לפני כ 70,000 שנים, כדור הארץ התעטש.
ככל הנראה, באזור שבו נמצא היום אגם טובה שבאינדונזיה התפרץ הר געש במימדים בלתי נתפסים, החשיך את שמי כדור הארץ במשך 6 עד 10 שנים, והוביל את העולם לתקופה של חורף וולקני. החיים עלי אדמות גוועו ברעב, והמין האנושי הידרדר על פי הערכות שונות ל 15,000 עד 2,000 איש בעולם כולו (לפי אחת התיאוריות כל השורדים חיו באזור יחיד בדרום הודו). לא היינו רחוקים מהכחדה מוחלטת.
לפני כ 10,000 שנה, כדור הארץ החל לנמנם קלות. תקופת הקרח האחרונה נגמרה, והחלה תקופת האביב, שנראית לנו היום כנצח. הטמפרטורות התייצבו במידה יוצאת דופן בהשוואה לכל תקופה אחרת בהיסטוריה של הכוכב, ולראשונה היה משתלם לאדם הקדמון לפתח חקלאות (שיש הטוענים כי הייתה לה השפעה מייצבת משלה על הטמפרטורות). יישובי קבע קמו, לאחר מכן ערי ממלכה קטנות; הציוויליזציה האנושית החלה לפרוח.
מתישהו לפני 12,000 עד 6,000 שנים, כדור הארץ גיהק. לא יודעים בדיוק מה גרם לכך, אבל מסלולו של כדור הארץ הוסט מעט, והוא התחמם קצת – כ 7% יותר אור עבור הכדור הצפוני, שיצרו הגדלה של כ 30% במשקעים באזור הסהר הפורה. כתוצאה מגיהוק זה, האזור הפך להיות גן עדן עלי אדמות, והצמיח אוכלוסייה צפופה של עובדי אדמה. לפני כ 5,800 שנים כדור הארץ גיהק שוב, חזר למסלולו הקודם, והסהר הפורה התייבש. עובדי האדמה נאלצו להתאגד, להקים מערכות השקיה גדולות, ולפתח טכנולוגיות מתקדמות לעיבוד האדמה – הבסיס לאימפריות הראשונות בתולדות האנושות. לא נדרש יותר מגיהוק על מנת לשנות את מסלול התפתחותה של האנושות.
לפני כ 400 שנים, כדור הארץ חש עקצוץ קל בשנתו, והחלה תקופה המכונה "עידן הקרח הקטן", בין המאה ה 16 למאה ה 19 בחצי הכדור הצפוני. לא משהו משמעותי, בסך הכל שינוי של מעלה או שתיים. בגרינלנד הייתה קיימת מאז המאה העשירית התיישבות של כמה אלפי אנשים ממוצא וויקינגי, שהתקיימו על חקלאות זעירה, וסירבו במשך מאות שנים לאמץ את דרכיהם של האינואיטים המתאימות יותר לאקלים הקר. העדות האחרונה לקיומם של אותם אנשים היא משנת 1406, וספינות שהגיעו לאזור כמה מאות שנים מאוחר יותר מצאו רק שרידי כפרים ושלדים עם סימנים של מוות ברעב. ככל הנראה עידן הקרח הקטן הכחיד אותם, רק האינואיטים שרדו.
היו כמובן עוד גיהוקים והתגרדויות ושיהוקים ופיהוקים פה ושם, אלו רק כמה דוגמאות פיקנטיות.
והיום?
היום, מסתבר, כולנו זכינו בהזדמנות חד פעמית ומדהימה: זכינו לחיות בתקופה שבה כדור הארץ מתחיל לקום מתרדמתו. ישנו סיכוי לא רע בכלל, שאנחנו, ילדינו ונכדינו, נראה את סופו של האביב הנצחי והמשעמם, התקופה שבה הטמפרטורות היו יחסית קבועות והמינים החיים בכדור הארץ שגשגו והתרבו. תבדקו את המספרים, תסתכלו על הגרפים של ריכוז הפחמן באטמוספירה; למעשה, אתם רואים את תחילתה של האפוקליפסה. הסימנים להתעוררותו של כדור הארץ החלו להופיע עוד לפני מאות שנים, אך היו כל כך קלושים שבני האדם של אותן התקופות לא יכלו להבחין בהם. רק בעשורים האחרונים מתבררת השפעתה של פליטת הפחמן על ידי הציוויליזציה שלנו, שמעירה את כדור הארץ מתרדמתו.
אנחנו, בני האדם, מדגדגים אותו קלות ומבקשים ממנו לקום.
למעשה, רק כתוצאה מהרבה מזל (וקצת שכל), נמנעה אפוקליפסה שהייתה עתידה להתרחש לפני כעשור – זו שרובכם מכירים בתור "החור באוזון".
האוזון מפוזר בסטרטוספרה בגובה של עשרות קילומטרים, ומהווה למעשה סוג של מסנן קרינה. פחיתה משמעותית ברמת האוזון גורמת לקרינת השמש להגיע אל כדור הארץ בכמויות מסוכנות, המגדילות את קצב המוטציות בתאים של כל היצורים החיים עלי אדמות. עניין זה עשוי לגרום לתופעות אבולוציוניות מגניבות למדי, אבל בעיקר ליצור תאים סרטניים אצל כולנו.
הפגיעה בשכבת האוזון התרחשה כתוצאה מפליטה של CFC – משפחת תרכובות של כלור, פלואור ופחמן, ששימשה כחומר קירור במקררים ובמזגנים, כממסים וכחומרים לניקוי תעשייתי, כחומרים מקציפים, כחומרים לכיבוי אש וכתרסיסים. הציוויליזציה האנושית החלה להשתמש בחומר זה בשנות השלושים של המאה העשרים, רק בשנות השבעים הבינו לראשונה שלושה מדענים (שזכו על כך בפרס נובל, ראו בהמשך) את השפעתו ההרסנית על האוזון, ורק בשנת 1987 נחתם פרוטוקול מונטריאול הבין-לאומי להפחתת השימוש ב CFC. מאז תחילת המאמצים בנושא, פליטת CFC הופחתה במידה משמעותית, החור באוזון הצטמצם, ומדענים חוזים שתוך כחמישים שנה הוא ייסגר לחלוטין.
אז למה כתבתי "כתוצאה מהרבה מזל"?
בטבע קיים יסוד אחר בשם "ברום", שהוא למעשה מאוד דומה לכלור, מלבד שני הבדלים: הוא מסוגל להשמיד את האוזון פי 45 יותר מהר, והוא מעט פחות נוח לשימוש בייצור. אם במקרה האנושות הייתה משתמשת בברום במקום ב CFC, או אם כלור היה מהיר כמו ברום בהשמדת האוזון, אז היינו מחסלים במידה רבה את שכבת האוזון לפני שהמדענים היו בכלל מגלים שהיא מידלדלת.
תכירו: מריו מולינה, שרווד רואולנד, ופול קרוטזן (מימין לשמאל), האנשים שבזכותם אתם לא חולים בסרטן, וזוכי פרס נובל לכימיה ב 1995
הסיפור של האוזון נותן הצצה חטופה ועקיפה אל מה שנמצא מעבר לגבולות הידע שלנו, אל המידה שבה האנושות כלל אינה מודעת לחלק מהסכנות שסביבה. הספר "מחוללי האקלים" (הוצאת מאגנס) כולל שלל דוגמאות לנתיבים הסבוכים הקובעים את אקלימו של כדור הארץ, דרך האוקיינוסים, יערות הגשם, כיפות הקרח שבקטבים, היבשות, העננים, וכמובן הפעילות האנושית. עבורי, הסיבוכיות של הסיפור בעיקר מעלה את השאלה המפחידה "מה עוד אנחנו לא יודעים?".
כהרגלי, אני פסימי לגבי הסיכוי לשנות משהו. בני אדם הם בני אדם, והטווח הקצר תמיד מנצח חשיבה לטווח הארוך, בייחוד כשהמדע חושף תמונת עולם מורכבת ולא וודאית, בייחוד כשאינטרסים כספיים כבדים מטים את הכף. אבל לא נורא; אני מתנחם בלהיות אחד מבני האדם האחרונים עלי אדמות שחוו את השפע של האביב הנצחי. עם קצת מזל אולי אפילו יצא לי גם לראות במו עיני את תחילת סוף הציוויליזציה האנושית.
מעניין מה יבוא אחריה.
דעת מיעוט 