קפיטליזם, סביבה וצמיחה: תגובה למאמרו של ג'ייסון היקל ב"הארץ"

בסוף אוגוסט פורסם במוסף "הארץ" פרק מתוך ספרו של ג'ייסון היקל, העוסק בביקורת סביבתית על הקפיטליזם והצמיחה. הבעיות הסביבתיות המתוארות במאמר אולי חמורות, אבל הקישור בינן ובין קפיטליזם וצמיחה שגוי, וברשומה זו אסביר מדוע.

מהו קפיטליזם?

כך כותב היקל במאמרו:

"יש לנו נטייה לתאר את הקפיטליזם במילים מוכרות ושחוקות כמו שווקים או מסחר. אלא ששווקים וענפי מסחר התקיימו כבר לפני אלפי שנים, והם כשלעצמם תמימים למדי. מה שמבדיל את הקפיטליזם מרוב המערכות הכלכליות בהיסטוריה הוא שהוא מאורגן סביב הצורך בגידול בלתי פוסק, מה שמכונה צמיחה – רמות הולכות וגדלות של ייצור וצריכה, שנמדדות באמצעות התמ"ג. גידול בתמ"ג הוא הציווי העיקרי שלנו. לא גידול למטרה מסוימת, אלא גידול לשם גידול. תחת הקפיטליזם התמ"ג העולמי חייב להמשיך לגדול לפחות ב-2% או 3% בכל שנה. […]  אם הכלכלה אינה גדלה היא מתמוטטת. היא גורמת למיתון: חובות מצטברים, אנשים מאבדים את משרותיהם ואת בתיהם, חיי אדם מתפוררים. ממשלות חייבות לעשות הכל כדי שהפעילות התעשייתית תמשיך לגדול"

מערכת כלכלית קפיטליסטית היא מערכת שבה מרבית ההון הוא בבעלות פרטית, מוגן על ידי זכויות קניין. מערכת כזו יכולה להתקיים בתנאים של צמיחה חיובית, שלילית או אפסית, היא לא מחייבת צמיחה, לא מאורגנת סביב צמיחה, אין שום "ציווי" של גידול בתמ"ג, והתמ"ג העולמי לא "חייב להמשיך לגדול לפחות ב-2% או 3% בכל שנה" או בכל שיעור אחר (אם כי יהיה נחמד אם הוא יגדל). ירידה בתוצר לנפש אכן מצביעה על קיומו של מיתון, ומלווה בגידול בחובות, אבטלה וסבל, כפי שכותב היקל, אך זה המצב גם בכלכלות קומוניסטיות (שבהן האבטלה סמויה), סוציאליסטיות, פיאודליות או בכל סוג אחר של מערכת כלכלית שקיים. ההבדל היחיד הוא שמדינות קפיטליסטיות הן הראשונות בהיסטוריה האנושית שמסוגלות לאפשר מיתון מבלי שמשפחות ירעבו למוות, פשוט מכיוון שהן הרבה יותר עשירות מכל ישות מדינית היסטורית אחרת.

בהמשך לביקורת על הקפיטליזם, המאמר מלא בציטוטים מפחידים בנוגע לאיזה שהיא מפלצת מסתורית ומפחידה בשם "ההון". למשל, היקל כותב שאם נגביל את השימוש במשאבים כך ש"ההון כבר לא יורשה לבזוז את הטבע כדי לקיים את צו הגידול", אז "הוא ישקיע את כל כוחו בניצול בני אדם", כי "ככה זה כשההון מכור לצמיחה." היקל אף ממשיך וטוען כי "בעבר, כשההון נתקל במגבלות, הוא מצא דרך לספק לעצמו מנה נוספת באמצעות קולוניאליזם, מתן הלוואות למדינות מתפתחות, מלחמות, חוקי פטנטים מגבילים, כלים מפוקפקים לגיוס כספים, הפקעת קרקעות והפרטת משאבים שקודם לכן היו נחלת הכלל."

במציאות אין שום מפלצת כזו. יש בני אדם, ויש ביניהם טובים ורעים, נחמדים ולא נחמדים, וכיום דרך קרנות הפנסיה שלנו כולנו "בעלי הון". קולוניאליזם ומלחמות רחוקים מלהיות עניין רווחי, בעלי הון בדרך כלל היו בצד שהתנגד להם, ואנשים שניסו לעבור על החוק ולצבור כוח באמצעים אלימים התקיימו בכל ציוויליזציה אנושית – שוב בלי שום קשר לקפיטליזם או צמיחה. דווקא המדינות הקפיטליסטיות המודרניות הרבה פחות אלימות מציוויליזציות עבר.

מה הקשר בין קפיטליזם וצמיחה?

למרות שהקפיטליזם לא מאורגן סביב צמיחה ולא מחייב צמיחה, הוא בדרך כלל מלווה בצמיחה, מכיוון שהתמריצים שמייצרת הבעלות הפרטית על הון ושמירת זכויות הקניין מובילים לשגשוג כלכלי. בעוד שבציוויליזציות לא-קפיטליסטיות אנשים אינטליגנטים השקיעו את זמנם ומאמציהם בפיענוח תנועות הכוכבים, פיתוח מכונות מלחמה עבור ה-warlord התורן או כתיבת מסות פילוסופיות ודתיות עבות כרס, תחת משטר כלכלי קפיטליסטי רבים מהם מעדיפים להשקיע את כישוריהם בבניית מכונות שמאפשרות לייצר יותר מזון או בגדים עם פחות משאבים. כך המחירים יורדים, והתוצאה היא יותר מזון ובגדים פר נפש.

במאמרו מזלזל היקל בחדשנות שנוצרת תחת תמריצים קפיטליסטים, וטוען בעד "חדשנות שנועדה לשפר את רווחת בני אדם ואת מצב הסביבה, במקום חדשנות שנועדה להאיץ את קצב ההפקה והייצור". אך הקדמה הטכנולוגית לא סתם "מאיצה את קצב ההפקה", אלא מאפשרת לייצר יותר עם פחות, וכך מפחיתה את מחיריהם של מוצרים ומשפרת את רווחת בני אדם.

הדרך המקובלת והלא-מושלמת למדוד צמיחה היא באמצעות שינוי התוצר הריאלי לנפש, כלומר שינוי סך הערך של השירותים והמוצרים המיוצרים במדינה בשנה, פר אדם, לאחר נטרול עליית המחירים. ישנם חסרונות למדידה זו, ישנם מדדים רבים אחרים לרמת חיים, אבל כפי שכתבתי בעבר ליובל נח הררי, כולם בקורלציה מאוד גבוהה עם התוצר הריאלי לנפש.

צמיחה היא עניין נחמד בלי שום קשר לקפיטליזם. גם כשברית המועצות הקומוניסטית צמחה במהירות תחת שלטונו של סטלין בשנות החמישים, התוצאה הייתה חיובית עבור האוכלוסייה המקומית. יצורים חיים תמיד יהיו מעוניינים בצמיחה, ואין זה משנה כלל אם הם מתגוררים במדינות קפיטליסטיות, קומוניסטיות, ממלכות, קיסרויות, שבטי ציידים-לקטים או פדרציות חלל שמשתרעות על פני אלפי שנות אור, ואין זה משנה כלל אם מדובר בבני אדם, בעלי חיים, צמחים או חייזרים ירוקים קטנים מאלפא-סנטאורי. צמיחה זה טוב ולכן כולם תמיד רצו ותמיד ירצו צמיחה, וכל מי שטוען אחרת מעולם לא חווה על בשרו עוני ומשבר כלכלי רציני.

קרל פופר והגישה הראויה לטיפול בפגיעה של פיתוח כלכלי בסביבה

צמיחה יכולה להיות מלווה בכרייה מואצת של משאבים שאינם מתחדשים ובפגיעה בסביבה, אם כי אין שום חוק טבע שמחייב זאת. פגיעה בסביבה כתוצאה מפעילות כלכלית היא "כשל שוק", וניתן לטפל בה כפי שמטפלים בכשלי שוק אחרים, באמצעות מיסים וסובסידיות ואמנות בינלאומיות, בלי לוותר על הקפיטליזם ובלי מהפכות קיצוניות.

ההבדל בין הגישה הזו ובין הגישה שמקדם היקל דומה להבדל שתיאר קרל פופר בספרו "החברה הפתוחה ואויביה" בין "הנדסה אוטופית" ובין "הנדסה קמעונאית". כך כותב פופר [1]:

"במצעו של אפלטון גלומה גישה מסוימת לפוליטיקה, שלדעתי היא מסוכנת ביותר. […] אפשר לתאר את הגישה אפלטונית שאליה אני מתכוון כגישה של הנדסה אוטופית, בניגוד לסוג אחר של הנדסה חברתית שהוא בעיני הסוג הרציונלי היחיד, שאפשר לתארו בשם הנדסה קמעונאית."

לפי פופר, עקרונות ההנדסה האוטופית "דורשים מאיתנו להגדיר את מטרתנו המדינית הסופית, את המדינה האידיאלית, בטרם ננקוט איזו פעולה מעשית. רק לאחר שתיקבע המטרה הסופית הזאת, […] רק אז נוכל להתחיל לחשוב על הדרכים והאמצעים הטובים ביותר להשגתה, ולעבד תכנית לפעולה מעשית." זוהי גישה "משכנעת ומצודדת. […] ודווקא משום כך היא מסוכנת פי כמה, והביקורת עליה נעשית הכרחית יותר."

לעומת זאת, "[…] השיטה שינקוט המהנדס הקמעונאי היא חיפוש הקלקלות החברתיות הגדולות והדוחקות ביותר ומלחמה בהן, ולא דווקא חיפוש אחר הטוב הסופי הגדול ביותר ומלחמה למענו. הבדל זה רחוק מלהיות מילולי בלבד. ואכן הוא חשוב ביותר. זה ההבדל בין שיטה סבירה לשיפור מנת חלקו של האדם לבין דרך אשר, אם תנוסה באמת, תוכל להביא בנקל לגידול שאין לשאתו בסבל האנושי. זה ההבדל בין שיטה שאפשר לעשות בה שימוש בכל רגע לבין שיטה שההמלצה עליה עלולה להביא בנקל לדחייה נמשכת והולכת של פעולה כלשהי, עד שיהיו התנאים נוחים יותר. וזה גם ההבדל בין השיטה היחידה לשיפור העניינים שהצליחה באמת עד כה, בזמן כלשהו ובמקום כלשהו, […] לבין שיטה אשר בכל מקום שנוסתה, הוליכה רק לשימוש באלימות ולא בתבונה."

מדוע לדעתו של פופר שיטת ההנדסה האוטופית כל כך גרועה בהשוואה להנדסה קמעונאית? ובכן:

"בקלות יחסית אפשר להוכיח את קיומן של קלקלות חברתיות, […] קשה לאין ערוך יותר להתפלסף על חברה אידיאלית. החיים החברתיים מסובכים עד כדי שרק מעטים יוכלו לשפוט את טיבה של תכנית מפורטת להנדסה חברתית בממדי ענק. […] כנגד זה, תוכניות מפורטות להנדסה קמעונית הן פשוטות ביחס. אלו הן תוכניות למוסדות יחידים, כגון ביטוח בריאות ואבטלה, או בתי דין לבוררות, או תקצוב נגד משברים, או רפורמה בחינוך. אם תשתבשנה, הנזק לא יהיה גדול ביותר, והתאמה מחדש לא תהיה קשה ביותר. הן כרוכות פחות בסיכון ודווקא משום כך הן שנויות פחות במחלוקת. קל יותר להגיע להסכמה סבירה על הקלקלות הקיימות ואמצעי המלחמה בהן מאשר להסכים על טוב אידיאלי ועל אמצעי מימושו. […] תהיה אז אפשרות להגיע לפשרה סבירה, וממילא להשיג את השיפור בדרכים דמוקרטיות. […] כנגד זה, הניסיון האוטופי להגשים מדינה אידיאלית, תוך שימוש בתוכנית מפורטת לחברה כולה, הוא ניסיון הדורש שלטון ריכוזי חזק של מעטים, שצפוי משום כך להוליך לדיקטטורה."

כיום אנו יכולים להרהר בעצב על מיליוני בני האדם שאיבדו את חייהם במסגרת ניסיונותיהם של הקומוניסטים והנאצים להפעיל הנדסה אוטופית בקנה מידה עצום, במטרה לפתור בעיות שממרחק הזמן נראות מגוחכות. אבל עבור הגרמנים והרוסים בני התקופה, בעיות כגון השליטה של היהודים בכלכלה או החמדנות המסוכנת של בעלי ההון היו עובדות מדעיות ומוכחות היטב, מגובות בשלל סטטיסטיקות ואנקדוטות. מיליוני אנשים האמינו באמונה שלמה שבטווח הרחוק יהיו אלו הבעיות החמורות ביותר, ושדרושות רפורמות דרמטיות בכל מוסדות המדינה כדי להתמודד עימן ולייצר את המדינה האוטופית, האידיאלית.

טענתי היא שחלקים מסוימים מהתנועה הירוקה המודרנית, ביניהם ג'ייסון היקל, משתייכים לאותו הזרם המהפכני של הנדסה אוטופית שפופר מבקר, ומשם מגיע כוח המשיכה הרומנטי שלהם. חשוב להדגיש: לא כל מי שפועל בנושא משבר האקלים שייך לזרם זה, אבל כל מי שטוען בעד צעדים דרמטיים וקיצוניים כגון וויתור על השיטה הקפיטליסטית, ומגבה את טענותיו בדמגוגיה רגשנית וציטוטים מרקסיסטים, בהחלט כן.

את גישה הקמעונאית, הסבירה והצנועה להתמודדות עם פגיעה של פיתוח כלכלי בסביבה, מכנה היקל במאמרו בשם "צמיחה ירוקה". מקריאת המאמר ניתן להסיק שתומכי הצמיחה הירוקה הם חבורה של צבועים, שמטרתם להמשיך ולסגוד לאליל השקר של הגידול בתמ"ג תוך התעלמות ממחקרים מדעיים מבהילים. בפועל, זוהי גישה שמנסה להתמודד עם הבעיות באמצעות מיסוי וסובסידיות, כפי שמתמודדים עם כל כשל שוק. גם מיסוי וסובסידיות פוגעים בצמיחה וברמת החיים, אבל הפגיעה זניחה יחסית, ואנחנו יכולים לכוון את ההשקעות בהתאם להצלחות וכישלונות, לערוך ניתוחים רציונליים של עלות ותועלת.

היקל מצטט במאמר מחקרים שלפיהם הגישה הזו של "צמיחה ירוקה" תיכשל, ושגם קדמה טכנולוגית לא תספיק כדי לבטל את המחסור העתידי במשאבים. זה בהחלט ייתכן, אבל ראוי באותה הנשימה להזכיר את תחזיותיו של פול ארליך משנות השבעים של המאה הקודמת על רעב עולמי, את כל קודמיו ושותפיו של ארליך המצוטטים בספר "האופטימיסט הרציונלי", או את התחזיות על כך שגללי סוסים יהיו הבעיה הסביבתית הדחופה ביותר במאה ה-20. גם התחזיות האלו התבססו על מיטב השיטות המדעיות של הזמן, ועם כל הכבוד למודלים ממוחשבים, היכולת שלנו לנבא את עתיד הקדמה הטכנולוגית והאנושית לא השתפרה בהרבה מאז.

בפועל, שטחי היערות על פני כדור הארץ דווקא גדלו בעשורים האחרונים, גם שוניות האלמוגים מתאוששות, והתמותה כתוצאה מאירועים אקלימיים נמצאת בכלל במגמת ירידה, תודות לצמיחה הכלכלית. עובדה נוספת שלא מופיעה במאמר היא הירידה בקצב גידול האוכלוסייה, שמתרחשת בכל מדינות העולם. למשל, לפי אחת התחזיות אוכלוסיית אירופה אמורה להתחיל לקטון משנת 2026. פחות בני אדם יהוו נטל אקולוגי קטן יותר על הסביבה. אולי היקל בחר להשמיט את העובדה המעודדת הזו מכיוון שהיא פוגעת בחומרת התחזיות?

מכיוון שהעתיד רחוק מלהיות וודאי, ושום מחקר או מודל ממוחשב מתוחכם לא יכולים להסיר את עננת אי-הוודאות הזו, אין היגיון בלגרום כרגע סבל למיליוני אנשים תחת הטענה שאולי הסבל הזה יפתור בעיות שאולי יתעוררו בעוד מאה שנים מהיום.

ההיסטוריה של הצמיחה ומערכת הבריאות האמריקנית

לקראת סוף המאמר טוען היקל שהגידול ברמת החיים במאתיים השנים האחרונות לא נבע מצמיחה כלכלית במדינות קפיטליסטיות אלא מהשקעות ציבוריות בתברואה, בריאות וחינוך. אך מהיכן הגיע הכסף להשקעות האלו? ובכן, היקל מודה בחצי-פה ש"דברים כמו שירותי בריאות, תברואה, חינוך לציבור ושכר הוגן דורשים, כמובן, משאבים כספיים", וש"גידול כלכלי יכול לעזור בכך". כלומר, הוא מודע לאמת: הצמיחה הכלכלית הדרמטית שהחלה במאה ה-19 היא זו שאפשרה את ההשקעות הציבוריות האלו (ובמקביל גם העלתה את משכורות הפועלים ואת יכולתם לרכוש מזון, דיור וביגוד, כפי שאני ועודד גלאור תיארנו בספרנו "מסע האנושות").

היקל מתחמק מהמלכודת בעדינות, משנה כיוון וכותב ש"ההתערבויות הקריטיות עבור שיפור רווחתם של בני אדם אינן דורשות רמות גבוהות של תמ"ג", כלומר שלפחות במדינות העשירות כיום התוצר הוא מספיק ואין צורך להגדילו. אבל גם במדינות העשירות בעולם יש עדיין אוכלוסיות עניות, ונדרשים משאבים כדי להביא אותן לרמת החיים שהיקל וחבריו למעמד הבינוני-גבוה נהנים ממנה היום. בעבר רק לעשירים היו מכוניות או מקררים, בעוד שכיום אלו נתפסים בתור מוצרי יסוד; מי הוא היקל שיקבע מהי רמת העושר "המספיקה" עבור העניים?

לאחר מכן מבקר היקל את מערכת הבריאות האמריקנית; לטענתו מערכות הבריאות העדיפות במדינות עם תוצר לנפש נמוך יותר מהוות הוכחה שאין צורך בתוצר הגבוה לנפש בארה"ב.

ביקורת זו שגויה מכיוון שמערכת הבריאות האמריקנית רחוקה מלהיות שוק חופשי ואין קשר בין כשליה ובין קפיטליזם; היא שגויה מכיוון שארה"ב איננה המדינה הקפיטליסטית היחידה עלי אדמות ומדינות קפיטליסטיות אחרות מתחזקות מערכות בריאות מצוינות; היא שגויה מכיוון שהיא מתעלמת מהשונות הפנימית הגבוהה בתוחלת החיים בתוך ארה"ב, מתעלמת מממדים אחרים של איכות חיים (רבים מהגרים מהמדינות שהוא מזכיר לארה"ב, כמעט אף אחד לא מהגר בכיוון ההפוך), מתעלמת מכך שמדינות רבות בעולם לא צריכות להשקיע כסף בצבא מכיוון שהן זוכות להגנה ישירה או עקיפה מהצבא האמריקני, ומתעלמת מכך שעיקר הקדמה הטכנולוגית העולמית מגיעה מארצות הברית, כך שמדינות אחרות לא צריכות להשקיע באותה המידה במו"פ ולספק תמריצים יוצאי דופן ליזמים.

קוסטה ריקה, שאותה הכותב מעריץ תודות לשילוב של תוחלת חיים גבוהה ותוצר לנפש נמוך, צמחה בעשורים האחרונים בעיקר בזכות המסחר האינטנסיבי שלה עם ארצות הברית ובזכות מיקור החוץ של חברות אמריקניות, ועדיין סובלת מרמות גבוהות של עוני ופיגור כלכלי. הורדת התמ"ג לנפש בארה"ב לרמה של קוסטה ריקה לא תתקן את כשלי מערכת הבריאות האמריקנית, אבל בהחלט תפגע ברמת חייהם של האוכלוסיות החלשות ביותר בארה"ב, תפגע בקוסטה ריקה התלויה בכלכלה האמריקנית, ותפגע גם ברוב מדינות העולם האחרות.

לסיכום, הטכנולוגיה והמדע אולי התקדמו הרבה במאתיים השנים האחרונות, אך חלקים מסוימים ממדעי החברה מעולם לא הצליחו להתאושש מכישלון תחזיותיו האינטואיטיביות והמושכות של קרל מרקס על התמוטטות הקפיטליזם, ומדי עשור הם מנסים להחיות את מורשתו בדרך פסאודו-מדעית כזו או אחרת. הטענות הסביבתיות שנמצאות במוקד תשומת הלב כיום הן פשוט תירוץ עבור היקל כדי שיוכל לתקוף את האמריקנים הקפיטליסטים שנואי נפשו. בין אם התחזיות הסביבתיות הקודרות ביותר יתבררו כנכונות ובין אם לא, עולם קפיטליסטי, עשיר ומתקדם מבחינה טכנולוגית יוכל להתמודד איתן בהצלחה גבוהה יותר מעולם לא-קפיטליסטי, עני ומפגר, מהסוג שג'ייסון היקל היה רוצה לכפות עלינו.

——————–

[1] קרל פופר, "החברה הפתוחה ואויביה", תרגום לעברית בהוצאת שלם, עמודים 160 – 162

Read Full Post »

האם העבדות גרמה לעליית המערב? סיבוב רביעי

בנובמבר האחרון פורסם ב"הארץ" ראיון עם ההיסטוריון סוון בקרט, אשר טען שהכלכלה המודרנית נבנתה על גבם של עבדים. פרסמתי בבלוג תגובה לראיון הזה, ולאחרונה פרסם אלי קוק תגובה לתגובה שלי.

כפי שמסביר קוק, כלכלנים אכן שמים דגש על קדמה טכנולוגית וארגונית בתור הגורם המרכזי לשגשוג כלכלי (בהמשך לעבודותיו של זוכה פרס הנובל רוברט סולו). קוק כותב כי כלכלנים משתמשים בקדמה טכנולוגית "כבהסבר נוח, מעין דאוס אקס מכינה, באשר לעליות בפריון שכלכלנים אינם מצליחים באמת להסביר". זהו משפט מוזר למדי. אנחנו יודעים להסביר עליות פריון: כאמור, הן נובעות מקדמה טכנולוגית. בזכות הסטנדרטיזציה של המכולות, למשל, היה יותר קל להטעין מכולות על אוניות ומשאיות, פריון העבודה בנמלי הים גדל, ומחירי המשלוח הימי ירדו. אפשר למדוד את הגידול בפריון שנובע מהטכנולוגיה החדשה, אין כאן שום דבר מסתורי.

קוק ממשיך וטוען כי כלכלנים מתעלמים מהיבטים של כוח או כפייה, אך זה אינו נכון. אנחנו פשוט מעדיפים לבחון את הסיבות האולטימטיביות (ultimate cause) עבור תופעות שונות, ולא להתמקד בסיבות שטחיות ומיידיות (proximate cause). כלומר, כלכלנים מעוניינים להסביר איך בריטניה הגיעה לנקודה שבה היא מסוגלת לנצח את סין במלחמות האופיום באמצע המאה ה-19, איך היא הגיעה לנקודה שבה יש לה את הכוח לכפות. האופן המדויק שבו בריטניה כפתה על סין את תנאי הסחר שבה רצתה הוא מרתק, אבל הוא לא מהווה הסבר אלא רק תיאור של ההשלכות.

הכלכלנים העוסקים כיום בשאלות אלו מאמינים שגורמים מוסדיים, תרבותיים ולעיתים גם גיאוגרפיים מובילים לקדמה טכנולוגית מהירה יותר, אשר מייצרת עבור מדינות מסוימות כוח צבאי שמאפשר להן לכפות את רצונן על מדינות אחרות. כמובן, הכפייה בכוח עשויה לתרום להגדלת הפערים או לשימורם, ואין לנו שום כוונה לטעון אחרת. אבל הכפייה היא לא הסיבה העמוקה, הגורמים המוסדיים והתרבותיים שהובילו לקדמה טכנולוגית הם הסיבה. כלומר, זה לא שהבריטים ניצחו במלחמות האופיום בגלל שיום אחד הם החליטו להיות פולשים אכזריים. הם ניצחו כי היו להם ספינות תותחים עם שריון פלדה. אין כאן ניסיון ליפות את העבר, אלא פשוט להבין את המציאות.

בהמשך עובר קוק לצטט את ספרו של סוון בקרט בנוגע לתעשיית הכותנה, אשר הייתה מבוססת במידה רבה על עבדות. ברשומה הקודמת בנושא הזכרתי כבר מספר מחקרים שביקרו את ספרו של בקרט, והראו בין השאר שתעשיית הכותנה הייתה רק תעשייה אחת מני רבות, ובוודאי לא הסיבה המרכזית לעליית המערב. מלבד זאת, תעשייה זו המשיכה לשגשג גם לאחר ביטול העבדות, כמו גם הכלכלות הקפיטליסטיות של ארצות הברית ובריטניה.

הסתירה המרכזית לדבריהם של קוק ובקרט נובעת מההבדלים בין צפון ארצות הברית לדרומה. הטענה של קוק שלפיה הדרום היה מפותח באותה מידה כמו הצפון לפני מלחמת האזרחים שגויה עובדתית – הצפון היה מאוכלס יותר, מתקדם יותר מבחינה טכנולוגית (קל לראות את זה מניתוח מבנה רשת הרכבות), משכיל יותר וכך הלאה (ראו את המפות כאן בעמוד 20). מדוע התפתחו הבדלים אלו? ישנן תיאוריות שונות. למשל, לטענתם של ההיסטוריונים סטנלי אֶנגֶרמן וקנת סוֹקוֹלוֹף, תנאי האקלים והקרקע באמריקה המרכזית ובדרום ארצות הברית מתאימים לגידולים חקלאיים כגון סוכר, קפה, טבק וכותנה, שבגלל יתרונות לגודל יעיל יותר לייצר אותם בחוות גדולות ובאמצעות עבדים (ראו כאן את ההסבר של אסף צימרינג לטעות נוספת של קוק בעניין זה). כתוצאה מכך התפתחה באזור הזה בתקופה הקולוניאלית חקלאות שהמאפיינים הבולטים שלה היו עבדות, ריכוזיות בבעלות על הקרקע וחלוקה לא שוויונית של העושר. לעומת זאת, תנאי האקלים במושבות בצפון ארצות הברית ובקנדה, שהתאימו לחקלאות מעורבת של דגנים וחיות משק, הובילו להתבססות על חוות משפחתיות קטנות, לחלוקה שוויונית יותר של העושר ולאימוצם של מוסדות פוליטיים מכלילים, כגון דמוקרטיה ושוויון בפני החוק.

קוק מודע לכך, וכותב לגבי צפון ארצות הברית כי "אלה היו תנאים מצוינים לצמיחתה של הדמוקרטיה האמריקנית, אך לא בהכרח תנאים טובים לקפיטליזם תעשייתי, שנוטה גם היום להעדיף ריכוזיות היררכית על פני ביזור שוויוני, הן משיקולי יעילות הן משיקולי שליטה". זה פשוט לא נכון בעליל, והאמת שאני קצת מאוכזב מקוק שפספס כאן את הנראטיב הקבוע של תומכי הימין הכלכלי. בדיוק להפך – קפיטליזם פורח רק היכן שיש ביזור, ודועך היכן שיש ריכוזיות. התעשייה והקדמה הטכנולוגית התפתחו בסופו של דבר דווקא בצפון ארצות הברית, אשר הפך למתקדם הרבה יותר מהדרום המבוסס על עבדות. הקפיטליזם התפתח בעקבות התחרות וההשקעה בהון אנושי. אם בעלי ההון מהצפון היו כל כך תלויים בעבדות למחייתם, או בתעשיית הכותנה ובכך שהיא תמשיך להתבסס על העבדות, הם היו מתנגדים למלחמת האזרחים. הם לא התנגדו, ולא הרגישו שהתועלת הכלכלית של העבדות מצדיקה את העוול המוסרי.

לעומת זאת, דרום ומרכז אמריקה מאופיינים עד היום דווקא במשטרים סוציאליסטיים וריכוזיים יחסית, שהם ככל הנראה מתאימים יותר בתור הגלגול העכשווי של מוסדות היסטוריים מבוססי עבדות – מאותה הסיבה שהמהפכה הקומוניסטית פרצה ברוסיה הריכוזית ולא במדינות המערב החופשיות. אולי אפשר אף לטעון שהעבדות הייתה שלב הכרחי עבור עליית הסוציאליזם… (אל תדאג אלי אני לא באמת הולך לטעון את זה).

על מנת להתמודד עם הטענה שהצגתי ברשומה הקודמת, לפיה עבדות הייתה נפוצה בכל ציוויליזציה היסטורית, והמהפכה התעשייתית הייתה הנקודה שבה העבדות הסתיימה ולא הנקודה שבה היא התחילה, קוק מנסה לייצר מצג שווא של "עבדות יוצאת דופן" בדרום ארצות הברית, שהיא שונה במובן כלשהו ממה שהיה נהוג בציוויליזציות אחרות. הוא כותב כי "היא הייתה יוזמה מודרנית חדשה ונועזת שנבדלה ממופעים אחרים של עבדות בכך שהתבססה על תאגידים ממקסמי רווח, טכנולוגיה חדישה, בנקים מלווים בריבית, השקעות הון חסרות תקדים, הפיכתם של עובדים לסחורת שוק ולהשקעה פיננסית לטווח ארוך, והפרטת המרחב והטבע לגורמי ייצור תעשייתיים." נשמע מזעזע למדי, אבל כמובן שגם סוחרי עבדים במדינות אחרות ובתקופות אחרות ניסו למקסם את רווחיהם, השתמשו בטכנולוגיות חדישות לזמנם, הפכו את העבדים לסחורת שוק וכדומה. מקסום רווחים בוודאי אינו עניין חדש, למרות שקוק כל הזמן טוען שכן.

קוק ממשיך ומנסה ליצור מצג שווא לפיו העבדות בדרום אמריקה הייתה במובן כלשהו חמורה פחות מהעבדות בדרום ארצות הברית. הוא כותב כי "ב-1872, כאשר הסתיימה העבדות בברזיל, כשלושה רבעים מהשחורים והמולאטים בה כבר היו חופשיים. עם ביטול העבדות בארצות הברית, בשנת 1865, כ-90% מהשחורים בה היו עבדים. בדרום העמוק, שבו היו רוב מטעי העבדים, שיעור זה הגיע לכ-98%." אבל ממשפט זה נובע כי העבדות בארצות הברית הסתיימה כמעט עשור לפני העבדות בברזיל. אם היא הייתה כל כך קריטית לכלכלת ארצות הברית, וכל כך זניחה עבור כלכלת ברזיל, מדוע היא הסתיימה קודם בארצות הברית? אין בכך שום היגיון.

לסיכום, מציג קוק שורה ארוכה של אנשים אשר צברו הון כתוצאה מהסחר בכותנה, ביניהם ממציאים מפורסמים מהתקופה. כמובן, אין לי שום כוונה לטעון שהסחר בכותנה לא היה רווחי, או שהעבדות לא הייתה רווחית. אם העבדים לא היו רווחיים, בעלי המטעים לא היו רוכשים אותם. למרות שזו הייתה רק תעשייה אחת מני רבות, מן הסתם אפשר למצוא אישים חשובים רבים במאה ה-19 אשר קשורים אליה בצורה כזו או אחרת. ישנם גם אישים חשובים רבים אשר קשורים לתעשיות אחרות. העובדה היא שבסופו של דבר בחרו האמריקנים לנטוש את העבדות דווקא לקראת תקופת השיא של הצמיחה הטכנולוגית והכלכלית, והבריטים לא התערבו לטובת בעלי העבדים, והבחירה הזו לא פגעה בכלכלת ארצות הברית או בריטניה – ההפך. בטווח הארוך, נראה שמבחינה כלכלית ביטול העבדות עשה רק טוב לכולם.

בסופו של דבר, המודל הכלכלי שאותו מנסים קוק, בקרט ואחרים ליצור, לפיו העבדות עומדת בבסיס הקדמה הכלכלית של המערב, פשוט לא מחזיק מים. הוא חורק, רעוע, ודורש תחזוקה קבועה באמצעות שימוש ברטוריקה, בדוגמאות מזעזעות ובביטויים מפחידים אשר יסוו את כשלי הלוגיקה ויסתירו את העובדות. אפילו עמיתיו של קוק מבחינים בחלק מהכשלים – ראו למשל את דבריו של עמי וטורי כאן על עליית הקפיטליזם בגרמניה ובסקנדינביה. בסופו של דבר, מרבית החוקרים של ההתפתחויות ההיסטוריות הללו דוחים את הרעיונות הללו על הסף.

יחד עם זאת, קוק צודק בכך שחשוב שלא לצבוע בצבעים בהירים ועליזים מדי את עליית המערב. בזכות הקדמה הטכנולוגית, מדינות המערב השתמשו בכוחם על מנת לשעבד אוכלוסיות גדולות ולכפות הסדרים כלכליים ופוליטיים על מדינות אחרות ועל עמים אחרים, גם ביבשת אמריקה וגם בשאר העולם. למרות שמאז אמצע המאה ה-20 שיעורי העוני נמצאים בירידה בכל העולם, בתחילת הדרך התוצאה של עליית המערב הייתה בהחלט שלילית עבור עמים רבים – בדומה לצמיחתן של אימפריות אחרות בהיסטוריה.

האלימות, האכזריות והעבדות אינן מיחדות את המערב. אך הליברליזם, ההומניזם והדמוקרטיה הם זרמים ייחודיים למערב, והם קשורים בטבורם לעליית הקפיטליזם המודרני, המבוסס על חדשנות מתמדת, ביזור מקורות הכוח ועל תחרות חופשית בין עובדים, יזמים, וצרכנים בכל תחומי הכלכלה, המדע והתרבות – תחרות שייצרה במאתיים השנים האחרונות עושר ואושר עבור כלל המין האנושי ברמה שאבות אבותינו היו יכולים רק לחלום עליה.

Read Full Post »

האם לעבדות היה תפקיד משמעותי בעליית המערב?

הערה: רשומה זו פורסמה לראשונה ב"הארץ".

---

קבוצה עיקשת של אקדמאים מנסה מזה עשרות שנים להשחיר את המהפכה התעשייתית ואת המערב, כחלק מתפיסה פוסטמודרניסטית אשר הפכה לפופולרית גם בחלק מאמצעי התקשורת. ניסיונות ההשחרה בדרך כלל מתחילים עם איזו שהיא תופעה שלילית שהתרחשה בבריטניה או בארצות הברית במהלך המאות ה-18 וה-19, כגון זיהום אוויר, עבדות, עבודת ילדים או נישול איכרים אנגלים מנחלותיהם. לאחר מכן מראים החוקרים שהיו מי שהרוויחו מהתופעה הזו, ואז הם מבצעים קפיצה לוגית עצומה, ומנסים לקשור את התופעה השלילית באורח עקום לפני הקטר העצום של הקפיטליזם והצמיחה הכלכלית, במטרה לטעון שמקורו של כל הטוב הזה שאנחנו נהנים ממנו כיום הוא באותו החטא הקדמון.

ב-13.11.2019 פורסם ב"הארץ" ראיון עם ההיסטוריון סוון בקרט, המהווה דוגמה לתבנית זו. בקרט פרסם ספר על תעשיית הכותנה, אחת מתעשיות הדגל של תקופת המהפכה התעשייתית. הקדמה הטכנולוגית שליוותה את תעשיית הכותנה (והטקסטיל באופן כללי) במאה ה-19 הפחיתה את מחירי הביגוד לראשונה בהיסטוריה האנושית לרמה שאיפשרה גם למשפחות עניות להפסיק לתפור בגדים גסים תוצרת בית, ואפילו לקנות יותר מחליפת בגדים אחת. אך כמובן, בתחילת הדרך תעשיית הכותנה הייתה מבוססת במידה רבה על העבדים שקטפו כותנה במטעים הגדולים של דרום ארצות הברית. האם ניתן לטעון עקב כך שהעבדות שיחקה תפקיד חשוב בעליית המערב?

חוקרים אחרים כבר טענו, בתגובה לספרו של בקרט, שתעשיית הכותנה לא הייתה חשובה כפי שהוא טוען, ושתפיסתו אודות המרכזיות של העבדות שגויה מהיסוד (ראו גם כאן). על מנת להבחין בשגיאה שבלב הטיעון, כל מה שנדרש זה ללכת מעט אחורה. למעשה, עבדות הייתה נפוצה בכל החברות האנושיות בהיסטוריה, וביחוד במושבות העשירות של דרום אמריקה, מרכז אמריקה והאיים הקריביים. העבדות נעלמה לראשונה דווקא באזורים המתועשים ביותר שבתוך המדינות המתועשות ביותר, ובתקופה שבה תהליך התיעוש הגיע לשיאו. אם עבדות הייתה גורם חשוב לשגשוג כלכלי, היינו מצפים שספרד ופורטוגל יקצרו את עיקר הרווחים מהמסחר עם העולם החדש, ולא בריטניה, שעקפה אותן בסיבוב. ספרד ופורטוגל השתלטו על אותם חלקים מיבשת אמריקה שמלכתחילה היו יותר עשירים וצפופי אוכלוסייה, והקולוניות שלהן היו מבוססות לגמרי על עבדות. הבריטים והצרפתים, לעומת זאת, התקשו למשוך מתיישבים לקולוניות שלהם בצפון אמריקה וקנדה, ונאלצו עקב כך להקים מוסדות פתוחים אשר עודדו מסחר והגירה. מלחמת האזרחים האמריקנית, אחת המלחמות האכזריות בהיסטוריה, נערכה בין הצפון המתועש, העשיר והסולד מעבדות, ובין הדרום העני שתמך בהמשך העבדות. אם העבדות הייתה כל כך משתלמת, איך ייתכן שהצפון היה עשיר יותר מהדרום?

העבדות היא לא התופעה היחידה שנעלמה לראשונה דווקא באזורים המתועשים ביותר שבתוך המדינות המתועשות ביותר, ובתקופה שבה תהליך התיעוש הגיע לשיאו. גם עבודת הילדים, שהייתה נפוצה בכל חברה אנושית בהיסטוריה, נעלמה בערך באותו הזמן, עוד לפני שהופיעו הרגולציות הראשונות בנושא. איך יתכן גם העבדות וגם עבודת הילדים חוו את אותו התהליך?

ההסבר הוא פשוט. הקדמה הטכנולוגית בתקופת המהפכה התעשייתית העלתה את החשיבות היחסית של הון אנושי, ביחס להון פיזי, בתהליך הייצור. היא חייבה גברים ונשים להשקיע בהון האנושי של עצמם ושל ילדיהם, והעלתה גם את שכרן של נשים ביחס לגברים. חינוך הילדים הפך למשתלם יותר משליחתם לשוק העבודה. מכונות הפכו למשתלמות יותר מעבדים. אלו לא היו אנשים טובים שצצו לפתע משום מקום ועצרו את העבדות ואת עבודת הילדים – אלו היו האינטרסים הצרים של סוחרים, תעשיינים ופוליטיקאים, או לפחות היעדרם של אינטרסים סותרים, שאיפשרו את המהפכה שחיסלה את התופעות האלו.

העבדות לא תרמה לעליית המערב. ההפך, היו לה נזקים עצומים, שרבים מהם נשארו עד היום, גם בארצות הברית וגם באפריקה. היא מנעה השקעה בהון אנושי, מנעה השקעה במיכון, מנעה קדמה טכנולוגית. האנשים המוזכרים בראיון עם סוון בקרט, שהפיקו רווחים כספיים מהעבדות, הזיקו לקדמה. למעלה ממאה אלף חיילים של צבא צפון ארצות הברית מתו כדי להתגבר עליהם ועל האינטרסים שלהם, ואם הצפון לא היה מנצח במלחמה דרום ארצות הברית הייתה ככל הנראה ענייה כמו מקסיקו כיום. העבדות הייתה נטל כלכלי, לא רק מוסרי, ועליית המערב חייבה את חיסולו של הנטל הזה.

בדומה לטענותיו בנוגע לעבדות, גם ההסבר שנותן בקרט עבור "ההתבדרות הגדולה" (the great divergence) בראיון אינו מקובל כיום על מרבית החוקרים בתחום. הוא מדבר על "סחר אלים" באסיה, עבודות כפייה באמריקה ועוד, מבלי לתהות כיצד אירופה הגיעה מלכתחילה לנקודה שאיפשרה לבריטים לנצח בנוק-אאוט את הסינים במלחמות האופיום. התשובה היא שוב הקדמה הטכנולוגית המהירה שאפיינה את האירופאים, כתוצאה מהתחרות המתמדת בין מעצמות אירופאיות מאז ימי הביניים המאוחרים, בזמן שסין ואימפריות אחרות נקלעו לסטגנציה וניוון. האירופאים לא כבשו את העולם מכיוון שהם היו אלימים ומרושעים יותר, אלא מכיוון שהיו להם ספינות עם שריון פלדה ותותחים משוכללים יותר, שעוצבו במהלך מאות שנים של תחרות פנימית עזה. אותה הקדמה הטכנולוגית שעזרה לאירופאים לכבוש חלק ניכר מהעולם, חייבה אותם גם להכחיד את העבדות ואת עבודת הילדים, ולקדם מוסדות דמוקרטיים וסחר חופשי.

בסופו של הראיון אנחנו מגיעים לנושא אי השויון. "הקפיטליזם תמיד הוליד אי־שוויון", אומר בקרט, אבל זוהי טעות. אי שוויון המתבטא במבנה חברתי היררכי היה המצב הטבעי בכל החברות האנושיות שהתפתחו אל מעבר את שלב השבט והנגידות ( chiefdom) אלפי שנים לפני הופעת הקפיטליזם – ובייחוד אי שוויון בהזדמנויות. הקדמה הטכנולוגית המהירה והשינויים המוסדיים שליוו אותה לקראת סוף המאה ה-19 חיסלו חלק ניכר מאי השוויון בהזדמנויות, והובילו למוביליות חברתית מהירה במיוחד, בייחוד בארה"ב. לגבי השפעת הקדמה על אי השוויון בתוצאות – ובכן, תלוי מה ואיך אתם מודדים. הנושא נחקר באינטנסיביות כבר זמן רב, והמסקנה היא שככל הנראה אין חוקי טבע המכתיבים דווקא השפעה שלילית או חיובית של צמיחה כלכלית על אי שוויון, והכל תלוי בפרטים הקטנים.

בסופו של דבר, ההשקפה שמנסה להדביק תופעות שליליות למהפכה התעשייתית ולעליית המערב איננה נובעת מעובדות היסטוריות. היא נובעת מתפיסה מוסרית בסגנון "החטא הקדמון", מן כשל קוגניטבי שלפיו לא ייתכן שדבר כל כך טוב, כמו המעבר מהעולם שבו כמחצית מהילדים נפטרו לפני הגיעם לבגרות אל העולם המודרני, פשוט צמח ככה מעצמו, באופן ספונטני, מבלי שיכוון על ידי ממשלה כלשהי, מבלי שיונהג על ידי אינטרסים נסתרים וקונספירציות כלשהן, מבלי שיהיה זה "משחק סכום אפס" שבו על כל פרט שמרוויח ישנו פרט שמפסיד, מבלי שיהיה צד אפל כלשהו שכולנו מפספסים. אבל למרבה התדהמה, ובניגוד לאינטואיציה – זה בדיוק מה שקרה ב-200 השנים האחרונות.

Read Full Post »

החברה המודרנית ושונאיה

יאניס ורופאקיס הוא פרופסור לכלכלה שכיהן בין ינואר ליוני 2015 כשר האוצר של יוון, הפך לסלבריטי כלכלי, והתפטר לאחר שהסתכסך עם חבריו לממשלה ועם נציגי האיחוד האירופאי. בספרו "שיחות עם בתי על כלכלה" הוא מתיימר להציג באופן פשוט ונגיש לקהל הרחב את יסודות המערכת הכלכלית שבמסגרתה כולנו חיים, אך בין הדפים תתקשו מאוד למצוא הסברים על מושגים כלכליים בסיסיים או מסקנות העולות מהספרות המחקרית, מסוג הדברים שניתן למצוא בספרי מדע פופולארי העוסקים בפיזיקה, ביולוגיה ונושאים אחרים. במקום זאת תמצאו שם בעיקר סיפורי אימה, קונספירציות אפלות והרבה מאוד ציטוטים מהסרט "המטריקס", שמטרתם להוכיח לכם שהמין האנושי ביצע טעות איומה אי שם לפני כמאתיים שנה, כאשר "חברת השוק המודרנית" (שם נרדף שהמציא יאניס ורופאקיס לקפיטליזם) עלתה על במת ההיסטוריה.

המהפכה הניאוליתית והמהפכה התעשייתית

הפרק הראשון פותח בשאלה הבאה: מדוע הבריטים הם אלו שכבשו את אוסטרליה, ולא האבוריג'ינים כבשו את בריטניה? ספרות עצומה נכתבה בתגובה לשאלה הזו בעשורים האחרונים, וכתבתי על חלקה בבלוג (למשל כאן וכאן), אבל ורופאקיס מתעלם ממנה לחלוטין מלבד אזכור חלקי מאוד של הרעיונות שכתב ג'ארד דיימונד בספרו "רובים חיידקים ופלדה". במקום זאת הוא כותב משפטים מוזרים כגון "הסיבה היחידה שבגללה למדו בני האדם לעבד את הקרקע היא הרעב", בהקשר של הגורמים למהפכה הניאוליתית. מסקירה מהירה נראה שהחוקרים שעסקו בתחום ברצינות לא מסכימים כל כך עם הצהרתו הגורפת של ורופאקיס: דיימונד כותב שהמהפכה הניאוליתית התרחשה דווקא בסהר הפורה פשוט משום שהיו שם במקרה מיני בע"ח וצמחים מתאימים לביות, ואחרים מציינים שהיא התרחשה דווקא לפני כ-12,000 שנים בגלל שהאקלים השתנה והפך למתאים יותר לחקלאות, או מעלים שלל סיבות אחרות.

מלבד הטעות העובדתית הזאת, ורופאקיס לא מזכיר כלל את הספרות של דגלאס נורת', דארון אז'ימולו ואחרים העוסקת במוסדות ובהשפעתם על עלייתן ונפילתן של ציוויליזציות, וגם לא את הספרות של עודד גלאור, עומר מואב, גרגורי קלארק ואחרים העוסקת במלכודת המלתוסיאנית, במהפך הדמוגרפי, בהון אנושי ובשלל נושאים אחרים שהם קריטיים להבנת פערי העושר המודרניים בין חברות. שני זרמי הספרות שהזכרתי כאן הם לא זניחים אלא הזרמים המרכזיים כיום בספרות הכלכלית העוסקת בעלייתן של ציוויליזציות ובהתפתחות פערי העושר המודרניים (דגלאס נורת' זכה בפרס נובל, דארון אז'ימולו הוא בין עשר הכלכלנים המצוטטים ביותר בעולם כיום ועודד גלאור הוא העורך הראשי של ה- Journal of Economic Growth), אך נראה שורופאקיס כלל אינו מכיר אותם, וככל הנראה רק זוכר באופן מעומעם חלק מהדברים שכתב ג'ארד דיימונד ב"רובים חיידקים ופלדה". ורופאקיס מציג בפרק גישה של דטרמיניזם גיאוגרפי, לפיה מאפיינים גיאוגרפיים הם הסיבה היחידה להבדלי העושר המודרניים בין מדינות. הגישה הזו אולי תואמת את כללי התקינות הפוליטית החביבים על המחנה האידיאולוגי שאליו משתייך מי שהיה שר אוצר מטעם מפלגת השמאל הקיצוני "סיריזה", והיא בוודאי יכולה להסביר חלק מהשונות הנצפית במציאות, אבל היא גם פשטנית וישנן דוגמאות רבות הסותרות אותה – למשל אזורים נחשלים כיום שבהם בעבר שגשגו אימפריות עשירות (למרות שהגיאוגרפיה לא השתנתה), הבדלים גדולים בין אוכלוסיות זהות באותו אזור גיאוגרפי, פערים גדולים בין קבוצות אתניות בתוך מדינות שאינם נמחקים גם לאחר עשרות שנים של ניסיונות אינטגרציה ועוד. במציאות פערי העושר בין בני אדם, אזורים, עמים וארצות נובעים משילוב של נסיבות היסטוריות, גיאוגרפיה, תרבות ומוסדות, וכל גורם לבדו אינו מספיק כדי להציג את התמונה המלאה.

לאחר שסיים לעוות את ההיסטוריה בנוגע להתפתחות פערי העושר בעולם, עובר ורופאקיס למהפכה התעשייתית. הוא מאמץ נראטיב ששמעתי עד כה רק בקרב סוציולוגים השייכים לשמאל הקיצוני, לפיו המהפכה התעשייתית התרחשה בבריטניה בגלל נישולם של אריסים מנחלותיהם על ידי האצולה, מה שיצר כמות גדולה של מובטלים שיכלו לעבוד בשכר נמוך. גם כאן רופאקיס מתעלם לחלוטין מהכלכלנים הקודמים שהזכרתי וכן מהיסטוריונים כלכליים כגון יואל מוקיר (שעליו כתבתי כאן), שהעלו גורמים אחרים: הסחר הטרנס-אטלנטי, המוסדות הפלורליסטיים והדמוקרטיים-יחסית של בריטניה, הרעיונות הפילוסופיים של תקופת הנאורות, פרנסיס בייקון והמהפכה המדעית, היכולת הטכנית הגבוהה של יצרני השעונים וחרשי המתכת בבריטניה, ההשפעות השונות של המגיפה השחורה ועוד. כפי שנראה לקראת סוף הרשומה, הוא חייב להתעלם מהגורמים האלו, מכיוון שהם מרמזים על כך שהדמוקרטיה הליברלית וחברת השוק המודרנית הם שני צדדים של אותו המטבע, ולא גורמים העוינים אחד את השני.

מלבד התעלמותו המוחלטת מהספרות העוסקת בסיבות להופעתה של המהפכה התעשייתית דווקא בבריטניה של המאה ה-18, מתעלם ורופאקיס גם מהספרות אודות השפעותיה של המהפכה התעשייתית. הוא "שוכח" לספר לקוראיו על הירידה הדרמטית בתמותת הילדים והתינוקות במהלך המאה ה-19, על העלייה בתוחלת החיים, על הגידול בשכר הריאלי של פועלים פשוטים, ועל כך שאי השוויון בהכנסה, בבריאות ובחינוך דווקא הצטמצם במהלך התקופה הזו ולא גדל, כפי שמעלים מחקריהם של גרגורי קלארק ואחרים – גם בין עניים לעשירים וגם בין נשים לגברים. במקום זאת, אצל ורופאקיס הקורא ימצא רק תיאורים עצובים של ילדים ונשים בהריון העובדים במפעלים ובמכרות, תוך התעלמות מכך שגם לפני המהפכה התעשייתית הילדים והנשים האלו עבדו לא פחות קשה בחקלאות, ומכך שבמקרים רבים הם בחרו מרצונם החופשי לעבור מהכפרים המרוחקים לערים ולעבוד במפעלים האלו, כפי שסינים רבים בחרו בשני העשורים האחרונים.

בנקים ומשברים כלכליים

כאשר מגיעים לפרק 3 העוסק בחוב, במקום לתאר לקורא כיצד פועלת המערכת הפיננסית ולהסביר מונחים בסיסיים כגון ריבית ויחס הרזרבה שלא-כלכלנים רבים אינם מבינים, ורופאקיס מעדיף לתחזק את תחושת העוינות הרווחת בציבור כלפי כלכלנים, כלפי המערכת הפיננסית וכלפי העולם המודרני באופן כללי. הספר כולו רצוף בנוסטלגיה בלתי ברורה כלפי איזה שהוא עבר דמיוני שבו, לדעתו של ורופאקיס, הכסף היה רק "אחד האמצעים לשם מימוש התכלית, אבל הוא לא היה התכלית עצמה, כפי שהוא כיום" (מה שמזכיר את הזקנים שבכל דור, כבר אלפי שנים, מתלוננים על כך שהדור הצעיר הוא חומרני וחסר ערכים). לדעתו של ורופאקיס המעבר לעולם המודרני שאחרי המהפכה התעשייתית כלל "ניצחון של ערכי השוק על הערכים החווייתיים", ובמרכזו של אותו עולם נוראי שבו אנחנו חיים כיום עומד "החוב" בתור איזה שהוא שד דמיוני שכולם עובדים אותו.

ורופאקיס אוהב לספר לקוראיו סיפורי אימה. את פרק 3 הוא מתחיל במשל על דוקטור פאוסט המוכר את נשמתו למפיסטופלס, ואת פרק 4 הוא בוחר להתחיל בהשוואה של בנקאים ל"מגיה שחורה מפחידה" – שחס וחלילה לא נפספס את המסר. ורופאקיס כותב כי "רבים סבורים בטעות שהבנקאי […] מתווך בין לווים לבין בעלי פקדונות" אך לדעתו "כך היה פעם, לפני מאות שנים. גם היום ממשיך הבנקאי למלא אותו תפקיד, אלא שבמידה מועטה, מועטה מאוד". הבנקאים היום לא נותנים ללווים המעוניינים להשקיע כסף מתוך החסכונות הקיימים אצלם, אלא כסף "מהעתיד", כאשר המערכת בנויה על ההערכה שהצמיחה העתידית תאפשר ללווים להחזיר את החובות האלו. בדרך כלל ההנחה הזו מוצדקת, אבל לבנקים יש תמריץ להגדיל את אותן הלוואות מהעתיד מכיוון שהם מרוויחים מהן, ולכן כשההנחה מופרת אנחנו מקבלים משברים פיננסיים שבהם לדעתו של ורופאקיס אשמים באופן חד משמעי הבנקאים, ועל כן המדינה חייבת לפקח ולהשתלט עליהם. הוא כותב כי "בערך כך התבססה הזכות המיוחדת של המדינה להחזיק ברשות הבלעדית על הדפסת שטרות כסף ועל ניהול המטבע".

המשפט האחרון הוא מוטעה עובדתית: המונופול של המדינה על הדפסת הכסף היה קיים אלפי שנים לפני המערכת הכלכלית המודרנית ובהחלט לא נובע מאיזו שהיא "חברת שוק" שהתפתחה רק במאתיים השנים האחרונות. בעוד שרגולציה על המערכת הפיננסית היא בהחלט נושא חשוב, התיאור הזה של משברים כלכליים הוא פשטני להחריד, מתעלם לגמרי מספרות עניפה העוסקת במשברים כלכליים והסיבות להתרחשותם, ומתעלם מהאחריות של הציבור ושל ממשלות ובנקים מרכזיים לניפוח בועות פיננסיות הרסניות. קל יותר להאשים את הבנקאים השנואים ממילא בהכל. הצגה מעוותת כזו של המצב הקיים מתעלמת גם מהיתרונות הגלומים במערכת פיננסית מודרנית המנצלת ביעילות את המשאבים להשקעות ולפיתוח. למשל, ללא מערכת פיננסית מתפקדת מרבית אזרחי מדינת ישראל לא היו מסוגלים לרכוש לעצמם דירה, שלא לדבר על לפתוח עסק. שוויון ההזדמנויות היה נפגע, ורק בניהם של מיליונרים היו מסוגלים לרכוש דירות ולהקים עסקים. האם כך נראית המדינה האידיאלית שבה רוצה ורופאקיס לגור?

ורופאקיס כותב כי בגלל המערכת הפיננסית לכלכלה המודרנית "נשקפת תדיר סכנה של קריסה ושל משברים כלכליים", אבל ביחס למה? ההיסטריה שלו ושל אחרים סביב התנודתיות של הכלכלות המודרניות מתעלמת מכך שבכל רחבי אירופה אפילו אדם אחד לא מת מרעב בגלל המשבר הכלכלי האחרון, בעוד שבאותו עולם ישן וטוב יותר שאליו ורופאקיס מתגעגע אחוז ניכר מהאוכלוסיה היה מת מרעב בכל פעם כשלא ירדו מספיק גשמים בחורף, או כשירדו יותר מדי גשמים, או כשיבול תפוחי האדמה נפגע כתוצאה מאיזה שהוא נגיף. משברים קשים נפוצים הרבה הרבה יותר בחברות שאינן "חברות שוק" מודרניות. מקרי הרעב החמורים ביותר בהיסטוריה המודרנית התרחשו דווקא במדינות שבהן לא הייתה קיימת "חברת שוק", כגון סין וברית המועצות הקומוניסטיות – ולא במקרה. השוק המבוזר הוא עמיד יותר בפני משברים מאשר כלכלות המתוכננות מלמעלה, אך חסידיו של קרל מרקס (ורופאקיס הוא מרקסיסט מוצהר) תמיד ינסו להכחיש זאת ולטעון שחייבים להציל את השוק החופשי הפרוע מעצמו. האמת היא שבכל מובן מעשי חברת השוק המודרנית יציבה ובטוחה הרבה יותר מכל חברה אחרת בתולדות האנושות – כן, גם אם מתחשבים במשבר של 2008.

טכנולוגיה

נראה שורופאקיס מתקשה להודות שמאפיין כלשהו של העולם כיום עדיף על תקופות היסטוריות רחוקות יותר – אפילו לא הטכנולוגיה. בספרו כל מה שמודרני הוא רע, הבנקאים ואנשי העסקים הם האויב הבלתי-מעורער, והחיילים שלהם הן המכונות. בדומה לפרקים 3 ו-4, גם את פרק 5 העוסק בטכנולוגיה הוא מתחיל בסיפור אימה, והפעם – פרנקשטיין, הגולם שקם על יוצרו, כפי שהטכנולוגיה המודרנית תקום יום אחד על יוצריה. לא פלא שהמקור הנפוץ ביותר בספרו של ורופאקיס הוא הסרט "המטריקס", שורופאקיס מצטט קטעים שלמים ממנו בפרקים שונים.

כדי להצדיק את שנאתו לטכנולוגיה מציג ורופאקיס שגיאות עובדתיות נוספות: "במקום שיצירי כפינו […] יעבירו מן העולם את מצוקת העוני, את הרעב, את אי השוויון, את חרדת ההישרדות, את השעות הרבות שבהן עלינו לעסוק בעבודות שחורות השוחקות את הנפש – נדמה שקורה ההפך". לא! ממש לא! זה בדיוק מה שקורה, וכל נתון אפשרי שתחפשו מעיד על כך. במאה השנים האחרונות שיעורי העוני פחתו דרמטית, הרעב פחת, חרדת ההישרדות פחתה בחלק ניכר מכדור הארץ, ושיעור קטן יותר מהאנושות עוסק כיום ב"עבודות שחורות השוחקות את הנפש". אפילו בנוגע לאי השוויון לא ברור אם ורופאקיס צודק, זה תלוי איך מודדים ועל אילו שנים אנחנו מדברים (ראו תרשים בעמוד 5 בקישור הקודם). הטיעונים של ורופאקיס בנוגע לכך שהטכנולוגיה הופכת את השווקים לפחות יציבים שגויים מאותה הסיבה שהזכרתי מקודם, הטיעון של ורופאקיס שלפיו שילוב מכונות בתהליך הייצור הוא איזו שהיא מגמה חדשה ויוצאת דופן המאפיינת רק את "חברת השוק המודרנית" ונובעת מהתמכרות לרווחים וחובות מהווה שגיאה עובדתית נוספת – אנשים משתמשים בעזרים מכניים המגדילים את יכולת הייצור כבר אלפי שנים, למשל חץ וקשת או מגל, שלא לדבר על המצאות מאוחרות יותר כגון טחנות הקמח. שילוב מכונות בתהליך הייצור לא קשור ל"חברת השוק" או להתמכרות של אנשי עסקים לחובות, אלא פשוט לרצון טבעי של בני אדם לייצר יותר עם פחות חומרי גלם או בפחות זמן. כאלו אנחנו, עצלנים.

הרס הסביבה

בעוד שפרק 6 העוסק בהשפעת ציפיות על השווקים סביר יחסית (אם כי נגוע בטון הקונספירטיבי הקבוע), בפרק 7 חוזר ורופאקיס להאשים את "חברת השוק המודרנית" במאפיינים טבעיים שהיו קיימים בכל חברה אנושית וגם אצל בעלי חיים – והפעם הנושא הוא הרס הסביבה. למרות רצונו להאשים בכך את החברה המודרנית, ורופאקיס מודע לכך שחברות אנושיות טרום-תעשייתיות רבות לא באמת "חיו בהרמוניה עם הטבע" כמו בסרט של וולט דיסני אלא הרסו את סביבתן עד לרמה שהביאה אותן לסף הכחדה. יש דוגמאות רבות לכך המופיעות בספרו של ג'ארד דיימונד, "התמוטטות", כגון איי הפסחא, קריסת תרבות המאיה, ההתיישבות בגרינלנד, וכן הכחדתם של יונקים גדולים על ידי האבוריג'ינים באוסטרליה והאינדיאנים בצפון אמריקה מעט לאחר שהם היגרו ליבשת. ברגע שיש לו הזדמנות לכך, כל בעל חיים עלי אדמות יגדיל את צריכת המזון האישית שלו מבלי להתחשב באסון אקולוגי שעלול להתרחש יום אחד לצאצאיו, ובני האדם לצערנו לא היו יוצאי דופן בעבר. ורופאקיס מציין כבדרך אגב את המקרה של איי הפסחא ושל הכחדת בעלי החיים על ידי האבוריג'ינים, אבל מדגיש שהאבוריג'ינים "הצליחו למצוא איזון כלשהו עם הטבע", ושרק כאשר הגיעו האנגלים ליבשת הם "צילקו" את אדמת אוסטרליה במכרות. אבל לאבוריג'ינים לא הייתה ברירה – לאחר שהם השמידו בעלי חיים גדולים ששגשגו באוסטרליה לפני הגעתם ופגעו בסביבתם באופן חסר תקנה האוכלוסיה שלהם התמעטה, רבים מתו ברעב, עד שנוצר אותו האיזון האכזרי שנכפה עליהם על ידי הטבע – איזון שלא איפשר לאבוריג'ינים להתקדם מעבר לעידן האבן עד שהגיעו האירופאים ליבשת. כמו חברות אנושיות אחרות בעבר וכמו בעלי חיים פולשים בארץ חדשה, האבוריג'ינים לא ידעו שהם גורמים לנזק אקולוגי, או שידעו ולא היה מספיק אכפת להם מהדורות הבאים – הם היו רעבים.

המהפכה התעשייתית שינתה את המצב הזה. רק אחרי המהפכה התעשייתית המין האנושי הגיע לרמת העושר המאפשרת סבסוד בקנה מידה רחב של מחקרים מדעיים המסוגלים לחזות אסונות אקולוגיים ולמצוא דרכים להימנע מהם. כך למשל הצלחנו "להתגבר" על החור באוזון. אך יחד עם זאת העושר הרב הוביל לגידול משמעותי באוכלוסיה האנושית, וכך להגדלת הנטל שהיא מהווה על האקולוגיה של כדור הארץ. אז כן, בהחלט יתכן שבסופו של דבר אנחנו נגרום לכדור הארץ נזק שלא נוכל לתקן אותו, אבל אם נעשה זאת אנחנו בסך הכל נהיה באותו המקום בדיוק שבו היו חברות אנושיות בעבר. רק בזכות "חברת השוק המודרנית" יש לנו גם אופציות אחרות, רק בזכותה אנחנו יכולים להסתכל קדימה. היום בני אדם משקיעים מאמצים עצומים בשימור בעלי חיים, בהגנה על שוניות אלמוגים או בנטיעת יערות, אך ללא "חברת השוק המודרנית" לא הייתה לנו שום אפשרות לשלם לאנשים האלו משכורות ולממן את פעילותם. ורופאקיס כותב כי כיום "אנחנו חיים בחברה שממעיטה במידה מחפירה, נפשעת, בערך של הסביבה", אבל האמת היא בדיוק הפוכה: החברה שבה אנחנו חיים היום מקדישה להגנת הסביבה משאבים ששום חברה אנושית בעבר לא הקדישה, בהפרש עצום. זיהום האוויר והמים במדינות שאימצו את חברת השוק המודרנית נמוך יותר מכפי שהיה בעבר, לא גבוה יותר, והמגמה הזו תגיע גם למדינות אחרות ברגע שהן יאמצו את אותם הערכים.

הכלכלה והדמוקרטיה

פרק 8, העוסק בכסף, מתחיל דווקא באופן סביר למדי עם הסיפור המפורסם על הסיגריות ששימשו בתור כסף מזומן במחנות שבויים במלחמת העולם השנייה. אך כשממשיכים לקרוא מתחילה להתבהר הטעות העמוקה יותר של ורופאקיס ושל המחנה הפוליטי שאליו הוא משתייך: חוסר היכולת להבין שגם הדמוקרטיה הליברלית האהובה על ורופאקיס וגם "חברת השוק המודרנית" השנואה עליו נובעות שתיהן מאותו המקום, מאותה הפילוסופיה ומאותה התרבות שהתפתחה במערב אירופה במאות השנים האחרונות.

גם המערכת הכלכלית המבוזרת והמסתמכת על כיבוד חוזים, חופש וזכות הקניין וגם הדמוקרטיה הליברלית המכבדת מיעוטים ומעניקה שוויון בפני החוק הן למעשה ביטוי למוסדות פלורליסטיים התומכים בשוויון הזדמנויות ובביזור מקורות הכוח. המהפכה התעשייתית התרחשה קודם כל במדינות שבהן המוסדות היו הפלורליסטיים ביותר, הדמוקרטיים ביותר והמבוזרים ביותר – ולא במקרה. בריטניה של המאה ה-18 הייתה אחד המקומות היחידים עלי אדמות שבהם סוחר עשיר שנולד להורים עניים יכל לתבוע בבית משפט בן למשפחת אצולה רבת עוצמה ולנצח, ומצב כזה נותן תמריץ ליזמים לקדם טכנולוגיות ושיטות עבודה חדשות. לעומת זאת, במדינות שבהן השווקים פחות חופשיים גם המערכת הפוליטית היא מושחתת וריכוזית, קבוצות הלחץ חזקות יותר, הדאגה לסביבה פחותה יותר והאמון במערכת הפיננסית נמוך יותר. זו לא סתם קורלציה מקרית. חברת השוק והדמוקרטיה הליברלית הן צדדים שונים של אותו המטבע, ולא גורמים העוינים אחד את השני כמו שורופאקיס מנסה להציג, המצויים במלחמת עולם קבועה של טובים כנגד רעים. כאשר אוכלוסיה אנושית מסוימת מפתחת ערכים ליברליים השמים דגש על פלורליזם ושוויון הזדמנויות, האוכלוסיה הזו תהיה לרוב מעוניינת גם בשלטון ליברלי הקשוב לצרכי העם וכולל שוויון בפני החוק, וגם בכלכלה ליברלית שבמסגרתה אנשים יכולים לצרוך, לחסוך ולהקים עסקים חדשים בלי כפייה מלמעלה.

ורופאקיס ומרקסיסטים אחרים חייבים כל הזמן לחתור כנגד העובדות הללו, שהעלו שלל היסטוריונים במאה השנים האחרונות. הם מתמקדים בחסרונותיה של הכלכלה הליברלית, כגון הפגיעה של ההרס היצירתי והגלובליזציה באוכלוסיות חלשות או הגידול באי השוויון, ומתארים מצג שווא של עולם שבו הממשלה היא דמוקרטית וליברלית אך השווקים כולם מפוקחים ומנוהלים מלמעלה, על ידי חבורה של בירוקרטים-מלאכים ומנהיגי ארגוני עובדים בעלי חוכמה אינסופית וחסינות מוחלטת מהשפעתן של קבוצות לחץ. הלוואי שהיה קיים עולם כזה. במציאות, כל ניסיון לשלוט על השווקים מסתיים בסופו של דבר בשגיאות תכנון הרות-אסון ובמערכת שמעבירה עושר מכלל הציבור לקבוצות לחץ קטנות ועשירות. מכאן נובעת הקורלציה החזקה בין הדמוקרטיה הליברלית, שווקים חופשיים ועושר מצד אחד, ובין כל ניסיון ליישם את תורתו של קרל מארקס במציאות לבין אומללות, רעב, עוני ושחיתות מהצד השני.

בפרק הסיכום תוקף ורופאקיס את כל הכלכלנים מלבדו, וטוען שרק הוא מציע לקוראים את "הגלולה האדומה" של המטריקס אשר תחשוף אותם למציאות "האמיתית", בזמן שכלכלנים אחרים מציעים "גלולה כחולה" שתאפשר לאנשים להמשיך לחיות בשקר. האמת היא שמרבית טענותיו בפרק זה אינן יותר מסיסמאות כלליות שלא ראויות לתגובה רצינית. על מידת המדעיות של הכלכלה כתבתי בעבר בהרחבה, ובכל מקרה התיאוריות של ורופאקיס מבוססות פחות, ולא יותר, מאשר התיאוריות שלהן הוא קורא "אסטרולוגיה", וזאת משום שהן רחוקות יותר מהעובדות. אני חס וחלילה לא אומר כאן שכל טענה שכלכלן כלשהו העלה אי פעם היא בהכרח נכונה, אבל אני כן אומר שההבדל בין "גלולות אדומות" ל"גלולות כחולות" הוא שהגלולות האדומות הן אלו שמבוססות על עובדות ועל פתיחות למגוון הסברים מורכבים, בעוד שהכחולות מבוססות על אידיאולוגיה וצרות אופקים. בסופו של דבר, ורופאקיס מציע לנו בספרו גלולה כחולה, לא אדומה.

סיכום: דרושה מכונת זמן

למרות הכל, טוב שקיימים כלכלנים כמו יאניס ורופאקיס, הא ג'ון צ'אנג, ודומים להם אשר מנסים דרך קבע לאתגר את השיח הקיים ולהעלות לדיון רעיונות מחתרתיים ונקודות השקפה פרובוקטיביות, אפילו אם מבחינתם ככל שטענה היא יותר מחתרתית כך היא יותר נכונה והעובדות פחות חשובות. אנשים כאלו תוקפים ללא הפסקה את הדעות המקובלות, מאפשרים להוכיח שהאקדמיה בכלכלה היא לא קליקה סגורה של אנשים זהים בדעותיהם, ולכו תדעו, אולי יום אחד הם יעלו נקודה חשובה. אבל אלו לא האנשים שהייתם רוצים שילמדו אתכם את הבסיס. הדרך הנכונה ללמוד כל נושא שהוא היא קודם כל להבין את העקרונות המרכזיים והבסיסיים המקובלים על מרבית אנשי המקצוע בתחום, ורק לאחר מכן לקרוא על נקודות השקפה ביקורתיות. אך ישראלים שלא לומדים כלכלה לרוב נחשפים לנושא בסדר ההפוך, בין השאר באשמתם של אנשי תקשורת ההולכים שבי אחרי רעיונות אופנתיים, וכך ספרו של ורופאקיס תורגם לעברית בעוד שספרים חשובים הרבה יותר לא תורגמו. ככל הידוע לי הדעות שמציג ורופאקיס בספרו חורגות מדעותיהם של רוב מכריע של הכלכלנים כיום, לא מכיוון שאנחנו עדר של זומבים חסרי-מוח הממומנים על ידי מיליארדרים מושחתים אלא מכיוון שאנחנו הכלכלנים מחבבים עובדות, והטענות של ורופאקיס, ציוריות ככל שיהיו, לרוב אינן מסתדרות עם העובדות. אין לי ספק שחלק ממגיבי הבלוג יראו בהתנגדותם של שאר הכלכלנים הוכחה ניצחת לכך שורופאקיס צודק, אבל אנשים משכילים ומתונים צריך להתייחס אל דברים כאלו בספקנות הראויה ולדעת להבחין בין גלולות כחולות לאדומות. לרוב הגלולות הכחולות, המזוייפות, הן אלו שנוחות יותר לעיכול, אלו שמנחמות אתכם, מצביעות על אשמים ברורים ומבטיחות גן עדן נפלא.

הבעיה האמיתית שלנו היא מחסור במכונת זמן. אם רק הייתה לנו אחת כזו יכולנו לשלוח את ורופאקיס ואת כל מעריציו וחבריו לאידיאולוגיה לאותו עבר נוסטלגי שאליו הם כל כך מתגעגעים, לפני הופעתם של הבנקאים המרושעים שיכולים להלוות לכם כסף למשכנתא, לפני עלייתם של אנשי העסקים תאבי הבצע והמכונות האכזריות שלהם שמאפשרות למכור בגדים באיכות מעולה בשבריר מהמחיר שהם עלו בעבר, לפני הרפואה המודרנית, לפני אי השוויון, לפני שהקולוניאליסטים האירופאים המרושעים כבשו את העולם והקימו מסילות רכבת ומוסדות דמוקרטיים במקומות רבים, לפני הגידולים החקלאיים המהונדסים גנטית, לפני הקפיטליזם, לפני כל הדברים הנוראיים האלו שקרו לאנושות והביאו אותה למצבה האומלל הנוכחי. אך במחשבה שניה, יתכן שאפילו זה לא יהיה מספיק. סביר שדקות ספורות לאחר שנפעיל את מכונת הזמן, כשאנו חושבים שסוף סוף נפטרנו מהחבורה הזו אחת ולתמיד, נראה את המכונה מתגשמת שוב לנגד עינינו, חוזרת מהעבר. ורופאקיס וחבריו יצאו ממנה, חולים, רעבים ופצועים, רועדים בבעתה לאחר התנסות מעשית בחיים האמיתיים שלפני המהפכה התעשייתית, שהיו לפי כל קנה מידה אפשרי קצרים, אכזריים, כואבים ומשעממים לאין שיעור מחיינו שלנו. האם הם יהיו מוכנים להודות אז שהמין האנושי עבר שינוי לטובה במאתיים השנים האחרונות? אני בספק. הם בוודאי ימציאו לעצמם סיפור מחתרתי, אפל, מגניב וחדש כלשהו, וינסו למכור לכם שוב את אותה הגלולה הכחולה המזוייפת של המטריקס. זה פשוט הקטע שלהם. אבל אתם לא צריכים שום גלולה, כל מה שאתם צריכים זה לפקוח את העיניים ולראות את העולם המודרני כפי שהוא. באופן יחסי לכל אפשרות אחרת הידועה לנו, זה עולם לא רע בכלל.

Read Full Post »

קומוניזם, קפיטליזם וסוציאליזם

הערה: רשומה זו הופיעה במקור בעמוד הפייסבוק של הבלוג. כמו כן, רציתי להודות למספר תורמים אשר תרמו לחשבון הבלוג בתקופה האחרונה.

---

לפעמים קורה שאני כותב משהו שנראה לי טריוויאלי ובלתי-פרובוקטיבי בעליל, לא חושב בכלל שאני נמצא בדעת מיעוט, ומקבל המון תגובות נגדיות שמפתיעות אותי. כך קרה גם עם סטאטוס שפירסמתי, שעסק בתערוכה חדשה בבת-ים תחת השם "הילדים רוצים קומוניזם". תערוכה זו עוסקת בתקופה הקומוניסטית בברית המועצות בפרספקטיבה נוסטלגית. כך כותב יהושע סימון, אוצר ומנהל המוזיאון והתערוכה:

״קומוניזם היא המלה שיותר מכל אחת אחרת מבטאת את השלילה המוחלטת של המציאות בה אי-שיוויון וניצול נחגגים כניצחון והצלחה בעולמנו. לכל מקום שקפיטליזם הולך הוא מביא איתו את הקומוניזם כאפשרות של שלילתו המוחלטת. בנוסף לשסע המעמדי שנוצר מתוך תנאי הקיום החברתיים תחת הקפיטליזם, קומוניזם מעמיד יחס שבינינו לבין העתיד״.

בתגובה לכך כתבתי כי אחת הטרגדיות הגדולות של המאה ה-20 היא שהמערב לא הצליח להרוג את החלום הקומוניסטי. דווקא האידיאולוגיה הרצחנית ביותר בתולדות האנושות, הרבה יותר מהנאציזם, הצליחה לשרוד עד לימינו בתור אידיאל שעדיין ישנם אנשים בוגרים ושפויים השואפים אליו. כמו כן, כתבתי כי המרחק בין הסוציאליסטים והסוציאל-דמוקרטים לבין הקומוניסטים לא גדול כפי שהם היו רוצים לטעון. רבים התנגדו לטענות האלו.

באופן טבעי, שמאלנים היו מעוניינים שאת הוויכוחים האידיאולוגים שלי מולם אני אנהל על בסיס הדוגמאות של שבדיה ודנמרק, מדינות שהן כיום מתפקדות בהצלחה רבה, ולא אל מול איש קש קומוניסטי. הם כמובן צודקים במאה אחוז. אז מדוע בכל זאת אני מתעקש על הקומוניזם? האם זה באמת איש קש?

הגדרות הן עניין מטעה מאוד. אנשים קוראים לעצמם בהמון שמות: קומוניסטים, סוציאליסטים, קפיטליסטים, ליברטריאנים, אוסטרים, סוציאל-דמוקרטים ועוד, אבל זה לא תמיד ברור מה עומד מאחורי השמות האלו. זה ברור לכולם שהקומוניזם נכשל, אבל כפי שעולה מהשרשור הקודם רבים כלל אינם מבינים מדוע. האם הרעיון הוא טוב בתיאוריה ורק הביצוע היה כושל? האם יתכן שהוא יכול לעבוד בעולם של טכנולוגיות מידע טובות יותר? האם הוא נכשל עקב השחיתות והנפוטיזם האופייניים למדינות עולם שלישי שניסו אותו?

כדי לענות על השאלות האלו אנחנו חייבים לזרוק את ההגדרות לפח ולדבר תכלס. המקום הטוב ביותר להתחיל בכך הוא שבדיה של תחילת שנות התשעים. באותה התקופה תושבי שבדיה קראו לשיטה הכלכלית שלהם "סוציאליזם", לא "קומוניזם", המערכת הפוליטית לא הייתה מושחתת כמו בברית המועצות והמדינה לא נשלטה על ידי דיקטטורים אכזריים שרצחו את מתנגדיהם.

אך לסוציאליזם ולקומוניזם יש מאפיינים משותפים רבים, ובראשם הנטייה של הממשלה לשלוט בסקטורים יצרניים רבים ולנסות לתכנן את הכלכלה מלמעלה, תוך מעורבות ממשלתית משמעותית. המאפיינים האלו הובילו את שבדיה ואת שאר המדינות הנורדיות למשבר כלכלי קשה. המשבר נראה שונה מהמשברים במדינות הקומוניסטיות של מזרח אירופה, או מהמשברים בקובה ווונצואלה. אנשים בשבדיה לא מתו מרעב, אבל הם סבלו מאוד, והסיבה העקרונית לסבל שלהם היא אותה הסיבה. השבדים הבינו את זה, ובחרו ב- Carl Bildt בשנת 1991, שהצהיר על עצמו כאנטי-סוציאליסט והתניע מיד שלל רפורמות קפיטליסטיות.

אבל הישראלים לא הבינו את זה. אנחנו חטפנו את המשבר שלנו בשנות השמונים, ולמרות התרומה של חובות הקיבוצים לעניין וההצלחה של הרפורמות הקפיטליסטיות שהחלו אחרי המשבר, הלקח לא הופנם. הגישה כלפי תכנון מרכזי והלאמות, ולא משנה אם תקרוא לזה "סוציאליזם" או "קומוניזם" או "שלי-יחימוביצ'יזם", היא עדיין חיובית במדינת ישראל.

המדינות הנורדיות מציגות בפני העולם את הגבולות של מה שאפשר להשיג ומה שאי אפשר. הן הפריטו את כל החברות הממשלתיות (בשבדיה למשל הפריטו גם בתי חולים ועברו לשיטת הוואוצ'רים בחינוך), ונמנעו מאז אמצע שנות התשעים מהכוונה מלמעלה של הכלכלה. במקום זאת הן התמקדו בפתיחת הכלכלה לתחרות ובהסרת חסמי מסחר, וכיום במדדים של חופש כלכלי הן עוברות את ארצות הברית. מצד שני, הן לא וויתרו על המיסים הגבוהים (מלבד מיסי חברות, שהם לרוב נמוכים יותר במדינות הנורדיות מאשר בישראל), שמרו על הטבות סוציאליות רבות, ולא פירקו את ארגוני העובדים.

בינתיים נראה, לפחות עבור המדינות הנורדיות, שזה עובד (אם כי ייתכן שדרושה לכך הומוגניות אתנית ומסורת היסטורית שאיננה קיימת במדינות אחרות). יש כאלו שקוראים לזה "סוציאל-דמוקרטיה", אם כי קשה לי להאמין שהסוציאל-דמוקרטים האלו יתמכו בהפרטת בתי חולים, בביטול מכסי יבוא, בשיטת הוואוצ'רים בחינוך, או בביטול הקביעות במגזר הציבורי (כפי שנעשה בדנמרק). לכן המילה "סוציאל-דמוקרטיה" היא מילה חלולה וחסרת משמעות. רבים מאלו שנושאים אותה בתור סיסמה מדברים על הלאמות וכיוון מלמעלה של הכלכלה, דברים שלא קיימים כיום במדינות הנורדיות.

אז במקום להתווכח ולהיעלב מהגדרות ושמות גנאי כאלו ואחרים, כל אדם אינטליגנטי שמכיר את העובדות צריך להתמקד בעיקר: תכנון מרכזי מלמעלה למטה של הכלכלה לא עובד, ולא משנה אם תכנו אותו "קומוניזם" או "סוציאליזם" או "סוציאל-דמוקרטיה". הוא מעולם לא עבד, ולעולם לא יעבוד, מסיבות שעליהם כתבו בהרחבה אישים רבים, מהאייק ועד נאסים טאלב. הוא פוגע בצמיחה ויוצר מדינות שהן פגיעות מאוד למשברים, ואז כשמתרחש משבר הן מתקשות מאוד להתאושש ממנו.

זה לא אומר שצריך לבטל את שכר המינימום או לסגור את מערכת הרווחה מחר, וזה לא אומר שארגוני עובדים בישראל לא יכלו לתרום לרווחת אזרחי המדינה לו רק הם היו נראים קצת יותר כמו ארגוני העובדים בשבדיה וקצת פחות כמו ארגוני העובדים ביוון. זה כן אומר שלהלאים את חברות הגז הטבעי, כפי שהוצע כאן לא פעם על ידי אנשים שפויים לכאורה, זה רעיון רע מאוד.

אני מודאג ממה שקורה בעולם, עם העלייה של סנדרס בארצות הברית, הפופולריות של יחימוביץ' וכפיליה בישראל, והעלייה של מפלגות שמאל קיצוני באירופה. יכול להיות שאני סתם מגזים. הרי בפועל מדינות העולם רק הולכות ונעשות יותר קפיטליסטיות בעשורים האחרונים, לפחות מבחינת הסרת מחסומי סחר, פגיעה בכוחם של ארגוני עובדים והפרטת חברות ממשלתיות, ומנהיגים בעלי נטיות סוציאליסטיות כמו ציפראס ביוון והולנד בצרפת נוטים להיתקל מאוד מהר בתקרת הזכוכית ולהיכשל ביישום הסיסמאות שהם הפריחו לאוויר לפני הבחירות.

לא הייתי מודאג אם הכוחות העולים של השמאל היו מגבילים את הרטוריקה שלהם למשהו שמזכיר את המדינות הנורדיות כיום. הדאגה שלי היא מכך שאותם אלו שמעלים על נס את הסוציאל-דמוקרטיות הצפון אירופאיות לא מבינים איך המדינות הנורדיות עובדות, מכך שהאנשים האלו לא הפנימו את הלקחים של משברי עבר – לקחים שהקומוניזם מדגים אותם באופן המושלם ביותר שניתן. לכן, בכל דור ודור ראוי שנספר לעצמנו ולבנינו מה התכנון המרכזי עולל לעשרות מיליוני אוקראינים וסינים, ולמה גירסאות מרוככות שלו גרמו בשבדיה ובישראל. זהו לקח שאסור לשכוח.

Read Full Post »

יובל נח הררי והדת הקפיטליסטית

שתי הערות:
1. כמו כל הרשומות שאני מפרסם, גם זו פורסמה בגירסתה המקורית באתר "הארץ". לפי ההסכם שלי איתם אני יכול לפרסם כאן רשומות 48 שעות לאחר שהן מתפרסמות שם. אני מתחזק שני בלוגים זהים בגלל העוקבים במייל אחרי הבלוג הזה ובגלל שוורדפרס מאפשר שמירה קלה של כל רשומות העבר.

2. אני כותב לא מעט התייחסויות לנושאים אקטואליים ואחרים בתדירות יום-יומית בעמוד הפייסבוק של הבלוג, כולכם מוזמנים לעקוב אחריו.

---

ההיסטוריון יובל נח הררי הוא ככל הנראה מחבר ספרי העיון המצליח ביותר בישראל אי פעם. בספריו הוא משלב ידע רחב עם תובנות מקוריות, נהניתי לקרוא אותם ואני חושב שהם מעוררי מחשבה. על כן, דווקא מכיוון שאני מעריך את כשרונו של הררי ואת תובנותיו, מעציב אותי לקרוא אותו כותב על כלכלה. בתחום זה, המהווה להערכתי בין רבע לשליש מספרו האחרון "ההיסטוריה של המחר", נקלע הררי לכל הסטריאוטיפים השגויים הנפוצים מחוץ לפקולטות לכלכלה, ולניסיונות אופנתיים להתנגח בממסד הקיים על בסיס טיעונים קלושים, חוסר הבנה היסטורי, חוסר הבנה של המנגנונים הכלכליים וחוסר הבנה של טענות הכלכלנים. הדבר נכון לשני הספרים שכתב הררי, אם כי ברשומה זו אתייחס בעיקר לאחרון מביניהם.

הספר "ההיסטוריה של המחר" מתחיל בתיאור סדר היום של האנושות במאה ה-21 ותחזית טכנולוגית-מדעית לגבי העתיד של האנושות במאות הקרובות, לאחר מכן חוזר אחורה על מנת לתאר כיצד הגענו עד הלום, ולבסוף מגיע שוב אל העתיד אך מנקודת מבט יותר פילוסופית-תרבותית. חלק נכבד מהספר מוקדש ל"דת ההומניסטית" השלטת בעולמנו המודרני, המציבה את האדם ואת חוויותיו הסובייקטיביות בתור הגורם המעניק משמעות לקיום האנושי. בתוך אותה דת הומניסטית מקובצים זרמים שונים כגון ליברליזם, סוציאליזם, נאציזם ועוד, הנבדלים ביניהם באופן השכלול של חוויותיהם הסובייקטיביות של אנשים שונים ובדגשים על חוויות שונות, אבל הם כולם שונים מהותית מהדתות העתיקות שעל פיהן עבודת האל הייתה המקור למשמעות הקיום.

בתוך המסגרת הזו יכל הררי להתייחס אל הקפיטליזם המודרני באופן מאוד פשוט: בתור מערכת כלכלית המתאימה כמו כפפה ליד לערכי ההומניזם. הקפיטליזם אינו מצטיין בהפיכתן של חברות למוסריות יותר או במילוי תכנית אלוהית כזו או אחרת, אלא בהפיכתן של חברות לעשירות יותר וחזקות יותר, במתן דגש על החוויות של הפרט. הקפיטליזם הקלאסי תומך בטבעיות ברעיונות ליבראלים, "קפיטליזם של מקורבים" הוא האופנה השלטת בקרב משטרים פאשיסטים ודיקטטוריים מכיוון שהוא מאפשר להם לשמר את מעמדה של האליטה, ואפילו הזרם הסוציאליסטי בהומניזם, שבתחילה נטה לכיוון הקומוניזם, נעזר כיום בגוונים שונים של קפיטליזם בסגנון נורדי המאפשרים לחברות עשירות לגבות סכומי מיסים גבוהים ולחלק אותם מחדש במסגרת מערכת רווחה נרחבת. התייחסות אל הקפיטליזם בתור כלי המאפשר להשיג את מטרות הדת ההומניסטית  מתאימה גם לתזה הכללית של ספרו של הררי, גם לדפוס ההיסטורי של הופעת הקפיטליזם, וגם לטיעונים שקראתי עד כה במקורות אחרים, למשל בנוגע למקורות המהפכה התעשייתית.

מסיבות שאינן מובנות לי בחר הררי שלא להתייחס אל הקפיטליזם בצורה כזו. במקום זאת הוא מבצע סטייה מהתזה המרכזית של ספרו, מנסה לתאר את הקפיטליזם בתור איזו שהיא דת, מה שמוביל אותו ללולינות לוגית עקומה ולטענות שהן שגויות עובדתית. נתחיל את הרשומה מלהבין מדוע הקפיטליזם אינו דת, לאחר מכן נפריך את אנשי הקש שמעמיד יובל נוח הררי על מנת לתמוך בטענתו, ונסיים בחטאו הגדול ביותר – עיוות המחקר ההיסטורי בנוגע למקורות המהפכה התעשייתית.

קפיטליזם היא לא דת אלא שיטה להשגת מטרות מסוימות; קביעת המטרות היא הדת

"לאורך ההיסטוריה נוצרו דתות שונות ומשונות, אבל כולן בלי יוצאת מן הכלל טענו שקיימת מערכת חוקים על-אנושית, שלא אנחנו המצאנו, שאיננו יכולים לשנות כרצוננו, ושאנו מחוייבים לציית לה. מהי בדיוק אותה מערכת חוקים על-אנושית? יהודי אדוק יאמר שזוהי מערכת החוקים הנצחית שקבע אלוהים והתגלתה לנו בתורה. הינדואיסט הדוק יאמר שזוהי מערכת החוקים האלוהית שקבעו ברהמה, וישנו ושיווה, והתגלתה לנו בוודות. בודהיסט אדוק יאמר שאלו הם חוקי הטבע הנצחיים שבודהא גילה. דאואיסט אדוק יאמר שאלו הם חוקי הטבע הנצחיים שלאו-גזה גילה. נאצי אדוק יאמר שאלו הם חוקי הטבע הנצחיים שהיטלר גילה. קומוניסט אדוק יאמר שאלו הם חוקי הכלכלה הנצחיים שמרקס, אנגלס ולנין גילו. קפיטליסט אדוק יאמר שאלו הם חוקי הכלכלה הנצחיים שהתגלו בידי אדם סמית', פרידריך האייק ומילטון פרידמן". (עמוד 199)

על מנת להבין את טעותו של הררי חשוב להבין שני דברים.

1. התמריצים באקדמיה שונים מהתמריצים במוסדות דתיים.

ישנו הבדל משמעותי בין מילטון פרידמן, ואולי גם האייק, סמית' ומרקס, לבין כל האחרים שמזכיר הררי בפסקה זו: כלכלה היא לא דת, היא תחום מחקר אקדמי. התמריצים באקדמיה הפוכים מהתמריצים של מוסדות דת: בעוד שלכהן נוצרי או חבר במפלגה הנאצית יש תמריצים חזקים מאוד לאשר את התזה שבה מאמינים האנשים שמעליו, לאקדמאי יש תמריצים חזקים מאוד להפריך את המאמרים של קודמיו – רק כך משיגים פרסומים אקדמיים. נכון, גם באקדמיה לבעלי מעמד בכיר יש כוח לכפות את דעתם על האחרים, והדוגמה המפורסמת ביותר בנוגע לכך היא סיפורו של זוכה פרס הנובל דן שכטמן ותגליותיו בנוגע לגבישים קוואזי-מחזוריים, אבל שימו לב שבסופו של דבר שכטמן זכה בפרס הנובל לכימיה. בטווח הארוך האקדמיה מונחית על ידי האמת המחקרית ולא על ידי סיפורים דמיוניים.

למרות תרומתו החשובה של מילטון פרידמן לחשיבה הכלכלית, הקונצנזוס הכלכלי כיום בנושאים רבים, למשל מדיניות מוניטארית, אינו זהה אחד לאחד עם הדברים שפרידמן אמר בזמנו. בדומה לכך, הסיבה שבגללה כלכלנים מודרניים דוחים את משנתו של מרקס היא לא אמונה דתית כלשהי, אלא העובדה שמרקס טעה לגבי הרבה מאוד דברים. בין הכלכלנים שדוחים את משנתו של מרקס יש יהודים, מוסלמים, נוצרים, חילוניים או אדוקים. אין ביניהם קונצנזוס לגבי משנתם של ישו או בודהה, מכיוון שבלתי אפשרי לבחון אמפירית את הרעיונות שהציגו ישו ובודהה, אבל הם כולם מסכימים שמרקס טעה. גם מידת המדעיות של המחקר הכלכלי (נושא שעליו כתבתי בהרחבה בעבר) איננה רלוונטית כאן – כל מה שחשוב זה שבמסגרת המחקר הכלכלי ניתן לתמוך בתיאוריות או לתקוף אותן באמצעות מחקרים אמפיריים, ושזה משהו שלכלכלנים יש תמריץ לעשות אותו כל הזמן.

כיום רוב מכריע של הכלכלנים מגדירים את עצמם בתור "קפיטליסטים". רוב זה כולל בחובו כלכלנים בעלי נטיות ימניות וליברטריאניות, כמוני, וכן אישים כגון תומאס פיקטי, ג'וזף שטיגליץ, פול קרוגמן ורבים אחרים, שיש להם תפיסות שונות לגמרי בנוגע למטרות המדינה האידיאלית. כולנו קפיטליסטים מכיוון שלא משנה מהן המטרות שלנו ומהו הזרם של הדת ההומניסטית שבו אנחנו אוחזים, כרגע נראה לנו שקפיטליזם היא השיטה שתאפשר לנו להשיג אותן באופן היעיל ביותר. לא בגלל אילו שהם "חוקי טבע נצחיים", אין כאלו בכלכלה, אלא פשוט מכיוון שהספרות המחקרית הנוכחית בנושא מראה שזה עובד.

2. דת היא מערכת ערכים אשר למאמיניה יהיה קשה מאוד להחליפם.

כמו לכל אחד אחר, גם לי יש סט של אמונות לגבי העולם. אחת האמונות שלי, כאמור, היא שהקפיטליזם היא הדרך היעילה ביותר להשגת מטרות כלכליות רבות, ואמונה אחרת שלי היא שעולם טוב יותר הוא עולם שבו הומוסקסואליות איננה נמצאת מחוץ לחוק. אך האם שתי האמונות האלו שוות במעמדן?

האמונה שלי בנוגע לקפיטליזם מבוססת על ידע ממשי שיש לי על העולם. אם תראו לי ממצאים סותרים שלפיהם ישנה דרך טובה יותר מאשר הקפיטליזם אז בשלב הראשון אני אהיה ספקני, אבל בסופו של דבר יש סיכוי לא רע שאשתכנע. למשל, אני כרגע כבר משוכנע בכך שמערכת בריאות ציבורית עדיפה ברמה העקרונית על מערכת בריאות מופרטת לחלוטין, כתוצאה ממחקרים בתחום, למרות שיש כאן סתירה לאידיאל הקפיטליסטי ולמרות שפעם חשבתי אחרת. שימו לב גם באיזו מהירות וויתרו מאות מיליוני אנשים על הקומוניזם בחמישים השנים האחרונות, רק מכיוון שהבינו שהקפיטליזם עדיף – האם כך נראית דת אמיתית? בסופו של דבר האמונה שלי בנוגע לקפיטליזם היא פשוט לא חלק עמוק במיוחד מהזהות האישית שלי.

לעומת דעותי על קפיטליזם, את האמונה שלי לגבי הומוסקסואליות יהיה הרבה יותר קשה לשנות. למעשה, קשה לי לדמיין מחקר אמפירי או טיעון לוגי כלשהו שיוכל לשנות אותה. האמונה שלי לגבי מעמדה החוקי האידיאלי של פעילות הומוסקסואלית נובעת משייכותי לדת ההומניסטית-ליברלית והיא מהווה חלק עמוק מהזהות שלי, בעוד שהאמונה שלי לגבי הקפיטליזם נובעת מידע שיש לי. שינוי אמונתי בנוגע לקפיטליזם לא ישנה כמעט שום דבר אחר בתפיסת עולמי, מכיוון שלקפיטליזם אין טענות ערכיות, בעוד ששינוי האמונה שלי בנוגע להומוסקסואליות יכול להגיע רק עם מספר רב של שינויים דרמטיים אחרים באמונותי. למרות שבשני המקרים אני משתמש במילה "אמונה", מכיוון שאדם לא יכול לדעת שום דבר בוודאות מוחלטת, מדובר ברמות שונות לגמרי של מחויבות כלפי הרעיונות האלו – אך הררי מתעלם באופן מוחלט מההבדל הזה.

בעיה חמורה יותר, שחוזרת על עצמה במקרים אחרים בספר, היא שהררי מבין שהוא טועה ומטעה. למשל, כך הוא כותב על ההבדל בין הקפיטליזם לנצרות:

"ובכן, תלוי למה אנו מתכוונים במונח "קפיטליזם". שכן אנו משתמשים באותו מונח, קפיטליזם, לפעמים עבור תיאוריה כלכלית ניטרלית, שאין לה שום טענות ערכיות, ולפעמים עבור דת שבהחלט יש לה טענות ערכיות". (עמוד 201)

לא הררי, זה לא "אנו משתמשים" – זה אתה משתמש. ואתה משתמש באותו המונח בכוונה, כדי לבלבל את הקוראים שלך. אני מניח שאחרי שהוא כתב את המשפט הזה הררי הבין שמשהו חסר לו, שקפיטליזם הוא לא באמת דת מכיוון שאין לו טענות ערכיות, אבל הוא לא רצה לוותר על הטענה הזו. איך יצא הררי מהתסבוכת? על ידי המצאתו של איש קש: הקפיטליסט המעמיד את הצמיחה מעל כל גורם אחר. עניין זה מעביר אותנו אל הנושא הבא.

הקפיטליסט המעמיד את הצמיחה מעל לכל הוא איש קש שלא קיים במציאות

"הקפיטליסט הופך מאיש מדע לאדם דתי ברגע שהוא מוסיף לטענות העובדיות הנ"ל את הקביעה הערכית ש"צמיחה כלכלית הינה ערך עליון", או ש"צמיחה כלכלית חשובה יותר משוויון חברתי ומאיזון אקולוגי"". (עמוד 202)

"הטענה המרכזית של הדת הקפיטליסטית (להבדיל מהתיאוריה הכלכלית הקפיטליסטית) היא שצמיחה כלכלית הינה ערך עליון. מצווה על כל אדם, משפחה, תאגיד ומדינה לייצר בשנה הקרובה יותר ממה שהם מייצרים היום, ובעוד עשר שנים יותר ממה שהם ייצרו בעוד שנה. כדי להשיג זאת, ראוי להקריב ערכים אחרים, כגון שוויון, איזון אקולוגי, או כיבוד הורים." (עמוד 231)

ובכן, טוב שהוא לא פשוט אמר ישירות שכלכלנים ימכרו את סבתא שלהם בשביל כסף…

מעל כל משפט בספרו שבו הררי מזכיר את המילה "צמיחה" צריך להופיע שלט אדום ענק עם המילים "זהירות, איש קש" מלווים במספר סימני קריאה. מעולם לא נתקלתי באדם שחושב כפי שהררי טוען שקפיטליסטים חושבים, וכל הציטוטים שלו בעמודים הבאים של דוחות של בנק ישראל או כתבות מדה-מרקר רק מדגישים שהוא אינו מבין את מה שהוא קורא.

ראשית כל, בניגוד לתפיסתו של הררי, מעולם לא התקיים קפיטליסט או כלכלן רציני אשר האמין כי בני אדם רוצים או צריכים למקסם רק כסף. גם ברמה הפשטנית ביותר של התואר הראשון, במודלים כלכליים הפרטים לא מנסים למקסם כסף או צמיחה אלא "תועלת", או "רווחה", ולתוך פונקציית התועלת יכולים להיכנס הרבה מאוד גורמים כגון זמן פנוי, הצלחה של הצאצאים, אושר סובייקטיבי, אי שוויון, סטאטוס חברתי ועוד.

גם ברמה המאקרו-כלכלית לכלכלנים אכפת קודם כל מרווחה. קשה למדוד ולהגדיר רווחה, לכן כלכלנים נוטים להשתמש בתוצר לנפש בתור מדד לרווחה ממוצעת במדינה. כלכלנים יודעים שהמדד הזה רחוק מלהיות מושלם, הם מכירים את כל הכשלים שלו הרבה יותר טוב מלא-כלכלנים (אני מלמד אותם בקורס מבוא לכלכלה מדי שנה), ובכל זאת משתמשים בו מכיוון שכל שאר מדדי הרווחה האלטרנטיביים שפותחו עד כה נמצאים בקורלציה גבוהה מאוד עם התוצר לנפש, אבל קשה יותר למדוד אותם והם אינם מוגדרים היטב. בניגוד אליהם תוצר לנפש מוגדר היטב, יש לגביו נתונים על מספר רב של מדינות לאורך מספר רב תקופות, ואם הוא ממילא בקורלציה גבוהה עם שאר המדדים אז הם לא מביאים תועלת רבה או מייצגים איזה שהוא מידע שאינו גלום כבר בתוצר לנפש. כלומר, בפועל למקסם את התוצר לנפש זה בדיוק כמו למקסם איזו שהיא פונקציה מורכבת של מדדים אחרים, כגון תוחלת חיים, תמותת תינוקות, שביעות רצון מהחיים, השכלה ונושאים דומים (וזה עוד מבלי להזכיר את נושא התעסוקה והאבטלה, שמופיע בתור מטרה בחקיקה של בנקים מרכזיים בארצות רבות, והררי בכלל לא מזכיר אותו בתור מטרה של כלכלנים).

למשל, להלן מספר תרשימים המתארים את הקשר בין הכנסה לעובד (המחושבת באופן דומה לתוצר לנפש) לבין מדדים שונים של איכות חיים ושביעות רצון מהחיים, שהכנתי על פי נתוני ה-OECD (better life index, 2015 edition). הנתונים כוללים רק את מדינות ה-OECD, ברזיל ורוסיה, ולמעשה הקשרים שאני מראה היו חזקים הרבה יותר אם היינו כוללים מדינות עולים שלישי נוספות.

 

כמובן, בנוגע לכל התרשימים האלו ניתן גם לטעון לסיבתיות הפוכה: מדינות הן עשירות יותר בגלל שהעובדים בהן יותר משכילים או יותר מאושרים. אפשר לבחון את כיווני הסיבתיות, ויש מחקרים שעשו זאת. בסך הכל לאור הנתונים נראה שמקסום התוצר לנפש הוא מדיניות סבירה, לא בגלל שהקפיטליזם הוא דת אלא מכיוון שבמדינות עם תוצר לנפש גבוה החיים הם הרבה יותר טובים לפי שלל מדדים המתאימים להשקפות "הדת ההומניסטית" שכולנו חולקים כיום. וזה מה שהקפיטליזם עושה – מגדיל את התוצר לנפש.

אז מהי צמיחה? צמיחה היא פשוט שינוי בתוצר הכולל או בתוצר לנפש לאורך זמן. זה הכל. כלכלנים לא מנסים למקסם צמיחה אלא למקסם רווחה, למקסם את המדדים שהראיתי, וצמיחה מתארת את השינוי ברווחה. אבל הרבה יותר קל לתקוף את הצמיחה בתור איש קש, מכיוון שהיא נתפסת בתור איזה מדד סטטיסטי לא קשור לכלום. ישראל ישראלי הלא-כלכלן יקרא את הררי יחשוב לעצמו: "מה כל כך דחוף בצמיחה הזו? איזה מצחיקים כל הכלכלנים האלו… רק רוצים עוד ועוד… אפשר לחשוב, בשנה שעברה אומרים שמדינת ישראל צמחה בשלושה אחוזים ואני לא הרגשתי כלום! איזה יופי שיש את יובל נוח הררי שיראה לכל הכלכלנים עד כמה הם מגוחכים". אם הררי היה כותב על הדת הקפיטליטית המנסה למקסם רווחה ולא צמיחה ישראל ישראלי היה מתקשה להבין מה כל כך רע במקסום רווחה.

כל זה לא אומר כמובן שצמיחה היא לא חשובה. השאלה הכלכלית החשובה ביותר לדעתי היא מדוע אזורים מסוימים בעולם הם יותר עשירים מאזורים אחרים, כלומר מדוע אותם האזורים צמחו יותר מהר במאות השנים האחרונות. אבל מבחינת מטרות, הצמיחה היא לא מטרה העומדת בפני עצמה. סיבה נוספת להתעניינות של כלכלנים בצמיחה נובעת מנטייתם של פוליטיקאים לפעול באופן פופוליסטי ולהגדיל את חובותיהן של מדינות, מגמה שהחריפה מאז המשבר של 2008. כל עוד ישנה צמיחה פוליטיקאים יכולים להבטיח הבטחות חסרות אחריות מכיוון שהדורות הבאים יוכלו לשלם את המחיר, אבל ברגע שהיא נגמרת מדינות עלולות להיקלע למשברים חמורים. על כן, המירוץ שהררי מתאר אחרי הצמיחה נובע לא מאותה "דת הקפיטליזם" הפיקטיבית שהומצאה על ידי הררי בתור אויב שקל לתקוף אותו, אלא במידה רבה מהאופי הפופוליסטי של המערכות הפוליטיות במרבית המדינות (למעשה, הררי ודומים לו המבקרים את הכלכלנים מתוך בורות הם אלו שמספקים לפוליטיקאים תירוץ להתעלם מעצותיהם של הכלכלנים, להגדיל גרעונות ולפתח תוכניות בזבזניות כמו "מע"מ אפס" הידועה לשימצה).

קפיטליזם ואושר

כפי שכתבתי לפני כן, הררי יודע שהוא טועה ומטעה בנושאים רבים, וגם בנושא הצמיחה. כך הוא כותב בהמשך:

"אבל למעשה אפשר בכל זאת להקשות על הקפיטליסט ולשאול אותו מדוע הוא סבור שצמיחה כלכלית היא ערך עליון […] ייתכן שלו לכדנו את מרגרט תאצ'ר בפינה ותבענו ממנה הסבר קצת יותר מפורט, היא הייתה חושפת משהו עמוק יותר על השקפת עולמה. "ובכן," הייתה תאצ'ר אומרת, "צמיחה כלכלית היא חיונית כדי לספק לאנשים תנאי חיים טובים יותר, טיפול רפואי טוב יותר, בתים גדולים יותר, חופשות מהנות יותר, וגלידה טעימה יותר." ומה כל כך טוב בזה? היינו מקשים. "מה, זה לא ברור?" הייתה תאצ'ר משיבה, "כל זה תורם לאושר של בני האדם. ברור וידוע שכדי להיות מאושרים יותר אנחנו צריכים לצרוך יותר, וכדי לצרוך יותר חייבים לייצר יותר, ולכן צמיחה כלכלית היא כל כך חשובה." […] האמת היא שתאצ'ר מאמינה באושר כערך עליון, לא בצמיחה […]" (עמוד 218).

שמחתי כשקראתי את הקטע הזה. איזה יופי, חשבתי לעצמי – הררי יודע. הוא מבין שעד לנקודה זו הוא כתב שטויות מוחלטות, ועכשיו הוא הולך להתנצל ולהפסיק עם כך. לתומכים בקפיטליזם אכפת מאושר, לא מצמיחה, ראו למשל את התרשים הקודם בנוגע לשביעות רצון מהחיים. אך מסתבר שטעיתי. הררי לא מנסה להתווכח ברצינות עם בת שיחו הפיקטיבית, אלא מסתפק בלטעון שיש "הרבה מחקרים שמראים שצריכה מוגברת פחות חשובה לאושר מאשר קשרים קהילתיים" ובהמשך חוזר לאותו איש קש של הצמיחה כמטרת על.

האם חשיבותם של קשרים קהילתיים לאושר רלוונטית בכלל? נניח שאושרו של אדם מורכב באופן הבא: תשעים אחוזים ממדד האושר נקבעים על ידי קשרים קהילתיים, זוגיים וחברתיים, חמישה אחוזים נקבעים לפי שנת הייצור של המכונית שבבעלותו, וחמישה אחוזים נקבעים לפי שטח הדירה שבבעלותו. אם במדינות קפיטליסטיות יותר הקשרים הקהילתיים, הזוגיים והחברתיים שווים פחות או יותר ברמתם לאלו שבמדינות אחרות (וככל הידוע לי אין שום עדות שזה לא המצב), אבל לפרטים יש מכוניות חדשות יותר ודירות גדולות יותר, וסיכוי נמוך יותר להיות מובטלים, הם עדיין יעדיפו אותן על פני מדינות פחות קפיטליסטיות – למרות שהקשרים הקהילתיים הם הגורם המכריע בכל הנוגע לאושר. בפועל, אם נתייחס לרגע לעובדות ולא לתיאוריות, נראה שפרטים מעדיפים להגר למדינות קפיטליסטיות הדוברות שפה זרה ואוחזות בתרבות זרה, תוך פגיעה מהותית בקשרים הקהילתיים שלהם, על מנת לזכות במכוניות חדשות יותר ודירות גדולות יותר. כיוון ההגירה מעולם לא היה הפוך – אנשים ברחו מברית המועצות כדי להגיע לארצות הברית, ברחו מגרמניה המזרחית כדי להגיע לגרמניה המערבית וממשיכים להגר בהמוניהם לכל מדינה קפיטליסטית שניתן להגיע אליה. אך הררי לא עושה שום מאמץ להתמודד עם טיעונים כאלו ואחרים ברצינות, למרות שאין לי ספק שהוא יכל להעלות אותם בעצמו – הרבה יותר קל להילחם באנשי קש.

בסופו של דבר שאלת הגורמים המשפיעים על אושרם של בני אדם היא לא שאלה דתית, אלא שאלה אמפירית-מדעית. ניתן לבדוק אותה בכלים אמפיריים, לבחון את מידת האושר הסובייקטיבי במדינות שונות ובאזורים שונים, להשוות אותה לרמות אי השוויון והתוצר לנפש ולהסיק את המסקנות. ועשו את זה, כתבתי על חלק מהמחקרים כאן. המסקנות? בהתאם לתרשים שהצגתי לפני כן, אנשים מאושרים יותר במדינות עם תוצר לנפש גבוה יותר, אבל בנוגע לאי שוויון וגורמים אחרים הממצאים לא ברורים כל כך. אלו הן העובדות. בחלקים רבים בספר הררי חוזר על הטענה האופנתית שלפיה החברה הקפיטליסטית המודרנית מכריחה את האדם להשתתף באיזה מירוץ משוגע ומתסכל, אבל אין שום עדות לכך שאנשים בחברות קפיטליסטיות יותר הם מאושרים פחות – כל העדויות מצביעות בדיוק בכיוון ההפוך, ולכן הררי מתעלם מהן לגמרי.

בשלב הבא של הדיון ינסה הררי בוודאי לטעון שמושגי ה"אושר" שלנו הם גם סוג של מציאות בין-סובייקטיבית. הדת הקפיטליסטית היא זו שמלמדת אותנו שלאושר ניתן להגיע על ידי צריכה מוגברת של מוצרים מיותרים, והמהגרים לארצות הברית הם בסך הכל עדר של שטופי מוח, תינוקות שנשבו בקורי עכביש מתוחכמים שטוו מפיקים הוליוודים ובעלי הון. גם זו, כמובן, טעות.

אין שום דבר "קפיטליסטי" או חדש בתרבות הצריכה

"לקפיטליזם היה די קל לשכנע אנשים פרטיים לתת דרור לתאוותיהם, ובפרט לתאוות הבצע. הבעיה הגדולה של הקפיטליזם הייתה ברמת הכלל. החברה האנושית, כמו חברות של בעלי חיים רבים אחרים, הושתתה מקדמת דנא על ריסון תאוותיהם של הפרטים ומציאת שיווי משקל ביניהם. […] הקפיטליזם התעקש להפוך את סדרי העולם. הוא שכנע את החברות האנושיות שיש לפחד מפני שיווי המשקל יותר מאשר מפני הכאוס […] מתוך הנחה שתשוקותיהם של הפרטים הן המנוע לצמיחה, הקפיטליזם עודד את התאוות והתשוקות האלה, ודאג לפרק את המחסומים הערכיים שחברות אנושיות הציבו בפניהן." (עמוד 242).

התיאוריה של הררי, אם הבנתי אותה נכון, הולכת ככה: אנשים תמיד רצו לצרוך המון מוצרים, אבל החברה איכשהו מנעה מהם את זה מתוך פחד שיתרחש כאוס (למה שיתרחש כאוס?), עד שהגיעה "הדת הקפיטליסטית" (מהיכן? למה דווקא בתקופה מסוימת ובמקום מסוים?) ושכנעה את האנשים שצריכה זה סבבה והעתיד יהיה מושלם (איך?), ואז כולם התחילו לצרוך המון.

לי יש תיאוריה חלופית, טריוויאלית הרבה יותר ומשעממת הרבה יותר. היא הולכת ככה: אנשים תמיד רצו לצרוך המון מוצרים, כחלק מתחרות על סטאטוס או לשם נוחות, אבל בעבר רובם המכריע היו מאוד עניים, על סף קיום – ואלו שלא בהחלט צרכו המון מוצרים בכל הציוויליזציות ובכל התקופות. אחרי המהפכה התעשייתית נוצר מצב שבו לרוב בני האדם במדינות המערב היה כסף, אז הם החלו לצרוך יותר. התיאוריה שלי, בניגוד לזו של הררי, מתאימה לעובדות: לכך שאנשים עשירים לא טרחו לרסן את תאוותיהם במצרים של הפרעונים או בסין הקיסרית והלא-קפיטליסטיות במיוחד, לכך שהנטיה לצרוך מוצרים לשם נוחות וכחלק מתחרות סטאטוס היא מאפיין ביולוגי של כל היצורים החיים עלי אדמות שלא הומצא על ידי בני אדם ולכך שהזינוק בצריכה התרחש בדיוק בנקודה ההיסטורית שבה לאנשים היה יותר כסף פנוי (איזו מקריות מופלאה!). התיאוריה שלי גם לא מצריכה איזה שהוא גורם חיצוני, איזו שהיא "דת קפיטליסטית" שתופיע משום מקום ותכפה את ערכיה על ההמונים.

נקודה נוספת שלגביה טועה הררי היא הצריכה כמנוע צמיחה. כלכלנים יודעים טוב מאוד שדווקא הגורם שהוא הופכי לצריכה – החיסכון – הוא קריטי עבור צמיחה כלכלית. בלי חיסכון אין השקעות, ובלי השקעות אין צמיחה. כשהוא כותב שהכלכלה הקפיטליסטית מנסה לעודד צריכה פרטית כדי לעודד צמיחה הררי למעשה נקלע לחוסר הבנה נפוץ של התיאוריה הקיינסיאנית.

אז כיצד הגענו למצב הזה שבו לבני האדם יש יותר כסף על מנת לצרוך? כאן אנחנו מגיעים לערש העולם המודרני, המהפכה התעשייתית – הנושא האחרון שבו הררי מבצע לדעתי את מעשה הרשלנות החמור מכולם.

מקורות המהפכה התעשייתית

"במשך רוב ההיסטוריה, המדע התקדם בקצב של חילזון, ואילו הכלכלה הייתה נתונה בקיפאון עמוק […] בעידן הקדם מודרני הכלכלה צמחה כל כך לאט, שאיש לא שם לב לכך. […] הקיפאון הכלכלי והמדעי נבע במידה רבה מהקושי לממן פרויקטים חדשים. בהיעדר מימון מתאים, היה קשה לייבש ביצות, להקים גשרים או לבנות נמלים – שלא לדבר על להנדס זן חדש של חיטה, לגלות מקורות אנרגיה חדשים או לפתוח נתיב מסחר חדש. היה קשה לממן את כל אלה, כי היה רק מעט אשראי באותם ימים; היה מעט אשראי כי לאנשים לא היה אמון בצמיחה; ולא היה אמון בצמיחה כי הכלכלה באמת לא צמחה. […] את מעגל הקיפאון הזה פרצו הכלכלה והמדע המודרניים, בעזרת אמון בעתיד ובעזרת אשראי, שהם בעצם היינו הך. […] אבל אם זה באמת כל כך פשוט, מדוע היה צריך לחכות עד התקופה המודרנית בשביל שהכלכלה תתחיל לצמוח במהירות? במשף אלפי שנים אנשים התקשו להאמין בצמיחה עתידית לא מכיוון שהם היו טיפשים, אלא מכיוון שהאמונה הזו נוגדת את תחושת הבטן שלנו, את המטען שצברנו במהלך מיליוני שנות אבולוציה, ואת האופן שבו פועל היקום." (עמודים 228-229)

"כדי שהכלכלה העולמית תצמח, היה הכרח לשכנע את בני האדם שהכלכלה העולמית בכלל יכולה לצמוח, […] מלאכת השכנוע הזו הייתה משימתה הגדולה של הדת הקפיטליסטית." (עמוד 230).

הציטוטים האלו מתעלמים באופן מוחלט מכמאה שנים של מחקר בנוגע למקורות המהפכה התעשייתית. הם עומדים בסתירה מוחלטת לספרים ולמאמרים של בכירי החוקרים בהווה ובעבר בנוגע למקורות המהפכה התעשייתית שיצא לי לקרוא, על חלקם כתבתי בבלוג (למשל כאן וכאן, והעברתי גם הרצאה בנידון לא מזמן). הררי לא מזכיר את התיאוריה המלתוסיאנית שמסבירה את הסטגנציה לפני המהפכה התעשייתית, לא מזכיר את ההתפתחויות הטכנולוגיות שקדמו למהפכה התעשייתית בציוויליזציות אחרות, לא מנסה להסביר מדוע הן נעצרו, מדוע מערב אירופה הצליחה ולא סין, כיצד היו בנויים המוסדות הפוליטיים במדינות שחוו ראשונות את המהפכה התעשייתית, מה היו ההבדלים בין הממסד המדעי באירופה לממסד המדעי בארצות האיסלאם, כיצד תרם ההומניזם למהפכה התעשייתית ועוד שלל נושאים אחרים שאין כאן מקום להזכיר את כולם.

זה לא סתם איזה מאמר או שניים שהוא שכח להזכיר – עשרות ספרים עבי כרס נכתבו על מקורות המהפכה התעשייתית, והררי זורק את כולם לפח ושולף מהמותן איזו תיאוריה על אמון בצמיחה עתידית, ללא שום תימוכין, שמספיק שיטוט קצר בויקיפדיה על מנת להפריך אותה (שלל ציוויליזציות עתיקות מימנו בעזרת אשראי בניית נמלים, גשרים ופתיחת דרכי מסחר חדשות מאות שנים לפני המהפכה התעשייתית). לדעתי הדבר דומה לאיזה פיזיקאי שבספר מדע פופולארי לקהל הרחב יתחיל לכתוב על שדונים קטנים שקופים שמושכים דברים למטה בתור הסבר לכוח הכבידה. נפלא מבינתי כיצד יכול היסטוריון רציני להתנהל באופן שכזה.

הררי אינו הראשון שמנסה להכחיש את מקורותיה ותרומתה של המהפכה התעשייתית. למעשה, עצם קיומה של המהפכה התעשייתית מפריע לאנשים המחבבים תיאוריות קונספירטיביות, חתרניות ומגניבות משתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה היא שאף אחד לא תכנן את המהפכה התעשייתית: לא הייתה ממשלה או קבוצה קטנה של אנשים שיזמה את המהלך, לא היה תכנון מלמעלה, ורבים מאלו שחיו בתקופת המהפכה התעשייתית כלל לא הבינו שהעולם סביבם משתנה באופן דרמטי. רבים מתקשים להכיר בכך שמשהו גדול כל כך יכול לקרות באופן ספונטני, טבעי, שלא כתוצאה מאיזו שהיא קונספירציה (אולי מאותה הסיבה שבגללה רבים אינם מאמינים באבולוציה). הסיבה השנייה היא שהמהפכה התעשייתית הייתה, ברמה העקרונית, דבר טוב. מעולה אפילו. תמותת ילדים ותינוקות צנחה באופן דרמטי בעקבות המהפכה התעשייתית, בעיקר תודות לתזונה טובה יותר, תוחלת החיים גדלה, ההשכלה גדלה, מצבם של העניים השתפר משמעותית, רמת החיים עלתה, עניים יכלו להרשות לעצמם בגדים ובשר, מדינות יכלו לפתע לממן מערכות רווחה גדולות, כל בני האדם הרוויחו והיחידים שהפסידו היו הסוסים, שכבר לא היה בהם צורך בתור כוח עבודה ורבים מהם נאכלו בתחילת המאה העשרים. גם כאן, רבים מתקשים להכיר בעולם שמשתנה לטובה מבלי שיש איזו מזימה אפלה המתחבאת מאחורי הקלעים.

בתור היסטוריון הייתי מצפה מהררי לנסות לסתור תפיסות פופולאריות בציבור כאשר הן שגויות, ולא לעקוף אמיתות שאינן מגניבות מספיק על ידי התעלמות מכתביהם של היסטוריונים אחרים.

סיכום

"להגנתו של הקפיטליזם אפשר לומר, שבניגוד לדתות אחרות המבטיחות נסים ונפלאות בעולם הבא, הקפיטליזם מבטיח נסים ונפלאות בעולם הזה – ומקיים. חלק ניכר מהקרדיט של הניצחון על הרעב, המגפות והמלחמות מגיע לאמונה הקפיטליסטית העזה בצמיחה. וזה הרבה יותר ממה שאפשר לזקוף לזכותן של רוב הדתות האחרות. לכן לחסידי הקפיטליזם ולמאמינים בצמיחה אין שום סיבה להתבייש בדתם" (עמוד 205).

להגנתו של יובל נוח הררי אפשר לומר, שבניגוד לכותבים אחרים המצמידים את המילה "קפיטליזם" לכל מה שרע בעולם, הוא מסוגל להודות בציטוט שלעיל ובמספר מקומות נוספים בספר שלקפיטליזם היו השלכות חיוביות על חייהם של בני אדם בעולמנו. לצערי, זה הדבר היחיד שאני יכול לומר להגנתו. ברשומה זו ציינתי רק את הנושאים המרכזיים שבהם הררי מבצע טעויות החוזרות על עצמן והצגתי רק חלק קטן מהציטוטים הרלוונטיים; בשני ספריו קיימות עוד שלל פסקאות שחסכתי מכם, בהן הוא מבצע טעויות שונות ומשונות ומביע חוסר הבנה של עקרונות כלכליים בסיסיים ביותר, ומעבר על כל טעויותיו יצריך כתיבת ספר ביקורת באורך מלא. כמו כן, התמקדתי בנושאים הכלכליים, למרות שגם בנושאים אחרים להררי יש פה ושם טענות תמוהות (למשל, בנוגע ל"דת המידע"). ישנן ביקורות נוספות על הררי שנגעו בנושאים אחרים.

התקפתו של הררי על הקפיטליזם איננה הכרחית עבור התזה המרכזית של ספרו. הוא יכל לטעון בפשטות שקפטיליזם היא שיטה כלכלית להשגת מטרות הדת ההומניסטית על גווניה השונים, לזרוק לפח את כל הדיבורים על צמיחה, לקשר גם את המהפכה התעשייתית להומניזם (כפי שעושה ההיסטוריון הכלכלי יואל מוקיר בספריו) ולא לאיזו תיאוריה מוזרה על אמון בעתיד, ולרוץ הלאה אל החלקים הפילוסופיים והטכנולוגיים המעניינים יותר. הייתי רוצה להאמין שהררי לא בחר באפשרות זו מתוך בורות וחוסר הבנה, ולא מתוך ניסיון להיות מגניב, אופנתי וחתרני.

שיטות כלכליות מושפעות מהממשק בין האופי הטכנולוגי של תהליך הייצור לבין טבע האדם, וכן מהערכים הנפוצים בחברה. כרגע הטכנולוגיה, טבע האדם והדת ההומניסטית השלטת מתאימים לשיטה הקפיטליסטית. אם אחד או יותר מהשלושה האלו ישתנה באופן משמעותי במאה השנים הבאות גם הקפיטליזם יכחד ויוחלף בשיטה אחרת. כל עוד זה אינו המצב, כל עוד אנחנו כחברה מחזיקים בגרסה כזו או אחרת של ההומניזם הליברלי הנפוץ במדינות המערב, נראה שהקפיטליזם הוא הדרך היעילה ביותר להשיג את המטרות שלנו. עמים שלא יבינו זאת, למשל עקב השפעתם של סופרים פופולאריים המפיצים חוסר הבנה בנוגע לטענותיהם של כלכלנים, יתקשו להשיג את המטרות של ההומניזם הליברלי, שבראשן איכות חיים גבוהה לכלל האוכלוסיה.

הררי מסיים את ספרו בהמלצה חמה על שיטת המדיטציה הבודהיסטית "ויפאסאנה", אשר שימשה אותו כמקור להתבוננות פנימית שהפיקה תובנות רבות עבורו. בהתאם לכך, גם אני אסיים את הרשומה בהמלצה על השיטה החביבה עלי להפקת תובנות: קריאת ספרים, בייחוד לגבי נושאים שאותם אינני מכיר. התבוננות פנימית היא עניין חשוב, אך חשוב לא פחות להפנות מדי פעם את התודעה שלנו החוצה, אל ידע הקיים במוחותיהם של אחרים. אין לי ספק שספריו של הררי – שהם, כאמור, לא רעים בכלל – ישתפרו עוד יותר אם הוא יפנה חלק מזמנו גם עבור השיטה הזו.

Read Full Post »

הדרך לאושר – חלק ב': על פמיניזם, אי שוויון, קפיטליזם ועוד

בחלקה הראשון של הרשומה עסקנו במתודולוגיה של מחקרי האושר, ובקשרים בין אושר לעושר במהלך החיים. בחלקה השני נסקור עוד מספר מחקרים מעניינים הקשורים למגדר, אי שוויון ועוד.

מדוע נשים אינן מאושרות?

בשנת 2009 פרסמו שני חוקרים מאוניברסיטת פנסילבניה מאמר תחת הכותרת the paradox of declining female happiness שעורר עניין רב. בשנות השבעים, כך מסתבר, נשים היו בממוצע מאושרות יותר מגברים. מאז ועד היום מצבן, על פי מדדים אובייקטיביים, השתפר במידה רבה: השכלתן השתפרה והיא כיום גבוהה בממוצע מזו של גברים, הטכנולוגיה הפכה את עבודות הבית לקלות יותר, המשכורות של נשים בכל רמות ההשכלה צמחו ביחס למשכורות הגברים המקבילים להן, ההשתתפות בשוק העבודה גדלה, ועקב ההצלחה שלהן בשוק העבודה סביר שגם עמדת הכוח שלהן בתוך המשפחה השתפרה, מכיוון שהן פחות תלויות בבעל למחייתן.

בהינתן כל הפרמטרים האלו, ציפייה הגיונית היא שרמת האושר של הנשים כיום תהיה גבוהה יותר מאשר בשנות השבעים, אך זהו אינו המצב: רמת האושר הממוצעת של נשים נמצאת בירידה בארבעים השנים האחרונות, גם באופן אבסולוטי וגם יחסית לגברים, ובזכות מגמה זו אנחנו קרובים למצב שבו גברים יהיו יותר מאושרים בממוצע מנשים (חס וחלילה!). תוצאה זו עקבית גם בתוך קבוצות אוכלוסייה שונות (למשל לפי גזע או השכלה), וגם במדינות מפותחות רבות.

מדוע זה קרה?

יתכן כי נשים עדיין נושאות ב"אחריות רגשית" לבית גם אם הן לא משקיעות שעות רבות כמו פעם במטלות השונות, ואולי דווקא בגלל שהן משקיעות פחות שעות. טענה אחרת היא כי גברים הרוויחו יותר מנשים מהמצאתה של הגלולה והאפשרויות ליחסי מין מחוץ לנישואים, מה שיצר לחץ על נשים להסכים ליחסי מין כאלו ופגע ב"כוח המיקוח" שלהן בשוק הנישואים. במהלך העשורים המדוברים היו גם גידול בהריונות מחוץ לנישואים ובשיעורי הגירושים, אך אלו השפיעו פחות על נשים לבנות ומשכילות – קבוצה שגם אצלה מגמת האושר בירידה – כך שזה ככל הנראה לא ההסבר.

ואם כבר מדברים על נשים, אז מחקר אחר שפורסם ב-2012 תחת השם הפרובוקטיבי " You can’t be happier than your wife" חקר את תשובותיהם של בני זוג נשואים לשאלוני אושר כלליים ואת הסיכוי לגירושין מספר שנים לאחר מכן. התוצאות הן כי פער באושר בין בעלים ונשותיהם הוא מנבא לא רע של גירושין עתידיים, אבל האפקט אינו סימטרי: הסיכוי לגירושין גבוה הרבה יותר כאשר האישה היא זו שפחות מאושרת מחייה. אני ואשתי נמצאים כיום בשלביו המתקדמים של תהליך גירושין שתואם את הסטטיסטיקות האלו (לא במקרה התחלתי להתעניין באושר בחודשים האחרונים…). ואולי הסיבה לתסכולן של הנשים ולשיעורי הגירושים הגדלים היא פשוטה – אנחנו הגברים הידרדרנו?

אז והיום: תמונת אילוסטרציה (מקור – ויקיפדיה)

אושר ואי-שוויון

נחזור לרגע לפרדוקס איסטרלין, שהתייחסתי אליו ברשומה הקודמת. במאמר אודות הפרדוקס, מציינים החוקרים כי ניתן לפתור את הפרדוקס על ידי שילוב הכנסה יחסית כחלק מפונקצית התועלת: פרטים משווים את עצמם לאחרים באותה המדינה. למשל, אפשר להחליט כי התועלת שלהם תלויה במרחק בין ההכנסה שלהם לבין ההכנסה החציונית במדינה. כך צמיחה איננה משפיעה על אושר, מכיוון שהיא מעלה גם את משכורות הפרטים וגם את ההכנסה החציונית, שהיא "נקודת הייחוס" עבורם.

מרחקן של המשכורות מנקודת הייחוס דומה למדדים שונים של אי-שוויון. הכותבים מציינים שהשפעתה של צמיחה כלכלית על אושר למעשה נובעת משילוב של שתי השפעות:

1. השפעת אי-השוויון על האושר
2. השפעת הצמיחה על אי-השוויון

אם מטרתם הסופית של כלכלנים היא למצוא דרכים לעודד צמיחה על מנת להביא לעלייה בתועלות הפרטים, הם חייבים להבין את המנגנון הכפול הזה – את ההשפעה של הצמיחה על אי השוויון (שעליה קיימת ספרות רחבה שלא אסקור כאן) ואת ההשפעה של אי השוויון על אושר. אז איך באמת משפיע אי השוויון על אושר?

לפני שנגיע למחקרים, חשוב לציין שהחוקרים אינם פשוט שואלים אנשים מה דעתם על אי-שוויון. התשובות שאנשים יתנו לשאלה כזו יהיו מן הסתם מושפעות ממה שהם חושבים לגבי "הדעה הנכונה", ולא בהכרח ייצגו את התועלת האמיתית שלהם. במקום זאת, החוקרים שואלים אנשים האם הם שבעי רצון מחייהם, ובודקים במקביל לכך את אי השוויון באזור או במדינה שבה הם גרים ובתקופה שבה בוצע הסקר.

ישנן מספר סיבות שבגללן סביר להניח שקיימת בכלל השפעה של אי-שוויון על אושר, כפי שמציינים שני חוקרים בסקירה שפורסמה בשנה שעברה. ראשית כל, יתכן כי פרטים שונים יפגעו או ירוויחו באופן אישי מקיומו של אי-שוויון גבוה יותר או נמוך יותר. אנשים מסוימים יכולים לפרש אי-שוויון גבוה בתור הזדמנויות גדולות יותר להצליח, בעוד שאחרים יפרשו אותו כהזדמנויות גדולות להפסיד, בהתאם לגישה שלהם לסיכון – ואכן מחקרים מצאו קשר בין גישה לסיכון לבין העדפות לגבי אי-שוויון. אפשרות דומה היא שאנשים מקשרים תופעות כגון פשיעה שעלולות לפגוע בהם באופן אישי עם אי-שוויון גבוה.

אפשרות שנייה היא העדפות של עולם שבו תהליך צבירת העושר הוא הוגן. למשל, בשנת 2010 פורסם מחקר מעניין שעל פיו הפולנים היו בעבר סובלניים כלפי אי-שוויון וראו בו סימן להזדמנויות חדשות, אך הפכו פחות סובלניים במחצית השנייה של שנות התשעים כאשר ההזדמנויות לא מומשו וגדל חוסר האמון במערכת הפוליטית ובאליטה (תהליך שיתכן שקרה גם במדינת ישראל, לפחות אם נשפוט לפי כותרות העיתונים בעשור האחרון). באחד מנאומיו ציין הנשיא האמריקני ברק אובמה כי העם האמריקני היה מוכן לסבול רמות גבוהות של אי שוויון כל עוד אלו היו מלוות במידה רבה של מוביליות חברתית.

אפשרות שלישית היא חוסר סימטריה בהעדפות: אנשים סובלים מאוד ממשכורת שהיא נמוכה מאיזו נקודת ייחוס (נניח, ממוצע השכר באוכלוסיה), אבל לא מרוויחים תועלת רבה ממשכורת שהיא גבוהה מנקודת הייחוס הזו. במקרה כזה אי-שוויון גבוה יגרור ירידה בסך התועלת של הפרטים באוכלוסיה. לחילופין, אפשרות רביעית היא שלאנשים ישנן רגשות אלטרואיסטים של ממש – באמת אכפת להם מהעניים. באופן אישי הייתי מהמר על האפשרות השנייה בתור גורם מכריע, אבל המחקרים האמפיריים עדיין לא הגיעו למסקנה חד משמעית לגבי העניין.

חלק מהמחקרים, בהתאם לביקורת שכתבתי על ספרו של שטיגליץ, מתמקדים באי-שוויון ברמת האזור שבו הפרטים מתגוררים ולא ברמת המדינה. העדויות האמפיריות הן מעורבות ולא ברורות כפי ששטיגליץ ואחרים היו רוצים להאמין. נסקור כמה מהמחקרים שבוצעו בעשור האחרון:

• במחקר משנת 2004 מצאו החוקרים כי באירופה קיים קשר שלילי בין אי-שוויון לבין אושר, בעוד שבארצות הברית הוא לא קיים. בקרב אירופאים הקשר מושפע מהנטייה הפוליטית, ונובע כמעט במלואו מבעלי עמדות שמאליות. בקרב אמריקאים הקשר בין הכנסות לבין גישה לאי-שוויון הפוך ממה שהיינו מצפים – מסתבר כי עשירי ארצות הברית מוטרדים מאי-שוויון יותר מאשר העניים. טענתם של החוקרים היא כי ההבדלים האלו נובעים מתפיסה שונה של הגורמים לעושר בקרב אמריקאים ואירופאים, כאשר האמריקאים מאמינים יותר בקיומו של שוויון הזדמנויות ומוביליות גבוהה בארצם ומחשיבותו של המאמץ.
• במחקר משנת 2012 מצאו שני חוקרים קשר חיובי דווקא בין אושר לאי-שוויון עבור מדגם של 85 מדינות ומדדי אי-שוויון ברמת המדינה, אך הם טוענים שהקשר חלש יותר במדינות שבהן אנשים בוטחים יותר במוסדות המדינה.
• שני מחקרים שבוצעו על נתונים מגרמניה בשנים 2007 ו-2009 (כאן וכאן) מוצאים קשר שלילי בין אי-שוויון ברמת האזור לבין אושר.
• על פי מחקר שפורסם בשנת 2007 ועוסק במספר רב של מדינות, ישנו קשר שלילי בין אושר לאי-שוויון עבור מדינות מתפתחות וקשר חיובי עבור מדינות מפותחות.
• במחקר שהתפרסם בשנת 2005 בוחנים החוקרים 17 מדינות באמריקה הלטינית, ומוצאים דפוס מעניין: האנשים הכי פחות מאושרים נמצאים במדינות עם אי-שוויון גבוה, אחריהם נמצאים אנשים במדינות עם אי-שוויון נמוך, והאנשים הכי מאושרים נמצאים במדינות עם אי-שוויון בינוני.

לסיכום, הספרות המחקרית עדיין לא פיצחה את השאלה החשובה הזו. מה שבטוח זה שאין כל הוכחה שמדדי אי-שוויון ברמת המדינה משפיעים על מידת האושר של הפרטים באופן חד משמעי וחזק היכול להצדיק את הכספים הרבים המוקדשים לעניין בכל מדינה מפותחת. מי שמעוניין למצוא תירוצים למיסוי פרוגרסיבי נדרש לחפשם במקום אחר (וזה לגיטימי לחלוטין – לא בטוח שהאושר הממוצע באוכלוסיה הוא המדד החשוב ביותר עבור כל החלטת מדיניות).

קפיטליזם, רציונאליות ואושר: האם מיסים על סיגריות הופכים מעשנים למאושרים יותר?

בעוד שמחקרי האושר לא מספקים תמיכה חד משמעית לאף אידיאולוגיה כלכלית, צעדי המדיניות העולים מהם נוגדים לדעתי אג'נדה ימנית-קפיטליסטית באותן הנקודות שבהן האג'נדה הזו מסתמכת יותר מדי על הנחת הרציונאליות.

למשל, במחקר חביב שפורסם בשנת 2005 בדקו חוקרים האם מע"מ גבוה על סיגריות עוזר או פוגע במעשנים. על מנת לבחון את השאלה החוקרים השתמשו בשונות בין מדינות שונות בארצות הברית בגובה המיסוי, בסקרי שביעות רצון מהחיים, ובניתוח סטטיסטי שהצביע על אנשים שתכונותיהם מעלות סבירות גבוהה לעשן – בלי קשר לשאלה האם הם מעשנים בפועל או לא. הניתוח העלה כי במדינות ותקופות שבהן המיסוי על סיגריות גבוה יותר, אותם אנשים הנמצאים בקבוצת המעשנים הפוטנציאלים הם מאושרים יותר. ניתוח דומה על קנדה מעלה את אותן התוצאות. יש כאן סטייה מהאופן שבו כלכלנים בדרך כלל תופסים רציונאליות: המעשנים הפוטנציאלים מאושרים יותר כאשר ישנו מס גבוה שמונע מהם להפוך למעשנים בפועל.

ממצא זה מעלה שאלות מעניינות לגבי תחומים אחרים. למשל, האם ייתכן שבני אדם יהיו מאושרים יותר במדינה המטילה מיסים כבדים על מוצרי מותרות, כך שהם לא יתפתו לקנות אותם? במדינה המטילה מיסים כבדים על אלכוהול? במדינה האוסרת הימורים או זנות? במדינה האוסרת על בני זוג להתגרש?

אני מניח שכמה מחברי התנועה הליברלית החדשה לא יאהבו את כיוון המחשבה הזה, אך מבחינתי זה תמיד היה הגורם שהפריע לי להזדהות במאה אחוזים עם הגישה הליברטריאנית: אני מעריך אושר יותר ממה שאני מעריך חופש. אין לי ספק שעולם ליברטריאני אידיאלי יהיה עשיר למדי, אבל אני בספק אם הוא יהיה עולם מאושר. אין לי אשליות לגבי מידת יעילותה וכוונותיה הטהורות של הבירוקרטיה הממשלתית, אבל אני מוכן לשלם מחיר מסוים תמורת הידיעה שישנה אי שם רשת ביטחון המסוגלת לתפוס אותי אם אפול, ואיני רוצה לעסוק באותה הרשת באופן אקטיבי ולרכוש לעצמי ביטוחים בשוק החופשי נגד כל דבר רע שיכול לקרות. אני לא רציונאלי, ואני מודע לכך.

את התשובה הליברטריאנית לטיעון הזה – הממשלה מורכבת מבני אדם שאינם רציונאליים בדיוק כמוני – אני לא קונה. הממשלה מורכבת גם ממומחים שהשקיעו קריירה שלמה בלחשוב על האופן שבו סל התרופות האידיאלי צריך להיבנות, ומה ראוי או לא ראוי להיכנס אל הסבסוד של מערכת הבריאות הציבורית. בעולם הליברטריאני האידיאלי כל אחד מאיתנו יצטרך לקרוא בעצמו אינספור מחקרים על תרופות חדשות כדי להחליט איזה ביטוח בריאות ברצונו לרכוש, או לסמוך על "חברות דירוג" של ביטוחי בריאות שהאינטרסים שלהן אינם ברורים. אני לא רוצה את החופש הזה, אני בכלל לא רוצה להתעסק עם הדברים האלו. חופש מהסוג הזה לא יוביל ליותר אושר.

זו אולי הסיבה לכך שרעיונות ליברטריאנים מעולם לא תפסו פופולאריות של ממש: רבים מדברים על חופש, ויתכן שחופש הוא הדרך ליצירת המערכת הכלכלית היעילה ביותר, אבל בני אדם לא באמת רוצים חופש מוחלט. הם רוצים כללים, הם רוצים מערכת שתעזור להם להימנע מהרגלים רעים כגון עישון סיגריות או ניהול קרבות אקדחים ברחוב הראשי, רבים מהם רוצים אנשים מעליהם שיגידו להם מה לעשות, ואחרים כמוני רוצים רק איזו רשת ביטחון מינימאלית – פשוט לדעת שהיא שם (אך אל חשש, לא שיניתי את עורי בעקבות סקירת ספרות אחת: אני עדיין מאמין שאזרחי מדינת ישראל משלמים על אותה רשת ביטחון מחיר יקר מדי המתבטא בעשרות אלפי עובדים מיותרים, ואני בוודאי לא חושב שסוציאליזם וכפייה בקנה מידה רחב מסוגלים לייצר משהו מלבד עוני, אומללות, ובזבוז של פוטנציאל יזמי ויצירתי).

שאלה אחרונה לסיום: האם עולם מסורתי יותר יכול להיות עולם מאושר יותר?

בכל חברה ישנן עמדות מסוימות שהן בגדר טאבו, ושום חברה איננה מעריכה אנשים שמנסים לשבור את הטאבו. בחברה שבה אני חי הטאבו אומר שהפמיניזם שיפר את תועלתן של נשים, שהאפשרות להתגרש בקלות משפרת את האושר, שיותר אפשרויות בחירה זה יותר טוב, ושהשכלה היא דבר חיובי. בחברה החילונית והמשכילה שמרנות היא מילה גסה, והדת בדרך כלל נתפסת כעניין מיותר שהיה אמור להיכחד חמש דקות לאחר פרסום "מוצא המינים" על ידי דארווין.

מחקרי האושר מחייבים בחינה מחדש של האמיתות המוחלטות הללו, הסתכלות במראה. כאשר אני מנסה לעשות זאת מתוך השקפת עולם ליבראלית-חילונית, אני רואה מולי בעיקר סימני שאלה. אני הרי לא מעוניין להחזיר את הנשים למטבח, אז איך אני אמור להתייחס למחקר שפורסם בניו-יורק טיימס לאחרונה, לפיו זוגות שחיי הנישואים שלהם שוויוניים יותר מקיימים פחות יחסי מין?

מצד אחד אינני מאמין כי יש מטרות ראויות יותר לחיים מאשר החתירה הפשוטה לאושר, אך מצד שני נדמה כי דווקא אותם אנשים דתיים שאינם מאמינים בחתירה לאושר אלא במטרות אחרות מצליחים להגיע לרמות גבוהות יותר של אושר. האם אין שום דרך ביניים כלשהי, שתאפשר גם להחזיק בערכים ליבראליים, חילוניים ומודרניים וגם להפיק את יתרונות האושר שניתן למצוא בחיים מסורתיים יותר?

חשוב להדגיש: אני לא רוצה לספק כאן תחמושת בידי אלו שהיו מעוניינים להחזיר את העולם כולו אל המאה ה-19, או בידי אלו שמתעקשים שדתיים הם עליונים בדרך כלשהי על חילוניים. ממש לא. אבל אם דרך החיים שבה בחרנו מובילה את האנושות לעידן של תסכול אז המינימום שאנו מחויבים לעשות בנידון הוא לבחון מחדש כמה מהנחות היסוד של פילוסופיית החיים ה"נאורה" וה"מתקדמת" שלנו.

אלו שאלות קשות, אך שאלות שצריכות להישאל מתוך יושרה אינטלקטואלית, והמחקרים החדשים בנושא האושר לא מאפשרים לנו לטאטא אותן אל מתחת לשטיח.

Read Full Post »

הבחירות והכלכלה

תוצאות הבחירות פחות או יותר ידועות, וגם אם הרכב הקואליציה עדיין אינו ברור, כבר ישנם מספר דברים ראשוניים שניתן לומר בקשר לעמדות הכלכליות של הציבור בארץ ולהשפעתן הצפויה של הבחירות לכנסת ה-19 על כלכלת ישראל.

 

1. הסוציאליזם הפסיד

אחת התוצאות החיוביות ביותר של הבחירות הנוכחיות היא כשלונה של יחימוביץ' לסחוף את מצביעי השמאל והמחאה, גם לאחר שצירפה לרשימתה שניים מנציגי המוחים. למרות המחאה, ולמרות שלל טעויות שעשה ראש הממשלה, מפלגת העבודה לא המריאה. מצביעים עם אוריינטציה שמאלנית העדיפו את מרצ ואת יאיר לפיד.

לאחר שסיימתי לקרוא את ספרה של יחימוביץ', ולאור מספר התבטאויות של ראשי מרצ נגד הוועדים ובעד קיצוץ תקציב הביטחון, אני מאמין כי מפלגת מרצ היא למעשה פחות סוציאליסטית ממפלגת העבודה. קבוצות הלחץ אליהן מחוברת מרצ הן החקלאים והקיבוצניקים, בניגוד ליחימוביץ' שמחויבת כמעט לכל קבוצות הלחץ במשק, כותבת ללא הפסק על הצורך בסולידריות חברתית, ומאמינה במיסים גבוהים מתוך ערכים שגובלים במרקסיזם. מצביעי מרצ בחרו בה עקב התמקדותה בתהליך השלום ובזכויות אדם, והצבעתם מהווה חוסר אמון ברור של השמאל במנהיגת מפלגת העבודה ובדרכה.

יאיר לפיד איננו סוציאליסט. בדומה לציפי לבני, ההשקפות הכלכליות שביטא במהלך קמפיין הבחירות נבעו בעיקר מהרצון למקסם את כמות המצביעים, ולא מאידיאולוגיה סדורה כלשהי בכיוון כזה או אחר. הוא לא מתעניין במיוחד בכלכלה, ולכן כאשר דוחקים אותו לפינה בנושא זה הוא בוחר ב"היוריסטיקת האמצע" – לא להיות קיצוני לשום כיוון ולא לומר משהו חד משמעי. הוא כמובן גם אינו ליברל כלכלי, וארחיב על כך בהמשך.

בסופו של דבר, המחאה החברתית לא הפכה את צעירי ישראל לסוציאליסטים. לאור התעמולה הרבה שהושקעה בכיוון זה על ידי גופים מהשמאל הקיצוני, אני חושב שספקנותם של צעירי ישראל כלפי גישות כלכליות פופוליסטיות ולא מאוזנות היא הישג חשוב של הצד שכנגד. תכניתה הכלכלית של יחימוביץ' תעלה אבק במגירה נידחת כלשהי, והמשק הישראלי יוכל לנשום לרווחה.

 

2. הליברליזם הכלכלי לא ניצח

עלה ירוק, לצערי, ככל הנראה לא עברה את אחוז החסימה. יתכן שהאשמה לכך תלויה בהסתרת האידיאולוגיה הליברלית מאחורי עלה של קנאביס, שהיווה מחסום בפני התייחסות רצינית מצד התקשורת והציבור המתעניין בכלכלה. גם התכנית הכלכלית שאני כתבתי תעלה אבק במגירה נידחת כלשהי, לצד תכניתה של יחימוביץ'. יחד עם זאת, אני לא מצטער על הזמן שהשקעתי בכתיבתה, ואני מאמין שהקמפיין של עלה ירוק חשף אחוז משמעותי מציבור הבוחרים של מדינת ישראל לרעיונות ליברליים, לפחות לפי כמות הלייקים שקיבלה המפלגה בעמוד הפייסבוק שלה.

נפתלי בנט הוא פחות או יותר הליברל היחיד העומד בראש מפלגה בכנסת, והוא לא השיג את מה שהשיג בזכות הגישה הליברלית שהוביל. אם היה בוחר בכיוון פופוליסטי יותר ולא מתבטא כנגד הוועדים ובעד קיצוץ תקציב הביטחון אני מאמין שבנט היה זוכה לאותו מספר המנדטים, אולי אפילו יותר. במפלגת הליכוד הליברליזם הפסיד עוד בפריימריז הפנימיים, ואולי כבר לפני כן, מיד אחרי הבחירות הקודמות, כאשר נתניהו הקים ממשלת אחדות ביחד עם מפלגת העבודה וחתם על הסכמים קואליציונים שלא אפשרו שום רפורמות ליברליות במדינה. אחרי מעל לשלוש שנים רצופות של מדיניות פופוליסטית, בחלקה זהה להצעותיה של יחימוביץ', קשה לי להאמין שנשארו כוונות ליברליות כלשהן אי שם בתוך מחשבותיו של בנימין נתניהו.

יאיר לפיד הוא לא קפיטליסט, בדיוק כפי שהוא אינו סוציאליסט. הוא פופוליסט-לכיוון-מרכז, הכותב על "סוציאליסטים וקפיטליסטים שצריכים לעבוד יחד". אין לו דעה מיוחדת בכל הקשור לצמצום מעורבותה של הממשלה במשק או פתיחת המשק ליבוא, וההתבטאויות הכלכליות שלו אינן בכיוון זה (כתבתי עוד על תכניותיו הכלכליות של לפיד כאן).

אז הליברליזם לא ניצח, אבל קשה לומר כי "הליברליזם הכלכלי הפסיד" – בעיקר מפני שמלכתחילה לא היה בכנסת כוח משמעותי שתמך באידיאולוגיה זו. לא היה מה להפסיד. כמו כן, בהחלט ייתכן שממשלה שתכלול את הליכוד, את לפיד ואת בנט, ללא חרדים, תוכל להוביל מספר רפורמות בכיוון ליברלי. רצוי לזכור שהגורם העיקרי שמנע רפורמות כאלו בשנים האחרונות היו דווקא המפלגות החרדיות, ולא מפלגת העבודה שהייתה באופוזיציה.

 

3. הפוליטיקה המגזרית ניצחה

המאבק בשנים הקרובות ימשיך להתמקד בחלוקת העוגה, ולא בהגדלתה. הסקטורים השונים ינסו למשוך את השמיכה לכיוון שלהם. אל הקרב המסורתי הזה נכנס סקטור חזק נוסף: מעמד הביניים, שהלוביסט שלו בכנסת הוא יאיר לפיד. חלק גדול מכוחה של מפלגת "יש עתיד" נובע מיכולתו של לפיד לנצל את השסע שבין המגזר החילוני לבין המגזר החרדי, וכל הדיבורים שלו ושל חבריו על "פוליטיקה חדשה" הם קשקוש מוחלט.

מה יצא מזה? לא הרבה.

מעמד הביניים פשוט גדול מדי בשביל להיות קבוצת לחץ. אנחנו לא יכולים לסחוט את כספי הציבור על חשבונם של אחרים, מכיוון שאנחנו אלו שמשלמים את מרבית המיסים. המתמטיקה הזו לא השתנתה במאומה.

יתכן שתקציב הביטחון סוף סוף יקוצץ. יתכן שהוועדים והחרדים יאבדו מכוחם, אם החרדים אכן לא ישבו בממשלה. יתכן כי גם קבוצות לחץ אחרות יפגעו. אך כל עוד מגרש המשחקים נשאר זהה, כל השינויים הללו הם הפיכים. בבחירות הבאות הרכב הכנסת יהיה שונה, הקואליציה תהיה שונה, והתקציבים יזרמו לכיוון אחר. גם מפלגת שינוי, להזכירכם, זכתה ל-15 מנדטים בשיא כוחה ופירקה את משרד הדתות בינואר 2004. ש"ס הצליחו להחזיר אותו כעבור 4 שנים.

הסיכוי היחיד לשינוי קבוע של התהליך שבמסגרתו כספי הציבור מועברים למפלגות שכוח הסחיטה שלהן הוא הגדול ביותר הוא ביטולה של הפוליטיקה המגזרית – יצירת מצב חוקתי שבמסגרתו המגזרים השונים בישראל לא יהיו מסוגלים למשוך את השמיכה התקציבית לכיוונם, בלי קשר לתוצאות הבחירות וכוח הסחיטה. במקום זאת, הם יוכלו להתווכח על נושאים עקרוניים שאינם קשורים לכספי ציבור. זו איננה המטרה שאליה מכוון לפיד – הוא בסך הכל מעוניין להיות לוביסט של קבוצת לחץ חזקה במיוחד, ובואו נקווה שהיא לא זמנית כמו אותה קבוצת לחץ שעליה רכב אביו לפני מספר שנים.

 

4. לא ברור האם הדיון הכלכלי-חברתי ניצח את הדיון המדיני-בטחוני

מצד אחד, יאיר לפיד הצליח לסחוף מצביעים רבים מבלי לבחור עמדה ברורה בכל הקשור לימין-שמאל בטחוני. מצד שני, גם מרצ והבית היהודי רשמו הצלחות, ציפי לבני קיבלה (נכון לרגע זה) שישה מנדטים רק בזכות תמיכתה בתהליך השלום, בעוד שמפלגת העבודה רשמה מפלה שרבים תולים אותה בחוסר מוכנותה של יחימוביץ' לשים דגש על הנושאים האלו. לא ברור האם המחאה באמת שינתה את השיח הציבורי, והעבירה את כובד המשקל מהנושאים הבטחוניים לנושאים הכלכליים.

 

5. המגמות ארוכות הטווח – סיכוי קטן לשינוי חיובי

גם אם החרדים לא ישבו בממשלה הבאה, המגמות הדמוגרפיות לא יפסיקו להוות סיכון משמעותי לעתידה של מדינת ישראל. שינוי לטובה יתרחש רק אם הממשלה תצליח לקצץ את קצבאות הילודה באופן משמעותי ובלתי הפיך, במקביל לעידוד יציאה לעבודה של גברים חרדים ונשים ערביות, ומלחמה בשוק השחור במגזרים אלו. שאיפותיו של לפיד לכפות שירות לאומי ולימודי ליב"ה על המגזר החרדי לא יועילו, מכיוון שלא ניתן לכפות דברים כאלו על 10-15% מאוכלוסיית המדינה. רק עבודה בשיתוף עם נציגי שני המגזרים יכולה להוביל לשינוי חיובי (וגם אז, לא ברור אם השינוי יהיה קבוע וגדול מספיק על מנת למנוע את מלחמת האזרחים העתידית שאני מאמין שתתרחש בעוד מספר עשורים).

 

לסיכום

אנו עומדים בפתחה של תקופה לא קלה לכלכלת ישראל. על הנעלמים החשובים ביותר במשוואה – התגלגלות משבר החובות האירופאי ומידת הצלחתו של אובמה להבריא את כלכלת ארצות הברית – אין ביכולתם של קברניטי המשק להשפיע. היצואנים הישראלים נפגעים כעת מהמשבר העולמי, וכך הכנסות המדינה ממיסוי יקטנו ללא הגדלה של שיעור המס. הוצאות הממשלה בשנים האחרונות הולכות וגדלות, ורבים דוחקים בראש הממשלה לוותר על הכלל הפיסקלי המגביל את יכולתו להרחיבן.

מכיוון שהסוציאליזם הפסיד בבחירות סביר שמפלגת העבודה לא תהיה חלק מהממשלה הבאה, וכך לא יהיה לחץ חזק לתכניות כלכליות לא ריאליות שיגדילו את החוב הלאומי. מכיוון שהליברליזם לא ניצח, לא יהיה לחץ חזק כנגד הגדלת שיעורי המס. אם מחירי הדיור ירדו מעט, או לא יעלו הרבה, זה יהיה רק בזכות תכנית הוד"לים של הליכוד והרפורמות השונות במנהל מקרקעי ישראל ובועדות התכנון, שחלקן הותנעו בעקבות המלצות טרכטנברג, ולא בזכות התכניות הלא-ריאליות שמציע לפיד בנושא זה.

אני מקווה שבמסגרת הגידול הצפוי במיסים יבוטלו קודם כל פטורים שונים ומשונים ממס שניתנו לקבוצות לחץ ללא כל הצדקה אמיתית, ויקוצצו הוצאות, ביחוד במשרד הביטחון. היום הבחנתי בעיתונים בהצעה להגדיל את שכר הלימוד באוניברסיטאות, צעד נכון לדעתי, אם כי לא ברור עד כמה יאיר לפיד יוכל לתמוך בדבר כזה. בכל אופן, לא ניתן לנהל את הדיון על המיסים שראוי להעלות וההוצאות שרצוי לקצץ, בהשוואה למה שייעשה בפועל, לפני שנדע מהו הרכבה של הממשלה החדשה.

 

בסך הכל, יכל להיות יותר גרוע.

 

Read Full Post »

הרס יצירתי

"הרס יצירתי", Creative destruction, הוא מונח נפלא שאותו פיתח במשמעותו המודרנית כלכלן אוסטרי בשם יוזף שומפטר (המונח מופיע לראשונה בכתביו של קרל מארקס). הרס יצירתי הוא הדרך שבו הקפיטליזם מחריב בהתמדה את הסדר הכלכלי תוך כדי יצירת סדר כלכלי חדש ויעיל יותר. התנאים המאפשרים קידמה כלכלית – שוק חופשי, שוויון בפני החוק, זכויות רכוש ועוד – לא לוקחים באופן סתמי מדינה מסוימת והופכים אותה לעשירה יותר. הם משנים את המדינה מהיסוד: הורסים ענפים מסוימים שאולי היו בעבר קריטיים למשק ומעלים ענפים חדשים, גורמים לבעלי ההון של אתמול לפשוט את הרגל ומצמיחים בעלי הון חדשים, הופכים שיטות עבודה ישנות לבלתי-רלוונטיות ומוחקים הסדרים כלכליים עתיקי יומין. חופש כלכלי מוביל לחלוקה מחדש של העושר ומוקדי הכוח, לחופש פוליטי ואישי, ופוגע בסופו של דבר גם במוסדות תרבותיים ואפילו בדתות ממוסדות. ההרס היצירתי בהכרח יפגע באליטה הקיימת, ולכן היא בדרך כלל תתנגד לו.

 

קצת היסטוריה

המהפכה התעשייתית בבריטניה, למשל, פגעה קשות במעמד האצולה. אזרחי המדינה עברו לערים הגדולות על מנת לעבוד במפעלים, עקב המחסור בכוח האדם האצילים בעלי הקרקעות נאלצו לשלם יותר לאיכרים שעיבדו את אדמותיהם, ובעלי ההון החדשים צברו עד מהרה כוח פוליטי שאפשר להם להרחיב את הדמוקרטיה ולבטל שלל מונופולים שהיו קיימים בחסות המלך. נפגעים אחרים היו אותם עובדים שהמכונות נישלו מפרנסתם (תנועת הלודיטים), אבל למרות מעשי האלימות המפורסמים שביצעו לא היה ברשותם כוח פוליטי שהיה יכול לאפשר להם לעצור את הקדמה. לאצילים ולמלכים כן היה, ובמדינות רבות כגון האימפריה האוסטרו-הונגרית, ספרד או רוסיה הם אכן עצרו אותה. במקומות אחרים הגילדות המקצועיות היו החסם המשמעותי ביותר בפני התפתחות טכנולוגית.

דוגמה אחרת היא רומא. על פי כתביו של גאיוס סווטוניוס, בתקופת שלטונו של הקיסר וספסיאן (בין השנים 69 ל 79 לספירה), הגיע אל הקיסר אדם שהציע דרך חדשה להוביל עמודים כבדים שתחסוך בכוח אדם. הקיסר שאל "כיצד אני אאכיל את ההמונים אם הם לא יעבדו?", וסירב להשתמש בהמצאה החדשה. הוא חשש מההרס היצירתי שהיא תגרור, מהאבטלה הזמנית שתתרחש במשק עד שאותם אנשים שעסקו בהובלת עמודים ימצאו עבודות חדשות, ומההשלכות של האבטלה על היציבות הפוליטית. כאשר לאליטה יש כוח מספיק, היא מסוגלת לעצור את ההרס היצירתי. בספרם המצוין, why nations fail (אחד הספרים החשובים שקראתי, ברגע שאסיים אותו אקדיש לו רשומה נפרדת), טוענים דארון אסימוגלו וג'יימס רובינסון כי רוב ההמצאות הרומיות פותחו בתקופת הרפובליקה, מפני שבתקופה הזו לאליטה השלטת היה פחות כוח להתנגד להרס יצירתי מאשר בתקופת הקיסרים. הם מתארים שם שלל דוגמאות אחרות לאליטות בתקופות שונות ומדינות שונות שהתנגדו להרס יצירתי.

לכאורה נראה שהעניים והמנוצלים, כגון הלודיטים, הם אלו שמתנגדים להרס היצירתי, אבל זו טעות להתמקד בהתנגדות שלהם. קודם כל, מפני שאין להם באמת כוח פוליטי וכלכלי לשנות את המציאות, ולכן ההתנגדות שלהם פחות חשובה. ודבר שני, מפני שהם לרוב לא מבינים מהו האינטרס העצמי שלהם. הם לא מבינים שבטווח הארוך ההרס היצירתי הוא מה שמבטיח להם ולקרוביהם מחירי מוצרים נמוכים ורמת אבטלה נמוכה. האליטות, לעומת זאת, כן מבינות את זה, ומתנגדות מכיוון שיש להן אינטרס חזק להתנגד – הרס יצירתי יביא איתו אליטות חדשות.

 

האם ארצות הברית צריכה לייצר כלי רכב?

גם במדינות מערביות מודרניות אליטות מנסות להתנגד להרס יצירתי. למשל, תעשיית הרכב האמריקנית הלא-יעילה הצליחה לגרום לנשיא אובמה להציל אותה מקריסה בשנים האחרונות. על פי הדיונים בנידון אפשר לחשוב שאובמה הציל כאן מיליוני אמריקאים מאבטלה, אבל זו הסתכלות על הטווח הקצר. למעשה, תעשיית הרכב ממשיכה להיות מנוהלת על ידי אותם האנשים, באותם המפעלים, עם אותם חומרי הגלם והספקים והעובדים והלקוחות. אין שום סיבה להאמין שלאחר עשרות שנים של שחיקה בתחרות אל מול האסייתים, פתאום עכשיו הכל ישתנה והאמריקנים יחזרו להוביל את שוק הרכב – בייחוד כאשר עכשיו בעלי ההון השולטים בתעשייה יודעים שהממשל יציל אותם, אז למה לנסות לחדש? סביר יותר להניח שתעשיית הרכב האמריקנית תמשיך לדשדש, ואולי תזדקק להצלה נוספת במשבר הכלכלי הבא.

אם אובמה היה נותן לתעשיית הרכב לקרוס האבטלה בארצות הברית הייתה גדלה בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך אנשים היו מוצאים עבודות חדשות, והכסף והמאמצים שהושקעו בייצור מכוניות היו נודדים לאפיקים יותר רווחיים, אפיקים שבהם לארצות הברית יש יתרון יחסי אמיתי, כגון תעשיית ההיי-טק. העברת השקעות וכוח אדם מתעשייה כושלת הזקוקה לעזרה ממשלתית קבועה לתעשייה מצליחה בשוק חופשי יחסית גוררת איתה צמיחה שתתחלק על פני אחוז יחסית רחב מהאוכלוסייה, מכיוון שמשכורותיהם של האנשים שיעברו אל התעשייה החדשה יעלו. כמובן שכל שאר האזרחים שאינם מעורבים באופן אישי בתעשייה ירוויחו גם הם, כבר בטווח הקצר, כתוצאה מהפסקת בזבוז הכספים של הממשלה. כל מה שנדרש זה יכולת פוליטית של הנשיא להתגבר על שלב המעבר הקשה. יתכן שלאובמה פשוט לא היה מספיק כוח פוליטי על מנת להרשות לתעשיית הרכב לקרוס, אפילו אם הוא ידע שזהו הצעד החכם בטווח הארוך. ומי מרוויח מכך שתעשיית הרכב לא קרסה? העובדים מרוויחים רק בטווח הקצר. האליטה שמנהלת את תעשיית הרכב, לעומת זאת, מרוויחה מכך גם בטווח הארוך. הם יכולים להישאר מיליארדרים עוד דור או שניים לפחות.

 

סוציאליזם של חברות

למצב שבו רשת הביטחון הממשלתית ניתנת לא רק לבני אדם שנקלעו למזל רע, אלא גם לחברות שכשלו, או לכל החברות בסקטור מסוים, קוראים לעיתים "Corporate welfare" (רווחה לחברות, בניגוד לרווחה לאנשים). במצב זה ישנם סקטורים מסוימים אשר בהם בעלי ההון והעובדים זוכים להגנה מפני טלטלות השוק החופשי, וסקטורים אחרים שאינם זוכים להגנה, מכיוון שלא ניתן לסבסד הגנה עבור כולם. זה כמובן פוגע לא רק בצמיחה, אלא גם מגדיל את אי-השוויון בהכנסות וברמת היציבות. מדיניות מהסוג הזה מאפיינת מדינות ים תיכוניות כושלות, כגון יוון ואיטליה, בעוד שבמדינות מתקדמות כגון ארצות הברית או המדינות הנורדיות היא הרבה יותר נדירה.

רשת ביטחון לחברות משווקת לציבור הרחב בתור עזרה לציבור העובדים, אך ייעודה האמיתי הוא תמיכה בבעלי הון מסוימים. ברגע שהממשלה מצילה עסקים כושלים היא מבטלת את התחרות בשוק, מכיוון שלא יכולה להיות תחרות ללא מפסידים. בעלי ההון שמקבלים את העזרה הזו אינם צריכים להתחרות ויכולים פשוט להתרווח במקומם ולעשות כסף ללא מאמץ, כל עוד הם שומרים על קשריהם עם השלטון. אין יותר צורך ביצירתיות, אין יותר צורך במאמץ לייצר מוצרים טובים יותר – לשמור על קשרים זה הרבה יותר קל. רצוי לזכור את העובדה הזו לגבי בעלי ההון: הם קפיטליסטיים המאמינים בתחרות רק כאשר הם לא שולטים בשוק. ברגע שהם שולטים בשוק, או בנתח ניכר ממנו, בעלי ההון הופכים בדרך פלא לסוציאליסטים מושבעים, שיתמכו בכל מי שיעזור להם לשמר את שליטתם. ממש לא אכפת להם לשלם עוד כמה אגורות למס ירושה, או להסכים לתנאי שכר גבוהים לחברי וועדי עובדים, בתנאי שהם יוכלו להמשיך ולתחזק את המונופולים והקרטלים שלהם ולמנוע תחרות וייבוא. עובדים מעטים אולי מרוויחים בטווח הקצר מקיומה של רשת ביטחון כזו, אבל בטווח הארוך המדינה כולה מפסידה, מכיוון שהיא הופכת לענייה יותר.

 

ישראל: עיתונים מודפסים וטקסטיל

גם בארצנו הקטנטונת רק לפני זמן קצר יצאו שלל פוליטיקאים, ביניהם שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד, להגנתה של העיתונות המודפסת הקורסת. גם כאן, תמיכה בעיתונות המודפסת תורמת רק לבעלי העיתונים ולבכירים שיתקשו להשתלב במדיה החדשה, בעולם שבו עיתונים הופכים לאתרי אינטרנט וכתבים צריכים ללמוד להתנהג יותר כמו בלוגרים.

דוגמה אחרת עלתה לחדשות בימים האחרונים – סגירתו של מפעל כיתן בדימונה. במשך שנים רבות, נוחי דנקנר, אותו טייקון מרושע ואכזר מעין כמוהו, מנע את סגירתו של המפעל למרות שהוא לא היה רווחי, אולי על מנת להימנע מביקורת ציבורית על עסקיו האחרים הרווחיים יותר ואולי סתם בגלל שהוא אדם נחמד. הבעלים של תעשיות הטקסטיל בארץ, מסיבות שונות, לא היו בעלי כוח פוליטי מספיק על מנת להשיג מהממשלה תמיכה שתאפשר להם להפעיל את המפעלים הלא רווחיים. אולי עלותה של התמיכה הנדרשת הייתה גדולה מדי, ואולי הפוליטיקאים לא מספיק התעניינו במה שמתרחש בפריפרייה. לכן, למזלה של מדינת ישראל, התעשייה הלא יעילה הזו נכחדה ברובה. האבטלה בערים שהסתמכו על תעשיית הטקסטיל לא גדלה בטווח הארוך, מכיוון שאנשים מצאו עבודות אחרות, במגזרים יותר רווחיים שאינם קרובים לקריסה, או שהם עברו למרכז הארץ היכן שיש עבודה. כך, כל אזרחי מדינת ישראל הרוויחו מההרס היצירתי. ברשומה שפירסמה, מאשימה שלי יחימוביץ' את הממשלה בקריסת התעשייה, שנבעה מ – "הורדה דרסטית וחסרת הצדקה של המכסים שהיו מוטלים על יבוא של מוצרי טקסטיל מהמזרח והעלאה של כל תשומות הייצור כמו מים, ארנונה וחשמל". בזכות אותה הורדה דרסטית ישראלים מכל העשירונים מסוגלים להרשות לעצמם לרכוש מכנסי ג'ינס חדשות או חולצת טי במחיר סביר, וכמובן שגם עליית מחירי תשומות הייצור היא לא מדיניות מכוונת שנועדה לבצע חיסול ממוקד בתעשיית הטקסטיל.

מקרים אחרים, כמו למשל קריסתה של תע"ש, עברו באופן פחות חלק. בכל אופן, הנקודה היא שהציבור אף פעם לא מרוויח מהנשמה מלאכותית של תעשיות גוססות או מפעלים גוססים, ואין שום סיבה להתאבל על מותם. למעשה, המדינות העשירות ביותר בעולם המערבי עשירות בדיוק בגלל שהן לא מבצעות הנשמה כזו, או מבצעות אותה פחות מאחרות.

 

מה הופך מדינות לעשירות יותר?

ממשלה קטנה יותר? מיסים נמוכים יותר? כוח אדם איכותי יותר? השקעה גבוהה יותר בחינוך ובמו"פ? מחצבי טבע? מוסדות?

יש המון גורמים שיכולים להשפיע על עושרן של מדינות באופן עקיף, אבל ישנו גורם אחד ויחיד שמשפיע באופן ישיר: הרבה חברות בין לאומיות גדולות. טבע, נטפים, אמדוקס, אלביט – חברות בעלות שני מאפיינים חשובים:

1. הן מעסיקות הרבה עובדים, בניגוד לאיזה סטארט אפ קטן שעושה הרבה רעש ואולי גם הרבה כסף אבל עבור מעט מאוד אנשים

2. הן מתחרות בזירה הבין לאומית ועושות את רווחיהן בשוק תחרותי בזכות חשיבה יצירתית ויעילות, בניגוד לשותפות באיזה קרטל מקומי שעושות את רווחיהן תודות לקשרים עם פוליטיקאים מקומיים שמטילים מכסים על יבוא ומונעים תחרות (עניין זה חשוב בעיקר במדינות בסדר הגודל של שבדיה או ישראל, ופחות במדינות גדולות כגון גרמניה או ארה"ב, שם קשה יותר להקים קרטלים ומונופולים מקומיים בגלל גודל השוק וחברות מצליחות יכולות להתבסס על השוק המקומי)

חברות בין לאומיות גדולות ומצליחות מכניסות הרבה כסף למדינה. הפרודוקטיביות של העובדים בהן גבוהה, והם מרוויחים יותר טוב מהעובד הממוצע. חברות אלו בנויות על היתרון היחסי של תושבי המדינה ביחס למדינות אחרות בעולם, ולא על קשרים בין הון לשלטון. בשבדיה, פינלנד, שוויץ, ומדינות מצליחות אחרות תמצאו מספר הרבה יותר גבוה (ביחס למספר התושבים) של חברות בינ"ל גדולות ומצליחות, בהשוואה ליוון, ישראל, איטליה וספרד. אפשר להתווכח בנוגע לגורמים התורמים להיווצרותן של חברות כאלו, אבל אי אפשר להתווכח עם השפעתן של חברות כאלו על התמ"ג לנפש. הן אלו שקובעות את העושר של המדינה (מלבד המקרה יוצא הדופן של מדינות דלות אוכלוסיה ועשירות במחצבים, כגון נורווגיה או מדינות המפרץ הפרסי).

חברות בסקטורים מוגנים, בהם לא מתקיים הרס יצירתי, לא מסוגלות להתמודד בתחרות בין לאומית כנגד מדינות אחרות שאין אצלן הגנה כזו, ולכן לא מסוגלות להפוך לחברות בין לאומיות מצליחות. הן יהיו פחות דינאמיות, הטכנולוגיה שלהן תהיה נחותה יותר, ולעובדים יהיו פחות תמריצים ליזום ולחדש. אולי ישנן מספר חברות מצליחות שעובדיהן מאוגדים, אבל תתקשו למצוא חברות כאלו שעובדיהן נהנים מחסינות כמעט מוחלטת מפני פיטורים, או חברות כאלו שהממשל המקומי מציל אותן פעם אחר פעם מקריסה על ידי הטבות שונות ומשונות. הנשמה מלאכותית על ידי הממשלה יכולה לעזור לחברה להתחרות בשוק הבין לאומי במשך מספר מוגבל של שנים ולתרום מעט לאגו הלאומי, אבל היא לא מסוגלת להפוך את המדינה לעשירה יותר, מכיוון שהיא מגיעה על חשבון משלם המיסים. רק חברה שמצליחה בזכות עצמה תהפוך את המדינה לעשירה יותר.

מכיוון שבסך הכל די משתלם לעובדים להשתייך לסקטורים המוגנים, במדינות הים-תיכוניות עובדים מוכשרים רבים מנסים להתקבל לשם, במקום לתרום לאותן חברות בין לאומיות ותחרותיות, או להקים חברות חדשות. זו אחת הסיבות לכך שהמדינות הללו נשארות עניות. אנשים איכותיים בישראל שבוחרים בקריירה צבאית אולי תורמים לביטחון המדינה, ואולי יש להם אפילו תרומה עקיפה לכלכלה, אבל תרומתם לעושר הלאומי הייתה גדולה בהרבה לו היו הולכים לעבוד בטבע, או מקימים עוד חברה בסדר הגודל של טבע. זהו כמובן פישוט מסוים של המציאות, ויש עוד שלל סיבות היסטוריות ומבניות שבגללן מדינות מסוימות מצליחות יותר מאחרות, אבל מחסור בהרס יצירתי מהווה את אחת הסיבות המרכזיות. כמובן, מדינות עשירות יותר יכולות להרשות לעצמן תשתיות מתקדמות יותר, חינוך ובריאות ברמה גבוהה יותר, כל אותם הדברים שגורמים לנו לקנא במדינות אחרות.

 

ולסיום, קצת חמלה

הרס יצירתי הוא קודם כל הרס – הרס של חיי אדם. מאחורי כל אחת מהדוגמאות שהצגתי כאן נמצאים אנשים אמיתיים, שחווים סבל אמיתי. אנשים שעבדו במשך כל חייהם במפעל מסויים, ואין להם שום רצון לנצל אחרים או להיהפך למיליונרים, הם בסך הכל רוצים להמשיך בשגרת חייהם בלי לשקוע בביצה של חרדות קיומיות. אנשים אלו אינם אשמים בכך שהמפעל שבו עבדו נהפך לפתע ללא רווחי כתוצאה מתהליך הגלובליזציה. אם הם צעירים, הם יוכלו להתגבר על ההרס היצירתי ולמצוא עבודות חדשות ואולי גם רווחיות יותר. אם הם מבוגרים, ייתכן שהם ישארו מובטלים עוד עשרות שנים, עד גילאי היציאה לפנסיה. ההרס היצירתי יתרום למדינה, אבל עבורם הוא יהיה רק הרס.

הפתרון לסבלם של אנשים אלו הוא לא עצירת ההרס היצירתי, אלא תמיכה בדרכים אחרות. המדינות הנורדיות תומכות בהם על ידי דמי אבטלה גבוהים לתקופה ארוכה המשולבים עם הכשרות מקצועיות מסובסדות. דמי אבטלה גבוהים מדי עלולים ליצור מלכודות עוני ולשחוק את ערך האחריות האישית, אבל ניתן למצוא פשרות ומנגנונים שיתמודדו עם הבעיות הללו. בכל מקרה, זהו פיתרון עדיף על עצירת ההרס היצירתי.

 

התעשיות של מדינת ישראל מתמודדות בעולם קשוח, דינאמי וגלובאלי, בתחרות שהולכת ונעשית אינטנסיבית. מיליארדי סינים, הודים וברזילאים מגלים רק עכשיו את נפלאות השוק החופשי, וביניהם קמים יזמים אשר מוכנים להתחרות ראש בראש נגד חברות מערביות בכל תחום. אין לנו שום יתרון מובנה עליהם, לא במשאבי טבע, לא בקשרים, ואפילו לא "הראש היהודי" המיתי שיכולתו להמציא לנו פטנטים הולכת ונשחקת (ראו למשל את ציוני התלמידים הישראלים במבחנים בין לאומיים). על מנת להתמודד עם התחרות, ממשלת ישראל צריכה להתנהג כמו הורה קשוח במיוחד – לא לתמוך בתעשיות כושלות ובמגזרים שבהם אין לנו יתרון יחסי, כך שכל המאמץ של אזרחי המדינה ירוכז באותם התחומים שבהם כן יש לנו יתרון שכזה, לפחות בינתיים, והמאמץ יוכל להתנייד במהירות וביעילות לתחומים חדשים לפי התפתחויות גלובאליות. הממשלה והציבור צריכים לתמוך בהרס היצירתי, ולא להתנגד לו, מכיוון שהוא הסיכוי היחיד שלנו להמשיך ולשרוד בתחרות בטווח הארוך.

Read Full Post »

פוסט אורח: סיפורם של שני מדדים – על כלכלה חופשית, איכות חיים וממשלה גדולה

הקדמה:

ברשומה זו ניסה אלכס לנתח את הקשרים בין מדד המסמל איכות חיים לבין מספר מדדים המתארים מאפיינים שונים של מדינות. הניתוח הזה כמובן פגיע לכל הכשלים הרגילים של הסקה מקורלציה על סיבתיות (סיבתיות הפוכה, משתנים מושמטים), ורצוי תמיד לזכור זאת, אך כשלים אלו לא הופכים ניתוחי קורלציה למיותרים לחלוטין. תוצאות הניתוח של אלכס מעניינות ולא טריוויאליות, גם אם הסיבתיות איננה ברורה לחלוטין ויתכן שישנו משתנה מושמט שאחראי להן.

התוצאה המעניינת ביותר, כפי שנראה בהמשך, היא בעלת משמעות מכרעת לוויכוחי קפיטליזם-סוציאליזם: מסתבר שבראייה גלובאלית ממשלה קטנה ומיסים נמוכים הרבה פחות חשובים לאיכות החיים (ואולי אף פוגמים בה) מאשר מדד שלטון החוק, הקשור לשמירה על קניין ושחיתות.

מכאן ניתן את הבמה לאלכס, ובסוף הרשומה הוספתי עוד סיכום קצר ותגובה שלי.

 

---

 

בפוסט זה אציג מחקר קצר שעשיתי מתוך סקרנות שבודק קשר בין אלמנטים שונים בכלכלה חופשית לבין איכות חיים במדינות שונות, במטרה להוכיח או להפריך כמה מיתוסים. בשביל זה השתמשתי בשני מדדים מרכזיים:

א. HDI – מדד שמשקלל תוחלת חיים, השכלה ותל"ג לנפש. כיום נחשב כמדד המוביל למדידה בהתייחסות להתפתחות של מדינות ומפורסם מדי שנה על ידי ה-UNDP.

ב. מדד הכלכלה החופשית של מכון Heirtage – מדד שבודק עד כמה חופשית היא כל כלכלה בהתייחס לארבעה אלמנטים מרכזיים:

1. יעילות רגולטורית – מודד את איכות הרגולטור במדינה, בהקשר של יכולת הקמת עסק, פיטורי והעסקת עובדים ויציבות מוניטרית.

2. שלטון החוק – הציון בחלק זה מורכב משני מדדים, ציון של שמירה על הקניין במדינה וציון על שחיתות. ככל השהשחיתות נמוכה יותר והשמירה על הקניין גבוהה יותר הציון בחלק זה גבוה יותר.

3. שווקים פתוחים – הציון מורכב משלושה גורמים עיקריים: עד כמה הסחר חופשי במדינה, עד כמה קל להשקיע במדינה ויעילות בנקאית (בלי תלות במדינה).

4. ממשלה מוגבלת – מדד המודד את גודל הממשלה: ככל שהממשלה קטנה יותר (ההוצאה הממשלתית כאחוז מהתל"ג קטנה יותר) וככל שהמסים נמוכים יותר כך הציון בחלק זה גבוה יותר.

מי שמעוניין לקרוא קצת יותר בהרחבה על מנת להבין את המדדים השונים מוזמן להיכנס לאתר של Heirtage יש שם הסבר מצויין על כל אחד מהם.

 

השאלות שרציתי לענות עליהם הן:

א. האם יש קשר מובהק בין עד כמה הכלכלה במדינה כלשהי היא חופשית למדד ההתקדמות האנושית שלה?

ב. מתוך ארבעת המדדים שמרכיבים את המדד של Heritage לאיזה יש את ההשפעה הכי גדולה להתקדמות האנושית?

 

קצת על מתודלוגיה: ייצאתי לאקסל את המידע על שני המדדים, וביצעתי הצלבה עבור כל המדינות. העפתי את המדינות שעליהם היה חסר מידע באחד מהמדדים או שניהם (כמו צפון קוריאה). שמתי את כל הנקודות בגרף XY Scatter ואז התחלתי לחפש קשר ליניארי בין ה-Heritage Index כמשתנה מסביר ל-HDI כמתשנה מוסבר (ביקורת מתודלוגית על כך שזה דווקא קשר ליניארי היא לגיטימית, אבל כשמסתכלים על הגרפים קל לראות שאין קשר מובהק אחר והעדפתי לשמור על שיטה אחידה ופשוטה). לכל מדידה עשיתי גרף של רגרסיה ליניארית שבו מוצג גם ה-R^2 הרלוונטי.

לפני שנתחיל בדיון על התוצאות להלן תוצאות הבדיקה עם הסבר קצר (ציר ה Y בגרפים הוא HDI).

 

גרף 1: הקשר בין המדד המשוקלל הכולל של חופשיות כלכלית של Heritage ל-HDI

אנחנו יכולים לראות שרגרסיה ליניארית נותנת לנו תוצאה מאוד יפה של R^2 של כ-0.36. אגב לאחר שכבר סיימתי את הניתוח התברר לי שכחלק מנייר העמדה של מכון Heritage גם הם עשו קורלציה בין המדד החופש הכלכלי ל-HDI. להם יצאה תוצאה קצת יותר טובה כי הם השתמשו בפונקציה פולינומיאלית כלשהי ולא ברגרסיה לינארית פשוטה (ראו את הגרף שכותרתו Economic Freedom and human Development by region). הגרף הזה מראה שבהחלט יש קורלציה חיובית בין מדד החופש הכלכלי לבין מדד ההתקדמות האנושית במדינות שונות.

לקוראי הבלוג שלא למדו שיטות מחקר סטטיסטיות אף פעם: המשתנה R^2 אומר איזה אחוז מהשונות בתוצאות במשתנה המוסבר (HDI במקרה שלנו) ניתן להסביר על ידי שינויים במשתנה המסביר (מדד החופש הכלכלי במקרה שלנו). R^2 של 0.36 אומר שהמשתנה המוסבר מסביר 36% מההשתנות של המשתנה המסביר על פני התצפיות. ככל שה-R^2 גבוה יותר זה אומר שההתאמה בין המשתנים גבוהה יותר.

 

גרף 2: הקשר בין יעילות רגולטורית בלבד למדד ה-HDI

כאן אנחנו רואים שה-R^2 עדיין עומד על נתון יפה של כ0.3 אבל נראה שהקשר הרגולטורי בלבד נותן מתאם קצת יותר חלש מהמדד הכולל של חופש כלכלי.

 

גרף 3: הקשר בין שלטון החוק ל-HDI

בגרף הזה אנחנו רואים קפיצה משמעותית, ה-R^2 הוא 0.48. מעיד על מתאם מאוד גבוה בין אפקטיביות שלטון החוק במדינה לבין ההתפתחות האנושית בה, למעשה המדד הזה לבד מסביר יותר טוב מאשר המדד הכללי של חופש כלכלי.

 

גרף 4: הקשר בין שוקים פתוחים וסחר חופשי ל-HDI

R^2 של 0.31 מראה ששווקים חופשיים הם גורם מסביר פחות טוב מהמדד בכללותו ונמצאים בערך באותה רמת יכולת הסבר כמו רגולציה אפקטיבית.

 

גרף 5: הקשר בין ממשלה מוגבלת ל-HDI

אם יש הפתעה משמעותית בכל הפוסט הזה הרי שמדובר בתוצאות הגרף הזה, עוד לפני שמסתכלים על ה-R^2 שהוא יחסית נמוך ההפתעה האמיתית היא שבניגוד לשאר המדדים, הגרף פה מראה יחס הפוך (!). למעשה מתברר שככל שממשלה היא גדולה יותר והמיסים גבוהים יותר מדד ההתפתחות האנושית במדינה הוא גבוה יותר!

 

דיון ומסקנות

מתברר שבניתוח קצת יותר מעמיק של מדד החופש הכלכלי של Heritage הוא שרק חלק מהמדד יכול להסביר הצלחה של מדינות מסויימות בהענקת איכות חיים טובה לתושביהם וכישלון של חלק אחר. למעשה מתברר שהחלק הכי קורלטיבי עם איכות חיים הוא דווקא שלטון חוק אפקטיבי שדורש במידה מסויימת ממשלה גדולה יותר, ובמידה פחותה יותר רגולציה אפקטיבית (שגם היא דורשת ממשלה גדולה יותר) ושווקים פתוחים. מעבר לכך מתברר שדווקא מיסים נמוכים וממשלה קטנה הם בעלי קורלציה שלילית לאיכות החיים במדינות (אם כי באופן לא כל כך מובהק).

ולכן אני חושב שאולי כדאי לנו לקחת בעירבון מאוד מוגבל את הדרישה הליברטריאנית עתיקת הימים להקטין את הממשלה ולהפחית את המיסים כדי לשפר את איכות החיים של כולנו.

 

נ.ב ארוך במיוחד

מתוך עניין גם החלטתי להסיר ממדד החופש הכלכלי את הסעיפים שקשורים לגודל הממשלה, ולראות מה הקורלציה של המדד החלקי החדש (שכולל את שאר הסעיפים למעט גודל ממשלה). להלן הגרף שהתקבל:

קיבלנו R^2 של 0.47, זהה כמעט לחלוטין ליכולת ההסבר של שלטון החוק לבדו וגבוה משמעותית מיכולת ההסבר של המדד המקורי.

כמו כן, להלן רשימה של 20 המדינות המדורגות הכי גבוה במדד החלקי של חופש כלכלי לעומת 20 המדינות שמדורגות במדד המלא  (דנמרק עוקפת את הונג קונג ומתייצבת במקום הראשון). דווקא המדד החלקי מציג בצורה הרבה יותר מוצלחת את המדינות שאני אישית הייתי שמח לגור בהם.

 

---

 

סיכום ותגובה למאמר:

מעבר לניתוחים שביצע אלכס, אני חושב שהיה מעניין לבדוק גם קבוצות ספציפיות של מדינות (למשל, רק מדינות OECD) ולראות האם התוצאות משתנות. כמו כן, לא היה מזיק להריץ רגרסיות מלאות ולבדוק אם המקדמים יוצאים מובהקים. אני לא אתפלא אם המקדם השלילי בגרף 4 הוא לא מובהק, וצריך לוודא שהאחרים כן מובהקים.

בכל אופן, המסקנות תואמות את האינטואיציה האישית שלי, וכן מחקרים קודמים (למשל המחקר הזה של יוסף זעירא) שהראו שאין קשרים חזקים בין גודלה היחסי של הממשלה או גובה המיסוי לבין צמיחה או הצלחה כלכלית. שלטון חוק יציב וזכויות קניין הם הנושא החשוב ביותר, מכיוון שבזכותם המשחק הכלכלי מתנהל בצורה הוגנת ולאזרחים יש יכולת לבטא את הפוטנציאל שלהם ולתרום לקידומה של המדינה. מיסים גבוהים והוצאות ממשלתיות גבוהות לא חייבים להיות גורם רע, אם הממשלה מתנהלת בשקיפות וביעילות, לא מתערבת בשוק החופשי ובסחר החופשי על מנת להגן על קבוצות כוח ספציפיות, ומסתפקת בליצור רשת ביטחון סוציאלית תוך התמודדות אקטיבית עם הסיכוי להיווצרות מלכודות עוני.

כמובן, עניין זה אינו סוגר באופן חד משמעי את הוויכוח בין שלי יחימוביץ' לבין בנימין נתניהו – למשל, במדינות צפון אירופה המצליחות יש מיסים גבוהים אבל מיסי חברות נמוכים, ורבים יטענו שאלו מדינות קפיטליסטיות יותר מארצות הברית במובנים רבים. כמו כן, ניתן לומר שהבסיס של המונח "קפיטליזם" הוא זכויות קניין, ולא ממשלה קטנה. בהקשר זה, עוד הרחבה מעניינת למחקר הייתה יכולה להיות הוספתם של מדדים מהצד השמאלי של המפה הכלכלית – למשל מדד ג'יני ומדדים אחרים לשוויון, או מדדים שבודקים תשלומי העברה ודמי אבטלה, ובדיקת הקורלציות אל מול מדד איכות החיים.

Read Full Post »