בימים האחרונים חסמו טוויטר ופייסבוק את חשבונותיו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, וגוגל הסירה מחנות האפליקציות שלה את הרשת החברתית "פארלר", אשר שימשה בעיקר פעילי ימין. החסימה הזו עוררה שלל דיונים, המתחלקים לשתי שאלות שחשוב שלא לערבב ביניהן.
השאלה הראשונה עוסקת בכוחן המונופוליסטי של חברות הרשתות החברתיות, באחריות שלהן ובמידת הרגולציה עליהן. מהצד השמאלי של המפה ישנם רבים הטוענים כבר זמן רב כי החברות האלו לא עושות מספיק על מנת לחסום דעות ימניות קיצוניות, בעוד שמהצד הימני של המפה ישנם הטוענים כי החסימות מוגזמות, מוטות כנגד ימניים, לא דמוקרטיות, ונובעות מהטיה פוליטית של מנהלי החברות והעובדים הבכירים בהן. למעשה, שני הצדדים למפה הפוליטית מעוניינים ברגולציה כבדה יותר על הרשתות החברתיות ובהגברת השליטה הממשלתית על פעילותן, על מנת שיהיה להם יותר קל לכפות את הדעה האישית שלהם על השיח. למאמץ להגביל את הרשתות החברתיות מצטרפים גם אנשי תקשורת רבים, אשר הרשתות החברתיות פוגעות במונופול שהיה להם בעבר על הפצת מידע, ומאפשרות לאנשים לבקר אותם באופן חופשי.
בהחלט יתכן שיום אחד, בעתיד הלא רחוק, האינטרנט יהיה חסום ומגודר מכל הכיוונים, הרשתות החברתיות יהיו נתונות לצנזורה מעיקה, משפטיזציה ורגולציה כבדה, דעות "לא נכונות" ייעלמו, הממים המעטים שיעברו את מבחן הוועדות העליונות ובתי המשפט יהיו מצחיקים כמו סדרה של הטלוויזיה החינוכית, אנשים גסים או פרובוקטיביים מדי יחששו לאבד את עבודתם בעקבות כתיבתם ברשת וייעלמו מהנוף, וחופש ההבעה והמחשבה יחנקו ביחד עם כל אותן התקוות היפות שהאינטרנט הביא לעולם בתחילת דרכו. אך למרבה האכזבה, גם כשיגיע היום הזה אנשים פופוליסטיים וקיצוניים ימשיכו להיבחר כראשי מדינות, מאותן הסיבות שבגללן הם תמיד נבחרים. ההבדל היחיד הוא שיהיה להם הרבה יותר כוח לפגוע במתנגדיהם.
סיום עידן המערב הפרוע של רשת האינטרנט יהיה יום עצוב עבור הקדמה הטכנולוגית, המדעית, המסחרית, האמנותית והפילוסופית של תקופתנו, מכיוון שרק חופש הבעה ותחרות חופשית בשוק הרעיונות מסוגלים לעודד קדמה שכזו.
השאלה השנייה שנובעת מהחסימה של טראמפ ותומכיו עוסקת במלחמת הרעיונות, ובמידת החוכמה שבחסימה של דעות באופן כללי. אנשים כל הזמן מערבבים בין שאלה זו ובין השאלה הראשונה, אודות החובה של הרשתות החברתיות לחסום דעות וכוחן המונופוליסטי, אך אין בין שתי השאלות האלו שום קשר. את הדיון בנוגע לשאלה השנייה, לחסימת דעות, יכולנו לנהל גם בעידנים שלפני הרשתות החברתיות המודרניות, ולשאול למשל האם היה ראוי לאפשר להיטלר להוציא לאור את ספרו "מיין קאמפף" בשנת 1925, או האם ההחלטה של האימפריה העות'מאנית במאה ה-16 לאסור הכנסת מכונות דפוס לתחומיה, מתוך מטרה למנוע הפצעת דעות סותרות ופגיעה בערכי הדת האיסלאמית, הייתה חכמה.
כאן, התשובה לדעתי היא שצנזורה היא לא הדרך לנצח במלחמת הרעיונות. חסימה של אנשים לא מובילה לחסימת רעיונות, לא פוגעת בהפצתן ולא מונעת אלימות. במקום זאת, היא מובילה לניוון רעיוני ורוחני, להיווצרות "תיבות תהודה" בשני צידי המתרס, ומוכיחה לאוחזים באותן הדעות החסומות שהם צודקים. אנשים נוטים יותר להידחק לפעולות אלימות כשהם מרגישים שאין להם ברירה, שכל העולם מתאחד נגדם, שאף אחד לא מוכן להקשיב להם ולהתווכח איתם באופן הוגן, באמצעות טיעונים ולוגיקה. זהו הדשן שמצמיח שנאה ואלימות.
כמובן, בהחלט ניתן לחסום ציוצים אשר מהווים עבירה על החוק, כגון פרסום מידע חסוי, ואפילו הסתה לאלימות. אך יהיה זה נבון יותר להשתמש בלי החסימה בזהירות רבה, לעיתים רחוקות ובמקרים קיצוניים בלבד, ולא לחסום אנשים לגמרי מהיכולת להביע את דעתם – אפילו כשמדובר בקונספירציות וב"חדשות מזויפות" הסותרות את העובדות. ממילא תקשורת המיינסטרים מפיצה מדי יום שלל דעות הסותרות את העובדות לא פחות מאותן קונספירציות רשת פופולריות.
על מנת לנצח במלחמת הרעיונות, עלינו להתווכח עם רעיונות גרועים. זה לא קל, ולפעמים המאבק נמשך שנים ארוכות. אנשים בדרך כלל נוטים שלא להשתכנע בקלות מנתונים ועובדות הסותרים את דעותיהם המוקדמות, ועל כן החסימה המוחלטת תמיד קוסמת יותר. היא קלה, ומיידית, וזהו, אנחנו לא רואים יותר את אותם האנשים האחרים שחושבים מחשבות כל כך נוראיות. אבל גם אם אנחנו לא רואים אותם, זה לא אומר שהם נעלמו. הם פשוט ימשיכו להפיץ את הרעיונות שלהם במקום אחר, בתיבת תהודה מהודקת יותר, שבתוכה הרעיונות האלו יהדהדו הלוך וחזור בעוצמה הולכת וגוברת, ללא אף אחד שיאבק בהם.
בטווח הארוך, רעיונות גרועים בדרך כלל מפסידים במאבק חופשי הכולל טיעונים לוגיים ועובדות, ומעניק במה הוגנת לכל הצדדים. ישנם בלתי-משוכנעים רבים הצופים מהצד בוויכוח, ובכל תקופה עולה דור חדש של צעירים שאינם מרגישים מחויבים לרעיונות של הוריהם, ומסוגלים להקשיב לשני הצדדים במידה מסוימת של איזון. על כן, וויכוח פתוח וחופשי הוא הדרך היחידה לקדם את המין האנושי למקום טוב יותר. חסימה של דעות היא לא פתרון קסם, ובסופו של דבר היא רק תוביל להתגברות הקיצוניות, הפילוג והאלימות.
דעת מיעוט 