שלי יחימוביץ' היא חברת כנסת ראויה. היא אינטליגנטית, ופועלת מתוך שליחות אידיאולוגית אמתית – משהו שקשה לומר על חלק גדול מחבריה למקצוע. היא מקדמת את הדיון הציבורי בנושאים כלכליים וחברתיים על חשבון השיח הביטחוני הקלישאתי, מגמה מבורכת ביותר לדעתי, ופועלת להפחתת השפעתם של הלוביסטים בכנסת ונגד שחיתות המגיעה מצידם של בעלי הון. בסך הכל אני מרוצה מכך שהיא בכנסת. אך בשנה האחרונה יצאה יחימוביץ' מתוך הנישה הצרה שלה ועברה להנהיג את המפלגה שעתידה על פי הסקרים להיות השנייה בגודלה במדינת ישראל של אחרי הבחירות. אני לא מסכים עם אלו הטוענים שמחסור באג'נדה ביטחונית הוא החיסרון המרכזי של יחימוביץ' בגלגולה החדש, כמועמדת רצינית לראשות הממשלה. לדעתי החיסרון הוא דווקא בתחום שמעניין אותה, התחום הכלכלי; יחימוביץ' פשוט קיצונית מדי.
"אנחנו" הוא אוסף של מאמרים, נאומים ורשומות שפרסמה יחימוביץ' בשנים האחרונות. הוא מספק הצצה אל תוך תחומי העניין שלה שאינה מפוקחת על ידי יועצים פוליטיים ויועצי תקשורת המנהלים את קמפיין הבחירות של המפלגה, ועל כן הוא יותר רחב ואותנטי מהתבטאויותיה במהלך הקמפיין. ברשומה זו ריכזתי את כל הטיעונים הנגדיים למסרים שיחימוביץ' מנסה להעביר בספר. ראוי לציין כי ישנם נושאים שלגביהם אני דווקא מסכים עם העמדות המובעות בספר, וגם אותם אזכיר בהמשך.
זו ככל הנראה הרשומה הארוכה ביותר שפרסמתי בבלוג (מעל 5,000 מילים, 13 עמודי וורד, ועוד לא סיימתי לכתוב…), ולכן החלטתי לחלק אותה לשניים. בהמשך אפרסם קובץ PDF של הרשומה כולה שיהיה ניתן להוריד ולהדפיס לשם קריאה נוחה יותר. אני אודה לכם אם תעבירו אותה לכל מכר שלכם השוקל להצביע למפלגת העבודה בבחירות הקרובות.
עובדים מאורגנים, עובדים לא מאורגנים
נושא חשוב שחוזר על עצמו ברוב פרקי הספר הוא וועדי העובדים ועובדי הקבלן. לדעתה של יחימוביץ', העוול החשוב ביותר במדינת ישראל הוא העסקתם של עובדי הקבלן, ועיוות המציאות המשמעותי ביותר הוא השם הרע שיצא לארגוני עובדים בקרב הציבור הרחב.
בישראל יש מספר יוצא דופן של עובדי קבלן ביחס למדינות אחרות, בייחוד במגזר הציבורי. אחד הגורמים המרכזיים לכך הוא ההסתדרות, שהשיגה לעובדים במגזר זה תנאי שכר מפליגים והגנה יוצאת דופן מפני פיטורים, ואלו מקשים על הגופים הציבוריים לגייס עובדים חדשים. בדנמרק, למשל, מדינה סוציאל-דמוקרטית למופת, אין קביעות במגזר הציבורי, למרות שעובדי המגזר מאוגדים. ראשי ההסתדרות בארץ תמיד ידעו שהם אחד הגורמים המרכזיים למצוקתם של עובדי הקבלן, ועל כן נמנעו מלהתבטא בנושא עד השנים האחרונות. למעשה, חברת כוח האדם הראשונה שקמה בישראל בשנות ה-70, "מנכור", הייתה בבעלות ההסתדרות, ותפקידה היה להעסיק פועלים באופן ארעי בפרויקטים שבהם עובדי מפעלי ים המלח העדיפו להדיר את רגלם. אך יחימוביץ' מסרבת להבין את הסיבתיות הפשוטה הזו. היא כותבת:
"בשוק עבודה מוכה אבטלה, שבו ועד והתארגנות הם מילים גסות, והחוזה מאפשר להעיף אתכם בכל רגע נתון – גם אם העבודה שלכם היא היי-טקית ומצוחצחת והמשכורת סבירה – אין גבול לכוחו של המעביד".
זה אולי נשמע הגיוני, אך שוק העבודה הישראלי אינו מוכה אבטלה.
מקור: OECD
מכיוון שהאבטלה נמוכה, למעסיקים בארץ פשוט אין את הכוח השטני שיחימוביץ' מייחסת להם. נכון, בכל פעם שמופיעה סטטיסטיקה בנושאי אבטלה ישר קופצים כמה חכמים ומזכירים כי שיעור ההשתתפות בכוח העבודה אצלנו נמוך. אבל הוא נמוך בגלל אנשים שאינם רוצים להשתתף בכוח העבודה (לפחות לא באותו חלק שלו שמשלם מיסים כחוק…). זה לא נכון לטעון שיש שם בחוץ המוני מובטלים המחפשים ורוצים עבודה, ובזכותם המעסיקים מסוגלים לאיים על עובדים ולפגוע בזכויותיהם.
יחימוביץ' מאמינה כי העבודה המאורגנת היא הפתרון לפערים במדינת ישראל:
"אם יינטל הכוח מהעובדים המאורגנים, גם הם יהפכו לעובדי קבלן… בואו נוותר על החמלה והאהבה ונדאג שכל העובדים יהיו מאורגנים, ממאבטחי חברות השמירה ועד עובדי קומברס… ההתבוננות בבעלי ההון ובוועדים כשני מוקדי כוח המונעים ביזור של ההון – שגויה לחלוטין. עבודה מאורגנת היא התרופה, ולא המחלה, וכלי אפקטיבי למאבק בריכוזיות."
בהתאם לאמונתה, היא תומכת בשביתות של וועדי עובדים, כגון שביתת עובדי נמלי התעופה בספטמבר 2010, וטוענת בתוקף שלכוחם של העובדים המאורגנים אין שום השפעה על תנאיהם הנחותים של העובדים הלא מאורגנים באותם הארגונים. נמל התעופה בן גוריון אינו חברה למטרת רווח; הוא מופעל על ידי רשות שדות התעופה, חברה ממשלתית המתוקצבת על ידי משרד התחבורה, ומן הסתם (כמו ברוב הארגונים) חלק משמעותי מהתקציב הוא עלויות כוח אדם. אם עלות ההעסקה של קבוצת עובדים מסוימת גדלה, זה אומר בפשטות שנשאר פחות כסף בתקציב עבור מטרות אחרות, כולל שכרם של עובדי ניקיון. מתמטיקה בסיסית.
התעלמות מהקשר הסיבתי החזק שבין תנאיהם של עובדי המגזר הציבורי לבין העסקת עובדי קבלן במגזר זה היא הכחשה של המציאות. אפילו מנכ"ל ההסתדרות לשעבר, סמי בן עיש, טוען בראיון מרתק לגיא רולניק שההסתדרות אחראית לנושא, וכי עליה להתפשר ולתמוך בשוק עבודה גמיש יותר, במטרה לתרום לצמצום פערי השכר במדינת ישראל.
מגזר ההיי-טק
נושא עובדי ההיי-טק מטריד את יחימוביץ', מכיוון שמדובר במגזר של עובדים שמרוויחים טוב ללא צורך בוועדים. לכן, היא טוענת שישנו:
"פער בין השיח האותנטי של עובדי תעשיית ההיי-טק לבין ביטויו של השיח הזה בתקשורת… שתיקתם של רוב העובדים מובטחת בזכות אתוס חזק של דיסקרטיות ושמירת סודיות".
לשיטתה של יחימוביץ' לא ייתכן קיומם של עובדים אשר משיגים לעצמם תנאים טובים בשוק תחרותי, והיא חייבת למצוא אד-הוק גורם כלשהו שיאזן את הדיסוננס שבין האידיאולוגיה הקיצונית שלה לבין המציאות. היא מאמינה שגם עובדי ההיי-טק רוצים להיות מאוגדים בוועדים גדולים שילחמו על זכויותיהם, רצון שלא בא לידי ביטוי רק בזכות כוחם של המעסיקים. אך מה האמת?
האמת היא שבמגזר ההיי-טק זה לא כל כך משנה. יש הבדל מהותי וחשוב בין וועד עובדים בנמל אשדוד לבין וועד עובדים, למשל, באמדוקס: אמדוקס היא חברה פרטית שמתחרה בשוק חופשי, והתחרות הזו מציבה גבולות למידת חמדנותו של אותו וועד פוטנציאלי. עובדי אמדוקס לא יוכלו להגדיל את שכרם עד לרמות אבסורדיות או להשיג חסינות מפיטורים, פשוט מכיוון שהחברה שלהם תפשוט את הרגל. כשמוסיפים לכך את הצורך של אמדוקס למשוך עובדים איכותיים בשוק עבודה תחרותי (מה שמוביל למשכורות גבוהות) ניתן להבין כי וועד בקושי ישנה את תנאיהם של עובדי החברה. למשל, תנאיהם של מהנדסי התעשייה האווירית המאוגדים בוועד, על פי מיטב ידיעתי, אינם טובים יותר מתנאיהם של מהנדסים זהים להם בחברת אלביט (למעשה, לפי מה שהבנתי משכורות המהנדסים בתע"א נמוכות יותר). אמנם התעשייה האווירית היא חברה ממשלתית, אך היא מתחרה בשוק חופשי יחסית ותנאים מפליגים מדי לעובדים יובילו לקריסתה.
לעומת עובדיהן של חברות המתחרות בשוק החופשי, עובדי נמל אשדוד או חברת החשמל אינם מוגבלים על ידי תחרות חיצונית כלשהי, והם משפרים את תנאיהם מדי שנה. למעשה, הוועדים במדינת ישראל הם עיוות גס של הרעיון הסוציאליסטי, ואם קארל מרקס היה שומע על פעילותם הוא היה מתהפך בקברו: במקום לפעול נגד בעלי ההון, הם פועלים נגד הציבור. אין כמעט שביתות בישראל במגזר הפרטי, רק במגזר הציבורי. זו מלחמת מעמדות הפוכה, בין מעמד המיוחסים לבין שאר הציבור, ויחימוביץ' בחרה בצד הלא נכון.
עוני
מקריאת הספר עולה כי עוני כשלעצמו אינו מעניין במיוחד את יחימוביץ', כאשר לא ניתן לקשר אותו בדרך כזו או אחרת לתנאי העסקה של עובדים. היא מזכירה שוב ושוב את העניים העובדים, ושוכחת שמכיוון שההגדרה לעוני היא יחסית להכנסה החציונית במשק, ומכיוון שיש בישראל שיעורי אבטלה נמוכים, זה רק הגיוני שרבים מהעניים יהיו עובדים.
את הספר פותחת יחימוביץ' עם דיון על עובדות קבלן המועסקות בניקיון, ואזכור של ישיבה בכנסת שבמהלכה סיפר אחד מפקידי האוצר על אימה של אשתו שהועסקה גם היא בניקיון כעובדת קבלן. למען האמת, גם אימה של אשתי עבדה בעבר בניקיון בתור עובדת קבלן, וכיום עובדת באחד הבנקים הגדולים כעובדת קבלן (לא בניקיונות). יחימוביץ' בטוחה כי אנשים כמוני וכמו אותו פקיד אוצר מחזיקים בדעותינו רק משום שאנחנו מנותקים מאותו המעמד העני שמעניין אותה, אך למעשה היא זו שמנותקת מהמעמד העני, ובעיקר מהמספרים בדוחות הביטוח הלאומי המתארים אותו.
על פי דוח ממדי העוני והפערים החברתיים של המוסד לביטוח לאומי, כמחצית מהעניים במדינת ישראל הם חרדים וערבים. בשנת 2011 היוו הערבים 14.5% מאוכלוסיית המדינה, ו – 38.9% מהאוכלוסייה הענייה. החרדים היוו באותה השנה 4.6% מאזרחי המדינה על פי הגדרה שמרנית של האוכלוסייה החרדית, ו – 12.5% מהאוכלוסייה הענייה (סביר כי הגדרות פחות שמרניות של האוכלוסייה החרדית יעלו מספרים גבוהים יותר). עבור קשישים שיעורם באוכלוסייה שווה לשיעורם באוכלוסייה הענייה, ועבור עולים חדשים ויהודים באופן כללי שיעורם באוכלוסייה גבוה יותר משיעורם באוכלוסייה הענייה. כמו כן, המספרים אודות עולים חדשים וקשישים הולכים ומשתפרים במהלך העשורים האחרונים במגמה עקבית שלא נעצרה גם בתקופת ממשלת נתניהו. על כן, כל דיון על עוני שאינו כולל התייחסות מיוחדת לחרדים ולערבים ולסיבות לעוני בקרב מגזרים אלו מוטעה מיסודו. כמו כן, ככל שהחרדים והערבים הולכים ומשתלבים בשוק התעסוקה, בעיקר במשרות עם הכנסה נמוכה, פוחת מספרם של העניים הלא-עובדים וגדל מספרם של העניים העובדים. טריוויאלי לחלוטין.
תכירו: אלו העניים האמיתיים של מדינת ישראל
אך יחימוביץ' איננה מכירה בסטטיסטיקות האלו, או שהיא מעוותת אותן על מנת שלא יסתרו את הנחות היסוד שלה. היא חוזרת בספרה על הטענה כי יש כאן הידרדרות, כי העוני בקרב ישראלים עובדים שאינם חרדים או ערבים הולך וגדל והסיבה לכך היא חברות הקבלן, למרות שאין שום נתון התומך בכך:
"ככל שיש יותר עובדי קבלן, יש יותר עובדים עניים… נוצרה מסה אדירה, גדלה והולכת, של בני אדם שהם נטולי כל ביטחון כלכלי, עלה נידף ברוח, עניין מאוד, שאינם מסוגלים לספק לילדיהם קורת גג, חינוך טוב ואף לא טיפול שיניים…"
זה פשוט לא נכון. אין כזאת מסה בארץ. אשתי, כמו ילדים אחרים להורים שעובדים כעובדי קבלן (לרוב ממוצא רוסי), זכתה לקורת גג, חינוך טוב וטיפולי שיניים. הפקולטה להנדסה בטכניון מלאה בילדים ממוצא רוסי להורים העובדים כעובדי קבלן, שהולכים תוך מספר שנים להיות בעשירון העליון של מקבלי השכר בארץ. העוני בישראל אינו נמצא אצל עובדי הקבלן ולא אצל העולים מרוסיה, אלא במשפחות ברוכות ילדים ברהט ובמזרח ירושלים, במודיעין עילית ובבני ברק. בדירוג היישובים לפי רמה סוציו-אקונומית שערך הלמ"ס, בשלושת האשכולות התחתונים תמצאו רק יישובים חרדים וערבים. גם בנושא זה מתעלמת יחימוביץ' מהנתונים שאינם תואמים את האידיאולוגיה שלה.
צרכנות ופתיחת המשק ליבוא
בבחירות הנוכחיות מנסה יחימוביץ' למתג את עצמה בתור נציגתה האותנטית של המחאה החברתית, אך עיון בכתביה מלמד אותנו כי רק אספקט מאוד מסוים מתוך הנושאים שעלו במהלך המחאה מעניין אותה, בזמן שלחלק מדרישות המוחים היא מתנגדת באופן פעיל. בהקדמה היא כותבת, בין השאר:
"הביטו בפני המחאה: פניה יפים, אמיצים ומגוונים. זו מחאה שכבר אינה רק מחאה צרכנית".
חשוב היה ליחימוביץ' להדגיש כי המחאה אינה "רק צרכנית", וזאת משום שנושאים צרכניים כלל אינם מעניינים אותה, והיא למעשה בזה לאלו המקדשים אותם (בהתאם לכך יחימוביץ' התנגדה למחאת הקוטג'). בהמשך הספר היא כותבת:
"אני לא כל כך מתעסקת בצרכנות. אותי פחות מעניין איפה עושקים אותנו כצרכנים, ויותר מעניין איפה עושקים אותנו כעובדים. אני גם מאמינה שההוויה הצרכנית האובססיבית שלנו מטשטשת אותנו ופוגעת מאוד בסולידריות שלנו עם עובדים אחרים, מה שבסוף גורם לנו לפגוע בעצמנו".
יחימוביץ' מאמינה בלב שלם שמניעת פיטוריהם של כמה עשרות או מאות עובדים (שרבים מהם יוכלו למצוא עבודה חדשה במהירות על פי נתוני האבטלה של מדינת ישראל) חשובה הרבה יותר מהורדת מחירים למיליוני צרכנים. היא מסרבת להכיר בכך שאותם עובדים שהיא מגנה עליהם הם גם צרכנים הנשחקים תחת עול יוקר המחיה בישראל – יוקר מחיה הנובע במידה רבה מפעילותם של ארגוני העובדים הגדולים. למשל, היא מזכירה את פעילותה למען "חוק הדגל", המחייב את כל מוסדות המדינה לרכוש רק דגלים שיוצרו בארץ:
"… לעולם תנצח במרכז ההצעה הזולה ביותר, ממקומות שעלות העבודה בהם אפסית. זה שיבוש מוחלט של כל תפיסת המדינה ותפקידיה, השתלטות מוחלטת של המניע הצרכני והכספי, וההעדפה שלו על כל מניע ציוני, מוסרי, חברתי ואחראי. כי כל העדפה של יבואן על פני תעשיין ישראלי משמעותה פיטורים וסגירה".
ראוי לציין, בהקשר זה, כי מחקרים אמפיריים בכלכלה (ראו לדוגמה כאן, וכאן) מצאו כי פתיחת המשק למסחר בין לאומי אינה גוררת עלייה באבטלה, אלא דווקא ירידה באבטלה. המשק הופך ליעיל יותר, מייצא יותר לחו"ל, ומשרות חדשות נוצרות. לתפיסה הפופולארית שלפיה יבוא גורר אבטלה אין תמיכה בשום מחקר אמפירי או מודל תיאורטי, ואין מומחים למסחר בינ"ל התומכים בה. מדיניות צמצום יבוא לשם שמירה על מקומות עבודה היא אחד מעיוותי המציאות הגדולים ביותר שמובילים מנהיגים סוציאליסטיים-פופוליסטיים ברחבי העולם, ומדינות סוציאל-דמוקרטיות מתקדמות כגון המדינות הנורדיות נטשו אותה כבר לפני שנים רבות. אך לא חברת הכנסת יחימוביץ'.
וועדת טרכטנברג המליצה לבטל פחות או יותר את כל מכסי היבוא במדינת ישראל ולפתוח את המשק למסחר, בדומה למדינות מתקדמות אחרות. כל עוד ליחימוביץ' ולשותפיה בעניין זה (לוביסטים של הוועדים ושל מונופולים מקומיים, נציגים של החקלאים במפלגת העבודה ובמרצ) יהיה מספיק כוח בכנסת, המשק הישראלי יישאר סגור בפני העולם בתחומים רבים, והמחירים בארץ ימשיכו להיות גבוהים.
מעמד הביניים
לשלי יחימוביץ' יש יחס אמביוולנטי למעמד הביניים. מצד אחד היא מבינה שרוב בוחריה מגיעים משם, ולא מחמשת העשירונים התחתונים באוכלוסייה, אך מהצד השני היא סולדת מ"ההוויה הצרכנית" של מעמד הביניים, מהאינדיבידואליזם ומהיעלמותה של הסולידריות החברתית. בין השאר היא סוקרת שורה של "קלישאות", כהגדרתה, שמעמד הביניים הישראלי "מאמין בהן ואשר מצעידות אותו בגאון אל כיליונו":
"קלישאה: מס הכנסה הורג אותנו" – יחימוביץ' טוענת כי מס ההכנסה בישראל הוא נמוך יחסית, וכי הפחתתו אינה מיטיבה עם מעמד הביניים אלא עם העשירים. זה פשוט לא נכון. מס ההכנסה בישראל נמוך רק עבור העשירונים התחתונים, עבור העשירונים הבינוניים ומעלה הוא גבוה או ממוצע ביחס ל – OECD, כפי שניתן לראות בתרשים הבא הלקוח מדוח טרכטנברג.
שיעור מס שולי (מדרגת המס הגבוה ביותר, המס על השקל האחרון שהרווחתם), כולל דמי ביטוח לאומי ומס בריאות, על הכנסות מעבודה בשנת 2009 לעובד נשוי עם שני ילדים
רבים מהמיסים העקיפים נופלים גם הם בעיקר על כתפיו של מעמד הביניים – למשל מיסים שקשורים לעלויות רכב ודלק. וכמובן, מעמד הביניים הישראלי משלם את המיסים האלו מבלי לקבל בתמורה את השירותים הממשלתיים המקובלים ברוב מדינות ה – OECD.
"קלישאה: שירות המדינה מנופח". יחימוביץ' תוקפת את תיאוריית האיש השמן של נתניהו וטוענת שאין צורך לייעל את המגזר הציבורי בארץ, אך גם כאן הנתונים סותרים את דבריה. על פי דוח התחרותיות של הפורום הכלכלי העולמי, ישראל ממוקמת במקום ה – 56 במדד הבזבזנות של ההוצאה הממשלתית, במקום ה – 90 מבחינת נטל הרגולציה, במקום ה – 54 מבחינת שקיפות הפעילות הממשלתית, במקום ה – 109 (מתוך 144 מדינות) מבחינת מספר הימים הנדרש על מנת לפתוח עסק, במקום ה – 45 מבחינת יעילות התשתיות הציבוריות, במקום ה – 87 מבחינת יעילות נמלי הים, ובמקום ה – 48 מבחינת יעילות אספקת החשמל. השוואה למדינות אחרות מלמדת שהדירוגים הללו אינם תוצאה של אידיאולוגיה כלכלית כזו או אחרת (גם מדינות הנחשבות סוציאל-דמוקרטיות כגון שבדיה וגם מדינות הנחשבות יותר ליברליות כגון שוויץ עוקפות אותנו בפער משמעותי בכל המדדים האלו), אלא של חוסר יכולת מצד ממשלות ישראל לכפות התייעלות על המגזר הציבורי.
בקשר לוועדי העובדים, היא ממשיכה וכותבת כי:
"…מעמד הביניים שבוי באותה רטוריקה שנועדה להרוס אותו עצמו – לא אוהב ועדים ולא מזדהה עם שביתות של עובדים אחרים בני מעמדו. טעות. […] שבויים בתודעה משובשת, קשה לאנשי מעמד הביניים לקרוא את המפה: מכווננים על מסלול ההצלחה האישי שלנו בלי להבין שנדרשת כאן סולידריות; מתעסקים בתיאוריות ניו אייג' שמונעות התבוננות החוצה…"
בפרק על חינוך היא כותבת:
"… ילדי מעמד הביניים הם המדינה – הדור הבא. לשלוח אותם למסלול של עשיית כסף והצלחה אישית מחד גיסא, ולראות ב"היותם מאושרים" מטרת-על מאידך גיסא, זה חטא חברתי והתאבדות קולטיבית."
יחימוביץ' רוצה שמעמד הביניים יתעורר ויפתח סולידריות, אך הוא מסרב לעשות זאת. היא כועסת, וחושבת שהסיבה לסירוב של מרבית אוכלוסיית ישראל לתמוך בהתנהגות פרועה כגון פעילותם של עובדי הרכבת בשנה האחרונה היא חמדנות בורגנית ותיאוריות ניו אייג'. זוהי איננה ראייה מאוזנת של המציאות.
הפרטות
קשה לי לתקוף את יחימוביץ' ואת טענותיה כנגד הפרטות. עובדתית, חלק מההפרטות בארץ הצליחו, חלקן לא כל כך, וגם לגבי אלו שהצליחו יש הטוענים כי בעלי הון מסוימים הרוויחו מההפרטה יותר מהציבור הרחב (למשל הרווחים של חיים סבן מבזק). ישנה בעיה רצינית של שחיתות בתהליכי ההפרטה שנעשו בארץ, ובהחלט ייתכן שלא היה מקום לשקול ברצינות את הפרטת בתי הכלא שיחימוביץ' כותבת בהרחבה על עצירתה. לא תמיד ברור האם ההתייעלות הנובעת מההפרטות שווה את מחיר השחיתות.
אך זו איננה סיבה לבטל באופן גורף את תהליך ההפרטות, תהליך שכל מדינות העולם המערבי (כולל מדינות סוציאל-דמוקרטיות) עוברות בשני העשורים האחרונים. גם בעולם יש הפרטות שנכשלו והפרטות שהצליחו, וניתן ללמוד מהניסיון בארץ ובעולם על מנת לבצע הפרטות עתידיות באופן טוב יותר. דווקא שם הייתי רוצה לראות את יחימוביץ' – מלווה מקרוב תהליכי הפרטה ונלחמת נגד האינטרסים של בעלי ההון המנסים לשחד פוליטיקאים ופקידי ציבור.
כך למשל כותבת יחימוביץ' במרץ 2008:
"קחו לדוגמה את חברת החשמל, שהפרטתה יוצאת בימים אלה לדרך. מדובר באחת מחברות החשמל הטובות בעולם. גם תעריפיה הם מהנמוכים בעולם… מיהם אותם "כולנו" אשר ייהנו מההפרטה? הצרכנים לא יימנו עמם, משום שההפרטה תביא לעלייה חדה בתעריפי החשמל, כפי שמצדדי ההפרטה הודו בעצמם".
שטות מוחלטת. התעריפים הנמוכים של חברת החשמל הם אחד הגורמים לחובות שהתגלגלו משנה לשנה ורק לאחרונה בצבצו אל מעל לפני השטח. הבנק העולמי שחקר את העניין קבע כי לחברת החשמל הישראלית עלויות כוח אדם גבוהות מדי, ויש להעלות את תעריפי החשמל הנמוכים ביחס למקובל בעולם על מנת שלא להיכנס לחובות (גם ירון זליכה הגיע למסקנה דומה בחוות דעת שחיבר). אך העלאת תעריפי החשמל ללא הפרטה לא הייתה מאפשרת ליחימוביץ' ולחבריה לקבוע שהפרטה זה רעיון רע, ולכן בעלי אינטרסים שונים דאגו לשמור במשך שנים על תעריפים נמוכים והחובות גדלו. זו פשוט רמאות. מי לדעתכם ישלם את החובות של חברת החשמל? לפי חישוב של פרופ' מואב החובות מסתכמים ב – 35 אלף ש"ח לכל משק בית בישראל. כן, יש לכם חוב של 35 אלף ש"ח. לכל אחד מכם (למעשה יותר, אם ניקח בחשבון שקוראי הבלוג האלו שייכים לחמשת העשירונים העליונים שעליהם נופל עיקר נטל המס). ואתם אלו שתשלמו את החוב הזה, בזכותה של "אחת מחברות החשמל הטובות ביותר בעולם".
אני לא בטוח שהפרטה מלאה של חברת החשמל היא הפתרון. הפרטת חברות חשמל בעולם לא הייתה מוצלחת כל כך, בלשון המעטה, ואולי רצוי להפריט רק חלק מפעילויות החברה. אך עיוורון לכוחם המוגזם של וועדי העובדים בארץ ולצורך בשבירתם רק מחמיר את הבעיה.
בחלקה השני של הרשומה: על משאבי הטבע של מדינת ישראל, חינוך ומוביליות חברתית, בעלי ההון, ועוד…
Read Full Post »
דעת מיעוט 