לכבוד יום העצמאות החלטתי לכתוב פוסט קצר על חמש ההצלחות הגדולות וחמשת הכישלונות הגדולים של כלכלת ישראל. להרחבה אתם כמובן מוזמנים לרכוש את ספרי "כסף כחול לבן", זמין בחנויות ובאתרי האינטרנט המובחרים.
נתחיל עם החלק השלילי, חמשת הכישלונות הגדולים.
במקום החמישי ברשימת הכישלונות: חוסר היכולת לקצץ את תקציב הביטחון.
פוליטיקאים ישראלים הצליחו לכפות את מרותם על מערכת הביטחון הישראלית רק בשתי הזדמנויות: בתקופת תכנית הצנע, בשנת 1952, כאשר בן גוריון כפה קיצוץ בתקציב הביטחון והרמטכ"ל דאז יגאל ידין התפטר בתגובה, ובתקופת תכנית הייצוב, בשנת 1985, כאשר ממשלת האחדות בראשותו של שמעון פרס הצליחה לקצץ משמעותית את תקציב הביטחון. בתקופות אחרות תקציב הביטחון הלך ותפח, בדרך כלל ללא שום קשר לרמת האיומים הצבאיים שעמדה בפני המדינה, ואנשי הקבע זכו לתנאים פנסיוניים שערורייתיים.
במקום הרביעי: סבסוד החקלאות.
למרות שגם הרצל וגם אחרים הבינו כבר בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 שעתיד הכלכלה הוא בתיעוש ובטכנולוגיה, ולמרות שגם לעם היהודי וגם לאדמת ארץ ישראל לא היו שום יתרונות יחסיים בחקלאות, רבים ממובילי הציונות האמינו שחזרתם של היהודים לארצם חייבת להיות מלווה בהסבת מקצוע המונית לחקלאות. התוצאה הייתה כישלון שהוביל לבזבוז עצום של כסף, לשיעור התאבדויות גבוה בקרב העולים הראשונים, ולמחירי מזון גבוהים מדי שאנחנו משלמים עד היום.
במקום השלישי: הניסיונות לפזר את האוכלוסייה לפריפריה.
עוד לפני 1948 ניסו הארגונים הציוניים לפזר את המתיישבים אל הפריפריה הרחוקה, מתוך אמונה (מוצדקת) שהדבר יקבע את גבולות המדינה העתידית, אך המגמה לא נעצרה עם הקמת המדינה וממשיכה עד ימינו. ייתכן שהיה בכך היגיון צבאי בתקופות מסוימות, אבל מבחינה כלכלית סבסוד הפריפריה הוא כישלון מוחלט, המבטא חוסר הבנה של ההתפתחות הגיאוגרפית של כלכלות.
במקום השני: סבסוד ילודה.
סבסוד ילודה בישראל מתבטא בקצבאות הילדים, ובשלל הטבות במערכות החינוך והבריאות המוזילות את העלות של גידול ילדים. הסבסוד החל בתור ניסיון לפצות את העולים מארצות המזרח על התנאים הקשים במעברות, אך מאז הוא גדל משמעותית, והוביל בעיקר לגידול בילודה בקרב קבוצות אוכלוסייה פחות משכילות שנוטות פחות להשתתף בשוק העבודה. בטווח הארוך, ייתכן שסבסוד הילודה יסכן את עצם קיומו של החלום הציוני.
במקום הראשון ברשימת הכישלונות: השליטה הריכוזית בחסכונות ובהשקעות עד שנות השמונים.
במשך עשרות שנים קרנות הפנסיה של הציבור הישראלי נוהלו על ידי ההסתדרות, שביחד עם גופים ממשלתיים הכווינה את כל החסכונות וההשקעות במשק הישראלי למפעלים הכושלים של חברת העובדים והקיבוצים, ולכל מני סובסידיות לתעשיות שכלכלנים ידעו מלכתחילה שאין להן שום סיכוי להתפתח בישראל. זו הייתה התקופה שבה במדינות אחרות נוסדו שלל תאגידים בינלאומיים מצליחים, ביניהם חברות בתחומי האלקטרוניקה והמחשוב – תחומים שרק בדיעבד גילינו שיש לנו יתרון יחסי בהם.
ועכשיו, אחרי שהתבאסנו מהכישלונות, הגיע הזמן לחלק החיובי: חמש ההצלחות הכלכליות הגדולות ביותר של מדינת ישראל ותושביה!
במקום החמישי: ההייטק הישראלי.
בעשורים האחרונים המגזר הטכנולוגי מוביל את המשק הישראלי בכל הקשור לצמיחה, לפריון העובדים, למשכורות ותנאי העבודה, והוא מהווה חלק משמעותי מהיצוא הישראלי. אז למה רק מקום חמישי? מכיוון שלדעתי קשה לקרוא לזה "הצלחה", אלא יותר מזל שהמדיניות הגרועה של ממשלות ישראל לדורותיהן לא הצליחה להרוג לגמרי את הרוח היזמית של העם היהודי. מדיניות טובה יותר הייתה מובילה, כאמור, להיווצרות של תאגידי ענק כדוגמת סמסונג ונוקיה בישראל, ולכך שהפירות של היתרון היחסי היו מגיעים מוקדם יותר ומתפזרים על פני חלק גדול יותר מהאוכלוסייה.
במקום הרביעי: קליטת העלייה מברית המועצות בשנות התשעים.
אמנם ממשלת ישראל הייתה צריכה להתחנן בפני האמריקנים שיסגרו את שעריהם בפני יהודי ברית המועצות לשעבר, מכיוון שרבים העדיפו להגר לארצות הברית ולא לישראל, אבל הקליטה של אלו שהגיעו בסופו של דבר לכאן הייתה הצלחה מדהימה יחסית לקליטת גלי הגירה כאלו במקומות אחרים בעולם: השכר הממוצע במשק כמעט שלא נפגע, האבטלה לא גדלה, ורבים מהעולים הצליחו להשתלב בשוק התעסוקה בהצלחה, גם אם חלקם נאלצו לרדת מעט במדרג התעסוקתי. ילדיהם זכו למוביליות כלכלית מהירה במיוחד.
במקום השלישי ברשימת ההצלחות: הרפורמות הכלכליות של נתניהו ב-2003.
תחת לחצים לא פשוטים, בתקופה של משבר כלכלי ובטחוני, הצליחו ראש הממשלה אריאל שרון ושר האוצר בנימין נתניהו להעביר רפורמות כלכליות קשוחות למדי, אשר כללו ביטול פטורים ממס, הרחבת בסיס המס, הפחתת מס חברות, הפרטת חברות, וקיצוצים בקצבאות ובמגזר הציבורי. נתניהו חטף אש רבה על הרפורמות, ואולי זוהי הסיבה למפלת הליכוד בבחירות של 2006, אבל הן התניעו תקופה של צמיחה כלכלית מהירה וגידול בשיעורי התעסוקה, והיוו שינוי מגמה חיובי ודרמטי.
במקום השני: תכנית הייצוב של 1985.
בתנאים של אינפלציה גבוהה וחוסר אמון בין הימין לשמאל, בין אשכנזים למזרחיים, בין מרכז ובין פריפריה, בין קיבוצניקים ובין עירוניים, בין אנשי ההסתדרות ובין כלכלנים, הצליחה ממשלת האחדות בראשות שמעון פרס ויצחק שמיר להעביר רפורמות לא פשוטות. מדינות אחרות נקלעו באותן התנאים למלחמות אזרחים, הפיכות צבאיות, או סתם ניסו לדחות עוד את הקץ והידרדרו מבחינה כלכלית, אבל ישראל הוכיחה בשנת 1985 שהיא שייכת לקבוצת המדינות המערביות, ומסוגלת להתגבר על קבוצות האינטרס ולהנהיג מדיניות כלכלית רציונלית, לפחות בעת משבר קשה.
ובמקום הראשון, ההצלחה המשמעותית ביותר של מדינת ישראל ותושביה בתחום הכלכלי: קליטת העלייה ההמונית עם קום המדינה.
גל העלייה שהחל בשנת 1948 היה אחד מגלי ההגירה הגדולים ביותר במאה ה-20, יחסית לגודלה של המדינה הקולטת, והרבה יותר מאתגר לקליטה מהעלייה מברית המועצות. ישראל הייתה אז ענייה יותר, רבים מהעולים הגיעו לישראל חסרי כל וללא שום כישורים רלוונטיים לשוק העבודה המקומי, ביניהם גם עולים רבים מארצות צפון אפריקה והמזרח התיכון שרמת ההשכלה שלהם הייתה נמוכה. במשך שנים רבות נאלצו העולים לחיות בעוני, ותופעות של אפליה וגזענות היו נפוצות, אבל בראייה לאחור קליטת העלייה הייתה הצלחה מדהימה מבחינת המוביליות הכלכלית של העולים וילדיהם, מבחינת היכולת לקלוט את העלייה ללא פגיעה דרמטית ברמת החיים המקומית, ומבחינת ההשתלבות החברתית של העולים בחברה הישראלית. גורמי ההצלחה הזו היו קודם כל הלכידות החברתית ורמת האמון הגבוהה בישראל.
השבוע יצא לחנויות ספרי החדש, "כסף כחול לבן". בשנים האחרונות כתיבת הספר החליפה במידה רבה עבורי את הכתיבה בבלוג, ורציתי להודות לכם הקוראים על התמיכה וההפרייה ההדדית. ברשומה זו אפרסם את פרק ההקדמה של הספר.
הקדמה: מדוע מדינות מסוימות עשירות יותר מאחרות?
שלג בוהק מקשט את הרחובות מחוץ לחלון המסעדה, נערם בצידי המדרכות ועל גגותיהן של מכוניות חולפות. בפנים חמים ונעים, והמלצרית מפזרת על השולחן כוסות קפה ומגשי בקלאווה. המסעדה ההומה הזאת, השוכנת בעיר פרובידנס בצפון-מזרח ארצות הברית, נוסדה בידי פליטים סורים שהיגרו לכאן בגלל מלחמת האזרחים, ורבים מהלקוחות הם מהגרים שבאו ללמוד או ללמד באוניברסיטת בראון. סביב השולחן יושבות שלוש משפחות ישראליות, בהן משפחתי שלי. אנחנו הגענו לכאן לפני כחצי שנה בעקבות הפוסט-דוקטורט שלי בכלכלה, ושתי המשפחות האחרות הגיעו גם הן לפרובידנס בנסיבות דומות – האחת בעקבות הדוקטורט בהנדסה של גלי, והשנייה בעקבות הפוסט-דוקטורט בנוירולוגיה של רחלי. אלפי קילומטרים מפרידים בינינו לבין ארץ ישראל, אך העיצוב האוריינטלי של המסעדה משרה אווירה מזרח-תיכונית נינוחה ומוכרת על המקום. הילדים משחקים בזמן שהמבוגרים מנהלים דיון נוקב על איכות החומוס. מזל שבעל המסעדה לא מבין עברית.
מעל כל השיחות והמפגשים החברתיים של הישראלים שהגיעו באופן זמני לארצות הברית מרחפת השאלה הגדולה: האם לחזור לארץ? למרות האהבה והגעגועים לישראל, קשה להתעלם מהפער בין המשכורות שאנו יכולים לקבל בארצות הברית למשכורות בישראל, מהמיסים הנמוכים יותר בארצות הברית, וכן מהמחירים הנמוכים של מוצרים רבים, בהם דירות, מכוניות ודלק. בעלי מקצועות נדרשים נהנים בארצות הברית מרמת חיים גבוהה למדי, הבתים גדולים, החנויות מלאות כל טוב, האינטרנט מהיר והשליחים של אמזון מגיעים בתוך יומיים. החורף אמנם לא קל לישראלים, לפחות בשנים הראשונות, אבל השלג יפהפה, ניו אינגלנד משופעת ביערות, נחלים, אגמים ואתרי טבע שאפשר לטייל בהם באביב ובקיץ, ובסתיו כל העצים בוערים בכתום מרהיב.
ההתלבטות בשאלת ההגירה אינה ייחודית לישראלים השוהים באמריקה. בשנת 2011 עזב בַּריוֹ בַּאהַטָה את אשתו ואת ששת ילדיו באריתריאה ויצא למסע ארוך ומסוכן לישראל. בדומה לאפריקאים רבים, המניע העיקרי למסעו היה כלכלי: באריתריאה היתה משכורתו של באהטה כ-120 שקל בחודש בלבד, סכום נמוך בהרבה ממה שהיה יכול לצפות לו בישראל. "כל אריתריאה רוצה להגיע לישראל", הוא אמר בריאיון לערוץ 2, "כל מי שפקח את העיניים".[i] מהגרי עבודה כמו בריו באהטה מוכנים להתמודד עם קשיים רבים, בהם מפגשים עם סוחרי אדם אכזריים וחיילים מצרים, כדי להגיע אל הארץ הנכספת, שבה רמת החיים גבוהה הרבה יותר מזו שבארץ הולדתם. ולא רק הם. בשנת 1994 עלתה משפחתה של אשתי לישראל מאוקראינה במסגרת גל העלייה הגדול מחבר המדינות. עד היום עיניה נוצצות כאשר היא מספרת על שפע הממתקים שנתקלה בו בישראל, בהיותה ילדה בת שתים-עשרה, ואשר היה עצום בהשוואה להיצע הדל באוקראינה מולדתה.
דפוסי ההגירה מדגישים את הפערים הניכרים הקיימים בין מדינות העולם בגובה ההכנסות, במחיריהם של מוצרים שונים, במגוון המוצרים, ברמת הבריאות, בהשכלה, באיכות התשתיות והתחבורה הציבורית, ברמות הזיהום של האוויר והמים ועוד. מקובל לבחון פערים ברמת החיים באמצעות תוצר לנפש,[1] כפי שמתואר בתרשים הבא המתייחס לשלוש תקופות.[ii]
ניתן לראות בתרשים מדינות אשר מסיבות שונות הידרדרו בדירוג בין 1950 ל-2018 (לבנון, ארגנטינה, דרום אפריקה) או טיפסו בו (אירלנד, סינגפור, קוריאה הדרומית), אבל ניתן לראות בו גם שבמהלך השנים רוב המדינות (ובהן ישראל) שמרו פחות או יותר על מיקומן בדירוג. מטרתו של ספר זה היא להסביר את הדירוג של מדינת ישראל בתרשים: מדוע אנו עשירים יחסית למדינות מתפתחות במזרח אירופה, באסיה, באפריקה ובאמריקה הדרומית, ומדוע אנו עניים יחסית למדינות מערב וצפון אירופה ולמושבות האירופיות לשעבר באוקיאניה ובאמריקה הצפונית?
יש שלל מאפיינים בולטים המבדילים בין המדינות המופיעות בתרשים ומשפיעים בוודאי על רמת החיים. למשל, תושבי ישראל משכילים יותר בממוצע מתושבי אינדונזיה, ובשווייץ יש יותר חברות בינלאומיות גדולות ומשגשגות מאשר בישראל. אך עיסוק במאפיינים עכשוויים כאלה רק מעביר את השאלה צעד אחד לאחור: מדוע הישראלים משכילים יחסית? מדוע צמחו כאן מעט חברות בינלאומיות גדולות? לאורך ההיסטוריה האנושית עוברת שרשרת ארוכה של סיבתיות, גורמים והתפתחויות אשר מובילות להתפתחויות נוספות, וכך אנו מגיעים לתוצאה הסופית שאנו רואים בתרשים. הגישה של ספר זה חותרת למציאת הגורמים הבסיסיים, "האולטימטיביים", לרמת החיים בישראל – הגורמים שנמצאים בתחילת שרשרת הסיבתיות.
הגישה הזאת שואבת השראה מהמחקר הכלכלי המודרני על צמיחה ארוכת טווח (הספר "מסע האנושות", שאותו כתבתי עם עודד גלאור, מתאר חלק ניכר מהמחקר הזה).[iii] מהמחקר עולה כי הגורמים הבסיסיים לרמת החיים קשורים בדרך כלל למאפיינים מוסדיים כגון מבנה המערכת הפוליטית, חוקי יסוד וזכויות קניין; למאפיינים תרבותיים כגון ערכים, אמונות והעדפות; ולמאפיינים גיאוגרפיים כגון אקלים וגישה לנתיבי מסחר. הם נטועים עמוק בהיסטוריה, ומשפיעים בטווחי זמן של מאות ואף אלפי שנים. הם הדנ"א העומד בבסיס המוסדות והתרבות בכל מדינה וקובע את מבנה המערכת הכלכלית, ובסופו של דבר את רמת החיים.
חשוב שלא להתבלבל בין גורמים בסיסיים ובין אופנות ורפורמות מבניות קטנות. רפורמה שמסדירה את היחסים בין קופות חולים לבתי חולים בישראל היא לא מאפיין מוסדי בסיסי, והחיבה של צעירים לסוג מוזיקה חדש היא לא מאפיין תרבותי בסיסי. לעומת זאת, המידה שבה המוסדות הפוליטיים מאפשרים את קיומה של אופוזיציה לממשלה, או המידה שבה הלך הרוח התרבותי הנפוץ מאפשר פתיחות לטכנולוגיות ושיטות עבודה חדשות, הם גורמים בסיסיים שמקורם בהיסטוריה.
לגורמים הבסיסיים הללו יש מאפיין בולט של התמדה. למשל, רוב המדינות שנהנות כיום ממוסדות דמוקרטיים ופתוחים וממערכת חוק שוויונית יחסית היו כאלה גם לפני מאה או מאתיים שנה ולהפך. מובן שלפני מאתיים שנה היתה צורת השלטון במדינות כגון שוודיה, בריטניה או רוסיה שונה מאוד מצורתה כיום, ושלוש המדינות הללו ידעו אינספור רפורמות ומהפכות, אבל הממשלות ששלטו בשוודיה ובריטניה לפני מאתיים שנה היו שקופות יחסית וקשובות יחסית לצרכים של חלק גדול מהאוכלוסייה, בעוד שברוסיה היה שלטון הצארים טוטליטרי יותר באופיו ורוב התושבים היו חסרי השפעה, בדיוק כמו היום. בגלל ההתמדה של הגורמים הבסיסיים לרמת החיים, הדירוג היחסי של רמת החיים במדינות העולם אינו משתנה כמעט, כפי שניתן לראות בתרשים הקודם. בדרך כלל, מדינות שהיו עשירות יחסית לפני מאה או מאתיים שנה עשירות גם כיום, ולהפך.
כיצד מתפתחים הגורמים הבסיסיים?
ספרים פופולריים רבים (כגון אלה של יובל נח הררי ושל סטיבן פינקר)[iv] מייחסים להיסטוריה של המאפיינים המוסדיים והתרבותיים התפתחות אקראית: רוב בני האדם באזור מסוים אחזו באמונות מסוימות על טבע האדם או על מהותה של המדינה, והקימו מוסדות מסוימים בהתאם, אלא שאז, לפתע, משום מקום, הופיעו הוגי דעות ושכנעו אותם לאחוז באמונות חדשות ושונות לגמרי, ולהקים מוסדות חדשים ושונים לגמרי. התפיסה הזאת עומדת בסתירה להיגיון ולספרות המחקר. הדרך הנכונה לחשוב על התפתחות המאפיינים התרבותיים והמוסדיים הבסיסיים היא הדרך האבולוציונית. אינני מתכוון לאבולוציה ביולוגית, אשר הזמן הנדרש לפעולתה ארוך בהרבה מהזמן שמקיף ספר זה, אלא לאבולוציה תרבותית ומוסדית.
בכל חברה אנושית צצות מזמן לזמן "מוטציות תרבותיות ומוסדיות": גברים ונשים המפתחים השקפות חדשות על העולם, רעיונות חדשים על ארגון הסדר החברתי או מבנה המערכת הפוליטית, דתות חדשות וכדומה. כמו במקרה של מוטציות ביולוגיות, רוב המוטציות התרבותיות והמוסדיות נכחדות במהרה ואינן משאירות שום זכר. לעתים המוטציות נכחדות מכיוון שהשינוי הכרוך בהן מאיים על מעמדה של אליטה מסוימת, משום שהתרומה שלהן איננה ברורה מספיק, או משום שהמעטים המנסים לשנות את העולם פשוט לא מצליחים לשכנע את ההמונים בצדקתם. רק במקרים נדירים, כאשר המוטציה מאפשרת התאמה טובה יותר לסביבה הכלכלית, הטכנולוגית והגיאו-פוליטית, היא שורדת בטווח הארוך, מתבטאת בשינויים מוסדיים ותרבותיים נוספים, ומועברת לדורות הבאים. זו הסיבה ששינויים מוסדיים ותרבותיים משמעותיים הם איטיים ונדירים כל כך.
מחקרים רבים מביאים דוגמאות להתמדה ולהשפעה ארוכת הטווח של מאפיינים מוסדיים ותרבותיים כגון רמת האמון ושיתוף הפעולה באוכלוסייה,[v] עצימותם של קשרי המשפחה,[vi] אינדיבידואליזם,[vii] השקפות על חיסכון לעתיד,[viii] דמוקרטיה[ix] והמבנה החוקתי[x] על השגשוג הכלכלי. מלבד זאת, יש עדויות רבות לעיצוב האבולוציוני ההדרגתי של מאפיינים מוסדיים ותרבותיים בהתאם לסביבה לאורך מאות שנים, למשל בהתפתחות פערי ההכנסה והפערים התרבותיים בין צפון איטליה לדרומה,[xi] בהתפתחות אמונות שונות באזורים שונים בנוגע לתפקידים מגדריים בשוק העבודה,[xii] או בהשפעת העבדות באפריקה על התפתחות אמונות וערכים מקומיים.[xiii] מחקרים אלה משתמשים בשיטות סטטיסטיות מתוחכמות כדי להדגים את ההשפעה הסיבתית שיש למאפיינים בסיסיים על רמת החיים, את אופיים האבולוציוני של המוסדות והתרבות, ואת השתמרותם לאורך ההיסטוריה.
על מנת להסביר את מיקומה היחסי של ישראל נתמקד במאפיינים מוסדיים ותרבותיים בסיסיים, אשר מקצתם אפשרו לנו להיכנס מלכתחילה אל המועדון האקסקלוסיבי של ה"מדינות המפותחות" ומקצתם מפריעים לנו להשיג את רמת החיים הקיימת במדינות העשירות בעולם. טענתי היא ששני המאפיינים החיוביים הבסיסיים החשובים ביותר עבור מדינת ישראל הם ההון האנושי הרב של העולים היהודים והמסורת הדמוקרטית שלהם, שבאה לידי ביטוי ברמה גבוהה של אמון ושיתוף פעולה ובמערכת שלטון מריטוקרטית. לצד זאת, המאפיין השלילי הבסיסי המונע מישראל להשיג מדינות עשירות יותר הוא האשליות הנפוצות בציבור בנוגע למידת יכולתה של הממשלה לכוון את השווקים ולעצב את המציאות הכלכלית מלמעלה, כאילו היתה גוש פלסטלינה גמיש. גם המאפיינים החיוביים וגם המאפיינים השליליים התעצבו שנים רבות לפני הקמתה של המדינה.
אפשר כמובן למנות שלל גורמים נוספים המשפיעים על רמת החיים בישראל לטוב ולרע, כגון מיקומה הגיאוגרפי של המדינה, מצבה הביטחוני ומשאבי הטבע שיש או אין ברשותה. בהמשך הספר, כאשר אגדיר במדויק את ההון האנושי, את הדמוקרטיה ואת האשליות ואתאר את שרשרת הסיבתיות המובילה מהם אל ישראל המודרנית, אני מקווה שאצליח לשכנע אתכם הקוראים שאלה הגורמים העיקריים המסבירים את רמת החיים שלנו, אך אין לי שום כוונה לטעון שהם היחידים. וגם אם לא אצליח לשכנע, אני מקווה שלפחות תהנו מהדרך ומהטיעונים.
כדי לעסוק בגורמים הבסיסיים ובהיסטוריה שלהם עלינו ללכת לאחור – הרבה לאחור. אנו לא נתחיל את סיפורנו בשנת 1948 אלא בשנת 70 לספירה, באחד הרגעים האפלים ביותר בתולדות העם היהודי.
הערות עבור פרק זה:
[1] תוצר מקומי גולמי (GDP), או בקיצור "תוצר", הוא הערך הכולל (מחיר כפול כמות) של המוצרים והשירותים המיוצרים בשטח המדינה בשנה. תוצר לנפש הוא התוצר חלקי מספר התושבים. התוצר לנפש מתואם סטטיסטית עם מדדים רבים אחרים לרמת חיים, כגון גובה ההכנסות, בריאות, השכלה ואושר, ונוח להשוות באמצעותו בין מדינות ותקופות שונות.
[ii] המקור לנתוני התרשים: Maddison Project Database, version 2020. Bolt, Jutta and Jan Luiten van Zanden (2020), "Maddison style estimates of the evolution of the world economy", A new 2020 update
[iii] אורי כץ ועודד גלאור (2020), מסע האנושות – מפץ הציוויליזציות הגדול, הוצאת כינרת זמורה-ביתן דביר.
[iv] Harari, Y. N. (2014), Sapiens: A Brief History of Humankind, Random House; Pinker, S. (2019), Enlightenment Now: The Case for Reason, Science, Humanism, and Progress, Penguin Books.
[v] Knack, S., & Keefer, P. (1997), "Does social capital have an economic payoff? A cross-country investigation", The Quarterly Journal of Economics, 112(4), 1251-1288.
[vi] Alesina, A., & Giuliano, P. (2010), "The power of the family", Journal of Economic Growth, 15(2), 93-125.
[vii] Gorodnichenko, Y., & Roland, G. (2017), "Culture, institutions, and the wealth of nations", Review of Economics and Statistics, 99(3), 402-416;
Greif, A. (1994), "Cultural beliefs and the organization of society: A historical and theoretical reflection on collectivist and individualist societies", Journal of Political Economy, 102(5), 912-950.
[viii] Guiso, L., Sapienza, P., & Zingales, L. (2006), "Does culture affect economic outcomes?" Journal of Economic Perspectives, 20(2), 23-48.
[ix] Acemoglu, D., Naidu, S., Restrepo, P., & Robinson, J. A. (2014), "Democracy does cause growth" (No. w20004). National Bureau of Economic Research.
[x] La Porta, R., Lopez‐de‐Silanes, F., Shleifer, A., & Vishny, R. W. (1997), "Legal determinants of external finance", The Journal of Finance, 52(3), 1131-1150.
[xi] Guiso, L., Sapienza, P., & Zingales, L. (2016), "Long-term persistence", Journal of the European Economic Association, 14(6), 1401-1436.
[xii] Alesina, A., Giuliano, P., & Nunn, N. (2013), "On the origins of gender roles: Women and the plough", The Quarterly Journal of Economics, 128(2), 469-530.
[xiii] Nunn, N., & Wantchekon, L. (2011), "The slave trade and the origins of mistrust in Africa", American Economic Review, 101(7), 3221-52.
כבר בשנת 1960 התוצר לנפש בישראל היה בין הגבוהים בעולם, ומאז הדירוג היחסי שלנו הידרדר מעט. על כן, הצמיחה של כלכלת ישראל ב-60 השנים האחרונות איננה יוצאת דופן, ואולי אפילו מעט מאכזבת.
בטווח הארוך הכלכלה הישראלית לא צומחת מספיק מהר על מנת להשיג את רמת החיים במדינות מפותחות אחרות. בשנים האחרונות אנחנו מתבלטים לטובה אבל סביר שזהו עניין זמני ולא שינוי מגמה.
כאשר בוחנים את הסיבות לכך שרמת החיים הממוצעת במדינת ישראל נמוכה יותר מרמת החיים במדינות אחרות, רצוי להבחין בין גורמים מקורבים לבין הגורמים האולטימטיביים העומדים מאחוריהם. נושאים כמו פריון העבודה, יעילות הבירוקרטיה או תחרותיות, הנידונים בהרחבה בתקשורת ובספרות המחקרית, הם גורמים מקורבים.
הגורמים האולטימטיביים למיקומה הנוכחי של ישראל כוללים את המיקוד של הוויכוח הפוליטי סביב נושאים ביטחוניים ולא כלכליים, את ההשקפות הסוציאליסטיות הנפוצות בציבור ובתקשורת ואת רמת ההון האנושי בישראל.
טיפול בגורמים המקורבים הוא חשוב, אבל ללא שינויי עומק בגורמים האולטימטיביים מיקומה היחסי של מדינת ישראל לא ישתפר. סביר יותר שהמיקום ידרדר עקב המגמות הדמוגרפיות.
——————————————————————————————–
ניסים ומיתוסים
תוך פחות ממאה שנים צמחה לה באמצע המדבר המזרח-תיכוני הצחיח מדינה מערבית לתפארת, באותה הארץ שמעט לפני כן תיאר אותה מארק טוויין בתור שממה חרבה, ענייה ועלובה. כיצד יתכן מאורע מופלא כל כך? האם צמיחתה של מדינת ישראל היא נס, כפי שרבים טוענים? למעשה ישנו כאן שילוב של שלושה ניסים לכאורה: הראשון הוא הנס הרוחני – חזרת העם היהודי לארצו, הגירה של מיליוני אנשים למדינה שהקשר היחיד שלהם אליה היה מצוי בספרי קודש עתיקים. השני הוא הנס הביטחוני, ניצחונה של מדינת ישראל החדשה והקטנה על צבאות ערב. השלישי הוא הנס הכלכלי, קצב הצמיחה המהיר של הכלכלה הישראלית, שבו נעסוק ברשומה זו.
"נס" הוא אירוע יוצא דופן מאוד, בקנה מידה היסטורי ועולמי, שהסיכויים להתרחשותו מלכתחילה היו קלושים, ועל כן התרחשותו מעידה על כוחות יוצאי דופן הפועלים מאחורי הקלעים. על מנת לעודד סולידריות, הקרבה ושיתוף פעולה, פוליטיקאים ומנהיגים דתיים נוטים לטפח שלל ניסים, מיתוסים ואגדות. מתחילת דרכה ניסתה התנועה הציונית לטפח מיתוסים מאחדים, אשר יאפשרו לייצר כאן עם של ממש מאוסף של קהילות מרוחקות שהקשרים בין חלקן היו קלושים, וזה לא יהיה מפתיע לגלות שגם נס הצמיחה הכלכלית מנופח אל מעבר למשקלו האמיתי. אך מיתוסים טובים הם כאלו שיש מאחוריהם גרעין משמעותי של אמת. למשל, העם היהודי באמת היה קשור מבחינה רוחנית לארץ ישראל במשך אלפי שנים, גם אם הציונות והלאומיות הופיעו אצלנו בעיקר בעקבות גל לאומיות כלל-אירופאי חילוני. יוסף טרומפלדור באמת נלחם בגבורה בתל-חי, גם אם הוא לא אמר את המשפט המפורסם המיוחס לו. על כן, השאלה המעניינת היא מהו גודלו של גרעין האמת המסתתר מאחורי מיתוס הצמיחה הכלכלית המופלאה של ישראל. וזו, כמובן, שאלה של נתונים.
הנתונים שבהם השתמשתי לצורך כתיבת הרשומה לקוחים מהבנק העולמי, וניתנים להורדה כאן.
תוצר לנפש – דירוג יחסי
התוצר לנפש, אשר מתאר את ערך הסחורות והשירותים שאדם ממוצע בשטחה של המדינה מייצר בשנה, הוא מדד מקובל לרמת חיים. כמו כל מדד גם לתוצר ישנם חסרונות רבים, אך בניגוד למדדים אחרים הוא אובייקטיבי, תופס את כלל הפעילות הכלכלית במשק, נוח לשימוש וקל למדידה, ונמצא בקורלציה גבוהה עם כל מדד אחר שהוצע עד כה לרמת חיים, כגון מדדים המבוססים על צריכה, בריאות, השכלה ועוד. אני אשתמש כאן בתוצר לנפש שאינו מתואם לכוח הקנייה המקומי מכיוון שעבורו יש יותר נתונים היסטוריים, אך התוצאות דומות גם אם משתמשים בתוצר לנפש המתואם לכוח הקנייה, בהכנסה לנפש, הכנסה חציונית למשק בית ומדדים אחרים.
מסד הנתונים של הבנק העולמי כולל נתונים על תוצר לנפש ב-216 מדינות, ביניהן ישראל, החל משנת 1960 ועד היום. בשנת 2015 התוצר לנפש של מדינת ישראל עמד על 35,728 $, מה שמעמיד אותנו במקום ה-22 בעולם (השמטתי מהדירוג "מדינות" שאינן באמת מדינות כיום כגון מקאו והונג-קונג).
כפי שניתן לראות, זהו מקום מכובד למדי, וההפרשים בין ישראל לבין המדינות שעוקפות אותה בדירוג אינם גדולים. מלבד ערב הסעודית ונסיכויות הנפט, שום מדינה מזרח תיכונית לא מתקרבת לדירוג שלנו.
מה בנוגע לנתונים היסטוריים? בשנת 2000 ישראל הייתה מדורגת במקום ה-28 בעולם, אך בין המדינות שדורגו גבוה יותר מישראל בשנה זו ישנן שש מדינות שלא היה לגביהן נתון בשנת 2015, כך שאפשר לומר שהמיקום היחסי שלנו לא השתנה משמעותית בין 2000 ל-2015. בשנת 1990 היינו במקום ה-33 ובשנת 1980 היינו במקום ה-38, כך שנראה שאנחנו מתקדמים בהשוואה לשנים אלו, אך בשנת 1970 דורגנו במקום ה-23 (חסרים נתונים לגבי שלוש מדינות שעקפו אותנו בשנים אחרות), ובשנת 1960, עם תוצר של $1,229, היינו במקום ה-15 (חסרים נתונים לגבי עשר מדינות שעקפו אותנו בשנים אחרות).
אם נגביל את המדגם רק למדינות שיש לגביהן נתונים עבור כל השנים, אז ישראל נמצאת במקום ה-19 בשנת 2015, באותו המקום בשנת 2000, במקום ה-22 בשנת 1990, במקום ה-24 בשנת 1980, במקום ה-14 בשנת 1970 ובאותו המקום בשנת 1960. כלומר, לאורך זמן מדינת ישראל הידרדרה מעט בדירוגה היחסי. בין 1960 ל-2015 עקפו אותנו פינלנד, הולנד, אוסטריה, אירלנד וסינגפור.
לצערי במאגר הבנק העולמי לא קיימים נתונים לפני 1960. עם קום המדינה התמודד המשק הישראלי עם העלייה ההמונית, אשר הכפילה את אוכלוסיית המדינה תוך שנה וחצי, ולאחר מכן עם משברים כלכליים שהובילו לתקופת הצנע. דוד ברודט טוען בראיון בידיעות אחרונות שהתוצר לנפש בישראל ירד בתחילת שנות החמישים ל-2,500 דולר. אך כפי שכתב אלחנן הלפמן במאמרו משנת 1998, גם שימוש בנתונים מוקדמים מתחילת שנות החמישים מוביל למסקנות דומות: יחסית למדינות אחרות, המשק הישראלי לא התקדם באופן משמעותי מתחילת דרכו. בשנת 1960 המשק הישראלי כבר היה אחרי תקופת הצנע והטלטלה הראשונית של קום המדינה והעלייה ההמונית, ולכן בסך הכל הגיוני להתחיל את המדידה בתקופה זו.
אז כן, מדינת ישראל היא בהחלט אחת המדינות העשירות ביותר בעולם כיום, וזהו מקור ראוי לגאווה. מרבית בני האדם על פני כדור הארץ מתקיימים ברמת חיים נמוכה יותר מאשר אזרחי מדינת ישראל, גם מבחינת התוצר לנפש וגם מבחינת מדדים כגון תוחלת חיים, שיעורי תמותת תינוקות, בעלות על מוצרים כגון מכוניות ודירות וכך הלאה. אך לאורך זמן לא נרשמה התקדמות משמעותית בדירוג היחסי של אזרחי מדינת ישראל. מאז שנות השישים חלה הרעה בדירוג עד שנות השמונים, ומאז שיפרנו מעט את מיקומנו אך לא חזרנו למקום שבו היינו באמצע המאה הקודמת. מדינת ישראל היא אולי סיפור הצלחה ביחס למרבית מדינות העולם, אבל היא הייתה כזו גם בשנת 1960 ולפי הדירוג היחסי המצב לא השתנה מאז.
תוצר לנפש – שיעורי צמיחה
התוצר הריאלי לנפש של מדינת ישראל עמד כאמור על $1,229 (בערכים נוכחיים) בשנת 1960, לעומת $35,728 בשנת 2015. על פניו, באופן אובייקטיבי, מדובר בצמיחה מדהימה. לאורך תולדות האנושות, מרבית הארצות לא חוו צמיחה כזאת מהירה. בכלל, צמיחה בתוצר לנפש היא תופעה מודרנית יחסית, שהופיעה לראשונה רק בתקופת המהפכה התעשייתית (כתבתי על כך בהרחבה בעבר). אז מדוע לא התקדמנו מבחינת הדירוג היחסי? מכיוון שישראל לא הייתה המדינה היחידה שצמחה בתקופה זו. בין 1960 ל-2015 התוצר לנפש צמח מ- $3,007 ל-56,116 $ בארצות הברית, מ-877 $ ל-32,005 $ עבור מדינות האיחוד האירופאי, מ-90 $ ל-8,028 $ בסין, ומ-117 $ ל-1,588 $ באפריקה שמתחת לסהרה. התוצר לנפש בעולם כולו עמד על 446 $ בשנת 1960, לעומת 10,093 $ בשנת 2015.
האם מדינת ישראל צמחה מהר יחסית למדינות אחרות? במסד הנתונים ישנן 100 מדינות שעבורן קיים נתון לתוצר לנפש בשנת 1960, והשתמשתי בנתון זה על מנת לבדוק את שיעור השינוי הכולל בין 1960 ל-2015. לפי שיעור השינוי, מדינת ישראל נמצאת במקום ה-33 בעולם, אחרי מדינות מערביות רבות. בתרשים הבא, שממנו השמטתי מספר מדינות קטנות במיוחד, מוצג שיעור הצמיחה השנתי הממוצע בין השנים האלו (בגלל המדידה באחוזים זהו ממוצע גיאומטרי ולא ממוצע חשבוני רגיל). ההפרשים בשיעורי הצמיחה השנתיים הממוצעים בין המדינות לא נראים משמעותיים, אבל לאורך עשרות שנים הם מצטברים באופן מעריכי, וכך מובילים להפרשים דרמטיים בתוצר לנפש וברמת החיים.
חלק מהחוקרים העוסקים בצמיחת הכלכלה הישראלית בוחנים את התוצר לנפש בישראל בתור שיעור מהתוצר לנפש בארצות הברית או במדינות אחרות (ראו למשל כאן). בשנת 1960 התוצר לנפש בישראל היווה 41% מהתוצר לנפש בארצות הברית, לאחר מכן התרחשה ירידה, עלייה מסוימת בשנות השבעים, שוב ירידה בשנות השמונים, ואז החל משנות התשעים ניתן לראות עלייה ברורה, כך שהיום התוצר לנפש בישראל הוא 64% מהתוצר לנפש בארצות הברית. בסך הכל, לאורך כל התקופה, קצב הצמיחה של ישראל היה גבוה מקצב הצמיחה של ארצות הברית. זה לא רע, אבל כפי שניתן לראות בתרשים, יש מדינות שצמחו הרבה יותר מהר. הגיוני יותר להשוות את מדינת ישראל למדינות קטנות שהחלו מנקודת פתיחה דומה, כגון פינלנד, בלגיה, הולנד ואוסטריה, מכיוון שלמדינות עניות יותר יש "יותר מקום לצמוח". מלבד זאת, מבחינה אבסולוטית התוצר לנפש צמח באופן דרמטי גם כאן וגם בארצות הברית, כך שהפערים האבסולוטיים ברמת החיים, כלומר במה שהאמריקני הממוצע יכול לקנות עם המשכורת שלו, גדלו במהלך התקופה. הפרש של 36% היום הוא הרבה יותר דרמטי מהפרש של 59% בשנת 1960. אם ישראל וארצות הברית ימשיכו לצמוח באותו הקצב אז יתכן שנעקוף את האמריקנים יום אחד, אבל בפועל כשכלכלות הולכות וגדלות קצב הצמיחה בדרך כלל מאט, וסביר שזה יקרה גם אצלנו בעתיד.
מה בנוגע לתקופות זמן שונות? רבים טוענים שבתחילת דרכה ישראל צמחה במהירות רבה, והחל משנות השבעים או השמונים הצמיחה האטה. לעיתים גם מקשרים את השינויים האלו לנפילתה של מפא"י בשנים אלו, אבל האמת היא שבכל מדינות העולם היה טרנד דומה. מדינות קפיטליסטיות יותר ופחות, דמוקרטיות יותר או פחות, עם ממשלות שמאל וממשלות ימין, באירופה, אסיה, אמריקה ואפריקה, כמעט כולן צמחו בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה יותר מהר מאשר בעשורים שאחרי שנות השבעים, ורבות מהן חוו משברים בשנות השמונים או בתחילת שנות התשעים. בגלל המשברים האלו זה מאוד בעייתי לבחור נקודת זמן נכונה להשוואה.
למשל, אם נבחן את קצב הגידול בין 1960 ל-1980 נגלה שישראל מאכזבת למדי, ודווקא בתקופה שבין 1980 ל-2000 קצב הצמיחה של ישראל הוא אחד הגבוהים בעולם – אך סיבה מרכזית לשתי התוצאות האלו היא המשבר הכלכלי שהיה כאן בתחילת שנות השמונים. בשנת 2000, לעומת זאת, הייתה כאן בועה כלכלית שהקפיצה את התוצר (והתפוצצה ב-2002), ולכן כשבוחנים את התקופה 2000-2015 צמיחתה של מדינת ישראל נראית גרועה במיוחד באופן יחסי. ננסה תקופות אחרות: בחינה של הצמיחה בשנים 1970-1990 שוב מעלה תוצאות חלשות עבור ישראל, עם צמיחה מהירה יותר של מרבית מדינות המערב, וגם עבור השנים 1990-2010 התוצאות דומות. התמונה אופטימית רק כאשר בוחנים את השנים האחרונות, 2010-2015: בתקופה זו שיעורי הצמיחה בישראל עדיין משתרכים אחרי מדינות רבות, אך כמעט כולן מדינות עולם שלישי כגון סין ומצריים. המדינות המערביות היחידות שצמחו יותר מישראל בתקופה זו הן אירלנד, איסלנד ודרום קוריאה, אך אירלנד ואיסלנד נפגעו מהמשבר של 2008 ונמצאות בתקופת התאוששות מהמשבר שבה סביר שיצמחו במהרה.
האם עלינו להתעודד מהצמיחה המרשימה של כלכלת ישראל בשנים האחרונות? האמת היא שגם בעבר היו לנו שנים טובות פה ושם, והצמיחה בעשור האחרון נובעת במידה רבה מגידול בהשתתפות בשוק העבודה, מגמה שמתקרבת כיום לכדי מיצוי. מלבד זאת שום דבר מהותי לא השתנה בכלכלה הישראלית בשנים האחרונות, כך שקשה להאמין שעברנו נקודת מפנה של ממש ביחס לעשורים קודמים.
לסיכום, לא נראה שיש גרעין של אמת מאחורי מיתוס הצמיחה המופלאה של ישראל, לא כאשר בוחנים את התקופה כולה ולא כאשר בוחנים תת-תקופות. רק בשנים האחרונות ישראל מתבלטת לחיוב בעניין זה, אך עוד לא ברור אם מדובר במגמה ארוכת טווח, וסביר שלא. אני לא הראשון שכותב זאת; אלחנן הלפמן כתב זאת במאמר שציטטתי לפני כן, וגם דן בן-דוד ואחרים הביעו בעבר אכזבה מקצב הצמיחה של כלכלת ישראל. אני לא אומר שאין כאן דברים להתגאות בה; מדינת ישראל סיפקה לעולם שלל המצאות מקוריות, מגזר ההיי-טק הישראלי מרשים ודינאמי, הרפואה הציבורית בישראל היא אחת המוצלחות בעולם, וישנם נושאים נוספים שבהם אנחנו מצטיינים. אבל צמיחה כלכלית היא לא אחד מהם, והתוצר לנפש שלנו היה ונשאר נמוך יחסית למדינות מפותחות.
תוצר כולל במקום תוצר לנפש
עקב שיעורי הילודה הגבוהים וההגירות ההמוניות, ישראל נראית מרשימה הרבה יותר כאשר בוחנים את התוצר הכולל ולא את התוצר לנפש. לפי שיעור השינוי הכולל בתוצר בין השנים 1960-2015 ישראל נמצאת בין המקומות הראשונים בעולם, אם כי היא מוקפת בשלל מדינות עולם שלישי שצמיחתן נובעת בעיקר מגידול מהיר של האוכלוסייה ולא משיפור משמעותי ברמת החיים.
מבחינת הדירוג היחסי, אם נבחן רק מדינות שיש לגביהן נתונים עבור כל השנים, כלכלת ישראל הייתה במקום ה-37 בעולם בשנת 1960, במקום ה-39 בשנת 1980, במקום ה-31 בשנת 1990, ונמצאת במקום ה-25 כיום. בדומה לתמונה האופטימית בנוגע לתוצר לנפש, גם בנוגע לתוצר הכולל בשנים האחרונות שיעור הצמיחה הישראלי הוא מהגבוהים בעולם המערבי, ואירלנד היא המדינה המערבית היחידה שעוקפת אותנו.
אין ספק שהוגי החזון הציוני היו שמחים על הנתון הזה, המעיד על גידול אוכלוסייה מרשים לצד התפתחותה של הכלכלה. אבל כאשר עוסקים ברמת חיים לא נכון להשוות את התפתחות התוצר הכולל בישראל עם מדינות שלא חוו גלי הגירה המוניים, ואשר קצב הילודה ברובן נמוך יותר מאשר בישראל. התוצר לנפש הוא הנתון החשוב עבור רמת החיים בארץ.
ועכשיו, נעבור לתירוצים ולסיבות.
תירוצים
תירוץ ראשון: ישראל היא מדינה חדשה
תירוץ נפוץ אחד לביצועיה הבינוניים של כלכלת ישראל הוא היותה כלכלה חדשה יחסית. יתכן כי הנס הכלכלי מתבטא בדברים שקרו לפני 1948, בעצם הופעתה של כלכלה מערבית מפותחת במזרח התיכון. נכון, מדינת ישראל הוקמה כמעט מאפס על ידי קבוצה לא גדולה של מהגרים שרובם אירופאיים, וחוותה קשיים מסוימים בתחילת דרכה. אבל האמת היא שאין כאן משהו מאוד יוצא דופן: גם קולוניות לשעבר כגון ארצות הברית, ניו זילנד, אוסטרליה וקנדה הוקמו פחות או יותר מאפס על ידי קבוצות קטנות של מהגרים אירופאיים, וכולן הפכו לאחר טלטלות ראשוניות כאלו ואחרות למדינות עשירות יחסית למדינות אחרות בסביבתן (ויתכן שאפשר לצרף גם את ארגנטינה, דרום אפריקה, הונג קונג ומדינות אחרות לרשימה). לכל אחת מהמדינות האלו יש היסטוריה שונה, כל אחת הוקמה בתקופה שונה על ידי מהגרים שהגיעו מארצות שונות, אבל כולן הוקמו מאפס, וכולן חוו צמיחה כלכלית דרמטית כאשר הן הפכו מארצות המיושבות ונשלטות על ידי לא-אירופאים לארצות המיושבות או נשלטות בעיקר על ידי אירופאים. מדוע?
לצד נשק חם, אמונות אימפריאליסטיות ונטייה לשעבד את האוכלוסייה המקומית, לכל מקום שאליו הגיעו הביאו איתם האירופאים גם הון אנושי גבוה, תרבות התומכת במסחר ותעשייה, עושר פיזי וקשרי מסחר יקרי ערך למדינות העשירות ביותר בעולם. על כן, לא מפתיע שמחקרים מצאו כי שיעור גדול יותר של אירופאים המתגוררים בקולוניה כלשהי במאה ה-19 מוביל לצמיחה כלכלית מהירה יותר עד היום, אפילו אם מגבילים את המדגם רק למדינות שבהן האירופאים לא מהווים יותר מ-15% מהאוכלוסייה (כמובן, תושביהן המקוריים של המדינות לא בהכרח נהנו מהצמיחה הזו, וגם בישראל הערבים לא בדיוק שותפים לפירות ההצלחה). במילים אחרות, כפי שאיננו מופתעים מהצלחתם של מהגרים בריטים לייסד באוסטרליה מדינה שהפכה לעשירה יותר מאינדונזיה, כך אין לנו סיבה להיות מופתעים מהצלחתם של מהגרים אירופאים הנתמכים על ידי נדבנים אמריקאים לייסד בישראל מדינה שהפכה לעשירה יותר מירדן ומצרים. אגב, מאותן הסיבות זה אולי גם לא כל כך מפתיע שהצבא הישראלי ניצח את צבאות ערב, כפי שכוחות קטנים של אירופאים ניצחו צבאות גדולים מהם מבחינה מספרית במקומות אחרים בעולם. מלבד זאת, אולי חשוב גם להזכיר שסינגפור, טיוואן, דרום קוריאה ונסיכויות הנפט הערביות הוקמו פחות או יותר באותו הזמן כמו ישראל, ואירלנד, פינלנד וניו-זילנד הפכו לעצמאיות לא הרבה לפנינו, אך גילן הצעיר לא הפריע לכל אותן המדינות לחוות צמיחה כלכלית מהירה למדי.
תירוץ שני: השפעה ישירה של המצב הביטחוני
תירוץ אחר, סביר יותר, מתייחס למצב הביטחוני. האיומים הביטחוניים על מדינת ישראל הם יוצאי דופן בקנה מידה בינלאומי, או לפחות היו כאלו במהלך מרבית שנות קיומה, ועל כן היא נדרשה לתחזק את אחד הצבאות הגדולים בעולם. קשה לבחון את התירוץ הזה, מכיוון שאין שום מדינה דומה לנו בנושא זה. למצב הביטחוני יכולות להיות השפעות ישירות על הכלכלה, כגון אבדן שעות עבודה של המשרתים בצבא, דחיקה של הוצאות הממשלה על נושאים אחרים או פגיעה בהשקעות, ויכולות גם להיות השפעות עקיפות. להערכתי ההשפעות הישירות הן "תירוץ" בעוד שההשפעות העקיפות, שבהן נדון בפרק הבא, הן "סיבה" של ממש. נכון, היו כאן מלחמות ומבצעים צבאיים, אבל במשך מרבית הזמן הכלכלה עובדת ללא מפריע, העובדים הולכים לעבודה באופן סדיר, המפעלים מייצרים, המשאיות נוסעות, המסעדות פתוחות, וצה"ל גם תורם באופן ישיר למשק על ידי הכשרה והפצת ידע. מחקרים העלו שבעבר מלחמות ומבצעים צבאיים השפיעו יותר על פעילות הבורסה הישראלית מאשר כיום, ושבדרך כלל ההשפעה הייתה זמנית בלבד. גם אם ההשפעה הישירה של המצב הביטחוני היוותה תירוץ סביר אי שם באמצע המאה הקודמת, לא נראה שהיא משמעותית בעשורים האחרונים, כשהאיום במלחמה של ממש התנדף.
תירוץ שלישי: הגירה וילודה
כמו התירוץ הביטחוני, גם בנוגע לטענה שלפיה ההגירה והילודה פוגעות בצמיחה של כלכלת ישראל ישנו חלק נכון וחלק פחות נכון. אין ספק שגלי הגירה גדולים יוצרים שלל בעיות בטווח הקצר, דורשים הקצאת משאבים מצד המדינה ויכולים להוריד את התוצר לנפש עד שהאוכלוסייה החדשה משתלבת בשוק העבודה. אבל בטווח הארוך ההשפעה של הגירה או שיעור ילודה גבוהה על צמיחה כלכלית היא לא ברורה. גידול אוכלוסייה יכול להשפיע על התוצר לנפש לחיוב או לשלילה, בהתאם למאפיינים של המהגרים והנולדים. אם המהגרים זהים במאפייניהם לאוכלוסייה המקורית של המדינה, ואם שיעורי הילודה גבוהים ואחידים על פני כל סוגי האנשים במדינה, בטווח הארוך לא אמורה להיות לגידול האוכלוסייה השפעה. אבל אם קיימת סלקציה, כלומר מהגרים למדינה אנשים "מסוג מסויים", או שאוכלוסיות מסוימות מתרבות בקצב מהיר יותר מאחרות, יכולה להיות לכך השפעה – ונרחיב על כך בפרק הבא.
סיבות מקורבות וסיבות אולטימטיביות
כאשר דנים בסיבתיות רצוי להבחין בין סיבות מקורבות לבין סיבות אולטימטיביות. סיבות מקורבות הן הסיבות הישירות לכך שמתרחש משהו, אך לרוב הן עניין טכני במהותו, שמאחוריו מסתתרות סיבות אולטימטיביות חשובות יותר. למשל, אם השפן הקטן סובל כרגע מהצטננות, אז אנחנו יכולים לתת לו תרופה נגד הצטננות, הסיבה המקורבת לסבל שלו, אבל כל עוד הוא ישאיר את דלת ביתו פתוחה הוא ימשיך להצטנן. הדלת הפתוחה ותכונות האופי הגורמות לשפן לשכוח לסגור אותה הן הסיבות האולטימטיביות לסבל שלו.
סיבה מקורבת מרכזית לפיגור של ישראל אחרי מדינות מפותחות אחרות היא פריון העבודה (תוצר לשעת עבודה) הנמוך של העובדים. כאשר עובדים מייצרים ערך נמוך יותר, שכרם יהיה נמוך בהתאם. כאשר משלבים זאת עם רמות המחירים בישראל, שהן ממוצעות או גבוהות בהשוואה בינלאומית, מקבלים רמת חיים נמוכה. אבל סיבות אלו רק מעבירות את השאלה צעד אחר לאחור: מדוע פריון העבודה בישראל הוא נמוך? מדוע המחירים גבוהים? ובכן, לפי מחקרים שנעשו לאחרונה במכון אהרן רמת ההון הפיזי בישראל נמוכה, לפי סקר המיומנויות של ה-OECD רמת ההון האנושי בישראל נמוכה גם היא, התשתיות מפגרות אחרי כל העולם המערבי (וברמות ההשקעה הנוכחיות הן ימשיכו לפגר, למרות הפיתוח שרואים בשטח), לפי מדדים של הבנק העולמי הבירוקרטיה בישראל מסורבלת מאוד ביחס לשאר העולם המערבי, לפי הפורום הכלכלי העולמי שוק העבודה בישראל אינו מרשים, לפי ה-OECD המשק עדיין אינו פתוח מספיק למסחר בינלאומי, וניתן גם למצוא סיבות רבות נוספות. הנושאים שבהם אנחנו מצטיינים לטובה, כגון חדשנות טכנולוגית והשקעה במו"פ, אולי מאזנים במידה מסוימת את הנושאים השליליים, אבל בסופו של דבר הם משפיעים על חלק קטן מדי של המשק.
שום דבר שכתבתי כאן לא חדש. אינספור מחקרים תיארו בהרחבה את הסיבות האלו, כבר לפני עשרות שנים. אינספור וועדות ישבו ודנו בהן, ואינספור מאמרים בעיתוני הכלכלה עסקו בהן. בשנים האחרונות פורום קהלת לכלכלה, מכון אהרן, מכון טאוב, בנק ישראל, משרד האוצר וגורמים נוספים הפיקו שלל דוחות שעסקו בגורמים האלו וכללו המלצות מעשיות. ובכל זאת, הדברים מתקדמים מאוד לאט, הרבה המלצות לא מיושמות, אלו שכן מיושמות באופן חלקי, ומיקומה היחסי של ישראל נשאר דומה. מדוע? מכיוון שאלו הן לא הסיבות האולטימטיביות. אלו לא גורמי העומק, אלא רק תסמינים שטחיים שלהם. אז מהן הסיבות האולטימטיביות לפיגור היחסי שלנו, הסיבות שמאחוריהן אין סיבות נוספות?
סיבה אולטימטיבית אחת: השפעה עקיפה של המצב הביטחוני
מועמדת אחת לסיבה אולטימטיבית היא ההשפעה העקיפה של המצב הביטחוני, דרך המערכת הפוליטית. בניגוד למדינות אחרות, ובניגוד גם למה שישראלים לפעמים היו רוצים לחשוב על עצמם, הדיון הפוליטי בישראל היה ונשאר סביב הנושא הביטחוני לאורך כל שנותיה. בנושאים כלכליים אין הבדלים משמעותיים בין המפלגות השונות, כולן מציעות תכניות מדיניות מאוד דומות, ומרבית הציבור, אנשי התקשורת והפוליטיקאים לא מבינים בכלכלה מעבר לרמת הסיסמאות השטחיות. כפי שניתן לראות גם בנאומיו של בנימין נתניהו לאחרונה, בעיני מנהיגי המדינה כלכלת ישראל הייתה ונשארה אגף הלוגיסטיקה של צה"ל, ומטרתה המרכזית היא לספק למערכת הביטחון משאבים להתעצמות צבאית, או לצבור כוח בזירה הבינלאומית שיאפשר להפעיל מנופי לחץ על מדינות אויב. בכל שנה, ביום השואה, פוליטיקאים מספרים לנו שהמטס של חיל האוויר מעל אושוויץ הוא הניצחון שלנו על הנאצים. מטוסי הקרב הישראלים הם לא אמצעי לשמירה על ביטחונם של אזרחי מדינת ישראל, אלא המטרה עצמה; אזרחי מדינת ישראל הם האמצעי למימון מטוסי הקרב.
ניתן להכניס תחת סעיף זה גם את ההשקעות הרבות בפריפריה בישראל, שנוגדות את ההיגיון הכלכלי "הצר" ונובעות בעיקר ממלחמה דמוגרפית על שטחים כנגד הערבים, וגם שיעורי הילודה הגבוהים שהממשלה מעודדת והרצון למשוך לכאן מהגרים שלאו דווקא תורמים לכלכלה נובעים מכורח ביטחוני-דמוגרפי.
במילים אחרות, צמיחה ברמת החיים של תושבי מדינת ישראל מעולם לא הייתה אחת ממטרות המערכת הפוליטית הישראלית. במקרים הנדירים שבהם הופעלה בישראל מדיניות שתמכה בצמיחה כלכלית זו תמיד הייתה תוצאה לא מכוונת, תוצר לוואי של ניסיונות למקסם את מספר הטנקים של צה"ל, או של משבר עמוק, שחייב העברת רפורמות מבניות חיוניות על מנת שהממשלה תוכל לחזור ולהשקיע כספים בצה"ל.
סיבה אולטימטיבית שנייה: תרבות וערכים
פרסום חיבורו של מקס וובר, "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", בשנת 1905, החל דיון היסטורי רחב ומעניין בנוגע להשפעות תרבותיות על צמיחה כלכלית – דיון אשר רלוונטי מאוד למדינת ישראל. מדינתנו הוקמה על ידי אנשי העלייה השנייה והשלישית, ציונים אידיאולוגים אשר העלו על נס את יישוב הארץ, את החקלאות, את ארגוני העובדים ואת ההסתמכות על ייצור עצמי, ובזו לבורגנים ולבעלי ההון של העלייה הרביעית והחמישית שרצו לפתח כאן מסחר, פיננסים ותעשייה כפי שעשו היהודים בגלות. אולי היה קשה לראות זאת לפני 70 שנים, אך בסופו של דבר המאה ה-20 הייתה התקופה שבה החקלאות הפכה לתעשייה זניחה יחסית, ההסתמכות על ייצור עצמי במקום מסחר בינלאומי הוכתרה סופית בתור איוולת כלכלית מוחלטת לפי כל מדד אפשרי, ובהמשך גם ארגוני העובדים התבלטו כגורמים המעכבים קידמה טכנולוגית והשתלבות בגלובליזציה (מלבד הדוגמה יוצאת הדופן של ארגוני העובדים הסקנדינבים).
בגלל ההתמקדות בחקלאות והבוז למסחר ולפיננסים הערכים של התנועה הציונית מתחילת דרכה הזיקו לצמיחה הכלכלית. במהלך השנים ערכים אלו הובילו להשמת מכשולים בפני מסחר בינלאומי, העברת סובסידות לפרויקטים כושלים כגון מפעל הקיבוצים ועוד. עד היום אלו ערכים אשר נפוצים בישראל יותר מאשר במדינות אחרות, ומשתקפים בכוחה של ההסתדרות, בפעילות הממשלה, בניסיונות של משרד הכלכלה לחסום מסחר, בסובסידיות הישירות והלא ישירות המועברות לחקלאים ולפריפריה, בעיתונות הכלכלית הישראלית הנוטה באופן קיצוני לשמאל ובעוד אופנים רבים.
כמובן, היה יכול להיות הרבה יותר גרוע – יכולנו להפוך למדינה קומוניסטית, לגרורה סובייטית בסגנון מזרח אירופאי, כמו המדינות שמהן רבים מההורים, הסבים והסבתות שלנו הגיעו. למזלנו, בקרב ההנהגה היהודית בעשורים שלפני ואחרי קום המדינה היו מספיק אנשים שסלדו מהקומוניסטים והמרקסיסטים למיניהם ואפשרו במידה מסוימת השפעה אמריקנית, בריטית וגרמנית על המוסדות הכלכליים. כיום בעקבות המחאה החברתית הסוציאליזם חזר לאופנה, לפחות במפלגות השמאל, בקרב דור חדש של צעירים שלא חוו את התקופה שבה ההסתדרות ניהלה את המשק באופן מושחת להפליא. נקווה שהמצב לא ידרדר עקב כך.
סיבה אולטימטיבית שלישית: הון אנושי ממוצע
הסיבה האולטימטיבית השלישית והאחרונה, המתחברת לסיבה הקודמת, היא ההון האנושי הממוצע הקיים בישראל. הון אנושי הוא מושג שאיננו מוגדר היטב. כתבתי לפני כן שרמת ההון האנושי בישראל נמוכה לפי מבחנים בינלאומיים שונים, אבל זהו רק מדד לאספקט מסויים של הון אנושי. הון אנושי הוא הרבה מעבר לכך – הוא כולל אינטליגנציה, חריצות, יכולת דחיית סיפוקים, כישורים, ערכים, העדפות, ידע, קשרים עסקיים ועוד. על חלק מהדברים האלו ניתן אולי להשפיע בעזרת מערכת החינוך, אבל אנחנו יורשים מההורים שלנו באופן ישיר רכיבים רבים של ההון האנושי, בין אם באופן גנטי או על ידי חינוך הורי ודוגמה הורית.
כלכלנים רבים, גם בישראל, ממליצים לא פעם "להגדיל את ההון האנושי" על ידי השקעה בחינוך. האמת היא שאף אחד לא באמת יודע כיצד לעשות זאת, או אם בכלל זה אפשרי. מחקרים בכלכלת חינוך הראו שלהשקעה כספית אין השפעה של ממש על ציוני תלמידים, אז אין סיבה להאמין שתהיה לה השפעה על אספקטים אחרים של הון אנושי, והגדלת שיעור בעלי התארים במדינת ישראל, שהפכה אותנו לאחת המדינות המשכילות ביותר בעולם, לא תרמה עד כה לכלכלת המדינה, לפריון העובדים או להון האנושי שלהם.
באופן היסטורי היהודים היו בעלי הון אנושי גבוה יחסית, ועד היום במרבית המדינות הם עשירים יותר מהאוכלוסייה המקומית. אם יהודי בריטניה עשירים יותר מהבריטי הממוצע, ויהודי ארה"ב עשירים יותר מהאמריקני הממוצע, ויהודי צרפת עשירים יותר מהצרפתי הממוצע, מדוע מדינת היהודים איננה עשירה יותר ממדינות מפותחות אחרות? מדוע ההון האנושי בישראל נמוך יחסית למדינות אלו?
האנשים שחיים כרגע במדינת ישראל הגיעו לכאן או דרך הגירה או דרך ילודה, אבל שתי הדרכים האלו לא "מייצרות אזרחים באקראי". השאלה החשובה היא בנוגע למה שהכלכלנים מכנים "סלקציה": אילו תכונות גרמו ליהודי ממוצע, אי שם באמצע-תחילת המאה הקודמת, להגר דווקא לישראל ולא למדינות אחרות? כאשר יהודים באירופה, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון היו צריכים להחליט אם להגר ולאן להגר, הם החליטו לפי הערכים, הכישורים והנטיות שלהם. אותם יהודים אשר התעניינו ברמת חיים גבוהה והרגישו שיש להם פוטנציאל להתעשר או להצליח באופן אחר בזירה בינלאומית תחרותית, העדיפו באופן טבעי להגר לארצות הברית ולא לישראל, כל עוד הם יכלו, מכיוון שכבר לפני מאה שנים היה ברור שבארצות הברית ישנן הזדמנויות רבות יותר. למעשה, מרבית יהודי אירופה בתחילת המאה העשרים העדיפו להגר לארצות הברית, רק חלק זניח מהם היגר לישראל ורבים מאלו שהיגרו לישראל ירדו לאחר מכן מהארץ. רק אחרי שארצות הברית סגרה את שעריה בשנת 1924 החלה הגירה המונית של ממש לארץ.
זה לא רק עניין של אשכנזים בתחילת המאה העשרים. יהודים שאפתניים ומשכילים מצפון אפריקה העדיפו להגר לצרפת ולא לישראל, יהודים שאפתניים ומשכילים מברית המועצות העדיפו להגר לארצות הברית ולא לישראל, וכך הלאה. וכמובן, גם לאחר קום המדינה יהודים רבים בחרו להגר מישראל לארצות אחרות, והם לא בחרו באקראי – אלו שעזבו את ישראל היו בדרך כלל המעיזים ולוקחי הסיכונים, אלו שרמת החיים החמרית הייתה הערך המוביל עבורם, ואלו שנשארו היו אלו שחששו מהסיכונים, או שהשתכנעו יותר מהתעמולה הציונית. כלומר, מלכתחילה ההון האנושי של היהודים שעלו לישראל ונשארו כאן היה פחות בנוי לתמיכה בצמיחה כלכלית מההון האנושי הממוצע של יהדות העולם. כמובן, לא צריך לקחת את הדברים האלו לקיצוניות: היו הרבה אנשים אינטליגנטים ושאפתניים עם כישורים מסחריים שבכל זאת עלו למדינת ישראל מסיבות שונות, וכפי שכתבתי לפני כן המוצא של המהגרים העניק להם יתרונות רבים על פני עמים אחרים, למרות הסלקציה. מלבד זאת, התורשה של הון אנושי היא עניין מבולגן ואקראי למדי, ילדים אולי דומים בממוצע להוריהם אבל ישנם יוצאי דופן רבים. ובכל זאת, באופן ממוצע סביר שהיו הבדלים בין היהודים שבחרו להגיע לכאן ואלו שבחרו להגר לארצות הברית, הבדלים שמשפיעים על פעילותן הכלכלית של הקבוצות האלו עד היום.
מלבד הגירה, הנושא השני המשפיע על התפתחות ההון אנושי במדינה הוא ילודה. גם כאן, השאלה היא האם הישראלים שנולדים מדי שנה הם מדגם אקראי של אזרחי המדינה, או שישנן אוכלוסיות עם מאפיינים מסויימים אשר שיעורי הילודה שלהן גבוהים במיוחד או נמוכים במיוחד. עניין זה כמובן מוביל אותנו לנושא החוזר על עצמו בכל דיון אסטרטגי על כלכלת ישראל: החרדים והערבים. ללא שתי קבוצות אלו הציונים של ישראלים במבחנים בינלאומיים הם ממוצעים יחסית למדינות ה-OECD, התוצר לנפש גבוה יותר וכך הלאה. כמובן, אולי גם האוסטרלים היו מעדיפים למדוד תוצר לנפש ללא האבוריג'ינים, ואולי האמריקנים היו מעדיפים למדוד תוצר לנפש ללא מהגרים מקסיקנים. בכל מדינה יש קבוצות אוכלוסייה עניות יותר, גם כתוצאה מאפליה אבל גם כתוצאה מתרבות וערכים שאינם תומכים בצמיחה כלכלית מסיבות שונות. אבל בישראל הקבוצות האלו צומחות מהר יותר באופן יחסי, בין השאר משום שהמדינה מעודדת ילודה בעיקר בקרב השכבות החלשות על ידי קצבאות נדיבות וסבסוד עלויות גידול ילדים, אשר לא משפיעים על שיעורי ילודה של עשירים ומשכילים. גם בתוך קבוצות אתניות, למשל בקרב הערבים, שיעורי הילודה של המשכילים והמוכשרים נמוכים יחסית לשיעורי הילודה של העניים הלא-משכילים. כך מדינת ישראל למעשה מעודדת את הידרדרות איכות ההון האנושי במדינת ישראל, מבחינת האופן שבו הוא מסוגל לתמוך בצמיחה כלכלית.
כאשר דנים באוכלוסייה החרדית והערבית רבים מזדרזים להזכיר ששיעורי הילודה באוכלוסיות אלו נמצאים במגמת ירידה, וששיעורי התעסוקה ורמות ההשכלה בעלייה. זה נכון, אבל שיעורי הילודה שלהן עדיין גבוהים בהרבה משיעורי הילודה של קבוצות אחרות, ולא ברור אם הם אי פעם יתכנסו לאותה הרמה, כך שהמאזן הדמוגרפי ממשיך להשתנות בינתיים. השיפור בשיעורי התעסוקה וההשכלה הוא ללא ספק תופעה חיובית, אבל עדיין מדובר באוכלוסיות מאוד חלשות מבחינת ציוני תלמידים, מבחינת שיעורי נשירה ממוסדות השכלה גבוהה ומבחינת פריון העבודה, וגם שם לא ברור אם הם אי פעם יתכנסו אל הרמה של יהודים לא-חרדים. הירידה בשיעורי הילודה והעלייה בשיעורי התעסוקה של אוכלוסיות אלו יכולות לצמצם מעט את הנזק הנגרם כתוצאה מהגידול בחלקן היחסי באוכלוסיית המדינה, אבל הן לא יכולות להעלים אותו, ובטח שלא להפוך את הגידול הדמוגרפי של החרדים והערבים לעניין חיובי כפי שלפעמים מציגים אותו. לשינוי הדמוגרפי שישראל עוברת יהיו בהכרח השלכות שליליות על הכלכלה.
בגלל שלוש הסיבות האולטימטיביות האלו, תכניות לשיפור פריון העבודה, קיצוץ הבירוקרטיה, הגדלת ההשקעות או טיפול בכשלים האחרים שציינתי לא מצליחות כפי שהיינו מצפים. זה לא אומר שהתכניות האלו הן מיותרות, הן תרמו תרומה משמעותית למשק, אבל הן לא מסוגלות לחולל כאן תפנית של ממש, והן יצליחו פחות מתכניות זהות המיושמות בארצות עשירות יותר. בעיות העומק האולטימטיביות של החברה הישראלית יפגמו ביעילותן של הרפורמות וביכולת להעביר אותן במערכת הפוליטית, לנוכח ההטיות המוקדמות של הפוליטיקאים, הציבור והתקשורת. וחשוב תמיד לזכור – למרות הכל, ישראל הייתה וככל הנראה תישאר בעתיד אחת המדינות העשירות בעולם. למרבית המדינות יש בעיות אולטימטיביות משמעותיות יותר.
סיכום
בדומה לקנדה, אוסטרליה ומדינות אחרות אשר הוקמו על ידי מהגרים אירופאים, גם מדינת ישראל הייתה מלכתחילה עשירה יותר ממדינות אחרות באזור אשר לא הוקמו ונוהלו על ידי אירופאים. מאז ועד היום צמיחתה של מדינת ישראל, מבחינת התוצר לנפש, הייתה מאכזבת. ישראל שמרה פחות או יותר על מיקומה בדירוג, ואולי הידרדרה מעט ביחס למדינות כגון הנמרים האסייתיים, הולנד, פינלנד ואירלנד שהיו פחות מפותחות באמצע המאה הקודמת. המשק הישראלי לוקה בשלל "מחלות" הידועות כבר שנים רבות, אך המחלות האלו הן רק סימפטום, גורמים מקורבים הנובעים מגורמים אולטימטיביים עמוקים יותר. המלצות מדיניות לטיפול באותן מחלות לא ישנו את מיקומנו היחסי כל עוד הגורמים האולטימטיביים לא ישתנו – כל עוד המערכת הפוליטית תמשיך להיות ממוקדת סביב נושאים ביטחוניים-מדיניים, כל עוד נטיות סוציאליסטיות ימשיכו להיות נפוצות בישראל וכל עוד ההון האנושי הממוצע של אזרחי המדינה לא ישתנה לטובה.
כפי שהורים רבים אוהבים את ילדיהם וגאים בהצלחותיהם למרות שהם יודעים שהילדים אינם יוצאי דופן באופן יחסי, כך ניתן גם לאהוב את מדינת ישראל ולהיות גאה בהישגיה מבלי לטעון שהתרחש כאן נס כלכלי, או שאנחנו מעצמה כלכלית בעלת חשיבות עולמית, פשוט מכיוון שזו המדינה שלנו. אין סיבה להגזים ולהלל את עצמנו. נכון, ישנם מספר מדדים שלפיהם אנחנו מובילים את העולם, כגון ביצועי מערכת הבריאות הישראלית או מספרי פטנטים לנפש, אבל כל מדינה יכולה למצוא מדדים שבהם היא מצטיינת. במדדים של רמת חיים ממוצעת או חציונית, שהם חשובים הרבה יותר, אנחנו משתרכים אחרי מרבית המדינות המפותחות, ומצב זה לא משתנה כבר עשרות שנים ולא סביר שישתנה בעתיד. נראה שההצלחה של "אומת ההיי-טק" לא באמת משפיעה על רמת החיים של מרבית הישראלים. חשוב להבחין בין המציאות, כפי שהיא משתקפת בנתונים, ובין תעמולה שמוכרים לנו פוליטיקאים המעוניינים להתחנף לציבור המצביעים שלהם. אין כאן סיפור הצלחה כלכלי; מה שיש, זו מדינה המספקת רמת חיים סבירה בסטנדרטים מערביים, לפחות לחלק מהאוכלוסייה. גם זה משהו, אני מניח.
בראייה ארוכת טווח, מדינת ישראל איננה צומחת מספיק מהר על מנת לעקוף מדינות אחרות מבחינת רמת החיים. רק מדינות מועטות, כגון אירלנד, דרום קוריאה, סינגפור ופינלנד, הצליחו לשנות את דירוגן היחסי באופן משמעותי בעשורים האחרונים, ואין סיבה לחשוב שישראל תצטרף למועדון הזה ללא שינוי מהותי ועמוק. למעשה, לאור הגידול בשיעור החרדים והערבים באוכלוסייה ולאור הפופולריות של השקפות סוציאליסטיות בתקשורת ובמערכת הפוליטית יותר סביר שנידרדר באופן יחסי למדינות אחרות. אם ישנם ישראלים שמעוניינים לחיות ברמת חיים אוסטרלית, הולנדית, אמריקאית או סקנדינבית, הפתרון הסביר ביותר עבורם הוא הגירה, ולא ציפייה לנס, לשינוי דרמטי של הגורמים האולטימטיביים אשר יאפשר לישראל לעקוף את המדינות האלו.
אבל זה לא נורא כל כך. ראשית כל, לאור אי השוויון הגבוה בישראל וההצלחה של תעשיית ההיי-טק לא ברור שמדדים ממוצעים משקפים את רמת החיים האמיתית של חלקים גדולים מהאוכלוסייה. אם נדחיק מעט את הדחף הסוציאליסטי ונשכיל לבנות מערכת רווחה שלא תאפשר פרזיטיות בהיקף רחב על חשבון משלם המיסים, הגידול הדמוגרפי של אוכלוסיות בעלות הון אנושי נמוך לא ישפיע כל כך על רמת חייהן של אוכלוסיות בעלות הון אנושי גבוה, שנהנות כבר היום מרמת חיים גבוהה למדי. במקרה זה "מדינת תל-אביב" ו"מדינת רעננה" יוכלו לפרוח ולצמוח גם בזמן ש"מדינת ירושלים" ו"מדינת בני-ברק" ילכו וידעכו. שנית, תודות לקידמה טכנולוגית וצמיחה עולמית, באופן אבסולוטי סביר שהמשק ימשיך לצמוח ושרמת חייהם של מרבית הישראלים תמשיך לעלות כפי שהיא עלתה עד כה, בקצב דומה לעליית רמת החיים במדינות אחרות.
ולבסוף, חשוב לזכור שבסך הכל הישראלים מאושרים יותר מאזרחיהן של מדינות רבות שהן עשירות מאיתנו, כך שלא ברור שרמת החיים החמרית חשובה כל כך. יתכן שגורמים כגון מזג האוויר, מזון בריא או תחושת המטרה המשותפת תורמים לאושר שלנו יותר מאשר עוד כמה אלפי דולרים בתוצר לנפש או רכבת תחתית בגוש דן. 70 שנים לאחר שהעם היהודי כמעט הושמד, אולי רמת האושר והביטחון שלנו הניצולים היא הנס האמיתי, ולא רמת החיים.
עדכון: בנתונים שהצגתי כאן נפלה טעות. פרסמתי רשומת התנצלות המסבירה אותה.
ראשיתו של חוק עידוד השקעות הון בשנת 1959, ומטרתו הייתה ונשארה לעודד השקעות בתעשייה הישראלית ולעודד תעסוקה בפריפרייה, על ידי הנחות מיסוי והטבות אחרות למפעלים אשר עמדו בקריטריונים מסוימים. במהלך השנים עבר החוק גלגולים רבים, בין השאר עקב מקרי שחיתות ועקב מחקרים שהעלו כי החוק איננו משיג את מטרותיו בנוגע לתעסוקה וקידום הפריפרייה (ראו סיכום של הספרות בנידון כאן). כיום ההטבות במסגרתו ניתנות לחברות אשר מייצאות מעל ל-25% מהתוצר שלהן ולחברות אשר מפעליהן ממוקמים בפריפרייה, כאשר ההטבות הן הנחות במס החברות וזכאות לניכוי פחת מואץ על ציוד ומבנים.
חוק עידוד השקעות הון הוא דוגמה מצויינת לארבעת היסודות הרעועים שעליהם בנויה, באופן עקום למדי, כלכלת ישראל: כוונות טובות, בורות, קיבעון היסטורי וקבוצות לחץ. חוקים ומוסדות רבים המרכיבים את הכלכלה סובלים מאותם הפגמים, במידה כזו או אחרת, כך שהבנת האופן שבו הם מתבטאים בחוק עידוד השקעות הון יכולה ללמד אותנו שיעור חשוב אודות היסודות המרכיבים את העולם שבו אנחנו חיים.
יסוד ראשון: כוונות טובות
בניגוד לדעה הרווחת בציבור, פוליטיקאים אינם בוחרים להיות פוליטיקאים על מנת למקסם את מספר השקלים בחשבון הבנק שלהם ופקידים אינם מקודמים לתפקידים בכירים לפי יכולותיהם לרצות מיליארדר כזה או אחר במדיניות שהם מובילים. למרות השקרים, השחיתות, מאבקי האגו ושלל חסרונותיהם האישיותיים, פוליטיקאים ופקידים בכירים כן מאמינים, ברובם, שבסך הכל הם תורמים למדינת ישראל בעבודתם. הכוונות של רובם, במשך מרבית הזמן, הן חיוביות – כן, גם של אותם פוליטיקאים שאתה או את אינכם מסכימים כרגע עם הדרך שבה הם בחרו, וגם כאשר הם מאמינים שהמטרה מקדישה את האמצעים.
גם חוק עידוד השקעות הון לא נחקק על ידי חבורה של מעשני סיגרים מושחתים בחדר אפל, אלא על ידי אנשים שרצו לעשות משהו טוב. מדינת ישראל תמיד התחרתה עם מדינות אחרות על משיכת השקעות זרות, וצמיחתן של מדינות שהוגדרו בתור "נס כלכלי" כגון אירלנד, פינלנד, טיוואן, סינגפור, הונג-קונג ודרום קוריאה מקושרת להצלחה שלהן במשיכת השקעות זרות, אחת ממטרותיו המרכזיות של חוק עידוד השקעות הון. גם הרצון לעודד את הפריפרייה ולפזר את האוכלוסיה החוצה ממרכז הארץ הוא כוונה טובה מנקודת מבט ציונית-אסטרטגית, גם אם לא מנקודת מבט כלכלית צרה יותר.
רוב הכשלונות הכלכליים במדינות מערביות ודמוקרטיות מתחילים בכוונות טובות כאלו. אף אחד לא קם באיזה שהוא בוקר ואמר לעצמו: "היום בא לי לעשות משהו ממש מטופש". אך דווקא הכוונות הטובות הן מה שהופך את הכשלונות האלו לקשים כל כך למניעה, מכיוון שאין כאן אף אויב שניתן להאשים אותו בכוונת זדון. אין נגד מי למחות, אין איך להדביק לסיפור את הנרטיב העיתונאי הרגיל של כוחות האור הנלחמים כנגד כוחות החושך, אין אקשן, ולכן גם התקשורת נוטה להתעלם מהסיפורים הללו. אף אחד לא יודח מתפקידו או יושלך לכלא בעקבות כשלונות שמקורם בכוונות טובות, ולכן הפוליטיקאים הבאים עתידים להיכשל גם הם באותו האופן, שוב ושוב ושוב.
כמובן, כוונות טובות כשלעצמן יכולות להיות דבר מצוין. רק כאשר מערבבים אותן עם היסודות האחרים אנחנו מקבלים את התבשיל הזה שבו כולנו שוחים ביום-יום.
יסוד שני: בורות
הבורות הכלכלית בישראל גבוהה ביחס למדינות אחרות בגלל שתי סיבות עיקריות. הראשונה היא המיקוד הטבעי של המערכת הפוליטית בנושא הביטחוני והרקע הצבאי של פוליטיקאים רבים, הרואים את כלכלת ישראל כמן יחידה לוגיסטית זניחה שנועדה לממן את פעילות הזרוע הצבאית השומרת על בטחוננו וממלאת ייעוד היסטורי בן אלפי שנים. השנייה היא העבר הסוציאליסטי של המדינה, המשפיע עד היום על דעות הציבור, הפוליטיקאים והפקידים הבכירים. כל עוד המשק לא היה מצוי על סיפו של תהום קובעי המדיניות בישראל לרוב לא התעמקו יותר מדי בנושאים כלכליים, וגם היום ה"אידיאולוגיה" הכלכלית של רובם היא בליל חסר משמעות של סיסמאות שהם אינם מבינים. כלכלנים מקצועיים, לעומת זאת, מתבטאים בשנים האחרונות בעיקר נגד חוק עידוד השקעות הון. מדוע הם עושים זאת?
בדיון בנושא שנערך במכון אהרן למדיניות כלכלית, במרכז הבינתחומי בהרצליה, נכחו מספר רב של חוקרים בכירים ונציגים של משרדי ממשלה וחברות המושפעות מחוק עידוד השקעות הון. הדיון סבב סביב שני ניירות עמדה חדשים שהוצגו בנוגע לחוק וקראו לבטלו או לשנותו באופן משמעותי.
נייר העמדה הראשון, שנכתב על ידי עומר מואב ואסף צימרינג, סוקר את המחקר הקיים בנושא הטבות ליצואנים בארץ ובעולם. ראשית כל, הספרות מוצאת שהטבות ליצואנים לא מייצרות מקומות עבודה "יש מאין", אלא משנות את הקצאת העובדים בין חברות מייצאות לחברות שאינן מייצאות – פשוט מזיזות את העובדים מכאן לשם. על כן עידוד היצוא אינו תורם לתעסוקה. באותו אופן, פתיחת המשק ליבוא לא מחסלת מקומות עבודה, אלא משנה גם היא את הקצאת העובדים, ולרוב גורמת לעובדים לעבור מתחום הייצור של מוצרים שלמדינה אין יתרון יחסי בייצורם לתחומים אחרים ולסקטורים לא סחירים, המייצרים מוצרים שלא ניתן לייבא מחו"ל ( למשל שירותים או נדל"ן).
רבים מבקרים את הכלכלנים על שימוש במודלים תיאורטיים, אך כפי שכתבתי בעבר למעשה כל מי שמביע דעה על מדיניות כלכלית מסתמך על "מודל" כלשהו הנמצא בראשו, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא. בעלי הכוונות הטובות התומכים בחוק עידוד השקעות הון מסתמכים על "מודל" אינטואיטיבי לפיו קיימות רק השפעות ישירות לפעולות מדיניות: אם נעביר כסף לבעלי מפעל כלשהו הם יוכלו להתרחב ולהעסיק עוד עובדים, ואם נאשר יבוא מתחרה המפעל יסגר והעובדים יהיו מובטלים. אך בפועל הכלכלה לא עובדת באופן כזה, כל הסקטורים קשורים אחד לשני והתעסוקה נקבעת בשיווי משקל מלא בין הביקוש לעובדים והיצע העבודה. קשה יותר לסגל חשיבה מסדר שני, להבין כיצד סבסודם של מפעלים מסוימים יכול להשפיע על המקומות שאליהם הולך ההון הפנוי של אזרחי מדינת ישראל ועל שער החליפין, וכך למעשה לבוא על חשבונם של סקטורים אחרים. אך ברגע שמבינים זאת מבינים שהמודל האינטואיטיבי הישיר, המנחה את תומכי החוק, הוא פשוט שגוי.
הטיעון הרציני ביותר שניתן להעלות לטובת החוק מתייחס להשפעות חיצוניות. השפעות חיצוניות הם כשל שוק, המתבטא בכך שלהחלטותיו של פרט אחד ישנן השפעה על התועלת של פרטים אחרים. במקרה שלנו ההשפעה החיצונית הרלוונטית היא התועלת הנוצרת מקיומן של הפירמות המייצאות, המשפיעה באופן עקיף על פירמות אחרות ועובדיהן – למשל ידע הנצבר בחברת ענק עולמית כגון אינטל או טבע, ויוצא החוצה כאשר עובדים עוזבים למקום עבודה אחר או כאשר החברה מעבירה פעילות לספקי משנה. השפעה חיצונית כזו יכולה, תיאורטית, להצדיק מעורבות ממשלתית, כגון סבסוד הפירמות המייצאות.
אבל חשוב להבין שהטיעון של השפעות חיצוניות חיוביות הוא נורא בעייתי. אין כמעט דבר בעולם שלא ניתן לטעון, תיאורטית, שיש לו השפעות חיצוניות חיוביות כלשהן – אמנות, תרבות, חינוך, גינון, בריאות, תשתיות, סקטורים שונים בכלכלה, מוצרי צריכה מסוימים ועוד. אך טיעונים תיאורטיים אינם יכולים לגלות לנו אם ישנן באמת השפעות חיצוניות חיוביות, ומהי רמת הסבסוד האופטימלית הנדרשת על מנת להתמודד עם כשל השוק הזה. רק מחקרים אמפיריים מסוגלים לגלות לנו את זה. מואב וצימרינג סקרו את הספרות העולמית בנוגע להשפעות חיצוניות מהסוג הזה ולא מצאו עדויות אמפיריות לקיומן. זה כמובן לא אומר שאין השפעות כאלו בפועל בישראל, אבל במצב עניינים מעט יותר הגיוני נטל ההוכחה לגבי קיומן של ההשפעות היה צריך להיות מוטל על תומכי החוק, בעוד שכיום המצב הוא הפוך – המתנגדים לחוק הם אלו שצריכים להתגונן ולהוכיח שאין השפעות כאלו, בעוד שתומכי החוק לא מספקים שום עדות מעבר לטיעונים תיאורטיים. וכמובן, כפי שציין מיכאל שראל במהלך הדיון, גם קיומן של השפעות חיצוניות לא בהכרח אומר שמעורבות ממשלתית מסוגלת לשפר את המצב מבלי לגרום לבעיות גדולות יותר, תודות לשחיתות, חוסר יעילות, וחוסר יכולת לחשב מהי רמת הסבסוד האופטימלית.
מלבד ניתוח נתונים אמפירי, דרך נוספת לבחון את השפעות חוק עידוד השקעות הון היא להשתמש במודלים מורכבים אשר לוקחים בחשבון את השפעותיו, ומותאמים למשק הישראלי. זהו הנתיב שבו צעדו הכלכלנים צבי הרקוביץ ואביחי ליפשיץ, שהציגו את נייר העמדה השני בנידון במסגרת הדיון במכון אהרן. הם השתמשו במודל מאקרו כלכלי, אשר כמו כל המודלים מהווה הפשטה משמעותית של המציאות, אבל בכל זאת מתחשב בהשפעות באופן הרבה יותר ריאליסטי מהמודלים ה"אינטואיטיביים" שעליהם מסתמכים לא-כלכלנים. מסקנתם היא שביטול החוק ופיזור ההטבות הניתנות במסגרתו על פני כל החברות בישראל יורידו את מס החברות ל-16.7%, ויובילו לגידול משמעותי בתוצר, ללא שינוי בתקבולי המיסים שאוספת הממשלה. הספרות הכלכלית בנוגע למיסי חברות מוצאת שיש להם השפעה מהותית על הצמיחה, ונייר עמדה אחר שפורסם במסגרת מכון אהרן על ידי מישל סטרבצ'ינסקי מוצא השפעה כזו גם בישראל, ומעלה תמיכה בהפחתת המס הקיים. מס החברות בישראל, עבור חברות שאינן נכללות בחוק עידוד השקעות הון, הוא גבוה יחסית למדינות מערביות קטנות אחרות: 25% בארץ לעומת 20% בפינלנד, 22% בשבדיה, ושיעורים נמוכים יותר באירלנד, שוויץ ומדינות נוספות.
אף אחד לא הופתע מהמסקנות של ניירות העמדה, ודוברים אחרים בדיון נטו להסכים עם הסתייגויות קטנות פה ושם. היחידים שהגנו על חוק עידוד השקעות הון היו אלו שהיו אחראים לחקיקה הנוכחית ואלו שמרוויחים ממנו באופן ישיר, ואפילו בתוך הקבוצה הזו ההתלהבות להגן על החוק לא הייתה גדולה כפי שהיה ניתן לצפות.
לו בורות הייתה הבעיה היחידה, סביר שהיה ניתן להתמודד איתה. אך כאשר נלוות אליה כוונות טובות אז קשה למצוא אשמים ברשלנות, וכאשר מוסיפים לתבשיל את שני התבלינים האחרונים – קיבעון היסטורי וקבוצות לחץ – אנחנו מקבלים שילוב קטלני במיוחד השורד לאורך עשרות שנים.
יסוד שלישי: קיבעון היסטורי
בישראל ישנה בעיה חמורה של משילות: ממשלות מתקשות מאוד לשנות את הסטאטוס קוו, בכל נושא שהוא, וגם בנושאים כלכליים. ישנו חוסר יציבות פוליטי, המבנה המפלגתי מבוזר מאוד, ומרבית החלטות הממשלה אינן מתבצעות, שלא לדבר על המלצות של וועדות למיניהן. מלבד זאת, גם התרבות התקשורתית המתמקדת בתליית אשמים בכיכר העיר לא משאירה שום תמריץ לפקידים ולפוליטיקאים לפעול לשינוי מהותי כלשהו כל עוד לא מתרחש משבר חמור. מסיבות אלו, גם כאשר מתברר לכולם שחוק כלשהו איננו משיג את המטרות שלשמן הוא חוקק, והבורות כבר נעלמה, והכוונות הטובות הן עכשיו בכיוון ההפוך, לרוב החוק ישרוד לפחות עוד כמה עשורים לפני שמישהו יטרח לשנותו או לבטלו – רק מכוח האינרציה וחוסר הגמישות המזעזע של המערכת. הקיבעון ההיסטורי לוקח את שני היסודות הקודמים, הבורות והכוונות הטובות, ומנציח את הכשלים שהם יוצרים על פני עשורים ארוכים, אל תוך העתיד.
בנוגע לחוק עידוד השקעות הון, הקיבעון ההיסטורי מתבטא באופן הטוב ביותר בקריטריון הייצוא. כפי שציינו במהלך הדיון במכון אהרן חבר הכנסת מנואל טרכטנברג והכלכלן מישל סטרבצ'ינסקי, מקורו של החוק הוא בצל ארוך של טראומה לאומית: בעבר מדינת ישראל הייתה מוטרדת משאלת העצמאות הכלכלית, והמשק נמצא במשך זמן רב בגירעון במאזן המסחרי – כלומר, ערך היבוא היה גדול מערך היצוא. התפיסה הייתה שיצוא הוא המפתח לעצמאות כלכלית, ויש לעודד אותו בכל מחיר. מצב זה התהפך בשנים האחרונות וכיום אנחנו נמצאים בעודף, היצוא גדול מהיבוא, אך קריטריון היצוא בחוק נשאר במקומו, שריד למערכה שנוצחה לפני זמן רב.
שיקולים הקשורים לכלכלה פוליטית תורמים גם הם לקיומו של הקיבעון. כפי שאמר טרכטנברג בדיון, שום ממשלה ישראלית לא תהיה מסוגלת לומר לאינטל ללכת, לאור מה שיקרה בטווח המיידי בקרית גת לאחר עזיבתה של אינטל – גם אם בטווח הארוך המשק הישראלי מסוגל להרוויח מכך. באופן הזה הטבות זמניות הופכות לקבועות, וההיסטוריה מכתיבה את ההווה. בדיון נכחו גם חיים שני ומאיר קפוטא, שהיו בין האחראים מטעם משרד האוצר לשינוי האחרון בחקיקה, ולפי דבריהם האפשרות לבטל לחלוטין את החוק כלל לא עלתה על הפרק בדיונים.
שלושת היסודות שבחנו עד כה עדיין אינם מספיקים. הם משאירים מקום מסוים לתקווה: עם מספיק רצון טוב וכוונות טובות אולי ניתן, במאמצים רבים, גם להילחם כנגד הבורות וגם לשפר את מידת הגמישות של המערכת. אך כאן נכנס לפעולה היסוד הרביעי של כלכלת ישראל, ומוודא ששינוי חיובי שכזה לא יתרחש, חס וחלילה.
יסוד רביעי: קבוצות לחץ
כאן אנחנו מגיעים לנושא החביב על גיא רולניק, עורך דה-מרקר: אותן קבוצות קטנות של בעלי עניין, אשר ירוויחו הרבה מאוד כתוצאה מיישום מדיניות מסויימת, או מאי-ביטולה של מדיניות קיימת. העלויות של המדיניות מתפרשות על פני מיליוני אנשים, שכל אחד מהם סופג רק הפסד קטן, ולכן הם נוטים להיות אדישים לעניין בהשוואה לחברי קבוצת הלחץ. כאשר קבוצות לחץ מרוויחות מקיומה של חקיקה, הם ידאגו באופן פעיל להשאיר אותה על כנה. כאשר משלבים זאת עם הבורות, הכוונות הטובות וחוסר הגמישות של המערכת, מקבלים את המכונה המקולקלת והתקועה שהיא המשק הישראלי.
בראש קבוצות הלחץ המרוויחות מחוק עידוד השקעות הון עומדים התעשיינים הישראליים אשר הם בעלי חברות אשר עומדות בקריטריונים שנקבעו בחוק. במסגרת הדיון במכון אהרן נציגתם של התעשיינים האלו הייתה דפנה אבירם-ניצן מהתאחדות התעשיינים (המייצגת לרוב את התעשיינים הגדולים, ולא עסקים קטנים יותר), ואליה הצטרפו דורון הרמן מטבע וגילי הכהן מאינטל. חשוב לציין שלאף אחד מהשלושה האלו לא היו קרניים אדומות, זנב, או קלשון בידיים. הם לא מרושעים, לא ציניים ולא מושחתים, אלא פשוט אנשים העושים את עבודתם, כמו כל אחד אחר מאיתנו. תשכחו מסיפורים על רעים וטובים. שלושתם מאמינים שלחוק יש תרומה חשובה מאוד למשק הישראלי, וגם אם האמונה הזו מושפעת ממיקומם המקצועי הכוונות שלהם טובות.
בגדול הוויכוח בין נציגי קבוצות הלחץ לבין מתנגדי החוק, כאשר הוא מתנהל בצורה אינטליגנטית, חוזר תמיד לאותה הנקודה שהזכרתי בהתחלה: ההשפעות החיצוניות. הטיעון העיקרי של אבירם-ניצן הוא כדלקמן: חברות מייצאות הן חברות בעלות פריון גבוה המשלמות משכורות גבוהות יחסית, ועל כן סבסוד שלהן הוא דבר טוב – אנחנו רוצים שיהיו במשק חברות נוספות כאלו. אין לה כמובן התנגדות למתן הטבות זהות לכל החברות במשק, כל עוד זה לא בא על חשבון ההטבות שאותן חברות מייצאות מקבלות כיום (זו אמירה חסרת משמעות, מכיוון שמתן הטבות זהות לכל החברות במשק יכריח את הממשלה לקצץ את תקציבה באופן משמעותי או להעלות מיסים אחרים).
בעיה אחת עם הטיעון הזה, כפי שציינו עומר מואב ומגיבים נוספים, היא שהוא מניח סיבתיות שגויה: הוא מניח שבגלל הסבסוד לחברות המייצאות יש פריון גבוה יותר. על מנת שאבירם-ניצן תהיה צודקת נדרש שעצם קיומו של החוק יגרום לפירמות מסוימות לייצא, וזה יגדיל את הפריון שלהן מאיזו שהיא סיבה. הנחה סבירה יותר היא שפירמות שהן מלכתחילה בעלות פריון גבוה הן אלו שגדלות ומתחילות לייצא לחו"ל – בלי קשר לקיומו של החוק. כלומר, יש כאן קורלציה, לא סיבתיות. החוק עצמו לא גורם לפריון גבוה יותר, אלא נותן איזה שהוא "בונוס" לחברות שהצטיינו בנושא הפריון מלכתחילה, בונוס שהוא למעשה גם עונש לשאר החברות. צבי אקשטיין ומגיבים נוספים ציינו שהמיסים על הסקטורים הלא מייצאים, למשל סקטור הבינוי, הם גבוהים יחסית למדינות אחרות, בין השאר כתוצאה מההנחות שניתנות לחברות המייצאות במסגרת החוק, מה שיוצר אפליה ופוגע בפריון של אותם הסקטורים.
לולא הקיבעון ההיסטורי נקודת המוצא של הדיון הייתה מצב ללא חוק עידוד השקעות הון, ונציגי קבוצות הלחץ היו נדרשים להצדיקו על ידי שימוש במחקרים שונים בארץ ובעולם שמראים את קיומן של ההשפעות החיצוניות. אך בגלל הנסיבות ההיסטוריות נקודת המוצא היא באופן אבסורדי הנקודה ההפוכה – נטל ההוכחה הוא דווקא על המתנגדים לחוק, ונציגי קבוצות הלחץ יכולים להסתפק בסיסמאות על חשיבותה של אינטל לקרית גת.
התבשיל הקטלני
ארבעת היסודות שתוארו כאן מעורבבים יחדיו לתבשיל קטלני השומר את רמת החיים בישראל נמוכה, דרך שלל חוקים, תקנות, הטבות מס וסובסידיות. ברשומה זו עסקתי בחוק עידוד השקעות הון, אך היסודות האלו נמצאים בכל פינה ופינה של הכלכלה הישראלית: במכסים ובמכון התקנים המונעים יבוא, בפטורים והטבות מס לערים בפריפריה, במנהל מקרקעי ישראל וגופים ציבוריים נוספים בעלי כוח עצום, בחברות הציבוריות, בחוקי העבודה ובבתי הדין לעבודה, בהגנות על החקלאים ובקרטלים החוקיים שלהם, בועדות התכנון ושוק הנדל"ן, בבירוקרטיה החונקת עסקים קטנים, במשרד החינוך ובמערכת ההשכלה, במשרד הבריאות ובבתי החולים. בכל מקום שבו תחפשו תמיד תמצאו את הכוונות הטובות, הבורות, הקיבעונות ההיסטוריים וקבוצות הלחץ, תומכים אחד בשני ומחזקים אחד את השני.
אך בכל מקום תמצאו גם אנשים המנסים להילחם בכך.
בכל מקום תמצאו פקידים, מנהלים, חוקרים, לפעמים אפילו פוליטיקאים, אשר ניחנו בשילוב נדיר של כוונות טובות, היעדר בורות וקיבעון ואי תלות לפחות בחלק מקבוצות הלחץ. לרוב לא תשמעו על מעשיהם מכלי התקשורת, בטח שלא בכותרות הראשיות. לעיתים כלי תקשורת הנשלטים על ידי בעלי עניין תוקפים אותם או מנסים להסיט את דעת הציבור לנושאים אחרים. אך האנשים האלו ממשיכים לעבוד קשה, לאט לאט, מתירים את הסבך המפותל של החוקים, פה פותחים איזה שהוא חלק מהמשק לתחרות, שם מבטלים איזו שהיא תקנה היסטורית מיותרת ומפשטים את הבירוקרטיה, לא בגלל שיש להם תמריץ כלשהו לעשות זאת אלא פשוט מכיוון שזה הדבר הנכון לעשותו. אך הם לא יכולים לעשות את המהפך לבדם, כנגד הרוח. דרוש להם ציבור עירני ומיודע, ומטרתי בכתיבת הבלוג היא לתמוך בקיומו של ציבור כזה.
לאחרונה חצה מספר העוקבים אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג את ה-11,000. זהו מספר גדול הרבה יותר מכפי שדמיינתי כשרק התחלתי לכתוב. רציתי להודות לכל העוקבים והמגיבים, ביניהם רבים שכותבים לי, במילים כאלו או אחרות, "אני בד"כ לא מסכים איתך אבל תמיד נהנה לקרוא". פה ושם אני מתנסח בפרובוקטיביות ומנסה לתקוף את הדעות הקדומות הנפוצות בציבור, ואין לי שום ציפיה שתסכימו עם כל דבר שאני כותב. זו לא המטרה.
בשנים האחרונות צצו בלוגים כלכליים נוספים, אשר צברו גם הם מאות ואלפי עוקבים, וכותביהם אינם זהים לי בדעותיהם. ביחד אנחנו מעשירים את הדיון הכלכלי בישראל, ומאפשרים לקולות חדשים לחדור אל השיח. זהו תהליך ארוך טווח, אך אני מאמין שבסופו של דבר ריבוי הדעות וההשקפות יכול להוביל לתפיסות מאוזנות יותר, לשנות את התמריצים העומדים בפני הפוליטיקאים והפקידים, ולהעניק יותר כוח לאלו מביניהם אשר מעוניינים לעשות את הדבר הנכון עבור אזרחי מדינת ישראל.
דעת מיעוט 