רשומת אורח: בעיות אמיתיות, בעיות דמיוניות

רשומה זו נכתבה על ידי אסף צימרינג, דוקטורנט לכלכלה מאוניברסיטת סטנפורד.

 

בישראל של מאז 2011, להגיד שהמצב החברתי-כלכלי הוא משהו חוץ מאשר גיהנום מוחלט זו דרך בטוחה להיחשב למקבילה הכלכלית של מכחישי התחממות כדור הארץ. בגלל שמטרת הפוסט הזה היא לטעון שלא כל מה שנטען בנוגע לאפוקליפסה הכלכלית שאנו מצויים בה הוא נכון, הרשו לי להבהיר, ולו כדי למנוע מראש חלק מהביקורת: נכון, המצב לא משהו. נכון, יש בעיות אמיתיות ולא פשוטות שהמעמד הבינוני בישראל – איך שלא תגדירו אותו – ניצב בפניהן, שלא לדבר על הקשיים האמיתיים מאד מאד של השכבות החלשות. ואל תשאלו בכלל על הפערים. יש ים של צעדי מדיניות מטופשים שנעשו בשנים האחרונות, ועוד ים של צעדים נכונים שהיו יכולים לסייע מאד, ודווקא לא נעשו. ואחרי שאמרנו את כל זה – לא כל טענה שהמצב דרעק היא בהכרח נכונה. וכשטענות לא נכונות הופכות להיות פופולאריות, זה פוגע ביכולת לקבוע מדיניות שתטפל בבעיות שבאמת יש, וכאמור – לא חסרות כאלו.

האם השכר הריאלי נשחק?

קיומה של שחיקה מתמשכת בשכר הריאלי בישראל היא אחת הטענות הכי נפוצות שמסתובבות פה לאחרונה. עובדה מתמיהה משהו על רקע העובדה שאין שחיקה כזו.

מי אומר שהשכר נשחק? מי לא… רק כמה דוגמאות, וסהדי במרומים שהיה קשה לבחור: יוסי יונה קובע כך בהרצאות שהוא מעביר. רק לפני כמה ימים ניר ברעם התפייט בעמוד הדעות בהארץ על "המשכורות בישראל [ש]נשחקות כבר עשרות שנים" (עשרות שנים!!). שלי יחימוביץ' לא רק חושבת שיש שחיקה – היא רואה בזה תוצאה בלתי נמנעת של הקפיטליזם (בניגוד למה שכל מחקר אמפירי בסיסי יעלה), וכותבת:

"תחרות […] מאלצת להוריד מחירים. יש מרכיבי עלות שלא ייפגעו לעולם: מחיריהם של חומרי הגלם[…], ורווחיהם של בעלי השליטה ושל דרג הניהול הבכיר[…] מה שנשאר גמיש וניתן לשינוי יהיה תמיד שכר העבודה. יוצא אפוא שלטובת קדושתה של הצרכנות, יותר ויותר עובדים מועסקים בתנאים פחות טובים".

המאכזב מכולם – פרק הכלכלה בדו"ח צוות המומחים האלטרנטיבי של המחאה החברתית (צוות ספיבק-יונה), שבין כותביו נמנים כמה כלכלנים רציניים מאד – בטח יותר רציניים ממני, שמסביר ש"קיימת מצוקה כלכלית הולכת וגוברת" וכי "בעשר השנים האחרונות נשחק השכר הריאלי בכל ענפי המשק", ועוד כי "פירות הצמיחה מצטברים אצל מיעוט קטן בחברה, בזמן שכל השאר רצים במלוא כוחם אבל מוצאים עצמם בנסיגה מתמדת לאחור", בהמשך הפרק נטען שהירידה בשכר הריאלי בין השנים 2001 ו 2010 הייתה של "יותר מ 4%".

אז קודם כל – גרף של השכר הריאלי הממוצע בישראל מאז שנת 1990 (נתונים מנוכי עונתיות. מקור) – וליתר בטחון, בנפרד למגזר העסקי ולכלל העובדים (לפעמים טוב לדעת שאין הבדל). הסיפור שהגרף מספר הוא די פשוט: יש מגמה מתמשכת ברורה של עלייה בשכר הריאלי הממוצע. היה זינוק של השכר בימי בועת ההיי-טק, ועם התנפצותה ותחילת האינתיפאדה השנייה השכר צנח. לאחר מכן הייתה שוב תקופה של כחמש שנים של עלייה משמעותית, שהסתיימה עם המשבר העולמי, שהביא לירידה בשכר, ועכשיו מתחילים לראות שוב התאוששות, גם אם היא, כמו בשאר העולם, אנמית משהו.

שני הקווים השחורים, הם ינואר 2001 ודצמבר 2010, תקופת הזמן שלגביה מדווח דו"ח המומחים שהשכר הריאלי ירד בה ב 4%. זו אכן עובדה נכונה – השכר הריאלי הממוצע ירד בתקופה זו ב 4%. אבל האם זו תקופה מייצגת? בחירה של תקופת זמן ארוכה יותר, נניח מתחילת שנת 1996 ועד סוף שנת 2011 תעלה שהשכר הריאלי דווקא עלה ב 12.6%. הישג לא טריוויאלי בהתחשב בשני המשברים שחלו במהלך התקופה הזו. גם בחירה בתקופה קצרה יותר, נניח מתחילת שנת 2003 ועד סוף שנת 2011, תעלה שהשכר הריאלי הממוצע עלה ב 4.3%. אם המטרה היא לתקוף את ביבי והרפורמות שלו כשר אוצר, האם לא היה עדיף לבחור בשנת 2003 כשנת הבסיס? השאלה מדוע נבחרו דווקא השנים 2001 ו 2010 לצורך השוואה נשארת עם הקורא.

השכר הריאלי ושיעורי התעסוקה

למעשה, לא רק שהשכר הריאלי לא נשחק, אלא שהגידול בשכר הריאלי הוא אומדן חסר לשיפור במצבם של העובדים. השיפור בפועל אפילו גדול יותר. כדי להבין את זה, צריך עוד גרף – שיעור התעסוקה מכלל האוכלוסיה. זה פשוט גרף של מספר המועסקים חלקי סך האוכלוסיה, ולכן הוא משלב בתוכו הן את השפעות שיעור האבטלה (שירדה משמעותית) והן את השפעות שיעור ההשתתפות בכוח העבודה (שעלה משמעותית) (מקור):

עליה של 5 נקודות אחוז (או עליה של 10% יחסית למצב הבסיס) לעומת שנת 1995, ועלייה עוד יותר דרמטית מאז תחילת מה שכונה במצע מפלגת העבודה ה"עשור השחור". למה זה משנה? שתי סיבות. אחת – כי ההצטרפות המבורכת של אוכלוסיות חדשות לשוק העבודה הוסיפה לשוק העבודה עוד כמות משמעותית של עובדים עם כישורי עבודה נמוכים, וכמעט בטוח שהייתה לזה השפעה טכנית של הורדת השכר הממוצע (יחסית למצב שבו האוכלוסיות האלו לא היו מצטרפות). אלא שההשפעה הזו לא מבטאת שחיקה בשכר הריאלי, אלא שינוי של הרכב כוח העבודה. סיבה שניה – כי זה אומר שהשיפור במצב העובדים משמעותי יותר מהעלייה בשכר הריאלי, פשוט כי יש הרבה יותר אנשים שבכלל מרוויחים שכר.

מדדים נוספים להכנסות והוצאות

ובכלל, האם מדידת השכר היא הדרך הנכונה למדוד רמת חיים? התשובה היא שלא. השכר הריאלי איננו מדד לרמת חיים, אלא סוג של מדחום למצב שוק העבודה. קודם כל, מבחינה טכנית, כאשר מחשבים אותו, משקללים משרות חלקיות כאילו היו מלאות, וזה עלול לתת תמונה מעוותת של רמת ההכנסות האמיתית. שנית, לרוב משקי הבית בישראל יש גם הכנסות שאינן משכר: קצבאות מסוגים שונים, תשואה על קרן הפנסיה או קופת הגמל, השכרת הדירה של סבתא, וכו'. המדד הנכון לרמת חיים הוא סך ההכנסות נטו למשק הבית, לא השכר הממוצע.

ומה קרה לסך ההכנסות נטו של שכירים בישראל? הנתונים באדיבות מרכז אדוה (רגע של פרגון – היו להם כמה פרסומים לא רעים לאחרונה): ההכנסה החציונית הריאלית נטו למשק בית שבראשו שכיר עלתה בין שנת 1992 לשנת 2010 בלא פחות מ 28%, ובין שנת 2002 לשנת 2010 ב 14.1%. אפילו בקרב מי שהדו"ח מסווג כרובד נמוך (הכנסת משק בית עד 75% מההכנסה החציונית) עלתה ההכנסה הריאלית נטו בין שנת 1992 לשנת 2010 ב 20%, ובין שנת 2002 ל 2010 ב 9.6%.

מדדים אחרים לרמת החיים, כמו ההוצאה הריאלית למשק בית, מספרים סיפור דומה: רמת החיים בישראל עולה בצורה עקבית למדי. לפי נתוני הלמ"ס, ההוצאה הריאלית למשק בית עלתה בין השנים 1998 (השנה המוקדמת ביותר שיש לגביה נתונים) ו- 2010 ב- 19.6% בממוצע, ובמשק הבית החציוני היא עלתה ב 17%. נתונים אלו מצביעים בהחלט על גידול בפערים הכלכליים, אבל הם אינם תומכים בטענות על נסיגה ברמת החיים החומרית הממוצעת. ואגב, העליה הזו גבוהה בהרבה מהעליה בהוצאות משקי הבית על חינוך ובריאות, שיש מקום מסוים לטענה שגדלו בגלל צמצום מעורבות הממשלה במימונם (כמו שיש מקום לטענה שהעליה בהוצאה פשוט משקפת את זה שיש למשקי הבית יותר כסף להוציא על התחומים האלו).

השכר כחלק מהתוצר

טענה הרבה יותר מעניינת משחיקה אבסולוטית של השכר הריאלי נוגעת לחלק העובדים בתוצר: מעבר לרמה האבסולוטית של השכר הריאלי, כך הטענה, חלקו מכלל התוצר הולך ויורד. המשמעות של הטענה הזו היא שגם אם בהשוואה לעבר המצב השתפר, בהשוואה למה שיכול היה להיות המצב אם חלק העובדים בתוצר היה נשאר קבוע, המצב מידרדר.

רגע של הסבר: כל יחידת תוצר מתחלקת בין שלושה גורמים: הון, עבודה, וממשלה. בפישוט קל – העובדים מקבלים שכר, בעלי ההון מקבלים רווחים, והממשלה מקבלת מיסים. מה שנטען הוא שיש ירידה מתמשכת בחלקם של העובדים – בתמורה לשכירים ליחידת תוצר. בדו"ח צוות ספיבק-יונה המספרים שמובאים הם שבמהלך השנים 2001-2010, בעוד שהתוצר הריאלי לעובד גדל ב 9%, השכר הריאלי לעובד קטן ב 4%.

שוב, לא בטוח ששימוש בשנת 2001 כבסיס להשוואה הוא אידיאלי, אבל התוצאה של תמורה קטנה יותר לשכירים מתוך התוצר לא מתהפכת אם עושים שימוש בשנים אחרות. הנה הגרף (מנורמל ל 100 לשנת 1996. מקור), ובמבט ראשון יש מקום לדאגה, בייחוד במגזר העסקי. חלקם של העובדים אכן יורד בעקביות:

למה יורד חלקם של העובדים? בדו"ח צוות ספיבק-יונה מוצעים בעיקר הסברים מוסדיים של שוק העבודה: עובדים רבים הם מה שמכונה "עובדי קבלן", בחברות רבות מונהגות רמות שכר שונות לעובדים שונים (דור א', דור ב') ולכן העובדים המפולגים הם בעלי כוח מיקוח נמוך יותר, במקומות עבודה רבים יש איסור על התארגנות העובדים, חוק שכר המינימום לא נאכף דיו, העובדים הזרים שוחקים את השכר, ובסיכום, טוענים מחברי הדו"ח, "אנו מסיקים כי שוק העבודה מוטה באופן חמור לטובת ההון ונגד העובדים, שהם הציבור הרחב בישראל". האפשרות ששינויים טכנולוגיים, או שינוי בהרכב הענפי של הייצור לטובת ענפים שהם יותר עתירי הון (בייחוד לעומת ימי בועת ההיי-טק, עתיר העבודה) לא נדונה כלל בפרק, וחבל.

אלא שיש כמה בעיות עם הטיעון של צוות ספיבק-יונה, ובכלל עם ההתמקדות בחלק העבודה בתוצר. קודם כל, לפחות בעיני, ונדמה לי שבעיני רוב מי שטוען את הטענות בנוגע לחלק העבודה בתוצר, מה שחשוב הוא הפערים בהכנסות של בני אדם, לא הפערים בין שמות של גורמי ייצור. ולמרות חשיבותה ההיסטורית, החלוקה בין הון לעבודה כיום, קצת כמו הלהקות הצבאיות, היא פשוט לא מה שהייתה פעם. רוב העשירים בישראל הם דווקא עובדים בעלי שכר גבוה, ולא בעלי הון. ומאידך, ההון בישראל אמנם מחולק בצורה מאד לא שיוויונית, אבל כפי שאנחנו נוהגים לזכור בעיקר בימי תספורות או תכניות למיסוי קופות הגמל – חלק גדול מהעובדים הוא בעצמו בעל הון, שלא לדבר על בעלי עסקים קטנים.

מה שחשוב הוא הפערים הכלכליים בין אנשים, לא בין "הון" ל"עבודה". האם חלק העבודה בתוצר הוא באמת כל כך חשוב בכל הנוגע לפערים כלכליים בין אנשים? השוואה בינלאומית (טבלא מס 1, כאן) מעלה שבארה"ב למשל חלקם של העובדים בתוצר היה גבוה מזה שבשוודיה, דנמרק או צרפת, למרות שהפערים בארה"ב גדולים משמעותית מאשר במדינות אלו. גם סדרות עיתיות מעלות שהתמונה היא לכל הפחות מורכבת: מהנתונים בעבודתו של צ'ארלס ג'ונס, כלכלן מאוניברסיטת סטנפורד, עולה שחלקו של ההון בתוצר עלה בצורה משמעותית בין 1980 ו 2000 בין השאר בנורבגיה, דנמרק, הולנד, יוון ושוודיה, ודווקא באנגליה, תאצ'ר או לא, חלק ההון בתוצר נשאר יחסית קבוע באותה תקופה. השוואות אלו מצביעות על שני דברים: ראשית, על פניו, קשה לתמוך בטענה שגורמים חוקיים ומוסדיים (שיעור התאגדות, שכר מינימום) הם שקובעים את חלוקת התוצר בין עבודה והון. שנית, וחשוב מזה, שאי שיוויון אינו תלוי באופן פשוט בחלק העובדים בתוצר. בעולם המפותח, ובישראל בפרט, פערים כלכליים משמעותיים לא פחות, וכנראה יותר, נוצרים בקרב העובדים, בין בעלי השכר הגבוה ובעלי השכר הנמוך (או בינם לבין אלו שאינם עובדים כלל).

 

פערים

האם ירידת חלק העובדים בתוצר לא מצביעה על כך שמאפייני שוק העבודה – עובדי קבלן, החלשות העבודה המאורגנת, מיקור חוץ של הממשלה – תרמו משמעותית לגידול בפערים בעשור האחרון?

ובכן, למרות הסבירות התיאורטית של הטענה הזו, קשה מאד לתמוך אותה בנתונים. מאפיינים של שוק העבודה, או של מנגנוני שוק בכלל (שמשפיעים גם על ההכנסות מהון) משפיעים על האי שיוויון בהכנסה הכלכלית (בפישוט קל מאד, אלה ההכנסות ברוטו) – אבל אחרי שני עשורים של עלייה דרמטית, העשור האחרון בישראל התאפיין דווקא במגמת ירידה משמעותית באי שיוויון בהכנסה הכלכלית ברוטו, לפחות לפי מדד ג'יני (מקור):

מדד ג'יני לפי הכנסה ברוטו, 1980-2010

הגרף הזה לא בא להגיד שהכל בסדר בנוגע לפערים – רחוק מזה. באי שיוויון בהכנסה נטו, שהוא זה שקרוב יותר למדידה של אי שיוויון ברווחה, הייתה דווקא עלייה מתחילת העשור ועד שנת 2006, ואז התייצבות ברמה גבוהה, וזו בהחלט סיבה לדאגה.

מדד ג'יני לפי הכנסה נטו, 1980-2010

אבל הגרף של האי שיוויון ברוטו כן אומר שהגידול באי שיוויון כנראה איננו תוצאה של מנגנוני השוק, אלא של שינוי במדיניות החלוקה מחדש – מיסים וקצבאות. חרף כל הטענות על עובדי הקבלן, על ריסוק העבודה המאורגנת, ועל "שוק עבודה שמוטה באופן חמור לטובת ההון ונגד העובדים, שהם הציבור הרחב בישראל", האי שיוויון הכלכלי, כלומר האי שיוויון שנובע מתוצאות השוק (באנגלית זה נשמע יותר טוב – market outcomes) דווקא ירד משמעותית במהלך "העשור השחור".

 

סיכום

אני מזכיר שוב: אני האחרון שאגיד שהכל בסדר. מחירי הדיור גורמים מצוקה אמיתית. יש סימנים מדאיגים מאד בנוגע לעתיד מערכת הבריאות. הפערים הכלכליים-חברתיים הם פצצת זמן לאומית – תסתכלו על הגרף של האי שיוויון מאז שנות השמונים! אולי קשה לראות את זה בנתונים (ויש אפילו כמה נתונים הפוכים), אבל אני מאמין למי שאומר שתחושת הבטחון במקום העבודה נשחקה. בנוסף – שר האוצר אדיוט. אין להכחיש – יש ים של סיבות לדאוג. כל מה שאני אומר הוא שלא ברור שהשכר הריאלי הוא הדחופה שבהן, ועוד פחות מזה ברור שאלמנטים מוסדיים וחוקיים של שוק העבודה הם הגורם המרכזי לבעיות הלא פשוטות בישראל כיום. בבחירה בין לכתוב פואמות על ריקי כהן ובין לבהות בלוחות האקסל – חייבים לבחור ביחס רציני ללוחות האקסל.

Read Full Post »

אני, אתה, אנחנו (חלק א')

שלי יחימוביץ' היא חברת כנסת ראויה. היא אינטליגנטית, ופועלת מתוך שליחות אידיאולוגית אמתית – משהו שקשה לומר על חלק גדול מחבריה למקצוע. היא מקדמת את הדיון הציבורי בנושאים כלכליים וחברתיים על חשבון השיח הביטחוני הקלישאתי, מגמה מבורכת ביותר לדעתי, ופועלת להפחתת השפעתם של הלוביסטים בכנסת ונגד שחיתות המגיעה מצידם של בעלי הון. בסך הכל אני מרוצה מכך שהיא בכנסת. אך בשנה האחרונה יצאה יחימוביץ' מתוך הנישה הצרה שלה ועברה להנהיג את המפלגה שעתידה על פי הסקרים להיות השנייה בגודלה במדינת ישראל של אחרי הבחירות. אני לא מסכים עם אלו הטוענים שמחסור באג'נדה ביטחונית הוא החיסרון המרכזי של יחימוביץ' בגלגולה החדש, כמועמדת רצינית לראשות הממשלה. לדעתי החיסרון הוא דווקא בתחום שמעניין אותה, התחום הכלכלי; יחימוביץ' פשוט קיצונית מדי.

"אנחנו" הוא אוסף של מאמרים, נאומים ורשומות שפרסמה יחימוביץ' בשנים האחרונות. הוא מספק הצצה אל תוך תחומי העניין שלה שאינה מפוקחת על ידי יועצים פוליטיים ויועצי תקשורת המנהלים את קמפיין הבחירות של המפלגה, ועל כן הוא יותר רחב ואותנטי מהתבטאויותיה במהלך הקמפיין. ברשומה זו ריכזתי את כל הטיעונים הנגדיים למסרים שיחימוביץ' מנסה להעביר בספר. ראוי לציין כי ישנם נושאים שלגביהם אני דווקא מסכים עם העמדות המובעות בספר, וגם אותם אזכיר בהמשך.

זו ככל הנראה הרשומה הארוכה ביותר שפרסמתי בבלוג (מעל 5,000 מילים, 13 עמודי וורד, ועוד לא סיימתי לכתוב…), ולכן החלטתי לחלק אותה לשניים. בהמשך אפרסם קובץ PDF של הרשומה כולה שיהיה ניתן להוריד ולהדפיס לשם קריאה נוחה יותר. אני אודה לכם אם תעבירו אותה לכל מכר שלכם השוקל להצביע למפלגת העבודה בבחירות הקרובות.

 

 

עובדים מאורגנים, עובדים לא מאורגנים

נושא חשוב שחוזר על עצמו ברוב פרקי הספר הוא וועדי העובדים ועובדי הקבלן. לדעתה של יחימוביץ', העוול החשוב ביותר במדינת ישראל הוא העסקתם של עובדי הקבלן, ועיוות המציאות המשמעותי ביותר הוא השם הרע שיצא לארגוני עובדים בקרב הציבור הרחב.

בישראל יש מספר יוצא דופן של עובדי קבלן ביחס למדינות אחרות, בייחוד במגזר הציבורי. אחד הגורמים המרכזיים לכך הוא ההסתדרות, שהשיגה לעובדים במגזר זה תנאי שכר מפליגים והגנה יוצאת דופן מפני פיטורים, ואלו מקשים על הגופים הציבוריים לגייס עובדים חדשים. בדנמרק, למשל, מדינה סוציאל-דמוקרטית למופת, אין קביעות במגזר הציבורי, למרות שעובדי המגזר מאוגדים. ראשי ההסתדרות בארץ תמיד ידעו שהם אחד הגורמים המרכזיים למצוקתם של עובדי הקבלן, ועל כן נמנעו מלהתבטא בנושא עד השנים האחרונות. למעשה, חברת כוח האדם הראשונה שקמה בישראל בשנות ה-70, "מנכור", הייתה בבעלות ההסתדרות, ותפקידה היה להעסיק פועלים באופן ארעי בפרויקטים שבהם עובדי מפעלי ים המלח העדיפו להדיר את רגלם. אך יחימוביץ' מסרבת להבין את הסיבתיות הפשוטה הזו. היא כותבת:

"בשוק עבודה מוכה אבטלה, שבו ועד והתארגנות הם מילים גסות, והחוזה מאפשר להעיף אתכם בכל רגע נתון – גם אם העבודה שלכם היא היי-טקית ומצוחצחת והמשכורת סבירה – אין גבול לכוחו של המעביד".

זה אולי נשמע הגיוני, אך שוק העבודה הישראלי אינו מוכה אבטלה.

מקור: OECD

מכיוון שהאבטלה נמוכה, למעסיקים בארץ פשוט אין את הכוח השטני שיחימוביץ' מייחסת להם. נכון, בכל פעם שמופיעה סטטיסטיקה בנושאי אבטלה ישר קופצים כמה חכמים ומזכירים כי שיעור ההשתתפות בכוח העבודה אצלנו נמוך. אבל הוא נמוך בגלל אנשים שאינם רוצים להשתתף בכוח העבודה (לפחות לא באותו חלק שלו שמשלם מיסים כחוק…). זה לא נכון לטעון שיש שם בחוץ המוני מובטלים המחפשים ורוצים עבודה, ובזכותם המעסיקים מסוגלים לאיים על עובדים ולפגוע בזכויותיהם.

יחימוביץ' מאמינה כי העבודה המאורגנת היא הפתרון לפערים במדינת ישראל:

"אם יינטל הכוח מהעובדים המאורגנים, גם הם יהפכו לעובדי קבלן… בואו נוותר על החמלה והאהבה ונדאג שכל העובדים יהיו מאורגנים, ממאבטחי חברות השמירה ועד עובדי קומברס… ההתבוננות בבעלי ההון ובוועדים כשני מוקדי כוח המונעים ביזור של ההון – שגויה לחלוטין. עבודה מאורגנת היא התרופה, ולא המחלה, וכלי אפקטיבי למאבק בריכוזיות."

בהתאם לאמונתה, היא תומכת בשביתות של וועדי עובדים, כגון שביתת עובדי נמלי התעופה בספטמבר 2010, וטוענת בתוקף שלכוחם של העובדים המאורגנים אין שום השפעה על תנאיהם הנחותים של העובדים הלא מאורגנים באותם הארגונים. נמל התעופה בן גוריון אינו חברה למטרת רווח; הוא מופעל על ידי רשות שדות התעופה, חברה ממשלתית המתוקצבת על ידי משרד התחבורה, ומן הסתם (כמו ברוב הארגונים) חלק משמעותי מהתקציב הוא עלויות כוח אדם. אם עלות ההעסקה של קבוצת עובדים מסוימת גדלה, זה אומר בפשטות שנשאר פחות כסף בתקציב עבור מטרות אחרות, כולל שכרם של עובדי ניקיון. מתמטיקה בסיסית.

התעלמות מהקשר הסיבתי החזק שבין תנאיהם של עובדי המגזר הציבורי לבין העסקת עובדי קבלן במגזר זה היא הכחשה של המציאות. אפילו מנכ"ל ההסתדרות לשעבר, סמי בן עיש, טוען בראיון מרתק לגיא רולניק שההסתדרות אחראית לנושא, וכי עליה להתפשר ולתמוך בשוק עבודה גמיש יותר, במטרה לתרום לצמצום פערי השכר במדינת ישראל.

 

 

מגזר ההיי-טק

נושא עובדי ההיי-טק מטריד את יחימוביץ', מכיוון שמדובר במגזר של עובדים שמרוויחים טוב ללא צורך בוועדים. לכן, היא טוענת שישנו:

"פער בין השיח האותנטי של עובדי תעשיית ההיי-טק לבין ביטויו של השיח הזה בתקשורת… שתיקתם של רוב העובדים מובטחת בזכות אתוס חזק של דיסקרטיות ושמירת סודיות".

לשיטתה של יחימוביץ' לא ייתכן קיומם של עובדים אשר משיגים לעצמם תנאים טובים בשוק תחרותי, והיא חייבת למצוא אד-הוק גורם כלשהו שיאזן את הדיסוננס שבין האידיאולוגיה הקיצונית שלה לבין המציאות. היא מאמינה שגם עובדי ההיי-טק רוצים להיות מאוגדים בוועדים גדולים שילחמו על זכויותיהם, רצון שלא בא לידי ביטוי רק בזכות כוחם של המעסיקים. אך מה האמת?

האמת היא שבמגזר ההיי-טק זה לא כל כך משנה. יש הבדל מהותי וחשוב בין וועד עובדים בנמל אשדוד לבין וועד עובדים, למשל, באמדוקס: אמדוקס היא חברה פרטית שמתחרה בשוק חופשי, והתחרות הזו מציבה גבולות למידת חמדנותו של אותו וועד פוטנציאלי. עובדי אמדוקס לא יוכלו להגדיל את שכרם עד לרמות אבסורדיות או להשיג חסינות מפיטורים, פשוט מכיוון שהחברה שלהם תפשוט את הרגל. כשמוסיפים לכך את הצורך של אמדוקס למשוך עובדים איכותיים בשוק עבודה תחרותי (מה שמוביל למשכורות גבוהות) ניתן להבין כי וועד בקושי ישנה את תנאיהם של עובדי החברה. למשל, תנאיהם של מהנדסי התעשייה האווירית המאוגדים בוועד, על פי מיטב ידיעתי, אינם טובים יותר מתנאיהם של מהנדסים זהים להם בחברת אלביט (למעשה, לפי מה שהבנתי משכורות המהנדסים בתע"א נמוכות יותר). אמנם התעשייה האווירית היא חברה ממשלתית, אך היא מתחרה בשוק חופשי יחסית ותנאים מפליגים מדי לעובדים יובילו לקריסתה.

לעומת עובדיהן של חברות המתחרות בשוק החופשי, עובדי נמל אשדוד או חברת החשמל אינם מוגבלים על ידי תחרות חיצונית כלשהי, והם משפרים את תנאיהם מדי שנה. למעשה, הוועדים במדינת ישראל הם עיוות גס של הרעיון הסוציאליסטי, ואם קארל מרקס היה שומע על פעילותם הוא היה מתהפך בקברו: במקום לפעול נגד בעלי ההון, הם פועלים נגד הציבור. אין כמעט שביתות בישראל במגזר הפרטי, רק במגזר הציבורי. זו מלחמת מעמדות הפוכה, בין מעמד המיוחסים לבין שאר הציבור, ויחימוביץ' בחרה בצד הלא נכון.

 

 

עוני

מקריאת הספר עולה כי עוני כשלעצמו אינו מעניין במיוחד את יחימוביץ', כאשר לא ניתן לקשר אותו בדרך כזו או אחרת לתנאי העסקה של עובדים. היא מזכירה שוב ושוב את העניים העובדים, ושוכחת שמכיוון שההגדרה לעוני היא יחסית להכנסה החציונית במשק, ומכיוון שיש בישראל שיעורי אבטלה נמוכים, זה רק הגיוני שרבים מהעניים יהיו עובדים.

את הספר פותחת יחימוביץ' עם דיון על עובדות קבלן המועסקות בניקיון, ואזכור של ישיבה בכנסת שבמהלכה סיפר אחד מפקידי האוצר על אימה של אשתו שהועסקה גם היא בניקיון כעובדת קבלן. למען האמת, גם אימה של אשתי עבדה בעבר בניקיון בתור עובדת קבלן, וכיום עובדת באחד הבנקים הגדולים כעובדת קבלן (לא בניקיונות). יחימוביץ' בטוחה כי אנשים כמוני וכמו אותו פקיד אוצר מחזיקים בדעותינו רק משום שאנחנו מנותקים מאותו המעמד העני שמעניין אותה, אך למעשה היא זו שמנותקת מהמעמד העני, ובעיקר מהמספרים בדוחות הביטוח הלאומי המתארים אותו.

על פי דוח ממדי העוני והפערים החברתיים של המוסד לביטוח לאומי, כמחצית מהעניים במדינת ישראל הם חרדים וערבים. בשנת 2011 היוו הערבים 14.5% מאוכלוסיית המדינה, ו – 38.9% מהאוכלוסייה הענייה. החרדים היוו באותה השנה 4.6% מאזרחי המדינה על פי הגדרה שמרנית של האוכלוסייה החרדית, ו – 12.5% מהאוכלוסייה הענייה (סביר כי הגדרות פחות שמרניות של האוכלוסייה החרדית יעלו מספרים גבוהים יותר). עבור קשישים שיעורם באוכלוסייה שווה לשיעורם באוכלוסייה הענייה, ועבור עולים חדשים ויהודים באופן כללי שיעורם באוכלוסייה גבוה יותר משיעורם באוכלוסייה הענייה. כמו כן, המספרים אודות עולים חדשים וקשישים הולכים ומשתפרים במהלך העשורים האחרונים במגמה עקבית שלא נעצרה גם בתקופת ממשלת נתניהו. על כן, כל דיון על עוני שאינו כולל התייחסות מיוחדת לחרדים ולערבים ולסיבות לעוני בקרב מגזרים אלו מוטעה מיסודו. כמו כן, ככל שהחרדים והערבים הולכים ומשתלבים בשוק התעסוקה, בעיקר במשרות עם הכנסה נמוכה, פוחת מספרם של העניים הלא-עובדים וגדל מספרם של העניים העובדים. טריוויאלי לחלוטין.

תכירו: אלו העניים האמיתיים של מדינת ישראל

אך יחימוביץ' איננה מכירה בסטטיסטיקות האלו, או שהיא מעוותת אותן על מנת שלא יסתרו את הנחות היסוד שלה. היא חוזרת בספרה על הטענה כי יש כאן הידרדרות, כי העוני בקרב ישראלים עובדים שאינם חרדים או ערבים הולך וגדל והסיבה לכך היא חברות הקבלן, למרות שאין שום נתון התומך בכך:

"ככל שיש יותר עובדי קבלן, יש יותר עובדים עניים… נוצרה מסה אדירה, גדלה והולכת, של בני אדם שהם נטולי כל ביטחון כלכלי, עלה נידף ברוח, עניין מאוד, שאינם מסוגלים לספק לילדיהם קורת גג, חינוך טוב ואף לא טיפול שיניים…"

זה פשוט לא נכון. אין כזאת מסה בארץ. אשתי, כמו ילדים אחרים להורים שעובדים כעובדי קבלן (לרוב ממוצא רוסי), זכתה לקורת גג, חינוך טוב וטיפולי שיניים. הפקולטה להנדסה בטכניון מלאה בילדים ממוצא רוסי להורים העובדים כעובדי קבלן, שהולכים תוך מספר שנים להיות בעשירון העליון של מקבלי השכר בארץ. העוני בישראל אינו נמצא אצל עובדי הקבלן ולא אצל העולים מרוסיה, אלא במשפחות ברוכות ילדים ברהט ובמזרח ירושלים, במודיעין עילית ובבני ברק. בדירוג היישובים לפי רמה סוציו-אקונומית שערך הלמ"ס, בשלושת האשכולות התחתונים תמצאו רק יישובים חרדים וערבים. גם בנושא זה מתעלמת יחימוביץ' מהנתונים שאינם תואמים את האידיאולוגיה שלה.

 

 

 

צרכנות ופתיחת המשק ליבוא

בבחירות הנוכחיות מנסה יחימוביץ' למתג את עצמה בתור נציגתה האותנטית של המחאה החברתית, אך עיון בכתביה מלמד אותנו כי רק אספקט מאוד מסוים מתוך הנושאים שעלו במהלך המחאה מעניין אותה, בזמן שלחלק מדרישות המוחים היא מתנגדת באופן פעיל. בהקדמה היא כותבת, בין השאר:

"הביטו בפני המחאה: פניה יפים, אמיצים ומגוונים. זו מחאה שכבר אינה רק מחאה צרכנית".

חשוב היה ליחימוביץ' להדגיש כי המחאה אינה "רק צרכנית", וזאת משום שנושאים צרכניים כלל אינם מעניינים אותה, והיא למעשה בזה לאלו המקדשים אותם (בהתאם לכך יחימוביץ' התנגדה למחאת הקוטג'). בהמשך הספר היא כותבת:

"אני לא כל כך מתעסקת בצרכנות. אותי פחות מעניין איפה עושקים אותנו כצרכנים, ויותר מעניין איפה עושקים אותנו כעובדים. אני גם מאמינה שההוויה הצרכנית האובססיבית שלנו מטשטשת אותנו ופוגעת מאוד בסולידריות שלנו עם עובדים אחרים, מה שבסוף גורם לנו לפגוע בעצמנו".

יחימוביץ' מאמינה בלב שלם שמניעת פיטוריהם של כמה עשרות או מאות עובדים (שרבים מהם יוכלו למצוא עבודה חדשה במהירות על פי נתוני האבטלה של מדינת ישראל) חשובה הרבה יותר מהורדת מחירים למיליוני צרכנים. היא מסרבת להכיר בכך שאותם עובדים שהיא מגנה עליהם הם גם צרכנים הנשחקים תחת עול יוקר המחיה בישראל – יוקר מחיה הנובע במידה רבה מפעילותם של ארגוני העובדים הגדולים. למשל, היא מזכירה את פעילותה למען "חוק הדגל", המחייב את כל מוסדות המדינה לרכוש רק דגלים שיוצרו בארץ:

"… לעולם תנצח במרכז ההצעה הזולה ביותר, ממקומות שעלות העבודה בהם אפסית. זה שיבוש מוחלט של כל תפיסת המדינה ותפקידיה, השתלטות מוחלטת של המניע הצרכני והכספי, וההעדפה שלו על כל מניע ציוני, מוסרי, חברתי ואחראי. כי כל העדפה של יבואן על פני תעשיין ישראלי משמעותה פיטורים וסגירה".

ראוי לציין, בהקשר זה, כי מחקרים אמפיריים בכלכלה (ראו לדוגמה כאן, וכאן) מצאו כי פתיחת המשק למסחר בין לאומי אינה גוררת עלייה באבטלה, אלא דווקא ירידה באבטלה. המשק הופך ליעיל יותר, מייצא יותר לחו"ל, ומשרות חדשות נוצרות. לתפיסה הפופולארית שלפיה יבוא גורר אבטלה אין תמיכה בשום מחקר אמפירי או מודל תיאורטי, ואין מומחים למסחר בינ"ל התומכים בה. מדיניות צמצום יבוא לשם שמירה על מקומות עבודה היא אחד מעיוותי המציאות הגדולים ביותר שמובילים מנהיגים סוציאליסטיים-פופוליסטיים ברחבי העולם, ומדינות סוציאל-דמוקרטיות מתקדמות כגון המדינות הנורדיות נטשו אותה כבר לפני שנים רבות. אך לא חברת הכנסת יחימוביץ'.

וועדת טרכטנברג המליצה לבטל פחות או יותר את כל מכסי היבוא במדינת ישראל ולפתוח את המשק למסחר, בדומה למדינות מתקדמות אחרות. כל עוד ליחימוביץ' ולשותפיה בעניין זה (לוביסטים של הוועדים ושל מונופולים מקומיים, נציגים של החקלאים במפלגת העבודה ובמרצ) יהיה מספיק כוח בכנסת, המשק הישראלי יישאר סגור בפני העולם בתחומים רבים, והמחירים בארץ ימשיכו להיות גבוהים.

 

 

מעמד הביניים

לשלי יחימוביץ' יש יחס אמביוולנטי למעמד הביניים. מצד אחד היא מבינה שרוב בוחריה מגיעים משם, ולא מחמשת העשירונים התחתונים באוכלוסייה, אך מהצד השני היא סולדת מ"ההוויה הצרכנית" של מעמד הביניים, מהאינדיבידואליזם ומהיעלמותה של הסולידריות החברתית. בין השאר היא סוקרת שורה של "קלישאות", כהגדרתה, שמעמד הביניים הישראלי "מאמין בהן ואשר מצעידות אותו בגאון אל כיליונו":

"קלישאה: מס הכנסה הורג אותנו" – יחימוביץ' טוענת כי מס ההכנסה בישראל הוא נמוך יחסית, וכי הפחתתו אינה מיטיבה עם מעמד הביניים אלא עם העשירים. זה פשוט לא נכון. מס ההכנסה בישראל נמוך רק עבור העשירונים התחתונים, עבור העשירונים הבינוניים ומעלה הוא גבוה או ממוצע ביחס ל – OECD, כפי שניתן לראות בתרשים הבא הלקוח מדוח טרכטנברג.

שיעור מס שולי (מדרגת המס הגבוה ביותר, המס על השקל האחרון שהרווחתם), כולל דמי ביטוח לאומי ומס בריאות, על הכנסות מעבודה בשנת 2009 לעובד נשוי עם שני ילדים

רבים מהמיסים העקיפים נופלים גם הם בעיקר על כתפיו של מעמד הביניים – למשל מיסים שקשורים לעלויות רכב ודלק. וכמובן, מעמד הביניים הישראלי משלם את המיסים האלו מבלי לקבל בתמורה את השירותים הממשלתיים המקובלים ברוב מדינות ה – OECD.

"קלישאה: שירות המדינה מנופח". יחימוביץ' תוקפת את תיאוריית האיש השמן של נתניהו וטוענת שאין צורך לייעל את המגזר הציבורי בארץ, אך גם כאן הנתונים סותרים את דבריה. על פי דוח התחרותיות של הפורום הכלכלי העולמי, ישראל ממוקמת במקום ה – 56 במדד הבזבזנות של ההוצאה הממשלתית, במקום ה – 90 מבחינת נטל הרגולציה, במקום ה – 54 מבחינת שקיפות הפעילות הממשלתית, במקום ה – 109 (מתוך 144 מדינות) מבחינת מספר הימים הנדרש על מנת לפתוח עסק, במקום ה – 45 מבחינת יעילות התשתיות הציבוריות, במקום ה – 87 מבחינת יעילות נמלי הים, ובמקום ה – 48 מבחינת יעילות אספקת החשמל. השוואה למדינות אחרות מלמדת שהדירוגים הללו אינם תוצאה של אידיאולוגיה כלכלית כזו או אחרת (גם מדינות הנחשבות סוציאל-דמוקרטיות כגון שבדיה וגם מדינות הנחשבות יותר ליברליות כגון שוויץ עוקפות אותנו בפער משמעותי בכל המדדים האלו), אלא של חוסר יכולת מצד ממשלות ישראל לכפות התייעלות על המגזר הציבורי.

בקשר לוועדי העובדים, היא ממשיכה וכותבת כי:

"…מעמד הביניים שבוי באותה רטוריקה שנועדה להרוס אותו עצמו – לא אוהב ועדים ולא מזדהה עם שביתות של עובדים אחרים בני מעמדו. טעות. […] שבויים בתודעה משובשת, קשה לאנשי מעמד הביניים לקרוא את המפה: מכווננים על מסלול ההצלחה האישי שלנו בלי להבין שנדרשת כאן סולידריות; מתעסקים בתיאוריות ניו אייג' שמונעות התבוננות החוצה…"

בפרק על חינוך היא כותבת:

"… ילדי מעמד הביניים הם המדינה – הדור הבא. לשלוח אותם למסלול של עשיית כסף והצלחה אישית מחד גיסא, ולראות ב"היותם מאושרים" מטרת-על מאידך גיסא, זה חטא חברתי והתאבדות קולטיבית."

יחימוביץ' רוצה שמעמד הביניים יתעורר ויפתח סולידריות, אך הוא מסרב לעשות זאת. היא כועסת, וחושבת שהסיבה לסירוב של מרבית אוכלוסיית ישראל לתמוך בהתנהגות פרועה כגון פעילותם של עובדי הרכבת בשנה האחרונה היא חמדנות בורגנית ותיאוריות ניו אייג'. זוהי איננה ראייה מאוזנת של המציאות.

 

 

הפרטות

קשה לי לתקוף את יחימוביץ' ואת טענותיה כנגד הפרטות. עובדתית, חלק מההפרטות בארץ הצליחו, חלקן לא כל כך, וגם לגבי אלו שהצליחו יש הטוענים כי בעלי הון מסוימים הרוויחו מההפרטה יותר מהציבור הרחב (למשל הרווחים של חיים סבן מבזק). ישנה בעיה רצינית של שחיתות בתהליכי ההפרטה שנעשו בארץ, ובהחלט ייתכן שלא היה מקום לשקול ברצינות את הפרטת בתי הכלא שיחימוביץ' כותבת בהרחבה על עצירתה. לא תמיד ברור האם ההתייעלות הנובעת מההפרטות שווה את מחיר השחיתות.

אך זו איננה סיבה לבטל באופן גורף את תהליך ההפרטות, תהליך שכל מדינות העולם המערבי (כולל מדינות סוציאל-דמוקרטיות) עוברות בשני העשורים האחרונים. גם בעולם יש הפרטות שנכשלו והפרטות שהצליחו, וניתן ללמוד מהניסיון בארץ ובעולם על מנת לבצע הפרטות עתידיות באופן טוב יותר. דווקא שם הייתי רוצה לראות את יחימוביץ' – מלווה מקרוב תהליכי הפרטה ונלחמת נגד האינטרסים של בעלי ההון המנסים לשחד פוליטיקאים ופקידי ציבור.

כך למשל כותבת יחימוביץ' במרץ 2008:

"קחו לדוגמה את חברת החשמל, שהפרטתה יוצאת בימים אלה לדרך. מדובר באחת מחברות החשמל הטובות בעולם. גם תעריפיה הם מהנמוכים בעולם… מיהם אותם "כולנו" אשר ייהנו מההפרטה? הצרכנים לא יימנו עמם, משום שההפרטה תביא לעלייה חדה בתעריפי החשמל, כפי שמצדדי ההפרטה הודו בעצמם".

 

שטות מוחלטת. התעריפים הנמוכים של חברת החשמל הם אחד הגורמים לחובות שהתגלגלו משנה לשנה ורק לאחרונה בצבצו אל מעל לפני השטח. הבנק העולמי שחקר את העניין קבע כי לחברת החשמל הישראלית עלויות כוח אדם גבוהות מדי, ויש להעלות את תעריפי החשמל הנמוכים ביחס למקובל בעולם על מנת שלא להיכנס לחובות (גם ירון זליכה הגיע למסקנה דומה בחוות דעת שחיבר). אך העלאת תעריפי החשמל ללא הפרטה לא הייתה מאפשרת ליחימוביץ' ולחבריה לקבוע שהפרטה זה רעיון רע, ולכן בעלי אינטרסים שונים דאגו לשמור במשך שנים על תעריפים נמוכים והחובות גדלו. זו פשוט רמאות. מי לדעתכם ישלם את החובות של חברת החשמל? לפי חישוב של פרופ' מואב החובות מסתכמים ב – 35 אלף ש"ח לכל משק בית בישראל. כן, יש לכם חוב של 35 אלף ש"ח. לכל אחד מכם (למעשה יותר, אם ניקח בחשבון שקוראי הבלוג האלו שייכים לחמשת העשירונים העליונים שעליהם נופל עיקר נטל המס). ואתם אלו שתשלמו את החוב הזה, בזכותה של "אחת מחברות החשמל הטובות ביותר בעולם".

אני לא בטוח שהפרטה מלאה של חברת החשמל היא הפתרון. הפרטת חברות חשמל בעולם לא הייתה מוצלחת כל כך, בלשון המעטה, ואולי רצוי להפריט רק חלק מפעילויות החברה. אך עיוורון לכוחם המוגזם של וועדי העובדים בארץ ולצורך בשבירתם רק מחמיר את הבעיה.

 

 

בחלקה השני של הרשומה: על משאבי הטבע של מדינת ישראל, חינוך ומוביליות חברתית, בעלי ההון, ועוד…

Read Full Post »

השחיקה הדמיונית במצבו של מעמד הביניים

"אין עשן בלי אש" היא ככל הנראה סיסמה שהומצאה לפני עידן התקשורת המודרנית. בעיתונים ובערוצי החדשות שבטלוויזיה לא רק שיש הרבה מאוד עשן בלי אש, לפעמים ישנם גם פיצוצים מסביב וריח שרוף ואנשים שמספרים שהם נכוו והמונים שבורחים מהאזור מבלי שתהיה שום להבה של ממש.

בדרך כלל, כלכליסט הוא עיתון טוב. באמת. אין לי יותר מדי נקודות השוואה כי אני לא קורא עיתונים כלכליים אחרים באופן סדיר, אבל המוסף לשבת של כלכליסט נוטה לספק כתבות מרתקות מבחינה אינטלקטואלית על שלל נושאים שאין להם בהכרח קשר ישיר עם כלכלה, ולעיתים מוקדשים גיליונות שלמים לניתוחי עומק של סוגיות ממספר רב של זוויות. דווקא בגלל שמדובר בעיתון שאני מעריך, נדהמתי מהמוסף לפסח שפורסם ב 17 לאפריל, תחת הכותרת "היום שבו נעלם מעמד הביניים".

כמובן, כלכליסט הוא לא העיתון הראשון שיצא בהצהרות על השחיקה במצבו הכלכלי של מעמד הביניים בארץ. אין לי מושג מי היה הראשון, אבל זכורות לי כתבות רבות בנושא לפחות בעשור האחרון, אולי היו גם לפני כן. כמו במקרים רבים, שקר שחוזרים עליו פעמים רבות הולך ולובש פנים של אמת, ואנשים מפסיקים לנסות ולבסס אותו על מציאות כלשהי. יש כאן קשר הדוק לרשומה הקודמת שלי – מכיוון שבכל מה שקשור לנתונים מספריים אמיתיים, כמעט בלתי אפשרי למצוא עדות כלשהי לשחיקה של מעמד הביניים. אבל משתדלים.

הכתבה הראשונה בנושא עוסקת ב"מחקר פורץ דרך" של ד"ר דניאל גוטליב, סמנכ"ל המחקר של ביטוח לאומי. הד"ר היקר ניסה לבדוק את מצבו של מעמד הביניים בישראל, וגילה שעל פי כל ההגדרות הבינ"ל המקובלות מצבו מצוין. חמוש ביצירתיות ועוז רוח, המציא הד"ר הגדרה חדשה למעמד ביניים, ועיוות את הנתונים עד שהצליח להוכיח בסופו של דבר שמעמד הביניים נעלם. ומה הוא הצליח ליצור? עדות בנתונים לכך שנוצרו בשנים האחרונות שתי קבוצות חדשות, העניים, והעשירים, שעל פי דבריו "מרוכזים סביב הכנסה של עשרת אלפים ₪ נטו לחודש".

כן, כן. עשירים. 10,000 נטו. זה כמעט מה שאני מרוויח, בתור אקדמאי שעובד בכל מני משרות מחקר ותרגולים באוניברסיטה. כל חברי שסיימו תארים בהנדסה מרוויחים יותר מכך. כולנו עשירים עכשיו, ולא "מעמד ביניים". נחמד לדעת. מה שהד"ר עשה זה לקחת את כל העשירונים שמוגדרים לרוב בתור מעמד ביניים, ועל ידי קסמים סטטיסטיים לא מעניינים במיוחד להגדיר אותם בתור המעמד העשיר, כאילו שזה איכשהו משנה את המציאות.

וכמובן, נזכיר שכל בירוקרט תמיד ישמח להגדיל את התקציבים שהוא מקבל; כך גם מסקנות המחקר של הד"ר – להגדיל את תקציבי הביטוח הלאומי. אין ספק, נקודת מבט אובייקטיבית למדי.

בין שלל איורי דינוזאורים חביבים (שאינם נמצאים בגירסה האינטרנטית של העיתון ולכן לא יכולתי להראותם כאן), המציגים את אנשי מעמד הביניים בתור דגמים מוזיאוניים שאבד עליהם הכלח, אנחנו מגיעים לכתבה הבאה – היסטוריון שמקשקש על הקשר בין אחוזי הצפייה ב"האח הגדול" לבין השחיקה של מעמד הביניים. "כמו שאפשר להדיח ב SMS, ככה אפשר היום לפטר מהעבודה". כן, יופי, בוא נסתכל על כל מני ארגונים בארץ שבהם קשה לפטר עובדים, וניקח דוגמה מהם. אני לא מאחל לאף אחד כאן לחזור לימים שבהם היה קשה לפטר את עובדי בזק באותה מידה שבה קשה היום לפטר מורים או עובדים בערוץ 1. המבוגרים שמבין הקוראים יוכלו להזכיר לצעירים כמה זמן היה צריך לחכות אז על מנת לקבל קו טלפון חדש. אחרים יכולים לשאול את עצמם איך הגיעה תע"ש למצבה הכלכלי הרעוע.

לאחר שלל גרפים צבעוניים ומספרים שאינם מוכיחים דבר, אנו עוברים לראיון לא מעניין במיוחד עם פסיכולוג ארגוני (שלא טוען שקיימת שחיקה כלשהי), ואחריו ראיון עם פרופסור עומר מואב החביב עלי. שם העסק כבר מתחיל להיות מעצבן. עומר מואב אומר בפירוש שמצבו של מעמד הביניים לא הידרדר ואין שום שחיקה, אבל הכותרת של הראיון איתו נראית אחרת: "אם הייתי היום בן 30 עם ילדים קטנים, הייתי מודאג מאוד". ומה מדאיג את עומר מואב? לא השחיקה הדמיונית במעמד הביניים, אלא, כרגיל, אחוזי התעסוקה של הערבים והחרדים, וההטבות הלא הוגנות שמקבלים החרדים.

בניגוד לשחיקה של מעמד הביניים, המגמות המדאיגות הקשורות לערבים ולחרדים כן מופיעות בנתונים, ועל כן ברגע שמדברים עם כלכלן רציני כלשהו הן אלו שמקבלות את הכותרות. השכבות העניות בארץ לא כוללות יתומים דיקנסיים כחולי עיניים שקוראים בערב לאור נרות את יצירותיו של שייקספיר, אלא משפחות חרדיות מרובות ילדים (שלא פעם מוגדרות כעניות מכיוון שההורים עובדים בשחור), שחיות על חשבון כולנו, בזכות אנשים שכותבים על "שחיקה במעמד הביניים".

עומר מואב אומר את האמת באופן חד וחלק: "עדיף לא לסמוך על תחושות אלא על נתונים. כיום, מאחר שכל אחד משתמש בביטוי 'מעמד הביניים', הוא הפך להיות כמעט חסר משמעות". המראיין מנסה בכוח להוציא ממנו הודאה בקיומה של שחיקה מינימאלית כלשהי, אבל ללא הצלחה. את האיורים של הדינוזאורים, בכל אופן, הם לא מחקו גם מהראיון שלו, על מנת שהקורא הממוצע העובר רק על הכותרות והאיורים מבלי להתעמק בתוכן, לא יקבל חס וחלילה את הרושם שיש כאן מישהו שטוען אחרת.

הראיון הבא הוא עם ד"ר טל שחר, העוסק בפסיכולוגיה חיובית. כמו רבים אחרים, גם הוא מזכיר כי תחושת האושר האישי של בני אדם היא יחסית. כמו כל המרואיינים הרציניים בכתבה, הוא לא טוען בשום שלב שקיימת שחיקה כלשהי במצבו האמיתי של מעמד הביניים, ואף מזכיר כי במדינות סוציאליסטיות אנשים לרוב מאושרים פחות, ויש בהן אחוז התאבדויות גבוה יותר. אחריו מגיע הסוציולוג עוז אלמוג, שמתמודד עם הנתונים הסותרים על ידי דמגוגיה:

לצד הטענה כי מצבו של מעמד הביניים בישראל השתפר אבסולוטית, אלמוג מצביע על השפעות שליליות שחלו עליו כתוצאה משינוי הערכים בחברה הישראלית. "בישראל של 2011 יש שני סוגי גיבורי תרבות: העשירים והמפורסמים. זה המודל האמריקאי. להפיכה של ישראל לסניף של ארצות הברית יש השלכות קשות ומטרידות".

כואב לי לשמוע את השטויות האלו יוצאות מפיו של פרופסור. באמת. אין ספק שבכל שאר מדינות העולם שאינן ארצות הברית גיבורי התרבות אינם עשירים ואינם מפורסמים. המוזיאונים העשירים ביותר בעולם נמצאים בארצות הברית, הסרטים הטובים בעולם (ולא משנה מה הטעם שלכם) נעשים בארצות הברית, וחלק גדול מהסופרים הטובים בעולם הם אמריקאים. "מגיפת החמדנות והחומרנות" שהוא ממציא, בהמשך לכל מני טיעונים דמגוגים אנטי-קפיליסטיים הנפוצים במחוזות אקדמאיים הזויים, היא בסך הכל אנשים שמרוויחים יותר כסף מהוריהם ולכן מוציאים יותר כסף מהוריהם. כמובן שגם הוא מתייחס ל"אח הגדול". נראה שהתוכנית הזו חביבה על היסטוריונים וסוציולוגים. הפופולאריות שלה בקרבם והניסיונות להקיש מסקנות על המציאות מתוכניות ריאליטי מעידות יותר עליהם מאשר על הציבור בארץ.

לבסוף, אנחנו מגיעים לאנקדוטות.

כרגיל, מנסה העיתון למצוא אנשים ששייכים למעמד הביניים ונשחקים. הם מצאו שלוש משפחות:

1. בני זוג שמתלוננים על מצבם הכספי, אבל מודים שהם נהנתנים, הולכים למסעדות, נוסעים כל שנה לחו"ל, והולכים לקולנוע פעם בשבוע, וגרים כמובן בתל אביב.
2. משפחה מנס ציונה כאשר האישה היא "תרפיסטית התנהגותית" – מקצוע השייך לקבוצת מקצועות השקר-כלשהו בהן אין עבודה (והם אכן מודים שהיא הייתה מובטלת זמן רב), ואם יש אז השכר בה נמוך בצורה מגוחכת. אבי המשפחה אומר כי "אני לא עושה שיקול כלכלי אם לעשות ילדים". באמת מפתיע שאין להם כסף.
3. זוג ממודיעין (בלינק הקודם), שאומרים שקצת קשה אבל לא נורא.

מה אני אגיד לכם, אפילו אנקדוטות ראויות לשמן הם לא הצליחו למצוא.

אז לא, מעמד הביניים לא נשחק. נכון, מחירי הדירות עלו, ויש רבים שטוענים כי ישנה בועה בשוק הדיור. ונכון, במדינות אחרות חיים יותר טוב. אבל זוגות צעירים תמיד היו זקוקים לעזרה מההורים עם הדירה הראשונה, ובמדינות אחרות תמיד חיו יותר טוב. ישנן בעיות כלכליות אמיתיות במדינה: שיעורי התעסוקה של החרדים והערבים, מערכת החינוך המידרדרת, הריכוזיות במשק. ככל שגדלה תשומת הלב המופנית לבעיות דמיוניות, כגון השחיקה במעמד הביניים, כך קטנה תשומת הלב המופנית לבעיות האמיתיות. והכל, כפי שכתבתי ברשומה הקודמת, נובע בסופו של דבר מהעדפת אנקדוטות ותחושות על פני נתונים אובייקטיביים.

Read Full Post »