מכונת הכסף – מי אשם במשבר הכלכלי של 2008?

הסרט "מכונת הכסף", המבוסס על ספרו של מייקל לואיס, מעורר עניין מחודש באחריות המערכת הפיננסית למשבר הכלכלי של 2008, ביחוד לאור הירידות שנרשמו בבורסות העולם בשבועות האחרונים.

במרכז העלילה עומדים מספר קטן של אנשים שהבינו, בשנים שקדמו למשבר, שהמוצרים הפיננסיים החדשים והפופולארים באותה התקופה, המבוססים על משכנתאות, הם הרבה יותר מסוכנים ממה שכל האחרים חושבים. אבל האנשים האלו לא רק הבינו את זה, הם גם הימרו מכספם וכספי הלקוחות שלהם שהמוצרים האלו יתרסקו. קל לנבא נבואות זעם בתור עיתונאי או פרופסור לכלכלה באוניברסיטה; קשה הרבה יותר לעמוד מול הלקוחות של קרן ההשקעות שלך, המעוניינים למשוך את הכסף שלהם ולהגיש נגדך תביעה משפטית, ולומר להם שאתה צודק וכל שאר העולם טועה. נדרשת יכולת ביקורתית יוצאת דופן כדי להיות מסוגל לצאת באופן בוטה כנגד הזרם, כדי לרדת לשטח ולגלות שהרבה מאוד אמריקנים לא באמת מסוגלים לממן את הבתים שהם רכשו, ושהבנקים וחברות הדירוג אינם מבינים או מנסים להסתיר את העובדה הזו. הלחץ שבו עמדו האנשים האלו בשנים שלפני המשבר, כשהם מפסידים יותר ויותר כסף בגלל ההימור שלהם ומתקשים להבין מדוע אף אחד אחר לא רואה את מה שהם רואים, היה עצום – אך כולנו יודעים איך זה נגמר בסופו של דבר. ההימור השתלם בגדול.

עד כאן בנוגע לסיפור, אך מה בנוגע לסרט? האם הטיפול של הסרט במשבר ובאחריות המערכת הפיננסית הוא הוגן ונכון?

ראשית כל, חייבים להודות שהסרט עשוי מצוין. אני לא מבקר קולנוע, אבל אני יכול להעריך את האתגר שעמד בפני היוצרים – סרט שגיבוריו הם גברים לבנים משעממים הלובשים חליפות  וסוחרים ביניהם במוצרים מורכבים שהצופה הממוצע מעולם לא שמע את שמם. הרושם שלי הוא שהתסריט, הבימוי והמשחק עומדים באתגר, ומסוגלים לרתק את הקהל לסיפור האנושי העומד במרכז העניין כאן. התיאור של חלק מהדברים אמנם קצת שטחי ומפושט, אבל הוא תופס את המהות, והצופה הממוצע יצא עם הבנה לא רעה של מה שקרה (אך עם הבנה פחות טובה של הסיבות לכך, כפי שנראה בהמשך).

נקודה נוספת לטובת הסרט היא הצבת בעיית הסיכון המוסרי (moral hazard) במרכז העלילה. סיכון מוסרי הוא כשל שוק, המתבטא בכך ששחקן כלשהו יכול רק להרוויח מלקיחת סיכונים, ולא להפסיד. אם הסיכון יתממש שחקנים אחרים ישאו בעלויות, ולכן משתלם לו להגדיל את הסיכון עד כמה שניתן. במקרה של המערכת הפיננסית הסיכון המוסרי נובע מכך שהבנקים יודעים שהמדינה תציל אותם במקרה של משבר, ומכך שמנהלים וסוחרים יודעים שהפגיעה בהם במקרה של הפסדים בקנה מידה עצום תהיה זעומה, בעוד שהרווחים והבונוסים במידה שהסיכונים לא יתממשו הם משמעותיים. הבעיה הזו לא נעלמה לשום מקום, לא נפתרה אחרי המשבר, ולצערנו היא ככל הנראה לא תיעלם עד שבנקאים יתחילו ללכת לכלא.

אך בפועל לשלוח בנקאים לכלא זה לא קל. ראשית כל, למערכת הפיננסית יש לובי חזק בכל מדינה בעולם, וישנה דלת מסתובבת בין משרדי האוצר והבנקים המרכזיים לבין תפקידים בכירים בבנקים מסחריים. אבל גם אם נתעלם מכך, קשה מאוד להוכיח אשמה בנושאים כאלו, כאשר מנהל השקעות משקיע את כספי הלקוחות בדומה לכל שאר המנהלים בשוק, בהתאם לרמות הסיכון שקבעו חברות דירוגי אשראי שאמורות להיות אובייקטיביות. זה לא פשוט כמו להרשיע ברשלנות מהנדס שבנה גשר שהתמוטט, למרות שמבחינת המהות זה בדיוק אותו הדבר.

ואם שליחת בנקאים לכלא היא עניין קשה, אי הצלת הבנקים, שתתבטא בכך שהציבור הרחב יאבד את כספי החסכונות והפנסיות שלו, היא כבר פעולה כמעט בלתי אפשרית מבחינה פוליטית, ואפילו לא בטוח שהיא חכמה מבחינה כלכלית. בסופו של דבר היה זה בן ברננקי, נגיד הבנק המרכזי בארה"ב, אשר דחק בפוליטיקאים שבקונגרס להקציב את הכספים הנדרשים לחילוצם של בנקים. הוא עשה זאת מכיוון שמשק מודרני לא יכול לתפקד בלי מערכת פיננסית המתווכחת בין לווים לבין מלווים, והיציאה של ארצות הברית מהמשבר הייתה לדעתו תלויה בתפקודה של מערכת כזו. המערכת הפיננסית, המזרימה את הכסף אל המקומות שבהם ניתן לעשות בו שימוש להשקעות מוצלחות, היא הלב של המערכת הכלכלית המודרנית. אי אפשר בלעדיה. ישנם כלכלנים המבקרים את ברננקי על פעילותו, אבל לפחות כרגע ככל הידוע לי הקונצנזוס נוטה לטובת ברננקי.

נושא חשוב נוסף שהסרט מעלה הוא הרגולציה על המערכת הפיננסית. הסרט מתאר רק פן בעייתי אחד של העניין, כאשר מישהי שעובדת במשרד האוצר האמריקני מחפשת את העבודה הבאה שלה אצל אחד הבנקים הגדולים. התיאור הזה מעט פופוליסטי. במשרד האוצר בישראל עובדים עשרות כלכלנים, אך רק מעטים מהם יתקדמו למשרות ניהוליות. האחרים יאלצו לעזוב בשלב כזה או אחר, אבל לאן? הם כלכלנים, זו ההכשרה שלהם, אין להם יותר מדי אופציות. האם מישהו מצפה מהם להיות מובטלים לשארית חייהם? ואם נכפה עליהם "תקופת צינון" של מספר שנים, האם זה ישנה משהו לגבי התמריצים שלהם? בעיות כאלו שאי אפשר לפתור אותן הן לא "בעיות" אלא פשוט חלק מהמאפיינים של העולם.

אך גם אם נתעלם מנושאים של שחיתות רגולציה רחוקה מלהיות פתרון אופטימלי. יצא לי לעבוד בעברי במשך תקופה קצרה במערכת הפיננסית בישראל, וניהלתי דיונים אל מול רגולטורים שניסו לוודא האם בתחום שבו עבדתי ישנה תחרות בין הפירמות השונות. רמת המקצועיות שלהם הייתה נמוכה מאוד יחסית אלינו, מכיוון שכל פקיד באוצר אחרי על תחומים רבים שהוא לא מכיר היטב, והוא לא מתעסק בהם באופן יום-יומי. אנחנו היינו צריכים ללמד אותם איך הדברים עובדים. לרגולטורים אין שום סיכוי לנצח בתחרות אל מול הפירמות שעליהן הם מפקחים, בייחוד בסקטור הפיננסי. הם תמיד ישארו כמה קילומטרים מאחור. אין לי משהו עקרוני נגד רגולציה (חכמה) על סקטור שמתקיימים בו כשלי שוק, והיא בוודאי עדיפה על כלום, אבל לא בטוח שהיא תמנע את המשבר הבא.

מהסיבות האלו ניתן להטעון שהסרט משלה את הצופים במידה מסוימת, ויוצר רושם שווא שלפיו אם רק היינו מעלימים את השחיתות ומשפרים את הרגולציה היינו מסוגלים למנוע משברים כאלו. המלחמה בשחיתות היא מלחמה ראויה, אבל גם אם ננצח בה עדיין נתקשה לשלוח בנקאים לכלא, ממשלות עדיין יצילו בנקים כושלים, הסיכון המוסרי ישאר, והרגולציה לא תצליח לעקוב אחרי ההתרחשויות במהירות מספקת. אך אלו הם לא הגורמים היחידים למשבר של 2008; הסרט נוטה להתעלם משני גורמים חשובים נוספים.

הגורם הראשון הוא הפוליטיקאים שדחפו מלכתחילה את כל נושא משכנתאות הסאב-פריים, משכנתאות שניתנו לאמריקנים חסרי יכולת השתכרות ואיפשרו למשל לחשפנית אמריקאית לרכוש מספר בתים להשקעה. מחקרים העלו שגם הלווים וגם המלווים הפוטנציאלים השפיעו על פוליטיקאים במחוזותיהם לחוקק חוקים שאפשרו את קיומן של משכנתאות כאלו, בשילוב עם רטוריקה "חברתית". לחץ למתן משכנתאות לעניים קיים גם בישראל, כפי שניתן לראות למשל במאמצי החקיקה של חברת הכנסת אורלי לוי-אבוקסיס. הרצון של פוליטיקאים לאפשר לעניים לקנות לעצמם בתים, מסיבות פופוליסטיות, לא נעלם לשום מקום. הסרט מפספס לגמרי את הלקח הזה, ולא מעביר את הביקורת הראויה על הרעיונות החברתיים שעמדו בבסיס בועת הנדל"ן האמריקנית.

הקבוצה השנייה החומקת מאשמה כאן היא הציבור הרחב (שמן הסתם לא היה נלהב לרכוש כרטיסים לסרט המאשים אותו באחריות למשבר). אמריקנים רבים חתמו על משכנתאות שהם לא מבינים את משמעותן, ופעלו בתור משקיעים בשוק שהם לא מבינים מתוך הנחה שמחירי הדירות יעלו לנצח. הטלת כל האשמה על המוכרים פוטרת את הציבור הרחב מאחריות אישית למעשיו, מה שמגביר את הסיכונים להתרחשותו של משבר נוסף. גם הציבור פועל מתוך "סיכון מוסרי", כשהוא מניח שאם יקלע לצרה מערכת הרווחה תציל אותו, הבנק המרכזי יציל אותו, מישהו יציל אותו. בדומה לתקשורת הכלכלית בישראל, הסרט בסופו של דבר מחזק בקרב הצופים את התחושה הפסיבית, הקורבנית, ש"כולם מושחתים ואין מה לעשות", במקום לעודד אותם ללמידה ופעולה אקטיבית שיכולה להגן עליהם מהמשבר הבא.

למרות שההתעניינות בכלכלה ופיננסיים גברה בעקבות המשבר, האזרח הממוצע במדינות המפותחות עדיין מבין מעט מאוד בנושאים האלו, ולוקה בשלל הטיות קוגניטיביות שעלולות להפוך לבועות ענק. מערכת החינוך הציבורית לא מתאמצת במיוחד על מנת לתקן את המצב הזה, וממילא גם כאן, בדומה לסיכון המוסרי ולרגולציה, השיפור האפשרי הוא מוגבל. בפועל, גם בעלי ניסיון וידע רב נוטים להימשך אחרי בועות פיננסיות, לחתום על מסמכים מבלי להתעמק בהם ולהעריך בחסר גידול של משתנים שהם מעריכיים באופיים, או רמות סיכון של משתנים שאינם מתפלגים נורמלית.

כשל נוסף בסרט הוא היעדר ניסיון לסתור את ההנחה המוקדמת של רבים מהצופים, החושבים שההטיות הקוגניטיביות והכשלים הקודמים שציינתי קשורים איכשהו ל"קפיטליזם" או ל"תאוות בצע" יוצאת דופן בהיקפה שגרמו למשבר. הן לא, משברים כלכליים ובועות הופיעו מאות שנים לפני שהקפיטליזם הומצא, ותאוות הבצע של סוחרים מוול-סטריט איננה שונה מהרצון של כל בן אנוש שחי אי פעם על פני כדור הארץ לשפר את רמת החיים האישית שלו.

משברים כלכליים ובועות היו נפוצים בהיסטוריה, וסביר שהם ישארו חלק מהעולם האנושי גם במאות השנים הבאות. יש עוד מקום לשיפור בנוגע לסיכון המוסרי, לרגולציה, לפופוליזם הפוליטי ולהבנה הפיננסית של הציבור הרחב, אבל הלקח החשוב ביותר של המשבר של 2008 עבור הדור שלנו הוא זה: משברים כלכליים קורים. זה משהו שיכול לקרות, וזה יקרה שוב, ואף אחד לא יחזה את המשבר הבא מראש, ושום דבר לא יוכל להגן עליכם באופן מלא מתוצאותיו – שום דבר מלבד חוש הביקורת והאחריות העצמית שלכם, אותן התכונות שהובילו את גיבורי הסרט להרוויח עשרות מיליונים בזמן שרבים מעמיתיהם במערכת הפיננסית איבדו את מקום עבודתם.

Read Full Post »

מיסים

 

בימים האחרונים הרשת רועשת וגועשת עקב גזירות המיסים של ממשלת נתניהו, שנועדו לסתום את הפערים הגדלים והולכים בין הכנסות המדינה לבין הוצאותיה. אני מבין את התסכול שחשים רבים מהאזרחים, וחלק לא קטן מהביקורת שמגיעה משמאל ומימין הוא מוצדק, אבל בכל זאת היה חשוב לי להדגיש מספר דברים.

 

מי אשם בחור בתקציב?

בנימין נתניהו. המשבר הכלכלי אולי אחראי לירידה בהכנסות המדינה מהמיסים, והמחאה החברתית, המצב הבטחוני וההסכמים עם כל מני ארגוני עובדים אולי אחראיים לגידול בהוצאות, אבל החור בתקציב הוא אשמתה של הממשלה בלבד. בנימין נתניהו יכל בכל שלב להוביל קיצוץ עמוק יותר בהוצאות הממשלה, או אם זה בלתי אפשרי מבחינה פוליטית – לבטל את ההפחתות במיסים, כמו שפחות או יותר כולם (ובין השאר חברי וועדת טרכטנברג וסטנלי פישר) אמרו לו לעשות. הוא לא כל כך רצה, אז הוא נאלץ לעשות זאת עכשיו. נו, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

 

במצב הנוכחי, להעלות מיסים זה דבר טוב

סדר העדיפויות למימון הוצאות המדינה הוא כזה: קיצוץ בהוצאות > העלאת מיסים > הגדלת החובות.

על השלב הראשון הסוציאל-דמוקרטים, כמובן, לא יסכימו איתי. הם מעדיפים העלאת מיסים על פני קיצוץ בהוצאות הממשלה, מכיוון שהם מאמינים שהוצאות הממשלה חשובות מאוד על מנת לשפר את מצבם של העניים ולתרום לשוויון בחברה. אני מעדיף קיצוץ בהוצאות, מכיוון שלדעתי ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי.

על השלב השני, לעומת זאת, סוציאל-דמוקרטיים אחראיים שמבינים דבר או שניים לגבי הדרך שבה עובד העולם בהחלט יסכימו איתי. כל עוד אין סיבה להאמין שההכנסות יגדלו דרמטית בעתיד בעזרת צמיחה כלשהי במשק (ולנוכח המשבר הכלכלי ההפך הוא הנכון), אין סיבה להגדיל חובות. במצב כזה, הגירעון הוא לא יותר מקסם פופוליסטי שנועד לרצות את ההמונים עכשיו ולדחות את התשלום לקדנציה של ראש הממשלה הבא.

 

השאלה החשובה היא האם קיצוץ בהוצאות בכלל אפשרי. מבחינה פוליטית ומעשית בהחלט יכול להיות שביבי אינו יכול לקצץ בהוצאות מבלי שממשלתו תיפול (ולא משנה כרגע אם מדובר בהוצאות למימון ישיבות חרדיות, הוצאות ביטחון, או סבסוד תרופות עבור ניצולי שואה). אם זה המצב, אז זו לא חוכמה גדולה לעמוד מהצד ולצעוק שביבי מתקפל; כל ראש ממשלה היה מתקפל, והפתרון היחיד הוא שינוי שיטת הממשל לשיטה שתמנע סחטנות פוליטית (כפי שטוען בצדק יאיר לפיד). אם מישהו מתומכיה של שלי יחימוביץ' חושב שהיא תהיה מסוגלת להקים קואליציה ללא החרדים והדתיים, הוא חי באשליות.

אם קיצוץ בהוצאות בלתי אפשרי, או אם אתם סוציאל-דמוקרטיים בנפשכם ולא רוצים מלכתחילה לראות קיצוץ שכזה, עליכם לברך על העלאת מיסים, לפחות ברמה העקרונית, כפי שעשה הבוקר הנגיד סטנלי פישר. זה כמובן מעביר אותנו לשאלה הבאה: אלו מיסים להעלות?

 

אי אפשר להעלות מיסים רק על העשירים

רוב האנשים בארץ תומכים בגידול במיסים, בתנאי שלא יהיו אלו המיסים שהם עצמם משלמים (בהתאם לכך גם אני תומך נלהב בהעלאת המס על הבירה, מה שאולי יגרום לכם להבין שבירה זה מגעיל). זה מאוד נחמד ויפה, אבל הבעיות מתחילות להתעורר כאשר המדינה צריכה לכסות חור גדול בתקציב. חור גדול צריך לכסות עם הרבה מיסים, וזה אומר שיהיו הרבה אנשים שישלמו את המיסים הללו. האשליה הזו, כאילו שאי שם ישנה חבורת מיליונרים וכל מה שצריך לעשות זה למסות אותם קצת יותר וכל בעיות המדינה ייעלמו, היא מטופשת. יש מעט מאוד מיליונרים, וגם אם תיקחו מהם את כל רווחיהם, 100% מס, התוצאה תהיה עלובה בהשוואה לגידול קטן במיסים על חלק יותר רחב מהאוכלוסייה. בכל המדינות שנאלצו להגיע לגזירות כלכליות, הגזירות נחתו על חלק רחב מהציבור.

באותו אופן, אגב, אי אפשר לגזור גזירות על העניים בלבד. רובם המכריע בקושי משלמים מיסים. לכן תמיד יהיה זה מעמד הביניים, לא משנה איך תגדירו אותו, שישלם את עיקר המחיר. אפשר לנסות לשחק קצת עם מדרגת המס העליונה, מיסוי על רווחי הון או מס על ירושות, זה לא מזיק (כל עוד אנחנו במיקום סביר יחסית למיסים כאלו במדינות אחרות) ואולי יכול לתרום להרגשה של "צדק חברתי" ולפייס מעט את ההמונים, אבל מיסים כאלו לא יספיקו על מנת לכסות חורים גדולים באמת בתקציב.

 

ההסתדרות מעולם לא הגנה על השכבות החלשות, ולא תגן עליהם גם הפעם

בתגובה לצעדים המתוכננים, אמר עופר עיני, יו"ר ההסתדרות את הדברים הבאים:

"אני מתנגד להעלאת המע"מ שתיפגע בעיקר בשכבות החלשות, שמוציאות את רוב רובן של הכנסתן לצריכה ושהן הראשונות להיפגע מצעד כזה. אני קורא לשר האוצר לחזור בו מכוונתו שפוגעת כאמור בעיקר בשכבות החלשות"

הטיעון כאילו ההסתדרות מגינה על השכבות החלשות הוא אחד הטיעונים הציניים ביותר שנשמעים מעת לעת במדינה. בכתבה בכלכליסט הועלו הצעות חלופיות להעלאת המע"מ, אחת מהן היא ביטול פטור המס בקרנות ההשתלמות. על פי משה מזרחי, לשעבר היועץ המשפטי של רשות המיסים:

"אף שיש נימוקים טובים מאוד לביטול ההטבה ואין לה הצדקה באמת – זה לעולם לא יקרה. מדובר בהטבה גדולה לעובדים ולכן ההסתדרות לא מתירה לבטלה. בכל שנה האוצר ורשות המסים ממליצים להסירה, ובכל שנה מחדש זה לא קורה".

בהמשך הכתבה נאמר כי בעבר נעשו לפחות שישה ניסיונות לצמצם הטבה זו, אך לפחות ארבעה מהם נדחו בשל התנגדות חריפה של ההסתדרות. כך לדוגמה, בשנת 2000 המליצה ועדת בן־בסט שהפרשות המעביד לקרנות הפנסיה יהיו חייבות במס בידי העובד השכיר ויבוטל הניכוי לעצמאים. המלצות הוועדה נדחו. ניסיון בולט נוסף נעשה ביוני 2008, אז הודיע שר האוצר רוני בר־און על כוונתו לבטל את הפטור ממס על ההפקדה. אולם גם הוא חזר בו לאור התנגדות חריפה מצד יו"ר ההסתדרות עופר עיני.

ההסתדרות מגינה בעיקר על הוועדים הגדולים, על קבוצת אנשים שרובם נמצאים בעשירונים התשיעי והעשירי באוכלוסייה מבחינת הכנסותיהם, ואפשר לומר שהם נמצאים במאיון העליון בכל מה שקשור לתנאים נלווים וביטחון תעסוקתי. מה שנתתי כאן זו רק דוגמה אחת; דוגמאות רבות נוספות נמצאות בספרו של משה פרל, "בעיניים פקוחות".

 

מע"מ לא בהכרח פוגע בשכבות החלשות

מס יכול להיות פרוגרסיבי או רגרסיבי (או ניטראלי). מס פרוגרסיבי לוקח יותר מהעשירים ופחות מהעניים – למשל, מס הכנסה. מס רגרסיבי, לעומת זאת, לוקח יותר מהעניים ופחות מהעשירים. רוב האנשים (הלא עשירים) מרגישים שמס פרוגרסיבי הוא הדרך הצודקת לממן את פעילותה של המדינה. הטיעון העיקרי נגד מע"מ הוא שמדובר במס רגרסיבי: העניים מוציאים אחוז גדול יותר מהכנסתם על כל מני מוצרי צריכה בסיסיים בהשוואה לעשירים, ולכן מע"מ על מוצרי צריכה בסיסיים פוגע בהם יותר. אבל חשוב לזכור שכל זה נכון עבור מע"מ על מוצרים בסיסיים כגון פירות וירקות; האם בירה היא מוצר בסיסי? אם ישנו מוצר כלשהו שעשירים נוטים לרכוש יותר מעניים, מע"מ על המוצר הזה יפגע יותר בעשירים.

*קרדיט לאיילה סלע על התמונה*

להלן טבלה המתארת את סך כל ההוצאה למשק בית בישראל בשנת 2010 (לפי נתוני הלמ"ס), בחלוקה לפי עשירונים. חישבתי את האחוזים מתוך סך ההוצאה עבור סעיפים שונים, על מנת להבחין בין מוצרים שעניים רוכשים יותר לבין מוצרים שעשירים רוכשים יותר (הייתי מחשב את האחוזים מתוך סך ההכנסות, אבל הבעיה היא שעבור העשירונים התחתונים ההוצאות גדולות יותר מההכנסות, בגלל שהם מקבלים קצבאות ועובדים בשחור, ועל כן התוצאות יוצאות מוזרות):

הקטגוריות המודגשות הן קטגוריות עיקריות, ואלו שמתחת להן באפור הן תת-קטגוריות שהיו נראות לי מעניינות.

ניתן לראות למשל שהעשירון התחתון מוציא 18% מסך ההוצאה שלו על מזון (ללא ירקות ופירות), בזמן שהעשירון העליון מוציא רק 11% מסך ההוצאה שלו על סעיף זה. לכן, מע"מ על מזון באופן כללי יפגע בעשירון התחתון יותר מאשר בעשירון העליון. לעומת זאת, גידול בהוצאות על שירותי חינוך (למשל להפחית את סבסוד שכר הלימוד באוניברסיטאות, צעד דומה לגידול במע"מ) יפגע דווקא יותר בעשירונים 6-9 מאשר בעניים. באופן כללי ניתן לומר שעבור קטגוריות המוצרים הבאות גידול במחיר (עקב גידול במע"מ, במיסים עקיפים אחרים או ביטול סובסידות) ייתכן שיפגע בעשירונים הגבוהים יותר ממה שיפגע בעניים: אלכוהול, בריאות, חינוך תרבות ובידור, והוצאות על כלי רכב (למשל המס על הדלק). כמובן, אפשר גם למסות באופן חריג רק יאכטות וקוויאר, אבל כפי שכתבתי לפני כן יש מעט מיליונרים בארץ והמיסוי עליהם לא יניב הכנסות גבוהות.

העניין הזה מעלה שוב את הדואליות הקבועה של פוליטיקאים מהשמאל, יושבי ראש ההסתדרות ומנהיגי מחאות חברתיות למיניהם, שמתעקשים שלא להחליט אם הם נאבקים עבור מעמד הביניים של עשירונים 7-9 או עבור העניים, ומתעקשים שלא להבין שאלו שני מאבקים שסותרים אחד את השני. רוצים לעזור לעניים? מצוין, נא לשלוח לבנימין נתניהו עצומה התומכת בהעלאת המס על הדלק ומיסי הרכישה של כלי רכב חדשים. אני בטוח שתזכו לתומכים רבים.

 

מס החברות אינו פתרון קסם

להלן שני גרפים, המתארים את תקבולי המיסים כאחוז מתוך סך התוצר של המדינה (זה לא שיעור המס, נא לא להתבלבל). הגרף העליון מתאר את תקבולי המיסים על הכנסות פרטיות, והתחתון את תקבולי המיסים על הכנסות של חברות (הנתונים מאתר ה OECD):

מסי הכנסה מביאים לקופת המדינה יותר כסף מאשר מסי חברות, וגם השונות שלהם על פני מדינות היא גבוהה יותר. למה? מכיוון שמדינות מתחרות על חברות, בייחוד על החברות הבין לאומיות הגדולות, אלו שמקבלות הנחות רבות ומשלמות באופן אפקטיבי מס יותר נמוך מאשר השיעור הרשמי הנקוב בחוק.

כל התפיסה הזו, כאילו שמס החברות והפטורים ממנו הם פונקציה של אידיאולוגיה של ראש ממשלה כזה או אחר, היא טעות מרה. מס החברות צריך להיות פונקציה של משוואת רווח פשוטה מאוד, בעלת שני צדדים. בצד הראשון מתלבטת מדינת ישראל עד כמה משתלם לה למשוך את חברת אינטל על מנת שזו תשקיע כאן ותעסיק עובדים ישראלים. בצד השני מתלבטת אינטל עד כמה משתלם לה להקים מפעל במדינת ישראל, לנוכח איכות כוח העבודה בארץ, איכות התשתיות (למשל הנמלים המפגרים שלנו), הסיכון שבמלחמות, מרחקים והפרשי שעות מאירופה וארצות הברית, וכו'. מדינת ישראל ואינטל מסיימות את ההתלבטויות שלהן, מתמקחות, ומגיעות למחיר כלשהו – כל ההטבות והפטורים והמיסים שאינטל, או טבע, או אמדוקס, או כל חברה אחרת ישלמו בסופו של דבר.

 

אם, למשל, בישראל היו נמלים ברמה ראויה למדינה מערבית במאה ה 21, היינו יכולים למשוך לכאן את אותן החברות עם מיסי חברות גבוהים יותר. כנ"ל לגבי הסכם שלום עם העולם הערבי. לכן, זה מטופש לנסות להשוות את מיסי החברות בישראל לאלו של מדינות אירופאיות בעלות תשתיות מעולות. תחשבו על אותו מנכ"ל אמריקאי שצריך להחליט בין נסיעות תכופות לקריית גת באוגוסט או לאיזו עיירה הולנדית ציורית, ותבינו למה אנחנו צריכים להציע לו משהו טוב. אפילו ממש טוב.

וכמובן, אם נתניהו היה מעלה את המס וחברה גדולה אחת או שתיים הייתה מעבירה את מפעליה לארץ אחרת, אותם הפוליטיקאים והבלוגרים היו תוקפים אותו על כך מהצד השני.

 

לדעתי כל הדיון על מס חברות בכלל לא צריך להיות ציבורי, וזאת בניגוד לדיון על מס הכנסה או מע"מ. מדובר במשוואת רווח פשוטה, וארגונים שיש להם את היכולת לאסוף את הנתונים ולנתח אותם, כגון משרד האוצר, בנק ישראל ומכוני מחקר כלכליים אחרים הם אלו שצריכים להעניק לשר האוצר ולראש הממשלה המלצות בנידון, מבלי ששלי יחימוביץ' תידחף באמצע. בניגוד למס הכנסה ומע"מ, אין כאן עניין של אידיאולוגיה, אלא פשוט של מה שמשתלם או לא משתלם למדינת ישראל לעשות. בהחלט ייתכן שהרמה הנוכחית היא נמוכה מדי, ומשתלם לישראל להגדיל קצת את מס החברות, אבל על מנת לתמוך בטענה כזו יש להביא נתונים עם השוואה למדינות אחרות, ולזכור שמראש אצלנו התנאים גרועים יותר. אגב, בניגוד לטענותיה של יחימוביץ', מס החברות בארץ אינו נמוך בהשוואה בין לאומית, אלא נמצא במרכז ההתפלגות של מדינות ה OECD, כפי שנכתב בדוח וועדת טרכטנברג. הוועדה קבעה כי רצוי להעלות אותו ל 25% או 26%, אבל לא מעבר לכך, עקב חשש לפגיעה של ממש בכלכלת המדינה (ראו כאן – לחצו על הקישור "מערכת המס").

 

במדינות צפון אירופה המע"מ גבוה יותר ומס החברות נמוך יותר

מדינות צפון אירופה נחשבות לגן העדן הסוציאל-דמוקרטי, ומסתבר שבגן העדן הזה משלמים מע"מ גבוה יותר מאשר בארץ, ומיסי חברות אפקטיביים נמוכים יותר. למה? לגבי המע"מ אפשר לומר שבמדינות צפון אירופה משלמים מיסים גבוהים יותר מכל הסוגים, ביניהם גם מע"מ. לגבי מיסי החברות, הנושא מתחבר להשקפה הכללית של מדינות צפון אירופה בדבר הצורך להיות תחרותיים ולהשתלב בגלובליזציה הבין לאומית בהצלחה (מקורות – כאן, וכאן, וכאן ויש עוד, קרדיט לפרדריך על הנתונים). בקיצור, שלא יספרו לנו שסוציאל דמוקרטיה זה מע"מ נמוך ומס חברות גבוה. סוציאל דמוקרטיה זה קודם כל משק תחרותי וחזק שמסוגל לתמוך במדיניות סוציאלית רחבה באופן אחראי.

 

בהשוואה בין לאומית של נטל המס דווקא העניים בישראל הם אלו שמרוויחים

בעוד שהמיסים העקיפים (כגון מע"מ) הם גבוהים בישראל בהשוואה לעולם, המיסים הישירים הם דווקא נמוכים, בעיקר תשלומי הביטוח הלאומי. אחת הסיבות המרכזיות לגובה של המיסים העקיפים היא מס הקניה הגבוה על כלי רכב, שפוגע כפי שראינו לפני כן בעיקר במעמד הביניים ולא בעניים. המיסים הישירים הם נמוכים בגלל שיעורי המס על העשירונים התחתונים, בעוד ששיעורי המס על העשירונים הגבוהים דווקא גבוהים או סבירים בהשוואה בין לאומית (תלוי כיצד מודדים).

כך נכתב בפרק המיסים בדוח וועדת טרכטנברג:

"בהשוואה בינלאומית ישראל מתאפיינת במערכת מיסוי הכנסה פרוגרסיבית מאוד. הדבר מתבטאבשיעורי מס הכנסה נמוכים בהרבה ממדינות ה OECD ברמות ההכנסה הנמוכות, נמוכים ברמות הכנסה ממוצעות, וסטנדרטיים ברמות ההכנסה הגבוהות"

כמחצית מהשכירים בארץ אינם משלמים מס הכנסה כלל, וכ 90% ממס ההכנסה נגבה רק מ 20% מהאוכלוסייה. בקיצור, מערכת המס הנוכחית במדינת ישראל לא דופקת את העניים, אלא את העשירונים הגבוהים, אלו שיש כאלו המכנים אותם "מעמד הביניים". זה לא אומר שלא ראוי לתקן אותה, ומי ששואל "כיצד?" ראוי שיקרא את הפרק הרלוונטי מדוח וועדת טרכטנברג במקום להתעמק בסטאטוסים ששלי יחימוביץ' מפרסמת בפייסבוק. בחלק מהנושאים, אגב, טרכטנברג דווקא מסכים איתה.

 

 

לסיכום, רציתי להדגיש שחשוב להתעדכן ולקרוא ולשים לב, מכיוון שאנחנו עוד רחוקים מהסוף. בישראל ישנן מספר קבוצות לחץ עיקריות שבכל סיבוב של גזרות כלכליות מצליחות להתחמק מהשוט: החרדים, הוועדים הגדולים במשק, החקלאים, מערכת הביטחון, ואולי עוד קבוצה או שתיים ששכחתי. רק היום התקבלה הודעה על קיצוץ עתידי בתקציבי המשטרה, והאינטרנט כבר מלא באיומים על גלי פשיעה אדירים שישטפו את הארץ, תוך התעלמות מכך שגם במשטרת ישראל, כמו בכל הגופים הציבוריים בארץ, ישנן שכבות שומן שניתן לסלק מבלי לפגוע בביטחון אזרחי המדינה. אם המשבר באירופה יחמיר יגיעו גזירות נוספות בשנים הקרובות, והקרבות בין הסקטורים השונים בארץ יתחממו.

אני מקווה שהתודעה הכלכלית שעוררה המחאה החברתית תוביל למצב שבו מעמד הביניים הרחב יהיה יותר מעורב ומודע לתהליכים המתרחשים, וכך אולי הפעם לא נסחוב לבדנו את המשק כולו תוך כדי המשבר, בזמן שחברי קבוצות מועדפות ימשיכו ליהנות מתנאים מופלגים ונוחים המנותקים לחלוטין מהמציאות הכלכלית והגופים הציבוריים ימשיכו לצבור אחוזי שומן. היכולת של הפוליטיקאים לעמוד בפני קבוצות הלחץ תלויה בתמיכה הציבורית במעשיהם כאשר הם מבצעים את הדבר הנכון, וביקורת היסטרית על כל פעולה שביבי או שטייניץ עושים לא מועילה למטרה. הם אולי לא המנהיגים שאני ואתם היינו בוחרים לעמוד בראשות המדינה בעת הזו, אבל הבחירות עוד רחוקות וכיום הם מה שיש לנו, ואיתם נאלץ לנסות ולהתקדם לעתיד טוב יותר.

 

 

Read Full Post »

סיפורים על המשבר הכלכלי

סיפורים

כולם אוהבים סיפורים, ולא במקרה. המין האנושי פיתח את החיבה לסיפורים, מכיוון שהם מאפשרים להעביר ידע באופן יעיל. מאוד קל לזכור סיפורים, ולכן מומחים לתרגילי זיכרון משתמשים בסיפורים שהם ממציאים על מנת לזכור רשימות אקראיות של חפצים. אפילו סיפורים לילדים נועדו, באופן היסטורי, להקנות להם ידע חשוב אודות הסכנות של העולם שבחוץ (אם כי איכשהו הרעיון התעוות במהלך הדורות, וכיום הם בעיקר סופגים מידע חסר תועלת לחלוטין בעולם המודרני אודות הקולות שמשמיעים בעלי חיים שונים).

קל לחשוב על תהליכים חברתיים כעל סיפור עם התחלה, אמצע וסוף (לעיתים קוראים לכך "נראטיב", אבל המילה "סיפור" נראית לי פחות יומרנית ומתאימה באותה המידה). סיפורים רבים נראים כך: בהתחלה קיים איזה שהוא מצב קדמוני אידיאלי, באמצע מתעוררים קשיים כלשהם, ובסוף מגיעה ההתגברות וההצלחה להגיע לשיווי המשקל המושלם הנוכחי.

למשל, הסיפור הציוני: התעוררות לאומית באירופה של המאה ה 19 (התחלה), עלייה לארץ וקשיים רבים במחצית הראשונה של המאה העשרים (אמצע), וכינונה המוצלח של מדינת ישראל במחצית השנייה של המאה העשרים (סוף). או, הסיפור ששמעתי לפני מספר ימים בביקור בשמורת החולה: ביצה יפיפייה ומשגשגת (התחלה), מדינת ישראל הצעירה מחליטה משום מה לייבש אותה והורסת הכל (אמצע), חבורה של חובבי טבע קנאים מצליחים להקים בכל זאת שמורה ולהחזיר אליה בעלי חיים שנכחדו (סוף). או, למשל, הסיפור של המחאה החברתית: במדינת ישראל הסוציאליסטית של ימי מפא"י העליזים חיים כולם בעושר ואושר (התחלה), בשלב כלשהו מגיעים הניאו-ליברלים המרושעים עם הקפיטליזם החזירי שלהם ומובילים להיעלמותו של מעמד הביניים (אמצע), ואז העם מתאחד למחאה רחבת היקף כנגד השלטון (תחילת הסוף, שעוד ייסגר בהמשך).

זה רק סוג אחד, נפוץ יחסית, של סיפורים. יש עוד מספר עלילות כאלו שחוזרות על עצמן פעמים רבות. בתחילת המאה ה 20 סיווג Georges Polti שלושים ושישה עלילות מקובלות לסיפורים שחוזרות על עצמן בשלל יצירות בווריאציות שונות, וב – 1993 טען Ronald Tobias שיש רק 20 כאלו. שניהם מתייחסים יותר לסיפורים אינדיבידואלים ולא היסטוריים, אבל העיקרון דומה. הבעיה היא שהנתונים בדרך כלל סותרים סיפורים פשוטים, והתמקדות בהם מדחיקה חלק גדול מהדברים החשובים שהתרחשו במקביל במציאות.

 

סיפורים על תאוות בצע

תאוות הבצע משמשת כנושא מצוין לסיפורים כבר אלפי שנים, מאז ימי המלך מידאס וככל הנראה עוד לפניו, כמעט בכל תרבות אנושית. הסיפורים לרוב מתחילים עם גיבור מוכשר, חכם, וטוב לב, אך בשלב מסוים תאוות הבצע משתלט על מחשבותיו והוא מגזים עם הדברים שאותם ביקש להשיג, מה שמוביל בסופו של דבר לאובדנו ולאובדנם של אהובי ליבו. זה היה רק טבעי לחבר את תאוות הבצע גם למשבר הנוכחי, ולהזכיר את אותם סוחרים בבנקי השקעות שהמיטו על העולם אסון בניסיונותיהם להרוויח עוד כמה (מיליוני) דולרים.

האמת היא שתאוות בצע לא הייתה הסיבה למשבר הכלכלי הנוכחי. היא לא הייתה הסיבה לקיומן של הלוואות הסאב-פריים, לחובות הממשלה היוונית, או לבועות הנדל"ן באירלנד וספרד. זאת משום שתאוות הבצע תמיד הייתה כאן – אין שום סיבה להניח שהמין האנושי היה יותר תאב בצע בשנת 2008 מאשר בשנת 1998, 1988, 1978, או בכל תקופה אחרת שבה לא התרחש משבר כלכלי. כמו כן, בניגוד להשקפה המקובלת, סוחרי בורסה או כלכלנים אינם יותר תאבי בצע מכל אדם אחר שמזדמנות לידיו אפשרויות להשיג עושר רב במהירות.

מה שהשתנה לעומת העשורים הקודמים אלו ההזדמנויות, הסביבה שבתוכה יכולה תאוות בצע לפרוח ולגרום לאנשים לקחת סיכונים מיותרים. מכלול של סיבות הוביל לכך שבעשור הראשון של המאה ה 21 הופיע הרבה מאוד כסף במערכת הפיננסית העולמית, התמריצים לקחת סיכונים גדלו באופן דרמטי, ותאוות הבצע הרימה את ראשה. כל עוד הכסף קבור עמוק באדמה, אנשים מוכנים להשקיע מאמץ מסוים על מנת לחפור אותו החוצה אבל אף אחד לא מאבד את העשתונות; ברגע שהכסף יוצא החוצה אל האוויר הפתוח וגדל על העצים, אנשים (בייחוד גברים, בואו נודה בכך) מתחילים להשתגע, ואף אחד לא רוצה להישאר הפראייר שלא ניצל את ההזדמנויות המדהימות.

זהו מקור הבעיה: התמריצים ללקיחת סיכונים. הקלות של ההימור, הסיכוי הגבוה לכך שלא אתה תשלם את מחיר ההימור במידה והתרחיש הרע יתממש, וכספי הזכייה הגבוהים למהמרים. אלו מעוררים את מפלצת תאוות הבצע שקיימת בכל אחד מאיתנו, ובאלו המערכת הכלכלית העולמית צריכה לטפל, במקום להאשים קבוצה מצומצמת של אנשים בכך שהם, ובכן, בני אדם.

 

סיפורים גדולים

כשקורים דברים גדולים, אנשים זקוקים לסיפורים גדולים. לא ייתכן שהמשבר הזה אינו מסמל משהו דרמטי במיוחד, הם חושבים – איזו שהיא מערכת שמתרסקת, עולם שעולה בלהבות, משהו שאפשר לעשות עליו סרט הוליוודי. לכן הופיעו בתחילת המשבר הנוכחי כל כך הרבה כתבות מטופשות בסגנון של "מות הקפיטליזם" (ועדיין מופיעות לעיתים). אחרים כבר הצהירו שהסיפור של המשבר הנוכחי הוא בכלל מותה של מדינת הרווחה האירופאית, ויש כאלו שמצהירים על קריסתה של ארצות הברית, על התמוטטותה של אירופה, או על נפילתן של מדינות המערב כולן. הבעיה עם המשבר הנוכחי היא שאף אחד מהסיפורים הנ"ל אינו מתאים עבורו. משברים כלכליים הם תמיד עניין מסובך, אבל המקרה הנוכחי הוא מעבר לכך – המדינות שנפגעו מאוד שונות אחת מהשנייה, והן נפגעו באופן שונה, וגם אלו ששרדו את המשבר בהצלחה די שונות.

כאשר מסתכלים על מדינות שנפגעו ומדינות שלא נפגעו, אי אפשר לומר "הנה, תראו, גישת השוק החופשי לא עובדת", בגלל אוסטרליה וקנדה שמצבן לא רע בכלל, ואי אפשר גם לומר "הנה, תראו, גישת השוק החופשי עובדת מצוין" מכיוון שבכל זאת, ארצות הברית נפגעה קשה. אי אפשר לומר "מדינת הרווחה קורסת" מכיוון שמצבן של המדינות הנורדיות לא רע בכלל, אבל קשה להלל את הדגם האירופאי למדינת הרווחה לאור חוסר יכולתן של מדינות כגון יוון, איטליה ואולי גם צרפת לקיים מדינת רווחה מבלי להיקלע לפופוליזם שמסתיים בחובות ממשלה גבוהים ומשק שאינו תחרותי. זה מגוחך לדבר על נפילתו של המערב כאשר רמת החיים במדינות המערב גבוהה לאין שיעור מזו של המדינות המתפתחות, והמוני צעירים סיניים משכילים מהגרים לארצות הברית ולא בכיוון ההפוך.

דברים גדולים אכן קרו. סקטור פיננסי שלם, בנקי השקעות, כמעט נמחק. כמויות בלתי נתפסות של כספים התנדפו לאוויר. אמריקנים רבים איבדו את בתיהם. יוונים רבים גילו שאם הם רוצים לחיות במדינת רווחה הם צריכים גם לשלם מיסים במקביל. גרמנים וצרפתים גילו שקשה לקיים איחוד מוניטארי ללא איחוד פיסקאלי. אלו דברים גדולים, גם אם הם לא מספיק דרמטיים על מנת למכור עיתונים, או להשיג כניסות לבלוג.

 

סיפורים קטנים

אז מה עושים כשהסיפורים הגדולים מתגלים כשקריים? מתחילים להמציא סיפורים קטנים עבור עמים ספציפיים. היוונים? אה, נו, הם עצלנים. האיסלנדים? חבורה של דייגים שהחליטו יום אחד שהם מומחים פיננסיים. הגרמנים? נו, בטח שהמצב שלהם מצוין, הם כולם כאלו ממושמעים ומסודרים, תראו את הרכבות והכבישים שלהם, הלוואי עלינו.

אני לא נלהב מהסיפורים האלו, מכיוון שהם תמיד נשמעים לי פשטניים מדי, לחיוב או לרעה, ומובילים למן דטרמיניזם: "ככה זה וככה זה יישאר, העם לא ישתנה".

ישנם הבדלים בין מדינות, אבל אין לנו כוח לחקור לעומק את המוסדות וההיסטוריה שהובילו להבדלים הללו, אז אנחנו זורקים פנימה סיפור שאומר שהשבדים הם עם נורא הוגן ומנומס ולכן הם מצליחים לקיים סוציאל-דמוקרטיה משגשגת. היו רבים שסיפרו בעשורים האחרונים על היעילות של היפנים, שאפשרה להם להשתלט על שוק הרכב העולמי, לצמוח בקצב מדהים בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, ולבנות את הכלכלה השלישית בגודלה בעולם. איך בדיוק זה מסתדר עם כך שיפן נמצאת במשבר כלכלי מתמשך מאז שנות התשעים ולא מצליחה לצאת ממנו? פתאום הופיע דור של יפנים חדשים שלא היו כל כך יעילים כמו הוריהם? ומה עם פינלנד, שעד שנות השמונים הייתה מדינה נחשלת למדי? פתאום הופיע שם לפני שלושים שנים דור חדש של פיניים שהם בעצם נורא חרוצים וחכמים והפכו אותה למדינה המתקדמת והמצליחה שהיא כיום? בספרו "23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם" מזכיר הא-ג'ון צ'אנג (בהקשר של שאלת התפתחותן של מדינות אפריקה) כי נוסעים אמריקאים ואוסטרלים מהמאה ה 19 תיארו את היפנים כעצלנים; נוסעים בריטיים שטיילו בגרמניה במאה ה 19 טענו כי הגרמנים הם טיפשים מדי, אינדיבידואליסטים מדי, ורגשניים מדי, וזו הסיבה לכך הם מפגרים מבחינה כלכלית אחרי צרפת ובריטניה. מסתבר שהשתנו מאז כמה דברים…

אז כן, יש כזה דבר שנקרא "תרבות", והוא יחסית קבוע. עמים הם ללא ספק שונים אחד מהשני, וכל אחד שנוסע לחו"ל אפילו לזמן קצר מבחין עד מהרה בשוני התרבותי המתבטא בלבוש, באוכל, בקודי ההתנהגות המקובלים ועוד. אבל בכל עם יש אנשים עצלנים וחרוצים, חכמים וטיפשים, יצירתיים וכאלו שהולכים בתלם, והשוני התרבותי שישנו לא בהכרח משפיע על הביצועים הכלכליים של מדינות. ההיסטוריה, הפוליטיקה, ומבנה המוסדות הם אלו שמשפיעים, וכאשר אלו משתנים "התרבות העסקית" משתנה ביחד איתם. הנטייה שלנו לדבר על אמריקאים תאבי בצע או גרמנים ממושמעים היא פשוט עוד הכללה, לא שונה מהותית מהכללות גזעניות, שתופסת מעט ומפספסת הרבה. במקום לומר שהיוונים והאיטלקים עצלנים, או שהגבר האיסלנדי הממוצע הוא מאצ'ו תאב סיכונים שנכנס בשמחה לעסקים שבהם הוא אינו מבין דבר, עדיף לחקור קצת יותר ברצינות את ההיסטוריה ואת המוסדות של המדינות הללו, ולקחת בחשבון שהטבע האנושי הבסיסי הוא זהה בכל העולם. בכל עם ישנם "שבדים", "יפניים", "אמריקנים" ו"יוונים" – אפשר אפילו לומר שבתוך כל אדם מסתתר הפוטנציאל לעטות על עצמו כל אחד מהדימויים השטחיים הללו. אבל אף אחד מאיתנו אינו פועל בוואקום, ההתנהגות שלנו מושפעת מאוד מהמערכת המקיפה אותנו, וזו מערכת שאנחנו יכולים לבחור לשנות.

 

סיפורים על סיפורים

בספרם Animal Spirits מונים George Akerlof ו – Robert Shiller חמישה "רוחות" לא רציונאליות שמשפיעות על התנהגותם של בני אדם ברמה המאקרו כלכלית: אמון, הוגנות, שחיתות, אשליית הכסף וסיפורים. בפרק העוסק בסיפורים הם מזכירים פסיכולוגים כגון Roger Schank ו – Robert Abelson שטענו שסיפורים עומדים בבסיסו של הידע האנושי, וכי אנשים זוכרים עובדות על ידי הצמדתם לסיפורים. אנשים אוהבים כל כך את הסיפורים שלהם, שלעיתים הם מתנגדים לעצם קיומן של עדויות סותרות. למשל, במסגרת פרויקט של נשיונל ג'אוגרפיק ניסו חוקרים להתחקות באופן גנטי אחרי תנועתם ההיסטורית של עמים ברחבי העולם, אך הם נתקלו בהתנגדות עזה מצד שבטי אינדיאנים בצפון אמריקה, אבוריג'ינים באוסטרליה, ושלל עמים אחרים שלא רוצים שמחקר מדעי יהרוס להם את המיתוסים המשותפים. באותו אופן, כאשר הכתבים בעיתון "כלכליסט" מדווחים על דירוג איכות החיים של ה OECD שממקם את מדינת ישראל במקום לא רע בכלל, הם חייבים להסתייג ולציין את חסרונותיו של הדירוג ושהוא בעצם לא כל כך מייצג – הוא פשוט סותר את הסיפור הקבוע שהעיתון מנסה לדחוף אודות הכלכלה הישראלית, סיפור על כלכלה הולכת ומתרסקת ומעמד ביניים נעלם, סיפור שקשה לתמוך בו עם נתונים.

בהקשר הכלכלי, מזכירים אקרלוף ושילר בספרם את מקסיקו של שנות השבעים, תקופה שבה נשיא כריזמטי במיוחד וגילויים של נפט גרמו לרבים להאמין שמקסיקו הולכת להפוך לאחת המדינות העשירות ביותר בעולם, תוך התעלמות מהשחיתות הרבה, מהחובות ההולכים וגדלים של הממשל, ומהגזמות בהערכת שווי אוצרות הטבע של המדינה. בועות רבות הן תוצאה של סיפור שאנשים מספרים לעצמם על נכס שמחירו עתיד להמשיך ולעלות לנצח. אנשים ממציאים סיפורים על מנת להסביר תופעות כלכליות, כגון המשבר האחרון, אך לסיפורים האלו יש כוח משלהם – הם משפיעים על המציאות, על הזיכרון ההיסטורי, על הדרך שבה אנשים פועלים. הם הופכים להיות משתנה מאקרו-כלכלי בכוחות עצמם, ולא רק מסבירים את העובדות שיצרו משתנים אחרים. סיפורים גרמו, למשל, לגידול בהשקעות ובצריכה במקסיקו של שנות השבעים. סיפורים על "עידן חדש" של טכנולוגיה שאיננה מצייתת לחוקי הכלכלה הישנים יצרו את בועת הדוט-קום של תחילת שנות ה 2000.

אבל סיפורים הם לא המציאות. הדמויות שבתוך הסיפור לרוב אינן מצליחות להבין שהן בתוך סיפור, הן חושבות שהן חיות במציאות האובייקטיבית. אין דרך פשוטה לצאת אל מחוץ לסיפור הצבעוני והמושך – צריך לקרוא הרבה מאוד עובדות שמתוארות מנקודות מבט שונות, ורק אז אפשר להתחיל לגבש תפיסה של המציאות המורכבת, תפיסה שלרוב תשאיר אותנו בתחושה שאנחנו לא מבינים שום דבר. לא במקרה האדם המשכיל הממוצע יתבטא בנחרצות רבה יותר בנוגע לשיעור מס החברות, להשלכות האינטרנט על חיי החברה של ילדים, או לרפורמות הנדרשות במערכת החינוך מאשר חוקרים שמכירים את הנושאים האלו לעומק – וגם אותם החוקרים יתבטאו באופן יותר נחרץ לגבי נושאים שאותם הם פחות מכירים. אולי המצב שונה במדעים מדויקים, אבל במדעי החברה ככל שאתה לומד נושא מסוים יותר לעומק, אתה מגלה מורכבות רבה יותר.

בדרך כלל אין לנו את הזמן והכוח להתעמק במרבית הנושאים. על כן, אני מניח שהמין האנושי ימשיך לחפש לעצמו סיפורים קצרים ויפים שיסכמו עבורנו את העולם ואת הדברים שמתרחשים בו באופן שאנחנו יכולים לתפוס, סיפורים שיתנו לנו מסגרת כלשהי לחיים שהיא מעבר לאירועים אקראיים המתרחשים אחד אחרי השני ללא הסבר, סיפורים שיאפשרו לנו לחיות בתוך מציאות שאנחנו מבינים, עם התחלה אמצע וסוף, גם אם היא איננה המציאות האובייקטיבית.

ואולי זה לא כל כך נורא, למרות הכל.

Read Full Post »

1975-1985: הדור הדפוק

בנובמבר האחרון הגעתי לגיל 30.

גדלתי בעולם שונה מאוד מזה שסובב אותנו היום, עולם של תקווה. הייתי קטן מכדי לזכור את המשבר הכלכלי של שנת 1983, ולא חוויתי שום מלחמה קיומית. מיליוני צעירים ברחבי העולם המערבי שנולדו בערך באותם השנים, גדלו גם הם לתוך עולם של תקווה, שהתעצמה שבעתיים כשהופלה חומת ברלין ב 1989. אמנם היה משבר כלכלי בשבדיה בתחילת שנות התשעים, במדינות מזרח אסיה בשנים 1997, וברוסיה בשנת 1998, אבל כל המקרים האלו לא פגעו באופן דרסטי ברמת החיים של רוב תושבי העולם המערבי. כלכלתה של ארצות הברית תחת משטר קלינטון פרחה כפי שלא פרחה מעולם, ההיי-טק נסק לו למעלה, אנשים צעירים הרוויחו בעבודתם הראשונה שכר שהוריהם הגיעו אליו רק לאחר שנים רבות, והעתיד הכלכלי נראה וורוד מאי פעם (גם אם העתיד המדיני הספציפי שלנו החל להידרדר מאז רצח רבין).

התחלתי את לימודי באוניברסיטה בשנת 2003, אחרי שבועת ההיי-טק כבר הספיקה להתפוצץ, ומגדלי התאומים הספיקו להתמוטט. בארצות הברית כבר הייתה קיימת בועת דיור משמעותית, אך מעטים כתבו עליה ואף אחד לא ממש הקשיב להם. העתיד עדיין נראה וורוד, גם אם קצת מעומעם ביחס לשנות התשעים המאושרות.

ועכשיו, מסתבר שעבדו עלינו.

רוב המומחים כיום מסכימים שהצמיחה של שני העשורים האחרונים לא הייתה אמיתית. היא לא שיקפה פרודוקטיביות גבוהה יותר – כלומר, אנשים היכולים לייצר יותר בפחות זמן, או חלוקת משאבים יעילה יותר. לא שהפרודוקטיביות לא עלתה, כן? סביר שמהפכת המחשוב הפכה את מרבית הארגונים ליותר יעילים, אבל הצמיחה הייתה גבוהה יותר, ותודלקה במידה רבה על ידי חובות ובועות פיננסיות. במדינות מסוימות, כגון ארצות הברית, היה מדובר בחובות של האזרחים שהלכו ותפחו כאשר הם מנסים להמשיך ולשמור על רמת החיים שהם התרגלו אליה. במדינות אחרות, כגון יוון, היו אלו חובותיה של הממשלה שהלכו ותפחו בזמן שהיא מסרבת להעלות מיסים ולקצץ את השירותים לאזרחים. בועות נכסים נוצרו בארצות הברית, באירלנד ובספרד, ועצם קיומו של האיחוד האירופאי עזר להסוות את מצבן הכלכלי הרעוע של חלק מהמדינות החברות בו.

בישראל דווקא אין בעיה משמעותית של חובות, לא עבור האזרחים ולא עבור הממשלה, ונראה שגם אין בועת נכסים משמעותית (לפחות לא ברמה של המדינות האחרות שהוזכרו כאן). אבל רוב ההכנסות שלנו מגיעות מייצוא לאותן מדינות שכן הלכו וצברו חובות, ולכן הצמיחה שלנו הייתה מלאכותית באותה המידה, כמו גם זו של מדינות אחרות שלא צברו חובות בעצמן. הצמיחה של העולם כולו הייתה מלאכותית.

אני יודע שמקובל בארץ בעיקר להדגיש את זה שהעשירונים העליונים צמחו יותר מהר מהתחתונים, שזה כמובן נכון (ולא נורא כל כך), אבל לדעתי חשוב עוד יותר להדגיש שכל הצמיחה הזאת הייתה לא אמיתית, לא משנה באיזה עשירון מדובר. המצב יכול להידרדר באופן משמעותי אם יתברר, כפי שכלכלנים מסוימים חושבים, שהצמיחה של העשור האחרון בסין איננה אמיתית או שהיא מבוססת על בועת נדל"ן שעדיין לא התפוצצה.

אין כאן איזה שהוא מישהו יחיד שניתן להאשימו בכך. ככל שאני לומד יותר ויותר על נושאים כאלו, התמונה נעשית רק יותר מסובכת, וההמון הצועק סיסמאות פופוליסטיות נראה רחוק יותר מהאמת. אפשר להאשים באופן חלקי נגידי בנקים מרכזיים בארצות הברית ואירופה, אפשר להאשים באופן חלקי פוליטיקאים, כלכלנים, ואת הציבור הרחב עצמו, אבל האשם האמיתי היחיד הוא הטבע האנושי והתמריצים שהמערכת הכלכלית הנוכחית מעמידה בפניו. בסופו של דבר מדינות נמדדות לפי צמיחה, רמת החיים של האזרחים נמדדת לפי צמיחה, ואת החובות הנצברים קל להדחיק בשיטות שונות.

ואנחנו אלו שנדפקנו. אנחנו הדור שגדל תחת הבטחה לרמת חיים מסוימת, ועכשיו אחרי שחלקנו כבר סיימנו את שלב הלימודים אנחנו מגלים שאנחנו לא הולכים להגיע לרמת החיים הזו. רבים (ואני ביניהם) משתמשים בחסכונות שצברו הוריהם, ילידי שנות החמישים, מהדור הצנוע ההוא שבו חיסכון היה ערך. זה סוג של שקר, מכיוון שככל הנראה כבר לא נצליח לחסוך לילדינו את אותם הסכומים. אחרים התחנכו על האמונה כי אם הם ילמדו באוניברסיטה תובטח להם עבודה מעניינת בשכר סביר, ולאחר שלמדו מקצועות לא מבוקשים הם מוצאים את עצמם מובטלים ומתוסכלים (והאבטלה הולכת רק לגדול בשנים הקרובות). נראה כי העלייה הרציפה ברמת החיים לאורך המחצית השנייה של המאה העשרים הולכת להישבר.

כאן המקום להזכיר שכל אלו הן בסך הכל צרות של עשירים. סביר שאף אחד מאיתנו לא הולך לגווע ברעב בשנים הקרובות, וכך גם לגבי שאר תושבי העולם המערבי. עם כל התחזיות השליליות שממלאות את העיתונים, סביר שמדינות אירופה עדיין יהיו המקום שהכי כדאי לגור בו בעולם גם בעוד עשור או שניים מהיום (לפחות עד שהבעיה הדמוגרפית של הזדקנות האוכלוסייה תתחיל להיות משמעותית, וייתכן שגם לאחר מכן). כל הקשקשת על כך שברזיל עקפה את אנגליה בגודל התמ"ג שלה לא צריכה באמת לעניין אנשים שמחפשים היכן הכי כדאי לחיות, היכן התמ"ג לנפש הוא הגבוה ביותר. האנגלי הממוצע יחיה יותר טוב מהברזילאי הממוצע גם בעוד הרבה שנים מהיום, ואפילו הישראלי הממוצע ככל הנראה יחיה יותר טוב מתושביהן של מדינות העולם השלישי או של מעצמות ה BRIC החדשות (ברזיל, רוסיה, הודו וסין), למרות הבעיות הדמוגרפיות והכלכליות שיש לנו.

הדורות שנולדו בשנות התשעים והאלפיים כבר יתבגרו אל תוך המצב החדש. האשליות המאפיינות את הדור שלנו יהיו חלשות יותר עבורם, כך שאני מניח שההתמודדות תהיה קלה יותר. הדורות שנולדו לפנינו כבר הספיקו להרוויח היטב בתקופת הבועה, ולרכוש דירות בתנאים טובים. העומס, לכן, מוטל עלינו, הדור הדפוק. אנחנו אלו שנצטרך לשנות באופן מהותי את דרך החשיבה שלנו. הדירות שלנו לא יהיו גדולות יותר מהדירות של הורינו (בניגוד לדירות שלהם, שגדולות בהרבה מהדירות של הוריהם), לא יהיו לנו יותר מכוניות, ולא נוכל לטוס לחו"ל יותר פעמים בשנה. נצטרך להתרגל לחיות בהתאם לאמצעים שלנו – ורצוי שגם לחסוך בהתאם, אחרת חייהם של ילדינו יהיו גרועים יותר.

אלו התחזיות של רוב הכלכלנים כיום, וכמובן שהן יכולות להתברר כשגויות (בכל זאת, כלכלנים, אתם יודעים…), אבל עדיף להיות מופתעים לטובה מאשר לרעה. נדפקנו, והגיע הזמן שנתחיל להשלים עם כך.

Read Full Post »

נפילתה של מכונת הכסף

אחד הדברים הנחמדים בעולם הפיננסי הגלובאלי, זה שלאף אחד אין שמץ של מושג מה באמת קורה. אין נתונים שקופים וברורים, כל אחד מהעוסקים בנושא מכיר טוב רק את פיסת המציאות הקטנטנה שלו, ומשתמש בה על מנת לזרוק ניחושים מושכלים יותר או פחות לגבי העולם ועתידו. מכיוון שזה ממילא ניחושים, אם אתה משקיע כסף עדיף כבר לנסות ולנחש בכיוון שבו כולם מנחשים, כך שאם תיפול לא תיפול לבד (ואולי הממשלה אפילו תציל אותך).

יש הרבה אנשים שטוענים שהם חזו את המשבר הפיננסי האחרון. חלקם סתם קשקשנים, אבל גם בין אלו שבאמת הצליחו לחזות את העתיד קיימים כל מני מומחים שרק זרקו מילים "זולות" לאוויר. לעומתם קיימים גם משקיעים ששמו כסף אמיתי, שלהם ושל אנשים שהם עבדו עבורם, על תחזיות יום הדין האלו. בספרו "מכונת הכסף" מספר מייקל לואיס את סיפורם של כמה מאותם משקיעים בודדים, שהבינו בשלבים מוקדמים יחסית שהשוק טועה, ובענק.

מה זאת אומרת "השוק טועה"?

תפקידו של השוק הוא להצמיד מחירים למוצרים, כאשר מוצרים יכולים להיות מכוניות, בתים, עגבניות, גבינות קוטג', מניות בבורסה, או כל דבר אחר שאתם יכולים לחשוב עליו.

כאשר מדברים על עגבניות, המחירים מייצגים את התועלת לצרכן מרכישת העגבנייה. קצת קשה לטעות כאן; אם המחיר גבוה מדי אף אחד לא יקנה, והחנות תאלץ להוריד אותו.

כאשר מדברים על מוצרים פיננסיים, כגון אגרות חוב או מניות, המחירים מייצגים תועלת עתידית כלשהי מהמוצר – למשל, סכומי כסף שחברה מסוימת תשלם למשקיעים בה בעתיד. המחיר הנוכחי של מניית טבע לא משקף בהכרח את מצבה של החברה היום, אלא איזו שהיא תחזית מבולבלת על העתיד של החברה. כשאתם רואים גרף מניות מקפץ בפראות, אתם למעשה רואים חלון לעתיד, כפי שאנשים החרדים לכספי ההשקעות שלהם חושבים שהוא יראה.

מכיוון שמדובר בחיזוי העתיד, קל לטעות. ואם כולם גם ככה מנחשים באותו הכיוון על מנת שלא ליפול לבדם, ואם לארגונים יש אינטרס לשקר ולעוות את הנתונים, ואם לאנליסטים בוול-סטריט (שם גנרי לכל בנקי ההשקעות הגדולים בעולם) אין זמן וכוח לחקור דברים לעומק כי הלקוחות לוחצים עליהם להשיג רווחים מיידיים, אז בהרבה מקרים קורה ש"השוק טועה", ובערך פעם בעשור הוא טועה בענק.

כשאנשים שואלים אותי איך כדאי להשקיע בבורסה (לרוב כאלו שאינם מכירים אותי ולא יודעים שאני נרדם באופן אוטומטי לצלילן של מילים כגון "אגרת חוב קונצרנית"), אני אומר להם שעל פי התיאוריה הכלכלית המודרנית, מכל מני סיבות מתמטיות מסובכות שאני לא מעוניין להיכנס אליהן, הכי כדאי לקנות בזול ולמכור ביוקר. מאות שנים של ניסיון מסחרי ופיתוח מודלים מורכבים של המציאות הובילו אותנו, הכלכלנים, למסקנה שקניה בזול ומכירה ביוקר היא הדרך הבטוחה לעושר ואושר.  אם הייתי יודע משהו מועיל מעבר לכך, לא הייתי בלוגר בתפוז. הייתי וורן באפט, והייתי כותב לכם עכשיו מהיאכטה שלי, העוגנת במונקו. בכל אופן, כשהשוק טועה המחירים לא נכונים, ואז ייתכן כי ניתן לקנות דברים בזול עכשיו, ולמכור אותם ביוקר ברגע שכולם יגלו שהשוק טעה (או להמר בכל מני שיטות על כך שמחיריהם של דברים יקרים מדי יתרסקו).

נורא קל להיות חכם בדיעבד, אבל נסו להיכנס לרגע לראש אחר. אתם עובדים אי שם בוול-סטריט, מנהלים כספים של אנשים אחרים ואולי גם שלכם, מגיעים כל יום למשרד שלכם לבושים בחליפה ועניבה, ואתם בטוחים שהשוק טועה. קראתם כל מני מסמכים, חישבתם כל מני חישובים, הגעתם למסקנה שכל המערכת הולכת להתמוטט וסוף העולם מגיע – אבל אתם לא יכולים לדעת את זה בוודאות. אתם שוקלים להמר על זה. חברים אומרים לכם שהשתגעתם, הבוסים צועקים עליכם, האנשים שאתם משקיעים את הכסף שלהם מתחילים לשאול שאלות בחשש, חלקם אפילו מושכים את הכספים… זה ברור שאם תטעו אתם תפוטרו, ולאחר מכן תתקשו במציאת משרות נוספות. בוול-סטריט אין וועדי עובדים ואין תנאים סוציאליים.

לא כל אחד יכול לשרוד לחץ כזה, ולא משנה עד כמה הוא בטוח שהוא צודק – נדרשת לשם כך אמונה עמוקה בכך שהעולם כולו מטומטם ורק אתה יודע מה נכון. המשקיעים המככבים ב"מכונת הכסף" בתור אלו שהלכו נגד הזרם, מתוארים כולם כאאוט-סיידרים מילדות, הסולדים מאירועים חברתיים, אחד מהם אפילו חולה אספרגר מובהק. ייתכן שהסופר מעט מגזים עם הדימוי שהוא מנסה לשוות להם, אבל אין ספק שצריך להיות אדם מעט "מוזר" על מנת להתנתק מהעדר.

ומצד שני, ייתכן שזה סתם מזל, שמוצג בדיעבד כחוכמה. תמיד ישנם מעטים שמהמרים נגד הזרם, ובהרבה מקרים המעטים האלו טועים ומפסידים את כל כספם. תמיד היו נביאי אפוקליפסה בוול-סטריט. לעיתים קצת קשה לי לקנות את הסיפור הזה על כמה חבר'ה חכמים שישבו ובדקו את הנתונים והחליטו שכל השאר טועים – הוא יותר מדי חד צדדי, וחסרות בספר עדויות רחבות יותר של אלו שבדיעבד טעו. הבעיה היא שרבים מאלו שהיו אחראיים למשבר לא יכולים להתראיין בנושא מחשש שיתבעו אותם.

ישנה אמרה מפורסמת, הגורסת כי אנשים מתקשים מאוד להבין משהו שהמשכורת שלהם תלויה בכך שלא יבינו אותו. בוול-סטריט של השנים 2000 – 2007 היו הרבה מאוד אנשים שהמשכורות שלהם היו תלויות בכך שלא יבינו שהם קונים ומוכרים זבל המשווק בתור יהלומים נוצצים. מדהים לקרוא על כך (אם כי הפרטים הטכניים קצת משעממים, אני מודה); אנשים שלמדו באוניברסיטאות הכי טובות בעולם, רובם המכריע אינטליגנטים למדי, מרוויחים משכורות שאני ואתם כאן בארץ הקודש יכולים רק לחלום עליהן, והם קונים ומוכרים מוצרים פיננסיים שלאף אחד מהם אין מושג מה יש בתוכם. גם סוכנויות הדירוג, האובייקטיביות כביכול, שאמורות לתת ציונים למוצרים הללו על פי מידת הסיכון שלהם, לא הבינו שום דבר (בין השאר כותב הסופר כי העובדים בסוכנויות הרוויחו משכורות נמוכות ביחס לעובדים בבנקי ההשקעות, איכותם הייתה נמוכה יותר והיה קל להשפיע עליהם).

ומה היה בתוך המוצרים האלו?

משכנתאות של אנשים שאין סיכוי שיצליחו לעמוד בהחזרים. הסופר מזכיר חשפנית מלאס-וגאס שלקחה חמש משכנתאות שונות, מהגר ממקסיקו שעבד בקטיף תותים ורכש בית פרטי ענק, ועוד. אם בעבר וול-סטריט הייתה עסוקה במשחקים פנימיים בין תאגידי ענק ומיליארדרים, במשבר האחרון היא נכנסה לתוך כיסם של העשירונים התחתונים בארצות הברית, תוך פיתוח שיטה הזויה שעודדה את אלו לקחת משכנתאות שלא יוכלו להחזיר – כמובן, בעידודם של פוליטיקאים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית שרצו לעזור לעניים.

טמטום קולקטיבי הוא תמיד עסק מרהיב, בייחוד כאשר הוא מתנפץ.

המהות שלו היא הקולקטיביות. אותם אלו שהלכו נגד הזרם מספרים איך הם כל הזמן ניסו לחפש עדויות לכך שהם טועים, לכך שהם לא מבינים משהו, פשוט מכיוון שאפילו אנשים חכמים ורציונאליים מתקשים להתנגד לחשיבה העדרית. כשאתה משחק גולף עם החברים, וכל אחד משכנע את כל האחרים סביבו שיהיה בסדר, וכולכם צעירים ובריאים ומרוויחים טוב, אז כולכם חושבים שיהיה בסדר. הרבה יותר קל לעבוד על בני אדם בתור קולקטיב מאשר בתור יחידים, מכיוון שהנטייה העדרית נוגדת את הספקנות הטבעית.

רוב המשכנתאות המפוקפקות שנמכרו לעניים כללו תקופה של שנתיים עם ריבית נמוכה במיוחד, ואחר כך עליה דרמטית בגובה ההחזרים. בסופו של דבר הסתיימו תקופות הריבית הנמוכה, מחירי הדיור עלו קצת פחות מהתחזיות, ומיליוני אנשים פתאום לא יכלו לעמוד בתשלומים. וול-סטריט עמדה על סף תהום ענק, והגופים הגדולים ביותר החלו לקרוס לתוכו אחד אחרי השני. המשקיעים שהימרו נגד אותם הגופים עשו את המיליארדים שלהם, אבל הם לא היו מאושרים. הם מתארים את הימים הללו כנוראיים, מפחידים, מכיוון שהם הבינו באלו כמויות כסף מדובר, וידעו שהעולם כולו הולך להיפגע מהעסק. כשסוף העולם מגיע, גם אם הצלחת להרוויח כמה גרושים, אפילו אם הצלחת להציל את עורך, אתה לא קופץ בשאגות שמחה. אנחנו כאן בישראל הצלחנו להינצל, אבל מיליוני אירופאים ואמריקאים יושבים עכשיו בביתם, מובטלים, סופרים כמה נשאר מהחסכונות שלהם, והכל בזכות אותם סוחרי בורסה ששיווקו זבל מחופש ליהלומים.

רבים האשימו את הקפיטליזם ואת תאוות הבצע במשבר. לדעתי, וגם לדעתו של הסופר מייקל לואיס, מדובר בהאשמות שווא.

"קפיטליזם" הוא שם גנרי לסוגים רבים של משטרים כלכליים, ואינו מחייב מפלצות מסוגה של וול-סטריט. קפיטליזם יכול להתקיים גם כשיש רגולציה הדוקה על בנקי ההשקעות. לפי הספר, ההידרדרות של וול-סטריט החלה עוד בשנות השמונים, כשהחברות שם הפכו מפרטיות לציבוריות – כלומר, הסוחרים החלו להמר בכספי הציבור המשקיע בבורסה, ולא רק בכספי החברה בה הם עבדו. אם הן היו נשארות פרטיות העולם היה נראה אחרת, מכיוון שהציבור הרחב נוטה להיות פחות אחראי למה שקורה בכספי ההשקעות שלו.

אין שום קשר בין קפיטליזם לזה, וגם לא לעוד שורה של גורמים שבלעדיהם המשבר לא היה מתרחש (ישנו דווקא קשר בין תפיסת עולם סוציאליסטית של תמיכה בשכבות החלשות לבין משכנתאות הסאב-פריים). קפיטליזם אינו אומר שהממשלה לא יכולה להתערב בכשלי שוק.

לגבי תאוות הבצע ההאשמות הן ממש צבועות. אני רוצה לראות מישהו שנמצא במצב שבו הוא יכול לעשות מיליונים, ואומר לעצמו "לא, אני לא אהיה תאב בצע" (מעניין למה לא כותבים "תאבת בצע" או "תאוו בצע". טוב, לא עד כדי כך אכפת לי).

הסוחרים בוול סטריט לא מכרו את אבותיהם לעבדות, וגם לא את בנותיהם לזנות. הם בסך הכל ניסו להגיע לרווח מקסימאלי עבור המשקיעים, וזאת בדיוק העבודה שלהם. לקרוא להם "תאבי בצע" זה כמו לומר שליאונל מסי הוא תאב גולים, או שרועי צזנה הוא תאב פוסטים בבלוג שלו. כפי שכותב מייקל לואיס, הבעיה היא האינטרסים, שהיו אמורים לתעל את תאוות הבצע למקום אחר, ולא למקום אליו היא הגיעה. הבעיה היא הסיכון המוסרי. הבעיה היא שהם ידעו שאף אחד לא יגע בהם.

הספר הפך עד מהרה לרב-מכר, כמו גם ספרים אחרים שנגעו במשבר, אבל המציאות לא השתנתה. מדהים לקרוא איך אחרי שהעסק נגמר, לא רק אותם משקיעים שהלכו נגד הזרם הרוויחו – גם כל אותם אלו שטעו הרוויחו. הם המשיכו לקבל את הבונוסים שלהם אחרי שהממשל הציל את רוב החברות בהן הם עבדו. הם עדיין עובדים בכל מני תפקידי מפתח, ואף אחד לא נזרק לכלא על שבזבז מיליארדי דולרים על סיכונים שהוא לא הבין. השוק עדיין מקשיב משום מה לחברות הדירוג, שהמשבר הוכיח שאין להן שמץ של מושג מה קורה.

רבים טוענים כיום שהמשבר הבא מתקרב בצעדי ענק. אני מקווה שהם טועים.

Read Full Post »