Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘ספרים רבותי ספרים’ Category

מגיבים שונים ברשתות החברתיות שאלו אותי בימים האחרונים אם כדאי להם לקרוא את הספר, בהינתן שהם לא חובבי מד"ב או פנטזיה. ראיתי שבעמוד הספר באתר "עברית" פורסם רק חלק מפרק הפרולוג, אז החלטתי לפרסם כאן את הפרק כולו, עבור המתלבטים, וגם עבור מי שקנה, עוד לא קיבל את הספר ומעוניין בהצצה ראשונית. מקווה שתהנו.

————————————————–

פרולוג

מבין חבצלות המים עלתה איגואנה ירוקה, טיפסה על שורש שהתפתל מעל גדת הנהר הבוצית, ואז עצרה על מנת לסרוק את סביבתה. לצדה הזדקר זרד קצר, שהיה למעשה חלקו העליון של חיישן טמפרטורה, מוטבע ברובו בתוך השורש. בזכות קרבתה של האיגואנה, זיהה החיישן שינוי קל בטמפרטורה ושידר אותו הלאה. השידור העיר מתרדמתם שני חיישני נפח מבוססי אינפרה־אדום שאוחסנו בעצי האגוז הסמוכים, חיישן ססמי שמוקם מעט מתחת לאדמה, ומיקרופון שהושתל בשיח מטפס, אשר זיהו גם הם את השינוי הקל בפרמטרים הסביבתיים, והוסיפו את תרומתם לזרם הנתונים אשר נקלט במיקרו־מעבד תת־קרקעי, במרחק של כמאה מטרים משם.

בשלב השני של התהליך הריץ המעבד אלגוריתמים בסיסיים על הנתונים שהתקבלו, כדי לסנן רעשים ולהחליט אם מדובר ביצור חי או בשינוי סביבתי סתמי, כגון משב רוח אקראי. לאחר שהגיע למסקנה שמדובר ביצור חי של ממש, נשלחו הנתונים הלאה ברשת האלחוטית אל מרכז העיבוד האזורי, שמוקם בחלל תת־קרקעי במרחק של מספר קילומטרים מגזרה זו של ארץ הג'ונגל. במרכז העיבוד האזורי נכנס המידע בתור קלט לרשתות נוירונים סבוכות – מודלים של אינטליגנציה מלאכותית אשר אומנו לפענח את הדפוסים הנסתרים שבטבע ולהשתמש בהם על מנת לזהות את מינם של יצורים חיים ואת מצבם. נתוניה של האיגואנה שיצאה מהנהר לא עוררו התרגשות מיוחדת בקרב רשתות הנוירונים, אם כי הן ציינו שלפי מאפייניה התרמיים וההתנהגותיים, ישנו סיכוי סביר שהאיגואנה בהיריון, ועל כן נדרש לקבל החלטה בנוגע להמשך חייה, על פי שיווי המשקל האקולוגי האזורי. 

ממרכז העיבוד האזורי נשלח המידע למסע ארוך באמצעות הסיבים האופטיים שעברו עמוק מתחת לעצי הג'ונגל ולשלל הציפורים הצבעוניות, הקופים והחרקים שמילאו את הארץ הרוחשת, לצד רחפנים ורובוטים שעסקו בפעולות תחזוקה שגרתיות, כגון תיקון החיישנים, גיזום צמחים ופינוי זרדים יבשים העשויים לגרום לשרפה. הסיבים האופטיים התפתלו לצד יובלים שוצפים אשר התמזגו יחדיו לכדי נהר, שזרם בין הרים שהלכו וגבהו בכיוון דרום־מערב, דגי סלמון מקפצים בחדווה לאורכו. לאחר מכן נפרדו הסיבים ממסלול הנהר ונמתחו כמה מטרים מתחת למורדות ההרים שעליהם טיילו עדרי איילים, חולפים לצד אולמות ייצור תת־קרקעיים ואוטומטיים לגמרי, היכן שרובוטים עיוורים עבדו ללא הפסקה בעלטה מוחלטת, מייצרים חלפים, שריונות וכלי נשק. הסיבים עברו על תקרת מנהרות ההייפר־לופ התת־קרקעיות, שבהן עכברושים אינטליגנטיים להפליא הקימו ציוויליזציות נסתרות; מתחת לבתיה הריקים של הארץ העירונית; מתחת לחומות הבטון העצומות של העיר האסורה; ומתחת לבנייני הזכוכית המודרניים הנטושים, ובראשם מגדל איקרוס הבלתי גמור. רק אז הגיעו הסיבים האופטיים סוף־סוף ליעדם: חוות השרתים המקוררת במרכז האי המלאכותי איידוס, במרחק של כמאה וחמישים קילומטרים מאותה האיגואנה שעל גדת הנהר.

בחוות השרתים התווסף המידע על האיגואנה ההרה אל האלגוריתמים שפיקחו על אוכלוסיות בעלי החיים בארץ הג'ונגל, כדי לשמר את היציבות האקולוגית, את שיווי המשקל. זה היה חשוב מאוד: שום מין לא הורשה להתרבות ולשגשג יותר מדי על חשבונם של מינים אחרים. הכול היה חייב להישאר במצב של קיפאון, על מנת שהאי יוכל לקיים את עצמו לנצח, להתקרב עד כמה שאפשר אל אותה הרמוניה בלתי מושגת. לבסוף, אוחסן המידע לצורך שימוש עתידי לצד טריליוני פיסות מידע אחרות על כל היצורים החיים באזור.

האיגואנה עצמה הייתה אדישה לגמרי לכל התהליכים המורכבים האלו, אך לפתע היא הרגישה תנועה סמוכה בחושיה החדים, ומיהרה לרוץ קדימה ולהסתתר מתחת לשיחים. היא לא טעתה – האירוע הבא שנרשם בגזרתם של החיישנים היה מרגש הרבה יותר.

האירוע החל כאשר מספר חיישני סונאר, שהותקנו על גדות הנהר מתחת למים, קלטו גוף גדול מתקרב לעברם. דג אשר שחה בין העשבים שגדלו על קרקעית הנהר נשלח לאזור באמצעות פקודה תת־הכרתית מהשבב הזעיר הסמוך למוחו, וזיהה את גופה של הנערה השוחה מעליו. מהרגע שהיה ברור שמדובר בבת אנוש ולא בעוד בעל חיים, החל קרנבל אלקטרוני שלם. האקדמיה של איידוס הקדישה תשומת לב רבה יותר לבני האדם מאשר לכל יצור אחר באי. שלל חיישנים נוספים בסביבה, שהיו רדומים על מנת לחסוך באנרגיה, התעוררו לחיים. המחשבים שבמרכז העיבוד האזורי ביקשו וקיבלו באופן אוטומטי גישה אל מעבדים רבי־עוצמה, כדי שיוכלו לנתח במהירות את המידע על הנערה השוחה ולשלוח אותו הלאה. הקונצרט האלקטרוני המתוזמן והמורכב הזה התרחש תוך פחות מחצי שנייה, בזמן שהנערה המשיכה לנווט בין חבצלות המים בדרכה אל הגדה הנגדית, מייצרת אדוות קלושות.

הנערה סיימה לחצות את הנהר וטיפסה על הגדה הנגדית. בניגוד לאיגואנה, היא הייתה מודעת היטב לשלל החיישנים שעקבו אחר תנועותיה, אך התרגלה להתעלם מקיומם. היא הייתה לבושה בבגד ים שחור, שעליו לוגו של רובוט חמוד בשילוב האותיות IR, ראשי התיבות של תאגיד "איקרוס רובוטיקס". מעל גבה השילה תרמיל מסע אטום למים, שלפה ממנו מגבת והחלה לנגב את רגליה. רשתות הנוירונים של מרכז העיבוד האזורי הסיקו שמצבה הגופני של הנערה היה מצוין, דומה לזה של ספורטאים מקצועיים, הרבה מעל הנורמה בקרב נערות אחרות באיידוס. הדופק שלה היה איטי למרות מאמץ השחייה בנהר, שריריה חטובים ומוצקים, היא לא סבלה מתת־משקל או מעודף משקל, וניתוח התמונות וחתימות החום העלה שהיא לא הייתה פצועה, עייפה, רעבה, במחזור או בהיריון. דמותה נקלטה באחת המצלמות הזעירות: עור כהה, עיניים חומות, עצמות לחיים גבוהות, שיער מקורזל קצר, שפתיים מלאות, סנטר קשוח למראה. תמונה זו שולבה עם חתימת החום הייחודית של גופה ועם בסיסי הנתונים של האקדמיה. הנערה זוהתה בתור שרה ויליאמס, בת עשרים ממוצא אפרו־אמריקני, ומקומה עודכן על ידי המודולים האחראיים למעקב אחר ילדי איידוס. תחזיות שונות פותחו על מנת לנחש את מסלולה בהתאם למקומות הקודמים שבהם הייתה, ולהעריך את מטרותיה. תוך רגעים ספורים צברו מערכות האקדמיה מידע עצום על שרה, אך דבר אחד הן לא היו מסוגלות לעשות: לקרוא את מחשבותיה.

"תפסיק לפחד מהנהר ובוא כבר," אמרה שרה בלי להסתובב לאחור.

המיקרופונים קלטו את דבריה ושידרו אותם למרכזי העיבוד, היכן שאלגוריתמים מיועדים הפכו את דפוסי הקול לטקסט כתוב, ואלגוריתמים אחרים הפכו את הטקסט לנתונים אשר היה ניתן להזין אל תוך המודלים.

"אהמ… אני חייב להתפשט?" נשמעה הקריאה מעברו השני של הנהר.

שרה גלגלה את עיניה. "לא," קראה אליו בחזרה, "אבל זו הדרך היחידה לשמור את הבגדים שלך יבשים. חשוב לשמור על בגדים יבשים, בייחוד בארץ הג'ונגל."

"בסדר, רגע, התרמיל שלי לא נסגר…" הוא אמר.

תהיי סבלנית, חשבה שרה לעצמה. הוא חדש, זה לא קל עבורו. זה לא היה קל גם עבורה בהתחלה.

היא הוציאה מהתרמיל את בגדיה וסידרה אותם על שורש גבוה: מכנסיים ארוכים בצבעי הסוואה צבאיים עם כיסים רבים, גופייה שחורה, כובע מצחייה שחור, גרביים ארוכים, כפפות עור שחורות ומגפיים צבאיים גבוהים, שחורים גם הם. לאחר מכן שחררה את המצ'טה ואת הקשת האופקית שהיו קשורות אל התרמיל שלה, על מנת שיהיו בהישג יד במקרה של בוחן פתע. זו לא הייתה סתם קשת אופקית פשוטה ברמה שלישית או רביעית, מהסוג שרבים מילדי איידוס השיגו לעצמם באחד האתגרים. היא הייתה דומה יותר לרובה של ממש: הקת הייתה צבועה בצבעי הסוואה, מעליה כוונת טלסקופית משוכללת וסמן לייזר, ומתחת לקשת היו מנגנוני ייצוב וגלגלי שיניים המאפשרים דריכה מהירה. שרה כמעט נהרגה באתגר שבו השיגה את הקשת הזאת. היום היא לא הייתה מעיזה לקחת סיכון שכזה, אבל זו הייתה תקופה אחרת. הם היו נואשים אז, במלחמה.

החיישנים זיהו את הנער שעלה אחריה מהנהר בתור ארצ'י, נער אנגלי בן חמש־עשרה, שמצבו הגופני היה הרבה מתחת לממוצע בקרב בני גילו – אפילו ביחס לוותק המועט שלו באקדמיה. הוא התנשף בכבדות ורעד מקור, סבל ממשקל עודף, שריריו היו חלשים ורופסים, והדופק שלו והסומק בפניו העידו על שילוב של פחד, בלבול, התרגשות יתר ואלרגיה.

"תתלבש, אין לנו הרבה זמן," אמרה שרה.

גם האלגוריתמים המורכבים של האקדמיה וגם שרה העריכו כי סיכויי ההישרדות של ארצ'י נמוכים למדי. הוא פתח את תרמילו והחל לחפש את המגבת שלו, מפיל בטעות כמה מחפציו לבוץ. "היתושים האלו ממש מעצבנים," אמר, אוסף את חפציו.

פלא שהוא הצליח לשרוד בחיים את החודשים הראשונים שלו באי, חשבה שרה. אבל הוא צדק בנוגע ליתושים. האוויר היה לח ודחוס, וזמזומם של היצורים המעצבנים לא פסק מאז שעלה הבוקר. שרה סיימה להתלבש ומחתה את הזיעה ממצחה – אולי הייתה זו טעות להיכנס בעונה הזאת לארץ הג'ונגל? זו הדרך המהירה ביותר מזרחה. היא חייבת לפגוש את קסנדרה.

"אל תדאג, היתושים לא יכולים לפגוע בך," אמרה.

"הם עוקצים," הוא התגונן.

"עקיצות יתוש הן הדאגה האחרונה שלך כאן. הם בסך הכול אוספים דגימות דם בשביל מערכות הבקרה של איידוס. תתעלם מהם."

שרה הביטה מסביבם בזמן שארצ'י התנגב והתלבש. הג'ונגל שבו היו השניים לא היה ג'ונגל רגיל; המאפיין הבולט ביותר לעין, שהבדיל בין ארץ הג'ונגל שבאיידוס ובין יערות גשם באזורים אחרים בכדור הארץ, היה השבילים. הם בדרך כלל היו ברוחב של חמישה או שישה מטרים, ישרים פחות או יותר, לעתים מתעקלים מעט מסביב למצוק סלעי, נחל או אגם, ולעתים מתחברים לשבילים אחרים בצמתים עם זוויות ישרות. בארץ הג'ונגל היו השבילים חסומים משני צדדיהם בשורות צפופות מאוד של עצים, שבלתי אפשרי לעבור ביניהם. מכיוון שהייתה זו ארץ הג'ונגל, גם בתוך השבילים היו עצי שרך ומיני דקלים צפופים שהסתירו כמעט לגמרי את השמים, צמחים מטפסים שנתלו על העצים הגבוהים, וכן שרכים נמוכים יותר. מן האדמה בלטו שורשי העצים העבים, רבים מהם מנוקדים בפטריות צבעוניות ובסחלבים ורדרדים. המצ'טה של שרה הייתה שימושית מאוד בסביבה הירוקה העמוסה הזאת.

כשהביטה לאחור, נזכרה שרה בפעם האחרונה שבה חצתה את היובל הזה של הנהר סטיקס. אז היא עברה אותו בכיוון ההפוך, בראש כוח של יותר ממאתיים לוחמים, מעט לאחר הניצחון על הטרולים. כמה תמימים הם היו… היא שקלה לספר על כך לארצ'י, אבל הוא מעולם לא התעניין בסיפורים שלה על המלחמה הגדולה, הניצחון על הטרולים והמרד הכושל. הוא מיעט להתעניין בדברים חדשים באופן כללי, ובעיקר התלונן ללא הפסקה. הוא גם לא היה מבריק במיוחד, היא הייתה צריכה ממש להכריח אותו להכין את שיעורי הבית, ומובן שאין שום סיכוי שהוא אי־פעם יהיה טוב בלחימה. לבדו כבר היה מת מזמן. שרה תמיד אהבה לקחת על עצמה את המקרים הקשים ביותר.

ארצ'י סיים להתלבש בבגדי הטרנינג השחורים שקיבלו כל נושאי הכלים אחרי טקס החניכה. על מכנסיו הותקן נדן ובו סכין גדולה ששרה העניקה לו במתנה לאחר הטקס, אך היא העדיפה שהוא לא ישתמש בה בינתיים, מחשש שיפצע את עצמו בטעות.

"בוא, אני רוצה להספיק להתקדם קצת לפני שהשיעור הבא יתחיל," היא אמרה, והחלה ללכת בשביל הישר, משתמשת במצ'טה כדי להסיט מדרכה ענפים, צמחים מטפסים ועלים רחבים. השביל טיפס כלפי מעלה בעלייה מתונה. מעליהם צווחו בהתרגשות קופי סנאי קטנטנים ואפורים בעלי זנב ארוך, תוכים בצבעי כחול ואדום בוהקים חלפו בין העצים והצמחים המטפסים, ועל שורשי העצים והאדמה הבוצית היה ניתן להבחין בלטאות, בנמלים, בעכבישים (אשר הבהילו את ארצ'י) ובאין־ספור מינים של חיפושיות. ברקע נשמעו ללא הפסקה קולות צרצור של ציקדות נסתרות מהעין.

"מתי נצא כבר מהג'ונגל?" שאל ארצ'י.

"אל תתחיל להתייאש כבר עכשיו. נותרו לנו לפחות עוד שבועיים של הליכה."

מחשבותיה של שרה נדדו אל עבר היעד שלה: הארץ הירוקה, החלק המערבי ביותר של האי. ארצ'י לא יוכל ללכת איתה לשם, מסוכן להתקדם כל כך מערבה. היא תיאלץ להשאיר אותו במערת החניכה. אולי קסנדרה תהיה שם? אני חייבת לדבר איתה, חשבה, להעביר לה את המסר. קסנדרה תדע מה עליה לעשות. ועם זאת… האם זה חכם לעורר בה תקוות? קסנדרה מעולם לא התאוששה מהמרד.

*******************

שרה דילגה מעל שורש מתפתל ועזרה לארצ'י לעבור אחריה, כשהנורות נדלקו.

השניים כבר היו רגילים לשלוח את מבטם דרך קבע אל עבר האדמה שלצד קירות השבילים, כדי לבדוק אם הנורות החבויות שם זוהרות בצבע כזה או אחר, שיסמן את תחילתם של שיעור או בוחן פתע. הפעם הבהבו הנורות בצבע כחול, וארצ'י מלמל בעייפות, "בוחן במתמטיקה…"

האדמה הזדעזעה מתחת לכפות רגליהם, חושפת משטח עץ גדול שהסתתר מתחת לשכבת הבוץ. המשטח היה קשור אל העצים שמעליהם בחבלים שהוסוו כצמחים מטפסים. משהו משך בחבלים, והמשטח החל לשאת אותם כלפי מעלה. השניים איבדו את שיווי משקלם ונפלו לישיבה. "תפסתי אתכם!" קרא קול עמוק מאחוריהם, וזרוע מכאנית צהובה סגרה מעליהם מכסה קובייתי של סורגי ברזל, שהתחבר אל משטח העץ והשלים מבנה של כלוב גדול. שרה וארצ'י הסתובבו וראו את הרובוט הענקי היוצא מהסבך, דורס שיחים, מנתץ ענפים וקורע צמחים מטפסים שחסמו את דרכו. היו לו גוף צהוב בצורת חבית, ראש גלילי עם עדשת מצלמה ופה, וזרועות ברזל עם בוכנות הידראוליות שבאמצעותן הוא החזיק בכלוב שלהם. בתחתית גופו היו שרשרות רחבות, שעל גביהן הוא התנייד כמו דחפור מוזר ומפלצתי. הוא התנשא לגובהם של העצים.

על אחת מדופנות הכלוב היה מסך מגע גדול, ובצדו תופסן שהחזיק עט אלקטרוני. שרה הורידה מעצמה את תרמיל המסע ודחפה את ארצ'י בכיוון המסך. "קח את העט, תתכונן," אמרה. ארצ'י הוריד מעצמו את התרמיל והתקדם לשם, מתנדנד בגמלוניות.

רובוט נוסף, זהה לראשון אבל צבוע באדום, יצא מבין העצים שמולם. "מה זה, בוב? אני רואה שתפסת לך שני ילדים!"

"כן, רוב, אני תפסתי אותם! שני ילדים טובים וטעימים, חה חה חה!"

ארצ'י החל להתנשף בכבדות; "תירגע, תנשום עמוק, תתרכז במה שהם אומרים. זה רק בוחן, כבר עברנו עשרות כאלו," לחשה לו שרה.

"אז תגיד לי, בוב," המשיך הרובוט השני, "בכמה היית מוכן למכור לי את שני הילדים האלו? בדיוק הייתי זקוק לשני ילדים טובים וטעימים בתור תבלין למרק שלי."

"אני אשמח למכור לך אותם, רוב. אני… איך קוראים לכם, ילדים?"

"אתם יודעים איך קוראים לנו," אמרה שרה, "בואו נתקדם עם זה כבר."

"אה, כן!" קרא בוב, "שרה וארצ'י, כמובן. אז את שרה אני אמכור לך במחיר של שלושה מטבעות לקילוגרם, היא כולה שרירים ועצמות וזה לא כל כך טעים. אבל ארצ'י כאן, יש לו בשר רך ונחמד, אותו אני אמכור לך במחיר של ארבעה מטבעות לקילוגרם."

"מצוין, בוב! אני מסכים!"

"איזה יופי, רוב!"

רוב חשב לרגע. "אבל, בוב, כמה אני צריך לשלם בסך הכול? אני לא יודע כמה קילוגרמים כל אחד מהם שוקל!"

בוב הביט בכלוב התלוי על זרועו, "ובכן, לפי המשקל שניהם יחדיו שוקלים מאה קילוגרמים, ואני חושב שארצ'י שוקל חמישים אחוזים יותר משרה."

"הי, אני לא כזה שמן," נעלב ארצ'י.

"תתחיל כבר לעבוד, אין לנו הרבה זמן," אמרה שרה. היא הרכיבה את המצ'טה על חגורתה וטענה חץ בקשת האופקית שלה. היא חייבת להיות מוכנה, אי אפשר לבנות על כך שארצ'י יצליח לעבור את הבוחן בדרך הרגילה.

"אני חייב לדעת כמה אני צריך לשלם בסך הכול! תגידו לי כמה אני צריך לשלם!" קרא רוב בייאוש.

ארצ'י אחז בעט האלקטרוני והביט בלוח הריק, מגרד בראשו. "את לא יכולה פשוט לירות בהם או משהו? קשה לי לחשוב ככה, כשאני תלוי כל כך גבוה."

"ברור שאני יכולה לעבור את הבוחן בלחימה, אבל אתה חייב ללמוד לעבוד תחת לחץ. אתה יכול לעשות את זה, אני מאמינה בך," היא ניסתה לזייף חיוך.

"אבל – "

החיוך נעלם מפניה. "ארצ'י, די להתלונן! אתה פותר חידות, אז תפתור את החידה! עכשיו!"

"טוב, טוב… אז אני ואת שוקלים יחד מאה," הוא כתב את המספר על מסך המגע, לבן על גבי שחור, ומערכות נסתרות החלו לתרגם את הכתיבה שלו לשפת מחשב ולבחון אם הוא מתקרב אל התשובה הנכונה. "ואת שווה… כמה מטבעות לגרם?"

"שלושה מטבעות לקילוגרם. אתה לא שם לב."

"ואני?"

"אני ממש חייב לדעת כמה אני צריך לשלם!" קרא רוב.

"תגידו לו כבר כמה הוא צריך לשלם!" אמר בוב, ונענע את הכלוב בעוצמה. ארצ'י נפל ונפגע בראשו.

שרה ניגשה אליו ועזרה לו לקום, "אתה שווה ארבעה מטבעות לקילוגרם, תחשוב יותר מהר."

"בסדר, בסדר," הוא חזר אל הלוח וכתב את שני המספרים, חושב.

"אי אפשר לפתור את זה, אני חושב שחסר – "

"אתה שוקל חמישים אחוזים יותר ממני."

"אה, כן, נכון," הוא נזכר וכתב את הנתון הנוסף, ואז החל לכתוב את המשוואות. שרה כבר פתרה בראשה את התרגיל מזמן מתוך הרגל, אבל היא לא רצתה לגלות לארצ'י את התשובה. הוא חייב לפתור את זה בכוחות עצמו. הוא חייב ללמוד, להתחיל להביא תועלת. היא לא תלווה אותו לנצח.

"זה משעמם מדי, אולי אני פשוט אתן לך לאכול אותם בחינם, " אמר בוב. הוא קירב את זרועו השנייה אליהם, אך שרה כיוונה וירתה חץ אשר ננעץ במדויק בחיבורי הזרוע, מונע ממנה לזוז. "הי, זה לא הוגן!" קרא בוב.

"תן לו עוד כמה שניות," אמרה שרה.

"פתרתי!" קרא ארצ'י, "אני שוקל שישים ואת שוקלת ארבעים!"

"זו לא התשובה!" קרא בוב, מנער את הכלוב בעוצמה רבה יותר. השניים נפלו על רצפת הכלוב, אבל הוא לא הפסיק לטלטל אותם.

"המחירים, ארצ'י!" קראה שרה, מנסה לתפוס בסורגי הברזל שהקיפו אותם על מנת לייצב את עצמה, "תכפיל במחירים, תגיד לו כמה הוא צריך לשלם בסך הכול!"

ארצ'י נאנח בכאב, "אה, כן, המחירים… שישים כפול ארבע ועוד ארבעים כפול שלוש… שלוש מאות ושישים! אתה חייב לשלם שלוש מאות ושישים!"

הטלטלה פסקה.

"בדיוק, בוב!" קרא הרובוט השני בשמחה. "אני חייב לשלם לך שלוש מאות ושישים מטבעות!"

"יפה, רוב!" קרא בוב. "חבל רק שהילדים כאן איחרו את המועד למתן תשובה נכונה בעשרים ואחת שניות שלמות!"

שרה סיננה קללה גסה והתקינה חץ נוסף בקשת האופקית שלה.

"כן, זה באמת חבל," אמר רוב. "טוב, אנחנו לא יכולים להשאיר בחיים ילדים שנכשלים בבוחני פתע."

רצפת הכלוב נפתחה ושרה וארצ'י נפלו על האדמה. "תברח!" היא צעקה.

ארצ'י קם, הרים את תרמילו והחל לרוץ לעבר המשך השביל, רגע לפני שבוב הטיח את זרועו בעוצמה לעברו, מועך מספר שורשים. שרה לא ברחה ולא ניגשה אל התרמיל שלה; היא ירתה חץ מדויק לעבר עינו היחידה של רוב, ואז זרקה את הקשת הצדה, זינקה לעברו וטיפסה בזריזות על גופו הצהוב מאחור.

"רדי משם, ילדה!" צעק בוב, מתקרב אל עמיתו, שהתלונן על כך שהוא אינו רואה דבר בגלל החץ הנעוץ בעינו. שרה הגיעה למעלה, שלפה מהחגורה את המצ'טה שלה ונעצה אותה בחיבורים שבין גופו של רוב ובין ראשו. רעשי פצפוץ אלקטרוניים נשמעו בזמן שהיא הניעה את החרב הצדה ומשכה אותה בחזרה החוצה. רוב צווח לרגע, ואז השתתק. בוב הניף את זרועו לעברה, אך היא זינקה אל האדמה לפני שהוא הספיק לפגוע בה, מתגלגלת קדימה.

שרה הייתה שלווה, פניה רגועות לגמרי, פועלת כמו רוצחת מקצועית. היא נחלצה ממצבים כאלו מאות פעמים בשנים האחרונות. בראשה כבר היה תכנון של המסלול, כיצד היא תעקוף את העץ הסמוך על מנת שהרובוט לא יוכל לראותה, ואז תגיע אליו מאחור לפני שהוא יספיק להסתובב, והתוכנית מן הסתם הייתה עובדת מצוין לולא כדור האקדח שנורה במפתיע מבין השיחים ופגע ברגלה.

שרה זעקה בכאב, המומה. היא לא הבינה מה פגע בה, עד שראתה אותו.

נער יצא מבין השיחים. היא הכירה אותו היטב, אבל מבטה התמקד בנשק שבידו. אקדח, באיידוס? זה לא ייתכן! אפילו לא בדרגה העשירית!

"אתה… למה?"

"אני באמת מצטער, שרה, אבל לא הייתה לי ברירה," הוא אמר.

בוב עמד מעליה, מרים את זרועו באוויר.

"לא, לא ככה…" היא ניסתה לזחול לאחור, אבל רגלה הפצועה לא הגיבה.

"שרה!" צעק ארצ'י ממרחק.

הנער עם האקדח לא הפנה את מבטו. זה המינימום שהוא חייב לה.

זרועו של הרובוט נחתה בעוצמה.  

מסביב לשני הרובוטים הגדולים, שרה המתה, הנער עם האקדח וארצ'י בהמשך השביל, המשיכו החיישנים הזעירים לפעול. הם היו בכל מקום – בעצים, מתחת לסלעים, רובוטים קטנים המוסווים כחרקים; הם היו מוטמנים בתוך כלי הנשק, בגופם של בעלי החיים ועל בגדיהם של הילדים. החיישנים לא הפסיקו לפעול לרגע – אוגרים אנרגיה, אוספים קלט מסביבתם ומשדרים אותו הלאה אל מרכזי העיבוד. זרם עצום, בלתי נתפס בממדיו, של נתונים הנעים בדממה, ברשת הפזורה כקורי עכביש בלתי נראים ובלתי מורגשים בין עצי הג'ונגל. שום דבר לא יכול היה לחמוק מהם – בייחוד לא נערה שידעה משהו שהיא לא הייתה אמורה לדעת.

Read Full Post »

רשומה זו היא הרחבה של הנאום של אורסולה בלום מהספר השני של טרילוגיית "האל המכאני" (ללא ספוילרים משמעותיים). פרויקט מימון ההמונים של הוצאת הספרים ממשיך להצליח עם כ-800 קוראים, וכולכם מוזמנים להיכנס לעמוד ולרכוש עותק של הספרים בהנחה להזמנה מוקדמת 😊

—————————

העבר

לאורך מרבית ההיסטוריה האנושית, חינוכם של בני נוער התנהל בצורה מאוד שונה מאשר היום: במקום לשבת בכיתה וללמוד, נערים ונערות עשו דברים. רובם עזרו להוריהם בעבודה החקלאית או במלאכות הבית, ואחרים יזמו גם עסקים משלהם, או נכנסו להשתלמות מקצועית. אמנם בדרך כלל מקובל לדבר על עבודת ילדים בהקשר של פועלי מכרות מהמאה ה-19, אך התופעה הייתה נפוצה מאז ומתמיד, לא רק בעבודות קשות ושוחקות, ולא רק עבור ילדים עניים מהמעמדות הנמוכים ביותר.

תומאס אדיסון, למשל, ניהל עסק למכירת ממתקים עיתונים וירקות כבר בגיל שלוש עשרה. מאיר אנשל רוטשילד התקבל להתמחות במסחר ובנקאות בפירמה גדולה באותו הגיל, הנרי פורד החל לעבוד כשולייה של מכונאי בגיל שש עשרה, ג'ון רוקפלר החל לעבוד כעוזר למנהל חשבונות באותו הגיל, וכך גם בנוגע לדוגמאות הפחות מוכרות של נשות עסקים מהעבר, כגון אוליב אן ביץ', שעזרה לאביה בעסקים כבר בגיל אחת עשרה. זו לא רק תופעה היסטורית: בספרו "העולם עד אתמול" מספר ג'ארד דיימונד על ילדים בני 12 בחברות שבטיות מודרניות אשר מחפשים לעצמם הזדמנויות תעסוקה באותו האופן, ומקבלים החלטות עסקיות ללא מעורבות הורית.

כאשר צעירים שגדלו במערכות כזו הגיעו לאמצע שנות העשרים לחייהם, התקופה שבה צעירים במדינות מערביות כיום יוצאים לשוק העבודה, היו מאחוריהם כבר למעלה מעשר שנות ניסיון בעולם העסקי.

לצורת החינוך הזו ישנם כמה יתרונות בולטים על מערכות החינוך המודרניות:

א. עצמאות והתמודדות עם סביבה תחרותית

תלמידים במערכות החינוך המודרניות הם פסיביים. שולחים אותם לגן, לכיתה א', לבית הספר התיכון, לאוניברסיטה, רובם מגיעים, יושבים, מקשיבים, עושים מה שאומרים להם. יש בחירה של מקצועות שהולכת ומתגברת בהדרגה עם השנים, בייחוד באוניברסיטה, אבל זה הכל.

עולם העבודה, לעומת זאת, הוא אקטיבי: העובדים לא רק בוחרים מקצוע ומקום עבודה, אלא מקבלים החלטות חשובות לעתידם ברמה יום-יומית בשלל נושאים. כל משימה המוטלת עליהם אפשר לבצע בשלל אופנים, טובים יותר ופחות.

הממד התחרותי במערכת החינוך מתבטא כמעט אך ורק בציונים, ואפילו הם לא משפיעים באופן ישיר על הסטטוס החברתי של ילדים. ההפך – במקרים רבים נערים ונערות בעלי ציונים טובים סובלים דווקא מסטטוס חברתי נמוך, בעוד שאלו שמורדים כנגד המערכת ומזלזלים בכללים זוכים להערצה בקרב בני גילם. ההערצה הזו איננה מקרית: המורדים מפגינים אקטיביות, יוזמה וחשיבה עצמאית, ואלו תכונות חשובות בחיים לא פחות מאשר שקדנות ואינטליגנציה.

ב. הפנמה של אקראיות ושל הקשר בין סיכון לתשואה

בעולם העבודה התגמול אינו פרופורציוני רק למאמץ, אלא גם ליכולת לאתר הזדמנויות ולקחת סיכונים מחושבים, כגון השקעה בתחום חדש, מעבר למקום עבודה אחר או קידום לתפקיד שאולי נראה מפחיד במבט ראשון. זהו עולם לא הוגן, וגם כשאתה עושה הכל נכון אתה יכול להיכשל בגלל מזל טהור. אך מי שלא לוקח הימור מדי פעם, בוודאות יכשל.

הלקח הבסיסי הזה, שבעלי חיים בטבע לומדים על בשרם מגיל אפס, נעדר לגמרי מתוכניות הלימוד ומהחוויות שילדים עוברים בבתי הספר המודרניים. ההפך – צעירים רבים מקבלים בבית הספר את הרושם השגוי שהתגמול פרופורציוני למאמץ בלבד, ושאין שום חיסרון לסלידה מסיכון.

יש לכך השפעה חשובה על ההתנהלות בתור בוגרים. מחקרים הראו בין השאר ששנאת סיכון מוגזמת משפיעה באופן שלילי על הנטייה של חקלאים לאמץ טכנולוגיות חדשות, על השקעה בהון אנושי, וכי החלפת עבודות בתדירות גבוהה בתחילת הקריירה תורמת לגידול בשכר. מלבד זאת, חוקרים הראו גם שהגישות לסיכון מושפעות מניסיון החיים ומהחשיפה לסיכון: למשל, אנשים שגדלו בתקופות של משברים כלכליים נוטים לקחת פחות סיכונים בהמשך חייהם. המשמעות היא שזהו נושא שניתן להשתפר בו בעקבות התנסות אישית, ושהיעדר התנסות כזו עשוי לפגוע.   

כשצעירים כיום מסיימים את מערכת החינוך בגילאי העשרים המאוחרים ונתקלים במאפיינים האקראיים של שוק העבודה, רבים מופתעים ומתקשים להתמודד. שום דבר שהם עברו בחייהם לא הכין אותם להתמודד באופן נכון עם סיכונים. לעומת זאת, בוגרים שמגיל צעיר בילו בעולם העבודה יסתגלו לכך בשלב שבו האישיות שלהם עדיין מתעצבת בקלות.  

ג. שיתוף פעולה והתקדמות בהתאם ליכולות

בשוק העבודה עובדים נדרשים לשתף פעולה עם אחרים באופן קבוע, אבל בסופו של דבר ההתקדמות שלהם היא אינדיבידואלית. עובדת מוכשרת יכולה להתקדם לתפקידים ניהוליים ולקבל אחריות הרבה יותר מהר מעובדים וותיקים ממנה, ועובד גרוע ימצא את עצמו בסופו של דבר ללא עבודה, גם אם יש לו וותק משמעותי (טוב, לפחות מחוץ למגזר הציבורי). אך שום עובד לא יתקדם אם הוא לא מסוגל לשתף פעולה ביעילות עם הצוות שסביבו.

בבתי הספר, לעומת זאת, כולם מתקדמים ביחד בקצב ממוצע כלשהו, עם השנים. גם אם נצמצם את כיתות הלימוד הנוכחיות ונכניס עוד רמות של הקבצות ושעות למידה פרטנית (רפורמות שיש להן עלות כספית מאוד גבוהה), מרבית התלמידים עדיין ידרשו ללמוד בקצב מהיר יותר או איטי יותר ממה שמתאים להם. ההתקדמות היא ליניארית, צפויה מראש, ללא זינוקים, ללא נפילות, ללא אקראיות.

הבעיה

לכשלים שתיארתי במערכות החינוך המודרניות יכולות להיות השפעות רחבות, הרבה מעבר להשפעות האישיות על הילדים עצמם.

התמודדות עם האקראיות של העולם היא עניין קשה שדורש שנים של הכנה, אך בגילאי העשרים המאוחרים המוח כבר מתקשה יותר להסתגל, ללמוד ולספוג תפיסות חדשות. לאנשים שגדלו בסביבה פסיבית שלא מלמדת על הקשר בין סיכון לתשואה תהיה נטייה גדולה יותר לפתח סלידה מתחרות ומשווקים חופשיים, ורבים מהם יעדיפו להיתלות בממשלה כמבוגר אחראי אשר יכול להחליף את הוריהם, ולהמשיך לפקח עליהם ולהגן עליהם מהסיכונים גם אחרי גיל שלושים. הם ישאפו להגיע למערכת שתעלים את הסיכון לגמרי, בדומה למערכת שבה הם בילו את שנות הנעורים המעצבות, ויתקשו להבין שבמציאות אי אפשר להעלים סיכונים, אפשר רק להזיז אותם ממקום אחד למקום אחר. אשליות השליטה, שעליהן כתבתי בהרחבה בספרי "כסף כחול לבן", יהיו נפוצות יותר אצל צעירים שגדלו במערכת מגוננת שכזו.

אך מצד שני, אנחנו לא יכולים לחזור לעבר ולשלוח את ילדינו לעבוד בגיל 13. עולם העבודה המודרני דורש רמה גבוהה הרבה יותר של הון אנושי ממה שנדרש לפני מאה או מאתיים שנה; גם אם ישנה אינפלציה מסוימת במערכות ההשכלה, זה לא אומר שאפשר כיום לשלוח ילדים בני שש עשרה למשרות הנהלת חשבונות בפירמות פיננסיות, או לתת להם לנהל עסק עצמאי. מרבית המשימות הפשוטות במקומות העבודה, אלו שאפילו ילד חסר השכלה יכול לבצע, כבר הוחלפו מזמן על ידי מערכות אוטומטיות.

מלבד זאת, אחת הסיבות לעבודה בגיל צעיר בעבר הייתה עזרה בכלכלת המשפחה. היום אנחנו עשירים הרבה יותר, ויכולים להרשות לעצמנו לכלכל את הילדים עד לגיל מאוחר. במצב כזה, אפילו אם היו יתרונות לשליחת ילדים להתנסות בשוק העבודה בגיל מוקדם, הורים רבים היו בוחרים לתת לילדיהם לשבת בחדר ולשחק בפלייסטיישן עוד כמה שנים.

ישראל היא מקרה מעט מיוחד כאן, בגלל שירות החובה. אמנם צעירים מגיעים לצבא רק בגיל 18, אך הוא בכל זאת מאפשר להם לחוות חלק מהמאפיינים של שוק העבודה בגיל צעיר יחסית, ויש כאלו שמאמינים שיש לו תרומה רבה ליזמות בישראל, בייחוד בתחום ההייטק. אך הצבא הוא מערכת סגורה עם בזבוז עצום שלא משקפת את האקראיות והסיכונים של העולם העסקי, כיום רק מחצית מהשנתון בישראל מתגייס, וזה בוודאי לא מודל אידיאלי שאפשר להעתיק למדינות אחרות.

כיצד ניתן לייצר בכל זאת סביבה מודרנית אשר תשלב את היתרונות של העבר?

הפתרון

טרילוגיית "האל המכאני" שכתבתי מתרחשת בבית ספר עתידני שממוקם על "אי המשחק". בספר השני לטרילוגיה אנחנו מגלים שמייסדי אי המשחק, אהרון בלום, אורסולה בלום וארג'ון צ'וודהורי, הקימו אותו מתוך אותן התפיסות שתיארתי כאן: הרצון לייצר מוסד אשר יחנך ילדים לעצמאות וליזמות בסביבה שתהיה גם ריאליסטית וגם בטוחה. הפתרון שהם מצאו לכך – אי מלאכותי בלב האוקיינוס שבו ילדים פותרים חידות תוך כדי מאבק ברובוטים ומפלצות – הוא כמובן מעט עתידני ודרמטי עבור העולם האמיתי. אך לפי הספר לפני שהקימו את אי המשחק הפיזי, מייסדיו יצרו משחק מחשב שמזכיר את החוויות באי המשחק, ואני מאמין שמשחק המחשב הוא דווקא רעיון ריאליסטי למדי.

שלושת מייסדי המשחק: אהרון בלום, אורסולה בלום וארג'ון צ'וודהורי

חשוב לציין: הרעיון הוא לא להחליף לגמרי את בתי הספר הקיימים, מכיוון ששום משחק מחשב לא יכול להחליף אינטראקציה פיזית עם ילדים אחרים, אלא רק להשלים אותם.

דמיינו משחק מסוג Massively multiplayer online role-playing game (MMORPG) שמשלב אלמנטים של משחקי טריפל-A מובילים בז'אנר, אך ההתקדמות בו איננה מבוססת רק על זריזות וקואורדינציה, אלא גם על היכולת לפתור תרגילים במקצועות הלימוד השונים. השחקנים עוברים שיעורים עם "מורים" ווירטואליים בתוך המשחק עצמו, ונדרשים לשתף פעולה עם שחקנים מכל רחבי העולם באתגרים מסוכנים שמזכים אותם בכלי נשק, שדרוגים, וגישה לארצות משחק חדשות. תלמידים מצטיינים יוכלו לזכות בנקודות על עזרה לתלמידים חלשים מהם, אבל בסופו של דבר כל אחד מתקדם בקצב שלו. תלמידים יוכלו לבחור התמחויות לפי מידת העניין והכישורים שלהם, ואף לשלב כוחות עם תלמידים מהתמחויות אחרות כדי להשיג פרסים מיוחדים. בדומה לשוק העבודה, תלמידים יוכלו ליזום התארגנויות גדולות יותר, להזמין שחקנים אחרים כדי להיאבק בבוסים קשים במיוחד, להציע את שירותיהם לקבוצות אחרים, לסחור במוצרים, ובאופן כללי לפתוח "עסקים" בתוך המשחק. וכמובן, אפשר להיכשל, ויש לכך מחיר כבד.

אפשר להתחיל ממשחק מוגבל יחסית, שמזכיר את משחקי המחשב שכולנו מכירים ומתמקד במקצוע לימוד אחד או שניים, אבל החזון הסופי שונה מאוד מכל דבר שקיים כיום – עולם פתוח שלם שבו ילדים יכולים ללמוד לאורך שנים את כל החומר הנדרש מכיתה י' ועד סוף האוניברסיטה, ואף להרוויח כסף אמיתי במיזמים שעוזרים לאחרים ללמוד ולהתקדם.

אלו האתגרים העיקריים שאני יכול לחשוב עליהם בפיתוח משחק שכזה:

1. לייצר עולם פתוח גדול מספיק, שמאפשר התקדמות לאורך שנות לימוד רבות.

2. להפוך פתרון חידות בהיסטוריה או מתמטיקה לעניין מותח ודרמטי, עם פרסים שילדים ירצו לזכות בהם (מי שיקרא את ספרי "האל המכאני" ימצא שם כמה רעיונות לכך).

3. לייצר אתגרים שמחייבים שיתוף פעולה ותיאום בין ילדים עם יכולות שונות. לקדם אינטראקציה בין השחקנים. לאפשר שיתוף פעולה עם חברים מהעולם האמיתי, אך גם לעודד קשרים בין ילדים ממדינות מרוחקות.

4. לקדם יוזמה אקטיבית של השחקנים. לא להוביל אותם בשבילים מוכנים מראש, לאורך רשימה מוגדרת של אתגרים ובוסים. ליצור אלטרנטיבות בטוחות יותר ופחות, עם טרייד-אוף בין תשואה לסיכון, והשחקנים יצטרכו לבחור.  

5. לבנות את המשחק באופן שיתגמל בנדיבות צעירים מוכשרים, אך בו זמנית לא יתסכל את הילדים שיותר מתקשים בלימודים, ויאפשר גם להם ליהנות מהתקדמות בקצב שמתאים להם.

6. לגרום לשחקנים לשלם מחיר כבד על כישלונות, אך לא כזה שידכא אותם לגמרי ויגרום להם לעזוב את המשחק.

אני לא חושב שספציפית המשחק שהמצאתי עבור ספרי "האל המכאני" הוא הפתרון היחיד והטוב ביותר להתמודדות עם כל האתגרים האלו. אבל אני בטוח שאפשר, עקרונית, לייצר משחקים שיוכלו להתמודד עמם, ולהעניק לתהליך החינוך של ילדי העתיד ממד שאינו קיים כיום.  

סיכום

המתח בין לקיחת סיכונים מבוקרים ובין שמרנות, בין הפחד משינוי ובין הרצון לשמר שיווי משקל קיים, עומד במרכז טרילוגיית "האל המכאני", מכיוון שאני מאמין שיש לו השלכות חשובות על המין האנושי, ועל יכולת ההתמודדות שלנו עם קדמה טכנולוגית ועם השינויים שהיא מביאה. מתח זה לא משתקף במערכות החינוך כיום, שבנויות באותה הצורה כבר למעלה ממאה שנים. אבל הטכנולוגיות של משחקי המחשב שפותחו בעשורים האחרונים יכולות לאפשר לנו להתקדם אל מעבר לכך (שלא לדבר על VR ו-AR למיניהם).

כבר כיום צעירים צוברים חוויות רבות בעולמות הווירטואליים: הם לומדים לקחת סיכונים מחושבים במשחקי אסטרטגיה כמו Heroes of might and magic (שבהם שנאת סיכון מוגזמת תוביל להפסד), לומדים לשתף פעולה עם חברים כדי להתגבר על אויבים כשהם משחקים ב-Fortnite או Call of duty, נותנים לדמיון שלהם להשתולל במודים היצירתיים של Minecraft, לומדים היסטוריה ממשחקים כגון total war או Crusader Kings III, ומתרגשים מהעלילה של The last of us. בעבר המבוגרים ראו במשחקי מחשב עניין ילדותי ולא פרודוקטיבי, אך דור המבוגרים הנוכחי של ילידי שנות השמונים ומעלה כבר גדל אל תוך העולם הזה, ואנחנו יודעים שמשחקים יכולים להיות הרבה מעבר לתחרות פשוטה של קואורדינציה וזריזות. 

לדעתי, זו רק שאלה של זמן עד שיזמים יכירו ביכולת של משחקי מחשב להחליף חלק ניכר מתפקידי מערכת החינוך הקיימת, ולא באופן המוגבל שבו נבנים משחקים חינוכיים כיום. האם זה יוביל אותם להקים אי בודד באמצע האוקיינוס עם ג'ונגלים, מדבריות, הרים וטרולים, כמו בספרים שלי? ככל הנראה לא. אבל הילדים שיחוו את משחקי המחשב האלו יקבלו כלים משמעותיים לחיים, והחברה האנושית עצמה עשויה להשתנות לטובה בעקבות ההתנסות שלהם.

לסיום, אם נהניתם מהרשומה, אני מזמין אתכם שוב להיכנס לאתר ההדסטארט של טרילוגיית המד"ב שכתבתי ולרכוש עותק מהספרים בהנחה לרכישה מוקדמת.

Read Full Post »

אני שמח להזמין אתכם לרכישה מוקדמת דרך הדסטארט של טרילוגיית "האל המכאני". את עמוד ההדסטארט פרסמתי רק הבוקר, וכבר הוזמנו למעלה מ-200 עותקים מספרי הטרילוגיה, אשר מכסים כ-60% מהעלות של ההפקה. מרוב התעסקות בכל התגובות ברשתות החברתיות שכחתי לפרסם את הפרויקט כאן בבלוג…

הספרים

אי שם בשנת 2008 התיישבתי מול קובץ וורד ריק והתחלתי לכתוב על עלילותיהם של אלכס ולונה, תאומים ג'ינג'ים אשר נשלחים לבית ספר עתידני על אי בודד ומגלים לאימתם שילדים נהרגים במהלך השיעורים והמבחנים. שום דבר שכתבתי לא זכה לתגובות נלהבות כל כך בקרב חברים ובני משפחה כמו הטיוטות של ספרי "האל המכאני", גם בסבב הביקורות של הספר הראשון ב-2009, וגם בסבבי הקריאה של הטרילוגיה השלמה בשנה האחרונה.

הטרילוגיה עברה תהפוכות רבות במהלך השנים: דמויות נוספו ונעלמו, טכנולוגיות התעדכנו, וכשהתקדמתי עם לימודי הכלכלה והדוקטורט נוסף לספרים גם הקישור אל ההיסטוריה של הקדמה הטכנולוגית וההתנגדות להרס יצירתי. אך הבסיס העקרוני נשאר המאבק האנושי בין הרצון להכיר בעולם כפי שהוא, לשבור את שיווי המשקל הקיים ולברוח מהמגבלות שכולאות אותנו, ובין הנטייה להאמין באשליות מנחמות, לשמר את שיווי המשקל ולפחד משינוי.

מבלי להיכנס יותר מדי לספוילרים, אני רק אכתוב שהספרים מתחברים באופן ישיר לדיון שמתקיים כיום בנוגע לטכנולוגיות ה-AI החדשות, השפעתן הפוטנציאלית על המין האנושי ושאלת הרגולציה עליהן. בהתאם לדברים שכתבתי פה בבלוג ובספרי האחרים, השתדלתי להתייחס לקדמה טכנולוגית כפי שהיא באמת – כוח שהוא אמנם מפחיד ומחייב הסתגלות קשה של החברה האנושית, אך גם מסוגל לחלץ אותנו משיווי המשקל הנוכחי ולהביא לעולם טוב יותר.

הכתיבה

חמש עשרה שנה הן הרבה זמן בשביל לכתוב טרילוגיית ספרים. למעשה, כבר בשנת 2009 ניסיתי להוציא את הספר הראשון לאור, למזלי ללא הצלחה. אני כותב "למזלי" מכיוון שהספרים לא היו מוכנים, ולא היו טובים מספיק. אני לא הייתי מוכן.

במשך תקופה ארוכה אלכס, לונה וחבריהם נשכחו אי שם בתוך ספריות דיגיטליות מאובקות, בעיקר בגלל שהחלטתי שהסיכוי להוציא טרילוגיית מדע בדיוני בעברית מאת סופר אנונימי הוא אפסי. במקום זאת פתחתי בלוג שהפופולריות שלו נסקה במהירות, התחלתי וסיימתי דוקטורט, ופרסמתי שני ספרים עיוניים על כלכלה בהוצאת כינרת. אך בשנת 2020 מצאתי את עצמי בצומת דרכים. הקריירה האקדמית שלי נתקעה והוחלפה במעבר חד להייטק, והעולם כולו היה מושבת בגלל מגיפת הקורונה. רציתי להמשיך לכתוב, אבל הרגשתי שמיציתי את עולם הכלכלה. רציתי משהו שונה, מרגש, אסקפיזם מהשעמום של הסגרים. אחד הקוראים של הגרסה הראשונה הציע שאחזור לכתוב את הטרילוגיה, אז חזרתי.

הכתיבה הייתה שונה מאוד מכתיבת שני ספרי הקודמים. כשכתבתי את "מסע האנושות", הקושי העיקרי שלי היה לכתוב בשותפות עם אדם אחר. כשכתבתי את "כסף כחול לבן", הקושי העיקרי שלי היה לא להיות פסימי מדי לגבי ישראל. אך כשכתבתי את "האל המכאני", הקושי העיקרי היה לכתוב בלי לדעת אם הספר אי פעם יצא לאור. קוראי מד"ב ופנטזיה ישראלים בדרך כלל יעדיפו ספרים מאת סופרים בין לאומיים מוכרים, ורבים מהם קוראים רק באנגלית; זהו סיכון משמעותי להוציא ספר מד"ב מקורי בעברית, טוב ככל שיהיה, שלא לדבר על טרילוגיה, וידעתי מראש שיהיה קשה להתקדם דרך ההוצאות הגדולות. לשמחתי, המסלול של הדסטארט מספק דרך חלופית לעשות זאת, בעזרתכם הקוראים.

הפרויקט

מכיוון שאני מאמין בפוטנציאל של הספרים החלטתי להשקיע בעריכה ספרותית מקצועית, כפי שקיימת בהוצאות הגדולות. לשמחתי, העורכת המנוסה הגר ינאי הסכימה לערוך את הספרים. מכאן נובעת העלות העיקרית של ההוצאה לאור, ולצידה ישנן גם עלויות להגהה לשונית, עיצוב, עימוד, הדפסה וכדומה. התוצאה הסופית, עבור שלושת הספרים, תהיה באזור ה-90 אלף שקלים.  

אני כמובן לא מצפה להרוויח מהוצאת הספרים בעברית. כל ההכנסות מהפרויקט ישמשו להשקעה בספרים, ואם יהיו חס וחלילה הכנסות עודפות אני אנצל אותם לתרגום הספרים לאנגלית – עניין יקר הרבה יותר (כ-60 אלף שקלים לספר). מבחינתי, המוטיבציה היחידה להוצאה בעברית היא לשתף אתכם הקוראים, לממן לפחות חלק מהעלויות, ואולי גם למצוא דרך כלשהי להתחיל לתרגם את הספרים לאנגלית.

בתמורה להשתתפותכם במימון הפקת הספרים, אני מבטיח לכם הנאה רבה ועומק אינטלקטואלי. אם נשפוט על פי התגובות של קוראי הטיוטות, גברים ונשים בגילאי 13 – 75, אני מאמין שרוב מכריע של הקוראים יהנו מהקריאה, גם כאלו שאינם חובבים מושבעים של מדע בדיוני ופנטזיה.

לסיום, אני מזמין אתכם שוב לעמוד ההדסטארט, לרכישה מוקדמת של הספרים במחיר מבצע.  

תודה, ונתראה באי המשחק.

Read Full Post »

השבוע, בתזמון לא מוצלח במיוחד, הגיע לחנויות הספר החדש שכתבתי בשיתוף עם פרופ' עודד גלאור מאוניברסיטת בראון. כתבתי על הספר הזה כל כך הרבה ברשתות החברתיות, ושכחתי שישנם מנויים לבלוג הזה שאינם נמצאים ברשתות החברתיות והספר בוודאי יכול לעניין אותם.

הספר עוסק בשתי שאלות עיקריות:
1. מדוע לאורך רוב תולדות האנושות רמת החיים לא השתנתה, ואז החלה לנסוק לפתע לפני כ-200 שנים.
2. מדוע הנסיקה הזו התרחשה מוקדם יחסית בחלק מהמדינות, וכך הובילה לפערי העושר הנוכחיים בעולם.

עודד גלאור הוא אחד החוקרים המובילים בעולם בתחום הספרות של צמיחה כלכלית, אשר מנסה לענות על השאלות הללו, ויזמתי את כתיבת הספר לאחר שנפגשנו באוניברסיטת בראון והתחלתי להקשיב להרצאותיו. אני שמח שהוא נענה ליוזמה, ובמהלך הכתיבה למדתי ממנו המון. מבחינתי, המטרה של כתיבת הספר הייתה המסע האינטלקטואלי האישי שלי להבנה עמוקה יותר של ההיסטוריה האנושית, וכן הפצה לציבור הרחב של הידע המבוסס על מחקריהם של מאות כלכלנים והיסטוריונים.

אני אצטט את הכריכה האחורית שכתב עבורנו העורך המצויין של כנרת, יובל אלעזרי:

במשך אלפי שנים הסיפור חזר על עצמו.
שוב ושוב ושוב.

מזמן לזמן המציאו בני האדם טכנולוגיה חדשה שהגדילה מאוד את כושר הייצור שלהם, וכתוצאה מכך נוצרו עודפי מזון שהגדילו את עושרה של האוכלוסייה. אבל לשיפור הזה התלוו גם עלייה בילודה וירידה בתמותת התינוקות, ואלה הביאו לעלייה בצריכה ולחזרה של בני האדם לרמת החיים של אבותיהם.

כך נמשך הסיפור במשך מאות אלפי שנים עד שלפני מאתיים שנה בקירוב, בעקבות המהפכה התעשייתית, החלה עוד נסיקה ברמת החיים של בני האדם. אלא שבפעם הזאת, בניגוד לכל הפעמים הקודמות, העלייה ברמת החיים לא הובילה להתרסקות ולחזרה אל נקודת ההתחלה. בפעם הזאת בני האדם השתחררו מהמלכודת, ותקופת השגשוג נמשכה עוד ועוד, עד היום.

בספר מרתק ושובר מוסכמות בודקים פרופ׳ עודד גלאור וד״ר אורי כץ מהם הכוחות שהניעו את תהליך ההתפתחות של האדם, מה אִפשר להם להיחלץ ממלכודת העוני, מי זינק להצלחה ועושר (ומדוע) ומי נשאר מאחור. בתוך כך הם סוקרים את תולדות המין האנושי מאז הופעת האדם הנבון ועד ימינו, תוך שהם מדלגים בתיאוריהם מהסוואנות של אפריקה אל המפעלים המודרניים הראשונים של בריטניה ומהמהפכה הניאוליתית אל הרעב הגדול באירלנד, ומחברים את חלקי הפאזל של ההיסטוריה האנושית לתמונה אחת כוללת.

ניתן גם להזמין את הספר או להוריד עותק אלקטרוני בחנויות הדיגיטליות, למשל כאן. השקעתי בספר הזה שעות עבודה רבות במשך למעלה משנתיים, ואני מקווה שתהנו מהתוצאה.

Read Full Post »

יתכן שחלקכם הבחנתם שבשנים האחרונות תדירות הפרסומים בבלוג נמצאת במגמת ירידה. אחת הסיבות לכך היא שהחלפתי את הכתיבה בבלוג בכתיבת ספרי מדע פופולרי. כרגע ישנם שני פרויקטים מרכזיים שבהם אני מתמקד.

הראשון הוא ספר שאני כותב עם עודד גלאור, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת בראון וממובילי תחום המחקר של צמיחה ארוכת-טווח. שמו הנוכחי של הספר הוא "שורשי אי השוויון הגלובאלי", וכותרת המשנה היא "מסעה של האנושות מעוני אוניברסלי לשגשוג לא שוויוני" (נשמע יותר טוב באנגלית… אתם מוזמנים להציע שמות אחרים).

הספר עוסק בשתי תעלומות עיקריות:

  1. מדוע לאורך מאות אלפי שנים הקדמה הטכנולוגית לא השפיעה על רמת החיים הממוצעת של בני האדם, ואז לפתע החלה הנסיקה המהירה ברמת החיים במהלך מאתיים השנים האחרונות?
  2. מדוע מדינות מסוימות עשירות יותר מאחרות? מדוע הפערים ביניהן גדלו כל כך במהלך מאתיים השנים האחרונות?

מרבית הספרים הקודמים שעסקו בהיסטוריה של האנושות לא התייחסו בכלל לתעלומה הראשונה (למשל "רובים, חיידקים ופלדה" של דיימונד), או העניקו עבורה תשובות חלקיות מאוד (למשל ספריו של יובל נוח הררי).

המרכיב הראשון בפתרון תעלומה זו הוא התיאוריה של תומאס מלתוס, שלפיה בעבר קדמה טכנולוגית וארגונית הובילה לגידול אוכלוסייה מהיר, כך שפירות הקדמה התחלקו על פני יותר בני אדם, ובטווח הארוך ההכנסה לנפש לא צמחה. בחלקו הראשון של הספר אנו מסבירים כיצד המנגנון הזה פעל לאורך ההיסטוריה האנושית, ומציגים עדויות לקיומו. אך כיצד הצליח המין האנושי להימלט מהמלכודת המלתוסיאנית?

זוהי בעצם השאלה החשובה ביותר בהיסטוריה האנושית, ומדהים לחשוב שהיא נעדרת לגמרי מתכניות הלימודים הסטנדרטיות בהיסטוריה במרבית מדינות העולם. התשובה שלנו עבורה מתמקדת ב"תיאוריית הצמיחה המאחדת" של עודד גלאור, אשר מסוגלת להסביר את המעבר בין שיווי המשקל העתיק שתואר על ידי תומאס מלתוס ובין העולם המודרני באמצעות מנגנונים המבוססים על קדמה טכנולוגית והשקעה בהון אנושי. מדובר למעשה בשני מאמרים, אחד של עודד עם עומר מואב ואחד של עודד עם דיוויד וייל, אשר פורסמו בתחילת שנות האלפיים וזכו להצלחה אקדמית רבה, אך אינם מוכרים בקרב הציבור הרחב. מאז שהם פורסמו הצטברו עדויות רבות לפעולת המנגנונים שאנו מתארים, וחלקו הראשון של הספר סוקר אותן לאורך ההיסטוריה האנושית.

בחלקו השני של הספר אנו מסבירים מדוע אותה נסיקה ברמת החיים החלה במועד שונה במדינות שונות, וכך הובילה לפערים הנוכחיים ברמת החיים בין מדינות העולם. הדגש שלנו הוא על הגורמים האולטימטיביים לעושר, אשר מקורם הוא לרוב בהיסטוריה הרחוקה, ולא על גורמים מקורבים (proximate cause) כגון מדיניות מאקרו-כלכלית ונושאים המשפיעים בטווח הקצר.

שאלת הפערים בין מדינות העולם זכתה אמנם להתייחסות רחבה במספר ספרים, אך רובם עסקו בזווית מאוד מצומצמת של הגורמים האולטימטיביים המשפיעים על צמיחתן של מדינות. למשל, ג'ארד דיימונד מתייחס בעיקר לגורמים גיאוגרפיים, ופחות או יותר מתעלם מגורמים תרבותיים ומוסדיים ומאירועים שהתרחשו אחרי שנת 1500. בעשרים השנים שחלפו מאז שהוא פרסם את "רובים, חיידקים ופלדה" הופיעה ספרות עצומה ומרתקת העוסקת באירועים היסטוריים שונים, במוסדות, במאפיינים תרבותיים, ובהשפעות עקיפות של הגיאוגרפיה על מוסדות ועל מאפיינים תרבותיים.

דוגמה אחרת היא ספרם של דארון אז'ימולו וג'יימס רובינזון "Why nations fail", המתייחס אך ורק למוסדות בתור הגורם האולטימטיבי המרכזי לפערים בין מדינות, ומתעלם מספרות עניפה על גורמים גיאוגרפיים ותרבותיים. הדבר דומה לספר על תולדות הפיזיקה שיעסוק רק בתרמודינמיקה, או לספר על מלחמת העולם השנייה שיעסוק רק בחזית המזרחית. ספרים אלו הם חשובים, אבל הם אינם מסוגלים לתת לקורא הבנה מקיפה של כל הסיבות לכך שאנחנו כיום הרבה יותר עשירים מכפי שהיו אבות אבותינו לפני כחמש מאות שנה, או לכך שמדינות מערב אירופה עשירות הרבה יותר מסין וממדינות אפריקה.

אנו מראים בחלק השני של הספר כיצד גורמים מוסדיים, תרבותיים, גיאוגרפיים ואחרים משתלבים אל תוך המנגנון שאותו אנו מתארים בחלקו הראשון, וכך בונים תפיסה רחבה של ההיסטוריה הכלכלית של האנושות.

היתרון המרכזי של הספר שלנו, לדעתי, הוא שאנחנו לא מנסים למכור לקורא רעיון יחיד ואז משעממים אותו עם מאות דוגמאות או כל מני פרטים טכניים כדי לייצר נפח. במקום זאת אנחנו מתארים השקפה רחבה, ומציגים לקורא את החלקים המעניינים ביותר מעבודתם של חוקרים רבים בתחום, תוך חיבור של כולם לכדי פאזל אחד תחת תיאוריית הצמיחה המאחדת. אני לא חושב שיש עוד ספר שבאמת מציג תמונה שלמה עבור הגורמים לפערי העושר בעולם.

היתרון השני הוא שאף אחד עוד לא כתב ספר מדע פופולרי על רבים מהמחקרים שנציג, והם יהיו חדשים לרוב הקוראים (שאינם דוקטורים לכלכלה בעלי התמחות ספציפית בתחום של צמיחה ארוכת טווח). הנושאים עצמם מרתקים: השפעות של אירועים היסטוריים כגון המגיפה השחורה, סוגי הגידולים החקלאיים שהיו נפוצים באזורים שונים לפני מאות שנים, קריסתן של אימפריות עתיקות ואפילו דפוסי הנדודים של האדם הקדמון על מאפיינים מודרניים כגון תפיסות בנוגע למעמד האישה, הנטייה לדחות סיפוקים, אמון ושיתוף פעולה, פתיחות לקדמה טכנולוגית, עוצמת קשרי המשפחה ועוד, מאפיינים אשר יש להם חשיבות מכרעת לצמיחה כלכלית בטווח הארוך.

התחלנו לכתוב את הספר באוקטובר 2017, וכיום הוא בשלבי סיום מתקדמים. מכיוון שכתבתי את הספר בעברית, אנחנו נוציא אותו קודם כל בישראל, ורק לאחר מכן בחו"ל. יצרנו כבר קשר ראשוני עם הוצאות לאור ועם מתרגמים, ואנו מקווים להוציא אותו לחנויות הספרים המובחרות הקרובות לביתכם לקראת סוף השנה האזרחית הנוכחית.

 

הספר השני, שאותו התחלתי לכתוב רק לפני כחודשיים, עוסק בהיסטוריה הכלכלית של מדינת ישראל. שמו הנוכחי של הספר הוא "השורשים העמוקים של יוקר המחיה", וכותרת המשנה היא "קיצור תולדות מאבקן של ממשלות ישראל כנגד ההיגיון הכלכלי". גם כאן, כמובן, אתם מוזמנים להציע שמות טובים יותר.

כבר שנים רבות רציתי לכתוב את הספר הזה, וחשבתי שאגיע לזה רק אי שם בשנות הפנסיה, אך לשמחתי פורום קהלת הסכימו להשתתף במימון ואפשרו לי לכתוב אותו כבר עכשיו. המוטיבציה שלי לכתיבה על הנושא נובעת מבעיה מרכזית: רוב הספרים שנכתבו עד כה על כלכלת ישראל הם פשוט משעממים נורא. אני מניח שהספר הכי קרוב לספר שאני כותב הוא "בעיניים פקוחות" של משה פרל (מומלץ מאוד), אך פרל מתייחס לחלקים מאוד צרים מהסיפור הכלכלי של מדינת ישראל, והוא נכתב לפני כעשרים שנה. העיסוק שלי בגורמי העומק הגיאוגרפיים, התרבותיים והמוסדיים לצמיחה ארוכת טווח, במסגרת המחקר האקדמי והספר שאני כותב עם עודד גלאור, הוביל אותי לחשוב באופן שונה גם על ההיסטוריה הכלכלית של מדינת ישראל.

הספר שלי לא מתחיל בשנת 1948, אלא בשנת 70 לספירה, עם חורבן בית המקדש השני. המאפיינים התרבותיים והמוסדיים שהתפתחו בקרב העם היהודי בשנות הגולה הם קריטיים להבנת נקודת הזינוק של מדינת ישראל. באותו האופן, המאפיניים התרבותיים והמוסדיים שהתפתחו בקרב ערביי המזרח התיכון בשנות דעיכתה של האימפריה העות'מנית, משפיעים עד היום על החברה הערבית בישראל ועל המדינות הסובבות אותנו. לאורך כל הספר אני אתייחס לגורמי הבסיס של ההתפתחות הכלכלית של ישראל, כגון מאבקן ארוך השנים של קבוצות לחץ כנגד הרס יצירתי, המאבק הפוליטי נגד התפתחותה של תל-אביב במטרה לפזר בכוח את האוכלוסיה בארץ, או המתח שבין הצורך בתכנון מרכזי לשם קליטת עלייה המונית ובין הצורך בדינאמיות כלכלית, הצומחת מלמטה ומחייבת חופש כלכלי. המקור לרבים מהגורמים האלו נמצא עוד בעליות הראשונות לארץ, בעימותים בין היישוב הישן לישוב החדש, בין פקידי הברון רוטשילד לעולים ועוד, והם כמובן משתקפים בתקופת הצנע, במשבר של שנות השמונים ובאירועים אחרים שעליהם אני אכתוב בהרחבה.

אני מאמין שהספר הזה יהיה מעניין עבור לא-כלכלנים, מכיוון שאני מנסה להתרחק מהתיאור המכאניסטי הסטנדרטי של התפתחות כלכלית, המבוסס על ניתוח סטטיסטי של משתנים מאקרו-כלכליים אגרגטיביים, ולכתוב על גורמים עמוקים יותר, ולא על גורמים מקורבים. כלומר, במקום רשימת מכולת היסטורית של החלטות מדיניות המלווה גרפים של תוצר לנפש ואבטלה, אני מעדיף לדון במאפיינים מוסדיים ותרבותיים בסיסיים של מדינת ישראל ותושביה, ובהשפעתם ארוכת הטווח, עד ימינו. אני חושב שהיסטוריה כלכלית יכולה להיות מרתקת למדי ברגע שמספרים אותה באופן הזה, במבט מלמעלה, במטרה להבין את הדפוסים הרחבים יותר.

 

שני הספרים אינם חופפים לדברים שכתבתי בבלוג וברשתות החברתיות עד כה. הספר שאני כותב עם עודד גלאור בכלל לא קשור לדיוני המדיניות שאני מנהל דרך קבע ברשתות החברתיות. הספר השני יותר קשור לדיונים האלו ולחלק מהדברים שכתבתי בבלוג, אבל הוא עוסק בגורמי עומק ובמגמות היסטוריות ארוכות טווח, ולא בהתבטאויותיו האחרונות של משה כחלון.

שני הספרים הללו אינם מיועדים לאקדמיה, אלא לציבור הרחב, ומהווים את המשכו הטבעי של הבלוג. כשיתקרב מועד ההוצאה לאור אני בוודאי אזכיר אותם עוד הרבה, ואני מקווה שתהנו מהם כפי שנהניתם עד כה מהבלוג.

 

Read Full Post »

בספרו "ציביליזציה" מנסה ניל פרגוסון להסביר את עלייתה ההיסטורית של אירופה באמצעות שש "אפליקציות מנצחות": תחרות, המהפכה המדעית, הרפואה, תרבות הצריכה, זכויות הקניין ומוסר העבודה. פרגוסון הוא היסטוריון בריטי אשר ניחן ביכולת ביטוי גבוהה בכתב, ידע מקיף ביותר, גרפומניה מתקדמת וחוסר יכולת משווע לכתוב ספרים קוהורנטיים. בדומה לספרים קודמים שלו שקראתי, גם ספר זה הוא יותר שיח אסוציאטיבי מעניין מאשר שורה של טיעונים לוגיים המובילים למסקנה כלשהי.

למשל, הפרק בספר שהיה אמור לעסוק ברפואה המערבית הוא למעשה פרק על קולוניאליזם, המתמקד בעיקר בעוולות הקולוניאליזם הגרמני ובשאיפות הנאיביות של הקולוניאליזם הצרפתי (פרגוסון הוא בריטי, כאמור). מספר רב של מאמרים בכלכלה הדגימו מדוע הרפואה המערבית הייתה כל כך חשובה לצמיחה כלכלית: העלייה בתוחלת החיים והירידה בשיעורי התמותה עודדו השקעה בהון האנושי של ילדים, צבירת ניסיון בקרב מבוגרים וכך הלאה. למשל, אחד המחקרים המפורסמים בנושא מראה כי הכחדת תולעי המעיים בדרום האמריקני בתחילת המאה ה-20 שיפרה משמעותית את ביצועיהם של ילדים בבית הספר, ואף את משכורותיהם לאחר מכן. ישנם מחקרים דומים רבים, אך נראה שפרגוסון כלל אינו מודע לספרות הזו, ואולי פשוט שכח מהו נושא הפרק במהלך הכתיבה.

פרקים אחרים אינם קוהורנטים יותר. הפרק על מוסר העבודה עוסק בעיקר בעליית הנצרות בסין, בעוד שהפרק על תרבות הצריכה מתאר את קיצור תולדות המהפכה התעשייתית, בתוספת של כל מני דברים אחרים מעניינים שהתרחשו במהלך המאה ה-20, שלחלקם יש קשר עקיף כלשהו לצריכה. גם בנוגע למהפכה התעשייתית מתעלם פרגוסון מהספרות הכלכלית המודרנית, כשהוא קובע שהמהפכה התעשייתית פרצה לראשונה בבריטניה תודות למשכורות הגבוהות של הפועלים הבריטיים ולמרבצי הפחם הנרחבים שם. אכן זו הייתה טענתם של מספר היסטוריונים שעסקו בנושא בעבר, אך כיום ככל הידוע לי הקונצנזוס הוא שזו שגיאה, ושהסיבות הן בעיקר מוסדיות ותרבותיות (ובכלל, נורא מוזר להתייחס למשכורות גבוהות בתור סיבה ולא תוצאה של שיווי משקל ייחודי כלשהו).

למרות שהספר מתיימר להסביר את עליית המערב, אחת התופעות הנחקרות ביותר בהיסטוריה כלכלית במאתיים השנים האחרונות, הוא לא מהווה סקירה מקיפה של ספרות קודמת שניסתה להסביר את התופעה הזו, וגם לא מציע תיאוריה סדורה וחדשה כלשהי. פרגוסון לא מסביר כלל מדוע אותן "אפליקציות מנצחות" הופיעו דווקא באירופה של ימי הביניים המאוחרים, או מדוע הן חשובות יותר מ"אפליקציות" אחרות. באותה המידה הוא יכל להכניס לרשימה אפליקציות נוספות, כגון "ספרים", "אוריינות", "חלוקת שעות היממה", "דמוקרטיה", שלא לדבר על "רובים, חיידקים ופלדה".

פרגוסון גם אינו רואה את הקשרים בין האפליקציות השונות. למשל, חוקרים רבים מציבים במרכז את התחרות בין המעצמות האירופאיות, שאף אחת מהן לא הגיעה להגמוניה כמו בסין ובאימפריה האיסלאמית. לטענתם התחרות היא זו שהובילה בין השאר לחדשנות טכנולוגית, להתפתחות המדע, לחדשנות דתית, ובעצם לכל שאר האפליקציות. מקס וובר, שאותו פרגוסון דווקא מזכיר בהרחבה, טען שהנצרות הפרוטסטנטית הייתה עניין מרכזי אשר הוביל לשאר האפליקציות. כך או אחרת, מוזר להציג את כל האפליקציות כאילו שהן שוות בערכן. ועוד לא נכנסתי כאן לביקורות יותר עמוקות, כגון השאלה האם "חברת הצריכה" היא "אפליקציה מערבית", או פשוט ביטוי לרצון שהיה קיים תמיד בקרב כל אדם (וכל בעל חיים) עלי אדמות לשפר את רמת חייו. לא במקרה גם הסינים, הרוסים והאפריקאים רוצים ללבוש ג'ינס.

פרק הסיכום של הספר הוא למעשה הפרק היחיד שדן באופן עמוק ומעניין בעלייתן ונפילתן של ציוויליזציות, ועוסק בין השאר בכל מני מודלים מחזוריים שהוצעו עבור העניין. כבר אלפי שנים הוגים שונים משתעשעים עם האנלוגיה בין מחזוריות החיים של אדם לבין מחזוריות החיים של מדינות וציוויליזציות, אך האנלוגיה הזו ככל הנראה מטעה יותר מאשר תורמת. תחזיות אודות נפילת ההגמוניה האמריקאית-אירופאית קיימות כבר לפחות מאתיים שנה, ועד כה כולן הופרכו, בעוד שרק מעטים חזו את נפילת חומת ברלין או נפילתן של אימפריות בעבר.

אך גם בפרק הסיכום נמנע פרגוסון מלעסוק בשאלות העומק, והדיון שהוא מנהל הוא במידה רבה חסר פואנטה. העובדות הן שניסיונות היסטוריים להעתיק את "האפליקציות האירופאיות" לרוב נכשלו, מלבד יוצאי דופן זוהרים. מדוע המאמצים העצומים שהוקדשו במאה ה-20 כדי להפוך את טורקיה וארגנטינה למדינות מודרניות ומתועשות נכשלו בסופו של דבר, בעוד שהמאמצים להפוך את דרום קוריאה ופינלנד למדינות מודרניות הצליחו? יתכן שהסיבה לכך היא מוסדית, יתכן שהיא תרבותית, אך פרגוסון כלל לא דן בשאלות החשובות האלו. במקום זאת הוא כותב על המשבר הכלכלי של 2008, על עלייתה של סין, על המוסלמים באירופה ועל נושאים נוספים שכבר נטחנו לעומק בספרים ומאמרים אחרים, והוא לא מוסיף הרבה לדיון הקיים. מכיוון שרבים מהאירועים שעליהם הוא כותב בפרק זה התרחשו בסמוך למועד פרסום הספר (2011), חלק מהדברים שהוא כותב כבר כיום נראים לא רלוונטיים, והוא כמובן לא חוזה לא את עלייתו של טראמפ ולא את הברקזיט.

לסיכום, יאמר לזכותו של פרגוסון שהוא יודע לספר סיפורים בצורה מרתקת, ושהוא שמרן בעל הטיה אנגלופילית חזקה, שזה תמיד נחמד. הספר קליל וקריא, ולמדתי ממנו לא מעט עובדות חדשות, אך את עליית המערב הוא לא מסביר. ההיסטוריה היא לא רק אוסף של אנקדוטות נחמדות, אלא גם ניסיון אנושי מצטבר אשר ניתן, אולי, להפיק ממנו לקחים חשובים. ספרים המנסים לעשות זאת באופן יותר מסודר ורציני, כגון אלו של יואל מוקיר, גרגורי קלארק, ואז'ימולו ורובינזון, לא תורגמו לעברית, וחבל (כתבתי על חלקם כאן וכאן). על כן, הרושם של הקורא העברי הממוצע נע אי שם בבין "רובים חיידקים ופלדה" של דיימונד, שהוא נחמד אבל חלקי מאוד, לבין "קיצור תולדות האנושות" של יובל נוח הררי, שהוא יותר פילוסופי והחלקים הכלכליים בו לא מדוייקים. ככל הידוע לי אין שום מקור בעברית לוויכוח האקדמי הסוער בין מחנות שונים אשר תולים את עיקר ההשפעה במוסדות, בתרבות, או בגורמים גיאוגרפיים מרוחקים. יום אחד אולי אנסה לתקן בעצמי את המחסור הזה.

Read Full Post »

אסתר דופלו לא תואמת את הסטריאוטיפ שיש למרבית האנשים בראשם אודות כלכלנים: היא סולדת מתיאוריות גדולות ופשוטות, המאמרים שלה אינם כוללים מתמטיקה מורכבת או התייחסות למונחים מאקרו-כלכליים, והיא מבלה את רוב זמנה בכפרים נידחים במדינות עולם שלישי בעריכת ניסויי שדה. מהם ניסויי שדה? בתרחיש הבסיסי ביותר בוחרים כמה מאות כפרים במדינת עולם שלישי כמו הודו או אינדונזיה, מחלקים אותם באקראי לקבוצת טיפול וקבוצת ביקורת, ומעבירים רפורמה כלשהי בכפרים שבקבוצת הטיפול – חלוקה בחינם של כילות נגד יתושים, תשלום להורים שישלחו את ילדיהם לבית הספר, חיסונים נגד מחלות, הקמת מוסדות המעניקים הלוואות לעניים, הזמנת בני קאסטות נמוכות לפגישות של מועצת הכפר ועוד. לאחר מכן אפשר להשוות את התוצאות בין שתי הקבוצות, לראות כיצד המדיניות מצליחה לאורך זמן ולבצע ניתוחי עלות-תועלת. נשמע פשוט בתיאוריה, אבל בפועל ישנם שלל פרטים שצריך לדאוג להם כדי לשפר את יכולת ההסקה הסיבתית מהניסוי, וכל מני שיטות מתוחכמות שנועדו לגלות מהו המנגנון שמוביל לתוצאה כזו או אחרת, כלומר מדוע אנשים מתנהגים כפי שהם מתנהגים. כל המסקנות שאתאר בהמשך מבוססות על מאות מחקרים כאלו המצוטטים בספר של דופלו ובנג'רה.

כיום דופלו היא אחת הכלכלניות המפורסמות בעולם, והיא חולשת על תקציבי עתק ועל צבא של עוזרי מחקר ממעבדתה ב-MIT. דופלו ובעלה, אבהיג'יט בנרג'י, מייצגים דור חדש של חוקרים בתחום הנקרא "כלכלת פיתוח", שניתן לומר עליהם שהם ממש מצילים חיי אדם, באופן ישיר, והם עושים זאת על ידי ניפוץ פרות קדושות, חיסולן של תיאוריות גדולות ועבודה מדעית מדוקדקת ברמת המיקרו שמטרתה להבין את המניעים, השאיפות והבעיות של האנשים העניים ביותר בעולם. ספרם, "Poor Economics", מסכם את הממצאים העדכניים ביותר בנושא, והוא קריאת חובה לכל אדם אשר מתעניין ברצינות במלחמה בעוני.

התיאוריות הגדולות של העוני

כאמור, התרומה העיקרית של כלכלני פיתוח היא ניפוצן של אידיאולוגיות פשטניות מדי שפגעו ביכולתנו לשפר את רמת חייהם של העניים, והחלפתן במחקרים העומדים בסטנדרטיים מדעיים. תהליך דומה התרחש במאה ה-19 בכל הקשור לרפואה, ובתקופות קדומות יותר בנוגע לתחומי מדע אחרים, אך היעדר יכולת ממוחשבת לאיסוף וניתוח נתונים בקנה מידה גדול וחוסר שיתוף פעולה מצידן של ממשלות מנע ככל הנראה את ההתקדמות הזו בנושא הטיפול בעוני עד המאה ה-21. בהיעדר ידע, הטיפול בעוני עד כה התבסס על אידיאולוגיות ותחושות בטן.

לפי גישה אחת נפוצה לעוני, מה שמדינות עניות זקוקות לו זה תרומות: מזון, תרופות, כילות נגד יתושים, הלוואות בתנאים נוחים, כבשים, עיזים, הון, מכונות וציוד. המטרה כמובן היא לא להמשיך לתרום לנצח; תומכי הגישה מאמינים שבשלב כזה או אחר התרומות יוציאו את המדינות העניות מאיזו שהיא "מלכודת עוני" שהן לכודות בה ויעמידו אותן על מסלול מהיר לצמיחה כלכלית. מלכודת העוני היא המפתח לגישה זו. מדינות עניות ואנשים עניים הם לכודים באיזה שהוא מנגנון השומר אותם עניים, הם לא מסוגלים לצאת מהמלכודת בכוחות עצמם, וניתן לשבור את המלכודת על ידי עזרה חיצונית בכמות מספקת. זו הגישה שמייצג ג'פרי סאקס בספרו "The End of Poverty": סאקס טוען שאם העולם העשיר יתחייב לסיוע חוץ בשווי 195 מיליארדי דולרים בכל שנה עבור השנים 2005-2025, העוני יחוסל בסופה של התקופה.

גישה שניה לעוני (נדירה הרבה יותר ולמעשה לא ממש קיימת מחוץ לארצות הברית), טוענת שמה שחסר לעניים זו גישה לשווקים חופשיים. לפי גישה זו סיוע החוץ פוגע במדינות עניות, יוצר תמריצים לשחיתות, דוחף אנשים החוצה משוק העבודה, מונע צמיחת פתרונות מלמטה למעלה ובסופו של דבר פוגע בעניים. לפי גישה זו מלכודות העוני, גם אם הן קיימות, הן לא מאפיין בסיסי של הטבע הכלכלי אלא תוצאה של מדיניות שגויה שפוגעת בשווקים. ברגע שהשווקים יהיו חופשיים והתמריצים יהיו מאוזנים, העניים יוכלו להוציא את עצמם מהעוני. גישה זו מיוצגת למשל בספרו של וויליאם אסטרלי, "The Elusive Quest fot Growth", ובספרה של דמביסה מויו, "Dead Aid".

קיימת כמובן גם גישה שלישית, שלא אוהבים להזכיר אותה כיום מכיוון שזה לא פוליטיקלי קורקט, אם כי היא מן הסתם נפוצה בציבור הרחב לא פחות מהאחרות: העניים הם פשוט טיפשים, חסרי סובלנות או נחותים ביולוגית באיזה שהוא אופן. הגישה הזו נפוצה גם בשמאל, היכן שהיא משמשת הצדקה לפטרוניזם וכפיה של התנהגויות מסוימות, וגם בימין, היכן שהיא משמשת כדי לטעון שאין טעם לעזור לעניים, הם כבר אבודים, ועדיף לשמור את הכסף לדברים חשובים יותר.

חלק ניכר מספרם של דופלו ובנרג'י מוקדש לוויכוח אל מול שלוש הגישות הפשטניות האלו. השניים טוענים שצורות רבות של סיוע חוץ הן לא יעילות ושההשפעה על התמריצים של העניים יוצרת תוצאות שונות מאלו שאליהן מתכוונים התורמים, אבל מצד שני שמדינות עשירות כן יכולות להתערב באופן שיחסל מלכודות עוני ויאפשר לעניים לשפר את מצבם, והמחקרים של כלכלני פיתוח מעלים אילו התערבויות הן הכי יעילות. ספרם כולל שיחות רבות עם אנשים עניים במדינות שונות ושלל אנקדוטות ודוגמאות שלא מאפשרות לפתח הכללות בנוגע לעניים: יש ביניהם חכמים וטיפשים, עצלנים וחרוצים, יזמים מבריקים וחסכניים ואנשים שמבזבזים את כספם באופן תמוה. חלקם אכן אשמים במידה מסוימת במצבם, ולוקים בבעיות נפוצות כגון דחיינות, פחד משינוי וחשיבה לטווח קצר, אבל זה לא אומר שאין מלכודות עוני המפריעות להם להתקדם.

מלכודות עוני

כל דיון רציני בנוגע לעניים חייב להגיע בסופו של דבר לשאלת מלכודות העוני. מלכודת עוני היא מנגנון אשר לוכד את העני במצבו: הוא לא יכול לצבור עושר, וגם אם הוא יקבל תוספת חד פעמית כלשהי להכנסה, היא עד מהרה תעלם והוא יחזור למצבו הראשוני. על מנת להתגבר עליה העני חייב לקבל עזרה משמעותית שתקפיץ אותו מעל ערך סף כלשהו, הוא לא יכול פשוט להיחלץ מהמלכודת על ידי עבודה קשה וחיסכון. מכיוון שבני אדם נולדים שונים אחד מהשני בכישוריהם ומקבלים ירושות שונות מהוריהם, סביר שבכל חברה אנושית יהיו אנשים יותר עניים ופחות. עצם קיומם של עניים לא מעיד על קיומן של מלכודות עוני. אבל עוני העובר בתורשה לאורך דורות רבים אולי כן מרמז על קיומן (אם כי גם לא בהכרח). למרות שבאופן תיאורטי אפשר להמציא שלל סיפורים נפלאים על סוגים שונים של מלכודות עוני, קיומן בפועל הוא שאלה אמפירית, שאלה של נתונים שניתן להעמיד לבחינה מדעית.

למשל, בפרק הראשון בספר עוסקים הכותבים במלכודת עוני המבוססת על רעב: לעניים אין מספיק כסף לאוכל, על כן הם לא אוכלים מספיק, מה שפוגע בפרודוקטיביות העבודה שלהם, יוצר חולשה, דיכאון ומחלות, ומשאיר אותם עניים. הם לא יכולים להיחלץ מהמלכודת, מכיוון שכדי לאכול יותר הם זקוקים ליותר כסף, אבל בשביל יותר כסף הם זקוקים ליותר מזון. ברעיון זה יש היגיון רב, אך ברגע שמגיעים לשטח המציאות מותירה את החוקרים בעיקר מבולבלים. לפי מדדים רבים האוכלוסיות העניות בהודו, בנגלדש, אפריקה ומקומות דומים אכן סובלות מתת תזונה – ובכל זאת, כאשר ניתנת לעניים עזרה בדמות מזון בחינם או כסף ישיר, הם לא מגדילים את צריכת הקלוריות שלהם. במקום זאת הם רוכשים מזון טעים יותר (כתחליף למזון טעים פחות), או מוציאים את הכסף העודף על שלל נושאים אחרים כגון רכישת טלוויזיות, או על הלוויות וחתונות מפוארות. התופעה חזרה על עצמה במקומות רבים בעולם, ומסקנתם של החוקרים היא שלמרות שאוכלוסיות עניות באמת סובלות מרעב, ישנם דברים אחרים שחשובים יותר עבור העניים. ככל הנראה הם אינם מאמינים שקלוריות נוספות יגדילו את המשכורת שלהם – ובהחלט יכול להיות שהם צודקים לגבי זה. דופלו ובנרג'י מסכמים בכך שהעניים אינם זקוקים לשקי אורז ועיזים מסובסדות, אלא בעיקר לתוספי תזונה לאימהות בהריון ולילדים קטנים, שם לרעב ישנן את ההשלכות החמורות ביותר.

בפרק השני עוסקים הכותבים במלכודת עוני אחרת, המבוססת על בריאות. כאן הרעיון הוא שלעניים אין מספיק כסף על מנת לממן לעצמם תשתיות ביוב או כילות נגד יתושים, ולכן הם לוקים במחלות הפוגעות ביכולתם לעבוד ומשאירות אותם עניים. אך גם כאן מסתבר שהמציאות מסובכת יותר: בעוד שהעניים אכן סובלים ממחלות רבות, כגון מלריה ושלשול המוביל להתייבשות, מסתבר שדווקא יש ברשותם במרבית המקרים מספיק כסף על מנת לממן שורה ארוכה של אמצעי מניעה בסיסיים בעלי אפקטיביות מוכחת. כאשר מצבם מידרדר ונדרשים טיפולי חירום עניים מוכנים להוציא סכומים משמעותיים של כסף עבור אשפוזים וניתוחים, כך שזה לא נכון לומר שהם לא מוכנים להשקיע בבריאותם – ובכל זאת יש להם נטיה שלא לרכוש את אמצעי המניעה ולא להתמיד בטיפולים כגון זריקות חיסון לילדים קטנים.

האם העניים אינם רציונאליים? בעיה אחת שחוזרת על עצמה בקרב העניים היא היעדר ידע אמין אודות האפקטיביות של טיפולים שונים. הם לא מאמינים למקורות המידע הרשמיים, ובצדק, מכיוון שהם חיים במדינות מושחתות ורגילים להתנהל מול מערכת ציבורית שאיננה אמינה. מעבר לכך, נראה שהם בסך הכל מפגינים בעיות התנהגותיות המזכירות סטודנטים הדוחים את הכנת עבודות הבית עד הרגע האחרון, אבל במקרה של הסטודנטים ההשלכות של הכשלים האלו הרבה פחות חמורות. כמו כן, בהחלט יתכן שבהינתן האופק התעסוקתי של העניים וניסיון החיים שלהם, הם חוזים נכונה שרכישת טלוויזיה לבית תשפר את איכות חייהם יותר מאשר השקעה בבריאות של ילדיהם.

נושא חשוב נוסף, המודגש במאמר של עומר מואב וצביקה נאמן, הוא דאגה לסטטוס היחסי. דחף בסיסי עבור כל בעל חיים עלי אדמות הוא הוכחת עליונות ביחס לבעלי חיים אחרים מאותו המין, במטרה להשיג בני זוג טובים יותר, להראות את החיוניות שלך עבור הקבוצה וכך הלאה. כאשר אדם עני זוכה בתוספת כסף, הקדשת הכספים לחינוך ילדיו או חיסכון לעתיד תהיה "בלתי נראית" עבור שכניו, היא לא תתרום לסטטוס היחסי שלו כמו השקעה בחתונה או הלוויה מפוארת של קרוב משפחה שכולם מסביב יוכלו לראות. בהחלט יתכן שבגלל התלות הרבה של העניים ברשתות החברתיות הסובבות אותם, הגיוני מבחינתם להשקיע במוצרי ראווה שיעשו רושם על שכניהם ולא במשהו שיכול לתרום לרמת חייהם בטווח הארוך – אחרי הכל, גם לא-עניים עומדים בהמוניהם בתור לאייפון חדש ויקר. כלומר, מבחינת העדפות, למרות שהם עניים, לא ברור ששיפור קטן ברמת החיים נמצא במקום הראשון מבחינתם של העניים.

חינוך

תפיסה נפוצה גורסת כי חינוך הוא המסלול הבטוח ביותר ליציאה מעוני, ועל כן פרויקטים בינלאומיים רבים מתמקדים בהכנסת ילדים עניים לבתי ספר יסודיים. אך בעוד ששיעורי ההשתתפות של ילדים עניים בבתי ספר נמצאת בעליה בכל מדינות העולם כבר שנים רבות, ישנם הבדלים דרמטיים באיכות החינוך בין מוסדות במדינות מערביות ומוסדות במדינות עולם שלישי. בהודו ומדינות עניות נוספות מורים בעלי קביעות נוטים שלא להגיע לבתי הספר ולשלוח מחליפים בשכר נמוך במקומם, ומערכות החינוך הציבוריות ספוגות עד העצם בשחיתות. התוצאות הן בהתאם: ילדים בבתי ספר יסודיים בכיתות ה' או ו' במדינות רבות אינם מסוגלים לקרוא ולהבין פסקאות פשוטות. בניגוד לתפיסות גזעניות, הנפוצות מאוד בקרב הפקידות הבכירה ובקרב המורים במדינות עולם שלישי, הבעיה היא איננה בילדים עצמם. למשל, דופלו ובנרג'י מציינים בתור דוגמה את ילדי העולים לישראל מאתיופיה, שביצועיהם כיום דומים לביצועים של ילדים ממדינות מערביות ולא לאלו של מקביליהם שנשארו באתיופיה, למרות שהוריהם ברובם הם חסרי השכלה. מן הסתם ילדים אחרים במדינות עולם שלישי יכלו להצליח באותה המידה אם הם היו זוכים לחינוך במערכת החינוך הישראלית.

מכיוון שהמערכת הציבורית במדינות העניות היא כושלת, אחד הפתרונות לבעיה הוא בתי ספר פרטיים. לרוב מדובר במיזמים צנועים למדי, הכוללים מורה יחיד המלמד קבוצה קטנה של ילדים בביתו הפרטי. מחקרים שנערכו העלו כי הם נוטים להיות יעילים יותר ממוסדות ציבוריים, נוכחות המורים בכיתות גבוהה יותר וביצועי הילדים טובים יותר. אך הבעיה עם ההשוואות האלו היא שהורים השולחים את ילדיהם למוסדות פרטיים הם לרוב עשירים יחסית לשכניהם, כך שלא ברור האם ההבדל בתוצאות נובע מאיכות החינוך או מגורמים אחרים הקשורים לסביבת המחייה של הילדים.

אבל האם היעדר חינוך בקרב העניים הוא בכלל בעיה? לא תמיד ברור שאפשרויות התעסוקה העומדות בפני ילדי העניים מחייבות השכלה, ושכדאי לכפות עליהם מלמעלה חינוך יסודי. העניים עצמם במדינות רבות נוטים להשקיע בחינוך של ילדיהם בהתאם לפוטנציאל התעסוקתי שלהם, ולהקדיש את מירב המשאבים לאחד הילדים שיש סיכוי שיוכל להגיע ללימודים גבוהים ולעבודה בטוחה במגזר הציבורי, על חשבון השאר. נראה שהעניים מאמינים שבנוגע לחינוך קיימת מלכודת עוני, כך שהשקעה במעט חינוך לא תשנה את האופק התעסוקתי של ילדיהם, ושווה להשקיע בחינוך רק אם ילד מסוים מסוגל "לעבור את הסף", למשל להגיע לאוניברסיטה. התפיסה האליטיסטית הזו, שלפיה לא שווה להשקיע בחינוך של רוב האוכלוסיה, משותפת גם לאליטות ולפקידות הבכירה במדינות עולם שלישי רבות. דופלו ובנג'רה ספקנים לגבי התפיסה הזו, מציעים להנמיך את הציפיות מהמערכת, ולהתמקד באיכות הלימוד ולא בעצם הרישום לבתי ספר. לא ברור שניתן ליישם במדינות עולם שלישי מערכות חינוך ברמה מערבית, ובהחלט יתכן שעדיפה מערכת צנועה ופשוטה יותר אשר תעניק כישורים בסיסיים לכלל האוכלוסיה.

עבודות

שיעור העניים במדינות עולם שלישי שהם בעלי עסקים זעירים עולה בהרבה על שיעור העצמאיים במדינות מערביות, והכותבים מתארים בספר שלל דרכים מתוחכמות שמצאו עניים במדינות שונות להשתמש במשאבים המעטים העומדים לרשותם על מנת לייצר הזדמנויות עסקיות. תופעה זו הובילה מספר חוקרים להלל את רוח היזמות בקרב עניי העולם השלישי, וכן לפופולריות הרבה של מוסדות "מיקרו-קרדיט", אשר מעניקים לעניים הלוואות לשם השקעה בעסקיהם (מוחמד יונוס זכה בפרס נובל על הובלת המהפכה הזו). הטענה כאן היא שמלכודת העוני נובעת מהיעדר מערכת פיננסית מתפקדת: לבנקים ומוסדות גדולים לא משתלם להלוות לעניים עקב הקושי לפקח עליהם והסכומים הקטנים שבהם מדובר, ולכן העניים לא מסוגלים לקחת הלוואות בריבית סבירה, להשקיע ולהגדיל את העסקים שלהם, למרות שהתשואה על ההשקעה בעסקים שלהם היא גבוהה למדי.

אך בפועל נראה שלמוסדות מיקרו-קרדיט ישנה השפעה מאוד מוגבלת על מצבם הכלכלי של העניים. ישנם לא מעט סיפורי הצלחה מעוררי השראה שהמוסדות מבליטים ומפרסמים, והם בוודאי לא מזיקים, אבל התוצאות מאכזבות ביחס להתלהבות הראשונית מהרעיון. רבים מהעניים משתמשים בהלוואות על מנת לרכוש מוצרים לביתם או להתמודד עם בעיות בריאותיות, וחלקם אף חוששים להרחיב את העסקים שלהם. כאשר מפסיקים לשער השערות תיאורטיות ויורדים לשטח על מנת לדבר עם העניים עצמם, מגלים שרובם הם בעצם יזמים בעל כורחם. מה שהם באמת היו רוצים לעצמם ולילדיהם זה עבודה במפעל, והחלום הגדול מכולם הוא עבודה קבועה במגזר הממשלתי. העניים יודעים על מה הם מדברים: בניגוד למוסדות המיקרו-קרדיט ויוזמות אחרות, עבור מפעלים רואים השפעה דרמטית בנתונים.

ההתנגדות האפנתית במערב למפעלי הייצור במדינות עולם שלישי היא אחת האיוולות הגדולות ביותר של תקופתנו. אמנם השכר וסביבת העבודה נראים לנו נוראיים בעיניים מערביות, אבל האמת היא שעבור העניים הם עדיפים בהרבה על האלטרנטיבות, בעיקר בגלל היציבות התעסוקתית. דופלו ובנרג'י מביאים דוגמאות רבות לעניין, גם אנקדוטות וגם מחקרים. למשל, לפי מחקר על כפרים בהודו בין השנים 1960 – 1999, המפעלים שנבנו לצד חלק מהכפרים תרמו יותר להכנסות התושבים מאשר גורמים אחרים כגון שיפור בטכנולוגיה חקלאית, ובעיקר תרמו לעניים ביותר שלא יכלו להשיג משרות יציבות בשום מקום אחר. סקרים ומחקרי עומק מעלים שיציבות תעסוקתית משנה לגמרי את השקפתם של העניים לגבי החיים, ומעודדת השקעה וחשיבה על העתיד. מחקר אחר עסק בנשים מקסיקניות חסרות השכלה ובגובה של ילדיהם, בתור מדד לתת-תזונה בילדות. המחקר העלה שילדים לנשים שחיו בעיירות שבהן נפתחו מפעלים היו גבוהים יותר מילדים לנשים שחיו בעיירות שבהן לא נפתחו מפעלים – למעשה הם היו גבוהים כמו ילדים בגיל מקביל בארצות מערביות.

מחקרים אלו מעמידים ספקות בפני ההתנגדות למפעלים במדינות עולם שלישי. כאשר אנחנו מחייבים חברות מערביות לשפר את הסטנדרטים של העבודה במדינות האלו או להגדיל את השכר, המשמעות היא הגדלת עלויות הייצור, ועל כן פחות מפעלים, פחות עבודות כאלו, ויותר עניים שנדרשים לחפש לעצמם אלטרנטיבות. אך אם אפילו מפעלים בסטנדרטים הנוכחיים יכולים לחולל שינוי כל כך משמעותי וחיובי בתנאי החיים של העניים, אולי עדיף שיהיו הרבה עבודות בסטנדרטים נמוכים מאשר מעט עבודות בסטנדרטים גבוהים. הסיבה העיקרית לביקורת במערב על התיעוש בעולם השלישי היא חוסר היכרות עם האלטרנטיבות, עם אורח החיים של העניים שאינם עובדים במפעלים, הכולל סיכונים רבים, עבודות זמניות קשות ותקופות אבטלה ממושכות. המפעלים מסוגלים לספק לעניים לא רק עבודה קבועה ובטוחה בשכר יחסית גבוה (במפעלים בבעלות חברות מערביות השכר גבוה עוד יותר), אלא גם את היכולת לעבור לערים גדולות, מה שמגדיל את הנגישות לבתי ספר ובתי חולים טובים יותר החסרים בכפרים נידחים.

רעיונות גדולים, רעיונות קטנים

הפופולריות הרבה של דופלו ועמיתיה בעולם הכלכלי עוררו באופן טבעי לא מעט התנגדויות לפעילותה, והמחברים מקדישים חלקים שונים מהספר למענה למבקריהם. אחת הביקורות היא שכלכלני הפיתוח החדשים וויתרו על השאיפות הגדולות לתקן את העולם, וויתרו על המאקרו-כלכלה, על העיסוק במוסדות ברמת המדינה שיכול להוציא מיליארדים מעוני, ועברו להתעסק בכל מני פרטים זניחים של התערבויות שנועדו להשיג מטרות מוגבלות למדי. דופלו ובנרג'י מזכירים גם את ספרם של אסימוגלו ורובינזון, הטוענים שללא שינוי פוליטי משמעותי ושינוי דרמטי במוסדות מדינות עניות לא יצליחו לעלות על מסלול של צמיחה (כתבתי על הספר בהרחבה כאן).

דופלו ובנרג'י מסכימים שמדינות עולם שלישי מאופיינים במוסדות שנועדו לשמור על מעמדן של אליטות צרות. הם מתארים מחקרים על פרויקטי סיוע בהיקף גדול שהעלו כי מרבית הכספים כלל אינם מגיעים לשטח, לאנשים שעבורם הפרויקט מיועד, אלא נעלמים בדרך במנגנון הבירוקרטי המושחת. הם מתארים בהרחבה מערכות חינוך עם מורים שלא מגיעים כלל לבתי הספר אך ממשיכים לקבל משכורות, מערכות בריאות עם אחיות שלא טורחות להגיע לעבודתן, ואיכשהו כולם מקבלים את המצב הזה בשוויון נפש – מראש כלל לא קיימת ציפייה בקרב העניים שהמערכות הציבוריות יפעלו כראוי. "כולם מושחתים", הם יאמרו בביטול וימשיכו בחייהם. גם כאשר מנסים לבזר את קבלת ההחלטות ולהטמיע פרויקטים ברמה המקומית ולא ברמת המדינה, בדרך כלל המרוויחים העיקריים מפרויקטי סיוע במימון מערבי הם בני האליטות המקומיות, בזמן שקבוצות חלשות כמו נשים, בני קאסטות נמוכות בהודו או חסרי קרקעות נשארים חלשים. נראה כי "חוק הברזל של האוליגרכיה" מתקיים אפילו ברמת הכפר.

אבל דופלו ובנרג'י חולקים על הפסימיות המאפיינת חוקרים אחרים. הם מדגימים שכל מני שינויים קטנים, כגון מעבר מהצבעה בכתיבה על פתקים להצבעה אוטומטית או שליחת הזמנות לכל אנשי הכפר להשתתף בישיבות מועצה, יכולים להשפיע מאוד על חלוקת הכוח הפנימית. למוסדות אכן יש מקורות היסטוריים ארוכי טווח, אבל זה לא אומר שלא ניתן לשנותם, לעיתים על ידי התערבות חיצונית, וגם כאן המתודולוגיות של כלכלני הפיתוח יכולות להצביע על דרכים יעילות יותר או פחות להשיג את השינוי.

מעבר לכך, הרבה פעמים פוליטיקאים גרועים ומושחתים מקבלים החלטות אשר תורמות לעניים, ולהפך – פוליטיקאים ובירוקרטים עם כוונות טובות מקבלים החלטות שפוגעות בעניים. דוגמה למקרה הראשון היא רפורמת החינוך המקיפה של נשיא אינדונזיה סוהארטו המושחת. לפי מחקרים שנערכו הרפורמה תרמה באופן ישיר לא רק להשכלתם של העניים אלא גם למשכורותיהם, למרות שהמטרה העיקרית של סוהארטו הייתה להפיץ אידיאולוגיות ואחדות לאומית בעזרת בתי הספר. דופלו ובנג'רה מספקים גם דוגמאות רבות למקרה השני, לפקידים ופוליטיקאים עם כוונות טובות המתניעים רפורמות ענק שנכשלות עקב אידיאולוגיה קשוחה מדי, בורות בנוגע לתנאים בשטח או לדברים שלהם זקוקים העניים, ואינרציה המנציחה מדיניות שגויה עשרות שנים אל העתיד. אותם פקידים ופוליטיקאים מוכנים להקשיב אם מישהו מגיע ומסביר להם מדוע המדיניות היא שגויה. הם באמת רוצים לעזור, ומספקים תמיכה רבה לכלכלני פיתוח החוקרים רפורמות בארצותיהם. על כן, דופלו ובנג'רה אינם פסימיים כמו כלכלנים אחרים בנוגע ליכולתה של התערבות ממשלתית חכמה לתרום לעניים.

סיכום

דופלו ובנרג'י מסכמים את ספרם עם חמש תובנות עיקריות:

  1. בעיה מרכזית עבור העניים היא בורות ודעות קדומות שגויות בנושאים רבים, כגון התרומה של חומרי דישון ליבול, החשיבות שבחיסון ילדים קטנים או האפשרויות החוקיות העומדות ברשותם, מה שמוביל לכישלונם של פרויקטי סיוע ורפורמות שונות. על כן, קמפיינים הממוקדים בהפצת ידע דרך מקורות הנתפסים בעיני העניים כאמינים הם דרך מאוד זולה ויעילה לעזור לעניים.
  2. העניים נושאים באחריות לדברים רבים שאנשים עשירים יותר לא צריכים לדאוג להם, כגון מציאת מקורות מים לא מזוהמים, חיסכון לעת זקנה ועוד, ועל כן בעיות התנהגותיות נפוצות כגון דחיינות הן חמורות הרבה יותר אצלם. פתרונות מדיניות שיפשטו עבורם את קבלת ההחלטות בנושאים כאלו, למשל על ידי כל מני אופציות ברירת-מחדל וכללי אצבע, יכולים מאוד לעזור.
  3. ישנן סיבות טובות מאוד לכך שלעניים אין גישה לשווקים מסויימים, כגון חיסכון, ביטוחי בריאות, אשראי ועוד. ישנם כשלי שוק של ממש בתחומים רבים. על כן ישנו מקום למעורבות ממשלתית בנושאים אלו, ואפילו לאספקת מוצרים מסוימים בחינם או מתחת למחיר השוק, למרות התנגדותם של כלכלנים רבים לרעיון.
  4. מדיניות עניות לא נועדו להיכשל. זה נכון שדברים רבים אינם עובדים כמו שצריך במדינות האלו, אבל לא תמיד מדובר באיזו שהיא קונספירציה של אליטה מושחתת המעוניינת להדק את שליטתה. במקרים רבים מדובר בטעויות מדיניות המבוצעות על ידי אנשים עם כוונות טובות. ישנו מקום רב להתקדם גם במסגרת המערכת הקיימת, ללא מהפכות פוליטיות דרמטיות.
  5. הציפיות הנמוכות מצד הממסד ומצד העניים עצמם בנוגע למה שניתן או לא ניתן להשיג נוטות להגשים את עצמן. ילדים עניים בבתי ספר סופגים את הציפיות הנמוכות של המורים מהם, ומתפקדים בהתאם. קשה לשנות זאת, אך קשה לשנות את מצבם של העניים מבלי להשפיע ראשית כל על הציפיות.

ספרם של דופלו ובנרג'י מסוגל לספק נקודת מבט מרעננת ואופטימית על מצבן של מדינות עניות, וחלק מהמסקנות תקפות גם לעניים במדינות מערביות, למשל האוכלוסיה הערבית בישראל. עוני הוא לא בעיה פשוטה של היעדר כסף שניתן לפתור בקלות על ידי "איכפתיות", על ידי חיסולה של אפליה ממסדית או על ידי הפלת רודן אכזר ומושחת כלשהו. אך מצד שני, אין סיבה להרים ידיים. שיפורים קטנים מתרחשים כל הזמן, ושיעור העוני בעולם יורד בהתמדה כבר מאות שנים. אפשר להתקדם קדימה, אבל לשם כך נדרש ראש פתוח וחופשי מאידיאולוגיות נוקשות לגבי מה שהעניים צריכים או רוצים, נדרש לבצע ניסויי שדה בשטח ולאסוף נתונים באופן קפדני על מנת לגלות מה באמת עובד ומה לא, ואולי הכי חשוב – נדרש לרדת לשטח ולהקשיב לעניים עצמם.

Read Full Post »

יאניס ורופאקיס הוא פרופסור לכלכלה שכיהן בין ינואר ליוני 2015 כשר האוצר של יוון, הפך לסלבריטי כלכלי, והתפטר לאחר שהסתכסך עם חבריו לממשלה ועם נציגי האיחוד האירופאי. בספרו "שיחות עם בתי על כלכלה" הוא מתיימר להציג באופן פשוט ונגיש לקהל הרחב את יסודות המערכת הכלכלית שבמסגרתה כולנו חיים, אך בין הדפים תתקשו מאוד למצוא הסברים על מושגים כלכליים בסיסיים או מסקנות העולות מהספרות המחקרית, מסוג הדברים שניתן למצוא בספרי מדע פופולארי העוסקים בפיזיקה, ביולוגיה ונושאים אחרים. במקום זאת תמצאו שם בעיקר סיפורי אימה, קונספירציות אפלות והרבה מאוד ציטוטים מהסרט "המטריקס", שמטרתם להוכיח לכם שהמין האנושי ביצע טעות איומה אי שם לפני כמאתיים שנה, כאשר "חברת השוק המודרנית" (שם נרדף שהמציא יאניס ורופאקיס לקפיטליזם) עלתה על במת ההיסטוריה.

המהפכה הניאוליתית והמהפכה התעשייתית

הפרק הראשון פותח בשאלה הבאה: מדוע הבריטים הם אלו שכבשו את אוסטרליה, ולא האבוריג'ינים כבשו את בריטניה? ספרות עצומה נכתבה בתגובה לשאלה הזו בעשורים האחרונים, וכתבתי על חלקה בבלוג (למשל כאן וכאן), אבל ורופאקיס מתעלם ממנה לחלוטין מלבד אזכור חלקי מאוד של הרעיונות שכתב ג'ארד דיימונד בספרו "רובים חיידקים ופלדה". במקום זאת הוא כותב משפטים מוזרים כגון "הסיבה היחידה שבגללה למדו בני האדם לעבד את הקרקע היא הרעב", בהקשר של הגורמים למהפכה הניאוליתית. מסקירה מהירה נראה שהחוקרים שעסקו בתחום ברצינות לא מסכימים כל כך עם הצהרתו הגורפת של ורופאקיס: דיימונד כותב שהמהפכה הניאוליתית התרחשה דווקא בסהר הפורה פשוט משום שהיו שם במקרה מיני בע"ח וצמחים מתאימים לביות, ואחרים מציינים שהיא התרחשה דווקא לפני כ-12,000 שנים בגלל שהאקלים השתנה והפך למתאים יותר לחקלאות, או מעלים שלל סיבות אחרות.

מלבד הטעות העובדתית הזאת, ורופאקיס לא מזכיר כלל את הספרות של דגלאס נורת', דארון אז'ימולו ואחרים העוסקת במוסדות ובהשפעתם על עלייתן ונפילתן של ציוויליזציות, וגם לא את הספרות של עודד גלאור, עומר מואב, גרגורי קלארק ואחרים העוסקת במלכודת המלתוסיאנית, במהפך הדמוגרפי, בהון אנושי ובשלל נושאים אחרים שהם קריטיים להבנת פערי העושר המודרניים בין חברות. שני זרמי הספרות שהזכרתי כאן הם לא זניחים אלא הזרמים המרכזיים כיום בספרות הכלכלית העוסקת בעלייתן של ציוויליזציות ובהתפתחות פערי העושר המודרניים (דגלאס נורת' זכה בפרס נובל, דארון אז'ימולו הוא בין עשר הכלכלנים המצוטטים ביותר בעולם כיום ועודד גלאור הוא העורך הראשי של ה- Journal of Economic Growth), אך נראה שורופאקיס כלל אינו מכיר אותם, וככל הנראה רק זוכר באופן מעומעם חלק מהדברים שכתב ג'ארד דיימונד ב"רובים חיידקים ופלדה". ורופאקיס מציג בפרק גישה של דטרמיניזם גיאוגרפי, לפיה מאפיינים גיאוגרפיים הם הסיבה היחידה להבדלי העושר המודרניים בין מדינות. הגישה הזו אולי תואמת את כללי התקינות הפוליטית החביבים על המחנה האידיאולוגי שאליו משתייך מי שהיה שר אוצר מטעם מפלגת השמאל הקיצוני "סיריזה", והיא בוודאי יכולה להסביר חלק מהשונות הנצפית במציאות, אבל היא גם פשטנית וישנן דוגמאות רבות הסותרות אותה – למשל אזורים נחשלים כיום שבהם בעבר שגשגו אימפריות עשירות (למרות שהגיאוגרפיה לא השתנתה), הבדלים גדולים בין אוכלוסיות זהות באותו אזור גיאוגרפי, פערים גדולים בין קבוצות אתניות בתוך מדינות שאינם נמחקים גם לאחר עשרות שנים של ניסיונות אינטגרציה ועוד. במציאות פערי העושר בין בני אדם, אזורים, עמים וארצות נובעים משילוב של נסיבות היסטוריות, גיאוגרפיה, תרבות ומוסדות, וכל גורם לבדו אינו מספיק כדי להציג את התמונה המלאה.

לאחר שסיים לעוות את ההיסטוריה בנוגע להתפתחות פערי העושר בעולם, עובר ורופאקיס למהפכה התעשייתית. הוא מאמץ נראטיב ששמעתי עד כה רק בקרב סוציולוגים השייכים לשמאל הקיצוני, לפיו המהפכה התעשייתית התרחשה בבריטניה בגלל נישולם של אריסים מנחלותיהם על ידי האצולה, מה שיצר כמות גדולה של מובטלים שיכלו לעבוד בשכר נמוך. גם כאן רופאקיס מתעלם לחלוטין מהכלכלנים הקודמים שהזכרתי וכן מהיסטוריונים כלכליים כגון יואל מוקיר (שעליו כתבתי כאן), שהעלו גורמים אחרים: הסחר הטרנס-אטלנטי, המוסדות הפלורליסטיים והדמוקרטיים-יחסית של בריטניה, הרעיונות הפילוסופיים של תקופת הנאורות, פרנסיס בייקון והמהפכה המדעית, היכולת הטכנית הגבוהה של יצרני השעונים וחרשי המתכת בבריטניה, ההשפעות השונות של המגיפה השחורה ועוד. כפי שנראה לקראת סוף הרשומה, הוא חייב להתעלם מהגורמים האלו, מכיוון שהם מרמזים על כך שהדמוקרטיה הליברלית וחברת השוק המודרנית הם שני צדדים של אותו המטבע, ולא גורמים העוינים אחד את השני.

מלבד התעלמותו המוחלטת מהספרות העוסקת בסיבות להופעתה של המהפכה התעשייתית דווקא בבריטניה של המאה ה-18, מתעלם ורופאקיס גם מהספרות אודות השפעותיה של המהפכה התעשייתית. הוא "שוכח" לספר לקוראיו על הירידה הדרמטית בתמותת הילדים והתינוקות במהלך המאה ה-19, על העלייה בתוחלת החיים, על הגידול בשכר הריאלי של פועלים פשוטים, ועל כך שאי השוויון בהכנסה, בבריאות ובחינוך דווקא הצטמצם במהלך התקופה הזו ולא גדל, כפי שמעלים מחקריהם של גרגורי קלארק ואחרים – גם בין עניים לעשירים וגם בין נשים לגברים. במקום זאת, אצל ורופאקיס הקורא ימצא רק תיאורים עצובים של ילדים ונשים בהריון העובדים במפעלים ובמכרות, תוך התעלמות מכך שגם לפני המהפכה התעשייתית הילדים והנשים האלו עבדו לא פחות קשה בחקלאות, ומכך שבמקרים רבים הם בחרו מרצונם החופשי לעבור מהכפרים המרוחקים לערים ולעבוד במפעלים האלו, כפי שסינים רבים בחרו בשני העשורים האחרונים.

בנקים ומשברים כלכליים

כאשר מגיעים לפרק 3 העוסק בחוב, במקום לתאר לקורא כיצד פועלת המערכת הפיננסית ולהסביר מונחים בסיסיים כגון ריבית ויחס הרזרבה שלא-כלכלנים רבים אינם מבינים, ורופאקיס מעדיף לתחזק את תחושת העוינות הרווחת בציבור כלפי כלכלנים, כלפי המערכת הפיננסית וכלפי העולם המודרני באופן כללי. הספר כולו רצוף בנוסטלגיה בלתי ברורה כלפי איזה שהוא עבר דמיוני שבו, לדעתו של ורופאקיס, הכסף היה רק "אחד האמצעים לשם מימוש התכלית, אבל הוא לא היה התכלית עצמה, כפי שהוא כיום" (מה שמזכיר את הזקנים שבכל דור, כבר אלפי שנים, מתלוננים על כך שהדור הצעיר הוא חומרני וחסר ערכים). לדעתו של ורופאקיס המעבר לעולם המודרני שאחרי המהפכה התעשייתית כלל "ניצחון של ערכי השוק על הערכים החווייתיים", ובמרכזו של אותו עולם נוראי שבו אנחנו חיים כיום עומד "החוב" בתור איזה שהוא שד דמיוני שכולם עובדים אותו.

ורופאקיס אוהב לספר לקוראיו סיפורי אימה. את פרק 3 הוא מתחיל במשל על דוקטור פאוסט המוכר את נשמתו למפיסטופלס, ואת פרק 4 הוא בוחר להתחיל בהשוואה של בנקאים ל"מגיה שחורה מפחידה" – שחס וחלילה לא נפספס את המסר. ורופאקיס כותב כי "רבים סבורים בטעות שהבנקאי […] מתווך בין לווים לבין בעלי פקדונות" אך לדעתו "כך היה פעם, לפני מאות שנים. גם היום ממשיך הבנקאי למלא אותו תפקיד, אלא שבמידה מועטה, מועטה מאוד". הבנקאים היום לא נותנים ללווים המעוניינים להשקיע כסף מתוך החסכונות הקיימים אצלם, אלא כסף "מהעתיד", כאשר המערכת בנויה על ההערכה שהצמיחה העתידית תאפשר ללווים להחזיר את החובות האלו. בדרך כלל ההנחה הזו מוצדקת, אבל לבנקים יש תמריץ להגדיל את אותן הלוואות מהעתיד מכיוון שהם מרוויחים מהן, ולכן כשההנחה מופרת אנחנו מקבלים משברים פיננסיים שבהם לדעתו של ורופאקיס אשמים באופן חד משמעי הבנקאים, ועל כן המדינה חייבת לפקח ולהשתלט עליהם. הוא כותב כי "בערך כך התבססה הזכות המיוחדת של המדינה להחזיק ברשות הבלעדית על הדפסת שטרות כסף ועל ניהול המטבע".

המשפט האחרון הוא מוטעה עובדתית: המונופול של המדינה על הדפסת הכסף היה קיים אלפי שנים לפני המערכת הכלכלית המודרנית ובהחלט לא נובע מאיזו שהיא "חברת שוק" שהתפתחה רק במאתיים השנים האחרונות. בעוד שרגולציה על המערכת הפיננסית היא בהחלט נושא חשוב, התיאור הזה של משברים כלכליים הוא פשטני להחריד, מתעלם לגמרי מספרות עניפה העוסקת במשברים כלכליים והסיבות להתרחשותם, ומתעלם מהאחריות של הציבור ושל ממשלות ובנקים מרכזיים לניפוח בועות פיננסיות הרסניות. קל יותר להאשים את הבנקאים השנואים ממילא בהכל. הצגה מעוותת כזו של המצב הקיים מתעלמת גם מהיתרונות הגלומים במערכת פיננסית מודרנית המנצלת ביעילות את המשאבים להשקעות ולפיתוח. למשל, ללא מערכת פיננסית מתפקדת מרבית אזרחי מדינת ישראל לא היו מסוגלים לרכוש לעצמם דירה, שלא לדבר על לפתוח עסק. שוויון ההזדמנויות היה נפגע, ורק בניהם של מיליונרים היו מסוגלים לרכוש דירות ולהקים עסקים. האם כך נראית המדינה האידיאלית שבה רוצה ורופאקיס לגור?

ורופאקיס כותב כי בגלל המערכת הפיננסית לכלכלה המודרנית "נשקפת תדיר סכנה של קריסה ושל משברים כלכליים", אבל ביחס למה? ההיסטריה שלו ושל אחרים סביב התנודתיות של הכלכלות המודרניות מתעלמת מכך שבכל רחבי אירופה אפילו אדם אחד לא מת מרעב בגלל המשבר הכלכלי האחרון, בעוד שבאותו עולם ישן וטוב יותר שאליו ורופאקיס מתגעגע אחוז ניכר מהאוכלוסיה היה מת מרעב בכל פעם כשלא ירדו מספיק גשמים בחורף, או כשירדו יותר מדי גשמים, או כשיבול תפוחי האדמה נפגע כתוצאה מאיזה שהוא נגיף. משברים קשים נפוצים הרבה הרבה יותר בחברות שאינן "חברות שוק" מודרניות. מקרי הרעב החמורים ביותר בהיסטוריה המודרנית התרחשו דווקא במדינות שבהן לא הייתה קיימת "חברת שוק", כגון סין וברית המועצות הקומוניסטיות – ולא במקרה. השוק המבוזר הוא עמיד יותר בפני משברים מאשר כלכלות המתוכננות מלמעלה, אך חסידיו של קרל מרקס (ורופאקיס הוא מרקסיסט מוצהר) תמיד ינסו להכחיש זאת ולטעון שחייבים להציל את השוק החופשי הפרוע מעצמו. האמת היא שבכל מובן מעשי חברת השוק המודרנית יציבה ובטוחה הרבה יותר מכל חברה אחרת בתולדות האנושות – כן, גם אם מתחשבים במשבר של 2008.

טכנולוגיה

נראה שורופאקיס מתקשה להודות שמאפיין כלשהו של העולם כיום עדיף על תקופות היסטוריות רחוקות יותר – אפילו לא הטכנולוגיה. בספרו כל מה שמודרני הוא רע, הבנקאים ואנשי העסקים הם האויב הבלתי-מעורער, והחיילים שלהם הן המכונות. בדומה לפרקים 3 ו-4, גם את פרק 5 העוסק בטכנולוגיה הוא מתחיל בסיפור אימה, והפעם – פרנקשטיין, הגולם שקם על יוצרו, כפי שהטכנולוגיה המודרנית תקום יום אחד על יוצריה. לא פלא שהמקור הנפוץ ביותר בספרו של ורופאקיס הוא הסרט "המטריקס", שורופאקיס מצטט קטעים שלמים ממנו בפרקים שונים.

כדי להצדיק את שנאתו לטכנולוגיה מציג ורופאקיס שגיאות עובדתיות נוספות: "במקום שיצירי כפינו […] יעבירו מן העולם את מצוקת העוני, את הרעב, את אי השוויון, את חרדת ההישרדות, את השעות הרבות שבהן עלינו לעסוק בעבודות שחורות השוחקות את הנפש – נדמה שקורה ההפך". לא! ממש לא! זה בדיוק מה שקורה, וכל נתון אפשרי שתחפשו מעיד על כך. במאה השנים האחרונות שיעורי העוני פחתו דרמטית, הרעב פחת, חרדת ההישרדות פחתה בחלק ניכר מכדור הארץ, ושיעור קטן יותר מהאנושות עוסק כיום ב"עבודות שחורות השוחקות את הנפש". אפילו בנוגע לאי השוויון לא ברור אם ורופאקיס צודק, זה תלוי איך מודדים ועל אילו שנים אנחנו מדברים (ראו תרשים בעמוד 5 בקישור הקודם). הטיעונים של ורופאקיס בנוגע לכך שהטכנולוגיה הופכת את השווקים לפחות יציבים שגויים מאותה הסיבה שהזכרתי מקודם, הטיעון של ורופאקיס שלפיו שילוב מכונות בתהליך הייצור הוא איזו שהיא מגמה חדשה ויוצאת דופן המאפיינת רק את "חברת השוק המודרנית" ונובעת מהתמכרות לרווחים וחובות מהווה שגיאה עובדתית נוספת – אנשים משתמשים בעזרים מכניים המגדילים את יכולת הייצור כבר אלפי שנים, למשל חץ וקשת או מגל, שלא לדבר על המצאות מאוחרות יותר כגון טחנות הקמח. שילוב מכונות בתהליך הייצור לא קשור ל"חברת השוק" או להתמכרות של אנשי עסקים לחובות, אלא פשוט לרצון טבעי של בני אדם לייצר יותר עם פחות חומרי גלם או בפחות זמן. כאלו אנחנו, עצלנים.

הרס הסביבה

בעוד שפרק 6 העוסק בהשפעת ציפיות על השווקים סביר יחסית (אם כי נגוע בטון הקונספירטיבי הקבוע), בפרק 7 חוזר ורופאקיס להאשים את "חברת השוק המודרנית" במאפיינים טבעיים שהיו קיימים בכל חברה אנושית וגם אצל בעלי חיים – והפעם הנושא הוא הרס הסביבה. למרות רצונו להאשים בכך את החברה המודרנית, ורופאקיס מודע לכך שחברות אנושיות טרום-תעשייתיות רבות לא באמת "חיו בהרמוניה עם הטבע" כמו בסרט של וולט דיסני אלא הרסו את סביבתן עד לרמה שהביאה אותן לסף הכחדה. יש דוגמאות רבות לכך המופיעות בספרו של ג'ארד דיימונד, "התמוטטות", כגון איי הפסחא, קריסת תרבות המאיה, ההתיישבות בגרינלנד, וכן הכחדתם של יונקים גדולים על ידי האבוריג'ינים באוסטרליה והאינדיאנים בצפון אמריקה מעט לאחר שהם היגרו ליבשת. ברגע שיש לו הזדמנות לכך, כל בעל חיים עלי אדמות יגדיל את צריכת המזון האישית שלו מבלי להתחשב באסון אקולוגי שעלול להתרחש יום אחד לצאצאיו, ובני האדם לצערנו לא היו יוצאי דופן בעבר. ורופאקיס מציין כבדרך אגב את המקרה של איי הפסחא ושל הכחדת בעלי החיים על ידי האבוריג'ינים, אבל מדגיש שהאבוריג'ינים "הצליחו למצוא איזון כלשהו עם הטבע", ושרק כאשר הגיעו האנגלים ליבשת הם "צילקו" את אדמת אוסטרליה במכרות. אבל לאבוריג'ינים לא הייתה ברירה – לאחר שהם השמידו בעלי חיים גדולים ששגשגו באוסטרליה לפני הגעתם ופגעו בסביבתם באופן חסר תקנה האוכלוסיה שלהם התמעטה, רבים מתו ברעב, עד שנוצר אותו האיזון האכזרי שנכפה עליהם על ידי הטבע – איזון שלא איפשר לאבוריג'ינים להתקדם מעבר לעידן האבן עד שהגיעו האירופאים ליבשת. כמו חברות אנושיות אחרות בעבר וכמו בעלי חיים פולשים בארץ חדשה, האבוריג'ינים לא ידעו שהם גורמים לנזק אקולוגי, או שידעו ולא היה מספיק אכפת להם מהדורות הבאים – הם היו רעבים.

המהפכה התעשייתית שינתה את המצב הזה. רק אחרי המהפכה התעשייתית המין האנושי הגיע לרמת העושר המאפשרת סבסוד בקנה מידה רחב של מחקרים מדעיים המסוגלים לחזות אסונות אקולוגיים ולמצוא דרכים להימנע מהם. כך למשל הצלחנו "להתגבר" על החור באוזון. אך יחד עם זאת העושר הרב הוביל לגידול משמעותי באוכלוסיה האנושית, וכך להגדלת הנטל שהיא מהווה על האקולוגיה של כדור הארץ. אז כן, בהחלט יתכן שבסופו של דבר אנחנו נגרום לכדור הארץ נזק שלא נוכל לתקן אותו, אבל אם נעשה זאת אנחנו בסך הכל נהיה באותו המקום בדיוק שבו היו חברות אנושיות בעבר. רק בזכות "חברת השוק המודרנית" יש לנו גם אופציות אחרות, רק בזכותה אנחנו יכולים להסתכל קדימה. היום בני אדם משקיעים מאמצים עצומים בשימור בעלי חיים, בהגנה על שוניות אלמוגים או בנטיעת יערות, אך ללא "חברת השוק המודרנית" לא הייתה לנו שום אפשרות לשלם לאנשים האלו משכורות ולממן את פעילותם. ורופאקיס כותב כי כיום "אנחנו חיים בחברה שממעיטה במידה מחפירה, נפשעת, בערך של הסביבה", אבל האמת היא בדיוק הפוכה: החברה שבה אנחנו חיים היום מקדישה להגנת הסביבה משאבים ששום חברה אנושית בעבר לא הקדישה, בהפרש עצום. זיהום האוויר והמים במדינות שאימצו את חברת השוק המודרנית נמוך יותר מכפי שהיה בעבר, לא גבוה יותר, והמגמה הזו תגיע גם למדינות אחרות ברגע שהן יאמצו את אותם הערכים.

הכלכלה והדמוקרטיה

פרק 8, העוסק בכסף, מתחיל דווקא באופן סביר למדי עם הסיפור המפורסם על הסיגריות ששימשו בתור כסף מזומן במחנות שבויים במלחמת העולם השנייה. אך כשממשיכים לקרוא מתחילה להתבהר הטעות העמוקה יותר של ורופאקיס ושל המחנה הפוליטי שאליו הוא משתייך: חוסר היכולת להבין שגם הדמוקרטיה הליברלית האהובה על ורופאקיס וגם "חברת השוק המודרנית" השנואה עליו נובעות שתיהן מאותו המקום, מאותה הפילוסופיה ומאותה התרבות שהתפתחה במערב אירופה במאות השנים האחרונות.

גם המערכת הכלכלית המבוזרת והמסתמכת על כיבוד חוזים, חופש וזכות הקניין וגם הדמוקרטיה הליברלית המכבדת מיעוטים ומעניקה שוויון בפני החוק הן למעשה ביטוי למוסדות פלורליסטיים התומכים בשוויון הזדמנויות ובביזור מקורות הכוח. המהפכה התעשייתית התרחשה קודם כל במדינות שבהן המוסדות היו הפלורליסטיים ביותר, הדמוקרטיים ביותר והמבוזרים ביותר – ולא במקרה. בריטניה של המאה ה-18 הייתה אחד המקומות היחידים עלי אדמות שבהם סוחר עשיר שנולד להורים עניים יכל לתבוע בבית משפט בן למשפחת אצולה רבת עוצמה ולנצח, ומצב כזה נותן תמריץ ליזמים לקדם טכנולוגיות ושיטות עבודה חדשות. לעומת זאת, במדינות שבהן השווקים פחות חופשיים גם המערכת הפוליטית היא מושחתת וריכוזית, קבוצות הלחץ חזקות יותר, הדאגה לסביבה פחותה יותר והאמון במערכת הפיננסית נמוך יותר. זו לא סתם קורלציה מקרית. חברת השוק והדמוקרטיה הליברלית הן צדדים שונים של אותו המטבע, ולא גורמים העוינים אחד את השני כמו שורופאקיס מנסה להציג, המצויים במלחמת עולם קבועה של טובים כנגד רעים. כאשר אוכלוסיה אנושית מסוימת מפתחת ערכים ליברליים השמים דגש על פלורליזם ושוויון הזדמנויות, האוכלוסיה הזו תהיה לרוב מעוניינת גם בשלטון ליברלי הקשוב לצרכי העם וכולל שוויון בפני החוק, וגם בכלכלה ליברלית שבמסגרתה אנשים יכולים לצרוך, לחסוך ולהקים עסקים חדשים בלי כפייה מלמעלה.

ורופאקיס ומרקסיסטים אחרים חייבים כל הזמן לחתור כנגד העובדות הללו, שהעלו שלל היסטוריונים במאה השנים האחרונות. הם מתמקדים בחסרונותיה של הכלכלה הליברלית, כגון הפגיעה של ההרס היצירתי והגלובליזציה באוכלוסיות חלשות או הגידול באי השוויון, ומתארים מצג שווא של עולם שבו הממשלה היא דמוקרטית וליברלית אך השווקים כולם מפוקחים ומנוהלים מלמעלה, על ידי חבורה של בירוקרטים-מלאכים ומנהיגי ארגוני עובדים בעלי חוכמה אינסופית וחסינות מוחלטת מהשפעתן של קבוצות לחץ. הלוואי שהיה קיים עולם כזה. במציאות, כל ניסיון לשלוט על השווקים מסתיים בסופו של דבר בשגיאות תכנון הרות-אסון ובמערכת שמעבירה עושר מכלל הציבור לקבוצות לחץ קטנות ועשירות. מכאן נובעת הקורלציה החזקה בין הדמוקרטיה הליברלית, שווקים חופשיים ועושר מצד אחד, ובין כל ניסיון ליישם את תורתו של קרל מארקס במציאות לבין אומללות, רעב, עוני ושחיתות מהצד השני.

בפרק הסיכום תוקף ורופאקיס את כל הכלכלנים מלבדו, וטוען שרק הוא מציע לקוראים את "הגלולה האדומה" של המטריקס אשר תחשוף אותם למציאות "האמיתית", בזמן שכלכלנים אחרים מציעים "גלולה כחולה" שתאפשר לאנשים להמשיך לחיות בשקר. האמת היא שמרבית טענותיו בפרק זה אינן יותר מסיסמאות כלליות שלא ראויות לתגובה רצינית. על מידת המדעיות של הכלכלה כתבתי בעבר בהרחבה, ובכל מקרה התיאוריות של ורופאקיס מבוססות פחות, ולא יותר, מאשר התיאוריות שלהן הוא קורא "אסטרולוגיה", וזאת משום שהן רחוקות יותר מהעובדות. אני חס וחלילה לא אומר כאן שכל טענה שכלכלן כלשהו העלה אי פעם היא בהכרח נכונה, אבל אני כן אומר שההבדל בין "גלולות אדומות" ל"גלולות כחולות" הוא שהגלולות האדומות הן אלו שמבוססות על עובדות ועל פתיחות למגוון הסברים מורכבים, בעוד שהכחולות מבוססות על אידיאולוגיה וצרות אופקים. בסופו של דבר, ורופאקיס מציע לנו בספרו גלולה כחולה, לא אדומה.

סיכום: דרושה מכונת זמן

למרות הכל, טוב שקיימים כלכלנים כמו יאניס ורופאקיס, הא ג'ון צ'אנג, ודומים להם אשר מנסים דרך קבע לאתגר את השיח הקיים ולהעלות לדיון רעיונות מחתרתיים ונקודות השקפה פרובוקטיביות, אפילו אם מבחינתם ככל שטענה היא יותר מחתרתית כך היא יותר נכונה והעובדות פחות חשובות. אנשים כאלו תוקפים ללא הפסקה את הדעות המקובלות, מאפשרים להוכיח שהאקדמיה בכלכלה היא לא קליקה סגורה של אנשים זהים בדעותיהם, ולכו תדעו, אולי יום אחד הם יעלו נקודה חשובה. אבל אלו לא האנשים שהייתם רוצים שילמדו אתכם את הבסיס. הדרך הנכונה ללמוד כל נושא שהוא היא קודם כל להבין את העקרונות המרכזיים והבסיסיים המקובלים על מרבית אנשי המקצוע בתחום, ורק לאחר מכן לקרוא על נקודות השקפה ביקורתיות. אך ישראלים שלא לומדים כלכלה לרוב נחשפים לנושא בסדר ההפוך, בין השאר באשמתם של אנשי תקשורת ההולכים שבי אחרי רעיונות אופנתיים, וכך ספרו של ורופאקיס תורגם לעברית בעוד שספרים חשובים הרבה יותר לא תורגמו. ככל הידוע לי הדעות שמציג ורופאקיס בספרו חורגות מדעותיהם של רוב מכריע של הכלכלנים כיום, לא מכיוון שאנחנו עדר של זומבים חסרי-מוח הממומנים על ידי מיליארדרים מושחתים אלא מכיוון שאנחנו הכלכלנים מחבבים עובדות, והטענות של ורופאקיס, ציוריות ככל שיהיו, לרוב אינן מסתדרות עם העובדות. אין לי ספק שחלק ממגיבי הבלוג יראו בהתנגדותם של שאר הכלכלנים הוכחה ניצחת לכך שורופאקיס צודק, אבל אנשים משכילים ומתונים צריך להתייחס אל דברים כאלו בספקנות הראויה ולדעת להבחין בין גלולות כחולות לאדומות. לרוב הגלולות הכחולות, המזוייפות, הן אלו שנוחות יותר לעיכול, אלו שמנחמות אתכם, מצביעות על אשמים ברורים ומבטיחות גן עדן נפלא.

הבעיה האמיתית שלנו היא מחסור במכונת זמן. אם רק הייתה לנו אחת כזו יכולנו לשלוח את ורופאקיס ואת כל מעריציו וחבריו לאידיאולוגיה לאותו עבר נוסטלגי שאליו הם כל כך מתגעגעים, לפני הופעתם של הבנקאים המרושעים שיכולים להלוות לכם כסף למשכנתא, לפני עלייתם של אנשי העסקים תאבי הבצע והמכונות האכזריות שלהם שמאפשרות למכור בגדים באיכות מעולה בשבריר מהמחיר שהם עלו בעבר, לפני הרפואה המודרנית, לפני אי השוויון, לפני שהקולוניאליסטים האירופאים המרושעים כבשו את העולם והקימו מסילות רכבת ומוסדות דמוקרטיים במקומות רבים, לפני הגידולים החקלאיים המהונדסים גנטית, לפני הקפיטליזם, לפני כל הדברים הנוראיים האלו שקרו לאנושות והביאו אותה למצבה האומלל הנוכחי. אך במחשבה שניה, יתכן שאפילו זה לא יהיה מספיק. סביר שדקות ספורות לאחר שנפעיל את מכונת הזמן, כשאנו חושבים שסוף סוף נפטרנו מהחבורה הזו אחת ולתמיד, נראה את המכונה מתגשמת שוב לנגד עינינו, חוזרת מהעבר. ורופאקיס וחבריו יצאו ממנה, חולים, רעבים ופצועים, רועדים בבעתה לאחר התנסות מעשית בחיים האמיתיים שלפני המהפכה התעשייתית, שהיו לפי כל קנה מידה אפשרי קצרים, אכזריים, כואבים ומשעממים לאין שיעור מחיינו שלנו. האם הם יהיו מוכנים להודות אז שהמין האנושי עבר שינוי לטובה במאתיים השנים האחרונות? אני בספק. הם בוודאי ימציאו לעצמם סיפור מחתרתי, אפל, מגניב וחדש כלשהו, וינסו למכור לכם שוב את אותה הגלולה הכחולה המזוייפת של המטריקס. זה פשוט הקטע שלהם. אבל אתם לא צריכים שום גלולה, כל מה שאתם צריכים זה לפקוח את העיניים ולראות את העולם המודרני כפי שהוא. באופן יחסי לכל אפשרות אחרת הידועה לנו, זה עולם לא רע בכלל.

Read Full Post »

שתי הערות:
1. כמו כל הרשומות שאני מפרסם, גם זו פורסמה בגירסתה המקורית באתר "הארץ". לפי ההסכם שלי איתם אני יכול לפרסם כאן רשומות 48 שעות לאחר שהן מתפרסמות שם. אני מתחזק שני בלוגים זהים בגלל העוקבים במייל אחרי הבלוג הזה ובגלל שוורדפרס מאפשר שמירה קלה של כל רשומות העבר.

2. אני כותב לא מעט התייחסויות לנושאים אקטואליים ואחרים בתדירות יום-יומית בעמוד הפייסבוק של הבלוג, כולכם מוזמנים לעקוב אחריו.


ההיסטוריון יובל נח הררי הוא ככל הנראה מחבר ספרי העיון המצליח ביותר בישראל אי פעם. בספריו הוא משלב ידע רחב עם תובנות מקוריות, נהניתי לקרוא אותם ואני חושב שהם מעוררי מחשבה. על כן, דווקא מכיוון שאני מעריך את כשרונו של הררי ואת תובנותיו, מעציב אותי לקרוא אותו כותב על כלכלה. בתחום זה, המהווה להערכתי בין רבע לשליש מספרו האחרון "ההיסטוריה של המחר", נקלע הררי לכל הסטריאוטיפים השגויים הנפוצים מחוץ לפקולטות לכלכלה, ולניסיונות אופנתיים להתנגח בממסד הקיים על בסיס טיעונים קלושים, חוסר הבנה היסטורי, חוסר הבנה של המנגנונים הכלכליים וחוסר הבנה של טענות הכלכלנים. הדבר נכון לשני הספרים שכתב הררי, אם כי ברשומה זו אתייחס בעיקר לאחרון מביניהם.

הספר "ההיסטוריה של המחר" מתחיל בתיאור סדר היום של האנושות במאה ה-21 ותחזית טכנולוגית-מדעית לגבי העתיד של האנושות במאות הקרובות, לאחר מכן חוזר אחורה על מנת לתאר כיצד הגענו עד הלום, ולבסוף מגיע שוב אל העתיד אך מנקודת מבט יותר פילוסופית-תרבותית. חלק נכבד מהספר מוקדש ל"דת ההומניסטית" השלטת בעולמנו המודרני, המציבה את האדם ואת חוויותיו הסובייקטיביות בתור הגורם המעניק משמעות לקיום האנושי. בתוך אותה דת הומניסטית מקובצים זרמים שונים כגון ליברליזם, סוציאליזם, נאציזם ועוד, הנבדלים ביניהם באופן השכלול של חוויותיהם הסובייקטיביות של אנשים שונים ובדגשים על חוויות שונות, אבל הם כולם שונים מהותית מהדתות העתיקות שעל פיהן עבודת האל הייתה המקור למשמעות הקיום.

בתוך המסגרת הזו יכל הררי להתייחס אל הקפיטליזם המודרני באופן מאוד פשוט: בתור מערכת כלכלית המתאימה כמו כפפה ליד לערכי ההומניזם. הקפיטליזם אינו מצטיין בהפיכתן של חברות למוסריות יותר או במילוי תכנית אלוהית כזו או אחרת, אלא בהפיכתן של חברות לעשירות יותר וחזקות יותר, במתן דגש על החוויות של הפרט. הקפיטליזם הקלאסי תומך בטבעיות ברעיונות ליבראלים, "קפיטליזם של מקורבים" הוא האופנה השלטת בקרב משטרים פאשיסטים ודיקטטוריים מכיוון שהוא מאפשר להם לשמר את מעמדה של האליטה, ואפילו הזרם הסוציאליסטי בהומניזם, שבתחילה נטה לכיוון הקומוניזם, נעזר כיום בגוונים שונים של קפיטליזם בסגנון נורדי המאפשרים לחברות עשירות לגבות סכומי מיסים גבוהים ולחלק אותם מחדש במסגרת מערכת רווחה נרחבת. התייחסות אל הקפיטליזם בתור כלי המאפשר להשיג את מטרות הדת ההומניסטית  מתאימה גם לתזה הכללית של ספרו של הררי, גם לדפוס ההיסטורי של הופעת הקפיטליזם, וגם לטיעונים שקראתי עד כה במקורות אחרים, למשל בנוגע למקורות המהפכה התעשייתית.

מסיבות שאינן מובנות לי בחר הררי שלא להתייחס אל הקפיטליזם בצורה כזו. במקום זאת הוא מבצע סטייה מהתזה המרכזית של ספרו, מנסה לתאר את הקפיטליזם בתור איזו שהיא דת, מה שמוביל אותו ללולינות לוגית עקומה ולטענות שהן שגויות עובדתית. נתחיל את הרשומה מלהבין מדוע הקפיטליזם אינו דת, לאחר מכן נפריך את אנשי הקש שמעמיד יובל נוח הררי על מנת לתמוך בטענתו, ונסיים בחטאו הגדול ביותר – עיוות המחקר ההיסטורי בנוגע למקורות המהפכה התעשייתית.

קפיטליזם היא לא דת אלא שיטה להשגת מטרות מסוימות; קביעת המטרות היא הדת

"לאורך ההיסטוריה נוצרו דתות שונות ומשונות, אבל כולן בלי יוצאת מן הכלל טענו שקיימת מערכת חוקים על-אנושית, שלא אנחנו המצאנו, שאיננו יכולים לשנות כרצוננו, ושאנו מחוייבים לציית לה. מהי בדיוק אותה מערכת חוקים על-אנושית? יהודי אדוק יאמר שזוהי מערכת החוקים הנצחית שקבע אלוהים והתגלתה לנו בתורה. הינדואיסט הדוק יאמר שזוהי מערכת החוקים האלוהית שקבעו ברהמה, וישנו ושיווה, והתגלתה לנו בוודות. בודהיסט אדוק יאמר שאלו הם חוקי הטבע הנצחיים שבודהא גילה. דאואיסט אדוק יאמר שאלו הם חוקי הטבע הנצחיים שלאו-גזה גילה. נאצי אדוק יאמר שאלו הם חוקי הטבע הנצחיים שהיטלר גילה. קומוניסט אדוק יאמר שאלו הם חוקי הכלכלה הנצחיים שמרקס, אנגלס ולנין גילו. קפיטליסט אדוק יאמר שאלו הם חוקי הכלכלה הנצחיים שהתגלו בידי אדם סמית', פרידריך האייק ומילטון פרידמן". (עמוד 199)

על מנת להבין את טעותו של הררי חשוב להבין שני דברים.

1. התמריצים באקדמיה שונים מהתמריצים במוסדות דתיים.

ישנו הבדל משמעותי בין מילטון פרידמן, ואולי גם האייק, סמית' ומרקס, לבין כל האחרים שמזכיר הררי בפסקה זו: כלכלה היא לא דת, היא תחום מחקר אקדמי. התמריצים באקדמיה הפוכים מהתמריצים של מוסדות דת: בעוד שלכהן נוצרי או חבר במפלגה הנאצית יש תמריצים חזקים מאוד לאשר את התזה שבה מאמינים האנשים שמעליו, לאקדמאי יש תמריצים חזקים מאוד להפריך את המאמרים של קודמיו – רק כך משיגים פרסומים אקדמיים. נכון, גם באקדמיה לבעלי מעמד בכיר יש כוח לכפות את דעתם על האחרים, והדוגמה המפורסמת ביותר בנוגע לכך היא סיפורו של זוכה פרס הנובל דן שכטמן ותגליותיו בנוגע לגבישים קוואזי-מחזוריים, אבל שימו לב שבסופו של דבר שכטמן זכה בפרס הנובל לכימיה. בטווח הארוך האקדמיה מונחית על ידי האמת המחקרית ולא על ידי סיפורים דמיוניים.

למרות תרומתו החשובה של מילטון פרידמן לחשיבה הכלכלית, הקונצנזוס הכלכלי כיום בנושאים רבים, למשל מדיניות מוניטארית, אינו זהה אחד לאחד עם הדברים שפרידמן אמר בזמנו. בדומה לכך, הסיבה שבגללה כלכלנים מודרניים דוחים את משנתו של מרקס היא לא אמונה דתית כלשהי, אלא העובדה שמרקס טעה לגבי הרבה מאוד דברים. בין הכלכלנים שדוחים את משנתו של מרקס יש יהודים, מוסלמים, נוצרים, חילוניים או אדוקים. אין ביניהם קונצנזוס לגבי משנתם של ישו או בודהה, מכיוון שבלתי אפשרי לבחון אמפירית את הרעיונות שהציגו ישו ובודהה, אבל הם כולם מסכימים שמרקס טעה. גם מידת המדעיות של המחקר הכלכלי (נושא שעליו כתבתי בהרחבה בעבר) איננה רלוונטית כאן – כל מה שחשוב זה שבמסגרת המחקר הכלכלי ניתן לתמוך בתיאוריות או לתקוף אותן באמצעות מחקרים אמפיריים, ושזה משהו שלכלכלנים יש תמריץ לעשות אותו כל הזמן.

כיום רוב מכריע של הכלכלנים מגדירים את עצמם בתור "קפיטליסטים". רוב זה כולל בחובו כלכלנים בעלי נטיות ימניות וליברטריאניות, כמוני, וכן אישים כגון תומאס פיקטי, ג'וזף שטיגליץ, פול קרוגמן ורבים אחרים, שיש להם תפיסות שונות לגמרי בנוגע למטרות המדינה האידיאלית. כולנו קפיטליסטים מכיוון שלא משנה מהן המטרות שלנו ומהו הזרם של הדת ההומניסטית שבו אנחנו אוחזים, כרגע נראה לנו שקפיטליזם היא השיטה שתאפשר לנו להשיג אותן באופן היעיל ביותר. לא בגלל אילו שהם "חוקי טבע נצחיים", אין כאלו בכלכלה, אלא פשוט מכיוון שהספרות המחקרית הנוכחית בנושא מראה שזה עובד.

2. דת היא מערכת ערכים אשר למאמיניה יהיה קשה מאוד להחליפם.

כמו לכל אחד אחר, גם לי יש סט של אמונות לגבי העולם. אחת האמונות שלי, כאמור, היא שהקפיטליזם היא הדרך היעילה ביותר להשגת מטרות כלכליות רבות, ואמונה אחרת שלי היא שעולם טוב יותר הוא עולם שבו הומוסקסואליות איננה נמצאת מחוץ לחוק. אך האם שתי האמונות האלו שוות במעמדן?

האמונה שלי בנוגע לקפיטליזם מבוססת על ידע ממשי שיש לי על העולם. אם תראו לי ממצאים סותרים שלפיהם ישנה דרך טובה יותר מאשר הקפיטליזם אז בשלב הראשון אני אהיה ספקני, אבל בסופו של דבר יש סיכוי לא רע שאשתכנע. למשל, אני כרגע כבר משוכנע בכך שמערכת בריאות ציבורית עדיפה ברמה העקרונית על מערכת בריאות מופרטת לחלוטין, כתוצאה ממחקרים בתחום, למרות שיש כאן סתירה לאידיאל הקפיטליסטי ולמרות שפעם חשבתי אחרת. שימו לב גם באיזו מהירות וויתרו מאות מיליוני אנשים על הקומוניזם בחמישים השנים האחרונות, רק מכיוון שהבינו שהקפיטליזם עדיף – האם כך נראית דת אמיתית? בסופו של דבר האמונה שלי בנוגע לקפיטליזם היא פשוט לא חלק עמוק במיוחד מהזהות האישית שלי.

לעומת דעותי על קפיטליזם, את האמונה שלי לגבי הומוסקסואליות יהיה הרבה יותר קשה לשנות. למעשה, קשה לי לדמיין מחקר אמפירי או טיעון לוגי כלשהו שיוכל לשנות אותה. האמונה שלי לגבי מעמדה החוקי האידיאלי של פעילות הומוסקסואלית נובעת משייכותי לדת ההומניסטית-ליברלית והיא מהווה חלק עמוק מהזהות שלי, בעוד שהאמונה שלי לגבי הקפיטליזם נובעת מידע שיש לי. שינוי אמונתי בנוגע לקפיטליזם לא ישנה כמעט שום דבר אחר בתפיסת עולמי, מכיוון שלקפיטליזם אין טענות ערכיות, בעוד ששינוי האמונה שלי בנוגע להומוסקסואליות יכול להגיע רק עם מספר רב של שינויים דרמטיים אחרים באמונותי. למרות שבשני המקרים אני משתמש במילה "אמונה", מכיוון שאדם לא יכול לדעת שום דבר בוודאות מוחלטת, מדובר ברמות שונות לגמרי של מחויבות כלפי הרעיונות האלו – אך הררי מתעלם באופן מוחלט מההבדל הזה.

בעיה חמורה יותר, שחוזרת על עצמה במקרים אחרים בספר, היא שהררי מבין שהוא טועה ומטעה. למשל, כך הוא כותב על ההבדל בין הקפיטליזם לנצרות:

"ובכן, תלוי למה אנו מתכוונים במונח "קפיטליזם". שכן אנו משתמשים באותו מונח, קפיטליזם, לפעמים עבור תיאוריה כלכלית ניטרלית, שאין לה שום טענות ערכיות, ולפעמים עבור דת שבהחלט יש לה טענות ערכיות". (עמוד 201)

לא הררי, זה לא "אנו משתמשים" – זה אתה משתמש. ואתה משתמש באותו המונח בכוונה, כדי לבלבל את הקוראים שלך. אני מניח שאחרי שהוא כתב את המשפט הזה הררי הבין שמשהו חסר לו, שקפיטליזם הוא לא באמת דת מכיוון שאין לו טענות ערכיות, אבל הוא לא רצה לוותר על הטענה הזו. איך יצא הררי מהתסבוכת? על ידי המצאתו של איש קש: הקפיטליסט המעמיד את הצמיחה מעל כל גורם אחר. עניין זה מעביר אותנו אל הנושא הבא.

הקפיטליסט המעמיד את הצמיחה מעל לכל הוא איש קש שלא קיים במציאות

"הקפיטליסט הופך מאיש מדע לאדם דתי ברגע שהוא מוסיף לטענות העובדיות הנ"ל את הקביעה הערכית ש"צמיחה כלכלית הינה ערך עליון", או ש"צמיחה כלכלית חשובה יותר משוויון חברתי ומאיזון אקולוגי"". (עמוד 202)

"הטענה המרכזית של הדת הקפיטליסטית (להבדיל מהתיאוריה הכלכלית הקפיטליסטית) היא שצמיחה כלכלית הינה ערך עליון. מצווה על כל אדם, משפחה, תאגיד ומדינה לייצר בשנה הקרובה יותר ממה שהם מייצרים היום, ובעוד עשר שנים יותר ממה שהם ייצרו בעוד שנה. כדי להשיג זאת, ראוי להקריב ערכים אחרים, כגון שוויון, איזון אקולוגי, או כיבוד הורים." (עמוד 231)

ובכן, טוב שהוא לא פשוט אמר ישירות שכלכלנים ימכרו את סבתא שלהם בשביל כסף…

מעל כל משפט בספרו שבו הררי מזכיר את המילה "צמיחה" צריך להופיע שלט אדום ענק עם המילים "זהירות, איש קש" מלווים במספר סימני קריאה. מעולם לא נתקלתי באדם שחושב כפי שהררי טוען שקפיטליסטים חושבים, וכל הציטוטים שלו בעמודים הבאים של דוחות של בנק ישראל או כתבות מדה-מרקר רק מדגישים שהוא אינו מבין את מה שהוא קורא.

ראשית כל, בניגוד לתפיסתו של הררי, מעולם לא התקיים קפיטליסט או כלכלן רציני אשר האמין כי בני אדם רוצים או צריכים למקסם רק כסף. גם ברמה הפשטנית ביותר של התואר הראשון, במודלים כלכליים הפרטים לא מנסים למקסם כסף או צמיחה אלא "תועלת", או "רווחה", ולתוך פונקציית התועלת יכולים להיכנס הרבה מאוד גורמים כגון זמן פנוי, הצלחה של הצאצאים, אושר סובייקטיבי, אי שוויון, סטאטוס חברתי ועוד.

גם ברמה המאקרו-כלכלית לכלכלנים אכפת קודם כל מרווחה. קשה למדוד ולהגדיר רווחה, לכן כלכלנים נוטים להשתמש בתוצר לנפש בתור מדד לרווחה ממוצעת במדינה. כלכלנים יודעים שהמדד הזה רחוק מלהיות מושלם, הם מכירים את כל הכשלים שלו הרבה יותר טוב מלא-כלכלנים (אני מלמד אותם בקורס מבוא לכלכלה מדי שנה), ובכל זאת משתמשים בו מכיוון שכל שאר מדדי הרווחה האלטרנטיביים שפותחו עד כה נמצאים בקורלציה גבוהה מאוד עם התוצר לנפש, אבל קשה יותר למדוד אותם והם אינם מוגדרים היטב. בניגוד אליהם תוצר לנפש מוגדר היטב, יש לגביו נתונים על מספר רב של מדינות לאורך מספר רב תקופות, ואם הוא ממילא בקורלציה גבוהה עם שאר המדדים אז הם לא מביאים תועלת רבה או מייצגים איזה שהוא מידע שאינו גלום כבר בתוצר לנפש. כלומר, בפועל למקסם את התוצר לנפש זה בדיוק כמו למקסם איזו שהיא פונקציה מורכבת של מדדים אחרים, כגון תוחלת חיים, תמותת תינוקות, שביעות רצון מהחיים, השכלה ונושאים דומים (וזה עוד מבלי להזכיר את נושא התעסוקה והאבטלה, שמופיע בתור מטרה בחקיקה של בנקים מרכזיים בארצות רבות, והררי בכלל לא מזכיר אותו בתור מטרה של כלכלנים).

למשל, להלן מספר תרשימים המתארים את הקשר בין הכנסה לעובד (המחושבת באופן דומה לתוצר לנפש) לבין מדדים שונים של איכות חיים ושביעות רצון מהחיים, שהכנתי על פי נתוני ה-OECD (better life index, 2015 edition). הנתונים כוללים רק את מדינות ה-OECD, ברזיל ורוסיה, ולמעשה הקשרים שאני מראה היו חזקים הרבה יותר אם היינו כוללים מדינות עולים שלישי נוספות.

 harari3 harari2 harari1 harari5 harari4

כמובן, בנוגע לכל התרשימים האלו ניתן גם לטעון לסיבתיות הפוכה: מדינות הן עשירות יותר בגלל שהעובדים בהן יותר משכילים או יותר מאושרים. אפשר לבחון את כיווני הסיבתיות, ויש מחקרים שעשו זאת. בסך הכל לאור הנתונים נראה שמקסום התוצר לנפש הוא מדיניות סבירה, לא בגלל שהקפיטליזם הוא דת אלא מכיוון שבמדינות עם תוצר לנפש גבוה החיים הם הרבה יותר טובים לפי שלל מדדים המתאימים להשקפות "הדת ההומניסטית" שכולנו חולקים כיום. וזה מה שהקפיטליזם עושה – מגדיל את התוצר לנפש.

אז מהי צמיחה? צמיחה היא פשוט שינוי בתוצר הכולל או בתוצר לנפש לאורך זמן. זה הכל. כלכלנים לא מנסים למקסם צמיחה אלא למקסם רווחה, למקסם את המדדים שהראיתי, וצמיחה מתארת את השינוי ברווחה. אבל הרבה יותר קל לתקוף את הצמיחה בתור איש קש, מכיוון שהיא נתפסת בתור איזה מדד סטטיסטי לא קשור לכלום. ישראל ישראלי הלא-כלכלן יקרא את הררי יחשוב לעצמו: "מה כל כך דחוף בצמיחה הזו? איזה מצחיקים כל הכלכלנים האלו… רק רוצים עוד ועוד… אפשר לחשוב, בשנה שעברה אומרים שמדינת ישראל צמחה בשלושה אחוזים ואני לא הרגשתי כלום! איזה יופי שיש את יובל נוח הררי שיראה לכל הכלכלנים עד כמה הם מגוחכים". אם הררי היה כותב על הדת הקפיטליטית המנסה למקסם רווחה ולא צמיחה ישראל ישראלי היה מתקשה להבין מה כל כך רע במקסום רווחה.

כל זה לא אומר כמובן שצמיחה היא לא חשובה. השאלה הכלכלית החשובה ביותר לדעתי היא מדוע אזורים מסוימים בעולם הם יותר עשירים מאזורים אחרים, כלומר מדוע אותם האזורים צמחו יותר מהר במאות השנים האחרונות. אבל מבחינת מטרות, הצמיחה היא לא מטרה העומדת בפני עצמה. סיבה נוספת להתעניינות של כלכלנים בצמיחה נובעת מנטייתם של פוליטיקאים לפעול באופן פופוליסטי ולהגדיל את חובותיהן של מדינות, מגמה שהחריפה מאז המשבר של 2008. כל עוד ישנה צמיחה פוליטיקאים יכולים להבטיח הבטחות חסרות אחריות מכיוון שהדורות הבאים יוכלו לשלם את המחיר, אבל ברגע שהיא נגמרת מדינות עלולות להיקלע למשברים חמורים. על כן, המירוץ שהררי מתאר אחרי הצמיחה נובע לא מאותה "דת הקפיטליזם" הפיקטיבית שהומצאה על ידי הררי בתור אויב שקל לתקוף אותו, אלא במידה רבה מהאופי הפופוליסטי של המערכות הפוליטיות במרבית המדינות (למעשה, הררי ודומים לו המבקרים את הכלכלנים מתוך בורות הם אלו שמספקים לפוליטיקאים תירוץ להתעלם מעצותיהם של הכלכלנים, להגדיל גרעונות ולפתח תוכניות בזבזניות כמו "מע"מ אפס" הידועה לשימצה).

קפיטליזם ואושר

כפי שכתבתי לפני כן, הררי יודע שהוא טועה ומטעה בנושאים רבים, וגם בנושא הצמיחה. כך הוא כותב בהמשך:

"אבל למעשה אפשר בכל זאת להקשות על הקפיטליסט ולשאול אותו מדוע הוא סבור שצמיחה כלכלית היא ערך עליון […] ייתכן שלו לכדנו את מרגרט תאצ'ר בפינה ותבענו ממנה הסבר קצת יותר מפורט, היא הייתה חושפת משהו עמוק יותר על השקפת עולמה. "ובכן," הייתה תאצ'ר אומרת, "צמיחה כלכלית היא חיונית כדי לספק לאנשים תנאי חיים טובים יותר, טיפול רפואי טוב יותר, בתים גדולים יותר, חופשות מהנות יותר, וגלידה טעימה יותר." ומה כל כך טוב בזה? היינו מקשים. "מה, זה לא ברור?" הייתה תאצ'ר משיבה, "כל זה תורם לאושר של בני האדם. ברור וידוע שכדי להיות מאושרים יותר אנחנו צריכים לצרוך יותר, וכדי לצרוך יותר חייבים לייצר יותר, ולכן צמיחה כלכלית היא כל כך חשובה." […] האמת היא שתאצ'ר מאמינה באושר כערך עליון, לא בצמיחה […]" (עמוד 218).

שמחתי כשקראתי את הקטע הזה. איזה יופי, חשבתי לעצמי – הררי יודע. הוא מבין שעד לנקודה זו הוא כתב שטויות מוחלטות, ועכשיו הוא הולך להתנצל ולהפסיק עם כך. לתומכים בקפיטליזם אכפת מאושר, לא מצמיחה, ראו למשל את התרשים הקודם בנוגע לשביעות רצון מהחיים. אך מסתבר שטעיתי. הררי לא מנסה להתווכח ברצינות עם בת שיחו הפיקטיבית, אלא מסתפק בלטעון שיש "הרבה מחקרים שמראים שצריכה מוגברת פחות חשובה לאושר מאשר קשרים קהילתיים" ובהמשך חוזר לאותו איש קש של הצמיחה כמטרת על.

האם חשיבותם של קשרים קהילתיים לאושר רלוונטית בכלל? נניח שאושרו של אדם מורכב באופן הבא: תשעים אחוזים ממדד האושר נקבעים על ידי קשרים קהילתיים, זוגיים וחברתיים, חמישה אחוזים נקבעים לפי שנת הייצור של המכונית שבבעלותו, וחמישה אחוזים נקבעים לפי שטח הדירה שבבעלותו. אם במדינות קפיטליסטיות יותר הקשרים הקהילתיים, הזוגיים והחברתיים שווים פחות או יותר ברמתם לאלו שבמדינות אחרות (וככל הידוע לי אין שום עדות שזה לא המצב), אבל לפרטים יש מכוניות חדשות יותר ודירות גדולות יותר, וסיכוי נמוך יותר להיות מובטלים, הם עדיין יעדיפו אותן על פני מדינות פחות קפיטליסטיות – למרות שהקשרים הקהילתיים הם הגורם המכריע בכל הנוגע לאושר. בפועל, אם נתייחס לרגע לעובדות ולא לתיאוריות, נראה שפרטים מעדיפים להגר למדינות קפיטליסטיות הדוברות שפה זרה ואוחזות בתרבות זרה, תוך פגיעה מהותית בקשרים הקהילתיים שלהם, על מנת לזכות במכוניות חדשות יותר ודירות גדולות יותר. כיוון ההגירה מעולם לא היה הפוך – אנשים ברחו מברית המועצות כדי להגיע לארצות הברית, ברחו מגרמניה המזרחית כדי להגיע לגרמניה המערבית וממשיכים להגר בהמוניהם לכל מדינה קפיטליסטית שניתן להגיע אליה. אך הררי לא עושה שום מאמץ להתמודד עם טיעונים כאלו ואחרים ברצינות, למרות שאין לי ספק שהוא יכל להעלות אותם בעצמו – הרבה יותר קל להילחם באנשי קש.

בסופו של דבר שאלת הגורמים המשפיעים על אושרם של בני אדם היא לא שאלה דתית, אלא שאלה אמפירית-מדעית. ניתן לבדוק אותה בכלים אמפיריים, לבחון את מידת האושר הסובייקטיבי במדינות שונות ובאזורים שונים, להשוות אותה לרמות אי השוויון והתוצר לנפש ולהסיק את המסקנות. ועשו את זה, כתבתי על חלק מהמחקרים כאן. המסקנות? בהתאם לתרשים שהצגתי לפני כן, אנשים מאושרים יותר במדינות עם תוצר לנפש גבוה יותר, אבל בנוגע לאי שוויון וגורמים אחרים הממצאים לא ברורים כל כך. אלו הן העובדות. בחלקים רבים בספר הררי חוזר על הטענה האופנתית שלפיה החברה הקפיטליסטית המודרנית מכריחה את האדם להשתתף באיזה מירוץ משוגע ומתסכל, אבל אין שום עדות לכך שאנשים בחברות קפיטליסטיות יותר הם מאושרים פחות – כל העדויות מצביעות בדיוק בכיוון ההפוך, ולכן הררי מתעלם מהן לגמרי.

בשלב הבא של הדיון ינסה הררי בוודאי לטעון שמושגי ה"אושר" שלנו הם גם סוג של מציאות בין-סובייקטיבית. הדת הקפיטליסטית היא זו שמלמדת אותנו שלאושר ניתן להגיע על ידי צריכה מוגברת של מוצרים מיותרים, והמהגרים לארצות הברית הם בסך הכל עדר של שטופי מוח, תינוקות שנשבו בקורי עכביש מתוחכמים שטוו מפיקים הוליוודים ובעלי הון. גם זו, כמובן, טעות.

אין שום דבר "קפיטליסטי" או חדש בתרבות הצריכה

"לקפיטליזם היה די קל לשכנע אנשים פרטיים לתת דרור לתאוותיהם, ובפרט לתאוות הבצע. הבעיה הגדולה של הקפיטליזם הייתה ברמת הכלל. החברה האנושית, כמו חברות של בעלי חיים רבים אחרים, הושתתה מקדמת דנא על ריסון תאוותיהם של הפרטים ומציאת שיווי משקל ביניהם. […] הקפיטליזם התעקש להפוך את סדרי העולם. הוא שכנע את החברות האנושיות שיש לפחד מפני שיווי המשקל יותר מאשר מפני הכאוס […] מתוך הנחה שתשוקותיהם של הפרטים הן המנוע לצמיחה, הקפיטליזם עודד את התאוות והתשוקות האלה, ודאג לפרק את המחסומים הערכיים שחברות אנושיות הציבו בפניהן." (עמוד 242).

התיאוריה של הררי, אם הבנתי אותה נכון, הולכת ככה: אנשים תמיד רצו לצרוך המון מוצרים, אבל החברה איכשהו מנעה מהם את זה מתוך פחד שיתרחש כאוס (למה שיתרחש כאוס?), עד שהגיעה "הדת הקפיטליסטית" (מהיכן? למה דווקא בתקופה מסוימת ובמקום מסוים?) ושכנעה את האנשים שצריכה זה סבבה והעתיד יהיה מושלם (איך?), ואז כולם התחילו לצרוך המון.

לי יש תיאוריה חלופית, טריוויאלית הרבה יותר ומשעממת הרבה יותר. היא הולכת ככה: אנשים תמיד רצו לצרוך המון מוצרים, כחלק מתחרות על סטאטוס או לשם נוחות, אבל בעבר רובם המכריע היו מאוד עניים, על סף קיום – ואלו שלא בהחלט צרכו המון מוצרים בכל הציוויליזציות ובכל התקופות. אחרי המהפכה התעשייתית נוצר מצב שבו לרוב בני האדם במדינות המערב היה כסף, אז הם החלו לצרוך יותר. התיאוריה שלי, בניגוד לזו של הררי, מתאימה לעובדות: לכך שאנשים עשירים לא טרחו לרסן את תאוותיהם במצרים של הפרעונים או בסין הקיסרית והלא-קפיטליסטיות במיוחד, לכך שהנטיה לצרוך מוצרים לשם נוחות וכחלק מתחרות סטאטוס היא מאפיין ביולוגי של כל היצורים החיים עלי אדמות שלא הומצא על ידי בני אדם ולכך שהזינוק בצריכה התרחש בדיוק בנקודה ההיסטורית שבה לאנשים היה יותר כסף פנוי (איזו מקריות מופלאה!). התיאוריה שלי גם לא מצריכה איזה שהוא גורם חיצוני, איזו שהיא "דת קפיטליסטית" שתופיע משום מקום ותכפה את ערכיה על ההמונים.

נקודה נוספת שלגביה טועה הררי היא הצריכה כמנוע צמיחה. כלכלנים יודעים טוב מאוד שדווקא הגורם שהוא הופכי לצריכה – החיסכון – הוא קריטי עבור צמיחה כלכלית. בלי חיסכון אין השקעות, ובלי השקעות אין צמיחה. כשהוא כותב שהכלכלה הקפיטליסטית מנסה לעודד צריכה פרטית כדי לעודד צמיחה הררי למעשה נקלע לחוסר הבנה נפוץ של התיאוריה הקיינסיאנית.

אז כיצד הגענו למצב הזה שבו לבני האדם יש יותר כסף על מנת לצרוך? כאן אנחנו מגיעים לערש העולם המודרני, המהפכה התעשייתית – הנושא האחרון שבו הררי מבצע לדעתי את מעשה הרשלנות החמור מכולם.

מקורות המהפכה התעשייתית

"במשך רוב ההיסטוריה, המדע התקדם בקצב של חילזון, ואילו הכלכלה הייתה נתונה בקיפאון עמוק […] בעידן הקדם מודרני הכלכלה צמחה כל כך לאט, שאיש לא שם לב לכך. […] הקיפאון הכלכלי והמדעי נבע במידה רבה מהקושי לממן פרויקטים חדשים. בהיעדר מימון מתאים, היה קשה לייבש ביצות, להקים גשרים או לבנות נמלים – שלא לדבר על להנדס זן חדש של חיטה, לגלות מקורות אנרגיה חדשים או לפתוח נתיב מסחר חדש. היה קשה לממן את כל אלה, כי היה רק מעט אשראי באותם ימים; היה מעט אשראי כי לאנשים לא היה אמון בצמיחה; ולא היה אמון בצמיחה כי הכלכלה באמת לא צמחה. […] את מעגל הקיפאון הזה פרצו הכלכלה והמדע המודרניים, בעזרת אמון בעתיד ובעזרת אשראי, שהם בעצם היינו הך. […] אבל אם זה באמת כל כך פשוט, מדוע היה צריך לחכות עד התקופה המודרנית בשביל שהכלכלה תתחיל לצמוח במהירות? במשף אלפי שנים אנשים התקשו להאמין בצמיחה עתידית לא מכיוון שהם היו טיפשים, אלא מכיוון שהאמונה הזו נוגדת את תחושת הבטן שלנו, את המטען שצברנו במהלך מיליוני שנות אבולוציה, ואת האופן שבו פועל היקום." (עמודים 228-229)

"כדי שהכלכלה העולמית תצמח, היה הכרח לשכנע את בני האדם שהכלכלה העולמית בכלל יכולה לצמוח, […] מלאכת השכנוע הזו הייתה משימתה הגדולה של הדת הקפיטליסטית." (עמוד 230).

הציטוטים האלו מתעלמים באופן מוחלט מכמאה שנים של מחקר בנוגע למקורות המהפכה התעשייתית. הם עומדים בסתירה מוחלטת לספרים ולמאמרים של בכירי החוקרים בהווה ובעבר בנוגע למקורות המהפכה התעשייתית שיצא לי לקרוא, על חלקם כתבתי בבלוג (למשל כאן וכאן, והעברתי גם הרצאה בנידון לא מזמן). הררי לא מזכיר את התיאוריה המלתוסיאנית שמסבירה את הסטגנציה לפני המהפכה התעשייתית, לא מזכיר את ההתפתחויות הטכנולוגיות שקדמו למהפכה התעשייתית בציוויליזציות אחרות, לא מנסה להסביר מדוע הן נעצרו, מדוע מערב אירופה הצליחה ולא סין, כיצד היו בנויים המוסדות הפוליטיים במדינות שחוו ראשונות את המהפכה התעשייתית, מה היו ההבדלים בין הממסד המדעי באירופה לממסד המדעי בארצות האיסלאם, כיצד תרם ההומניזם למהפכה התעשייתית ועוד שלל נושאים אחרים שאין כאן מקום להזכיר את כולם.

זה לא סתם איזה מאמר או שניים שהוא שכח להזכיר – עשרות ספרים עבי כרס נכתבו על מקורות המהפכה התעשייתית, והררי זורק את כולם לפח ושולף מהמותן איזו תיאוריה על אמון בצמיחה עתידית, ללא שום תימוכין, שמספיק שיטוט קצר בויקיפדיה על מנת להפריך אותה (שלל ציוויליזציות עתיקות מימנו בעזרת אשראי בניית נמלים, גשרים ופתיחת דרכי מסחר חדשות מאות שנים לפני המהפכה התעשייתית). לדעתי הדבר דומה לאיזה פיזיקאי שבספר מדע פופולארי לקהל הרחב יתחיל לכתוב על שדונים קטנים שקופים שמושכים דברים למטה בתור הסבר לכוח הכבידה. נפלא מבינתי כיצד יכול היסטוריון רציני להתנהל באופן שכזה.

הררי אינו הראשון שמנסה להכחיש את מקורותיה ותרומתה של המהפכה התעשייתית. למעשה, עצם קיומה של המהפכה התעשייתית מפריע לאנשים המחבבים תיאוריות קונספירטיביות, חתרניות ומגניבות משתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה היא שאף אחד לא תכנן את המהפכה התעשייתית: לא הייתה ממשלה או קבוצה קטנה של אנשים שיזמה את המהלך, לא היה תכנון מלמעלה, ורבים מאלו שחיו בתקופת המהפכה התעשייתית כלל לא הבינו שהעולם סביבם משתנה באופן דרמטי. רבים מתקשים להכיר בכך שמשהו גדול כל כך יכול לקרות באופן ספונטני, טבעי, שלא כתוצאה מאיזו שהיא קונספירציה (אולי מאותה הסיבה שבגללה רבים אינם מאמינים באבולוציה). הסיבה השנייה היא שהמהפכה התעשייתית הייתה, ברמה העקרונית, דבר טוב. מעולה אפילו. תמותת ילדים ותינוקות צנחה באופן דרמטי בעקבות המהפכה התעשייתית, בעיקר תודות לתזונה טובה יותר, תוחלת החיים גדלה, ההשכלה גדלה, מצבם של העניים השתפר משמעותית, רמת החיים עלתה, עניים יכלו להרשות לעצמם בגדים ובשר, מדינות יכלו לפתע לממן מערכות רווחה גדולות, כל בני האדם הרוויחו והיחידים שהפסידו היו הסוסים, שכבר לא היה בהם צורך בתור כוח עבודה ורבים מהם נאכלו בתחילת המאה העשרים. גם כאן, רבים מתקשים להכיר בעולם שמשתנה לטובה מבלי שיש איזו מזימה אפלה המתחבאת מאחורי הקלעים.

בתור היסטוריון הייתי מצפה מהררי לנסות לסתור תפיסות פופולאריות בציבור כאשר הן שגויות, ולא לעקוף אמיתות שאינן מגניבות מספיק על ידי התעלמות מכתביהם של היסטוריונים אחרים.

סיכום

"להגנתו של הקפיטליזם אפשר לומר, שבניגוד לדתות אחרות המבטיחות נסים ונפלאות בעולם הבא, הקפיטליזם מבטיח נסים ונפלאות בעולם הזה – ומקיים. חלק ניכר מהקרדיט של הניצחון על הרעב, המגפות והמלחמות מגיע לאמונה הקפיטליסטית העזה בצמיחה. וזה הרבה יותר ממה שאפשר לזקוף לזכותן של רוב הדתות האחרות. לכן לחסידי הקפיטליזם ולמאמינים בצמיחה אין שום סיבה להתבייש בדתם" (עמוד 205).

להגנתו של יובל נוח הררי אפשר לומר, שבניגוד לכותבים אחרים המצמידים את המילה "קפיטליזם" לכל מה שרע בעולם, הוא מסוגל להודות בציטוט שלעיל ובמספר מקומות נוספים בספר שלקפיטליזם היו השלכות חיוביות על חייהם של בני אדם בעולמנו. לצערי, זה הדבר היחיד שאני יכול לומר להגנתו. ברשומה זו ציינתי רק את הנושאים המרכזיים שבהם הררי מבצע טעויות החוזרות על עצמן והצגתי רק חלק קטן מהציטוטים הרלוונטיים; בשני ספריו קיימות עוד שלל פסקאות שחסכתי מכם, בהן הוא מבצע טעויות שונות ומשונות ומביע חוסר הבנה של עקרונות כלכליים בסיסיים ביותר, ומעבר על כל טעויותיו יצריך כתיבת ספר ביקורת באורך מלא. כמו כן, התמקדתי בנושאים הכלכליים, למרות שגם בנושאים אחרים להררי יש פה ושם טענות תמוהות (למשל, בנוגע ל"דת המידע"). ישנן ביקורות נוספות על הררי שנגעו בנושאים אחרים.

התקפתו של הררי על הקפיטליזם איננה הכרחית עבור התזה המרכזית של ספרו. הוא יכל לטעון בפשטות שקפטיליזם היא שיטה כלכלית להשגת מטרות הדת ההומניסטית על גווניה השונים, לזרוק לפח את כל הדיבורים על צמיחה, לקשר גם את המהפכה התעשייתית להומניזם (כפי שעושה ההיסטוריון הכלכלי יואל מוקיר בספריו) ולא לאיזו תיאוריה מוזרה על אמון בעתיד, ולרוץ הלאה אל החלקים הפילוסופיים והטכנולוגיים המעניינים יותר. הייתי רוצה להאמין שהררי לא בחר באפשרות זו מתוך בורות וחוסר הבנה, ולא מתוך ניסיון להיות מגניב, אופנתי וחתרני.

שיטות כלכליות מושפעות מהממשק בין האופי הטכנולוגי של תהליך הייצור לבין טבע האדם, וכן מהערכים הנפוצים בחברה. כרגע הטכנולוגיה, טבע האדם והדת ההומניסטית השלטת מתאימים לשיטה הקפיטליסטית. אם אחד או יותר מהשלושה האלו ישתנה באופן משמעותי במאה השנים הבאות גם הקפיטליזם יכחד ויוחלף בשיטה אחרת. כל עוד זה אינו המצב, כל עוד אנחנו כחברה מחזיקים בגרסה כזו או אחרת של ההומניזם הליברלי הנפוץ במדינות המערב, נראה שהקפיטליזם הוא הדרך היעילה ביותר להשיג את המטרות שלנו. עמים שלא יבינו זאת, למשל עקב השפעתם של סופרים פופולאריים המפיצים חוסר הבנה בנוגע לטענותיהם של כלכלנים, יתקשו להשיג את המטרות של ההומניזם הליברלי, שבראשן איכות חיים גבוהה לכלל האוכלוסיה.

הררי מסיים את ספרו בהמלצה חמה על שיטת המדיטציה הבודהיסטית "ויפאסאנה", אשר שימשה אותו כמקור להתבוננות פנימית שהפיקה תובנות רבות עבורו. בהתאם לכך, גם אני אסיים את הרשומה בהמלצה על השיטה החביבה עלי להפקת תובנות: קריאת ספרים, בייחוד לגבי נושאים שאותם אינני מכיר. התבוננות פנימית היא עניין חשוב, אך חשוב לא פחות להפנות מדי פעם את התודעה שלנו החוצה, אל ידע הקיים במוחותיהם של אחרים. אין לי ספק שספריו של הררי – שהם, כאמור, לא רעים בכלל – ישתפרו עוד יותר אם הוא יפנה חלק מזמנו גם עבור השיטה הזו.

Read Full Post »

ברשומה זו אני ממליץ לכם שלא לרכוש את ספרו האחרון של נאסים טאלב, "אנטי-שביר". בדומה לספריו הקודמים מדובר למעשה בשורה של מכתבי אהבה שכותב טאלב לעצמו, והנושא המרכזי שלהם הוא נאסים טאלב: קורות חייו, האישים שהעניקו לו השראה אינטלקטואלית, רוחב היריעה של ידיעותיו בספרות ופילוסופיה קלאסית, אנשים שטאלב חושב שהם טיפשים, כושרו הגופני העילאי, יכולת הקריאה שלו, מגניבותו הרבה וסלידתו האופנתית מדברים שאינם מגניבים כגון לימודים ממוסדים, חנונים, אנשים שלובשים חליפות וכלכלנים.

טאלב אוהב את עצמו וזה בסדר גמור – מותר לאנשים לאהוב את עצמם, בייחוד אם הם הצליחו להעלות לסדר היום הציבורי מספר תובנות מאוד חשובות על העולם וזכו לתהילה והצלחה. אבל קשה לי לסלוח לטאלב על כך שהוא מכריח אותי לחפש את התובנות האלו בין מאות עמודים מיותרים של ספרים המלאים באהבה עצמית הנודפת מכל ציטוט של פילוסוף יווני, מכל אנקדוטה על קיסר רומי ומכל בדיחה בכיכובו של פרופסור למנהל עסקים מהארווארד. וכמובן, קשה לי לסלוח לטאלב על שנאתו האישית, התהומית והבלתי מנומקת לכלכלנים באשר הם, שנובעת בעיקר מבורות בנוגע למתודולוגיות של מחקר כלכלי ולמטרות המחקרים (נרחיב על כך בהמשך).

על כן, אני ממליץ לכם בחום לקרוא על ספריו של נאסים טאלב – לקרוא את הרשומה הזו, לקרוא בוויקיפדיה, לקרוא תקצירים, לקרוא ביקורות – אבל לא לקרוא את הספרים עצמם. בבסיסם, הרעיונות שלו חשובים מאוד לדעתי. אם רק הוא היה יודע לכתוב אותם באופן בהיר, פשוט ונטול קשקשת מיותרת תרומתו לעולם הייתה גדולה הרבה יותר.

אקראיות וברבורים שחורים

טאלב הוא סוחר ניירות ערך אמריקני ממוצא לבנוני אשר קנה את פרסומו בשלושה ספרים עיקריים: "תעתועי האקראיות", "הברבור השחור" (שבו חזה את המשבר הכלכלי האחרון), ו-"אנטי שביר" שיצא לאחרונה בעברית. בשני הספרים הראשונים מסביר טאלב מדוע רוב הכלכלנים והמומחים העוסקים בכלכלה אינם מבינים את האקראיות העומדת בבסיס המערכת שהם מנתחים, מערכת שהאירועים החשובים ביותר בה הם "ברבורים שחורים" – אירועים בלתי ניתנים לחיזוי, חיוביים או שליליים, שמסוגלים לשנות את הכל. הוא קוטל בצורה אכזרית ודי בצדק כל מתודולגיה קיימת של "ניהול סיכונים" או חיזוי פיננסי ויורד על כלכלנים שעוסקים בניתוח השווקים הפיננסיים מתוך התבססות על הנחות לא מציאותיות.

העולם הוא לא חדר קזינו, מדגיש טאלב. זה לא משחק שאנחנו מכירים את חוקיו, זה לא משהו שנראה כמו הדוגמאות משיעורי סטטיסטיקה, כל מי שטוען שהוא יכול להעריך הסתברויות של אירועים קיצוניים משקר, ואירועים קיצוניים הם פחות או יותר כל מה שחשוב בעולם שאותו חוקרים במדעי החברה.

כתבתי בעבר על דוגמה אחת שמתאר טאלב למשל הברבור השחור ולסיבות שבגללן אנשים נופלים בפח במקרים כאלו. דוגמה אחרת היא סיפורו של תרנגול ההודו חובב הסטטיסטיקה, שמצייר גרף של משקלו כפונקציה של זמן: ככל שמתקרב חג ההודיה האמריקני משקלו של התרנגול הולך ועולה, התרנגול מבצע "אקסטרפולציה ליניארית" פשוטה של הנתונים ומגיע למסקנה שבקרוב הוא הולך להיות עוד יותר גדול וחזק. הוא אינו מבין את העולם שבו הוא חי, עולם שבו החוואי מפטם אותו לצורך הגשתו כמנה עיקרית בחג ההודיה ההולך וקרב. התרנגול לא יכול להשתמש בהיסטוריה על מנת להעריך את ההסתברות לאירוע קיצוני כגון מותו שלו עצמו. וכמו תרנגול ההודו, גם אנחנו איננו מבינים את העולם שבו אנחנו חיים ואיננו מסוגלים להעריך את ההסתברות להתרחשותם של האירועים שישפיעו במידה הרבה ביותר על חיינו, כגון מלחמת האזרחים הלבנונית שבעקבותיה נאלץ טאלב להגר מארץ מולדתו.

הדוגמאות האלו נראות נורא משעשעות מהצד, ואנשים רבים קראו את ספריו של טאלב בהנאה, צחקו ביחד איתו על כל אותם "טיפשים" שהפסידו את כספם במשבר הכלכלי האחרון והמשיכו הלאה. בספרו האחרון, "אנטי-שביר", טאלב מעוניין למנוע מאיתנו להמשיך הלאה. הפעם הספר מיועד להוות צרור של עצות מעשיות לאנשים פרטיים, לפירמות ולממשלות: כיצד לשרוד בעולם שהוא מתאר כ"קיצוניסטן", עולם המושפע מאירועים קיצוניים ובלתי צפויים.

 

אנטי-שביר

להיות "אנטי-שביר" זה לא להיות חזק או עמיד ("רובאסטי" בלועזית). אנטי-שבירות היא תכונה שונה: האנטי-שביר אינו רק חסין בפני זעזועים – הוא מסוגל להרוויח מהם. האנטי-שביר אוהב את הזעזועים, את האקראיות, את הלחץ. הרווחים של האנטי-שביר מאירועים קיצוניים הם לא ליניאריים ויכולים להיות גבוהים מאוד, בעוד שההפסדים שלו (לפחות ברמה סבירה של אקראיות) הם חסומים ברמה לא גבוהה. טאלב מציג בספרו עשרות דוגמאות לקונספט הנ"ל, חלקן מתאימות להגדרה הבסיסית וחלקן נראות יותר כמו ניסיון מאולץ לדחוף נושאים רבים ככל האפשר לתוך אותה התבנית שדרכה הוא מתעקש לראות את העולם, אך בכל מקרה מדובר ברעיון חשוב.

למשל, גוף האדם הוא אנטי-שביר במידה מסוימת: כאשר אנחנו לוחצים עליו באימונים גופניים או שכליים ביצועיו משתפרים. כאשר אנחנו מזריקים לו מנה זעומה של חיידקים, המערכת החיסונית שלו משתפרת. ילדים קטנים שגדלו "בתנאי רחוב" אקראיים ולחוצים יהיו עמידים יותר לקשיים מאשר ילדים שגדלו תחת השגחתם של הורים שעטפו את סביבתם בצמר-גפן. באופן כללי מערכות ביולוגיות שנוצרו במהלך מיליוני שנות אבולוציה נוטות להיות אנטי-שבירות ביחס לאקראיות הנפוצה בעולם, בעוד שמכשירים מכאניים שתוכננו על ידי מהנדסים הם שבירים. צבא שהתעצב באופן דינאמי תוך כדי לחימה יהיה חזק יותר מצבא שתוכנן על פי דגם.

"חתול אינו מכונת כביסה" טוען טאלב. יש הבדל בסיסי בין השניים. אם החתול "מתקלקל" זה לא אומר שצריך "לתקן" אותו – ייתכן שהוא יתחזק עקב הלחץ, ייתכן שהניסיון לתקן אותו יפגע בו מכיוון שאיננו מבינים עד הסוף "כיצד הוא פועל". את מכונת הכביסה אנו חייבים לתקן אם היא מתקלקלת, היא לא תתחזק לבד. את מכונת הכביסה אנחנו מבינים במאה אחוזים. זהו הבדל משמעותי. לדעתו של טאלב הרבה דברים בעולם הכלכלי והחברתי דומים יותר לחתול מאשר למכונת כביסה, ואחת הטעויות הבסיסיות של כלכלנים, פוליטיקאים ואנשים פרטיים היא להתייחס אליהם כאל מכונת כביסה. אי אפשר "להנדס" את המשק כפי שאי אפשר "להנדס" חתול – אי אפשר "לתקן אבטלה", "לתקן מיתון" או לכוון את המשק למצב של צמיחה על ידי לחיצה על כפתור. אפשר לנסות לאלף את החתול, ללמד אותו כמה דברים בסיסיים, אבל השליטה שלנו בו תמיד תהיה מוגבלת מאוד. באותו האופן, כל הניסיונות ההיסטוריים "להנדס" את הכלכלה עד כה יצרו בעיקר סבל בקנה מידה עצום והפכו אותה לשבירה הרבה יותר.

כל אותם דברים אנטי-שבירים שציינתי יכולים "למות" עקב אקראיות גבוהה מדי, כאשר מתרחש מקרה קיצון כזה או אחר, אבל אקראיות ברמה נמוכה עוזרת להם להשתפר. טאלב קורא לכך "צמיחה פוסט-טראומטית", בהשוואה לפגיעה פוסט-טראומטית. העניין מזכיר דוגמה אחרת שנתקלתי בה באחד מספריו של ג'ארד דיימונד (וגם טאלב מצטט אותה): עמידותם של יערות לשריפה. שריפות בקנה מידה קטן מכלות את מלאי הענפים והעלים היבשים שיש ביער אך לרוב לא מתפתחות לשריפות גדולות. אם מכבי האש מכבים במהירות את השריפות הקטנות הענפים היבשים מצטברים, וכאשר בסופו של דבר תתרחש שריפה משמעותית היא תהיה בקנה מידה גדול הרבה יותר. כך הניסיון "לשלוט" באקראיות בקנה מידה קטן הופך את המערכת לשבירה יותר ויוצר אקראיות בקנה מידה גדול פי כמה. נראה שלתובנה זו יש מקבילות בלא מעט תחומים באותם חלקים של העולם שהם דומים יותר לחתול מאשר למכונת כביסה (האם התערבותם של בנקים מרכזיים בשערי הריבית מונעת משברים קטנים ויוצרת משברי ענק? האם התערבות בין לאומית העוצרת מלחמות קטנות בין ישראל לבין הפלסטינים רק מובילה למלחמה גדולה שתתרחש יום אחד?).

מדוע חשוב לאנשים, לפירמות מסחריות או למדינות להיות אנטי-שבירים? מכיוון שהעולם אקראי מדי, מכיוון שבמהלך חיינו ניתקל בלא מעט ברבורים שחורים, חיוביים או שליליים, ואיננו יכולים לצפות אותם מראש. דברים שבירים צריכים לחזות את העתיד באופן מדויק על מנת לחסן את עצמם מפניו; דברים אנטי-שבירים לא צריכים לחזות שום דבר, לא צריכים להבין את המערכת שבה הם פועלים.

 

הצורך בתחזיות

עוד דוגמה: אחד הוויכוחים היותר נפוצים בקרב צעירי ארצנו בשנים האחרונות נוגע לשאלת ההגירה ממדינת ישראל. מצד אחד טוענים רבים כי אנחנו חיים בעולם אנטישמי, כי אירוע בסגנון של השואה או הפוגרומים שקדמו לה יכול לקרות שנית במדינות אחרות כפי שקרה במהלך ההיסטוריה, וכי בטווח הארוך עדיף ליהודים לבנות את ביתם כאן בארץ. מצד שני טוענים אחרים כי באקלים הפוליטי הנוכחי קשה לדמיין את השואה חוזרת על עצמה בארצות מערביות, וכי דווקא מדינת ישראל עלולה להיות יותר מסוכנת בעתיד עקב המגמות הדמוגרפיות, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, חוסר היציבות במזרח התיכון או ההקצנה של המערכת הפוליטית.

אם תשאלו את טאלב לדעתו בנידון אני מאמין שהוא יגיד לכם בפשטות שלא ניתן לחזות את העתיד – אבל זה לא אומר שאתם לא יכולים לעשות שום דבר בנוגע אליו. אתם יכולים לנסות מראש לנתב את עצמכם למקצועות שמאפשרים הגירה בקלות למדינה אחרת, כגון רפואה או סיעוד. אתם יכולים להגדיל את מרחב האפשרויות שלכם מבלי להמר באופן חד משמעי על אפשרות כזו או אחרת – וטאלב משקיע חלק ניכר מספרו בהדגשת הנקודה הזו אודות מרחב האפשרויות. אחד המאפיינים הבסיסיים של דברים אנטי-שבירים הוא מרחב אפשרויות גדול יחסית.

איני יודע היכן יהיה מצבם של היהודים רע יותר בעוד שלושים שנים מהיום, במדינת ישראל או בגולה, אבל אני בטוח שבממוצע מצבם של יהודים שיכולים לעבור מדינות בקלות (ולא מגבילים את עצמם על ידי אידיאולוגיה נוקשה מדי) יהיה טוב יותר. ישראלי המחליט ללמוד משפטים נדרש לחזות את העתיד באופן מדויק ולפי התחזית לבחור היכן ללמוד, מכיוון שבוגרי משפטים בישראל יתקשו להשיג עבודה בחו"ל; ישראלי המחליט ללמוד רפואת שיניים לא נדרש לכך. הוא לא צריך להבין את המערכת, הוא לא צריך לחזות את העתיד. הוא לא יהיה תרנגול הודו, לא בגלל שהוא חכם יותר מאותו סטודנט למשפטים או בגלל שיש לו איזה שהוא מודל חיזוי סטטיסטי גאוני, אלא פשוט מכיוון שיש לו אפשרויות.

מכיוון שאנשים רבים בטוחים משום מה ביכולתם לחזות את העתיד (או, יותר נכון, מתבלבלים בין מה שנקרא wishful thinking לבין thinking), הם נוטים לפספס את עניין האפשרויות.

מדינות אנטי-שבירות

גם מדינות וגם אנשים פרטיים הופכים לשבירים במיוחד כאשר הם חייבים כסף. מי שחייב כסף חייב לחזות את העתיד באופן מאוד מדויק על מנת לכלכל את הוצאותיו. האידיאל המדיני מבחינתו של טאלב היא שוויץ: מדינה מבוזרת, קפיטליסטית ועמידה מבחינה פיננסית, שכולה בנויה מתת-יחידות (קנטונים) המתחרים אחד בשני על מדיניות מיסוי ומשיכת חברות. שוויץ היא מדינה משעממת להפליא, שבה ישנה מעורבות אזרחית גבוהה ומרבית העיסוק הפוליטי סובב סביב נושאים ברמה העירונית או השכונתית, ללא אידיאולוגיות גדולות ותוכניות-על גרנדיוזיות לעתיד פנטסטי, ללא מעורבות ממשלתית משמעותית בכלכלה – בדיוק ההפך מהמתרחש כאן בישראל.

טאלב אינו מאמין במערכות רווחה התומכות באזרח הממוצע ומנסות לשמר פריווילגיות עבור מעמד הביניים, הוא טוען (ובצדק לדעתי) שמערכות כאלו רק מונעות את העזרה מאותם עניים שבאמת זקוקים לה והופכות את מעמד הביניים לשביר יותר. הוא לא שולל לחלוטין את קיומה של מערכת הרווחה הציבורית, רק טוען שהיא צריכה להיות ממוקדת בעזרה לחלשים ביותר שלא יכולים לעזור לעצמם ובאספקת מוצרים ציבוריים. עבור מרבית האזרחים מערכת הרווחה המערבית במצבה הנוכחי מייצרת בעיקר אשליה מאוד מסוכנת של ביטחון, היא הופכת אותם ליותר שבירים ופחות אנטי-שבירים. כתבתי מעט על האשליה הזו בעבר והיא נפוצה למדי בישראל: אנשים כאן ממש מאמינים שמישהו "חייב להם" שירותי רפואה מתקדמים ופנסיה גבוהה, שיש אי שם איזו כספת סודית שבה נערמים כספי המיסים שלהם. אין אחת כזו. כתוצאה מהמגמות הדמוגרפיות ותקציב הביטחון הגבוה מתישהו בעתיד ממשלת ישראל תאלץ לקצץ בזכויות הפנסיוניות של חלק נרחב מאזרחי המדינה, מה שכמובן ינפץ אשליות ויעורר מהומה לא קטנה. טבעם של דברים שבירים הוא להישבר בסופו של דבר, ומדינת ישראל לצערי היא אחת המדינות הכי שבירות בעולם כיום.

אנשים רבים, בעיקר כאלו שלמדו בחוגים לפילוסופיה או למדעי החברה, אוהבים לדבר על מן "חוזה חברתי" בלתי נראה שקיים בין הממשל לבין אזרחי המדינה. אך מדינות לא הוקמו על סמך חוזה כזה, ואין שום פוליטיקאי המחויב אליו בטווח הארוך. פוליטיקאים בסך הכל מנסים לשרוד את הקדנציה שלהם עם פופולאריות סבירה, ורובם המכריע יקריב לשם כך ללא היסוס את העתיד היותר רחוק תחת האמונה שהמטרה מקדשת את האמצעים. החוזה החברתי הזה הופר בעבר וימשיך להיות מופר בכל דור ודור, ובכל פעם אנשים שנטו לסמוך על המדינה יופתעו מחדש.

ביקורת נוספת של טאלב היא על יכולתה של המדינה "לתמוך בצמיחה", למשל על ידי סבסוד מערכת ההשכלה הגבוהה (הוא קורא לכך "לנסות ללמד את הציפורים כיצד לעוף").

טאלב מדגים ממצאים רבים המפריכים כל קשר שיכל להיות בין מדע מסובסד וממומן מלמעלה לבין התפתחויות טכנולוגיות וקידמה כלכלית של מדינות. הדגשת הדוגמאות המעטות ההפוכות בעניין זה, כגון פיתוח האינטרנט או פצצת האטום על ידי הצבא האמריקני, אינה אלא "cherry-picking" –  בחירת דוגמאות יוצאות מהכלל תוך התעלמות מכל הכספים שבוזבזו על ידי ממשלות על מו"פ שלא הוביל לשום מקום מעשי. גם תרופת הקופקסון הישראלית המפורסמת, שפותחה בעבודה משולבת של חברת טבע ומדענים ממכון וויצמן, היא דוגמה שאיננה מייצגת: רוב מכריע של התרופות החדשות מפותחות על ידי חברות תרופות ולא מוסדות אקדמיים.

לממשלות ומוסדות אקדמיים יש הטיה קבועה בכיוון של נושאים מורכבים, מרשימים מבחינה אינטלקטואלית אך לרוב מסובכים ולא מעשיים. בפועל, ההתקדמויות הטכנולוגיות החשובות ביותר בכל דור נעשות על ידי מהנדסים ולעיתים גם חובבנים שלא תכננו מראש את התוצאה, בתהליך של ניסוי וטעייה, ולא על בסיס רקע תיאורטי מסודר והצעות מחקר מפורטות המאושרות על ידי פקיד כלשהו. הדוגמאות המפורסמות ביותר לעניין זה הן ההמצאות מתקופת המהפכה התעשייתית שפותחו על ידי יזמים וחובבנים בריטיים, חסרי השכלה מדעית רשמית אך מבורכים בידע מעשי ושימושי, וגם המחשבים האישיים שפותחו על ידי חנונים אמריקניים במרתף של בית הוריהם. טאלב מטיל ספק באותו "מודל מחקר ליניארי" שלפיו מתחילים עם מדע בסיסי שרק ממשלה יכולה לממן ואחר כך מגיעים ליישומים פרקטיים. בפועל הרבה פעמים המדע מגיע רק אחרי הופעתם של יישומים פרקטיים שמפתחיהם לא היו בטוחים במאה אחוזים מדוע הם עובדים, וטאלב מביא לכך דוגמאות רבות, מהמהפכה התעשייתית ועד מנוע הסילון. הבעיה היא שישנם אנשים שיש להם אינטרס חזק להזכיר לציבור שוב ושוב את אותם מקרים נדירים שבהם סבסוד ממשלתי נדיב הוביל לקדמה, ולכן הציבור מקבל רושם מוטעה לגבי העניין וממשיך לתמוך בסבסוד שרובו המכריע מיותר.

אל תסמכו על המדינה, אומר טאלב. מדינת הרווחה המערבית הסטנדרטית היא שבירה מאוד מעצם הגדרתה, היא לא מסוגלת לתכנן את העתיד, היא לא מסוגלת לצפות את העתיד, היא לא מסוגלת "לייצר צמיחה" והיא נועדה להיכשל שוב ושוב. תסמכו על עצמכם, תהיו אתם אנטי-שבירים. תמצאו עבודה טובה, תחסכו לפנסיה ותתכוננו להגר אם המצב ידרוש זאת. ואם במקרה יצא לכם לנהל מדינה – הפכו אותה לאנטי שבירה על ידי הפחתת חובותיה והגדלת מרחב האפשרויות העומד בפני משקי הבית והמשק כולו, ואז לא תצטרכו לחזות את העתיד או לנסות לייצר צמיחה.

טאלב והכלכלנים

לסיום, אני לא יכול כמובן שלא להתייחס לביקורת של טאלב על כלכלנים. בבסיסה, הביקורת של טאלב על כלכלנים מסוימים היא נכונה. החלק הלא נכון הוא הכללת הביקורת לכל הכלכלנים באשר הם.

בספריו הקודמים ביקורתו של טאלב הייתה יותר ממוקדמת ומפורטת, אך בספרו האחרון היא כבר גובלת בפתולוגיה. טאלב פשוט נהנה להפגין בוז גורף בכל משפט שלישי בספר לכלכלנים, מומחי מנהל עסקים ואנשים הלובשים חליפות, לרוב ללא נימוק או קשר כלשהו לשאר הדברים שהוא כותב באותה הפסקה. למשל, באחד הפרקים הוא ממש יוצא מגדרו על מנת לנסות ולהראות שהכלכלן יוזף שומפטר לא הגה בכוחות עצמו את הקונספט של "הרס יצירתי" אלא העתיק אותו ממקורות אחרים (מה שנכון חלקית לגבי שומפטר, אך נכון גם לכל הוגה דעות אחר ולכל התפתחות רעיונית אחרת בהיסטוריה האנושית), מכיוון שלפי דבריו המפורשים של טאלב פשוט לא ייתכן שכלכלן כלשהו הביע אי פעם רעיון מקורי.

בדומה ליאיר לפיד ולחלק ממגיבי הבלוג הזה, מבחינתו של טאלב הכלכלנים כולם הם מקשה אחת, גוף אחיד של שיבוטים זהים, רובוטים מוזרים וסתומים החושבים ומתנהגים באופן אחיד (למשל, אפילו כשאני כותב על נושאים שאין קשר בינם לבין כלכלה כגון הסכסוך הישראלי-פלסטיני חלק מהמגיבים בכל זאת מנסים לשייך את דעותיי לעצם היותי כלכלן).

היתרון של טאלב הוא הימצאותו בעמדה שבה הוא יכול לכתוב מה שהוא חושב. הוא לא צריך להיות מנומס. הבעיה היא שהוא לא מבין שאחרים אינם בלתי-מוגבלים כמוהו. כלכלנים שכותבים ספרים בדרך כלל משתדלים להיות מנומסים ולהעביר את הביקורת שלהם על כלכלנים אחרים באופן מרומז וזהיר. למעשה, בשיחות של אחד-על-אחד הם הרבה פחות מנומסים, ותוקפים כלכלנים אחרים באופן חריף לא פחות מטאלב. אין איזו "אסכולה כלכלית אחת" כפי שרבים מחוץ לעולם הכלכלה האקדמי מדמיינים לעצמם; יש המון קבוצות יריבות שיש ביניהן מחלוקות אידיאולוגיות ומתודולוגיות, כל קבוצה נלחמת ללא הרף על עמדותיה, ובכל תקופה עולים לגדולה כוכבים חדשים ומקימים אסכולות חדשות. כלכלנים הם המבקרים הכי חריפים, בוטים, ואכזריים של כלכלנים אחרים ושל כלכלני העבר, והעולם האקדמי הכלכלי דומה הרבה יותר לתחרות פראית בין זאבים המנסים לטרוף אחד את השני ולהוכיח  שכל האחרים מלבדם טועים מאשר לחבורה של ג'נטלמנים מיוחסים המשבחים אחד את השני בתוך תיבת תהודה מנותקת מהמציאות.

מהסיבה הזו אני יכול להתחבר בקלות לביקורת של טאלב על כלכלנים – היא פשוט לא רלוונטית לאותן המתודולוגיות שבהן אני משתמש ולתחומי המחקר שלי, כמו גם למרבית הכלכלנים באקדמיה כיום. ספריו של טאלב אינם רלוונטיים לכלכלן המנסה להשתמש ב"ניסוי טבעי" על מנת להבין כיצד מספר הילדים בכיתה משפיע על ציוניהם, לכלכלן המנסה לאמוד את תרומתן של ספינות הקיטור לצמיחה בתחילת המאה העשרים, לכלכלן המנסה לבחון האם המוביליות הכלכלית בארצות הברית בשלושים השנים האחרונות עלתה או ירדה, או לכלכלן שמנסה לבנות מודל תיאורטי של תורת המשחקים העוסק בפירמות המשווקות מנוי ארוך טווח לחדרי כושר תחת תנאים של אי רציונאליות.

טאלב פשוט מניח שכל הכלכלנים מעוניינים לבנות מודלים מתמטיים שיחזו את העתיד וינתחו סיכונים, וזו שטות גמורה. מדובר בחלק קטן מאוד מהכלכלנים. 99% מהמאמרים בכלכלה לא מנסים לחזות שום דבר וגם לא להצמיד הסתברויות לאירועים. הביקורת שלו חשובה מאוד להבנת האופן שבו העולם פועל, אך לא לעבודתם של כלכלנים באקדמיה.

אני לא הכלכלן היחיד שמסוגל להתחבר לביקורתו של טאלב, כמובן. בספרו האחרון הוא מצטט בהרחבה את דבריו של אריאל רובינשטיין, כלכלן ישראלי ואחד החוקרים המובילים בעולם בתחום של תורת המשחקים ומיקרו-כלכלה תיאורטית, הרואה במחקר הכלכלי סוג של תרגיל פילוסופי מרתק שרצוי להיזהר שלא להסיק ממנו מסקנות כלשהן בנוגע לצעדי מדיניות בעולם האמיתי (ראו ספרו – "אגדות הכלכלה"). טאלב מתייחס בספריו גם לדניאל כהנמן (שהוא אמנם פסיכולוג ולא כלכלן, אבל בעשורים האחרונים לא ניתן להבחין בין השניים בתחום שבו הוא עוסק), ליואל מוקיר ולפרדריך הייק.

נראה שלטאלב היו בעברו בעיות אישיות כלשהן עם כלכלנים שסירבו לקבל את רעיונותיו והביכו אותו בטיעונים מתמטיים פתלתלים – זו לא ספקולציה שלי, הוא כותב את זה באופן מפורש באחד הפרקים, ובפרק אחר מציין שארבעה כלכלנים דחו את הספר הראשון שניסה לפרסם בתחילת שנות התשעים – ומאז דעותיו בנידון פשוט התקבעו, וחבל. אין לי ספק שאם הוא היה נפגש בראש פתוח עם כלכלנים נוספים דעותיו היו משתנות. למשל, הוא כותב כי "אם היו עוד שלושה או ארבעה אריאל-רובינשטיינים עולם הכלכלה היה יכול להיראות שונה", אבל האמת היא שיש עוד אלפי כלכלנים שדומים לרובינשטיין בדעותיהם, או מחזיקים בדעות דומות מכיוון מתודולוגי אחר. למשל, קבוצה לא קטנה של כלכלנים אמפיריים מנסה להתמקד ב"ניסויים טבעיים" או מתוכננים (קראו למשל על מחקריה של אסתר דופלו) שמהם ניתן להסיק משהו על סיבתיות, ולזנוח את העיסוק בתיאוריה כלכלית. טאלב פשוט לא מכיר את כל אותם הכלכלנים, ולא רוצה להכיר.

הביקורת שלי מזכירה ביקורות של אחרים על טאלב. למשל, הפרופסור לפיננסים ארון בראון טוען שטאלב לא מכיר חלק ניכר מהכלים שסטטיסטיקאים משתמשים בהם, אך ממליץ לסטטיסטיקאים לנסות להתעלם מעלבונותיו של טאלב ולקרוא את ספרו "הברבור השחור". אחרים מזכירים גם הם את אהבתו העצמית והאגו הבעייתי של טאלב, את העובדה שספריו מנופחים יתר על המידה, או את העיסוק האובססיבי שלו בירידות קטנוניות על כל מי שעלול שלא להסכים איתו.

בסופו של דבר שנאתו של טאלב לכלכלנים, סטטיסטיקאים ופרופסורים למנהל עסקים מעציבה, מכיוון שהיא מונעת חילופי רעיונות והשפעה הדדית בינו לבין אחרים שהיו יכולים להפרות גם את המחקר האקדמי וגם את מחשבותיו של טאלב עצמו. השנאה הזו אולי עוזרת לו למכור יותר עותקים מספריו, ויש שיאמרו שזה כל מה שחשוב, אבל היא מונעת ממנו להשפיע על המציאות, חוסמת אותו מפני תובנות חשובות, ותומכת בנטייתם של פוליטיקאים בישראל ובעולם שלא להקשיב לכלכלנים ולעשות שטויות מוחלטות (באחד מנאומיו האחרונים לפיד הזכיר את משל תרנגול ההודו, האם ייתכן שלטאלב הייתה השפעה על החלטת אפס המע"מ האחרונה שלו?).

סיכום

לסיכום, נחזור לצד החיובי: ספריו של טאלב מצביעים על שורה של כשלים בסיסיים וחמורים מאוד באופן שבו מרבית בני אדם מבינים את העולם שבו הם חיים. לעיתים ישנו ניסיון להציג אותם בתור ביקורת על כלכלנים, פרופסורים למנהל עסקים או סוחרי בורסה. זוהי טעות חמורה: כלכלנים וסוחרי בורסה הם בסך הכל בני אדם, גם אנשים אחרים מבצעים את אותן הטעויות בכל תחומי החיים. כולנו עיוורים במידה שווה.

טאלב היה יכול להשיג את מטרותיו ביעילות רבה יותר אם הוא היה מסוגל להתגבר על האגו שלו ולהעסיק עורך שיארגן מחדש את ספריו וימחק את כל החזרות והחלקים המיותרים, או אם הוא היה מסוגל לשכוח מאותם כלכלנים שדחו את ספרו הראשון לפני עשרים שנה ולנסות ללמוד מה חוקרים כלכלנים היום.

בתחילת הקריאה של ספרו האחרון "אנטי-שביר" חשבתי שמדובר בספר עמוק וחשוב, אך ככל שהתקדמתי גברה הרגשת השעמום שלי. משלב מסוים נראה כי הספר מסתובב סביב עצמו במעגלים מבלי להוסיף תובנות מעניינות. כאשר הגעתי לנקודה שבה טאלב מספר כיצד הוא עצמו נמנע מקריאה של ספרים שמשעממים אותו, הגעתי למסקנה שהוא צודק לחלוטין והפסקתי לקרוא את ספרו בערך באמצע (את שני ספריו הקודמים דווקא הצלחתי לסיים).

טאלב מתאר שלל חוקים שלפיהם הוא פוסל הוגים וכותבים אחרים שאינם מתאימים לרמתו העילאית והמתנשאת, אך אני מאמין שהוא שכח חוק נוסף: ישנו הבדל בין הפגנת ידע כללי לבין הצגת תובנות חדשות, וכאשר הכותב מעניק משקל רב מדי להפגנת רוחב ידיעותיו ולמאבקי אגו כאלו ואחרים הוא ככל הנראה עושה זאת על מנת לחפות על תובנות מצומצמות שאינן מסוגלות למלא לבדן ספר שלם.

Read Full Post »

Older Posts »