אדום עולה

פול סיברייט הוא כלכלן בריטי, אשר תיאר בספרו "בחברת זרים" מפגש מעניין שהתרחש שנתיים לאחר נפילתה של ברית המועצות עם פקיד סובייטי שהיה אחראי על אספקת הלחם בסנט פטרסבורג. הפקיד סיפר לו שהרוסים מעוניינים לעבור כמה שיותר מהר לכלכלה מבוססת שוק, אבל הם אינם מבינים עדיין ברמה הבסיסית כיצד הפרטים עובדים. "אתה יכול לומר לי, למשל, מי אחראי לאספקת הלחם ללונדון?", שאל את סיברייט המופתע. זו נשמעת כמו שאלה מטופשת, אבל האמת היא שהתשובה, "אף אחד", היא די מדהימה ולא אינטואיטיבית.

בני אדם רגילים לחשוב שמאחורי כל תופעה עומד גורם כלשהו המנהל את הדברים ומכוון אותם – כך למשל הומצאו שלל אלילים המכוונים את מזג האוויר, שולטים בגלי הים או מפיצים מגפות, וכך גם קונספירציות אודות כוחות אפלים המנווטים את החברה האנושית ואת הכלכלה הפכו לנפוצות. במהלך השנים נסוגו האלילים בפני ההתקדמות המדעית, והאדם עצמו הפך לאל אשר מכוון את הטבע בהתאם לרצונותיו. לאור הצלחתה של הגישה הזו בשלל תחומים רבים חשבו לנסות אותה בכלכלה, ועשרות מיליוני רוסים, סינים ואחרים היו צריכים למות על מנת שנבין עד כמה היא הרסנית, על מנת שנבין שבמרבית המקרים, כאשר אין כשל שוק ברור, עדיף לתת לכלכלה להתנהל מעצמה. למרות הניסיון ההיסטורי העגום, שרידיו של התכנון המרכזי והחשש מכיאוס עדיין מלבלבים בפינות כאלו ואחרות של המערכת הכלכלית, או במושגים כגון "שוק חופשי פרוע" המככבים בעיתונות הכלכלית בישראל.

שווקים כלכליים עובדים טוב דווקא כאשר הם מבוזרים ולא מתוכננים מראש, מכיוון שהם מורכבים מדי ביחס ליכולת הקוגניטיבית ולידע המוגבלים העומדים לרשותו של כל מתכנן אנושי. פשוט לא ניתן, מבחינה טכנית, להביא בחשבון העדפות של מיליוני צרכנים ועלויות ייצור של אלפי יצרנים לאורך שלבים שונים של שרשרת האספקה, והכל במהירות מספקת על מנת לקבוע את המחירים והכמויות הנכונים כרגע עבור כל סוג של סחורה. כאשר המחירים נקבעים על ידי היצע וביקוש, ללא מעורבותו של מתכנן מרכזי, הם מאותתים ליצרנים ולצרכנים על תנודות בהיצע ובביקוש במהירות. מהסיבה הזו אין בלונדון מחסור בלחם, למרות שאף אדם יחיד אינו אחראי על אספקת הלחם ללונדון, בעוד שבמדינות המנסות לתכנן את השווקים מראש מחסור במוצרים הוא תופעה נפוצה מאוד, גם בימינו.

במהלך השבועות האחרונים אנחנו עדים למחסור שכזה באחד השווקים המתוכננים ביותר במדינת ישראל: שוק המזון. ישנן סיבות מיידיות למחסור, כגון מזג האוויר, שנת השמיטה, וירוס שפגע בגידולים ונושאים נוספים, אבל התמקדות בהן מטעה. זעזועים אקראיים כאלו מתרחשים גם בשווקים אחרים, אך לעולם לא תראו בישראל מחסור בבגדים, בעפרונות או בניירות טואלט. הסיבה האמיתית למחסור במזון בסופרמרקט הקרוב לביתכם היא היעדר חופש וביזור בשוק המזון, מה שפוגע ביכולתו להגיב מהר מספיק לבעיות שצצות מדי פעם בכל שוק. הפתרון לכך הוא לשחרר את העגבניות, את המלפפונים ואת העופות מידם הארוכה של הפקידים המנסים לתכנן מראש את הכמויות והמחירים שלהם, ומקבוצות הלחץ המנסות למקסם את רווחיהן על ידי הקמת קרטלים בחסות החוק. מדוע זה לא קורה?

 

מדוע כל כך קשה להיאבק כנגד ההגנות על החקלאים בישראל?

בישראל, כמו במרבית המדינות המפותחות, החקלאים הם אחת מקבוצות הלחץ החזקות ביותר. הם זוכים לשלל סובסידיות והגנות מהממשלה שיצרנים בכל תחום אחר יכולים רק לחלום עליהן, וזאת משום שהם הצליחו לשכנע את הציבור שהם שונים באופן מהותי מיצרנים בכל תחום אחר. ההצלחה של החקלאים הישראלים עד כה נובעת ממספר סיבות עיקריות:

1. החקלאים נתפסים בתור מגשימי החזון הציוני בפריפרייה

ארץ ישראל היא לא סתם עוד שטח אדמה שעליו מתגוררים אנשים שרק רוצים לחיות טוב – היא התגשמותו של חזון עתיק ומלא כוח, חזון שבמרכזו היהודי החדש, הגבוה, הלוחם, יפה הבלורית והתואר, שהוא כל מה שהיהודי הגלותי העלוב מעולם לא היה. זהו קודם כל חזון על אדמה, ועל בני אדם המחוברים לאדמה. אך מה לעשות שבכדור הארץ של תחילת המאה העשרים היו מעט מאוד אדמות שלא היו עליהן בני אדם אחרים, וארץ ישראל לא הייתה ביניהן? עוד לפני קום המדינה היו אלו החקלאים שעמדו בראש חוד החנית במאבק על שטחי הארץ כנגד הערבים, וגם כיום, כאשר יש ברשותנו את אחד הצבאות הגדולים בעולם, טילים גרעיניים (לפי פרסומים זרים) ותוצר לנפש ששום מדינה ערבית נטולת נפט לא מתקרבת אליו, ישראלים רבים עדיין מאמינים שעצם קיומנו תלוי ביכולתנו להחזיק בפיסת אדמה כזו או אחרת בבקעת הירדן, בשומרון, בנגב או בגליל העליון. על כן לא מפתיע שהחקיקה בתחום החקלאות תמיד הפלתה לרעה את הערבים (מה שמעולם לא הפריע לשמאל הישראלי לעמוד מאחוריה בכל הזדמנות אפשרית).

טיעון זה הוא לדעתי הטיעון החזק ביותר לטובת החקלאים, מכיוון שהוא יחודי לישראל ומכיוון שהוא נכון – ביטול ההגנות של הענף אכן יכול לגרום לנטישה של כל מני יישובי ספר מבודדים. ראוי יחד עם זאת לציין שהחקלאים אולי תופסים שטחים אך לא באמת תורמים לפיזור האוכלוסיה ממרכז הארץ לפריפרייה, מכיוון שמדובר בקבוצה קטנה יחסית של אנשים שלא כולם נמצאים בפריפרייה (אבל כולם מקבלים את ההגנות והסובסידיות). חיזוק של תעשייה ומסחר במספר מצומצם של ערים גדולות בפריפרייה, כגון באר שבע או כרמיאל, יכול למשוך לשם אוכלוסיות גדולות הרבה יותר. דעתי האישית היא שהמטרה עצמה, המאבק כנגד הערבים על שטחים, היא איוולת בגליל העליון ובנגב בדיוק כפי שהיא איוולת בשטחי יהודה ושומרון, אבל אני מסוגל להבין אנשים שחושבים אחרת.

2. החקלאים נתפסים בתור אנשים ערכיים יותר מאחרים

שנית, החקלאים פשוט לא נתפסים בתור קבוצת לחץ עשירה ומושחתת המרוויחה על חשבון הציבור. כאשר ישראל ישראלי רואה בדמיונו קבלן בניין, למשל, הוא מדמיין אדם בחליפה יוקרתית המעשן סיגר בזמן שהוא רודה בפועלים סיניים מסכנים, והביטוי "כרישי נדל"ן" נפוץ למדי בעיתונים כלכליים בארץ. האם אי פעם שמעתם על "כרישי עגבניות"? ברור שלא. חקלאים תמיד יופיעו בתמונות בעיתונים כשהם קוטפים עגבניות שרי באיזו שהיא חממה ציורית, מזיעים ועובדים קשה, מוקפים בטבע ירוק, בארץ ישראל הישנה והטובה, כמו בשירים שלמדנו בבית הספר, כפי שהתנועה הציונית ציירה אותם בתחילת דרכה על מנת לחסל את האויב המרכזי שלה, את אותו יהודי גלותי שעסק לרוב במסחר והעדיף בתור יעד הגירה את ארצות הברית העשירה על פני הביצות מוכות היתושים של עמק החולה. מלבד זאת, רבים מהחקלאים אינם עשירים במיוחד, והציבור רגיל לחשוב שרק מי שעשיר יכול להיות מושחת או ליהנות מהגנות חוקיות שאינן מגיעות לו. זהו גם הדימוי של החקלאים בעיני עצמם, ועל כן דברים כאלו שכתבתי בעבר לרוב זיעזעו אותם – כיצד יכול אדם שלא להסתנוור משריריהם שטופי הזיעה הבוהקים בשמש, מעיניהם הכחולות המביטות אל עבר האופק ומההילה הירוקה המבריקה המקיפה את ראשם? הוא חייב להיות כלכלן מרושע, אנטי-ציוני וקפיטליסט שטוף מוח!

אך זו כמובן טעות להסיק ממידת העושר של אדם על שיעור העושר שהגיע אליו רק בזכות הגנות ממשלתיות על עיסוקו. כריש הנדל"ן המרושע שבנה את ביתכם, כמו גם בעל המספרה ברחוב הסמוך והפועל שעובד באחד ממפעלי "טבע" וייצר את כדור האקמול שלקחתם אתמול בערב, עושים את כספם מיכולתם לייצר באופן יעיל יותר ממתחריהם מוצר שאנשים צריכים. החקלאים לא – אם הם היו מסוגלים לעשות זאת הם לא היו זקוקים להגנה ממשלתית המאפשרת להם להקים קרטלים חוקיים ולצמצם את היבוא. אין שום סקטור אחר בארץ הזוכה להגנות מפני יבוא זול ממדינות אחרות כפי שהחקלאים זוכים להם. ברגע שנבטל את ההגנות האלו ישארו כאן רק החקלאים שישנה הצדקה כלכלית של ממש לקיומם.

גם לאחר 67 שנות קיום אף אחד בישראל עדיין לא שואל את השאלות הקשות: מדוע אנחנו בתור חברה בוחרים לתת לאנשים מסויימים, כגון חקלאים, מורים או עובדי חברת החשמל, הגנה מפני זעזועי השוק החופשי שאנחנו לא נותנים למוסכניקים, מתכנתים, בעלי מסעדות וקופאיות בסופרמרקטים, וכמה ההגנה הזו עולה לנו?

3. החקלאים סומכים על פחדיו של הציבור מפני מצור כולל

החקלאים מנגנים בהצלחה כבר שנים רבות על הפחד הציבורי מפני "תסריט המצור הכולל" (ראו למשל את דבריו של דובי אמיתי כאן). הם הרי לא מייצרים משהו זניח כמו תספורות, בניינים או תרופות אקמול, הם מייצרים את הדבר הבסיסי ביותר – אוכל. שוב ושוב הם חוזרים על אותן סיסמאות נדושות: מדינת ישראל חייבת לשמור לעצמה את היכולת לייצר אוכל, מכיוון שיום אחד אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במלחמה כוללת שתמנע מסחר בין לאומי. חייבים לשמור על "ביטחון תזונתי".

כפי שנכתב כבר בעבר בבלוג הזה על ידי אסף צימרינג, תסריט המצור הכולל הוא בדיחה. מדובר בזלזול באינטליגנציה ובידע של הציבור הרחב. במדינת ישראל, למשל, אין נפט. אנחנו מייבאים נפט. ללא נפט אין דלק, וללא דלק שום מלפפון לא יגיע משום שדה אל הסופרמרקט הסמוך לביתכם. ללא נפט גם אין חשמל, וללא חשמל אין מערכות מים מתפקדות שיעבירו את המים מהכינרת אל הכיור שלכם או אל צינורות ההשקיה של החקלאים. וזה לא רק נפט. לפי מאמר שפורסם לא מזמן, מדינת ישראל מסוגלת לייצר לא יותר מ-25% מהחיטה הדרושה על מנת להאכיל את תושביה, וכן את התרנגולות והפרות של החקלאים. יש עוד המון מוצרי בסיס דומים.

במילים אחרות, מעולם לא היה בישראל ביטחון תזונתי ולעולם לא יהיה. אנחנו אפילו לא קרובים לשם. תסריט המצור הכולל, שלא התרחש בשום תקופה בעולם ובשום מדינה, אפילו לא בצפון קוריאה, יוביל את מרבית אזרחי מדינת ישראל למוות ברעב תוך שבועות ספורים, בלי שום קשר למידת הסובסידיות שהחקלאים יקבלו. גם מצור חלקי יפגע במשק באותה מידה בין אם יהיו כאן חקלאים או שלא יהיו, פשוט מכיוון שהחקלאים אינם משפיעים כלל על התלות שלנו בשלל מוצרי יסוד מיובאים אחרים. הם מייצרים חלק קטן מאוד ממוצרי הבסיס, ומסתמכים בעצמם על שלל חומרי גלם מיובאים. נכון, אם ניבא עגבניות אז סביר שלפחות חלקן יגיעו מירדן, אבל ניתן ליבא עגבניות גם משלל מדינות אחרות, וכל עוד יגיעו מיכליות נפט לנמלי הים יוכלו להגיע אליהם גם משלוחי עגבניות. הטיעון הזה הוא פשוט קשקוש מוחלט.

4. "אבל כולם עושים את זה"

הסיבה הרביעית היא יכולתם של החקלאים בארץ להשתמש בתירוץ החביב על ילדים קטנים: "אבל כולם עושים את זה". במרבית המדינות המפותחות זוכים חקלאים מקומיים לשלל הגנות וסובסידיות, כולל חקלאים בארצות קפיטליסטיות למהדרין כגון ארצות הברית ושוויץ. מחקרים העלו כי ההגנות האלו פוגעות בחקלאים ממדינות עולם שלישי, וכלכלנים משמאל ומימין מתנגדים אליהן, אך הדברים משתנים לאט מאוד אם בכלל. החקלאים הם לרוב קבוצת לחץ קטנה ומאורגנת היטב בכל מדינה, הם מצביעים לפוליטיקאי מימין או משמאל שיבטיח להם את הסובסידיות הגבוהות ביותר, ותמיד נהנים  מתדמית פטריוטית ועממית ששום קבוצת לחץ אחרת לעולם לא תזכה לה.

אך כפי שכל הורה יודע, הטיעון הזה הוא לא טיעון לוגי תקף, לא עבור ילדים קטנים ולא עבור חקלאים. מלבד זאת, ישנו הבדל חשוב בין האופן שבו מדינות אחרות תומכות בחקלאיהן ובין האופן שבו ישראל תומכת בחקלאיה, ונתייחס אליו בהמשך. גם אם אתם מאמינים שהתמיכה בחקלאים היא הכרחית ישנן דרכים יותר טובות לעשות זאת.

5. "הבעיה היא ברשתות השיווק"

הסיבה החמישית היא הטיעון הקבוע של החקלאים בישראל: יבוא חופשי לא יוריד את המחירים מכיוון שהבעיה היא מידת התחרותיות של רשתות השיווק. החקלאים הרי לא מוכרים לכם ישירות את העגבניות, הם מוכרים אותם לסופרמרקטים שבהם אתם קונים. אם נאשר יבוא חופשי של עגבניות מירדן, ואם העגבניות שניתן ליבא משם הן אכן זולות יותר, אז היבואנים יוציאו את החקלאים הישראלים מהמשחק וימכרו עגבניות לרשתות השיווק במחיר נמוך יותר – אבל למה שרשתות השיווק יורידו את המחיר לצרכן הסופי?

ובכן, הסיבה לכך נקראת "תחרות". אם אין תחרות בין רשתות השיווק, אם הן היו קרטל מאוגד וחוקי (כפי שקיים למשל בקרב החקלאים), אז הן באמת לא היו מפחיתות את המחירים. האם זה המצב כיום? ניתוח רווחיהן של רשתות השיווק מעלה שלא. רק לא מזמן קרסה רשת מגה בשל התנהלות לא נכונה, משהו שיכול לקרות רק בשווקים תחרותיים, ורמי לוי הדליק את המשואה ביום העצמאות בשנה שעברה בזכות יכולתו להזריק תחרות לשוק הזה. ברגע שישנה תחרות בין רשתות השיווק, בשלב כלשהו אחת מהן תוריד את המחירים. זה אולי לא יקרה באופן מיידי, אבל הניסיון ההיסטורי עם פתיחת משקים ליבוא מעיד על כך שזו תמיד התוצאה הסופית.

אך אפילו אם אין תחרות אמיתית בין רשתות השיווק, זו עדיין לא סיבה להשאיר את מכסי היבוא כפי שהם. במקרה זה הפתרון הוא גם להוריד את מכסי היבוא, וגם להתניע רפורמות נוספות שיצרו תחרות בין רשתות השיווק. אין סיבה שלא לתקן חלק מקולקל בשרשרת הייצור רק מכיוון שהוא לא החלק המקולקל היחיד בשרשרת.

6. הנזק מההגנה על סקטורים הוא ברובו בלתי נראה

הסיבה השישית והאחרונה היא כללית יותר, ולא קשורה ספציפית לחקלאים: קשה להסביר לציבור הרחב את כלל התועלות מביטול הגנה ממשלתית על סקטור ספציפי. המונח הכלכלי המקובל, "עיוות הקצאת המקורות", נשמע כמו סינית למי שלא למד כלכלה מעולם. הרעיון הוא שלכל מדינה ישנם משאבים מסוימים כגון כוח אדם והון, ושהדרך האופטימאלית לנהל אותם היא להקצות אותם לייצור מוצרים שיש למדינה איזה שהוא יתרון יחסי בייצורם. אף אחד לא יודע מראש מהם המוצרים האלו, אבל אם השווקים הם חופשיים אז יקומו יזמים שינסו להקצות הון וכוח אדם לתחומים שונים, חלקם יכשלו וחלקם יצליחו ויגלו, למשל, שלמדינת ישראל יש כרגע יתרון יחסי מסויים בהיי-טק, או בתעשיות בטחוניות, או שישנם תחומים שבהם יבוא לישראל באמת פחות משתלם מייצור מקומי. כאשר המדינה מתערבת בהקצאת המקורות על ידי הגבלת יבוא עגבניות, היא גורמת להקצאה של הון וכוח אדם לייצור מקומי לא הכרחי של עגבניות – הון וכוח אדם אשר יכלו להיות מוקדשים לייצור של מוצר שעבורו יש לנו יתרון יחסי אמיתי, שלא נדרש לסבסד את ייצורו.

במילים אחרות, זה לא רק העניין של לקחת מיסים מהמוסכניקים ולהעביר את הכסף לחקלאים בתור סובסידיה מתוך הנחה שחקלאים הם איכשהו עליונים על מוסכניקים, וזה לא רק עניין של מחירי העגבניות בסופרמרקט – יש כאן פגיעה משמעותית ביכולת הייצור של המשק כולו, בעושר של כולנו, גם של החקלאים וגם של המוסכניקים. המערכת הכלכלית הישראלית כולה בנויה באופן פחות יעיל, אבל הפגיעה היא בלתי נראית. אנחנו יכולים לחשב כמה מיליוני שקלים מושקעים בסבסוד מים לחקלאות, אבל אנחנו לא יכולים לדעת כמה מיליארדים אנחנו מפסידים מדי שנה בגלל עיוות הקצאת המקורות, בגלל חברות שלא קמו או לא התרחבו בגלל ההון וכוח האדם שהוקצו לחקלאים.

הסיבות האלו הובילו אותנו למצב הנוכחי, במסגרתו החקלאים הם מעל לוויכוח הפוליטי, וזוכים לתמיכה גורפת מימין ומשמאל. הגורם היחיד המנסה בעקביות לשחרר את שווקי המזון מאחיזתם החונקת של המתכננים, המפקחים והקרטלים החוקיים הם פקידי משרד האוצר, אך בכל שנה החקלאים מצליחים לסכל חלק ניכר מהרפורמות שמנסים הפקידים להעביר כחלק מחוק ההסדרים.

 

ישנה דרך אחרת: תמיכה ישירה בחקלאים

מניסיוני סביר שמרבית קוראי המאמר הזה לא יסכימו איתי על כך שהמלחמה כנגד הערבים על שטחי הנגב והגליל היא מטרה אבודה, או שלחקלאים לא מגיעות זכויות יתר כלשהן בהשוואה, נגיד, לבעלי מספרות. אך גם אם אתם מעוניינים להמשיך ולסבסד את אותם אנשים ערכיים ואמיצים המייצגים לדעתכם את ארץ ישראל הישנה והיפה, ישנה דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר הדרך הקיימת: תמיכה ישירה ושקופה.

מחקר של מכון ירושלים לחקר שווקים שפורסם בשנה שעברה מציג באופן מפורט את ההבדלים בין אופן התמיכה בחקלאים בישראל ובמדינות אחרות. בעוד שבאיחוד האירופאי ישנה מגמה מתחזקת של תמיכה ישירה, המהווה כיום רוב מכריע של התמיכה ומתבטאת בהעברות תקציביות ישירות לחקלאים, בישראל מרבית התמיכה היא תמיכה עקיפה במחירים, באמצעות כלים כגון מכסות יצור, מכסי יבוא ומחירי מינימום. תמיכה עקיפה מעוותת את הקצאת המקורות יותר מאשר תמיכה ישירה, והיא לא מאפשרת לנו לדעת בדיוק כמה עולה לנו לתמוך בחקלאים. תמיכה עקיפה גם מגדילה את אי השוויון: כאשר אנחנו מונעים יבוא ומשאירים את מחירי המוצרים גבוהים, אנחנו למעשה מטילים מס רגרסיבי על האוכלוסיה – מס המהווה שיעור גבוה יותר מההכנסה עבור העניים בהשוואה לעשירים (מכיוון שעניים ועשירים קונים פחות או יותר את אותו מספר העגבניות), בדומה למע"מ. תמיכה ישירה, לעומת זאת, תבוא על חשבון כלל תשלומי המיסים, שרובם הם פרוגרסיביים ולא מגדילים את אי השוויון, וניתן לספק אותה רק לחקלאים אשר באמת תופסים שטחים בפריפרייה, בהנחה שזה הטיעון החזק ביותר לקיומה של תמיכה כלשהי.

במכון אהרן למדיניות כלכלית התקיים ביולי 2014 דיון שעסק בסחר חוץ, ואחד הנוכחים בו היה אבשלום וילן, מזכ"ל התאחדות החקלאים. על פי דבריו החקלאים בישראל מוכנים לקבל תמיכה ישירה במקום תמיכה עקיפה, אך נראה שאין הסכמה בינם לבין משרד האוצר בנוגע לגובה התמיכה. מלבד זאת הזכיר וילן את הטיעונים שכתבתי עליהם לפני כן, בנוגע לתרומתם של החקלאים לפריפרייה והאחריות של רשתות השיווק למחירי המזון הגבוהים. באותו הדיון דיבר עמית לנג, מנכ"ל משרד הכלכלה, על "תרבות שלמה" של התנגדות ליבוא החוצה שלל משרדי ממשלה, רגולטורים וגופים ציבוריים שונים, תרבות שקשה מאוד לעקור אותה מהשורש.

המצב הקיים נוח לחקלאים, ואין סיבה שהוא ישתנה מעצמו ללא לחץ פוליטי. במסגרת חוק ההסדרים האחרון עברו מספר רפורמות בנידון, למשל ביטול התכנון בענף הצאן, הפחתת מכסים בענף הדגים וביטול הקרטל בענף הפטם. אך הרפורמות האלו היו במידה רבה תולדות מאמציה של הממשלה הקודמת, ובאופן ספציפי של שר הכלכלה לשעבר נפתלי בנט ואנשי משרדו, ורפורמות מתוכננות אחרות כגון הרפורמה בענף ההטלה סוכלו. גם כאשר כבר מאשרים יבוא, נראה שיד עלומה תמיד דואגת להכניס לחקיקה סעיפים הזויים שהופכים אותו לבלתי משתלם עבור היבואנים – למשל חיוב יבואני עגבניות להפריד את העגבניות מהגבעול שלהן, מה שפוגע בחיי המדף של העגבניות. אז היכן הם הפוליטיקאים?

ראש הממשלה עסוק כרגע בלשתוק באו"ם, שר האוצר מקריב פחות או יותר את כל הנושאים האחרים בעבור רפורמות בתחום הפיננסים והדיור, ויו"ר האופוזיציה בוז'י הרצוג מפריח לאוויר סיסמאות מזעזעות, בדיוק בכיוון ההפוך לכיוון ההתקדמות הנדרש, ומוכיח שמפלגתו נמצאת עדיין עמוק בכיסם של החקלאים ולא מתעניינת במיוחד ביוקר המחיה של הציבור הרחב.

האם אירועי השבועות האחרונים יעירו את מדינת ישראל מתרדמתה? האם האינרציה שנושא יוקר המחיה זכה לה מאז המחאה החברתית של שנת 2011 עדיין קיימת אי שם?

אם לא, אז אני ממליץ לכל מי שמעוניין בעגבניות טריות במחיר סביר לנסות לגדל אותן בכוחות עצמו.

———————-

הערה: רשומות רבות שלי, וזו ביניהן, נכתבו בהמשך לדיונים בעמוד הפייסבוק של הבלוג. האמת היא שאני חייב לא מעט לעוקבים אחרי העמוד של הבלוג אשר פורסים בפני את כל הטיעונים האפשריים בעד ונגד, כך שאני יכול להתייחס אליהם מראש ברשומות, מפנים אותי למקורות שלא הכרתי ומרחיבים את דעתי. בקיצור, תודה לכולכם.

Read Full Post »

על דגי טונה, שערי מטבעות וקונספציות שגויות: מדיניות סחר החוץ הישראלית

לפני שנגיע לרשומה, שתי הערות:

1. אני מעוניין להודות למספר תורמים אנונימיים שתרמו לאחרונה כסף לבלוג.

2. אסף צימרינג, שכתב כאן בעבר רשומות אורח, פתח בלוג משלו בנושאים כלכליים. מומלץ לעקוב:

http://assafzim.wordpress.com/

---

באחד מערבי חודש יולי האחרון הצטופפו כשלושים איש בחדר ישיבות קטן במרכז הבינתחומי בהרצליה, משוחחים ביניהם באופן טבעי על המבצע הצבאי בעזה, על הלוחמים ההרוגים, מתעדכנים בסמארטפונים ומחליפים שמועות שהגיעו בשעות האחרונות. זאת לא הייתה הסיבה שבגללה הזמנו אותם לשם.

צוות "השולחנות העגולים" של מכון אהרון למדיניות כלכלית, שאני חלק ממנו, הזמין את האנשים הללו מספר חודשים לפני כן על מנת לערוך דיון בנושא מדיניות סחר החוץ של מדינת ישראל. הרשימה הייתה מכובדת למדי: אקדמאים בכירים, מנכ"לים המייצגים את החברות הגדולות בארץ, פקידים בכירים בהווה ובעבר ונציגים של מגזרים כגון התעשיינים, החקלאים ועוד. המטרה הייתה לקיים דיון מקצועי ומקיף במצב הנוכחי ובמדיניות הרצויה, בחדר סגור, ללא נוכחותם של פוליטיקאים (בהווה) ושל עיתונאים. לאחר הדיון סיכמנו את דברי הנוכחים, וניתן להוריד כאן את הסיכום הרשמי שאושר על ידיהם ואת רשימת המשתתפים המלאה.

ברשומה זו אסכם את הדברים העיקריים שעלו במסגרת השולחן העגול ואת דעותי האישיות בנוגע אליהם, שאינן מייצגות כמובן שום עמדה רשמית של מכון אהרון או של המרכז הבינתחומי בהרצליה. במידה מסויימת מדובר ברשומת המשך לרשומת האורח שפרסם כאן אסף צימרינג בעבר בנוגע לסחר חוץ.

חסימת יבוא

הדיון החל במצגת שהעביר עומר מואב, פרופסור לכלכלה במרכז הבינתחומי ובאוניברסיטת וורוויק, בה הוא תקף את מבצע "קנה כחול-לבן" של משרד הכלכלה ואת דבריהם של פוליטיקאים שונים בעניין, וטען שאין סיבה לעודד יצוא, למנוע יבוא או להתערב בשער החליפין, מכיוון שהיצוא והיבוא הם בסך הכל שני הצדדים של אותה העיסקה: היצוא מספק מטבע חוץ למשק הישראלי, והיבוא מספק מוצרים למשק הישראלי תמורת אותו מטבע החוץ. על כן, בסופו של דבר היבוא והיצוא נעים יחדיו (כפי שניתן לראות למשל בתרשים הבא הלקוח מהמאמר של אסף) ואין היגיון במדיניות שתנסה לעודד אחד ולדכא את השני – אין שום דבר "רע" ביבוא או "טוב" ביצוא.

כמו כן, הזכיר מואב כי הספרות הכלכלית מלמדת אותנו שפתיחת משקים ליבוא לא מובילה לגידול באבטלה אלא רק לשינוי בתמהיל המועסקים. להרחבה בנוגע לטיעונים אלו ניתן לקרוא את מאמרו של אסף צימרינג שקישרתי אליו לפני כן, ועל מנת לקצר לא אחזור על הדברים כאן.

מדברי הנוכחים בדיון עולה כי הנושא של מכסים קיים היום בעיקר בסקטור החקלאי, ובשאר חלקי המשק הוא פחות רלוונטי, אך כפי שנראה בהמשך מכסי היבוא הם לא הבעיה המשמעותית. אבשלום וילן, מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל כיום וח"כ במרצ בעבר, ציין בדיון כי החקלאים מוכנים לקבל תמיכה ישירה מהממשלה, בהתאם למקובל באירופה, במקום תמיכה עקיפה המתבטאת במכסים ואיסורי יבוא. תמיכה ישירה היא עדיפה מכיוון שהיא שקופה יותר, שוויונית יותר מבחינת הנטל על הצרכנים ומעוותת פחות את החלטותיהם של הפרטים במשק (ראו פירוט בנייר העמדה בנידון של מכון ירושלים לחקר שווקים), וארגון ה-OECD מבקר את מדינת ישראל על כך שתמיכתה בחקלאים היא בעיקר עקיפה. היו כבר ניסיונות לקדם חקיקה בכיוון זה, אך הוויכוח הוא כמובן על הסכום שהחקלאים יקבלו וכאן הפער בין האוצר לבינם עדיין גדול.

מלבד זאת העלה אבשלום וילן את שאר הטיעונים המוכרים: במדינות אחרות התמיכה בחקלאים היא גבוהה יותר מאשר בארץ, התמיכה בחקלאים היא תמיכה בפריפרייה, יש בה צורך אסטרטגי, ומחיריהם של מוצרי מזון בישראל מושפעים מהמחסור בתחרות בין רשתות השיווק ולא מסובסידיות לחקלאים.

כפי שכתבתי בעבר, אינני רואה מדוע הממשלה צריכה לקחת כסף מישראלים שאינם עובדים בחקלאות ולתת אותו לישראלים העובדים בחקלאות, גם אם ממשלות מערביות אחרות עושות זאת. הטיעון ה"אסטרטגי" הוא בדיחה: בתרחיש האימה של מצור עולמי (שלא קרה מעולם בשום מדינה) המוצר המיובא שהכי נזדקק לו יהיה נפט, וללא נפט שום מוצר חקלאי לא יגיע לשום מכולת שכונתית. הפריפרייה היא בור ללא תחתית השואב כספים מהערים הגדולות של מרכז הארץ כבר 60 שנה ועדיין אף אחד לא רוצה לגור בה. כל הדיון בנושא סובל מעודף חמור בפופוליזם, מתיאורים ציוריים של עמקים ירוקים וחקלאים חרוצים ומסכנים שרק רוצים להתפרנס, אך התיאורים הללו מסווים את האמת: שטרות של כסף שיוצאים מהכיס של כל אחד מכם ונוחתים בכיסיהם של אנשים אחרים שהם לא עניים, לא מוגבלים, לא חסרי-מזל, לא נכים, לא קשישים ולא ניצולי שואה. סתם אנשים נחמדים וחביבים, מלח הארץ, שאין שום סיבה מיוחדת לסבסד את המקצוע שבו בחרו ולא לסבסד כל מקצוע אחר.

לדעתי קיומה של כלכלה בריאה, דינאמית וצומחת תלוי בכך שסקטורים לא רווחיים ייכחדו, שיישובים שאף אחד לא רוצה לגור בהם יינטשו, ושאנשים יבצעו את בחירותיהם באופן רציונאלי וללא ממשלה המנסה להשפיע עליהם על מנת לקדם אילו שהן מטרות-על אסטרטגיות מרוחקות שהיא אף פעם לא תצליח להשיג. כפי ששאלה בשלב כלשהו בדיון ישראלה מני מאיגוד לשכות המסחר – מדוע יש בישראל תעשיית טונה?

כל אזרח ישראלי שמאמין שהפריפרייה חשובה מוזמן לעבור בכוחות עצמו לפריפרייה, וכל אזרח ישראלי שמאמין שתעשיית הטונה הישראלית חשובה מוזמן לאכול טונה תוצרת הארץ (סליחה – טונה תוצרת חו"ל שנארזה בארץ). מהו ההיגיון בלכפות משהו על כלל אזרחי המדינה בנושאים אלו? המכס על הטונה באמת ירד ככל הנראה (באיחור של כמה עשורים), אך יש מוצרים חקלאיים שעדיין נהנים מהגנה מוגזמת, לא רק בנושא היבוא אלא גם דרך אישור חוקי לניהול קרטלים, ורק מעטים תומכים בהסרת כל התמיכה הממשלתית בסקטור החקלאי. בכל אופן, גם מעבר לתמיכה ישירה בחקלאים זהו צעד בכיוון הנכון.

הדיון בנושא מכסי היבוא היה פשוט יחסית, ונראה שהנוכחים בחדר מתחלקים באופן די ברור: נציגיהם של החקלאים תמכו בהשארת המכסים, ומרבית האחרים התנגדו או נמנעו בנימוס מהבעת עמדה. לעומת זאת, בנושא עידוד הייצוא הקונצנזוס בחדר היה פחות ברור.

עידוד יצוא

הדיון בנוגע לעידוד יצוא עסק בעיקר בניסיונותיו העקביים של בנק ישראל להחזיק את שער השקל על רמה גבוהה ביחס למטבעות אחרים על מנת לתמוך ביצואנים (אשר משלמים משכורות בשקלים ומרוויחים במטבעות אחרים), ובמידה פחותה יותר בחוק עידוד השקעות הון והטבות מס ליצואניות גדולות. אם נאמין לתזה שהציג עומר מואב, אז היצוא והיבוא הם שני צדדים של אותה העסקה ואין שום סיבה לעודד אחד מהם על חשבון השני. האם בבנק ישראל לא מכירים את התיאוריה הזו? בטח שהם מכירים. ההבדל בין פעולותיהם לבין הטיעונים שמציג מואב הוא הבדל בין הטווח הקצר לבין הטווח הארוך.

על פי התיאוריה המוניטארית בנקאים מרכזיים מאמינים שאין להם את היכולת להשפיע באופן ישיר על משתנים ריאליים – אבטלה, שכר ריאלי, צמיחה, שער החליפין הריאלי וכו' – בטווח הארוך. הם יכולים להשפיע עליהם רק בטווח הקצר, ובטווח הארוך כל מה שהם קובעים זה את רמת המחירים. בעבר הייתה התערבות מלאה וקבועה של בנקים מרכזיים בשער החליפין הנומינאלי (משטר שער חליפין קבוע) והיו לכך חסרונות שונים שלא ניכנס אליהם כאן; כיום בכל אופן מרבית המדינות נוקטות בשיטה של שער חליפין נייד עם התערבויות זמניות. אז ישנו שער חליפין ריאלי "של הטווח הארוך" בין השקל לדולר התלוי בפרמטרים הבסיסיים של כלכלת ישראל, ביכולות הייצור שלנו ושל מדינות אחרות בתנאים שאינם תנאי משבר, ועליו לבנק המרכזי אין השפעה.

עכשיו, הבסיס לפעולותיהם של בנקאים מרכזיים הוא הטווח הקצר: האמונה שיש להם את היכולת "להחליק משברים" זמניים על מנת למנוע נזק שאינו רצוי לכלכלה. למשל, אם השקל חזק במיוחד בגלל המשבר הכלכלי הנוכחי בעולם והפרשי הריביות בין השוק הישראלי לשווקים בחו"ל, יצואנים ישראלים עלולים לפשוט את הרגל ולסגור את עסקיהם – והעסקים לא יפתחו מחדש אחרי שהמשבר יסתיים. כך משבר כלכלי זמני יוביל לתוצאות ארוכות טווח. אם הבנק המרכזי יכול להשפיע על משתנים ריאליים בטווח הקצר הוא יכול למנוע מאותם יצואנים לקרוס, וכך לתרום למדינה גם בטווח הארוך באופן עקיף.

כפי שנגידת בנק ישראל מכירה את טיעוניו של מואב, כך מואב מכיר את טיעוני בנק ישראל בנידון. לפי הבנתי הוויכוח בינם הוא פחות וויכוח על עקרונות ויותר וויכוח על מידתיות: עד לאיזו רמה ראוי להוריד את הריבית ולמשך כמה זמן. בסופו של דבר זוהי פעולה של התערבות מלאכותית בשוק שמעוותת את מנגנון המחירים ואת החלטות הפרטים, ויש לה מחיר.

עדי פוזנר, פרופ' לכלכלה במרכז הבינתחומי, העלה במהלך הדיון דוגמה בנושא זה: נניח ששער הדולר שאליו בסופו של דבר נתכנס הוא 3 שקלים לדולר, אך בגלל משבר זמני בנק ישראל שרוצה לעודד את התוצר או למנוע משער החליפין לרדת בחדות מתערב ומשאיר אותו על 4. יזם יכול להקים מפעל ולהכין תכנית עסקית המבוססת על שער דולר של 4, מכיוון שהוא לא יודע עד כמה שער הדולר מושפע מפעילות בנק ישראל. בסופו של דבר נגיע לשער של 3 ותכניתו של היזם תיכשל. זה לא שונה מישראלים הלוקחים משכנתא מוגזמת בתנאי הריבית הנוכחית תוך התעלמות מהאפשרות שהריבית תעלה – עיוות מנגנון המחירים גורם לפרטים לקבל החלטות שגויות, והחלטות שגויות פוגעות במשק. צבי אקשטיין, פרופ' לכלכלה במרכז הבינתחומי והמשנה לנגיד בנק ישראל לשעבר, חיזק את דבריו של פוזנר וטען שיש מקום להתערבות זמנית רק אם אנחנו באמת מאמינים ששער החליפין כרגע הוא נמוך מהשער ארוך הטווח – ואקשטיין מאמין שזה המצב כרגע.

התומכים המרכזיים בהתערבותו של בנק ישראל במסגרת השולחן העגול היו כמובן נציגיהם של היצואנים ובראשם דפנה אבירם-ניצן, מנהלת האגף למחקר כלכלי בהתאחדות התעשיינים. לפי מצגת שהעבירה אבירם-ניצן בתחילת הדיון שער המטבע הוא הגורם המרכזי לשחיקתם של יצואנים בישראל בשנים האחרונות, והוא מטריד אותם יותר מכל גורם אחר שלממשלה יש השפעה עליו. אבירם-ניצן הסכימה שהתמיכה צריכה להיות זמנית, בטווח הקצר, אך חלק מהנוכחים בדיון הזכירו כי היצואנים תמיד דוחפים לתמיכה כזו.

באופן אישי אני מתקשה לגבש דעה בנושא זה. לו הייתי נדרש להחליט אני מניח שהייתי מעניק סיוע זמני כלשהו ליצואנים (בכל מקרה נדרשת כיום התערבות של בנק ישראל על מנת למנוע את "המחלה ההולנדית" שיכולה לנבוע מיצוא הגז הטבעי), אך אין לי מספיק ידע על מנת לומר בביטחון ששער הריבית או שער המטבע הנוכחיים הם גבוהים או נמוכים מדי. זהו וויכוח מורכב שנדרש לבצע על ידי שימוש בנתונים ומודלים מתאימים ולא על ידי פיזור סיסמאות בעיתונים. בכל אופן, אינני חושב שסבסוד הייצוא צריך להיות מטרה העומדת בפני עצמה ואני לא רואה צורך בתמיכה קבועה בו.

פריון

חלק מהדיון על היצוא נגע בנושא הפריון (פרודוקטיביות). פריון נמוך הוא מחלה קשה של המשק הישראלי: עובד ממוצע בארץ מייצר בשעה פחות מעובד במרבית מדינות המערב (ראו למשל את המחקרים של מכון טאוב בנושא). מבין כלל הסקטורים במשק היצואנים הם בעלי הפריון הגבוה ביותר, הם גם משלמים משכורות בהתאם, ועל כן לפי טיעון נפוץ תמיכה בהם תגדיל את הפריון הממוצע במשק ואת השכר הממוצע. ישראל מקוב, מנכ"ל חברת טבע לשעבר, טען שהדיון בנוגע למדיניות סחר חוץ הוא שולי בהשוואה לדיון על הפריון ושהמדיניות הממשלתית צריכה להיות מכוונת להגדלת הפריון, אך על ידי תמיכה ישירה בנושאים כגון הכשרה מקצועית במקום על ידי התערבות בשער המטבע.

האם ממשלה מסוגלת "לייצר צמיחה" או "לייצר פריון", למשל על ידי תמיכה בחברות כגון אינטל או טבע?

רן כהן, יו"ר מכון התקנים בהווה ושר התמ"ת לשעבר, סיפר במהלך הדיון על התהליך שהוביל לכניסתה של אינטל לארץ בשנות התשעים – תהליך שלא כלל איזו שהיא בחינה אסטרטגית של כדאיות מתן הטבות המס שנדרשו אלא בעיקר פעולה על פי "תחושות בטן" שלו ושל שר האוצר באותה התקופה, בייגה שוחט. הוא טען שמעולם לא נערך בממשלה דיון אסטרטגי בנוגע לעתידה הכלכלי של המדינה. "אף אחד לא יודע מהם היתרונות היחסיים של מדינת ישראל" אמר כהן, אך חלק מהנוכחים השיבו לו: "השוק יודע".

השוק החופשי יכול לחשוף בכוחות עצמו את היתרונות היחסיים של מדינת ישראל אם רק ניתן למערכת המחירים ולהרס היצירתי לפעול. תחרות חופשית היא גורם חשוב לפריון גבוהה, והיא נעדרת מהמשק הישראלי במידה רבה עקב חסמי יבוא וחסמי כניסה. כל עוד ישנה בישראל תעשיית טונה השואבת אליה הון וכוח אדם מסיבות הקשורות בהתערבות ממשלתית, נתקשה לגלות מהם היתרונות היחסיים של המדינה.

ובכלל, הביקורת שלפיה "לא נערך דיון מסודר" בנושא כלשהו תמיד נראתה לי תלושה מהמציאות. שום ממשלה מעולם לא ניהלה "דיון מסודר" בשום נושא, תחזיות כלכליות, מדיניות וצבאיות הן לא מדע מדויק ולכן החלטות אסטרטגיות כבדות משקל תמיד היו ותמיד יהיו תוצאה של תחושות בטן ואינטואיציות – והדבר נכון עוד יותר בנוגע לממשלות דמוקרטיות מודרניות. אני לא חושב שממשלות שנבחרות למספר קצוב של שנים יכולות לערוך דיונים אסטרטגיים ולנהל מדינות כאילו שהן תאגידים הממוקדים במטרה יחידה ופשוטה (רווח) ומנוהלים באופן דיקטטורי מוחלט. מטרותיהן של מדינות הן עמומות מדי ויכולת המשילות שלהן פשוט חלשה מדי.

האם הבאתה של אינטל לארץ הייתה מהלך מוצלח? לא ברור. מספר דוברים, ביניהם מיכאל שראל (לשעבר הכלכלן הראשי במשרד האוצר) ושרון קדמי (לשעבר מנכ"ל משרד התמ"ת), העלו במהלך הדיון את הבעייתיות שבריכוזיות בתחום הייצוא הישראלי. לפי מיכאל שראל, כאשר אנחנו נותנים הטבת מס לאינטל המגדילה את היצוא הגדלת היצוא משפיעה על שער החליפין, מחזקת את השקל, וכך הטבת המס למעשה פוגעת בכל אותם יצואנים קטנים יותר שלא קיבלו אותה. צבי אקשטיין ציין כי גם בתחום היבוא ישנה ריכוזיות ויבואנים עם בלעדיות בחלק מהתחומים.

בתקופה האחרונה משרד הכלכלה מנסה להוביל מהלך של צמצום הריכוזיות בתחום הייצוא, על מנת שמדינת ישראל לא תהיה תלויה במספר קטן מאוד של חברות.

זו הקונספציה

מנכ"ל משרד הכלכלה, עמית לנג, דיבר בתחילת השולחן העגול ובסיומו על נסיונותיו של המשרד לפתוח את המשק הישראלי ליבוא. נראה כי חלק משמעותי מהבעיה נובע מהסביבה הבירוקרטית והרגולטורית של משרדי הממשלה: באופן היסטורי במדינת ישראל היו גורמים אחראיים לייצוא שעסקו בעידודו, בזמן שלא היה שום גורם יחיד שאחראי למדיניות היבוא. כל ניסיון לשינוי בתחום היבוא דורש עבודה משותפת של משרדי ממשלה וגופים שונים, עניין מורכב למדי במערכת הציבורית הישראלית.

עמית לנג טוען כי מעבר לעניין שיעורי המכס קיימת בישראל "תפיסה שלמה" אשר מתנגדת ליבוא ומקשה על יבואנים להיכנס לשווקים המקומיים בשלל אופנים, ומשרד הכלכלה מנסה כיום לעקור את אותה התפיסה מהשורש. אך על מנת שהתפיסה הזו תיעלם ממוסדות השלטון הישראלים היא צריכה להיעלם גם בקרב הציבור הישראלי, אותו ציבור שמצד אחד מתרעם בצדק על יוקר המחיה אך מהצד השני שותק בכל פעם שהלובי החקלאי מונע רפורמות בתחום או בכל פעם שהממשלה מצילה מפעל כושל.

לדעתי הבלבול הזה הוצג במהלך הדיון באופן המובהק ביותר על ידי שירלי אברמי, מנהלת מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שהתאכזבתי לשמוע את דבריה בנידון. לפי אברמי הלובי החקלאי כיום הוא "במידה רבה מיתוס" וכמובן "לא צריך למדוד כל דבר באופן כלכלי", צריך לחשוב "אילו ערכים צריכה המדינה להקנות לתעשיות שונות", והפריון הוא נושא שהוא "בחלקו תרבותי" ויש לטפל בו על ידי השקעה בחינוך. אני מאמין שתפיסת העולם הזו, כאילו ישנו כאן איזה שהוא נושא ערכי-אידיאולוגי מורכב, היא זו שתוקעת את מדינת ישראל במקום ה-26 בעולם בתוצר לנפש ומשרתת רק את קבוצות הלחץ החזקות. כל דבר בעולם ניתן למדוד במונחים כלכליים, ואין שום דבר אידיאולוגי או ערכי בוויכוח הזה. זה רק כסף – הכסף שלכם.

יוסי ויליגר, איש עסקים וחבר לשכת המסחר, סיפר במהלך הדיון כיצד הורדת המכסים על מוצרי פסטה ושוקולד בתחילת העשור הקודם הובילה להתייעלות בקרב יצרנים ישראלים כגון עלית, שכיום מייצאים ומתחרים גם בארצות זרות. אחרים ציינו את פתיחת המשק ליבוא בתחום הטקסטיל אשר הורידה את המחירים במשק באופן משמעותי – גם בתחומים אלו היו שטענו בעבר שבעלי החברות יגרפו לכיסם את כל הרווחים מהיבוא, שצריך לחשוב על ערכים, ומה יהיה על כל המובטלים שיפלטו מתעשיית הטקסטיל ועל הפריפרייה. שום אסון לא קרה, הציבור הרחב הרוויח והמובטלים מצאו ברובם המכריע עבודות אחרות.

אם הציבור הישראלי מעוניין בתשתיות ושירותים ציבוריים ברמה של מדינות אירופאיות מתקדמות אנחנו חייבים להגדיל את הפריון שלנו בהתאם, וזה לא יקרה ללא הכנסת תחרות בין לאומית למשק, ללא הרס יצירתי, וללא הפחתת השפעתן של קבוצות לחץ חזקות על מדיניות המסחר הישראלית.

בתחילת נובמבר מתקיים השולחן העגול הבא של מכון אהרון, הפעם בנושא הגז הטבעי. אני מאמין שהוא יהיה מעניין לא פחות, ואעדכן כאן על מהלך הדיון בהקדם.

Read Full Post »

פוסט אורח: מסחר בין לאומי – אידיאולוגיה מול נתונים

רשומה זו נכתבה על ידי אסף צימרינג, דוקטורנט לכלכלה מאוניברסיטת סטנפורד. מטרתה היא לרכז את כל הטיעונים נגד מסחר בין לאומי, ולהראות שהוויכוח סביב צמצום היבוא ועידוד היצוא (כמו דברים רבים אחרים) הוא לא עניין של אידיאולוגיה, אלא פשוט עוד וויכוח בין אלו שמכירים את הנתונים לבין אלו שמעדיפים שלא להכיר ולחשוב "מהבטן".

תהנו…

 

אידיאולוגיות ופסאוודו-אידיאולוגיות

בימיה הסוערים של המחאה בעקבות עליית מחירי הקוטג' בקיץ 2011, אותה חזרה גנרלית למחאת האוהלים הגדולה, ח"כ שלי יחימוביץ' כעסה מאד על משרד האוצר, וכתבה בבלוג שלה את הדברים הבאים:

"והכי מקומם – "פתרון הקסם" של שר האוצר…: לאפשר ייבוא מוצרי חלב. להציף את הארץ במוצרי חלב זולים מטורקיה, למשל. זה כמובן פתרון הרסני, שליפה מהמותן, והוא יביא באופן ודאי לסגירת מפעלים ולפיטורי עובדים שיועלו על המזבח האופנתי של סערת הקוטג'. בדיוק ההיפך מזה צריך להיעשות: לא פתיחה ליבוא, אלא עידוד וסיוע פעיל דווקא ליצוא של הקוטג' הישראלי ומוצרים דומים לאירופה."

וכמו בלא מעט נושאים אקטואליים – מיד הוגדרו המחנות. הלנו אתה אם לצרינו? האם אתה תומך בפתיחה לייבוא, ובכך מצהיר על עצמך שאתה ניאו ליברל, שליבו ערל למצוקותיהם של החלשים בחברה, או שאתה איש מצפון המתנגד לייבוא, אשר מוכן לדחות את סיפוק מאוויך הצרכניים כדי לספק פרנסה לעניי עירך? מעט דברים הם הרסניים יותר לקיומו של דיון מושכל מדיכוטומיות פסאוודו אידיאולוגיות שכאלה. הציטוט הנ"ל של ח"כ יחימוביץ' לא מבטא עמדה אידיאולוגית כלשהי. כל שהציטוט הזה עושה הוא לנסח בסגנון חד ורהוט בדיוק את שתי הטעויות הנפוצות ביותר בנוגע למסחר בינלאומי: הראשונה – שייבוא גורם לאבטלה, והשנייה – שייצוא, כשלעצמו, הוא דבר חיובי שיש לעודד אותו, בעוד ייבוא הוא דבר שלילי, או לפחות מסוכן, שיש להגביל אותו. אלו טעויות, לא אידיאולוגיה, ובטח שהן לא מבטאות אכפתיות מיוחדת כלפי העובדים. אילו התבטאויות בבלוג היו כל הבעיה – לא הייתה בעיה. אבל ח"כ יחימוביץ' לא לבד. בין השאר, בכנסת ישראל פועלת שדולת "כחול לבן" שאמונה על עידוד רכישת מוצרים מתוצרת ישראל מתוך מטרה לצמצם את הייבוא. על פי תקנות חובת המכרזים התשנ"ה, משרדי הממשלה מחויבים לתת העדפה במחיר בגובה של 15% לתוצרת ישראל, וכאשר נוסף לדיון נדבך סמלי כמו רכישה של מדים לצה"ל או למשטרת ישראל, חוקקה הכנסת לאחרונה את "חוק הטקסטיל הבטחוני" שהגדיל את ההעדפה עד כדי 50%. למרות השיפור הניכר בנושא לעומת שנות השמונים, עדיין מוטלים מכסים משמעותיים על כשליש מערך הייבוא לישראל, בעיקר בתחומי החקלאות (שבו המכסים גבוהים במיוחד), הטקסטיל, כלי רכב, וחומרי גלם לתעשייה.

בצד הייצוא – חברות ישראליות שמייצאות 25% או יותר מתוצרתן נהנות מהטבות מס מפליגות, ומשרד התעשיה המסחר והתעסוקה מפעיל קרן סיוע לייצואנים, המפלה לטובה חברות מייצאות לעומת חברות שאינן מייצאות, ומספקת ערבות להלוואות אך ורק חברות יצואניות. וכל המאמץ הזה, כאמור, פשוט בגלל חוסר הבנה של המציאות. גרוע מזה – חוסר הבנה שמתחפש לאידיאולוגיה.

 

הקשר בין ייבוא לייצוא

כמו בכל נושא, ובפרט נושא כלכלי, נקודת התחלה טובה לדיון בנושא המסחר הבינלאומי של ישראל היא היכרות עם הנתונים. אם אתם יודעים רק דבר אחד על ייבוא וייצוא – אתם צריכים להכיר את הגרף הבא. הגרף מציג את ערך הייבוא והייצוא של ישראל^[i] משנת 1998 ועד 2009 – שנים של טלטלות כלכליות מרחיקות לכת, שבאו לאחר חשיפה משמעותית של המשק לייבוא. גם בלי תואר בכלכלה קל לראות שערך הייבוא וערך הייצוא בישראל דומים מאד, והחל מסוף שנות התשעים ערכם כמעט זהה. בכל מקרה – גם כאשר קיימים הבדלים בין ערך הייצוא וערך הייבוא, הם נעים באופן עקבי בצורה מתואמת מאוד.

אין שום דבר מפתיע בדפוס הזה: הייבוא והייצוא אינם אלא שני הצדדים של אותה העסקה. מדינות העולם לא שולחות לישראל סחורות במתנה, אלא תמורת סחורות ישראליות שנשלחות אליהן בתמורה, או תמורת הבטחות לשליחת סחורות בעתיד. אחרי הכל, מה בדיוק יכולות מדינות העולם להרוויח מהעמסת מיטב התוצרת של מפעליהן על אוניות ושליחתה לישראל אם לא קבלת מוצרים מתוצרת ישראל בתמורה? ומנקודת מבט ישראלית, מה בדיוק אנחנו יכולים להרוויח מכך שהטובים שבמהנדסי ארצנו עוסקים בייצור מוצרים שאף ישראלי לעולם לא יעשה בהם שימוש, אם לא העובדה שתמורת אותם מוצרים מיוצאים נקבל בתמורה מוצרים אחרים? מטבע חוץ אינו התמורה לייצוא – אי אפשר לאכול "מטבע חוץ". במידה שיש בו ערך, הוא רק ביכולת שלו לשלם עבור ייבוא. מקומות עבודה שנוצרים בזכות הייצוא גם הם אינם מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי. אם לא היינו מקבלים תמורה בצורת ייבוא עבור הייצוא של ישראל, משמעות הדבר הייתה שעובדים ישראלים עובדים ללא תמורה למען רווחתם של צרכנים בחו"ל. מה הערך ביצירת מקומות עבודה כאלו?

 

הקשר בין שער החליפין, והשיוויון בין הייבוא לייצוא

המנגנון ששומר בפועל את האיזון בין הייבוא והייצוא הוא כמובן שער החליפין. איך זה עובד? אם הייבוא הישראלי גדל מעבר לגודלו של הייצוא, בהכרח אנשים מחו"ל מחזיקים בידיהם שקלים, כיוון שאם ערך הייבוא גדול מערך הייצוא אין מספיק דולרים בישראל כדי לשלם עבור כל היבוא במטבע זר. אם אותם אנשים בחו"ל רוצים לקנות מוצרים ישראלים עם השקלים האלו – סבבה. הייצוא יגדל וידביק את הייבוא. אם מוצרים ישראלים אינם אטרקטיביים מספיק בעיני הזרים שמחזיקים בשקלים, הם ינסו להיפטר מהשקלים שבידיהם וימכרו אותם במחיר נמוך, מה שיביא לירידה בשער החליפין של השקל. ירידה זו תהפוך את המוצרים הישראלים, שמחירם נקוב בשקלים, ליותר אטרקטיביים, ותביא לגידול בייצוא מישראל. קחו מכוניות למשל. פעם, מזמן, יורו אחד היה שווה לדולר אחד. אם רנו הייתה עולה בצרפת 10,000 יורו, ופורד הייתה עולה בארה"ב 10,000 דולר, לצרכן הישראלי מחירן היה זהה. כיום יורו אחד שווה 1.35 דולר. אם מחירי המכוניות בצרפת וארה"ב לא השתנו בשווקים המקומיים שלהן, לצרכן הישראלי רנו הפכה להיות יותר יקרה ב 35%. גם פרנקופילים קיצוניים יחשבו פעמיים אם לקנות רנו במצב כזה. למרות שיש עוד שפע אותיות קטנות בנושא הקשר בין מסחר בינלאומי ושער החליפין, קשה להתווכח עם העובדה שבישראל המנגנון הזה עובד לא רע. הסחר הבינלאומי של ישראל כמעט לחלוטין מאוזן כבר יותר מעשור.

כאשר ממשלת ישראל פועלת בו בזמן כדי להיאבק בייבוא וכדי לעודד ייצוא, זה מתמיה, אך ניתן להבין זאת אולי כתוצאה של לחצים של גופים שונים בעלי מטרות שונות, ואולי סותרות. פחות ברור איך ניתן להבין את הצהרותיה של ח"כ יחימוביץ', שבאותה נשימה קוראת להגבלת הייבוא ולהגדלת הייצוא. לא רק שהיכרות עם הנתונים מבהירה שקשה מאוד (אם בכלל אפשרי עבור מדינה קטנה כמו ישראל) להשיג בו זמנית את שתי המטרות, אלא שהמחשבה שרצוי להגדיל את הייצוא ובו בזמן להגביל את הייבוא כאסטרטגיה כלכלית (להבדיל מייצוב זמני, שלפעמים יש לו מקום) מעידה על אי הבנה בסיסית יותר.

 

אבל מה עם סין?

בערך עכשיו חלק מכם מתחילים לחשוב על סין. מה יקרה כשהם יגנבו לנו את כל מקומות העבודה? איך אפשר להתחרות בשכר הסיני הכל כך נמוך? ומה עם הודו?

היום – ברבי. מחר – כבר לא ישארו מקומות עבודה בישראל

קודם כל, החשש הזה מעיד על אי הבנה של עיקרון היתרון היחסי. אבל חוצמזה, יש פה התעלמות מעובדות בסיסיות יותר. תמר בן יוסף, מרצה לכלכלה, וחברת צוות המומחים האלטרנטיבי שהקימו מנהיגי מחאת האוהלים בקיץ 2011, היטיבה לבטא את החשש הזה בספרה "ברוכים הבאים לשוק החופשי"^[ii]:

"מודל חלוקת העבודה העולמית מבוסס על ההנחה שכל שותפות הסחר יוצאות ממצב שבו גורמי הייצור שברשותן מנוצלים במלואם. אך אם כמה משותפות הסחר שרויות באבטלה, ואפילו באבטלה סמויה, הרי מצבן ישתפר גם אם לא יקנו דבר בצד השני ורק יגדילו את תפוקתן כדי למכור לצד שמנגד. זה בוודאי התיאור האמתי יותר של המציאות במדינות המתועשות החדשות, וסין היא הדוגמה הטובה לו[iii]."

המיתוס על סין שמייצאת מבלי לייבא אינו מבוסס: הגרף שלהלן מראה את התפתחות הייבוא והייצוא של סין על פני שני העשורים האחרונים[iv] – נראה מוכר? הזינוק בסחר הסיני מרשים, וקל לראות שאכן הייצוא הסיני גדול בערכו מהייבוא הסיני. אבל האם באמת ניתן לטעון שסין רק מייצאת מבלי לקנות דבר בצד השני?!

אלא שאי הדיוק בעובדות, חשוב פחות מהבלבול המושגי. ללא כל קשר למצב התעסוקה או האבטלה במשק, בטווח הארוך אין תועלת בייצוא ללא ייבוא. הפער בין הייבוא והייצוא הסיני משקף את העובדה שסין צוברת הבטחות לקבלת ייבוא בעתיד, ולא שסין נהנית מהייצוא מבלי להיות מעוניינת בייבוא. העיקרון הראשון והחשוב ביותר של המסחר הבינלאומי הוא שהייצוא איננו אלא דרך לממן ייבוא, בהווה או בעתיד, ואין לו שום מטרה אחרת.

 

 

ואיך אריק זאבי קשור לסיפור?

עם תמונות של ציונות גולמית ברקע, אריק זאבי מסביר בשם משרד התעשייה והמסחר, שקניה של ריבה מתוצרת מקומית יוצרת מקומות עבודה לישראלים. אולי. אבל הבנת הקשר בין הייצוא והייבוא מבהירה שאין הבדל מהותי בין רכישת מוצר מיובא ורכישת מוצר מתוצרת ישראל. כצרכן, כאשר אני קונה מוצר מתוצרת ישראל אני מספק פרנסה ליצרן הישראלי של אותו מוצר, וכאשר אני קונה מוצר מיובא אני מספק פרנסה ליצואן הישראלי שייצר את המוצר שתמורתו התקבל כייבוא המוצר שאותו אני רוכש.[v]

אז לאהוב ייצוא ולשנוא ייבוא זה שטות, וזה שהכנסת והממשלה פועלות בו זמנית כדי להגדיל את הייצוא ולהקטין את הייבוא לא בדיוק מעיד על הבנה מעמיקה. ובכל זאת, שאלת האבטלה שהייבוא עלול לגרום נשארת בעינה. מכך שערך הייבוא בדרך כלל דומה מאוד לערך הייצוא, לא נובע שהייבוא לא יכול לגרום לאבטלה. בהחלט ייתכן שייבוא יחסל מספר גדול של מקומות עבודה, בעוד שהייצוא הדרוש כדי לממן את הייבוא ייצור רק מספר קטן של מקומות עבודה. בכל זאת, כפי שיוסבר להלן קשה לתמוך בטענה שייבוא מקטין את מספר מקומות העבודה במשק.

 

 

הקשר בין ייבוא לאבטלה

ראשית, חשוב להתייחס לחשש שהייבוא מחסל מספר גדול של מקומות עבודה.שוב, ח"כ שלי יחימוביץ' מבטאת את החשש בחדות: בדיון בועדת הכספים של הכנסת בשבעה בפברואר 2007, שבו נידון הנושא של הטלת מכסים ("היטלי היצף") כדי להגן על תעשיית המלט המקומית. ח"כ שלי יחימוביץ תמכה במהלך כך (ההדגשה שלי):

"אני חושבת שאנחנו עומדים כאן לפני סוגיה עקרונית. גם אם תוכיחו לי שדירה לזוג צעיר תרד ב- ‎עשרים אלף דולר, אני עדיין חושבת שההסתכלות שלנו צריכה להיות לא תמיד דרך העיניים של הצרכן, כי אותו צרכן – רוב שעות ושנות חייו הוא לא קונה וצורך דירות אלא הוא אדם עובד. חלק גדול מהכרסום בביטחון התעסוקתי בארץ במקומות העבודה נובע מיבוא פרוע וחסר מעצורים וסגירה המונית של מפעלים לסוגיהם."

הגישה שקובעת משקולות חשיבות לפי הזמן המוקדש לפעילות היא לכל הפחות מתמיהה, אבל היא לא רלוונטית כרגע. לעניינו חשובה הטענה שחלק גדול מהכרסום בבטחון התעסוקתי בארץ נובע מייבוא. פרוע כמובן. לטענה זו אין ביסוס בנתונים.

 

לוח 5.3 בסקר כוח אדם לשנת 2009[vi] של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מונה את מספר הבלתי מועסקים שעבדו מתישהו ב-12 החודשים שלפני הסקר, ומדווח מה הוא הענף הכלכלי שבו הועסקו. למרות שנתונים אלו לא נותנים תמונה מדויקת לגמרי של כל מי שאיבד את מקום עבודתו בשנה החולפת (חלקם כבר מצאו עבודה ולא נכללים), אפשר בהחלט ללמוד לא מעט מהנתונים, בייחוד בנוגע לאלו שמתקשים למצוא עבודה חדשה.

מתוך 14 ענפים כלכליים שמהם באו העובדים שאיבדו את מקום עבודתם, רק שניים יכולים בכלל להיפגע כתוצאה מייבוא: חקלאות ותעשייה. שאר הענפים, שבהם עבדו כ 80% מאלו שאיבדו את מקום עבודתם, הם סוגים שונים של שירותים, שמטיבעם אינם חשופים לייבוא מתחרה. לכך יש להוסיף את העובדה שלפי לוח 5.4 באותו פרסום, המונה את הסיבות להפסקת העבודה אצל אותם אנשים, בממוצע רק כ 43% מאלו שאיבדו את מקום עבודתם פוטרו בעקבות צמצומים. כל השאר התפטרו, פוטרו מסיבות אחרות, תם חוזה ההעסקה שלהם, וכדומה. יתר על כן, לחלוטין לא סביר שכל הצמצומים בתעשייה ובחקלאות נבעו מייבוא מתחרה. מתחרים קיימים גם בישראל, ועסקים מצמצמים את פעילותם משלל סיבות שאינן קשורות בייבוא, מה גם שאין לשכוח שחלקאות ותעשייה אינם רק מתחרים בייבוא – הם גם מייצאים, ויצואנים בוודאי אינם נפגעים מייבוא מתחרה. כך או כך, אפילו תחת ההנחה שבענפי התעשיה והחקלאות חלק גדול יותר מהממוצע פוטר בגלל צמצומים, ואפילו נניח שרובם של צמצומים אלו נגרמו בגלל ייבוא מתחרה, קשה להאמין שהייבוא גורם ליותר מ-1 מכל 15 מקרים של אובדן מקום עבודה. סביר להניח שהמספר האמיתי נמוך עוד יותר.

רגע רגע, אתם בוודאי אומרים. אלו נתונים מתקופה שבה לא נרשם שינוי משמעותי במדיניות הסחר של ישראל. אולי נתונים דומים מתקופה של ליברליזציה מהירה של הסחר יעלו תמונה שונה? וחוצמזה, כל המקיים מקום עבודה אחד, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא. אמנם ברור שכיום הייבוא הוא לכל היותר גורם משני מאוד בחשיבותו מתוך כלל הגורמים לאובדן מקומות עבודה, אבל אם הייבוא גורם לאובדן מקומות עבודה, אפילו מועטים, האם לא מוצדק להגביל אותו? אלא שהתמונה המלאה מורכבת יותר. הייבוא לא רק "מחסל" מקומות עבודה, הוא גם תורם, במישרין או בעקיפין, ליצירת מקומות עבודה חדשים. גם כאן, הנתונים הם נקודת התחלה טובה לדיון, אם כי יאמר מיד שהקשר בין ייבוא ואבטלה הוא מורכב יותר ממה שמבט פשוט בנתונים מעלה. הגרף הבא מתאר את שיעור האבטלה בישראל (ציר שמאלי) ואת ערך הייבוא כחלק מכלל הצריכה במשק (ציר ימני), שניהם באחוזים ושניהם מנורמלים לאחת בשנה הראשונה למדגם, משנת 2000 ועד שנת 2010.

המתאם השלילי בין המשתנים הוא כמעט מושלם. גידול בייבוא מלווה דווקא בקיטון באבטלה, וצמצום הייבוא מלווה בגידול באבטלה. רגע של זהירות. הקשר בין ייבוא ואבטלה הוא דוגמא קלאסית לכך שמתאם לא בהכרח מעיד על סיבתיות. הסיבה למתאם השלילי ביניהם היא שהייבוא נוטה לגדול בתקופות של גאות כלכלית, והאבטלה נוטה לקטון בתקופות אלו. בכל זאת, על בסיס נתונים אלו, אי אפשר שלא לשאול על איזה נתונים מסתמכים אלו שמזהירים מפני האבטלה שהייבוא גורם? יתר על כן, ברור שאפילו אם הייבוא תורם במשהו לגידול באבטלה, השפעתו זניחה, ויש גורמים חשובים יותר שמבטלים את השפעתו לחלוטין.

ככלל, קשה מאוד לבודד את השפעת הייבוא מכלל ההשפעות על שיעור האבטלה. אך למרות הקושי בבחינה אמפירית של הקשר בין ייבוא ואבטלה, יש מספר לא קטן של מחקרים שיטתיים שבוחנים את הסוגייה, למשל כאלו שעושים שימוש באירועים מיוחדים כמו חתימת הסכמי סחר[vii] לבחינת ההשפעה של הגידול החד והפתאומי בייבוא על מספר מקומות העבודה במשק. דאגלס אירווין, כלכלן חשוב בתחום המסחר הבינלאומי מסכם את הספרות הזו כך:

Unfortunately, just about every attempt to quantify the overall employment effect of trade is an exercise in futility. This is because the impact of trade on the total number of jobs in an economy is best approximated by zero. Total employment is not a function of international trade.[viii]

 

כיצד מתקבלת התוצאה הזו? קל מאוד להבין כיצד ייבוא מחסל מקומות עבודה[ix]. מוצר שנקנה בחו"ל הוא מוצר שלא נקנה בארץ. פחות ברור כיצד הייבוא גורם ליצירת מקומות עבודה. ובכל זאת – הייבוא אכן תורם ליצירת מקומות עבודה. כלכלנים נוהגים למנות שלושה ערוצים מרכזיים שדרכם ייבוא גורם ליצירת מקומות עבודה.

ערוץ ראשון – גידול בייבוא מגדיל את הייצוא

על ייבוא צריך לשלם. גידול בייבוא ילווה כמעט תמיד בגידול בערך דומה בייצוא, וכך נוצרים מקומות עבודה בתעשיית הייצוא. אריקה גרושן, בארט הובג'ין ומרגרט מק'קונל ממחלקת המחקר בבנק הפדרלי של ניו יורק חישבו ביסודיות את מספר מקומות העבודה שאבדו בארה"ב בעקבות הגידול בייבוא לאחר חתימת הסכם הסחר החופשי הצפון אמריקאי – NAFTA, ואת מספר מקומות העבודה שנוצרו בעקבות הגידול בייצוא. הם מצאו שערוץ זה לבדו, הגידול בייצוא, יצר מקומות עבודה במספר דומה מאוד למספר מקומות העבודה שאבדו בגלל הייבוא[x].

ערוץ שני – הדרך מחו"ל לצרכן הישראלי עוברת בידיים של עובד ישראלי

הערוץ השני של יצירת מקומות עבודה כתוצאה מייבוא קשור בעובדה שכל מוצר מיובא מכיל רכיב מסוים של ייצור מקומי. לעיתים המוצר המיובא הוא מה שמכונה "מוצר ביניים", כמו חומרי גלם המשמשים את התעשייה המקומית, ואז הוזלתו בוודאי מגדילה את התעסוקה בתעשיות שעושות שימוש במוצרי הביניים האלו. בישראל, ערוץ זה הוא חשוב במיוחד, כיוון שמרבית הייבוא הוא של מוצרי ביניים: לפי לוח 16.3 של השנתון הסטטיסטי לישראל, ייבוא של מוצרי ביניים מובהקים (חומרי גלם ואנרגיה) היוה בשנת 2009 63% מכלל ערך הייבוא[xi]. אבל גם כאשר מדובר במוצרים סופיים – מוצרי טקסטיל למשל, הם נמכרים בחנויות מקומיות, מובלים על ידי משאיות מקומיות, וכדומה. הוזלת המוצרים האלו תגרום בדרך כלל לעלייה בכמות המבוקשת מהם, ולכן גם לעלייה בתעסוקה בענפים כמו קימעונאות והובלה. חיזוק אנקדוטלי מעניין לסבירות של ערוץ זה מגיע מעמדתם של התאחדות הקבלנים והבונים בישראל בדיון שהוזכר קודם בועדת הכספים בנושא הטלת מכסים על ייבוא מלט: הם התנגדו להטלת המכס.

ערוץ שלישי – איפה הכסף?

הערוץ השלישי נוגע להשפעה של הוזלת המחירים כתוצאה מייבוא על צריכתם של משקי הבית בישראל. אם למשל בעקבות פתיחת משק החלב לייבוא, תחזיתה של ח"כ יחימוביץ' תתממש, והארץ תוצף במוצרי חלב זולים, סביר שההוצאה של משקי הבית על מוצרי חלב תצטמצם. אלא שעבור רוב מוחץ של משקי הבית סך המקורות העומדים לרשותם לא יצטמצמו, ורובם יעשו שימוש בכסף שהתפנה כדי לצרוך מוצרים ושירותים אחרים. הביקוש הנוסף שיופנה לענפים אחרים ייצור מקומות עבודה חדשים. גם אם משקי הבית יבחרו שלא לצרוך, אלא לחסוך את הכסף שהתפנה, למעט בתנאים של מיתון חריף במיוחד, כספי החיסכון (לפעמים בעידוד ריבית נמוכה של הבנק המרכזי) משמשים להשקעה במבנים, מכונות, הכשרה מקצועית וכדו'. כל אלו לא רק מגדילים את פוטנציאל התעסוקה והשכר העתידי, אלא מגדילים כבר בהווה את הביקוש לבנאים, מכונאים ומורים, ומייצרים בכך מקומות עבודה.

לסיכום, בעוד שאין "הוכחה" תיאורטית לכך שסך מקומות העבודה שנוצרים בכל הערוצים הנ"ל מסתכם בדיוק במספר מקומות העבודה שאבדו בגלל הייבוא, ההבנה התיאורטית של שלושת הערוצים הנ"ל, ובעיקר עיון בנתונים, מעלים שקשה מאד לתמוך בטענה שפתיחה לייבוא תפחית את שיעור התעסוקה במשק. הגנה מפני ייבוא לא מגנה על המספר הכולל של מקומות עבודה, אלא רק מקבעת את קיומם של מקומות עבודה מסוג אחד, ומונעת את צמיחתם של מקומות עבודה אחרים.

 

ולמה חשוב להבין את כל זה?

להבנה התיאורטית של הערוצים שדרכם ייבוא גורם ליצירת מקומות עבודה, ולא רק לאובדן שלהם, יש חשיבות מעבר לסיפוק הסקרנות האינטלקטואלית. הבנת הערוצים האלו מבהירה שהעובדה שהנתונים מצביעים על כך שברמה המצרפית אין אובדן נטו של מקומות עבודה, לא נובעת מכך שהייבוא לא גורם כלל לאובדן מקומות עבודה. הייבוא אכן גורם לאובדן מקומות עבודה, אלא שכאמור, הוא גורם גם ליצירת מקומות עבודה אחרים. אבל חשוב לזכור – רפתן שיאבד את מקום עבודתו בגלל פתיחת משק החלב לייבוא לא יתנחם בכך שבמקום אחר בארץ, אולי בענף כלכלי אחר נוצר מקום עבודה נוסף. לכן, למרות ששיעורם של אלו שאיבדו את מקום עבודתם בגלל ייבוא מתוך כלל הבלתי מועסקים הוא מזערי, פתיחת המשק לייבוא נותנת עוד סיבה חשובה לספק רשת ביטחון חברתית לאלו שאיבדו את מקום עבודתם, ואין ספק שיהיו כאלו. רשת ביטחון כזו צריכה לספק הן יציבות סבירה בהכנסה למי שאיבד את מקום עבודתו, והן הכשרה מקצועית שתאפשר לו למצוא עבודה אחרת במהירות האפשרית. מי שתומך בפתיחת המשק לייבוא, ראוי שיתמוך גם בצעדים אלו.

 

הקשר בין ייבוא לאי שוויון

בניגוד לחשש מפני אבטלה שמסחר בינלאומי עלול לגרום, לחשש מפני התרומה של מסחר בינלאומי לאי-שיוויון בשכר יש על מה לסמוך – הטענה שמסחר בינלאומי יגדיל את השכר של חלק מהתושבים, ויקטין אותו, או למצער יגדיל אותו פחות, עבור תושבים אחרים הייתה חלק מהתאוריה של מסחר בינלאומי מאז שקיימת תיאוריה כזו. הגידול הדרמטי באי שיוויון בהכנסות שהתרחש כמעט בכל מדינות המערב מאז שנות השבעים, בו זמנית עם נסיקת הגלובליזציה, חיזק את החששות בנושא, ומיקד את תשומת הלב של חוקרים רבים בקשר בין השניים. התוצאות של אג'נדת המחקר הזו אינן חד משמעיות, וגם בקרב אלו שטוענים לקיום קשר סיבתי בין גידול באי שיוויון ובין גידול במסחר הבינלאומי יש הסכמה רחבה שהמסחר הבינאלומי הוא גורם משני בחשיבותו לגידול באי שיוויון[xii], והתקדמות טכנולוגית היא זו שאחראית לעיקר הגידול.

ובכל זאת, למרות שהספרות האמפירית בנושא חלוקה[xiii], ומחקרים שיטתיים בנוגע לקשר בין מסחר ואי שיוויון בהכנסה בישראל לא קיימים, נניח לצורך הדיון שאכן מסחר בינלאומי מגדיל את אי השיוויון בהכנסה. גם תחת ההנחה הזו, הגבלת הייבוא היא דרך גרועה, לא יעילה ולא צודקת, להתמודד עם אי השיוויון שמסחר בינלאומי עלול ליצור. ראשית, חשוב לזכור את המחיר המיידי של הגבלת הייבוא – פגיעה בייצוא. זו כמובן החלטה פוליטית לגיטימית להעדיף ענפים מסוימים על אחרים, אלא שאסור לשכוח שהניסיון לחזק את החברות שכיום מתחרות בייבוא יוביל בהכרח לפגיעה בחברות מייצאות. הניסיון להגן על תעשיות מסורתיות מפני ייבוא יפגע בהכרח בתעשיות הייצוא המתקדמות של ישראל, וגם בענפי התיירות שבהם מועסקים העובדים החלשים ביותר בישראל כיום.

אבל הסיבה המרכזית לכך שהגבלת הייבוא היא דרך גרועה להיאבק באי שיוויון לא קשורה לפגיעה בענפי הייצוא, אלא לשאלה מי נושא בנטל ההגנה על תעשיות מסורתיות מפני ייבוא. התשובה היא שמכסים, כמו כל מס עקיף, הם מיסים ששיעורים אינו תלוי בהכנסה, ולכן הם פוגעים בשכבות החלשות יותר מאשר כל סוג מס אחר. בישראל, שבה מוטלים מכסי ענק על חלק ממוצרי החקלאות למשל (מכסים שהם גבוהים מהמע"מ בסדרי גודל בחלק מהמקרים), שיקול זה הוא מרכזי. הטלת מיסים רגרסיביים כדי לנסות להיאבק באי שיוויון היא מהלך תמוה: מי שיסבול כתוצאה מהנסיון לתמוך בשכבות החלשות הן השכבות החלשות עצמן. יתר על כן, מאחר שרק חלק קטן מאד מהשכבות החלשות עוסק בענפים שייבוא עלול להתחרות בהם – רובם מועסקים בענפי שירותים או שאינם עובדים כלל – המצב הוא אפילו חמור יותר: הטלת מכסים מטילה עול כבד על מספר גדול של עובדים וצרכנים מהשכבות החלשות, כדי לנסות ולהגן על מספר קטן מאד של עובדים מאותן השכבות עצמן. כפי שסיכם את הנושא ג'יימס אנדרסון, מחשובי החוקרים של המסחר הבינלאומי:

The case for liberal trade is strengthened by ethical considerations because […] in rich countries, protection makes food and clothing more expensive, a regressive tax on poor consumers. Among the poor, losers from protection appear almost surely to outweigh gainers[xiv].

אי שיוויון הולך וגדל בהכנסות הוא אתגר מרכזי בפני מעצבי המדיניות בישראל, וחשוב להתמודד עם האתגר הזה. דיון רציני בדרכים לעשות זאת הוא הרבה מעבר למה שאפשרי במסגרת החיבור הזה. כך או כך, תהא אשר תהא התרומה של פתיחה לסחר לאי השיוויון, ויהיו הדרכים הנכונות להתמודד עם הבעיה אשר יהיו – דבר אחד אפשר לומר בבטחון: מכסים הם מס רגסיבי, ואין הגיון בהטלת מיסים רגרסיביים כדי לנסות להפחית אי שיוויון.

 

האם מסחר בינלאומי הוא תמיד ובכל מקרה דבר טוב?

ייאמר מיד, כלל השיקולים בנוגע למסחר בינלאומי, ואפילו כלל השיקולים בנוגע לקשר בין ייבוא ואבטלה, רחוקים מלהתמצות בטיעונים שעלו בחיבור זה. כל מטרתו הייתה להסביר בקיצור את הטעות שבאהבת הייצוא ושנאת הייבוא, את חוסר הביסוס של החשש מפני פגיעה בתעסוקה כתוצאה מייבוא, ואת חוסר ההיגיון בניסיון להגביל את הייבוא כדי להקטין אי שיוויון בהכנסות. כלל המחקר בנושא מדיניות סחר אופטימלית, ואמידת היתרונות והחסרונות של המסחר הבינלאומי הוא גוף מחקר עשיר להפליא המשלב תובנות תיאורטיות רבות וניואנסיות, עם ביסוס אמפירי שיטתי וזהיר.

ההגינות מחייבת להזכיר, ולו על קצה קצהו של המזלג, חלק מהטיעונים המפורסמים ביותר נגד פתיחה מוחלטת של המשק למסחר בינלאומי: כבר בשנות החמישים העלה הארי ג'ונסון את האפשרות שמדינות גדולות יכולות לשפר את רווחתן על ידי הטלת מכסים כיוון שכך הן גורמות שינוי לטובתן במחיר העולמי של הסחורות אותן הן מייבאות[xv]. בשנות השמונים, ג'יימס ברנדר וברברה ספנסר, הצביעו על היכולת של ממשלות להתערב במסחר הבינלאומי בצורה שתגדיל את רווחי הפירמות המקומיות על חשבון פירמות זרות, כאשר השוק הרלוונטי פועל בתנאים של מיעוט מתחרים[xvi]. עבודותיו של אלוין יאנג משנות התשעים הראו שאם קיימות החצנות חיוביות (חברות לומדות זו מזו למשל), כתוצאה ממסחר בינלאומי מדינות מסוימות ימצאו עצמן מתמחות בתעשיות שבהן פוטנציאל צמיחה נמוך, ובכך בטווח הארוך רווחתן תיפגע יחסית למצב בו לא היו סוחרות כלל[xvii]. יש תימוכין מסוימים – אם כי לא חד משמעיים, הן תיאורטיים והן אמפיריים, לטענה שהגנה על תעשיות צעירות מפני ייבוא יכולה להגדיל את רווחת המשק בטווח הארוך. זאת ועוד, מסחר בינלאומי מביא מעצם טבעו לשינוע של סחורות על פני מרחקים גדולים ובכך עלול לגרום לפגיעה בסביבה. ויש הטוענים שהגנה על ייצור מקומי תפחית את התלות של ישראל במדינות העולם, ותגן על יכולתה להתקיים במצב אוטרקי, אילו יכפה עליה מצור.

נקודתית, רובם של שיקולים אלו לא רלוונטיים למשק הישראלי, שהוא קטן מדי מכדי להשפיע על המחיר העולמי של מרבית הסחורות, ונוטה להגן דווקא על תעשיות ותיקות, ובעלות פוטנציאל צמיחה נמוך ולא על תעשיות צעירות ובעלות פוטנציאל צמיחה גבוה. שיקולים של פגיעה בסביבה צריכים להוביל למיסוי הדלק, ולא למכסי מגן, שאינם יכולים להבחין בין ייבוא מירדן וייבוא מסין (ישראל, בשל חברותה בארגון הסחר העולמי, מנועה מלהפלות בין מדינות בשיעורי המכס שעומדים בפניהן). היכולת של ממשלות לפעול בצורה אסטרטגית לטובת פירמות מקומיות דורשת כמות ודיוק של מידע שכלל לא ברור שממשלה מציאותית יכולה להשיג, אפילו יהיו כוונותיה טהורות. ההגנה על יכולת קיום אוטרקית לא רק מנסה להתמודד עם תרחיש בלתי סביר בעליל, אלא שהיא פנטזיה מוחלטת. עם או בלי מכסים, אין לישראל שום יכולת לשמר פעילות כלכלית ברמה סבירה תחת מצור מוחלט. אפילו היינו מגדלים את כל תצרוכת המזון הישראלית בעצמנו, ללא דלק וחלקי חילוף למכונות, אם למנות רק שני פרטים מיובאים מתוך שרשרת ייצור ארוכה, אף מלפפון ציוני לא יגיע לאף שולחן ארוחת ערב בישראל.

 

קונצנזוס בקרב כלכלנים

ראינו כי אין היגיון במדיניות של צמצום ייבוא במקביל לעידוד ייצוא (למעט מקרים חריגים של ייצוב זמני), וכן שייבוא אינו גורם לאבטלה. לא ברור אם, ועד כמה, סחר בינלאומי מגביר את אי השוויון בחברה, אבל אפילו אם כן – מכסים הם דרך גרועה במיוחד להתמודד עם הבעיה.

אבל חשובה מכל תשובה נקודתית היא העובדה שבקרב תלמידי וחוקרי המסחר הבינלאומי, התמיכה בסחר חופשי ככל האפשר היא גורפת. בסקר משנת 2007 בקרב חברי האגודה האמריקאית לכלכלה השיבו 83.3% כי הם "מסכימים מאוד", או "מסכימים" עם הטענה שעל ארה"ב לבטל את כל המכסים והחסמים בפני ייבוא שעדיין קיימים[xviii]. זו הייתה הטענה שזכתה להסכמה הרחבה ביותר בסקר, למעט הטענה הטריוויאלית משהו ש"צמיחה במדינות מפותחות מעלה את רמת החיים". כמעט בכל נושא אחר בסקר נחשפו אי הסכמות מרחיקות לכת בקרב הכלכלנים. בקרב חוקרים המתמחים במסחר בינלאומי, אני מעז לנחש שהתמיכה בסחר חופשי גבוהה עוד יותר. אלו שהתעמקו בכל הטיעונים וטיעוני הנגד, ושלמדו היטב את הנתונים, מגיעים ברוב מכריע של המקרים למסקנה שבשורה התחתונה סחר חופשי הוא המדיניות הרצויה. במאמר מפורסם משנת 1987 קבע פול קרוגמן כי:

Free trade is not passe, but it is an idea that has irretrievably lost its innocence. Its status has shifted from optimum to reasonable rule of thumb. There is still a case for free trade as a good policy, and as a useful target in the practical world of politics, but it can never again be asserted as the policy that economic theory tells us is always right.

עשרים וחמש שנים לאחר מכן, התובנה הזו עדיין רלוונטית: כן, לסחר חופשי יש גם חסרונות, והם כולם נלמדים בפרטי פרטים, ובכל זאת – זו מדיניות רצויה. המסקנה הזו לא התקבלה בגלל התעלמות מהחסרונות של סחר חופשי, אלא דווקא בגלל לימוד מעמיק שלהם.

 

ומילה לסיכום על כלכלנים ומדיניות

יש אמנם מי שמזלזל ביכולתם של כלכלנים לתרום לדיון בנושא זה, או בכל נושא שהוא. אני מקווה שהחיבור הזה מהווה משקל נגד מסוים לגישה זו. בכל מקרה, חשוב להדגיש: אין הבדל עקרוני בין הטיעונים שהוצגו פה, וטיעוניה של ח"כ יחימוביץ'. אלו ואלו עושים שימוש בנתונים, אלו ואלו מפרשים את הנתונים באמצעות מודל המניח הנחות מפשטות. קריאה בעיתון יומי על מפעל שנסגר היא הסתמכות על נתונים ממש כמו נבירה בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ושימוש בכלים סטטיסטיים ריגורוזיים. ההבדל הוא רק באיכות והיקף הנתונים, לא בעצם ההסתמכות עליהם. כשח"כ יחימוביץ' סבורה שהייבוא (הפרוע!) גורם לאבטלה היא מניחה, אולי שלא במודע, מודל כלשהו של מסחר בינלאומי. הרי אין דרך לחשוב על נושא כל כך מורכב, שבו אינספור פרטים פועלים בהתאם לאינספור שיקולים ובכפוף לאינספור מגבלות, מבלי לבצע כמה הנחות מפשטות. מי שסבור שאין לכלכלנים מה לתרום לדיון לא קורא תיגר על מתודה מסוימת, שהרי כל טיעון יסתמך על אותה המתודה של שילוב נתונים ומודלים. הוא רק מניח שאין יתרון למי שמקדיש שנים של לימוד וחשיבה שיטתית ומסודרת לנושא, על פני מי שמבסס את הבנתו על מידע חלקי והרהורים בעלמא. יש לקוות שגישה זו לא תקנה לה שביתה בליבם של קובעי המדיניות. טוב תעשה ממשלת ישראל אם תמנע מהגבלת הייבוא, ותפסיק להפלות לטובה חברות מייצאות, ובתנאי שלצד מהלכים אלו תספק הממשלה את רשת הביטחון הדרושה כדי להבטיח כי כולם יוכלו להינות מהמהלכים האלו.

 

---

[i] הנתונים במיליוני דולרים שוטפים, מתוך לוח 16.1 של השנתון הסטטיסטי לישראל 2010

[ii] בכתב העת "בטחון סוציאלי", כתב עת בביקורת עמיתים מהוצאת המוסד לביטוח לאומי, כתבה על הספר ד"ר רות פרידמן ש"[זהו] ספר חשוב, אמיץ ונוקב, מרתק, מקצועי וחכם, וכפי ש[בן יוסף] עצמה הבהירה, אין הוא משתדל להיות תקין פוליטית. זהו בעיני ספר חובה לכל כלכלן, איש מדעי החברה, עובד ציבור או פוליטיקאי… ראוי היה להכניס את הספר לחוגים להוראת הכלכלה". בטחון סוציאלי, גיליון 83, תמוז התש"ע 2010, עמ 266-269.

[iii] תמר בן יוסף, ברוכים הבאים לשוק החופשי. תל אביב: הוצאת צבעונים, 2009.

[iv] הנתונים ממאגר הנתונים של האו"ם. http://comtrade.un.org

[v] יכול להיות כמובן שמטרתה של מדיניות היא העדפה של יצרן מסוג אחד על פני יצרן מסוג אחר ,וכשזו המטרה, הגבלת הייבוא אכן משרתת אותה. טענה כזו לטובת הגבלת הייבוא בדרך כלל איננה חלק מהדיון הציבורי בנושא. היא בוודאי אינה מתיישבת עם מאמץ דווקא לעודד את הייצוא.

[vi] 2009 היא השנה העדכנית ביותר שנתונים עבורה היו זמינים לציבור בעת כתיבת חיבור זה.

[vii] פול קרוגמן קבע בנחרצות במאמר ב Foreign Affairs משנת 1993, שנת החתימה על הסכם הסחר הצפון אמריקאי – NAFTA, שלא תהיה לו כל השפעה על מצב התעוסקה בארה"ב. מחקרים אמפיריים מהתקופה שלאחר חתימת ההסכם אישרו במידה רבה את התחזית הזו.

[viii] Irwin, Douglas. Free Trade Under Fire. Princeton University Press, 2009. p. 104.

[ix] מחקרים תיאורטיים מהשנים האחרונות (למשל Helpman, Itshkoki and Redding 2010) מנתחים ערוצים מורכבים יותר של השפעת המסחר הבינלאומי על התעסוקה, דרך השפעתם על כוח המיקוח של העובדים, והתמריץ של המעסיקים להשקיע יותר בבחירה של עובדים מתאימים. במודלים כאלה הייבוא אכן יכול להביא לעלייה באבטלה, אך לא דרך הקטנת מספר מקומות העבודה במשק. יתר על כן במסגרת הניתוח הזו לא ברור כי העלייה הזו באבטלה גורמת לירידה ברווחה, וייתכן היא אף מביאה לעלייה ברווחה. בכל מקרה, החשיבות הכמותית של הערוץ הזה לא נבחנה אמפירית.

[x]Groshen et al. (2005) U.S. Jobs Gained and Lost through Trade: A Net Measure. Current Issues in Economics and Finance, 11(8).

[xi] כמקובל בספרות, ערך זה לא כולל יהלומים. יהלומים גולמיים מיובאים לישראל, מלוטשים, ומיוצאים חזרה. הם מייצרים מעט מאוד פעילות כלכלית, אך משפיעים מאוד על ערך הייבוא והייצוא, ולכן מקובל לא למנות אותם בחלק מהחישובים.

[xii] סקר שערך אלן קרוגר, כלכלן מפרינסטון ויועץ בכיר לממשל אובמה, העלה שכלכלנים מייחסים רק כ 10% מהעליה באי שיוויון למסחר בינלאומי. לשם השוואה, שינוי טכנולוגי קיבל בממוצע 45%, והתשובה "גורמים נוספים" קיבלה 15%. ראה דיווח בדוח הכלכלי לנשיא ארה"ב 1997, עמוד 175 (http://www.gpo.gov/fdsys/pkg/ERP-1997/pdf/ERP-1997.pdf)

[xiii] לדיון מעניין ונגיש בראיות בנושא: Freeman, Richard (1995): “Are Your Wages Set in Beijing?”, Journal of Economic Perspective.9(3).

[xiv] James E. Anderson (2008), The New Palgrave Dictionary of Economics, Second Edition

[xv] Johnson, H. G. (1953); “Optimum Tariffs and Retaliation.” Review of Economic Studies, 21: 142-153.

[xvi]

Brander, James A. & Spencer, Barbara J., (1985). "Export subsidies and international market share rivalry," Journal of International Economics, 18(1-2): 83-100.

[xvii]

Young, Alwyn, (1991).  "Learning by Doing and the Dynamic Effects of International Trade", The Quarterly Journal of Economics, 106(2): 369-405.

[xviii] Whaples, Robert (2009). The Policy Views of American Economic Association Members: The Results of a New Survey. Econ Journal Watch: 6(3).

Read Full Post »