Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘סיפורים קצרים’ Category

מגיבים שונים ברשתות החברתיות שאלו אותי בימים האחרונים אם כדאי להם לקרוא את הספר, בהינתן שהם לא חובבי מד"ב או פנטזיה. ראיתי שבעמוד הספר באתר "עברית" פורסם רק חלק מפרק הפרולוג, אז החלטתי לפרסם כאן את הפרק כולו, עבור המתלבטים, וגם עבור מי שקנה, עוד לא קיבל את הספר ומעוניין בהצצה ראשונית. מקווה שתהנו.

————————————————–

פרולוג

מבין חבצלות המים עלתה איגואנה ירוקה, טיפסה על שורש שהתפתל מעל גדת הנהר הבוצית, ואז עצרה על מנת לסרוק את סביבתה. לצדה הזדקר זרד קצר, שהיה למעשה חלקו העליון של חיישן טמפרטורה, מוטבע ברובו בתוך השורש. בזכות קרבתה של האיגואנה, זיהה החיישן שינוי קל בטמפרטורה ושידר אותו הלאה. השידור העיר מתרדמתם שני חיישני נפח מבוססי אינפרה־אדום שאוחסנו בעצי האגוז הסמוכים, חיישן ססמי שמוקם מעט מתחת לאדמה, ומיקרופון שהושתל בשיח מטפס, אשר זיהו גם הם את השינוי הקל בפרמטרים הסביבתיים, והוסיפו את תרומתם לזרם הנתונים אשר נקלט במיקרו־מעבד תת־קרקעי, במרחק של כמאה מטרים משם.

בשלב השני של התהליך הריץ המעבד אלגוריתמים בסיסיים על הנתונים שהתקבלו, כדי לסנן רעשים ולהחליט אם מדובר ביצור חי או בשינוי סביבתי סתמי, כגון משב רוח אקראי. לאחר שהגיע למסקנה שמדובר ביצור חי של ממש, נשלחו הנתונים הלאה ברשת האלחוטית אל מרכז העיבוד האזורי, שמוקם בחלל תת־קרקעי במרחק של מספר קילומטרים מגזרה זו של ארץ הג'ונגל. במרכז העיבוד האזורי נכנס המידע בתור קלט לרשתות נוירונים סבוכות – מודלים של אינטליגנציה מלאכותית אשר אומנו לפענח את הדפוסים הנסתרים שבטבע ולהשתמש בהם על מנת לזהות את מינם של יצורים חיים ואת מצבם. נתוניה של האיגואנה שיצאה מהנהר לא עוררו התרגשות מיוחדת בקרב רשתות הנוירונים, אם כי הן ציינו שלפי מאפייניה התרמיים וההתנהגותיים, ישנו סיכוי סביר שהאיגואנה בהיריון, ועל כן נדרש לקבל החלטה בנוגע להמשך חייה, על פי שיווי המשקל האקולוגי האזורי. 

ממרכז העיבוד האזורי נשלח המידע למסע ארוך באמצעות הסיבים האופטיים שעברו עמוק מתחת לעצי הג'ונגל ולשלל הציפורים הצבעוניות, הקופים והחרקים שמילאו את הארץ הרוחשת, לצד רחפנים ורובוטים שעסקו בפעולות תחזוקה שגרתיות, כגון תיקון החיישנים, גיזום צמחים ופינוי זרדים יבשים העשויים לגרום לשרפה. הסיבים האופטיים התפתלו לצד יובלים שוצפים אשר התמזגו יחדיו לכדי נהר, שזרם בין הרים שהלכו וגבהו בכיוון דרום־מערב, דגי סלמון מקפצים בחדווה לאורכו. לאחר מכן נפרדו הסיבים ממסלול הנהר ונמתחו כמה מטרים מתחת למורדות ההרים שעליהם טיילו עדרי איילים, חולפים לצד אולמות ייצור תת־קרקעיים ואוטומטיים לגמרי, היכן שרובוטים עיוורים עבדו ללא הפסקה בעלטה מוחלטת, מייצרים חלפים, שריונות וכלי נשק. הסיבים עברו על תקרת מנהרות ההייפר־לופ התת־קרקעיות, שבהן עכברושים אינטליגנטיים להפליא הקימו ציוויליזציות נסתרות; מתחת לבתיה הריקים של הארץ העירונית; מתחת לחומות הבטון העצומות של העיר האסורה; ומתחת לבנייני הזכוכית המודרניים הנטושים, ובראשם מגדל איקרוס הבלתי גמור. רק אז הגיעו הסיבים האופטיים סוף־סוף ליעדם: חוות השרתים המקוררת במרכז האי המלאכותי איידוס, במרחק של כמאה וחמישים קילומטרים מאותה האיגואנה שעל גדת הנהר.

בחוות השרתים התווסף המידע על האיגואנה ההרה אל האלגוריתמים שפיקחו על אוכלוסיות בעלי החיים בארץ הג'ונגל, כדי לשמר את היציבות האקולוגית, את שיווי המשקל. זה היה חשוב מאוד: שום מין לא הורשה להתרבות ולשגשג יותר מדי על חשבונם של מינים אחרים. הכול היה חייב להישאר במצב של קיפאון, על מנת שהאי יוכל לקיים את עצמו לנצח, להתקרב עד כמה שאפשר אל אותה הרמוניה בלתי מושגת. לבסוף, אוחסן המידע לצורך שימוש עתידי לצד טריליוני פיסות מידע אחרות על כל היצורים החיים באזור.

האיגואנה עצמה הייתה אדישה לגמרי לכל התהליכים המורכבים האלו, אך לפתע היא הרגישה תנועה סמוכה בחושיה החדים, ומיהרה לרוץ קדימה ולהסתתר מתחת לשיחים. היא לא טעתה – האירוע הבא שנרשם בגזרתם של החיישנים היה מרגש הרבה יותר.

האירוע החל כאשר מספר חיישני סונאר, שהותקנו על גדות הנהר מתחת למים, קלטו גוף גדול מתקרב לעברם. דג אשר שחה בין העשבים שגדלו על קרקעית הנהר נשלח לאזור באמצעות פקודה תת־הכרתית מהשבב הזעיר הסמוך למוחו, וזיהה את גופה של הנערה השוחה מעליו. מהרגע שהיה ברור שמדובר בבת אנוש ולא בעוד בעל חיים, החל קרנבל אלקטרוני שלם. האקדמיה של איידוס הקדישה תשומת לב רבה יותר לבני האדם מאשר לכל יצור אחר באי. שלל חיישנים נוספים בסביבה, שהיו רדומים על מנת לחסוך באנרגיה, התעוררו לחיים. המחשבים שבמרכז העיבוד האזורי ביקשו וקיבלו באופן אוטומטי גישה אל מעבדים רבי־עוצמה, כדי שיוכלו לנתח במהירות את המידע על הנערה השוחה ולשלוח אותו הלאה. הקונצרט האלקטרוני המתוזמן והמורכב הזה התרחש תוך פחות מחצי שנייה, בזמן שהנערה המשיכה לנווט בין חבצלות המים בדרכה אל הגדה הנגדית, מייצרת אדוות קלושות.

הנערה סיימה לחצות את הנהר וטיפסה על הגדה הנגדית. בניגוד לאיגואנה, היא הייתה מודעת היטב לשלל החיישנים שעקבו אחר תנועותיה, אך התרגלה להתעלם מקיומם. היא הייתה לבושה בבגד ים שחור, שעליו לוגו של רובוט חמוד בשילוב האותיות IR, ראשי התיבות של תאגיד "איקרוס רובוטיקס". מעל גבה השילה תרמיל מסע אטום למים, שלפה ממנו מגבת והחלה לנגב את רגליה. רשתות הנוירונים של מרכז העיבוד האזורי הסיקו שמצבה הגופני של הנערה היה מצוין, דומה לזה של ספורטאים מקצועיים, הרבה מעל הנורמה בקרב נערות אחרות באיידוס. הדופק שלה היה איטי למרות מאמץ השחייה בנהר, שריריה חטובים ומוצקים, היא לא סבלה מתת־משקל או מעודף משקל, וניתוח התמונות וחתימות החום העלה שהיא לא הייתה פצועה, עייפה, רעבה, במחזור או בהיריון. דמותה נקלטה באחת המצלמות הזעירות: עור כהה, עיניים חומות, עצמות לחיים גבוהות, שיער מקורזל קצר, שפתיים מלאות, סנטר קשוח למראה. תמונה זו שולבה עם חתימת החום הייחודית של גופה ועם בסיסי הנתונים של האקדמיה. הנערה זוהתה בתור שרה ויליאמס, בת עשרים ממוצא אפרו־אמריקני, ומקומה עודכן על ידי המודולים האחראיים למעקב אחר ילדי איידוס. תחזיות שונות פותחו על מנת לנחש את מסלולה בהתאם למקומות הקודמים שבהם הייתה, ולהעריך את מטרותיה. תוך רגעים ספורים צברו מערכות האקדמיה מידע עצום על שרה, אך דבר אחד הן לא היו מסוגלות לעשות: לקרוא את מחשבותיה.

"תפסיק לפחד מהנהר ובוא כבר," אמרה שרה בלי להסתובב לאחור.

המיקרופונים קלטו את דבריה ושידרו אותם למרכזי העיבוד, היכן שאלגוריתמים מיועדים הפכו את דפוסי הקול לטקסט כתוב, ואלגוריתמים אחרים הפכו את הטקסט לנתונים אשר היה ניתן להזין אל תוך המודלים.

"אהמ… אני חייב להתפשט?" נשמעה הקריאה מעברו השני של הנהר.

שרה גלגלה את עיניה. "לא," קראה אליו בחזרה, "אבל זו הדרך היחידה לשמור את הבגדים שלך יבשים. חשוב לשמור על בגדים יבשים, בייחוד בארץ הג'ונגל."

"בסדר, רגע, התרמיל שלי לא נסגר…" הוא אמר.

תהיי סבלנית, חשבה שרה לעצמה. הוא חדש, זה לא קל עבורו. זה לא היה קל גם עבורה בהתחלה.

היא הוציאה מהתרמיל את בגדיה וסידרה אותם על שורש גבוה: מכנסיים ארוכים בצבעי הסוואה צבאיים עם כיסים רבים, גופייה שחורה, כובע מצחייה שחור, גרביים ארוכים, כפפות עור שחורות ומגפיים צבאיים גבוהים, שחורים גם הם. לאחר מכן שחררה את המצ'טה ואת הקשת האופקית שהיו קשורות אל התרמיל שלה, על מנת שיהיו בהישג יד במקרה של בוחן פתע. זו לא הייתה סתם קשת אופקית פשוטה ברמה שלישית או רביעית, מהסוג שרבים מילדי איידוס השיגו לעצמם באחד האתגרים. היא הייתה דומה יותר לרובה של ממש: הקת הייתה צבועה בצבעי הסוואה, מעליה כוונת טלסקופית משוכללת וסמן לייזר, ומתחת לקשת היו מנגנוני ייצוב וגלגלי שיניים המאפשרים דריכה מהירה. שרה כמעט נהרגה באתגר שבו השיגה את הקשת הזאת. היום היא לא הייתה מעיזה לקחת סיכון שכזה, אבל זו הייתה תקופה אחרת. הם היו נואשים אז, במלחמה.

החיישנים זיהו את הנער שעלה אחריה מהנהר בתור ארצ'י, נער אנגלי בן חמש־עשרה, שמצבו הגופני היה הרבה מתחת לממוצע בקרב בני גילו – אפילו ביחס לוותק המועט שלו באקדמיה. הוא התנשף בכבדות ורעד מקור, סבל ממשקל עודף, שריריו היו חלשים ורופסים, והדופק שלו והסומק בפניו העידו על שילוב של פחד, בלבול, התרגשות יתר ואלרגיה.

"תתלבש, אין לנו הרבה זמן," אמרה שרה.

גם האלגוריתמים המורכבים של האקדמיה וגם שרה העריכו כי סיכויי ההישרדות של ארצ'י נמוכים למדי. הוא פתח את תרמילו והחל לחפש את המגבת שלו, מפיל בטעות כמה מחפציו לבוץ. "היתושים האלו ממש מעצבנים," אמר, אוסף את חפציו.

פלא שהוא הצליח לשרוד בחיים את החודשים הראשונים שלו באי, חשבה שרה. אבל הוא צדק בנוגע ליתושים. האוויר היה לח ודחוס, וזמזומם של היצורים המעצבנים לא פסק מאז שעלה הבוקר. שרה סיימה להתלבש ומחתה את הזיעה ממצחה – אולי הייתה זו טעות להיכנס בעונה הזאת לארץ הג'ונגל? זו הדרך המהירה ביותר מזרחה. היא חייבת לפגוש את קסנדרה.

"אל תדאג, היתושים לא יכולים לפגוע בך," אמרה.

"הם עוקצים," הוא התגונן.

"עקיצות יתוש הן הדאגה האחרונה שלך כאן. הם בסך הכול אוספים דגימות דם בשביל מערכות הבקרה של איידוס. תתעלם מהם."

שרה הביטה מסביבם בזמן שארצ'י התנגב והתלבש. הג'ונגל שבו היו השניים לא היה ג'ונגל רגיל; המאפיין הבולט ביותר לעין, שהבדיל בין ארץ הג'ונגל שבאיידוס ובין יערות גשם באזורים אחרים בכדור הארץ, היה השבילים. הם בדרך כלל היו ברוחב של חמישה או שישה מטרים, ישרים פחות או יותר, לעתים מתעקלים מעט מסביב למצוק סלעי, נחל או אגם, ולעתים מתחברים לשבילים אחרים בצמתים עם זוויות ישרות. בארץ הג'ונגל היו השבילים חסומים משני צדדיהם בשורות צפופות מאוד של עצים, שבלתי אפשרי לעבור ביניהם. מכיוון שהייתה זו ארץ הג'ונגל, גם בתוך השבילים היו עצי שרך ומיני דקלים צפופים שהסתירו כמעט לגמרי את השמים, צמחים מטפסים שנתלו על העצים הגבוהים, וכן שרכים נמוכים יותר. מן האדמה בלטו שורשי העצים העבים, רבים מהם מנוקדים בפטריות צבעוניות ובסחלבים ורדרדים. המצ'טה של שרה הייתה שימושית מאוד בסביבה הירוקה העמוסה הזאת.

כשהביטה לאחור, נזכרה שרה בפעם האחרונה שבה חצתה את היובל הזה של הנהר סטיקס. אז היא עברה אותו בכיוון ההפוך, בראש כוח של יותר ממאתיים לוחמים, מעט לאחר הניצחון על הטרולים. כמה תמימים הם היו… היא שקלה לספר על כך לארצ'י, אבל הוא מעולם לא התעניין בסיפורים שלה על המלחמה הגדולה, הניצחון על הטרולים והמרד הכושל. הוא מיעט להתעניין בדברים חדשים באופן כללי, ובעיקר התלונן ללא הפסקה. הוא גם לא היה מבריק במיוחד, היא הייתה צריכה ממש להכריח אותו להכין את שיעורי הבית, ומובן שאין שום סיכוי שהוא אי־פעם יהיה טוב בלחימה. לבדו כבר היה מת מזמן. שרה תמיד אהבה לקחת על עצמה את המקרים הקשים ביותר.

ארצ'י סיים להתלבש בבגדי הטרנינג השחורים שקיבלו כל נושאי הכלים אחרי טקס החניכה. על מכנסיו הותקן נדן ובו סכין גדולה ששרה העניקה לו במתנה לאחר הטקס, אך היא העדיפה שהוא לא ישתמש בה בינתיים, מחשש שיפצע את עצמו בטעות.

"בוא, אני רוצה להספיק להתקדם קצת לפני שהשיעור הבא יתחיל," היא אמרה, והחלה ללכת בשביל הישר, משתמשת במצ'טה כדי להסיט מדרכה ענפים, צמחים מטפסים ועלים רחבים. השביל טיפס כלפי מעלה בעלייה מתונה. מעליהם צווחו בהתרגשות קופי סנאי קטנטנים ואפורים בעלי זנב ארוך, תוכים בצבעי כחול ואדום בוהקים חלפו בין העצים והצמחים המטפסים, ועל שורשי העצים והאדמה הבוצית היה ניתן להבחין בלטאות, בנמלים, בעכבישים (אשר הבהילו את ארצ'י) ובאין־ספור מינים של חיפושיות. ברקע נשמעו ללא הפסקה קולות צרצור של ציקדות נסתרות מהעין.

"מתי נצא כבר מהג'ונגל?" שאל ארצ'י.

"אל תתחיל להתייאש כבר עכשיו. נותרו לנו לפחות עוד שבועיים של הליכה."

מחשבותיה של שרה נדדו אל עבר היעד שלה: הארץ הירוקה, החלק המערבי ביותר של האי. ארצ'י לא יוכל ללכת איתה לשם, מסוכן להתקדם כל כך מערבה. היא תיאלץ להשאיר אותו במערת החניכה. אולי קסנדרה תהיה שם? אני חייבת לדבר איתה, חשבה, להעביר לה את המסר. קסנדרה תדע מה עליה לעשות. ועם זאת… האם זה חכם לעורר בה תקוות? קסנדרה מעולם לא התאוששה מהמרד.

*******************

שרה דילגה מעל שורש מתפתל ועזרה לארצ'י לעבור אחריה, כשהנורות נדלקו.

השניים כבר היו רגילים לשלוח את מבטם דרך קבע אל עבר האדמה שלצד קירות השבילים, כדי לבדוק אם הנורות החבויות שם זוהרות בצבע כזה או אחר, שיסמן את תחילתם של שיעור או בוחן פתע. הפעם הבהבו הנורות בצבע כחול, וארצ'י מלמל בעייפות, "בוחן במתמטיקה…"

האדמה הזדעזעה מתחת לכפות רגליהם, חושפת משטח עץ גדול שהסתתר מתחת לשכבת הבוץ. המשטח היה קשור אל העצים שמעליהם בחבלים שהוסוו כצמחים מטפסים. משהו משך בחבלים, והמשטח החל לשאת אותם כלפי מעלה. השניים איבדו את שיווי משקלם ונפלו לישיבה. "תפסתי אתכם!" קרא קול עמוק מאחוריהם, וזרוע מכאנית צהובה סגרה מעליהם מכסה קובייתי של סורגי ברזל, שהתחבר אל משטח העץ והשלים מבנה של כלוב גדול. שרה וארצ'י הסתובבו וראו את הרובוט הענקי היוצא מהסבך, דורס שיחים, מנתץ ענפים וקורע צמחים מטפסים שחסמו את דרכו. היו לו גוף צהוב בצורת חבית, ראש גלילי עם עדשת מצלמה ופה, וזרועות ברזל עם בוכנות הידראוליות שבאמצעותן הוא החזיק בכלוב שלהם. בתחתית גופו היו שרשרות רחבות, שעל גביהן הוא התנייד כמו דחפור מוזר ומפלצתי. הוא התנשא לגובהם של העצים.

על אחת מדופנות הכלוב היה מסך מגע גדול, ובצדו תופסן שהחזיק עט אלקטרוני. שרה הורידה מעצמה את תרמיל המסע ודחפה את ארצ'י בכיוון המסך. "קח את העט, תתכונן," אמרה. ארצ'י הוריד מעצמו את התרמיל והתקדם לשם, מתנדנד בגמלוניות.

רובוט נוסף, זהה לראשון אבל צבוע באדום, יצא מבין העצים שמולם. "מה זה, בוב? אני רואה שתפסת לך שני ילדים!"

"כן, רוב, אני תפסתי אותם! שני ילדים טובים וטעימים, חה חה חה!"

ארצ'י החל להתנשף בכבדות; "תירגע, תנשום עמוק, תתרכז במה שהם אומרים. זה רק בוחן, כבר עברנו עשרות כאלו," לחשה לו שרה.

"אז תגיד לי, בוב," המשיך הרובוט השני, "בכמה היית מוכן למכור לי את שני הילדים האלו? בדיוק הייתי זקוק לשני ילדים טובים וטעימים בתור תבלין למרק שלי."

"אני אשמח למכור לך אותם, רוב. אני… איך קוראים לכם, ילדים?"

"אתם יודעים איך קוראים לנו," אמרה שרה, "בואו נתקדם עם זה כבר."

"אה, כן!" קרא בוב, "שרה וארצ'י, כמובן. אז את שרה אני אמכור לך במחיר של שלושה מטבעות לקילוגרם, היא כולה שרירים ועצמות וזה לא כל כך טעים. אבל ארצ'י כאן, יש לו בשר רך ונחמד, אותו אני אמכור לך במחיר של ארבעה מטבעות לקילוגרם."

"מצוין, בוב! אני מסכים!"

"איזה יופי, רוב!"

רוב חשב לרגע. "אבל, בוב, כמה אני צריך לשלם בסך הכול? אני לא יודע כמה קילוגרמים כל אחד מהם שוקל!"

בוב הביט בכלוב התלוי על זרועו, "ובכן, לפי המשקל שניהם יחדיו שוקלים מאה קילוגרמים, ואני חושב שארצ'י שוקל חמישים אחוזים יותר משרה."

"הי, אני לא כזה שמן," נעלב ארצ'י.

"תתחיל כבר לעבוד, אין לנו הרבה זמן," אמרה שרה. היא הרכיבה את המצ'טה על חגורתה וטענה חץ בקשת האופקית שלה. היא חייבת להיות מוכנה, אי אפשר לבנות על כך שארצ'י יצליח לעבור את הבוחן בדרך הרגילה.

"אני חייב לדעת כמה אני צריך לשלם בסך הכול! תגידו לי כמה אני צריך לשלם!" קרא רוב בייאוש.

ארצ'י אחז בעט האלקטרוני והביט בלוח הריק, מגרד בראשו. "את לא יכולה פשוט לירות בהם או משהו? קשה לי לחשוב ככה, כשאני תלוי כל כך גבוה."

"ברור שאני יכולה לעבור את הבוחן בלחימה, אבל אתה חייב ללמוד לעבוד תחת לחץ. אתה יכול לעשות את זה, אני מאמינה בך," היא ניסתה לזייף חיוך.

"אבל – "

החיוך נעלם מפניה. "ארצ'י, די להתלונן! אתה פותר חידות, אז תפתור את החידה! עכשיו!"

"טוב, טוב… אז אני ואת שוקלים יחד מאה," הוא כתב את המספר על מסך המגע, לבן על גבי שחור, ומערכות נסתרות החלו לתרגם את הכתיבה שלו לשפת מחשב ולבחון אם הוא מתקרב אל התשובה הנכונה. "ואת שווה… כמה מטבעות לגרם?"

"שלושה מטבעות לקילוגרם. אתה לא שם לב."

"ואני?"

"אני ממש חייב לדעת כמה אני צריך לשלם!" קרא רוב.

"תגידו לו כבר כמה הוא צריך לשלם!" אמר בוב, ונענע את הכלוב בעוצמה. ארצ'י נפל ונפגע בראשו.

שרה ניגשה אליו ועזרה לו לקום, "אתה שווה ארבעה מטבעות לקילוגרם, תחשוב יותר מהר."

"בסדר, בסדר," הוא חזר אל הלוח וכתב את שני המספרים, חושב.

"אי אפשר לפתור את זה, אני חושב שחסר – "

"אתה שוקל חמישים אחוזים יותר ממני."

"אה, כן, נכון," הוא נזכר וכתב את הנתון הנוסף, ואז החל לכתוב את המשוואות. שרה כבר פתרה בראשה את התרגיל מזמן מתוך הרגל, אבל היא לא רצתה לגלות לארצ'י את התשובה. הוא חייב לפתור את זה בכוחות עצמו. הוא חייב ללמוד, להתחיל להביא תועלת. היא לא תלווה אותו לנצח.

"זה משעמם מדי, אולי אני פשוט אתן לך לאכול אותם בחינם, " אמר בוב. הוא קירב את זרועו השנייה אליהם, אך שרה כיוונה וירתה חץ אשר ננעץ במדויק בחיבורי הזרוע, מונע ממנה לזוז. "הי, זה לא הוגן!" קרא בוב.

"תן לו עוד כמה שניות," אמרה שרה.

"פתרתי!" קרא ארצ'י, "אני שוקל שישים ואת שוקלת ארבעים!"

"זו לא התשובה!" קרא בוב, מנער את הכלוב בעוצמה רבה יותר. השניים נפלו על רצפת הכלוב, אבל הוא לא הפסיק לטלטל אותם.

"המחירים, ארצ'י!" קראה שרה, מנסה לתפוס בסורגי הברזל שהקיפו אותם על מנת לייצב את עצמה, "תכפיל במחירים, תגיד לו כמה הוא צריך לשלם בסך הכול!"

ארצ'י נאנח בכאב, "אה, כן, המחירים… שישים כפול ארבע ועוד ארבעים כפול שלוש… שלוש מאות ושישים! אתה חייב לשלם שלוש מאות ושישים!"

הטלטלה פסקה.

"בדיוק, בוב!" קרא הרובוט השני בשמחה. "אני חייב לשלם לך שלוש מאות ושישים מטבעות!"

"יפה, רוב!" קרא בוב. "חבל רק שהילדים כאן איחרו את המועד למתן תשובה נכונה בעשרים ואחת שניות שלמות!"

שרה סיננה קללה גסה והתקינה חץ נוסף בקשת האופקית שלה.

"כן, זה באמת חבל," אמר רוב. "טוב, אנחנו לא יכולים להשאיר בחיים ילדים שנכשלים בבוחני פתע."

רצפת הכלוב נפתחה ושרה וארצ'י נפלו על האדמה. "תברח!" היא צעקה.

ארצ'י קם, הרים את תרמילו והחל לרוץ לעבר המשך השביל, רגע לפני שבוב הטיח את זרועו בעוצמה לעברו, מועך מספר שורשים. שרה לא ברחה ולא ניגשה אל התרמיל שלה; היא ירתה חץ מדויק לעבר עינו היחידה של רוב, ואז זרקה את הקשת הצדה, זינקה לעברו וטיפסה בזריזות על גופו הצהוב מאחור.

"רדי משם, ילדה!" צעק בוב, מתקרב אל עמיתו, שהתלונן על כך שהוא אינו רואה דבר בגלל החץ הנעוץ בעינו. שרה הגיעה למעלה, שלפה מהחגורה את המצ'טה שלה ונעצה אותה בחיבורים שבין גופו של רוב ובין ראשו. רעשי פצפוץ אלקטרוניים נשמעו בזמן שהיא הניעה את החרב הצדה ומשכה אותה בחזרה החוצה. רוב צווח לרגע, ואז השתתק. בוב הניף את זרועו לעברה, אך היא זינקה אל האדמה לפני שהוא הספיק לפגוע בה, מתגלגלת קדימה.

שרה הייתה שלווה, פניה רגועות לגמרי, פועלת כמו רוצחת מקצועית. היא נחלצה ממצבים כאלו מאות פעמים בשנים האחרונות. בראשה כבר היה תכנון של המסלול, כיצד היא תעקוף את העץ הסמוך על מנת שהרובוט לא יוכל לראותה, ואז תגיע אליו מאחור לפני שהוא יספיק להסתובב, והתוכנית מן הסתם הייתה עובדת מצוין לולא כדור האקדח שנורה במפתיע מבין השיחים ופגע ברגלה.

שרה זעקה בכאב, המומה. היא לא הבינה מה פגע בה, עד שראתה אותו.

נער יצא מבין השיחים. היא הכירה אותו היטב, אבל מבטה התמקד בנשק שבידו. אקדח, באיידוס? זה לא ייתכן! אפילו לא בדרגה העשירית!

"אתה… למה?"

"אני באמת מצטער, שרה, אבל לא הייתה לי ברירה," הוא אמר.

בוב עמד מעליה, מרים את זרועו באוויר.

"לא, לא ככה…" היא ניסתה לזחול לאחור, אבל רגלה הפצועה לא הגיבה.

"שרה!" צעק ארצ'י ממרחק.

הנער עם האקדח לא הפנה את מבטו. זה המינימום שהוא חייב לה.

זרועו של הרובוט נחתה בעוצמה.  

מסביב לשני הרובוטים הגדולים, שרה המתה, הנער עם האקדח וארצ'י בהמשך השביל, המשיכו החיישנים הזעירים לפעול. הם היו בכל מקום – בעצים, מתחת לסלעים, רובוטים קטנים המוסווים כחרקים; הם היו מוטמנים בתוך כלי הנשק, בגופם של בעלי החיים ועל בגדיהם של הילדים. החיישנים לא הפסיקו לפעול לרגע – אוגרים אנרגיה, אוספים קלט מסביבתם ומשדרים אותו הלאה אל מרכזי העיבוד. זרם עצום, בלתי נתפס בממדיו, של נתונים הנעים בדממה, ברשת הפזורה כקורי עכביש בלתי נראים ובלתי מורגשים בין עצי הג'ונגל. שום דבר לא יכול היה לחמוק מהם – בייחוד לא נערה שידעה משהו שהיא לא הייתה אמורה לדעת.

Read Full Post »

באופן היסטורי, רפואה היה אחד המקצועות היוקרתיים ביותר בממלכת מדיקליה. תושבי מדיקליה אהבו להשקיע את כספם בטיפולים רפואיים שונים ומשונים, לצרוך עצות רפואיות לגבי תזונה נכונה או התעמלות גופנית, והמלך נהג להתייעץ דרך קבע עם ועדת הרופאים העליונה בנוגע לצעדי מדיניות שעלולים להשפיע על בריאות הציבור. על מנת לציין את מעמדם הרם הרופאים והרופאות היו מסתובבים ברחובות עיר הבירה כשהם רכובים על סוסים, חוגרים חרב טקסית ומעל גבם משתפלת גלימת קטיפה לבנה ומרשימה – זכות שהיתה שמורה מלבדם אך ורק לבני אצולה.

על כן, ידע משה כבר מגיל צעיר שרפואה היא יעודו בחיים. משה נולד למשפחה ענייה בפרברי עיר הבירה, ומילדותו התבלט בבית הספר והצטיין כמעט בכל שיעור אפשרי. כל השכונה הייתה גאה בהישגיו, מוריו שיבחו אותו בלי סוף, וילדים אחרים היו מעתיקים ממנו את שיעורי הבית בקביעות. בספר המחזור כתבו עליו חבריו שהוא בוודאי יהיה היחיד בכיתה שיצליח להתקבל לפקולטה לרפואה, ושהם מקווים שהוא לא ישכח אותם כשיסתובב שם בין שאר הגאונים.

מדי שנה עשרות אלפי צעירים מוכשרים היו ניגשים לבחינות הכניסה לפקולטות לרפואה, אך רק מעטים מובחרים היו מצליחים להתקבל לתחילתו של מסלול קשה ותובעני, שאם יסיימו אותו בהצלחה יזכו בקביעות, שכר גבוה וסטאטוס גבוה. אלו שלא הצליחו להתקבל היו מנסים את מזלם בפקולטות לסיעוד, פסיכולוגיה או פיזיותרפיה, ואלו שלא הצליחו להתקבל גם לשם לרוב הפכו לכתבי-רפואה בירחונים הרפואיים השונים, שם הם היו סוקרים את המחקרים החדשים ומראיינים רופאים בכירים. בני משפחתו וחבריו של משה קיוו שהוא יהיה מהמעטים שיצליחו לעבור את הבחינות, אך שאיפותיו של משה לא הסתכמו בקבלה לפקולטה לרפואה. "אני לא רוצה להיות סתם רופא", אמר לחברתו דאז, עיניו בוהקות אל עבר האופק, "אני רוצה להיות הרופא הגדול והמפורסם ביותר שאי פעם חי במדיקליה!". היא הביטה בו בהערצה, "אני בטוחה שאתה תהיה".

הבחינות היו קשות, אך משה היה בין העוברים.

למרות מעמדם הרם הרופאים לא היו כל כך פופולארים בקרב הציבור באותה התקופה, בעיקר עקב התנגדותם לצריכת מאכלים משמינים ומתוקים המזיקים לבריאות וניסיונותיהם להגביל את התופעה. אנשים וקובעי מדיניות באופן מסורתי העריכו את הרופאים ואת עצותיהם, אך הם לרוב נטו שלא להקשיב להם בנקודה המסוימת הזו.

יום אחד, לקראת סיום לימודיו בפקולטה לרפואה, גילה משה תגלית מדהימה. הוא ישב עם כמה מחברי הילדות הלא-רופאים שלו בפאב קטן, וסיפר להם על לימודיו. אחד החברים ציין שהוא נורא אוהב לאכול קרואסונים, ולמרות עצותיהם של הרופאים הוא מסרב להימנע מכך.

"זה לא נורא", אמר לו משה, "ממילא הגנטיקה משפיעה על הנטייה להשמנה ועל מחלות אחרות במידה רבה, והמחקר הרפואי עדיין לא הצליח להפריד במאה אחוזים בין השפעותיה לבין השפעת המזון שאנחנו אוכלים".

"אז אתה אומר שייתכן שהעצות של הרופאים אינן נכונות?", שאל חבר אחר.

"טוב, לא הייתי מגזים עד כדי כך, אבל בהחלט ייתכן שלתת את אותה העצה לכולם זה לא נכון. ישנם אנשים שיכולים לאכול הרבה מאוד קרואסונים מבלי לפגוע בעצמם, ולאחרים זה יכול להיות יותר מסוכן".

"ואתם לא יודעים להבדיל ביניהם", אמר החבר. לפתע שם לב משה שכל השיחות מסביבם נדמו. כל הנוכחים בפאב הקשיבו לו, והבארמן החליש את עצמת המוזיקה.

"אהמ…", הוא כחכך בגרונו, "אנחנו… כלומר, המחקר עדיין לא מושלם. ישנם גם וויכוחים בין חלק מהרופאים על הממצאים האחרונים, אבל אני מניח ש – "

"אז חלק מהרופאים לא מסכימים אחד עם השני?", שאלה בחורה יפה מהשולחן הסמוך.

ברגע זה הבין משה שמחוץ לעולם הרפואה אנשים לא הכירו כל כך את הדיונים הפנימיים והמתודולוגיות שבעזרתה בוצעו המחקרים. מכיוון שרוב הרופאים התחברו ואף התחתנו רק עם רופאים או עובדים אחרים בסקטור הבריאותי, נראה שהידע הזה לא דלף החוצה.

"כן, ברור שחלק מהרופאים לא מסכימים אחד עם השני. רק אתמול שמעתי על מחקר חדש שמעלה טענות הסותרות את כל מה שחשבנו עד עכשיו בנוגע לגורמים לחורים בשיניים", אמר משה, "אבל חלק מהמחקרים האלו מבוססים על מדגם קטן שאינו בהכרח מייצג". הבחורה היפה עברה ביחד עם חברותיה לשבת בשולחן של הרופא וחבריו, וגם אחרים בפאב הקשיבו לו בעניין. משה ניסה להסביר להם על המחקרים ועל השיטות הסטטיסטיות, אך עד מהרה הגיעה לתובנה נוספת: הקהל שלו אינו מתעניין בפרטים הטכניים, אלא בעיקר באפשרות העקרונית לכך שעצותיהם של הרופאים אינן נכונות.

בימים שלאחר מכן חשב משה רבות על אותה התקרית בפאב. חברים ואנשים נוספים ששמעו על התקרית פנו אליו, שאלו שאלות והתעניינו, והוא נהנה מתשומת הלב. אך הוא לא היה היחיד שזיהה את הפוטנציאל: אותה הבחורה היפה שעברה אל השולחן שלו בפאב הגיעה לפגוש אותו שבוע אחרי התקרית, וסיפרה לו ששמה הוא אורית והיא עיתונאית-בריאות העובדת באחד מעשרות המגזינים הקטנים שיצאו לאור בעיר הבירה. היא הציעה לראיין אותו לעיתון בנושא המחלוקות הפנימיות בין הרופאים, ומשה הסכים.

האפקט של הראיון, שהתפרסם תחת הכותרת "הסודות שהרופאים מסתירים מכם", עלה על חלומותיהם הורודים ביותר של אורית ומשה: מכירות המגזין שבו עבדה אורית הכפילו את עצמן פי עשרים, ומשה הפך לסטודנט המפורסם ביותר לרפואה במחזור שלו ומרואיין מבוקש בכל שאר העיתונים. כעבור שבועיים, כשסיים את לימודיו, כל בתי החולים הגדולים התחרו ביניהם על מנת לשכור אותו, ואורית מונתה על ידי בעלי המגזין שבו עבדה לעורכת הראשית.

עיתונאי בריאות ורופאים אחרים קלטו מהר מאוד את המשיכה שיוצר הדיון במחלוקות פנימיות בין רופאים, בייחוד לגבי אותם הנושאים שבהם הציבור לא אהב את עצותיהם של הרופאים. מיד צצו להם שלל רופאים ועיתונאי בריאות שציינו צדדים שליליים כאלו ואחרים של המקצוע, ומשה ואורית התאמצו על מנת להישאר לפני האחרים. ההצלחה המשמעותית ביותר של השניים הייתה סביב הקונספט החדש שהמציא משה כשנה לאחר סיום לימודיו: אי שוויון בבריאות. "הגיע הזמן להפסיק להתחשב רק במדדים המסורתיים כגון תוחלת חיים ושיעורי תמותת תינוקות", הוא כתב בספר החדש המשותף שלו ושל אורית, "תוחלת חיים במאה ה-21", שהפך מיד לרב מכר היסטרי. "הגיע הזמן להתחיל להתחשב גם במידת אי השוויון במדדי הבריאות. יתכן שעניי הממלכה חיים יותר שנים מאשר העשירים של לפני מאה שנים, אבל הפערים בתוחלת החיים ביניהם לבין העשירים עדיין מדכאים אותם, והקהילה הרפואית לחלוטין מתעלמת מהנקודה הזו. לא ייתכן שתוחלת החיים של אדם תיקבע לפי מעמדו הסוציו-אקונומי, והגיע הזמן שנשנה את זה אחת ולתמיד". משה הראה בספרו כי בעבר, כשתוחלת החיים של כולם הייתה נמוכה יותר ולא היו בנמצא טכנולוגיות רפואיות חדשות שהעשירים יכולים לרכוש לעצמם, אי השוויון בתוחלת החיים היה נמוך יותר.

ימים ספורים לאחר יציאת הספר לאור כבר התחילו עיתונאי הבריאות של הממלכה להטריד את מועצת הרופאים הראשית של המלך בשאלות לגבי אי השוויון בבריאות, ולפרסם סטטיסטיקות מבהילות על מגמות או השוואות בין לאומיות של מדדי אי שוויון שונים תחת כותרות כגון "לרופאים לא אכפת מאי שוויון". מספר עיתונאים אמיצים אף חישבו ומצאו כי לרופאים עצמם יש תוחלת חיים גבוהה יותר מאשר לשאר אזרחי המדינה, והכריזו כי זו הסיבה שבגללה לא אכפת להם מאי השוויון במדדי הבריאות. הרופאים הבכירים, שהתרגלו לעסוק בסטטיסטיקות ההולכות ומשתפרות בנוגע לתוחלת החיים או שיעורי תמותה ממחלות שונות, לא ידעו כיצד להגיב לטרנד החדש. טענותיהם לגבי השיפור ההדרגתי והמתמיד בבריאות הציבור נפלו על אזניים ערלות; הציבור לא רצה לשמוע שמצבו טוב, הוא רצה לשמוע שהמצב מידרדר, ומשה ואורית סיפקו לו את רצונו.

באותה התקופה עלה לגדולה רופא אחר מפורסם, אהרון, אשר העלה תיאוריה שלפיה כל המערכת הרפואית היא תרמית אחת גדולה. "לא ייתכן שהציבור ישאר בלתי מודע ליחסים האפלים בין חברות התרופות לבתי החולים", כתב אהרון בספר שהתחרה במידת הפופולאריות שלו עם הספר של משה. לא עזרו כל הסבריהם של מנהלי בתי החולים, שטענו שאין שום דבר אפל ביחסיהם עם חברות התרופות. קבוצה אחרת של רופאים זכתה לפרסום רב כשיצאה נגד ביצוע ניסויים רפואיים בבעלי חיים, לטענתם ללא שום צורך ממשי. כשהתקיים הכנס השנתי של הרופאים בעיירת הנופש שעל ההרים המושלגים בשולי הממלכה, כמעט כל הכתבים הרפואיים ציינו באומץ ובציניות מודגשת את מלבושיהם היקרים של הרופאים, את מצבם הבריאותי המצוין, את הנטייה של חלקם לצרוך עוגות מתוקות למרות ההמלצות שהם פיזרו בנידון לציבור הרחב, ואת התעלמותם מהדיון במדדי אי השוויון. מספר פרופסורים לפסיכולוגיה, שלא הבינו הרבה ברפואה, החלו לפתח תיאוריות רפואיות משלהם ולספר לסטודנטים שלהם בגאווה שישנן בעיות רבות עם מתודולוגיות המחקר של עמיתיהם מהפקולטה לרפואה, אליה לא הצליחו להתקבל בצעירותם. "הרופאים מתעלמים מההקשרים הרחבים יותר, הפסיכולוגיים, של הנושאים שבהם הם עוסקים", אמרו.

בינתיים חי משה חיים טובים, הרוויח כסף רב, ואף החליט בשלב מסוים להתפטר מתפקידיו האופרטיביים בבית החולים ולהתמקד בכתיבת ספרים וטורים בעיתונים. הוא התחתן עם אורית באחד האירועים הנוצצים ביותר בתולדות הממלכה, ואפילו המלך הגיע לחתונה על מנת לברך את השניים. המלך ביקש ממשה להתמנות לראש מועצת הרופאים הראשיים, אך משה העדיף לוותר על הכבוד ולהתמקד בספרים בשלב הזה (הוא גם ידע ששאר חברי המועצה, המבוגרים ממנו, לא מחבבים אותו במיוחד בלשון המעטה).

כחודש לאחר חתונתו של משה, התפרסם המקרה הראשון של אלימות כנגד רופאים, כאשר רופא שרכב על סוסו באחת משכונות העוני הופל על ידי מספר צעירים פרועים. מרבית המגזינים הרפואיים גינו את המקרה, אך העירו שאי השוויון בבריאות ההולך ומחמיר הוא ככל הנראה המקור לתופעה.

האירוע האלים הדאיג את משה, אך הדאיגה אותו יותר העלייה ההדרגתית של הרופאים האלטרנטיביים, שהשתמשו בשיטות שאינן מוכחות מדעית. במשך שנים רבות הם דוכאו על ידי הקהילה הרפואית הלא-אלטרנטיבית ומרבית הציבור התעלם מהם, אך עכשיו כל זה השתנה. הסדקים בתדמיתם הנקייה של הרופאים גרמו לנהירה המונית לעבר הרפואה האלטרנטיבית, ולמרות שגם רופאים צעירים ואנטי-ממסדיים כגון משה ואהרון וגם כתבי רפואה רבים יצאו בפומבי נגדם המגמה רק הלכה והתחזקה.

הציבור אהב את הרופאים האלטרנטיביים. הם הטילו ספק במדיניות של מועצת הרופאים העליונה, היו ביניהם כאלו שטענו שכל המחקר הרפואי מושפע אך ורק מהאינטרסים של חברות התרופות, אחרים עודדו את הציבור לאכול מזון לא בריא כשהם טוענים שהגנטיקה היא ממילא הגורם החשוב היחיד, הזהירו את הציבור מסכנות שונות ומשונות שהממצאים המדעיים של הקהילה הרפואית עדיין היו חלוקים לגביהם, העלו מישמש של תיאוריות מיושנות וחדישות, חצאי אמיתות ורעיונות פופולאריים, וכיסו את הכל במעטה של ביקורתיות. "הפקולטות לרפואה מייצרות רופאים שאינם מסוגלים לחשוב מחוץ לקופסה", הם טענו, ומספר סטודנטים צעירים בפקולטות היוקרתיות ביותר לרפואה, שרובם עוד לא סיימו את שנת הלימודים הראשונה, הצהירו שהם מעוניינים ללמוד גם רפואה אלטרנטיבית. עיתונאי בריאות החלו לכתוב על הסטודנטים האלו בהערצה.

פוליטיקאים הפנימו במהרה את העדפותיו של הציבור, והחלו לתמוך בפומבי במתן מעמד משמעותי יותר לרופאים אלטרנטיביים. אחד מהם, שנבחר על ידי המלך לשר הבריאות, אף סטה במדיניותו מהעצות המפורשות של מועצת הרופאים העליונה. "אני יודע שישנם רופאים שאינם מסכימים עם הצעדים האחרונים שעשיתי", אמר לאחר שהצליח להכניס לסל התרופות תרופות אלטרנטיביות, "אבל הרפואה לא נועדה עבור הרופאים אלא עבור בני אדם, עבור כלל אזרחי המדינה. אני מאמין ברפואה עם חמלה". ספרו של השר, "רפואה לבני אדם", הפך לרב מכר היסטרי. הספר לא כלל שום תוכן ממשי מלבד תיאור חייהם הטובים, עושרם ובריאותם של הרופאים והצגת הסטטיסטיקות הידועות לגבי תוחלת החיים הנמוכה של עניים.

למרות לחצים מצד מועצת הרופאים העליונה המלך סירב לפטר אותו. "העם שונא עכשיו את הרופאים יותר מכפי שהם שונאים אותנו", לחש באוזנו של המלך דודנו הצעיר בארוחת הערב המלכותית, "שאר האצילים די מרוצים מהמצב".

ואז, הגיעה המגיפה. זה לא היה עניין יוצא דופן: אחת לעשר-עשרים שנה הייתה מגיעה מגיפה כזו או אחרת לממלכה, ותפקידה של מועצת הרופאים העליונה היה להחליט על צעדי הנגד הנדרשים על מנת לשמור על בריאות הציבור. אך הפעם הזו הייתה שונה – הפעם הציבור לא קיבל באופן כנוע את התכנית של מועצת הרופאים, שכללה סגר מוחלט על בתים שבהם התגלתה המגיפה. "מתודולוגיות המחקר של הרופאים אינן טובות מספיק על מנת לקבוע מדיניות בנושא", אמר שר הבריאות. "לא ייתכן שהרופאים יתעלמו מההקשרים הפסיכולוגיים של ההסגר" אמרה פסיכולוגית מפורסמת, ואחד הגורואים של הרפואה האלטרנטיבית אף טען שיש ברשותו הוכחות לכך שחברות התרופות הפיצו את המגיפה על מנת להגדיל את רווחיהן.

משה ניסה לעשות כמיטב יכולתו: הוא כתב מאמרים התומכים בסגר לכל העיתונים הגדולים וביקש להתראיין, אך מאמריו נדחקו לעמודים האחוריים ובקשותיו להתראיין נדחו. אורית ניסתה לעזור לו אך הבעלים של המגזין שבו עבדה כעת כעורכת סירבו לאשר את בקשותיה. "אף אחד לא רוצה להקשיב לכם עכשיו", אמרה לו בתסכול. עיתונאים כתבו בהמוניהם נגד האסטרטגיה ה"מיושנת" של הטלת סגר על שכונות שנפגעו במגיפה, ובעד רעיונות "חדשים" ו"מתקדמים" כגון קיום טקסי שירה בציבור שנועדו להבריח את הרוחות הרעות שהענישו את תושבי העיר על חוסר מוסריותם, בהתאם לרעיון שהציעה רופאה אלטרנטיבית מפורסמת. כאשר המצב הלך והידרדר החלו האנשים להאשים את מועצת הרופאים העליונה במצב. "הם אלו שניהלו את מדיניות הבריאות בשנים האחרונות, הם האחראים הישירים להידרדרות", כתב אחד מעיתונאי הבריאות המפורסמים ביותר בממלכה.

רופאים כבר לא הסתובבו ברחובות רכובים על גבי סוסים ולבושים בגלימות, והעדיפו להסתיר את מקצועם. הפגנות ענק אורגנו אל מול בתי החולים הגדולים והפקולטות לרפואה, חלקן הפכו לאלימות, והמגיפה התפשטה והמשיכה להפיל חללים בקרב הציבור הרחב. "המשבר מוכיח כי הרפואה המסורתית נכשלה", הכריזו העיתונים.

ויום אחד גילה משה שאורית חולה.

היא רצתה שהוא יעזוב. שהוא יטיל הסגר על הבית, בהתאם לעצות שניסח במאמריו לעיתונות, אך משה לא הסכים. "זו אשמתנו", אמר. "אנחנו אלו שבגדנו באמון הציבור כאשר מכרנו לו את מה שהוא רוצה לשמוע, במקום את האמת. אנחנו אלו שבגדנו במקצוע כאשר התמקדנו בתפל במקום בעיקר על מנת למכור יותר ספרים. אנחנו אלו שתחזקנו את האשליה שתיתכן רפואה אחרת, שיתכן שכל הרופאים טועים, שהציבור יכול להסיר מעל עצמו מגבלות שפותחו במהלך מאות שנים של ניסיון מר וכואב. זו אשמתנו, ועכשיו אנחנו משלמים את המחיר".

אורית הייתה חלשה מכדי לדבר, ורק אחזה בידו של משה.

שבועיים לאחר מותם של השניים, רופאה צעירה באחד מבתי החולים הגדולים הצליחה לפתח את החיסון למגיפה.

——————-

באותו ההקשר: את הרשומה הזו כתבתי לפני כשנה, והיא לדעתי אחת החשובות ביותר שפרסמתי בבלוג אי פעם.

Read Full Post »

ראשית, שתי הערות:

1. כפי שכתבתי בעבר, רשומה זו (כמו כל הרשומות האחרונות שפרסמתי) הופיעה כבר בבלוג החדש שלי באתר הארץ. על פי ההסכם שלי איתם, אני יכול לפרסם את הרשומות כאן בהפרש של 48 שעות. לכן לפעמים אני נאלץ לפרסם כאן רשומות המתייחסים לעניינים אקטואלים אחרי שהסערה הראשונית כבר חלפה לה, ואני מודה שלעיתים גם מידת החשק שלי להגיב לתגובות שאתם כותבים נמוכה יותר אחרי שהתווכחתי כבר שם עם המגיבים (וגם בעמוד הפייסבוק שלי), וזה לא בסדר. החיסרון הגדול של הבלוג באתר הארץ הוא שאי אפשר להירשם אליו במייל, ואני מקווה שהם יתקנו את זה במהרה.

2. איני מקבל תשלום מהארץ או מכל גוף אחר עבור הרשומות המתפרסמות בבלוג. רציתי להודות למספר קוראים שתרמו לאחרונה כספים, התרומות ותגובותיהם של הקוראים מעודדות אותי להמשיך ולכתוב.

—%$%—

היה זה בעת משבר כלכלי חמור, כאשר הופיעה מפלגת "שלכולנו" משום מקום והכתה בהלם את סוקרי הבחירות. שמה המקורי של המפלגה היה אחר, אך הוא נשכח במהרה לאחר שקומיקאי מפורסם הצמיד לה את השם "שלכולנו" בעקבות קמפיין הפרסום האגרסיבי. האזרחים הלכו שבי אחרי מצעה המפתה של המפלגה, שנתמך בעקרונות מוסריים נעליים במיוחד והולל על ידי פילוסופים, סופרים, אמנים וחוקרות מגדר. באחד מסרטוני היוטיוב שזכו למאות אלפי צפיות דיבר ראש מפלגת שלכולנו אל מול קהל של תומכים: "אם אתה מצליח, מישהו לאורך הדרך עזר לך. אי שם במהלך חייך פגשת מורה מצוין. מישהו עזר ליצור את המערכת הכלכלית שאפשרה לך לשגשג. מישהו השקיע בדרכים וגשרים. אם יש לך עסק – אתה לא בנית אותו. מישהו אחר גרם לזה לקרות."

מפלגת שלכולנו הציגה משנה אידיאולוגית סדורה ובהירה. משאבי הטבע של המדינה הם של כולנו, טענו חברי המפלגה. לא הגיוני שאדם כזה או אחר ירוויח כסף מכרייתם. "כמובן, צריך להיות הוגנים", הוסיפה אחת מחברות הכנסת המיועדות בראיון לעיתון, "עלינו לפצות את אנשי העסקים שכרו את משאבי הטבע על עלויות הכרייה. אפשר אולי אפילו להשאיר להם רווחים מסוימים, מידתיים. אבל אין שום סיבה שאדם יתעשר ממכירת משאבים השייכים לכולנו, או ינצל עובדים בשכר מינימום לשם כך. בעלי ההון נלחמים על מנת למנוע את רווחי משאבי הטבע מהאזרחים, ואנחנו לא ניתן להם לנצח."

"אם הייתם זורקים טייקון כזה או אחר באמצע המדבר, מה היה יוצא ממנו?", שאל חבר מפלגה אחר בסטאטוס בפייסבוק שזכה לעשרות אלפי שיתופים. "האם הוא היה מצליח להקים חברת היי-טק באמצע המדבר? באיזו אוניברסיטה היו לומדים העובדים שלו? באילו כבישים הוא היה משתמש על מנת לשנע את סחורתו אל הנמל הקרוב? ומי היה בונה עבורו נמל? ללא המערכת המודרנית שכולנו בנינו לא היה להם שום סיכוי להצליח."

"ההשקפה הטוענת שחברות הן בבעלות בעלי המניות שלהן היא נחלת העבר", הכריז היסטוריון מפורסם אשר כיהן באחד המקומות הריאליים לכנסת בראיון טלוויזיוני. "חברות צריכות להתחשב בכל בעלי העניין שלהן – כולל עובדים, ספקים, לקוחות ועוד."

"מתחרים הם גם בעלי עניין?", שאל המראיין.

"כן! גם מתחרים הם בעלי עניין. למה לא? למה תמיד להניח שמתחרים הם האויב? כל ההסתכלות הדרוויניסטית הזו היא נחלת העבר. העתיד הוא שיתוף פעולה, וכן, חברות צריכות לשתף פעולה גם עם מתחריהן. הקואופרטיבים כבר מבינים זאת, ובקרוב יבינו גם החברות האחרות. בסופו של דבר, כשבוחנים את העניין מהזווית המוסרית הנכונה החברות הן של כולנו. כמו שאנחנו מעודדים את ילדינו לשתף פעולה כך עלינו לעודד גם אותן."

"אתה לא חושש מהיווצרות קרטל?"

"בכלל לא. כאשר ינוהלו החברות על ידי אנשים טובים והגונים שאינם סוציופתים, גם המחירים יהיו בהתאם."

עד מהרה זכתה המפלגה לאמונם של צעירים ומבוגרים, משמאל ומימין ומלמעלה ומלמטה, שלל עצום של גברים ונשים שתמיד הרגישו שכל מני דברים שאמורים להיות שייכים להם, מסיבה לא ברורה, לא שייכים להם – וזה לא בסדר! בשיחות סלון שאלו אנשים: למה שמשאבי הטבע לא יהיו של כולנו? ומה עם החופים, הם לא של כולנו? למה שנרשה ליזמים לבנות בתי מלון בסמוך אליהם? כמה מהם אף הרחיקו והכריזו כי משאבי הטבע שייכים לאלוהים, ועל כן רק הגיוני לנהוג בהם כאילו הם של כולנו.

"ומה עם הקרקעות?", שאל עיתונאי, וראש המפלגה שמח להסביר לו שגם הן של כולנו, ואין שום סיבה שנאפשר לקבלנים פשוט לבנות עליהן מה שהם רוצים מתי שהם רוצים. יש להקים ועדות, צריך להיות הליך אחראי ומסודר ובחינה של כל ההיבטים הקיימים, כולל הפגיעה בסביבה. "גם בעלי החיים הם בעלי עניין", הסביר, "הקרקע שייכת גם להם. הם היו כאן לפנינו וככל הנראה יהיו כאן אחרינו". בראיון אחר הכריז מועמד המפלגה לשר האוצר כי "הכסף הוא של כולנו", והסביר את עיקרי הרפורמה המוניטרית שברצונו לקדם: "לא יתכן שהבנקים יוכלו לייצר כסף משל עצמם באמצעות יחס הרזרבה ולשעבד את הציבור לחובות. אנחנו נבטל את יחס הרזרבה לחלוטין, נציל את משקי הבית מחובותיהם, ונעודד יצירת מטבעות קהילתיים."

כאשר אחת החברות הגדולות במדינה נקלעה לקשיים והחליטה לפטר חלק מעובדיה, זינקו חברי המפלגה אל המיקרופונים ודיברו בלהט על חובותיה המוסריות של החברה שזכתה להטבות מס מפליגות, ונהנית מזה שנים מכוח אדם איכותי שחונך במוסדות ההשכלה הגבוהה המסובסדים. "החברה מחויבת בערבות הדדית", טען ראש המפלגה. "חברות מסחריות הן חלק מהחברה האנושית, ויש להן חוב מוסרי עבור כולנו – עובדים, ספקים, לקוחות, וכל מי שמימן את התשתיות הציבוריות שבהן הן משתמשות. היחסים שלהם עם המדינה הם דו-צדדיים. לא ייתכן שהן יקבלו החלטות פיטורים שרירותיות שכל מטרתן היא לייצר רווחים מהירים עבור בעלי המניות, על חשבון העובדים". סגניתו אף קראה לראש הממשלה המכהנת להתקשר למנכ"ל החברה ולהודיע לו חד משמעית שהוא לא מפטר אף אחד. "איך ייתכן שחברה שקיבלה כאלו הטבות מיסים נדיבות מהמדינה מעיזה להתנהג באנוכיות מרושעת כל כך?", שאלה, "כיצד הידרדרנו למצב שבו בני אדם רואים בזריקת משפחות שלמות לרחוב התנהגות מקובלת?"

"אנחנו לא קומוניסטים", אמר ראש מפלגת שלכולנו ערב הבחירות, בניסיון להרגיע כמה מהמתנגדים היותר קולניים. "השוק החופשי עובד, אנחנו רק רוצים למתן אותו מעט. אנחנו לא בעד הלאמה, אנחנו לא בעד תכנון מלמעלה, אנחנו לא רוצים לומר לחברות מה ליצר וכמה. אנחנו פשוט מאמינים שתפיסת הבעלות בעולם המודרני היא עקומה, לא מוסרית, ומייצרת תמריצים מעוותים. אנחנו רוצים להחזיר לציבור את מה ששייך לו בזכות, אנחנו רוצים חלוקה יותר שוויונית של הבעלות על ההון, על האדמה, על האוויר ועל המים. זה הכל."

—%$%—

בבחירות זכתה המפלגה במרבית המושבים בכנסת, וכל חבריה התמנו לשרים. עד מהרה הם יישמו שלל רפורמות בהליך מהיר שכונה "הרפורמות השלכולניות". מיסי החברות קפצו לשמיים, חברות רבות הפכו לקואופרטיבים על מנת לנצל תמריצי מס שונים שבנתה הממשלה, אזרחי המדינה החלו ליהנות באופן קבוע מדיבידנדים שחילקו להם החברות המובילות במשק על פי חוק, כולם (או לפחות הרוב) היו שמחים ומאושרים. במשך שבועיים.

ואז, אחד הבנקים הגדולים במדינה קרס. הסתבר שכלכלני הבנק השקיעו כבר שנים רבות באופן לא אחראי במכשירים פיננסיים שהם לא הבינו את משמעותם.

"אנחנו חייבים לחלץ את הבנק", אמר שר האוצר בישיבת הממשלה.

"לחלץ?", התרעם ראש הממשלה, לשעבר ראש המפלגה, "המטומטמים האלו לקחו סיכונים מטורפים והרסו את הבנק בכוחות עצמם. אני לא רואה מדוע מגיע להם חילוץ."

"לפי הרפורמה במבנה הבעלות והרווחים של חברות במגזר הפיננסי, הבנק הוא שלכולנו", אמר שר האוצר. "עורכי הדין של הבנק טוענים שזה אומר שעל הציבור לשאת גם בהפסדים, ולא רק ברווחים."

"מה? איך הם מעזים?!"

"בנקים חולצו גם במדינות אחרות על חשבון הציבור", העירה השרה לאיכות הסביבה. "זה לא כל כך נורא".

לאחר דיון קשה החליטה הממשלה בכל זאת להיעתר לתביעות הבנק ולא להיכנס למאבק ציבורי, לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה יעץ להם לפעול כך. ראש הממשלה הופיע בפני הציבור, דיבר על אחריות ועל סולידריות כלפי עובדי הבנק וציבור הלקוחות שלו, ספג את הביקורת המתבקשת והאמין שהעניין יהיה עד מהרה מאחוריו.

הוא טעה. יזמים רבים גילו שיש להם עכשיו שותף חדש, בעל כיסים עמוקים במיוחד, המסוגל לתמוך בשלל הרפתקאות עסקיות.

הבא בתור היה מפעל תעשייתי גדול שנקלע לקשיים, ומנהליו החליטו להפסיק לשלם מיסים למדינה ומשכורות לעובדים על מנת שיוכל לממן את המשך פעילותו. יועץ התקשורת שנשכר על ידי ההנהלה הסביר במסיבת העיתונאים: "בחודשים הקודמים הרווחנו יפה, והמפעל חילק דיבידנדים לכלל אזרחי המדינה ולעובדיו, בהתאם לרפורמות השלכולניות ולהגדרות החדשות לגבי בעלי עניין. עכשיו, כאשר פגע בנו המשבר הכלכלי העולמי, אין לנו ברירה אלא לקצץ בתשלומים שאנחנו מעבירים לכלל בעלי המפעל – כולל עובדי המפעל, הממשלה והלקוחות. בנוסף לרפורמות שהוכרזו עד כה אין לנו ברירה אלא גם להכפיל את מחירי המוצרים."

—%$%—

לאחר מספר מקרים דומים נוספים, ביניהם קריסתו של בנק קואופרטיבי גדול יום לאחר ששרת התעשייה והמסחר הכריזה שבנקים קואופרטיביים הם יציבים במיוחד, הורה שר האוצר על רפורמה שלכולנית נוספת – "רפורמת הניהול השלכולנית", שמטרתה הייתה לדאוג לניהול אחראי של הנכסים שלכולנו. במסגרת הרפורמה נאלצו מנהלי החברות לדווח לכלל בעלי העניין בחברה על פעילותם ולקיים הצבעה כוללת על החלטות בעלות חשיבות. יום לאחר מכן החלו כל החברות במשק לשלוח לאזרחי המדינה מאות אלפי בקשות להחלטות והזמנות לאסיפות בעלי עניין, ויומיים לאחר מכן הלחץ הציבורי גרם לממשלה לבטל את החוק.

בינתיים, בעלי החברות שהתקשו לעמוד בשלל התקנות של חוקי שלכולנו ניסו למכור את החברות שלהם, אך לא נמצאו קונים בארץ או בעולם. מכיוון שנאסר עליהם לסגור את החברות שלכולנו, הבעלים הורו למנכ"לים לבצע הימורים פרועים ומהלכים עסקיים לא הגיוניים בעליל שמטרתם הייתה להביא לפשיטת רגל. עובדים נדרשו דרך קבע להלוות כספים לחברות שבהן הם עבדו, מכיוון שהם היו עכשיו שותפים לרווחים ולהפסדים, ורבים העדיפו להתפטר ולחיות על דמי אבטלה. הקש ששבר את גב הגמל הגיע כאשר ראש הממשלה הכריז שמעתה הציבור והעובדים ייהנו מרווחי החברות שלכולנו, בזמן שההפסדים יוטלו על בעלי המניות של החברה. מאות בעלי מניות הכריזו על ויתור מוחלט על זכויותיהם בחברות מבלי למכור את המניות, ורבים מהם עזבו את הארץ. המצב הכלכלי הלך והידרדר, וכאשר שר האוצר אמר בראיון שאזרחי המדינה יצטרכו לעבוד קצת יותר הוא זכה לקיטונות של ביקורת. מצבה של המפלגה בסקרי פופולאריות הלך והידרדר; מישהו היה צריך לעשות משהו.

ראש הממשלה פרסם סטאטוס בפייסבוק שבמסגרתו הוא תוקף את המגמה ההולכת וגדלה של הגירה למדינות שהיו, ובכן, מעט פחות שלכולניות באופיין: "אם תסלחו לי אני קצת חסר סבלנות כלפי אנשים שמוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש לנו כי במקום אחר נוח יותר. כמו כל אזרחי המדינה, גם היורדים מחויבים לסולידריות. הם היורדים שלכולנו. הם אינם יכולים סתם כך לעבור למדינה אחרת אחרי שכולנו סיבסדנו את השכלתם ואת הצלחתם, ואנחנו שוקלים לנקוט בצעדים שיקשו על כך."

הקמפיין החדש נגד המהגרים קצר הצלחה צנועה, בעיקר בקרב לאומנים ותושבי המדינה שאין באפשרותם להגר, וראש הממשלה החליט להרחיבו. "אני כמובן מדבר לא רק על העשירים שהיגרו בעקבות החוקים שלנו. מה עם הסטודנטים לתארים מתקדמים שבחרו ללמוד בחו"ל אחרי שסיימו תואר ראשון מסובסד באוניברסיטאות שלכולנו? לא נרשה למוחות הטובים ביותר לברוח להם לאוניברסיטאות זרות ולזכות שם בפרסי נובל. אלו המוחות שלכולנו, ופרסי הנובל שלכולנו!"

בהוראתו של ראש הממשלה הכינו סוכנויות הביון של המדינה תכנית נועזת לחטיפתם של מדענים אשר היגרו למדינה אחרת, והשבת המוחות שלכולנו לארץ שלכולנו.

אך הפעם ההמונים כבר לא הלכו שבי אחרי הלוגיקה המושלמת והמוסריות הנעלה. תרמה לכך העלייה במחירי הדיור, לאחר שרפורמת הקרקעות השלכולנית תקעה את הרחבת ההיצע – הסתבר שהקבלנים המעטים שעוד נותרו פעילים התקשו לעבור את שלל וועדות התכנון השכונתיות, העירוניות, המחוזיות, האזוריות והארציות ואת שלל ההתנגדויות שהוגשו על ידי בעלי עניין שונים, כולל עורכי דין שנשכרו במיוחד על מנת לייצג חרדונים מצויים וציפורי דרור שעלולים להיפגע מהבנייה. גם הכספים מכריית משאבי הגז הפסיקו להגיע, לאחר שהתרחשה תקלה באחת מאסדות הקידוח שלכולנו והבעלים דרש שהציבור ישתתף במימון התיקונים, והמדינה נכנסה למיתון.

—%$%—

"אני לא מבינה מה היה רע כל כך במצב שהיה לפני כן", אמרה יו"ר האופוזיציה (שהודחה מראשות הממשלה בבחירות האחרונות) במסגרת תכנית אירוח טלוויזיונית. "היזמים לקחו עליהם את הסיכונים, ניהלו את החברות וקיבלו את הרווחים, והציבור הרוויח את חלקו דרך המיסים ודרך הזדמנויות תעסוקה יותר נרחבות בשכר גבוה יותר."

"אבל כולנו ראינו לאן השיטה הזו מובילה", אמר המראיין, מעריץ מושבע של מפלגת שלכולנו. "בעשורים האחרונים התוצר עלה במידה רבה הרבה יותר מהשכר, בעלי ההון גורפים את כל רווחי הצמיחה לעצמם".

"התהליך הזה קורה בכל העולם", ענתה יו"ר האופוזיציה, "במדינות עם ועדי עובדים ובלי ועדי עובדים, עם מיסים גבוהים ונמוכים, עם משאבי טבע וללא משאבי טבע, בכולן השכר כאחוז מהתוצר יורד כבר שנים רבות. אם רק נוציא לרגע את הראש מהאדמה ונביט סביבנו נראה שהרבה תופעות שאנחנו חושבים שהן ייחודיות רק לנו, מגמות שאנחנו בטוחים שאנחנו יודעים מי אשם בהן, מתרחשות למעשה בכל העולם. המדינה שלנו איננה אי בודד, אנחנו מושפעים מתהליכים גלובאליים ושינויים טכנולוגיים שלא את כולם אנחנו תופסים. ברגע שנבין זאת, נבין גם שלא די ברפורמה מקומית כזו או אחרת על מנת לעצור את התהליכים הללו. התוצר ימשיך לעלות במידה רבה יותר מהשכר, לא משנה מה הממשלה תעשה."

"את בעצם מציעה שהציבור יוותר על דברים ששייכים לו."

"מושג הבעלות הוא מושג רגשי, טעון, שמונע דיון ענייני בנושא. מצידי תקרא לזה בשם אחר אם אתה רוצה. תגיד שהציבור משכיר את משאבי הטבע ליזמים. לא אכפת לי. הנקודה החשובה היא לדאוג לחפיפה בין נשיאה בסיכונים, חופש בקבלת החלטות והנאה מהרווחים."

"את לא חושבת שלחברות מסחריות ולבעליהן יש חוב מוסרי עבור החברה כולה?"

"חוב עבור מה? אם יזם מסוים לא היה מקים את החברה שלו, אף אחד אחר לא היה מקים אותה. אף אחד אחר לא היה לוקח את הסיכונים, משקיע את שעות העבודה המטורפות הנדרשות. המדינה נותנת תשתיות וחינוך לכל אזרחיה, ובכל זאת רק למיעוט זניח מתוכם יש את האומץ והכישורים לקחת את הסיכונים ולהקים חברות חדשות. למה לאותו מיעוט ישנו חוב הרבה יותר גדול עבור המדינה? מדוע יזם של חברת ענק חייב מיליארדים למדינה, ואדם אחר שקיבל מהמדינה את אותן התשתיות הציבוריות חייב הרבה פחות? לא חייבים להלל את היזמים או לחשוב שהם בני אלים, אבל ההגינות הבסיסית מחייבת להטיל עליהם בדיוק את אותן החובות שאנחנו מטילים על כל אזרח אחר, כגון תשלום מיסים ושירות צבאי, ולא יותר מכך."

"ומה עם הטבות המס שהחברות הגדולות קיבלו? הן לא חייבות לנו משהו בתמורה להטבות המס? היחסים שלהן עם המדינה הן לא דו-צדדיים?"

"ברור שהם דו-צדדיים, מן הסתם נחתמו הסכמים בין החברות האלו לבין המדינה. האם היה רשום בהסכמים האלו שהטבות המס ניתנות בתמורה למחויבות כלשהי?"

"אהמ, לא, אבל – "

"אז אתה טוען שהמדינה צריכה להכניס בדיעבד סעיף לחוזה, שיתכן שאם הוא היה קיים שם מלכתחילה החברה הייתה בכלל מעדיפה לוותר על הטבת המס שהיא קיבלה? תשמע, אין לי בעיה עם הכנסת סעיף כזה מלכתחילה. לגיטימי לחלוטין. אם חברות ירצו הן יחתמו, אם לא אז לא. אבל בדיעבד? ואתה עוד טוען שזה מוסרי? כי לי זה נשמע כמו רמאות."

"אהממ… אני… כלומר… אבל בלי הכבישים והאוניברסיטאות היזמים לא היו מסוגלים – "

"איך בדיוק בנו את הכבישים והאוניברסיטאות האלו לדעתך?"

"מה זאת אומרת איך, המדינה – "

"מאיפה היה למדינה כסף לבנות כבישים ואוניברסיטאות?"

"מהמיסים של האזרחים, כמובן"

"ומאיפה היה לאזרחים כסף לשלם מיסים?"

"מהמשכורות – "

"מהמשכורות שהם קיבלו מיזמים מוצלחים, שהקימו חברות מצליחות שמכרו מוצרים מצליחים. זה הכל מעגלי! החברות המסחריות לא חייבות כלום למדינה, בדיוק מאותה הסיבה שבגללה המדינה לא חייבת כלום לחברות מסחריות שבזכותן לאזרחים יש כסף לשלם מיסים. הדבר היחיד שכולם חייבים זה לציית לחוק. אם למישהו יש בעיה עם החוקים עליו להחליף את הפוליטיקאים, ולא לבוא בטענות למנהליהן של חברות עסקיות."

המראיין זעם ודפק באגרופו על השולחן, "אבל המשאבים הם שלכולנו! החברות הן שלכולנו! התשתיות הן שלכולנו! העובדים הם שלכולנו!"

"לא, הם לא" היא ענתה בשקט. "אין כזה דבר 'שלכולנו'. כל דבר השייך לכולנו בעצם לא שייך לאף אחד, והיחס אליו הוא בהתאם. כל הדברים החשובים בעולם, כל המקורות שמסוגלים לייצר כסף, תמיד שייכים למישהו. לעיתים הם שייכים באופן רשמי לאדם כלשהו, ולעיתים מדובר באדם שמדבר בשם השלכולנו הזה באופן בלתי רשמי או שולט איכשהו בהזרמת הכספים.  כך הדברים התנהלו הרבה לפני המצאת הקפיטליזם והסוציאליזם. המשאבים, החברות, התשתיות – כל אלו מעולם לא היו שלכולנו, וגם היום הם לא שלכולנו. לצערי, אני מאמינה שבקרוב תגלה את זה בעצמך."

—%$%—

כאשר ההפגנות התרבו, ראש הממשלה הוציא אותן אל מחוץ לחוק מכיוון שהכיכרות הן שלכולנו, ולא יתכן שקומץ מפגינים יפקיע את המרחב הציבורי לצרכיו האנוכיים. לאחר מכן הוא נאלץ להלאים כלי תקשורת שהעזו לבקר את הממשל בשמם של אינטרסנטים זרים, מכיוון שגם התקשורת היא שלכולנו ולא של בעלי ההון. כאשר הבחירות התקרבו החליטה הממשלה לבטל אותן מכיוון שהממשל הנוכחי הוא ממילא שלכולנו, ואין צורך בבחירות שיפלגו את המדינה בין מפלגות סקטוריאליות סחטניות.

שבוע לאחר קבלת ההחלטה התרחשה הפיכה צבאית.

"מה אתם עושים?!" זעם ראש הממשלה כאשר פרץ הרמטכ"ל למשרדו, מוקף בחיילים.

"בשם הצבא שלכולנו, אנחנו הולכים לזרוק אותך לכלא שלכולנו ולקיים בחירות חדשות", אמר הרמטכ"ל.

—%$%—

לאור צהלות ההמונים הוכנס ראש הממשלה לשעבר לכלא לאחר משפט בזק, ופגש שם את חבריו לתא – שלושה גברתנים בריונים. אחד מהם התקדם לעברו ולחץ את ידו בחמימות. "שלום לך אדוני, ברוך הבא לתא שלנו."

"אהמ כן… שלום", גמגם ראש הממשלה לשעבר.

"רק רציתי לציין", אמר האסיר, "שכל הדברים שיש לנו כאן בתא הם שלכולנו".

"אה… יפה"

"וגם אתה, אדוני", הוא חייך חיוך עקום, והשניים האחרים גיחכו מאחוריו.

Read Full Post »

clip_image002

בחוץ חם, וצעירים בבגדי ים מינימאליים משתרעים על החוף. אני מנסה לחפש ביניהם את יותם. הוא כבר בן 22 עכשיו וגולש גלים לא רע. ניסיתי להזהיר אותו מהכרישים הבוקר, הם נורא מפחידים אותי משום מה, אבל אותו זה מצחיק. ככה זה עם צעירים שגדלו כאן, אני מניח. בסופו של דבר אני קולט אותו, לצד החוף, מדבר עם שתי בחורות. מזלו שהוא ירש את המראה החיצוני שלו מאימא ולא ממני…

אני מחזיר את מבטי אל מסך הטלוויזיה התלוי על קיר הפאב הקטן. עכשיו תקופת בחינות, ויש לי זמן פנוי רב, מה שאי אפשר לומר על הסטודנטים שלי בפקולטה לכלכלה שבאוניברסיטת סידני. בכל אופן, הצלחתם בבחינה הקרובה היא לא הדבר העיקרי שמטריד אותי, וגם לא סיכוייו של יותם עם התיירות שבחוף. הדברים שאני רואה בטלוויזיה הם אלו שמטרידים אותי.

גם היום ערוצי החדשות הבין-לאומיים מדווחים בהרחבה על ההתרחשויות האחרונות בישראל. הפאב הקטן שעל החוף חביב במיוחד על ישראלים לשעבר, והבעלים (גם הוא ישראלי לשעבר) מכוון את הטלוויזיה ל CNN באופן קבוע מאז שהכל התחיל.

התמונות אינן קלות לצפייה.

אני רואה שלושה טנקים נוסעים בשיירה ברחובות מזרח ירושלים, בצילום תזזיתי שמישהו העלה ליוטיוב. טרטור מקלע נשמע ברקע, ואחד הטנקים מכוון את התותח שלו אל בניין סמוך ויורה. אני רואה חיילים משוטטים בין בתים לבנים עם גגות רעפים, בליבו של נוף פסטורלי. רבים מהקירות מחוררים מפגיעות מקלע, ומתחת מופיעה הכותרת: "הצבא הישראלי הצליח לכבוש מחדש את קריית טבעון, במחיר של אבדות קשות לאוכלוסייה האזרחית". אני רואה צעירים ערבים מיידים בקבוקי תבערה בהפגנה אלימה, ומזהה את רחוב ירושלים ביפו. גם כאן מגיעים עד מהרה המשוריינים, חורשים בשרשרותיהם את האספלט. אני רואה ראיון עם הרמטכ"ל הישראלי, "בעזרת השם עד סוף החורף אני מאמין שנצליח לדחוק אותם בחזרה אל הכפרים שלהם" הוא אומר. לראשו יש כיפה גדולה, ואת פניו מעטר זקן שחור ועבה.

clip_image004

רק אתמול דיברתי עם ההורים שלי. הקרבות לא הגיעו לראשון לציון, הם אומרים. בינתיים יש רק רקטות פעם – פעמיים בשבוע. הם שמחים על כך שהצליחו לאסוף את אחי הגדול ממעון הנכים שבו הוא מתגורר בשכונת גילה שבירושלים, לפני שהיא נכבשה על ידי כוחות האויב. הממשלה ממליצה להימנע ככל האפשר מנסיעות על כביש 1, אבל הם נסעו בכל זאת. הופתעתי לראות בשיחת הווידיאו שאבי החליט לגדל זקן, הוא אמר שזה משפר את הסיכויים שלו בלשכת הסעד. שוב הצעתי להם לבוא לפה, אפילו באופן לא חוקי, ושוב הם דחו אותי. בכל מקרה, כבר התחלתי לברר לגבי ספינות המבריחים מקפריסין. זה משעשע, איך פעם הגלו לקפריסין אנשים שניסו להעפיל לארץ בניגוד לחוקי המנדט הבריטי, והיום מנסים לעצור ישראלים שמנסים לברוח דרך הים לקפריסין ולבקש מקלט מדיני, בניגוד לחוקים שהעבירה הממשלה לאחרונה.

יוסי מגיע, מתיישב לצידי ומזמין משקה אלכוהולי אליטיסטי כלשהו שאינני מזהה את שמו. הוא עדיין עובד בכתיבה לעיתונים ישראלים, אם כי מרחוק עכשיו. רובם עיתונים מחתרתיים שלא זוכים לתפוצה רחבה, וכמה מהם אף הוכרזו כבלתי חוקיים.

"נו, מה חדש?" הוא שואל בעברית. כאן בפאב כולם מדברים עברית.

"הם הצליחו לכבוש בחזרה את קריית טבעון", אומרת תמי, בכירה בסניף האוסטרלי של פירמת הייעוץ מקינזי.

"מקום יפה", הוא אומר.

"היה מקום יפה", אני אומר.

"ומה עם באר שבע?"

"עדיין במצור", אומר ארז, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת סידני, שמצטרף גם הוא לשיחה.

הכתב מדבר על ניסיונות התיווך האמריקנים והסיניים, שעד כה לא מצליחים לעצור את האלימות בין הצדדים.

"תשמעו, אני מבין את הערבים, באמת. הטרנספר בכוח היה אחד הרעיונות המטומטמים ביותר בתולדות המדינה. אבל הלוואי שיפסידו" אומר ארז. אנחנו מהנהנים בהסכמה.

"לפני עשרים שנה צה"ל היה מנקנק אותם מבלי לחשוב פעמיים", אמרה תמי.

"לפני עשרים שנה צה"ל עדיין קיבל סיוע כספי קבוע מארצות הברית", אני אומר.

"היו גם הרבה יותר חיילים", אומר יוסי.

בטלוויזיה רואים את מפת מדינת ישראל, עליה מופיעים אזורי הקרבות העיקריים במלחמת האזרחים. מראיין מזכיר שמועות על טבח בעיר הבדואית רהט; שר הביטחון הישראלי מכחיש, ומזכיר בתגובה את הטבח שהתרחש בכרמיאל הנצורה לפני כחודש.

"תגידו", אני אומר לפתע, "אתם זוכרים את ההפגנות האלו שהיו בישראל לפני עשרים שנה?"

"אלו הפגנות?", שואל יוסי.

"נו… מתי זה היה, 2012? 2011?"

"אתה מדבר על ההפגנות של המילואימניקים ב 2018", אומרת תמי.

"לא, נו, לא אלו"

"אז על ההפגנות של החרדים ב 2021?", מציע ארז.

"לא, היו הפגנות יותר גדולות, לפני כן, ב 2011, בקיץ"

"אה, נו, המחאה החברתית", אומר יוסי, "אוגוסט 2011, ארבע מאות אלף איש, ההפגנות הכי גדולות של הציבור החילוני בארץ אי פעם".

"כן, אלו! אתם זוכרים על מה הם היו?"

"לא על התחזקות החרדים?", שאלה תמי.

"לא", אומר ארז, "אני די בטוח שזה היה משהו שקשור למחירי הקוטג'".

"מחירי הקוטג'?", אני מתפלא.

"כן, היה משהו כזה. מחירי הקוטג', מחירי הדיור בתל אביב, דברים כאלו", אומר יוסי.

תמי צוחקת, "כמה מיותר זה נראה עכשיו, בדיעבד…"

"כן", אני אומר, מדליק את האיי-פאד 18 שלי וגולש לוויקיפדיה. "טוב, אז זה היה נראה נורא חשוב להרבה אנשים". האחרים שוקעים בטלוויזיה, בזמן שאני סוקר בלוגים, פורומים, ועמודי פייסבוק שלי ושל חברי מלפני עשרים שנה. "וואו, ממש הדחקתי את כל התקופה ההיא", אני אומר.

"מה?", שואל ארז.

"למשל את מערכת הבחירות, עם יאיר לפיד, את כל הוויכוחים שניהלנו".

"אוי, לא סבלתי אותו", אומרת תמי. "מעניין איפה הוא היום".

"שמעתי שהוא בארצות הברית, כותב לאיזה מקומון", אומר יוסי.

"כולכם לא סבלתם אותו", אני אומר תוך כדי קריאה של כתבות ורשומות שונות. "למעשה, ההתקפות הגדולות ביותר על לפיד באו מכיוון הציבור החילוני-ליברלי, בעיקר תומכי מרץ ומפלגות השמאל. אני לא חושב שיש אדם בפוליטיקה הישראלית שנפתחו נגדו כל כך הרבה קבוצות פייסבוק [1]".

"הוא היה סתם עוד פופוליסט שלא עשה משהו משמעותי בחייו", אומר ארז. "עד היום אני לא מבין למה הוא חשב שיש סיכוי שמישהו יצביע עבורו. אני מתפלא שמישהו בכלל הצביע".

"אולי הוא היה פופוליסט, אבל הוא היה בין הפוליטיקאים והעיתונאים הראשונים שהתייחסו למגמות הדמוגרפיות של הערבים והחרדים בתור בעיה", אני אומר.

יוסי מניח את הכוס שלו על השולחן לאחר לגימה ארוכה. "הטענה הזו הייתה ונשארה גזענית. אנחנו לא יכולים לקחת קבוצת אוכלוסייה שלמה, להכליל ולטעון שהיא בעיה. זה בדיוק מה שלא היינו רוצים שאחרים יעשו לנו היהודים".

"כן, אני מניח שאתה צודק… ובכל זאת, אתה לא חושב שמדינת ישראל השתנתה באופן די דרמטי בעשרים השנים האחרונות?"

"כן, אין ספק שהיה שינוי"

"וממה הוא נובע לדעתך?"

יוסי שותק.

בטלוויזיה רואים את תוצאות ההפצצות על עזה, קילומטרים על קילומטרים של הריסות וילדים קטנים שבוכים.

"מה כבר יאיר לפיד היה יכול לעשות?", שואלת תמי, "לאסור עליהם להביא ילדים לעולם? הוא לא היה יכול לשנות כלום ממילא".

"אני לא יודע", אני עונה לה, " הוא דיבר אז על לימודי ליבה, על ביטול הפטור משירות צבאי, הורדת קצבאות ילדים, על שינוי שיטת המשטר. אני לא יודע אם זה באמת היה משנה משהו, אבל אם הוא היה זוכה במספיק קולות, אולי הוא היה מצליח להיכנס לקואליציה שהרכיב בנימין נתניהו לאחר מכן במקום ש"ס. בכל מקרה, הכרה בקיומה של בעיה היא הצעד הראשון בדרך לפתרון".

"אבל הוא בן אדם מעצבן, עלבון לאינטליגנציה", אומר ארז.

"אז מה? בבחירות אמורים להצביע לרעיונות, לא לבני אדם שהיית רוצה להיות חבר שלהם, או לכאלו שאתה מעריך את האינטליגנציה שלהם. בכלל, אינטליגנציה היא אובר-רייטד כשמדובר בפוליטיקאים".

הפרשן הצבאי הבכיר של CNN מעריך בטלוויזיה שהמלחמה יכולה לקחת עוד חודשים רבים, אם לא תהיה התערבות צבאית חיצונית כלשהי. "הכוחות הערביים מקבלים עזרה כספית משמעותית ממדינות ערב", הוא אומר, "בעוד שמדינת ישראל די מנותקת מהעולם. אפילו היהודים והנוצרים האוונגליסטים בארצות הברית כבר לא תומכים בה כפי שתמכו בתחילת הקרבות. קשה לי להאמין שצה"ל יפסיד, תודות לעליונות הטכנולוגית שעדיין יש לו, אבל ההשלכות יהיו די קשות, גם עבור הצד הישראלי". המראיינת מהנהנת בהבנה.

"תשמע, אני הצבעתי אז למרץ", אומר יוסי, כשהוא בודק רשומות בבלוג שלו מלפני עשרים שנה. "אין מה לעשות, ישבו שם אנשים הרבה יותר רציניים ואינטליגנטים מיאיר לפיד, עם ניסיון ויכולות".

"אני מניח שאתה צודק, אבל כל האנשים האינטליגנטים והרציניים האלו של מרץ היו עסוקים בסכסוך הישראלי פלסטיני או במתקפות על ליברמן ועל יאיר לפיד, ולא אמרו דבר על המגמות הדמוגרפיות או על שינוי שיטת המשטר. הנה, מצאתי את המצע שלהם", אני שולח לו את הקובץ, "הם מתחילים כמובן מהנושא הפלסטיני, לאחר מכן שלל נושאים חברתיים, זכויות אדם, צדק סביבתי, ורק בסוף כמה מילים לא מחייבות על דת ומדינה ואזכור כבדרך אגב של חוקה. שלל נושאים שהם כולם ללא ספק חשובים, חלקם אולי קצת שנויים במחלוקת, אבל אף אחד מהם לא היה באמת קריטי בראייה לאחור. ובעיקר, הם התנגדו לכל שינוי בשיטת המשטר שהיה יכול לתת יותר כוח לממשלה לבצע שינויים משמעותיים, כגון העלאת אחוז החסימה".

"הם התנגדו לכך בצדק", אומר ארז, "בבחירות שלאחר מכן הם לא עברו את אחוז החסימה".

"כן", צוחק יוסי, "אחרי שמחצית מהבוחרים שלהם החרימו את הבחירות כשוועדת הבחירות המרכזית פסלה את בל"ד מלהתמודד. אין ספק שההחרמה הזו הזיזה הרבה למנהיגי המערכת הפוליטית… בכל אופן, עוד לפני יאיר לפיד ניסה ליברמן להתניע את שינוי שיטת המשטר, וכולנו יודעים איפה הוא נמצא היום".

"האידיוט הזה", אומר ארז, "אם רק הוא היה מחכה עם ההפיכה הצבאית חמש שנים הוא היה היום ראש הממשלה ולא נמק בכלא".

"ייתכן שהמניעים של ליברמן היו חשודים, אבל לא המניעים של לפיד, ושל שלל אישים אחרים שדיברו על שינוי שיטת המשטר", אני אומר.

"יאיר לפיד היה סתם עוד חליפה ריקה ומזויפת", אומרת תמי. "אז מה אם הוא אמר כמה דברים נכונים? הבן אדם לא היה מסוגל לדבר שלא בסיסמאות, והציג את עצמו כנציג מעמד הביניים למרות מיקומו אי שם במאיון העליון ושלל קשריו עם בעלי הון כאלו ואחרים".

"ומה היו שאר חברי הכנסת וראשי המפלגות?", אני שואל, "חלקם הגדול כל מני אלופים לשעבר שרק המשיכו לאחר מכן לרפד את מערכת הביטחון בתקציבים שהיא איננה זקוקה להם, ולהפחיד את הציבור עם איומים צבאיים על מנת להסיח את דעתו מבעיות פנים, אסטרטגיה שתמיד הייתה נפוצה במזרח התיכון. והאחרים – שלי יחימוביץ', ציפי לבני, בנימין נתניהו – האם הם באמת היו פחות פופוליסטים מיאיר לפיד? יותר אינטליגנטים ממנו? לא, הם פשוט התבטאו פחות, ולכן ספגו פחות ירידות"

"הם היו יותר מנוסים", אומרת תמי.

"כן, ראינו איך הניסיון שלהם עזר בתקופות שבהן הם היו בשלטון".

"יאיר לפיד לא היה יותר ממשיח שקר", אומר יוסי.

"כן, גם את זה אמרו הרבה לפני 20 שנה, ולא הבנתי את העניין. מה יותר משיחי בלתמוך ביאיר לפיד בהשוואה לכל מועמד אחר שהיה אז? העובדה שהוא היה חדש בפוליטיקה? הוא לא באמת היה חדש, לא יותר מאחרים שקפצו אל הפוליטיקה מכיסאות גבוהים. אף אחד מהתומכים לא חשב שיאיר לפיד יעצור את ההידרדרות בוודאות מלאה, פשוט חשבנו שזה הסיכוי הטוב ביותר שקיים, גם אם מדובר בסך הכל בסיכוי של 10%. כמות השנאה שהופנתה כלפי יאיר לפיד מצד המחנה החילוני-ליבראלי הייתה פשוט מוזרה, ועד היום אני מתקשה להבין את מקורה".

בטלוויזיה משודרת כתבה אודות הפינוי של הריסות מגדלי עזריאלי, וטקס הזיכרון שנערך שנה לאחר הפיגוע הנוראי. ראש הממשלה מדבר, הוא אומר שבמקביל למלחמת האזרחים ממשלתו תמשיך לרדוף את חברי ה"בריגדה היהודית", המחתרת הדתית שביצעה את הפיגוע על מנת לזרז את הגעתו של המשיח.

"טוב, אין טעם לכל הדיון הזה עכשיו", אומר ארז.

"כן, זה די מיותר", אומר יוסי.

"מה שנעשה כבר נעשה", אומרת תמי.

והם צודקים.

 

בשנת 2032, הם צודקים.

 

אבל אנחנו עוד לא בשנת 2032.

 


 

הבהרות:

  1. איני יודע עדיין אם אצביע ליאיר לפיד או לא, אך לאור שלל המתקפות עליו ברחבי העולם הווירטואלי (למשל זו) הרגשתי צורך להגן עליו.
  2. איני חוזה עתידות, והתסריט המתואר כאן הוא רק אחד (קיצוני למדי) מתוך רבים שיכולים להתרחש. תסריט פחות קיצוני יכול לכלול בעוד 20 שנים מדינה שהיא בסך הכל קצת יותר דתית, ענייה ומפגרת ממדינת ישראל של היום (שהיא בעצמה קצת יותר דתית ומפגרת ממה שהייתה לפני 20 שנים, אבל השינוי הוא הדרגתי ובאמצע עלו לכאן מיליון רוסים חילוניים ואינטליגנטים, אז לא ממש שמנו לב). איני טוען גם שאני יכול לדעת את הסבירות היחסית של כל אחד מהתסריטים האפשריים.
  3. לעומת זאת, אני כן טוען שמכל הבעיות בפניהן עומדת מדינת ישראל, הבעיה החשובה ביותר היא השילוב הקיים באוכלוסיות מסוימות של שיעורי ילודה גבוהים, עוני, עוינות כלפי מוסדות המדינה, ערכים לא ליבראליים, וחינוך ברמה נמוכה שאינו מתאים לעולם המודרני. הערבים והחרדים אינם האויב, וסביר שנוכל להתמודד עם הבעיות הללו רק אם נעבוד ביחד איתם, אבל אסור לטמון את הראש באדמה.
  4. כל השמות ברשומה אולי בדויים לחלוטין ואולי לא, וייתכן שכל קשר בינם לבין המציאות הינו מקרי בהחלט.

[1] קבוצות הפייסבוק נגד יאיר לפיד – מדגם אקראי:

אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר

Read Full Post »

נהר של לבה בוערת זרם מתחתיו, יוצר צללים מפחידים על פני הקירות; הנטיפים אשר השתלשלו מתקרת המערה נראו כיצורים חיים השרויים בריקוד מטורף. היה משהו לא טבעי בכך שמקור האור בחלל הרחב נבע מלמטה, לא מלמעלה כפי שמקובל על פני כדור הארץ. ריצ'רד דוקינס חצה את הגשר הצר, מבלי להביט יותר למטה.

הנהר הגועש זרם אל עבר מצוק, שממנו השתלח מפל אדיר מימדים; על שפת המפל היה אי קטן, אליו הוביל הגשר במסלול מפותל. דוקינס התייצב לצד הדמות שהשקיפה על המפל מקצה האי.

"מדהים, לא?", אמר השטן.

דוקינס הביט למטה – מבעד לעננים של עשן היה ניתן לראות כי המפל מסתיים באגם לבה ענק, הנמתח עד האופק של המערה האינסופית. באגם הלבה היו משובצים איים קטנים, עליהם נעו יצורים מזוויעים.

"לא", אמר דוקינס.

"אני יכול לעמוד ככה שעות, רק להסתכל בזרימת הלבה", אמר השטן.

"אין לך הרבה ברירות, אני מניח".

השטן הסתובב לעברו, מחייך. "נו, אז אפילו אתה הגעת לכאן בסופו של דבר"

"זה נראה כך"

"חיכיתי לך. ברוך הבא"

"ברוכים הנמצאים"

"ו… מה יש לך לומר על המקום?"

"מרשים, בהחלט מרשים. נראה שהושקעה מחשבה רבה ב…", דוקינס הבחין בגדודים של עטלפים על תקרת המערה, נועצים בו עיניים צהובות ומרושעות, "בפירוטכניקה".

השטן צחק. "עוד לא ראית כלום. שם למטה", הוא הצביע, "שם מתרחש כל האקשן".

"אני אשמח לראות, בהזדמנות".

"כן, בהזדמנות".

השניים עמדו והשקיפו על מפל הלבה שמתחת להם במשך זמן מה. ריצ'רד דוקינס הוציא מכיסו מטלית, וניגב את הזעה שעל מצחו. נראה היה שהחום לא מפריע לשטן. הנוף היה בהחלט מרשים.

"נו, אז אתה מצטער?", שאל השטן.

"לא"

"על שום דבר?"

"שום דבר"

"כל ההטפות האלו לאתיאיזם… אין לך מושג למה גרמת"

"דווקא יש לי מושג"

"לקחת לאנשים את הנחמה היחידה שלהם, את האמת היחידה שהם הכירו…"

"לא נורא, הם יסתדרו"

 שתיקה נוספת השתררה על האי הקטן. כל אחת משתי הדמויות שניצבו עליו התכנסה אל תוך מחשבותיה, שניהם מביטים על הלבה הזורמת. במידה רבה, ריחם דוקינס על השטן.

"אני אתגעגע למקום הזה", אמר לבסוף השטן, מבלי להפנות את מבטו לעברו של דוקינס, "הרבה מאוד זיכרונות…"

רק עכשיו הבחין דוקינס שזרם הלבה הולך וגובר. הוא הביט על שולי האי שעליו עמדו השניים, וראה שהחופים נסוגו לאחור – מפלס הלבה עולה.

"המאה ה 14 הייתה התקופה האהובה עלי, באופן אישי", אמר השטן. "שלא תבין אותי לא נכון – גם המאה ה 20 לא הייתה רעה בכלל, אבל זה כבר לא היה אותו דבר, אתה יודע".

"כן, אני יודע", אמר דוקינס.

"זה היה טריק מלוכלך מצידך".

"אני מצטער. זו הייתה הדרך היחידה".

"אני לא מאמין שבמשך כמעט שלוש מאות שנים לא הבנתי מה אתה עושה, לא קישרתי בין כל בני האדם האלו שהופיעו… גליליאו, ניוטון, דרווין. הייתי כל כך עסוק כאן למטה שלא שמתי לב להתפתחויות שם למעלה. יכולת לפחות להזהיר אותי".

"לא רציתי לסיים את העסק במלחמת עולם".

דרך ענני העשן יכל דוקינס לראות כי גם האיים שלמטה מתחילים להיעלם לאט לאט, להיקבר מתחת לנוזל הבוער ביחד עם היצורים שעליהם. פה ושם נראו להבות כתומות, זוהרות, כאשר יצור כזה או אחר עלה באש והתאדה.

"חשבתי שהיה לנו כאן משהו טוב", פנה אליו לפתע השטן, תחינה בעיניו. "באמת, חשבתי שזה ימשך לנצח. זה היה אמור להימשך לנצח. החבר'ה שם למטה האמינו שזה ימשך לנצח".

"גם הנצח נגמר בסופו של דבר", אמר דוקינס.

השטן החזיר את מבטו קדימה, אל ענני העשן, בוהה דרכם במשהו מרוחק. "כן, אני מניח שכן".

"אז מה אתה חושב", שאל השטן לאחר מספר רגעים, "הם יהיו אתיאיסטים מעכשיו? כולם?"

"לא, בטח שלא מיד. יעבור קצת זמן. הדתיים עדיין עושים יותר ילדים, אתה יודע. קשה להם להפר את החינוך מהבית".

"אה", השטן החווה תנועה של ביטול בידו, "גם הדתיים האלו הם לא מה שהיו פעם. אז הכל היה הרבה יותר פשוט, תמים, יפה… היום הם כולם מסובכים כל כך עם האמונות שלהם שאי אפשר בכלל להבין במה הם מאמינים. רובם כבר לא מקבלים את סיפורי הקודש כפשוטם, אלא כמן משל כזה, לא ברור לי על מה בדיוק… לפעמים נדמה לי שהם פשוט אגנוסטיים שמפחדים להודות בכך".

דוקינס צחק, "כן, הולך ונעשה קשה יותר לעבוד עליהם".

השטן צחק גם הוא, "תראה להם סנה שבוער מעצמו, והם ילכו לפרק אותו לגורמים במעבדה. תתחיל לדבר ישירות אל המחשבות שלהם והם יתאבדו או ינעלו את עצמם בבתי משוגעים. פעם יכולתי לגלות תוך עשר שניות מי חוטא ומי לא, והיום אני צריך להעסיק צוות של אלפי משפטנים לכל הדתות ותתי הזרמים שקיימים. מזלי שכל כך הרבה עורכי דין ממילא מגיעים לכאן".

"אבל אתה מבין, כן?", שאל דוקינס, "זה פשוט לא המקום שלנו יותר".

"כן… כן, אני מבין, נו. הבנתי את זה מלכתחילה. פשוט רציתי… אתה יודע… קצת יותר זמן, זה הכל".

אחרוני האיים שמתחת להם כוסו בלבה. האי שעליו עמדו השניים הצטמצם למספר מטרים רבועים ספורים.

"כדאי שנלך", אמר ריצ'רד דוקינס.

"לאן?", שאל השטן.

"למקום אחר".

"מקום חדש? להתחיל הכל מהתחלה?"

"אל תדאג, נמצא מקום"

"אבל הוא לא יהיה כמו זה… זה לא יהיה אותו הדבר"

"זה אף פעם לא אותו הדבר. זה מה שכיף בעניין. היקום הוא מקום די גדול, יש הרבה כוכבים… אפשר אפילו לחפש ביקום אחר".

דוקינס הושיט את ידו אל השטן, שאחז בה, ושניהם נעלמו בהבזק של להבה כחולה, רגע לפני שנהר הלבה כיסה לחלוטין את האי עליו עמדו לפני כן. תקרת המערה החלה להתמוטט ברעש איום.

השניים הופיעו מחדש על פני ענן ששט לאיטו, גבוה מעל הארץ. השטן הביט סביבו בחוסר נוחות, ורעד מעט. "קר כאן", אמר, "וכל האוויר הפתוח הזה… אני לא אוהב מקומות פתוחים".

"עוד מעט אנחנו עוזבים", אמר דוקינס.

מלאך נאה צלל מלמעלה עד שנחת ישירות מולם, משתחווה.

"הכל מוכן, אדוני", אמר.

"יפה מאוד", אמר דוקינס. "אתה האחרון שנשאר?"

"כן. האחרים עפו אחרי שסיימנו לפרק את הכל ולשחרר את הנשמות".

"לאן אתה מתכוון ללכת?"

"כמה מאיתנו חשבנו… כלומר, עוד לא ממש החלטנו. גבריאל אומר שיש סופרנובה שהולכת להתפוצץ בקרוב בגזרה הסמוכה, וחשבנו ללכת לראות"

השטן חייך, "כן, זה מראה מרשים. חייבים לראות את זה לפחות פעם אחת".

דוקינס נפרד מהמלאך בחיבוק. לאחר מכן פרש המלאך כנפיים והמריא במהירות מסחררת אל עבר השמיים, עד שנעלם משדה ראייתם.

דוקינס והשטן צעדו עד קצה הענן, שריחף עכשיו מעל עיר גדולה כלשהי, והביטו למטה. מכוניות צבעוניות ניקדו את הכבישים הראשיים, וברחובות הלכו האנשים בדרכם לענייניהם, לא מודעים לדרמה המתרחשת במה שהיה פעם גן העדן. ואולי פשוט לא אכפת להם, חשב השטן בעצב. לא רחוק מהם חלף מטוס, אך נוסעיו לא היו מסוגלים להבחין בשניים.

"נו, טוב", אמר דוקינס, "אתה מוכן?"

השטן הנהן בראשו, דמעה זולגת על חיו.

אלוהים אחז בידו של השטן, שוב הבזק של להבה כחולה, והשניים נעלמו להם באופן סופי, משאירים מאחוריהם את כדור הארץ כפי שהיה כשמצאו אותו – ללא אלים, ללא ספרים ואנשים קדושים, ללא תוכניות מסתוריות ובלתי ניתנות להבנה, ללא משמעות שמעבר לקיום, ללא חיים שלאחר המוות – רק בני אדם וההחלטות שהם מקבלים, לטוב ולרע.


הסיפור בהשראת הספר "יש אלוהים?" מאת ריצ'רד דוקינס, בהוצאת ספרי עליית הגג.

Read Full Post »

ביום שלישי רעדה האדמה. המילה "רעדה" היא די עדינה בהשוואה למה שהתרחש במדינת ישראל במשך כשלוש דקות; גשרים התמוטטו, בניינים נפלו, הרים נחצו לשניים, נהרות עלו על גדותיהם, ואנשים מתו בהמוניהם.

שלושה בקעי-ענק נפערו באדמת הארץ. הראשון בסמוך למחלף תקווה, המחבר בין כביש 5 לכביש 4, נפער בכיוון מערב אל עבר מחלף הכפר הירוק, לצד הסינמה-סיטי, גלילות (שבמזל רב לא נפגעה), ועד הים התיכון. בקע נוסף נוצר לצד מחלף גנות, שחציו נעלם במפולת אימתנית אל תוך התהום, ומיד אחר כך נחצתה הארץ בסכין ענק דמיונית לאורך כביש 44, בכיוון יפו העתיקה, כאשר מכוניות ואזרחים מבוהלים משני הצדדים מנסים לברוח צפונה או דרומה. הבקע השלישי היה הארוך מהשניים, והשתרע לאורכו של כביש 4, מעט דרומית למחלף תקווה, אח"כ פנה ימינה וחס על בני-ברק, עוקף אותה ממערב, ואח"כ חזרה שמאלה, חותך דרך גבעתיים ורמת גן, ואז ממשיך לצד כביש 4 עד מחלף גנות.

מומחים טענו שזה דווקא בכלל לא נדיר שבקעי רעידת אדמה עוקבים אחרי מסלולם של כבישים. משהו שקשור להשפעות הגיאולוגיות של הזפת המחוממת על הקרקע.

האדמה נרגעה לבסוף, אך לאזרחי המדינה לא ניתנה שהות ארוכה להתאושש; גלי צונאמי ענקיים שטפו את ערי החוף הישראליות, סוחפות ניצולים, מכוניות ובניינים שלמים. המים מצאו את דרכם אל בקעי הענק שנוצרו, מטביעים את המעטים שאיכשהו שרדו את הנפילה אל התהום, ויוצרים מה שנראה כנהרות רחבים במקומם של שני הבקעים הראשונים הצמודים לים. עד מהרה התמוטטו האזורים שבין שלושת הבקעים, וגם השלישי התמלא במים, כאשר הם יוצרים תעלת ענק בצורת "ח", ולמעשה מבודדים את גוש דן משאר הארץ.

לקראת הערב, כשהמשלחות הבין-לאומיות החלו להגיע, כוחות ההצלה עסקו במלאכתם, והכאוס חגג בכל מקום, החלה הרעידה השנייה. אזרחים רבים שצפו בתעלה הטבעית שנוצרה ברחו בהיסטריה מהאזור, וגשרים שהציב חיל ההנדסה התמוטטו אל תוך התהום עם המשאיות נושאות האספקה שעליהם; הבקעים הלכו והתרחבו יותר ויותר, והאדמה שמסביב להם נדחסה. כעבור שתי דקות רוחבם היה מעל 100 מטרים, ועד מהרה זרם הים ומילא את הפערים.

מדינת ישראל התעוררה אל תוך בוקר חדש ונורא.

קרוב לחצי מיליון איש נהרגו בכל רחבי הארץ, וכמיליון נותרו חסרי בית. ראש הממשלה אמר כי השיקום יארך שנים. הסתבר כי למרות מיקומם של הבקעים, רוב ההרס התרחש בפריפריה, היכן שערים יהודיות וערביות היו בנויות בסטנדרטים ישנים. בנאום מלא פאתוס טען הרב הראשי לישראל שרעידת האדמה התרחשה בתגובה לפריצות, לנהנתנות ולחוסר האמונה באלוהים. הוא טען שהבקעים הם סימן מאלוהים לניתוק של "מדינת תל אביב".

שר הביטחון הכריז על גיוס כללי, ושר האוצר הציע לעלות מיסים על מנת לממן את השיקום.

ואז התרחשה רעידת אדמה נוספת – הפעם מטפורית.

ראש עיריית תל אביב החדשה, שנבחרה רק לפני חודשיים בזכות קמפיין של צעירי העיר, ארגנה מסיבת עיתונאים, ובה הכריזה על רצונה להתנתק.

"להתנתק?", שאל ראש הממשלה, שהיה באמצע ישיבה עם שריו.

"כן, זה מה שהיא אמרה", ענה שר האוצר.

"להתנתק ממה?", שאל שר החוץ.

"מהמדינה".

"מאיזו מדינה?", שאל השר לענייני ירושלים.

"ממדינת ישראל".

"להתנתק?", שאלה שרת התמ"ת.

"להתנתק"

"כלומר… שתל אביב…", החל שר הביטחון לומר, "כל החלק שמופרד על ידי הבקע", קטע אותו שר האוצר.

"יהיה מנותק?"

"מנותק".

"היא לא יכולה להתנתק ממדינת ישראל", אמר שר החוץ.

"המממ… אני לא כל כך בטוח שאתה צודק לגבי זה", אמר שר המשפטים.

"רעידת האדמה ודבריו של הרב הראשי פקחו את עיני", אמרה ראש העיר. "במשך שנים הם טוענים שאנחנו מנותקים, חסרי רגישות, נהנתנים, לא ציוניים, שאנחנו יושבים בבתי קפה בזמן שהם אלו שמקיימים את המדינה ומתגייסים ליחידות קרביות. במשך שנים אני ורבים מחברי באמת לא מרגישים מחוברים להוויה הישראלית החדשה, לערכים שמייצגות מפלגות השלטון החדשות, אפילו למוזיקה הישראלית החדשה. ועכשיו, בזכות האסון הנורא הזה, מפריד בינינו ים אמיתי. אולי הגיע הזמן להפוך את הניתוק התיאורטי לניתוק בפועל".

שר האוצר היה היחיד שניסה לבלום את משאל העם, בכל כוחו. הוא ידע מה יהיו ההשלכות, בכירי משרדו הציגו לו את המספרים. אבל האחרים היו נחושים בדעתם; ראש הממשלה טען שאם השמאלנים האלו רוצים להתנתק אז זה מצוין, ושייקחו איתם גם את התקשורת העוינת שלהם. בשני צידי המתרס, גם בתוך מדינת תל אביב המיועדת וגם בתוך מדינת ישראל הישנה, הצביע הרוב בעד ההתנתקות. אך בתוך מדינת ישראל הישנה היה זה רוב דחוק בלבד; הסתבר שאזרחי ערים כגון ראשון לציון, כפר סבא, הרצלייה, חיפה ועוד הצביעו ברובם נגד ההתנתקות.

חודש וחצי לאחר רעידת האדמה, כאשר עבודות השיקום עדיין בעיצומן, הכריזה ראש עיריית תל אביב על הקמת מדינת תל אביב החדשה. בבחירות דמוקרטיות זריזות היא מונתה לראש המדינה, מינתה את שר האוצר לשעבר של מדינת ישראל לשר האוצר של מדינת תל אביב החדשה (ראש ממשלת ישראל נאלץ להחליף אותו בתפקידו הישן), ומלבדו מינתה גם שר לביטחון פנים, שרת חינוך, שר חוץ, ו… זהו. לא היה צורך ביותר מארבעה שרים.

בנאומו הראשון, שבוע לאחר מכן, הכריז שר החוץ שלמדינת תל אביב אין שום סכסוך עם העולם הערבי. מסתבר כי הוא הגיע להסכם מהיר עם הפלסטינים, על פיו מדינת תל אביב מודה באחריותה לפליטים הערבים שברחו מיפו ב 1948, מוכנה לפצות אותם פיצוי כספי ללא זכות השיבה, ומוכנה גם לקלוט פועלים פלסטיניים למפעלי הבנייה והשיקום הרבים (שיגיעו דרך הים לנמל יפו, לא דרך מדינת ישראל).

שר האוצר גייס כסף ממשקיעים זרים, החל להקים אי מלאכותי מול חופי תל אביב שעליו יבנה שדה תעופה חדש, ולהרחיב את נמל יפו הישן על מנת להפכו לנמל מסחרי משוכלל. בראיון לאחד העיתונים הסביר כי הנמל יעבוד ללא וועדי עובדים, שביתות וקומבינות, ועד מהרה יעקוף בקלילות את נמלי מדינת ישראל הלא יעילים.

השר לביטחון פנים הכריז כי למדינת תל אביב אין צורך בצבא, והוא מבטל את גיוס החובה לצעירים.

ראש ממשלת ישראל החל לאבד את העשתונות, ולצרוח על פקידי האוצר בכל פעם שהם העזו להזכיר לו שאין כסף בקופה הציבורית. ללא אזרחי מדינת תל אביב תקבולי המיסים ירדו באופן דרמטי, ושוב לא היה כסף על מנת לממן את הפיתוח בפריפריה, את הוצאות הביטחון הגבוהות, ואת ההטבות לקבוצות לחץ. הממשלה העלתה את המיסים פעם אחר פעם, יותר ויותר, אך התקבולים לא גדלו מספיק. בתגובה לצרחותיו, פקידי האוצר הבכירים התפטרו והיגרו אחד אחרי השני למדינת תל אביב.

ישראלים רבים אחרים היגרו גם הם. עד מהרה הסתיים השיקום של האזורים שנפגעו ברעש האדמה, ובמקום שבו עמדו בעבר מבנים נמוכים ומיושנים נבנו עכשיו מגדלי מגורים ענקיים, שנועדו לקלוט את המהגרים הרבים. ערים שלמות בארץ ישראל הלכו והתרוקנו מיושביהם, ומחירי הדירות המאמרים במדינת תל אביב לא הרתיעו את המהגרים החדשים. אפילו ישראלים מיישובים מבוססים בגליל או בנגב העדיפו לנטוש את הנופים הפתוחים והווילות המפוארות, ברגע שהמיסים הגיעו לרמות בלתי נסבלות. שוב לא היה כסף להשקיע בפריפריה, ועד מהרה ההנחות וההטבות השונות בוטלו.

כאשר העלה ראש ממשלת ישראל בלית ברירה את מיסי החברות, החלו גם הן לנטוש את המדינה, חלקן למדינת תל אביב וחלקן לחו"ל. רבות מהן העבירו רק את משרדי ההנהלה לתל אביב ונרשמו שם, כך שיכלו להמשיך לפעול במדינת ישראל כחברות זרות ולשלם את מיסיהן למדינת תל אביב.

ההגירה יצרה שינוי דמוגרפי במדינת ישראל, ובבחירות שהתקיימו כשנתיים לאחר רעידת האדמה הגיע השינוי גם לכנסת – ניצחון מוחץ לימין, לדתיים, ולחרדים. מפלגות השמאל הוותיקות נכחדו כמעט לחלוטין, ובאופן מעשי הפכה מפלגת הליכוד לשמאל החדש, אך לא הצליחה לזכות בבחירות. ראש הממשלה הנבחר היה המנהיג של קבוצה שהתפלגה מהליכוד והקימה מפלגה ימנית יותר. הוא הצהיר בכל נאום שמדינת ישראל איננה זקוקה למדינת תל אביב, שיש לנו ארץ נהדרת ועם נהדר עם הישגים מרשימים, ומצפה לכולנו עתיד נפלא.

ראש הממשלה היוצא של מדינת ישראל לקח אחריות לכישלון מפלגתו, התפטר, הצליח לקבל משרה בכירה באחת החברות הביטחוניות, ועבר להתגורר במדינת תל אביב, היכן שמוקמה הנהלת החברה.

באותה השנה התברר שעל פי דירוגים בין לאומיים מדינת תל אביב היא אחת העשירות ביותר בעולם מבחינת תוצר לנפש, שלישית ברמת איכות החיים שלה, שנייה בצמיחה, וראשונה במספר הפטנטים לנפש. מדינת ישראל, לעומת זאת, הידרדרה מקומות רבים לאחור בכל המדדים. שר החינוך הישראלי התערב במינויים האקדמיים של שני פרופסורים להיסטוריה שטענו שמדינת ישראל טעתה במלחמת ששת הימים, והשר לרווחה חברתית הגיש הצעת חוק שעל פיה האוניברסיטאות יהיו חייבות למנות פרופסורים על פי מפתח עדתי, באחוזים דומים להתפלגות העדות באוכלוסיה הכללית, על מנת למנוע את השתלטות האליטות על המוסדות להשכלה גבוהה.

בתגובה לכך, האוניברסיטאות ומרכזי המחקר במדינת ישראל התרוקנו מחוקרים, בזמן שאוניברסיטת תל אביב הכפילה את גודלה. מכללת תל-אביב יפו הוכרזה באופן רשמי כאוניברסיטה, ועד מהרה עקפה את האוניברסיטה העברית בכמות ואיכות המחקרים המבוצעים בה בזכות הגירה של חוקרים צעירים, חלקם חזרו מארצות הברית בזכות המעבר למשכורות דיפרנציאליות שאפשר להציע להם שכר גבוה. בצעד כמעט נואש, החליט נשיא הטכניון להעביר את המוסד כולו, בשלמותו, למדינת תל אביב, שבקושי נותר בה מקום ריק לבנייה.

שר המשפטים של מדינת ישראל הצליח להעביר הצעת חוק שעל פיה שופטי בית המשפט העליון יבחרו בבחירות דמוקרטיות. השר לביטחון פנים העביר הצעת חוק על פי כל אזרח חייב לחתום על הצהרת נאמנות למדינה.

ממשלת תל אביב החלה בפרויקטים של ייבוש שטחי ים על מנת לספק את הביקושים לדירות עבור המהגרים.

מדינת ישראל השתנתה במהירות תחת ניצוחו של המנהיג החדש. מפעלים שהעבירו את הנהלותיהם למדינת תל אביב הועמדו בפני איום של הלאמה אם לא יחזרו בחזרה, וכמה מהם אכן הולאמו. משרד החוץ הישראלי החל להערים קשיים על ישראלים שביקשו להגר למדינת תל אביב. משמר הגבול הישראלי דרש להיות מעורב בבקרה על העובדים הפלסטינים המגיעים למדינת תל אביב דרך הים.

בתגובה לכך, מדינת תל אביב איימה להפסיק לחלוטין את הסחר עם מדינת ישראל.

לאחר ששר האוצר הישראלי הסביר לראש ממשלתו את ההשלכות האפשריות של מהלך זה, בחר ראש הממשלה לשלוח את הצי הישראלי למשט ראווה אל מול חופי מדינת תל אביב.

החיילים, רובם חובשי כיפות סרוגות, עמדו על הספינות מיוזעים במדיהם הצבאיים, והביטו בהשתאות על החופים. אלפי נופשים נופפו להם לשלום, ביניהם תיירים רבים וצעירות שהשתזפו חשופות חזה (כמה מהחיילים היותר אדוקים סובבו את מבטם, אבל הם היו מיעוט). מאחורי החוף היתמרו אל על בתי המלון הוותיקים של תל אביב, וכן שלל בתי מלון חדשים ומרשימים שנבנו בתקופה האחרונה, נישאים על גלי הגאות הכלכלית.

מדינת תל אביב מימשה את איומה בסופו של דבר, והסחר הופסק. הרמטכ"ל הישראלי, בתגובה, שלח כוח של חיילים על מנת להשתלט על נמל יפו החדש. התירוץ הרשמי היה מניעת כניסתם של גורמי טרור המגיעים אל תל אביב, ומשם חודרים ביתר קלות למדינת ישראל – למרות שלא היו שום הוכחות חד משמעיות לכך שמשהו כזה אכן התרחש אי פעם.

סירות גומי התקרבו בשקט לנמל, בחסות החשיכה של לילה ללא ירח, עמוסות בחיילי קומנדו. הם עלו לחוף ללא כל התנגדות, לקחו בשבי מספר שומרים מופתעים, פרצו את הגדרות ונכנסו פנימה.

לפתע נדלקו כל האורות, והחיילים ההמומים נעצרו, נשקיהם דרוכים.

כשהתרגלו עיניהם לאור החזק, הבחינו כי מולם עמד אדם – השר לביטחון פנים של מדינת תל אביב, לבוש במדי השוטר הישנים שלו. מאחוריו עמדו עשרה שוטרים נוספים. אף אחד מהם לא היה חמוש, והם ניצבו בשורה, לאורך המזח, חוסמים את המשך הדרך.

"כאן זה נגמר", אמר השר.

"אני מבקש ממך לזוז", אמר מפקד המבצע בשטח, קצין בדרגת סגן אלוף.

"לא. כאן זה נגמר".

"אינני רוצה להשתמש בכוח".

"אני יודע".

השניים הביטו אחד בשני. החיילים חיכו לפקודה. קולו של רמטכ"ל צבא ישראל הדהד בקשר, שואל את הקצין מה קורה. קולות של מסוקים מתקרבים נשמעו מכיוון האופק.

"יש דברים מציאותיים, ויש דברים שאינם מציאותיים", אמר השר. "הגיע הזמן להודות באמת. אתם זקוקים לנו, ואנחנו לא באמת רוצים להתנתק ממדינת ישראל. באמת שלא. כאן זה נגמר".

הקצין התלבט במשך זמן רב.


בכל מדינה מערבית בעולם של היום, מסבסדים העשירים את העניים. ההיסטוריה של מדינת הרווחה החלה עם ביסמרק בגרמניה, ועד מהרה התפשטה לשאר המדינות המתקדמות. מאז סוף מלחמת העולם השנייה עלו תשלומי ההעברה (כספי המיסים שהממשלה מחלקת מחדש בין התושבים, ולא משקיעה בביטחון או תשתיות) באופן דרמטי בכל מדינות העולם. ככל הידוע לי, עד כה רק במדינה אחת הייתה התנתקות של ממש בין עשירים לעניים – ההתפרקות של צ'כוסלובקיה לצ'כיה וסלובקיה. ההתפרקות הזו נבעה משלל סיבות, חלקן הגדול אינן כלכליות, ולמרות שצ'כיה אכן יותר עשירה מסלובקיה, התוצאות הכלכליות של ההתפרקות רחוקות מלהיות חדות כפי שתיארתי פה – סלובקיה דווקא מצליחה להסתדר. דוגמה נוספת לעניין היא הסכסוך בבלגיה בין הפלמים העשירים והוואלונים העניים, אם כי עוד לא ברור כיצד זה יסתיים. ראוי לציין כי בשני המקרים האלו ישנו הבדל אתני ברור בין העשירים לעניים.

במדינת ישראל מעבירה הממשלה תמיכה כספית לכל הערים. על מנת לדעת מהו הסבסוד יש להשוות את תקבולי המיסים מתושבי הערים לתמיכה הממשלתית שהם מקבלים. בחיפוש מהיר הצלחתי למצוא נתונים רק לגבי התמיכה הממשלתית, לא לגבי תקבולי המיסים (שיהיו כמובן פרופורציונים להכנסה הממוצעת של התושבים באותן הערים). באופן לא מפתיע, התמיכה הממשלתית הגבוהה ביותר היא בירושלים ובערים עניות.

Read Full Post »

אנשי התקשורת שבחדר שוחחו ביניהם, מחליפים רכילות מעודכנת אודות חברי הכנסת. הצלמים התקינו את החצובות ובדקו את הפוקוס והתאורה. אחד המאבטחים הציץ בעצבנות על השעון שלו.

המועמד לראשות הממשלה נכנס לחדר בסערה, מושך אליו את כל העיניים, וניצב אל מול השולחן. הוא היה מסוג האנשים שנכנסים אל כל מקום בסערה, הדלתות כאילו חוששות להיתקל בו ונפתחות מעצמן בעוצמה. דמותו לא הייתה אופיינית ביחס לראשי ממשלה קודמים: גילו מתחת ל 45, גזרתו צנומה, ללא הכרס הישראלית הסטנדרטית, שערו עדיין שחור, ובעיקר – הוא לא אחז בשום עבר צבאי מפואר. למעשה, הוא העביר את הגילאים 18-21 בתור פקיד בקריה, מכין מצגות ומנתח גיליונות אקסל עבור איזה סגן אלוף לא חשוב במיוחד. את המוניטין שלו הוא בנה בהיי-טק, לפני שעזב את עסקיו בשביל הפוליטיקה.

הוא היה מבריק, הוא היה חתיך, התקשורת אהבה להציג אותו, העם אהב לשמוע אותו, והסוקרים חזו עבורו עתיד מזהיר בבחירות הקרבות.

מישהו לחץ על כפתור, המקרן נדלק, ומאחורי המועמד הופיע גרף פאי שתיאר את התפלגות תקציב הממשלה.

"שלום לכולכם", הוא אמר בקצרה. "אני אציג עכשיו את האג'נדה המרכזית שלי לבחירות הבאות."

"ראשי ממשלה קודמים פיזרו שלל הבטחות במסעות הבחירות שלהם. כולם מדברים על שלום וביטחון, כולם מדברים על השקעות בחינוך ובתשתיות, על הורדות מיסים, על מעמד הביניים הקורס תחת הנטל וכו'. מאוד קל לדבר, וישנם המון הבטחות שגם אני יכול להבטיח לכם באותו האופן. אני מבטיח לכם שאשתדל להגיע להסכם שלום סביר עם הפלסטינים, שאשתדל לשמור על ביטחון המדינה, שאשתדל לשפר את החינוך והבריאות וכל שאר הדברים שהייתם רוצים שאבטיח. אבל אלו סתם דיבורים באוויר; המדינה שלנו איננה זקוקה לעוד ראש ממשלה שישתדל לעשות את מה שכל האחרים משתדלים לעשות כבר שלושים שנים. המדינה שלנו זקוקה לשינוי כיוון. ודווקא עכשיו, לקראת יום העצמאות המתקרב, הגיעה העת להציג את שינוי הכיוון הנדרש".

שני צלמים התלחשו ביניהם מאחורה, מתווכחים על המשחק האחרון של מכבי. כתב מדיני מבוגר החל לנמנם קלות; עיתונאית צעירה קיבלה שיחת טלפון ויצאה החוצה על מנת לענות. אחרים בהו  במועמד בשעמום, מחשבותיהם נודדות לכיוונים שונים.

"על מנת שיהיה לנו עתיד, עלינו להשאיר כאן את הצעירים. ועל מנת להשאיר אותם, אנו נאלץ לספק להם איכות חיים גבוהה. לא הבטחות, לא מילים גבוהות, לא אידיאולוגיה ציונית מפוארת, ולא נוסטלגיה לעבר שמעולם לא באמת התרחש. איכות חיים. על מנת להשיג איכות חיים, יש לתקצב את מערכת הבריאות, לשפר את החינוך, להשקיע יותר בתשתיות, ולקצץ במיסים. כל אלו עולים הרבה כסף. מהיכן אני מתכוון להביא את כל הכסף הזה?"

הוא הסתובב לאחור, הצביע על הפלח השני בגודלו בגרף הפאי, "מכאן" [1].

שקט פתאומי השתרר באולם. מישהו שלח מרפק לעבר הכתב המדיני המבוגר, שהתעורר. אחד אחר יצא החוצה לקרוא לעיתונאית שמשוחחת בטלפון. כולם נדרכו.

"על מנת להגן על עצמנו משכנינו האלימים, גידלנו מפלצת עצומה, משוכללת ונוראה. המפלצת הזו מילאה את תפקידה באופן מצוין, אבל גידולה גבה מאיתנו מחיר יקר. היום כבר לא ברור אם אנחנו שולטים במפלצת, או שמא היא שולטת בנו. במשך עשרות שנים, צה"ל התנהל כצבא שיש ברשותו מדינה. מבין כל המדינות הדמוקרטיות המערביות, בישראל נמצא המספר הרב ביותר של נציגי המגזר הצבאי בפוליטיקה. האנשים האלו לא נתנו למציאות להפריע להם להמשיך לרפד את הצבא שלנו בתקציבים אין סופיים לכל מטרה שנדרשה לו.

הפיקוח הממשלתי על הצבא אפסי, למשרד האוצר ישנה השפעה מועטה על חלוקת התקציב בתוך הצבא, וצה"ל יכול להעביר סכומים משמעותיים ממקום למקום ללא שקיפות. על פי חלק ממבקריו, הצבא בכוונה אינו שומר שום רזרבות בתקציבו, על מנת שיוכל לפנות למשרד האוצר בבקשה לתקציבים נוספים בכל פעם שמתרחשת התפתחות בלתי צפויה כלשהי, ובמזרח התיכון מתרחשות הרבה התפתחויות בלתי צפויות. מדי שנה התקציב בפועל גבוה מהתקציב המתוכנן, ביחס לתוצר הוא גבוה פי כמה מאשר בשאר מדינות המערב, ובמספרים מוחלטים הוא מהווה מחצית מתקציב צבא רוסיה הענקית. גם לנוכח האיומים העומדים בפני מדינת ישראל ואינם עומדים בפני מדינות אחרות, נראה כי יצאנו מפרופורציות. להזכירכם, גם ארצות הברית ורבות ממדינות אירופה מעורבות בלחימה יקרה באפגניסטן ואזורים שונים בעולם."

התמונה במצגת שמאחורי המועמד התחלפה:

הוא נתן לקהל להתרשם מעט מהגרף, והמשיך לדבר. "גם התקשורת מעורבת עמוק בתוך התסבוכת הזו; בכל פעם שמישהו מאיים על הצבא בחרב הקיצוצים, ישר מופיעות בעיתון שלל כתבות אודות חיילים שאין להם כסף לשכפ"צים, קיצוץ אוגדות טנקים, וימ"חים ריקים מתחמושת. הטענות אודות הקשר בין הפגמים בתפקודו של צה"ל במלחמת לבנון השנייה לבין מחסור בתקציבים התגלו במסגרת וועדת ברודט, שהוקמה בשנת 2007, כחסרות בסיס. השקר הזה מדהים במיוחד, לאור העובדה שכמעט כל ישראלי שירת בצה"ל ונחשף לבזבוז העצום של כספים ב"צבא העם" שלנו. אני לא מדבר כאן רק על השאלה האם חיל האוויר זקוק לעוד כמה מטוסים או שלא, אלא על אינספור דברים קטנים, יחידות מיותרות, אנשי קבע מיותרים, חוסר הרצון להתייעל ולהעביר בסיסים מאזורי נדל"ן מבוקשים, ושלל הטבות שהושגו במהלך השנים.

שם נמצא הכסף. שם נמצא העתיד של כולנו.

במקום מטוסים משוכללים, אני רוצה להקים מערכת חינוך משוכללת. במקום תנאי פנסיה מצוינים למיעוט, אני רוצה להעניק תנאים בריאותיים מצוינים לכולם. במקום משלחות מיותרות של נספחי צה"ל בחו"ל, סוג של פינוק לבכירים שלא נמצא להם קידום בתוך המערכת, אני רוצה לשלוח לחו"ל דיפלומטים צעירים על מנת שינהלו את מלחמת ההסברה של ישראל תחת משרד החוץ. במקום בסיסים מכוערים, אני רוצה להקים פארקים ירוקים במרכזי הערים. ואם זה אומר שפחות אנשים ישרתו בצבא, אז זה בסדר גמור. אם זה אומר שצה"ל כבר לא יהיה צבא העם, אלא יתחיל לאט לאט את המעבר בכיוונו של צבא מקצועי, אז זה נורמאלי לחלוטין. אך גם ללא מעבר לצבא מקצועי, יש מספיק מהיכן לקצץ מבלי לפגוע בביטחון המדינה.

מדינת ישראל תחגוג בקרוב את יום העצמאות ה 63 שלה. כמו תמיד, חגיגות יום העצמאות יהיו משולבות עם התמיכה בצה"ל ובלוחמיו, המחרפים את נפשם בהגנה על כולנו מפני אויבים חסרי רחמים. ההפרדה בין אותם לוחמים אמיצים לבין מערכת הביטחון כגוף גדול ובזבזני, כמעט שאינה נעשית. עוד תקציבים למערכת הביטחון מוגדרים באופן חד משמעי בתור עזרה לחיילים, למרות שאחוז זעום מהתקציבים הללו אכן מגיע אליהם. אינני אוהב את ההתרכזות הזו סביב צה"ל, אני מאמין שישנם דברים יפים יותר במדינה שרצוי להעלות על הנס בימי העצמאות.

השינוי לא יתחיל בסיסמאות והפחדות בתקשורת, השינוי יתחיל ברגע שבו צה"ל ינהג בשקיפות ויהיה מוכן לפתוח בכנות את שעריו בפני מבקרים חיצוניים וגופים ממשלתיים אחרים. ברגע שבו התקשורת תפסיק להעריץ את מפקדינו האמיצים באופן עיוור. ברגע שבו הציבור יפסיק להאמין באופן אוטומאטי לכל מה שאדם עם מדים ודרגות אומר.

אני מאמין שהרגע הזה הגיע".

המועמד הצעיר לראשות הממשלה טעה.

כבר באותו היום בחדשות הערב התראיין הרמטכ"ל לשעבר, וטען כי המועמד הצעיר מסוכן לביטחון המדינה. שר הביטחון, אלוף לשעבר, הסכים איתו. הפרשן הצבאי, רב סרן במילואים עם קשרים בצמרת, טען שזה לא הזמן לקצץ בתקציב הביטחון. "אז מתי כן יבוא הזמן?", שאלה אותו המראיינת. "קשה לדעת, אבל בטח שלא עכשיו. האיומים שעומדים בשנים הקרובות בפני מדינת ישראל הם פשוט חמורים מדי. מעבר לכך – לנסות להנחית קיצוץ כל כך אכזרי על הצבא דווקא עכשיו, לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, זה פשוט חוסר רגישות".

המועמד רצה לענות להם, אבל לא הצליח להשיג זמן אוויר בערוצי התקשורת.

באחד ממוספי סוף השבוע הופיעה כתבה ענקית על תוכניות הגרעין בעולם הערבי. בעיתון אחר פורסמו זיכרונותיו של יו"ר האופוזיציה ממלחמת יום הכיפורים. אחד מחברי הכנסת הערבים הודיע שהוא שוקל להצטרף למפלגתו של המועמד הצעיר; הטוקבקיסטים באינטרנט טענו שהנה, עכשיו גם הערבים תומכים בו על מנת להחליש את צה"ל. זמר רוק מפורסם כתב מכתב תמיכה בו באחד מעיתוני התרבות; הטוקבקיסטים טענו שלמשתמטים אין זכות דיבור כאן. ביום השואה פורסמה כתבה גדולה תחת הכותרת "צה"ל הוא זה שיבטיח לא עוד".

חבר כנסת של אחת המפלגות הדתיות-לאומיות טען שצבא העם הוא חלק מה DNA של מדינת ישראל, מה שמחבר אותנו ומלכד אותנו לכדי אומה אחת, ויש לו שלל השפעות חיוביות על ערכי הנוער במדינה. המועמד הצעיר הצליח לבסוף להשיג ראיון בתוכנית רדיו נידחת, ושם אמר בתגובה שיש דברים יפים יותר, חיוביים יותר, שאפשר להתלכד מסביב להם. הוא הציג בעמוד הפייסבוק האישי שלו את הגרף הבא (דו"ח וועדת ברודט, עמוד 117):

האם זו ההשפעה החיובית על ערכי הנוער שכולם מהללים?

לאחר מכן חזר והדגיש שהוא לא מציע לסגור את צה"ל מחר, אלא בעיקר לפתוח את תקציבי הביטחון לביקורת ציבורית אמיתית, ולא דיונים בדלתיים סגורות של חבורת שושואיסטים.

אבל המתקפה רק הלכה וגברה. יום הזיכרון הגיע, והציבור כולו התלכד סביב צה"ל וערכיו; ביום העצמאות נפתחו הבסיסים הצבאיים והמוני מבקרים הגיעו לראות תצוגות נשק חדישות.

היועץ הכלכלי של הרמטכ"ל טען בראיון למהדורת החדשות המיוחדת של יום העצמאות שאין איפה לקצץ. הוא לא הראה שום מספרים, רק תיאר באופן גרפי מאוד את האיומים הנוראיים העומדים בפני המדינה. חלק גדול מהכסף, הדגיש לבסוף, מושקע בטכנולוגיות חדישות ובהכשרות שתורמות בסופו של דבר למגזר ההיי-טק הישראלי.

למרות שהקרב כבר היה אבוד, המועמד התעקש לענות לטענה זו בראיון ששודר בשעה מוקדמת בשבת בבוקר: "אז למה שלא ניקח את הכספים האלו מצה"ל ונשקיע אותם באופן ישיר במגזר ההיי-טק? למה לא להשקיע אותם בחינוך הטכנולוגי? בתקציבי המדען הראשי לפיתוח סטארט-אפים? זה בהכרח יהיה יעיל יותר מלהשקיע אותם בצבא ולקוות שההיי-טק אולי ירוויח בעקיפין. אז מה אם היו כמה יוצאי יחידות צבאיות שפתחו חברות היי-טק? אולי הם היו פותחים את החברות האלו גם לולא היו משרתים בצה"ל? אולי היו יותר חיילים שלא פתחו חברות היי-טק מכיוון שהם בזבזו שלוש שנים מחייהם על תפקיד סתמי כלשהו? וגם אם נניח שקיימת תרומה מזערית כלשהי של מערכת הביטחון לתעשייה הישראלית, האם היא באמת שווה את המחיר שאנו משלמים עבורה? אלו שאלות שאף אחד לא שואל."

שר המסחר והתעשייה, חבר טוב של הרמטכ"ל הנוכחי עוד מימיהם בסיירת הצנחנים, טען כי צה"ל מחזיק את התעשייה הביטחונית, תורם לתעסוקה, ובאופן כללי משפר את המצב הכלכלי מכיוון שהוא מקנה למדינה שקט בטחוני. המועמד אמר בתגובה כי החברות הביטחוניות הישראליות מרוויחות כ 75% מכספן מייצוא ולא ממכירות לצה"ל, כי המשק מספיק תחרותי על מנת שאנשים ימצאו עבודות אחרות ואחוזי האבטלה לא יעלו אם נצמצם את גודלו של הצבא, וכי אין לו שום כוונה לפגוע ביכולות הביטחוניות של מדינת ישראל – הוא פשוט מטיל ספק במידת היעילות שבה מושגות היכולות האלו כשאין פיקוח אמיתי על תקציב הביטחון.

זה לא עזר.

המתקפה התקשורתית עשתה את שלה, ואחוזי התמיכה במועמד הצעיר והמבטיח ירדו פלאים.

כשהגיע יום הבחירות, נבחר עוד אלוף לשעבר. שר הביטחון היה סגן הרמטכ"ל לשעבר. שר החוץ היה מפקד השייטת בעברו ובעל אותות גבורה. אפילו שרת החינוך התהדרה באתר האישי שלה בעבר צבאי של קצינה בדרגת סרן.

יומיים אחרי הבחירות, התפרסמה בעיתונים ידיעה על תוספת תקציב למערכת הביטחון. לא פורט עבור איזו מטרה, מכיוון שזה לא היה חשוב לאף אחד. חודש לאחר מכן, התרחשו מספר מהומות במדינה ערבית. צה"ל ביקש 700 מיליון דולרים נוספים וקיבל גם אותם.


מקורות להרחבה שלא הכנסתי כהיפר-לינקים בטקסט:

1. דוח וועדת ברודט

הדוח נכתב ב 2007, אבל מקורות מאוחרים יותר מציינים כי מסקנותיו לא יושמו במלואן.

2. כתבה קצת ישנה, אבל עדיין רלוונטית.

3. ואלו סוג הדעות שמעצבנות אותי.

4. הצעת תקציב משרד הביטחון – ניתנת להורדה מכאן (בסרגל למעלה – מידע ופרסומים -> תקציב הביטחון), ממנה לקחתי את רוב הטענות הנגדיות. מדובר במסמך שרובו "שקרים סטטיסטיים" שנועדו איכשהו להוכיח שהתקציב בארץ לא מנופח ברמות היסטריות. למשל, בגרפים שיש שם (כגון עמוד 50 בתקציב של 2008) מראים שיעורי שינוי במקום גדלים אבסולוטיים של תקציב. מן הסתם שיעורי השינוי בתקציב הביטחון של ישראל יהיו נמוכים ביחס לשיעורי השינוי אצל מדינות אחרות, מכיוון שמלכתחילה היה לנו תקציב גדול הרבה יותר.

חשבתי בהתחלה לעבור על המסמך דף-דף ולבקר כל נתון שמופיע שם, אבל זה ככל הנראה יהיה טרחני מדי בשביל רשומה לבלוג. בכל אופן, מי שרוצה לחפש טיעונים נגדיים למה שכתבתי ימצא אותם שם, אבל רצוי לזכור שאת המסמך הזה כתבו אנשים עם אינטרס מאוד ברור, בהשוואה לוועדת ברודט המורכבת מאנשים אובייקטיביים.

מדובר, בסופו של דבר, במאבק של משרד האוצר כנגד משרד הביטחון. לצערי, הציבור שונא את פקידי משרד האוצר ומעריץ את אנשי מערכת הביטחון, וכך נראית גם תוצאתו של המאבק הזה בעשורים האחרונים. אתם יכולים לשנוא את פקידי משרד האוצר עד מחר, אבל האינטרס שלהם הוא פשוט: לחסוך את הכסף של כולנו. מערכת הביטחון היא הגוף הממשלתי העיקרי שלגביו הם לא מצליחים לעשות זאת.

הערות:

[1] לגבי נתח תקציב הביטחון מהתקציב הכולל, בוויקיפדיה כתוב על הערכה של כ – 15% עבור משרד הביטחון, בעוד שעל פי תקציב משרד האוצר (ניתן להורדה מכאן, ראו עמוד 83) מדובר על כ 25% עבור "ביטחון וסדר ציבורי". על פי מסמך הצעת התקציב של משרד הביטחון מדובר על כ 17%. ההבדלים נובעים מן הסתם מהגדרות שונות של מה נכנס לחישוב ומה לא. את גרף הפאי, בכל אופן, עשיתי לפי ההגדרות השמרניות יותר של וויקיפדיה.


רשומה אחרת שכתבתי בעבר ורלוונטית לימים אלו:

מדינה לאלף שנים


עדכון

קטע מראיון שפורסם בגלובס עם החשב הכללי היוצא:

""אמרתי לא פעם שמערכת הביטחון היא מדינה בתוך מדינה. יכולת השליטה והמידע שלנו מול תאגיד הביטחון היא בעייתית".

– פעם רשמת את מערכת הביטחון בראש רשימת הכישלונות שלך.

"כן, אנחנו חיים במדינה כזאת, שבה מערכת הביטחון חיה בעולם משלה, וזה רלוונטי להרבה מאוד תחומים, גם לאופן ההתקשרויות, וגם לתחום הקרקעות וחוסר המידע על מה שקורה שם".

– במשרד הביטחון ובצבא אומרים, "אנחנו אנשים אחראים, למה אנחנו צריכים חשכ"ל שיפקח עלינו?"

"ומנכ"ל משרד החינוך לא אחראי? כולם אחראים, אבל כל מערכת, בטח ציבורית, צריכה וחייבת איזונים. ודאי מערכת הביטחון, שהיא כל כך גדולה, שאם לא תהיה שם דריסת רגל לביקורת תהיה פה בעיה גדולה. כבר יש. שיהיה ברור, במערכת הביטחון אין היום דריסת רגל לשלטון מתקדם – דרכי התקשרויות, שקיפות ובקרה – וזה לא טוב".

– במוסד ובשב"כ המצב יותר טוב?

"הרבה יותר טוב. בניגוד למשרד הביטחון, שם יש שקיפות הרבה יותר גבוהה, כמובן לא בנושאים החסויים. במשרד הביטחון אין. אין".

– איך אתה עובד עם חשב משרד הביטחון?

"אני עובד מצוין עם חשב משרד הביטחון, השאלה היא איך חשב משרד הביטחון עובד עם משרד הביטחון. יש לו קשיים אדירים בתוך משרד הביטחון מבחינת רמת שיתוף הפעולה שהוא זוכה לה".

– כי הוא מזוהה עם האוצר?

"ודאי. עם זאת, אפשר שמתחילים להשיג שם הישגים. המנכ"ל אודי שני התחיל להזיז את נושא ההתקשרויות, המספר המופרז של פטורים ממכרזים. זה קרה אחרי שנפלה, הופלה, החלטת ממשלה שניסינו להעביר. שני הפנים את זה שחייב להיות שם שינוי, אבל גם לו קשה בתוך המשרד שלו".

– הבעיה היא אצל הפוליטיקאים, שלא מוכנים להתעמת עם האינטרסים של הביטחון?

"בגלל שנולדנו במדינה מוקפת אויבים והנושא הביטחוני כל כך בדמנו, הפוליטיקאים לא מצליחים לצערי לעשות את ההפרדה בין ביטחון לדברים אחרים, לניהול כספי למשל. בעיקר מטעים אותם אנשי הצבא. הם עובדים בשיטה נהדרת, אומרים לפוליטיקאים, 'אם אתם לא מביאים כסף, לא תקבלו ביטחון, תפסידו את המלחמה הבאה ואתם אשמים".

Read Full Post »

פרופסור האופטמן לא הסיר את עיניו מהכותרות היומיות של y-net במכשיר האיי-פאד 200 ההולוגרמי שריחף מולו באוויר.

"אני… אני חושב שהתקדמתי קצת עם הסמינר", אמר משה.

הפרופסור לא הגיב. היו לו גבות עבות ומפחידות שצבען סגול, וזקנו היה ירוק. משה חשב שגידול שער בצבעים היה אופנה מעט מיושנת, אבל ככה זה עם פרופסורים באוניברסיטה.

"בשבוע האחרון חזרתי, ולדעתי יש כאן תוצאות מעניינות", הוא המשיך בקול רועד.

עברו מספר רגעים, עד שהפרופסור ניתק את מבטו מהמכשיר, והפנה את פניו לעברו של משה. הגבות התכווצו מעל העיניים, וקולו הרעים: "כן? נו? תמשיך, אני מקשיב, למה הפסקת?".

הפרופסור פנה חזרה לקרוא את הכתבה על העונה המאה עשרים ושלושה של "האח הגדול". אחד המתמודדים החליט להכריז בפומבי שאביו הביולוגי הוא חייזר, מה שיצר מהומה שלמה בקרב הדיירים; חלקם האמינו כי מגיע לבני תערובת מסוגו למות על פשעיהם כנגד האנושות.

משה כחכך בגרונו, והמשיך: "אז… אני עושה את המחקר שלי בתחום של היסטוריה השוואתית, ואני – "

"אתה ההוא שמתעסק עם נפוליון, לא?", קטע אותו הפרופסור מבלי להביט בו. מסתבר שאחת הבנות בתוכנית שכבה בפרק הקודם עם ההוא שהצהיר עכשיו שהוא חצי-חייזר, והיא רוצה לתבוע את ההפקה של התוכנית שלא הזהירה אותה מראש לגבי מוצאו. הטוקבקיסטים טענו שהיא ממילא הייתה שוכבת איתו.

"לא, לא… זה… זה רמי. אני יותר מתעניין בתחילת המאה ה 21".

"אה, כן, אביב העמים הערבי וכל זה. לא מבין מה כל כך מעניין שם, בטח לא יצא מזה שום נושא ראוי למחקר".

"מה זאת אומרת?", התרעם משה בצורה לא אופיינית, "אבל אתה אמרת לי…"

הוא השתתק כשראה שהפרופסור פונה לעברו במבט חמור. "חשבתי שזה מעניין. אבל אחרי זה חשבתי עוד ושיניתי את דעתי. עשית כבר משהו? לא נורא, תמשיך עם זה, נראה מה יצא. נו, דבר! מה מצאת? אין לי את כל היום".

"אז אני חזרתי אחורה, ואני חושב שמה שמצאתי מאוד מעניין, כי… כלומר, אני מקווה שלא גילו את זה לפני כן, אבל…", הוא ראה את הפרופסור מתחיל לפזול בחזרה אל עבר האיי-פאד, ולכן אמר במהירות "אי היה אפשר לחזות את זה".

הפרופסור נראה מופתע, "מה זאת אומרת "אי היה אפשר לחזות את זה"?"

"זאת אומרת, ניסיתי לעשות כל מני שינויים קטנים, אתה יודע… התחלתי מהדברים הגדולים יותר, שהיו כמעט ברורים מאליו – הרגתי את מובארק שנתיים לפני שהמהפכה התחילה, והעברתי את השלטון לסולימאן. אח"כ חזרתי עוד פעם, ויצרתי מלחמה בין הודו לפקיסטן באותו הזמן, שמשכה את תשומת הלב העולמית ממה שקרה בתוניסיה. עשיתי עוד כל מני דברים דומים: הפצתי מגיפת שפעת קלה בימים שהיוו את שיא ההפגנות, חיסלתי את הנשיא האמריקני אובמה לפני שהוא הספיק להיבחר, החזרתי את החייל הישראלי החטוף גלעד שליט הביתה… כל מני דברים שלא נחשבו על ידי הפרשנים של אותה תקופה קשורים באופן ישיר למהפכות. בכל פעם קפצתי קצת קדימה, וברוב הפעמים גיליתי שהיקום החדש שנוצר הלך לכיוון שבו המהפכות במדינות ערב היו מתרחשות באופן מאוד שונה, או לא מתרחשות בכלל", ידיו של משה החלו לרעוד כשראה את פניו הזועמות של פרופסור האופטמן.

"שאני אבין – אתה רוצה לומר לי שהנתיב שבו נעה האנושות הוא אקראי?"

"המממ… כן, כלומר, אני מניח ש – "

"שלא ניתן לחזות מראש את העתיד בתחומי חברה ומדינה?"

"אולי במילים קצת פחות – "

"שמדובר במערכת כיאוטית בה אירועים קטנים וחסרי משמעות לכאורה מסוגלים לשנות את גורלם של מיליוני אנשים? שכל מה שטוענים המומחים לגבי סיבתיות ומגמות הוא סתם חוכמה בדיעבד?"

"אני, כן, כלומר – "

"אתה בכלל הקשבת להרצאות שלי בהיסטוריה השוואתית?"

"אני… הייתי נוכח…"

"היית נוכח הא? זה כל מה שהצעירים בימינו עושים, להיות נוכחים…", הפרופסור נשען לאחור. "פעם… פעם לא היינו רק נוכחים. אבל היום כולכם… אתה יודע מה? שכח מזה"

"לשכוח ממה?"

"מזה. מהכל. מהסמינר שלך. תמצא לך סמינר אחר לעשות, לא במחלקה הזו"

משה היה בהלם. "אתה… מסלק אותי?"

"יש לך מושג למה גרמת עכשיו? כמה יקומים חדשים יצרת? כמה גורלות שינית? כמה מסעות זמן ערכת, על חשבון התקציב של המחלקה שלי, ובשביל מה? בשביל לגלות מחדש תוצאה שהיא התוצאה הידועה ביותר בתולדות המחקר בהיסטוריה השוואתית? תוצאה שאם רק היית מקשיב מעט, היית מבין שהיא טריוויאלית לחלוטין היום?"

"טר… טריוויאלית?"

"ברור שההיסטוריה אקראית! כל סטודנט מתחיל להיסטוריה השוואתית יודע את זה! למה נראה לך שהיינו צריכים לכתוב מחדש את כל ספרי הלימוד בהיסטוריה ומדעי המדינה מאז שהארורים האלו המציאו את מכונות הזמן המטופשות שלהם?"

"אני חשבתי שהיו כל מני גילויים חדשים…"

"בולשיט. לא היו שום גילויים משמעותיים. אז בסדר, אנחנו יודעים ממה מת אלכסנדר הגדול ומי באמת רצח את קנדי, אבל זו לא סיבה לכתוב מחדש את כל הספרים. היינו צריכים לכתוב אותם מחדש בגלל שהם היו מוטעים. במשך מאות שנים, תלמידים בשיעורי היסטוריה שיננו את אותם הדברים – שרשרת של סיבות שמובילה למהפכה הזו, שרשרת של סיבות שמובילה למלחמה ההיא… המון שרשראות של סיבות, כמעט כולן מוטעות.

בעשור האחרון אנשים חזרו אחורה, יצרו יקומים מקבילים עם היסטוריה חלופית, הציצו אליהם, ואז חזרו לכאן, ליקום המקורי שלהם, ופעם אחר פעם הפריכו את השרשראות האלו. לא הייתה ברירה אלא למחוק את כולן. מסתבר שההיסטוריונים של העבר ראו את שרשראות הסיבות האלו כתוצאה מכשלים נפוצים ברציונאליות האנושית – אותם הכשלים שגורמים לאנשים לחפש סיבה ומסובב בכל דבר ולהאמין באלוהים, או לראות אירועים בדיעבד כאילו שהיה ניתן לחזות אותם בקלות. מאוד קל למצוא שרשרת סיבות שמובילה למשהו שכבר קרה, אבל זה לא אומר שהיא נכונה".

"אה… אני חשבתי שהמטרה… כלומר, שהמטרה שלנו, היא, כאילו, לדעת מה הסיבות ל -"

"אז חשבת לא נכון. זו הייתה המטרה של חלק מההיסטוריונים, פעם, כשהעולם היה צעיר ויפה. ואז הגיע ד"ר צזנה, הנכד של הנכד של רועי צזנה המפורסם, עם מכונת הזמן שלו והיקומים המקבילים, וזכה בפרס נובל לפיזיקה".

הפרופסור קם מכיסאו, והסתובב אל עבר החלון הגדול. חללית המריאה אל עבר הירח מנמל התעופה הסמוך, עוברת על פני השמש השוקעת ומשאירה שובל ארוך של אדים מאחוריה; מגדלי הזכוכית של העיר הגדולה נצבעו בכתום עז. הוא חשב עד כמה כל זה כיאוטי, חסר משמעות ומטרה כלשהי שניתן להבין אותה.

"מאז המצאת המכונה, כל מה שאנחנו עושים בפקולטה להיסטוריה השוואתית זה להפריך את מה שחשבו קודם על הסיבות – לחזור אחורה, לשנות כל מני דברים קטנים שלא קשורים לסיבות המתוארות בספרים, ולהראות שההיסטוריה יוצאת שונה לחלוטין. אני בעצמי עשיתי את זה, כשהצלחתי למנוע את המהפכה הצרפתית תריסר פעמים בדרכים שונות מבלי לבטל אף אחת מהסיבות שההיסטוריונים נתנו למהפכה – המיסוי, הפילוסופים, המהפכה האמריקנית וכו'. כל מה שצריך זה כמה שינויים קטנים, כמו שסיפרת שעשית בסמינר, והמהפכה לא מתרחשת כלל. פעם אחת אפילו הצלחתי ללכת בכיוון ההפוך – לגרום למהפכה לקרות בכל זאת, למרות שביטלתי את המהפכה האמריקנית וטרחתי גם לחסל את כל הפילוסופים הצרפתיים הרלוונטיים", הוא צחק, "זה היה ממש כיף! תמיד שנאתי פילוסופים צרפתים. טוב, חלק מהיתרונות של העבודה…"

הוא פנה בחזרה אל משה, והחיוך נעלם מפניו, "בכל אופן, בעשור האחרון עשו מחקרים כאלו כמעט על כל אירוע משמעותי בהיסטוריה האנושית. זה לא מעניין ולא חדש".

"אבל באותה תקופה… כלומר, עברתי על העיתונים, הם האשימו את ארגוני המודיעין בכך שלא הצליחו לחזות…"

"אז מה? למי אכפת מה חשבו האנשים בתחילת המאה ה 21, לכל הרוחות? זה היה עולם שטוף באמונות טפלות מוזרות, לא פלא שהם האמינו גם בזה. הילדים היו לומדים בתיכון כל מני שטויות על ספרי דת, בלי לדעת מושגים בסיסיים בסטטיסטיקה ובהטיות אנושיות נפוצות. אפילו באוניברסיטאות היו מתעסקים בפקולטות מסוימות עם מודלים של פסאודו-מדע שמנסים לחזות תהליכים היסטוריים".

"אני… חשבתי ש -"

"כן, חשבת שאתה מחדש. כמו כולם. אולי כדאי שתקשיב קצת בשיעורים בפעם הבאה לפני שאתה מתחיל לקפוץ קדימה ואחורה בזמן על חשבון המחלקה. בכל מקרה, אתה סיימת כאן".

– – – – – – – – – –

"נו?", שאל יוסי.

"הוא העיף אותי, כמו שאמרת", אמר משה.

"ידעתי", חייך יוסי.

"כן, הוא ממש התעצבן כשחשב שלא הקשבתי בקורס. הוא אפילו לא בדק את רישומי הנסיעות…"

"ועכשיו אחרי שעפת הוא גם לא יבדוק, ולעולם לא יגלה לאיזו תקופה באמת נסעת. טוב, עזוב את זה, אז מה קרה עם שרון?"

פניו של משה נעצבו, והוא הניד בראשו לשלילה.

"ניסיתי הכל… גרמתי למשה של לפני חצי שנה לקנות לה מתנה אחרת ליומולדת, ניסיתי לתקן את היחסים שלו עם אימא שלה, בסוף אפילו ניגשתי אליו וסיפרתי לו איך הכל נגמר ומה הוא יכול לעשות כדי למנוע את זה. זה לא עזר, היא עדיין זרקה אותי ברגע שהטמבל ההוא הופיע במסעדה שבה היא ממלצרת. בכל אחד מעשרים ושתיים היקומים המקבילים החדשים שיצרתי".

"טוב", אמר יוסי, "נראה שכאשר לא מדובר על אירועים היסטוריים בקנה מידה ענק, לפעמים יש דברים שהם באמת צפויים מראש".

Read Full Post »

הצמיד

"זה בעיקר עניין של תפיסה", אמר בעל הזקן הלבן. הוא היה לבוש בחולצה משובצת, מכנסיים קצרים וסנדלים.

"תפיסה?", שאלה המראיינת הצעירה, בוחנת צמיד זהב שהחזיקה בידה. הראיון פתח את מהדורת החדשות, באחת מתחנות הטלוויזיה הפופולאריות ביותר.

"ראית את זה?", שאלה סנדרה.

"ראיתי את מה?", אמר מייקל, מגיח אל חדר השינה שלהם עם התינוק בזרועותיו.

"כן, תפיסה. כלומר, יש כאן פריצת דרך, אבל זו פריצת דרך תפיסתית. לא טכנולוגית. הטכנולוגיה הייתה קיימת כבר זמן רב, כל מה שהיה נדרש זה שמישהו יסתכל על העניינים מזווית מעט אחרת, מנקודת מבט חדשה".

"הוא עף באוויר", אמרה סנדרה.

"עף באוויר?"

"כן, באוויר"

"מה זאת אומרת עף באוויר?"

התמונה על המרקע התחלפה; במקום בעל הזקן והמראיינת הופיע אדם בבגדים ספורטיביים, שרץ על משטח דשא. האדם קירב את ידו הימנית לצמיד נוצץ שענד על ידו השמאלית, ולפתע ניתקו רגליו מהקרקע והוא המריא אל האוויר.

"אני לא מאמין…", אמר מייקל. גם התינוק הביט במסך, מרותק.

בצד הופיעה עכשיו תמונה קטנה יותר, עם המזוקן והמראיינת, שאמרה "זה פשוט מדהים! איך עשית את זה?". המצלמה עברה להתמקד מקרוב בצמיד שבידיה, כשהיא החזירה אותו למזוקן.

"הפרטים הטכניים די משעממים. כפי שאמרתי, אין כאן איזו שהיא פריצת דרך, בסך הכל ישבתי במעבדה שלי וחיברתי רעיונות שאחרים פיתחו. חלמתי על פיתוח הצמיד הזה כבר זמן רב, ידעתי שהוא אפשרי, כל מה שהיה נדרש זה לבצע מספר קפיצות היגיון הכרחיות".

"אני לא מבינה שום דבר בפיזיקה", הודתה המראיינת, "אבל זה נראה ממש… כמה צמיד כזה עולה?"

"או, זה הפרט הכי נחמד בכל הסיפור", אמר המזוקן.

"מיליון דולר", אמר מייקל.

"חמישה דולרים", אמר המזוקן.

"אנחנו חייבים לקנות את זה", אמרה סנדרה.

"חמישה דולרים?", הופתעה המראיינת.

"אמרתי לך – הטכנולוגיה כבר הייתה קיימת. אין כאן משהו חדש, רק שינוי תפיסתי", חייך המזוקן.

הסוכנים המתינו לו כשיצא מהאולפן. הם לא התכוונו לפגוע בו, רק לשאול אותו כמה שאלות. הוא לא חיכה שיתקרבו; ברגע שראה אותם יוצאים מהרכבים השחורים לבש את הצמיד והמריא לאוויר.

"אלוהים…", אמר אחד מהם.

OOOOOO

"אלוהים…", אמר נשיא צרפת.

"ישו הנוצרי…", אמר נשיא ארצות הברית.

"מאמא-מיה", אמר נשיא איטליה.

"אהה!", אמר ראש ממשלת יפן.

"המ", אמר ראש הממשלה האנגלי.

"תמצאו אותו", אמר ראש ממשלת רוסיה.

"תקנו אותו", אמר מזכ"ל המפלגה הסיני.

"תחסלו אותו", אמר מנכ"ל יונייטד איירליינס.

"מגניב!", אמר סוחר הסמים ברגע שנחת מהטיסה בתנוחת כריעה, מעילו השחור הארוך מתנופף ברוח החזקה. הוא התרומם ובוחן את הצמיד שענד על ידו.

האיש המזוקן נראה מעט שלא במקומו בסמטה האפלולית, מוקף בשלושה גברים גבוהים וחסונים, אך לא נראה שהגברים או הסמטה הסבו לו חוסר נוחות כלשהי. "אתה מכיר מישהו שיוכל לייצר את זה? אני מעט מתקשה ליצור קשר עם יצרנים כאן, כשהממשלה מחפשת אחרי"

"יש לי קשרים עם כמה אנשים בקולומביה. אני חושב שנוכל לסדר משהו. הממשלה שם לא יכולה להתערב להם בעניינים. לא צריך חומרים מיוחדים?"

"לא, אני אראה להם איך לייצר את האנטי-חלקיקים. זה לא מסובך".

הסוחר חייך חיוך מלא שיניים לבנות, בוהקות. "אתה הולך להיות מיליארדר, איש זקן. אתה לא מפחד?"

"מפחד? לא, לא אכפת לי מהכסף. אני רק רוצה להפיץ את הצמידים לשוק".

"אתה לא רוצה כסף?"

"לא"

"אז מה אתה כן רוצה?"

"לשנות את העולם".

OOOOOO

ההשלכות השליליות הופיעו כמעט מיד.

"הדברים נראים שונים מלמעלה", אמרה גבריאלה כשנחתה על מרפסת ביתה שברוטרדם, הולנד. "יש הרבה דברים שלא הבחנתי בהם לפני כן". מתחת למרפסת התקבצו ילדים שביקשו שתתן להם לטוס גם.

הקטעים הראשונים ביו-טיוב היו הנצפים ביותר בתולדות האתר. למעלה ממיליון יחידות נמכרו תוך ימים ספורים עוד לפני שהממשלות הספיקו לחוקק את החוקים המתאימים. גרמניה הייתה הראשונה שהגבילה את גיל השימוש למעל 18 שנים, אך החוק היה קשה לאכיפה וילדים רבים החלו להתעופף בשמי הערים הגדולות.

"הם לעולם לא ידעו מאיפה זה פגע בהם", חייך עלי, מביט מלמעלה על הבסיס האמריקני שבקאבול, בירת אפגניסטן.

שבדיה הייתה הראשונה שבה השימוש הותנה בקיומו של רישיון נהיגה. בערב הסעודית אסרו על נשים לענוד את הצמיד ולעוף. אף אחד לא ידע היכן יוצרו הצמידים הראשונים, אך עד מהרה צצו שלל מפעלים ברחבי העולם שייצרו אותם. צבאות וכוחות משטרה החלו להצטייד גם הם בצמידים.

"זה הסיכוי שלנו!", קרא צ'אן, מחזיק בידה של אשתו הרועדת, בידו השנייה שלושה צמידים. בנם יצא מחדרו, מביט בהם. "אנחנו חייבים לברוח, הלילה!", אמר צ'אן. חריקת בלמים נשמעה מחוץ לחלון, ואחריה דלת רכב נפתחת, צעקות וצעדים כבדים. בצפון קוריאה הוציאו להורג כל מי שנתפס עם הצמיד.

באנגליה הועלתה הצעה לאשר שימוש רק לבעלי רישיון טיסה. שוטרים איטלקים באי למפדוזה שמדרום לסיציליה, צפו ביחד עם המשתזפים בזרם של אפריקאים המרחפים באוויר מעל קו החוף, בדרכם מארצות עולם שלישי עניות אל עבר המערב – חלקם נופפו אל השוטרים מלמעלה, צוחקים. "המונח נדידת עמים נעשה מקורב יותר לנדידתן של הציפורים", העיר כתב טלוויזיה צעיר.

"זה מרגיש הרבה יותר טוב", אמר דיוויד לאשתו לפני שהמריא לעבודתו בעמק הסיליקון שבקליפורניה. "יותר טבעי", הוסיף.

אנשים הפסיקו לנסוע ברכבים, ומחירי הנפט צנחו בתלילות.

"זה נוגד את הרוח האמריקנית!", אמר מנהיג השמרנים האמריקאי, כשמאחוריו יושבים איילי נפט טקסנים, פניהם לבנות מדאגה.

"זה נוגד את התנ"ך!", אמר הרב.

"זה נוגד את הקוראן!", קרא המופתי.

"זה נוגד את הברית החדשה!", קרא האפיפיור אל מול ההמונים שמילאו את כיכר פטרוס הקדוש שבקריית הוותיקן, מניפים שלטים עם סיסמאות שונות בגנות הצמידים ובעד הסדר ה"טבעי", לפיו בני אדם הולכים על הקרקע ואינם עפים באוויר. לפתע הגיחה מעבר לכיפת הבזיליקה קבוצה של צעירים וצעירות בבגדים מינימאליים, מחופשים לפיות, שעפו בטור מעל הקהל ופיזרו קונפטי צבעוני. הילדים שבקהל צחקו; המבוגרים לא. כמה מחיילי המשמר השוויצרי המריאו לאוויר אחריהם, אך לא הצליחו לתפוס את הצעירים. "אני רוצה גם לעוף", אמרה ילדה קטנה בעיניים נוצצות.

דניאל לא הפסיק לבכות באושר, כשהרוח טופחת על פניו בעוצמה. גם הוריו בכו, וגם אחותו הגדולה. כיסא הגלגלים שלו נשאר על הקרקע, הרחק מאחוריהם.

אחד אחרי השני התמוטטו המשטרים הערביים במזרח התיכון. עם צניחת מחירי הנפט הפתאומית, לא נותר להם כסף לשלם את חובותיהם. הבנקים, להם הם היו חייבים כסף, התמוטטו גם הם. הכלכלה העולמית נכנסה אל המשבר הקשה ביותר בתולדותיה מאז שנות השלושים של המאה העשרים. הרבה אנשים איבדו את עבודותיהם. "התיאוריה הכלכלית לא אמורה לחזות דברים כאלו! הכלכלנים לא אשמים!", כתב כלכלן צעיר בבלוג שלו בתפוז.

"ידעת שהמקום הזה קיים?", שאלה שרה את בן, בזמן שטסו מעל המזבלה הענקית, שנמשכה אל עבר האופק, אינסופית. "לא, לא ידעתי", אמר בן. "בסך הכל כמה מאות מטרים מהכביש הראשי…", אמרה שרה. הריח היה בלתי נסבל. "אנחנו חייבים לעשות משהו בקשר לזה", אמר בן.

"כל כך יפה פה", אמרה יאן. "זה מדהים", הסכימה חברתה, לי-צ'ונג. מלבדן ישבו עוד כמה עשרות מתושבי סינגפור על גבי המעקה של גורד השחקים, משקיפים על העיר מלמעלה. "יכולתם לבוא לכאן גם קודם", אמר גבר שישב לידם, "לעלות דרך הבניין". "כן", אמרה לי-צ'ונג, "חבל שלא עשינו את זה קודם".

"וככה אתם חיים?", שאל גיל. "כן", אמר רב המלצרים שלו, אחמד. "זה ממש עלוב", אמר גיל, מביט על מחנה הפליטים החולף מתחתיו. "לא הייתי מאמין שאנשים חיים ככה במרחק רבע שעה טיסה מהמסעדה שלי". בדרכם חזרה עברו מעל המחסומים שפורקו, לאחר שהפכו ללא רלוונטיים. הייתה איזו הפגנה קטנה של כמה אנשים שצעקו והחזיקו שלטים. אף אחד לא שם לב אליהם. אלפי עובדים לא חוקיים טסו בחזרה אל עבר מחנה הפליטים לאחר סיום יום העבודה בישראל; כעבור שבוע ביטל ראש הממשלה את הצווים שהגבילו את תנועתם, עקב חוסר יכולת אכיפה, והם הפכו לחוקיים.

"אז כמה עברו?", שאל שר ההגנה האמריקני. "אין לי מושג", הודה הקצין הצעיר, מחייך. "הם פשוט טסים להם, אלפים, יוצאים ממקסיקו, חוצים את הגבול ונוחתים בכל רחבי הדרום". "אי אפשר להפיל אותם מהאוויר או משהו כזה?", שאל הנשיא. "לא, הם טסים מהר מדי". "אז מה כן אפשר לעשות?", שאלה שרת החוץ. "כלום", ענה הקצין.

"הוא כל כך גדול… לא דמיינתי אפילו עד כמה הוא גדול, אינסופי", אמרה פריטי, חולפת מעל הגלים, עיניה דומעות. נכדתה הביטה בה בחיוך, מרחפת לצידה. "מעולם לא חשבתי שאצליח לממן נסיעה עד לחוף…", אמרה הסבתא.

"ומה יש בהאנגרים האלו?", שאל מייק, כשנחתו על הגג. "בטח כל מני דברים סודיים", אמרה קיית'. החיילים למטה הבחינו בצעירים, כמה מהם ענדו צמידים והחלו לרחף לעברם. "הם באים!", קרא ג'ו, "בוא נברח!". "טוב", אמר מייק, "רק נציץ לרגע מה יש שם ונמריא".

"וואו", אמר סילבה, "לא האמנתי שהבתים שלהם כאלו ענקיים". חצר הווילה המפוארת שמתחתיו הייתה מלאה בתושבי שכונות העוני של ריו-דה-ז'נרו שנחתו לצד הבריכה ושיחקו עם המתקנים. לא היה זכר לבעלי האחוזה העשירים, שככל הנראה נמלטו מוקדם יותר. "זה לא בסדר", הסכימה אימו.

"לא ידעתי שיש מקומות כאלו יפים, ממש ליד הבית שלנו", אמרה ז'אן, נוחתת על שפת האגם. "אנחנו צריכים לבוא לפה יותר. אולי אפילו ברגל, בלי לעוף".

"לעולם לא נחזור אל הארץ המקוללת הזו", אמר סאלים, כשהם סיימו לחצות את שרשרת ההרים. "לעולם".

"כבר לא אכפת לך מכלום מלבד הצמיד הזה", אמרה סווטלנה, כשהוא עמד לצאת החוצה שוב. "לא משיעורי הבית, לא מהספרים, אפילו לא ממשחקי המחשב שלך". "אני… אני יודע, אימא", אמר בוריס. "את צריכה להבין… הדברים נראים פשוט כל כך שונים מלמעלה. הכל נראה שונה, חדש". לאחר שיצא, החליטה שהיא חייבת לרכוש גם לעצמה צמיד.

"זה נוראי", אמר מפקד כוח המשטרה העירוני. "חייבים לעשות משהו בקשר לזה", אמר אחד מחברי המועצה. ראש העיר בייג'ינג, ליו-קי, השקיף על גורדי השחקים דרך קירות הזכוכית של חדר הישיבות המפואר, ועל האנשים שריחפו ביניהם. "אתם יודעים", אמר בטון מעט מרוחק, "אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שבה יכולתי לראות את קו האופק מכאן, ללא ענני הזיהום".

"נראה שהם ממש נהנים", אמר יעקוב. הוא ואחיו הצעיר ישבו על מצוק גבוה, מעל החוף, לבושים בבגדיהם השחורים הכבדים; מתחת להם מספר צעירים שיחקו מטקות. "היית רוצה להצטרף אליהם? אנחנו יכולים לקנות בגדי ים בקניון", שאל משה, משקיף על נערה עם בגד ים לבן שהשתזפה על החוף. "אולי רק ליום אחד", אמר יעקוב. "נחזור לבני ברק עד הערב, הם לא יבחינו שלא היינו".

"זה לא עבד", התוודה יאסין. "לא עבד?", שאל הממונה. "לא. ברגע שהתחלנו עם אימוני הטיסה, הצעירים לא רצו לעשות שום דבר אחר. כשביקשנו מהם ללבוש את חגורות הנפץ, הם פשוט סירבו וברחו. פתאום אללה והבתולות לא היו כל כך חשובים להם". "מה כן היה חשוב להם?", שאל הממונה, "מה הם רצו? עוד כסף? עוד כבוד?". "לא", אמר יאסין, "הם רק רצו לעוף ולראות עוד דברים. בפעם האחרונה שראיתי אותם הם תכננו לטוס למצריים כדי לראות את הפירמידות".

"לא ידעתי שהמפעל כל כך קרוב לבית הספר", אמרה מירה. "כלומר… ראיתי את החומה הגבוהה, אבל איכשהו חשבתי שהמפעל עצמו רחוק יותר". "חייבים לעשות משהו בקשר לזה", אמר בעלה.

"חבל שכל היער היפה הזה סגור למטרות אימוני הצבא", אמר גרגורי. "כן, זה ממש מטופש", הסכים אלכס. "בשביל מה הם צריכים כל כך הרבה שטח?".

"אנחנו חופשיים", אמר איסידור. "סוף סוף, חופשיים". אשתו ושלושת ילדיו ריחפו מעט מאחוריו, כשמתחת להם חולפים עצי הג'ונגל. הם עברו את הגבול.

"זו בעיה", הסביר ראש הסי-אי-אי. "לפני כן, הם יכלו לנוע רק בארבעה כיוונים. יכולת לסגור שטח כמו שצריך, לדאוג שיגיעו רק לאן שאתה רוצה שיגיעו. עכשיו הם יכולים לנוע גם למטה ולמעלה. הרבה יותר קשה להגביל אותם בעולם שבו לגדרות אין משמעות".

OOOOOO

מנהיגי העולם נשמו לרווחה כשהומצא המנטרל הראשון. "בלחיצת כפתור", חייך הממציא הצעיר הלבוש בחליפה יוקרתית, "ניתן להשבית את פעולתו של כל צמיד בטווח של מאה מטרים בכל הכיוונים. אנחנו עובדים עכשיו על מנטרלים בעלי טווח גדול יותר".

"מדהים!", קרא המראיין המבוגר. "כיצד הצלחת לעשות את זה?"

"ובכן, זה שינוי תפיסתי, בעיקרון", אמר הממציא. "הטכנולוגיה כבר הייתה קיימת. כל מה שנדרש זה שמישהו יסתכל על הדברים מהזווית הנכונה".

"אני חושב שחשוב שתהיה לנו יכולת להגביל את פעולתו של הצמיד", אמר המראיין.

"חשוב מאוד", אמר הממציא. "הצמיד יצר אינספור סיכונים ביטחוניים".

"ביטחון זה חשוב", הסכים המראיין.

"גם מבחינה בטיחותית – הצעירים היום מגיעים לכל מני מקומות מסוכנים, ללועות של הרי געש, לראשי מגדלים גבוהים, לשטחי אש. צריך למצוא דרך להגביל איכשהו את יכולת התעופה".

"גם בטיחות זה חשוב", הוא הסכים שוב.

OOOOOO

"צריך למסד את העניין הזה", אמר השר הנורווגי.

"צריך לעצור אותם", אמר ראש הממשלה האוסטרי.

"צריך לסגור אותם", אמר הנשיא הברזילאי.

"צריך להוציא אותם אל מחוץ לחוק", אמר מנכ"ל אל-על.

"צריך לפקח עליהם", אמר נשיא רוסיה החדש, שהדיח את הקודם לאחר הנפילה של מחירי הנפט וההתקוממות העממית.

"נפרוס את המנטרלים רק בבסיסים צבאיים", הצהירה ראש ממשלת אוסטרליה.

"כמובן שחברות פרטיות יוכלו להשתמש בהם במפעליהן", הוסיפה ראש ממשלת גרמניה.

"אין סיבה שאזרחים לא יוכלו להשתמש במנטרלים על מנת למנוע מאחרים לטוס מעל בתיהם", אמר נשיא ארגנטינה.

המנטרלים נפוצו באותה המהירות שבה נפוצו הצמידים רק שלושה חודשים לפני כן. עד מהרה, התעופה הוגבלה לשמורות טבע מעטות, בהן אנשים היו נאלצים לשלם כסף רב עבור התענוג.

OOOOOO

"מאוכזב?", שאל הסוכן. הוא הדליק סיגריה, לקח שאיפה לראות, ושחרר החוצה ענן עשן.

האיש המזוקן צחק – כאילו שידיו לא היו נתונות באזיקים, כאילו שהבגדים שלבש לא היו בגדי אסירים, כאילו שיכל לפרוץ את קירותיו של חדר החקירות ולעוף אל האוויר בעזרת הצמיד שלידו, כאילו שלא היה מנטרל רב עוצמה שהותקן על גג הבניין.

"מאוכזב? לא אדוני, אתם לא הבנתם. זה לא שינוי טכנולוגי, זה שינוי תפיסתי!"

"הוא איבד את שפיותו", אמר אדם גבוה שעמד מאחורי הזכוכית החד-כיוונית; פקודיו שהקיפו אותו הנהנו בהסכמה. הוא קירב את כוס הקפה לפיו, מביט על המזוקן. לפתע שם לב שידו המחזיקה בכוס רועדת.

Read Full Post »

מאתיים תלמידים ישבו בכיתה, מסודרים בשורות עד קצה האולם.

"פנימיסטית?", שאלה יסמין, שישבה בשורה הראשונה, כשהיא עוצרת את ההקלדה על גבי לוח המקשים המובנה שבשולחנה ומביטה במורה בעיניה הגדולות, הכהות.

"לא", חייכה מינג, "פמיניסטית. המהפכה הפמיניסטית. זהו נושא שיעור ההיסטוריה שלנו להיום – המהפכה הפמיניסטית ושקיעתה של התרבות המערבית". היא הביטה על שאר הילדים שבכיתה, והם הביטו בה בחזרה, דוממים. 200 פנים צעירות, שקטות, מקשיבות לדמות הסמכותית העומדת מולם. "אפשר להמשיך?", שאלה. אף אחד לא ענה.

"יופי. לפני שנתחיל, אני רוצה שמישהו יספר לי על האינדיבידואליזם המערבי".

עומאר הצביע; "אינדיבידואליזם אומר שהפרט הוא מעל המדינה" אמר לאחר שהנהנה לעברו. אחריו הצביע צ'אנג, שהוסיף כי "הוא היה נפוץ באירופה ובצפון אמריקה".

"נכון, ובאילו תקופות?"

צ'אנג התלבט, ויסמין הצביעה, "אלף תשע מאות ומשהו, אני חושבת. אולי אלפיים ומשהו".

"טוב, לגבי נקודת ההתחלה של האינדיבידואליזם הדעות חלוקות, אבל מרבית החוקרים מסכימים שלאחר המאה ה 21 נותרו בעולם רק שרידים מעטים לערכים אינדיבידואליסטים מערביים. מדוע אתם חושבים שזה קרה?"

"המשבר הכלכלי", אמר עומאר. "המלחמה הגדולה!", קראה פאטמה. ילדים אחרים זרקו לחלל האוויר תשובות נוספות, כגון התפרצות הר הגעש בילוסטון, הפיגוע הגרעיני בלונדון, ושינויי האקלים הקיצוניים.

"כן", חייכה מינג, מלטפת את בטנה ההריונית. היא לחצה על כפתור בשלט הבקרה, והכיתה החשיכה. מאחוריה על הקיר הוקרן סרט, בו נראו אסונות טבע, מלחמות, כלים משוריינים עולים בלהבות, פיצוצים, ונאומים של מנהיגים במדים צבאיים.

"כולכם צודקים, אבל אתם בסך הכל נוקבים בשמם של מאורעות שונים. אולי המאורעות הללו הם בעלי חשיבות רבה, אך עצם קיומם לא מסביר דבר. מדוע התרחשה המלחמה הגדולה? מדוע ארצות הברית הפסידה בה? מדוע התרחש הפיגוע הגרעיני בלונדון? מדוע מדינות מסוימות שרדו את שינויי האקלים ואת המשבר הגדול ללא פגע, ואילו אחרות התפרקו לחלוטין אחריהם ונקלעו למלחמות אזרחים?"

לילדים לא היו תשובות לשאלות אלו.

"ובכן, התשובה פשוטה: בסופו של דבר, היו פחות מדי אנשים מערביים, ויותר מדי אנשים לא מערביים. בכל ארץ, גם בארצות המערביות. גלי הגירה גדולים הביאו איתם אנשים בעלי מערכות ערכים שונות, ובגלל הכמות שלהם הם לא התערו בחברה אלא שמרו על מערכות הערכים הנפרדות שלהם. נוצר מצב לא יציב, בו האידיאולוגיה השלטת הייתה קשורה למיעוט בקרב האזרחים. האידיאולוגיה הייתה חייבת להשתנות"

פאטימה נראתה בלתי מסופקת, "אבל גם זה לא הסבר. למה היו פחות מדי אנשים מערביים בכל המדינות?"

"יפה מאוד, את צודקת! זה אכן לא הסבר. למה היו פחות מדי אנשים מערביים בכל המדינות? בגלל שזוגות מערביים לא הביאו מספיק ילדים לעולם, ביחס לזוגות לא מערביים. למה הם לא הביאו מספיק ילדים לעולם? בגלל האינדיבידואליזם והמהפכה הפמיניסטית".

המורה לחצה שוב על שלט הבקרה שבידה, ובמקום הטנקים הדוהרים על פני המדבריות הופיע טור של נשים, כשהן צועדות ואוחזות בשלטים.

"כמעט כל הנשים היום, כפי שכולכם יודעים, אינן עובדות במשרה מלאה. חלקן בוחרות בתפקידי הוראה, כמוני, אחרות פשוט נשארות בבית ומגדלות את הילדים בזמן שהבעל עובד. זה היה המצב במהלך רוב תקופת קיומו של המין האנושי – מלבד תקופה קצרה מאוד של מאה עד מאתיים שנה, התקופה שבה פרחה התרבות האינדיבידואליסטית המערבית והחלה המהפכה הפמיניסטית. בתקופה זו, נשים קיבלו זכויות רבות שלא היו להן לפני כן – זכות הצבעה, זכות ללימודים גבוהים, ועוד. שיפורים טכנולוגים כגון מכונות כביסה ומדיחי כלים אפשרו להן לבצע את עבודות הבית ביתר יעילות, ולמצוא עבודות מחוץ לבית. נחקקו חוקים נגד אפליה במקומות עבודה, נגד הטרדה מינית, והחוקים האלו גם נאכפו. ממשלות רבות החלו לעודד נשים להתקדם בקריירות שלהן מחוץ לבית, להפלות לטובה נשים בקידום לתפקידי ניהול, ועוד. במשך אלפי שנים, כמעט בכל התרבויות, נשים נחשבו נחותות ביחס לגברים – עד המהפכה הפמיניסטית".

יסמין הצביעה. "זה נשמע כמו דבר טוב. אנחנו לא נחותות. גם אני הייתי רוצה להיות מנהלת יום אחד. למה שרק הבנים יהיו מנהלים?"

"את צודקת, והיום כולנו מסכימים כי נשים אינן נחותות מגברים. אין ספק שאת מוכשרת לתפקידי ניהול בדיוק כמו הבנים. ובכל זאת, בעולם של היום, הסיכויים שתבחרי להיות מנהלת נמוכים. התגמולים שהממשלות נותנות על ילודה, בכל העולם, פשוט הופכים את החיים להרבה יותר נוחים אם האישה נשארת בבית ומטפלת בילדים והגבר עובד".

"למה שלא הגבר ישאר בבית והאישה תעבוד?", שאלה יסמין.

"מסיבה פשוטה מאוד: הגבר לא מסוגל להניק. כל ההתפתחות הטכנולוגית של המאות האחרונות עדיין לא הצליחה להניב מוצר שיכול להחליף את חלב האם. כמו כן, רוב הנשים ממילא מעדיפות להישאר בבית, ורוב הגברים מעדיפים לעבוד. הממשלה בסך הכל מעודדת סידור שרוב הפרטים מעדיפים".

"והממשלות של אז לא נתנו תגמולים כאלו?", שאלה פאטמה.

"לא, ההפך – הן ניסו לגרום לנשים לצאת מהבית, לעזור להן להתקבל לעוד מקומות עבודה".

"אז מה הייתה הבעיה עם כל זה?".

"הבעיה החלה כאשר גברים ונשים הפסיקו להביא ילדים לעולם – תחילה באירופה, ולאחר מכן בשאר העולם המערבי של אותה התקופה. ברגע שהשתרשה בחברה התפיסה האומרת שעל נשים לשאוף לקריירה מכובדת, זוגות הבינו שהם לא יוכלו לתחזק שתי קריירות ומספר גדול של ילדים. על כן, גברים ונשים השתמשו באמצעי המניעה המתקדמים שפותחו באותה התקופה על מנת להפסיק להביא ילדים לעולם. הילודה הממוצעת ירדה משלושה לשני ילדים, לאחר מכן לילד אחד, ולקראת סוף המאה ה 21 רוב הנשים המערביות כלל לא הביאו ילדים לעולם. ישנם מחקרים המתארים איך הבאת ילדים לעולם באותה התקופה נחשבה מעשה פרימיטיבי, מגונה, איך הורים היו צריכים לנסות ולתרץ בפני חסרי הילדים את הבחירה המוזרה שלהם להביא ילדים לעולם".

"אז הנשים שלא הביאו ילדים אשמות בנפילת התרבות המערבית?", שאל עומאר.

"לא, יהיה נכון יותר לומר שהתרבות המערבית אשמה בנפילת התרבות המערבית. האידיאולוגיה הפמיניסטית לא הייתה נחלתן של נשים בלבד, אלא של החברה כולה, כחלק מתפיסה אינדיבידואליסטית האומרת שעל הפרטים למקסם את האושר האישי שלהם, שלא ייתכן שחלק מסוים מהחברה יופלה באופן שיטתי. ההחלטה לגבי מספר הילדים היא בסופו של דבר החלטה של שני בני הזוג, גם הגברים וגם הנשים לא היו מוכנים לגדל כמות גדולה של ילדים".

התמונה מאחורי מינג התחלפה; במקום הנשים הצועדות הופיע העמוד הראשי של אתר וויקיפדיה, משם נכנסה המורה לאחד הערכים, והקריאה את הכתוב בפני הכיתה:

"מחלה היא פגיעה בגופו של יצור חי, הגורמת לתפקוד לקוי של הגוף או הנפש. מחלות יכולות להיגרם כתוצאה מגורם פנימי, כגון פגם גנטי או שינוי כרוני בגוף, או כתגובה לגורמים חיצוניים, כגון חיידקים, נגיפים, או טפילים אחרים.

לא מעט חוקרים מודרניים מגדירים את הפמיניזם בתור סוג של מחלה, אולי מחלת נפש, שאחת מתופעות הלוואי שלה היא ילודה נמוכה. מערביים בני המאה ה 21 היו כמובן נעלבים ולא מסכימים עם הגדרת אמונותיהם בתור מחלות נפש, זאת מכיוון שהגדרת 'תפקוד לקוי של הגוף או הנפש' הייתה שונה אצלם בהשוואה אלינו. מבחינתנו, אי הבאת ילדים לעולם היא בהחלט תפקוד לקוי".

"אבל מה כל כך גרוע בזה שלא הביאו ילדים לעולם? למה הן לא יכלו להישאר מדינות עשירות וחזקות?", הקשתה יסמין.

"החברות המערביות הלכו ונעשו יותר זקנות, ויותר תלויות במהגרים צעירים מארצות העולם השלישי, בעלי גישה שונה לחלוטין למקומן של הנשים בחברה. מדינות מערביות נקלעו למשברים כלכליים כשלא יכלו לממן את האוכלוסייה המבוגרת שלהן. בשלב מסוים הסינים הבינו זאת, הסירו את מגבלת הילד האחד למשפחה, והחלו לייצא אל מחוץ לארצם כמויות עתק של מהגרים שישליטו את התרבות הסינית בכל מדינה אחרת".

"טוב, אבל הנשים של אותה התקופה הרוויחו מכל העניין, לא?", שאלה פאטמה. "הן יכלו לבחור, להתקדם עם הקריירה שלהן… הייתי רוצה לחיות בתקופה ההיא".

"כן, וזו הנקודה החשובה", ענתה מינג. "הנשים הרוויחו, אבל החברה שלהן הפסידה. ישנם הרבה מצבים בעולם בהם כל פרט פועל על מנת למקסם את האושר האישי שלו, וכתוצאה מכך החברה כולה מפסידה. מכיוון שלמדינות המערביות הייתה תפיסה אינדיבידואליסטית, גברים ונשים חשו כי מקסום האושר האישי שלהם עולה על הנזק שנגרם לחברה. הם חשבו שזה כלל לא ראוי כי המדינה תתערב בהחלטות הזוגות להביא או לא להביא ילדים לעולם – בדיוק כפי שהם דחו את התערבות המדינה בשלל תחומים אחרים.

המהפכה הפמיניסטית נתפסה כהישג אינטלקטואלי ורוחני. טענו, במידה מסוימת של צדק, כי ניתן לייחס אליה חלק גדול מהקדמה הכלכלית והמדעית של המערב ביחס למדינות אחרות. טענו כי היא מהווה סמל לעליונות המערב. הם האמינו כי גם המהגרים החדשים יאמצו את התרבות הפמיניסטית, ולא העריכו את עוצמתה של המסורת.

הם טעו – המהפכה הפמיניסטית הפכה להתאבדות הקולקטיבית של ארצות המערב. עד מהרה עלה מספרם של מהגרים מארצות לא אינדיבידואליסטיות, כגון ארצות צפון אפריקה, המזרח התיכון, ומזרח אסיה, על מספרם של המקומיים בעלי התרבות האינדיבידואליסטית. אם היו מהגרים שקיבלו על עצמם את הפמיניזם, אז הנשים שלהם הפסיקו עד מהרה להביא ילדים, ואלו שהתרבו היו אלו שנשארו שמרניים. לא במקרה לרובכם כאן יש שמות שמקורם אינו אירופאי, למרות שאנחנו יושבים בבית ספר במרכז לונדון. כשההרכב הדמוגרפי של המדינות השתנה, האנשים הצביעו בהתאם, הממשלות השתנו, ואופי המדינות השתנה גם הוא. במקומות מסוימים השינוי עבר בשקט, ובאחרים הוא עבר דרך מלחמות אזרחים ומהפכות אלימות. שימרנו את המרכיבים של התרבות המערבית שלא עמדו בסתירה לערכי המהגרים – כגון מערכת כלכלית קפיטליסטית. המרכיבים שכן עמדו בסתירה – כגון האינדיבידואליזם, הזכות לפרטיות, ועוד – נכחדו ונעלמו מהעולם".

"והאינדיבי -", החל עומאר לומר באיטיות, ומינג השלימה אותו "האינדיבידואליסטים".

"כן, הם. הם לא ניסו להילחם בזה? לעודד איכשהו את הילודה? להקים גני ילדים בחינם?"

"אולי הגברים היו צריכים להתגייס ולעזור יותר עם הילדים?", הציעה פאטמה.

מינג לחצה שוב על השלט – תמונת האתר וויקיפדיה הוחלפה בתמונותיהם של ילדים. המוני ילדים – משחקים, אוכלים, לומדים, ישנים. רובם עם עיניים מלוכסנות, או עור שחום, מיעוטם לבנים. אף אחד מהם לא היה בלונדיני; לכולם היו עיניים כהות.

"הם ניסו, אבל ילדים דורשים יותר מכסף. ילדים דורשים גם זמן, אותו הם צריכים לבלות עם הוריהם, לא עם מטפלות. ולא רק עד גיל שנה, אלא גם לאחר מכן. הם נוטים להידבק במחלות, הם לא ישנים לילות שלמים, זה פשוט לא עובד. כל מי שהביא ילדים לעולם בסופו של דבר נוכח באמת המכאיבה הזו. גברים ונשים נקרעו בין הרצון להיות עם ילדיהם לבין המחויבות לעבודותיהם. תופעות כגון עייפות יתר ודיכאונות נעשו נפוצות. כשהגברים היו עוזרים יותר, זה היה בא על חשבון הקריירות שלהם ולא תורם דבר. בסופו של דבר הפיתרון הנוח עבור גברים ונשים נשאר להביא פחות ילדים לעולם, וזאת בזמן שחברות לא מערביות החלו להבין את כוחה של הילודה כנשק אסטרטגי ולעודד את הפרטים להביא כמה שיותר ילדים.

לא משנה כמה ואילו תמריצים המדינות ניסו להעניק, הן לא הצליחו ליצור מצב בו נשים וגברים יכלו לשמור על רמת חייהם הגבוהה ועל קריירות של ממש, וגם להביא לעולם יותר מילד אחד".

"אז למה הם לא הפסיקו עם הפמיניזם הזה בשום שלב?", שאל צ'אנג.

לחיצה נוספת על השלט, ומאחורי המורה הופיע תמונתו של איש מזוקן נואם בתקיפות.

"אני אענה לך במילותיו של הוגה דעות מפורסם מסוף המאה ה 21", אמרה מינג. המזוקן נאם באנגלית, אך הילדים יכלו להבין את דבריו תודות לכתוביות סימולטניות בסינית.

"מוות הוא חלק טבעי מהעולם. יצורים חיים נולדים, מכלים את זמנם בעולם, ובסופו של דבר פורשים ממנו. גם תרבויות הן כאלו.

חשבנו שאנחנו חזקים. חשבנו שאנחנו מתקדמים. חשבנו שאנחנו בלתי מנוצחים. אבל הפסדנו בדיוק לאותם הערכים שבהם זלזלנו כל כך, לערכים שמעמידים את המדינה הסמכותית מעל הפרט, לערכים שדורסים את החופש היקר לנו כל כך.

חשבנו שהחופש הזה יקסום גם להם, לאותם המונים שממלאים כעת את ערינו. חשבנו שהוא העתיד, השלב הבא באבולוציה האנושית… אך הסתבר שהחופש אינו אלא עוד סממן תרבותי, המועבר מהורים מסוימים לילדיהם על ידי חינוך, אחד מתוך סממנים רבים שיכולים לאפיין את תפיסתו העתידית של הילד וככל הנראה גם לא נעלה בהרבה על סממנים אחרים. הסתבר כי דורות על גבי דורות של צעירים יכולים לגדול במדינה חופשית כשהם עצמם אינם אוחזים בערכים חופשיים. הליברליזם שלנו גרם לנו לכבד אותם ואת ערכיהם, והדמוקרטיה שלנו אפשרה להם לכבוש אותנו. ניסינו להילחם נגד אויבינו בנשקים שרק נתנו להם יתרונות הולכים וגדלים.

ישנם כאלו שמציעים שנהפוך להם. שמציעים כי נכריח את נשותינו להישאר בבית ולהביא שישה ילדים בממוצע למשפחה. שמציעים כי נוותר על הדמוקרטיה ולא ניתן להם ייצוג בפרלמנטים שלנו. שמציעים כי נוותר על זכויות האנוש, נצוד אותם כמו חיות ונגרש אותם.

אני אומר, באופן חד משמעי, לא. הצעות אלו יאיצו את נפילתנו, ויגרמו לנו להיות זהים להם. המטרה היא לא הישרדותם של אנשים לבנים בעלי חזות אירופאית, אלא הישרדותם של אנשים בעלי אידיאולוגיה מערבית אינדיבידואליסטית – ואלו ייעלמו מהעולם ברגע שנאמץ את ההמלצות האלו. אני אומר שעל הלפיד לבעור במלוא עוזו עד הרגע האחרון, בו ראשי הממשלה וסיעות הרוב בפרלמנט יתחלפו, הרגע שבו החוקים החדשים יחלו לצוץ, מדינה לאחר מדינה, הרגע שבו המהומה תחל. אני אומר, שאם נגזר עלינו ליפול, ניפול כפי שחיינו – כפרטים חופשיים, המאמינים שבשלב עתידי כלשהו ערכיהם יהוו את הבסיס למהפכה גלובלית יותר, כוללת יותר, לתקופת רנסנס עתידית שתהפוך את המין האנושי כולו לחופשי, אחת ולתמיד."

"אתם מבינים?", שאלה מינג. "לא היה לזה פיתרון. המערביים פשוט לא היו מסוגלים להשתנות, לבטל מאות שנים של חופש, לוותר על ערכים שהיו מושרשים היטב במחשבתם. שיעורי הילודה המשיכו לרדת, עד הנקודה שבה התמריצים הפסיקו להיות מכוונים על מנת לאפשר לנשים לוותר על הזמן עם הילדים ולתגבר את הקריירות שלהן, והתחילו להיות מכוונים על מנת לאפשר לנשים לוותר על הקריירות שלהן ולתגבר את הזמן שהן מבלות עם ילדיהן. אבל זה קרה רק אחרי שהחברה עצמה השתנתה, כשהציפיות מהנשים השתנו, עקב גלי ההגירה הגדולים והשינויים הדמוגרפיים".

"זה מוזר", אמרה יסמין, "אני קוראת הרבה ספרים ומעולם לא שמעתי על הפמיניזם הזה".

"יש סיבה טובה לכך שלא שמעת עליו עד כה", אמרה המורה. "קל להסביר לילדים קטנים מדוע הנאציזם הוא מרושע, מדוע הקומוניזם לא עובד, מדוע אינדיבידואליזם פוגע במדינה ומדוע מדינות דמוקרטיות לא מסוגלות לתכנן לטווח ארוך. יותר מסובך להסביר להם מדוע אידיאולוגיה שאומרת שנשים צריכות לצאת ולעבוד כמו גברים, שצריך לבטל את חלוקת התפקידים המגדרית בין המינים, יכולה להוביל לנפילת החברה. הרעיון הזה פשוט מושך מדי, אפילו בחברה לא אינדיבידואליסטית כמו שלנו. רק בכיתות מתקדמות יותר, כמו הכיתה שלכם, מותר להזכיר את הנושא, מכיוון שאתם מספיק מבוגרים על מנת להבין את הנזק הטמון בפמיניזם".

"אבל מה אכפת לי מהנזק?", שאלה פאטמה. "אם אני לא רוצה להביא שישה ילדים לעולם, אז זו זכותי".

"נכון, זו זכותך. אף אחד לא יגיד לך דבר. המדינה המודרנית לא כופה עלייך להביא ילדים רבים לעולם, היא רק תעניק לך תמריצים כספיים אם תעשי כך. למדנו מההיסטוריה שכפייה לא תועיל בדבר, רק תיצור תנועות נגד שעלולות להחזיר את המהפכה הפמיניסטית. על כן, אתן יכולות לראות פה ושם נשים שבחרו ללכת נגד התמריצים ולהתקדם לתפקידי ניהול, חלקן עם ילד אחד או ללא ילדים בכלל. אבל לרוב, גברים ונשים כיום מוותרים על החופש, העצמאות ואיכות החיים שמאפשרים מספר נמוך של ילדים, וזאת על מנת שהחברה כולה תשגשג ותגדל. חברות שלא הבינו את זה, נכחדו בסופו של דבר והוחלפו בחברות שכן הבינו את זה – ערבים, סינים, החרדים היהודיים… זה אולי עצוב, אבל כך מתנהל העולם".

מינג ליטפה שוב את בטנה ההריונית. היא תקרא לו יאן, חשבה. בקרוב הוא יצא, ויוכל להצטרף אל תשעת אחיו ואחיותיו. משפחה ממוצעת, בדיוק כפי שהיא ובעלה חלמו להקים, לתפארת הקונפדרציה האירו-סינית החדשה.


הערה:

זו הגרסה השנייה של הפוסט הזה. התגובות לגרסה הראשונה הפתיעו אותי, הן בעוצמתן והן בחלוקה המגדרית הברורה שלהן; נראה היה כי נשים תפסו את הפוסט כהאשמה חד משמעית של המין הנשי בנפילת התרבות המערבית, וכי הן האמינו שהפיתרון שאני מציע הוא ביטול המהפכה הפמיניסטית.

הכוונה שלי רחוקה מאוד מכך. בעתיד המתואר כאן, שהוא עתיד אפשרי אחד מתוך עתידים רבים, האשם בנפילת התרבות המערבית אינו נופל על הנשים, אלא על האידיאולוגיה האינדיבידואליסטית המאפיינת גברים ונשים. אני גם לא מציע שום פיתרון, בטח שלא משהו הזוי כמו ביטול המהפכה הפמינסטית, ואין לי שום רצון אישי להיות אב לשמונה ילדים…

ראוי לזכור כי הבדלים בשיעורי הילודה לבדם אינם מספיקים על מנת שעתיד זה יתממש – נדרש גם כי חברות לא מערביות יישארו לא מערביות בכל הקשור לשיעורי הילודה שלהן. אצל הערבים הישראלים, למשל, שיעורי הילודה יורדים ומתקרבים לשיעורים של היהודים הישראלים ככל שהזמן חולף והחברה שלהם נעשית יותר מערבית. מצד שני, לא נראה כי האוכלוסייה המוסלמית באירופה הופכת ליותר פמיניסטית.

אני כן חושב שיש כאן כמה נקודות עקרוניות חשובות, ומעל כולן האפשרות שערכים שנחשבים קדושים בעיני כולנו עלולים להתגלות כהרסניים עבורנו במאבק מול תרבויות שאינן אוחזות באותם הערכים.


נ.ב.

התפרסם מאמר בעיתון כלכליסט שרלוונטי לנושא הפוסט. מומלץ מאוד לקריאה לכל מי שמתעניין בהשלכות של הדמוגרפיה על עתיד האנושות.

Read Full Post »