רשומת אורח: בעיות אמיתיות, בעיות דמיוניות

רשומה זו נכתבה על ידי אסף צימרינג, דוקטורנט לכלכלה מאוניברסיטת סטנפורד.

 

בישראל של מאז 2011, להגיד שהמצב החברתי-כלכלי הוא משהו חוץ מאשר גיהנום מוחלט זו דרך בטוחה להיחשב למקבילה הכלכלית של מכחישי התחממות כדור הארץ. בגלל שמטרת הפוסט הזה היא לטעון שלא כל מה שנטען בנוגע לאפוקליפסה הכלכלית שאנו מצויים בה הוא נכון, הרשו לי להבהיר, ולו כדי למנוע מראש חלק מהביקורת: נכון, המצב לא משהו. נכון, יש בעיות אמיתיות ולא פשוטות שהמעמד הבינוני בישראל – איך שלא תגדירו אותו – ניצב בפניהן, שלא לדבר על הקשיים האמיתיים מאד מאד של השכבות החלשות. ואל תשאלו בכלל על הפערים. יש ים של צעדי מדיניות מטופשים שנעשו בשנים האחרונות, ועוד ים של צעדים נכונים שהיו יכולים לסייע מאד, ודווקא לא נעשו. ואחרי שאמרנו את כל זה – לא כל טענה שהמצב דרעק היא בהכרח נכונה. וכשטענות לא נכונות הופכות להיות פופולאריות, זה פוגע ביכולת לקבוע מדיניות שתטפל בבעיות שבאמת יש, וכאמור – לא חסרות כאלו.

האם השכר הריאלי נשחק?

קיומה של שחיקה מתמשכת בשכר הריאלי בישראל היא אחת הטענות הכי נפוצות שמסתובבות פה לאחרונה. עובדה מתמיהה משהו על רקע העובדה שאין שחיקה כזו.

מי אומר שהשכר נשחק? מי לא… רק כמה דוגמאות, וסהדי במרומים שהיה קשה לבחור: יוסי יונה קובע כך בהרצאות שהוא מעביר. רק לפני כמה ימים ניר ברעם התפייט בעמוד הדעות בהארץ על "המשכורות בישראל [ש]נשחקות כבר עשרות שנים" (עשרות שנים!!). שלי יחימוביץ' לא רק חושבת שיש שחיקה – היא רואה בזה תוצאה בלתי נמנעת של הקפיטליזם (בניגוד למה שכל מחקר אמפירי בסיסי יעלה), וכותבת:

"תחרות […] מאלצת להוריד מחירים. יש מרכיבי עלות שלא ייפגעו לעולם: מחיריהם של חומרי הגלם[…], ורווחיהם של בעלי השליטה ושל דרג הניהול הבכיר[…] מה שנשאר גמיש וניתן לשינוי יהיה תמיד שכר העבודה. יוצא אפוא שלטובת קדושתה של הצרכנות, יותר ויותר עובדים מועסקים בתנאים פחות טובים".

המאכזב מכולם – פרק הכלכלה בדו"ח צוות המומחים האלטרנטיבי של המחאה החברתית (צוות ספיבק-יונה), שבין כותביו נמנים כמה כלכלנים רציניים מאד – בטח יותר רציניים ממני, שמסביר ש"קיימת מצוקה כלכלית הולכת וגוברת" וכי "בעשר השנים האחרונות נשחק השכר הריאלי בכל ענפי המשק", ועוד כי "פירות הצמיחה מצטברים אצל מיעוט קטן בחברה, בזמן שכל השאר רצים במלוא כוחם אבל מוצאים עצמם בנסיגה מתמדת לאחור", בהמשך הפרק נטען שהירידה בשכר הריאלי בין השנים 2001 ו 2010 הייתה של "יותר מ 4%".

אז קודם כל – גרף של השכר הריאלי הממוצע בישראל מאז שנת 1990 (נתונים מנוכי עונתיות. מקור) – וליתר בטחון, בנפרד למגזר העסקי ולכלל העובדים (לפעמים טוב לדעת שאין הבדל). הסיפור שהגרף מספר הוא די פשוט: יש מגמה מתמשכת ברורה של עלייה בשכר הריאלי הממוצע. היה זינוק של השכר בימי בועת ההיי-טק, ועם התנפצותה ותחילת האינתיפאדה השנייה השכר צנח. לאחר מכן הייתה שוב תקופה של כחמש שנים של עלייה משמעותית, שהסתיימה עם המשבר העולמי, שהביא לירידה בשכר, ועכשיו מתחילים לראות שוב התאוששות, גם אם היא, כמו בשאר העולם, אנמית משהו.

שני הקווים השחורים, הם ינואר 2001 ודצמבר 2010, תקופת הזמן שלגביה מדווח דו"ח המומחים שהשכר הריאלי ירד בה ב 4%. זו אכן עובדה נכונה – השכר הריאלי הממוצע ירד בתקופה זו ב 4%. אבל האם זו תקופה מייצגת? בחירה של תקופת זמן ארוכה יותר, נניח מתחילת שנת 1996 ועד סוף שנת 2011 תעלה שהשכר הריאלי דווקא עלה ב 12.6%. הישג לא טריוויאלי בהתחשב בשני המשברים שחלו במהלך התקופה הזו. גם בחירה בתקופה קצרה יותר, נניח מתחילת שנת 2003 ועד סוף שנת 2011, תעלה שהשכר הריאלי הממוצע עלה ב 4.3%. אם המטרה היא לתקוף את ביבי והרפורמות שלו כשר אוצר, האם לא היה עדיף לבחור בשנת 2003 כשנת הבסיס? השאלה מדוע נבחרו דווקא השנים 2001 ו 2010 לצורך השוואה נשארת עם הקורא.

השכר הריאלי ושיעורי התעסוקה

למעשה, לא רק שהשכר הריאלי לא נשחק, אלא שהגידול בשכר הריאלי הוא אומדן חסר לשיפור במצבם של העובדים. השיפור בפועל אפילו גדול יותר. כדי להבין את זה, צריך עוד גרף – שיעור התעסוקה מכלל האוכלוסיה. זה פשוט גרף של מספר המועסקים חלקי סך האוכלוסיה, ולכן הוא משלב בתוכו הן את השפעות שיעור האבטלה (שירדה משמעותית) והן את השפעות שיעור ההשתתפות בכוח העבודה (שעלה משמעותית) (מקור):

עליה של 5 נקודות אחוז (או עליה של 10% יחסית למצב הבסיס) לעומת שנת 1995, ועלייה עוד יותר דרמטית מאז תחילת מה שכונה במצע מפלגת העבודה ה"עשור השחור". למה זה משנה? שתי סיבות. אחת – כי ההצטרפות המבורכת של אוכלוסיות חדשות לשוק העבודה הוסיפה לשוק העבודה עוד כמות משמעותית של עובדים עם כישורי עבודה נמוכים, וכמעט בטוח שהייתה לזה השפעה טכנית של הורדת השכר הממוצע (יחסית למצב שבו האוכלוסיות האלו לא היו מצטרפות). אלא שההשפעה הזו לא מבטאת שחיקה בשכר הריאלי, אלא שינוי של הרכב כוח העבודה. סיבה שניה – כי זה אומר שהשיפור במצב העובדים משמעותי יותר מהעלייה בשכר הריאלי, פשוט כי יש הרבה יותר אנשים שבכלל מרוויחים שכר.

מדדים נוספים להכנסות והוצאות

ובכלל, האם מדידת השכר היא הדרך הנכונה למדוד רמת חיים? התשובה היא שלא. השכר הריאלי איננו מדד לרמת חיים, אלא סוג של מדחום למצב שוק העבודה. קודם כל, מבחינה טכנית, כאשר מחשבים אותו, משקללים משרות חלקיות כאילו היו מלאות, וזה עלול לתת תמונה מעוותת של רמת ההכנסות האמיתית. שנית, לרוב משקי הבית בישראל יש גם הכנסות שאינן משכר: קצבאות מסוגים שונים, תשואה על קרן הפנסיה או קופת הגמל, השכרת הדירה של סבתא, וכו'. המדד הנכון לרמת חיים הוא סך ההכנסות נטו למשק הבית, לא השכר הממוצע.

ומה קרה לסך ההכנסות נטו של שכירים בישראל? הנתונים באדיבות מרכז אדוה (רגע של פרגון – היו להם כמה פרסומים לא רעים לאחרונה): ההכנסה החציונית הריאלית נטו למשק בית שבראשו שכיר עלתה בין שנת 1992 לשנת 2010 בלא פחות מ 28%, ובין שנת 2002 לשנת 2010 ב 14.1%. אפילו בקרב מי שהדו"ח מסווג כרובד נמוך (הכנסת משק בית עד 75% מההכנסה החציונית) עלתה ההכנסה הריאלית נטו בין שנת 1992 לשנת 2010 ב 20%, ובין שנת 2002 ל 2010 ב 9.6%.

מדדים אחרים לרמת החיים, כמו ההוצאה הריאלית למשק בית, מספרים סיפור דומה: רמת החיים בישראל עולה בצורה עקבית למדי. לפי נתוני הלמ"ס, ההוצאה הריאלית למשק בית עלתה בין השנים 1998 (השנה המוקדמת ביותר שיש לגביה נתונים) ו- 2010 ב- 19.6% בממוצע, ובמשק הבית החציוני היא עלתה ב 17%. נתונים אלו מצביעים בהחלט על גידול בפערים הכלכליים, אבל הם אינם תומכים בטענות על נסיגה ברמת החיים החומרית הממוצעת. ואגב, העליה הזו גבוהה בהרבה מהעליה בהוצאות משקי הבית על חינוך ובריאות, שיש מקום מסוים לטענה שגדלו בגלל צמצום מעורבות הממשלה במימונם (כמו שיש מקום לטענה שהעליה בהוצאה פשוט משקפת את זה שיש למשקי הבית יותר כסף להוציא על התחומים האלו).

השכר כחלק מהתוצר

טענה הרבה יותר מעניינת משחיקה אבסולוטית של השכר הריאלי נוגעת לחלק העובדים בתוצר: מעבר לרמה האבסולוטית של השכר הריאלי, כך הטענה, חלקו מכלל התוצר הולך ויורד. המשמעות של הטענה הזו היא שגם אם בהשוואה לעבר המצב השתפר, בהשוואה למה שיכול היה להיות המצב אם חלק העובדים בתוצר היה נשאר קבוע, המצב מידרדר.

רגע של הסבר: כל יחידת תוצר מתחלקת בין שלושה גורמים: הון, עבודה, וממשלה. בפישוט קל – העובדים מקבלים שכר, בעלי ההון מקבלים רווחים, והממשלה מקבלת מיסים. מה שנטען הוא שיש ירידה מתמשכת בחלקם של העובדים – בתמורה לשכירים ליחידת תוצר. בדו"ח צוות ספיבק-יונה המספרים שמובאים הם שבמהלך השנים 2001-2010, בעוד שהתוצר הריאלי לעובד גדל ב 9%, השכר הריאלי לעובד קטן ב 4%.

שוב, לא בטוח ששימוש בשנת 2001 כבסיס להשוואה הוא אידיאלי, אבל התוצאה של תמורה קטנה יותר לשכירים מתוך התוצר לא מתהפכת אם עושים שימוש בשנים אחרות. הנה הגרף (מנורמל ל 100 לשנת 1996. מקור), ובמבט ראשון יש מקום לדאגה, בייחוד במגזר העסקי. חלקם של העובדים אכן יורד בעקביות:

למה יורד חלקם של העובדים? בדו"ח צוות ספיבק-יונה מוצעים בעיקר הסברים מוסדיים של שוק העבודה: עובדים רבים הם מה שמכונה "עובדי קבלן", בחברות רבות מונהגות רמות שכר שונות לעובדים שונים (דור א', דור ב') ולכן העובדים המפולגים הם בעלי כוח מיקוח נמוך יותר, במקומות עבודה רבים יש איסור על התארגנות העובדים, חוק שכר המינימום לא נאכף דיו, העובדים הזרים שוחקים את השכר, ובסיכום, טוענים מחברי הדו"ח, "אנו מסיקים כי שוק העבודה מוטה באופן חמור לטובת ההון ונגד העובדים, שהם הציבור הרחב בישראל". האפשרות ששינויים טכנולוגיים, או שינוי בהרכב הענפי של הייצור לטובת ענפים שהם יותר עתירי הון (בייחוד לעומת ימי בועת ההיי-טק, עתיר העבודה) לא נדונה כלל בפרק, וחבל.

אלא שיש כמה בעיות עם הטיעון של צוות ספיבק-יונה, ובכלל עם ההתמקדות בחלק העבודה בתוצר. קודם כל, לפחות בעיני, ונדמה לי שבעיני רוב מי שטוען את הטענות בנוגע לחלק העבודה בתוצר, מה שחשוב הוא הפערים בהכנסות של בני אדם, לא הפערים בין שמות של גורמי ייצור. ולמרות חשיבותה ההיסטורית, החלוקה בין הון לעבודה כיום, קצת כמו הלהקות הצבאיות, היא פשוט לא מה שהייתה פעם. רוב העשירים בישראל הם דווקא עובדים בעלי שכר גבוה, ולא בעלי הון. ומאידך, ההון בישראל אמנם מחולק בצורה מאד לא שיוויונית, אבל כפי שאנחנו נוהגים לזכור בעיקר בימי תספורות או תכניות למיסוי קופות הגמל – חלק גדול מהעובדים הוא בעצמו בעל הון, שלא לדבר על בעלי עסקים קטנים.

מה שחשוב הוא הפערים הכלכליים בין אנשים, לא בין "הון" ל"עבודה". האם חלק העבודה בתוצר הוא באמת כל כך חשוב בכל הנוגע לפערים כלכליים בין אנשים? השוואה בינלאומית (טבלא מס 1, כאן) מעלה שבארה"ב למשל חלקם של העובדים בתוצר היה גבוה מזה שבשוודיה, דנמרק או צרפת, למרות שהפערים בארה"ב גדולים משמעותית מאשר במדינות אלו. גם סדרות עיתיות מעלות שהתמונה היא לכל הפחות מורכבת: מהנתונים בעבודתו של צ'ארלס ג'ונס, כלכלן מאוניברסיטת סטנפורד, עולה שחלקו של ההון בתוצר עלה בצורה משמעותית בין 1980 ו 2000 בין השאר בנורבגיה, דנמרק, הולנד, יוון ושוודיה, ודווקא באנגליה, תאצ'ר או לא, חלק ההון בתוצר נשאר יחסית קבוע באותה תקופה. השוואות אלו מצביעות על שני דברים: ראשית, על פניו, קשה לתמוך בטענה שגורמים חוקיים ומוסדיים (שיעור התאגדות, שכר מינימום) הם שקובעים את חלוקת התוצר בין עבודה והון. שנית, וחשוב מזה, שאי שיוויון אינו תלוי באופן פשוט בחלק העובדים בתוצר. בעולם המפותח, ובישראל בפרט, פערים כלכליים משמעותיים לא פחות, וכנראה יותר, נוצרים בקרב העובדים, בין בעלי השכר הגבוה ובעלי השכר הנמוך (או בינם לבין אלו שאינם עובדים כלל).

 

פערים

האם ירידת חלק העובדים בתוצר לא מצביעה על כך שמאפייני שוק העבודה – עובדי קבלן, החלשות העבודה המאורגנת, מיקור חוץ של הממשלה – תרמו משמעותית לגידול בפערים בעשור האחרון?

ובכן, למרות הסבירות התיאורטית של הטענה הזו, קשה מאד לתמוך אותה בנתונים. מאפיינים של שוק העבודה, או של מנגנוני שוק בכלל (שמשפיעים גם על ההכנסות מהון) משפיעים על האי שיוויון בהכנסה הכלכלית (בפישוט קל מאד, אלה ההכנסות ברוטו) – אבל אחרי שני עשורים של עלייה דרמטית, העשור האחרון בישראל התאפיין דווקא במגמת ירידה משמעותית באי שיוויון בהכנסה הכלכלית ברוטו, לפחות לפי מדד ג'יני (מקור):

מדד ג'יני לפי הכנסה ברוטו, 1980-2010

הגרף הזה לא בא להגיד שהכל בסדר בנוגע לפערים – רחוק מזה. באי שיוויון בהכנסה נטו, שהוא זה שקרוב יותר למדידה של אי שיוויון ברווחה, הייתה דווקא עלייה מתחילת העשור ועד שנת 2006, ואז התייצבות ברמה גבוהה, וזו בהחלט סיבה לדאגה.

מדד ג'יני לפי הכנסה נטו, 1980-2010

אבל הגרף של האי שיוויון ברוטו כן אומר שהגידול באי שיוויון כנראה איננו תוצאה של מנגנוני השוק, אלא של שינוי במדיניות החלוקה מחדש – מיסים וקצבאות. חרף כל הטענות על עובדי הקבלן, על ריסוק העבודה המאורגנת, ועל "שוק עבודה שמוטה באופן חמור לטובת ההון ונגד העובדים, שהם הציבור הרחב בישראל", האי שיוויון הכלכלי, כלומר האי שיוויון שנובע מתוצאות השוק (באנגלית זה נשמע יותר טוב – market outcomes) דווקא ירד משמעותית במהלך "העשור השחור".

 

סיכום

אני מזכיר שוב: אני האחרון שאגיד שהכל בסדר. מחירי הדיור גורמים מצוקה אמיתית. יש סימנים מדאיגים מאד בנוגע לעתיד מערכת הבריאות. הפערים הכלכליים-חברתיים הם פצצת זמן לאומית – תסתכלו על הגרף של האי שיוויון מאז שנות השמונים! אולי קשה לראות את זה בנתונים (ויש אפילו כמה נתונים הפוכים), אבל אני מאמין למי שאומר שתחושת הבטחון במקום העבודה נשחקה. בנוסף – שר האוצר אדיוט. אין להכחיש – יש ים של סיבות לדאוג. כל מה שאני אומר הוא שלא ברור שהשכר הריאלי הוא הדחופה שבהן, ועוד פחות מזה ברור שאלמנטים מוסדיים וחוקיים של שוק העבודה הם הגורם המרכזי לבעיות הלא פשוטות בישראל כיום. בבחירה בין לכתוב פואמות על ריקי כהן ובין לבהות בלוחות האקסל – חייבים לבחור ביחס רציני ללוחות האקסל.

Read Full Post »

מצב המדינה, מצב המחאה

העיתונות הכלכלית באקסטזה. "סוף סוף מישהו הוכיח בכלים מדעיים את תחושות התסכול העמוקות ביותר של מעמד הביניים הישראלי", משתפך שאול אמסטרדמסקי בכלכליסט. בדה-מרקר ממשיכים באותו הקו: "מדוע יצאו 400 אלף ישראלים לרחובות בקיץ שעבר? ייתכן שהתשובה לכך נמצאת במחקר חדש, שמראה כי מצבן של משפחות צעירות ועובדות בישראל הורע באופן חסר תקדים בחמש השנים שקדמו לפרוץ המחאה", וכך גם בעיתונים אחרים. סוף סוף יש לנו נתונים, צוהלים חובבי המחאות החברתיות, המצב של משפחות צעירות ומשכילות הורע, הנה, עכשיו זה מדעי! יש גם גרפים צבעוניים! אמנם עדיין חותכים את ציר ה Y באמצע, כמיטב המסורת האינפוגרפית של עיתוני ארצנו, על מנת שהפערים יראו גדולים יותר ממה שהם, אבל בכל זאת, יש לנו סטטיסטיקה!

"שאול, תגיד, אולי לשם שינוי נראה ציר Y שיוצא מהאפס? אתה יודע, אנשים כבר עלו על הטריק הזה…"

"ציר Y שיוצא מהאפס? כך שאנשים יוכלו לשפוט באופן אובייקטיבי את הפערים, ללא הטיות וויזואליות בכיוון הפוליטי המועדף על עורכי העיתון? איפה אתה חושב שאתה עובד, בלמ"ס?"

זו לא הפעם הראשונה. כבר כתבתי בעבר על מוסף שלם של עיתון כלכליסט שכולו מוקדש לניסיון להוכיח שמעמד הביניים איכשהו "נעלם", רעיון שאין לו שום ביסוס בשום נתון מספרי גולמי שלא עבר מניפולציה כבדה מצד אלו המנסים בעקביות לצייר את המטרה מסביב לחץ. לצערי, הדחף העמוק של העיתונות בארץ (בייחוד של עיתון כלכליסט) להוכיח שהמצב של מעמד הביניים הורע תחת הממשלות האחרונות אינו נובע מאובייקטיביות עיתונאית אמיצה; הוא נובע ממניעים פוליטיים.

ראוי לציין כמובן כי הדוח של מכון טאוב אינו שקרי, ואינו פוליטי. הוא מציג את הנתונים כפי שהם. אולי יש שם חלקים שניתן להתווכח עליהם, ואני לא אוהב את הדגש ששמו שם על חיבור פופוליסטי מעט עם המחאה החברתית, אבל הכיוון הכללי הוא אובייקטיבי. בכל זאת, זה לא מרכז אדווה. הבעיה היא הפרשנות שניתנת בעיתונות לממצאים.

 

הנתונים והמחאה

לפני שאנתח את מה שדוח מרכז טאוב באמת אומר, בניגוד למה ששאול אמסטרדמסקי היה רוצה שהוא יאמר, אקדים תרופה למכה ואזכיר שכן, המצב בארץ בהחלט לא משהו.

אנחנו אחת המדינות עם התמ"ג לנפש הנמוך ביותר בעולם המערבי ופריון העבודה כאן נמוך בהתאם, ציוני התלמידים בארץ הם מהנמוכים בעולם, מחירי הדירות גבוהים ביחס להכנסה, מחירי חלק מהמוצרים גבוהים בגלל בעיית הריכוזיות, והעוני גבוה בגלל הערבים והחרדים והשתתפות הנמוכה של גברים חרדיים ונשים ערביות בשוק העבודה. בגלל שהתמ"ג לנפש נמוך ובגלל תקציב הביטחון הגבוה מדינת ישראל היא ענייה יחסית, ולכן קשה לנו יותר לממן שירותים יקרים כגון תשתיות תחבורה ברמה אירופאית (ולאו דווקא בגלל שהפוליטיקאים לא רוצים לרשת את הארץ ברכבות). החובות של מדינת ישראל יחסית נמוכים, אבל אנחנו משלמים עליהם ריבית גבוהה יותר מזו שמשלמות מדינות מערביות אחרות, ולכן החזרי החובות של הממשלה בארץ גבוהים יחסית ל OECD ומקשים עליה להקצות כסף לתחומים אחרים. עקב כך, מדגיש דן בן דוד בתחילת הדוח את חשיבות השמירה על משמעת פיסקאלית וחובות נמוכים.

אלו, בכל אופן, הדברים המשמעותיים ביותר שמופיעים בנתונים, והדוח של מרכז טאוב מתייחס אליהם. יחד עם הנתונים הפסימיים ראוי להזכיר שהצמיחה בארץ גבוהה ביחס למדינות המערב, האבטלה נמוכה, החדשנות של היזם הישראלי גבוהה, עדיין אין כאן משבר כלכלי של ממש, בעיית ההזדקנות אצלנו פחות חמורה, הפירות והירקות טובים יותר, מזג האוויר טוב יותר, ויש לנו את החומוס הטוב ביותר בעולם המערבי.

הנה, שלא תגידו שאני שם רק גרפים שליליים. שימו לב: זה פטנטים ביחס לתמ"ג

אלו הנתונים. ומה עם המחאה החברתית? היא נבעה משני מקורות: משבר של אמון בממשלת נתניהו, ומחירי שכירות גבוהה לדירות בתל אביב. הרצון להוכיח כי היו לה מקורות אחרים נובע מגורמים אינטרסנטים שרוצים לקדם אידיאולוגיה מאוד מסוימת – אידיאולוגיה שאין לה שום קשר לסיבה שבגללה נטעה דפני ליף אוהל במרכז שדרות רוטשילד בקיץ שעבר. גורמים אלו רוצים להראות שחיקה אמיתית וחדה במצבו של מעמד הביניים הישראלי, על מנת שיוכלו להכריז כי הקפיטליזם בישראל עובד לטובתם של בעלי הון מעטים ונגד הציבור הרחב.

 

אז מה הדוח של מרכז טאוב באמת אומר על הנושאים הקשורים למחאה?

שני דברים עיקריים:

1. אינפלציית התארים

העיתונים המצטטים את הדוח מתמקדים בשחיקה בשכרם של ישראלים משכילים בשנים האחרונות. הבעיה היא שכל הנתונים המובאים בדוח ומתייחסים לפערים בין משכילים ללא משכילים, או לשינויים בשכר המשכילים, מושפעים באופן דרמטי מהעלייה באחוז בעלי התארים במדינת ישראל בתקופה הנחקרת. למעשה זהו הגורם המשפיע העיקרי, וכותבי הדוח מציינים זאת כמעט בכל פרק.

להלן גרף שהכנתי מסקרי ההכנסות של הלמ"ס בעשרים השנים האחרונות. בסקרים האלו ישנה שאלה אודות מוסד הלימודים האחרון שהפרט סיים, בגרף מופיע אחוז האנשים בגילאי 25-40 בכל שנה שענו על השאלה הזו "מוסד אקדמי" (משוקלל לפי המשקולות שמצרף הלמ"ס לסקר):

כפי שניתן לראות, האחוז גדל בעשרים השנים האחרונות מ 20% למעל 40%. ניתוח של גילאים צעירים יותר, למשל 25-30, מראה עלייה חדה עוד יותר לאזור ה 45%. בדוח של מרכז טאוב ישנם תרשימים דומים המתארים גידול משמעותי באחוז המשכילים (ראו למשל עמוד 139), אם כי הם פחות מוצלחים בהצגת התמונה המלאה לדעתי.

כפי שנכתב בדוח (עמוד 187):

הממצאים מצביעים על כך שלהתרחבותה המאסיבית של מערכת ההשכלה הגבוהה יש גם חסרונות, לרבות סלקטיביות פחותה (לא כל בוגרי המוסדות להשכלה גבוהה מוכשרים ובעלי מוטיבציה כפי שהיו בעבר), אי התאמה בין דרישות מעסיקים לחומר הנלמד במוסדות ותחרות גבוהה יותר בקרב בעלי ההשכלה על משרות מתגמלות היטב.

דברים דומים נכתבו גם בפרקים אחרים. בסופו של דבר כל ההתייחסויות להשכלה גבוהה ולשכר המשכילים הן בעייתיות, מכיוון שעורכי המחקר "לא משווים תפוחים לתפוחים". במקום להשוות את בוגרי הטכניון של היום לבוגרי הטכניון של לפני עשור או שניים, הם משווים קבוצה נוכחית הכוללת גם בוגרי מכללות רבים לדור הקודם שכלל בעיקר בוגרי אוניברסיטאות מובחרות. כאשר נטען במחקר ובעיתונים המצטטים אותו כי השכלה גבוהה כבר לא מבטיחה שכר גבוה כבעבר, הם שוכחים לציין שלא מדובר באותה ההשכלה הגבוהה. זהו מוצר השקעה שונה, אז מה הפלא על כך שהוא מניב תוצאות שונות לגבי שכר הבוגרים?

ראו את הגרף הבא, אותו הכנתי מנתונים המפורסמים באתר הות"ת, המתאר את השינוי בהרכב הסטודנטים בישראל בעשורים האחרונים (החלק הכחול הם סטודנטים באוניברסיטאות, והחלק בצבע בורדו הם הסטודנטים במכללות):

הגידול בכמויות הסטודנטים באוניברסיטאות נעצר באמצע שנות התשעים, ומאז כל הגידול מתבצע במכללות. זוהי מדיניות מכוונת של הלמ"ס, ואולי אפילו מוצדקת, שמטרתה להעביר את התארים הראשונים למכללות ולהשאיר את האוניברסיטאות עם המחקר. בין השאר גם נובע ממנה שרמת הסטודנטים במכללות נמצאת בעלייה במהלך העשור האחרון. אבל ההשכלה הגבוהה של 2010 פשוט איננה ההשכלה של שנת 1995.

 

אז אם המכללות משפיעות כל כך על שכר המשכילים, מדוע מתייחסים אליו ולא אל השכר הכללי?

ההתמקדות הרבה בשכרם של משכילים נובעת בדיוק מכך שהוא נשחק דרמטית, תודות לצמיחת המכללות. כאשר מסתכלים על שכר ללא קשר לרמת השכלה, קשה לראות שחיקה דרמטית, ואז קשה גם לייצר כותרות טובות לעיתונים. כפי שנכתב בדוח (עמוד 149):

… יש אינדיקציה ברורה לשחיקה בשכר הצעירים – בייחוד בשכר האקדמאים במרכז הארץ… לעומת זאת, בקרב העובדים המבוגרים יותר (35-54) קצב עליית השכר הממוצע דומה לעליית המחירים באזור המרכז ומחוצה לו. גם בקרב הלא-אקדמאים יש פער בין הדורות, אם כי מתון יותר, וערך השכר של צעירים נשחק יותר מזה של הקבוצה המבוגרת יותר

אז אולי העובדים ה"מבוגרים" המשכילים (35 זה מבוגר? לא. זה פשוט הגיל של האנשים שלמדו לפני אינפלציית התארים) הם פשוט אלו שלמדו באוניברסיטאות, בזמן שהצעירים הם ממוצע בין בוגרי אוניברסיטאות ומכללות? ללא נתונים ספציפיים על מקומות לימוד, ערכן של השוואות כאלו אינו גדול.

 

למען האמת, לא הייתי צריך אפילו לטרוח ולחפש בדוח עצמו על מנת למצוא את הטעות. האם ייתכן שעיתונאי ארצנו לא מסוגלים לקרוא את מה שהם עצמם כותבים? זה מה שכותב שאול אמסטרדמסקי בכלכליסט:

השאלה המתבקשת היא כמובן – למה? למה דווקא הפגיעה הכי משמעותית בשכר קרתה בשכבה שאמורה ליהנות מהיתרונות הגדולים ביותר בשוק התעסוקה הישראלי – השכבה שגילה צעיר אבל לא צעיר מדי, בעלת השכלה גבוהה ומתגוררת במרכז הארץ.

פרופ' שלו מציע כמה הסברים. ראשית, העובדה כי שיעור כפול של צעירים היו בעלי השכלה גבוהה בשנים 2009–2010 לעומת השנים 1995–1999 מלמדת על השחיקה ביתרון היחסי של ההשכלה הגבוהה בשוק העבודה, וביכולת של ההשכלה לשפר את ההכנסה. יתרה מזאת, שלו מעיד על החיסרון שבהתרחבות הנגישות להשכלה הגבוהה באמצעות התפשטות המכללות. "חלקים גדולים יותר מתוכם (מהצעירים – ש"א) רוכשים השכלה במכללות המעניקות תארים שערכם נמוך יותר בשוק העבודה בהשוואה לתואר אוניברסיטאי", כותב שלו.

מלבד זה, בחלק מהמקצועות הדרישה לתואר אקדמי הפכה לדרישת סף מבלי שהשכר באותו מקצוע השתפר – למשל, בהוראה בבתי ספר יסודיים. שנית, העלייה בגיל קבלת התואר ביחס לעבר, כמו גם הדחייה בגיל תחילת קריירה יציבה, הביאה לכך שהעובדים הצעירים בשנים 2009–2010 הם בעלי ניסיון מועט לעומת הצעירים של 1995–1999, מה שמסביר מדוע הכנסתם היחסית נמוכה יותר. בקיצור, מהפכת ההשכלה הגבוהה של העשור האחרון אמנם הגדילה את הנגישות להשכלה והגדילה מאוד את מספר בעלי התארים, אולם במקביל ערכה של ההשכלה הגבוהה כמכשיר להעלאת השכר נשחק.

 

טוב, אז חכו שנייה, מה? זה הכל? יש יותר אנשים משכילים ביחס לאוכלוסייה בגלל שות"ת פתחה המון מכללות בשנות התשעים, ולכן באופן ממוצע משכילים מרוויחים פחות? זה קצת… אהמ… טריוויאלי מדי, לא? איפה ביבי נכנס שם? איפה ההפרטה של שירותים ציבוריים? איפה הקפיטליזם הדורסני? איפה כל הסיסמאות של חובבי המהפכות? איפה ההוכחה המדעית של שאול אמסטרדמסקי לשחיקה של מעמד הביניים?

סיבה נוספת לשחיקת השכר המוזכרת בדוח היא התפוצצותה של בועת ההיי-טק, שלפניה דווקא יש עלייה דרמטית בשכר המשכילים. גם כאן לא מדובר בתוצאה של קפיטליזם דורסני כלשהו, אלא פשוט בתהליך טבעי של בועה שהתפוצצה.

 

מרבית הנתונים המדהימים, המבהילים, והחתרניים המקושרים לדוח הזה נובעים מהגידול החד באחוז האקדמאיים בישראל. בכל פעם שמוזכר נתון כלשהו בדוח עם המילה "אקדמאים" או "משכילים" לצידו, הוא נובע משם. במילים אחרות, אם דפני ליף באמת הייתה מוטרדת מהשחיקה בשכר האקדמאיים, היא הייתה צריכה להפגין מול מכללת תל אביב יפו, ולא ברחוב רוטשילד. זו כמובן שטות, מכיוון שהשחיקה הזו איננה בעיה אמיתית, ומכללת תל אביב-יפו והצעירים הלומדים שם אינם אשמים בדבר, הם פשוט מנסים לשפר את משכורותיהם ופועלים בהתאם לתמריצים שהממשלה מכתיבה. אולי יש כאן בזבוז, מכיוון שמקצועות שבעבר לא דרשו תואר כיום דורשים תואר ואנשים מבזבזים כמה שנים מחייהם על מנת להיות באותו המקום שבו יכלו להיות לפני עשור ללא תואר, אבל זו לא בעיה בוערת במיוחד, בטח שלא סיבה למחאה החברתית הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל. הסיבות למחאה הן כפי שכתבתי לפני כן, משבר אמון ושכר הדירה בתל אביב, ולא שום שחיקה במצבם של צעירי המדינה.

 

2. דיור

מחירי הדיור בארץ עלו בשנים האחרונות באופן דרמטי. לא ניתן להתווכח עם עובדה זו. המניעים לעלייה במחירים נותחו בשלל כתבות אחרות, כמו גם השאלה האם מדובר בבועה שעומדת להתפוצץ באופן דרמטי (לדעתי האישית, ברוב המקומות וסוגי הדירות – לא). בגלל שמחירי הדירות עלו ביחס לשכר, בקרב הצעירים יש פחות בעלי דירות מאשר בקרב המבוגרים.

דווקא כאן הדוח של מרכז טאוב מעלה ממצא מעניין: מסתבר שהירידה בקרב אחוז בעלי הדירות בארץ הייתה דווקא גדולה יותר אצל העשירונים העליונים באוכלוסייה. אם הגורם לירידה היו מחירים בלתי אפשריים, היינו מצפים לירידה דרמטית יותר בעשירונים התחתונים, אבל זה לא המצב.

לפי הדוח (עמוד 180):

מה יכול להסביר את העובדה שבקרב המשפחות החזקות ביותר מבחינה כלכלית קטן שיעור הבעלות על דירה במידה הגדולה ביותר? אפשרות אחת היא ששינוי בערכים, שהשפיע במיוחד על האמידים שבין הזוגות הצעירים, הביא לכך שהם מעדיפים אורח חיים חופשי שאינו כרוך בהתמסדות בדירה קבועה. נוסף לכך, לאור הכנסתם הגבוהה והסיכוי הגבוה שגם הוריהם במצב כלכלי טוב יחסית, ייתכן שלמעשה יש בבעלותם דירה אך כשהשקעה בלבד ולא למגורים. הסבר אפשרי נוסף הוא שרמת המגורים שצעירים שואפים אליה עלתה יותר בקרב בעלי הכנסה גבוהה מאשר בקבוצות אחרות.

אם ננסח את המשפט האחרון במילים אחרות – הצעירים בני העשירונים העליונים בשנים 2009-2010 לא רוצים לצאת מתל אביב, בה רמת המגורים גבוהה יותר, בהשוואה לצעירים בני העשירונים העליונים בשנים 2000-2004. ואם זה המצב, אז דפני ליף וחבריה יכולים להאשים רק את עצמם. הכתבות שקראתי בעיתונות לא מזכירות את הממצא הזה, כמובן. הוא סותר את התזה הפוליטית שהם מנסים לקדם.

 

נושאים נוספים

הדוח של מרכז טאוב מפרט שורה ארוכה של נושאים חשובים על פני כ – 400 עמודים, שכל אחד מהם יכול להוות בפני עצמו נושא לרשומה בבלוג. בין השאר מוצגות שם המגמות החשובות הקשורות לשיעורי התעסוקה של החרדים והערבים, דיון באופן שבו ראוי לבצע הפרטות של שירותים ציבוריים, השלכות שביתת הרופאים ועוד. גם אם רוב הנושאים לא מחדשים הרבה, סקירה עיתונאית אובייקטיבית של הניתוחים המופיעים בדוח יכולה לתרום רבות לידע של אזרחי מדינת ישראל על הדברים המתרחשים מתחת לאפם.

במקום סקירה כזו, עיתונאים רבים בחרו לנסות ולהשתמש בנתונים על מנת להחיות מחדש את המחאה הגוססת, מתוך כוונה עקיפה להתנגח בראש הממשלה ובמפלגתו. מדובר כאן בסך הכל בניסיון לאשר הנחת בסיס ראשונית, לפיה מצבם של צעירים בישראל הורע באופן דרמטי תחת שלטונו של נתניהו וכתוצאה ממדיניותו. להנחה זו אין קשר למציאות, ודוח טאוב לא תומך בה. עצותיהן הכלכליות של הגברות הנכבדות ליף, שפיר או יחימוביץ' לא יתרמו במאומה לפתרון בעיות הכלכליות המרכזיות העומדות בפני מדינת ישראל, וככל הנראה אף יחריפו אותן כתוצאה מגידול בחוב הלאומי.

התרומה היחידה של המחאה לכלכלת ישראל היא הרחבת הדיון הכלכלי והמיקוד בו ביחס לדיון הביטחוני, אך על מנת שהדיון הזה יהיה בעל ערך עלינו להתמקד במה שהנתונים מספרים לנו, ולא בתחושות בטן המתוחזקות על ידי עיתונאים בעלי אג'נדה פוליטית.

 

Read Full Post »

"התוכנית הסקנדינבית" – הצעה לתוכנית כלכלית עבור מפלגת הליכוד

עמדותיו הכלכליות של הציבור בישראל

במדינת ישראל אין ימין כלכלי.

בכנסת ניתן לזהות לא יותר משניים-שלושה פוליטיקאים בכירים שיש להם אידיאולוגיה ליברלית אמיתית (נתניהו, פייגלין, אולי שטייניץ). במשרד האוצר ישנם פקידים עם אידיאולוגיה כלכלית ימנית, אך גם הם מקדמים לא פעם התערבות ממשלתית בשוק החופשי, ובשאר המשרדים נראה כי אין פקידים כאלו כלל. איני חושב שקיימים במדינת ישראל כולה יותר מכמה מאות אנשים שיודעים על הסתירה בין עיקרון החופש לבין עיקרון השוויון. התפיסה הסטנדרטית היא שקפיטליזם עוזר לעשירים, וסוציאליזם עוזר לכולם. כאשר מדברים על כלכלת ארצות הברית, הדעה המקובלת היא כי הדמוקרטים מייצגים את כל העם, והרפובליקנים מקדמים אג'נדה ימנית שתעזור רק לעשירים. תומכי הרפובליקנים בארץ תומכים בהם בדרך כלל מסיבות של ימין בטחוני ויחס לישראל, לא ימין כלכלי. רבים אפילו לא יודעים שהימין הכלכלי תומך בממשלה קטנה ומיסים נמוכים, והשמאל ההפך.

מבין העיתונים, אולי רק דה-מרקר מבטא באופן עקבי זווית כלכלית ימנית מתונה. כלכליסט נמצא עמוק בשמאל הכלכלי, ולעיתים אף בשמאל הקיצוני, וכלכלנים ימניים מוצגים בו בתור הזויים וקיצוניים. רוב הפרשנים הכלכליים המובילים בידיעות, מעריב והארץ הם בשמאל הכלכלי (יוצאי דופן כוללים אולי את נחמיה שטרסלר ומירב ארלוזורוב). גם באקדמיה הישראלית כמעט שלא תמצאו דעות כלכליות ימניות, ואפילו בפקולטות לכלכלה ומנהל עסקים הן נדירות ביחס לפקולטות מקבילות בארצות אחרות. חלק מהציבור הימני בארץ אולי פיתח לאחרונה אידיאולוגיה כלכלית ליברלית, אבל זוהי רק תגובת נגד למחאה החברתית הסוציאליסטית שנתפסת כמייצגת את השמאל.

במצב העניינים הזה, אף פוליטיקאי בישראל לא יכול לעמוד בפני הציבור ולדבר על חופש, על שגשוג, על ערכים ליבראליים. אף אחד לא יבין מה הוא רוצה, או מה הקשר בין מיסים נמוכים לחופש. התקשורת תתייג ישר אותו בתור ניאו-ליברל קיצוני המושפע מתנועת מסיבת התה האמריקנית, ובאותה הנשימה גם תאשים אותו במשבר הכלכלי העולמי, בשכרם הגבוה של מנהלי הבנקים, ובתספורת של יצחק תשובה. זה אמנם יהיה הוגן בדיוק כמו להכתיר את שלי יחימוביץ' בתור קומוניסטית מסוכנת ולהאשים אותה ברצח העם של סטאלין, אבל מעט מאוד אנשים במדינת ישראל יבינו את חוסר ההוגנות.

עשרות שנים של שלטון סוציאליסטי וחינוך סוציאליסטי והתעסקות מתמדת בבעיות ביטחוניות על חשבון בעיות כלכליות יצרו כאן עם בעל השקפות קולקטיביסטיות, ורעיונות כגון חופש אישי או ממשלה מצומצמת הם פשוט זרים לגנום הישראלי. באופן אישי חבל לי שזהו המצב, אבל חייבים להיות ריאליים. אין סיכוי להנהיג בישראל מהפכה ליבראלית אמיתית, מהסוג שהשמאל מנסה לשכנע אותנו שכבר התרחשה כאן. אבל יש סיכוי להעביר שורה של רפורמות שיחזקו את המשק במידה ניכרת, תחת הכינוי הפופולארי "סוציאל דמוקרטיה". אזרחי מדינת ישראל אולי לא נלהבים ממשטרים כלכליים קפיטליסטיים בסגנון של ארצות הברית ושוויץ, אבל את סקנדינביה כולם אוהבים.

"סוציאל דמוקרטיה" – לא מה שחשבתם

שלי יחימוביץ' וחבריה השתלטו לחלוטין על המושג "סוציאל-דמוקרטיה" ונכסו אותו לעצמם, שלא בצדק. ההשתלטות הזו הצליחה תודות לבורות משמעותית שקיימת בקרב הפוליטיקאים, הציבור והתקשורת לגבי משמעותה של סוציאל-דמוקרטיה, והדרך שבה בנויה כלכלתן של מדינות סוציאל-דמוקרטיות מודרניות ומצליחות. לפני שהתחלתי לחקור את הנושא לעומק, חשבתי גם אני שהצלחתן של המדינות הנורדיות מהווה אתגר לרעיונות קפיטליסטיים. אך ברגע שמביטים מקרוב על כלכלותיהן, מגלים שלפי מדדים רבים המדינות הנורדיות (והולנד, שכלכלתה מנוהלת על פי המודל הנורדי) הן יותר קפיטליסטיות אפילו מארצות הברית.

הפורום הכלכלי העולמי הוא ארגון שוויצרי אשר מפרסם דוחות עבי כרס אודות מידת התחרותיות של מדינות שונות. בדוח עבור השנים 2012-2013 עשר המדינות התחרותיות ביותר בעולם כוללות בין השאר את הולנד במקום החמישי, את שבדיה במקום הרביעי, ואת פינלנד במקום השלישי (שוויץ במקום הראשון, ארצות הברית במקום השביעי, וישראל במקום 26). המדד שלפיו נבחרו המדינות התחרותיות כולל מעל מאה אינדיקאטורים שמתחלקים ל 12 קטגוריות עיקריות: מוסדות, תשתיות, סביבה מאקרו-אקונומית (גירעון, אינפלציה וכו'), בריאות וחינוך בסיסי, חינוך גבוה, יעילות שוק המוצרים, פיתוח שוק ההון, יעילות שוק העבודה, רמה טכנולוגית, גודל השוק, תחכום עסקי, וחדשנות. שימו לב: שום מילה על שוויון. הדוח המדובר דן רק ביעילות כלכלית, אותו מונח שנוא אשר גורם לפוליטיקאים מהשמאל ומנהיגי ארגוני עובדים בישראל להתעורר באמצע הלילה כשמצחם מכוסה בזיעה קרה.

במדד של גמישות שוק העבודה למשל, דנמרק במקום השמיני, פינלנד במקום 15, הולנד במקום 17, נורווגיה במקום ה 18, ושבדיה במקום ה 25. זה אומר בין השאר שבמדינות האלו יותר קל לפטר ולשכור עובדים מאשר בישראל (מקום 40) וצרפת (מקום 66), שלא לדבר על ספרד (מקום 108) או יוון (133) שמיקומן גרוע יותר מרוב מדינות העולם השלישי. עניין זה נובע ממדיניות ה flexicurity, שילוב של גמישות עם ביטחון לעובדים, עליה הרחבתי כאן – בניגוד למדיניות הגנה על עובדים שקיימת במדינות ים תיכוניות כושלות כגון ספרד ויוון. תמונה דומה חוזרת על עצמה גם במדדים אחרים. במדד של יעילות שוק המוצרים הולנד במקום השישי, שבדיה במקום 12, פינלנד במקום 18, ודנמרק במקום ה 19. זה אומר שבשווקי המוצרים שלהן יש יותר תחרות ופחות פיקוח ממשלתי, פחות מכסים על ייבוא ופחות מונופולים וקרטלים מאשר בישראל (מקום 43), צרפת (מקום 46), ואפילו ארצות הברית (מקום 23). המדינות הנורדיות לא מגינות על יצרנים מקומיים מפני תחרות בין לאומית. מס החברות בהן הוא מהנמוכים בעולם המערבי (חפשו אותן כאן, וראו גם כאן, ויש מקורות נוספים למי שרוצה). הפרטה אינה מילה גסה בסוציאל-דמוקרטיות המודרניות: למשל, כ 10% מתלמידי בית הספר היסודיים בשבדיה, ו – 13% מתלמידי בית הספר היסודיים בדנמרק לומדים בבתי ספר פרטיים (ראו כאן, וכאן).

כל המדדים שציינתי כאן הם מאפיינים קפיטליסטיים מובהקים, הסותרים חד משמעית את הצהרותיה של שלי יחימוביץ' לגבי המדיניות הרצויה בישראל. מייצגי הסוציאל-דמוקרטיה בישראל מתנגדים לבתי ספר פרטיים, מתנגדים לגמישות בשוק העבודה, ותומכים במונופולים, מכסים וקרטלים שפוגמים ביעילות שוק המוצרים. הסוציאל-דמוקרטים הישראלים אינם מובילים אותנו בכיוונה של שבדיה, אלא תומכים במדיניות ים תיכונית סטנדרטית בדומה לזו שהייתה נהוגה ביוון, ספרד או פורטוגל בעשורים האחרונים.

לעומת המאפיינים הקודמים, קיים שיעור המס הגבוה במדינות סקנדינביה שמוביל להוצאה ממשלתית גבוהה על שירותים שונים – מאפיין יחיד מהצד הסוציאליסטי של המפה האידיאולוגית, החלק היחיד במדיניות הנורדית שהשמאל הישראלי מסוגל לאמץ.

 

כפי שמציין פרופ' עומר מואב בהרצאתו המצוינת, אין שום צורך שיהיה קשר בין מידת מעורבות הממשלה במשק לבין מידת החלוקה מהחדש של העושר. לא חייב להיות טרייד-אוף בין יעילות כלכלית לבין שוויון. הממשלות בסקנדינביה מסבסדות אולי דמי אבטלה גבוהים, אבל הן לא מתערבות בשוק החופשי. הציבור בישראל וכלי התקשורת לחלוטין עיוורים לנקודה הזו. אפילו עיתונים כלכליים שנוגעים פה ושם בנושא הנורדי ממשיכים בדרך כלל עם האבחנה המטעה הסטנדרטית, כאשר הם שמים בצד אחד את הסוציאל-דמוקרטים ובצד השני את הקפיטליזם. פה ושם מתראיינים מומחים בתקשורת ומנסים להבהיר את הטעות, אך היא מושרשת כל כך עמוק שקולם אינו נשמע.

במערכת הבחירות הנוכחית, הליכוד יכול וחייב לשנות את המציאות הזו – לא רק במטרה לסחוט עוד כמה מושבים בכנסת, אלא למען עתידה הכלכלי של מדינת ישראל. המחאה החברתית יצרה הזדמנות פז לעסוק בנושאים כלכליים-חברתיים, ולהרחיב את הדיון הציבורי בנושאים האלו. במסגרת מערכות הבחירות הקודמות, אם פוליטיקאי כלשהו היה מתחיל לדבר בטלוויזיה על מכסי ייבוא ומיסים עקיפים הציבור היה מחליף ערוץ, והמראיינים שלו היו נרדמים. כיום, פתאום כולם נורא מתעניינים בנושאים האלו.

על מנת לעקור מהשורש תפיסה מוטעית, דיונים אינטלקטואלים בבלוגים וראיונות עומק אינם מספיקים. נדרש משהו מעבר לכך – משהו קליט, שנטמע בזיכרון הציבורי דווקא משום שהוא לכאורה נוגד את האינטואיציה. וכאן נכנסת לפעולה "התוכנית הסקנדינבית

".

התוכנית הסקנדינבית

מטרתה של התוכנית הסקנדינבית של הליכוד תהיה להוביל את כלכלת המדינה בכיוונן של הכלכלות הסוציאל-דמוקרטיות המובילות בעולם. הבסיס לתוכנית יהיה דוח טרכטנברג, והיא תכלול מספר אלמנטים עיקריים:

· הפחתת מכסים והגברת התחרות במשק

· הגברת השקיפות השלטונית

· ייעול המגזר הציבורי תוך כדי שיפור השירות לאזרח

· רפורמה במערכת המס

· הרחבת שירותים ציבוריים באופן מדוד, בהתאם למצב המאקרו-כלכלי

האלמנטים כשלעצמם לא מחדשים הרבה, ורובם היו מופיעים ממילא במצע הכלכלי של תנועת הליכוד. אז היכן החידוש?

החידוש הוא הצהרת הכוונות. במקום לומר שדרושה רפורמה כזו או אחרת, או שהליכוד מאמץ את דוח טרכטנברג בתגובה למחאה החברתית, יש כאן אמירה ברורה וחזקה יותר לגבי המטרה הסופית של התוכנית כולה: אנחנו רוצים להיות סקנדינביה. אנחנו רוצים שוק תחרותי, אנחנו רוצים כלכלה חזקה ויציבה, אנחנו רוצים ממשלה יעילה, אנחנו רוצים יותר שוויון בהכנסות, ואנחנו מאמינים שאם מדינות סקנדינביה השיגו את כל אלו בו זמנית אז גם מדינת ישראל יכולה. טרכטנברג עסק באופן ספציפי במחאה ובדרישותיה; התוכנית הסקנדינבית תהיה רחבה הרבה יותר, במטרה לתת מענה גם למגזרים שלא יוצגו במסגרת המחאה ולבעיות ארוכות טווח.

התוכנית תדרוש בחינה עמוקה יותר של האופן שבו בנוי המגזר הציבורי במדינות סקנדינביה, בהשוואה למגזר הציבורי במדינת ישראל. היא תדרוש הסכמים חדשים עם ההסתדרות ועם מגזרים שונים בחברה הישראלית, אולי אפילו עם מפלגות האופוזיציה של אחרי הבחירות. היא תדרוש רפורמות כואבות שעלולות לעלות הרבה בטווח הקצר. ייתכן שלא תהיה ברירה אלא לשנות את שיטת הממשל כולה. אין כאן פתרונות קסם, בטח לא משהו שניתן לפרט ברשומה בבלוג באורך של כמה אלפי מילים, ותהליך השלמתה של התוכנית ייקח שנים רבות. יש כאן תהליך שהליכוד, אחרי הבחירות הקרובות, יכול להתחיל ולהתניע.

התוכנית הסקנדינבית והגירעון בתקציב

הגירעון הנוכחי בתקציב יחייב כל ראש ממשלה עתידי בסדרה של קיצוצים וגזירות. איך עובדה זו מתיישבת עם הרצון להפוך לסקנדינביה?

מתיישבת מצוין, מסתבר – וזאת משום שהעיקרון שמוביל את מדינות סקנדינביה בניהול כלכלותיהן אינו "בזבז כמה שיותר", אלא "בזבז כמה שיש לך". בשנות התשעים, כאשר שבדיה נקלעה למשבר כלכלי קשה, הממשלה קיצצה באכזריות את כל מה שדרש קיצוץ. זו לא הייתה פעולה שנבעה מאידיאולוגיה ניאו-ליבראלית קיצונית, אלא מחוש אחריות מפותח. כיום מדינות אלו הן בין היציבות ביותר בעולם מבחינת רמות החוב שלהן. זוהי לא תופעה מקרית.

השילוב של העלאת מיסים וייעול הממשלה, בו זמנית, הוא שילוב שמאפיין את המדינות הנורדיות, והוא גם הדרך הבטוחה ביותר לסתימת הגירעון בתקציב. התוכנית הסקנדינבית היא לא חלק מהבעיה, אלא חלק מהפתרון.

התוכנית הסקנדינבית וערכי הליכוד

מפלגת העבודה לא יכולה להוביל תוכנית מהסוג הזה, בטח שלא תחת הנהגתה של שלי יחימוביץ'. באופן היסטורי, מפלגת העבודה מחוברת לוועדים הגדולים במשק, למונופולים מקומיים שמונעים תחרות, לחקלאים ועוד. כפי שמציינים מעת לעת בהומור (נדמה לי שאפרים קישון אמר זאת לראשונה) העשירים בישראל מצביעים ברובם לשמאל, ולא במקרה. רובם התעשרו בזכות מונופולים וקרטלים שהשמאל דואג לשמר. שלי יחימוביץ' וחבריה מתחברים מצוין לחלק של הגדלת המיסים וההוצאות הציבוריות, אבל הם לא מסוגלים להתחבר לחלק של הגברת התחרותיות במשק, למלחמה במונופולים וקרטלים מקומיים, להפרטת פעילות ממשלתית לא חיונית ועוד.

הליכוד, לעומת זאת, יכול להתחבר לכל חלקיה של התוכנית. מטרות הליכוד כוללות בין השאר את המטרות הבאות:

· ביצורה הכלכלי של המדינה ויצירת תנאים נאותים לצמיחה כלכלית ולכינון משק חופשי-

תחרותי הנושא את עצמו והמבוסס על יוזמה חופשית, והימנעות הממשלה, ככל הניתן

ממעורבות במשק

· אחריות ממלכתית לרמה סבירה של בטחון הפרט, חינוך, בריאות, תעסוקה ואיכות

הסביבה

נכון, מיסים גבוהים (לא כולל מיסי חברות) סותרים את העקרונות הליבראליים שבנימין נתניהו מנסה להוביל בשנים האחרונות. אבל בציבור הישראלי אין תמיכה של ממש במדיניות של מיסוי נמוך, וממילא נדרש להעלות מיסים על מנת להפחית את הגירעון הנוכחי. במקום להעלות את המיסים על מנת לפטור משבר זמני, עדיף לעשות זאת כחלק משינוי תפיסתי כולל בדרך שבה בנויה כלכלת מדינת ישראל.

התוכנית הסקנדינבית והמזרח התיכון

מלבד מזג האוויר, המצב הביטחוני ואחוז הבלונדיניות באוכלוסייה, ישנם מספר הבדלים בין מדינות סקנדינביה לבין מדינת ישראל שמחייבים גם הבדלים בשיטה הכלכלית. אלו הבולטים ביניהם:

1. שחיתות

א. שחיתות ברמה השלטונית

בכתבה שפורסמה בדה-מרקר אודות המדינות הנורדיות, שאלו המראיינים הישראלים בכירים במגזר הציבורי האם הם לא חוששים מפקידים במשרדי האוצר שם שיעברו למגזר הפרטי, מה שיכול לפגוע באינטרסים שלהם. הבכירים ענו שהם לא מכירים תופעה כזו. זה פשוט לא משהו שקורה. ככל הידוע לי, הפרטות במדינות הנורדיות לא מובילות לתופעות של שחיתות שהתרחשו כאן.

מיסים גבוהים מובילים לממשלה גדולה, וממשלה גדולה היא ממשלה שיש לה כוח רב. אם מלכתחילה הייתה קיימת שחיתות שלטונית, כוח רב יותר יצור שחיתות גדולה יותר. לכן, רפורמה בכיוונים אלו חייבת ללכת יד ביד עם רפורמה שתשפר את השקיפות השלטונית. שקיפות היא הדרך היחידה להבטיח לאזרחים שכספי המיסים שלהם הולכים לשירותים לאזרחים, ולא נעלמים בתוך מערכת בזבזנית שמיועדת לשרת מקורבים לצלחת. זו הדרך היחידה לפתור את בעיית האמון שהציתה את המחאה החברתית.

ב. שחיתות ברמה הפרטית

בישראל קיימת כלכלה שחורה משמעותית, כמו במדינות ים תיכוניות אחרות. מספיק להסתכל על נתוני ההכנסה לפי עשירונים ולהשוות אותם לנתוני הצריכה לפי עשירונים – הצריכה של העשירונים הנמוכים גבוהה הרבה יותר מההכנסות המדווחות שלהם. לאורך זמן, לא ייתכן שמדובר רק בחובות. השחיתות הזו יוצרת מצב שבו נטל המס נופל על אוכלוסייה יחסית מצומצמת, בזמן שחלק משמעותי מאזרחי המדינה עובדים בשחור. כפי שנכתב בדוח טרכטנברג, העניים בישראל משלמים פחות מיסים ביחס לעניים במדינות הנורדיות ובמדינות אירופה באופן כללי. זה לא מצב שיכול להימשך אם אנחנו רוצים להיות סקנדינביים. חייבים להילחם בשוק השחור, הציבור כולו חייב לשאת בנטל הכלכלי.

2. שסעים אתניים ותרבותיים

ההבדל השני המשמעותי הוא השסעים האתניים והתרבותיים הקיימים בישראל. השסעים האלו פוגעים בסולידריות החברתית – כל מגזר רוצה לסחוט כספים עבור עצמו, תוך התעלמות ממגזרים אחרים בחברה. יהודים רבים לא רוצים שכספי המיסים שלהם ישמשו להצלת עיריות ערביות כושלות, והערבים אינם מרגישים מחויבים לשלם מיסים למדינה שרואה בהם "בעיה דמוגרפית" ולא אזרחים שווי זכויות. חילוניים לא מוכנים לשמוע שסבסוד חוגים למדעי הרוח באוניברסיטאות אינו שונה מהותית מסבסוד ישיבות של חרדים, והחרדים מעולם לא הביעו עניין רב בכל נושא שאינו קשור ישירות לתקציבי הישיבות וההטבות שלהם.

מכיוון שהעוני נפוץ במיוחד בחברה החרדית והערבית, תנאים סוציאליים נדיבים מדי כבר יוצרים שם מלכודות עוני – דורות שלמים של צעירים שלא משתלם להם לצאת ממעגל האבטלה או להפסיק לעבוד בשחור. גידול בתשלומי ההעברה ללא התייחסות מיוחדת למלכודות העוני באוכלוסייה החרדית והערבית רק יחריף את הבעיה.

3. ארגוני העובדים

באופן היסטורי ארגוני העובדים בישראל התרגלו לשיטת עבודה הנפוצה במדינות הים תיכוניות, ולא במדינות הנורדיות. במסגרת השיטה הזו הם משתמשים בכוחם הפוליטי על מנת לסחוט כמה שיותר כספים מהמדינה, ומבטיחים לעובדיהם קביעות, הגנה בפני פיטורים, והטבות שכר חריגות.

"תוכנית סקנדינביה" לא יכולה לעבוד ביחד עם ארגוני עובדים מהסוג הזה. על מנת לתמוך בהטבות סוציאליות נדרש משק עשיר ותחרותי, ולשם כך נדרש שוק עבודה גמיש, במסגרתו ניתן לפטר עובדים בכל המגזרים בקלות יחסית. זה המצב בסקנדינביה, למרות שאחוז נכבד מהעובדים חבר בארגונים. למעשה, באופן פרדוקסלי, דווקא מכיוון שאחוז נכבד מהאוכלוסייה חבר בוועדי עובדים הם לא יכולים לסחוט את המדינה כפי שאותו מיעוט ישראלי סוחט אותה. קשה הרבה יותר לסבסד הטבות פנסיוניות מרחיקות לכת ל 70% מהאוכלוסייה. בכל אופן, לא ניתן לכפות בכוח את השינוי הזה, הוא ידרוש עבודה ביחד עם ארגוני העובדים הקיימים ולא נגדם.

ההבדלים הללו דורשים התייחסות מיוחדת והתאמות מיוחדות והרבה עבודה על הפרטים, אך הם לא פוגעים ברעיון העקרוני. ישנם הבדלים משמעותיים גם בין שבדיה לפינלנד, ובין דנמרק להולנד, ובין כולן לבין נורווגיה העשירה במשאבים, ובכל זאת כל המדינות האלו הן סוציאל-דמוקרטיות מצליחות. והן לא היו כך תמיד – למשל, פינלנד הייתה מדינה ענייה למדי במהלך רוב ההיסטוריה שלה, ושבדיה חוותה משבר כלכלי חמור בשנות התשעים. זהו לא גורל נתון מראש, אלא בחירה. השילוב של משק תחרותי, מיסים גבוהים ושקיפות שלטונית ניתן ליישום בכל מקום, גם תחת המגבלות שאיתן מדינת ישראל מתמודדת, והוא הגרעין המרכזי והחשוב.

ומה הם יאמרו?

השמאל, כמובן, יודיע מיד שמדובר בספין ציני ומרושע. איך ייתכן שדווקא בנימין נתניהו, הניאו-ליבראל המרושע וחברם של הטייקונים, יוביל אותנו לסקנדינביה המובטחת? איך יכול להיות שסוציאל-דמוקרטיה ושוק חופשי אינם הפכים גמורים?

השלב הבא בתגובת הנגד יהיה להתחיל ולנבור בנתונים, לחפש את הכשלים בתוכנית, לנסות להסביר לציבור הרחב מדוע התחרותיות ומיסי החברות הנמוכים בעצם לא כל כך חשובים למודל הנורדי, או שהם כן חשובים אבל ישראל בעצם נורא שונה ולא צריך ליישם כאן את מה שעובד שם. בקיצור, הם יגמגמו, כי הנתונים די חד משמעיים – לא ניתן לקיים מדיניות סוציאלית רחבה ללא כלכלה חזקה, ולא ניתן לקיים כלכלה חזקה ללא משק תחרותי, ועופר עיני הוא ההפך ממשק תחרותי.

אחרי שהם יסיימו לגמגם, לא תהיה להם ברירה אלא לחזור לסיסמאות. מן הסתם משהו על מעמד הביניים, צדק חברתי, או שקר כלשהו אחר. אולי הם יבינו שנגמרה להם התחמושת הכלכלית ויעברו לדבר על הנושא הפלסטיני, מי יודע.

"תוכנית סקנדינביה" תחשוף את השקר המסתתר מתחת לערימת ההבטחות של השמאל הישראלי ואת הבורות הכלכלית של הפוליטיקאים המובילים אותו ומבטיחים ארוחות חינם לציבור הרחב – כל זאת תוך כדי יצירת דיון ציבורי שיפחית גם את מידת הבורות בציבור ובתקשורת. יש לה את הפוטנציאל לשבור את הדעות הקדומות הנפוצות בארץ כנגד כל אזכור של מושגים כגון "תחרות" או "הפרטה", וברגע שהדעות הקדומות הללו ישברו יהיה ניתן ליישם כאן רפורמות שיקדמו אותנו באמת בכיוונן של כמה מהמדינות המוצלחות ביותר בעולם המערבי.

Read Full Post »

החוקים הבסיסיים של הטיפשות

קרלו סיפולה (Carlo M. Cipolla) היה היסטוריון כלכלי איטלקי, אשר נפטר בשנת 2000. לקרלו היה טעם נפלא בבחירת נושאים למחקר – למשל הוכחת קשר סיבתי בין יבוא פלפל שחור למדינות אירופה בימי הביניים לבין גידול באוכלוסיה באותן מדינות, שנבע לדעתו מהחשק המיני המוגבר שמעורר פלפל שחור. בכל אופן, את עיקר פרסומו בציבור הרחב חייב קרלו סיפולה למאמר קצר ופופולארי שנקרא "החוקים הבסיסיים של הטיפשות האנושית". המאמר הוא מצד אחד הומוריסטי ולא מלווה במחקר רציני כלשהו, אך מצד שני פרובוקטיבי ומעורר מחשבה.

קרלו סיפונה, 1922-2000

קשה לקרוא את חמשת החוקים ואת הגדרותיו של קרלו לטיפשות מבלי לחשוב על השנה האחרונה שעברה על ארצנו הקטנטנות, זו שהחלה במחאה החברתית הגדולה בתולדות המדינה ונגמרה בגזירות כלכליות בעקבות מצבה המדרדר של הכלכלה העולמית, ובענני בחירות המתקדרים מעבר לאופק.

 

החוק השלישי

נתחיל דווקא מהחוק המוזכר במאמרו של קרלו בתור החוק השלישי, מכיוון שהוא זה שמתאר את הדרך שבה מסווג קרלו את בני האדם ומגדיר "טיפשות" (ולכן נראה לי מעט מוזר לשים אותו דווקא במקום השלישי).

קרלו מחלק את החברה באופן פשטני לארבע הקבוצות הבאות:

1. אינטליגנטים: בפעולותיהם הם תורמים גם לעצמם וגם לאחרים

2. תמימים: בפעולותיהם הם מזיקים לעצמם, אבל תורמים לאחרים

3. גנבים (benedits): בפעולותיהם הם תורמים לעצמם ומזיקים לאחרים

4. טיפשים: בפעולותיהם הם מזיקים לעצמם ומזיקים לאחרים

את ארבעת הקבוצות ניתן לתאר על גרף, כאשר ציר ה Y מתאר את התועלת שהפעולות מביאות לחברה וציר ה X מתאר את התועלת שהפעולות מביאות לפרט עצמו:

הטיפשים עליהם מדבר קרלו אינם בעלי פסיכומטרי נמוך, תומכים של מפלגה כזו או אחרת, או אנשים שמחזיקים באידיאולוגיה מסוימת. הוא נמנע מכל הבעיות שיכולות להתעורר, על ידי הגדרה המבוססת רק על פעולותיהם בדיעבד: אנשים אשר הזיקו גם לעצמם וגם לאחרים.

לאחר ההגדרות הראשוניות, הוא ממשיך וטוען כי באופן כללי בני אדם אינם עקביים וייתכן מעבר של אותו אדם בין שלושת הסוגים הראשונים כתלות בסיטואציה, אך הטיפשים יוצאי דופן כאן ונשארים טיפשים כמעט בכל סיטואציה אפשרית. ניתוח מעמיק יותר של המציאות יאפשר לנו לומר משהו גם על ההתפלגות של הגנבים והטיפשים בתוך הרביעים שלהם. אם נצייר קו שמתחיל בנקודת האפס ויורד למטה בזווית של 45 מעלות, נחלק את הרביע של הגנבים לשני משולשים, כאשר במשולש העליון נמצאים גנבים שהזיקו לחברה פחות מכפי שהועילו לעצמם, ובמשולש התחתון נמצאים גנבים שהזיקו לחברה יותר ממה שהועילו לעצמם.

קשה לחשוב על דוגמאות לגנבים מהסוג הראשון, ואכן רוב הגנבים מרוכזים במשולש השמאלי התחתון – למשל גנרלים שהרגו אלפי חיילים תמורת השגת קידום או מדליה (או סתם כסת"ח) לעצמם, שודדים שרוצחים אנשים בשביל כמה מאות דולרים, וכו'. לגבי הטיפשים, סביר שרובם מרוכזים ברביע שלהם בסמוך לחלקו השלילי של ציר ה Y, לא רחוק מדי מהגנבים – כלומר, גורמים מעט או אפס נזק לעצמם. טיפשים שיגרמו נזק רב מדי לעצמם עד מהרה ימצאו את עצמם במצב שבו הם לא יכולים גם להזיק לאחרים, אם כי כמובן שיש דוגמאות גם לכאלו שהצליחו בשתי המשימות יחדיו, אחת אחרי השנייה (היטלר? עמיר פרץ כשר ביטחון?).

נעבור לשאר החוקים.

 

החוק הראשון

כל בני האדם תמיד מעריכים הערכת חסר את כמות הטיפשים באוכלוסייה.

לא משנה עד כמה גבוהה הערכתנו לגבי הטיפשות האנושית, תמיד נמצא את עצמנו נדהמים מחדש מטיפשותם של אנשים שחשבנו שהם רציונאליים ואינטליגנטים, או מהופעתם של אנשים טיפשים שמסכלים את מאמצינו דווקא במקומות ובזמנים הכי פחות נוחים. החוק הראשון מונע מאתנו לנסות ולאמוד את אחוז הטיפשים באוכלוסייה, מכיוון שכל אומדן שנקבע יהיה בהכרח הערכת חסר. הטיפשים תמיד יפתיעו אותנו לרעה.

 

החוק השני

ההסתברות שאדם יהיה טיפש היא בלתי תלויה בכל מאפיין אחר של אותו האדם.

זהו החוק האהוב עלי. דווקא מכיוון שאני מבלה את רוב זמני באקדמיה, היכן שלכאורה אמורים לשכון המוחות הגדולים ביותר של תקופתנו, אני נוטה לזלזל בדרגות ותארים ומעמדות מקצועיים בתור גורם המנבא אינטליגנציה. מכיוון שקשה להגדיר אינטליגנציה וטיפשות שלא בדיעבד (כפי שקרלו עושה), קשה גם להשתמש בהן כתנאי סף לקבלה של אנשים לדרגות מסוימות. העולם מלא באנשים שמבצעים את התפקיד שלהם באופן מצוין מכיוון שהם עובדים ביעילות, משקיעים שעות רבות, בעלי הבנה טכנית מעולה, יש להם ידע רב וזיכרון מצוין, ואולי גם יכולות חברתיות יוצאות דופן, יכולות שכנוע והופעה וקשרים בצמרת, אבל למעשה הם טיפשים גמורים ועדיף לתת להם כמה שפחות כוח לקבל החלטות שישפיעו על חייהם של אחרים.

אדם יכול להיות מתמטיקאי גאון שאינו מבין איך בני אדם אחרים מתנהגים, או פסיכולוג גאון שאינו מבין חוקי לוגיקה ומתמטיקה בסיסית – בכל מקרה הטיפשות שלו, במובן שאליו מתכוון קרלו, תנבע לדעתי בעיקר מביטחון יתר, מכך שהוא "לא מבין שהוא לא מבין", ועל כן ממהר לבצע פעולות מזיקות מבלי לחשוב על התוצאות. ייתכן שכל עוד אותו טיפש פוטנציאלי יתעסק רק בתחום שבו הוא מתמחה הוא ייחשב כאינטליגנטי, יתרום גם לעצמו וגם לחברה האנושית, ורק כאשר ינסה להיכנס לתחומים אחרים או לנהל אנשים אחרים טיפשותו תיחשף. בכל מקום שאליו הגעתי יצא לי להכיר אנשים מוכשרים מאוד לכאורה שלא הייתי נותן להם לנהל חנות מכולת, ואנשים פשוטים לכאורה שיכלו לתפקד גם בתור ראש ממשלה מבלי לגרום לנזק גדול מזה שגרמו לו ראשי הממשלה שהיו לנו בעשור האחרון. ההבדל בין הקבוצות טמון לדעתי בעיקר ביכולת לנתק את תהליך החשיבה הלוגי מהרגשות, מהאגו, מתסביכי נחיתות, ומהטיות קוגניטיביות אחרות. ניתוק כזה מאפשר לקבל עצות טובות ולדחות עצות גרועות, להגיב למציאות קיימת ולא למציאות מדומיינת, ולא לפתח ביטחון יתר.

במאמרו קרלו אינו מגיע עד להסברים שנתתי אודות ביטחון עצמי עודף, ומסתפק בלטעון שלאחר קריירה ארוכה באוניברסיטאות שונות לדעתו אחוז הטיפשים בין הפרופסורים, בין הסטודנטים, בין אנשי הצוות האדמיניסטרטיבי ואפילו בין חתני פרס נובל הוא זהה, וכמובן זהה בין נשים וגברים וקבוצות אתניות שונות. הוא טוען כי טיפשות היא תכונה מולדת באופן גנטי, שלא ניתן לשנותה על ידי חינוך.

אולי זוהי הגזמה מסוימת, אבל ישנם מחקרים שמראים כי ביטחון יתר מעניק לבעליו יתרונות אבולוציוניים שקשה להתעלם מהם, בעוד שהתעמקות מדוקדקת בחוקי הלוגיקה אינה מעניקה יתרונות כאלו. האבולוציה לא עיצבה את המוח שלנו על מנת להצליח בעולם המודרני אלא על מנת להצליח בעולמם של ציידים-לקטים, ובהחלט ייתכן שבאופן גנטי חלקנו מסוגלים להתגבר על הפער הזה יותר מאחרים, להבין יותר טוב נושאים מבלבלים כגון ריבית דריבית או להתגבר על hindsight bias (ההטיה הקוגניטיבית החביבה עלי באופן אישי).

 

החוק הרביעי

אנשים שאינם טיפשים תמיד מעריכים הערכת חסר את יכולתם של הטיפשים לפגוע בהם, ותמיד שוכחים שיצירת קשרים כלשהם עם טיפשים תפגע בהם בסופו של דבר.

אינטליגנטים וגנבים נוטים לבלבל בין טיפשים לבין תמימים. פעם אחר פעם הם יוצרים קשרים עם הטיפשים, מתוך מחשבה שיוכלו לעזור להם (אינטליגנטים) או לנצל אותם (גנבים), ואולי זה יעבוד במשך זמן מה, אך בסופו של דבר הטיפשים תמיד יפעילו את טיפשותם וימשכו איתם למטה את האינטליגנטים והגנבים. אין טעם לנסות ולחנך אותם, לשפר אותם, מכיוון שהם לא יודעים שהם טיפשים. עדיף פשוט לנסות להגביל את מידת הנזק שהם מסוגלים לגרום.

 

החוק החמישי

אנשים טיפשים הם הסוג המסוכן ביותר מבין ארבעת הסוגים – גם יותר מהגנבים.

מנקודת מבטה של החברה כולה, גנבים הם לא בהכרח רעים. זוכרים את הקו שחילק את רביע הגנבים לשני משולשים? הגנבים שנמצאים במשולש העליון למעשה מגדילים את סך העושר בחברה, מכיוון שהם תורמים לעצמם יותר מכפי שהם פוגעים באחרים. הגנבים שנמצאים ממש על הקו אינם משנים את סך העושר בחברה, אלא פשוט מעבירים עושר מאחרים לעצמם. רק הגנבים במשולש התחתון גורעים מסך העושר בחברה, והטיפשים גורעים הכי הרבה. גם את התמימים ניתן לחלק על ידי קו דומה, כמובן (למשל – חיילים קרביים ומתנדבים למיניהם אולי תורמים לחברה יותר ממה שהם פוגעים בעצמם. אגב, ייתכן אפילו שהם עושים זאת באופן מודע ומרצון והם אינם תמימים במובן המקובל של המילה, ובכל זאת לפי הסיווג שלנו הם תמימים). באופן כללי ניתן לצייר קו אלכסוני, כאשר מי שנמצא במשולש הימני העליון תורם לעושר הכללי בחברה ומי שנמצא במשולש התחתון פוגע בו:

נושא נוסף ההופך את הטיפשים למסוכנים במיוחד הוא היותם לא רציונאליים ובלתי צפויים. בני האדם מכל הסוגים מתקשים להבין התנהגות שאינה רציונאלית. קל לנו להבין את התנהגותם של הגנבים, ולכן אנחנו מסוגלים לצפות לה ולהתגונן מפניה. אנחנו יודעים מה הגנבים רוצים – להשיג משהו על חשבוננו על מנת לשפר את מצבם – ולכן אנו יכולים לחזות את תגובתם לסיטואציות שונות, ולחוקק חוקים שימנעו מהם לפעול. הטיפשים, לעומתם, תמיד יפתיעו אותנו. מכיוון שאין אינטרס עצמי מאחורי פעולותיהם, אנחנו נתקשה להתגונן מפניהם, ונתקשה לחזות מתי הם יתקפו. לא ניתן יהיה לנסות לדון איתם באופן רציונאלי, מכיוון שהם אינם מבינים שהם טיפשים, שהם לא ירוויחו דבר מפעולותיהם ואולי אף יפסידו.

מאמרו של קרלו כמובן מקצין את המציאות באופן פרובוקטיבי, אולי גם משעשע, אבל הוא מבוסס על גרעין של אמת. העולם אכן מלא בטיפשים, והיכולת שלהם להזיק מפתיעה בכל פעם מחדש.

 

חוקי הטיפשות הבסיסיים והמחאה החברתית

ישנם וויכוחים על כלכלה שהם עניין של טעם אישי לדעתי, למשל שקילת חשיבותם של ערכים מנוגדים כגון חופש מול שוויון. ישנם וויכוחים שהם לא עניין של טעם אישי אבל קשה להכריע לגביהם באופן עובדתי, למשל האם תוצאותיה של הפרטה או רפורמה כזו או אחרת היו חיוביות עבור כלל אזרחי המדינה. חשוב לציין שלא כל טענה וטענה שהופיעו כחלק מהמחאה החברתית נופלות להגדרה של טיפשות.

אבל ישנם שני נושאים מרכזיים שאני יכול להעלות בזיכרוני, ההופכים רבים מהמוחים ומנהיגיהם לטיפשים: מחאת העגלות והדרישה לדיור ציבורי. בשני המקרים הכשל הוא חוסר היכולת לקשר בין כספי המיסים שהציבור משלם לבין הוצאות הממשלה, וחוסר הבנה של העוני בישראל.

במקרה של מחאת העגלות, האימהות המוחות פשוט לא הבינו את המתמטיקה הבסיסית: סבסוד עלויות גידול הילדים הוא העברת כסף מאוכלוסיות שיש להם מעט ילדים לאוכלוסיות שיש להם הרבה ילדים. יצא לי לדבר בעצמי עם אימא אחת כזו מעט אחרי פרוץ המחאה, בזמן ששמרתי על יותם בגן משחקים, והיא פשוט לא הבינה שחינוך חינם מגיל 0 יבוא על חשבון כספי המיסים שלה. היא חשבה שעד כה הילד שלה הלך לגן פרטי שעלה הרבה כסף, ועכשיו הוא ילך בחינם לגן עירוני, מבלי להבין מהיכן מגיע הכסף שמכסה על ההפרש, וגם לאחר שהסברתי לה מספר פעמים היא לא הבינה. אוכלוסיות שיש להן מעט ילדים, כמו אנשי מעמד הביניים והעשירונים העליונים שהובילו את המחאה, בהכרח יפסידו ממהלך כזה. אין כאן אידיאולוגיה, אלא וודאות מתמטית. כפי שכתבתי בעבר, רוב העניים בישראל ממילא מקבלים גני ילדים מסובסדים, כך שההפסד אולי לא יהיה כל כך גדול, אבל לא ייתכן שיהיה כאן רווח. את מה ששילמנו עד כה לגנים פרטיים, נשלם בתוספת של מיסים, זה הכל (תוספת המיסים לא תהיה שווה לעלות החודשית של הגנים פרטיים, מכיוון שהיא תתחלק לאורך כל החיים שלנו, גם אחרי שהילדים יסיימו את הגן). המקרה של הדיור הציבורי דומה: סטודנטים תל אביבים קראו בהפגנות להרחבת הדיור הציבורי, מבלי להבין שאת הדירות יקבלו בסופו של דבר אוכלוסיות אחרות לחלוטין, בעיקר חרדים. כאשר ביבי הציע להם הרחבה של מעונות הסטודנטים, הם דחו אותו בבוז.

כתבתי על הנושאים האלו הרבה באותה התקופה, תוך כדי ההפגנות (ראו כאןוכאן), ולא הייתי היחיד שאמר את הדברים האלו. לא היה שום צורך בגאונות יוצאת דופן על מנת להבחין בטיפשות הזו, ולחזות מה יקרה בעתיד, ומה שאני ואחרים חזינו אכן התרחש. הטיפשים הצליחו להזיק גם לעצמם וגם לנו.

 

אני מאחל לכולנו שבשנה הקרובה לטיפשים מכל המגזרים והמעמדות תהיה פחות השפעה על חיינו, שהגנבים למיניהם לא יצליחו למצוא קורבנות למעשיהם, ושהאינטליגנטים (אם הם עדיין לא ירדו מהארץ) ישתלטו איכשהו על העסק וינסו להוביל אותנו לעבר עתיד טוב יותר. שנה טובה!

 

 

 

 

 

Read Full Post »

סיפורן של שתי הפגנות

קיצור תולדות הכוח

הציוויליזציה האנושית התקדמה באופן משמעותי מאז המהפכה החקלאית, לפני כעשרת אלפים שנים. אימפריות קמו ונפלו, טכנולוגיות חדשות פותחו ושינו את העולם, שיטות שלטון ואידיאולוגיות החליפו זו את זו – אך ישנם דברים שלא השתנו, וככל הנראה לא הולכים להשתנות גם בעתיד.

אחת האמיתות שתמיד נשארו נכונות היא זו: המדיניות נקבעת על ידי בעלי הכוח. מדיניות כלכלית, מדיניות חוץ, מדיניות פנים, זה לא ממש משנה. קפיטליזם, סוציאליזם, קומוניזם, מלוכה אבסולוטית, דמוקרטיה ישירה – גם אלו לא משנים את אותה אמת עתיקה. שיטות שונות יכולות לגרום לכך שיהיו יותר או פחות בעלי כוח, שיהיו בעלי כוח אחרים, שבעלי הכוח ישוסו אחד בשני, וכך הלאה, אבל המדיניות עדיין נקבעת רק על ידי בעלי הכוח. לא בוויכוח אינטלקטואלי, ולא על פי החלטה של אדם יחיד, אלא לפי מאזן הכוחות בין בעלי כוח רבים. בעבר הכוח נטה יותר לעבור בירושה, והיה קשור באופן הדוק לכוח פיזי, לאותם בריונים עם שריון כבד וחרבות שלא מהססים להסתער אל שדה הקרב. כיום כוח שמגיע בירושה הוא נדיר יותר, ואת השרירים החליפה היכולת להניע אנשים ולשכנע אותם, היכולת שבונה אנשי עסקים או פוליטיקאים מצליחים – אבל הכוח הוא אותו הכוח.

נשמע טריוויאלי, לא?

בכל זאת, לפעמים מדהימה אותי התמימות שמתבטאת בדבריהם של אנשים אינטליגנטים לכאורה. כן, גם אני למדתי בשיעורי אזרחות על תפקידה של הכנסת, על חוקי יסוד, על דמוקרטיה, על הפרדת רשויות. זה מאוד נחמד, אבל אין סיבה שמישהו מעל גיל 25 שחי בעולם האמיתי באמת יאמין שהעסק הזה עובד חלק כמו בספרים. לא, המציאות היא נורא מחוספסת.

 

התמימים והמתוחכמים

במציאות יש שני סוגים של "שחקנים": התמימים והמתוחכמים.

התמימים הם אלו שהשפעתם האישית על העולם זניחה. כמובן, הם יכולים להצביע בבחירות, להשתתף במהפכות, להפיל ראשי ממשלה ולהמליך מלכים, אבל ההשפעה השולית של כל אחד מהם היא זניחה והם צריכים להתאחד במספרים גדולים מאוד על מנת להשפיע. כמו כן, בדרך כלל הם לוקים בבורות והבנה עקומה של המציאות, ועל כן גם כשהם חושבים שהם פועלים בשם האינטרס העצמי שלהם לרוב הם פועלים עבור אינטרסים של מישהו אחר. ובכל זאת, למרות הכוח המוגבל שלהם, מצבם של התמימים השתפר במהלך ההיסטוריה, לפחות במדינות המערב.

המתוחכמים הם אלו שהשפעתם האישית על העולם היא משמעותית. הם לא בהכרח חכמים יותר מהתמימים, אבל הם אלו שניצבים בנקודות ההשפעה החשובות, הם אלו שמקבלים את ההחלטות, הם אלו שמכירים את המציאות האמיתית. לרוב הם ינסו לשכנע את התמימים בקיומה של מציאות אחרת, בהתאם לאינטרסים שלהם. הם בעלי הכוח, גם אם הכוח הזה נובע לפעמים מהתמימים.

המתוחכמים הם אלו שמתווים את המדיניות, תוך כדי איזון בין הרצון להגשים את שאיפותיהם האישיות לבין הצורך להמשיך ולהחזיק בכוח. הם לא כל-יכולים, ולא פעם הם צריכים לפעול על מנת לרצות את המון התמימים, גם אם זה פוגע באינטרסים שלהם בטווח הקצר, אבל בסופו של דבר הם אלו שקובעים.

למשל, קחו את המדיניות הכלכלית של מדינת ישראל. מישהו תמים היה יכול לחשוב שהמדיניות הזאת מוכתבת מלמעלה על ידי ראש הממשלה (ואולי גם שר האוצר), בהתאם לאידיאולוגיה האישית שלו לגבי מה שחשוב עבור עתידה של המדינה. או, אולי, שישנה אי שם למעלה קבוצה של אנשים אינטליגנטים שיושבים סביב שולחן עגול ומעלים טיעונים אינטלקטואלים על קפיטליזם וסוציאלים שמובילים לקבלת החלטות מדיניות. או, אולי, שישנה אי שם למעלה קבוצה של אנשים מושחתים שיושבים סביב שולחן עגול ומקבלים החלטות בהתאם למה שמורה להם איזה שהוא מיליארדר מרושע.

המציאות רחוקה מכך. המדיניות הכלכלית במדינת ישראל נקבעת, כמו בכל מדינה אחרת, על ידי מאבק בין בעלי הכוח. במקרה שלנו מדובר באנשים הבאים: ראש הממשלה, שר האוצר, עוד 3-4 שרים במשרדים כלכליים חשובים, ראשי וועדות חשובות בכנסת, פקידי מדינה בכירים (בעיקר במשרד האוצר), נגיד בנק ישראל, יו"ר ההסתדרות, ראשי הוועדים הגדולים במשק, יו"ר איגוד התעשיינים, הטייקונים העומדים בראשות הקבוצות העסקיות הגדולות במשק, פרשנים כלכליים בעיתונים המובילים, נשיא ארצות הברית, אולי גם כמה אישים בכירים באיחוד האירופאי, חברות דירוג האשראי הזרות, משקיעים זרים גדולים יחסית, ואולי עוד כמה גורמים ששכחתי.

בסך הכל אפשר לכנס חבורה של כמאה איש, כל אחד עם אינטרסים משלו, לחלקם גם אידיאולוגיה שהם מעוניינים ליישם, לכל אחד מהם עוצמה שונה של כוח, ועבור כל אחד מהם הכוח נובע ממקום אחר. חלקם שואבים את כוחם מכמות גדולה של "תמימים" המצביעים עבורם בבחירות, ואילו אחרים נולדו אל תוך הכוח הזה, או זכו בו על ידי הצטיינות בעבודתם. המדיניות הכלכלית של מדינת ישראל נקבעת לפי התוצאה במאבק הכוחות בין כל האנשים האלו, כשכל אחד מושך לצד שלו ואף אחד מהם לבדו לא באמת "זוכה בכל הקופה".

 

לשנות את המציאות

על מנת לשנות את המציאות, צריך כוח. השחקנים המתוחכמים מבינים זאת, ועל כן חותרים ללא הפסקה על מנת להשיג יותר כוח. השחקנים התמימים, לעומת זאת, פועלים בשמה של אידיאולוגיה טהורה כלשהי, בשם אידיאלים תלושים של צדק.

דוגמה קלאסית לעניין זה ניתן לראות בהבדלי הגישות בין תומכי מחאה מושבעים, לבין שלי יחימוביץ', עופר עיני, יאיר לפיד, איציק שמולי, וככל הנראה גם סתיו שפיר – הבדלים שהשתקפו בשתי ההפגנות שהתרחשו אתמול. מנהיגי "הפגנת התמימים" נלחמים עבור "צדק" בלתי מוגדר, בעוד שמנהיגי "הפגנת המתוחכמים" שהתרחשה במוזיאון תל אביב נלחמים בעיקר על מנת להשיג עוד כוח, ורק לאחר שישיגו אותו הם יחלו לחתור בכיוון האידיאולוגי שמעניין אותם. במסגרת הזאת, אישים כגון יחימוביץ' ואיציק שמולי נאלצים לעיתים להתפשר על עקרונותיהם, ללכת בין הטיפות, לעשות שיקולים קרים של תועלתנות, ולהרגיז לא מעט "תמימים" שאמורים להימנות על תומכיהם.

ליאת בירון, ממארגני ההפגנת התמימים, אמרה כי:

"המפגינים במוזיאון הם אנשים שלא באמת מייצגים את המחאה החברתית. שמולי מנותק כבר חודשים, על שפיר הופעלו לחצים. חבל שהיא הצטרפה, למרות שאחרים בחרו שלא. מחאה אמיתית לא יכולה להיות ממונפת על ידי גורמים שכל השאיפה שלהם להגיע בכל מחיר לכנסת"

ליאת אינה טועה לחלוטין. במאבק על כוח האידיאולוגיה לעיתים מתנדפת לה, והופכת לאוסף של מילים שנאמרות כתפילה עתיקה בארמית שאף אחד כבר לא מבין את משמעותה. במקרים רבים הופך הכוח להיות חזות הכל, והאדם מרכז את מרבית מאמצים בהשגת הכוח ובשימורו, כאשר פעולותיו רחוקות מלייצג אידיאולוגיה עקבית כלשהי – יש הטוענים כי זה מה שקרה לנתניהו. מצד שני, מאבק על כוח הוא היחיד שיכול לשנות משהו. השחקנים המתוחכמים הם אלו שחשובים.

 

עתידם של התמימים

זאת האמת העצובה: התמימים נועדו תמיד להתאכזב בסופו של דבר מחוסר יכולתם להשפיע. במאמר שפרסם בידיעות אחרונות מתייחס אריאל רובינשטיין לניסיונות שלו ושל חבריו לעצור את מפעל ההתנחלויות לפני 35 שנים, ניסיונות שהובילו גם למכתב הקצינים ולהקמתה של "שלום עכשיו". בסופו של דבר הוא מודה כי הוא וחבריו נכשלו. הוא כותב:

"האשליה שאת ההיסטוריה משנים במכתבים למערכת ובעצומות לוחמים לראש הממשלה התאדתה… הם [פעילי הימין] הבינו בזמן שאת גורלו של עם משנים בדמוגרפיה, באידיאולוגיה בלתי מתפשרת ובעובדות בשטח, ולא בעצומות של סופרים".

אני לא מסכים עם אריאל לגבי עניין האידיאולוגיה, מכיוון שאני חושב שלשני הצדדים כאן הייתה אידיאולוגיה בלתי מתפשרת, אבל הדמוגרפיה בהחלט חשובה הרבה יותר. דמוגרפיה היא אחת הדרכים המרכזיות להשגת כוח בעולם הדמוקרטי המודרני, אך נראה כי רק הדתיים, החרדים והערבים מבינים זאת. דוגמה נוספת מופיעה בראיון בעיתון הארץ עם דני כהן-בנדיקט, שנודע בשם "דני האדום" – מי שהוביל את מחאת הסטודנטים בצרפת של שנות השישים. המחאה ההיא נכשלה במידה רבה – רק 13 שנים אחריה הצליח השמאל סוף סוף להדיח את הימין בקלפיות. במאי 68 החלו ההפגנות הגדולות, ודני מתאר את ההרגשה שנה לאחר מכן, כאשר המציאות לא השתנתה:

"מאי 1969 היה נורא. תחושת התאבדות. דיכאון. כולם רצו לעשות את זה מחדש, וברור שזה לא הצליח. כאשר ההיסטוריה חוזרת על עצמה זו אינה אלא אירוניה" הוא אומר בפראפרזה על קרל מרקס. "היתה גאות ואחריה הגיע השפל. ובתחילת שנות ה-70", נזכר כהן-בנדיט, "המחאה כבר התפצלה לקבוצות קטנות ועברה הקצנה. בחזרה לאידיאולוגיה מרקסיסטית-לניניסטית שהיתה ההפך מהמסר האוניברסלי של מאי 1968".

הדשדוש ותחושת החידלון, אחרי אביב של מחאה מוצלחת, הביאו גם את כהן-בנדיט להתרחק במידה רבה מאור הזרקורים. הוא עבר לפרנקפורט, התמקד בחינוך. רק אחרי יותר מעשור שנים שב לעשייה הציבורית, כפוליטיקאי. ראשית בפוליטיקה המקומית ולאחר מכן האירופית.

"הבנו שצריך לשנות את יחסי הכוחות בפרלמנט", כדי להצליח ולחולל שינוי, הוא אומר. כך נולדה אחת מהתנועות הפוליטיות המעניינות בגרמניה ובצרפת של סוף המאה ה-20, מפלגת הירוקים. כהן-בנדיט הוא היום מנהיגה בפרלמנט האירופי, אחרי שהביל אותה להישג חסר תקדים בבחירות האירופיות שהתקיימו בצרפת לפני שלוש שנים, מעט יותר מ-16% מקולות הבוחרים.

האם זו גם העצה לצעירים מישראל, לעבור לפוליטיקה?

כהן-בנדיט משיב בחיוב, אבל מסייג. "צריך לעשות את זה כגוש. התנועה צריכה להגיע לבחירות כמפלגה אחת".

מחאת הסטודנטים בצרפת של שנות השישים מזכירה מאוד את המחאה החברתית הנוכחית בישראל. דני האדום הוא שחקן תמים שהפך לשחקן מתוחכם, והעצות שלו בהן בהתאם לכך.

 

התמימים התאכזבו בשנות השישים בצרפת כשלא הצליחו להפיל את הימין, והם התאכזבו בשנות השמונים והתשעים בישראל כשלא הצליחו לעצור את מפעל ההתנחלויות, והם התאכזבו בארצות הברית של שנות התשעים כשלא הצליחו לגרום לנשיאים לחתום על אמנת קיוטו בנוגע להתחממות כדור הארץ, והם התאכזבו בכיכר טיינמאן שבסין כשהטנקים לא עצרו, וגם כאן ועכשיו הם יתאכזבו בסופו של דבר. גם באותן דוגמאות ספורות בהיסטוריה האנושית שבהן נראה לכאורה כי חבורה של תמימים עשו את ההבדל, היו אלו למעשה יחסי הכוחות שמאחורי הקלעים ששינו את המציאות.

אפילו אם יקרה נס ושלי יחימוביץ' תתמנה לראשות הממשלה כאשר היא מציבה את עמיר פרץ בתור שר האוצר, התמימים יתאכזבו מהתוצאות. זוכרים את אותה חבורה של מאה איש שנאבקים על עתידה הכלכלי של המדינה? אז יחימוביץ' ופרץ יחליפו שניים מהם. זה הכל. תשעים ושמונה האחרים ישארו במקומם, והמדיניות הכלכלית עדין תיקבע במאבק כוחות. על כן, היא לא תהיה שונה מאוד מהמדיניות הנוכחית, רק קצת (ייתכן אולי שעיתונות אוהדת תנסה להסוות מעט את התוצאה הזו). כך יראה סופה הבלתי נמנע של המחאה החברתית: המתוחכמים יכנסו לפוליטיקה ויצברו כוח, והתמימים ימשיכו להיאבק בשוליים ולתהות להיכן נעלמו ההמונים שפעם שעטו מאחוריהם. שאלת שינוי המציאות תלויה ביכולתם של המתוחכמים לצבור יותר כוח מאותם גורמים המתנגדים להם, יכולת שלדעתי האישית מוטלת בספק בעיקר מסיבות דמוגרפיות, אבל היא הדבר החשוב באמת.

בעוד דור יופיעו מן הסתם תמימים חדשים שירוצו גם הם בהפגנות ויניפו שלטים, וגם מתוחכמים חדשים שינסו לנצל את התמימים להשגת כוח רב יותר. מעגל ההתלהבות והאכזבה יחזור על עצמו, וכדור הארץ ימשיך להסתובב על צירו תוך הפגנת אדישות מעצבנת לצעירים אידיאליסטים ולעקרונות נאיביים של צדק לוהט.

כן, גם באקדמיה יש תמימים ויש בעלי כוח

---

ובנושא אחר לחלוטין:

ב 23 באוגוסט מתקיים במודיעין כנס מיתופיה המוקדש לספרות פנטזיה, ומאורגן על ידי קהילת טולקין הישראלית וקהילת הארי פוטר לבוגרים. הכנס כולל שלל הרצאות העוסקות ביצירות פנטזיה שונות, כגון שיר של אש וקרח, יצירותיו של טולקין ועוד. מומלץ מאוד לחובבי הספרות הרלוונטית, ולו רק בגלל שאחד ממארגני הכנס חולק איתי 50% מהגנים שלו (בתוחלת). בואו בהמוניכם!

Read Full Post »

יוון, קליפורניה, ישראל

בניסיון להתחקות אחרי המקורות למשבר הכלכלי ביקר הסופר מייקל לואיס באיסלנד, אירלנד, גרמניה, יוון ובמדינת קליפורניה, ופרסם את רשמיו בספרו החדש, "בומרנג". שתיים מהמדינות הנ"ל, יוון וקליפורניה, רלוונטיות במיוחד לישראל ולדיון הנוכחי הנוגע למערכת היחסים בין משרד האוצר לשירותי הכבאות בשנים שלפני האסון, לשאלה האם למשרד האוצר מותר להתנות תקציבים ברפורמות מבניות.

 

יוון

עמים רבים התנהגו בחוסר אחריות בעשור האחרון, כל אחד מסיבות אחרות ובאופן שונה. היוונים, כותב לואיס, הפכו את המדינה שלהם ל"פיניאטה" המלאה בסכומי כסף פנטסטיים, כשמטרתם היא לתת לכמה שיותר אזרחים לחבוט בה, ולהחביא את החובות ההולכים ותופחים. איחוד היורו אפשר להם לעשות זאת ביתר קלות, מכיוון שהם יכלו להלוות כספים באותה ריבית שבה מדינות אחראיות הרבה יותר כגון גרמניה ואוסטריה יכלו להלוות.

ב 12 השנים האחרונות חשבון השכר של המגזר הציבורי ביוון הכפיל את עצמו. השכר של משרה ממשלתית ממוצעת גבוה כמעט פי שלושה מזה של משרה מקבילה בשוק הפרטי. חברת הרכבות הלאומית היא מקור נרחב לבזבוזים, עם הכנסות של 100 מיליון יורו בהשוואה להוצאות שכר של 400 מיליון יורו, ויש כאלו הטוענים כי היה זול יותר לממן מוניות לכל היוונים שרוצים לנסוע ברכבת. המשכורת הממוצעת בחברת הרכבות היוונית גבוהה מאשר המשכורת הממוצעת בכל חברה פרטית במדינה. מערכת החינוך גם היא סוג של בור ללא תחתית: יחס המורים לתלמידים ביוון גדול פי 4 מאשר בפינלנד, שעות הלימוד הן הגבוהות באירופה (ראו את הגרף הראשון כאן), ולמרות זאת ציוני התלמידים במבחנים הבין לאומיים הם בין הנמוכים באירופה, עקב חוסר יעילות משווע. הפנסיות הן הגורם המכביד ביותר על תקציב המדינה. גיל הפרישה ביוון במשרות המסווגות כ"מפרכות" הוא 55 לגברים ו 50 לנשים. ואלו בעלי מקצוע הצליחו להשיג את הדירוג הזה? ספרנים, קרייני רדיו, מלצרים, מוזיקאים, ועוד רבים אחרים. וכמובן, התחמקות מתשלום מיסים היא ספורט לאומי במדינה, ובשנים של בחירות הממשלה שולפת את גובי המס מהרחובות. דווקא הבנקאים היווניים הם שמרנים למדי, והמערכת הבנקאית במדינה בכלל לא נפגעה ממשבר הסאב-פריים. בעולם הוגן הבנקאים היוונים היו צריכים להפגין ברחובות כנגד הציבור היווני, ולא ההפך…

ולמרות כל זאת, הדבר המטריד ביותר שמזהה לואיס ביוון הוא דווקא אובדנה של הסולידריות. יוון הפכה למדינה שבה כולם מתחרים על הזכות לגנוב כספי ציבור, כל אחד מושך את השמיכה לכיוון שלו בזמן שהיא הולכת ומתכווצת, ואף אחד לא מרוצה. כולם שונאים את כולם, כולם מרגישים שדופקים אותם, וכולם צודקים. בסופו של הפרק הוא תוהה האם יהיה ניתן אי פעם להשיב את האמון בין המגזרים השונים במדינה.

 

קליפורניה

בפרק האחרון של ספרו מספר מייקל לואיס את סיפורה של קליפורניה – מדינה שהתהליכים שעברו עליה בעשור האחרון מזכירים באופן מפתיע את אלו שעברו על יוון, והיא נמצאת כיום במשבר תקציבי קשה. למזלה של קליפורניה, היא מהווה חלק מאיחוד מדינות יותר "אמיתי" מאיחוד היורו – כלומר, מדינות אחרות בארצות הברית שמצבן טוב יותר יחפו עליה בסופו בלי להערים את הקשיים שמערימים הגרמנים על יוון, והתושבים לא יצטרכו לסבול יותר מדי. ובכל זאת, בשנים האחרונות קוצצו השירותים הציבוריים במדינה, ועובדי ציבור רבים פוטרו.

שני עיתונאים בשם ג'ו מתיוס ומרק פול טוענים שלמושל המדינה במהלך השנים האחרונות (בחור נחמד שאולי שמעתם עליו, ארנולד שוורצנגר) לא היה סיכוי לעמוד בלחצים שגרמו לגידול בחובות המדינה והרשויות המקומיות שלה. הם מתארים "מעגל תיעוב", במסגרתו הפוליטיקה המקומית של קליפורניה התחלקה למחוזות בחירה שמזדהים באופן מובהק עם מפלגה כזו או אחרת, ללא רוב חזק של אחת המפלגות – אך החוקים מונעים ממושלי המדינה לעשות רפורמות כלכליות מקיפות ללא רוב של שני שלישים (וגם אם הם משיגים את הרוב הבוחרים יכולים לערער על החלטות בקלות יחסית). כך, הפוליטיקאים תמיד נבחרים על גל של הבטחות שלא ניתן לממש אותן, רפורמות לא יוצאות לפועל, כלכלת המדינה ממשיכה לדשדש והתושבים מתעבים את הפוליטיקאים שלהם. פוליטיקאים נבחרים על מנת לשנות דברים, והמערכת מונעת מהם לעשות זאת. הדבר היחיד שהם מסוגלים לעשות בלי בעיה זה להגדיל את ההוצאות, להגדיל את השירותים לאזרחים, אך הם מתקשים מאוד להגדיל את המיסים בהתאם לכך, או לייעל את המערכת.

הציבור חש תסכול רב מאותו הדשדוש, וכמו במקרים רבים בהיסטוריה אנשים התחילו לדבר על הצורך במנהיג חזק. גם אצלנו צמחו בשנים האחרונות רבים אשר מייחלים לאותו משיח דמיוני שיגאל אותנו מפוליטיקאים בינוניים לכאורה (כתבתי על כך בעבר כאן). על הגל הזה רכב ארנולד שוורצנגר כשנבחר, והחל מיד לנסות ליישם שורה של רפורמות תוך כדי מריבות עם כל העולם ואחותו. הוא הצליח להזיז לא מעט דברים, אך נכשל בניסיונותיו להפחית את החובות ההולכים והתופחים של המדינה. הפנסיות של עובדי המדינה גדלו כפליים בזמן כהונתו, ובאופן כללי הוצאות השכר קפצו ב 65% במהלך העשור האחרון, בזמן שההוצאה על השכלה גבוהה ירדה ב 5%, ההוצאה על בריאות גדלה רק ב 5%, וההוצאה על שטחים ציבוריים לא השתנתה כלל. בשנת 2010 הממשלה הוציאה שישה מיליארד דולרים על פחות מ 30 אלף סוהרים ועובדים אחרים במערכת בתי הסוהר, סוהר שהחל את הקריירה שלו בגיל 45 היה יכול לפרוש בגיל 50 עם פנסיה שווה למשכורתו הקודמת. הפסיכיאטר הראשי לנושאי חנינה במערכת בתי הסוהר היה עובד הציבור עם השכר הגבוה ביותר במדינה, כ 840 אלף דולרים בשנה. במקביל לכך, ההשתתפות של המדינה בתקציב של אוניברסיטת קליפורניה ירדה מ 30% ל 11%. באופן עקבי נאלצה המדינה לקצץ בשירותים חיוניים לאזרחים, בבריאות ובחינוך, על מנת לממן את הוצאות השכר והפנסיות הגדלות.

 

לואיס יוצא לטיול מדכא בערי קליפורניה, שרובן שרויות בחובות גבוהים. אחת הערים האלו היא סן חוזה, שנמצאת במקום השני אחרי ניו יורק בהכנסה הממוצעת של תושביה בארצות הברית כולה – עירייה ענייה שמנהלת עיר של תושבים עשירים.

בישיבה של מועצת העיר טוען אחד העוזרים כי לפי סקרים שנערכו, התושבים לא צפויים לאשר שום משאל עם שכולל עליית מיסים. חלק גדול מהדיון מוקדש למספר עובדי העירייה שיש לפטר על מנת להקטין את הגירעון. במהלך העשור האחרון, העירייה נכנעה שוב ושוב לדרישות של איגודי ההצלה הציבורית שלה: ב 2002 חתמו שוטרי העיר על הסכם שהעלה את שכרם ב 10% במהלך 3 שנים; זמן קצר לאחר מכן, השיגו הכבאים עליה של 23%, השוטרים רתחו ואיימו וקיבלו 5% נוספים בתמורה להבטחה מצידם שהם יעברו הכשרה מיוחדת ללוחמה בטרור, הבטחה שהופרה מעט לאחר מכן. לפי ראש העירייה, הפנסיות של חלק מהכבאים והשוטרים בעירו יהיו יותר גבוהות מהמשכורות שלהם בתקופה שבה הם עבדו. עלויות הפנסיות של עובדי העירייה גדלו באופן דרמטי בעשור האחרון, והיא נאלצה לקצץ במספר העובדים ולחזור לרמת כוח האדם של שנת 1988, כשהתגוררו בה רבע מיליון תושבים פחות. לאחר מכן סבלו כל העובדים (ככל הנראה רק אלו שאינם חברים בקבוצות לחץ חזקות, אם כי לואיס אינו כותב זאת במפורש) קיצוץ של 10% במשכורותיהם, והספריות נסגרו לשלושה ימים בשבוע. זה עדיין לא מספיק. איגוד השוטרים הציע לאחרונה לסגור את הספריות לחלוטין, מה שיאפשר לממן עוד כמה עשרות שוטרים.

והתושבים? יש להם כסף. הרבה כסף. אבל הם לא מוכנים לשום עליית מיסים, לשום ירידה בשירותים הציבוריים, ומאשימים את הפוליטיקאים בהכל. האיגודים המקצועיים, כמובן, לא מוותרים על מילימטר. בערים אחרות, בהן התושבים פחות עשירים ורבים מהם איבדו את בתיהם במשבר האחרון, המצב הרבה יותר גרוע. חלקן הגיעו כבר לפשיטות רגל. וזה לא קורה ביוון או באיזו רפובליקת בננות – זה קורה בארצות הברית, המדינה עם הכלכלה החזקה ביותר בעולם, מדינה שמלאה באמריקאים מסודרים שעובדים קשה, מחבבים בירוקרטיה, ולא מתחמקים מתשלום מיסים.

 

ישראל

מצבה של ישראל טוב בהרבה. החובות שלנו, לפי כל השוואה בין לאומית, הם נמוכים. לדעתי, הסיבה לכך היא אחת ויחידה: פקידי האוצר. הפוליטיקאים הישראלים פופוליסטיים לא פחות מאלו של יוון או קליפורניה, המערכת הפוליטית משוסעת, הוועדים החזקים אינם מתנהגים באחריות לאומית, קבוצות לחץ כבר היום סוחטות לטובתן יותר תקציבים ממה שהיה מגיע להן בעולם הוגן, ומעל הכל יש לנו את מערכת הביטחון הגדולה ביותר (יחסית לתמ"ג) בעולם כולו, שאין אף אחד שמסוגל לכפות עליה ולו שמץ של התייעלות. לציבור ברובו לא אכפת, וכשהוא כבר יוצא לרחובות להפגין הוא לרוב די מבולבל בנוגע למציאת האשמים האמיתיים במצבו הכלכלי.

זהו אינו מצב יציב. כבר כיום מתחיל להופיע פער בין הכנסות המדינה להוצאותיה, פער שמומחים חושבים שצריך לסגור אותו על ידי גידול במיסים, אך המערכת הפוליטית מתקשה להחליט על גידול כזה. אם המשבר באירופה יחריף הבעיות כאן אצלנו יחריפו, מכיוון שחלק משמעותי מהכנסות המדינה ממיסים מגיע מחברות שמייצאות לאירופה ופרטים העובדים בחברות הללו. יידרשו קיצוצים נוספים בהוצאות הממשלה, או העלאות מיסים נוספות, או גם וגם. באווירה הציבורית הנוכחית, ייתכן שפוליטיקאים לא יוכלו לקבל את ההחלטות הנדרשות, והחוב יגדל.

חובות הם לא דבר רע כשלעצמו. ג'ון מיינרד קיינס, למשל, הציע שבתקופות של משבר כלכלי מדינות יגדילו את חובותיהן על ידי הגדלת ההוצאות, מה שיתניע את הביקושים במשק ויעלה אותו מחדש על מסלול של צמיחה. רבים חושבים שכך צריכות לפעול מדינות אירופה כיום, אבל בדרך כלל הם נוטים לשכוח את צידה השני של המשוואה, שגם עליו דיבר קיינס – שמדינות צריכות לייצר עודפים תקציביים בשנים טובות ולחסוך לשנים הגרועות, מה שלא קורה. באופן כללי, נכון להיכנס לחובות אך ורק כאשר אתה בתקופה זמנית רעה, ויש ציפייה לגידול עתידי בהכנסות שיאפשר לך להחזיר את הכספים שאתה מלווה היום. זה לא היה המצב של יוון וקליפורניה, וגם כאן בארץ אין שום סיבה להניח גידול עתידי כלשהו בהכנסות שיאפשר לנו להחזיר חובות שנגדיל כיום.

 

אני קורא את התגובות על דוח מבקר המדינה, את הקריאות להתפטרותו של שטייניץ, את הטוקבקים למאמרים של אלו שמעיזים לומר את האמת, ואני תוהה – האם לא הגיע הזמן לתת לעם הזה את מה שהוא באמת רוצה? אני זוכר את הלכי הרוח הציבוריים והעיתונאיים במהלך המאבקים האחרונים – העובדים הסוציאליים, המתמחים, המורים, ועכשיו הוויכוח בין הכבאים סרבני הרפורמות לבין האוצר סרבן הכספים. תמיד הרוב המכריע של הציבור תומך בהעלאת השכר, תמיד האוצר הוא מקור כל הרע עלי אדמות, ובראשו השטן הגדול יובל שטייניץ. וכמובן, כאשר מישהו מעז לצייץ "גידול במיסים" כולם ישר קופצים ואף אחד לא מוכן להיות זה שיספוג את הגידול. הלך הרוח הזה מדהים עוד יותר מכיוון שהשנה עכשיו איננה 2005 אלא 2012, ואנחנו מוקפים בשלל דוגמאות למדינות שהתחלקו למטה במדרון החלקלק הזה.

יש לי חבר, שמאלני מושבע, ששוקל לבחור בליברמן בבחירות הבאות על מנת להאיץ את הידרדרותה המדינית של ישראל, ולהביא כמה שיותר מהר את המשבר המדיני שיבהיר לעם ששלום זו הדרך היחידה. אולי הגיע הזמן לעשות את אותו הדבר בתחום הכלכלי? לבחור בשלי יחימוביץ' בבחירות הבאות, להעיף את ביבי ושטייניץ, למנות את לינדנשטראוס לשר האוצר ואת עופר עיני לשר התמ"ת, לחתוך את הסמכויות של פקידי האוצר, ופשוט לאשר אוטומטית כל דרישת שכר במגזר הציבורי?

תוך עשור יש סיכוי לא רע שהמדינה תגיע לסף פשיטת הרגל. אבל אולי אין ברירה אחרת? רק בשנתיים האחרונות פוליטיקאים ביוון, איטליה וספרד מצליחים להעביר שלל רפורמות שהיו חיוניות כבר לפני עשרים שנה בארצותיהם. רק בתחילת שנות התשעים, כשהיא נתקלה במשבר כלכלי קשה, ביצעה שבדיה את הצעדים שהפכו אותה למדינה האחראית שהיא היום. סיפורים דומים קיימים לגבי קנדה, ולגבי מדינות נוספות (אגב, אחת הסיבות לחוסנם של הבנקים הישראלים במשבר הסאב-פריים היא המשבר הבנקאי שהיה כאן בשנות השמונים, והרגולציה הכבדה יחסית שצמחה בעקבותיו). רק כאשר הציבור לומד בדרך הקשה שחובות צריך להחזיר, הוא מוכן להסכים לשוק עבודה גמיש יותר, לגידול במיסים, ומבין שאין אף אחד שמגיעה לו עליה אינסופית במשכורת – אפילו לא כבאים, שוטרים וחיילים. בעולם שבו תוחלת החיים הולכת וגדלה והילודה הולכת וקטנה, הפנסיות הציבוריות הן מה שימוטטו את המערכת בסופו של דבר.

אולי במקום לנסות להדוף את הגלים כדאי להביא לכאן את המשבר כמה שיותר מהר, וללמד את הציבור בדרך הקשה מה קורה כאשר מפסיקים לשמור על תקציב מאוזן. מן "טיפול בהלם" שכזה.

 

בניגוד לטענות, זה לא עניין של אידיאולוגיה ניאו-ליבראלית מסוכנת, בסך הכל היגיון פשוט. אם לא ניתן לאוצר את הכלים להתמודד מול הוועדים ודרישות השכר שלהם מצד אחד, ונבקר אותו בכל פעם שהמיסים גדלים מהצד השני, החובות יגדלו. לתומכי המחאה נוח להתעלם מכך שגם מומי דהן ואבי בן בסט – מתנגדים קולניים של שטייניץ – חתמו על מכתב הפרופסורים שמתנגד לדוח מבקר המדינה.

המצב הנוכחי עקום, אין ספק בכך. אין שום סיבה שהאוצר יתווה מדיניות בתחומים שהוא לא אחראי עליהם. מסיבות היסטוריות שונות ומשונות נוצר כאן מצב שבו משרדי הממשלה האחרים מתנהגים כמו לוביסטים של התחומים עליהם הם אחראים, ולא כאילו שהם צריכים לעמוד בתקציב כלשהו. בעולם מושלם, משרד הפנים היה מנהל את הוויכוח מול הכבאים בנוגע לרפורמה שלהם. למה זה לא המצב? אני לא יודע. ייתכן שהבלמים צריכים להיות במקום אחר, אבל כיום, כרגע, הבלמים נמצאים אצל משרד האוצר. אפשר לדון על שינוי מבני במערכת, אבל אסור לנו לזרוק את הבלמים האלו לפח. יוון וקליפורניה אינן דוגמאות היפותטיות. זה קרה, זה קורה, וזה יקרה שוב במדינות נוספות. ישראל בהחלט יכולה להיות אחת מהן.

Read Full Post »

רק כסף לא יציל אף אחד

הטור הפעם יהיה משעמם מהרגיל, מכיוון שבמקום לכתוב על דברים מעניינים אני רוצה לדבר על שלמה קראוס. ליתר דיוק, על מאמרו האחרון של שלמה קראוס בלמה-נט, שזכה לאלפי טוקבקים ושיתופים ברחבי העולם הווירטואלי. לא תכננתי לכתוב תגובה למאמרו, אך הפופולאריות הרבה שלה זכה מחייבת לפחות התייחסות מינימאלית כלשהי לטענות המועלות במאמר. נכתבו כבר תגובות אחרות למאמר, כגון זו, אך לטעמי הן כלליות מדי ולא נוגעות במרכז טיעוניו של קראוס.

במהלך הרשומה אתייחס באופן שיפוטי למדי לשלמה קראוס עצמו ולנסיבות חייו, למרות שאין לי שום היכרות אישית איתו. התייחסות כזו אמנם איננה הוגנת במיוחד, אך ישנן שתי סיבות המסוגלות לדעתי להצדיק את קיומה ברשומה:

1. היא מהנה עד מאוד.

2. היא נפוצה ביותר בקרב אלו שכותבים על פוליטיקאים, ואיני רואה שום הבדל עקרוני בין אנשים הממצבים את עצמם כ"מנהיגי המחאה" לבין פוליטיקאים.

ובכן, נתחיל.

שלמה קראוס כמשל לאשליותיו של דור שלם

כמו רבים מבני דורנו ברחבי העולם המערבי, גדל שלמה קראוס על שורה של אמונות מוטעות הנפוצות בסדרות טלוויזיה מודרניות לילדים ובספרים, בסגנון של "כל אחד טוב במשהו", או "אם רק תתאמץ – תוכל לעשות כל דבר!". את מרבית חיי הנעורים בילינו בעולם פנטסטי שמקדש את "ההליכה אחרי הלב", את האנשים שמנסים להגשים את חלומותיהם כנגד כל הסיכויים, ובז לערכים נחותים כגון עבודה קשה ויציבות פיננסית. נראטיבים כאלו נפוצים בחברות עשירות, בהן רוב הפרטים יכולים להיות חופשיים מקשיים כספיים ובעיות קיומיות, ותמיד ישנם צעירים תמימים מהממוצע שלוקחים אותם רחוק מדי.

קראוס למד פילוסופיה וספרות באוניברסיטה, דפני ליף למדה קולנוע, אחרים הדומים להם ממלאים את ספסלי הפקולטות לאומנות, היסטוריה, מגדר ועוד. יחסית לתנועות שאמורות להיות "עממיות", מעניין לגלות שכמעט תמיד בוגרי מדעי הרוח והחברה (מלבד כלכלה ומשפטים) הם אלו שמאיישים את רוב הפגנות השמאל בעולם. מעניין אם לימודי הרוח (או, לחילופין, המחסור בהכשרה מדעית-מתמטית) הם הגורם לאחיזה באידיאולוגיות האלו, או שמדובר ב"משתנה מתערב", המסווה תכונות אופי עמוקות יותר. בכל אופן, המדגם המוגבל של בוגרי מדעי הרוח שיצא לי להכיר עד כה מעלה דפוס קבוע של תהליך התבגרות: התהליך מתחיל עם צעירים אידיאליסטים יוצאי צבא שחותרים להגשים את חלומם, כאשר הגלגול הבא הוא סטודנטים המתמחים בניימדרופינג של פילוסופים גרמניים מתים, מזלזלים באלו ש"הולכים אחרי הכסף" וחולמים על עתיד אקדמי. מיעוט זניח מתוכם מצליח להשיג את אותו עתיד, והאחרים הופכים לצעירים מגניבים שחיים בדירה שכורה בתל אביב ונהנים מהחיים. בשלב זה מגיעה – תמיד בהפתעה – הנקודה שבה רוצים להקים משפחה. פתאום מופיע לו מהיכן שהוא ילד, ופתאום מגלים שגן ילדים עולה אלפי שקלים בחודש, ופתאום רוצים לרכוש דירה, ופתאום מגיע איזה משבר כלכלי, ופתאום מגלים שאין כסף. לגברים ונשים שאינם מצליחים להסתדר בדרך אחרת (למשל, להתחתן עם בני זוג שלמדו משהו רווחי יותר, או להיוולד מלכתחילה להורים עשירים) נותרות רק שתי ברירות: הסבת מקצוע, או חיי עוני. שלמה קראוס, כמו רבים אחרים, בחר בהסבת מקצוע.

על פי עדותו, העציבה הסבת המקצוע את שלמה קראוס עד מאוד. הוא נאלץ לוותר על חלומותיו להיות עיתונאי או משורר, ולעבוד עבור חברת היי-טק הפועלת בשוק ההון – מקור כל הרשע עלי אדמות. כיום הוא לא יותר מעוד בורג במכונה הקפיטליסטית הדורסת את העניים, את הטבע, את המוסר ואת הערכים בדרכה לצבירת רווח כספי גבוה יותר. שלמה קראוס ככל הנראה מתבייש בצורך שלו להרוויח כסף, ועל כן לא הזכיר את מקום עבודתו העיקרי בטורים שהוא מפרסם בלמה-נט, אלא חתם בתור "עיתונאי, משורר, מפעילי המחאה החברתית".

שלמה קראוס תוקף את מערכת הבריאות

התסכול מחוסר היכולת להגשים חלומות, לחיות את החיים שהבטיחו לנו, מוביל רבים מבני דורי להאמין שמשהו בסיסי דפוק במערכת הכלכלית שבה אנחנו חיים, ולחיות בתחושה קבועה של אכזבה. כך, למשל, מספר שלמה קראוס על אכזבתו הרבה משירותי הבריאות בארץ. הוא לא היחיד שהתאכזב; כמעט מדי שבוע מתפרסם סטאטוס חדש של מישהו שסבל מהבירוקרטיה האטומה והאין סופית של קופות החולים ובתי החולים, וזוכה לאלפי שיתופים.

הפתרון לכך הוא, כמובן, הפרטה.

סתם, לא.

הפרטה של מערכת הבריאות היא רעיון רע. יהיו אולי כמה ליבראלים שיכעסו עלי בנקודה הזו, אבל קשה להתווכח עם הנתונים. מערכת הבריאות המופרטת ביותר בעולם נמצאת בארצות הברית, והתוצאות שלה ברורות: האמריקנים משלמים יותר על בריאות משאר העולם, ומקבלים פחות. למה? כתבתי על זה קצת ברשומה הזו, מי שרוצה להתעמק מוזמן. ישנן ארצות עם מערכת בריאות ציבורית טובה בהרבה מזו של ארצות הברית, על פי מדדים מקובלים כגון תוחלת חיים ותמותת תינוקות. אחת הארצות האלו, אולי שמעתם עליה, היא מדינת ישראל.

כן, כן, אותה מדינה מושמצת ומקוללת.

לא מאמינים לי? תשאלו את יוסף זעירא, שהיה חבר בצוות הכלכלנים שייעצו למנהיגי המחאה החברתית והוא אולי הכלכלן הרחוק ביותר מעולם הערכים הניאו-ליבראלי שניתן למצוא בארץ. במאמרו המרתק אודות גודלה הרצוי של הממשלה, הוא כותב בין השאר כי:

"שיעור תמותת התינוקות בישראל עומד על 4 מתוך 1,000 לידות, שיעור נמוך ביותר בכל השוואה בין–לאומית וזהה לשיעור תמותת התינוקות בגרמניה, באוסטריה, בצרפת, בבלגיה ועוד. משתנה חשוב עוד יותר המודד את מצב הבריאות הוא תוחלת החיים, שכן הוא מודד את היכולת להתמודד עם מחלות לכל אורך החיים. תוחלת החיים בישראל היא 81 שנה. רק ביפן, באוסטרליה ובשווייץ תוחלת החיים ארוכה יותר, ובשנה עד שנתיים בלבד. תוחלת החיים עומדת על 81 גם בצרפת, באיטליה, בקנדה, בשוודיה ובספרד, והיא קצרה יותר בכל שאר המדינות. מדד נוסף למצב הבריאות הוא מספר הרופאים יחסית לאוכלוסייה. בישראל 37 רופאים לכל 10,000 תושבים – מספר גבוה יחסית הממקם את ישראל במקום ה– 14 בדירוג העולמי לפי מדד זה… מן ההשוואה הבין–לאומית עולה כי מערכת הבריאות בישראל היא מערכת מעולה ובעלת הישגים רבים שעלותה אינה גבוהה"

אז כן, יש לנו את אחת ממערכות הבריאות הטובות ביותר בעולם המערבי. לא שאין בעיות (למשל, מספר האחיות כאן קטן מהרצוי), לא שאי אפשר לשפר דברים פה ושם, אבל המצב רחוק מאוד מהתדמית הקורסת שמנסים לבנות לעיתים באמצעי התקשורת. האמת העצובה היא שאמו של קראוס הייתה ככל הנראה זוכה ליחס גרוע מטכנאי רנטגן גם בבתי החולים בבריטניה, בארצות הברית (אלא אם היא הייתה עשירה), בשבדיה, בגרמניה, ביפן ובצרפת. מערכות הבריאות בכל העולם המערבי קורסות ברמה כזו או אחרת כתוצאה מהגידול בעלויות הטיפולים הרפואיים והזדקנות האוכלוסייה, ושום מדינה לא הצליחה לפתור את העניין הזה בצורה טובה.

שלמה קראוס והחברה הקפיטליסטית האכזרית

אחרי שסיים עם מערכת הבריאות, עובר שלמה לדבר על חלומותיה של ילדתו הקטנה – הד לשאיפות הקריירה שהיו לו עצמו כשהחל את לימודיו באוניברסיטה. הוא כותב על כך שאף ילד בן שנתיים וחצי לא מעוניין להיות "מפתח מערכות לתמחור נגזרים פיננסיים" כשיהיה גדול, אבל החברה "תמיין את הילדים בהיררכיה קשיחה", כלומר תכריח אותם ללמוד מקצועות מעשיים או לעשות הסבה, כפי שהיא הכריחה אותו, ולוותר על חלומותיהם.

" אמנם הכלכלה הקפיטליסטית מתגמלת הצלחה, אבל את הקריטריונים להצלחה קובעים האנשים. במקרה שלי, החברה אמרה בבירור: אתה בחור חכם ומוכשר. אנחנו לא רוצים אותך בבתי הספר, במכוני המחקר, בשירותים הסוציאליים או על מדף הספרים"

על פי מיטב הבנתי, החברה לא אמרה לשלמה קראוס שהוא בחור חכם ומוכשר, אלא יותר משהו בסגנון הזה: "אתה לא מספיק חכם ומוכשר על מנת להיות משורר או עיתונאי שמסוגל להתפרנס מכתיבה, ועל כן תאלץ להרוויח את לחמך בדרך מעט יותר סטנדרטית".

בכל אופן, את הקריטריונים להצלחה באמת קובעים אנשים, והם יכולים להעריץ גם אנשים שאינם עשירים. את הקריטריונים לתגמול כלכלי, לעומת זאת, קובע השוק – הביקוש וההיצע. ככל שהיכולות שלך מבוקשות יותר, וככל שאתה נדיר יותר – תרוויח יותר. זו המערכת שבה אנחנו חיים היום. במהלך ההיסטוריה היו קיימות גם מערכות אחרות. למשל – תגמול על פי קרבה משפחתית לאצולה, תגמול על פי היכולת של אדם להיוולד לקאסטה טובה, תגמול לבריונים שמסוגלים ללבוש שריון עבה ולאיים על אחרים בחרבות כבדות, תגמול לכוהני דת שמוכרים לעניים סיפורים על העולם הבא, תגמול לחברי מפלגה ובני משפחותיהם, תגמול רק לחברי הוועד, ועוד. ואצלנו התגמול הוא לפי ביקוש והיצע, ולי אישית זה נראה לא רע בהשוואה לשאר האפשרויות שנוסו עד כה.

יש הרבה יותר אנשים בארץ שמסוגלים ומוכנים להיות מורים, מאשר כאלו שמסוגלים ומוכנים להיות מהנדסי אלקטרוניקה – ביחס לביקוש עבור מורים ועבור מהנדסי אלקטרוניקה. כן, אני יודע שהממשלה קובעת את שכר המורים, אבל אם השכר היה נמוך מדי לא היו מגיעים מספיק אנשים שמוכנים להיות מורים, ולפקידי האוצר לא הייתה ברירה אלא להעלות את השכר. בכל אופן, נחזור לעניין העלאות השכר בהמשך.

שלמה קראוס ממשיך וכותב:

"המוכשרים שלנו הולכים לשוק ההון ולפיננסים, למשרות המתאפיינות בהיעדר תוצר ואפס תרומה לחברה"

זה מעט עצוב שאדם משכיל בתחילת המאה ה 21 לא מבין את תרומתו של שוק ההון לחברה. הייתי ממליץ על הרשומה הזו שלי בנידון.

שלמה קראוס רוצה להעלות שכר לכולם

בהמשך מגיע קראוס לנקודה העיקרית של מאמרו: התלות של כל אחד מאיתנו בשכרם של השוטרים, טכנאי הרנטגן, המורים וכו'. האנשים האלו מרוויחים שכר נמוך, ועל כן עושים עבודה גרועה, וכולנו סובלים בשל כך. פתרון הקסם, כמו תמיד אצל פעילים חברתיים מהצד השמאלי של המפה – עוד כסף, ואם זה לא יעבוד אז עוד כסף, תוך התעלמות מוחלטת מכך שאין שום עדות לבעיה חברתית כלשהי בהיסטוריה האנושית שנפתרה על ידי מפל מטבעות זהב.

זוהי טענה מוטעית, ופתרון מוטעה. להלן מספר עובדות:

1. כסף לא קונה אושר

מחקרים מוכיחים שהקשר בין שכר לבין סיפוק מהעבודה או אושר מוטל בספק (כתבתי על זה כאן). בני אדם אינם שואבים תועלת אבסולוטית מרמת השכר שלהם, אלא תועלת יחסית. העניים של היום אינם מרגישים טוב יותר מהעניים של המאה ה 19 רק מכיוון שהם יכולים להרשות לעצמם שלל דברים שגם העשירים של המאה ה 19 לא חלמו עליהם. זה לא עובד ככה. מיליארדי שנות אבולוציה תכנתו אל תוך המוח שלנו מנגנון שחווה תועלת באופן יחסי, לפי היחס בין המצב שלנו לבין מצבם של בני אדם אחרים בסביבתנו הקרובה. כפי שמספרת בדיחה ישנה – גבר שמרוויח טוב הוא גבר שמרוויח יותר מבעלה של אחותה של אשתו.

תמיד יהיו כאלו שיהיו בתחתית סולם הרווחים, וגם אם ניתן להם עוד אלף שקלים בחודש הם יישארו בתחתית סולם הרווחים, והם יהיו מדוכאים כתוצאה מכך. ככה זה. אין שום סיבה להניח שהגדלת שכר המורים או השוטרים תלווה בשירותים טובים יותר לאזרח. בפינלנד, למשל, שכרם של המורים אינו גבוה ביחס לשכר הממוצע במשק, ובכל זאת מערכת החינוך היא בין הטובות בעולם. בצ'כיה והונגריה שכר המורים במונחי כוח קנייה מקומי נמוך מישראל, ובכל זאת תלמידי המדינות הללו הם בין הראשונים בעולם במבחנים הבין לאומיים (המקור לכל הנתונים – כאן. התעצלתי להכין גרפים, עמכם הסליחה).

 2. גידול בשכר של מגזר שלם עולה המון כסף

הפתרונות האלו לא עולים קצת כסף, אלא המון כסף. במערכת החינוך הישראלית, למשל, עבדו בשנת 2009 כ 350,000 איש. גידול של 5,000 ₪ במשכורת הממוצעת של האנשים האלו עולה כ 1.75 מיליארד ₪ בשנה הראשונה, ואח"כ גדל לפי קצב גידול האוכלוסייה. תקציב החינוך כולו בשנת 2009 היה כ 30 מיליארד ₪ (באחוזים מהתמ"ג הוא בין הגבוהים ביותר בעולם המערבי, אצלנו הוא השני אחרי תקציב הביטחון בגודלו). כמו כל תקציב, רובו הולך מן הסתם על משכורות למורים הנוכחיים ולעובדי משרד החינוך. מיליארדי השקלים האלו יצטרכו לבוא על חשבון משהו אחר, או מגידול במיסים. זה לא "גרושים".

 3. כסף לא פותר בעיות מבניות וחברתיות

ככל הידוע לי אין שום עדות לכך שגידול בשכר המורים הוביל במקום כלשהו לירידה באלימות בני נוער, לכך שגידול בשכר מנקי הרחוב הוביל לרחובות נקיים יותר, לכך שגידול בשכר המתמחים ברפואה הוביל לרפואה טובה יותר, וכך הלאה. לעומת זאת, ישנן עדויות רבות להצלחתן של רפורמות המבוססות על תמריצים, על שכר דיפרנציאלי למוצלחים יותר, על בונוסים וכו'.

 4. בטווח הקצר זה לא ישנה דבר

גם אם הכסף ימשוך אנשים טובים יותר למערכת, יעברו עשורים רבים לפני שנראה שיפור של ממש ברמת השירות – רק אחרי שכל המורים והשוטרים וטכנאי הרנטגן הנוכחיים יצאו לפנסיה. ובמשך כל העשורים האלו העלויות רק ילכו ויתפחו. כמובן, זה לא תירוץ מספיק בפני עצמו על מנת שלא לעשות דבר; זה כן תירוץ מספיק, ברגע שקיימות רפורמות אחרות שניתן לעשות שכן ישפיעו בטווח הקצר, ויעלו הרבה פחות.

ברגע שמוותרים על פתרון הקסם הקל של "לשפוך המון כסף ולקוות שיהיה בסדר", מגלים שישנם דברים רבים אחרים שניתן לעשות. מגלים שההבדלים בין מערכות ציבוריות מוצלחות לכאלו שאינן מוצלחות הם לרוב מבניים, בלי קשר לכמות הכסף שמושקעת במערכת. למשל, מערכת הבריאות הישראלית הגיעה להישגים מצוינים למרות שמושקע בה מעט כסף יחסית למדינות אחרות. נסו לחפש קשר בין מספר השעות המושקעות בהוראה או שכר המורים במדינות ה OECD לבין ציוני התלמידים במבחני פיזה, ולא תמצאו. לא שכסף לא עוזר – הוא פשוט עוזר קצת, ועולה המון (טאוטולוגיה? אולי). ברגע שמפסיקים לצעוק סיסמאות פופוליסטיות ומתחילים לחקור את הדברים לעומק, מגלים שמערכות שונות מעמידות תמריצים שונים בפני האנשים שפועלים בתוכן, והתמריצים הם אלו שקובעים את התוצאה הסופית.

כן, ברור שאיכות חיינו תלויה בדרך פעולתם של השוטרים והכבאים, המורים ומנקי הרחובות, המלצרים והעובדים הסוציאליים, פקידי הביטוח הלאומי וטכנאי הרנטגן. אבל לא נובע מכך ששיפור בשוויון בחברה, או שיפור מלאכותי של השכר במקצועות האלו יוביל לאיכות חיים גבוהה יותר עבור כולנו. אנשים פשוט אינם פועלים באופן הזה. העובדה היא כי הרחובות ברוסיה הקומוניסטית והשוויונית היו נקיים פחות, לא יותר, מאשר הרחובות בארצות הברית הקפיטליסטית.

שלמה קראוס לא מתעניין

את שלמה קראוס כל זה לא מעניין. הוא לא קורא דוחות עבי כרס של וועדות, הוא לא קורא מחקרים כלכליים, הוא לא מוריד נתונים מאתר ה OECD, הוא לא קורא מאמרים או ספרים של אנשים שהתמחו בתחומים האלו, ההיסטוריה איננה מעניינת אותו. הדור שלי מלא באנשים שלא מתעניינים, אנשים שבמקרה הטוב קוראים רק את הספרים והבלוגים שתומכים בהשקפת עולמם, ובדרך כלל אין להם בכלל זמן לקרוא. וזה בסדר גמור לא להתעניין – רבים מהנושאים האלו אכן משעממים עד מאוד.

הבעיה היא לא חוסר העניין של שלמה קראוס בפרטים, אלא השילוב של חוסר העניין ביחד עם המוכנות העזה להביע דעה. הביטחון האינסופי בצדקת הדרך, בטמטומם האינסופי של הפוליטיקאים ופקידי הממשל הנוכחיים שאינם מסוגלים בעיוורונם להבין את הפתרונות הפשוטים ששלמה קראוס רואה בבהירות, הזלזול בוועדות ובמומחים שכן מנסים לטרוח ולצבור ידע – כל אלו הופכים את שלמה קראוס למסוכן.

איך שאני רואה זאת, העימות שלי עם שלמה קראוס, דפני ליף וסתיו שפיר אינו עימות בין אידיאולוגיות מתחרות, בין קפיטליזם לסוציאליזם, בין חופש לשוויון – אלא עימות בין הרצון לחתור לידע מעמיק יותר אודות העולם לבין פתרונות קסם פופוליסטיים ומנותקים מהמציאות. עימות בין הידע לבין הבורות הגאה בעצמה ומזלזלת בכל אותם דברים שהיא איננה מכירה. עימות בין היכולת לראות את המציאות כמו שהיא, לבין תמיכה באידיאלים שחוקים שאינם מתאימים לעולמם של בני אדם.

אפשר לתמוך ברעיונות "חברתיים" שלא מתוך בורות. אפשר לתמוך בשוויון מתוך תפיסה עמוקה ונכונה של המציאות, מתוך הכרה של הנתונים הבין-לאומיים, ואישים רבים דוגמת יוסף זעירא עושים זאת. איתם הוויכוח שלי היה הופך לוויכוח עקרוני, אולי אפילו וויכוח על טעמים. חבל לי שבראש המחאה (או מה שנשאר ממנה) לא עומדים אנשים צעירים בעלי קצת יותר ידע ואולי קצת פחות כישרון כתיבה, שהיו מסוגלים לאפשר וויכוח אידיאולוגי אמיתי על עתידה של מדינת ישראל, ולא רק דו שיח בין חרשים.

Read Full Post »

מחאה מחפשת כיוון

לאחרונה נעשים ניסיונות להתניע מחדש את המחאה החברתית, במקביל לחילופי העונות, כאילו שמדובר באיזו שהיא תופעה שאמור להיות קשר בינה לבין מזג האוויר. ישנו וויכוח לגבי הצלחתה של המחאה הקודמת, אבל רק אלו שהיו נאיביים לחלוטין חושבים שהיא נכשלה לחלוטין; השיח הפוליטי במדינה השתנה, ולדעתי זה דבר טוב, למרות כל הפופוליזם שהיה מעורב בעניין. אבל סימן שאלה אחד מרכזי מרחף לו בשמיים, מעל ענני המחאה המתקדרים מעבר לאופק – מן פיל לבן שעומד בפינת החדר, והתומכים המושבעים מנסים להתעלם מקיומו. סימן השאלה הוא זה שמפלג את הציבור שיכול לשנות משהו במדינה, והוא זה שמנע מהמחאה החברתית לחדור עמוק יותר אל תוך הפוליטיקה.

במהלך ימי ההפגנות של השנה שעברה, רבים לא היו מודעים לקיומו של סימן השאלה. הייתה תחושה של שיתוף, של אחווה, של עולם חדש וטוב יותר. הייתה אופטימיות באוויר; אנשים צעירים מכל המעמדות בחברה דיברו על צדק, סטודנטים דיברו על צדק, עיתונאים דיברו על צדק, פוליטיקאים דיברו על צדק, לעזאזל – אפילו כלכלנים דיברו על צדק! הפילוג בין המחנות החל ברגע שהתברר שלאנשים שונים ישנן הגדרות שונות לגבי מהותו של הצדק הזה.

וכאן נכנס לפעולה סימן השאלה שלנו. הוא מופיע בסופו של המשפט הבא:

עבור מי המאבק?

 

דפני ליף הייתה עונה "כולנו", אבל אין כזה דבר, "כולנו". המדינה שלנו משוסעת וחצויה בכל כיוון אפשרי: דתיים לעומת חילוניים, יאפים לעומת סטודנטים חולמניים לקולנוע, מזרחיים לעומת אשכנזים, פריפריה לעומת תל אביב, שלא לדבר על ערבים לעומת יהודים – אין כזה דבר "כולנו". אולי היה, אי שם ב 1948, אבל כבר לא.

קבוצה גדולה מאוד של אנשים האמינה שהמחאה היא עבור מעמד הביניים, ונגד סחטנים למיניהם. לעומתם, קבוצה אחרת של אנשים, ייתכן שגדולה לא פחות, האמינה שהמחאה היא עבור המעמדות הנמוכים יותר, עבור העניים, ונגד אידיאולוגיה ניאו-ליבראלית. בתחילה שתי הקבוצות האלו לא חשבו שיש ביניהן סתירה של ממש, עד שהחלו להתפרסם המספרים, עד שהחלו להופיע הצעות החוק שבעקבות המלצותיו של טרכטנברג ופתאום כולם דיברו על הקריטריונים לדיור בר השגה ומעונות יום. אם הקריטריונים האלו מפלים לרעה אנשים שאינם עובדים, אז הם בעד מעמד הביניים, זוגות צעירים שעובדים ומתקשים לרכוש דירה בעצמם. אם הם קשורים למצב סוציו-אקונומי, שנות נישואים ומספר ילדים אז הם בעד המעמדות הנמוכים יותר, למשל החרדים שאצלם יש מצוקת דיור חמורה יותר מאשר בכל קבוצה אחרת במדינה. צריך לבחור, לכאן או לכאן.

ישנם נושאים שעלו בתקופת המחאה שהם יותר עבור "כולנו". למשל, קיצוץ ופיקוח על תקציב הביטחון שישים סוף לבזבוז העצום שמתרחש שם יכול לשחרר כספים שיעזרו לכל העשירונים. אבל גם כאן אנשים שתמכו במחאה ועובדים בתעשיות הביטחוניות עלולים למצוא את עצמם מפוטרים, ואחרים מפחדים מאיומי הרמטכ"ל בנוגע לאיראן ולסגירת אוגדות טנקים, והנה נעלם לו הקונצנזוס. אם בנוגע לתקציבי הביטחון קשה להשיג קונצנזוס, אז מה הפלא שנושאים כגון תפקוד וועדי העובדים החזקים (למשל – כל הסיפור סביב השביתות ברכבת ישראל) לחלוטין מפלגים את המפגינים של אוגוסט 2011?

 

זו הייתה הבעיה מלכתחילה: אנשים שלכאורה הולכים ביחד, לכאורה מפריחים את אותן סיסמאות לאוויר, לכאורה כועסים על אותו ראש ממשלה, אבל כל אחד מהם מתכוון לדברים שונים לחלוטין. אלו רוצים לרכוש דירה באזור גוש דן, ואלו רוצים זכויות לעובדי קבלן; אלו רוצים לפתוח את המשק ליבוא מחו"ל, ואלו רוצים ממשלה שתגן עליהם מהתחרות הגלובאלית ומפיטורים; אלו רוצים תחבורה ציבורית מתפקדת, ואלו רוצים לסגור את משרד האוצר, והיו גם אחרים שכל מה שרצו היה לשחרר את גלעד שליט. ככה לא בונים מחאה, ככה לא יוצרים שינוי, אלא רק בלגן. אם מה שאנחנו רוצים זה לשנות את המציאות, הגיע הזמן לדבר תכלס.

בתכלס, אנחנו מפולגים מדי. אין במדינה מספיק אנשים שיתמכו בהעלאת מיסים, ואין בה מספיק אנשים שיתמכו ביציאה מהשטחים, ואין בה מספיק אנשים שיתמכו בהפרטת הנמלים, ואין בה מספיק אנשים שיתמכו בשידור משחקי כדורגל ביום השואה. במקום כל הרעיונות הסותרים וכל הסיסמאות העמומות, יש לדבר על מטרות ברורות שניתן להשיג אותן, מטרות שניתן לגייס למענן ציבור רחב יחסית של תומכים. מנהיגי המחאה הנטועים עמוק בתוך השמאל הרדיקאלי התל-אביבי חייבים להכיר בכך שהציבור הרחב לא באמת מעריץ את מרקס ושלא ניתן ליישם כאן סוציאל דמוקרטיה שבדית, ואבירי השוק החופשי חייבים להכיר בכך שהציבור הרחב לא מוכן לוותר על וועדי העובדים שלו ועל הביטחון התעסוקתי בשביל יותר חופש ומחירים נמוכים. באמת שהייתי רוצה יותר חופש ופחות מיסים ומכסים, אבל מה לעשות, רובו של העם לא מסכים איתי לגבי העניין.

מדינות הן כמו ספינות ענקיות, שנסחפות בזרם מכוחה של אינרציה היסטורית וקהות חושים המונית; על מנת לשנות את הכיוון שבו הן שטות, נדרש כי קבוצה גדולה מספיק של אנשים תתעורר מקהות החושים ותחתור ביחד בכיוון חדש, כולם באותו הכיוון. התרוצצות סתמית בכל הכיוונים לא תשנה את המסלול.

 

האם ישנה מטרה ספציפית כזו, שסביבה קיים קונצנזוס גדול מספיק וניתן להעמידה במרכזה של מחאה רחבת היקף?

לדעתי כן: הפרדת דת ומדינה.

למרות הגידול בשיעורם היחסי של הדתיים באוכלוסייה החילוניים (והמסורתיים) הם עדיין הרוב כאן, הרוסים הם אוכלוסיה גדולה, הערבים אולי יתמכו גם הם, ואפילו חלק מהדתיים לא חושבים שצריך לכפות על נשים חילוניות ביקור במקווה לפני החתונה. נושאים כגון שוויון בנשיאת הנטל, תחבורה ציבורית בשבת, לימודי ליבה במוסדות החינוך החרדיים, וניתוק הרבנות ממוסד הנישואים מסוגלים לאחד ישראלים שלא יהיו מוכנים להסכים על שום דבר אחר, ובהחלט נכנסים לתוך ההגדרה של "צדק חברתי". הסיבה לכך שלא נעשות כאן רפורמות בעלות אופי יותר סוציאליסטי או קפיטליסטי היא חוסר הסכמה בתוך המערכת הפוליטית, בעוד שהסיבה לכך שהסטאטוס קוו בין דתיים לחילוניים לא משתנה היא כוחן של המפלגות הדתיות בקואליציה ביחס להתפזרותו של הציבור הרחב עקב נושאי ימין-שמאל אחרים.

בניגוד לסיסמאות על צדק, את המונח "הפרדת דת ומדינה" ניתן בקלות לפרוט לשורה של הצעות חוק ורפורמות שיכולות לזכות לתמיכת מפלגתו של ליברמן, מרץ, וכן חברי כנסת רבים מהעבודה, הליכוד וקדימה שינסו לרכב על הגל. מבחינה כלכלית, לימודי הליבה ותמריצי הילודה של החרדים חשובים יותר לעתיד כלכלת ישראל מאשר הריכוזיות במשק, מחירי הדיור, או זכויותיהם של עובדי קבלן. מבחינה חברתית, נושאים כגון הדרת נשים, זכויות הפרט, ושוויון לאוכלוסיה המוסלמית הם מהותיים לא פחות מאשר שאלות על גובה המיסוי של העשירון העליון. בסופו של דבר יכולה הפרדת הדת מהמדינה להביא לכתיבתה של חוקה, שתגדיר שורה של ערכים בסיסיים שרוב תושבי מדינת ישראל יוכלו להזדהות איתם. ישנם רבים שיתנגדו למהלך הזה, כמובן, ולא בטוח שיהיה ניתן להשיג הפרדה מוחלטת, אך כל התקדמות בנושא תהפוך את מדינת ישראל למדינה מעט יותר שפויה. גם המגמות הדמוגרפיות הקשורות לגידול באוכלוסיה החרדית לא יהיו כל כך מטרידות ברגע שכפייה דתית תהיה אסורה בחוק.

הפרדה בין דת למדינה תהיה שינוי עצום ואבן דרך בתולדות מדינת ישראל, ויותר חשוב מכך: זהו שינוי שניתן להשיג כיום, אך בעוד מספר עשורים המגמות הדמוגרפיות לא יוכלו לאפשר. אני בהחלט חושב שגם דתיים ומסורתיים מסוגלים לתמוך, או לפחות לא להתנגד, למרבית השינויים שמדברים עליהם בהקשר הזה. כל מה שצריך זה להתחיל לנוע באותו הכיוון, ביחד.

 

לא מזמן מלאו למדינה שלנו 64. מדינה קטנה, ומסובכת ברמות שקשה לתאר. ייתכן שהאנשים שהקימו אותה עשו את המקסימום שהם יכלו אז, בהתאם לאילוצים, אבל הם השאירו לנו עבודה בלתי גמורה. הם השאירו לנו מדינה שברירית, זמנית, שיסודותיה חלשים ועתידה מוטל בספק. אל תאמינו לתעמולה המיליטריסטית שליוותה את יום העצמאות, או לספרים המהללים את אומת ההיי-טק; צה"ל לא מסוגל לפתור את הבעיות הפנימיות שלנו בכוחות עצמו, והסטארט-אפים יתנדפו לאוויר ברגע שכמה אלפי אנשים יחליטו שנמאס להם ויהגרו לחו"ל. מדינת ישראל היא המדינה המערבית היחידה בעולם שעצם מהותה מוטל בספק, המדינה המערבית היחידה בעולם שעדיין לא החליטה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה.

בספרו "מדינת היהודים" כתב בנימין זאב הרצל:

"ובכן, כלום תהיה לנו לבסוף תיאוקרטיה? לא! … לא ניתן לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים. בענייני המדינה, עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומבחוץ".

אולי הגיע הזמן ליישם את העצה הזו (גם לגבי הצבא, כמובן).

Read Full Post »

הכלכלן המרושע

(פורסם בבלוג הקודם ב 29 ביולי 2011. זו הרשומה המצליחה ביותר שכתבתי עד כה, ובבלוג הקודם היא זכתה לכ 4,600 צפיות בימי השיא של המחאה החברתית)

בקריקטורה חביבה (אותה לא הצלחתי למצוא באינטרנט, לצערי, אך היא נמצאת בספר "למה קשה לתפוס מונית בימים גשומים?"), מופיעים גבר ושתי נשים בעת מסיבת קוקטייל. אחת הנשים אומרת לשניה "אני רוצה להכיר לך את מרטי תורנדקר. הוא כלכלן, אבל הוא בכל זאת נחמד מאוד."

אחת הסיבות שבגינן שונאים כלכלנים, היא משוואה העומדת בבסיסה של הכלכלה מזה אלפי שנים: הכנסות = הוצאות.

כל כך פשוט, לא? טריוויאלי לחלוטין. כל ילד בכיתה ב' יודע את זה. אפילו בעלי חיים מסוגלים להבין את המשוואה ברמתה הבסיסית. ובכל זאת, אנשים רבים במהלך ההיסטוריה, ממלכים וקיסרים ועד אזרחים משכילים במדינות מודרניות, נוטים להכחיש את קיומה של המשוואה הלא נוחה הנ"ל.

למפגינים בשלל המחאות שצצו בשבועות האחרונים יש דרישות. לגיטימי לחלוטין. הם רוצים לחיות כמו המקבילים להם במדינות אירופה ובארצות הברית, באיכות חיים גבוהה יותר. אין שום סיבה עקרונית שאני יכול לחשוב עליה – אפילו לא הסכסוך – שבגללה לא יכולים תושבי מדינת ישראל לזכות לאיכות החיים של תושבי דנמרק. בניגוד למה שחושבים עלי רבים ממכרי, אין לי שום דבר עקרוני נגד מדינות סוציאל-דמוקרטיות, ואין שום דרך להוכיח שמדינות אלו הן "פחות טובות" במובן כלשהו ממדינות קפיטליסטיות. עניין של טעם, זה הכל.

הבעיה היא, שדרישות עולות כסף. ההכנסות חייבות להיות שוות להוצאות, והמוחים רוצים להגדיל את ההוצאות.

אז איך אפשר לפתור את הבעיה המסובכת הזאת?

מספר אפשרויות:

1.      להתעלם מקיומה של הבעיה.

זו הטקטיקה שבה נוקטים המפגינים עד כה. היתרון היחיד שבשימוש בטקטיקה זו, הוא שהיא אינה מחייבת מאמץ מנטאלי גדול מדי, בייחוד לנוכח חום יולי-אוגוסט הידוע לשמצה השורה עלינו. חלקם אולי יאמרו שזו תפקידה של הממשלה לפתור את הבעיה הזו, אבל זו סתם השלכת אחריות ילדותית.

2.      להגדיל את הכנסות המדינה על ידי העלאת שיעור המס.

ישנם מפגינים שיטענו כי ניתן להגדיל מיסים רק לעשירים, אבל זה לא מספיק. אין לי את המספרים האמיתיים, אבל אני מוכן להתערב שהעלאה של 100 ₪ במס שמשלמים אנשים שמרוויחים בין 10,000 ל 20,000 בחודש תעשיר את קופת המדינה הרבה יותר מגידול של 1,000 ₪ במס שמשלמים אנשים שמרוויחים מעל 50,000. יש פשוט הרבה הרבה יותר אנשים מהסוג הראשון, ולעשירים יותר קל לעשות "תכנוני מס" יצירתיים (וחוקיים). גם הגדלת מס החברות אינה פיתרון, מכיוון שהחברות פשוט יעברו להן למדינה אחרת. לא שאני אומר בהכרח שמס החברות הנוכחי אופטימאלי, אבל הגדלת מיסים רחוקה מלהיות פיתרון קסם.

3.      להקטין הוצאות במקומות אחרים.

לקצץ את התקציבים לישיבות, לקצץ את תקציב הביטחון, לקצץ בכל מני דברים מיותרים אחרים. מצוין, אני בעד. לצערי, עד כה לא ראיתי את הנושא הזה בין השלטים והסיסמאות המונפים בהפגנות. מאוד קשה לבצע דברים כאלו מבחינה פוליטית, אך ייתכן כי אם ראש הממשלה היה מקבל תמיכה ציבורית מספיק רחבה הוא היה מסוגל ללכת בכיוון זה, או שהמחליפים העתידיים שלו היו מבינים שזה מה שהציבור רוצה.

4.      להגדיל את ההכנסות על ידי הפיכת המשק לתחרותי יותר.

למשל, תשברו את המונופול של הנמלים בארץ, כך שתהיה בהם התייעלות אמיתית, ועלויות הטיפול בנמל ירדו לכל מי שמייצא או מייבא סחורה לארץ. היבואנים ירוויחו מכך, ויוכלו להוזיל את המוצרים שהם מייבאים מחו"ל, ולכולנו יהיה יותר כסף פנוי. לצערי, ככל הנראה לא אזכה לראות את היום שבו אנשים צועדים להפגנה אל מול נמל אשדוד. ההפך מכך – כאשר כבר קם פוליטיקאי ומנסה להילחם נגד המונופולים הוא זוכה להתעלמות מוחלטת מצד הציבור והתקשורת (מלבד המקרה הנדיר של שר התקשורת הנוכחי), ופוליטיקאים אחרים רואים זאת ומסיקים את המסקנות בהתאם.

5.      הגדלת החוב הלאומי של מדינת ישראל.

אם הייתי מעביר שיעורי כלכלה מעשית לתיכוניסטים, אחד המסרים הראשונים שהייתי מזכיר הוא זה: הלוואות צריך לקחת או כאשר אין שום ברירה אחרת, או כאשר יש סיבה לצפות לעליה בהכנסות עתידיות. זה לא חכם במיוחד לקחת הלוואות כדי לממן מותרות כאשר אין ציפייה לעליה עתידית בהכנסות שתאפשר לך להחזירן במהירות. בכל אופן, בינתיים אף אחד לא מציע לממן את כל הרעיונות היצירתיים החדשים על ידי הגדלת החוב, וטוב שכך.

רבים מחברי טוענים שבסדר, לא כל הפתרונות שמציעים המפגינים מושלמים, אבל לפחות הם מפגינים – הרי המצב בארץ באמת לא מזהיר בלשון המעטה. הבעיה היא שאנחנו שולחים לפוליטיקאים שלנו את המסר הלא נכון. במקום לעודד אותם להילחם בריכוזיות במשק, בוועדים הגדולים, לייעל את המערכת הציבורית, אנחנו מעודדים אותם לעשות צעדים פופוליסטיים.

קחו למשל את הצעתן של האימהות לחוק חינוך חינם מגיל 3 חודשים.

נשמע טוב, לא? גם הגן שאליו הולך יותם עולה כמעט כמו המשכנתא שלנו, הייתי שמח לו מחירו היה יורד. אבל חכו שנייה, קופץ הכלכלן המרושע ואומר, ההכנסות חייבות להיות שוות להוצאות!

סבסוד הגן של יותם = עוד הוצאות ממשלתיות. מאיפה יגיעו עוד הכנסות? מכספי המיסים, כמובן. מי משלם את עיקר כספי המיסים? אנשים כמוני, אולי קצת יותר מבוגרים. מי לא משלם הרבה מיסים?

נו, תנחשו.

נכון! החרדים כמעט שלא משלמים מיסים. אבל יש להם הרבה יותר ילדים מאשר לחילוניים – כלומר, הם יקבלו מהמדינה בזכות ההטבה הזו הרבה יותר כסף מאשר הלא-חרדים, וישלמו עליה הרבה פחות כסף מאשר הלא-חרדים. במילים אחרות, רעיונות כאלו רק יגדילו את כמות השקלים שיוצאים מהכיס שלנו ונכנסים לכיס של אותן האוכלוסיות שאנחנו רוצים דווקא למנוע מהן להמשיך ולעשות ילדים בכמויות מסחריות. זה נכון לכל ההטבות שקשורות לעלויות גידול ילדים.

תמיד כאשר המדינה בוחרת לסבסד משהו, רצוי לחשוב איזו אוכלוסיה תסבסד איזו אוכלוסיה אחרת. כאשר המדינה מסבסדת הצגות ב"הבימה", זה אומר שכסף יוצא מכיסם של התושבים שאינם צופים בהצגות ונכנס לכיסם של אלו שצופים. כאשר המדינה מסבסדת את שכר הלימוד, זה אומר שכסף יוצא מכיסם של אלו שלא לומדים ונכנס לכיסם של אלו שלומדים. שטרות של מאה שקלים אינם צומחים על העצים; כל מה שהם יכולים לעשות זה לצאת מכיס אחד ולעופף להם לעברו של כיס אחר. הבעיה היא שהם עושים זאת בדרך עקיפה ומורכבת, ועל כן קשה להבחין בהם במעופם.

במקרים רבים נראה כי המוחים פשוט אינם מבינים כי הכסף הולך לצאת מהכיס שלהם ולהיכנס לכיסים של אחרים. הם צועדים ברחובות וצועקים שהממשלה צריכה לקחת מהעשירים ולחלק לעניים, ולא מבינים שהם העשירים.

הדוגמה המרכזית לכך היא רעיונות של דיור ציבורי. לא כל הרעיונות הם כאלו. למשל, אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב ניסחה מסמך מעניין, אותו ניתן להוריד כאן (לחצו על "לינק למסמך העמדה"), ומומלץ לכל מי שמעוניין בהרחבה על נושא הדיור. בין השאר כתובים שם הדברים הבאים:

"יש לעמוד על הבחנה חשובה בין דיור בר-השגה לבין דיור סוציאלי. הראשון נועד להבטיח את הזכות האזרחית לדיור, ומיועד לחלקים גדולים ככל שניתן מהאוכלוסייה. דיור סוציאלי, לעומת זאת, נועד לסייע לבעלי הכנסה נמוכה במיוחד, שאינם יכולים לעמוד בנטל הוצאות הדיור. דוגמה לאמצעים מסוג זה היא הדיור הציבורי. היעדרה של הגדרה רשמית מוביל לבלבול בין המושגים, היוצר רתיעה ומעכב יישום פתרונות אפשריים"

לפי הגדרות האלו, אם תוצאת המחאה תהיה גידול בדיור הסוציאלי, אותם סטודנטים שמוחים היום יאלצו לשלם מכיסם לסבסוד דירות שיקבלו בעיקר משפחות חרדיות מרובות ילדים. אין לי ספק שרבים מהפוליטיקאים החרדים מסתכלים היום על המחאה, ורואים במפגינים "אידיוטים שימושיים", כדרך שבה כינו בעבר תומכי קומוניזם במדינות מערביות (הביטוי מיוחס ללנין, ככל הנראה לא בצדק). כמובן שאגודת הסטודנטים דנה במסמך בשכירות ארוכת טווח ובדיור בר-השגה, אך לא נדרש הרבה על מנת לקחת חוק שנועד להגדיל דיור בר-השגה ולעוות אותו בכיוון של דיור סוציאלי.

המסמך שציינתי הוא חיובי, מכיוון שמי שכתב אותו היה מספיק הוגן על מנת לציין גם את החסרונות:

חשוב לעמוד על כך שלהתערבות של מדינות בגובה שכר הדירה, ובמרכיבים אחרים של שוק השכרת הדירות הפרטי, ישנם גם חסרונות:

א.  פגיעה במוטיבציה של בעלי הדירות להשכיר מובילה להקטנת היצע הדיור.

ב.  הגבלת חופש הקניין בהיות דיור מוצר צריכה פרטי.

ג.   רגולציה חזקה עשוייה להוביל לעליות חדות במחירי הדיור, וזאת בשל התערבות המדינה בשוק.

ד.  ירידה ברמת התחזוקה של הדירות, מכיוון שלבעלי הדירות אין אינטרס לתחזק אותן. כתוצאה מכך הדיירים נוטים לעזוב את הדירה, ובעל הדירה ירוויח מהשכרתה לדייר חדש במחירים גבוהים יותר (בהתאם לרמת הפיקוח הקיימת במדינה).

אל תגידו שלא אמרו לכם קודם… מכיוון שהיצע הדיור קטן יהיו פחות דירות להשכרה, ואם הממשלה תפקח גם על גובה שכר הדירה (ולא רק על העלייה בשכר הדירה), אז נדרש מנגנון אחר מלבד מנגנון שוק על מנת לקבוע מי יקבל את הדירה ומי לא. מן הסתם המנגנון הזה יקבע לפי תנאים סוציו-אקונומים של השוכר הפוטנציאלי, ושוב הסטודנטים יזכו באחוז קטן מהדירות. במסמך נותנים דוגמאות רבות לנעשה בעולם, אך לא הצלחתי להבין מהם מי היא האוכלוסייה שבאמת זוכה בדירות הללו בסופו של דבר במדינות אחרות, ומה אחוז הסטודנטים בתוכה.

במצב הנוכחי של המשק, הגדלת ההוצאות של ממשלת ישראל לא תהפוך אותנו לדנמרק, אלא ליוון. במקום להוציא עוד שקלים מכיסם של בני מעמד הביניים ולהעבירם לכיסים אחרים, עלינו להוציא שקלים מהכיסים של אלו שיש להם יותר ממה שמגיע להם – עובדים מיוחסים השייכים לוועדים החזקים במשק (שעופר עיני, יו"ר ההסתדרות המייצג אותם, תומך כמובן במאבק הנוכחי על מנת לוודא שהמפגינים חס וחלילה לא יתעוררו מתרדמתם המנטאלית), בעלי הון המרוויחים מהריכוזיות במשק ומהחסמים על יבוא, וקבוצות מרוכזות בעלות כוח פוליטי כגון החקלאים, החרדים ואפילו עובדי משרד הביטחון. כל עוד המחאה לא מרוכזת בשינוי מבני של המשק אלא רק בהגדלת הוצאות, במקרה הטוב היא תיגמר ללא שום תוצאה, ובמקרה הרע היא תעלה לבני מעמד הביניים בישראל בהרבה מאוד שטרות של מאה ש"ח שיתעופפו להם מהכיס שלנו אל תוך כיסיהם של אחרים.

Read Full Post »

על מאבק העובדים הסוציאלים

(הרשומה פורסמה בבלוג הקודם ב 2 למרץ 2011)

לאחרונה נאבקים העובדים הסוציאליים כנגד האוצר על מנת להעלות את שכרם, שהוא נמוך בצורה קיצונית ביחס לכל מגזר דומה אחר. אני מבין את המאבק שלהם, ובהחלט חושב שצריך להעלות את שכרם.

התפיסה הציבורית של המאבק רואה את השכר הנמוך שלהם כעוד התנערות של הממשלה מעיקרון העזרה לחלש, מכיוון שהעובדים הסוציאליים הם אלו שעומדים בקשר יום-יומי עם השכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות בארץ. מסתבר, כמו במקרים דומים אחרים, שהתפיסה הזו פופוליסטית ומוטעה.

למה?

כי מי שבאמת אחראי לתנאיהם הגרועים של העובדים הסוציאליים הנוכחיים הם…

תנשמו עמוק…

העובדים הסוציאליים הוותיקים יותר!

כן, כן. גם אני נדהמתי לראשונה כשנתקלתי בפוסט הזה, בבלוג שהוא באופן חד וברור בעד העובדים הסוציאליים, ועל כן אני מקווה כי תרשו לי להסתמך עליו כעל מקור אובייקטיבי.

"בשנת 1994 יצאו העובדים הסוציאליים למאבק בלתי נשכח על שכרם… שתי בעיות היו לו להסכם המפואר משנת 94:

1. הושמט הסעיף המצמיד את המשכורת למדד
2. ננעלו ההסכמים למשא ומתן עד שנת 2010

…שכר העו"סים שצברו ותק במקצוע בסמוך לחתימת ההסכם ב 94 נפגע שולית מהתיישנות ההסכם הקיבוצי. הנפגעים העיקריים הם העובדים החדשים, ביניהם סטודנטים … ככל שהכניסה למקצוע מאוחרת מחתימת ההסכם כך השכר ירוד"

הייתכן שדווקא העובדים הסוציאליים, שחווים סולידריות כזו עמוקה עם המעמדות הנמוכים בחברה, לא חוו בשנת 94 את אותה הסולידריות עם עובדים סוציאליים פחות וותיקים? מסתבר שכן. הם פשוט חתמו על הסכם גרוע. האוצר "קנה" את הוותיקים בהבטחות שונות, והם וויתרו על העתיד של חבריהם למקצוע.

אז מדיניות "הפרד ומשול" היא לא דבר נחמד במיוחד, ופקידי האוצר הם לא חבורת מלאכים תמימים, אבל גם לא העובדים הסוציאליים, ואין כאן שום עדר של חזירים קפיטליסטים שרומסים בפרסותיהם את החלשים והמסכנים. אני מאחל לעובדים הסוציאליים הנוכחיים שישיגו לעצמם תנאי שכר קצת יותר טובים בהסכם הנוכחי, ויותר חשוב – שלא ידפקו את העובדים הסוציאליים של העתיד כפי שקודמיהם עשו להם.

Read Full Post »