לפני כשבועיים פרסמתי ביקורת על המחקר של יניי שפיצר, איתי איטר וצחי רז, ובימים האחרונים פרסם יניי תגובה לביקורת שלי.
אני ויניי מסכימים על כך שהרפורמה המשפטית שהוצעה איננה מומלצת, ואף יצרה ציפיות שליליות שהובילו להשלכות כלכליות שליליות כבר כיום. כמו הרשומה הקודמת, גם רשומה זו עוסקת רק בחלקו הראשון של המחקר, שהוא לדעתי יישום מוגזם של מתודולוגיות כלכליות שלא מתאימות לשאלת המחקר. היה ברור לי שתומכי הרפורמה ישתמשו בדברי כדי לבקר את כלל הטענות של מתנגדי הרפורמה ולא רק את הטענות הספציפיות שאני ביקרתי, אבל אין מה לעשות, כך תמיד נראה השיח בנושאים טעונים פוליטית, ואני לא חושב שאנחנו צריכים לצופף שורות רק בגלל החשש מציטוטים מוטים.
אני אענה לטענות אחת-אחת, אך הנקודה המרכזית היא זו: שאלת המחקר במאמר הנידון שונה מאוד משאלות המחקר הרגילות המופיעות במאמרים בכלכלה, מהסוג שכותבי המחקר רגילים לכתוב. מאמרים רגילים עוסקים בהשפעה הממוצעת של משתנה מסביר כלשהו על משתנה המטרה, בעוד שהמאמר הזה עוסק בתחזית אודות רפורמה ספציפית במדינה ספציפית. מתודולוגיות שמתאימות לשאלת מחקר הראשונה לא מתאימות לשאלת המחקר השנייה.
בתגובתו מתמקד יניי בטענה שהמתודולוגיות שבהם הוא ועמיתיו השתתפו נפוצות בספרות, ומסרב להכיר בכך שיש שוני בשאלת המחקר בין המאמר שלהם ובין המאמרים המשתמשים במתודולוגיות אלו.
נעבור לטענות, לפי האופן שבו יניי חילק אותן.
א. המתאם הסטטיסטי בין איכות המוסדות לצמיחה כלכלית
לטענתו של יניי מתאמים בסדר הגודל שנמצאו במחקר שלהם נפוצים בספרות ואינם נחשבים חלשים.
אני מסכים עם כך, וכן שאומדנים כלכליים נוגעים לממוצע וכדומה. אבל, כאמור, המחקר שאותו כתבו יניי ועמיתיו לא עוסק בממוצע, ובכך הוא שונה באופן משמעותי מהמחקרים האמפיריים שאני ויניי ועמיתיו ושאר הכלכלנים רגילים לערוך. זה כמו ההבדל בין מחקר על השפעה הממוצעת של תרופה כלשהי על פני אלפי חולים, ובין רופא שניגש לחולה ספציפי וטוען שהתרופה תשפיע עליו באופן כזה או אחר – מן הסתם הרופא לא יכול להיות בטוח שאותו אדם ייפול בדיוק על קו הרגרסיה.
כשעוסקים ברפורמה ספציפית המתרחשת במדינה ספציפית, ולדיון יכולה להיות השפעה על מדיניות, אי אפשר פשוט להסתכל על ענן של נקודות עם מתאם של 0.5, להעביר קו רגרסיה ולהגיד שמחיר הרפורמה בישראל יהיה כך וכך. כן, אפשר לטעון שבגלל מגזר ההייטק ההשפעה אצלנו תהיה יותר חמורה, אבל תומכי הרפורמה יכולים לספר כל מני סיפורים משלהם ולטעון שההשפעה בישראל תהיה פחות חמורה. למשל, הם יכולים להצביע על העובדה הפשוטה שישראל כבר היום, לפי התרשימים שבמאמר, נמצאת מעל קו הרגרסיה. למה שהיא לא תמשיך להיות שם? כל הסיפורים תקפים באותה המידה כל עוד אנחנו בתוך ענן ההתפלגויות והאפשרויות – ונראה שמדובר בענן רחב למדי.
היה אפשר לכתוב את החלק הזה במחקר אחרת. אם הכותבים היו סוקרים את הספרות בתחום ופשוט כותבים כי "לאור המתאמים שנמצאו ייתכן שכלכלת ישראל תיפגע באופן משמעותי מהרפורמה", לא היה לי מה לבקר בנייר. אבל ברגע שהם מתחילים להצמיד מספרים, עולה החשש לניצול לרעה של מראית עין מדעית, שעיתונאים ולא-כלכלנים לא מסוגלים לשפוט את מידת המהימנות שלה.
ב. סיבתיות וקורלציה
לטענתו של יניי אמנם קיים החשש לבלבול בין קורלציה וסיבתיות, אך הם משתמשים במתודולוגיה שבה השתמשו אסימוגלו ושותפיו לאחרונה, וזו הגישה הטובה ביותר האפשרית כיום.
שוב, אני מסכים לגמרי – קשה להראות אפקט סיבתי בנתונים היסטוריים, חוקרים עושים את המקסימום האפשרי, וזה בסדר גמור כשמדובר במחקר אקדמי העוסק באפקט ממוצע על פני מדינות רבות ותקופות רבות, כמו המחקר של אסימוגלו.
אבל כשעוסקים ברפורמה ספציפית המתרחשת במדינה ספציפית… אתם כבר מבינים לאן הטיעון הולך. זה בסדר גמור לצטט את הספרות כתמיכה לטענה כללית על פגיעה כלשהי בטווח הארוך, וגם לי יש טענות ברמה דומה בספר שכתבתי למשל. אבל עבור נושא מדיניות כל כך טעון, זה פחות בסדר להריץ רגרסיה ולכתוב על הפסד של מאה אלף שקלים למשפחה בכל שנה.
ג. מדדים מוסדיים סובייקטיביים
לטענתו של יניי המדדים המוסדיים שבהם הם השתמשו מקובלים בספרות, והמתודולוגיה שמאחוריהם אמינה יותר ממה שטענתי ברשומה הקודמת שלי.
אני מסכים, הספרות אמנם מסתמכת במידה רבה על מדדים כאלו בנושאים שלגביהם אין שום מדד אובייקטיבי עדיף, כי אין ברירה אחרת, וזה בסדר גמור. אבל כשעוסקים ברפורמה ספציפית המתרחשת במדינה ספציפית… כן, אני יודע, אני מתחיל להישמע כמו תקליט שבור, אבל מה לעשות? זו הבעיה עם המחקר.
במקום התקליט השבור בואו נסתכל על הנתונים עצמם. המשתנה שאותו מנתחים החוקרים מתייחס למידת המגבלות על הממשלה, וכך הוא מתואר על ידי הארגון שאוסף את הנתונים:
לא צריך להתאמץ יותר כדי לאתר את הבעייתיות שלו כמשתנה סובייקטיבי – פשוט לבחור שנה כלשהי ולמיין מהגדול לקטן.
ישר קופצות לעיין מדינות כגון צ'ילה (מקום 8 ב-2022), ליטא (9), קוסטה ריקה (11) ואורוגואי (19), שנמצאות מעל ארה"ב (20), צרפת (21), בריטניה (24), גרמניה (27), וכמובן ישראל (29). קפיצה קטנה לגוגל, והטענות בנוגע לעוצמתן המפתיעה של המגבלות על הממשלה וחוזקה של הדמוקרטיה בארבע המדינות הראשונות שהזכרתי נראות מפוקפקות למדי (דוגמאות: אחת, שתיים, שלוש). אלו בהחלט מדינות יציבות וחופשיות יחסית למדינות אחרות באמריקה הלטינית ובמזרח אירופה, אך מדובר בדמוקרטיות טריות למדי, ומגוחך להציב אותן מעל למדינות מערב אירופה, ארה"ב וישראל. ואיך בדיוק אפשר להצדיק את המיקום הנמוך עוד יותר של קנדה (31) ויפן (60!), או את זה שדרום אפריקה נמצאת מעל איטליה וטאיוואן?
תופעות מעין אלו חוזרות עבור כל משתנה במסדר הנתונים, ובכל שנה. למשל, לפי מדד שעוסק בדמוקרטיה ליברלית אורגוואי, סלובקיה וצ'ילה עוקפות את איסלנד, אוסטריה וקנדה, וישראל בכלל נמוכה, מתחת לפרו, ג'מייקה, רומניה ועוד.
אני באמת מתנצל על הקטנוניות, אבל שוב: אנחנו עוסקים ברפורמה ספציפית המתרחשת במדינה ספציפית, אז כן, כל נקודה חשובה. וכן, המדדים האלו סובייקטיביים, והם לא מושלמים כמו שיניי מנסה לתאר, ואולי זה לא נורא אם רוצים למצוא אפקט ממוצע של x על y, מכיוון שהטעויות מקזזות אחת את השנייה. אבל זה כן נורא כשבוחרים לישראל מדד עם 3 ספרות אחרי הנקודה, מחשבים נקודת רגרסיה והתוצאה היא כותרת בעיתון על כך וכך מיליארדים שאנחנו הולכים לאבד. המתודולוגיות האלו טובות מספיק עבור מחקרים רגילים בכלכלה, אבל הן פשוט לא מספיק טובות עבור המחקר הזה – עבור הטענה שהחוקרים טוענים.
אילו מתודולוגיות כן מספיק טובות עבור המחקר הזה?
למשל, המתודולוגיות שבהן משתמשים החוקרים בחלק של ניתוח ההשפעות קצרות הטווח. לא חסרים בכלכלה מחקרים שעוסקים במדינה ספציפית וברפורמה ספציפית, אבל אלו בד"כ מחקרים שנעשו אחרי שהרפורמה עברה, ועל כן הם מסוגלים לבחון את השפעותיה. כאן הרפורמה לא עברה, אבל כבר ניתן לאמוד השפעות קצרות טווח שנוצרו כתוצאה מהציפיות שיצרה הרפורמה.
ד. התייחסות כללית לביקורת
כך כותב יניי:
"אם לסכם את הביקורת של אורי על הניתוחים האמפיריים שלנו, הרי שהיא נעה בין שגוייה לבלתי הוגנת. שגוייה, מפני שחלק גדול מהנקודות שהעלה אינן בעיות אמפיריות מהותיות או בעיות הנעדרות ממחקרים מקובלים אחרים. בלתי הוגנת, כי בכל הנקודות שבהן יש טעם לביקורתו הנייר שלנו כבר התייחס אליהן והתגובה אליהן נמצאת בתוך הנייר עצמו. באף מקום בביקורת לא הוזכרה העובדה שאנו מכירים בחולשות האמפיריות הללו ושעל מרביתן יש לנו מענה או הנמקה מדוע אנו בוחרים להציג את הממצאים למרות אותן חולשות."
ובכן, נכון, בחלק מהנקודות האלו אין בעיות הנעדרות ממחקרים מקובלים אחרים. אבל שאלת המחקר של המאמר הנידון שונה משאלות המחקר של המחקרים האחרים האלו, נקודה שיניי מתעלם ממנה לאורך כל הדרך. תקפותן של מתודולוגיות תלויה תמיד בשאלת המחקר.
בנוגע ל"בלתי הוגנת" – המאמר אכן כולל הרבה הסתייגויות, כמו כל מאמר, אך בסופו של דבר הן מחווירות בהשוואה לשורה התחתונה, שהיא החלק אשר מגיע לתקשורת, לעיתונות ונשאר בתפיסתם של הקוראים והשומעים. לכן, עצם קיומן של הסתייגויות אינו מספיק כדי לחמוק מחצי הביקורת.
מסיבות אלו, אני לא חושב שהביקורת שלי שגויה או בלתי הוגנת.
סיכום
לסיכום, אני אצטט קטע יפה מהביקורת של יניי:
"[..] המוסדות הרשמיים שהוקמו במדינת ישראל […] הם אלה שמאפשרים למגזרים שונים שהמטרות שלהם שונות באופן תהומי להתקיים בצוותא, לקבל החלטות ואפילו לשגשג מבלי לקרוס לתהום של עדתיות לבנונית. המאבק כנגד ההפיכה המשטרית הוא מאבק לשימור מאזן כוחות הוגן יחסית, לפחות בין בני העם הנבחר, אשר מאפשר מידה סבירה של הקצאת משאבים הגיונית ושוויונית ומונע השתלטות של מגזר אחד או קואליציה צרה של מגזרים על האג'נדה הלאומית.
ההשלכות הכלכליות של פגיעה בנאותות המוסדות במדינה כמו הונגריה צפויות להיות השחתה של השירות הציבורי, קפיטליזם של מקורבים, השתת כללים שרירותיים במגזר העסקי, מגרש משחקים כלכלי מפלה, בריחת מוחות, וכו'. זה הכל. אבל בישראל המשמעות חמורה בהרבה: מימון מעמד ענק של תלמידי כולל שאינם מסוגלים לפרנס את עצמם, מיסוי טורפני כלפי בעלי מיומנויות גבוהות, הפיכת חיי היום־יום של אזרחים חילוניים ובעלי נטיות ליברליות לבלתי נסבלים באופן שיגרום לבריחת מוחות הדרגתית, אך לאורך זמן – המונית, ואפליה ונישול של מיעוטים בתוך גבולות ישראל (וחלילה מלהזכיר את מילת ה-כ').
ההפיכה המשטרית היא במידה רבה ניסיון של קואליציה צרה של מגזרים להשתלט על קבלת ההחלטות וחלוקת המשאבים במשק ובחברה הישראלית. במילים אחרות, זוהי קבורה של המורשת היהודית והדמוקרטית של קבלת החלטות משותפת ומשתפת שבלעדיה העתיד של החברה והמשק של ישראל הוא אכן אפל. אי אפשר להפריד בין הקריאה של אורי להמשיך לקיים את המורשת הזו ובין מאבק נחרץ כנגד ההפיכה."
אני מסכים עם הדברים הכתובים כאן, אבל קשה להתעלם מהעובדה שממשלות ימין מנצחות כאן את הבחירות כבר שני עשורים. ברגע שמכירים בעובדה זו, מבינים שהדרך (הדמוקרטית) היחידה להימלט מאותו עתיד אפל היא ממשלת אחדות רחבה שתכלול החלקים המתונים בימין ובשמאל. אך ממשלה שכזו לא יכולה לקום אם השמאל לא יהיה מוכן להכיר בחלק מהטענות של הימין כלפי הרשות השופטת בישראל, ולהגיע לפשרה כלשהי בנושא.
המאמר של יניי ועמיתיו, שמצמיד תג מחיר כבד לרפורמה מבלי להתמקד בפרטים, כאילו שכל החלשה של הרשות השופטת תוביל לפגיעה דרמטית בכלכלה הישראלית, מהווה לדעתי מכשול בפני פשרה ובפני ממשלת אחדות שכזו, ומכאן נובעת המוטיבציה לכתיבת הביקורת שלי.
או במילים אחרות השונות של המקרה הבודד היא אין סופית.