ג'וזף סטיגליץ, זוכה פרס נובל לכלכלה, מבקר בחריפות את יעילותו של השוק החופשי מזה כשלושה עשורים. בשנות השמונים פרסם שטיגליץ ביחד עם מספר כלכלנים אחרים שורת מאמרים שתיארו סוג חדש של כשלי שוק, הנכללים כיום תחת השם "אינפורמציה א-סימטרית" (לדוגמה, מודל הלימונים של אקרלוף). במחצית הראשונה של שנות התשעים הוא שירת בממשל קלינטון, שם עסק בנושאים סביבתיים וקידם פילוסופיה כלכלית אשר תמכה במעורבות ממשלתית במקרים של כשלי שוק. בהמשך עבר לתפקיד סגן נשיא בכיר וכלכלן ראשי של הבנק העולמי, והתנסותו שם הובילה אותו לבקר את קרן המטבע העולמית – בעיקר את האופן שבו היא פעלה לטובת האינטרסים של וול-סטריט ונגד האינטרסים של שלל מדינות מתפתחות ברחבי העולם שהיו זקוקות לשירותיה (ראו את ספרו בנושא, "אי נחת בגלובליזציה").
ג'וזף שטיגליץ
מאז המשבר של 2008 ניפק שטיגליץ שלל ראיונות, מאמרים ובסופו של דבר גם ספר העוסקים כולם באי-שוויון ההולך וגדל במדינות המערב, מה שהפך אותו ל"כלכלן הרשמי" של תנועת Occupy Wall Street.
שטיגליץ מעוניין לשכנע את הקורא שאי שוויון הוא נושא מרכזי בחשיבותו בעולם הכלכלי, שאי השוויון ההולך ומחריף איננו תוצאה דטרמיניסטית ובלתי ניתנת לשינוי של התקדמות הגלובליזציה והטכנולוגיה, שניתן להפוך את התהליך על ידי מעורבות ממשלתית עמוקה יותר בכלכלה, שעלות צמצומו של אי השוויון איננה גבוהה, ושצמצום אי השוויון יוביל את המדינה לשגשוג כלכלי שיחלחל לכל שכבות האוכלוסיה וישפר את היציבות הפוליטית.
להלן הגרסה המקוצרת של התרשמותי מהספר, עבור הקורא הלא-סבלני:
· הטיעונים לגבי השפעות אי השוויון על הכלכלה ככל הנראה ישכנעו רק את המשוכנעים.
· החלקים היותר חזקים בספר מבחינת ראיות ונתונים הם טיעוניו של שטיגליץ נגד פרוטקציוניזם וקבוצות לחץ, נושאים שלא ברור הקשר בינם לבין אי שוויון (יכולה להיות מדינה שוויונית שבה כמעט כולם עניים וקבוצות לחץ מעטות שולטות בעושר). כלומר, אם הוא היה קורא לספר "מחירן של קבוצות לחץ" במקום "מחירו של אי השוויון" ומשנה את המיקוד שלו בהתאם, אני מאמין שזה היה ספר טוב בהרבה.
· בהמשך לנקודה הקודמת, עקב מלחמתו הבלתי מתפשרת בקבוצות לחץ ופרוטקציוניזם, הייתי שמח אם לשטיגליץ ולכלכלנים אחרים הדומים לו הייתה יותר השפעה על השמאל הישראלי (ביחס לכל מני מנהיגים מקומיים המאמינים שסובסידיות ממשלתיות לחקלאות או לתעשיית הטקסטיל הן עניין חיובי).
· הספר מעט משעמם, שטיגליץ חוזר על עצמו יותר מדי וכותב באופן פחות בהיר מכלכלנים אחרים כגון פול קרוגמן.
ניקח נשימה עמוקה, ונעבור לגירסה המורחבת של הביקורת.
שתי הערות על מדדי אי שוויון
אי-שוויון, גבולות ואושר: ניסוי שלושת המדינות
מחקרים פסיכולוגים רבים מראים כי האושר של אנשים הוא יחסי – אנשים שופטים את עצמם ביחס לרמת החיים של אחרים. על כן, טענה נפוצה גורסת כי אי-שוויון חריף במדינה פוגע באושר. טענה זו איננה מדויקת: האושר של אנשים אכן יחסי, אבל הוא יחסי לקבוצת ההתייחסות של כל אדם ואדם. אנשים משווים את עצמם לשכנים, לקרובי משפחה, לחברים ללימודים, ולפי קבוצות ההשוואה האלו נקבע האושר שלהם (כפי שמציינת בדיחה מפורסמת – גבר עשיר הוא גבר שמרוויח יותר מבעלה של אחותה של אשתו). לכן, מדדי אי-שוויון ברמה האגרגטיבית יכולים להטעות, מכיוון שהם תלויים באופן שרירותי בגבולות המדינה.
נניח למשל ששר האוצר של מדינת ישראל מוטרד מאוד מהשפעות אי השוויון על מצב רוחה של גברת ריקי כהן מחדרה. הוא מכנס את פקידי האוצר, ואחד מהם מרים את היד ומעלה הצעה: הוא מזכיר לשר שמרבית היישובים בארץ הם יחסית הומוגניים מבחינה סוציו-אקונומית, ולכן ניתן לחלק את מדינת ישראל לשלוש מדינות נפרדות שגבולותיהן יקבעו בהתאם למצבם הסוציו-אקונומי של היישובים, כך שכל אחת משלושת המדינות תהיה שוויונית למדי. מהלך כזה יקטין במידה ניכרת את אי-השוויון בארצה של ריקי כהן, אבל מה יהיו השפעותיו על האושר שלה? על איכות חייה? על האושר ואיכות חייהם של הבדואים ברהט? אם המערכת הכלכלית של שלושת המדינות תהיה פתוחה ומשותפת לחלוטין (כלומר, הן יתנהגו בפועל כמו מדינה אחת) לא תהיה שום השפעה. בכל מקרה אחר איכות חייה של ריקי כהן תשתפר מכיוון שהיא תגור עכשיו במדינה עשירה יותר, איכות חייהם של הבדואים ברהט תיפגע כי הם יגורו במדינה עניה יותר, והאושר של ריקי כהן ושל הבדואים בהשוואה לקבוצת ההתייחסות שלהם לא ישתנה כי קבוצת ההתייחסות הקרובה לא השתנתה. אז האם הקיטון באי השוויון שיפר את המצב? החריף אותו? לא יצר שום שינוי? פתאום הדברים לא נראים כל כך וודאיים. סביר להניח שהבדואים היו מעדיפים את מדינת ישראל הפחות שוויונית על פני מדינתם החדשה והשוויונית, כפי שערביי ישראל מעדיפים להישאר בארץ ולא להגר לרשות הפלסטינית.
כדי לטעון שנתון כלשהו על אי-שוויון רלוונטי לאושר, צריך להראות שמדובר באי-שוויון בתוך קבוצת ההשוואה הרלוונטית לכל אדם. סטטיסטיקות על אי-שוויון ברמת מדינה אינן רלוונטיות למדידת אושר. גם אם מזכירים מדדי אי-שוויון מדי פעם בתקשורת, רובנו לא חווים באופן יומיומי את פערי ההכנסה שבין הבדואים ברהט לבין שרי אריסון וחבריה, ולא משווים את עצמנו לא לאלו ולא לאלו.
אי-שוויון לעומת עוני אבסולוטי
חשוב להפריד בין שני נושאים: אי-שוויון, ועוני אבסולוטי – עוני שאינו נמדד ביחס למשכורת הממוצעת או החציונית במדינה, אלא באופן אבסולוטי לפי מדד כלשהו של צריכה ורמת חיים (יש גם מדדים שמשלבים חלק יחסי וחלק אבסולוטי, ראו למשל נתונים לגבי ישראל כאן). עניים "אמיתיים" מתקשים לממן לעצמם ולילדיהם מזון, חינוך ובריאות ברמה בסיסית, וההזדמנויות העומדות בפני ילדיהם אינן ההזדמנויות העומדות בפני שאר האוכלוסיה. ישראל היא אולי פחות שוויונית ממקסיקו, אבל במקסיקו בעיית העוני חמורה הרבה יותר. עוני מסוג זה, שלא ניתן להיחלץ ממנו, הוא בעיה חשובה וראוי שכל מדינה תתאמץ להפחיתו (עניין לא פשוט, מכיוון שחלק מהסיבות לעוני הן תרבותיות). אך עוני יחסי, שהוא מדד מקביל לאי שוויון, הוא לא בהכרח שלילי בהגדרה. מרגרט תאצ'ר ניסחה את הטיעון כבר לפני זמן רב: אם גם העניים וגם העשירים מתעשרים, כאשר העשירים מתעשרים יותר, האם יש לנו כאן בעיה אמיתית?
התשובה המיידית של שטיגליץ לכך היא פשוטה: העניים לא מתעשרים (לפחות לא בארצות הברית, לגבי ישראל לא ראיתי נתונים בנידון). המשכורות הריאליות של המחצית התחתונה של האוכלוסייה בארצו הברית נשארו זהות או ירדו בעשורים האחרונים. זאת אכן בעיה, אלא אם העניין נובע מהגירה של עניים ממדינות עולם שלישי או עלייה בשיעורי התעסוקה. אבל החלק השני של הגידול באי-שוויון, הגידול בהכנסות העשירון העליון, אינו מהווה בעיה ברמה העקרונית. הוא מהווה בעיה אך ורק אם העשירון העליון מרוויח יותר על חשבון העניים.
אז כן, ישנם מקרים בארצות הברית של השנים האחרונות שבהם אכן נראה כי העשירון העליון מרוויח כסף על חשבון העניים, ונגיע אליהם בהמשך, אבל הנקודה שלי היא זו: סטטיסטיקות של אי-שוויון אינן רלוונטיות על מנת לענות על השאלות החשובות הנוגעות לצדק, מוסר ואיכות חייהם של העניים.
בהחלט תיתכן מדינה היפותטית עם אי שוויון חריף מאוד שבה כל העשירונים צומחים והעשירים מתעשרים בזכות עבודה יצרנית וחדשנות טכנולוגית שדוחפת את כולם למעלה, ולעומתה מדינה היפותטית שוויונית יחסית שבה חלק נרחב מהאוכלוסיה חי בעוני אמיתי, והעשירים מתעשרים תודות להשתלטות על אוצרות טבע והקמת מונופולים נצלניים. נתונים על אי-שוויון לא ילמדו אותנו על הבעיות האמיתיות של שתי המדינות הללו. בפועל, ארצות הברית לפחות עד שנות השמונים הייתה דומה למדינה ההיפותטית הראשונה שתיארתי (ואולי היא עדיין די דומה לה), בעוד ששלל מדינות עולם שלישי דומות למדינה ההיפותטית השוויונית שתיארתי.
הגורמים לגידול באי השוויון
הגידול באי השוויון כולל שני תהליכים מקבילים: העשירים נעשים עשירים יותר, והעניים נעשים עניים יותר או דורכים במקום. נתחיל מהראשון.
מדוע העשירים נעשים עשירים יותר?
ישנן שתי דרכים עיקריות להתעשר: ליצור משהו מבוקש ולמכור אותו, או לקחת כסף מאחרים. הדרך הראשונה, היצרנית, תורמת לחברה כולה ועומדת בבסיס עיקרון "היד הנעלמה" של אדם סמית'. כאשר אנשים מתעשרים בזכות יכולתם לייצר מוצרים חדשניים, המדינה כולה צומחת למעלה והעושר מחלחל לכל שכבות האוכלוסייה. ניתן אז לומר שהתמריצים האישיים מתיישבים עם מה שטוב לחברה כולה, והיד הנעלמה עובדת כפי שהיא אמורה לעבוד. לעומת זאת, כאשר אנשים מתעשרים בזכות יכולתם לסחוט עושר משכבות אחרות באוכלוסייה, הם לא מייצרים שום צמיחה עבור המדינה, רק מעבירים כסף מצד לצד. לדרך השנייה הזו קוראים כלכלנים Rent Seeking – מונח שמקורו בבעלי אדמות המקבלים "רנטה" עבוד האדמה שלהם מבלי שום צורך לייצר משהו או לעבוד.
תמונת אילוסטרציה: אדם עשיר יושב במשרדו וחושב על דרכים לפתח את עסקיו באופן שיתרום הכי הרבה לחברה
במציאות מרבית העשירים שילבו את שתי הדרכים הללו במהלך הקריירה שלהם. למשל, ממציאים רבים מתקופת המהפכה התעשייתית במאה התשע עשרה ניסו לקבל חסות ממשלתית למונופולים על ההמצאות שהם פיתחו, על מנת למנוע תחרות. ההמצאות תרמו לחברה כולה, אך הממציאים סחטו רנטה גבוהה יותר ממה שהיד הנעלמה של אדם סמית' הייתה נותנת להם בעולם אופטימאלי, בו ההון לא יכול לשכנע את השלטון להעניק לו מונופול.
השאלה החשובה היא לגבי המשקל היחסי של שתי הדרכים המובילות להתעשרות בקרב עשירי המדינה. לדעתו של שטיגליץ, עשירי ארצות הברית של היום מאופיינים בעיקר ב- rent seeking ולא בעבודה יצרנית, ולכן הרווחים שלהם מגיעים על חשבון העשירונים התחתונים ולא "מחלחלים למטה".
שטיגליץ מציין שלל דרכים הנכללות תחת הגדרה זו, מרביתן כוללות מעורבות ממשלתית כלשהי: סובסידיות לחקלאים האמריקנים, מכירת מוצרים לממשלה במחיר גבוה ממחיר השוק (שמאפיינת את המגזר הבטחוני האמריקאי ואת חברות התרופות), קניית נכסי מדינה מופרטים במחירים נמוכים, מכסי סחר, מונופולים ועוד. בייחוד מבקר שטיגליץ את אנשי הפיננסים, המהווים חלק ניכר מהאחוזון העליון של בעלי השכר בארצות הברית, שרבים מהם התעשרו תודות לניצול פערי אינפורמציה ולא תודות להשקעות חכמות שניתבו כספים למקומות היצרניים ביותר ותרמו כך לחברה כולה. אחריהם מגיעים אנשי המונופולים וצאצאיהם שמצליחים למנוע תחרות חופשית בסקטור שלהם, מנכ"לים המנצלים ממשל תאגידי בעייתי על מנת למשוך שכר גבוה במיוחד מהחברות אותן הם אמורים לשרת, ועורכי הדין המסבכים דרך קבע את החקיקה ונועצים מקלות בגלגלי השוק החופשי על מנת להיטיב עם לקוחותיהם.
שטיגליץ תוקף פירמות המשתמשות בממשלה על מנת למנוע תחרות מקומית או זרה, כגון הסובסידות בענף האתנול האמריקאי. בתחילה הרעיון של הפקת דלק מתירס נראה מתאים באופן מושלם לכלכלה האמריקנית, והממשלה סבסדה באופן כבד את הפירמות ואת המחקר בתחום. כאשר ברזיל הצליחה להפיק אתנול מקני סוכר באופן יעיל יותר, נאלצה ארצות הברית להטיל עליו מכסי יבוא גבוהים על מנת להגן על היצרנים המקומיים, וגם ארבעים שנים לאחר שהחלה התמיכה הממשלתית בתחום הטכנולוגיה עדיין לא מסוגלת להתחרות בדלקי המאובנים הנפוצים או באתנול המיוצר על ידי ברזיל. רק בשנים האחרונות החלו להפחית את הסובסידות והמכסים שהגנו על תעשיית האתנול. כפי שמציין שטיגליץ, המרוויחים העיקריים מההגנה הזו הן פירמות ענק ולא חוות תירס משפחתיות קטנות (שגם הן מקבלות כמחצית מרווחיהן ישירות מוושינגטון).
השאלה החשובה היא האם משקלם של ה- rent seekers בקרב האחוזונים העליונים, בהשוואה למשקלם של אלו שמייצרים ערך אמיתי, באמת כל כך גבוה. נכון, יש הרבה עורכי דין עשירים בארצות הברית, אך יש גם הרבה מהנדסים ומתכנתים עשירים בעמק הסיליקון שמייצרים ערך עבור החברה כולה, תעשיינים עשירים בענפים תחרותיים שאינם נתמכים על ידי הממשלה, סוחרים עשירים, יוצרים בקולנוע ובטלוויזיה ועוד. אולי ניתן היה לבדוק את השאלה הזו באופן יותר מדויק מבחינה אמפירית, גם אם לעיתים קשה להבחין בין העשירים שעשו את הונם תודות ליצירתיות טכנולוגית ועסקית לבין אלו שחיים על חשבון העשירונים שמתחת להם (היכן הייתם ממקמים את ביל גייטס?). שטיגליץ, בכל אופן, אינו מציג נתונים שעונים על השאלה הזו, ולא מסביר מדוע לדעתו התרחש שינוי במשקל היחסי של שתי הקבוצות בעשורים האחרונים.
מדוע העניים נעשים עניים יותר?
השלב הבא בדיון אודות הגידול באי-שוויון, אחרי שסיימנו עם העשירים שמתעשרים מהר יותר, הוא לשאול מדוע עניי ארצות הברית נעשים עניים יותר ביחס לאחרים.
התשובה של כלכלנים רבים היא "טכנית": מדובר בתופעת לוואי של התהליך הקפיטליסטי, הטכנולוגיה והגלובליזציה. מאז מלחמת העולם השנייה הטכנולוגיה הלכה והשתכללה מבחינת יכולתה להחליף עובדים לא משכילים, ובמסגרת תהליך הגלובליזציה יותר משרות ייצור עברו למדינות שבהן עלות העבודה נמוכה יותר. התהליכים האלו התרחשו גם בארץ, כאשר מפעלי הטקסטיל הגדולים בפריפריה נסגרו במקביל לנסיקה מטאורית במשכורותיהם של מהנדסים ומתכנתים ביחס לשאר האוכלוסייה.
תמונת אילוסטרציה: אדם בעל מודעות סביבתית מפותחת מחפש שאריות אוכל בפחי זבל במקום לרכוש אותו ברשתות המנצלות את עובדיהן
שטיגליץ מודע לחשיבות הקפיטליזם והגלובליזציה, ואינו מעוניין להתנגד לתהליכים אלו. הוא טוען כי התהליכים היו נכונים גם לגבי ארצות תעשייתיות מתקדמות אחרות, ובכל זאת שם אי השוויון לא גדל כמו בארצות הברית, תודות להתערבות ממשלתית וכוחם של האיגודים המקצועיים שמיתנו את השפעות הטכנולוגיה והגלובליזציה על אי השוויון. אך אותן ארצות תעשייתיות אחרות ביססו את התקדמותן במידה רבה על ייצוא לארצות הברית המתפתחת במהרה, ולכן לא בטוח שארצות הברית יכלה להרשות לעצמה את מה שהן הרשו לעצמן.
גם כאן, כמו בנושאים אחרים בספר, חסרים לי הנתונים. איפה המחקרים האמפירים המשווים שלל מדינות שונות, ומנסים לאמוד את ההשפעה היחסית של הגורמים השונים לאי-שוויון? אני בטוח שמדובר בנושא קשה למדידה, אבל בכל זאת, אפשר לנסות וסביר שקיימים מחקרים כאלו.
במקום להראות נתונים, שטיגליץ עורך דיון מפורט בנושאים שוליים בהשפעתם על אי השוויון, כגון שכר המנכ"לים או אפלייה נגד מיעוטים. בעוד ששכר המנכ"לים האמריקנים אכן זינק למעלה בעשורים האחרונים ללא שום הצדקה כלכלית, בסופו של דבר יש רק מנכ"ל אחד בכל חברה לעומת עשרות אלפי עובדים. מדובר בדי מעט אנשים, קשה לי להאמין שלשכר שלהם הייתה השפעה מאקרו-כלכלית על עשירונים שלמים באוכלוסיה. באופן דומה, אפלייה נגד מיעוטים ככל הנראה קיימת בארצות הברית ומהווה בעיה, אבל למקרה ששטיגליץ לא שם לב ארצות הברית בחרה לאחרונה נשיא שחור. האפליה הייתה מן הסתם משמעותית הרבה יותר לפני חמישים שנה, כאשר ארצות הברית הייתה שוויונית יותר, ומאז היא רק נמצאת בירידה.
שטיגליץ מודע לכך שטיעוניו חלשים, ולכך שסביר שההתקדמות הטכנולוגית והגלובליזציה הן הגורמים המרכזיים לגידול באי השוויון – ולא תאוות הבצע של העשירים, אפלייה, או פגיעה בוועדי עובדים (זה נכון אגב גם לארה"ב וגם לארץ – ראו דיון יותר מפורט ברשומה הבאה שתפורסם בבלוג). אין כאן איזו שהיא קונספירציה מתוחכמת, אלא בסך הכל שינוי טבעי ולא מכוון באופן שבו עובד העולם. אבל זה שיש שינוי לא אומר שאנחנו חייבים לקבל אותו. שטיגליץ טוען שגם אם זה המקרה, אין שום סיבה שהממשלה לא תתערב על מנת לשנות את מהלך הדברים הטבעי ולהקטין את אי השוויון. הוא טוען שהמחיר של התערבות זו נמוך ביחס למה שגורמים מימין מנסים לטעון, ושהיא אף עשויה לתרום למשק כולו בשלל דרכים עקיפות.
מוביליות חברתית ושוויון הזדמנויות
מוביליות חברתית מודדת את התנועה היחסית של אנשים וילדיהם בין העשירונים השונים באוכלוסיה – האם העשירים והעניים נוטים להתחלף מדי פעם. בחודשים האחרונים אני עוסק הרבה בנושא המוביליות החברתית במסגרת הצעת המחקר לדוקטורט. זהו אחד התחומים שעבורם אני באמת מכיר את הספרות הכלכלית לעומק, וקל לי באופן יחסי לזהות מתי מישהו מנסה להציג רק צד אחד של המטבע – וזה בדיוק מה ששטיגליץ עושה. הוא מתחיל עם טענה לגבי מוביליות חברתית שהיא כל כך מוגזמת עד שהיא נראית כמו איש קש:
“… If America were really a land of opportunity, the life chance of success – of, say, winding up in the top 10 percent – of someone born to a poor or less educated family would be the same as those of someone born to a rich, well-educated, and well-connected family. […] with full equality of opportunity, 20 percent of those in the bottom fifth would see their children in the bottom fifth […] So too, with full equality of opportunity, 20 percent of the bottom will make it all the way to the top fifth”
טענה זו מתעלמת לחלוטין מתורשה גנטית או מהשפעות אחרות של חינוך הורי: אנשים נולדים בתור לוחות חלקים ומושלמים ולכן תחת שוויון הזדמנויות מלא לילד שנולד להורים מהחמישון התחתון יש סיכוי של 20% להגיע לכל אחד מהחמישונים באוכלוסיה. זו כמובן שטות. שלל מחקרים הוכיחו שתורשה גנטית פועלת גם על תכונות אופי ואינטליגנציה, תכונות שנמצאות בקורלציה חזקה עם יכולת להרוויח שכר גבוה (ראו למשל כאן), וגם בלי תורשה גנטית הורים מוכשרים מחנכים את ילדיהם באופן שונה.
שטיגליץ ממשיך וטוען שהמוביליות החברתית בארצות הברית נמצאת בירידה, ושעניין זה מצביע על ירידה בשוויון ההזדמנויות. לגבי החלק הראשון של טענתו, העניין עדיין שנוי במחלוקת: ישנם מחקרים שמצביעים על ירידה וישנם מחקרים שמראים שלא חל שינוי משמעותי בחמישים השנים האחרונות (למשל זה), ושטיגליץ מצטט רק מחקרים ספורים שמצביעים על ירידה (למשל את זה – מחקר זניח יחסית מבחינת השפעתו על הספרות) ועוד מספר מחקרים שלא מדברים בדיוק על מוביליות. לגבי החלק השני של טענתו, לא ניתן להסיק ממחסור במוביליות חברתית על מחסור בשוויון הזדמנויות מכיוון שמוביליות חברתית יכולה לרדת גם מסיבות אחרות – למשל עלייה בתשואה להון אנושי, עלייה באי שוויון בהכנסות (המרחק בין העשירונים גדל ולכן קשה יותר לעלות עשירון), השפעתם של מהגרים ועוד. אין תמיכה אמפירית של ממש לכך שאין שוויון הזדמנויות בארצות הברית והחלום האמריקאי הוא מיתוס, כפי ששטיגליץ טוען שוב ושוב בספרו, ולפי סקרי דעת קהל ששטיגליץ מזכיר הציבור האמריקני אינו מסכים עם הקביעה הזו.
השפעת אי השוויון על המשק
מחקרים
ישנה ספרות נרחבת בכלכלה החוקרת את השפעות אי השוויון על הכלכלה, אך לצערי שטיגליץ מתעלם ממנה כמעט לחלוטין בספרו.
ספרות זו מתחילה עם מחקריו של סיימון קוזניץ ופרסומה של "עקומת קוזניץ", לפיה בתהליך הצמיחה הכלכלית אי השוויון בהתחלה גדל ולאחר מכן קטן. במאמר של רונלד בנבו משנת 1996 ישנה סקירה של הספרות המוקדמת בנושא זה הכוללת טיעונים תיאורטיים שונים. אחד הטיעונים הוא כי ריכוזיות גבוהה מדי של עושר באחוזון העליון פוגעת בגודלו של מעמד הביניים, ביכולת שלו להוות בסיס רחב לצריכה של מוצרים המבוססים על טכנולוגיות מתקדמות, וכך בנטיה של פירמות מקומיות להשקיע בטכנולוגיות כאלו ובצמיחה במשק. טיעון נוסף הוא שלנוכח קיומן של מגבלות על היכולת לקחת הלוואות ללימודים, מדינה שבה ישנם יותר עניים תסבול משיעורי השתתפות נמוכים יותר בהשכלה הגבוהה ומבזבוז הפוטנציאל של צעירים מוכשרים שיכלו לתרום לצמיחת הכלכלה. טיעון מהכיוון הנגדי, המופיע במקורות אחרים, אומר שלאי השוויון יש השפעה חיובית על היזמות במדינה ועל הצמיחה עקב התמריצים שהוא יוצר עבור היזמים. שטיגליץ דווקא מזכיר את הטיעון הזה, וטוען בתגובה כי מחקרים בכלכלה התנהגותית מראים שלתמריצים כספיים יש השפעה חלקית ביותר על אנשים, אך לא ברור עד כמה ניתן להכליל מהמחקרים האלו הנערכים בתנאי מעבדה על מדגם מוגבל של סטודנטים אל המציאות הכלכלית. ישנם מספר מחקרים של עודד גלאור עם עומר מואב, דני צידון ואחרים בנוגע לקשרים המורכבים בין אי שוויון לצמיחה ושינויים טכנולוגים.
חלק מהמחקרים בנושא התמקדו בניסיון למצוא קשר אמפירי בין אי שוויון לבין מדדים שונים, אם כי לרוב קשה להבחין בין קורלציה לסיבתיות. למשל, מחקר של רוברט בארו משנת 2000 מצא שבאופן גלובאלי אין ממש קשר בין אי שוויון לבין קצב הצמיחה. נראה שאי שוויון גבוה פוגע בצמיחה במדינות עניות יחסית ודווקא מעודד את הצמיחה במדינות עשירות יחסית. ממצא זה עולה גם ממחקרים נוספים מאוחרים יותר שבחנו מדינות או אזורים בתוך מדינות (למשל זה).
סקירה נרחבת של הספרות הכלכלית בנושא יכולה להיות מאוד מעניינת, אך היא מעלה תמונה מורכבת שלא תמיד תומכת בטענותיו של שטיגליץ. ייתכן שזו הסיבה שבגללה הוא בחר שלא להציג סקירה כזו, וכך הוא למעשה הפך ספר שיכול להיות מסע אינטלקטואלי מרתק למסמך שהוא יותר ברמה של מאמר דעה עיתונאי ארוך מהרגיל.
אי שוויון והנטייה השולית לצרוך
אחד הטיעונים של שטיגליץ ואחרים לגבי השפעתו של אי השוויון על המשק מתחיל מהעובדה הבאה: העניים מוציאים אחוז גבוה יותר מהכנסתם על צריכה וחוסכים פחות, בהשוואה לעשירים. כלומר, אם תעבירו מיליארד דולרים מביל גייטס למשפחות בעשירון התחתון, תקטינו את החיסכון המצרפי של אזרחי ארצות הברית ותגדילו את הצריכה המצרפית שלהם, מכיוון שגייטס חוסך את מרבית הכסף הזה ולעומתו העניים ישתמשו בו לצריכה.
כשמיצרים מוצרים, הם יכולים ללכת לשלושה מקומות: צריכה, השקעות ויצוא (כאשר צריכה והשקעות יכולים להיעשות על ידי הממשלה או על ידי אנשים פרטיים). לכן, אם נגדיל את אי-השוויון ולא תתרחש במקביל עליה בהשקעות או ביצוא, הצריכה תרד, סך כל הביקושים במדינה ירדו, פירמות יאלצו לייצר פחות, והאבטלה תגדל. לפי שטיגליץ זה לא קרה בעבר מפני שבועת הדוט.קום ואחריה בועת הנדל"ן איזנו את הירידה בצריכה עם גידול בהשקעות, אך עכשיו הבועות הללו התפוצצו, לא נותר שום גורם שיאזן את הירידה בצריכה והאבטלה גדלה. ניסיונות להגדיל את הצריכה הפרטית על ידי קיצוצי מיסים בתקופת הנשיא בוש לא הצליחו מכיוון שקיצוץ המיסים השפיעו בעיקר על העשירים שאינם צורכים הרבה, וניסיונות להגדיל את ההשקעות על ידי ריביות נמוכות יכולות לגרום לבועות. זה משאיר שתי אפשרויות פעולה: הראשונה היא להגדיל את הצריכה וההשקעה הממשלתית, והשנייה היא להקטין את רמת האי-שוויון – אם נעביר כסף מהעשירים לעניים, הצריכה תגדל והאבטלה תקטן (רצוי להדגיש כי בניגוד לדברים שאמר ירון זליכה שטיגליץ אינו מקשר בין הגדלת הצריכה לבין צמיחה בטווח הארוך, אלא רק טוען שהיא תתרום ליציאה מהמשבר הנוכחי המלווה באבטלה גבוהה).
בכל אופן, ישנן שתי בעיות עם הטיעון הזה. הראשונה היא שגם חיסכון הוא חשוב, מפני שהוא משפיע על רמת ההשקעות לעתיד ועל רמת הצמיחה בטווח הארוך. ההתמקדות בצריכה יכולה אולי לעזור בטווח הקצר, אך על חשבון הטווח הארוך. הבעיה השנייה היא המחיר שנדרש לשלם על מנת להקטין את אי השוויון – בעיקר מיסים גבוהים יותר שיפחיתו את הצריכה. גם אם נצא מנקודת הנחה "קיינסיאנית", נראה שעדיף פשוט להגדיל את הוצאות הממשלה על חשבון הגירעון ולהגדיל את הביקושים ישירות, ולא באופן עקיף דרך הפחתת אי השוויון.
בסופו של דבר ישנם טיעונים לכאן ולכאן, ואי אפשר לומר שבשלב הנוכחי קיים קונצנזוס בקרב הכלכלנים לגבי השפעות כלשהן של אי השוויון על הכלכלה. ספרו של שטיגליץ לא מציג כאן תמונה מאוזנת של הידע הקיים, לא תורם טיעונים תיאורטיים חדשים ולא מציג הוכחות אמפיריות משכנעות.
ממשלה
השפעת אי השוויון על שבריריותה של הדמוקרטיה
קשה שלא להסכים עם שטיגליץ כאשר הוא טוען שהעשירים מטים את המערכת הפוליטית לטובתם – תורמים כספים רבים לפוליטיקאים, מונעים מהעניים להצביע בשלל דרכים שונות ומשונות וכו'. למעשה ניתן לומר שהמדינות הומצאו מלכתחילה על מנת להעביר עושר מכלל בני האדם לאליטה מצומצמת כלשהי, ואולי ניתן למצוא עדות לכך בהידרדרות במצבם הבריאותי של מרבית בני האדם לאחר המהפכה החקלאית (בהשוואה למצבם הבריאותי כציידים-לקטים), לפני כעשרת אלפים שנים. לאורך כל ההיסטוריה האנושית ריבוד חברתי הוא מאפיין מרכזי של חברות מפותחות, והמערכת תמיד עבדה לטובתם של מעטים על חשבון הרבים, גם אם המצב השתפר מעט במאה השנים האחרונות.
כאשר אי השוויון גדל, גם כוחם של העשירים להטות את המערכת לטובתם גדל, ויש להם אינטרס חזק יותר לשמור על המצב הקיים. אך אם הם יגזימו בכך הציבור הרחב עלול לאבד את אמונו במערכת. אמון, כפי שכתבתי בעבר, הוא קריטי לשרידותה של כלכלה מתפקדת, והיעדרו יכול לגרום לקריסתה של החברה והכלכלה. באופן זה אי השוויון הופך את הדמוקרטיה לשברירית יותר.
תמונת אילוסטרציה: קבוצת אזרחים הצועדים בשקט להנאתם ביום שמש בהיר
הטיעון נשמע הגיוני, אך למעשה זה קצת מוזר לטפל בבעיית ההון-שלטון דרך הקטנת אי-השוויון באוכלוסיה. הרבה יותר קל לטפל בה באופן ישיר, בכלים משפטיים ועל ידי חקיקה שתפחית את השפעת הלוביסטים ושולחיהם על הוועדות, או תסדיר את עניין התרומות למערכות הבחירות. אמנם לחברות מסחריות יש אינטרס חזק להתנגד לחקיקה כזו, אך הן לא כל-יכולות ופוליטיקאים רבים בארץ ובעולם יוזמים מהלכים בכיוון הזה. כמו כן, רצוי להזכיר שיש בעולם לא מעט חברות שהן שוויוניות יותר מארצות הברית וגם שבריריות יותר. גם בפרקים העוסקים במערכת הפוליטית ובדמוקרטיה לא מוצגות עדויות אמפיריות חד משמעיות לכך שאי-השוויון הוא גורם משמעותי המשפיע על יציבותן של מדינות מערביות (בין השאר פשוט מפני שאין לנו מדגם רחב של מדינות מערביות שקרסו).
האם הממשלה חזקה מדי או חלשה מדי?
לאורך הספר כולו מגלה שטיגליץ אמביוולנטיות לגבי חוזקה הרצוי של הממשלה. מצד אחד, בתור בכיר בממשל קלינטון לשעבר אין לו את האמונה המיתית בכוחה של הממשלה לתקן כל עוול חברתי שקיים, והוא מכיר מקרוב את יכולותיו של הממשל לטפח מקורבים ולעודד אי-שוויון. רוב הדוגמאות שהוא נותן ל- rent seeking כוללות התערבות ממשלתית כלשהי לטובתן של חברות מסחריות, על חשבון הציבור הרחב. אך מצד שני, לא קיים שום גורם אחר מלבד הממשלה שיכול "לתקן" את השוק באופן שבו שטיגליץ מעוניין לתקן ולהקטין את אי השוויון, שנובע ברובו מתהליך הגלובלזיציה ומההתקדמות הטכנולוגית.
על מנת ליישב את הסתירה טוען שטיגליץ כי הימין האמריקאי יצר כיום מצב שבו הממשלה חלשה מדי מכדי לטפל באי-שוויון על ידי חלוקה מחדש של המשאבים, אבל חזקה מספיק על מנת להעניק סובסידיות ולהגן על מונופולים של בעלי הקשרים הנכונים. זו טענה די מוזרה – אם נחזק עוד את הממשלה על מנת שזו תוכל להפחית את אי-השוויון, האם זה לא יגדיל גם את מידת יכולתה לעוות את השוק לטובתם של המקורבים למפלגה השלטת?
בסוף הספר מקדיש שטיגליץ פרק שלם לפדרל ריזרב, הבנק המרכזי של ארצות הברית. הוא טוען כי מדיניותו של הפדרל ריזרב תואמת את האינטרסים של וול-סטריט, כאשר הוא מתמקד בעשורים האחרונים יותר מדי ביציבות מחירים ופחות מדי בהפחתת מימדי האבטלה. שטיגליץ ממשיך וטוען שעצמאותו של הבנק המרכזי מהווה בעיה, מכיוון שהוא נדרש לקבל הכרעות ערכיות ולא רק "טכניות", ולכן רצוי להגדיל את השפעתם של הפוליטיקאים עליו.
אני לא מכיר מספיק טוב את הטרייד אוף בין ייצוב המחירים לאבטלה על מנת להעריך את הטיעון שלו כאן, אבל לא ברור לי איך הוא מיישב את הרצון בהגדלת השפעת הפוליטיקאים עם התמיכה הקבועה של פוליטיקאים בסבסודם של מגזרים שונים – תופעה ששטיגליץ מתנגד אליה בחריפות. נראה שבעלי ההון בתעשיות הרלוונטיות תמיד מצליחים למצוא את דרכם למוקדי הכוח, לא משנה אם אלו נמצאים בממשלה או בארגון שאמור להיות עצמאי לכאורה כמו הבנק המרכזי, ולכן זה לא ממש משנה היכן תמקם את מוקדי הכוח.
בסופו של דבר אין שום דרך הגיונית לפתור את הפרדוקס הזה. לא ניתן לטעון שהממשלה גם עושה טוב וגם עושה רע, ולכן המסקנה היא שצריך לחזק אותה עוד יותר. ניתן באותה המידה להסיק מספרו של שטיגליץ שיש דווקא להחליש את ממשלת ארצות הברית, ולהעביר תחומים נוספים מהפוליטיקאים לוועדות של מומחים.
סיכום
ג'וזף שטיגליץ מציג בספרו פחות או יותר את כל הטיעונים הכלכליים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, כולל טיעונים נגד מדיניות הצנע האירופאית ונושאים רבים נוספים שלא הזכרתי ברשומה (שלחלקם אין שום קשר עם מדדי אי שוויון). הוא מציג גם את תגובות הנגד של הימין, ועונה לאותן תגובות. הבעיה המרכזית היא שהוא לא מוכיח שום דבר, וגם לא מנסה להוכיח. הוא מציג טיעון תיאורטי מסוים שמסביר מדוע, למשל, אי השוויון פוגע ביעילות הכלכלה, ואז בפרקים שלאחר מכן כותב "ראינו בפרק הקודם שאי השוויון פוגע ביעילות" – אבל הוא לא באמת הראה את זה, הוא לא הוכיח שום דבר. הוא רק הראה שאי השוויון יכול לפגוע ביעילות (כמובן, אין לי באופן אישי גם שום הוכחות עבור הצד שכנגד). נקודה שלילית נוספת היא שהספר משעמם וחוזר על עצמו, אם כי אני כמובן לא יכול לומר עד כמה דעתי בעניין זה אובייקטיבית.
בסך הכל אני מאמין שבכל הנוגע למחירו של אי השוויון ספרו של שטיגליץ ישכנע בעיקר את המשוכנעים, ואני, מה לעשות, לא מהמשוכנעים. אני בהחלט מסכים שעוני אמיתי וחריף הוא בעיה, אבל עדיין לא ראיתי שום נתון או טענה תיאורטית ששכנעו אותי שמדדי אי שוויון כשלעצמם אומרים משהו חשוב על העולם.
ובכל זאת, הייתי שמח אם לג'וזף שטיגליץ, פול קרוגמן ודומיהם הייתה השפעה משמעותית יותר על השמאל הישראלי, פשוט מכיוון שהם לא טוענים את הטענות שלהם מתוך בורות או אידיאולוגיה קיצונית אלא מתוך ידע, והתנגדותם המפורשת לפרוטקציוניזם ולקבוצות לחץ מכל סוג היא עניין מבורך. אני חושב שאם רק היה ניתן לאחד את הכוחות מימין ומשמאל למאבק בקבוצות הלחץ, תוך התעלמות זמנית מהפערים האידיאולוגים, העולם היה הופך למקום טוב יותר (למעשה, ניתן לומר כי הפערים האידיאולוגים משמשים ככלי בידי קבוצות הלחץ על מנת לפצל את הציבור הרחב).
האם אי השוויון באמת קריטי ליעילות הכלכלה? האם מדיניות המפחיתה את אי השוויון בהכנסות חשובה באותה המידה כמו מדיניות היוצרת צמיחה או מצמצמת את האבטלה? האם ארצות הברית יכולה וצריכה להיראות יותר כמו שבדיה? באופן אישי, הספר לא קידם אותי להבנה עמוקה יותר של התשובות לשאלות האלו.
הערה: לאחרונה הוספתי לבלוג כפתור המאפשר תרומות כספיות. מספר תורמים כבר תרמו, ואני מודה להם על כך. הרשומות בבלוג דורשות השקעה משמעותית של זמן באיסוף נתונים, קריאת מאמרים וספרים, כתיבה ועריכה. אם אתם מאמינים כי התוצאה ראויה, אשמח אם תתרמו לפי ראות עיניכם.
Read Full Post »
דעת מיעוט 