הרפורמה והכלכלה

במסגרת כנס אלי הורוביץ פורסם מחקר הסוקר את ההשלכות הכלכליות של הרפורמה המשפטית, מאת יניי שפיצר, איתי אטר, צחי רז, עילי גבאי, ודולב קולקה-גלבר. יש חלקים מהמחקר שהם מעניינים ומשכנעים, ויש לי חיבה כללית לספרות המוסדית בכלכלה, שאותה גם סקרתי במסגרת ספרי "מסע האנושות" (עם עודד גלאור). אך לצד זאת ישנן טענות מוגזמות, אשר חורגות לדעתי מניתוח כלכלי סביר.

אומדנים לפגיעה ארוכת טווח: סיבתיות, קורלציה ומדדים מוסדיים סובייקטיבים

נתחיל עם הבעיה העיקרית: השלכת-יתר של ממצאי מחקרים אל המציאות הישראלית תוך התעלמות מהקונטקסט השונה, כלומר בעיה של external validity.

חלק ניכר מהמסמך עוסק במחקריו של דארון אסימוגלו ועמיתיו וביכולת להשתמש בנתונים כדי לזהות קשר סיבתי בין איכות המוסדות ובין ביצועים כלכליים. ישנן שלוש בעיות עיקריות עם גישה זו:

א. חלק מהקורלציות והרגרסיות לא נראות משכנעות במיוחד כשמציירים את התצפיות כתרשים פיזור (עמוד 33 והלאה, ראו תמונה לעיל). אמנם נכון שתרשימים דו-ממדיים לא כוללים פיקוח על משתנים מתערבים, אך מי שמכיר מחקר אמפירי מקרוב יודע שאפקטים סיבתיים חזקים, כשהם קיימים, בולטים גם בתרשימים כאלו. ומעבר לכך – אם בתרשימים יש נקודות שמציינות מדינות הרחוקות מקו הרגרסיה, למה שישראל לא תהיה אחת מהן? זה לא מספיק כדי לשכנע כאשר המטרה היא להוכיח נקודה לגבי מדינה ספציפית.

ב. גם לאחר שליטה באפקטים קבועים למדינות, לתקופות ובתוצר מתקופות קודמות (כמו במשוואה בעמוד 41), עדיין לא ברור ששינוי מוסדי יהיה אקסוגני ואקראי במידה שתאפשר לזהות אפקט סיבתי שלו על התפתחות כלכלית. כלומר, לא ברור שאין בחלק מהמדינות והתקופות סיבתיות הפוכה (אינדיקטורים להרעה כלכלית עתידית שלא התבטאו עדיין בתוצר לנפש גרמו לשינוי המוסדי), או משתנים חסרים שהשפיעו גם על ההתפתחות הכלכלית וגם על השינוי המוסדי. ככל הידוע לי הגישה הזו די נזנחה על ידי הספרות הכלכלית.

ג. בסופו של דבר מדובר בערבוב של מדינות רבות ותקופות שונות, ובמדדים מוסדיים "רכים" שמבוססים בחלקם על הערכות סובייקטיביות. ברגע שנכנסים לפרטים, כפי שהיסטוריונים אוהבים לעשות, לפעמים מאוד קשה לסווג מדינות לכיוון כזה או אחר (וכבר עלתה בעבר הטענה נגד אסימוגלו שאיכשהו במחקרים שלו הסיווגים האלו תמיד יוצאים ממש טוב עבור מה שהוא מנסה להוכיח).

שלוש בעיות אלו מתייחסות לספרות כולה ולא למחקר הספציפי הזה. בתור חוקר אמפירי, אני מאמין שמחקר יכול להיות חשוב גם אם הוא נגוע בבעיות כאלו, שקשה מאוד להתמודד איתן.

אך הכשל המשמעותי הוא לקחת מחקרים שנגועים בבעיות האלו, ואז למתוח קו רגרסיה ולהשליך מהם למידת הפגיעה של רפורמה ספציפית במדינה ספציפית. הרי רוטמן ושותפיו יכולים לקבל במלואם את ממצאי הספרות המחקרית, ובכל זאת לטעון שהרפורמה שלהם בכלל משפרת את איכות המוסדות בישראל ולא פוגעת בהם.  

כדי למתוח את קו הרגרסיה נדרשים החוקרים לא רק להניח שישראל לא תהיה אחת מהמדינות הרבות שלא נמצאות על הקו, אלא גם להעריך באיזו מידה הרפורמה המשפטית בישראל תפגע באותם מדדים ערטילאיים וסובייקטיביים של "איכות מוסדות" – ומכאן קצרה הדרך לקבל כמעט כל מספר שתרצו לקבל.

אין סיבה מיוחדת להחליט שהפגיעה בישראל תהיה זהה לפגיעה בהונגריה ובפולין, כפי שעושים המחברים בחלק אחד של הניתוח, מכיוון שהרפורמה שונה והמדינות שונות. אולי היא בכלל תהיה חמורה יותר, בהשוואה למצב הקיים? חמורה פחות? לא מדובר כאן בחקיקה שהיא דומה במדינות שונות, כמו למשל שכר מינימום או פיקוח על שכר דירה. גם ההערכה המבוססת על השאלון של V-dem תלויה בסופו של דבר בהערכות מומחים סובייקטיביות (אגב, היה יכול להיות מעניין לו המחברים היו מבקשים בנפרד הערכות ממומחים ימניים ושמאלנים, כדי לקבל טווח).

בסופו של דבר השאלה המעניינת כאן היא השאלה המשפטית, באיזו מידה תידרדר האיכות המוסדית כתוצאה מהשינוי הספציפי המוצע בישראל, ולא השאלה האמפירית, לאן יגיע קו הרגרסיה אם אנחנו מניחים ערך מסוים לגבי הידרדרות של האיכות המוסדית. ההנחה היא לב העניין. וזו פשוט לא שאלה לכלכלנים.

אומדנים לפגיעה קצרת טווח

לאחר שסיימו עם הרגרסיות המוסדיות, עוברים כותבי המסמך לדון בהשפעות קצרות הטווח של יוזמות החקיקה על המצב הכלכלי הנוכחי בישראל:

א. פגיעה בדירוג האשראי של ישראל – אמנם עד כה לא היה שינוי משמעותי, אבל הטענה היא שהוא לא עלה כפי שהיה יכול לעלות, וכי לאור הכתוב בדוחות האנליסטים קיים חשש לפגיעה במידה שהרפורמה תעבור.  

ב. פגיעה בהשקעות בישראל, שהעדויות עבורה הן פיחות עודף בערך השקל (כלומר פיחות שנובע ספציפית מהרפורמה במנותק מהמצב הכללי של השווקים בארץ ובעולם) ופערי תשואות בשווקי המניות. ישנו גם פרק על ירידה בהשקעות בהייטק, שמצוין משום מה בנפרד מפרק זה.

ג. האינפלציה וההכרח בהעלאת הריבית שנגרמו כתוצאה מהפיחות העודף.

ד. פגיעה באיכות השירות הציבורי ועליה ברמת השחיתות.

בנוגע לסעיפים א-ג אני חושב שטענות המחקר הן די משכנעות.

הטענה הנגדית של תומכי הרפורמה היא שהנזקים האלו נובעים ישירות מהפעילות של המחאה, ובין השאר מהמכתב שעליו חתומים אותם הכלכלנים שכתבו את המחקר הנוכחי, אך לדעתי זו ביקורת שמחטיאה את העניין. זה לא משנה אם הנזק נוצר כתוצאה מפגיעה ממשית בכלכלה, או כתוצאה מכך שכל המומחים בתחום בארץ ובעולם חוששים מפגיעה עתידית בכלכלה. מאז "מהפכת הציפיות" במחקר למדנו שהציפיות הן חלק מאוד חשוב מכל תופעה מאקרו כלכלית, ופגיעה בציפיות כמוה כפגיעה ישירה בכלכלה.

כדי להבהיר את הנושא, בואו נניח לצורך העניין את ההנחה הקיצונית ביותר: כל הכלכלנים בארץ ובעולם ממש שונאים את נתניהו, ולכן דוחפים ציפיות שליליות ומוגזמות אל המחקרים והדוחות שלהם. אפילו אם ההנחה הזו הייתה נכונה, הפגיעה במשק עדיין הייתה קיימת, במציאות. פגיעה בהשקעות, בערך המטבע, אבטלה, מיתון, כל אלו יכולים לקרות בגלל ציפיות אפילו אם המקור שלהן שקרי לגמרי (ואני לא חושב שהוא כזה). זה העולם, וגם אם הוא לא הוגן ממשלה צריכה להתמודד איתו כפי שהוא.

אני מאמין שסעיפים א-ג הם גם העדות הטובה ביותר לפגיעה ארוכת הטווח של הרפורמה בכלכלה. אמנם הם נראים צנועים יותר, ובניגוד לרגרסיות המוסדיות הם לא מאפשרים להעריך כמה מיליארדים נפסיד באחוזי תוצר, אבל מדובר בתופעות שקורות בשטח, ולא בהערכות המבוססות על מתודולוגיה סובייקטיבית והשוואות למדינות שונות שבהן בוצעו רפורמות אחרות. תומכי הרפורמה לא יכולים לטאטא את התופעות האלו מתחת לשטיח ולטעון שאין כאן חשש אמיתי מעתיד רחוק יותר, שבו אריה דרעי יבחר את השופטים במסגרת ממשלתו הראשונה של יאיר נתניהו.

סעיף ד (במסמך – פרק ה.5 בעמוד 47) לא קשור לעניין, והדברים שכתובים בו יכלו להתרחש ממילא, בלי קשר לרפורמה המשפטית. היה עדיף להשמיטו ממחקר המתמקד ברפורמה.

האם חכם להגזים בהשלכות הרפורמה?

משפט אחד מהמאמר, לא חשוב במיוחד, הקפיץ אותי: אחרי תיאור של כמה מהאומדנים לירידת התוצר בעקבות הרפורמה, כותבים החוקרים כי "מדובר בפגיעה קשה ביותר ברמת החיים בטווח הארוך, בהשוואה לתרחיש בו יוזמות החקיקה ייגנזו."

זה גרם לי לחשוב – מה באמת יקרה במדינת ישראל אם יוזמות החקיקה ייגנזו? האמת היא שאף אחת מבעיות העומק של המדינה לא תיפטר. הפוליטיקאים המכהנים בממשלה הנוכחית ימשיכו לכהן גם בממשלה שאחריה, ובזאת שאחריה, ימשיכו להוביל מדיניות שגויה בשלל נושאים, לנסות לדחוף רפורמות כאלו או אחרות שיגדילו את כוחם, ובסוף הם יצליחו. בעיית החרדים לא תיפטר, עתידה של המדינה יישאר עגום, שום דבר חשוב לא ישתנה.

יש כאן סתירה: כיצד ייתכן שאני מאמין שמצד אחד חשוב לעצור את הרפורמה המשפטית, אבל מצד שני ביטולה לא ישנה את התסריטים העתידיים באופן מהותי? הפתרון לסתירה הוא שהרפורמה המשפטית היא סימפטום למחלה, ולא המחלה עצמה.

המחלה עצמה היא החלוקה של החברה הישראלית לסקטורים יריבים אשר מושכים ללא הרף את השמיכה לצד שלהם. למעשה, זהו גם הטיעון המקורי לקשר הסיבתי בין המגבלות על הממשלה ובין צמיחה כלכלית: ההנחה היא שבהיעדר מגבלות ממשלות יחלקו את הכסף לפי שיקולים סקטוריאליים צרים. ישנן דוגמאות היסטוריות שבהן זה לא קרה, כגון טייוואן, סינגפור ודרום קוריאה, אשר חוו צמיחה מהירה בתקופה שבה הן לא היו דמוקרטיות, מכיוון שהמשטרים שניהלו אותן לא היו מושחתים וסקטוריאליים אלא דאגו בכנות לחברה כולה. אבל אנחנו יודעים שבישראל זה כן יקרה. כותבי המחקר מציינים זאת בעמוד 9:

"סיבה נוספת לדאגה היתרה במקרה הישראלי היא המבנה הסקטוריאלי של החברה המקומית. הספרות מדגישה, בין היתר, כי מוסדות המאפשרים לקבוצות מצומצמות באוכלוסייה לשלוט עם מעט מדי מגבלות פוגעים בצמיחה ארוכת הטווח מכיוון שהם מתעלים משאבים כלכליים לטובת האינטרס הסקטוריאלי באופן שמונע הקצאה יעילה של משאבים ופוגע בתנאים התומכים בחדשנות. אולם המשמעות של הקצאה סקטוריאלית בישראל היא חמורה במיוחד, נוכח הריבוי הטבעי הגבוה ובעיית ההשכלה וההשתתפות הנמוכה בכוח העבודה בקרב החברה החרדית, אשר כלכלנים רבים רואים בו איום כבד ביותר על עתיד המשק הישראלי בטווח הארוך."

הבעיה היא כמובן לא רק החרדים, אלא גם ההסתדרות, הוועדים הגדולים במגזר הציבורי, מערכת הביטחון ועוד. הסקטוריאליות היא הבעיה האמיתית, ואמנם הרפורמה עשויה להחריף אותה, אך היא לא תיעלם גם אם הרפורמה תיגנז. ביטול הרפורמה עשוי לעורר בקרב רבים אשליית שווא, כאילו שהמדינה חמקה מעתיד אפל, אבל לא נחמוק מדבר.

לדעתי, חלק מהכלכלנים החתומים על המחקר הזה והעוסקים בדיונים בנושא ברשתות החברתיות ובתקשורת דווקא מחריפים את המחלה הבסיסית בזמן שהם עוסקים בריפוי הסימפטום שלה. התקפותיהם על הצד הימני של המפה מייצרות את הרושם שאין אפילו פסיק של אמת בטענות של ימניים על ההטיות של המערכת המשפטית, אין שום סיכוי שהגבלה כלשהי של הרשות השופטת תתרום באופן חיובי לאיכות המוסדית, והכל פשוט איוולת אחת גדולה שנולדה מתוך רשע טהור, ותהרוס את הכלכלה הישראלית באופן מיידי. זה פשוט לא נכון.

כך, הרפורמה המשפטית, שהחלה בתור סימפטום של הסקטוריאליות, מחריפה אותה עוד יותר – ויש שיגידו שזו גם התוצאה של המהפכה המשפטית המקורית של אהרון ברק בשנות התשעים, של חוק ההסדרים, ושל מנגנונים מוסדיים אחרים שכולם נועדו בסופו של דבר להגביל את המנגנונים הדמוקרטיים כדי להילחם בסקטוריאליות.

הפתרון לבעיה הזו הוא לא להעביר את הרפורמה, כמובן, או להפסיק להתנגד לה. הפתרון הוא למצוא את המכנה המשותף בין החלקים המתונים של השמאל והימין שיאפשר לפייס בין הצדדים, להזיז הצידה את הקיצוניים, ולהתמודד יחדיו עם הבעיות העומדות בפני המדינה. לצד ההגזמות משמאל, אחת המגמות שמדאיגה אותי במיוחד היא היחס של תומכי ליכוד למגמות התעסוקה בחברה החרדית: בעוד שבעבר היה קונצנזוס בין הימין והשמאל המתונים בנושא, כיום כותבים ימניים פופולריים מצדיקים את הסחטנות וההיבדלות שמובילות המפלגות החרדיות. תופעה זו לבדה עשויה למנוע כל סיכוי להימלט מהגורל של הפיכת מדינת ישראל למדינה מתפתחת.

בספרי "כסף כחול לבן" כתבתי בהרחבה על ההיסטוריה של המוסדות הפרוטו-דמוקרטיים בחברה היהודית בגולה, ועל האופן שבו היא היתרגמה לעם שהקים מדינה דמוקרטית בתקופה שבה מרבית המדינות בעולם לא היו דמוקרטיות, למרות שמרבית בניו היגרו לכאן מארצות לא דמוקרטיות. כתבתי כי המסורת היהודית של וויכוח ושכנוע היא הגורם שאפשר לנו להימנע עד כה ממלחמות אזרחים שהתרחשו במדינות רבות אחרות, ולהתמודד בהצלחה עם תופעות כגון האינפלציה הגבוהה בשנות השמונים. כיום, המסורת הזו הולכת ונשחקת במהירות.

אני מאמין שהדרך היחידה לצאת מהבור שאליו אנחנו גולשים היא ממשלת אחדות משותפת לימין ולשמאל, או לפחות יותר שיתוף פעולה בנושאים המהותיים. אין לי מושג איך לגשר על הקיטוב ההולך וגדל בין הצדדים, אבל אני מרגיש שהעוצמה של דחיפת הרפורמה המשפטית מהצד הראשון, וההגזמות והדמוניזציה שמלוות את ההתנגדות אליה מהצד השני, רק מדרדרות אותנו לתהום במהירות גבוהה יותר.

Read Full Post »

מחשבות על ה"רולניקיזם"

ה"רולניקיזם", על שמו של עורך דה-מרקר גיא רולניק, היא תיאוריה כלכלית שלפיה הגורם המשמעותי ביותר לשגשוג הוא מידת הריכוזיות במשק, והאופן שבו היא משפיעה על שחיתות ועל כוחן של קבוצות אינטרס להשפיע על התקשורת והפוליטיקה. לפי תיאוריה זו, מדינות משגשגות מאופיינות בפירמות קטנות רבות המתחרות ביניהן באופן אינטנסיבי, אינן מסוגלות לרכוש לעצמן פוליטיקאים או עיתונים, וכך הצרכן מרוויח והדמוקרטיה נשמרת. מדובר בתיאוריה לא רעה, מכיוון שהיא מדגישה את החשיבות של תחרות עבור שגשוג כלכלי. היא בוודאי עדיפה על תורות מרקסיסטיות הנפוצות בעיתונות ובמערכת הפוליטית, שלפיהן הזירה הכלכלית (וכל שאר הזירות בעצם) היא מלחמת מעמדות נצחית בין "מנצלים" ל-"מנוצלים". אך המציאות מעט יותר מורכבת מהתיאוריה.

ראשית, הרטוריקה המלווה את הרולניקיזם מתייחסת ל"כוח מונופוליסטי" כאל עניין בינארי הנובע באופן ישיר מריכוזיות, ומלווה בתפיסה השגויה הנפוצה בציבור שלפיה הצרכנים הם תמיד שבויים בידי המונופול. במציאות, לכל עסק יש כוח מונופוליסטי מסוים, ולציבור בדרך כלל יש אלטרנטיבה.

למשל, גם אם אמאזון מחזיקה בנתח גדול משוק הקניות המקוון, אין זה אומר שהיא יכולה להעלות מחירים ולהשתמש בכוחה המונופוליסטי, מכיוון שצרכנים פשוט יעברו לקנות בחנויות רגילות, או יעברו למתחרים קטנים יותר. קשה מאוד להגדיר כוח מונופוליסטי, מכיוון שקשה להגדיר מהו השוק הרלוונטי. ההגדרה הטכנית של נתח השוק של אמאזון, מתעלמת לגמרי מהאלטרנטיבות, מכך שהצרכנים יכולים לרכוש את המוצרים בחנויות רגילות. לכן, הכוח של אמאזון הרבה יותר חלש ממה שאנחנו חושבים.

לעומת זאת, בעל מכולת ביישוב מרוחק, המחזיק בנתח זניח לגמרי מהשוק הקמעונאי הארצי, יכול בקלות להשתמש בכוחו המונופוליסטי כדי להעלות מחירים, ביחוד אם יש חסמי כניסה משמעותיים להקמת מכולת נוספת, כגון מגבלות תכנון עירוני. באותו יישוב מרוחק הצרכנים באמת שבויים במידה רבה, ואין להם אלטרנטיבות טובות. המכולת הזו לא תוכרז כמונופול ולא תופיע על הרדאר של רגולטורים ועיתונאים, אך היא עשויה לפגוע ברווחת הצרכנים המקומיים הרבה יותר מאמאזון הענקית.

באופן כללי, קשה להסיק מריכוזיות או מגודלן של החברות על מידת הכוח המונופוליסטי שלהן. יכול להתקיים שוק עם שני שחקנים שמתחרים ביניהם באינטנסיביות, ובשוק אחר יהיו עשרה שחקנים השומרים על קרטל מנומס ומחירים גבוהים. קשה גם להסיק מגודלן של חברות על מידת ההשפעה הפוליטית והתקשורתית שלהן; גם עסקים קטנים יכולים להתאגד לצורך רכישת לוביסטים ופוליטיקאים. שאלת האלטרנטיבות וכל הגוונים האפורים הללו נעדרים לגמרי ממאמריו של רולניק וחסידיו. כך למשל יכול גיא רולניק לכתוב בטוויטר שפייסבוק היא מונופול מסוכן, תוך התעלמות מקיומה של הפלטפורמה שבה הוא כותב זאת.

שנית, הרולניקיזם מתעלם מכך שמיזוגים ורכישות של חברות, לצד גידול בריכוזיות, מובילים גם ליתרונות לגודל. חברות ענק יכולות להשקיע יותר במו"פ ובחדשנות טכנולוגית, ולא רק בלובי מול הפוליטיקאים, והן אכן עושות זאת. חלק ניכר מהקדמה הטכנולוגית מאז מלחמת העולם השנייה התרחש במעבדות של חברות ענק כגון IBM, מייקרוסופט, אפל, טבע, אמאזון ואחרות. חברות ענק יכולות גם לחסוך עלויות אדמיניסטרציה, ויש להן יותר כוח שוק מול ספקים שמאפשר להן להשיג הנחות. כאשר ישנה תחרות, היעילות הזו מיתרגמת למחירים נמוכים יותר עבור הצרכן ומשכורות גבוהות יותר לעובדים. כלומר, אם במקום אמאזון היו מאות אתרים קטנים, סביר להניח שהמחירים לצרכן היו גבוהים יותר, לא נמוכים יותר. אפילו אם חברות הענק האלו מנצלות פה ושם את כוחן המונופוליסטי, יתכן שתרומתן לצמיחה מובילה לכך שההשפעה הכוללת שלהן על רווחת תושבי המדינה היא חיובית בסופו של דבר.

למעשה, הרולניקיזם מבלבל בין מטרות ובין אמצעים. במקום שהדיון יהיה סביב רווחת הצרכן – המטרה הסופית – הדיון הוא סביב הריכוזיות. אך הפחתת הריכוזיות איננה מטרה העומדת בפני עצמה, אלא בסך הכל אמצעי. המטרה היא רווחת הצרכנים. לצד זאת, מובילה התיאוריה לרטוריקה של שנאת עשירים, והתעלמות מהפן היזמי של צבירת העושר, שהוא הכרחי לשגשוג כלכלי. הרולניקיסטים צופים בשימוע בקונגרס של מנכ"לי ענקיות הטכנולוגיה בשקיקה, מחכים לראות כיצד "ישחטו" הפוליטיקאים את אנשי העסקים העשירים, אך הם שוכחים שהאנשים שהקימו את פייסבוק, מייקרוסופט, גוגל ואמאזון לא נולדו עשירים. במהלך ההתעשרות שלהם הם יצרו ערך עצום עבור הציבור האמריקני והעולם כולו.

חשבו כיצד היו נראים ימי הסגר של מגיפת הקורונה לולא אמאזון, נטפליקס, זום ושלל האמצעים הטכנולוגיים החדשים אשר מאפשרים לנו לרכוש מוצרים וליהנות מאמצעי בידור רבים מבלי לצאת מהבית. חשבו כיצד היה נראה שיעור האבטלה כיום אם חברות היי-טק לא היו יכולות לעבור לעבודה מהבית, בדרך כלל באמצעות שירותי הענן של אמאזון, מיקרוסופט או אחת החברות הגדולות.

איני טוען חס וחלילה שאין צורך ברשות להגבלים עסקיים, ושמדינות לא צריכות מדי פעם להיאבק באופן אקטיבי כנגד מונופולים פרטיים גדולים המאיימים על התחרות. זה עניין של איזונים. מדיניות רציונלית של הגבלים עסקיים חייבת להתחשב בתרומה של חברות הענק לקדמה הטכנולוגית ולצמיחה הכלכלית, ובשאלת האלטרנטיבות והניצול לרעה של הכוח המונופוליסטי – בכל אותם דברים שהרולניקיזם נוטה לטאטא מתחת לשטיח.

בגלל חוסר ההבנה הזו, הרולניקיזם מתנגש עם העובדות בשטח. ניתן לראות את השגיאה של הרולניקיזם בהשוואה בין מדינות: בכל המדינות העשירות בעולם ישנן חברות ענק החולשות על נתחים משמעותיים מהשוק המקומי והעולמי, ואחראיות לעיקר הצמיחה. המדינה הרולניקיסטית האידיאלית, שבה יש רק מספר גדול של עסקים קטנים ובינוניים המתחרים ביניהם על ההגמוניה, איננה קיימת, ולעולם לא תהיה קיימת, כי עסקים קטנים ובינוניים הם פשוט לא יעילים כל כך (ולא, הם גם לא "מנוע צמיחה"). ניתן גם לראות את השגיאה בהשוואה לאורך זמן: למרות המיזוגים והגידול בריכוזיות, השכר הריאלי במרבית המדינות והתקופות הוא במגמת עלייה, והשכר בחברות הענק בדרך כלל גבוה מהממוצע. הניצול הגובר של האזרחים, בין אם באמצעות משכורות נמוכות יותר או מחירים גבוהים יותר, פשוט לא קורה, ואין גם עדויות לגידול בשחיתות או פגיעה בדמוקרטיה.

לסיכום, חשוב לציין שוב שהרולניקיזם הוא בסך הכל תיאוריה כלכלית סבירה ביחס לתפיסה המרקסיסטית הנפוצה בחלקים ניכרים מהתקשורת הישראלית, ואין פלא על כך שעיתון דה-מרקר ספג ביקורות רבות משמאל במהלך השנים. אך העולם מורכב יותר מהאופן שבו הוא מוצג בטוריו של גיא רולניק, והבלבול בין אמצעים ומטרות עשוי להוביל להמלצות מדיניות שגויות.

Read Full Post »

הצד הבהיר והצד האפל של המגוון האנושי

בשנות הארבעים של המאה העשרים, בזמן שהעולם כולו היה עסוק במלחמה, הופיע לראשונה סגנון מוזיקלי חדש: הרוקנרול. לא במקרה, הסגנון החדש צמח בערים הגדולות של ארצות הברית. הגיטרות, התופים והסגנון המהיר הם תוצאה של ההשפעה הדדית של מוזיקאים שחורים ולבנים בשנות הארבעים של המאה ה-20, אשר למדו האחד מהשני כלים ומקצבים, ושילבו את ניסיונם לכדי סגנון ייחודי וחדש שצמח מתוך הבלוז, הג'אז והסגנונות האחרים. מוזיקאים אפריקנים או אירופאים לא היו מסוגלים לפתח את הרוקנרול לבדם; רק השילוב יוצא הדופן שנוצר בארצות הברית אפשר זאת. זהו אינו מקרה יוצא דופן – חלק ניכר מהפיתוחים התרבותיים, האמנותיים, הקולינריים, הפיננסיים והטכנולוגיים שהופיעו בארצות הברית במאה וחמישים השנים האחרונות הם תוצאה של שיתוף פעולה והשפעה הדדית בין אמריקנים שהגיעו מארצות ומתרבויות שונות לגמרי. עוצמתה של ארצות הברית נובעת מאותו שילוב של גרמנים, אירים, איטלקים, פולנים, סינים, פורטוריקנים ורבים אחרים, שכל אחד מהם הגיע לצפון אמריקה עם מטען תרבותי אחר, כישורים אחרים, ידע אחר, השקפות עולם אחרות. מחקרים העלו עדויות לכך שגיוון אתני השפיע לחיוב על השכר בערים בארצות הברית, על פריון העבודה, ועל צמיחתן של ערים בבריטניה. תוצאות דומות עולות גם מניתוח המגוון האנושי בהנהלות של חברות: פירמות בעלות מגוון אנושי רב יותר בקרב הבעלים או השותפים נוטות להיות חדשניות ומצליחות יותר.

אך לכל אותן התפתחויות חיוביות תמיד נלווה הצד האפל של המגוון האנושי והאתני, שאליו נחשפנו גם בשבועות האחרונים. מאבקים אלימים בין קבוצות אתניות שונות בארצות הברית התרחשו עוד במאה ה-19, כפי שניתן לראות בסרט "כנופיות ניו יורק", המתאר את היריבות בין מהגרים איריים לבין "וותיקים" שרובם ממוצא אנגלי. גם מלחמת האזרחים האמריקנית, אחת המלחמות האכזריות ביותר בעידן המודרני, היא במידה מסוימת תוצאה של הבדלי השקפות ופערים תרבותיים בין קבוצות אוכלוסייה שונות. לאורך כל המאה ה-19 התרחשו מהומות, התפרעויות ומרידות, ביניהם מספר התקפות של לבנים על עבדים שחורים משוחררים, מאבקים בין פרוטסטנטים וקתולים, התקפות על מהגרים סיניים, ואפילו קרבות בין פלגים שונים במשטרה. מגמה זו המשיכה אל תוך המאה ה-20, עם שלל מהומות שחלק ניכר מהן על רקע גזעי, למשל במסגרת "הקיץ האדום" של 1919, ובשנת 1943, כאשר בחודש יוני הנשיא רוזוולט נאלץ לשלוח אלפי חיילים כדי להרגיע את המתפרעים בדטרויט, ובחודש אוגוסט פרצו מהומות בניו יורק בעקבות ירי של שוטרים לבנים בחייל שחור, ועוד מקרים רבים נוספים. ישנם כאלו המקשרים בין המהומות הנוכחיות ובין כהונתו של טראמפ, אך הם ככל הנראה ניחנו בזיכרון קצר; מהומות על רקע גזעי התרחשו גם בשנים 2015, 2014, 2011, וכן מספר פעמים בעשור שלפני כן, ובכל עשור אחר בתולדות ארצות הברית, בלי קשר לזהות הנשיא המכהן.

ההשפעה השלילית של מגוון אנושי גבוה איננה ייחודית לארצות הברית. למשל, מחקר מעניין השווה בין מתחמים של דיור ציבורי למהגרים עניים בצרפת, שבחלקם מרבית המהגרים מגיעים מאותה המדינה ובחלקם הם מגיעים ממגוון רחב של מדינות. לפי התוצאות, רמה גבוהה יותר של מגוון אתני בקרב המהגרים הביאה לפגיעה בשיתוף הפעולה בין הדיירים, להגדלת שכיחותם של מקרי הוונדליזם ולירידה ברמת התחזוקה. רבים תולים את הנחשלות הכלכלית של מדינות אפריקה שמדרום לסהרה במגוון האתני השורר באזור הזה, שהוא הגבוה ביותר בעולם. מחקרים על מדינות שונות מצאו בין השאר כי מגוון אתני פוגע בהשקעה בחינוך ובתשתיות, במימון מערכות חינוך בסיסיות, ובשיתוף הפעולה הנדרש למניעת נזקים סביבתיים. גם במדינות הנורדיות, הנתפסות בתור "מודל סוציאל-דמוקרטי", הגירה אשר הגדילה את המגוון האנושי הובילה לירידה בתמיכה במימון ציבורי של השכלה ובריאות. כאן בישראל סירבו מרבית הקיבוצים לקבל אליהם את העולים היהודים מצפון אפריקה ומהמזרח התיכון באמצע המאה הקודמת, למרות שספגו עקב כך ביקורת קשה מבן גוריון – הם ידעו טוב מאוד שהמודל השיתופי הסוציאליסטי שלהם תלוי באופן קריטי בכך שהאוכלוסייה תהיה הומוגנית כמו בשבדיה.

בספר "מסע האנושות" (בהוצאת כינרת), שכתבתי בשיתוף עם עודד גלאור, אנחנו מייחדים פרק שלם להשפעת המגוון האנושי על התפתחותן של מדינות. עודד ושותפיו הראו במחקריהם כיצד ניתן להשתמש במגוון הגנטי בתור מדד טוב לרמת המגוון האנושי במדינות שונות, ומצאו כי השפעת המגוון האנושי על שגשוג כלכלי נראית כמו "גבעה": מגוון נמוך מדי או גבוה מדי מוביל לעוני, בעוד שהרמה האופטימאלית של מגוון נמצאת באמצע. הסיבה לכך היא שמגוון נמוך מדי מוביל לשמרנות וסגירות בפני מסחר ורעיונות חדשים, בעוד שמגוון גבוה מדי מוביל לאלימות ולקושי בשיתוף פעולה. מחקרי המשך מצאו השפעות של המגוון האנושי על רמת חוסר האמון באוכלוסייה, על מלחמות אזרחים, על עלייתם של משטרים אוטוקרטיים ועוד.

למשקיפים מבחוץ נראית האומה האמריקנית כיום כאילו שהיא קרועה מבפנים, לא מסוגלת להתמודד עם העול ההיסטורי של העבדות והגזענות, לא מעוניינת להגיע לרמת ההרמוניה והשלווה של מדינות מפותחות אחרות. אך זוהי תמונה שגויה.

ראשית, מכיוון שההשוואה למדינות מפותחות אחרות, שרובן הומוגניות הרבה יותר, היא שגויה. איננו יודעים כיצד היו נוהגים שוטרים בשוודיה, הולנד או יפן לו היו מתחים אתניים וגזעיים משמעותיים במדינות אלו. בהחלט סביר שבמצב של מגוון אנושי גבוה גם במדינות האלו התמיכה במערכה במערכת רווחה נדיבה הייתה נמוכה יותר, שיעור גבוה יותר מהילדים היו לומדים בבתי ספר פרטיים, ורבים היו תומכים בזכות האישית לנשיאת נשק. ושנית, מכיוון שהמגוון האנושי הוא מקור עוצמה משמעותי עבור האומה האמריקנית, שאפשר לה להפוך למעצמה טכנולוגית, כלכלית, תרבותית, אמנותית, ולקדם חדשנות יוצאת דופן בכל תחום אפשרי. למרות כל חסרונותיה, ארצות הברית ממשיכה לשאוב גם מישראל וגם ממדינות אחרות את טובי המוחות – גברים ונשים שמחפשים את האתגר, את המגוון ואת ההשפעות ההדדיות, ואולי גם מעוניינים לברוח מההומוגניות המשעממת של מדינות המוצא שלהם. עד כה המאפיינים החיוביים של המגוון האנושי הגבוה בארה"ב עלו בהשפעתם על המאפיינים השליליים, ואין סיבה לחשוב שמצב זה ישתנה בעתיד הנראה לעין.

 

Read Full Post »

האם הכנסה בסיסית אוניברסלית היא הפתרון למשבר הקורונה?

הכנסה בסיסית אוניברסלית היא רעיון לארגון מחדש של מערכת הרווחה, שבמרכזו קצבה אוטומטית ובלתי מותנית המוענקת לכל אזרח במדינה. כל אחד ואחת מקבל מהממשלה מדי חודש תשלום לחשבון הבנק. בחלק מההצעות גובה התשלום החודשי תלוי בגיל, אך מלבד זאת הוא לא תלוי בשום מאפיין אחר של הפרט. מדובר ברעיון וותיק למדי, שהוצע בגירסאות שונות כבר לפני מאות שנים ונתמך בין השאר על ידי הפילוסוף בן המאה ה-17 ג'ון לוק, המתמטיקאי בן המאה ה-18 המרקיז דה-קונדורסה, וכן הוגים מאוחרים יותר כגון ג'ון סטיוארט מיל, ברטרנד רסל ומילטון פרידמן.

בשבועות האחרונים מגפת הקורונה החזירה את הרעיון של הכנסה בסיסית אוניברסלית לאופנה, וד"ר אמיר ברנע פרסם מאמר בנושא במדור הדעות של "הארץ". בדומה להוגים אחרים מהצד השמאלי של המפה האידיאולוגית, ברנע רואה בהכנסה בסיסית "הזדמנות להשיג יעדים חברתיים" ולמעשה להגדיל את המיסוי על עשירים. אך אין שום קשר בין הכנסה בסיסית ובין מיסוי עשירים, ואין שום קשר בין מיסוי עשירים ובין מגפת הקורונה; אפשר להגדיל את המס על העשירים גם בלי הכנסה בסיסית ובלי מגפה עולמית, ואפשר גם להקטינו במסגרת מעבר להכנסה בסיסית ותוך כדי מגפה עולמית.

טיעונים רבים בעד הכנסה בסיסית אוניברסלית מלווים ברטוריקה שקרית על "חלוקת משאבי הטבע של המדינה לכלל התושבים", ומבטיחים שלל ניסים ונפלאות שלא יקרו. חשוב להבין שהכנסה בסיסית אוניברסלית איננה פתרון קסם. במציאות, אם ניקח את כל הונו של יצחק תשובה (לפני שהוא הצטמק בעקבות משבר הקורונה) ונחלק אותו בין כל אזרחי ישראל מעל גיל 14, נקבל בסך הכל כ-570 דולרים לאדם באופן חד פעמי, וכמובן נפגע באופן אנוש בתמריצים להשקעה ויזמות. לממשלה אין עץ כסף נסתר שממנו אפשר לחלק לכל אחד מאיתנו אלפי שקלים מדי חודש. כדי לחלק לכל אזרחי ישראל סכום משמעותי באופן קבוע ולא חד פעמי, מדי חודש, אי אפשר רק "למסות את העשירים" או "להלאים את משאבי הטבע". נדרש הרבה יותר כסף, נדרש למסות את כולם.

לפני כשנתיים פרסמתי מחקר מקיף בשיתוף עם מיכאל שראל על יישום אפשרי של הכנסה בסיסית בישראל, שבמרכזו סימולציה בנוגע לסכומים שניתן לחלק ולאפשרויות המימון של התכנית. תוצאות המחקר מעלות שניתן להעניק לכל אדם בוגר בישראל סכום של כ- 1,200 – 1,500 ש"ח בחודש באמצעות ביטול של שלל הטבות ומס וקצבאות והעלאה משמעותית בנטל המס. בניתי את ההצעה כך שעבור מרבית העובדים הגידול במיסים יהיה שווה בערך להכנסה הבסיסית שהם יקבלו, כך שמצבם של מרבית משקי הבית לא ישתנה בעקבות הרפורמה. הסכום נשמע נמוך למדי, ובכל זאת הוא דורש את ביטול רוב הקצבאות הקיימות וכן גידול דרמטי במיסים כדי לממנו. סכומים גבוהים יותר, כגון הצעתו של ד"ר ברנע להכנסה בסיסית של 1000 דולרים בחודש, דורשים שיעורי מס דרקוניים על מעמד הביניים וקיצוץ חד בהוצאות הממשלה על סעיפים מרכזיים כגון בריאות, חינוך וביטחון. אשמח לראות חישוב מצד ד"ר ברנע המדגים את האפשרות לממן מהלך שכזה.

רבים מתאכזבים ברגע שהם מבינים שהכנסה בסיסית אוניברסלית לא תהפוך אותם לעשירים יותר. מדוע פילוסופים וכלכלנים רבים תומכים בכל זאת במעבר להכנסה בסיסית?

הסיבה לכך היא שמערכות הרווחה הנוכחיות במדינות המערב בנויות באופן עקום. קצבאות לאימהות חד הוריות, למשל, תלויות בכך שהן לא ינשאו מחדש, ובכך שהכנסתן תישאר נמוכה יחסית. על כן, אימהות חד הוריות הנמצאות בזוגיות מעדיפות שלא להתחתן, ואין להן גם תמריצים להתקדם בעבודה ולצאת ממלכודת העוני. כך גם לגבי מנגנוני רווחה אחרים. הכנסה בסיסית אוניברסלית, לעומת זאת, לא מעוותת את התמריצים ולא פוגעת בחופש הבחירה של הפרטים, ופשוטה מאוד לתפעול מכיוון שהיא איננה תלויה בכלום.

נסו לחשוב על מתכנתת אשר פוטרה כרגע ממשרה בשכר גבוה בחברת היי-טק, ומקבלת דמי אבטלה. נניח שמישהו מציע לה עבודה זמנית בשכר נמוך יחסית, במהלך המשבר, בהעברת קורסים און-ליין לילדים. כרגע אותה מתכנתת לא תוכל לקבל את ההצעה, מכיוון שהיא תאבד את דמי האבטלה. אך אם במקום דמי אבטלה היא מקבלת הכנסה בסיסית שאינה תלויה בדבר, היא תוכל לקבל את ההצעה לעבודה זמנית. המשמעות היא גמישות הרבה יותר גבוהה עבור העובדים, שיעור אבטלה נמוך יותר, ופגיעה נמוכה יותר בפעילות הכלכלית ובתקבולי המיסים של הממשלה.

יתרון נוסף של הכנסה בסיסית הוא החיסכון הבירוקרטי. אין צורך במבחני אמצעים מסובכים, טפסים והגעה למשרדי הביטוח הלאומי, אין צורך להוכיח שפוטרתם מהעבודה, ואין את הסטיגמות הנלוות לדמי אבטלה. כל הזכאים יקבלו את הקצבה, בניגוד לקצבאות לא-אוניברסליות כיום, אשר במקרה הטוב מחולקות רק לכ-70% מהזכאים בגלל קשיים בירוקרטיים.

מסיבות אלו, הכנסה בסיסית אוניברסלית הוצעה גם כפתרון להתמודדות עם אבטלה טכנולוגית רחבת היקף, שייתכן שתתרחש כתוצאה מההתקדמות בבינה מלאכותית ורובוטיקה. בינתיים אין שום עדויות להתפתחות אבטלה טכנולוגית, אבל משבר הקורונה הוביל לתרחיש של אבטלה המונית מסיבה אחרת לגמרי.

בתרחיש הקיצוני, אם כרבע מהאוכלוסייה יישארו מובטלים ותלויים בקצבאות חודשים רבים אחרי סיום הסגר, יהיה הרבה יותר יעיל כבר להעניק לכולם הכנסה בסיסית ופשוט להעלות את המיסים בהתאם לאלו שעובדים, כך שהם יפוצו על עליית המס בקבלת ההכנסה הבסיסית. התוצאה תהיה חיסכון כספי משמעותי והפחתת העומס על עובדי מערכות הרווחה, אך עבור רבים מהמובטלים ההכנסה הבסיסית תהיה נמוכה מדמי האבטלה שהם קיבלו לפני כן, מכיוון שהקצבה זהה לכולם ולא תלויה בשכר הקודם. לא בטוח שהם יהיו מרוצים מכך.

בתרחיש הסביר יותר, של הסרת הסגר בעוד שבועות ספורים והתאוששות הדרגתית של הכלכלה, הכנסה בסיסית קבועה היא לא רעיון טוב. הסכומים המעורבים עצומים, אי אפשר לממן אותם דרך קבע רק מהגדלת הגירעון, והם ידרשו כאמור העלאת מיסים דרמטית אשר עשויה לפגוע בתמריצים לעבודה וצריכה – בדיוק ההפך ממה שרצוי לעשות בעת משבר כלכלי. מלבד זאת, ביטול הקצבאות הקיימות ודמי האבטלה עשוי לפגוע במשפחות רבות בתקופה שהיא קשה ולחוצה ממילא.

הכנסה בסיסית היא רעיון טוב עבור מדינות שהן עשירות מספיק כדי להעניק קצבה משמעותית, או שהאבטלה אצלן נמוכה כך שרק מעטים באמת צריכים לחיות רק מהקצבה. כרגע, לנוכח מגפת הקורונה, איננו זקוקים להכנסה בסיסית, אלא לרפורמות המאיצות את הפעילות הכלכלית, מקילות על יוקר המחיה וחוסכות כסף עבור הממשלה, כגון ייעול המגזר הציבורי, מאבק בבירוקרטיה ופתיחת שווקים למסחר חופשי.

 

Read Full Post »

כיצד צריכה להיראות העזרה הממשלתית לציבור במהלך משבר הקורונה?

ראשית כל, דמי אבטלה. מדובר במנגנון קיים, אוטומטי, שעוזר באופן ישיר למשקי הבית שנפגעו במידה הרבה ביותר. אין שום סיבה להגדיל כל מני קצבאות, המשבר הזה לא מטיל עול כלכלי מיוחד על קשישים / נכים / הורים לילדים וכדומה. הוא מטיל עול על מי שאיבד את עבודתו, ואלו הם האנשים שלהם עלינו לעזור.

לדעתי אין טעם כיום ב"שליחת צ'ק" לכלל הציבור. המשבר הנוכחי הוא כרגע בצד ההיצע, לא בצד הביקוש, הוא אמור להיות זמני, בהחלט יתכן שהסגר יבוטל אחרי פסח, אין צורך לעודד ביקושים, וגם אי אפשר כי ממילא הרבה עסקים סגורים.

שנית, נדרש לחשוב על העסקים שנסגרו באופן זמני כתוצאה מהסגר: אנחנו רוצים שהם יוכלו להתאושש ולחזור לפעול אחרי ש"נדליק את הכלכלה מחדש", וישכרו את העובדים המובטלים.

אני מאוד מתנגד לסובסידיות למגזר העסקי בזמנים רגילים. בניגוד למה שאחרים אוהבים לטעון אני נגד דרוויניזם חברתי, אבל אני לגמרי בעד דרוויניזם עסקי, שהעסקים היעילים ידחקו את הלא-יעילים. זו התרומה של תחרות לצמיחה הכלכלית.

השאלה היא איך אפשר כרגע לעזור לעסקים שנפגעו זמנית לשרוד את המשבר, מבלי להציל כל מני פירמות שהיו על סף קריסה עוד לפני המשבר ורוצות עכשיו לנצל את העניין כדי לקבל קצת כסף ולשרוד עוד שנה-שנתיים. אין תשובה מושלמת, אבל עזרה בדמות הלוואות, ערבויות ודחיית תשלומים לממשלה ולגופים ציבוריים (חשמל, מים, עיריות) שהיא אחידה על פני כל סוגי הפירמות היא ככל הנראה הדרך הטובה ביותר לעשות זאת. לא צריך לשלוח חבילות הצלה לחברות ספציפיות שקרסו, ולא צריך לתת פרס מיוחד לפירמות שהתנהגו בחוסר זהירות יוצא דופן.

לפעמים אני שומע טיעונים בעד העברת כסף מפירמות מסוימות לאחרות. למשל, שהבנקים יוותרו לעסקים אחרים על החובות, או שהקניונים יפסיקו לגבות דמי שכירות מחנויות. אני לא רואה מה הערך בזה. פירמות הן לא בני אדם, אין שום היגיון ב"סוציאליזם של עסקים" שמעביר כסף מעסקים "גדולים" לעסקים "קטנים". לפעמים עסקים קטנים מפרנסים מספר מצומצם של אנשים עשירים למדי (קליניקה של רופא שיניים), ועסקים גדולים מפרנסים אלפי אנשים עניים יחסית (סופרמרקטים). אין סיבה להעביר כסף מסוג מסוים של עסקים לסוג אחר.

את התמיכה הזו של הממשלה בציבור ובמגזר העסקי צריך לממן על ידי הגדלת הגירעון ועל ידי קיצוץ חד ומיידי באותם חלקים של המגזר הציבורי שאינם נדרשים למאבק במגפה, כולל קיצוץ רוחבי במשכורות במגזר הציבורי. זה לא אומר שאני תומך כרגע במדיניות צנע, הוצאות הממשלה הולכות לגדול דרמטית וזה בסדר גמור. אבל ההשקפה שלפיה כל הגדלת הוצאה ממשלתית כלשהי כרגע היא בהכרח חיובית וכל קיצוץ הוא בהכרח שלילי היא שטחית ומטופשת. יש מקומות שראוי להרחיב, ויש מקומות שראוי לקצץ.

מה צריך להיות גובה התמיכה? תלוי במגבלות התקציב. קל לצעוק, כמו שרבים עושים כיום, שהממשלה צריכה להיות "נדיבה" יותר, אבל נדיבותה של הממשלה מגיעה על חשבון הציבור. אנחנו וילדינו נצטרך להחזיר את החובות שהממשלה צוברת כעת. מדינות שערב המשבר שמרו על חובות נמוכים יותר, או שמקצצות יותר בתחומים שאינם נדרשים, יכולות להרשות לעצמן להיות יותר נדיבות כעת עם דמי האבטלה והסיוע לעסקים. עד כה התוכניות של משרד האוצר נראות לי סבירות למדי.

סביר שבשלב עתידי כלשהו המדיניות הנוכחית תוחלף במדיניות צנע של מיסים גבוהים וקיצוצי הוצאות, במטרה להוריד את הגירעון. הייתי כותב מילה או שתיים על הצורך כעת ברפורמות תומכות צמיחה שיעזרו לנו לצאת מהמשבר ביום שאחרי ולהקל על מדיניות הצנע, אבל יש לי אפס אמון במקבלי ההחלטות ובמידת יכולתם או רצונם לחשוב לטווח רחוק כזה, אז אולי קצת חבל על המאמץ.

Read Full Post »

ההשפעה הכלכלית של מגיפות: הטווח הקצר, הטווח הארוך, והטווח המאוד ארוך

הערה: הרשומה פורסמה לראשונה בבלוג שלי באתר "הארץ"

---

"בטווח הארוך כולם מתים", אמר הכלכלן ג'ון מיינארד קיינס, אך הוא טעה, גם בנוגע למגיפות. אפילו במגיפת "המוות השחור" ששטפה את אסיה ואירופה במאה ה-14 לא כולם מתו. ערים רבות איבדו כמחצית מתושביהן, אבל המחצית השנייה נותרה בחיים, ועבורם ועבור צאצאיהם למגיפה היו השלכות חשובות בטווח הארוך – כפי שבוודאי יהיו למגיפת הקורונה.

השלכות המגיפה השחורה הן בין הדוגמאות המתוארות בספרי החדש "מסע האנושות", שכתבתי בשיתוף עם פרופ' עודד גלאור, אשר יצא בשבוע שעבר לחנויות (בימים אלו עדיף כמובן להוריד אותו לקינדל). הספר שלנו עוסק בשתי שאלות עיקריות: מדוע רמת החיים של בני האדם נשארה פחות או יותר קבועה לאורך ההיסטוריה עד לפני כמאתיים שנה ואז החלה לנסוק לפתע, ומדוע הנסיקה החלה מוקדם יחסית באזורים מסויימים, וכך הובילה להיווצרות פערי העושר המודרניים. התשובה לשתי השאלות הללו טמונה באופן שבו אירועים מהעבר הרחוק, ביניהם מגפות, השפיעו על גורלם של עמים מאות ולעיתים אפילו אלפי שנים אל העתיד.

בדומה לקורונה, גם מקורה של המגיפה השחורה היה בסין, וגם היא הגיעה לאירופה דרך איטליה בעיקר. התרשים הבא, הלקוח מהספר, מתאר את המגמות של אוכלוסיית אנגליה והשכר הממוצע לעובדים בחקלאות במהלך המגפה השחורה.

כפי שניתן לראות, אוכלוסיית אנגליה פחתה בקצב מפחיד במהלך אמצע המאה ה-14. אך בעקבות המחסור בכוח אדם גדל במקביל שכרם של האיכרים ששרדו את המגיפה. השדות, טחנות הקמח והציוד החקלאי לא הושמדו במגיפה, ובגלל הביקוש לעובדים השורדים חוו בדורות הבאים צמיחה מהירה ברמת החיים. צמיחה זו הובילה לגידול בילודה ולירידה בשיעורי התמותה מגורמים כגון קור ורעב. כתוצאה ממגמות אלו, החל מהמאה ה-16 ניתן לראות בתרשים גידול אוכלוסייה מהיר, שלווה גם בירידת שכר, ככל שהיצע העובדים גדל.

מגמות אלו הן דוגמה למלכודת העוני המלתוסיאנית, שבה היה המין האנושי לכוד מאז הופעתו (כמו כל שאר המינים עלי אדמות). במסגרת מלכודת העוני, קדמה טכנולוגית לא שיפרה את רמת החיים בטווח הארוך, מכיוון שהיא הובילה לגידול אוכלוסייה מהיר. אם פיתחתם טחנת קמח המסוגלת לייצר יותר כיכרות לחם בשנה, בדור הראשון יתכן שרמת חייכם תגדל, אבל בדורות הבאים שיעורי התמותה יפחתו, שיעורי הילודה יגדלו, האוכלוסייה תגדל, ובסופו של דבר מספר כיכרות הלחם פר אדם יחזור לרמתו ההתחלתית, מכיוון שאי אפשר לרצף את הארץ כולה בטחנות קמח. באופן דומה, אירועים שליליים כגון מגפת המוות השחור לא פגעו ברמת החיים בטווח הארוך, מכיוון שהירידה בגודל האוכלוסייה הובילה לעלייה בשכר ובסופו של דבר לגידול אוכלוסייה, כפי שניתן לראות בתרשים. בטווח "הבינוני" (למעלה ממאה שנים…) רמת החיים עלתה, ובטווח הארוך יותר רמת החיים באנגליה חזרה בערך לנקודת ההתחלה.

אך למגיפה השחורה היו השלכות נוספות, ארוכות טווח אפילו יותר. במערב אירופה היא שינתה את שיווי המשקל בין אצילים ובין איכרים, והעניקה יותר כוח פוליטי לאחרונים. המערכת הפיאודלית התערערה באופן משמעותי ובסופו של דבר קרסה. אצולת הקרקעות נחלשה, והחלה עלייתם של הסוחרים, שבהמשך ישנו גם את שיווי המשקל הפוליטי בפרלמנטים של המדינות השונות וישברו רבים מהמונופולים שהחזיקו האצילים. מלבד זאת, המחסור באיכרים בזמן המגיפה עודד את התפתחותן של טכנולוגיות אשר חוסכות בכוח אדם, כגון הסתמכות גבוהה יותר על בעלי חיים ועל מיכון בחקלאות. ישנם המשערים שהמגיפה השחורה הייתה נקודת המפנה שהציתה שורה של תהליכים כלכליים, טכנולוגיים ופוליטיים שהובילו בסופו של דבר לפריצתה של המהפכה התעשייתית במערב אירופה.

כמעט חמש מאות שנים לאחר המגיפה השחורה, הכתה מגיפה משמעותית נוספת בעולם. הדיווחים הראשונים על השפעת הספרדית הופיעו בשנת 1918, בתקופה שבה אירופה הייתה עדיין שקועה במלחמת העולם הראשונה. תנועות האוכלוסייה הגדולות במהלך המלחמה והתנאים הקשים שבהם היו שרויים החיילים היו מהגורמים שהפיצו את המגיפה במהירות. בניגוד לקורונה השפעת הספרדית קטלה דווקא אנשים צעירים ובריאים בדרך כלל, וההערכות הן כי כרבע מאוכלוסיית העולם נדבקו בה, וכ-5% מהאנושות מתו ממנה. במקומות רבים נסגרו החנויות, אנשים ניסו להימנע ממגע ככל האפשר ומערכת הבריאות קרסה תחת העומס. אך בגלל המלחמה והמהירות שבה התפשטה המגיפה, התקשורת לא סיקרה אותה בהרחבה, באזורים רבים התושבים כלל לא היו מודעים לקיומה, והשלכותיה נחקרו ביסודיות רק עשורים רבים לאחר מכן.

היסטוריונים מעריכים כי מגפת השפעת הספרדית השפיעה על תוצאות מלחמת העולם הראשונה, מכיוון שהיא פגעה בעוצמה קשה יחסית בצבאות של גרמניה ואוסטריה. מספר מחקרים אשר בחנו את דור הילדים שנולדו בזמן המגפה, מצאו כי לאורך כל ימי חייהם ילדים אלו סבלו משיעורים גבוהים יותר של נכות, ומרמות השכלה ושכר נמוכות יותר, בהשוואה לדורות שנולדו מעט לפני המגפה או מעט אחריה.

בשלב זה איננו יודעים עוד כיצד ומתי יסתיים משבר הקורונה, אך קשה להאמין שלמשבר חמור כל כך לא יהיו השלכות ארוכות טווח – מעבר לאבטלה, לגירעון הגבוה ולפגיעה בצמיחה הכלכלית בשנה הקרובה. אחת ההשלכות האפשריות היא גידול בשיעור העובדים מהבית גם אחרי שהמגיפה תחלוף, זינוק בשימוש בלימודים מקוונים כתחליף להליכה לאוניברסיטה, וכן התפתחויות טכנולוגיות התומכות במגמות הללו. למשל, למה שישראלי המתגורר בקריית שמונה ומעוניין ללמוד תכנות יסתפק במכללה מקומית, אם הוא יכול ללמוד מהמרצים של אוניברסיטת סטנפורד? אם צעירים רבים יגלו במהלך המשבר את יתרונות הלימוד הווירטואלי, ייתכן שלא תהיה יותר הצדקה לאקדמיה במבנה הנוכחי שלה.

יתכנו גם השלכות שליליות על תהליכי הגלובליזציה, כגון מניעת הגירה וניסיון של מדינות לשמור על יכולת ייצור עצמית של לפחות חלק מהמוצרים הבסיסיים (ניירות טואלט?), באמצעות סובסידיות והגנה על יצרנים מקומיים מתחרות. מהלכי מדיניות כאלו יכולים להוביל לעליות מחירים ולפגיעה בשגשוג הכלכלי. בעידן של מחסור במשאבים ושיעורי אבטלה גבוהים, לא ברור אם פוליטיקאים יוכלו להרשות זאת לעצמם לאורך זמן.

בטווח הארוך יותר, יתכן שהמגיפה תשפיע באופן עמוק יותר על האמונות והערכים שלנו. בספר אני ועודד מראים שלאמונות וערכים ישנה חשיבות רבה עבור צמיחה כלכלית בטווח הארוך. למשל, לפי אחד המחקרים השפעתם של ערכים תרבותיים על רמת החיסכון הלאומי אינה נופלת מהשפעתם של משתנים  מקרו-כלכליים מרכזיים, כגון התוצר לנפש או התפלגות הגילאים באוכלוסייה. במהלך משבר הקורונה גילינו כולנו שהעולם הוא מקום מסוכן יותר מכפי שחשבנו, והאמונות שלנו יתעדכנו בהתאם: בני אדם, פירמות ומדינות יעברו להתנהגות שמרנית יותר, המאופיינת בחיסכון ובבניית כריות ביטחון, ברמת צריכה נמוכה יותר וברמות חוב נמוכות יותר. למגמות אלו יכולות להיות השפעות דרמטיות על המערכת הכלכלית.

אנחנו חיים כיום בתקופה של שינוי משמעותי, שקשה לחזות את תוצאותיו. בטווח הקצר מגיפת הקורונה תפגע ברמת החיים של כולנו, אבל בטווח הארוך ההיסטוריה מלמדת אותנו שאירועים דרמטיים אינם משפיעים על האנושות כולה באופן אחיד "לטובה" או "לרעה", אלא מייצרים מנצחים ומפסידים. פערים קטנים שהתקיימו לפני השינוי, הופכים לפערים משמעותיים אחריו. החודשים הקרובים הם הזמן הנכון עבור אנשים פרטיים, פירמות ומדינות לנסות ולחשוב על ההשלכות ארוכות הטווח, ולוודא שהם לא יקלעו אל קבוצת המפסידים.

Read Full Post »

איך תיראה הכלכלה ביום שאחרי הקורונה? זה תלוי בנו

הערה: המאמר פורסם לראשונה בגלובס

---

 

יום אחד כולנו נצא החוצה אל השמש. יום אחד ממשלות העולם ידווחו על מספר הולך וקטן של נדבקים, מספר הולך וקטן של נפטרים, ועל ביטול מצב החירום. איננו יודעים עדיין מתי יבוא היום הזה, אבל הוא יבוא. כיצד תיראה מדינת ישראל באותו היום?

בדומה לחלק ניכר ממדינות העולם, ישראל תהיה שקועה בחובות כבדים. שיעור האבטלה יהיה גבוה. ברחובות הערים חנויות רבות יהיו סגורות, למרות שהוסר הסגר, מכיוון שהבעלים פשטו את הרגל ואין להם אפשרות לשלם חשבונות. הוצאות הבריאות עדיין יהיו גבוהות למדי, מכיוון שלא נוכל לדעת בוודאות שלא יכה בנו גל נוסף של המגיפה. פירמות וענפי תעשייה שעוד לפני משבר הקורונה היו במצב רעוע לא יהיו מסוגלים להשתקם, אחרים יאבקו כדי להחזיר את הלקוחות והספקים. אך עומק הפגיעה עשוי להיות שונה ממדינה למדינה.

חישבו למשל על שני מפעלי רהיטים הנמצאים בשתי מדינות דומות, מדינה א' ומדינה ב', שלפני מגיפת הקורונה חילקו ביניהם את השוק העולמי באופן שווה – נתח שוק של 50% לכל מפעל. במהלך המגיפה שתי המדינות נפגעות במידה שווה, שתיהן מחליטות על סגר מוחלט של הכלכלה, ושני המפעלים נסגרים. מדינה א' מעבירה חבילת עזרה משמעותית למגזר העסקי, שכוללת דחיית תשלומי מסים, הנחות בארנונה, ערבות ממשלתית להלוואות וכדומה. מדינה ב' מעבירה גם היא חבילת עזרה דומה למגזר העסקי, אך היא מלווה אותה בקיצוץ משמעותי בשכר במגזר הציבורי ובמכירת חברות ממשלתיות, מה שמאפשר חבילה נדיבה יותר למגזר העסקי וגידול נמוך יותר בחוב.

כאשר מגיע היום ושתי המדינות מתאוששות מהמגיפה, מדינה א' תהיה שקועה בחובות עמוקים הרבה יותר מאשר מדינה ב'. עכשיו הגיע הזמן להתחיל להוריד את החובות, אבל יהיה קשה מבחינה פוליטית לקצץ את הוצאות הממשלה בשלב ההתאוששות. לכן מדינה א' תאלץ לשמור על מסים גבוהים יותר מאלו שהיו בעבר ולבטל את חבילת ההטבות למגזר העסקי מוקדם יחסית. בעלי מפעל הרהיטים שבמדינה א' יגלו שבתנאי המיסוי החדשים משתלם להם להעסיק רק חלק מהעובדים שעבדו במפעל לפני המשבר, ותפוקת המפעל תהיה נמוכה. האבטלה במדינה א' תישאר גבוהה, תקבולי המסים יהיו נמוכים, והיא תתקשה להתאושש.

לעומת זאת, מדינה ב' תהיה מסוגלת לשמור על מסים נמוכים יחסית, מכיוון שהיא כבר ביצעה את הקיצוץ במגזר הציבורי. מפעל הרהיטים שבמדינה ב' ישכור במהרה את כל העובדים שהוצאו לחל"ת במהלך המשבר ויחזור לייצר. בעלי המפעל יגלו לשמחתם שישנו ביקוש גבוה לרהיטים, תודות ללקוחות שדחו הזמנות בתקופת המגיפה, וכן שהמתחרה שלהם ממדינה א' עדיין נמצא בקשיים ולא מסוגל לספק את הביקושים. כדי לתפוס את נתח השוק הם יציעו שכר גבוה במטרה למשוך עובדים נוספים, ויבצעו השקעות בהרחבת המפעל שישפיעו גם על הספקים שלהם ויתניעו צמיחה מהירה. בזכות הגידול המשמעותי בתקבולי המסים, מדינה ב' תחזיר את המגזר הציבורי לפעילות מלאה תוך כדי הפחתת רמת החוב, בזמן שבמדינה א' הפוליטיקאים יתקשו לייצב את המערכת. כך ייווצר פער משמעותי בין שתי מדינות שהיו זהות לגמרי לפני משבר הקורונה.

על מנת להיראות כמו מדינה ב' ולא כמו מדינה א', קובעי המדיניות בישראל חייבים לחשוב כבר עכשיו על היום שאחרי, על המדיניות שנדרשת על מנת שהמשק יוכל לזנק בחזרה ובמהירות. לשם כך נדרש לשתף באופן עמוק את המגזר הציבורי בנשיאת נטל המלחמה במגיפה, וכן לחשוב על צעדים נוספים שיתמכו בצמיחה ביום שאחרי, כגון פישוט מערכות המס, הפחתת הנטל הביורוקרטי והפחתת מחסומי סחר. מלבד זאת, חשוב שלא לבזבז כרגע משאבים שעשויים להידרש להצלת חיים בהמשך.

משברים חמורים עשויים להוות נקודת מפנה, המשנה את מאזן הכוחות בשווקים שונים. המדיניות הכלכלית שנקבעת כרגע, תחת לחץ, תשפיע יותר ממדיניות שנקבעת בתקופות רגילות. האם מקבלי ההחלטות בישראל יהיו מסוגלים לבחור בדרך הנכונה?

Read Full Post »

מי יישא בנטל המלחמה בקורונה?

"לא רציתי לחיות בזמנים מעניינים", כתב אחד מעמיתי לעבודה לאחרונה. אף אחד מאיתנו לא רצה. אבל קרה המקרה, ודווקא על כתפי הדור שלנו נופלת המעמסה של התמודדות עם הזמנים המעניינים האלו. איננו יודעים עוד עד כמה חמור יהיה המשבר, אבל הסימנים אינם מעודדים. מדינות לא יהיו מוכנות לתת לשיעור ניכר מאזרחיהן למות במחלה, וכדי למנוע זאת ידרשו משאבים – משאבים עבור מערכת הבריאות, משאבים על מנת להתמודד עם האבטלה והפגיעה הכלכלית מהסגר והבידוד, משאבים על מנת לייבא מוצרים חיוניים. המון משאבים. המילה "משאבים" לא מייצגת רק כסף במובן הישיר והפשטני: הממשלה למעשה גייסה חלק ניכר מהאוכלוסייה על מנת להילחם במגיפה באמצעות השארתם בבית בבידוד, בדומה לגיוס מילואים המוני על מנת להתמודד עם מלחמה.

כפי שלומדים בשיעור הראשון בפקולטות לכלכלה, המשאבים הם תמיד במחסור ביחס לצרכים. למרות הרושם שפוליטיקאים מסוימים מנסים ליצור, לממשלה אין עצי כסף נסתרים, וכל מקורותיה מגיעים ממשלמי המיסים. אבל בתקופה כזו המחסור במשאבים יהיה חמור ובולט עוד יותר. על כן, השאלה המרכזית המרחפת מעל המדיניות הכלכלית כרגע היא כיצד נחלק את המשאבים.

ישנם שלוש קבוצות של ישראלים שיכולות לשאת בנטל משבר הקורונה. הקבוצה הראשונה היא "פשוטי העם" – עצמאיים ושכירים בפירמות שונות, אשר נושאים בנטל באמצעות תשלום מיסים, חלקם כבר הוצאו לחל"ת או סגרו את העסקים, ורבים נוספים מהם עלולים עוד לאבד את עבודתם אם המשבר יתמשך. הקבוצה השנייה היא "מעמד הקביעות", והיא כוללת גברים ונשים שהכנסתם מובטחת ואיננה תלויה בתנאים הכלכליים, כגון בעלי הקביעות המוגנים במסגרת הוועדים הגדולים ומקבלי הפנסיה התקציבית. קבוצה זו נושאת בנטל רק באמצעות תשלום מיסים, והם לא צפויים לאבד את עבודתם. הקבוצה השלישית היא "עובדי העתיד", אשר יגיעו לשוק העבודה בעוד שנים רבות, אך אנחנו יכולים להיעזר בהם כבר עכשיו באמצעות הגדלת חובות המדינה שהם יצטרכו להחזיר.

כפי שמים מתנקזים במורד ההר בנתיב המהיר ביותר שמכתיב להם כוח הכבידה, כך גם מדיניות כלכלית נוטה להתנקז בנתיב הקל ביותר עבור הפוליטיקאים, כפי שמכתיבות להן קבוצות האינטרס החזקות. על כן, באופן טבעי, עיקר הנטל של משברים נופל על פשוטי העם ועל עובדי העתיד. אך הנתיב הקל אינו בהכרח הנתיב הנכון.

הבעיה עם העברת הנטל לעובדי העתיד היא שתודות לשר האוצר משה כחלון, הגירעון בישראל היה גבוה עוד לפני המשבר. החובות היו עתידים לגדול ממילא, גם בלי הקורונה. עובדי העתיד כבר נושאים בנטל כבד למדי. יש המתנחמים בכך שהחוב עמד על כ-60% מהתוצר בישראל ערב המשבר, מספר נמוך לכאורה, אך זו טעות. החובות יצמחו במהירות רבה בקרוב, מכיוון שתקבולי המיסים יפגעו מהמשבר. ישנן מדינות מפותחות רבות עם רמת חוב נמוכה הרבה יותר מישראל, כגון אוסטרליה, נורווגיה, דנמרק, שוודיה, דרום קוריאה, טיוואן ושוויץ. אין שום סיבה שנשאף לממוצע בנושא זה, ולמעשה יש סיבה טובה לשאוף להיות הרבה מתחת לממוצע מבחינת גודל החובות: מצבה הביטחוני של ישראל מורכב, והסיכוי למלחמה שתדרוש גידול מהיר בחוב הוא גבוה משמעותית מאשר בשאר המדינות. מגיפת הקורונה תחלוף בסופו של דבר, אך הסיכוי למלחמה יישאר, ואנחנו זקוקים למשאבים של עובדי העתיד על מנת להתמודד עמו.

זה משאיר את פשוטי העם לבדם במערכה, נושאים גם בנטל הפיטורים וגם בנטל המיסים. אך גם ההסתמכות עליהם בעייתית, מכיוון שהם אלו שמממנים את פעילות הממשלה. אם עסקים יקרסו והאבטלה תגדל, העלאת נטל המיסים לא תעזור מכיוון שלא יהיה מי שישלם את המיסים הללו. אי אפשר לעזור לעסקים באופן משמעותי, למשל באמצעות הטבת מס המונית, מכיוון שאז לא ישארו לממשלה מקורות למאבק נגד הנגיף. פשוטי העם לא יכולים גם לממן את המלחמה בקורונה וגם את דמי האבטלה והסובסידיות לעצמם, בטח שלא כשהם מובטלים.

ישנה דרך אחרת. ממשלה אמיצה יכולה לדרוש גם מבני האצולה של מעמד הקביעות לשאת בחלק משמעותי יותר מהנטל, באמצעות הפחתת שעות עבודה ושכר בהתאם במגזר הציבורי, ואולי אף קיצוץ זמני בפנסיות התקציביות. מהלך משמעותי בכיוון הזה יאפשר לשחרר כמות משמעותית של משאבים לטובת מערכות הבריאות והרווחה, ויאפשר לעזור לעצמאיים באמצעות דחיית תשלומי מס.

מדיניות אשר מחלקת את הנטל באופן שווה תהיה לא רק הוגנת יותר, אלא גם יעילה יותר מבחינה כלכלית. מדיניות צנע המתבטאת במיסוי גבוה יותר וקיצוץ הוצאות ממשלה על נושאים כגון הקמת תשתיות ותשלומים לספקים פוגעת בפעילות הכלכלית ובתמריצים להשקיע ולעבוד, בעוד שהפחתת שכר ושעות עבודה במגזר הציבורי, שחלק ניכר ממנו ממילא לא נדרש בתקופה הקרובה, איננה פוגעת בכך. העברת חלק מהנטל למגזר הציבורי תמנע את הסחרור אל התחתית, של מדיניות צנע הפוגעת בתקבולי המיסים ומחייבת צנע חריף עוד יותר.

מאבק כנגד מעמד הקביעות אינו פשוט מבחינה פוליטית. ההסתדרות כבר מנהלת בכל העוצמה מאבק נגדי, במטרה למנוע את הפגיעה. ההיסטוריה מלמדת אותנו שגם בזמני משבר, חלק ניכר מהפוליטיקאים בישראל ובמדינות אחרות נוטים להעדיף שיקולים פוליטיים קצרי טווח על פני פעולה אמיצה ואחראית, לפחות עד שהמשבר מגיע לשלב שבו אין שום ברירה אחרת. אך בכל אחד מהמשברים שחוותה המדינה התקיימו בישראל גם מנהיגים שהתאפיינו באחריות, בדאגה אמיתית לשלום הציבור ובחזון ארוך טווח, והיו מסוגלים לעמוד בפני הלחצים ולעשות את הדבר הנכון. על מקבלי ההחלטות כיום לשאול את עצמם כיצד הם מעוניינים שההיסטוריה תזכור אותם.

Read Full Post »

ניתוח אשכולות (Clustering): מתי הפכה ישראל למדינה מערבית?

אמל"ק / השורה התחתונה

ניתוח אשכולות המבוסס על אלגוריתם DBSCAN ועל שישה משתנים המציינים מימדי פיתוח שונים – יכולת ייצור, דמוגרפיה, רמה טכנולוגית, אורבניזציה, הון אנושי ובריאות – מעלה כי ישראל מעולם לא הייתה דומה למדינות מתפתחות, אך נכללת בקבוצת מדינות המערב רק מאזור שנות השמונים.

 

הקדמה

בספרו על כלכלת ישראל כותב הכלכלן יוסף זעירא כי "תוך 50 שנים, משנת 1922 ועד 1972, הגיעה ישראל ממעמד של מדינת עולם שלישי למעמד של מדינה מפותחת" (עמוד 66). הטענה שלפיה מדינת ישראל הפכה ממדינה מתפתחת למדינה מערבית נפוצה בחוגים רבים, אך ניתוח כלכלי של היישוב היהודי עוד מהתקופה שלפני קום המדינה מעלה כי היישוב תמיד היה בעל מאפיינים מערביים.

בשנת 1947 כ-41% מהתוצר במגזר היהודי הגיע מתעשייה – שיעור דומה למדינות מפותחות וגבוה בהרבה מהשיעור במגזר הערבי, למרות המיקוד של התנועה הציונית בחקלאות. סקרים מתקופת המנדט מעלים כי שיעור האוריינות בקרב הגברים היהודים בשנת 1931 עמד על 93.4%, ובקרב הנשים על 78.7%. שיעור האוריינות בארצות הברית, ככל הנראה המדינה המשכילה בעולם בתקופה זו, עמד בשנת 1930 על 96%, ובעולם כולו שיעור האוריינות בשנה זו מוערך בכ-33%. נתונים על שנות ההשכלה של יהודי ארץ ישראל מרשימים עוד יותר: בשנת 1948, לפני העלייה ההמונית, כמעט 10% מהגברים בישראל היו בעלי השכלה גבוהה מלאה, וכ-29% סיימו בית ספר תיכון. בהשוואה לכך, בארצות הברית עמד שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה על 6.7% ושיעור מסיימי התיכון על 22%, ובמדינות אירופה ובקנדה השיעורים היו נמוכים יותר. גם נתונים על רמת הבריאות, כגון תמותת תינוקות ותוחלת חיים, מציבים את יהודי ארץ ישראל במקום קרוב יותר למדינות מפותחות מאשר למדינות מתפתחות [1]. התרשים הבא מציג את התוצר לנפש בישראל בהשוואה בינלאומית בשנת 1950, לפי נתוני פרויקט Maddison.

ניתן לראות כי מדינת ישראל נמצאת אי שם באמצע בין המדינות המפותחות ובין המדינות המתפתחות, בניגוד למשל ליפן, טיוואן ודרום קוריאה, אשר נמצאות באופן מובהק בתוך קבוצת המדינות המתפתחות.

אז האם ישראל הייתה מדינה מערבית מלכתחילה?

במסגרת עבודתי על ספר העוסק בהיסטוריה הכלכלית של ישראל, החלטתי לחקור את השאלה הזו יותר לעומק. כמובן, התשובה לשאלה תלויה בהגדרה של "מדינה מערבית", "מדינה מפותחת" או "מדינת עולם שלישי". אם נשתמש בהגדרה פשטנית, רק לפי התוצר לנפש, נמצא שמדינות כגון קטאר או ערב הסעודית שייכות כיום למועדון המדינות המפותחות, וכפי שניתן לראות בתרשים שלעיל גם וונצואלה בשנת 1950. אך רוב האנשים מקשרים את המונח "מדינה מערבית" לא רק להכנסה אלא לגורמים רבים נוספים, ביניהם רמת הבריאות, ההשכלה, התשתיות ועוד. ישנן מדינות רבות שהן יוצאות דופן באחד המאפיינים הללו, אך לא ייחשבו בתור מדינות מערביות בעינינו. למשל, רמת ההשכלה של תושבי ברית המועצות היא גבוהה יחסית, אבל רמת ההכנסות שלהם היא נמוכה.

ניתן לפתח הגדרה פורמאלית לרמות סף של תוצר לנפש, השכלה, בריאות ועוד, שתופסת בדיוק את כל המדינות שהיינו משייכים לקבוצת המדינות המערביות, אבל זה יהיה מעט לא הוגן, כי אנחנו יכולים לשחק עם ההגדרות כדי לכלול או לא לכלול את ישראל באשכול המדינות המערביות. אנחנו בעצם מניחים את התוצאה. אפשרות טובה יותר היא לתת לנתונים להגדיר את האשכולות באופן "אוטומטי" – להשתמש בניתוח אשכולות (clustering) אשר מסווג מדינות לאשכולות שונות בתקופות שונות, ולראות כיצד הוא יסווג את ישראל. המטרה היא לתת לנתונים "לדבר" באופן אובייקטיבי עד כמה שניתן.

ניתן להוריד את בסיס הנתונים המלא ואת הקוד (בפיית'ון) ששימש עבור הניתוחים השונים כאן.

 

הנתונים

לאחר חיפושים רבים גיבשתי רשימה של שישה משתנים אשר קיימים עבור מדינות רבות בעולם, ביניהן ישראל, לפחות משנת 1960. ששת המשתנים נבחרו במטרה לבחון מימדים שונים של פיתוח או "מערביות", ולא להתמקד רק בתוצר לנפש. אלו הם המשתנים:

1. תוצר ריאלי לנפש – נלקח כאמור מבסיס הנתונים של פרויקט Maddison. התוצר הוא הערך הכספי של סך הסחורות והשירותים המיוצרים במדינה במהלך שנה, והתוצר לנפש מתאר את יכולת הייצור ואת ההכנסות של תושבי המדינה. בנוסף לכך, ישנו שקלול לרמת המחירים השונה בכל מדינה. בתור מדד לרמת חיים התוצר לנפש סובל ממספר חסרונות, כגון אי התחשבות בכריית משאבי טבע מתכלים, בייצור עצמי (כמו חלק ניכר מהתוצר במדינות מתפתחות), בזמן פנוי ועוד (ראו רשומה ישנה שלי בנושא, כאן).
2. פריון ילודה – נלקח מבסיס הנתונים של הבנק העולמי. מתקשר גם למאפיינים דמוגרפיים כגון הזדקנות האוכלוסייה, וכן למגמות תרבותיות וטכנולוגיות כגון הביקוש להון אנושי (דרך פשרת הכמות-איכות), מעמד הנשים בשוק העבודה ובמשפחה, שיעור העוני היחסי ועוד.
3. מספר מנויי טלפון למאה נפשות – נלקח מבסיס הנתונים של הבנק העולמי. מסמן את יכולת החדירה של טכנולוגיות חדשות למשק, שתלויה בגורמים כגון רמת התחרותיות, פתיחות למסחר, יעילות חברות ממשלתיות ועוד. כמובן, משתנה זה הוא פחות רלוונטי החל משנות התשעים המאוחרות, ולכן יתכן שהוא מעט בעייתי, אבל ממילא עיקר השינויים במעמדה של ישראל הם בשנים המוקדמות. אפשר עקרונית להחליף אותו במשתנה אחר עבור השנים היותר מאוחרות, אם כי לפי התוצאות ככל הנראה לא תהיה לכך השפעה על מסקנות הניתוח בנוגע למיקומה של ישראל.
4. שיעור עיור – נלקח מבסיס הנתונים של הבנק העולמי. שיעורי העיור משמשים במחקרים היסטוריים על התפתחות כלכלית באלפי השנים האחרונות, והם יכולים לאפשר לנו להתגבר על החסרונות של התוצר לנפש עבור מדידת רמת ההתפתחות של מדינות עניות יחסית. הם מתקשרים לשלל מגמות טכנולוגיות ותעשייתיות שנלוות לתהליך הפיתוח הכלכלי.
5. מדד הון אנושי – נלקח מבסיס הנתונים Penn world tables. המדד מחושב על פי משתנים כגון שנות ההשכלה הממוצעות והתשואה להשכלה. ההון האנושי נחשב לגורם מרכזי עבור התפתחות כלכלית החל מאמצע המאה ה-19, וניתן לזהות באמצעותו מגמות שהתוצר לנפש לא תמיד תופס.
6. שיעור הפרטים אשר הגיעו לגיל 65 בכל דור – נלקח מבסיס הנתונים של הבנק העולמי. מדד המתקשר לרמת הבריאות של האוכלוסייה. לא הצלחתי למצוא את המשתנים המקובלים בתחום – תוחלת חיים ותמותת תינוקות – עבור מספיק מדינות כבר ב-1960, אבל המדד הזה הוא תחליף לא רע עבורם, ונוגע למימד הבריאותי של איכות החיים, שהמדדים האחרים אינם תופסים.

המשתנים שלנו תופסים יכולת ייצור, דמוגרפיה, רמה טכנולוגית של משקי בית, אורבניזציה, הון אנושי ובריאות. כל אחד מששת המשתנים האלו לבדו עשוי להיות בעייתי מסיבות כאלו או אחרות, עבור מדינות כאלו או אחרות, אך השילוב ביניהם יאפשר לאלגוריתם להגיע להגדרה התואמת את התפיסה האינטואיטיבית של "מדינה מערבית" שיש לרובנו בראש. כל המשתנים האחרים שמצאתי שקיימים עבור למעלה מ-50 מדינות כבר בשנת 1960 הם או דומים מאוד לאחד מששת המשתנים שכללתי, או שאינם קשורים להתפתחות כלכלית. על מנת שהאשכולות של המדינות לא ישתנו במהלך השנים כתוצאה ממשתנים חדשים או מדינות חדשות, כל הניתוח מבוצע רק על ששת המשתנים האלו ועל 66 מדינות שיש לגביהן נתונים לכל השנים.

 

ניתוח תיאורי

התרשים הבא מתאר את הקורלציות בין ששת המשתנים, עבור כל המדינות וכל השנים:

כפי שניתן לראות, ישנה קורלציה חיובית בין כל המשתנים מלבד ילודה, וקורלציה שלילית של כולם עם שיעור הילודה. אך מרבית הקורלציות אינן גבוהות במיוחד, כך שניתן לטעון שהמשתנים האלו כן תופסים מימדים שונים של פיתוח כלכלי ורמת חיים, ואינם לגמרי חופפים.

סדרת התרשימים הבאים מתארת את מדינת ישראל אל מול מספר מדינות אחדות שקיימות בנתונים לאורך כל השנים. ניסיתי להתמקד בבחירת מדינות מעניינות וחשובות יחסית שייצגו אזורים שונים בעולם.

 

ניתן לראות כי עבור שיעורי העיור, רמת ההון האנושי והבריאות ישראל הייתה דומה למדינות מפותחות עוד מתחילת הדרך, בעוד שעבור התוצר לנפש וחדירתם של הטלפונים היא הייתה נמוכה יחסית, אם כי עדיין מעל מדינות מתפתחות. מבחינת המגמות של שיעור הילודה ישראל מאוד יוצאת דופן גם ביחס למדינות מפותחות וגם ביחס למדינות מתפתחות, כידוע. ניתן לראות בתרשימים מגמות מעניינות רבות נוספות, כגון העלייה של אירלנד וסינגפור והירידה במנויי הטלפונים בשנים האחרונות, וכן נראה כי שיעור הצמיחה של התוצר לנפש בישראל בעשורים הראשונים לקום המדינה לא היה יוצא דופן כפי שלפעמים מנסים לטעון.

תרשימים אלו יכולים לספק תשובה מסויימת לשאלה שבכותרת הרשומה: מבחינת הון אנושי ובריאות מדינת ישראל הייתה "מערבית" ככל הנראה מיומה הראשון, ומבחינת תוצר לנפש וחדירה של טכנולוגיות היא הייתה ונשארה בקבוצת המדינות המערביות "הנמוכות" יחסית. אך ניתוח אשכולות יכול לענות על השאלה הזו טוב יותר. ראשית, משום שניתוח אשכולות מתחשב בו זמנית בכל המשתנים, ולא רק בחלק מהם, נבנה על פי היכולת של המשתנים להבדיל בין קבוצות מדינות, ומספק לנו תשובה אחת ברורה. ושנית, משום שתרשימים פשוטים דורשים ממני לבחור באופן אקטיבי מדינות ייחוס מעטות, או לחילופין לבחון ממוצעים של קבוצות מדינות, כגון ממוצע מדינות מערב אירופה, מזרח אירופה, אסיה וכדומה, ואז אני נדרש להגדיר בעצמי את קבוצות המדינות במקום לתת לנתונים להגדיר אותם.

 

ניתוח אשכולות (clustering) והאלגוריתם DBSCAN

ניתוח אשכולות מאפשר לחוקרים להבחין בתת-קבוצות מעניינות בתוך קבוצה גדולה של תצפיות, על פי מגוון רחב של משתנים. יש לו חשיבות עבור יישומים פרקטיים רבים. למשל, הוא מאפשר לתוכנות לעבור על מאגר של תמונות ולסווג אותן באופן אוטומטי לתמונות של חפצים או בעלי חיים שונים, או לגלות שאנשים שמגיעים לסופרמרקט כדי לקנות לחם בדרך כלל גם רוצים חלב, ולכן כדאי לסדר את המדפים בהתאם.

ישנם אלגוריתמים רבים לניתוח אשכולות, המתאימים למשימות שונות. לצורך מענה על השאלה שבכותרת הרשומה, בחרתי באלגוריתם הנקרא DBSCAN, או בשמו המלא והמרשים:

Density-based spatial clustering of applications with noise

אלגוריתם זה פותח בשנת 1996, והוא אחד הנפוצים ביותר בספרות המחקרית. האלגוריתם סורק את מרחב הנתונים (מרחב שש-מימדי במקרה שלנו, מכיוון שיש שישה משתנים), מנסה למצוא בו "עננים צפופים" שבהם נמצאות תצפיות (מדינות) רבות, ואז מסווג אותן לקבוצות לפי שני פרמטרים שהמשתמש קובע מראש. שני הפרמטרים האלו משפיעים על הגודל של אותם עננים שש-מימדיים. כדי לקצר אני לא אפרט כאן מהי בדיוק משמעות הפרמטרים; בערך בוויקיפדיה על האלגוריתם ניתן לקרוא על הנושא באופן יותר מפורט ולראות דוגמאות לפעולתו.

לאלגוריתם DBSCAN ישנם שני יתרונות על אלגוריתמים אחרים המשמשים לניתוח אשכולות, מבחינת שאלת המחקר הספציפית שבה אנחנו עוסקים:

1. המשתמש אמנם בוחר מראש את שני הפרמטרים שהזכרתי, אבל בניגוד לאלגוריתמים אחרים (כגון k-means) הוא לא בוחר מראש כמה קבוצות יהיו. אני לא רוצה להחליט מראש שכל מדינות העולם מתחלקות דווקא ל-2 קבוצות, מדינות מפותחות ומדינות לא מפותחות, אני רוצה שמספר הקבוצות ינבע עד כמה שאפשר מהנתונים (למרות שגם הפרמטרים שאני בוחר משפיעים עליו). יתכן שבתקופות מסויימות האלגוריתם יחליט לחלק את מדינות העולם ל-2 קבוצות, ובתקופות אחרות ל-3 או 4 קבוצות.
2. בניגוד לאלגוריתמים אחרים, DBSCAN מאפשר להגדיר תצפיות שהן רחוקות יחסית מכל אותם עננים צפופים בתור "רעש". בהקשר שלנו, המשמעות של "רעש" תהיה מדינות יוצאות דופן שלא שייכות באופן מובהק לשום אשכול. כך אני יכול להגיע למסקנה שבתקופות מסויימות מדינת ישראל לא הייתה לא בקבוצת המדינות המתפתחות ולא בקבוצת המדינות המפותחות, ובחירת האשכולות לא מושפעת ממדינות מאוד יוצאות דופן כגון נסיכויות המפרץ הפרסי, שוויץ ונורבגיה, שפגעו באלגוריתמים אחרים שניסיתי.

כדי להפעיל את האלגוריתם עלינו לתקנן את ששת המשתנים, כך שהטווח המספרי של כולם יהיה דומה. את הניתוח נעשה בנפרד עבור הממוצעים של המדינות בכל עשור. כדי לראות את התוצאות באופן נוח, עלינו להשתמש באלגוריתם נוסף.

 

תוצאות הניתוח: תרשימי PCA

PCA , או בשמו המלא "Principal component analysis", הוא אלגוריתם שמאפשר לקחת מרחב נתונים רב מימדי, כמו המרחב השש-מימדי שלנו, ולרדד אותו למספר נמוך יותר של מימדים, למשל רק שני מימדים. האלגוריתם מייצר מששת המשתנים שתיארתי קודם שני משתנים סינתטיים "מאונכים אחד לשני", שכל אחד מהם הוא קומבינציה כלשהי של ששת המשתנים המקוריים, והם בנויים כך שהם מתארים בצורה הטובה ביותר את השונות שישנה בנתונים המקוריים. להרחבה ופרטים נוספים ניתן לקרוא כאן. הנקודה היא שעכשיו אפשר לצייר את כל המדינות על שני צירים, שכל אחד מהם משקלל את ששת המשתנים המקוריים בצורה אחרת, ולראות את האשכולות באופן נוח, בגלל שהצירים נבנו על ידי האלגוריתם במטרה להבליט את השונות בין המדינות.

אפשר להפעיל את אלגוריתם ה-PCA בנפרד על הנתונים של כל תקופה, אבל קל יותר לראות את המגמות אם שומרים על עקביות לאורך כל השנים, ולכן בניתי את שני משתני ה-PCA רק לפי הנתונים על העשור הראשון, שנות השישים. המספרים שעל הצירים הם המשתנים הסינתטיים, אין להם משמעות של ממש ולכן הורדתי אותם מהתרשימים. גם הצירים עצמם ואיך הם נבנו לא נורא מעניינים לצורך העניין. כל מה שחשוב זה אילו מדינות קרובות האחת לשנייה. ניתן לחשוב על התרשימים הבאים כעל מן "מפה" של העולם המתארת את המדינות לפי קרבתן אחת לשנייה במרחב השש-מימדי של המשתנים שבחרנו.

כל עיגול בתרשימים מתאר מדינה, וצבעי העיגולים מתארים את החלוקה של האלגוריתם DBSCAN לאשכולות השונים (האשכולות נבנו על פי ששת המשתנים המקוריים, ולא על פי שני המשתנים הסינתטיים שה-PCA יצר, ולכן הם לא תמיד תואמים את הקבוצות והמרחקים שניתן לראות בתרשימים). בכל התרשימים מדינות המסווגות כ"רעש" מופיעות באפור, וישראל מוקפת בעיגול תכלת. ניתן ללחוץ על התמונות כדי לראות את התרשימים בגודל מלא.

בשנות השישים ישראל מסווגת בתור רעש (צבע אפור), אך ניתן לראות שכך גם מדינות מערביות רבות אחרות. רק המדינות המערביות המופיעות בצבע ירוק הן כאלו שסווגו לקבוצה אחת על ידי האלגוריתם. המרחקים בין המדינות המערביות פשוט גדולים מדי, ולכן רק חלקן סווגו על ידי האלגוריתם בתוך אשכול. מלבד האשכול הירוק, האלגוריתם יצר עוד שני אשכולות של מדינות מתפתחות, שניתן לראות בצבעים כחול וצהוב. למרות שהיא מסווגת בתור רעש, ניתן לראות שכבר אז ישראל הייתה קרובה למדינות המערב יותר מאשר למדינות המתפתחות.

בשנות השבעים ישראל עדיין מסווגת בתור רעש, אך ניתן לראות שמדינות המערב התקרבו האחת לשנייה, ופחות מהן מסווגות בתור רעש. מהצד השני מסתמנת קבוצה די ברורה של מדינות מתפתחות בצבע צהוב.

בשנות השמונים ישראל מצטרפת לקבוצת מדינות המערב. סינגפור, נורבגיה ושוויץ מסווגות כרעש, וכך גם מדינות הנמצאות בין קבוצת המדינות המפותחות ובין קבוצת המדינות המתפתחות, כגון פורטוגל, ארגנטינה וצ'ילה.

בשנות התשעים ישראל עדיין בתוך קבוצת מדינות המערב. ניתן לראות התכנסות למאפיינים דומים במדינות המערב, בזמן שהמדינות המתפתחות נחלקות לשתי קבוצות. נורבגיה הייתה ונשארה רעש.

בשנות האלפיים ישראל עדיין בקבוצת מדינות המערב, שהתקרבו עוד יותר האחת לשנייה. אירלנד בולטת בתור מדינה יוצאת דופן, ונראה שישנה שונות משמעותית בין המדינות המתפתחות, שרבות מהן מסווגות בתור רעש.

 

נושאים נוספים

התוצאות האלו תלויות במידה מסויימת בפרמטרים שאני בוחר עבור אלגוריתם DBSCAN. אם הרשומה הזו הייתה מאמר מדעי השלב הבא היה ניתוח רגישות, שמדגים את השפעת הפרמטרים, אך אני אחסוך מכם את החלקים הפחות מעניינים. בגדול הפרמטרים של האלגוריתם נעים מערכים "גדולים מדי" המובילים לסיווג של כמעט כל המדינות במדגם באותו אשכול לאורך כל השנים, ועד ערכים "קטנים מדי" המובילים לסיווג מרבית המדינות כרעש במהלך מרבית השנים. עבור ערכי אמצע, שאינם גדולים או קטנים מדי, התוצאות דומות לאלו שהראיתי כאן. אם ישנה קבוצה מובהקת של מדינות מערביות, ישראל מצטרפת אליה רק בשנות השמונים. ההבדל המשמעותי היחיד: עבור ערכי פרמטרים מסויימים ישראל היא לא רעש בשנות השישים והשבעים, אלא שייכת לקבוצה של מדינות מערביות עניות יחסית, כגון סינגפור, קפריסין וצ'ילה.

ניתוח של המשקולות שאלגוריתם ה-PCA העניק לששת המשתנים, בניסיון לרדד אותם לשני מימדים המסבירים את השונות בין המדינות, לא מעלה תוצאות מעניינות – המשקולות דומים עבור כל ששת המשתנים. כמובן שישנם דברים רבים נוספים שניתן לעשות: אלגוריתמים אחרים במקום DBSCAN, ניתוח אשכולות עם חלק מששת המשתנים, הוספת משתנים ומדינות בשנים המאוחרות (החל משנות השמונים אפשר להשתמש בעשרות משתנים ולמעלה ממאה מדינות) ועוד. יתכן שבעתיד אחקור את הכיוונים האלו לעומק, בינתיים הקוראים המעוניינים בכך יכולים להוריד את הנתונים והקוד ולנסות.

 

סיכום

התוצאות תואמות במידה מפתיעה את התזה המקובלת במחקר על ההיסטוריה הכלכלית של ישראל, לפיה מדינת ישראל "הפכה למדינה מערבית" רק בעקבות תכנית הייצוב של 1985. חשוב להזכיר שתכנית הייצוב טיפלה בבעיות כגון האינפלציה הגבוהה והמחסור במטבע חוץ, שני משתנים שאינם נמצאים בקבוצת ששת המשתנים שבחרתי כאן (לא היו נתונים על מספיק מדינות). כלומר, מעניין לראות ששישה משתנים שרק אחד מהם (התוצר לנפש) קשור באופן עקיף למדי לתכנית הייצוב ולרפורמות שבאו בעקבותיה, מעלים תמונה שכזו.

מצד שני, הניתוח שהוצג כאן מעלה כי גם בלי קשר לתהליכים שהתרחשו בישראל, קבוצת המדינות המערביות לא היוותה אשכול מוגדר במיוחד בשנים המוקדמות, והמדינות המרכיבות אותה הפכו לדומות יותר אחת לשנייה לאורך השנים. ניתן לראות מספר מדינות אחרות שעברו תהליך דומה לישראל. למשל, סינגפור מוגדרת כרעש עד שנות השמונים, ונכנסת לקבוצת המדינות המערביות בשנות התשעים. פורטוגל מוגדרת כרעש בשנות השישים, כמדינה מתפתחת בשנות השבעים, חוזרת להיות רעש בשנות השמונים והתשעים, ורק בשנות האלפיים נכנסת לקבוצת המדינות המערביות. אנחנו יודעים שרבות ממדינות המערב עברו רפורמות דומות לתכנית הייצוב הישראלית בערך באותו הזמן, ביניהן המדינות הנורדיות שנקלעו למשברים כלכליים בתחילת שנות התשעים. כלומר, ייתכן שמה שאנחנו רואים כאן זה תופעה כללית של ניסיון של מדינות המערב להתקרב האחת לשנייה, להתקרב ל-best practice של מדיניות כלכלית באמצעות רפורמות שונות, שבסופו של דבר הפכו את המערב לאשכול מוגדר, כאשר תכנית הייצוב הישראלית והרפורמות שבאו בעקבותיה היו רק חלק מהסיפור.

ניתוח עבור שנים ספציפיות מעלה כי בשנים האחרונות ישראל חוזרת להיות מוגדרת בתור רעש, ככל הנראה בגלל שיעור הילודה הגבוה. האם שיעור ילודה גבוהה הוא טוב? רע? כיצד הוא משפיע על תוצר לנפש והשקעה בהון אנושי? זה לא המקום לעסוק בשאלות החשובות הללו, ואולי בעתיד אקדיש לנושא רשומה נפרדת. לצערנו, העתיד אינו חקוק בסלע, ובהחלט יתכן שעקב תהליכים דמוגרפיים ואחרים ישראל תצא בסופו של דבר בקביעות מקבוצת המדינות המערביות, ואולי אף תצטרף אל קבוצת המדינות המתפתחות או אל קבוצת ביניים כלשהי. ויתכן שלא. הכל תלוי בנו.

 

————————————————

 

[1] הנתונים מבוססים על המקורות הבאים:

1. Mills, Census of Palestine, Government of Palestine, 1933, Vol. I: Report, p. 215, Subsidiary Table No. I

Easterlin, R. A. (1961). Israel's development: past accomplishments and future problems. The Quarterly Journal of Economics, 63-86.

Halevi, Nadav and Ruth Klinov-Malul, The Economic Development of Israel. New York: Praeger, 1968

נתונים על תמותת תינוקות בישראל מלפני כמאה שנים ניתן למצוא בדו"ח הופ-סימסון:

https://www.jewishvirtuallibrary.org/hope-simpson-report

 

 

 

Read Full Post »

האם להסתדרות יש תרומה חיובית לאזרחי מדינת ישראל?

השביתות ברכבות בשבועות האחרונים, חגיגות ה-1 במאי והאירועים בוונצואלה העלו שוב לסדר היום הציבורי את הדיון על פעילותם של ארגוני העובדים. בעוד שרבים מתושבי ישראל סולדים מהשביתות ומתנאי השכר המופלגים של חברי הוועדים החזקים במשק, אחרים רואים בהסתדרות את חומת המגן האחרונה המונעת מעובדים להישאב אל תוך הג'ונגל האכזרי של השוק החופשי. האם אפשר להכריע מי מהצדדים צודק?

בסרטון שזכה לפרסום רב, טוען ירון זליכה, יו"ר מכון המחקר של ההסתדרות, שהעובדות עומדות לצידה של ההסתדרות. ראשית, הוא מזכיר "קשר חיובי בין שיעור המאוגדים בכל מדינה ובין רמת התוצר שלה". לאור ניסיוני עם טענות לא מדוייקות של זליכה בעבר בדקתי את נתוני ה-OECD, ואכן בקרב כלל המדינות המפותחות המתאם בין שיעור המאוגדים לבין התוצר לנפש הוא חיובי. אך מבט בתרשים הבא מעלה כי הסיבה לכך היא שיעורי ההתאגדות הנמוכים במדינות מזרח אירופה, בטורקיה ובמקסיקו מצד אחד, והתוצר הגבוה בנורבגיה מהצד השני, הנובע ממשאבי הטבע הרבים של המדינה ולא מאיגודי העובדים. ללא מדינות מזרח אירופה, טורקיה, מקסיקו ונורבגיה, הקשר הרבה פחות ברור. מזרח אירופה, טורקיה ומקסיקו היו עניות יותר ממערב וצפון אירופה מאות שנים לפני שמישהו חלם על איגודי עובדים, ומגוחך לחשוב שהפערים נובעים מכך. סביר להניח שהמתאם בין תוצר לנפש ובין שיעור העובדים המאוגדים נובע מגורמים אחרים, ואינו משקף השפעה סיבתית של שיעור המאוגדים על התוצר לנפש.

חשוב להבדיל בין סיבתיות לבין מתאם. חוקרים רבים עסקו בעשורים האחרונים בהשפעת ארגוני העובדים, והשתמשו בטכניקות אקונומטריות שונות וב"ניסויים טבעיים" כדי לנסות לאמוד את ההשפעה הסיבתית שלהם ברמת הפירמה הבודדת, לאחר נטרול השפעתם של גורמים אחרים. מחקר ברמת הפירמה עדיף על מחקר ברמת המדינה, מכיוון שהוא מודד את ההשפעה הישירה של ארגוני העובדים על יעילות כלכלית, ומושפע פחות מגורמים אחרים.

התוצאות הן כי איגודי העובדים משפיעים לשלילה על הרווחיות, על פריון העבודה, על ההשקעות, על מחקר ופיתוח, על שיעור הצמיחה, על מספר הפטנטים שהפירמות מפתחות, על איכות הפטנטים ועוד [1]. בניגוד למתאם הפשטני שעליו מצביע זליכה, אשר יכול לנבוע מאינספור גורמים היסטוריים ואחרים, מחקרים אלו מבצעים ניתוחים מתוחכמים יותר, ועומדים לביקורת קפדנית של הז'ורנלים המובילים בעולם הכלכלה. הקונצנזוס בקרב החוקרים הוא שארגוני עובדים בדרך כלל פוגעים ביעילות הכלכלית, לא תורמים לה. המדינות הנורדיות יוצאות דופן ביכולתן לקיים כלכלה משגשגת למרות ארגוני העובדים, ולא בזכות ארגוני העובדים, וגם שם המגמה היא ירידה בשיעור המאוגדים. מלבד זאת, כפי שמציינת טלי חרותי-סבר בצדק, ארגוני העובדים במדינות האלו שונים מאוד באופיים מארגוני העובדים בישראל, ונוטים לפחות סכסוכי עבודה ושביתות.

זליכה ממשיך וטוען שההסתדרות תמכה בעליית שכר המינימום בשנים האחרונות כחלק ממאבקה למען החלשים בחברה, ושבניגוד לדברי המתנגדים העלייה לא הובילה לגידול באבטלה. אך החקיקה בנושא היא יוזמה של ח"כ דב חנין, ונראה שההסתדרות הצטרפה רק בשלבים מאוחרים יותר, כשההצלחה הייתה וודאית.

היעדרו של מתאם שלילי בין גובה שכר המינימום ובין שיעור האבטלה לא מעיד על היעדר קשר סיבתי, אלא פשוט על כך שיש שלל משתנים אחרים המשפיעים גם הם על שיעור האבטלה, כגון שיעור הצמיחה הכללי במשק. הנושא של שכר המינימום נחקר באופן אינטנסיבי בעשורים האחרונים, והקונצנזוס נוטה לכיוון הטענה ששכר המינימום בדרך כלל משפיע על שיעור האבטלה, ולעיתים גם על המחירים [2]. כלומר, לולא עליית שכר המינימום, יתכן כי שיעור האבטלה בישראל יכל להיות נמוך עוד יותר, או שהמחירים היו נמוכים יותר. מכיוון שרבים ממרוויחי שכר המינימום מועסקים במגזר הציבורי, יתכן ששכר מינימום נמוך יותר היה מאפשר לממשלה להשקיע יותר כסף בתחומים אחרים. בהמשך הסרטון זליכה אף מנסה לקשר בין עליית שכר המינימום ובין עליית השכר הריאלי בישראל באופן כללי בשנים האחרונות. אין כמובן שום היגיון בטענה זו; השכר הריאלי עלה גם עבור ישראלים המרוויחים הרבה מעל שכר המינימום.

לסיכום, חשוב להבין שההסתדרות מעולם לא התעניינה ברווחתם של אזרחי מדינת ישראל. עוד לפני קום המדינה עלו טענות רבות על חוסר יעילות, שחיתות, שכר מופרז, שביתות מרובות, הטיה פוליטית ובריונות שהפעילו אנשי ההסתדרות כנגד בעלי עסקים וארגונים מתחרים. ההסתדרות התנגדה לחוק שכר המינימום כאשר הוא חוקק לראשונה, והתנגדה גם למדיניות רווחה ולקצבאות, מתוך תפיסה מרקסיסטית קיצונית הרואה במדיניות רווחה "שוחד מנוון". הקואופרטיבים שהפעילה ההסתדרות היו לא יעילים ולא תחרותיים, קרנות הפנסיה שהיא הקימה נוהלו באופן מזעזע, וקופת החולים כללית העניקה שירותים נחותים לחבריה והייתה מעורבת בפרשיות שחיתות חמורות. ההסתדרות התנגדה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, לרפורמה בקרנות הפנסיה, להבראת החברות הכושלות שהיו בבעלותה, לפתיחת המשק ליבוא, ואולי הכי חשוב – התנגדה בעוז לכל ניסיון לבקר אותה או לערער על מעמדה המונופוליסטי, בין אם מצדם של עובדים הנאבקים על זכויותיהם, מצדם של ארגוני עובדים אחרים, ואפילו מצדם של כותבים במגזין של ההסתדרות "דבר ראשון". כפי שמזכירה טלי חרותי-סבר במאמרה, בשנים האחרונות ההסתדרות דרשה שוב ושוב תוספות שכר המוענקות באחוזים, כך שבעלי השכר הגבוה מקבלים סכום גדול יותר מבעלי השכר הנמוך, והתנגדה לניסיונות האוצר להעניק תוספות שכר שוויוניות יותר, המעניקות יותר לעובדים החלשים.

זהו אינו עניין של אידיאולוגיה, של שמאל וימין, או של "הסתדרות ישנה" לעומת "ההסתדרות החדשה". ההסתדרות הייתה ונשארה גוף מושחת, וכל הדיבורים על דאגה לאזרח הפשוט מעולם לא היו יותר ממסך עשן שנועד לחפות על הבריונות של אליטה מצומצמת וחזקה. כמעט מאה שנים אחרי הקמת ההסתדרות, הגיע הזמן שמדינת ישראל תשתחרר מכבליה.

 

——-

 

[1]  דוגמאות למחקרים בנושא:

Hirsch, B. T. (1997). Unionization and economic performance: Evidence on productivity, profits, investment, and growth. Vancouver: Fraser Institute.

Bradley, D., Kim, I., & Tian, X. (2016). Do unions affect innovation?. Management Science, 63(7), 2251-2271.

Clark, K. B. (1982). Unionization and firm performance: the impact on profits, growth and productivity.

Hirsch, B. T. (2017). What do unions do for economic performance?. In What Do Unions Do? (pp. 201-245). Routledge.

Bemmels, B. (1987). How unions affect productivity in manufacturing plants. ILR Review, 40(2), 241-253.

Boal, W. M. (1990). Unionism and productivity in West Virginia Coal mining. ILR Review, 43(4), 390-405.

 

[2] דוגמאות למחקרים בנושא:

Meer, J., & West, J. (2016). Effects of the minimum wage on employment dynamics. Journal of Human Resources, 51(2), 500-522.

Dube, A., Lester, T. W., & Reich, M. (2016). Minimum wage shocks, employment flows, and labor market frictions. Journal of Labor Economics, 34(3), 663-704.

Clemens, J., & Wither, M. (2019). The minimum wage and the Great Recession: Evidence of effects on the employment and income trajectories of low-skilled workers. Journal of Public Economics.

Neumark, D., & Wascher, W. L. (2007). Minimum wages and employment. Foundations and Trends® in Microeconomics, 3(1–2), 1-182.

Lemos, S. (2008). A Survey of the Effects of the Minimum Wage on Prices. Journal of Economic Surveys, 22(1), 187-212.

 

Read Full Post »