אסף צימרינג בהרחבה. משמעות השם "צורה מצומצמת" הוא לקחת מודל תיאורטי מורכב, ולצמצם אותו למשוואות פשוטות יחסית המייצגות קשרים סיבתיים, שאותן ניתן לאמוד אם רק נמצא ניסוי מתאים. ישנן שיטות שונות להשתמש בניסויים טבעיים על מנת לאמוד את הקשרים האלו, כגון משתני עזר, diff-in-diff, regression discontinuity, fixed effects ועוד, וישנם חוקרים אשר מייצרים בעצמם "ניסויי שדה" אקראיים, כגון התכניות של אסתר דופלו שתיארתי.
למרות שהם עוסקים בתחומי מחקר שונים, קיימת סוג של יריבות בין "מחנה הצורה המצומצמת" לבין מחנות מתודולוגיים אחרים, כגון מחנה האמידה המבנית או כלכלנים תיאורטיקנים. באופן אישי אני שייך למחנה הצורה המצומצמת, מכיוון שהמחקרים בתחום הזה הם יותר מדעיים לדעתי. אמנם הניסויים רחוקים מאידיאל המעבדה בביולוגיה, אבל ההנחות העומדות מאחורי התוצאות הן פשוטות, וכאשר מחקרים רבים בנוגע לשאלה מסויימת שנעשו בשיטות שונות על מסדי נתונים שונים מגיעים לקונצנזוס, הם מקדמים את הידע האנושי.
בניגוד לכך, מאמרים המבוססים על אמידה מבנית וסימולציות מורכבות יוצאים מנקודת הנחה שהמודל שבו הם משתמשים הוא המודל הנכון (ראו את הרשומה של אסף בקישור קודם), ועל כן לא ברור באיזו מידה המחקרים האלו מוסיפים ידע חדש. יחד עם זאת, חשוב לזכור שיש נושאים רבים שלא ניתן לענות עליהם באמצעות ניסויים טבעיים ומחקרי צורה מצומצמת, בעיקר בתחום המאקרו-כלכלה. בנושאים אלו, מחקרים המבוססים על אמידה מבנית הם בהחלט עדיפים במידה ניכרת על פני ניחוש אקראי, כל עוד לוקחים את התוצאות "עם גרגר של מלח".
מי שיקרא את הביקורות על כלכלנים הנכתבות על ידי לא-כלכלנים עלול להגיע למסקנה שרוב מכריע של הכלכלנים עוסקים בחיזוי מאקרו-כלכלי של משברים כלכליים למחייתם או במציאת הצדקות לקפיטליזם, ועל כן כשלונם בניבוי המשבר של שנת 2008 מעיד על הצורך לסגור את הפקולטות לכלכלה. אבל האמת היא שהמחקרים שתיארתי כאן מייצגים חלק גדול הרבה יותר מהמחקר שמבוצע כיום על ידי כלכלנים. גם המחקר שלי הוא חלק ממגמה זו, ומשתמש בניסוי טבעי על מנת להסיק על השפעת פיתוח כלכלי על ילודה והשקעה בהון אנושי בארצות הברית של המאה ה-19 (כתבתי עליו כאן בהרחבה, אם כי מאז הוא השתנה מעט). למעשה, התחום שאליו אני משתייך, צמיחה כלכלית, עבר מהפכה של ממש, והשתנה מתחום תיאורטי בעיקרו בשנות ה-90 לתחום אמפירי כמעט לגמרי כיום, שבו מרבית המחקרים נראים כך. כך גם בתחומים רבים נוספים, כגון כלכלת חינוך, היסטוריה כלכלית, מחקרים על פשיעה, אפלייה בשוק העבודה, עוני, יזמות, תעסוקה ועוד.
בחינה של המגמות במחקר הכלכלי בז'ורנלים מובילים בין 1963 ל-2011 מעלה כי החלק היחסי של מחקרים המציגים תיאוריה ללא ניתוח אמפירי – סוג המחקרים שמבקרי הכלכלנים אוהבים לבקר – ירד מכ-51% לכ-19%. חלקם של מחקרים המבוססים על סימולציות ואמידה מבנית עלו מאחוזים בודדים לכ-9% מהפרסומים ב-2011. השאר, כ-72% מהמחקרים, הם מחקרים אמפיריים שרבים מהם שייכים לקבוצת המתודולוגיות של צורה מצומצמת. שיעור זה עמד על כ-50% בלבד ב-1963.
לאט לאט מחלחלת מהפכת הסיבתיות גם לפקולטות אחרות למדעי החברה ולשיח הציבורי, אם כי עדיין ניתן למצוא שרידים להשקפה הישנה שלפיה קורלציות מסוגלות להעיד על סיבתיות. למשל, לא מזמן פורסם בעמוד הפייסבוק של קרן ברל כצנלסון התרשים הבא, המתאר מגמות בשכר המינימום ובשיעור האבטלה בישראל.
לטענת המפרסמים, מכיוון שהאבטלה נמצאת בירידה בזמן ששכר המינימום נמצא בעלייה, יש כאן הוכחה לכך ששכר המינימום לא מגדיל את האבטלה. אך טענה זו שגויה לגמרי. כפי שהדגים אריאל קרלינסקי בבלוג שלו, היעדר קורלציה לא מעיד בהכרח על היעדר קשר סיבתי, מכיוון שישנם גם משתנים חשובים אחרים המעורבים. מכיוון שבאופן תיאורטי שכר מינימום עשוי לפגוע בתעסוקה, מדינות לרוב מעלות את שכר המינימום רק אם שוק התעסוקה נמצא במצב טוב. כלומר, אם יש צמיחה גבוהה והאבטלה נמוכה או נמצאת במגמת ירידה. לכן, בניתוח נאיבי נראה קשר שלילי בין שכר המינימום לשיעור האבטלה במדינות רבות, למרות שיתכן שהקשר הסיבתי הוא הפוך. מחקרים רציניים יותר, שניסו למצוא סיבתיות של ממש באמצעות ניסויים טבעיים שונים, עדיין לא הגיעו לקונצנזוס בנוגע להשפעות שכר המינימום, ורבים מהם בהחלט מעלים השפעה חיובית של גובה שכר המינימום על שיעור האבטלה.
מהפכת הסיבתיות
לא פעם המחקרים החדשים בכלכלה סותרים תפיסות הנפוצות בציבור. אולי הדוגמה הטובה ביותר לכך היא הספרות המחקרית בכלכלת החינוך: מחקרים אשר השתמשו בשיטות שונות על מנת לפענח את הקשר הסיבתי מעלים כי ההשפעה של גודל הכיתה על ציוני התלמידים היא קטנה מאוד ביחס לעלות של מהלך כזה, ונושאים אחרים כגון התמריצים של המורים וביחוד היכולת לפטר מורים גרועים יכולים לתרום הרבה יותר.
כיום הציבור עדיין אינו מודע למהפכת הסיבתיות, לזינוק ביכולת של חוקרים להפיק תובנות משמעותיות על העולם, ועל כן קל לפוליטיקאים להתעלם ממסקנות המחקרים כשהן אינן נוחות פוליטית. כך למשל הרפורמות במערכת החינוך הישראלית "עוז לתמורה" ו"אופק חדש" עברו בהצלחה ונמכרו לציבור הרחב בליווי שלל סופרלטיבים, למרות שהן סותרות לגמרי את הניסיון העולה מהמחקר בתחום החינוך, לפיו העלאת השכר של המורים ללא שינוי התמריצים לא תוביל לשיפור חיובי. על כן, לא מפליא לגלות שהזינוק הדרמטי בהוצאה על חינוך בישראל בעשור האחרון לא הוביל לשום שינוי נראה לעין בתוצאות התלמידים או ברמת שביעות הרצון של ההורים.
נותר לנו רק לקוות שהמצב הזה ישתנה במהרה, ושגם הציבור יפנים שמדעי החברה של היום הם לא מה שהיו פעם. כפי שאנו משתמשים בידע הנדסי ומדעי על מנת לבנות בניינים או לתכנן מטוסים, כך אפשר להשתמש בשיטות המאפשרות הסקה סיבתית על מנת לפענח את המנגנונים המורכבים העומדים מאחורי החברה האנושית, לבנות מוסדות כלכליים וחברתיים טובים יותר, וכך לקדם את איכות החיים.
הדוקטורט שלי כולל שלושה מאמרים, שהטוב מביניהם עוסק בהשפעה של התיעוש בארצות הברית של המאה ה-19 על ילודה ועל השקעה בהון אנושי. ברשומה זו אני אסביר מדוע חשוב לחקור את הקשרים הללו, כיצד אני בוחן אותם, מהן התוצאות, מה אני הולך לעשות עם החיים שלי בעתיד הקרוב, ובאופן כללי מה זה אומר לנהל קריירה אקדמית בכלכלה.
למה מה שאני עושה חשוב?
צמיחה כלכלית היא לדעתי החידה המרתקת ביותר בהיסטוריה של המין האנושי. במשך אלפי שנים צמיחה הייתה תופעה זניחה לגמרי: אוכלוסיית בני האדם בעולם גדלה, אימפריות עלו ונפלו, אך רמת החיים של האדם הממוצע בכל הציוויליזציות התנדנדה פחות או יותר סביב אותו הערך. זה אולי מפתיע, אבל חקלאי ממוצע בבריטניה של המאה ה-16 לא נהנה מרמת חיים גבוהה יותר מזו של עמיתו במצרים אלפי שנים לפני הספירה. אך החל מסוף המאה ה-18 התרחש פיצוץ טכנולוגי חסר תקדים, במסגרתו חלקים גדולים מהאנושות הפכו, כמעט בן לילה במונחים היסטוריים, לעשירים בקנה מידה שקשה לתאר בהשוואה לכל בני האדם שחיו לפניהם על פני כדור הארץ. מלכים וקיסרים מלפני 300 שנים היו מקנאים בנו על המזון שאנחנו אוכלים, התשתיות המספקות לנו מים וחשמל, הבריאות שלנו, היכולת שלנו להתנייד בקלות לכל קצוות תבל, לתקשר באופן מידי עם אנשים ביבשת אחרת וכך הלאה. כל הדברים האלו הם תוצאה של הזינוק הטכנולוגי שהתרחש במערב אירופה במסגרת המהפכה התעשייתית. במקביל לאותו זינוק בני האדם הפכו גם למשכילים יותר מבחינת מדדי אוריינות או שנות לימוד, ושיעורי התמותה והילודה פחתו – תהליכים לא פחות חשובים המכונים "המהפך הדמוגרפי". שינויים אלו הובילו ליצירת פערים עצומים וחסרי תקדים ברמת החיים בין אותם אזורים שעברו את התיעוש ואת השינויים הדמוגרפיים במועד מוקדם יותר, כגון מערב אירופה והמושבות האירופאיות, לבין אזורים שעברו אותם במועד מאוחר יותר, כגון אסיה, דרום אמריקה ואפריקה.
הבנה עמוקה של הגורמים למהפכה התעשייתית היא לא סתם דיון בפרק היסטורי נחמד שהיה והסתיים – היא רלוונטית מאוד לחיים שלנו כיום משתי סיבות עיקריות. ראשית, מלבד מספר יוצאי דופן זניחים, מפת העושר בעולם היום היא תוצאה ישירה של היכולת של ארצות ועמים לאמץ את המהפכה התעשייתית ואת המהפך הדמוגרפי כמה שיותר מוקדם, ולא ניתן להבין את פערי העושר עלי אדמות ללא הבנה עמוקה של הגורמים למגמות האלו. ושנית, דיון רציונלי בנוגע לצמיחה העתידית של המין האנושי צריך להתבסס על הגורמים להופעתה של צמיחה טכנולוגית דרמטית במיוחד דווקא בבריטניה של המאה ה-18, ועל הגורמים להיעדרה של צמיחה בממדים כאלו בציוויליזציות אחרות ובתקופות אחרות.
תחום המחקר שבו אני עוסק, צמיחה כלכלית ארוכת טווח, מנסה לנתח את הגורמים האלו. בתחילת שנות האלפיים פורסמו מספר מאמרים תיאורטיים על ידי עודד גלאור, דיוויד וייל, עומר מואב ואחרים תחת הכותרת הכללית "תיאוריית הצמיחה המאוחדת". הרעיון של עודד גלאור ושותפיו היה לכתוב מודל תיאורטי יחיד שיכול להסביר גם את היעדרה של צמיחה כלכלית בתוצר לנפש לפני המהפכה התעשייתית, גם את הפיצוץ הטכנולוגי העצום ואת המהפך הדמוגרפי, וגם את הצמיחה הכלכלית המרשימה שהחלה בעקבותיה. ישנן מספר תיאוריות שונות, אבל חלק מרכזי בכולן הוא השפעה חיובית של תיעוש על הון אנושי, והשפעה שלילית של תיעוש על ילודה, מכיוון שהשקעה שבהון אנושי וירידה בילודה הן מאבני הבניין של הצמיחה בעולם המודרני.
וכאן אני נכנס.
מה אני עושה?
אני מציג בעבודת הדוקטורט שלי עדויות אמפיריות התומכות בקיום השפעה סיבתית חיובית של תיעוש על הון אנושי, והשפעה סיבתית שלילית של תיעוש על ילודה בתקופת הגל השני של המהפכה התעשייתית. זה חשוב, מכיוון שללא השפעות כאלו התיאוריות שיש לנו כיום ומסוגלות להסביר את המהפך אינן נכונות. ישנן מספר עבודות אחרות שבדקו את זה לפני, אבל אני משתמש בנתונים ובשיטות שהם טובים יותר במובנים שונים, וכן מגלה מספר דפוסים נוספים מעניינים.
ספציפית, אני בוחן את ההשפעות של תיעוש ברמת המחוז, על כ-1,500 מחוזות בחלק המזרחי והמיושב יותר של ארצות הברית, בין השנים 1850-1900. ברוב המחקר אני מודד תיעוש על ידי שיעור הגברים שעבדו בייצור מתוך כלל הגברים הבוגרים במחוז, אך מדדים אפשריים אחרים כגון מספר מנועי קיטור או הון שמושקע בתיעוש מספקים תוצאות מאוד דומות. המפה הבאה מתארת את ההתפלגות המרחבית של תיעוש במזרח ארצות הברית באותה התקופה (כל ריבוע הוא מחוז, המספרים הם הממוצע בין 1850 ל-1900).
כפי שניתן לראות, בצפון-מזרח ארצות הברית היו מחוזות שבהם, בממוצע, 50% או יותר מהגברים הבוגרים עבדו בייצור, בעוד שבדרום יש מחוזות שבהם המספרים נמוכים הרבה יותר. המשתנה השני החשוב עבורנו הוא ילודה, אותה אני מודד על ידי מספר הילדים פר מבוגר במחוז. את ההתפלגות של משתנה זה ניתן לראות במפה הבאה:
בצפון יש אזורים שבהם על כל מבוגר היו פחות משני ילדים, בעוד שבדרום במחוזות מסוימים היו כמעט שלושה ילדים על כל מבוגר. הקורלציה השלילית בין תיעוש וילודה בולטת בהסתכלות על שתי המפות, שנראות כמו תצלום נגאטיב אחת של השנייה. באותו אופן, ניתן לראות קורלציה שלילית בין ילודה לבין הון אנושי, אותו אני מודד לפי שיעור הבוגרים אשר יודעים קרוא וכתוב בכל מחוז:
אלו הם שלושת המשתנים העיקריים שלי. הקורלציה ביניהם די ברורה מהמפות, אבל קורלציה, כידוע, היא לא סיבתיות. האם התיעוש הוביל את האמריקנים להשקעה בהון אנושי ולהפחתת הילודה? אולי ההון האנושי הוביל להשקעה בתיעוש? אולי הילודה הנמוכה איפשרה השקעה גבוהה יותר בהון אנושי של ילדים, וזה השפיע על תיעוש? אולי איזה שהוא משתנה אחר, כגון "תרבות", הוביל גם לתיעוש וגם להשקעה בהון אנושי? עבור תיאוריית הצמיחה המאוחדת אני זקוק ספציפית להשפעה סיבתית של תיעוש על הון אנושי וילודה, לא רק לקורלציות ולאפקטים בכיוון ההפוך. אז איך ניתן להראות קשר סיבתי בין שלושת המשתנים האלו, השפעה סיבתית של תיעוש על ילודה והון אנושי?
ובכן, לשם כך אנחנו זקוקים לטריק.
הטריק
אם היינו מפזרים מפעלים סתם ככה באקראי ברחבי ארצות הברית, יכולנו לבחון את האפקט הסיבתי שלהם על ידי השוואת מחוזות שבהם הופיעו מפעלים למחוזות אחרים. פיזור אקראי של מפעלים דומה לניסוי שבו בוחרים קבוצת טיפול וקבוצת ביקורת באופן אקראי, לקבוצה אחת נותנים תרופה אמיתית ולקבוצה השנייה תרופת פלאסיבו. אקראיות מאפשרת להסיק על קשר סיבתי, להפריד אותו מסתם קורלציה.
השיטה שלי מבוססת על ניסיון לדמות ניסוי שכזה, הנובע מהתפתחותן של ערים חדשות בארצות הברית בין השנים 1850-1900. קחו למשל שתי ערים: שיקגו וסנט לואיס. בין השנים 1850-1870 שתי הערים האלו צמחו באופן דרמטי. כאשר הערים הללו התפתחו, נתיבי התחבורה המחברים אותן הפכו ליותר חשובים. מסילות רכבת, תעלות ודרכים החלו להופיע פחות או יותר לאורך הקו הישר המחבר את שיקגו וסנט לואיס. אותן תשתיות תחבורה הגדילו את הרווחים מתיעוש במחוזות שנמצאים קרוב לקו הישר המחבר את שתי הערים, וכך חלק מאותם המחוזות עברו תהליך מהיר של תיעוש. הטיעון שלי הוא שההשפעה על "מחוזות האמצע", הקרובים לקו האווירי הקצר ביותר המחבר בין הערים, דומה לניסוי אקראי. המחוזות האלו קיבלו מפעלים רק משום שבמקרה יצא להם להיות ממוקמים בין שיקגו לסנט-לואיס, ולא בגלל האקלים, ההון האנושי של התושבים, משאבי הטבע המקומיים או כל גורם אחר אפשרי. אני לא משתמש בנתוני אמת על מסילות רכבת ותעלות, מכיוון שבפועל המיקום של תשתיות התחבורה לא היה אקראי וכן נבע מתכונות ייחודיות של המחוזות. הטענה היא שהקווים האוויריים הישרים תופסים רק את החלק ה"אקראי" שבתשתיות. אני מראה בעבודה שזה אכן ניסוי טבעי תקף בכל מני דרכים, למשל שלפני שהערים הללו התפתחו מחוזות האמצע לא היו שונים ממחוזות אחרים, אבל אחרי ההתפתחות הם השתנו והפכו ליותר מתועשים.
בתרשים הבא ניתן לראות את הקווים הישרים המחברים את עשרת הערים הגדולות בשנת 1870, וכן את קווי הרכבת שהיו באותה התקופה.
על כן, המחקר שלי לא בודק את רמת התיעוש במחוזות, אלא רק את אותו החלק של רמת התיעוש שנובע מקירבה לקווים ישרים המחברים בין הערים הגדולות ביותר בכל תקופה, ואת ההשפעה של החלק הזה על הון אנושי וילודה. החלק הזה של התיעוש הוא כמו הקצאה אקראית של תשתיות תחבורה ומפעלים. איך עושים את זה מבחינה טכנית? ישנה שיטה הנקראת "משתני עזר", והיא נלמדת במהלך קורסים באקונומטריקה לתואר ראשון. יש גם עוד הרבה פרטים טכניים בנוגע למאמר שקפצתי עליהם כאן, אבל הם פחות חשובים. מה שחשוב זה העיקרון: להצליח למצוא שיטה כלשהי להסיק על אפקט סיבתי, ללא ניסויי מעבדה. זה מה שכלכלנים מהסוג שלי עושים באקדמיה.
מחקרים אחרים שניסו לבדוק שאלות דומות משתמשים גם הם בכל מני "ניסויים" כאלו. למשל, מחקר של עודד גלאור ורפאל פרנק שעסק בתיעוש בצרפת השתמש במרחק של כל מחוז בצרפת מהמחוז שבו אומץ לראשונה מנוע קיטור, באמצע המאה ה-18, בתור משתנה עזר לתיעוש. כאן הטענה היא שהמצאות מתפשטות בהדרגתיות במרחב, כך שמחוזות שבמקרה היו קרובים למחוז הראשון בו אומץ מנוע הקיטור קיבלו מנועי קיטור "באקראי", ולא בגלל שהם שונים באיזה שהוא אופן ממחוזות אחרים. מחקר אחר השתמש במבנה הקרקע במחוזות שונים באנגליה בתור משתנה עזר לתיעוש, מכיוון שבאזורים שבהם יש מרבצי פחם השימוש במנועי קיטור הוא קל יותר. נדרשת יצירתיות רבה על מנת למצוא ניסויים טבעיים טובים, וגם מעט מזל על מנת שהם באמת יעבדו בנתונים.
אחד היתרונות המשמעותיים של המחקר שלי על האחרים הוא שהמרחק לקווים ישרים המחברים ערים משתנה עם הזמן, תודות להופעתן של ערים חדשות. המרחק של כל מחוז בצרפת מהמחוז שבו אומץ לראשונה מנוע קיטור, לעומת זאת, הוא קבוע. מכיוון שאצלי המרחקים משתנים, אני יכול לבחון שינוי בתיעוש בתוך המחוזות ולא רק בין מחוזות (Fixed effects למחוזות, למי שלמד אקונומטריקה). כלומר, אני מתחשב בניתוח בנקודת הפתיחה השונה של כל מחוז ומחוז, ובודק את ההשפעה של השינוי בתיעוש בתוך המחוז על ילודה והון אנושי בתוך המחוז עם השנים. זאת בניגוד לעבודות אחרות, הבוחנות בשנה אחת את כל המחוזות יחדיו. כדי למצוא את האפקט של התיעוש העבודות האחרות נדרשות לשלוט בשלל משתנים ברמת המחוז כגון טיב הקרקע, טמפרטורה, הרכב האוכלוסיה המקומית ועוד, ותמיד ניתן לטעון שהם פספסו משהו קריטי. אני לא נדרש לשלוט בדברים האלו, כי אני כבר מתחשב בנקודות הפתיחה השונות. המשמעות היא שהזיהוי שלי יותר טוב, הקשר הסיבתי שאני מוצא יותר אמין. זיהוי קשר סיבתי הוא אחד הדברים החשובים ביותר במאמרים אמפיריים בכלכלה בימינו. יתרונות אחרים כוללים שימוש בנתונים האמריקנים שהם עשירים ומפורטים יותר ומאפשרים לי לעשות ניתוחים שונים שחוקרים אחרים לא יכלו לבצע.
תוצאות
התוצאות המרכזיות שלי מתוארות בטבלה אחת עם פסקה קצרה: גידול של כ-10% בשיעור העובדים במגזר הייצור במחוז מקטין את הילודה בכ-3% ומגדיל את שיעור האוריינות בכ-2.5%. האפקט מובהק מבחינה סטטיסטית. ישנן גם מספר הרחבות לתוצאות האלו, שלא ניכנס אליהן כאן.
רוב המאמר, כמו מאמרים אמפיריים אחרים בכלכלה, מוקדש להצדקת המתודולוגיה שהובילה לתוצאות: אני מראה שאכן ישנו קשר חזק בין המרחק מהקווים ישרים לתיעוש, אני מראה שיש גם קשר חזק בין המרחק מהקווים למרחק מקווי רכבת אמיתיים, שלפני התפתחותן של ערים חדשות המחוזות שיהיו קרובים לקווים העתידיים אינם שונים מהמחוזות שלא, שהגירה ככל הנראה לא מסבירה את התוצאות, שעבדות לא מסבירה את התוצאות, שמלחמת האזרחים האמריקנית לא משפיעה על התוצאות, שהתוצאות הן דומות גם אם אני משנה כל מני הנחות ושיטות אמידה, וכך הלאה. המון טבלאות, גרפים ונתונים.
כאן נמדדת האיכות האמיתית של המאמר: הסיפור חייב להיות משכנע. אם תתנו לאלף קופים חסרי בינה להריץ מאה רגרסיות ליניאריות ביום על מסד נתונים של כמה מיליוני אנשים מתישהו אחד מהם ימצא תוצאה מפתיעה לכאורה, אבל זה חסר משמעות. בכל מסד נתונים אפשר למצוא שלל קורלציות מוזרות ומפתיעות שאין להן משמעות. אני חייב להראות שאני לא קוף כזה, שלא סתם יצאה לי איזו תוצאה מובהקת מקרית. אני חייב להגיע למצב שבו לא ייתכן שמישהו באיזה סמינר או שופט עתידי של המאמר בז'ורנל ישאל אותי "תגיד, ניסית לבדוק את X?" ולא תהיה לי תשובה עבורו. התשובה צריכה להיות או "כן, התוצאות נשארות אותו דבר, ראה טבלה מספר 24 במאמר", או "לא, זה בלתי אפשרי לבדיקה כי אין נתונים" (ואנשים יודעים אילו נתונים זמינים). התוצאות חייבות להיות עמידות בפני כל התקפה אפשרית שניתן לבצע בעזרת הנתונים שישנם, ובכל סמינר אני עומד בפני שלל התקפות כאלו (בכלל, סמינרים בכלכלה יכולים להיות עניין אכזרי למדי, וכבר יצא לי לראות אנשים בוגרים יוצאים מהם בבכי). למרות שהצגתי את המאמר בפני אנשים רבים, ולמרות שמסביב לתוצאות המרכזיות כבר בניתי מספר שכבות עבות של חומות, הצדקות וניתוחי רובאסטיות, תמיד ישנו הפחד שיום אחד מישהו יעיר הערה משמעותית שלא חשבתי עליה לפני כן.
לאחר בדיקות הרובאסטיות וההצדקות אני בוחן דברים נוספים, כגון המנגנונים הספציפיים העומדים מאחורי האפקט והשוני באפקט בין מחוזות שונים. אני מוצא למשל שלפחות חלק מההשפעה של תיעוש על ילודה והון אנושי עברה דרך גיל הנישואים: באזורים שהפכו למתועשים גברים ונשים בחרו להשקיע יותר בהון האנושי של עצמם ולעבוד יותר לפני החתונה, התחתנו בגיל מאוחר יותר ולכן הביאו בסיכומו של דבר פחות ילדים לעולם. אני בוחן גם את ההשפעה של הגירה למחוזות שהפכו למתועשים ונושאים נוספים. לבסוף אני מראה שההשפעה של התיעוש על הון אנושי וילודה הייתה גדולה יותר במחוזות הצפוניים שהיו מתועשים יותר מלכתחילה, מה שיצר פערים הולכים וגדלים בינם לבין דרום ארצות הברית, בדומה לפערים שנוצרו בין מדינות המערב לבין שאר העולם מאז המהפכה התעשייתית.
כמו כל עבודה אמפירית, גם העבודה שלי רחוקה מלהיות מושלמת. ישנם חסרונות שונים הנובעים מהיעדרם של משתנים חשובים או בעיות עם שיטת האמידה. השאלה היא לא האם "הוכחתי" את קיומו של הקשר הסיבתי, מכיוון שללא ניסוי מדעי אמיתי לא ניתן להוכיח דברים כאלו, אלא האם אני תורם לספרות או לא. שאלת קיומו של הקשר הסיבתי לא תלויה במאמר יחיד, אלא בספרות כולה הבוחנת אותו מכיוונים שונים, עם נתונים שונים על מדינות שונות ובתקופות שונות.
בסופו של דבר, התרומה שלי לספרות היא לא פיתוחה של שאלת מחקר חדשה, אלא פיתוח שיטה אמפירית טובה יותר לבחון שאלת מחקר קיימת בעזרת נתונים שבעבר לא נעשה בהם שימוש לצורך זה, וכן דיון יותר עמוק על המנגנונים ממה שהיה ניתן לעשות בעבודות אמפיריות קודמות. עקב ההשפעה החזקה של תיעוש על הון אנושי וילודה שאני מוצא, התוצאות שלי מחזקות את תיאוריות הצמיחה המאוחדת של עודד גלאור וחבריו. בכך אני לוקח את חזית הידע האנושית ודוחף אותה בעוד כמה מילימטרים קדימה – וזה מה שעושים באקדמיה.
אז מה הלאה?
השלב הבא הוא למצוא עבודה. אנשים מחוץ לאקדמיה שואלים אותי כל הזמן מתי אסיים את הדוקטורט, אבל זו לא באמת השאלה החשובה. ברגע שהמנחה שלך מרוצה ממה שאתה עושה, לסיים את הדוקטורט זה בעיקר עניין של בירוקרטיה. אני עדיין לא דוקטור, ככל הנראה אקבל את האישור הסופי תוך מספר חודשים, כשתתכנס איזו וועדה של הפקולטה שצריכה לאשר את הכל, אבל סיום הדוקטורט הוא לא מה שבאמת הטריד את שנתי במהלך השנה האחרונה. מציאת העבודה היא מה שחשוב.
דוקטורט בכלכלה כולל בדרך כלל שלושה מאמרים, אבל רק אחד מהם הוא באמת חשוב: ה-Job market paper, המאמר הטוב מבין השלושה, אותו תיארתי כאן. שני המאמרים האחרים שלי, העוסקים במוביליות חברתית, הם גם מעניינים אבל בעלי סיכויי פרסום נמוכים יותר עבור ז'ורנלים מקצועיים. בספטמבר 2016 שלחתי את המאמר הזה ביחד עם קורות חיים והמלצות מנחים למוסדות אקדמיים שונים, על מנת שיזמינו אותי ליום ראיונות שבו אציג את המאמר ואעבור ראיונות עם חלק מחברי הסגל. עברתי ימי ראיונות כאלו במספר אוניברסיטאות בישראל, ובסופו של דבר אחת מהן, אוניברסיטת בר-אילן, הסכימה לקבל אותי כחבר סגל בתנאי שאעבור לפני כן פוסט-דוק בחו"ל. לאחר מאמצים נוספים, הצלחות וכישלונות, הצלחתי לארגן פוסט-דוק קצר באוניברסיטת בראון שבארצות הברית, שם יושבים כמה מהכלכלנים הרלוונטים ביותר בעולם לתחום המחקר שלי (ביניהם עודד גלאור שהזכרתי כאן). אני טס לשם בתחילת ספטמבר הקרוב.
תהליך חיפוש העבודה היה מייגע, למרות עזרתם הרבה של המנחים שלי, עומר מואב ומשה חזן. מסיימי דוקטורט בישראל בכלכלה נמצאים בעמדת נחיתות משמעותית בהשוואה לאלו שסיימו באוניברסיטאות בארצות הברית, ולרוב לא יכולים להתקבל למחלקות לכלכלה בשתי האוניברסיטאות הטובות ביותר בישראל, תל אביב והעברית. רבים מוותרים על האקדמיה והולכים לעבוד במחלקת המחקר של בנק ישראל, במכוני מחקר ובמכללות. אלו שכן מתעקשים לרוב נדרשים לעבור פוסט-דוק, שהוא מכשול משמעותי לבעלי משפחות וילדים. עקב מחסור במקורות מימון אני אאלץ בסופו של דבר לנסוע לפוסט-דוק ללא בת זוגי קסניה והבן שלנו, יותם, עניין די מתסכל עבור כולנו. אני מניח שאלמד בבראון המון, אפגוש אנשים מעניינים ואתפתח מבחינה מקצועית, ובטווח הארוך זה בוודאי שווה את המאמץ, אבל קשה לומר שאני נלהב לנסוע לבדי. בגלל המכשולים האלו אני ממליץ לצעירים שרוצים קריירה אקדמית לעשות דוקטורט בחו"ל ולא בישראל. בארצות הברית קיימות הרבה יותר הזדמנויות עבור דוקטורים לכלכלה, גם באקדמיה וגם מחוץ לה, וישנם פחות מכשולים.
השלב הבא, אחרי הפוסט-דוק, הוא קביעות. במרבית האוניברסיטאות לחברי הסגל הצעירים יש בערך חמש שנים להשיג מספיק פרסומים איכותיים על מנת לקבל קביעות. רבים לא מצליחים ונושרים לאוניברסיטאות פחות טובות, או יוצאים מהאקדמיה. על כן, במהלך הפוסט-דוק המשימה הראשונה שלי תהיה לשלוח לפרסום את המאמר שתיארתי כאן, ולהתניע מחקרים נוספים. כלכלה שונה מתחומים אחרים באקדמיה: לכלכלנים יש פחות פרסומים, לוקח זמן רב לפרסם, וכל פרסום הוא בעל משקל רב מאוד. מרבית הכלכלנים, גם במוסדות הטובים בעולם, מסיימים את הדוקטורט ללא שום פרסום. ישנם פערי איכות משמעותיים בין הז'ורנלים המקצועיים בכלכלה. מספיק מאמר יחיד שפורסם באחד מחמשת הז'ורנלים המובילים בכלכלה כדי לקבל קביעות במרבית האוניברסיטאות המובילות בעולם, וההבדל בין חוקרים מובילים לבין חוקרים גרועים הוא לא יותר מחמישה או שישה מאמרים שפורסמו בז'ורנלים המובילים וצוטטו בהרחבה. על כן גם השלב של קבלה לז'ורנלים יכול להיות מאוד מתסכל.
בסופו של דבר, ככל שיש לך יותר רעיונות טובים, כך גדלה הסבירות שתצליח לפרסם מאמרים איכותיים. הכלכלנים המובילים בעולם הם לאו דווקא גאוני-על או מתמטיקאים מצטיינים, אלא גברים ונשים שהצליחו להנפיק מספר רב של מחקרים מקוריים עם רעיונות חדשים או דרכים חדשות לבחון נושאים מבחינה אמפירית, ואלו הובילו שלל חוקרים אחרים לצטט אותם במחקריהם. בינתיים היה לי רעיון טוב אחד, אבל לא ברור היכן אצליח לפרסמו ואם יהיו לי רעיונות מוצלחים נוספים. זו תחרות בלתי נגמרת, שבה אתה כל הזמן נבחן על היכולת שלך לפתח רעיונות חדשים ולדחוק את גבולות הידע האנושי קדימה.
אז למה אני עושה את זה?
זאת שאלה ששאלתי את עצמי לא מעט בשנים האחרונות. מלבד התסכול הנובע מהתחרותיות, הדוקטורט הוא מסלול שכולל הכנסות נמוכות יחסית לשעות העבודה לאורך שנים רבות, וכן גובה מחיר לא פשוט מהמשפחה. אחרי קבלת התואר והמשרה האקדמית הראשונה ההכנסות עולות, אבל הן עדיין נמוכות יחסית למה שיכולתי להרוויח מחוץ לאקדמיה, והתחרות האישית מחייבת אותך לעבוד קשה.
התשובה, בסופו של דבר, היא שאני באמת אוהב את זה. אני אוהב לקרוא מאמרים, לחשוב על רעיונות, לעבוד עם נתונים, לכתוב וללמד. זו עבודה טובה למי שמצליח להגיע לרמות הגבוהות. אתה עובד עבור עצמך ולא עבור איזה שהוא בוס, יש נסיעות לחו"ל והטבות אחרות, ואתה יכול לחקור כמעט כל נושא שבעולם כל עוד המחקר יוביל לפרסומים בז'ורנלים איכותיים. אני לא חושב שמלבד כלכלה יש תחום שבו אדם יכול ביום ראשון לחקור את הגורמים לעלייתן של ציוויליזציות עתיקות אלפי שנים לפני הספירה, ביום שני לבחון את השפעתה של פעילות משטרתית על שיעורי פשיעה בערים מודרניות, ביום שלישי לכתוב מאמר על משברים פיננסיים וביום רביעי לדון בעליית הרובוטים. למזלי, התברכתי בבת זוג שמבינה את התשוקה הזו, ותמכה בי גם ברגעים היותר מתסכלים, גם כשהיינו פרודים.
עכשיו הגיע הזמן שלי להתקדם הלאה. באופן טבעי זה מעט מפחיד, אבל גם מרגש. אני מקווה שתמיד יהיה לי זמן להמשיך ולכתוב כאן ובעמוד הפייסבוק של הבלוג על הנושאים שאחקור, הספרים שאקרא והדברים הנוספים שאגלה בדרכי.
כבר בשנת 1960 התוצר לנפש בישראל היה בין הגבוהים בעולם, ומאז הדירוג היחסי שלנו הידרדר מעט. על כן, הצמיחה של כלכלת ישראל ב-60 השנים האחרונות איננה יוצאת דופן, ואולי אפילו מעט מאכזבת.
בטווח הארוך הכלכלה הישראלית לא צומחת מספיק מהר על מנת להשיג את רמת החיים במדינות מפותחות אחרות. בשנים האחרונות אנחנו מתבלטים לטובה אבל סביר שזהו עניין זמני ולא שינוי מגמה.
כאשר בוחנים את הסיבות לכך שרמת החיים הממוצעת במדינת ישראל נמוכה יותר מרמת החיים במדינות אחרות, רצוי להבחין בין גורמים מקורבים לבין הגורמים האולטימטיביים העומדים מאחוריהם. נושאים כמו פריון העבודה, יעילות הבירוקרטיה או תחרותיות, הנידונים בהרחבה בתקשורת ובספרות המחקרית, הם גורמים מקורבים.
הגורמים האולטימטיביים למיקומה הנוכחי של ישראל כוללים את המיקוד של הוויכוח הפוליטי סביב נושאים ביטחוניים ולא כלכליים, את ההשקפות הסוציאליסטיות הנפוצות בציבור ובתקשורת ואת רמת ההון האנושי בישראל.
טיפול בגורמים המקורבים הוא חשוב, אבל ללא שינויי עומק בגורמים האולטימטיביים מיקומה היחסי של מדינת ישראל לא ישתפר. סביר יותר שהמיקום ידרדר עקב המגמות הדמוגרפיות.
——————————————————————————————–
ניסים ומיתוסים
תוך פחות ממאה שנים צמחה לה באמצע המדבר המזרח-תיכוני הצחיח מדינה מערבית לתפארת, באותה הארץ שמעט לפני כן תיאר אותה מארק טוויין בתור שממה חרבה, ענייה ועלובה. כיצד יתכן מאורע מופלא כל כך? האם צמיחתה של מדינת ישראל היא נס, כפי שרבים טוענים? למעשה ישנו כאן שילוב של שלושה ניסים לכאורה: הראשון הוא הנס הרוחני – חזרת העם היהודי לארצו, הגירה של מיליוני אנשים למדינה שהקשר היחיד שלהם אליה היה מצוי בספרי קודש עתיקים. השני הוא הנס הביטחוני, ניצחונה של מדינת ישראל החדשה והקטנה על צבאות ערב. השלישי הוא הנס הכלכלי, קצב הצמיחה המהיר של הכלכלה הישראלית, שבו נעסוק ברשומה זו.
"נס" הוא אירוע יוצא דופן מאוד, בקנה מידה היסטורי ועולמי, שהסיכויים להתרחשותו מלכתחילה היו קלושים, ועל כן התרחשותו מעידה על כוחות יוצאי דופן הפועלים מאחורי הקלעים. על מנת לעודד סולידריות, הקרבה ושיתוף פעולה, פוליטיקאים ומנהיגים דתיים נוטים לטפח שלל ניסים, מיתוסים ואגדות. מתחילת דרכה ניסתה התנועה הציונית לטפח מיתוסים מאחדים, אשר יאפשרו לייצר כאן עם של ממש מאוסף של קהילות מרוחקות שהקשרים בין חלקן היו קלושים, וזה לא יהיה מפתיע לגלות שגם נס הצמיחה הכלכלית מנופח אל מעבר למשקלו האמיתי. אך מיתוסים טובים הם כאלו שיש מאחוריהם גרעין משמעותי של אמת. למשל, העם היהודי באמת היה קשור מבחינה רוחנית לארץ ישראל במשך אלפי שנים, גם אם הציונות והלאומיות הופיעו אצלנו בעיקר בעקבות גל לאומיות כלל-אירופאי חילוני. יוסף טרומפלדור באמת נלחם בגבורה בתל-חי, גם אם הוא לא אמר את המשפט המפורסם המיוחס לו. על כן, השאלה המעניינת היא מהו גודלו של גרעין האמת המסתתר מאחורי מיתוס הצמיחה הכלכלית המופלאה של ישראל. וזו, כמובן, שאלה של נתונים.
הנתונים שבהם השתמשתי לצורך כתיבת הרשומה לקוחים מהבנק העולמי, וניתנים להורדה כאן.
תוצר לנפש – דירוג יחסי
התוצר לנפש, אשר מתאר את ערך הסחורות והשירותים שאדם ממוצע בשטחה של המדינה מייצר בשנה, הוא מדד מקובל לרמת חיים. כמו כל מדד גם לתוצר ישנם חסרונות רבים, אך בניגוד למדדים אחרים הוא אובייקטיבי, תופס את כלל הפעילות הכלכלית במשק, נוח לשימוש וקל למדידה, ונמצא בקורלציה גבוהה עם כל מדד אחר שהוצע עד כה לרמת חיים, כגון מדדים המבוססים על צריכה, בריאות, השכלה ועוד. אני אשתמש כאן בתוצר לנפש שאינו מתואם לכוח הקנייה המקומי מכיוון שעבורו יש יותר נתונים היסטוריים, אך התוצאות דומות גם אם משתמשים בתוצר לנפש המתואם לכוח הקנייה, בהכנסה לנפש, הכנסה חציונית למשק בית ומדדים אחרים.
מסד הנתונים של הבנק העולמי כולל נתונים על תוצר לנפש ב-216 מדינות, ביניהן ישראל, החל משנת 1960 ועד היום. בשנת 2015 התוצר לנפש של מדינת ישראל עמד על 35,728 $, מה שמעמיד אותנו במקום ה-22 בעולם (השמטתי מהדירוג "מדינות" שאינן באמת מדינות כיום כגון מקאו והונג-קונג).
כפי שניתן לראות, זהו מקום מכובד למדי, וההפרשים בין ישראל לבין המדינות שעוקפות אותה בדירוג אינם גדולים. מלבד ערב הסעודית ונסיכויות הנפט, שום מדינה מזרח תיכונית לא מתקרבת לדירוג שלנו.
מה בנוגע לנתונים היסטוריים? בשנת 2000 ישראל הייתה מדורגת במקום ה-28 בעולם, אך בין המדינות שדורגו גבוה יותר מישראל בשנה זו ישנן שש מדינות שלא היה לגביהן נתון בשנת 2015, כך שאפשר לומר שהמיקום היחסי שלנו לא השתנה משמעותית בין 2000 ל-2015. בשנת 1990 היינו במקום ה-33 ובשנת 1980 היינו במקום ה-38, כך שנראה שאנחנו מתקדמים בהשוואה לשנים אלו, אך בשנת 1970 דורגנו במקום ה-23 (חסרים נתונים לגבי שלוש מדינות שעקפו אותנו בשנים אחרות), ובשנת 1960, עם תוצר של $1,229, היינו במקום ה-15 (חסרים נתונים לגבי עשר מדינות שעקפו אותנו בשנים אחרות).
אם נגביל את המדגם רק למדינות שיש לגביהן נתונים עבור כל השנים, אז ישראל נמצאת במקום ה-19 בשנת 2015, באותו המקום בשנת 2000, במקום ה-22 בשנת 1990, במקום ה-24 בשנת 1980, במקום ה-14 בשנת 1970 ובאותו המקום בשנת 1960. כלומר, לאורך זמן מדינת ישראל הידרדרה מעט בדירוגה היחסי. בין 1960 ל-2015 עקפו אותנו פינלנד, הולנד, אוסטריה, אירלנד וסינגפור.
לצערי במאגר הבנק העולמי לא קיימים נתונים לפני 1960. עם קום המדינה התמודד המשק הישראלי עם העלייה ההמונית, אשר הכפילה את אוכלוסיית המדינה תוך שנה וחצי, ולאחר מכן עם משברים כלכליים שהובילו לתקופת הצנע. דוד ברודט טוען בראיון בידיעות אחרונות שהתוצר לנפש בישראל ירד בתחילת שנות החמישים ל-2,500 דולר. אך כפי שכתב אלחנן הלפמן במאמרו משנת 1998, גם שימוש בנתונים מוקדמים מתחילת שנות החמישים מוביל למסקנות דומות: יחסית למדינות אחרות, המשק הישראלי לא התקדם באופן משמעותי מתחילת דרכו. בשנת 1960 המשק הישראלי כבר היה אחרי תקופת הצנע והטלטלה הראשונית של קום המדינה והעלייה ההמונית, ולכן בסך הכל הגיוני להתחיל את המדידה בתקופה זו.
אז כן, מדינת ישראל היא בהחלט אחת המדינות העשירות ביותר בעולם כיום, וזהו מקור ראוי לגאווה. מרבית בני האדם על פני כדור הארץ מתקיימים ברמת חיים נמוכה יותר מאשר אזרחי מדינת ישראל, גם מבחינת התוצר לנפש וגם מבחינת מדדים כגון תוחלת חיים, שיעורי תמותת תינוקות, בעלות על מוצרים כגון מכוניות ודירות וכך הלאה. אך לאורך זמן לא נרשמה התקדמות משמעותית בדירוג היחסי של אזרחי מדינת ישראל. מאז שנות השישים חלה הרעה בדירוג עד שנות השמונים, ומאז שיפרנו מעט את מיקומנו אך לא חזרנו למקום שבו היינו באמצע המאה הקודמת. מדינת ישראל היא אולי סיפור הצלחה ביחס למרבית מדינות העולם, אבל היא הייתה כזו גם בשנת 1960 ולפי הדירוג היחסי המצב לא השתנה מאז.
תוצר לנפש – שיעורי צמיחה
התוצר הריאלי לנפש של מדינת ישראל עמד כאמור על $1,229 (בערכים נוכחיים) בשנת 1960, לעומת $35,728 בשנת 2015. על פניו, באופן אובייקטיבי, מדובר בצמיחה מדהימה. לאורך תולדות האנושות, מרבית הארצות לא חוו צמיחה כזאת מהירה. בכלל, צמיחה בתוצר לנפש היא תופעה מודרנית יחסית, שהופיעה לראשונה רק בתקופת המהפכה התעשייתית (כתבתי על כך בהרחבה בעבר). אז מדוע לא התקדמנו מבחינת הדירוג היחסי? מכיוון שישראל לא הייתה המדינה היחידה שצמחה בתקופה זו. בין 1960 ל-2015 התוצר לנפש צמח מ- $3,007 ל-56,116 $ בארצות הברית, מ-877 $ ל-32,005 $ עבור מדינות האיחוד האירופאי, מ-90 $ ל-8,028 $ בסין, ומ-117 $ ל-1,588 $ באפריקה שמתחת לסהרה. התוצר לנפש בעולם כולו עמד על 446 $ בשנת 1960, לעומת 10,093 $ בשנת 2015.
האם מדינת ישראל צמחה מהר יחסית למדינות אחרות? במסד הנתונים ישנן 100 מדינות שעבורן קיים נתון לתוצר לנפש בשנת 1960, והשתמשתי בנתון זה על מנת לבדוק את שיעור השינוי הכולל בין 1960 ל-2015. לפי שיעור השינוי, מדינת ישראל נמצאת במקום ה-33 בעולם, אחרי מדינות מערביות רבות. בתרשים הבא, שממנו השמטתי מספר מדינות קטנות במיוחד, מוצג שיעור הצמיחה השנתי הממוצע בין השנים האלו (בגלל המדידה באחוזים זהו ממוצע גיאומטרי ולא ממוצע חשבוני רגיל). ההפרשים בשיעורי הצמיחה השנתיים הממוצעים בין המדינות לא נראים משמעותיים, אבל לאורך עשרות שנים הם מצטברים באופן מעריכי, וכך מובילים להפרשים דרמטיים בתוצר לנפש וברמת החיים.
חלק מהחוקרים העוסקים בצמיחת הכלכלה הישראלית בוחנים את התוצר לנפש בישראל בתור שיעור מהתוצר לנפש בארצות הברית או במדינות אחרות (ראו למשל כאן). בשנת 1960 התוצר לנפש בישראל היווה 41% מהתוצר לנפש בארצות הברית, לאחר מכן התרחשה ירידה, עלייה מסוימת בשנות השבעים, שוב ירידה בשנות השמונים, ואז החל משנות התשעים ניתן לראות עלייה ברורה, כך שהיום התוצר לנפש בישראל הוא 64% מהתוצר לנפש בארצות הברית. בסך הכל, לאורך כל התקופה, קצב הצמיחה של ישראל היה גבוה מקצב הצמיחה של ארצות הברית. זה לא רע, אבל כפי שניתן לראות בתרשים, יש מדינות שצמחו הרבה יותר מהר. הגיוני יותר להשוות את מדינת ישראל למדינות קטנות שהחלו מנקודת פתיחה דומה, כגון פינלנד, בלגיה, הולנד ואוסטריה, מכיוון שלמדינות עניות יותר יש "יותר מקום לצמוח". מלבד זאת, מבחינה אבסולוטית התוצר לנפש צמח באופן דרמטי גם כאן וגם בארצות הברית, כך שהפערים האבסולוטיים ברמת החיים, כלומר במה שהאמריקני הממוצע יכול לקנות עם המשכורת שלו, גדלו במהלך התקופה. הפרש של 36% היום הוא הרבה יותר דרמטי מהפרש של 59% בשנת 1960. אם ישראל וארצות הברית ימשיכו לצמוח באותו הקצב אז יתכן שנעקוף את האמריקנים יום אחד, אבל בפועל כשכלכלות הולכות וגדלות קצב הצמיחה בדרך כלל מאט, וסביר שזה יקרה גם אצלנו בעתיד.
מה בנוגע לתקופות זמן שונות? רבים טוענים שבתחילת דרכה ישראל צמחה במהירות רבה, והחל משנות השבעים או השמונים הצמיחה האטה. לעיתים גם מקשרים את השינויים האלו לנפילתה של מפא"י בשנים אלו, אבל האמת היא שבכל מדינות העולם היה טרנד דומה. מדינות קפיטליסטיות יותר ופחות, דמוקרטיות יותר או פחות, עם ממשלות שמאל וממשלות ימין, באירופה, אסיה, אמריקה ואפריקה, כמעט כולן צמחו בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה יותר מהר מאשר בעשורים שאחרי שנות השבעים, ורבות מהן חוו משברים בשנות השמונים או בתחילת שנות התשעים. בגלל המשברים האלו זה מאוד בעייתי לבחור נקודת זמן נכונה להשוואה.
למשל, אם נבחן את קצב הגידול בין 1960 ל-1980 נגלה שישראל מאכזבת למדי, ודווקא בתקופה שבין 1980 ל-2000 קצב הצמיחה של ישראל הוא אחד הגבוהים בעולם – אך סיבה מרכזית לשתי התוצאות האלו היא המשבר הכלכלי שהיה כאן בתחילת שנות השמונים. בשנת 2000, לעומת זאת, הייתה כאן בועה כלכלית שהקפיצה את התוצר (והתפוצצה ב-2002), ולכן כשבוחנים את התקופה 2000-2015 צמיחתה של מדינת ישראל נראית גרועה במיוחד באופן יחסי. ננסה תקופות אחרות: בחינה של הצמיחה בשנים 1970-1990 שוב מעלה תוצאות חלשות עבור ישראל, עם צמיחה מהירה יותר של מרבית מדינות המערב, וגם עבור השנים 1990-2010 התוצאות דומות. התמונה אופטימית רק כאשר בוחנים את השנים האחרונות, 2010-2015: בתקופה זו שיעורי הצמיחה בישראל עדיין משתרכים אחרי מדינות רבות, אך כמעט כולן מדינות עולם שלישי כגון סין ומצריים. המדינות המערביות היחידות שצמחו יותר מישראל בתקופה זו הן אירלנד, איסלנד ודרום קוריאה, אך אירלנד ואיסלנד נפגעו מהמשבר של 2008 ונמצאות בתקופת התאוששות מהמשבר שבה סביר שיצמחו במהרה.
האם עלינו להתעודד מהצמיחה המרשימה של כלכלת ישראל בשנים האחרונות? האמת היא שגם בעבר היו לנו שנים טובות פה ושם, והצמיחה בעשור האחרון נובעת במידה רבה מגידול בהשתתפות בשוק העבודה, מגמה שמתקרבת כיום לכדי מיצוי. מלבד זאת שום דבר מהותי לא השתנה בכלכלה הישראלית בשנים האחרונות, כך שקשה להאמין שעברנו נקודת מפנה של ממש ביחס לעשורים קודמים.
לסיכום, לא נראה שיש גרעין של אמת מאחורי מיתוס הצמיחה המופלאה של ישראל, לא כאשר בוחנים את התקופה כולה ולא כאשר בוחנים תת-תקופות. רק בשנים האחרונות ישראל מתבלטת לחיוב בעניין זה, אך עוד לא ברור אם מדובר במגמה ארוכת טווח, וסביר שלא. אני לא הראשון שכותב זאת; אלחנן הלפמן כתב זאת במאמר שציטטתי לפני כן, וגם דן בן-דוד ואחרים הביעו בעבר אכזבה מקצב הצמיחה של כלכלת ישראל. אני לא אומר שאין כאן דברים להתגאות בה; מדינת ישראל סיפקה לעולם שלל המצאות מקוריות, מגזר ההיי-טק הישראלי מרשים ודינאמי, הרפואה הציבורית בישראל היא אחת המוצלחות בעולם, וישנם נושאים נוספים שבהם אנחנו מצטיינים. אבל צמיחה כלכלית היא לא אחד מהם, והתוצר לנפש שלנו היה ונשאר נמוך יחסית למדינות מפותחות.
תוצר כולל במקום תוצר לנפש
עקב שיעורי הילודה הגבוהים וההגירות ההמוניות, ישראל נראית מרשימה הרבה יותר כאשר בוחנים את התוצר הכולל ולא את התוצר לנפש. לפי שיעור השינוי הכולל בתוצר בין השנים 1960-2015 ישראל נמצאת בין המקומות הראשונים בעולם, אם כי היא מוקפת בשלל מדינות עולם שלישי שצמיחתן נובעת בעיקר מגידול מהיר של האוכלוסייה ולא משיפור משמעותי ברמת החיים.
מבחינת הדירוג היחסי, אם נבחן רק מדינות שיש לגביהן נתונים עבור כל השנים, כלכלת ישראל הייתה במקום ה-37 בעולם בשנת 1960, במקום ה-39 בשנת 1980, במקום ה-31 בשנת 1990, ונמצאת במקום ה-25 כיום. בדומה לתמונה האופטימית בנוגע לתוצר לנפש, גם בנוגע לתוצר הכולל בשנים האחרונות שיעור הצמיחה הישראלי הוא מהגבוהים בעולם המערבי, ואירלנד היא המדינה המערבית היחידה שעוקפת אותנו.
אין ספק שהוגי החזון הציוני היו שמחים על הנתון הזה, המעיד על גידול אוכלוסייה מרשים לצד התפתחותה של הכלכלה. אבל כאשר עוסקים ברמת חיים לא נכון להשוות את התפתחות התוצר הכולל בישראל עם מדינות שלא חוו גלי הגירה המוניים, ואשר קצב הילודה ברובן נמוך יותר מאשר בישראל. התוצר לנפש הוא הנתון החשוב עבור רמת החיים בארץ.
ועכשיו, נעבור לתירוצים ולסיבות.
תירוצים
תירוץ ראשון: ישראל היא מדינה חדשה
תירוץ נפוץ אחד לביצועיה הבינוניים של כלכלת ישראל הוא היותה כלכלה חדשה יחסית. יתכן כי הנס הכלכלי מתבטא בדברים שקרו לפני 1948, בעצם הופעתה של כלכלה מערבית מפותחת במזרח התיכון. נכון, מדינת ישראל הוקמה כמעט מאפס על ידי קבוצה לא גדולה של מהגרים שרובם אירופאיים, וחוותה קשיים מסוימים בתחילת דרכה. אבל האמת היא שאין כאן משהו מאוד יוצא דופן: גם קולוניות לשעבר כגון ארצות הברית, ניו זילנד, אוסטרליה וקנדה הוקמו פחות או יותר מאפס על ידי קבוצות קטנות של מהגרים אירופאיים, וכולן הפכו לאחר טלטלות ראשוניות כאלו ואחרות למדינות עשירות יחסית למדינות אחרות בסביבתן (ויתכן שאפשר לצרף גם את ארגנטינה, דרום אפריקה, הונג קונג ומדינות אחרות לרשימה). לכל אחת מהמדינות האלו יש היסטוריה שונה, כל אחת הוקמה בתקופה שונה על ידי מהגרים שהגיעו מארצות שונות, אבל כולן הוקמו מאפס, וכולן חוו צמיחה כלכלית דרמטית כאשר הן הפכו מארצות המיושבות ונשלטות על ידי לא-אירופאים לארצות המיושבות או נשלטות בעיקר על ידי אירופאים. מדוע?
לצד נשק חם, אמונות אימפריאליסטיות ונטייה לשעבד את האוכלוסייה המקומית, לכל מקום שאליו הגיעו הביאו איתם האירופאים גם הון אנושי גבוה, תרבות התומכת במסחר ותעשייה, עושר פיזי וקשרי מסחר יקרי ערך למדינות העשירות ביותר בעולם. על כן, לא מפתיע שמחקרים מצאו כי שיעור גדול יותר של אירופאים המתגוררים בקולוניה כלשהי במאה ה-19 מוביל לצמיחה כלכלית מהירה יותר עד היום, אפילו אם מגבילים את המדגם רק למדינות שבהן האירופאים לא מהווים יותר מ-15% מהאוכלוסייה (כמובן, תושביהן המקוריים של המדינות לא בהכרח נהנו מהצמיחה הזו, וגם בישראל הערבים לא בדיוק שותפים לפירות ההצלחה). במילים אחרות, כפי שאיננו מופתעים מהצלחתם של מהגרים בריטים לייסד באוסטרליה מדינה שהפכה לעשירה יותר מאינדונזיה, כך אין לנו סיבה להיות מופתעים מהצלחתם של מהגרים אירופאים הנתמכים על ידי נדבנים אמריקאים לייסד בישראל מדינה שהפכה לעשירה יותר מירדן ומצרים. אגב, מאותן הסיבות זה אולי גם לא כל כך מפתיע שהצבא הישראלי ניצח את צבאות ערב, כפי שכוחות קטנים של אירופאים ניצחו צבאות גדולים מהם מבחינה מספרית במקומות אחרים בעולם. מלבד זאת, אולי חשוב גם להזכיר שסינגפור, טיוואן, דרום קוריאה ונסיכויות הנפט הערביות הוקמו פחות או יותר באותו הזמן כמו ישראל, ואירלנד, פינלנד וניו-זילנד הפכו לעצמאיות לא הרבה לפנינו, אך גילן הצעיר לא הפריע לכל אותן המדינות לחוות צמיחה כלכלית מהירה למדי.
תירוץ שני: השפעה ישירה של המצב הביטחוני
תירוץ אחר, סביר יותר, מתייחס למצב הביטחוני. האיומים הביטחוניים על מדינת ישראל הם יוצאי דופן בקנה מידה בינלאומי, או לפחות היו כאלו במהלך מרבית שנות קיומה, ועל כן היא נדרשה לתחזק את אחד הצבאות הגדולים בעולם. קשה לבחון את התירוץ הזה, מכיוון שאין שום מדינה דומה לנו בנושא זה. למצב הביטחוני יכולות להיות השפעות ישירות על הכלכלה, כגון אבדן שעות עבודה של המשרתים בצבא, דחיקה של הוצאות הממשלה על נושאים אחרים או פגיעה בהשקעות, ויכולות גם להיות השפעות עקיפות. להערכתי ההשפעות הישירות הן "תירוץ" בעוד שההשפעות העקיפות, שבהן נדון בפרק הבא, הן "סיבה" של ממש. נכון, היו כאן מלחמות ומבצעים צבאיים, אבל במשך מרבית הזמן הכלכלה עובדת ללא מפריע, העובדים הולכים לעבודה באופן סדיר, המפעלים מייצרים, המשאיות נוסעות, המסעדות פתוחות, וצה"ל גם תורם באופן ישיר למשק על ידי הכשרה והפצת ידע. מחקרים העלו שבעבר מלחמות ומבצעים צבאיים השפיעו יותר על פעילות הבורסה הישראלית מאשר כיום, ושבדרך כלל ההשפעה הייתה זמנית בלבד. גם אם ההשפעה הישירה של המצב הביטחוני היוותה תירוץ סביר אי שם באמצע המאה הקודמת, לא נראה שהיא משמעותית בעשורים האחרונים, כשהאיום במלחמה של ממש התנדף.
תירוץ שלישי: הגירה וילודה
כמו התירוץ הביטחוני, גם בנוגע לטענה שלפיה ההגירה והילודה פוגעות בצמיחה של כלכלת ישראל ישנו חלק נכון וחלק פחות נכון. אין ספק שגלי הגירה גדולים יוצרים שלל בעיות בטווח הקצר, דורשים הקצאת משאבים מצד המדינה ויכולים להוריד את התוצר לנפש עד שהאוכלוסייה החדשה משתלבת בשוק העבודה. אבל בטווח הארוך ההשפעה של הגירה או שיעור ילודה גבוהה על צמיחה כלכלית היא לא ברורה. גידול אוכלוסייה יכול להשפיע על התוצר לנפש לחיוב או לשלילה, בהתאם למאפיינים של המהגרים והנולדים. אם המהגרים זהים במאפייניהם לאוכלוסייה המקורית של המדינה, ואם שיעורי הילודה גבוהים ואחידים על פני כל סוגי האנשים במדינה, בטווח הארוך לא אמורה להיות לגידול האוכלוסייה השפעה. אבל אם קיימת סלקציה, כלומר מהגרים למדינה אנשים "מסוג מסויים", או שאוכלוסיות מסוימות מתרבות בקצב מהיר יותר מאחרות, יכולה להיות לכך השפעה – ונרחיב על כך בפרק הבא.
סיבות מקורבות וסיבות אולטימטיביות
כאשר דנים בסיבתיות רצוי להבחין בין סיבות מקורבות לבין סיבות אולטימטיביות. סיבות מקורבות הן הסיבות הישירות לכך שמתרחש משהו, אך לרוב הן עניין טכני במהותו, שמאחוריו מסתתרות סיבות אולטימטיביות חשובות יותר. למשל, אם השפן הקטן סובל כרגע מהצטננות, אז אנחנו יכולים לתת לו תרופה נגד הצטננות, הסיבה המקורבת לסבל שלו, אבל כל עוד הוא ישאיר את דלת ביתו פתוחה הוא ימשיך להצטנן. הדלת הפתוחה ותכונות האופי הגורמות לשפן לשכוח לסגור אותה הן הסיבות האולטימטיביות לסבל שלו.
סיבה מקורבת מרכזית לפיגור של ישראל אחרי מדינות מפותחות אחרות היא פריון העבודה (תוצר לשעת עבודה) הנמוך של העובדים. כאשר עובדים מייצרים ערך נמוך יותר, שכרם יהיה נמוך בהתאם. כאשר משלבים זאת עם רמות המחירים בישראל, שהן ממוצעות או גבוהות בהשוואה בינלאומית, מקבלים רמת חיים נמוכה. אבל סיבות אלו רק מעבירות את השאלה צעד אחר לאחור: מדוע פריון העבודה בישראל הוא נמוך? מדוע המחירים גבוהים? ובכן, לפי מחקרים שנעשו לאחרונה במכון אהרן רמת ההון הפיזי בישראל נמוכה, לפי סקר המיומנויות של ה-OECD רמת ההון האנושי בישראל נמוכה גם היא, התשתיות מפגרות אחרי כל העולם המערבי (וברמות ההשקעה הנוכחיות הן ימשיכו לפגר, למרות הפיתוח שרואים בשטח), לפי מדדים של הבנק העולמי הבירוקרטיה בישראל מסורבלת מאוד ביחס לשאר העולם המערבי, לפי הפורום הכלכלי העולמי שוק העבודה בישראל אינו מרשים, לפי ה-OECD המשק עדיין אינו פתוח מספיק למסחר בינלאומי, וניתן גם למצוא סיבות רבות נוספות. הנושאים שבהם אנחנו מצטיינים לטובה, כגון חדשנות טכנולוגית והשקעה במו"פ, אולי מאזנים במידה מסוימת את הנושאים השליליים, אבל בסופו של דבר הם משפיעים על חלק קטן מדי של המשק.
שום דבר שכתבתי כאן לא חדש. אינספור מחקרים תיארו בהרחבה את הסיבות האלו, כבר לפני עשרות שנים. אינספור וועדות ישבו ודנו בהן, ואינספור מאמרים בעיתוני הכלכלה עסקו בהן. בשנים האחרונות פורום קהלת לכלכלה, מכון אהרן, מכון טאוב, בנק ישראל, משרד האוצר וגורמים נוספים הפיקו שלל דוחות שעסקו בגורמים האלו וכללו המלצות מעשיות. ובכל זאת, הדברים מתקדמים מאוד לאט, הרבה המלצות לא מיושמות, אלו שכן מיושמות באופן חלקי, ומיקומה היחסי של ישראל נשאר דומה. מדוע? מכיוון שאלו הן לא הסיבות האולטימטיביות. אלו לא גורמי העומק, אלא רק תסמינים שטחיים שלהם. אז מהן הסיבות האולטימטיביות לפיגור היחסי שלנו, הסיבות שמאחוריהן אין סיבות נוספות?
סיבה אולטימטיבית אחת: השפעה עקיפה של המצב הביטחוני
מועמדת אחת לסיבה אולטימטיבית היא ההשפעה העקיפה של המצב הביטחוני, דרך המערכת הפוליטית. בניגוד למדינות אחרות, ובניגוד גם למה שישראלים לפעמים היו רוצים לחשוב על עצמם, הדיון הפוליטי בישראל היה ונשאר סביב הנושא הביטחוני לאורך כל שנותיה. בנושאים כלכליים אין הבדלים משמעותיים בין המפלגות השונות, כולן מציעות תכניות מדיניות מאוד דומות, ומרבית הציבור, אנשי התקשורת והפוליטיקאים לא מבינים בכלכלה מעבר לרמת הסיסמאות השטחיות. כפי שניתן לראות גם בנאומיו של בנימין נתניהו לאחרונה, בעיני מנהיגי המדינה כלכלת ישראל הייתה ונשארה אגף הלוגיסטיקה של צה"ל, ומטרתה המרכזית היא לספק למערכת הביטחון משאבים להתעצמות צבאית, או לצבור כוח בזירה הבינלאומית שיאפשר להפעיל מנופי לחץ על מדינות אויב. בכל שנה, ביום השואה, פוליטיקאים מספרים לנו שהמטס של חיל האוויר מעל אושוויץ הוא הניצחון שלנו על הנאצים. מטוסי הקרב הישראלים הם לא אמצעי לשמירה על ביטחונם של אזרחי מדינת ישראל, אלא המטרה עצמה; אזרחי מדינת ישראל הם האמצעי למימון מטוסי הקרב.
ניתן להכניס תחת סעיף זה גם את ההשקעות הרבות בפריפריה בישראל, שנוגדות את ההיגיון הכלכלי "הצר" ונובעות בעיקר ממלחמה דמוגרפית על שטחים כנגד הערבים, וגם שיעורי הילודה הגבוהים שהממשלה מעודדת והרצון למשוך לכאן מהגרים שלאו דווקא תורמים לכלכלה נובעים מכורח ביטחוני-דמוגרפי.
במילים אחרות, צמיחה ברמת החיים של תושבי מדינת ישראל מעולם לא הייתה אחת ממטרות המערכת הפוליטית הישראלית. במקרים הנדירים שבהם הופעלה בישראל מדיניות שתמכה בצמיחה כלכלית זו תמיד הייתה תוצאה לא מכוונת, תוצר לוואי של ניסיונות למקסם את מספר הטנקים של צה"ל, או של משבר עמוק, שחייב העברת רפורמות מבניות חיוניות על מנת שהממשלה תוכל לחזור ולהשקיע כספים בצה"ל.
סיבה אולטימטיבית שנייה: תרבות וערכים
פרסום חיבורו של מקס וובר, "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", בשנת 1905, החל דיון היסטורי רחב ומעניין בנוגע להשפעות תרבותיות על צמיחה כלכלית – דיון אשר רלוונטי מאוד למדינת ישראל. מדינתנו הוקמה על ידי אנשי העלייה השנייה והשלישית, ציונים אידיאולוגים אשר העלו על נס את יישוב הארץ, את החקלאות, את ארגוני העובדים ואת ההסתמכות על ייצור עצמי, ובזו לבורגנים ולבעלי ההון של העלייה הרביעית והחמישית שרצו לפתח כאן מסחר, פיננסים ותעשייה כפי שעשו היהודים בגלות. אולי היה קשה לראות זאת לפני 70 שנים, אך בסופו של דבר המאה ה-20 הייתה התקופה שבה החקלאות הפכה לתעשייה זניחה יחסית, ההסתמכות על ייצור עצמי במקום מסחר בינלאומי הוכתרה סופית בתור איוולת כלכלית מוחלטת לפי כל מדד אפשרי, ובהמשך גם ארגוני העובדים התבלטו כגורמים המעכבים קידמה טכנולוגית והשתלבות בגלובליזציה (מלבד הדוגמה יוצאת הדופן של ארגוני העובדים הסקנדינבים).
בגלל ההתמקדות בחקלאות והבוז למסחר ולפיננסים הערכים של התנועה הציונית מתחילת דרכה הזיקו לצמיחה הכלכלית. במהלך השנים ערכים אלו הובילו להשמת מכשולים בפני מסחר בינלאומי, העברת סובסידות לפרויקטים כושלים כגון מפעל הקיבוצים ועוד. עד היום אלו ערכים אשר נפוצים בישראל יותר מאשר במדינות אחרות, ומשתקפים בכוחה של ההסתדרות, בפעילות הממשלה, בניסיונות של משרד הכלכלה לחסום מסחר, בסובסידיות הישירות והלא ישירות המועברות לחקלאים ולפריפריה, בעיתונות הכלכלית הישראלית הנוטה באופן קיצוני לשמאל ובעוד אופנים רבים.
כמובן, היה יכול להיות הרבה יותר גרוע – יכולנו להפוך למדינה קומוניסטית, לגרורה סובייטית בסגנון מזרח אירופאי, כמו המדינות שמהן רבים מההורים, הסבים והסבתות שלנו הגיעו. למזלנו, בקרב ההנהגה היהודית בעשורים שלפני ואחרי קום המדינה היו מספיק אנשים שסלדו מהקומוניסטים והמרקסיסטים למיניהם ואפשרו במידה מסוימת השפעה אמריקנית, בריטית וגרמנית על המוסדות הכלכליים. כיום בעקבות המחאה החברתית הסוציאליזם חזר לאופנה, לפחות במפלגות השמאל, בקרב דור חדש של צעירים שלא חוו את התקופה שבה ההסתדרות ניהלה את המשק באופן מושחת להפליא. נקווה שהמצב לא ידרדר עקב כך.
סיבה אולטימטיבית שלישית: הון אנושי ממוצע
הסיבה האולטימטיבית השלישית והאחרונה, המתחברת לסיבה הקודמת, היא ההון האנושי הממוצע הקיים בישראל. הון אנושי הוא מושג שאיננו מוגדר היטב. כתבתי לפני כן שרמת ההון האנושי בישראל נמוכה לפי מבחנים בינלאומיים שונים, אבל זהו רק מדד לאספקט מסויים של הון אנושי. הון אנושי הוא הרבה מעבר לכך – הוא כולל אינטליגנציה, חריצות, יכולת דחיית סיפוקים, כישורים, ערכים, העדפות, ידע, קשרים עסקיים ועוד. על חלק מהדברים האלו ניתן אולי להשפיע בעזרת מערכת החינוך, אבל אנחנו יורשים מההורים שלנו באופן ישיר רכיבים רבים של ההון האנושי, בין אם באופן גנטי או על ידי חינוך הורי ודוגמה הורית.
כלכלנים רבים, גם בישראל, ממליצים לא פעם "להגדיל את ההון האנושי" על ידי השקעה בחינוך. האמת היא שאף אחד לא באמת יודע כיצד לעשות זאת, או אם בכלל זה אפשרי. מחקרים בכלכלת חינוך הראו שלהשקעה כספית אין השפעה של ממש על ציוני תלמידים, אז אין סיבה להאמין שתהיה לה השפעה על אספקטים אחרים של הון אנושי, והגדלת שיעור בעלי התארים במדינת ישראל, שהפכה אותנו לאחת המדינות המשכילות ביותר בעולם, לא תרמה עד כה לכלכלת המדינה, לפריון העובדים או להון האנושי שלהם.
באופן היסטורי היהודים היו בעלי הון אנושי גבוה יחסית, ועד היום במרבית המדינות הם עשירים יותר מהאוכלוסייה המקומית. אם יהודי בריטניה עשירים יותר מהבריטי הממוצע, ויהודי ארה"ב עשירים יותר מהאמריקני הממוצע, ויהודי צרפת עשירים יותר מהצרפתי הממוצע, מדוע מדינת היהודים איננה עשירה יותר ממדינות מפותחות אחרות? מדוע ההון האנושי בישראל נמוך יחסית למדינות אלו?
האנשים שחיים כרגע במדינת ישראל הגיעו לכאן או דרך הגירה או דרך ילודה, אבל שתי הדרכים האלו לא "מייצרות אזרחים באקראי". השאלה החשובה היא בנוגע למה שהכלכלנים מכנים "סלקציה": אילו תכונות גרמו ליהודי ממוצע, אי שם באמצע-תחילת המאה הקודמת, להגר דווקא לישראל ולא למדינות אחרות? כאשר יהודים באירופה, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון היו צריכים להחליט אם להגר ולאן להגר, הם החליטו לפי הערכים, הכישורים והנטיות שלהם. אותם יהודים אשר התעניינו ברמת חיים גבוהה והרגישו שיש להם פוטנציאל להתעשר או להצליח באופן אחר בזירה בינלאומית תחרותית, העדיפו באופן טבעי להגר לארצות הברית ולא לישראל, כל עוד הם יכלו, מכיוון שכבר לפני מאה שנים היה ברור שבארצות הברית ישנן הזדמנויות רבות יותר. למעשה, מרבית יהודי אירופה בתחילת המאה העשרים העדיפו להגר לארצות הברית, רק חלק זניח מהם היגר לישראל ורבים מאלו שהיגרו לישראל ירדו לאחר מכן מהארץ. רק אחרי שארצות הברית סגרה את שעריה בשנת 1924 החלה הגירה המונית של ממש לארץ.
זה לא רק עניין של אשכנזים בתחילת המאה העשרים. יהודים שאפתניים ומשכילים מצפון אפריקה העדיפו להגר לצרפת ולא לישראל, יהודים שאפתניים ומשכילים מברית המועצות העדיפו להגר לארצות הברית ולא לישראל, וכך הלאה. וכמובן, גם לאחר קום המדינה יהודים רבים בחרו להגר מישראל לארצות אחרות, והם לא בחרו באקראי – אלו שעזבו את ישראל היו בדרך כלל המעיזים ולוקחי הסיכונים, אלו שרמת החיים החמרית הייתה הערך המוביל עבורם, ואלו שנשארו היו אלו שחששו מהסיכונים, או שהשתכנעו יותר מהתעמולה הציונית. כלומר, מלכתחילה ההון האנושי של היהודים שעלו לישראל ונשארו כאן היה פחות בנוי לתמיכה בצמיחה כלכלית מההון האנושי הממוצע של יהדות העולם. כמובן, לא צריך לקחת את הדברים האלו לקיצוניות: היו הרבה אנשים אינטליגנטים ושאפתניים עם כישורים מסחריים שבכל זאת עלו למדינת ישראל מסיבות שונות, וכפי שכתבתי לפני כן המוצא של המהגרים העניק להם יתרונות רבים על פני עמים אחרים, למרות הסלקציה. מלבד זאת, התורשה של הון אנושי היא עניין מבולגן ואקראי למדי, ילדים אולי דומים בממוצע להוריהם אבל ישנם יוצאי דופן רבים. ובכל זאת, באופן ממוצע סביר שהיו הבדלים בין היהודים שבחרו להגיע לכאן ואלו שבחרו להגר לארצות הברית, הבדלים שמשפיעים על פעילותן הכלכלית של הקבוצות האלו עד היום.
מלבד הגירה, הנושא השני המשפיע על התפתחות ההון אנושי במדינה הוא ילודה. גם כאן, השאלה היא האם הישראלים שנולדים מדי שנה הם מדגם אקראי של אזרחי המדינה, או שישנן אוכלוסיות עם מאפיינים מסויימים אשר שיעורי הילודה שלהן גבוהים במיוחד או נמוכים במיוחד. עניין זה כמובן מוביל אותנו לנושא החוזר על עצמו בכל דיון אסטרטגי על כלכלת ישראל: החרדים והערבים. ללא שתי קבוצות אלו הציונים של ישראלים במבחנים בינלאומיים הם ממוצעים יחסית למדינות ה-OECD, התוצר לנפש גבוה יותר וכך הלאה. כמובן, אולי גם האוסטרלים היו מעדיפים למדוד תוצר לנפש ללא האבוריג'ינים, ואולי האמריקנים היו מעדיפים למדוד תוצר לנפש ללא מהגרים מקסיקנים. בכל מדינה יש קבוצות אוכלוסייה עניות יותר, גם כתוצאה מאפליה אבל גם כתוצאה מתרבות וערכים שאינם תומכים בצמיחה כלכלית מסיבות שונות. אבל בישראל הקבוצות האלו צומחות מהר יותר באופן יחסי, בין השאר משום שהמדינה מעודדת ילודה בעיקר בקרב השכבות החלשות על ידי קצבאות נדיבות וסבסוד עלויות גידול ילדים, אשר לא משפיעים על שיעורי ילודה של עשירים ומשכילים. גם בתוך קבוצות אתניות, למשל בקרב הערבים, שיעורי הילודה של המשכילים והמוכשרים נמוכים יחסית לשיעורי הילודה של העניים הלא-משכילים. כך מדינת ישראל למעשה מעודדת את הידרדרות איכות ההון האנושי במדינת ישראל, מבחינת האופן שבו הוא מסוגל לתמוך בצמיחה כלכלית.
כאשר דנים באוכלוסייה החרדית והערבית רבים מזדרזים להזכיר ששיעורי הילודה באוכלוסיות אלו נמצאים במגמת ירידה, וששיעורי התעסוקה ורמות ההשכלה בעלייה. זה נכון, אבל שיעורי הילודה שלהן עדיין גבוהים בהרבה משיעורי הילודה של קבוצות אחרות, ולא ברור אם הם אי פעם יתכנסו לאותה הרמה, כך שהמאזן הדמוגרפי ממשיך להשתנות בינתיים. השיפור בשיעורי התעסוקה וההשכלה הוא ללא ספק תופעה חיובית, אבל עדיין מדובר באוכלוסיות מאוד חלשות מבחינת ציוני תלמידים, מבחינת שיעורי נשירה ממוסדות השכלה גבוהה ומבחינת פריון העבודה, וגם שם לא ברור אם הם אי פעם יתכנסו אל הרמה של יהודים לא-חרדים. הירידה בשיעורי הילודה והעלייה בשיעורי התעסוקה של אוכלוסיות אלו יכולות לצמצם מעט את הנזק הנגרם כתוצאה מהגידול בחלקן היחסי באוכלוסיית המדינה, אבל הן לא יכולות להעלים אותו, ובטח שלא להפוך את הגידול הדמוגרפי של החרדים והערבים לעניין חיובי כפי שלפעמים מציגים אותו. לשינוי הדמוגרפי שישראל עוברת יהיו בהכרח השלכות שליליות על הכלכלה.
בגלל שלוש הסיבות האולטימטיביות האלו, תכניות לשיפור פריון העבודה, קיצוץ הבירוקרטיה, הגדלת ההשקעות או טיפול בכשלים האחרים שציינתי לא מצליחות כפי שהיינו מצפים. זה לא אומר שהתכניות האלו הן מיותרות, הן תרמו תרומה משמעותית למשק, אבל הן לא מסוגלות לחולל כאן תפנית של ממש, והן יצליחו פחות מתכניות זהות המיושמות בארצות עשירות יותר. בעיות העומק האולטימטיביות של החברה הישראלית יפגמו ביעילותן של הרפורמות וביכולת להעביר אותן במערכת הפוליטית, לנוכח ההטיות המוקדמות של הפוליטיקאים, הציבור והתקשורת. וחשוב תמיד לזכור – למרות הכל, ישראל הייתה וככל הנראה תישאר בעתיד אחת המדינות העשירות בעולם. למרבית המדינות יש בעיות אולטימטיביות משמעותיות יותר.
סיכום
בדומה לקנדה, אוסטרליה ומדינות אחרות אשר הוקמו על ידי מהגרים אירופאים, גם מדינת ישראל הייתה מלכתחילה עשירה יותר ממדינות אחרות באזור אשר לא הוקמו ונוהלו על ידי אירופאים. מאז ועד היום צמיחתה של מדינת ישראל, מבחינת התוצר לנפש, הייתה מאכזבת. ישראל שמרה פחות או יותר על מיקומה בדירוג, ואולי הידרדרה מעט ביחס למדינות כגון הנמרים האסייתיים, הולנד, פינלנד ואירלנד שהיו פחות מפותחות באמצע המאה הקודמת. המשק הישראלי לוקה בשלל "מחלות" הידועות כבר שנים רבות, אך המחלות האלו הן רק סימפטום, גורמים מקורבים הנובעים מגורמים אולטימטיביים עמוקים יותר. המלצות מדיניות לטיפול באותן מחלות לא ישנו את מיקומנו היחסי כל עוד הגורמים האולטימטיביים לא ישתנו – כל עוד המערכת הפוליטית תמשיך להיות ממוקדת סביב נושאים ביטחוניים-מדיניים, כל עוד נטיות סוציאליסטיות ימשיכו להיות נפוצות בישראל וכל עוד ההון האנושי הממוצע של אזרחי המדינה לא ישתנה לטובה.
כפי שהורים רבים אוהבים את ילדיהם וגאים בהצלחותיהם למרות שהם יודעים שהילדים אינם יוצאי דופן באופן יחסי, כך ניתן גם לאהוב את מדינת ישראל ולהיות גאה בהישגיה מבלי לטעון שהתרחש כאן נס כלכלי, או שאנחנו מעצמה כלכלית בעלת חשיבות עולמית, פשוט מכיוון שזו המדינה שלנו. אין סיבה להגזים ולהלל את עצמנו. נכון, ישנם מספר מדדים שלפיהם אנחנו מובילים את העולם, כגון ביצועי מערכת הבריאות הישראלית או מספרי פטנטים לנפש, אבל כל מדינה יכולה למצוא מדדים שבהם היא מצטיינת. במדדים של רמת חיים ממוצעת או חציונית, שהם חשובים הרבה יותר, אנחנו משתרכים אחרי מרבית המדינות המפותחות, ומצב זה לא משתנה כבר עשרות שנים ולא סביר שישתנה בעתיד. נראה שההצלחה של "אומת ההיי-טק" לא באמת משפיעה על רמת החיים של מרבית הישראלים. חשוב להבחין בין המציאות, כפי שהיא משתקפת בנתונים, ובין תעמולה שמוכרים לנו פוליטיקאים המעוניינים להתחנף לציבור המצביעים שלהם. אין כאן סיפור הצלחה כלכלי; מה שיש, זו מדינה המספקת רמת חיים סבירה בסטנדרטים מערביים, לפחות לחלק מהאוכלוסייה. גם זה משהו, אני מניח.
בראייה ארוכת טווח, מדינת ישראל איננה צומחת מספיק מהר על מנת לעקוף מדינות אחרות מבחינת רמת החיים. רק מדינות מועטות, כגון אירלנד, דרום קוריאה, סינגפור ופינלנד, הצליחו לשנות את דירוגן היחסי באופן משמעותי בעשורים האחרונים, ואין סיבה לחשוב שישראל תצטרף למועדון הזה ללא שינוי מהותי ועמוק. למעשה, לאור הגידול בשיעור החרדים והערבים באוכלוסייה ולאור הפופולריות של השקפות סוציאליסטיות בתקשורת ובמערכת הפוליטית יותר סביר שנידרדר באופן יחסי למדינות אחרות. אם ישנם ישראלים שמעוניינים לחיות ברמת חיים אוסטרלית, הולנדית, אמריקאית או סקנדינבית, הפתרון הסביר ביותר עבורם הוא הגירה, ולא ציפייה לנס, לשינוי דרמטי של הגורמים האולטימטיביים אשר יאפשר לישראל לעקוף את המדינות האלו.
אבל זה לא נורא כל כך. ראשית כל, לאור אי השוויון הגבוה בישראל וההצלחה של תעשיית ההיי-טק לא ברור שמדדים ממוצעים משקפים את רמת החיים האמיתית של חלקים גדולים מהאוכלוסייה. אם נדחיק מעט את הדחף הסוציאליסטי ונשכיל לבנות מערכת רווחה שלא תאפשר פרזיטיות בהיקף רחב על חשבון משלם המיסים, הגידול הדמוגרפי של אוכלוסיות בעלות הון אנושי נמוך לא ישפיע כל כך על רמת חייהן של אוכלוסיות בעלות הון אנושי גבוה, שנהנות כבר היום מרמת חיים גבוהה למדי. במקרה זה "מדינת תל-אביב" ו"מדינת רעננה" יוכלו לפרוח ולצמוח גם בזמן ש"מדינת ירושלים" ו"מדינת בני-ברק" ילכו וידעכו. שנית, תודות לקידמה טכנולוגית וצמיחה עולמית, באופן אבסולוטי סביר שהמשק ימשיך לצמוח ושרמת חייהם של מרבית הישראלים תמשיך לעלות כפי שהיא עלתה עד כה, בקצב דומה לעליית רמת החיים במדינות אחרות.
ולבסוף, חשוב לזכור שבסך הכל הישראלים מאושרים יותר מאזרחיהן של מדינות רבות שהן עשירות מאיתנו, כך שלא ברור שרמת החיים החמרית חשובה כל כך. יתכן שגורמים כגון מזג האוויר, מזון בריא או תחושת המטרה המשותפת תורמים לאושר שלנו יותר מאשר עוד כמה אלפי דולרים בתוצר לנפש או רכבת תחתית בגוש דן. 70 שנים לאחר שהעם היהודי כמעט הושמד, אולי רמת האושר והביטחון שלנו הניצולים היא הנס האמיתי, ולא רמת החיים.
עדכון: בנתונים שהצגתי כאן נפלה טעות. פרסמתי רשומת התנצלות המסבירה אותה.
בשבוע שעבר נכנסה העיתונות הכלכלית לאקסטזה שלא נראתה מאז ימי פיקטי העליזים, בעקבות מאמר קצר שפרסמו שלושה חוקרים מקרן המטבע העולמית המבקר את ה"ניאוליברליזם", מושג חסר הגדרה המשמש לרוב כותבים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית (אני אישית מעולם לא פגשתי אדם המגדיר את עצמו "ניאוליברל"). בעוד שכותרת המאמר אכן פרובוקטיבית מעט, הביקורת שמציגים הכותבים צנועה למדי. למשל, הם כותבים במפורש כי "ההרחבה של הסחר העולמי הוציאה מיליונים מחיי עוני", כי "השקעות זרות הן לרוב דרך להעביר טכנולוגיות וידע למדינות מתפתחות", וכן כי "בהרבה מקרים הפרטות הובילו למתן שירותים באופן יעיל יותר תוך כדי הורדת הנטל הפיסקלי מהממשלה".
הביקורת של כותבי המאמר נוגעת לנושאים כגון מדיניות צנע, רגולציה על תנועות הון ואי שוויון. כפי שאמרו נתן זוסמן, ראש מחלקת המחקר של בנק ישראל, עומר מואב ואחרים, אין שום דבר חדש או מפתיע בביקורת הזו, שהופיעה כבר בשלל מקורות קודמים כגון ספריהם של ג'וזף שטיגליץ, פול קרוגמן ועוד לפני למעלה מעשור. החוקרים בסך הכל מספקים עוד מספר נתונים אגרגטיביים התומכים בטיעונים שטענו אחרים לפניהם. אפשר להסכים עם כותבי המאמר, אפשר שלא להסכים איתם, אבל אין כאן משהו שאף כלכלן חשוב לא העז לומר אותו בעבר. פרסום הספר "אי נחת מהגלובליזציה" (הכולל טענות דומות) על ידי ג'וזף שטיגליץ בשנת 2002 היה הרבה יותר דרמטי, מכיוון ששטיגליץ היה הכלכלן הראשי של הבנק העולמי וזוכה פרס נובל, ומכיוון שהוא ביקר בספרו באופן הרבה פחות צנוע את קרן המטבע ואת סטנלי פישר בספר – ואפילו בשנת 2002 הטענות האלו לא היו חדשות.
ובכל זאת, מאמרים בכלכליסט, דה-מרקר וגם בעיתונים במדינות אחרות העניקו חשיבות יוצאת דופן למאמר של חוקרי קרן המטבע, ליוו אותו בכותרות מפוצצות ובפרשנות מוגזמת ומטעה. בעמוד הפייסבוק של הבלוג כתבתי מדוע אותם מאמרים מטעים את הקוראים (כאן, וכאןוכאן), וישנם גם אחרים שביקרו את היחס של כלי התקשורת, כגון חננאל ארמן באתר מידה. ברשומה הזו הייתי רוצה להתייחס לבעיה רחבה יותר בנוגע לסיקור התקשורתי של מחקרים באקדמיה, שאיננה רלוונטית רק למחקרים כלכליים.
ישנן מספר הטעיות נפוצות בסיקור התקשורתי של מחקרים אקדמיים. ראשית, התקשורת הולכת שבי אחרי המיתוס ההוליוודי אודות המדען היושב וחוקר, ואז מכריז לפתע "אאוריקה" והעולם כולו משתנה בבת אחת. זה אף פעם לא קורה במציאות, לא במדעים המדויקים ובטח שלא ב"מדע" רך יותר כמו כלכלה, היכן שלרוב לא תמצאו הוכחה חותכת במאמר יחיד ומה שחשוב זה ההצטברות של העדויות והמאמרים בכיוון כזה או אחר (ראו רשומה שכתבתי בנוגע למידת המדעיות של הכלכלה). בניגוד למאמר של כלכלני קרן המטבע הספר של תומאס פיקטי כן כולל רעיונות חדשים, אבל גם אותו אי אפשר לשפוט באופן מיידי, בטח שלא להכתיר אותו ל"ספר החשוב בדורנו". עלינו לחכות לפחות עשור או שניים כדי לדעת האם הספר היה התפתחות חשובה בהבנה של אי שוויון. על מנת שזה יקרה חוקרים בתחום צריכים להשתכנע מנכונות הטענות המופיעות בו ולבצע מחקרי המשך שיעלו ממצאים תומכים, וזה לוקח זמן. לפחות בינתיים נראה שכלכלנים מימין ומשמאל הם די סקפטיים בנוגע לרעיונות של פיקטי.
מאותה הסיבה שבגללה מדענים יחידים לא משנים את העולם בבת אחת, גם אירועים יחידים לא משנים את העולם בבת אחת. המשבר הכלכלי של 2008 לא גרם לאף כלכלן לזרוק את כל ספרי הלימוד לפח, ובניגוד לרושם שמנסים עיתונאים ליצור העיסוק של כלכלנים באי שוויון החל הרבה לפניו, למעשה הרבה לפני שהתקשורת החלה לעסוק בנושא. כל אירוע כלכלי יוצא דופן יוצר זרם של מאמרים וספרים המנסים לנתח את הדברים בדיעבד, ולפעמים נדרש זמן על מנת לראות את התמונה בבהירות. המשבר הגדול הקודם התרחש בשנת 1929, בשנת 1935 פרסם ג'ון מיינארד קיינס את ספרו המהפכני "התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף", אבל רק אחרי 1947 נטבע המונח "המהפכה הקיינסיאנית" והתאוריה של קיינס הפכה לפופולארית. אחד הספרים החשובים ביותר בנוגע למשבר ההוא פורסם על ידי מילטון ופרידמן ואנה שוורץ רק בשנות השישים. באותו האופן, סביר שיעברו מספר עשורים לפני שנוכל לראות כיצד המשבר של 2008 ישנה את התיאוריות הכלכליות הנפוצות כיום, אם בכלל. כמובן, לאנשי התקשורת ולהוליווד יש תמריץ כלכלי חזק לדבוק בסיפורים דרמטיים אודות רעידות אדמה משנות עולם, המאפשרים למכור עיתונים או כרטיסים לסרטים, ולצערי בחתירתם לפופולריות ציבורית לעיתים גם כלכלנים מסוימים חוטאים באובר-דרמטיזציה של האירועים שהם חוו.
מלבד מיתוס האאוריקה, התקשורת גם מעניקה משקל רב למאמרים שלא נדרש ידע קודם על מנת להבין אותם, ביחוד אם יש להם כותרת סנסיציונית, אם הם מפחידים או כשהם מאשרים דעות מוקדמות נפוצות בציבור, הסיקור לעיתים מעוות את מסקנות המחקר בכיוון אידיאולוגי או פוליטי או סתם כדי להפחיד עוד יותר, המסקרים אינם מסוגלים להציב את המחקר בקונטקסט הנכון של הספרות בתחום שאותה הם לא מכירים, ובמקביל לכל ההיסטריה הזו התקשורת מפספסת לגמרי מהפכות עמוקות וחשובות הרבה יותר (שלל דוגמאות משעשעות להטיות התקשורתיות הופיעו לאחרונה בתכניתו של ג'ון אוליבר).
המציאות של מהפכות מדעיות נראית אחרת לגמרי. לדוגמה, בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים של המאה הקודמת כתבו מספר כלכלנים, ביניהם פול קרוגמן ואלחנן הלפמן הישראלי, מאמרים אשר שינו מן היסוד את התפיסה של כלכלנים בנוגע למסחר בינלאומי. לפניהם שלטו במקצוע תיאוריות שפותחו עוד בשנות העשרים והשלושים, המבוססות על יתרון יחסי של מדינות ועל תפוצה שונה של אמצעי ייצור כגון משאבי טבע או הון אנושי. אך כאשר התחילו לאסוף נתונים על מסחר בינלאומי אחרי מלחמת העולם השנייה התברר שהתיאוריות הישנות לא מסבירות את הנתונים באופן טוב, למשל את העובדה שמרבית המסחר מתבצע בין מדינות דומות אחת לשניה ולא בין מדינות מאוד שונות ביתרונות היחסיים שלהם. קרוגמן, הלפמן ומספר כלכלנים אחרים הצליחו לפתח תיאוריות חדשות אשר התאימו לנתונים – תיאוריות שבזכותן אנחנו כיום מבינים טוב יותר את דפוסי המסחר הבינלאומי. קרוגמן זכה על כך בפרס נובל, וגם האחרים זכו ביוקרה וכבוד רב (אלחנן הלפמן הוא הכלכלן הישראלי המצוטט ביותר בכל הזמנים). אבל לא היה שום מאמר ששינה את הכל בן רגע, והמהפכה הזו לא יצרה סצנסציה תקשורתית. המאמרים של הכלכלנים שהובילו את המהפכה הזו שכנעו באופן הדרגתי יותר ויותר חוקרים שיש כאן משהו חדש ומשמעותי, ורק אחרי למעלה מעשור היה ברור בדיעבד שהתרחשה כאן מהפכה.
ישנן דוגמאות רבות נוספות. דניאל כהנמן ועמוס טברסקי כתבו בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים את המאמרים המפורסמים ביותר שלהם, בשנות התשעים הפופולריות של הרעיונות האלו החלה לנסוק, אבל רק אחרי שכהנמן זכה בפרס נובל ב-2002 המהפכה הזו הגיעה לכלי התקשורת, ומרבית הציבור מכיר אותה בעיקר מספריו של דן אריאלי שפורסמו בשנים האחרונות. כך גם בנוגע לכל מהפכה אחרת שהתרחשה בתחום הכלכלה – וגם בתחומים מדעיים אחרים. דברים לוקחים זמן. גם למאמריו המפורסמים של איינשטיין לקח זמן לשנות מן היסוד את החשיבה המקובלת בקרב פיזיקאים ולהגיע לציבור הרחב.
ההבדל בין תחומי מחקר אקדמיים רציניים, מדעיים יותר או פחות, לבין דת, הוא שהתהליך שבמסגרתו אנשים משנים את דעותיהם בהתאם לעדויות מתרחש בסופו של דבר. הכלכלנים, כקבוצה, כבר שינו את דעתם בנוגע לדברים רבים במאה השנים האחרונות, תודות למחקרים שחשפו נתונים חדשים או הציגו תיאוריות שהתאימו טוב יותר לנתונים הקיימים. למשל, ה"סטגפלציה" של שנות השבעים הפכה את הרעיונות המוקדמים של קיינס לפחות פופולאריים והעלתה תיאוריות חדשות, וכיום ישנו שינוי פוקוס כללי במקצוע הכלכלה ממודלים תיאורטיים למחקרים אמפיריים. רוב התהליכים האלו חמקו מעיני התקשורת והציבור, מכיוון שנדרש ידע מוקדם על מנת לראות אותם או מכיוון שאין להם השלכות מיידיות ומהפכניות על מדיניות ציבורית. תהליך שינוי הדעות לרוב לוקח זמן רב, ולעיתים הוא גם מלווה בקשיים והתנגדויות, גם בכלכלה וגם בתחומים אחרים, כמו שמעיד המקרה המפורסם של זוכה פרס הנובל בכימיה דן שכטמן. כלכלנים שחקרו פרסומים אקדמיים במדעי החיים מצאו שכאשר חוקרים שהם "כוכבי על נחשבים" בתחומם נפטרים באופן פתאומי, חוקרים חדשים נוטים יותר להיכנס לתחום שלהם ולהעלות תיאוריות חדשות, שאולי אותו כוכב על התנגד להם בעבר, בהתאם לאמירה המפורסמת של הפיזיקאי מקס פלאנק על כך ש"המדע מתקדם מהלוויה להלוויה". למרות הקשיים תהליך שינוי הדעות קרה בעבר, קורה כיום ויקרה עוד בעתיד, אבל תמיד באופן הרבה פחות דרמטי והרבה יותר איטי מהמתואר בתקשורת.
בעידן האינטרנט, הרשתות החברתיות והבלוגים, אנחנו כבר לא תלויים בכלי התקשורת המסורתיים בתור מקור מידע יחיד להתפתחויות מדעיות. בכל פעם כשאתם נתקלים בסיקור תקשורתי של מחקר חדש אשר מרעיד עולמות, מכה גלים ומשנה מן היסוד את כל מה שחשבו אנשי המקצוע עד היום, בנוגע לכלכלה, להשפעה של מזון כלשהו או קרינה סלולרית על בריאות או לכל נושא מחקרי אחר, עליכם לעבור באופן מיידי למצב חשיבה ספקני – לחפש מקורות מידע מוסמכים יותר, לנסות להפריד בין מה שהמומחים אומרים לבין הכותרות שעורכי העיתונים נותנים לדברים. מהפכות חשובות באמת אף פעם לא נראות כך, ולרוב הן מגיעות לתקשורת שנים רבות אחרי המחקר הראשוני שהצית אותן.
חבר הכנסת רועי פולקמן פרסם ב"הארץ" מאמר בנושא פיקוח על שוק השכירות תחת הכותרת "זו אידיאולוגיה, לא כלכלה", במסגרתו הוא מזכיר את המאמר הקודם שלי בנידון ומפרט מדוע הוא מתעקש להתעלם מהניסיון הנצבר במדינות אחרות ולנסות בכל זאת לחוקק חוק גרוע ומיותר.
חבר הכנסת פולקמן לא מתחיל את מאמרו עם תיאור הצעת החוק שלו או המצב הקיים, אלא עם מתקפה על מדע הכלכלה, שלשיטתו עוסק בתפישות עולם ובעמדות אידיאולוגיות "לא פחות מאשר בעובדות" – כל זאת מבלי להתייחס לשום עובדה שציינתי במאמרי ומבלי להביא ולו כלכלן אחד שיתמוך בעמדתו בסוגיה משיקולים אידיאולוגיים (ולא חסרים כלכלנים בישראל משני צידי המפה האידיאולוגית). מעבר מויכוח על עובדות ונתונים לויכוח אידיאולוגי הוא הכלי המרכזי שבו משתמשים פוליטיקאים כאשר הם מעוניינים להוביל מדיניות הסותרת את המסקנות העולות מהעובדות והנתונים, מכיוון שויכוח אידיאולוגי הוא עניין של טעם: אתה אוהב אידיאולוגיה אחת, אני אוהב אידיאולוגיה אחרת, כל האידיאולוגיות לגיטימיות וכולן שוות, וכל אחד יכול להמציא לו איזו אידיאולוגיה שהוא רוצה, בלי שום מגבלות ושום צורך להביט במתרחש בעולם. גם בסוף מאמרו כותב פולקמן כי הוא "בעד חידוד הפערים האידיאולוגים" מתוך כבוד הדדי, ואני בטוח שהוא היה מאוד רוצה להאמין שקיימים פערים כאלו שניתן לחדדם בשלווה מעל איזו כוס תה, אבל האמת היא שאין פערים אידיאולוגים של ממש ביני לבין פולקמן. אחרי הכל, בבחירות האחרונות הצבעתי למפלגה שלו, והרושם שלי הוא שפולקמן הוא אדם מתון ולא מרקסיסט בתחפושת כמו סתיו שפיר, שלי יחימוביץ' או דב חנין.
לאחר הניסיון הראשון שלו להסיט את הויכוח למחוזות לא רלוונטיים, חבר הכנסת פולקמן ממשיך ומספר לנו כי הצעת החוק שלו איננה מתיימרת לטפל במחירים, מה שכמובן נכון, והופך את ההצעה שלו לחסרת משמעות לחלוטין עבור השוכר הישראלי, אך בכל זאת הרגשתי במאמרי הקודם צורך לדבר על האיוולת של הניסיון לשלוט במחירים מכיוון שחברת הכנסת סתיו שפיר ותומכים אחרים של ההצעה מנסים ליצור בציבור את הרושם המעוות כאילו שיש להם את היכולת להבטיח ניסים ונפלאות גם בגזרת המחיר.
ואז פולקמן מגיע לנושא המרכזי לדעתו: היעדר שוק שכירות ארוך טווח בישראל. בנוגע לכך מציג חבר הכנסת פולקמן נתונים חלקיים, וטוען שמדובר בבעיה. בתחילת מאמרו כותב חבר הכנסת פולקמן שיש לו רקע מסוים בכלכלה, ועל כן אין לי ספק שהוא יודע שנתונים אינם מספיקים על מנת לקבל החלטות מדיניות; נדרשת גם תיאוריה הנתמכת בנתונים ומצביעה על קשרים סיבתיים בין נתון אחד למשנהו, בין הצעת המדיניות לבין התוצאה הרצויה, תיאוריה שיכולה לענות על השאלה האם יש כאן בכלל בעיה או שמא מדובר פשוט בהעדפות של הציבור הישראלי, שביחס לתושבי מדינות אחרות מעדיף לרכוש לעצמו דירה ולא לגור בשכירות במשך זמן רב (ואכן שיעור הבעלות על דירות בישראל הוא אחד הגבוהים בעולם). פולקמן לא מספק שום תיאוריה כזו, אולי מכיוון שבחלק מהמדינות שבהן יש שוק שכירות ארוך טווח אין שום פיקוח מהסוג שחבר הכנסת פולקמן מציע, מה ששומט את הקרקע מתחת לטיעוניו. פולקמן לא טורח להסביר לנו מדוע התופעה שהוא מתאר היא אכן בעיה, מהן מקורותיה של התופעה, וכיצד הצעת החוק שלו מסוגלת להתמודד איתה.
"הבעיה שאיתה אנחנו מנסים להתמודד", הוא כותב מיד לאחר מכן, היא ש"השוכר נמצא בעמדת נחיתות אל מול המשכיר". חשבתי לרגע שהבעיה היא היעדר שוק לשכירות לטווח ארוך, אך מסתבר שטעיתי – מחקו נא את הפסקה הקודמת מזכרונכם. הבעיה עכשיו היא עמדת הנחיתות של השוכרים. אכן, כשל שוק, סוגיה מורכבת מאין כמוה שהתייחסתי אליה גם במאמרי הקודם, וקיימת כמובן בכל מקום בעולם. חבר הכנסת פולקמן כותב כי הוא וחבריו בוחנים סל של פתרונות המקובלים במודלים כלכליים שונים, וכי לכל חלופה ישנם יתרונות וחסרונות. אין ספק, עבודתם של המושלים לעולם איננה קלה כמו עבודתם של המבקרים והמושכים בעט, כמוני, שישמחו לבשר לחבר הכנסת פולקמן שלכל חלופותיו ישנו חיסרון אחד בולט: הם לא יפתרו את הבעיה שאיתה הוא רוצה להתמודד (בין אם מדובר בבעיה הנוכחית, או בזו שהוזכרה בפסקה הקודמת). גם כאן חבר הכנסת פולקמן לא כותב לעניין, לא מסביר כיצד סל הפתרונות המקובלים שלו יעזור במשהו לשוכרים הנמצאים בעמדת נחיתות אל מול המשכיר, ולא מגיב לטענות שכתבתי כשפירטתי מדוע המדיניות הזו לא תעזור. לא חסרות בעיות בעולם, אבל האתגר האמיתי הוא להציע מדיניות שיכולה לשפר את החיים עלי אדמות ולא להצביע על בעיות בלתי ניתנות לפיתרון.
לאחר מכן פוצח פולקמן בניסיון שני להסיט את הוויכוח למחוזות אידיאולוגים לא רלוונטיים, ומדגיש שוב, כמו כל אדם שהעובדות המעצבנות אינן טורחות להתייצב לצידו, שזהו לא וויכוח על עובדות אלא בכלל סוגיה אידיאולוגית. וכאן חבר הכנסת פולקמן עובר שוב למתקפה: הוא לובש את שריונו, חובש את הקסדה, עולה על סוסו, מוריד את מגן הפנים, מנמיך את הרומח, מהדק את המגן, ומסתער בכל כוחו כנגד איזה שהוא איש קש רעוע פרי דמיונו, ספק ליברטריאן ספק אנרכיסט, שטוען שלמדינה אסור להתערב בשום צורה ובשום נושא. לאחר שהצליח חבר הכנסת פולקמן להכניע בטיעוניו המהממים את אותו איש קש דמיוני, לקול הערצת הקהל, וזכה בוודאי לנשיקה מהנסיכה, שולף חבר הכנסת פולקמן תיאוריה.
כך כותב חבר הכנסת פולקמן: "אם מתכנן מרכזי יקבע עקרונות להסדרת השוק […] ייתכן שבטווח הקצר ייצאו כמה דירות מהשוק, אבל בטווח הבינוני והארוך השוק יסתדר בשיווי משקל בריא יותר".
אכן, תיאוריה מרתקת. הטווח הבינוני והארוך, שיווי משקל "בריא"… איך אני לא חשבתי על זה? הכל יסתדר בטווח הבינוני והארוך. הדירות שבהן מעוניינים העניים ביותר – אנשים אשר חייבים לגור בתל אביב בכל מחיר, אנשים אשר יבחרו מרצון דירה עם גג דולף למרות "שאט הנפש" שהדבר מעורר בחבר הכנסת פולקמן – הדירות שהאנשים האלו רוצים יחזרו לשוק איכשהו, במטה קסם, בטווח הבינוני והארוך. או שאולי העניים פתאום יתעשרו להם ויוכלו להרשות לעצמם דירות משופצות?
ישנה סיבה טובה שבגללה כלכלנים כותבים את התיאוריות שלהם בדמות מודלים מתמטיים: המתמטיקה חושפת את ההנחות העומדות בבסיס המודל ומובילות לתוצאותיו, ולא מאפשרת את הלוליינות הלוגית המטעה המאפיינת לעיתים הצגה מילולית של תיאוריות כלכליות. עד שאראה את התיאוריה של פולקמן בתור מודל מתמטי של שיווי משקל מלא, אני מעדיף לחזור ולהתבונן בניסיון שהצטבר במדינות אחרות בעולם.
לסיכום, כותב חבר הכנסת פולקמן כי הכלכלה המודרנית מייצרת כשלי שוק מובנים, וכי לא צריך לפחד מרגולוציה כל עוד היא נעשית בחוכמה ובמידה. לא יכולתי להסכים איתו יותר, ואכן, כמו כל הכלכלנים גם אני בעד רגולציה על שלל תחומים ונושאים. "החוכמה", כותב חבר הכנסת פולקמן, היא "לבחון בלב פתוח ובמוח חוקר את המשמעויות, ולבחור בחלופה העדיפה". האם בחן פולקמן את החלופה הנקראת "לא לעשות כלום"? אני בספק, פוליטיקאים ישראלים מגיעים אליה לעיתים מאוד רחוקות כשמדובר בנושאים כלכליים (אם כי בנושאים מדיניים היא מאוד פופולארית בשנים האחרונות, אני מודה). לבסוף טורח חבר הכנסת פולקמן לציין שהוא בוגר בית הספר לממשל בהארוורד.
ובכן, אני אינני בוגר הארוורד, ואפילו את הדוקטורט שלי באוניברסיטת תל אביב עוד לא סיימתי. אינני חבר כנסת, אין לי עוזרים פרלמנטריים, אינני נדרש לשקול בכובד ראש חלופות מדיניות גרועות בעבור מטרות בלתי ניתנות להשגה ואינני נדרש לדאוג ששמי יופיע בכותרות העיתונים. אך למזלי יש לי מחשב עם חיבור לאינטרנט, ויש לי את אוצר המילים באנגלית המספיק על מנת להקליד מילות חיפוש מתאימות בגוגל ולברר כיצד נראו ניסיונות להתערב בשוק הדירות להשכרה במדינות אחרות, ומה כלכלנים חושבים על הנושא.
ישנם בעולם המון כלכלנים עם המון אידיאולוגיות ודעות, והם חלוקים ביניהם בנושאים רבים, אבל בנוגע להתערבות בשוק הדיור להשכרה נדרש לחפש בפינצטה כדי למצוא תומכים. ראו למשל את שני התרשימים הבאים, המתארים תוצאות סקרים שנערכו בין בכירי הכלכלנים בארצות הברית, הראשון בנוגע לשכר מינימום והשני בנוגע לניסיונות לפקח על שכר הדירה. בנוגע לשכר מינימום הכלכלנים חלוקים ביניהם כמעט באופן שווה מכיוון שהעובדות אינן חד משמעיות, וכך אפשר אולי לטעון שמדובר בויכוח אידיאולוגי. אך בנוגע לפיקוח שכר דירה, לעומת זאת, נראה שישנו קונצנזוס חזק מאוד. שם העובדות הן חד משמעיות.
אם חבר הכנסת פולקמן מעוניין באמת לשכנע את הבלתי-משוכנעים ולא רק לתפוס עוד כותרת או שתיים בעיתונות, אשמח אם יואיל בטובו לתאר בפירוט כיצד המדיניות הספציפית שהוא מציע מסוגלת להתמודד עם הבעיות הספציפיות שהוא ציין מבלי להיקלע לכשלים שהתרחשו בכל מדינה אחרת בעולם שבה פוליטיקאים מסוגו של פולקמן, אולי בוגרי הרווארד בעצמם, ניסו לשחק עם פיקוח על שוק השכירות. הסטת הויכוח למחוזות אידיאולוגים איננה טיעון לוגי תקף אלא בריחה מהתמודדות לא נוחה עם עובדות. אם מי שמגיע למערכת הפוליטית "עושה זאת מתוך כוונה להשפיע על מציאות העתיד", כפי שכותב פולקמן, עליו לדעת את מגבלותיו ולהשתמש בעובדות ובניסיון עבר על מנת להסיק לגבי השפעתו על אותה המציאות. זה כמובן הרבה יותר קשה מלחוקק חוקים גרועים ומיותרים.
השאלה שבכותרת הרשומה איננה חדשה; מקורה עוד במאה ה-19, בכינוי "The dismal science" שטבע תומאס קרלייל ביחס לכלכלה, ורבים התייחסו אליה מאז. אך המחקר הכלכלי כיום איננו דומה למחקר הכלכלי במאה ה-19 או באמצע המאה ה-20, ותשובות שניתנו בעבר לשאלה אינן בהכרח רלוונטיות כיום.
ההגדרה הנפוצה ביותר ל"מדע" עוסקת בעיקרון ההפרכה של קארל פופר: תחום חקירה שבו החוקרים מעלים תיאוריות שניתן להפריך אותן על ידי תצפיות, ומנסים להפריך או לתמוך בהן. לדעתם של רבים הגדרה זו מפרידה בין "מדעי החברה" למיניהם לבין ביולוגיה, כימיה ופיסיקה, היכן שאנשים חכמים לובשים חלוקים לבנים ומריצים ניסויים בעזרת ציוד וחומרים שעולים הרבה מאוד כסף.
דעה זו שגויה. כלכלנים, סוציולוגים ופסיכולוגים מעלים מדי פעם תיאוריות שניתן להפריכן על ידי תצפיות, או מפריכים במחקריהם תיאוריות שהעלו כלכלנים, סוציולוגים ופסיכולוגים אחרים, ובמקביל לכך ביולוגים ופיזיקאים מעלים מעת לעת תיאוריות שקשה מאוד להפריכן על ידי תצפיות, גם אם זה אפשרי באופן תיאורטי. למשל, בספרו The Trouble With Physics מבקר הפיזיקאי לי סמולין את הפיזיקאים העוסקים בתורת המיתרים, מפקפק במידת המדעיות שלה ואפילו משווה אותה לתיאוריית המתכנן האינטליגנטי.
גם הגדרות אחרות למדע לא יצליחו לתפוס הבדל חד. קראו למשל את דבריו של ישעיהו ליבוביץ' בנוגע לפסיכולוגיה. לדעתו של ליבוביץ' פסיכולוגיה איננה מדע מכיוון שהרגשות והכאבים הם "רשות היחיד" ולא שייכים ל"רשות הרבים" של הבחינה, הבדיקה וההכרה (כלומר, הם חוויה סובייקטיבית שלא ניתן למדוד אותה), ומכיוון שלא ניתן לעשות לפסיכולוגיה רדוקציה ליחסים כמותיים. אולי הדבר היה נכון לפני 30 או 40 שנים, אבל כיום עם ההתפתחות של מדעי המוח והניתוחים הסטטיסטיים מסתבר שליבוביץ' פשוט טעה.
כיוון אחר להגדרת "מידת המדעיות" של תחום חקירה מסויים נוגע ליכולת לבצע תחזיות מדויקות, למונח "מדע מדויק". אם נשגר כדור תותח בזווית מסוימת עם מהירות התחלתית מסוימת פיזיקאים יוכלו לחשב את מקום הפגיעה בדיוק גבוה. ככל שההבנה התיאורטית של הפיזיקאים משתפרת, כך מידת הדיוק של תחזיותיהם משתפרת. לעומתם, כלכלנים בקושי מסוגלים לנחש מה יהיה התוצר של המדינה או שיעור האבטלה בעוד חודשיים מהיום, ובכירי החוקרים במדעי המדינה לא חזו את נפילת ברית המועצות חודשים ספורים לפני שזו החלה.
אך לצערנו גם הגדרה זו איננה מאפשרת לבצע הפרדה של ממש בין התחומים המדעיים לתחומים שאינם נחשבים בתור מדעיים. השפעתן של תרופות שונות על גופו של אדם ספציפי, למשל, היא עניין שקשה מאוד לחזות אותו באופן מדויק, ובכל זאת אף אחד לא טוען שהרפואה איננה מדע. גם בנושאים פיזיקאליים ניתן למצוא מערכות מורכבות מספיק (שאינן אקראיות) ובהן קשה לבצע תחזיות, כגון מזג האוויר.
כלכלנים, לעומת זאת, יכולים לעיתים לבצע תחזיות סבירות, אם כי לא מדויקות במיוחד ברמה המספרית. למשל, כאשר שיעורי האינפלציה במדינת ישראל הרקיעו לשחקים בשנת 1985, גיבשו מספר כלכלנים (ביניהם סטנלי פישר) תכנית "טיפול בהלם" שכללה את הפחתת הגרעון התקציבי, והפחתה והקפאה של השכר, המחירים, הסובסידיות, האשראי ושערי החליפין. על סמך תיאוריות כלכליות מקובלות, הכלכלנים חזו שהתכנית תעצור את האינפלציה ותוציא את ישראל מהמשבר הכלכלי, והם צדקו. הם לא חזו את ההשפעות שלה על התוצר ברמה של שמונה ספרות אחרי הנקודה, והם לא חזו את ההשלכות של התכנית שלושים שנים קדימה (למשל, את הישרדותו של חוק ההסדרים עד היום), אבל התפיסה הפופולארית האומרת כי "כלכלנים אינם מסוגלים לחזות כלום" איננה מעוגנת במציאות. בתנאים מסוימים הם מסוגלים לחזות לא רע מה יקרה כתוצאה משינוי חיצוני כלשהו – וזהו הישג אינטלקטואלי מרשים לאור הסיבוכיות של המערכות בהן מטפלים הכלכלנים.
בניגוד לתפיסה המקובלת, כלכלנים בהחלט מסוגלים לחזות משברים כלכליים. הם עשו זאת שוב ושוב במהלך העשורים האחרונים בשלל מדינות בכל רחבי העולם, כאשר הם הוציאו "בשקט" את האוויר מבועות שיכלו להיות מאיימות, עודדו באמצעים שונים כלכלות שעמדו להיכנס למיתון והתכוננו מראש לזעזועים צפויים. איך ייתכן שלא שמעתם על כך? פשוט מאוד, התחזית של הכלכלנים הובילה לצעדי מדיניות שמנעו את המשבר, לא קרה שום דבר ואף אחד לא שם לב. גם כלכלנים נופלים לעיתים בפח הזה של הסתכלות על ההיסטוריה בדיעבד, ולכן הם מעריכים בחסר את יכולת החיזוי של עצמם. כמובן, זה לא אומר שהם תמיד מצליחים בכך.
נסו לדמיין סטטיסטיקות על שוערי כדורגל שכוללות רק את מספר הגולים שהובקעו להם, ללא נתונים אודות מספר הבעיטות הכולל לשער או מספר העצירות; אתם עלולים בטעות לקבל את הרושם שכמה מהשוערים הטובים בעולם הם נוראיים רק משום שיצא להם לשחק יותר משחקים משוערים אחרים ולכן לחטוף יותר גולים. מה שמשנה זה לא מספר הגולים שהם חטפו, אלא השיעור מתוך כלל הבעיטות, או האיכות של הבועטים שהתמודדו מולם. לגבי כלכלנים אין לכם את הנתונים האלו. וכמובן, אין אף אחד אחר שמסוגל לספק תחזיות כלכליות מדויקות יותר מאלו של כלכלנים, למרות שרבים ניסו (ביניהם שלל פיזיקאים ומתמטיקאים).
אז מה ההבדל?
ובכל זאת, לכל מי שהתעמק אי פעם גם בתחום הנחשב מדעי וגם באחד ממדעי החברה ברור שישנם הבדלים משמעותיים בין התחומים. לא במקרה אנשים מגיבים לעיתים לדברים שאני כותב במשפטים שמתחילים ב-"אני אמנם לא כלכלן, אבל אני חושב ש-[הכנס כאן איזו שהיא תיאוריה מופרכת שסותרת את הנתונים]", בעוד שהם לעולם לא יעזו להגיב באותו האופן לרשומה של פיזיקאי העוסקת בתורת הקוואנטים ורובם לא יגיבו כך גם לדבריהם של רופאים.
ראשית כל, ניתן אולי לטעון שבממוצע התחזיות של הכלכלנים או הפסיכולוגים נוטות להיות פחות מדויקות מאלו של הפיזיקאים, ואולי גם מאלו של הביולוגים (אני לא בטוח בנוגע לתחזיות של רופאים או חוקרי אקלים). לא ברור כל כך איך ניתן לכמת ולסכום יחדיו תחזיות משלל תתי-התחומים שבכל אחד מתחומי העל האלו, ונראה לי שההבדל בין פיזיקה וכימיה לבין כל השאר גדול מההבדל הממוצע בין כל הפקולטות למדעי החברה לבין כל הפקולטות למדעים המדויקים, אבל ייתכן שזה נכון באופן כללי. ניתן גם לטעון שבאופן ממוצע התיאוריות של חוקרי מדעי החברה הן יותר קשות להפרכה, אבל צריך לזכור שהטענות לגבי הממוצע מסוות את השונות הקיימת בכל תחום.
הבדל נוסף ומשמעותי יותר לדעתי הוא השתלטותן של "אופנות" על מדעי החברה. על פי ספרו של ג'ון גריבין אודות ההיסטוריה של המדע, מרבית המדענים המפורסמים בהיסטוריה (מלבד ניוטון) היו "ניתנים להחלפה" – אם הם לא היו מגלים את מה שגילו, היו קמים אחרים ומגלים זאת בהפרש של שנים ספורות, ומסלול התפתחותו של התחום כולו לא היה נראה שונה בהרבה. בכלכלה, לעומת זאת, אני מאמין שהתחום היום היה נראה שונה מאוד לולא קיומם של אנשים ספציפיים כגון ג'ון מיינארד קיינס, מילטון פרידמן, אדם סמית' ואחרים. סביר שהחלקים היותר אמפיריים היו נראים דומים, אבל המתודולוגיה ושיטות העבודה יכלו להיות מאוד שונות, וגם אם חלק מהמסקנות שלהן היו דומות סביר שהתיאוריות עצמן היו מנוסחות באופן שונה, והסדר שבו הופיעו התגליות האמפיריות היה שונה. גם בתחומים המדעיים הקשים ישנן אופנות, ולפי הספר שהזכרתי לפני כן ייתכן שתורת המיתרים מהווה דוגמה לאופנה שכזו, אבל יחסית למדעי החברה יותר קל להשתחרר מהן לאור ממצאים מפריכים.
ולבסוף, אי אפשר להתכחש לאבחנה הראשונה המאפיינת כל סטודנט שלומד מדעים מדויקים או הנדסה בתואר הראשון ומגיע לפקולטה למדעי החברה עבור קורס אחד או שניים: בממוצע, היכולות הריאליות של סטודנטים במדעי החברה הן חלשות יותר. רבים מסיקים מהתנסות זו שהחוקרים במדעים המדויקים הם פשוט חכמים יותר, ומסיבה זו הם מצליחים לנפק תיאוריות ותחזיות מרשימות יותר המתאימות יותר ל"אידיאל המדעי". זו שטות, מכיוון שבסופו של דבר מה שחשוב עבור התחום כולו זה לא רמתו של הסטודנט הממוצע בתואר הראשון, גם לא רמתו של הדוקטורנט הממוצע ואפילו לא הרמה של הפרופסור הממוצע. האנשים שדוחפים הלאה את חזית המחקר הם האלפיון העליון של הפרופסורים לכלכלה, סוציולוגיה או פסיכולוגיה בעולם, ושם כבר נמצאים אנשים שיכלו בקלות לסיים דוקטורט בכל תחום שתרצו ובחרו במדעי החברה מתוך עניין טהור.
האם ההבדל טמון בשיטות העבודה של הכלכלנים?
האם מודלים מתמטיים הם מדע?
לא, מודלים מתמטיים הם לוגיקה.
מודל מתמטי בכלכלה הוא הפשטה של המציאות: במקום צרכנים, פירמות וממשלות של ממש יש לנו שורה של משוואות (או מבנה מתמטי בסגנון של תורת המשחקים) המתארים בפשטות מה כל אחד מה"סוכנים" הללו רוצה, אילו אפשרויות עומדות בפניו ואילו הגבלות יש עליו, ואנחנו פותרים את כולן יחדיו על מנת להבין מהי תוצאת החתירה הבו-זמנית של כל הסוכנים יחדיו להשגת רצונותיהם, תחת מגבלות כאלו ואחרות על המשאבים או על המידע העומד לרשותם של הסוכנים ושלל הנחות לגבי הסביבה שבה הם פועלים.
השימוש של כלכלנים במודלים מתמטיים מבלבל הרבה מאוד אנשים משום שהוא שונה מהשימוש במודלים בתחומים אחרים. רבים מבלבלים בטעות בין "מדע" לבין אנשים הרושמים משוואות אלגבריות על לוח, ואחרים חושבים שכלכלנים החליטו יום אחד לרשום משוואות אלגבריות על הלוח בתור ניסיון להתחפש למדענים.
מכיוון שבתחומים אחרים (כגון חיזוי מזג אוויר) מטרתם של מודלים מתמטיים היא לרוב חיזוי מדוייק של העתיד, רבים (ובראשם נאסים טאלב) מניחים שזוהי גם מטרתם של מודלים כלכליים. ישנם מודלים כאלו גם בכלכלה, ולפעמים נכנסים אל התחום הזה חוקרים מתחומים אחרים כגון פיזיקה ומדעי המחשב, עם סימולציות ממוחשבות כבדות. ככל הידוע לי הגישה הזו לא קצרה בינתיים הצלחות משמעותיות, ובסך הכל זה חלק קטן וזניח למדי מהמחקר הכלכלי. בנק ישראל, למשל, משתמש במודל DSGE של כלכלת ישראל (שעליו אתם יכולים לקרוא כאן) לצורך תמיכה בהחלטות מדיניות, אך בנקאים מרכזיים אינם עוקבים אחרי המודלים האלו בעיניים עצומות, הם מודעים למגבלותיהם הרבות ולא חוששים לקבל החלטות על סמך אינטואיציה הסותרת את המודל, למשל במצבים שבהם ידוע שהנחות הבסיס של המודל אינן מתקיימות.
בדרך כלל השימוש של כלכלנים במודלים לשם חיזוי לא נועד לחזות את שיעור האבטלה בעוד שנה מהיום בדיוק של שבע ספרות אחרי הנקודה, אלא באופן גס הרבה יותר, למענה על שאלות פשוטות כגון "אם נעלה את שכר המינימום, כיצד ישתנה שיעור האבטלה?", או "באילו תנאים גידול בשכר המורים יעלה את ציוניהם של תלמידים?". על מנת לענות על שאלות אלו לא נדרש לבנות מודל הדומה עד כמה שיותר למציאות, מספיק מודל שמחקה באופן סביר את אותם חלקים של המציאות שרלוונטים לשאלה ולא מניח משהו תלוש לחלוטין לגבי כל השאר. ברגע שאין לך יכולת חיזוי מושלמת אתה לא רוצה רק לראות את התוצאה הסופית של המודל אלא גם להבין כיצד הנחות המודל הובילו אליה, ולשם כך מודל פשוט עדיף על מודל מורכב. כמה מהמודלים הטובים ביותר הם פשוטים למדי, לעיתים ברמה מתמטית של בית ספר יסודי.
כלכלנים רבים בונים מודלים בעיקר על מנת להדגים נקודה מסויימת – למשל, מדוע אי-סימטריה במידע יכולה ליצור שיווי משקל רע גם למוכר ולגם לקונה, מדוע סחר בין לאומי יכול להועיל גם למדינה נחותה מבחינת יכולות הייצור שלה, כיצד נראית צמיחה כלכלית המבוססת על צבירת הון, כיצד היצע הכסף קשור למחירים ולתוצר, ועוד. מודלים כאלו מהווים למעשה את "המשכה של הלוגיקה באמצעים אחרים" אם נשאל את המשפט המפורסם של קלאוזביץ' בנוגע למלחמות ומדיניות. המשמעות שלהם פשוטה: אם נניח X נקבל Y. האם הטענה "אם נניח X נקבל Y" היא טענה מדעית? לא. זו טענה לוגית, שניתנת להפרכה על ידי הצגה של מצב שבו אנו מניחים את X ולא מקבלים את Y. עיקר הדיון סביב מודלים כלכליים הוא סביב ההנחות שהובילו לתוצאה – עד כמה הן מציאותיות, ועד כמה שינוי קל של ההנחות יוביל לתוצאה שונה. יש תחומים שבהם מודלים מעט שונים מובילים לתוצאות מאוד שונות, ויש תחומים שבהם תצטרכו להניח הנחות לא סבירות כדי לקבל תוצאות החורגות מהסטנדרט. בכל אופן, אני לא רואה איך אפשר לקרוא לדיון על הנחות ורובאסטיות של תוצאות "מדע".
מודל מתמטי טוב הוא מודל שבו הנחות סבירות מובילות לתוצאה מעניינת, מפתיעה ולא טריוויאלית, שאיננה מתהפכת ברגע שנשנה קצת את ההנחות, ואם היא נתמכת על ידי נתונים אמפיריים מהמציאות אז זה בכלל מצויין ומתחיל להתקרב יותר לאידיאל המדעי. בניגוד לחוקרים מתחומים אחרים כלכלנים מעולם לא פיתחו "מודל של אדם" או "מודל של מדינה" שהוא מוסכם וברור וניתן להשתמש בו לכל מטרה, ובניגוד למה שנטען לעיתים יש כיום המון מודלים שאינם מסתמכים על המסגרת הניאו-קלאסית, על רציונאליות או על תחרות משוכללת. גם כאשר כן מסתמכים על ההנחות האלו הן במקרים רבים לא הכרחיות וניתן להוכיח זאת, ומשתמשים בהן רק לשם נוחות מתמטית. יש הרבה מאוד מודלים, כל אחד משמש לצרכים אחרים, וכמעט כל מאמר כולל מודל חדש. אין שום התכנסות בכיוונו של מודל יחיד ואין סיבה שתהיה כזו התכנסות, כי המטרה היא לא לחזות כיצד אנשים מתנהגים בכל מצב אפשרי.
מדוע כלכלנים בונים מודלים מתמטיים כאלו ולא פשוט מציגים את הטענות הלוגיות שלהם במילים ברורות?
הסיבה לכך היא הסיבוכיות של המערכת הכלכלית. במערכות פשוטות ניתן לנהל דיון לוגי באופן מילולי, אך במערכות מסובכות קל מאוד "לקשקש באוויר" ולהוכיח דברים "בנפנוף ידיים" כאשר מה שאתה אומר הוא בעצם שגוי מבחינה לוגית או דורש הנחות יסוד מאוד מוזרות לגבי האופן שבו בנויה המערכת. השפה המתמטית היא רק כלי, היא מאפשרת למוח האנושי (של בני אדם שמאומנים בשימוש בשפה הזו) לעקוב אחרי הלוגיקה ואחרי הנחות הבסיס באופן שדיבור בשפה חופשית לא מסוגל לעשות.
האם זה אומר שלמודלים אין שום ערך?
כמובן שלא. בהמשך נתייחס למחקרים אמפיריים העוסקים בנתונים, אבל הנתונים הם מוגבלים מעצם טבעם וישנן שאלות רבות שלא ניתן לענות עליהן בעזרתם. אתם יכולים לומר שהשאלות האלו הן "לא מדעיות" ואין בכלל סיבה להתייחס אליהן, אבל זו שטות – שרי אוצר ונגידי בנקים מרכזיים צריכים לקבל החלטות, אין להם את אפשרות הבחירה שלא להתייחס אל השאלות האלו. עדיף בהרבה שההחלטה תתקבל לפי דיון לוגי המעוגן במודלים מתמטיים מאשר לפי דיון לוגי המעוגן בחשיבה מהבטן.
וזה דבר שחשוב להבין: גם לא-כלכלנים שמדברים על כלכלה בונים מודלים.
הם פשוט לא קוראים להם "מודלים". למשל, בספר שכתבה שלי יחימוביץ' (שכתבתי ביקורת עליו כאן), בפרק העוסק בהיותה של כלכלה אידיאולוגיה ולא מדע, כותבת יחימוביץ' כי "מיהו זה שקבע שיחס חוב תוצר מסוים הוא היחס הנכון ואין בלתו? הריר ברור כשמש שמדיניות מרחיבה יותר תייצר חינוך מעולה, תעשייה משגשגת, תעסוקה, צמיחה והכנסות ממסים".
לשלי יחימוביץ' יש מודל לוגי בראש, לפיו מדיניות מרחיבה תייצר את כל הדברים האלו. בניגוד לכלכלנים היא לא בנתה מודל מתמטי המאפשר לראות באופן ברור וחד את הנחות הבסיס המובילות לתוצאה הזו, לדון בנוגע לסבירות הנחות הבסיס, לנסות לשנות אותן מעט ולראות אם התוצאה משתנה וכו'. היא פשוט שלפה איזו שהיא לוגיקה מהבטן. כנ"ל גם ליאיר לפיד בנוגע להשפעת תכנית "מע"מ אפס" על מעמד הביניים, כנ"ל לגבי כל מני "כלכלנים אוסטריים" המתנגדים למודלים מתמטיים מסיבות עקרוניות, כנ"ל לגבי אלי ציפורי שקורא לנו לא להאמין לכלכלנים (ומצטט כלכלנים בתור רפרנס), כנ"ל לגבי כל אחד אחר המדבר על כלכלה. כולם בונים מודלים כלכליים בראשם – ההבדל היחיד הוא שכלכלנים רושמים אותם במשוואות מדויקות ואחרים לא.
לכלכלנים המעוניינים לפרסם מאמרים במגזינים מובילים אין את הפריבילגיה של "לשלוף לוגיקות מהבטן" ואז "להוכיח אותן" בנפנופי ידיים ונאומים כריזמטיים, הם צריכים לעמוד בכנסים ולהתווכח עם כלכלנים אחרים על הנחות הבסיס שלהם, שחייבות להיות מוגדרות באופן מדויק במסגרת המודל המתמטי, לשכנע את הקהל שהם צודקים ושנתונים סותרים אינם מספיקים על מנת להפוך את המודל שלהם לשגוי. אז מה אם זה לא מדע? האם זה חסר ערך? בידי מי הייתם נותנים את המפתחות למדיניות הכלכלית של המדינה שלכם, בידי הלוגיקנים הטרחנים עם המשוואות שכל טענה וכל הנחת יסוד שלהם עומדת למבחן מדוקדק של פרופסורים שהיו נורא רוצים להוכיח שעמיתיהם טועים, או בידי השולפים הכריזמטים מהבטן ושלל המתנגדים האופנתיים למשוואות שמעולם לא ראו מודל ברמה של מעבר לתואר ראשון בכלכלה?
כמובן, כלכלנים אינם סתם לוגיקנים טרחנים עם משוואות. הם עושים משהו נוסף שאחרים נמנעים ממנו: הם מסתכלים על נתונים. וככל שחולף הזמן כך המגמה במחקר הכלכלי (כמו גם בשאר מדעי החברה) נוטה לכיוון הסטטיסטי, עד לרמה שבתחומים מסוימים בכלכלה כיום כבר קשה מאוד לפרסם מאמרים שהם לחלוטין תיאורטיים ואינם כוללים שום ניתוח של נתונים.
אז בואו נדבר קצת על סטטיסטיקה.
האם מחקרים אמפיריים הם מדע?
טענה נפוצה גורסת כי "אפשר להוכיח כל דבר עם סטטיסטיקה". הלוואי שהיא הייתה נכונה.
כשהתחלתי את מסלול הדוקטורט חשבתי לנסות למדוד את השפעתן של המכללות שצצו בישראל והרחיבו את מעגל ההשכלה על מדדים שונים של התפתחות הפריפרייה. כמו במקרים רבים במדעי החברה ישנה בעיה להסיק על קשרים סיבתיים בניתוח כזה (תסלחו לי על כך שאינני נכנס לפרטים, הם אינם עקרוניים כאן) ולכן החלטתי להשתמש בשיטת משתני העזר, כאשר המרחק הממוצע של היישוב ממוסד לימודים הוא משתנה העזר. אך מדינת ישראל היא קטנה, וההשפעה של המרחקים על הנטייה ללמוד פשוט לא הייתה מספיק חזקה על מנת שהאסטרטגיה שלי תעבוד. אחרי עבודה של שנה נאלצתי לזרוק את הכל לפח ולחפש נושא חדש.
אני לא הכלכלן היחיד שעבר חוויה כזו. על מנת לפרסם במגזינים מובילים כלכלנים חייבים לעמוד בסטנדרטים גבוהים מאוד, הם ממש לא יכולים "להוכיח כל דבר שהם רוצים" על ידי מניפולציות על הנתונים, ולא פעם הם נכשלים. עשרות שנים עברו מאז שרגרסיות ליניאריות מרובות משתנים ייצגו את שיא הקידמה במחקר האמפירי; מהפכת המחשוב אפשרה לכלכלנים להשתמש בשלל כלים מתוחכמים יותר על מנת לעבד נתונים במהירות ולנסות להפיק מהם קשרים סיבתיים, והציפיות מהחוקרים הן בהתאם. לא מעט רעיונות נכשלים בדרך למאמר הסופי, ובדרך כלל יש הבדל משמעותי ב"רמת המדעיות" בין מאמר אמפירי שמתפרסם במגזין מוביל לבין מאמר שמתפרסם באכסניה מעט פחות רצינית.
כתבתי בעבר בהרחבה על החיפוש של כלכלנים אחרי סיבתיות, ועל היעדרם של ניסויים מעבדה במדעי החברה. על מנת להסיק על קשר סיבתי בין שני משתנים נדרש להחזיק את המערכת כולה בתוך מעבדה, לבודד שינויים שקורים במקביל במשתנים אחרים, וכך למדוד רק את ההשפעה של משתנה יחיד. במדעי החברה לרוב בלתי אפשרי לעשות זאת – לצערנו אין לנו את היכולת להפריד תאומים זהים בלידתם ולשלוח אותם למשפחות במעמד סוציו-אקונומי שונה על מנת לנסות ולהכריע את שאלת הסביבה-תורשה, אין לנו את היכולת לבצע ניסויים על בני אדם כפי שמבצעים הביולוגים על חולדות, ובדרך כלל לא מרשים לנו להשתלט על מדינות שלמות ולערוך בהן ניסויים מאקרו-כלכליים כאהבת נפשנו. אך בעיות כאלו ואחרות אינן אומרות שהמחקר הוא חסר ערך. רגרסיה מרובת משתנים בשילוב עם משתני עזר, ניסויים טבעיים, ניסויי שדה, ניתוחי diff-in-diff, הוספת fixed effects, שיטות המבוססות על מטצ'ינג, Quantile regression ועוד שלל כלים שנפוצים במחקר האמפירי בכלכלה מאפשרים לנו לסחוט הרבה מאוד מידע מנתונים גם ללא ניסויי מעבדה מושלמים (הרבה יותר ממה שאני חשבתי שאפשרי לפני שלמדתי להכיר את הכלים האלו), והקישורים הקודמים כוללים לא מעט דוגמאות למחקרים עבור מי שמתעניין. מלבד אלו, גם השימוש בניסויי מעבדה דומים לאלו שעושים פסיכולוגים הולך ומתרחב, בייחוד בתחומים של כלכלה התנהגותית. ורצוי להזכיר שגם במדעים המדוייקים לכאורה לא תמיד ניתן לערוך ניסויי מעבדה, בתחומים כגון אסטרופיזיקה או גיאולוגיה.
גם כאשר כלכלנים לא מצליחים להסיק על סיבתיות באופן מושלם וגם כאשר ישנה בעיה של הכללת תוצאות מחקר ספציפי למדינות אחרות ולתקופות אחרות, למחקריהם עדיין יש ערך נסיבתי כלשהו. למאמר אמפירי יחיד לרוב אין ערך רב, אך לספרות שלמה של מאות מאמרים בנושא ספציפי, המשתמשים בבסיסי נתונים שונים ובשיטות סטטיסטיות שונות ועוסקים במדינות ותקופות שונות, יש ערך. לעיתים המאמרים האלו אינם מגלים חוקיות ברורה וחד משמעית (למשל – השפעת שכר המינימום על האבטלה) ולעיתים הם כן מגלים חוקיות ברורה וקיים קונצנזוס בין מאמרים רבים (למשל – היעדר ההשפעה של פתיחת המשק ליבוא על האבטלה), ובשני המקרים הם חשובים.
המחקר האמפירי בכלכלה שונה מהמחקר התיאורטי במספר מאפיינים הנוגעים ל"רמת מדעיות". מכיוון שהוא עוסק בנתונים יש בו פחות מקום לאופנות, לאידיאולוגיות ולרעיונות גדולים כגון סוציאליזם, קפיטליזם, קיינסיאניזם וכו'. מטרות המחקרים הן צנועות יותר, בד"כ יש חשיבות מעטה יחסית למאמר יחיד וחשיבות רבה יותר לספרות שלמה. מכיוון שהנתונים הולכים ומתרבים נראה שיש עוד הרבה לאן להתקדם כאן, בניגוד למחקר התיאורטי שלדעתם של רבים כבר מיצינו אותו במידה רבה וגילינו את מרבית הדברים החשובים שהיה ניתן לגלות.
נושא שלא התייחסתי אליו כאן הוא מחקרים כלכליים המשלבים נתונים ומודל מתמטי מורכב, כופים את הנתונים על המודל המתמטי על מנת לקבל תוצאות מספריות עבור הפרמטרים שלו ואז משתמשים במודל ובפרמטרים על מנת לבצע תחזיות, אקסטרפולציה של הנתונים. אישית אני פחות מחבב מחקרים מהסוג הזה, אבל אני לא מכיר אותם טוב מספיק על מנת לחוות דעה על מידת המדעיות שלהם. אני מניח שבדומה למודלים הפשוטים ולמחקרים האמפיריים, גם שם יש שונות משמעותית במידת המדעיות של מחקרים שונים.
האם כלכלה היא אידיאולוגיה?
לא.
לפי ויקיפדיה " אידיאולוגיה היא אסופה של רעיונות ותפיסות עולם ערכיות, המהווים יחדיו משנה רעיונית בתחום מסוים." אני מעדיף להגדיר אידיאולוגיה בתור רעיונות הממלאים את החלל באותם אזורים שלא ניתנים להוכחה וודאית על ידי עובדות ונתונים, מכיוון שהגדרה זו נראית לי יותר רלוונטית לנושאים כלכליים. למשל, יכולה להיות לאדם מסוים אידיאולוגיה בנוגע לכוונותיהם העתידיות של הפלסטינים, מכיוון שלא ניתן להוכיח בוודאות שהפלסטינים מעוניינים בשלום או במלחמה עד כיבושה המוחלט של ארץ ישראל. לעומת זאת, פחות הגיוני לפתח אידיאולוגיה בנוגע לעוצמה המדויקת של כוח הכבידה של כדור הארץ, מכיוון שניתן לחשב אותה.
לאנשים רבים יש הנחות בסיס או "אידיאולוגיות" לגבי התחומים שמעניינים אותם, וכך גם לכלכלנים. גם בפיזיקה ובביולוגיה תמצאו מחנות של מדענים שאינם מסכימים אחד עם השני בנושא מסוים שלא ניתן עדיין להכריע לגביו באופן חד משמעי, והמחנות האלו הם אידיאולוגיים בדיוק כמו המחנות האידיאולוגיים בתחום הכלכלי. למשל, אלברט איינשטיין סלד מתורת הקוואנטים, ניסה לבצע מחקרים שיוכיחו שהיא שגויה ונכשל בכך; האם הדבר שונה מכלכלנים שמנסים להוכיח שהשוק החופשי הוא מוצלח או כושל? בכל אופן, מכיוון שבכלכלה יש פחות דברים שניתן להוכיח בוודאות לאידיאולוגיות תמיד יהיה תפקיד גדול יותר בכלכלה מאשר במדעים המדויקים, כפי שכתב ג'וזף שומפטר כבר לפני למעלה מחצי מאה.
אך זה שאנשים מחזיקים באידיאולוגיות זה לא אומר שהתחום כולו הוא "אידיאולוגיה". זה פשוט אומר שהם בני אדם. על מנת שהתחום כולו יחשב בתור אידיאולוגיה מרבית החוקרים בו צריכים לאחוז באותה אידיאולוגיה. ייתכן שבעבר היה זה המצב בקרב כלכלנים, אבל כיום זה פשוט לא נכון. על הכלכלנים המפורסמים בעולם בעשורים האחרונים נמנים אישים כגון פול קרוגמן, ג'וזף שטיגליץ, תומס פיקטי, סטנלי פישר, גארי בקר, ג'ון קוקרן, יוג'ין פאמה, תומאס סרג'נט, ג'ורג' אקרלוף, מייקל ספנס, אמרטיה סן, רוברט לוקאס, טיילור קוואן, לארי סאמרס ועוד רבים אחרים, שכל ניסיון לטעון שיש להם אידיאולוגיה משותפת כלשהי הוא פשוט מגוחך לחלוטין. איך ניתן לטעון ש"קונצנזוס וושינגטון" הניאו-ליבראלי (תפיסה נפוצה בכלכלה לגבי "המרשם להצלחה" עבור מדינות עולם שלישי) מהווה דוגמה לכך שכלכלה היא אידיאולוגיה, כאשר כלכלנים שכתבו ספרים נגדו זכו בפרסי נובל ונטועים עמוק מאוד בתוך המיינסטרים?
אפילו במדינה קטנה כמו ישראל יש לנו מצד אחד אנשים שנוטים לצד הקפיטליסטי כגון פרופ' עומר מואב, ומצד שני את פרופ' יוסף זעירא והכלכלנים שייעצו למובילי המחאה החברתית. השוו זאת למשל לחוקרי מגדר, לדעותיהם של סוציולוגים (ישראלים לפחות) בנוגע לכלכלה, או לכתבות על תכניות צנע אירופאית בעיתון כלכליסט. מי כאן לוקה בהטיה אידיאולוגית?
כלכלנים עשויים להסכים על נושאים שלגביהם הספרות המחקרית מספקת תמיכה חד משמעית בטענה כזו או אחרת (סביר שרוב הכלכלנים שהזכרתי יתמכו בסחר חופשי ויתנגדו לתכנית בסגנון של מע"מ אפס, למשל), והם מדברים בשפה משותפת מבחינת מתודולוגיות המחקר, אבל אין להם את אותה האידיאולוגיה. הם פשוט מכירים את הספרות, ואנשים הטוענים שהכלכלנים מסתמכים על אידיאולוגיה לא מכירים אותה.
האם האידיאולוגיה הפרטית של אנשים משפיעה על בחירת המחקרים שלהם? כן, ולא. בתור דוקטורנט הקריירה העתידית שלי תלויה ביכולתי לפרסם מאמרים; הייתי מעדיף לפרסם מאמרים שיתמכו באידיאולוגיה שלי כי זה יותר מעניין, אבל אם אתקל באיזה שהוא רעיון או בסיס נתונים שמאפשר לי להוכיח, למשל, שההשקעה של ממשלת ישראל במחקר ופיתוח הובילה להצלחת תעשיית ההיי-טק המקומית שלנו, אני אנסה לפרסם את זה כמאמר מבלי לחשוב פעמיים – למרות שהאידיאולוגיה האישית שלי היא שבדרך כלל ממשלות לא מסוגלות לתרום במודע לצמיחה של הטווח הארוך. הרבה יותר חשוב לי לקדם את הקריירה האקדמית שלי מאשר לוותר על מחקר שעשוי לתרום תמיכה מסויימת לאידיאולוגיה הנגדית, מכיוון שאני יודע שהמציאות ממילא מסובכת מדי בשביל שאידיאולוגיה מסוימת תהיה נכונה תמיד.
חשוב להבין שזהו התמריץ העיקרי שעומד גם בפני פרופסורים. כלכלנים רוצים קודם כל לפרסם מאמרים במגזינים הנחשבים ביותר ולזכות למספר רב של ציטוטים, ואת זה משיגים על ידי מחקרים שמגלים משהו אמיתי וחדש על המציאות ולא על ידי מחקרים שנועדו לתמוך באידיאולוגיה תוך כדי עיגול פינות. על מנת לפרסם את המאמרים האלו כלכלנים חייבים "לחשוב מחוץ לקופסה", למצוא משהו חדש שאחרים לא חשבו עליו ולהצליח להוכיח שהוא נכון בכלים תיאורטיים או אמפיריים. הכלכלנים שמגיעים לפסגה הם אלו שהצליחו להעלות מספר רב של רעיונות חדשים כאלו, ולא אלו שהצליחו להביע תמיכה באידיאולוגיות מיושנות. ברגע שהתחום מגוון מספיק מבחינת קשת הדעות שנשמעות בו ומעוגן מספיק מבחינת התייחסות לנתונים ולספרות קיימת, הוא לא יהיה אידיאולוגיה. כפי שכתבתי, ייתכן שהתנאים האלו לא בהכרח מתקיימים לגבי תחומים אחרים במדעי החברה.
מדוע נראה לכאורה שהמדעים "המדויקים" התקדמו מהר יותר?
בני אדם תמיד התעניינו גם בבעיות פיזיקאליות וגם בבעיות כלכליות וחברתיות. הסיבה לכך שנראה כאילו הבעיות הפיזיקאליות נפתרו מוקדם יותר, כאילו "מדע הכלכלה" נמצא כיום במקום שבו הפיזיקה הייתה נמצאת לפני חמש מאות שנים, היא שהבעיות הפיזיקאליות הן, עם כל הכבוד, קלות יותר. המערכת המורכבת שאותה פענח אייזיק ניוטון במאה ה-17 הייתה פשוטה יותר מהמערכת שאיתה התמודד אדם סמית' במאה ה-18, ועל כן האנושות הגיעה להישגים מרשימים יותר בהתמודדות עם השאלות ששאלו ניוטון וחבריו.
אני לא אומר שהפיזיקאים לא עבדו ועובדים קשה או שההישגים של ניוטון הם לא מרשימים. ההפך, אלו הישגים מרשימים מאוד. אני רק אומר שאדם בעל רמת אינטליגנציה נתונה יוכל להגיע רחוק יותר בעבודה שמטרתה להבין כיצד פועלים מגנטים מאשר בעבודה שמטרתה להבין כיצד נקבע התוצר לנפש במדינה בטווח הארוך. האנושות מפצחת בעיות מהקל אל הקשה. הפיזיקה התקדמה במהירות, עד שנתקעה במחסומים שונים ומשונים שהעמידו אתגרים לא פשוטים בפני המוח האנושי. כך גם הכימיה, הביולוגיה ותחומים אחרים, וכך גם מדעי החברה. אבל מכיוון שמדעי החברה מלכתחילה נתקלו בבעיות קשות מאוד, נראה לנו שהם גם התקדמו הרבה יותר לאט.
מדע הכלכלה הוא לא "צעיר יותר" מפיזיקה. הוא באותו הגיל. אנשים התעניינו בבעיות כלכליות במשך אותו הזמן שבו הם התעניינו בבעיות פיזיקאליות. לא חסרים לכלכלה מתודולוגיות שיש רק לפיזיקאים, וכפי שכתבתי לפני כן לא חסרים גם אנשים חכמים. במהלך מאה השנים האחרונות היו חילופים תכופים של ידע ובני אדם בין המדעים המדוייקים ומתמטיקה לבין מדעי החברה, ובנוגע למתודולוגיות חזית המחקר מתקדמת פחות או יותר ביחד בכל התחומים. אלו פשוט בעיות אחרות, קשות יותר. בני אדם הם לא אטומים. מי שחושב אחרת מוזמן לנסות לעשות דוקטורט בכלכלה ולפרסם מאמר במגזין נחשב, אני בטוח שזו תהיה חוויה פוקחת עיניים עבורו.
סיכום
השאלה החשובה היא זו: כאשר אתם שומעים כלכלן נותן עצת מדיניות למדינה ספציפית, איזו מידה של אמינות אתם צריכים להצמיד לדבריו?
בגדול, התשובה שלי היא: "את אותה מידת האמינות שהייתם מייחסים לרופא הנותן עצה רפואית לגבי אדם ספציפי". ברפואה אמנם קל יותר לעשות ניסויי מעבדה מאשר בכלכלה (אם כי לא קל כמו בפיזיקה או זואולוגיה), אבל גם ברפואה וגם בכלכלה יש "אסכולות", יש תחומים שבנוגע אליהם הקונצנזוס גדול יותר או פחות, יש בעיות שקשה לזהות ולפתור, יש לא מעט שרלטנים, וחולים שונים (מדינות שונות) מגיבים באופן שונה לתרופות זהות (לצעדי מדיניות דומים) כתלות בשלל משתנים אחרים כך שהחיזוי רחוק מלהיות מדויק. כמובן, צריך גם לוודא שאותו הכלכלן (או הרופא) מתייחס בדבריו לחזית המחקר הקיימת בתחום. כפי שישנם רופאים טובים יותר ופחות מבחינת יכולת זיהוי נכונה של בעיות והיכרות עם הספרות המחקרית כך ישנם גם כלכלנים טובים יותר ופחות, ותמיד רצוי לחפש חוות דעת נוספת.
על כן, את השאלה "האם כלכלה היא מדע?" נדרש להחליף בשאלה "האם בנושא הספציפי שעליו הכלכלן הזה מדבר קיים קונצנזוס רחב ומספר רב מספיק של מחקרים אמפיריים או תיאורטיים התומכים בדעותיו?".
הטיעון שלפיו "כלכלה היא לא מדע" נועד בראש ובראשונה להצדיק את בורותם של הטוענים, לפסול מראש את השאלה הנ"ל וכך להעלות טענות התומכות באידיאולוגיה של הדובר מבלי צורך להתמודד עם דעותיהם של כלכלנים בסוגיה. זה פשוט קל יותר מאשר להשקיע ולהתייחס ברצינות. קל יותר לשלוף מהבטן לוגיקות כלכליות מבלי צורך להגן עליהן או לבדוק את הנחות היסוד, קל לקחת את הוויכוח למקומות אידיאולוגיים, היכן שכל אחד יכול לזרוק לאוויר איזו דעה שהוא רוצה, הכל לגיטימי והמנצח בוויכוח הוא האדם הכריזמטי והשנון ביותר שהצליח לפנות לרגשותיהם של המאזינים ולתמרן אותם בהתאם למטרותיו.
אך בניגוד לתחומים "מדעיים יותר", כאשר אנו עוסקים בסוגיות כלכליות זה גם לא כל כך קשה לעשות את המאמץ הנוסף, להתעמק בספרות ולענות על השאלה שהעליתי לגבי מידת הקונצנזוס בנושא ספציפי. אנשים שיודעים אנגלית ברמה סבירה יצליחו להבין רוב מכריע מבין המאמרים הכלכליים, מבחינת מטרות המחקר והמסקנות העיקריות, גם אם הם לא יבינו כל ניתוח סטטיסטי או לא יצליחו לעקוב אחרי המודלים. אם ברצונכם לדעת למשל עד כמה התמיכה של כלכלנים מסויימים במדיניות צנע היא אובייקטיבית ו"מדעית" כל מה שאתם צריכים לעשות זה להפסיק לקרוא מאמרים בכלכליסט או בגלובס, לכתוב בגוגל את מילות החיפוש המתאימות באנגלית ולהתחיל לקרוא (תוך מתן משקל גבוה יותר למקורות "מכובדים" יותר). לא צריך אפילו תואר ראשון בכלכלה. זה קצת יותר קשה מאשר פשוט להגיד "כלכלנים לא יודעים כלום" ואז לשלוף לוגיקה כלשהי מהבטן, אבל זה הרבה יותר קל מלנסות להבין מאמרים בפיזיקה או ביולוגיה.
ככל שחולף הזמן, כך הולכים מדעי החברה ומתקרבים לאידיאל המדעי. מגמה זו נובעת מהגידול במספר החוקרים ובפיזור הגיאוגרפי שלהם המיתרגמים לשונות גבוהה יותר בעמדות האידיאולוגיות, ובעיקר מהגידול העצום בהיקף הנתונים העומדים לרשותם של חוקרים מודרניים, שיש להם כיום מחשבים ותוכנות המסוגלים לעבד את הנתונים האלו באופן שלפני שלושים שנה היה ניתן רק לחלום עליו. ההבנה בנוגע לצורך בניסויי-שטח מתוכננים על מנת לזהות סיבתיות הולכת וחודרת גם לתוך הבירוקרטיה הממשלתית, ועל כן ישנה מגמה של יישום צעדי מדיניות חדשים באופן אקראי המדמה ניסוי מעבדה על מנת שחוקרים יוכלו לבדוק את התוצאות.
אני מאמין שבמאה השנים הקרובות נתונים וניסויי שדה כאלו יוכלו להכריע באופן יחסית מדעי הרבה מחלוקות אידיאולוגיות עתיקות בכלכלה, חינוך, מדעי המדינה, סוציולוגיה, קרימינולוגיה ומגדר. ייתכן שרבים לא יאהבו את התוצאות שיעלו מהניתוח הכמותני, ינסו לפקפק במידת המדעיות שלהן ולהמשיך לתמוך בהשקפת עולם מטושטשת פוסט-מודרניסטית שלפיה "אין ידע אובייקטיבי" ולא ניתן לדעת שום דבר בוודאות. למזלנו, כוחם היחסי של האנשים האלו במדעי החברה הולך ופוחת והאנושות בינתיים ממשיכה לקדם את חזית הידע הלאה, לאט לאט, לעבר הבנה מדעית טובה יותר של התחומים שאינם נחשבים בתור מדע מדויק.
בשבועיים האחרונים העיתונים הכלכליים בישראל מלאים בעצות. ישנם סימני האטה מדאיגים במשק הישראלי, וחלק מהנתונים הם עוד מלפני מבצע "צוק איתן" כך שרבים מאמינים שכרגע אנחנו כבר נמצאים בשלבים חמורים יותר של גלישה למיתון. בנקים מרכזיים בדרך כלל מתמודדים עם מצבים כאלו על ידי הפחתת הריבית, תחת ההנחה שריבית נמוכה יותר תעודד את הפרטים במשק לצרוך, תעודד את הפירמות להשקיע ותעודד את הייצוא, ואכן המועצה המוניטארית של בנק ישראל בחרה להוריד את הריבית לאחרונה, אבל הריבית מלכתחילה הייתה די נמוכה ולא ברור עד כמה זה יעזור. במקביל לכך מתחיל להתחמם הקרב על חלוקת התקציב הבא, ועולה השאלה האם ניתן לחלק אותו באופן שיוכל להתמודד עם סימני ההאטה.
אם נסכם את עצותיהם של כלכלנים שונים כפי שהופיעו בכלי התקשורת, נראה כי כולם מסכימים שיש לצמצם פטורים ממיסים (ובעיקר את תכנית מע"מ אפס של לפיד), לנסות לרסן את תוספות התקציב הנדרשות על ידי מערכת הביטחון ולהגמיש מעט את הכללים הפיסקאליים המגבילים את המידה שבה הממשלה יכולה להגדיל את הוצאותיה, כך שהממשלה תוכל להגדיל את הגירעון מעט יותר מהמתוכנן. מרבית הכלכלנים מדברים על הגדלת הגירעון מתוך מטרה להתמודד עם הוצאות הביטחון בעקבות המבצע מבלי לקצץ במקומות אחרים, אך ישנם גם כלכלנים הטוענים שההוצאה הממשלתית יכולה להוות מנוע צמיחה למשק.
המקור המרכזי לתפיסה שלפיה הגדלת הוצאות הממשלה מסוגלת לעודד צמיחה היא תורתו של ג'ון מיינארד קיינס משנות השלושים של המאה הקודמת. לפי קיינס משק יכול להיקלע בעקבות משבר כלכלי למצב שבו הוא לא ממצה את מלוא הפוטנציאל שלו, כאשר פירמות וצרכנים חוששים להוציא את כספם, להשקיע ולצרוך, והאבטלה נשארת גבוהה. במצב זה רכישת שירותים ומוצרים על ידי הממשלה באופן זמני יכולה להפחית את האבטלה ולהוציא את המשק מהמשבר. ישנם גם עיתונאים הנוטים לכיוון ה"קיינסיאני" של הגדלת הוצאה ממשלתית בתור מנוע צמיחה, כפי שכתב למשל סבר פלוצקר באחד מטוריו האחרונים.
האם התפיסה הזו רלוונטית למצבה הנוכחי של מדינת ישראל? על מנת לדון באופן רציני בכל אותם רעיונות, ראשית עלינו לוותר על מספר אשליות בנוגע לאופן שבו ממשלות פועלות ומשפיעות על המערכת הכלכלית.
מה הקשר בין הוצאות הממשלה לשירות לאזרח?
מספר כלכלנים בעבר, ביניהם זוכה פרס הנובל ג'יימס ביוקנן, טענו שקיינס לא מתחשב בתמריצים העומדים בפני ממשלות בפועל ובחוסר יכולתן (ורצונן) של ממשלות ליישם מדיניות כלכלית אופטימאלית. המודל של קיינס הוא פשוט מדי, הממשלה איננה משולבת בו באופן ריאליסטי, וכיום כבר אין כלכלנים באקדמיה המאמינים בו באופן נאיבי. למשל, גם פרופ' אבי בן-בסט, התומך בהגדלת הוצאות הממשלה, טוען בראיון לדה-מרקר שנדרש במקביל לייעל את המערכת. בלי התייעלות הגדלת ההוצאות לא תתרום לשיפור השירות לאזרח. ייתכן שהגדלת ההוצאות תוך כדי התייעלות היא עצה סבירה, אבל באופן מעשי פוליטיקאים יבצעו בהתלהבות רבה רק את חלקה הראשון של העצה, את הגדלת הוצאות הממשלה על חשבון הגירעון, ואת החלק של הייעול יזניחו.
קשה מאוד לייעל מערכות בירוקרטיות גדולות, ולכן כלכלנים רבים (בעיקר בארצות הברית, פחות בישראל) ממליצים "להרעיב" אותן על ידי מגבלות כספיות כאלו ואחרות. זה לא שאותם הכלכלנים, שאני נמנה עליהם, לא חושבים שקיימים "מוצרים ציבוריים" שרק ממשלה יכולה לספק באופן אפקטיבי, ואנחנו גם יודעים למשל שמערכת בריאות ציבורית עדיפה על מערכת בריאות פרטית בגלל כשלי שוק כאלו ואחרים – אנחנו פשוט לא חושבים שקיים קשר חזק בין תקציב המדינה לבין יכולתה למלא את הפונקציות האלו. כאשר מגדילים את התקציב, בהתאם לחוקי פרקינסון שעליהם כתבתי בעבר, פקידים פשוט מייצרים יותר עבודה לפקידים אחרים, מקימים מחלקות חדשות, ועדות היגוי חדשות, גופים בירוקרטיים נוספים, מציעים חוקים חדשים שידרשו את שכירתם של מפקחים נוספים ומפיקים שלל כסת"חים, ללא שום תועלת של ממש לאזרח.
ראו למשל את הכתבה הזו בדה-מרקר, בנוגע לניסיונותיה הנואשים של ממשלת ישראל להעלות את רמת השירותים המוענקת על ידי משרדי הממשלה באינטרנט. כך כותב אמיתי זיו:
"ההצעה החדשה למחשוב הממשלה היא מהסבוכות והביורוקרטיות ביותר שנראו בישראל – מה שמגדיל את החשש שמא היא כלל לא תצא לפועל ותציג תוצרים אמיתיים. קשה לסכם את כמות הגופים שיקומו במסגרת ההצעה. רק בתחום הסייבר יעורבו שלושה גופים: מנהל סיכוני התקשוב, יחידת הסייבר הממשלתי והמטה הקיברנטי הלאומי. יחידת ממשל זמין תעבוד לצד היחידה לשיפור השירות הממשלתי (תחליף למה שמכונה כיום היחידה להפחתת הנטל הביורוקרטי), אך מעליה תהיה ועדה בין־משרדית לאותו הנושא. כל זאת בלי לבטל את יחידת חופש המידע במשרד המשפטים. עדיין לא סיימנו, כי על פי ההחלטה יקום פורום ישראלי לממשל פתוח שבראשו יעמוד שר התקשורת. מצאנו בהצעה חמישה גופים עם מנדט דומה וקרוב. ואיפה מיזם ישראל דיגיטלית בכל זה? נראה כי בהצעה הנוכחית המיזם מקבל שנמוך משמעותי, וסמכויותיו יהיו דומות מאוד לכל מה שנכתב עד כה: "להקים אתר אחוד לכלל משרדי הממשלה, שיפותח מתוך תפישה הממקמת את צורכי המשתמש במרכז וינגיש את המידע הממשלתי לציבור בצורה נוחה ופשוטה, בדומה למודל הבריטי Gov.uk".ואם זו אינה כפילות, אז הנה עוד גוף חדש שיקום: ועדת היגוי למיזם ישראל דיגיטלית. סעיף ד' לעניין ישראל דיגיטלית חושף כי יעד הזמן "להפיכת השירותים הממשלתיים השימושיים ביותר לציבור לדיגיטליים" הוא 2019."
האם לאור הדברים האלו ניתן לצפות שתקציבים נוספים ליחידות המחשוב הממשלתיות באמת יעלימו את כל אותם אתרי האינטרנט של משרדי הממשלה העובדים רק עם הדפדפן הנחות אקספלורר, או את השימוש הנרחב בפקס שהיה אמור להיכחד לפני למעלה מעשור?
כל ניסיון ממשלתי לייעול המערכת סופו שיראה כמו סצנה מהסדרה הבריטית המופתית Yes Minister. זה לא במקרה, וזה לא קורה רק בישראל. התייעלות היא פשוט לא משהו שממשלות מצליחות לעשות כל עוד אין גורם חיצוני שכופה עליהן קיצוצים בקנה מידה רחב. זהו הטבע שלהן. גם אם השרים רוצים, לפקידים שעובדים מתחת להם אין שום אינטרס להתייעל. המסקנה הנובעת מכך היא שהגדלת תקציבי המשרדים השונים לא תתרום לשיפור השירות לאזרח. הגדלת תקציב החינוך לא תתבטא בהכרח בחינוך טוב יותר, הגדלת תקציב הבריאות לא תתבטא בהכרח בבריאות טובה יותר והגדלת תקציב הביטחון לא תתבטא בהכרח בביטחון רב יותר.
הראיות האמפיריות תומכות במסקנות אלו. למשל, מחקרים העלו שאין קורלציה בין הוצאה על חינוך במדינות מערביות לבין הישגי התלמידים באותן המדינות, או בין ההוצאה על בריאות לבין מדדים בריאותיים תוצאתיים כגון תוחלת חיים או תמותת תינוקות. ראו את שני התרשימים הבאים שמצאתי כאן בחיפוש מהיר [1]:
כפי שניתן לראות, ברמות הנמוכות של ההוצאה עבור מדינות עולם שלישי ישנו קשר חיובי בין הוצאה על בריאות וחינוך לבין ציוני סטודנטים ותוחלת חיים, אבל עבור מדינות מערביות אין קשר כזה. גם ניתוח של ההוצאות בתוך מדינה לאורך זמן לא יעלה קשר ברור.
מידת היעילות והמבנה של המערכות הללו היא הפרמטר החשוב, לא כמות הכסף שנשפך עליהן. ייתכן שבתוך מדינה הוצאה גבוהה יותר על חינוך בבית ספר אחד תשפר את הישגיו לעומת בתי ספר אחרים, מפני שכל בתי הספר האלו פועלים תחת אותה המערכת, אבל בהשוואה בין לאומית גורמים אחרים משפיעים הרבה יותר. על כן, להשוואות בין לאומיות של הוצאות ממשלה על תחומים שונים אין ערך של ממש מלבד לשמש כתירוץ לפוליטיקאים ובירוקרטיים שמעוניינים להגדיל את תקציביהם.
חשוב להדגיש: זה כמובן לא אומר שקיצוץ גדול של תקציב הבריאות לא מסוגל לפגוע ברמת השירותים המסופקת. למעשה, כאשר ננסה להפעיל קיצוצים על מערכות בירוקרטיות מורכבות סביר שהפקידים יטו את הקיצוץ באופן שיפגע פחות בתנאי העבודה שלהם ובשומנים העודפים ויפגע יותר ברמת השירות לאזרח. זו הסיבה שבגללה לפני כל קרב תקציבי הרמטכ"ל מצהיר על סגירת אוגדות טנקים וטייסות ולא על פגיעה בתנאי הפנסיה של אנשי קבע או על סגירת יחידות מיותרות כגון גלי צה"ל וחיל החינוך.
בכל אופן, אף אחד בינתיים לא מדבר על קיצוץ תקציבים – השאלה היא רק בכמה להגדיל אותם. כלל ההוצאה מגביל את ההוצאה ביחס לשנה שעברה, כאשר הרעיון הוא לנסות להגביל את הגידול לפי הגידול באוכלוסייה. זה נשמע הגיוני. פריצת כלל ההוצאה היא הגדלת התקציבים מעבר לכך, רק על מנת שבגרפים הצבעוניים של השוואות בין לאומיות בנוגע להוצאות אזרחיות אנחנו "נצא טוב". את הפקסים היא לא תעלים.
האם ממשלות יכולות לתרום לצמיחה?
אז הגדלת תקציבי הממשלה לא תשפר את השירות לאזרחים, אך בנוסף לכך היא גם לא תתרום לצמיחה. תשתיות ציבוריות כגון כבישים, מחלפים ורכבות הם תמיד האחרונים בסדר העדיפויות של הממשלה, מכיוון שהם עולים הרבה כסף בטווח הקצר אך ההשפעה שלהם היא בטווח הארוך, הרבה אחרי שהפוליטיקאים הנוכחיים יספיקו להתחלף, להתפצל ממפלגותיהם הנוכחיות ולהקים עשרות מפלגות מרכז חדשות ומבטיחות בהובלתם של כוכבים עולים כריזמטיים שיתרסקו באותו האופן שבו התרסקו שלל מפלגות המרכז הקודמות. למשל, בסבב הקיצוצים האחרון, מעט לאחר שיאיר לפיד מונה לתפקידו הנוכחי, אחד הנושאים הראשונים שקוצצו היה פרויקט הרכבת הקלה בגוש דן.
חשוב לזכור שאפילו ברמה התיאורטית הטיעון הקיינסיאני תקף רק עבור משק המצוי במשבר הנובע ממחסור בביקושים, מצב שבו כולם חוששים מהעתיד כך שהאזרחים מפחדים להוציא את כספם והפירמות חוששות להשקיע, ואז הממשלה יכולה להיכנס ולהחליף אותם באופן זמני. על מנת שזה יעבוד אנחנו צריכים להיות מלכתחילה במצב שבו המשק לא ממצה את הפוטנציאל שלו. האם זהו המצב במדינת ישראל? למרות החששות מהעתיד האבטלה עדיין נמוכה יחסית בארץ, אנחנו עדיין לא במשבר, וההאטה נובעת במידה רבה מהמשבר העולמי, לא ממחסור בביקושים פנימיים ומאיזו שהיא פסימיות בציבור.
התפיסה הזו שלפיה ממשלות תמיד יכולות לעודד צמיחה ותעסוקה על ידי הגדלת הוצאותיהן על חשבון הגירעון היא שגויה גם באופן תיאורטי וגם באופן אמפירי, והייתה יכולה לגרום גם לקיינס להתהפך בקברו. זה יכול אולי לעבוד תחת צירוף נסיבות נדיר, אך נדרשות ראיות רציניות על מנת לטעון שצירוף נסיבות שכזה מתקיים כרגע במדינת ישראל. פוליטיקאים, כמובן, אוהבים את התפיסה הקיינסיאנית כפי שהם יאהבו כל גישה שמספקת להם תירוץ לבזבז כסף, לבצע מהלכים פופולאריים ולא להילחם נגד קבוצות לחץ.
דרוש: גנן, לא מצביא
אז מה כן ניתן לעשות?
ובכן, ברגע שמוותרים על כל הטריקים והקסמים נשארת רק עבודה קשה, אפורה ומייגעת שאף אחד לא רוצה לעשות.
ממשלות אולי לא מסוגלות לעודד צמיחה, אבל הן בהחלט מסוגלות למנוע מהצמיחה להתרחש מעצמה על ידי תקיעת מקלות בגלגלי המשק. הוצאתם של אותם המקלות, ניכוש העשבים השוטים, היא מלאכה קשה הדורשת התמודדות מול פקידים שאין להם שום רצון להתייעל ומול קבוצות לחץ חזקות המרוויחות כסף רב כתוצאה מקיומם של המקלות. זוהי מלאכה שרצוי לעסוק בה תמיד, בכל נקודת זמן, אך היא קריטית במיוחד בתקופת משבר שבה עלינו לנסות ולגרד כל שבריר אחוז צמיחה שניתן למצוא.
ברוב המקרים לא מדובר כאן באיזו שהיא "רפורמה גדולה ומהוללת" שהשר הרלוונטי יכול לקעקע על מצחו בגאווה בסגנון של הרפורמה של כחלון בסלולר, אלא בהרבה מיני-רפורמות קטנות שיזכו את השרים במעט תהילה ותשומת לב תקשורתית ובהרבה מלחמות כנגד קבוצות לחץ: הסרת חסמי יבוא, שיפור התחרותיות בסקטורים שונים במשק, ייעול הרגולציה, רפורמות במערכת המיסוי שימנעו עיוותים כאלו ואחרים, וייעול מערכות ממשלתיות שיאפשרו הפניית כספים רבים יותר להשקעה בתשתיות או יאפשרו הפחתת מיסים.
ישנם כמה "עשבים שמנים" כגון הרפורמה בנמלי הים, במשק החשמל או הזרמת תחרות למערכת הפיננסית, אך מרבית העשבים הם קטנים, רחוקים מתשומת הלב הציבורית ונטועים חזק בקרקע. עקירתם דורשת מאמצים משמעותיים לא רק מצד הפקידים, אלא גם מצדם של השרים האחראיים על המשרדים הכלכליים הגדולים. ניכושם של אותם העשבים יאפשר לחברות מסחריות בריאות וחזקות, בכל הגדלים ומכל המינים, לצמוח ולהצמיח ביחד איתן את המדינה כולה.
הכלכלה הישראלית איננה זקוקה כרגע למצביא בשריון זוהר שיטווה איזו שהיא מטרה אסטרטגית מופלאה ויניף את חרבו באומץ אל עבר האופק, למרות שזו הרוח העולה בקביעות מכלי התקשורת הכלכליים ומנאומיהם של שרים בכירים. הסתערות דון-קישוטית מרהיבה על מטרות אבודות או מיותרות היא לא אומץ אלא טמטום. זה מה שקל לעשות. לשנות את המציאות, לעומת זאת, זה קשה. הכלכלה הישראלית זקוקה לגנן אפור ומשעמם שמוכן להפשיל שרוולים, להיכנס אל תוך הפרטים ולנכש את העשבים העיקשים, בחום של הקיץ הישראלי, עם כל הזבובים והיתושים מסביב, לא מתוך שאיפה לתהילה אלא פשוט מכיוון שזו העבודה שלו.
האם ישנו בממשלה גנן שכזה?
[1] המקור קצת מפוקפק, אבל התרשימים זהים לתרשימים אחרים שמצאתי ממקורות אמינים יותר והנתונים שעליהם הם מבוססים זמינים וניתנים להורדה בחינם. אני מקווה שתסלחו לי שהתעצלתי ולא הכנתי תרשימים בעצמי מנתוני מקור.
על פי מאמרו של פרופ' ערן ישיב מאוניברסיטת תל אביב, שהתפרסם באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי, התשובה היא חיובית. בעזה גרים 1.76 מיליון תושבים בצפיפות שהיא השלישית בגובהה בעולם, כותב ישיב, ומציין גם כי שיעורי האבטלה ברצועה הם מעל 40% (לעומת כ-26% בגדה המערבית), תחולת העוני היא 39% (לעומת 18% בגדה המערבית) והתוצר לנפש הוא כ-1500 דולר לשנה (לעומת כ-3,100 דולרים בגדה המערבית וכ-36,000 דולרים בישראל). ישיב כותב כי "לעיתים קרובות, מצוקה כלכלית דוחפת אומות לעימות צבאי או לתוקפנות אחרת", ובהמשך בנוגע לפתרון הוא מעיר כי "אם לעזתים יהיה מה להפסיד, תקטן מאד נכונותם לעימות." בהתאם לכך, המלצותיו של ישיב כוללות שיקום ופיתוח תשתיות, סיוע זר, השגת מימון ממדינות ערב העשירות, מעורבות של הבנק העולמי ועוד.
טענות אלו אינן חדשות. הן מזכירות מעט את אותו "מזרח תיכון חדש" שהגה שמעון פרס בזמנו: פרויקטים כלכליים משותפים יובילו את העמים השונים לשלום. ולמה לא באמת? הרי בכל מקום ובכל תקופה האזרח הממוצע בסך הכל רוצה לחיות טוב, בנוחות ובביטחון. כיצד יוכלו הפלסטינים לוותר על מנעמי החיים הטובים ולחזור לחפור מנהרות לשטחנו?
בתור כלכלן אני מאמין שלגורמים כלכליים ישנו תפקיד מאוד חשוב בעיצוב ההיסטוריה האנושית, ובתור אדם שנוטה לרוב לתמוך בפתרונות בצד השמאלי של המפה הפוליטית אני מאמין שרצוי בשלב כזה או אחר להקל את ההגבלות על הפלסטינים ברצועת עזה ובגדה (אבל לא בתגובה לטרור אלא מיוזמתנו) – ובכל זאת, התזה שמציג פרופ' ישיב איננה נכונה לדעתי, משתי סיבות עיקריות.
1. הפלסטינים אינם עניים בגלל הכיבוש, והם יישארו עניים למדי גם כשהוא יסתיים
הספרות הכלכלית בנושא צמיחה חוקרת כבר עשורים רבים את השאלה החשובה מכולן: מדוע מדינות מסוימות הן עניות יותר מאחרות.
התשובה הראשונה שנתנו בני אדם לכך, עוד מימי היוונים, הייתה פשוטה מאוד: גזענות. עמים מסויימים הם נחותים מאחרים באופן טבעי. אך תשובה זו סותרת את העדויות ההיסטוריות, את עובדת קיומן של אימפריות מפוארות לפני מאות או אלפי שנים באזורים שכיום הם נחשלים למדי ולהפך, אזורים שהיו נחשלים לפני אלף שנים וכיום הם פורחים ומשגשגים.
הספרות המודרנית בנושא החלה מגורמים "מקורבים" – מדינות עניות הן עניות יותר מכיוון שיש בהן פחות הון, פחות מפעלים, מכונות, עובדים משכילים וכו'. כאשר מסתכלים על העולם באופן הזה, נראה שקל מאוד לפתור את בעיית העוני: כל מה שנדרש זה להעביר למדינות העניות סיוע חוץ בכמות ראשונית כלשהי שתאפשר להן לצבור הון ולהתחיל את תהליך התיעוש, ולאחר מכן הן כבר יסתדרו לבדן ויתחילו במסע הארוך להדבקת התוצר לנפש שקיים במדינות מערביות. זוהי תיאוריה יפיפייה, שנכשלה לחלוטין במבחן התוצאה בחמישים השנים האחרונות. למרות כסף רב שנשפך על סיוע חוץ למדינות עניות, נראה שהן מתעקשות להישאר עניות ורובן אינן קרובות אפילו להדביק את מדינות המערב.
כישלון זה הוביל כלכלנים לחיפוש אחר גורמים "אולטימטיביים" ועמוקים יותר לעוני שאינם סותרים את העדויות ההיסטוריות כמו הגזענות, מגמה שמאפיינת את המחקר של עשרים השנים האחרונות בתחום. אחת התשובות הראשונות שעלו בהקשר זה נוגעת למוסדות, וניתן לקרוא עליה באריכות ברשומה שהקדשתי לספר "Why nations fail" של דארון אסימוגלו וג'יימס רובינסון. "מוסדות" הם שם כללי שנותנים כלכלנים לכל מערכת החוקים, המנהגים והמוסדות הפיזיים שקובעים את חוקי המשחק בכלכלה, כגון זכויות רכוש, מיסים מסוגים שונים, מונופולים בשליטה ממשלתית, תמיכה בתחרות חופשית, מחסומי סחר ועוד. כלכלנים רבים מאמינים כיום שהמוסדות במדינות כושלות שונים באופן מהותי מהמוסדות במדינות מוצלחות: במדינות כושלות המוסדות בנויים מראש על מנת להעביר את העושר של האומה כולה לאליטה מצומצמת, בעוד שבמדינות מוצלחות המוסדות הם פלורליסטיים יותר, מאפשרים שוויון הזדמנויות, מעצימים את האזרחים ומאפשרים להם למצות את הפוטנציאל שלהם ולתרום לכלכלה. מדינות עניות הן לא עניות במקרה או מכיוון שחסר להן ידע או הון ראשוני; הן עניות באופן מכוון, מכוון על ידי אליטות פרזיטיות ששומרות על מעמדן בקנאות ולוקחות לעצמן גם את פירותיו המעטים של סיוע החוץ.
רעיון אחר הובע בעבר על ידי מקס וובר בנוגע להשפעת הדת: מדינות פרוטסטנטיות הן מוצלחות יותר ממדינות קתוליות בגלל שהאמונה הפרוטסטנטית תומכת בעבודה קשה וחסכנות. גם כאן הבסיס הוא תרבותי, ולא פיזי. בספרו "Farewell to alms" (המבוסס על מאמריהם של עומר מואב ועודד גלאור) מתאר הכלכלן גרגורי קלארק כיצד פועלים הודיים במאה ה-19 שעבדו עם אותן המכונות של הפועלים האנגלים, במפעלים שמוקמו בהודו ונוהלו על ידי מנהלים אנגלים תחת פיקוחם של מהנדסים אנגלים, עדיין הפיקו תוצר הרבה יותר נמוך מזה של פועלים אנגלים. ההודים נטו לקחת יותר הפסקות, לעבוד באופן ממושמע פחות, לעשות יותר טעויות וכו'. פרודוקטיביות העבודה שלהם הייתה נמוכה יותר מסיבות תרבותיות, עוד לפני שנכניס לחישוב את עניין המוסדות.
כלכלנים הלכו גם מעבר לנקודה זו, וניסו לברר מהיכן נובעים המוסדות והגורמים התרבותיים מלכתחילה. התשובה לכך קשורה בנסיבות היסטוריות ותרבותיות מורכבות, אך ייתכן שניתן לפענח לפחות את חלקן. למשל, לפי מחקר משותף של עודד גלאור וקאמרול אשראף לגיוון הגנטי של תושבי המדינה יש השפעה על מוסדותיה: מדינות שהגיוון הגנטי של אוכלוסייתן נמוך מאופיינות לרוב בשמרנות והיעדר פלורליזם ומדינות שהגיוון הגנטי של אוכלוסייתן גבוה מאופיינות בסכסוכים אתניים רבים וחוסר אמון, ולכן ישנה רמת אמצע כלשהי של גיוון גנטי שמאפשרת ליצור תרבות ומוסדות שהם אופטימאליים לצמיחה כלכלית (כמובן, זה לא הגורם היחיד שמשפיע).
זהו נושא מרתק וישנן תיאוריות רבות נוספות, אבל הנקודה היא זו: עמים עניים הם לא עניים בגלל שחסרים להם מפעלים, נמלי ים או בנק מרכזי המאויש על ידי כלכלנים זוכי פרס נובל. הם עניים בגלל גורמים פוליטיים ותרבותיים עמוקים יותר שמקשים עליהם מאוד להיחלץ מהעוני הזה. לא במקרה המדרג היחסי של העושר בין מדינות העולם לא השתנה באופן משמעותי בשלוש מאות השנים האחרונות.
נחזור לארצנו הקטנטונת. אין ספק שהסכסוך פוגע בכלכלת הגדה ועזה (כמו גם בכלכלת ישראל) אבל האם הפלסטינים היו עשירים הרבה יותר בלעדיו?
ספרו המומלץ של בני מוריס, "1948", מספק השוואה בין החברה היהודית והערבית בארץ ישראל לפני קום המדינה: בשנת 1947 חיו בארץ ישראל כ-650 אלף יהודים לעומת כ-1.3 מיליון ערבים, אך התוצר המקומי הנקי של היהודים על 38.5 מיליון לי"ש לעומת תוצר מקומי של 32.3 מליון לי"ש עבור הערבים, וההפרש ברמת התיעוש בין שתי החברות היה עצום: התוצר התעשייתי של היהודים בשנת 1947 עמד על 31 מיליון לי"ש לעומת פחות מ-7 מיליון לי"ש עבור פי שניים אזרחים ערבים (המספרים מבוססים על ספרו של יעקוב מצר). שיעורי הצמיחה של כלכלת היהודים היו גבוהים הרבה יותר מאלו של הערבים. הישוב היהודי היה יותר מאורגן מבחינה פוליטית, מקושר יותר בחו"ל וגם יותר משכיל: האוניברסיטה העברית הראשונה קמה בשנת 1925, בזמן שאוניברסיטאות בערים פלסטיניות קמו רק בשנות השבעים תחת השלטון הצבאי הישראלי.
למרות היתרון הכלכלי המשמעותי, ניצחון היהודים במלחמת העצמאות לא היה מובטח מראש מכיוון שהם היו מעטים ומבודדים. לו הפלסטינים היו מנצחים והיהודים היו עוזבים את הארץ עוד ב-1948, האם הפלסטינים היו מקימים כאן מדינה מערבית מתקדמת? כמובן שלא. סביר שרמתם הכלכלית הייתה דומה לזו של ערביי מצרים או ירדן – שם התוצר לנפש כיום עומד על קצת מעל ששת אלפים דולרים בשנה, כשישית מהתוצר לנפש בישראל.
הפלסטינים, בדומה לשאר מדינות ערב, תמיד הונהגו על ידי אליטה צרה, עשירה ומושחתת. אין הבדל עקרוני בין חשבונות המיליארדים שהחזיק יאסר עראפת בבנקים שוויצרים לבין הארמונות המפוארים של סדאם חוסיין בעיראק או מועמר קדאפי בלוב. אליטות ערביות ירשו מוסדות נצלניים עוד מימי האימפריה העות'מאנית והמעצמות הקולוניאליסטיות, ומטרתם של המוסדות האלו היא לא לתמוך בצמיחה כלכלית אלא להעביר את פירות הצמיחה לקבוצה מצומצמת של אנשים. כפי שראינו בשנים האחרונות, האביב הערבי לא שינה ברמה העקרונית את המצב הזה, רק החליף אליטות מסוימות באליטות אחרות. באירופה המצב הזה היה קיים במשך אלפי שנים לפני שהשתנה באזור המאה ה-19. זה בכלל לא פשוט לצאת ממעגל העוני של האליטות המנצלות, בכל תולדות ההיסטוריה האנושית רק מדינות ספורות עשו זאת.
כלכלת הרשות הפלסטינית מבוססת כיום על מענקים זרים, לא על יוזמה פרטית ותחרות. הצעירים המוכשרים ביותר עובדים במגזר הציבורי המנופח והמושחת, או מהגרים לחו"ל. בזכותה של אותה האליטה המושחתת הפלסטינים יישארו עניים גם אם ייחתם הסכם שלום עם מדינת ישראל, ומן הסתם הם יאשימו את מדינת ישראל במצבם הכלכלי שנים רבות אחריו. למעשה, לאליטה הפלסטינית משתלם מאוד שלא ייחתם הסכם כזה, מכיוון שהסכסוך מסיח את דעת ההמונים מהבעיות הכלכליות והשחיתות. לא נכון לתמוך באופן עיוור בהזרמת כספים לרצועה תוך התעלמות מהמנגנונים הפוליטיים והתרבותיים שיגרמו לכך שהזרמת הכספים הזו לא תיתרגם לפיתוח כלכלי.
2. סכסוכים אלימים לרוב אינם נובעים מגורמים כלכליים
האם גרמניה הייתה מדינה ענייה בשנת 1914, כאשר נרצח יורש העצר האוסטרי ופרצה מלחמת העולם הראשונה? האם צרפת המהפכנית הייתה ענייה כאשר תפס נפוליאון את השלטון והחל לחמש את צבאו? האם לא היה משתלם יותר לאנגלים, מבחינה כלכלית טהורה, להיכנע להיטלר בשלבים המוקדמים של מלחמת העולם השנייה? האם הצפון וייטנאמיים סבלו מקיפוח כלכלי כשהחליטו לעורר את אחיהם בדרום להתמרד כנגד ממשלת הבובות המושחתת שכפתה שם ארצות הברית? ומדוע נפתלי בנט לא בחר להגר לחו"ל ולהפוך ליזם מצליח בעמק הסיליקון?
איני מומחה גדול להיסטוריה צבאית, אבל קשה לי לחשוב אפילו על דוגמה אחת למקרה שבו מצב כלכלי קשה הניע עם או מדינה לפעילות צבאית משמעותית. מספר מגיבים לרשומה שפורסמה באתר "הארץ" טענו ובצדק שמלחמות האופיום בין בריטניה לסין מהוות דוגמה טובה למלחמות שנבעו משיקולים כלכליים, כמו גם מבצעים אחרים הקשורים לקולוניאליזם. אך יש כאן משהו שונה במהותו מאשר הסכסוך הישראלי-פלסטיני: חיילים אירופאים אשר תקפו מדינות עניות במאה ה-19 נהנו מיתרונות טכנולוגיים משמעותיים ומסיכוי לרווח אישי ישיר גבוה מביזה או קשרים עסקיים עם חברת הודו המזרחית הבריטית, ונקודת המוצא הייתה שונה לגמרי. מצבם של החיילים האלו ומפקדיהם היה דומה יותר למצבם של פיראטים התוקפים אוניות משא בעבור רווח אישי. כאשר בוחנים סכסוכים בין עמים סמוכים או בין קבוצות אתניות קשה למצוא תפקיד משמעותי לגורמים כלכליים.
אחרים הזכירו את הקשר בין המצב הכלכלי בגרמניה בשנות העשרים והשלושים לבין עליית המפלגה הנאצית לשלטון, אך המשבר הכלכלי הגדול פגע בכל מדינות העולם ובכל זאת ברובן המכריע הוא לא גרם לעלייתם של כוחות פאשיסטים ומיליטריסטים. גרמניה הייתה במצב שונה בגלל הסכמי השלום המשפילים שאחרי מלחמת העולם הראשונה, ולא ברור עד כמה מדובר בשיקולים כלכליים נטו ולא בענייני כבוד לאומי. נראה לי מוזר לטעון שהגרמנים שחוו את מלחמת העולם הראשונה האמינו שמלחמה נוספת תשפר את מצבם הכלכלי.
נכון, בני אדם אוהבים לחיות טוב, ומשבר כלכלי יכול להוביל אותם להגירה למדינות אחרות, להחלפת ממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות או להפגנות ברחובות בסגנון של מחאת קיץ 2011 בישראל. אבל פעילויות כאלו רחוקות מאוד מהפעלת אלימות קטלנית בקנה מידה רחב ומהמוכנות למות למען המטרה. הרצון לחיות טוב הוא לא מה שמניע צעירים בני 19 שיוצאים למסע צלב הרחק מארץ מולדתם, מסתערים באומץ על גבעה מבוצרת, צונחים בלב ארץ אויב או נלחמים עד המוות על מנת להגן על מבצר נידח. הרצון לחיות טוב הוא לא מה שמניע אימהות לשלוח את ילדיהן לצבא, הוא לא מה שמונע מיהודים להגר מארץ ישראל והוא לא מה שמניע אומות להילחם. גורמים כגון אמונה דתית, כבוד לאומי, הרגשת ייעוד היסטורי, תחושת חוסר הוגנות, זעם, זהות, פחד משעבוד ושאיפה לחופש הם הרבה יותר משמעותיים כאן מאשר רצון לשפר את רמת החיים על ידי הגדלת התוצר לנפש.
ולפעמים יש גם משהו מעבר לכך. חוקר הדתות תומר פריסקו כתב לאחרונה בנוגע לדאע"ש שמומחים לכתות דתיות ולאסלאם מתקשים להסביר את הקיצוניות של הארגון. הוא כותב כי "נראה שדאע"ש פשוט אכזריים, בלי להיות זקוקים לסיבה. הם לא תחת כיבוש, לא מוחים נגד הקולוניאליזם, לא נאבקים לחופש או לשוויון שחסרים להם". מדבריו משתמע שבדומה לכלכלן ערן ישיב, גם בפקולטות אחרות באקדמיה מתמקדים יותר מדי בניסיונות לרציונליזציה (לרוב בדיעבד) של פעולות אנושיות. אך האמת היא שהדחף לאלימות הוא משהו שכולנו נולדנו איתו, סוג של אינסטינקט. גם פציפיסטים אהבו בילדותם לשחק עם טנקים ולראות סרטים אלימים, וגם פציפיסטיות חשבו בצעירותן שגברים חסונים במדים האוחזים בנשק הם סקסיים. לא כולנו התבגרנו. וכן, כפי שאמר אלפרד, עוזרו הנאמן של באטמן, ישנם גם אנשים שפשוט רוצים לראות את העולם נשרף (ונראה שרבים מהם חיים במזרח התיכון).
על כן, לא נראה לי סביר ששיפור רמת חייו של הפלסטיני הממוצע, גם אם היא אפשרית במידה מסוימת תחת מגבלות הטענה הראשונה שהזכרתי, תשנה באופן משמעותי את רצונו להמשיך ולהילחם במדינת ישראל.
סיכום
לדעתי יש להקל את ההגבלות על האוכלוסייה הפלסטינית בעיקר מכיוון שזה ישפר את תדמיתה הבין לאומית של מדינת ישראל, ומכיוון שנראה שלא כל ההגבלות האלו אכן מכוונות והכרחיות למניעת התחמשותם של ארגוני טרור. אם יש אפשרות להפחית את שיעורי המובטלים בעזה מבלי לתרום באופן ישיר או עקיף לכוחו הפוליטי או הצבאי של חמאס, אין סיבה שלא לעשות זאת.
אך למרות שדרישות החמאס הנוכחיות הן בעלות אופי כלכלי, הסכסוך הישראלי-פלסטיני (כמו גם הסכסוך הישראלי-ערבי) הוא לא סכסוך כלכלי במהותו. אפשר להתווכח האם הוא דתי או טריטוריאלי, אבל הוא בוודאי לא כלכלי. הפלסטינים, הערבים וגם אנחנו הישראלים מוכנים לספוג פגיעות לא קלות ברמת החיים שלנו בעבור שיקולים כגון כבוד לאומי, הרגשת ביטחון עתידית, שיקולים דתיים, ולעיתים גם רצונן של אליטות כאלו ואחרות להסיח את דעת ההמונים משחיתות ולשמר את שליטתן בכלכלה. על כן, שיתופי פעולה כלכליים עם מדינות ערביות או הפלסטינים לא יביאו את שלום האמת המיוחל, ואין שום סיבה להתפלא על כך שראש ממשלת טורקיה מוותר על הזדמנויות כלכליות על מנת לשפר את מעמדו בבחירות הקרבות לנשיאות. שלום האמת בין הישראלים לפלסטינים ולשאר הערבים יגיע, אם בכלל, רק כאשר יבשילו בקרב העמים שינויים תרבותיים ופוליטיים שיכולים לקחת מאות שנים.
כלכלה היא נושא חשוב ומרתק, אך חשוב שלא לנתח את המתרחש בעולם מתוך פריזמה צרה מדי. מערכת השיקולים שמפעילים בני אדם ומדינות היא מורכבת יותר מהמתואר במודלים כלכליים, ופעולות שנראות "לא רציונאליות" מנקודת מבט כלכלית צרה יכולות להיות הגיוניות מאוד מנקודת מבט רחבה יותר, נכונה יותר, ובעיקר – אנושית יותר.
ברשומה זו אני ממליץ לכם שלא לרכוש את ספרו האחרון של נאסים טאלב, "אנטי-שביר". בדומה לספריו הקודמים מדובר למעשה בשורה של מכתבי אהבה שכותב טאלב לעצמו, והנושא המרכזי שלהם הוא נאסים טאלב: קורות חייו, האישים שהעניקו לו השראה אינטלקטואלית, רוחב היריעה של ידיעותיו בספרות ופילוסופיה קלאסית, אנשים שטאלב חושב שהם טיפשים, כושרו הגופני העילאי, יכולת הקריאה שלו, מגניבותו הרבה וסלידתו האופנתית מדברים שאינם מגניבים כגון לימודים ממוסדים, חנונים, אנשים שלובשים חליפות וכלכלנים.
טאלב אוהב את עצמו וזה בסדר גמור – מותר לאנשים לאהוב את עצמם, בייחוד אם הם הצליחו להעלות לסדר היום הציבורי מספר תובנות מאוד חשובות על העולם וזכו לתהילה והצלחה. אבל קשה לי לסלוח לטאלב על כך שהוא מכריח אותי לחפש את התובנות האלו בין מאות עמודים מיותרים של ספרים המלאים באהבה עצמית הנודפת מכל ציטוט של פילוסוף יווני, מכל אנקדוטה על קיסר רומי ומכל בדיחה בכיכובו של פרופסור למנהל עסקים מהארווארד. וכמובן, קשה לי לסלוח לטאלב על שנאתו האישית, התהומית והבלתי מנומקת לכלכלנים באשר הם, שנובעת בעיקר מבורות בנוגע למתודולוגיות של מחקר כלכלי ולמטרות המחקרים (נרחיב על כך בהמשך).
על כן, אני ממליץ לכם בחום לקרוא על ספריו של נאסים טאלב – לקרוא את הרשומה הזו, לקרוא בוויקיפדיה, לקרוא תקצירים, לקרוא ביקורות – אבל לא לקרוא את הספרים עצמם. בבסיסם, הרעיונות שלו חשובים מאוד לדעתי. אם רק הוא היה יודע לכתוב אותם באופן בהיר, פשוט ונטול קשקשת מיותרת תרומתו לעולם הייתה גדולה הרבה יותר.
אקראיות וברבורים שחורים
טאלב הוא סוחר ניירות ערך אמריקני ממוצא לבנוני אשר קנה את פרסומו בשלושה ספרים עיקריים: "תעתועי האקראיות", "הברבור השחור" (שבו חזה את המשבר הכלכלי האחרון), ו-"אנטי שביר" שיצא לאחרונה בעברית. בשני הספרים הראשונים מסביר טאלב מדוע רוב הכלכלנים והמומחים העוסקים בכלכלה אינם מבינים את האקראיות העומדת בבסיס המערכת שהם מנתחים, מערכת שהאירועים החשובים ביותר בה הם "ברבורים שחורים" – אירועים בלתי ניתנים לחיזוי, חיוביים או שליליים, שמסוגלים לשנות את הכל. הוא קוטל בצורה אכזרית ודי בצדק כל מתודולגיה קיימת של "ניהול סיכונים" או חיזוי פיננסי ויורד על כלכלנים שעוסקים בניתוח השווקים הפיננסיים מתוך התבססות על הנחות לא מציאותיות.
העולם הוא לא חדר קזינו, מדגיש טאלב. זה לא משחק שאנחנו מכירים את חוקיו, זה לא משהו שנראה כמו הדוגמאות משיעורי סטטיסטיקה, כל מי שטוען שהוא יכול להעריך הסתברויות של אירועים קיצוניים משקר, ואירועים קיצוניים הם פחות או יותר כל מה שחשוב בעולם שאותו חוקרים במדעי החברה.
כתבתי בעבר על דוגמה אחת שמתאר טאלב למשל הברבור השחור ולסיבות שבגללן אנשים נופלים בפח במקרים כאלו. דוגמה אחרת היא סיפורו של תרנגול ההודו חובב הסטטיסטיקה, שמצייר גרף של משקלו כפונקציה של זמן: ככל שמתקרב חג ההודיה האמריקני משקלו של התרנגול הולך ועולה, התרנגול מבצע "אקסטרפולציה ליניארית" פשוטה של הנתונים ומגיע למסקנה שבקרוב הוא הולך להיות עוד יותר גדול וחזק. הוא אינו מבין את העולם שבו הוא חי, עולם שבו החוואי מפטם אותו לצורך הגשתו כמנה עיקרית בחג ההודיה ההולך וקרב. התרנגול לא יכול להשתמש בהיסטוריה על מנת להעריך את ההסתברות לאירוע קיצוני כגון מותו שלו עצמו. וכמו תרנגול ההודו, גם אנחנו איננו מבינים את העולם שבו אנחנו חיים ואיננו מסוגלים להעריך את ההסתברות להתרחשותם של האירועים שישפיעו במידה הרבה ביותר על חיינו, כגון מלחמת האזרחים הלבנונית שבעקבותיה נאלץ טאלב להגר מארץ מולדתו.
הדוגמאות האלו נראות נורא משעשעות מהצד, ואנשים רבים קראו את ספריו של טאלב בהנאה, צחקו ביחד איתו על כל אותם "טיפשים" שהפסידו את כספם במשבר הכלכלי האחרון והמשיכו הלאה. בספרו האחרון, "אנטי-שביר", טאלב מעוניין למנוע מאיתנו להמשיך הלאה. הפעם הספר מיועד להוות צרור של עצות מעשיות לאנשים פרטיים, לפירמות ולממשלות: כיצד לשרוד בעולם שהוא מתאר כ"קיצוניסטן", עולם המושפע מאירועים קיצוניים ובלתי צפויים.
אנטי-שביר
להיות "אנטי-שביר" זה לא להיות חזק או עמיד ("רובאסטי" בלועזית). אנטי-שבירות היא תכונה שונה: האנטי-שביר אינו רק חסין בפני זעזועים – הוא מסוגל להרוויח מהם. האנטי-שביר אוהב את הזעזועים, את האקראיות, את הלחץ. הרווחים של האנטי-שביר מאירועים קיצוניים הם לא ליניאריים ויכולים להיות גבוהים מאוד, בעוד שההפסדים שלו (לפחות ברמה סבירה של אקראיות) הם חסומים ברמה לא גבוהה. טאלב מציג בספרו עשרות דוגמאות לקונספט הנ"ל, חלקן מתאימות להגדרה הבסיסית וחלקן נראות יותר כמו ניסיון מאולץ לדחוף נושאים רבים ככל האפשר לתוך אותה התבנית שדרכה הוא מתעקש לראות את העולם, אך בכל מקרה מדובר ברעיון חשוב.
למשל, גוף האדם הוא אנטי-שביר במידה מסוימת: כאשר אנחנו לוחצים עליו באימונים גופניים או שכליים ביצועיו משתפרים. כאשר אנחנו מזריקים לו מנה זעומה של חיידקים, המערכת החיסונית שלו משתפרת. ילדים קטנים שגדלו "בתנאי רחוב" אקראיים ולחוצים יהיו עמידים יותר לקשיים מאשר ילדים שגדלו תחת השגחתם של הורים שעטפו את סביבתם בצמר-גפן. באופן כללי מערכות ביולוגיות שנוצרו במהלך מיליוני שנות אבולוציה נוטות להיות אנטי-שבירות ביחס לאקראיות הנפוצה בעולם, בעוד שמכשירים מכאניים שתוכננו על ידי מהנדסים הם שבירים. צבא שהתעצב באופן דינאמי תוך כדי לחימה יהיה חזק יותר מצבא שתוכנן על פי דגם.
"חתול אינו מכונת כביסה" טוען טאלב. יש הבדל בסיסי בין השניים. אם החתול "מתקלקל" זה לא אומר שצריך "לתקן" אותו – ייתכן שהוא יתחזק עקב הלחץ, ייתכן שהניסיון לתקן אותו יפגע בו מכיוון שאיננו מבינים עד הסוף "כיצד הוא פועל". את מכונת הכביסה אנו חייבים לתקן אם היא מתקלקלת, היא לא תתחזק לבד. את מכונת הכביסה אנחנו מבינים במאה אחוזים. זהו הבדל משמעותי. לדעתו של טאלב הרבה דברים בעולם הכלכלי והחברתי דומים יותר לחתול מאשר למכונת כביסה, ואחת הטעויות הבסיסיות של כלכלנים, פוליטיקאים ואנשים פרטיים היא להתייחס אליהם כאל מכונת כביסה. אי אפשר "להנדס" את המשק כפי שאי אפשר "להנדס" חתול – אי אפשר "לתקן אבטלה", "לתקן מיתון" או לכוון את המשק למצב של צמיחה על ידי לחיצה על כפתור. אפשר לנסות לאלף את החתול, ללמד אותו כמה דברים בסיסיים, אבל השליטה שלנו בו תמיד תהיה מוגבלת מאוד. באותו האופן, כל הניסיונות ההיסטוריים "להנדס" את הכלכלה עד כה יצרו בעיקר סבל בקנה מידה עצום והפכו אותה לשבירה הרבה יותר.
כל אותם דברים אנטי-שבירים שציינתי יכולים "למות" עקב אקראיות גבוהה מדי, כאשר מתרחש מקרה קיצון כזה או אחר, אבל אקראיות ברמה נמוכה עוזרת להם להשתפר. טאלב קורא לכך "צמיחה פוסט-טראומטית", בהשוואה לפגיעה פוסט-טראומטית. העניין מזכיר דוגמה אחרת שנתקלתי בה באחד מספריו של ג'ארד דיימונד (וגם טאלב מצטט אותה): עמידותם של יערות לשריפה. שריפות בקנה מידה קטן מכלות את מלאי הענפים והעלים היבשים שיש ביער אך לרוב לא מתפתחות לשריפות גדולות. אם מכבי האש מכבים במהירות את השריפות הקטנות הענפים היבשים מצטברים, וכאשר בסופו של דבר תתרחש שריפה משמעותית היא תהיה בקנה מידה גדול הרבה יותר. כך הניסיון "לשלוט" באקראיות בקנה מידה קטן הופך את המערכת לשבירה יותר ויוצר אקראיות בקנה מידה גדול פי כמה. נראה שלתובנה זו יש מקבילות בלא מעט תחומים באותם חלקים של העולם שהם דומים יותר לחתול מאשר למכונת כביסה (האם התערבותם של בנקים מרכזיים בשערי הריבית מונעת משברים קטנים ויוצרת משברי ענק? האם התערבות בין לאומית העוצרת מלחמות קטנות בין ישראל לבין הפלסטינים רק מובילה למלחמה גדולה שתתרחש יום אחד?).
מדוע חשוב לאנשים, לפירמות מסחריות או למדינות להיות אנטי-שבירים? מכיוון שהעולם אקראי מדי, מכיוון שבמהלך חיינו ניתקל בלא מעט ברבורים שחורים, חיוביים או שליליים, ואיננו יכולים לצפות אותם מראש. דברים שבירים צריכים לחזות את העתיד באופן מדויק על מנת לחסן את עצמם מפניו; דברים אנטי-שבירים לא צריכים לחזות שום דבר, לא צריכים להבין את המערכת שבה הם פועלים.
הצורך בתחזיות
עוד דוגמה: אחד הוויכוחים היותר נפוצים בקרב צעירי ארצנו בשנים האחרונות נוגע לשאלת ההגירה ממדינת ישראל. מצד אחד טוענים רבים כי אנחנו חיים בעולם אנטישמי, כי אירוע בסגנון של השואה או הפוגרומים שקדמו לה יכול לקרות שנית במדינות אחרות כפי שקרה במהלך ההיסטוריה, וכי בטווח הארוך עדיף ליהודים לבנות את ביתם כאן בארץ. מצד שני טוענים אחרים כי באקלים הפוליטי הנוכחי קשה לדמיין את השואה חוזרת על עצמה בארצות מערביות, וכי דווקא מדינת ישראל עלולה להיות יותר מסוכנת בעתיד עקב המגמות הדמוגרפיות, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, חוסר היציבות במזרח התיכון או ההקצנה של המערכת הפוליטית.
אם תשאלו את טאלב לדעתו בנידון אני מאמין שהוא יגיד לכם בפשטות שלא ניתן לחזות את העתיד – אבל זה לא אומר שאתם לא יכולים לעשות שום דבר בנוגע אליו. אתם יכולים לנסות מראש לנתב את עצמכם למקצועות שמאפשרים הגירה בקלות למדינה אחרת, כגון רפואה או סיעוד. אתם יכולים להגדיל את מרחב האפשרויות שלכם מבלי להמר באופן חד משמעי על אפשרות כזו או אחרת – וטאלב משקיע חלק ניכר מספרו בהדגשת הנקודה הזו אודות מרחב האפשרויות. אחד המאפיינים הבסיסיים של דברים אנטי-שבירים הוא מרחב אפשרויות גדול יחסית.
איני יודע היכן יהיה מצבם של היהודים רע יותר בעוד שלושים שנים מהיום, במדינת ישראל או בגולה, אבל אני בטוח שבממוצע מצבם של יהודים שיכולים לעבור מדינות בקלות (ולא מגבילים את עצמם על ידי אידיאולוגיה נוקשה מדי) יהיה טוב יותר. ישראלי המחליט ללמוד משפטים נדרש לחזות את העתיד באופן מדויק ולפי התחזית לבחור היכן ללמוד, מכיוון שבוגרי משפטים בישראל יתקשו להשיג עבודה בחו"ל; ישראלי המחליט ללמוד רפואת שיניים לא נדרש לכך. הוא לא צריך להבין את המערכת, הוא לא צריך לחזות את העתיד. הוא לא יהיה תרנגול הודו, לא בגלל שהוא חכם יותר מאותו סטודנט למשפטים או בגלל שיש לו איזה שהוא מודל חיזוי סטטיסטי גאוני, אלא פשוט מכיוון שיש לו אפשרויות.
מכיוון שאנשים רבים בטוחים משום מה ביכולתם לחזות את העתיד (או, יותר נכון, מתבלבלים בין מה שנקרא wishful thinking לבין thinking), הם נוטים לפספס את עניין האפשרויות.
מדינות אנטי-שבירות
גם מדינות וגם אנשים פרטיים הופכים לשבירים במיוחד כאשר הם חייבים כסף. מי שחייב כסף חייב לחזות את העתיד באופן מאוד מדויק על מנת לכלכל את הוצאותיו. האידיאל המדיני מבחינתו של טאלב היא שוויץ: מדינה מבוזרת, קפיטליסטית ועמידה מבחינה פיננסית, שכולה בנויה מתת-יחידות (קנטונים) המתחרים אחד בשני על מדיניות מיסוי ומשיכת חברות. שוויץ היא מדינה משעממת להפליא, שבה ישנה מעורבות אזרחית גבוהה ומרבית העיסוק הפוליטי סובב סביב נושאים ברמה העירונית או השכונתית, ללא אידיאולוגיות גדולות ותוכניות-על גרנדיוזיות לעתיד פנטסטי, ללא מעורבות ממשלתית משמעותית בכלכלה – בדיוק ההפך מהמתרחש כאן בישראל.
טאלב אינו מאמין במערכות רווחה התומכות באזרח הממוצע ומנסות לשמר פריווילגיות עבור מעמד הביניים, הוא טוען (ובצדק לדעתי) שמערכות כאלו רק מונעות את העזרה מאותם עניים שבאמת זקוקים לה והופכות את מעמד הביניים לשביר יותר. הוא לא שולל לחלוטין את קיומה של מערכת הרווחה הציבורית, רק טוען שהיא צריכה להיות ממוקדת בעזרה לחלשים ביותר שלא יכולים לעזור לעצמם ובאספקת מוצרים ציבוריים. עבור מרבית האזרחים מערכת הרווחה המערבית במצבה הנוכחי מייצרת בעיקר אשליה מאוד מסוכנת של ביטחון, היא הופכת אותם ליותר שבירים ופחות אנטי-שבירים. כתבתי מעט על האשליה הזו בעבר והיא נפוצה למדי בישראל: אנשים כאן ממש מאמינים שמישהו "חייב להם" שירותי רפואה מתקדמים ופנסיה גבוהה, שיש אי שם איזו כספת סודית שבה נערמים כספי המיסים שלהם. אין אחת כזו. כתוצאה מהמגמות הדמוגרפיות ותקציב הביטחון הגבוה מתישהו בעתיד ממשלת ישראל תאלץ לקצץ בזכויות הפנסיוניות של חלק נרחב מאזרחי המדינה, מה שכמובן ינפץ אשליות ויעורר מהומה לא קטנה. טבעם של דברים שבירים הוא להישבר בסופו של דבר, ומדינת ישראל לצערי היא אחת המדינות הכי שבירות בעולם כיום.
אנשים רבים, בעיקר כאלו שלמדו בחוגים לפילוסופיה או למדעי החברה, אוהבים לדבר על מן "חוזה חברתי" בלתי נראה שקיים בין הממשל לבין אזרחי המדינה. אך מדינות לא הוקמו על סמך חוזה כזה, ואין שום פוליטיקאי המחויב אליו בטווח הארוך. פוליטיקאים בסך הכל מנסים לשרוד את הקדנציה שלהם עם פופולאריות סבירה, ורובם המכריע יקריב לשם כך ללא היסוס את העתיד היותר רחוק תחת האמונה שהמטרה מקדשת את האמצעים. החוזה החברתי הזה הופר בעבר וימשיך להיות מופר בכל דור ודור, ובכל פעם אנשים שנטו לסמוך על המדינה יופתעו מחדש.
ביקורת נוספת של טאלב היא על יכולתה של המדינה "לתמוך בצמיחה", למשל על ידי סבסוד מערכת ההשכלה הגבוהה (הוא קורא לכך "לנסות ללמד את הציפורים כיצד לעוף").
טאלב מדגים ממצאים רבים המפריכים כל קשר שיכל להיות בין מדע מסובסד וממומן מלמעלה לבין התפתחויות טכנולוגיות וקידמה כלכלית של מדינות. הדגשת הדוגמאות המעטות ההפוכות בעניין זה, כגון פיתוח האינטרנט או פצצת האטום על ידי הצבא האמריקני, אינה אלא "cherry-picking" – בחירת דוגמאות יוצאות מהכלל תוך התעלמות מכל הכספים שבוזבזו על ידי ממשלות על מו"פ שלא הוביל לשום מקום מעשי. גם תרופת הקופקסון הישראלית המפורסמת, שפותחה בעבודה משולבת של חברת טבע ומדענים ממכון וויצמן, היא דוגמה שאיננה מייצגת: רוב מכריע של התרופות החדשות מפותחות על ידי חברות תרופות ולא מוסדות אקדמיים.
לממשלות ומוסדות אקדמיים יש הטיה קבועה בכיוון של נושאים מורכבים, מרשימים מבחינה אינטלקטואלית אך לרוב מסובכים ולא מעשיים. בפועל, ההתקדמויות הטכנולוגיות החשובות ביותר בכל דור נעשות על ידי מהנדסים ולעיתים גם חובבנים שלא תכננו מראש את התוצאה, בתהליך של ניסוי וטעייה, ולא על בסיס רקע תיאורטי מסודר והצעות מחקר מפורטות המאושרות על ידי פקיד כלשהו. הדוגמאות המפורסמות ביותר לעניין זה הן ההמצאות מתקופת המהפכה התעשייתית שפותחו על ידי יזמים וחובבנים בריטיים, חסרי השכלה מדעית רשמית אך מבורכים בידע מעשי ושימושי, וגם המחשבים האישיים שפותחו על ידי חנונים אמריקניים במרתף של בית הוריהם. טאלב מטיל ספק באותו "מודל מחקר ליניארי" שלפיו מתחילים עם מדע בסיסי שרק ממשלה יכולה לממן ואחר כך מגיעים ליישומים פרקטיים. בפועל הרבה פעמים המדע מגיע רק אחרי הופעתם של יישומים פרקטיים שמפתחיהם לא היו בטוחים במאה אחוזים מדוע הם עובדים, וטאלב מביא לכך דוגמאות רבות, מהמהפכה התעשייתית ועד מנוע הסילון. הבעיה היא שישנם אנשים שיש להם אינטרס חזק להזכיר לציבור שוב ושוב את אותם מקרים נדירים שבהם סבסוד ממשלתי נדיב הוביל לקדמה, ולכן הציבור מקבל רושם מוטעה לגבי העניין וממשיך לתמוך בסבסוד שרובו המכריע מיותר.
אל תסמכו על המדינה, אומר טאלב. מדינת הרווחה המערבית הסטנדרטית היא שבירה מאוד מעצם הגדרתה, היא לא מסוגלת לתכנן את העתיד, היא לא מסוגלת לצפות את העתיד, היא לא מסוגלת "לייצר צמיחה" והיא נועדה להיכשל שוב ושוב. תסמכו על עצמכם, תהיו אתם אנטי-שבירים. תמצאו עבודה טובה, תחסכו לפנסיה ותתכוננו להגר אם המצב ידרוש זאת. ואם במקרה יצא לכם לנהל מדינה – הפכו אותה לאנטי שבירה על ידי הפחתת חובותיה והגדלת מרחב האפשרויות העומד בפני משקי הבית והמשק כולו, ואז לא תצטרכו לחזות את העתיד או לנסות לייצר צמיחה.
טאלב והכלכלנים
לסיום, אני לא יכול כמובן שלא להתייחס לביקורת של טאלב על כלכלנים. בבסיסה, הביקורת של טאלב על כלכלנים מסוימים היא נכונה. החלק הלא נכון הוא הכללת הביקורת לכל הכלכלנים באשר הם.
בספריו הקודמים ביקורתו של טאלב הייתה יותר ממוקדמת ומפורטת, אך בספרו האחרון היא כבר גובלת בפתולוגיה. טאלב פשוט נהנה להפגין בוז גורף בכל משפט שלישי בספר לכלכלנים, מומחי מנהל עסקים ואנשים הלובשים חליפות, לרוב ללא נימוק או קשר כלשהו לשאר הדברים שהוא כותב באותה הפסקה. למשל, באחד הפרקים הוא ממש יוצא מגדרו על מנת לנסות ולהראות שהכלכלן יוזף שומפטר לא הגה בכוחות עצמו את הקונספט של "הרס יצירתי" אלא העתיק אותו ממקורות אחרים (מה שנכון חלקית לגבי שומפטר, אך נכון גם לכל הוגה דעות אחר ולכל התפתחות רעיונית אחרת בהיסטוריה האנושית), מכיוון שלפי דבריו המפורשים של טאלב פשוט לא ייתכן שכלכלן כלשהו הביע אי פעם רעיון מקורי.
בדומה ליאיר לפיד ולחלק ממגיבי הבלוג הזה, מבחינתו של טאלב הכלכלנים כולם הם מקשה אחת, גוף אחיד של שיבוטים זהים, רובוטים מוזרים וסתומים החושבים ומתנהגים באופן אחיד (למשל, אפילו כשאני כותב על נושאים שאין קשר בינם לבין כלכלה כגון הסכסוך הישראלי-פלסטיני חלק מהמגיבים בכל זאת מנסים לשייך את דעותיי לעצם היותי כלכלן).
היתרון של טאלב הוא הימצאותו בעמדה שבה הוא יכול לכתוב מה שהוא חושב. הוא לא צריך להיות מנומס. הבעיה היא שהוא לא מבין שאחרים אינם בלתי-מוגבלים כמוהו. כלכלנים שכותבים ספרים בדרך כלל משתדלים להיות מנומסים ולהעביר את הביקורת שלהם על כלכלנים אחרים באופן מרומז וזהיר. למעשה, בשיחות של אחד-על-אחד הם הרבה פחות מנומסים, ותוקפים כלכלנים אחרים באופן חריף לא פחות מטאלב. אין איזו "אסכולה כלכלית אחת" כפי שרבים מחוץ לעולם הכלכלה האקדמי מדמיינים לעצמם; יש המון קבוצות יריבות שיש ביניהן מחלוקות אידיאולוגיות ומתודולוגיות, כל קבוצה נלחמת ללא הרף על עמדותיה, ובכל תקופה עולים לגדולה כוכבים חדשים ומקימים אסכולות חדשות. כלכלנים הם המבקרים הכי חריפים, בוטים, ואכזריים של כלכלנים אחרים ושל כלכלני העבר, והעולם האקדמי הכלכלי דומה הרבה יותר לתחרות פראית בין זאבים המנסים לטרוף אחד את השני ולהוכיח שכל האחרים מלבדם טועים מאשר לחבורה של ג'נטלמנים מיוחסים המשבחים אחד את השני בתוך תיבת תהודה מנותקת מהמציאות.
מהסיבה הזו אני יכול להתחבר בקלות לביקורת של טאלב על כלכלנים – היא פשוט לא רלוונטית לאותן המתודולוגיות שבהן אני משתמש ולתחומי המחקר שלי, כמו גם למרבית הכלכלנים באקדמיה כיום. ספריו של טאלב אינם רלוונטיים לכלכלן המנסה להשתמש ב"ניסוי טבעי" על מנת להבין כיצד מספר הילדים בכיתה משפיע על ציוניהם, לכלכלן המנסה לאמוד את תרומתן של ספינות הקיטור לצמיחה בתחילת המאה העשרים, לכלכלן המנסה לבחון האם המוביליות הכלכלית בארצות הברית בשלושים השנים האחרונות עלתה או ירדה, או לכלכלן שמנסה לבנות מודל תיאורטי של תורת המשחקים העוסק בפירמות המשווקות מנוי ארוך טווח לחדרי כושר תחת תנאים של אי רציונאליות.
טאלב פשוט מניח שכל הכלכלנים מעוניינים לבנות מודלים מתמטיים שיחזו את העתיד וינתחו סיכונים, וזו שטות גמורה. מדובר בחלק קטן מאוד מהכלכלנים. 99% מהמאמרים בכלכלה לא מנסים לחזות שום דבר וגם לא להצמיד הסתברויות לאירועים. הביקורת שלו חשובה מאוד להבנת האופן שבו העולם פועל, אך לא לעבודתם של כלכלנים באקדמיה.
אני לא הכלכלן היחיד שמסוגל להתחבר לביקורתו של טאלב, כמובן. בספרו האחרון הוא מצטט בהרחבה את דבריו של אריאל רובינשטיין, כלכלן ישראלי ואחד החוקרים המובילים בעולם בתחום של תורת המשחקים ומיקרו-כלכלה תיאורטית, הרואה במחקר הכלכלי סוג של תרגיל פילוסופי מרתק שרצוי להיזהר שלא להסיק ממנו מסקנות כלשהן בנוגע לצעדי מדיניות בעולם האמיתי (ראו ספרו – "אגדות הכלכלה"). טאלב מתייחס בספריו גם לדניאל כהנמן (שהוא אמנם פסיכולוג ולא כלכלן, אבל בעשורים האחרונים לא ניתן להבחין בין השניים בתחום שבו הוא עוסק), ליואל מוקיר ולפרדריך הייק.
נראה שלטאלב היו בעברו בעיות אישיות כלשהן עם כלכלנים שסירבו לקבל את רעיונותיו והביכו אותו בטיעונים מתמטיים פתלתלים – זו לא ספקולציה שלי, הוא כותב את זה באופן מפורש באחד הפרקים, ובפרק אחר מציין שארבעה כלכלנים דחו את הספר הראשון שניסה לפרסם בתחילת שנות התשעים – ומאז דעותיו בנידון פשוט התקבעו, וחבל. אין לי ספק שאם הוא היה נפגש בראש פתוח עם כלכלנים נוספים דעותיו היו משתנות. למשל, הוא כותב כי "אם היו עוד שלושה או ארבעה אריאל-רובינשטיינים עולם הכלכלה היה יכול להיראות שונה", אבל האמת היא שיש עוד אלפי כלכלנים שדומים לרובינשטיין בדעותיהם, או מחזיקים בדעות דומות מכיוון מתודולוגי אחר. למשל, קבוצה לא קטנה של כלכלנים אמפיריים מנסה להתמקד ב"ניסויים טבעיים" או מתוכננים (קראו למשל על מחקריה של אסתר דופלו) שמהם ניתן להסיק משהו על סיבתיות, ולזנוח את העיסוק בתיאוריה כלכלית. טאלב פשוט לא מכיר את כל אותם הכלכלנים, ולא רוצה להכיר.
בסופו של דבר שנאתו של טאלב לכלכלנים, סטטיסטיקאים ופרופסורים למנהל עסקים מעציבה, מכיוון שהיא מונעת חילופי רעיונות והשפעה הדדית בינו לבין אחרים שהיו יכולים להפרות גם את המחקר האקדמי וגם את מחשבותיו של טאלב עצמו. השנאה הזו אולי עוזרת לו למכור יותר עותקים מספריו, ויש שיאמרו שזה כל מה שחשוב, אבל היא מונעת ממנו להשפיע על המציאות, חוסמת אותו מפני תובנות חשובות, ותומכת בנטייתם של פוליטיקאים בישראל ובעולם שלא להקשיב לכלכלנים ולעשות שטויות מוחלטות (באחד מנאומיו האחרונים לפיד הזכיר את משל תרנגול ההודו, האם ייתכן שלטאלב הייתה השפעה על החלטת אפס המע"מ האחרונה שלו?).
סיכום
לסיכום, נחזור לצד החיובי: ספריו של טאלב מצביעים על שורה של כשלים בסיסיים וחמורים מאוד באופן שבו מרבית בני אדם מבינים את העולם שבו הם חיים. לעיתים ישנו ניסיון להציג אותם בתור ביקורת על כלכלנים, פרופסורים למנהל עסקים או סוחרי בורסה. זוהי טעות חמורה: כלכלנים וסוחרי בורסה הם בסך הכל בני אדם, גם אנשים אחרים מבצעים את אותן הטעויות בכל תחומי החיים. כולנו עיוורים במידה שווה.
טאלב היה יכול להשיג את מטרותיו ביעילות רבה יותר אם הוא היה מסוגל להתגבר על האגו שלו ולהעסיק עורך שיארגן מחדש את ספריו וימחק את כל החזרות והחלקים המיותרים, או אם הוא היה מסוגל לשכוח מאותם כלכלנים שדחו את ספרו הראשון לפני עשרים שנה ולנסות ללמוד מה חוקרים כלכלנים היום.
בתחילת הקריאה של ספרו האחרון "אנטי-שביר" חשבתי שמדובר בספר עמוק וחשוב, אך ככל שהתקדמתי גברה הרגשת השעמום שלי. משלב מסוים נראה כי הספר מסתובב סביב עצמו במעגלים מבלי להוסיף תובנות מעניינות. כאשר הגעתי לנקודה שבה טאלב מספר כיצד הוא עצמו נמנע מקריאה של ספרים שמשעממים אותו, הגעתי למסקנה שהוא צודק לחלוטין והפסקתי לקרוא את ספרו בערך באמצע (את שני ספריו הקודמים דווקא הצלחתי לסיים).
טאלב מתאר שלל חוקים שלפיהם הוא פוסל הוגים וכותבים אחרים שאינם מתאימים לרמתו העילאית והמתנשאת, אך אני מאמין שהוא שכח חוק נוסף: ישנו הבדל בין הפגנת ידע כללי לבין הצגת תובנות חדשות, וכאשר הכותב מעניק משקל רב מדי להפגנת רוחב ידיעותיו ולמאבקי אגו כאלו ואחרים הוא ככל הנראה עושה זאת על מנת לחפות על תובנות מצומצמות שאינן מסוגלות למלא לבדן ספר שלם.
דעת מיעוט 