קפיטליזם, סביבה וצמיחה: תגובה למאמרו של ג'ייסון היקל ב"הארץ"

בסוף אוגוסט פורסם במוסף "הארץ" פרק מתוך ספרו של ג'ייסון היקל, העוסק בביקורת סביבתית על הקפיטליזם והצמיחה. הבעיות הסביבתיות המתוארות במאמר אולי חמורות, אבל הקישור בינן ובין קפיטליזם וצמיחה שגוי, וברשומה זו אסביר מדוע.

מהו קפיטליזם?

כך כותב היקל במאמרו:

"יש לנו נטייה לתאר את הקפיטליזם במילים מוכרות ושחוקות כמו שווקים או מסחר. אלא ששווקים וענפי מסחר התקיימו כבר לפני אלפי שנים, והם כשלעצמם תמימים למדי. מה שמבדיל את הקפיטליזם מרוב המערכות הכלכליות בהיסטוריה הוא שהוא מאורגן סביב הצורך בגידול בלתי פוסק, מה שמכונה צמיחה – רמות הולכות וגדלות של ייצור וצריכה, שנמדדות באמצעות התמ"ג. גידול בתמ"ג הוא הציווי העיקרי שלנו. לא גידול למטרה מסוימת, אלא גידול לשם גידול. תחת הקפיטליזם התמ"ג העולמי חייב להמשיך לגדול לפחות ב-2% או 3% בכל שנה. […]  אם הכלכלה אינה גדלה היא מתמוטטת. היא גורמת למיתון: חובות מצטברים, אנשים מאבדים את משרותיהם ואת בתיהם, חיי אדם מתפוררים. ממשלות חייבות לעשות הכל כדי שהפעילות התעשייתית תמשיך לגדול"

מערכת כלכלית קפיטליסטית היא מערכת שבה מרבית ההון הוא בבעלות פרטית, מוגן על ידי זכויות קניין. מערכת כזו יכולה להתקיים בתנאים של צמיחה חיובית, שלילית או אפסית, היא לא מחייבת צמיחה, לא מאורגנת סביב צמיחה, אין שום "ציווי" של גידול בתמ"ג, והתמ"ג העולמי לא "חייב להמשיך לגדול לפחות ב-2% או 3% בכל שנה" או בכל שיעור אחר (אם כי יהיה נחמד אם הוא יגדל). ירידה בתוצר לנפש אכן מצביעה על קיומו של מיתון, ומלווה בגידול בחובות, אבטלה וסבל, כפי שכותב היקל, אך זה המצב גם בכלכלות קומוניסטיות (שבהן האבטלה סמויה), סוציאליסטיות, פיאודליות או בכל סוג אחר של מערכת כלכלית שקיים. ההבדל היחיד הוא שמדינות קפיטליסטיות הן הראשונות בהיסטוריה האנושית שמסוגלות לאפשר מיתון מבלי שמשפחות ירעבו למוות, פשוט מכיוון שהן הרבה יותר עשירות מכל ישות מדינית היסטורית אחרת.

בהמשך לביקורת על הקפיטליזם, המאמר מלא בציטוטים מפחידים בנוגע לאיזה שהיא מפלצת מסתורית ומפחידה בשם "ההון". למשל, היקל כותב שאם נגביל את השימוש במשאבים כך ש"ההון כבר לא יורשה לבזוז את הטבע כדי לקיים את צו הגידול", אז "הוא ישקיע את כל כוחו בניצול בני אדם", כי "ככה זה כשההון מכור לצמיחה." היקל אף ממשיך וטוען כי "בעבר, כשההון נתקל במגבלות, הוא מצא דרך לספק לעצמו מנה נוספת באמצעות קולוניאליזם, מתן הלוואות למדינות מתפתחות, מלחמות, חוקי פטנטים מגבילים, כלים מפוקפקים לגיוס כספים, הפקעת קרקעות והפרטת משאבים שקודם לכן היו נחלת הכלל."

במציאות אין שום מפלצת כזו. יש בני אדם, ויש ביניהם טובים ורעים, נחמדים ולא נחמדים, וכיום דרך קרנות הפנסיה שלנו כולנו "בעלי הון". קולוניאליזם ומלחמות רחוקים מלהיות עניין רווחי, בעלי הון בדרך כלל היו בצד שהתנגד להם, ואנשים שניסו לעבור על החוק ולצבור כוח באמצעים אלימים התקיימו בכל ציוויליזציה אנושית – שוב בלי שום קשר לקפיטליזם או צמיחה. דווקא המדינות הקפיטליסטיות המודרניות הרבה פחות אלימות מציוויליזציות עבר.

מה הקשר בין קפיטליזם וצמיחה?

למרות שהקפיטליזם לא מאורגן סביב צמיחה ולא מחייב צמיחה, הוא בדרך כלל מלווה בצמיחה, מכיוון שהתמריצים שמייצרת הבעלות הפרטית על הון ושמירת זכויות הקניין מובילים לשגשוג כלכלי. בעוד שבציוויליזציות לא-קפיטליסטיות אנשים אינטליגנטים השקיעו את זמנם ומאמציהם בפיענוח תנועות הכוכבים, פיתוח מכונות מלחמה עבור ה-warlord התורן או כתיבת מסות פילוסופיות ודתיות עבות כרס, תחת משטר כלכלי קפיטליסטי רבים מהם מעדיפים להשקיע את כישוריהם בבניית מכונות שמאפשרות לייצר יותר מזון או בגדים עם פחות משאבים. כך המחירים יורדים, והתוצאה היא יותר מזון ובגדים פר נפש.

במאמרו מזלזל היקל בחדשנות שנוצרת תחת תמריצים קפיטליסטים, וטוען בעד "חדשנות שנועדה לשפר את רווחת בני אדם ואת מצב הסביבה, במקום חדשנות שנועדה להאיץ את קצב ההפקה והייצור". אך הקדמה הטכנולוגית לא סתם "מאיצה את קצב ההפקה", אלא מאפשרת לייצר יותר עם פחות, וכך מפחיתה את מחיריהם של מוצרים ומשפרת את רווחת בני אדם.

הדרך המקובלת והלא-מושלמת למדוד צמיחה היא באמצעות שינוי התוצר הריאלי לנפש, כלומר שינוי סך הערך של השירותים והמוצרים המיוצרים במדינה בשנה, פר אדם, לאחר נטרול עליית המחירים. ישנם חסרונות למדידה זו, ישנם מדדים רבים אחרים לרמת חיים, אבל כפי שכתבתי בעבר ליובל נח הררי, כולם בקורלציה מאוד גבוהה עם התוצר הריאלי לנפש.

צמיחה היא עניין נחמד בלי שום קשר לקפיטליזם. גם כשברית המועצות הקומוניסטית צמחה במהירות תחת שלטונו של סטלין בשנות החמישים, התוצאה הייתה חיובית עבור האוכלוסייה המקומית. יצורים חיים תמיד יהיו מעוניינים בצמיחה, ואין זה משנה כלל אם הם מתגוררים במדינות קפיטליסטיות, קומוניסטיות, ממלכות, קיסרויות, שבטי ציידים-לקטים או פדרציות חלל שמשתרעות על פני אלפי שנות אור, ואין זה משנה כלל אם מדובר בבני אדם, בעלי חיים, צמחים או חייזרים ירוקים קטנים מאלפא-סנטאורי. צמיחה זה טוב ולכן כולם תמיד רצו ותמיד ירצו צמיחה, וכל מי שטוען אחרת מעולם לא חווה על בשרו עוני ומשבר כלכלי רציני.

קרל פופר והגישה הראויה לטיפול בפגיעה של פיתוח כלכלי בסביבה

צמיחה יכולה להיות מלווה בכרייה מואצת של משאבים שאינם מתחדשים ובפגיעה בסביבה, אם כי אין שום חוק טבע שמחייב זאת. פגיעה בסביבה כתוצאה מפעילות כלכלית היא "כשל שוק", וניתן לטפל בה כפי שמטפלים בכשלי שוק אחרים, באמצעות מיסים וסובסידיות ואמנות בינלאומיות, בלי לוותר על הקפיטליזם ובלי מהפכות קיצוניות.

ההבדל בין הגישה הזו ובין הגישה שמקדם היקל דומה להבדל שתיאר קרל פופר בספרו "החברה הפתוחה ואויביה" בין "הנדסה אוטופית" ובין "הנדסה קמעונאית". כך כותב פופר [1]:

"במצעו של אפלטון גלומה גישה מסוימת לפוליטיקה, שלדעתי היא מסוכנת ביותר. […] אפשר לתאר את הגישה אפלטונית שאליה אני מתכוון כגישה של הנדסה אוטופית, בניגוד לסוג אחר של הנדסה חברתית שהוא בעיני הסוג הרציונלי היחיד, שאפשר לתארו בשם הנדסה קמעונאית."

לפי פופר, עקרונות ההנדסה האוטופית "דורשים מאיתנו להגדיר את מטרתנו המדינית הסופית, את המדינה האידיאלית, בטרם ננקוט איזו פעולה מעשית. רק לאחר שתיקבע המטרה הסופית הזאת, […] רק אז נוכל להתחיל לחשוב על הדרכים והאמצעים הטובים ביותר להשגתה, ולעבד תכנית לפעולה מעשית." זוהי גישה "משכנעת ומצודדת. […] ודווקא משום כך היא מסוכנת פי כמה, והביקורת עליה נעשית הכרחית יותר."

לעומת זאת, "[…] השיטה שינקוט המהנדס הקמעונאי היא חיפוש הקלקלות החברתיות הגדולות והדוחקות ביותר ומלחמה בהן, ולא דווקא חיפוש אחר הטוב הסופי הגדול ביותר ומלחמה למענו. הבדל זה רחוק מלהיות מילולי בלבד. ואכן הוא חשוב ביותר. זה ההבדל בין שיטה סבירה לשיפור מנת חלקו של האדם לבין דרך אשר, אם תנוסה באמת, תוכל להביא בנקל לגידול שאין לשאתו בסבל האנושי. זה ההבדל בין שיטה שאפשר לעשות בה שימוש בכל רגע לבין שיטה שההמלצה עליה עלולה להביא בנקל לדחייה נמשכת והולכת של פעולה כלשהי, עד שיהיו התנאים נוחים יותר. וזה גם ההבדל בין השיטה היחידה לשיפור העניינים שהצליחה באמת עד כה, בזמן כלשהו ובמקום כלשהו, […] לבין שיטה אשר בכל מקום שנוסתה, הוליכה רק לשימוש באלימות ולא בתבונה."

מדוע לדעתו של פופר שיטת ההנדסה האוטופית כל כך גרועה בהשוואה להנדסה קמעונאית? ובכן:

"בקלות יחסית אפשר להוכיח את קיומן של קלקלות חברתיות, […] קשה לאין ערוך יותר להתפלסף על חברה אידיאלית. החיים החברתיים מסובכים עד כדי שרק מעטים יוכלו לשפוט את טיבה של תכנית מפורטת להנדסה חברתית בממדי ענק. […] כנגד זה, תוכניות מפורטות להנדסה קמעונית הן פשוטות ביחס. אלו הן תוכניות למוסדות יחידים, כגון ביטוח בריאות ואבטלה, או בתי דין לבוררות, או תקצוב נגד משברים, או רפורמה בחינוך. אם תשתבשנה, הנזק לא יהיה גדול ביותר, והתאמה מחדש לא תהיה קשה ביותר. הן כרוכות פחות בסיכון ודווקא משום כך הן שנויות פחות במחלוקת. קל יותר להגיע להסכמה סבירה על הקלקלות הקיימות ואמצעי המלחמה בהן מאשר להסכים על טוב אידיאלי ועל אמצעי מימושו. […] תהיה אז אפשרות להגיע לפשרה סבירה, וממילא להשיג את השיפור בדרכים דמוקרטיות. […] כנגד זה, הניסיון האוטופי להגשים מדינה אידיאלית, תוך שימוש בתוכנית מפורטת לחברה כולה, הוא ניסיון הדורש שלטון ריכוזי חזק של מעטים, שצפוי משום כך להוליך לדיקטטורה."

כיום אנו יכולים להרהר בעצב על מיליוני בני האדם שאיבדו את חייהם במסגרת ניסיונותיהם של הקומוניסטים והנאצים להפעיל הנדסה אוטופית בקנה מידה עצום, במטרה לפתור בעיות שממרחק הזמן נראות מגוחכות. אבל עבור הגרמנים והרוסים בני התקופה, בעיות כגון השליטה של היהודים בכלכלה או החמדנות המסוכנת של בעלי ההון היו עובדות מדעיות ומוכחות היטב, מגובות בשלל סטטיסטיקות ואנקדוטות. מיליוני אנשים האמינו באמונה שלמה שבטווח הרחוק יהיו אלו הבעיות החמורות ביותר, ושדרושות רפורמות דרמטיות בכל מוסדות המדינה כדי להתמודד עימן ולייצר את המדינה האוטופית, האידיאלית.

טענתי היא שחלקים מסוימים מהתנועה הירוקה המודרנית, ביניהם ג'ייסון היקל, משתייכים לאותו הזרם המהפכני של הנדסה אוטופית שפופר מבקר, ומשם מגיע כוח המשיכה הרומנטי שלהם. חשוב להדגיש: לא כל מי שפועל בנושא משבר האקלים שייך לזרם זה, אבל כל מי שטוען בעד צעדים דרמטיים וקיצוניים כגון וויתור על השיטה הקפיטליסטית, ומגבה את טענותיו בדמגוגיה רגשנית וציטוטים מרקסיסטים, בהחלט כן.

את גישה הקמעונאית, הסבירה והצנועה להתמודדות עם פגיעה של פיתוח כלכלי בסביבה, מכנה היקל במאמרו בשם "צמיחה ירוקה". מקריאת המאמר ניתן להסיק שתומכי הצמיחה הירוקה הם חבורה של צבועים, שמטרתם להמשיך ולסגוד לאליל השקר של הגידול בתמ"ג תוך התעלמות ממחקרים מדעיים מבהילים. בפועל, זוהי גישה שמנסה להתמודד עם הבעיות באמצעות מיסוי וסובסידיות, כפי שמתמודדים עם כל כשל שוק. גם מיסוי וסובסידיות פוגעים בצמיחה וברמת החיים, אבל הפגיעה זניחה יחסית, ואנחנו יכולים לכוון את ההשקעות בהתאם להצלחות וכישלונות, לערוך ניתוחים רציונליים של עלות ותועלת.

היקל מצטט במאמר מחקרים שלפיהם הגישה הזו של "צמיחה ירוקה" תיכשל, ושגם קדמה טכנולוגית לא תספיק כדי לבטל את המחסור העתידי במשאבים. זה בהחלט ייתכן, אבל ראוי באותה הנשימה להזכיר את תחזיותיו של פול ארליך משנות השבעים של המאה הקודמת על רעב עולמי, את כל קודמיו ושותפיו של ארליך המצוטטים בספר "האופטימיסט הרציונלי", או את התחזיות על כך שגללי סוסים יהיו הבעיה הסביבתית הדחופה ביותר במאה ה-20. גם התחזיות האלו התבססו על מיטב השיטות המדעיות של הזמן, ועם כל הכבוד למודלים ממוחשבים, היכולת שלנו לנבא את עתיד הקדמה הטכנולוגית והאנושית לא השתפרה בהרבה מאז.

בפועל, שטחי היערות על פני כדור הארץ דווקא גדלו בעשורים האחרונים, גם שוניות האלמוגים מתאוששות, והתמותה כתוצאה מאירועים אקלימיים נמצאת בכלל במגמת ירידה, תודות לצמיחה הכלכלית. עובדה נוספת שלא מופיעה במאמר היא הירידה בקצב גידול האוכלוסייה, שמתרחשת בכל מדינות העולם. למשל, לפי אחת התחזיות אוכלוסיית אירופה אמורה להתחיל לקטון משנת 2026. פחות בני אדם יהוו נטל אקולוגי קטן יותר על הסביבה. אולי היקל בחר להשמיט את העובדה המעודדת הזו מכיוון שהיא פוגעת בחומרת התחזיות?

מכיוון שהעתיד רחוק מלהיות וודאי, ושום מחקר או מודל ממוחשב מתוחכם לא יכולים להסיר את עננת אי-הוודאות הזו, אין היגיון בלגרום כרגע סבל למיליוני אנשים תחת הטענה שאולי הסבל הזה יפתור בעיות שאולי יתעוררו בעוד מאה שנים מהיום.

ההיסטוריה של הצמיחה ומערכת הבריאות האמריקנית

לקראת סוף המאמר טוען היקל שהגידול ברמת החיים במאתיים השנים האחרונות לא נבע מצמיחה כלכלית במדינות קפיטליסטיות אלא מהשקעות ציבוריות בתברואה, בריאות וחינוך. אך מהיכן הגיע הכסף להשקעות האלו? ובכן, היקל מודה בחצי-פה ש"דברים כמו שירותי בריאות, תברואה, חינוך לציבור ושכר הוגן דורשים, כמובן, משאבים כספיים", וש"גידול כלכלי יכול לעזור בכך". כלומר, הוא מודע לאמת: הצמיחה הכלכלית הדרמטית שהחלה במאה ה-19 היא זו שאפשרה את ההשקעות הציבוריות האלו (ובמקביל גם העלתה את משכורות הפועלים ואת יכולתם לרכוש מזון, דיור וביגוד, כפי שאני ועודד גלאור תיארנו בספרנו "מסע האנושות").

היקל מתחמק מהמלכודת בעדינות, משנה כיוון וכותב ש"ההתערבויות הקריטיות עבור שיפור רווחתם של בני אדם אינן דורשות רמות גבוהות של תמ"ג", כלומר שלפחות במדינות העשירות כיום התוצר הוא מספיק ואין צורך להגדילו. אבל גם במדינות העשירות בעולם יש עדיין אוכלוסיות עניות, ונדרשים משאבים כדי להביא אותן לרמת החיים שהיקל וחבריו למעמד הבינוני-גבוה נהנים ממנה היום. בעבר רק לעשירים היו מכוניות או מקררים, בעוד שכיום אלו נתפסים בתור מוצרי יסוד; מי הוא היקל שיקבע מהי רמת העושר "המספיקה" עבור העניים?

לאחר מכן מבקר היקל את מערכת הבריאות האמריקנית; לטענתו מערכות הבריאות העדיפות במדינות עם תוצר לנפש נמוך יותר מהוות הוכחה שאין צורך בתוצר הגבוה לנפש בארה"ב.

ביקורת זו שגויה מכיוון שמערכת הבריאות האמריקנית רחוקה מלהיות שוק חופשי ואין קשר בין כשליה ובין קפיטליזם; היא שגויה מכיוון שארה"ב איננה המדינה הקפיטליסטית היחידה עלי אדמות ומדינות קפיטליסטיות אחרות מתחזקות מערכות בריאות מצוינות; היא שגויה מכיוון שהיא מתעלמת מהשונות הפנימית הגבוהה בתוחלת החיים בתוך ארה"ב, מתעלמת מממדים אחרים של איכות חיים (רבים מהגרים מהמדינות שהוא מזכיר לארה"ב, כמעט אף אחד לא מהגר בכיוון ההפוך), מתעלמת מכך שמדינות רבות בעולם לא צריכות להשקיע כסף בצבא מכיוון שהן זוכות להגנה ישירה או עקיפה מהצבא האמריקני, ומתעלמת מכך שעיקר הקדמה הטכנולוגית העולמית מגיעה מארצות הברית, כך שמדינות אחרות לא צריכות להשקיע באותה המידה במו"פ ולספק תמריצים יוצאי דופן ליזמים.

קוסטה ריקה, שאותה הכותב מעריץ תודות לשילוב של תוחלת חיים גבוהה ותוצר לנפש נמוך, צמחה בעשורים האחרונים בעיקר בזכות המסחר האינטנסיבי שלה עם ארצות הברית ובזכות מיקור החוץ של חברות אמריקניות, ועדיין סובלת מרמות גבוהות של עוני ופיגור כלכלי. הורדת התמ"ג לנפש בארה"ב לרמה של קוסטה ריקה לא תתקן את כשלי מערכת הבריאות האמריקנית, אבל בהחלט תפגע ברמת חייהם של האוכלוסיות החלשות ביותר בארה"ב, תפגע בקוסטה ריקה התלויה בכלכלה האמריקנית, ותפגע גם ברוב מדינות העולם האחרות.

לסיכום, הטכנולוגיה והמדע אולי התקדמו הרבה במאתיים השנים האחרונות, אך חלקים מסוימים ממדעי החברה מעולם לא הצליחו להתאושש מכישלון תחזיותיו האינטואיטיביות והמושכות של קרל מרקס על התמוטטות הקפיטליזם, ומדי עשור הם מנסים להחיות את מורשתו בדרך פסאודו-מדעית כזו או אחרת. הטענות הסביבתיות שנמצאות במוקד תשומת הלב כיום הן פשוט תירוץ עבור היקל כדי שיוכל לתקוף את האמריקנים הקפיטליסטים שנואי נפשו. בין אם התחזיות הסביבתיות הקודרות ביותר יתבררו כנכונות ובין אם לא, עולם קפיטליסטי, עשיר ומתקדם מבחינה טכנולוגית יוכל להתמודד איתן בהצלחה גבוהה יותר מעולם לא-קפיטליסטי, עני ומפגר, מהסוג שג'ייסון היקל היה רוצה לכפות עלינו.

——————–

[1] קרל פופר, "החברה הפתוחה ואויביה", תרגום לעברית בהוצאת שלם, עמודים 160 – 162

Read Full Post »

פינת הסטטוס – על הטרגדיה האמיתית של מדיניות כלכלית

ראשית אני מעוניין להודות למספר אנשים אשר תרמו לאחרונה לחשבון הבלוג, התמיכה שלכם חשובה עבורי. את הסטטוס המצורף פרסמתי לפני כשבועיים בפייסבוק, והוא זכה להצלחה יוצאת דופן ומאות שיתופים ותגובות. תהנו.

 

---

 

היינו אתמול בסיור בחירייה, או כמו שקוראים לזה עכשיו "פארק אריאל שרון". המדריך הסביר שלאחר שהתחילו להעביר את הזבל של תושבי גוש דן לדרום הארץ היו 12 שנים (!) של דיונים וויכוחים בין גורמים שונים שבסופם הוחלט לא להקים שום שכונות חדשות באזור ולהקדיש את כל השטח שהתפנה לפארק ענקי, יותר גדול משטחה של בת-ים, פי 3 יותר גדול מסנטראל פארק שבניו-יורק, כי צריך בגוש דן "ריאה ירוקה" (כאילו שאין שום פארק אחר בעיר).

כולם מסביבי כמובן מהנהנים בהסכמה, מסתכלים על זוג העיטים שעף מעלינו בשמיים, מסבירים לילדיהם כמה חשוב לשמור על הטבע בארצנו, ואז חוזרים הביתה ובארוחת הערב מתלוננים שוב על מחירי הדיור במרכז הארץ. כי אין קשר, ברור, למה שיהיה קשר? מחירי הדיור גבוהים כי לממשלה לא אכפת. זה מה שכולם אומרים הרי. אין קשר לעובדה שלוקח 12 שנים (!!!) להחליט מה לעשות עם יחידת שטח, ושבסוף מחליטים להקים עליה פארק ענק כי תושבים בשכונות סמוכות לא רוצים שערך בתיהם ירד.

תשאלו אותם מה הם חושבים על ועדי עובדים. יגידו לכם שחשוב מאוד לשמור על הזכויות, של העובדים, שטוב שיש מי שנלחם עבורם. אבל תופעת עובדי הקבלן במגזר הציבורי? מה פתאום, ברור שזה לא קשור. הממשלה מעסיקה עובדי קבלן כי לא אכפת לה. וחקלאות, מה אתם חושבים על חקלאים? תשמע, הם יגידו לי, מלח הארץ. האנשים הכי חשובים. זו הציונות האמיתית. חשוב מאוד להחזיק את הפריפרייה, אחרת הערבים ישתלטו פה על הכל. גם מפעלי הבשר ובריכות הדגים ותנובה והאנשים שאורזים טונה. מחירי המזון? כן, הם גבוהים, בגלל שלממשלה לא אכפת. מה הקשר לחקלאים וליצרנים מקומיים המקבלים הגנות מיבוא? הם לא אשמים בכלום.

הבעיה היא שהתיאוריה הזו, "לממשלה לא אכפת", היא כל כך פשוטה ומושכת. היא יכולה להסביר כל דבר עלי אדמות, מהבלגן בשכר של המורים ועד משברים כלכליים גלובאליים, ויותר חשוב, היא לא מצריכה אותך לחשוב על טרייד-אוף בין מטרות שונות. אדם יכול לומר לעצמו "אני רוצה שהממשלה תשקיע יותר בפריפריה, ותגדיל את תקציב הבריאות, ותגדיל את תקציב החינוך, ותגדיל את תקציב הביטחון, ותקטין את המיסים", ואתה שואל אותו איך זה מסתדר מתמטית, אז הוא פשוט אומר לך שהממשלה צריכה לבזבז פחות כסף על שטויות ושחיתויות. חשיבה על טרייד-אוף היא מכבידה מבחינה קוגניטיבית והרבה פחות כיפית.

הטרגדיה האמיתית של מדיניות כלכלית היא שאנשים לא מבינים כמה זה עולה להם. הם לא רואים כיצד מחירי הדירות במרכזה הארץ היו נראים כיום לו היו מתחילים לבנות שכונות בשטח העצום המקיף את חיריה כבר בשנת 2000. אם הם היו רואים את הטרייד-אוף זועק להם מול הפרצוף הם לא היו יכולים להתעלם כי זה נוח. אבל כל מה שהם רואים זה את זוג העיטים בשמיים, ואני מודה – הם באמת מרהיבים, רוכבים במעגלים על זרם אוויר חם, מחפשים מכרסמים בעיניים סופר-חדות, שוקלים האם כדאי לבזבז אנרגיה יקרה ולצלול למטה בעקבות תנועה קלה בשיחים של נחל איילון היבש. בעולמם של העיטים הטרייד-אוף הוא ברור, פשוט ומיידי. אי אפשר להתעלם ממנו.

Read Full Post »

סופו של האביב הנצחי

לפני כ 70,000 שנים, כדור הארץ התעטש.

ככל הנראה, באזור שבו נמצא היום אגם טובה שבאינדונזיה התפרץ הר געש במימדים בלתי נתפסים, החשיך את שמי כדור הארץ במשך 6 עד 10 שנים, והוביל את העולם לתקופה של חורף וולקני. החיים עלי אדמות גוועו ברעב, והמין האנושי הידרדר על פי הערכות שונות ל 15,000 עד 2,000 איש בעולם כולו (לפי אחת התיאוריות כל השורדים חיו באזור יחיד בדרום הודו). לא היינו רחוקים מהכחדה מוחלטת.

לפני כ 10,000 שנה, כדור הארץ החל לנמנם קלות. תקופת הקרח האחרונה נגמרה, והחלה תקופת האביב, שנראית לנו היום כנצח. הטמפרטורות התייצבו במידה יוצאת דופן בהשוואה לכל תקופה אחרת בהיסטוריה של הכוכב, ולראשונה היה משתלם לאדם הקדמון לפתח חקלאות (שיש הטוענים כי הייתה לה השפעה מייצבת משלה על הטמפרטורות). יישובי קבע קמו, לאחר מכן ערי ממלכה קטנות; הציוויליזציה האנושית החלה לפרוח.

מתישהו לפני 12,000 עד 6,000 שנים, כדור הארץ גיהק. לא יודעים בדיוק מה גרם לכך, אבל מסלולו של כדור הארץ הוסט מעט, והוא התחמם קצת – כ 7% יותר אור עבור הכדור הצפוני, שיצרו הגדלה של כ 30% במשקעים באזור הסהר הפורה. כתוצאה מגיהוק זה, האזור הפך להיות גן עדן עלי אדמות, והצמיח אוכלוסייה צפופה של עובדי אדמה. לפני כ 5,800 שנים כדור הארץ גיהק שוב, חזר למסלולו הקודם, והסהר הפורה התייבש. עובדי האדמה נאלצו להתאגד, להקים מערכות השקיה גדולות, ולפתח טכנולוגיות מתקדמות לעיבוד האדמה – הבסיס לאימפריות הראשונות בתולדות האנושות. לא נדרש יותר מגיהוק על מנת לשנות את מסלול התפתחותה של האנושות.

לפני כ 400 שנים, כדור הארץ חש עקצוץ קל בשנתו, והחלה תקופה המכונה "עידן הקרח הקטן", בין המאה ה 16 למאה ה 19 בחצי הכדור הצפוני. לא משהו משמעותי, בסך הכל שינוי של מעלה או שתיים. בגרינלנד הייתה קיימת מאז המאה העשירית התיישבות של כמה אלפי אנשים ממוצא וויקינגי, שהתקיימו על חקלאות זעירה, וסירבו במשך מאות שנים לאמץ את דרכיהם של האינואיטים המתאימות יותר לאקלים הקר. העדות האחרונה לקיומם של אותם אנשים היא משנת 1406, וספינות שהגיעו לאזור כמה מאות שנים מאוחר יותר מצאו רק שרידי כפרים ושלדים עם סימנים של מוות ברעב. ככל הנראה עידן הקרח הקטן הכחיד אותם, רק האינואיטים שרדו.

היו כמובן עוד גיהוקים והתגרדויות ושיהוקים ופיהוקים פה ושם, אלו רק כמה דוגמאות פיקנטיות.

והיום?

היום, מסתבר, כולנו זכינו בהזדמנות חד פעמית ומדהימה: זכינו לחיות בתקופה שבה כדור הארץ מתחיל לקום מתרדמתו. ישנו סיכוי לא רע בכלל, שאנחנו, ילדינו ונכדינו, נראה את סופו של האביב הנצחי והמשעמם, התקופה שבה הטמפרטורות היו יחסית קבועות והמינים החיים בכדור הארץ שגשגו והתרבו. תבדקו את המספרים, תסתכלו על הגרפים של ריכוז הפחמן באטמוספירה; למעשה, אתם רואים את תחילתה של האפוקליפסה. הסימנים להתעוררותו של כדור הארץ החלו להופיע עוד לפני מאות שנים, אך היו כל כך קלושים שבני האדם של אותן התקופות לא יכלו להבחין בהם. רק בעשורים האחרונים מתבררת השפעתה של פליטת הפחמן על ידי הציוויליזציה שלנו, שמעירה את כדור הארץ מתרדמתו.

אנחנו, בני האדם, מדגדגים אותו קלות ומבקשים ממנו לקום.

למעשה, רק כתוצאה מהרבה מזל (וקצת שכל), נמנעה אפוקליפסה שהייתה עתידה להתרחש לפני כעשור – זו שרובכם מכירים בתור "החור באוזון".

האוזון מפוזר בסטרטוספרה בגובה של עשרות קילומטרים, ומהווה למעשה סוג של מסנן קרינה. פחיתה משמעותית ברמת האוזון גורמת לקרינת השמש להגיע אל כדור הארץ בכמויות מסוכנות, המגדילות את קצב המוטציות בתאים של כל היצורים החיים עלי אדמות. עניין זה עשוי לגרום לתופעות אבולוציוניות מגניבות למדי, אבל בעיקר ליצור תאים סרטניים אצל כולנו.

הפגיעה בשכבת האוזון התרחשה כתוצאה מפליטה של CFC – משפחת תרכובות של כלור, פלואור ופחמן, ששימשה כחומר קירור במקררים ובמזגנים, כממסים וכחומרים לניקוי תעשייתי, כחומרים מקציפים, כחומרים לכיבוי אש וכתרסיסים. הציוויליזציה האנושית החלה להשתמש בחומר זה בשנות השלושים של המאה העשרים, רק בשנות השבעים הבינו לראשונה שלושה מדענים (שזכו על כך בפרס נובל, ראו בהמשך) את השפעתו ההרסנית על האוזון, ורק בשנת 1987 נחתם פרוטוקול מונטריאול הבין-לאומי להפחתת השימוש ב CFC. מאז תחילת המאמצים בנושא, פליטת CFC הופחתה במידה משמעותית, החור באוזון הצטמצם, ומדענים חוזים שתוך כחמישים שנה הוא ייסגר לחלוטין.

אז למה כתבתי "כתוצאה מהרבה מזל"?

בטבע קיים יסוד אחר בשם "ברום", שהוא למעשה מאוד דומה לכלור, מלבד שני הבדלים: הוא מסוגל להשמיד את האוזון פי 45 יותר מהר, והוא מעט פחות נוח לשימוש בייצור. אם במקרה האנושות הייתה משתמשת בברום במקום ב CFC, או אם כלור היה מהיר כמו ברום בהשמדת האוזון, אז היינו מחסלים במידה רבה את שכבת האוזון לפני שהמדענים היו בכלל מגלים שהיא מידלדלת.

תכירו: מריו מולינה, שרווד רואולנד, ופול קרוטזן (מימין לשמאל), האנשים שבזכותם אתם לא חולים בסרטן, וזוכי פרס נובל לכימיה ב 1995

הסיפור של האוזון נותן הצצה חטופה ועקיפה אל מה שנמצא מעבר לגבולות הידע שלנו, אל המידה שבה האנושות כלל אינה מודעת לחלק מהסכנות שסביבה. הספר "מחוללי האקלים" (הוצאת מאגנס) כולל שלל דוגמאות לנתיבים הסבוכים הקובעים את אקלימו של כדור הארץ, דרך האוקיינוסים, יערות הגשם, כיפות הקרח שבקטבים, היבשות, העננים, וכמובן הפעילות האנושית. עבורי, הסיבוכיות של הסיפור בעיקר מעלה את השאלה המפחידה "מה עוד אנחנו לא יודעים?".

כהרגלי, אני פסימי לגבי הסיכוי לשנות משהו. בני אדם הם בני אדם, והטווח הקצר תמיד מנצח חשיבה לטווח הארוך, בייחוד כשהמדע חושף תמונת עולם מורכבת ולא וודאית, בייחוד כשאינטרסים כספיים כבדים מטים את הכף. אבל לא נורא; אני מתנחם בלהיות אחד מבני האדם האחרונים עלי אדמות שחוו את השפע של האביב הנצחי. עם קצת מזל אולי אפילו יצא לי גם לראות במו עיני את תחילת סוף הציוויליזציה האנושית.

מעניין מה יבוא אחריה.

Read Full Post »

לכבות את האור או לבנות כורים גרעיניים?

שעת כדור הארץ, כפי שציינו בלוגרים אחרים לפני (למשל כאן וכאן), היא אחד האירועים היח"צניים המטופשים ביותר שנפוצו בעולם המערבי בתקופה האחרונה. שינויי האקלים העוברים על עולמנו והרס הסביבה הם בין הנושאים החשובים ביותר שאיתם תתמודד האנושות במאה הבאה, ודווקא בגלל זה חבל לי לראות את כמויות העתק של הפופוליזם הנצמדות לעניין.

בזמן שאתם ממחזרים פחיות, אוכלים ירקות אורגניים או מכבים את האור, יושבים להם אנשים אחרים בג'קוזי שלהם, בסוויטה במלון יוקרתי שעולה ללילה יותר ממה שאתם מרוויחים בשנה, ומחייכים. הם מחייכים, כי הם יודעים שבהם לא יגעו. הם יודעים שכל עוד העולם יתעסק במחוות טיפשיות, הם יוכלו להמשיך ולספק לו את הסמים ההרסניים שאליהם הוא מכור.

מיהם האנשים האלו?

למשל ברוני הנפט – רובם דיקטטורים או מקורבים לדיקטטורים במזרח התיכון, בדרום אמריקה, וברוסיה.

"אבל, חכה רגע, אנחנו מכבים את האור לשעה, אנחנו נגד בזבוז החשמל. בעצם אנחנו פוגעים בברוני הנפט האלו!"

אז זהו, שלא. אתם בקושי מדגדגים אותם. כפי שכתבתי בעבר, בכל יום נבנים בסין קניוני ענק חדשים שזוללים בקלילות את כל האנרגיה שאירופאים טובי לב חוסכים בזכות כל מני "עצות לחיים ירוקים". מחירי הנפט גבוהים למדי בשנים האחרונות, והאנשים האלו מרוויחים כמויות של כספים שאתם לא יכולים לדמיין בכלל – הרבה יותר מביל גייטס, וורן באפט, וכל מני אנשים שמככבים ברשימת "האנשים הכי עשירים בעולם" (שכוללת רק אנשי עסקים לגיטימיים שניתן להעריך את עשרם).

"בסדר, אבל האירופאים בכל זאת חוסכים משהו. זה עדיף על כלום"

האמת שכן, האירופאים חוסכים משהו. אבל לא בזכות עצות לחיים ירוקים, אלא בזכות הכורים הגרעיניים שמדינות כגון גרמניה וצרפת בנו. כן כן, אותם כורים גרעיניים מושמצים ומסוכנים לכאורה שנמצאים ביפן, והתקשורת נורא נלהבת להפיק סיפורי אימה לגביהם בשבועות האחרונים. לפי היקף הכתבות בנושא אפשר לחשוב שרוב היפנים שבאסון נהרגו בגלל הכורים, ואפילו ביבי הודיע לא מזמן שהוא "ישקול מחדש הקמת כור גרעיני בארץ". זה מגוחך למדי, מכיוון שמספר האנשים בעולם שנפגעו בחמישים השנים האחרונות באופן ישיר או עקיף מתחנות כוח המשתמשות בפחם גדול פי כמה אלפים טובים (ורק מתוך צניעות אני לא כותב כאן "פי כמה מיליונים") מאשר מספר האנשים שנפגעו מתחנות כוח גרעיניות.

לא, בעצם זה לא מגוחך. זה ממש עצוב. אפילו מדכא. זה מדכא לחשוב עד כמה פופוליזם ואינטרסנטים שפועלים מאחורי הקלעים יכולים להונות את הציבור, ולדפוק את העתיד של כדור הארץ כולו.

למעשה, לברוני הנפט נוח מאוד עם הדיון שמתמקד באנרגיות מתחדשות – הפקת אנרגיה מהשמש, הרוח וכו'. למה? כי כל הטכנולוגיות האלו עדיין רחוקות מרמת יעילות שמאפשרת שימוש נרחב ומשתלם. חלק גדול מהחברות המסחריות העוסקות באנרגיה מתחדשת חיות רק כתוצאה מתקציבים ממשלתיים נדיבים והטבות שונות, ובקושי מסוגלות להרוויח כסף בכוחות עצמן. הן עדיין לא יכולות להחליף את מקור הרווח (והזיהום) העיקרי של הברונים: תחנות כוח שפועלות על פחם, נפט, או גז טבעי.

כורים גרעיניים, לעומת זאת, הם כן יעילים, וגם הרבה יותר בטוחים ממה שנדמה לכם. בינתיים, הם מהווים פיתרון ביניים טוב, עד שיפותחו טכנולוגיות אגירת אנרגיה מהסביבה שיהיו יעילות מספיק. אבל הציבור מטומטם, הוא מעדיף לסגור את האור לשעה ולמחזר בקבוקי פלסטיק מאשר לתמוך בכל דבר שמכיל את המילה "גרעין". לפעמים אותם האנשים שמכנים את עצמם "ירוקים" האם אלו שמתנגדים לכורים (הלינק לא עובד טוב, תעשו שם חיפוש של המילה "ביבי" וראו את התוצאה השנייה). אם כל אותם אנשים שיסגרו את האור היום (ובמדינות אחרות – ביום שבת) יוותרו על הטקס המטופש הזה, ובמקום זאת יפגינו וידרשו ממשלותיהם לבנות יותר כורים גרעיניים, תרומתם להצלת הסביבה שבה יחיו נכדינו תהיה גבוהה הרבה יותר. עוד יותר טוב יהיה ליצור תמריצים שיגרמו למדינות מתפתחות כגון סין והודו, שאחראיות למרבית העליה בצריכת האנרגיה בשנים האחרונות, להשתמש יותר בכורים גרעיניים (בטוחים) ופחות בתחנות כוח סטנדרטיות.

זה קרה בעבר, אתם יודעים.

בספר "התמוטטות" מתאר ג'ארד דיימונד מספר רב של חברות אנוש שהרסו את הסביבה שלהם מתוך בורות, ולאחר מכן נכחדו ברעב ומלחמות (ולא פעם הידרדרו לקניבליזם). אני לא אתפלא אם גם באותן החברות היו מי שהרוויחו מהמשך כריתת העצים וניצול היתר של המשאבים, ואם אותם האנשים הטעו את הציבור הרחב באותו אופן שבו מטעים אותו היום. ככל הנראה הם האשימו כל מני אלים דמיוניים בהתמעטות מיני בעלי החיים, בסחף שפגע באדמה, ובהיעלמות היערות. אולי באחת החברות ההיסטוריות הללו נפוץ טקס שבו האנשים היו מכבים פעם בשנה את הלפידים שלהם למשך שעה, בתקווה שהאלים יסלחו להם ויחדשו את צמיחת היערות… כמו שטקס כזה לא היה עוזר להם, כך הוא לא יעזור גם לכל אותם תמימים שמתכוונים לקיים אותו היום בערב.

Read Full Post »

כולה צב ים

בדרך כלל הדעות שלי אינן נחשבות קיצוניות. כלומר, ברור שאני לא מחשיב את דעותיי כקיצוניות – אף אחד לא חושב שהדעות שלו עצמו הן קיצוניות, גם האנשים הכי קיצוניים בעולם. אבל בדרך כלל גם אנשים אחרים אינם מחשיבים את הדעות שלי בתור קיצוניות, מכיוון שהם מסכימים איתן, לפחות באופן חלקי. ובכל זאת, ישנם מספר תחומים שבהם נדמה כי אני חושב הפוך מכל העולם, ולא תמיד ברור לי למה.

אחד התחומים האלו הוא שימור בעלי חיים.

הבעיה המרכזית שלי עם אג'נדה סביבתית, היא המעורבות העצומה של פופוליזם בעניין. אין לי ספק שישנם חלקים מדעיים ונכונים לחלוטין באג'נדה הזו, ואני לא אחד מאלו שטוענים שההתחממות הגלובאלית היא קונספירציה של שמאלנים משועממים. לא, אני לחלוטין בעד המדע. אבל יש משהו באג'נדה הסביבתית שגורם לפופוליזם להימשך אליה, כמו מגנט שנצמד אליו כל כך הרבה זבל, עד שלפעמים מאוד קשה להבחין בינו לבין הגרעין המדעי-אובייקטיבי שבאמצע.

קחו למשל את הפרסומת של טל פרידמן בה הוא מבקש שנחסוך בנייר, על מנת שיכרתו פחות עצים. זוהי שטות חצי-מוחלטת. למה חצי-מוחלטת? מכיוון שהנייר מיוצר ברובו ביערות בצפון אירופה ובצפון אמריקה שניטעים מחדש ונכרתים מחדש בכל פעם רק למטרת יצורו, ועל כן צריכת הנייר לא באמת משפיעה על כמות העצים בעולם, ולא באמת גורמת להיעלמות של ג'ונגלים בדרום אמריקה, כשמסביב פזורות גופות קופים מתים ואינדיאנים תמימים בוכים לצלילי שיריו של מייקל ג'קסון. מצד שני, תעשיית הנייר נחשבת לאחת התעשיות המזהמות ביותר – לא בגלל שהעצים נעלמים, אלא בגלל דברים אחרים שקשורים לתהליך הייצור – כך שחיסכון בנייר בהחלט ישפר את איכות הסביבה.

ויש גם את הוויכוח לגבי מכונית הפריוס של טויוטה, שמצד אחד מזהמת פחות את הסביבה כשהיא נוסעת, אבל מצד שני תהליך הייצור שלה מזהם יותר מתהליך הייצור של מכוניות רגילות, כך שלא בטוח שכל הסלבריטאים שנוהגים בה אכן תורמים משהו לעולם.

אתם מבינים למה אני מתכוון? קשה להפריד את הקשקושים מהמהות.

טוב, אז לא מזמן נתקלתי בכתבה הזאת בלמה-נט, אודות תוכנית חדשה לפיתוח חופי מרכז הארץ. שמחתי מאוד לשמוע על ההתקדמות; ישנם הרבה חופים מוזנחים באזור המרכז, ללא מציל ותשתיות, שלא ניתן בכלל להגיע אליהם עם רכב, והחופים המעטים שאינם מוזנחים מפוצצים בעונות השיא. תחרות נוספת בין החופים הקיימים לבין חופים חדשים רק תוריד את מחירי החנייה שכולנו נדרשים לשלם בכניסה, ותשפר את המצב (בניגוד לכינרת, שם יש מעט חופים שמהווים סוג של מונופול, גובים מחירים מטורפים ונותנים חרא של שירות).

באופן כללי, כשאני שומע על תוכניות של בנייה ופיתוח האסוציאציות שלי הן חיוביות. עוד תשתיות, עוד כבישים, עוד מחלפים, עוד בניינים שיורידו את מחירי הדירות במרכז הארץ, וכו'.

משום מה, נראה כי רוב האנשים האינטליגנטים במדינה (ורוב הטוקבקים בכתבה) מחזיקים בדעה הפוכה לשלי. מבחינתם כל שטח מת שהמדינה מעוניינת לתת ליזמים לבנות עליו משהו, הוא מקרה שבו "כרישי הנדל"ן" האימתניים והמרושעים (למה ליזמי היי-טק לא קוראים "כרישים"?) משתלטים על "הטבע הבתולי" של ארצנו, מרצפים יערות שלמים בבטון, מקימים קניוני ענק מכוערים, ומכחידים שלל יצורים חמודים ומסכנים שאין להם שום מקום אחר לחיות בו. ציטוט מהכתבה:

בהרצליה מציעה התוכנית ארבעה מוקדים, שניים מהם צמודים זה לזה בעורף החוף הסמוך לקניון ארנה ואחד מהם ממוקם בצמוד לגן הלאומי ולמצוק. כמה שטחי מסחר ובילוי צריך באזור החוף?" תוהים בעמותת "אדם טבע ודין".

מה זאת אומרת כמה שטחי מסחר ובילוי צריך? כמה שהקבלנים יהיו מוכנים להקים ולבנות, על פי הביקוש של הציבור. מי אתם שתקבעו כמה? לא ברור לי איך בדיוק השתרשה התפיסה ההזויה הזו בתרבות הפופולארית בארץ, אבל אין לי ספק שהיא אחת האשמות במחירי הדיור הגבוהים.

מספר קבלנים תמימים מפנים שטח על מנת לבנות גן משחקים לילדים, מתוך הסרט "אוואטר"

לפני שאני אמשיך, ולפני שאתם רצים לכתוב תגובות, תרשו לי לכתוב מספר דברים שאני מסכים איתם, כדי שלא תחשבו אחרת בטעות:

1. בעלי חיים שנכחדים הם אבידה למדע
2. רצוי שיהיו במדינת ישראל פארקים פתוחים ושטחים בהם ניתן לטייל
3. רצוי שיהיו בשטחים האלו גם בעלי חיים
4. יש צורך ברגולציה "ירוקה", השוק החופשי לבדו לא יגרום לקבלנים להתחשב באיכות הסביבה
5. החופים שייכים לכולם, והכניסה אליהם צריכה להיות חופשית (אם כי בהחלט ייתכן שהחניה תעלה כסף, כמו ברוב החופים בארץ)

הבעיה העיקרית, היא שיש לנו מדינה ממש קטנה, עם אוכלוסיה שגדלה בקצב מרשים. כל מי שיש לו ילדים יודע שבימי השיא (ועבור מי שיש לו ילדים ימי השיא הם בד"כ הימים היחידים שבהם ניתן לבלות) מקומות הבילוי המשפחתיים המעטים במרכז מפוצצים לחלוטין – חופים, פארקים, קניונים וכו'. אין טעם שנזכיר כאן את הכבישים הפקוקים, ושוב את מחירי הדיור הגבוהים הנובעים מהיצע נמוך. זה אומר שצריך לבנות עוד – כבישים, בניינים, קניונים, פארקים ומרכזי בילוי. אבל בגלל מיעוט השטח, לא ניתן לעשות זאת מבלי לפגוע בטבע. לבעלי החיים במקרים רבים פשוט אין לאן לברוח. האם זה אומר שלא צריך לנסות ולהתחשב בפגיעה היכן שאפשר? ברור שלא. אבל לא תמיד אפשר. ומה לעשות, בני האדם חשובים יותר.

כן כן, אני יודע שמדובר בהשקפה מהפכנית בימינו. איך ייתכן שבני האדם חשובים יותר? האם ייתכן שאני מתכוון לאותם יצורים מרושעים שהורסים את העולם כמו איזה ווירוס? שכל מה שהם עושים זה ליצור עוד סבל ומלחמות, בדרך להשמדה גרעינית כוללת? לקפיטליסטים תאבי הבצע שנוסעים בשבתות בג'יפים ענקיים ועוצרים לשתות קפה בארומה בקניון עם הילדים מזילי הריר שלהם, אלו שצורחים על אימותיהם בחנויות צעצועים "תקני לי"? כן, בדיוק לאלו. בני אדם. אני יודע שזה ידהים חלק מכם, אבל אותם יצורים כעורים ומרושעים אינם אנוכיים יותר או פחות מכל בעל חיים אחר שדרך על הפלנטה שלנו (וכן, קיימים בעלי חיים שהורגים את בני מינם, את ילדיהם, את הוריהם, אוכלים את בני זוגם, יוצאים למלחמות ועושים שלל דברים שלא תראו בסרטי וולט דיסני).

יש כל מני סוגים של פגיעה בסביבה (למשל פגיעה באיכות המים, פגיעה באיכות האוויר וכו'), אבל הנושא שאליו נצמד רוב הפופוליזם, לדעתי, הוא נושא השמירה על בעלי החיים. קודם כל, אלו חייבים להיות בעלי חיים חמודים. רצוי יונקים. פרוותיים? עוד יותר טוב. כאלו שאפשר ללטף אותם, כאלו שמופיעים בסרטים מצוירים תמיד בצד של הטובים. דובי פנדה הם הדוגמה הקלאסית, אבל גם הקואלות חמודות, וכמובן צבי הים בישראל שמוזכרים בכתבות על בנייה בחופים. מעולם לא שמעתי על הפגנה של ארגון כלשהו בעד שמירה על תפוצתו של יתוש נדיר, עכביש ארסי כלשהו, או אפילו נחש.

ומה הטיעון המרכזי? הכחדת בעלי החיים תפגע במאזן האקולוגי, לא ניתן לחזות את ההשלכות, זה הכל נורא נורא מסובך, ייתכן שכולנו נמות, השמים יפלו והיקום כולו יחרב אל תוך חור שחור.

טוב, אז בואו נהיה הוגנים. בהחלט קורה שהכחדות או שינויים מלאכותיים אחרים במאזן בעלי החיים גורמים לאסונות אקולוגיים. אחת הדוגמאות היא הארנבים באוסטרליה, שהתפשטו בקצב מדהים מאוכלוסיה של 24 ארנבים בשנת 1859 למיליוני פריטים תוך שנים ספורות, ושינו באופן מהותי שטחים עצומים מהיבשת. אבל בדרך כלל, כשמין מסוים נעלם מארץ מסוימת, זה לא קורה. מינים אינם נעלמים בבת אחת, אלא בהדרגה, לאורך זמן רב. והסביבה משתנה בהתאם. מינים אחרים משתלטים, נעשים נפוצים יותר, או נכחדים גם הם כתוצאה.

במהלך מאות השנים האחרונות נכחדו מנופי ארץ ישראל שלל יונקים פרוותיים – ישנה רשימה מלאה כאן. האם קרה אסון אקולוגי משמעותי בעקבות היעלמותם של כל אלו? האם החולות הפכו לביצות טובעניות? האם היערות נעלמו? לא ממש (כלומר, כן, היערות נעלמו, אבל בגלל שהטורקים כרתו אותם בשביל לבנות מסילות רכבת. שזה גם די לגיטימי בסך הכל ביחס לאותה התקופה, גם אם חבל מעט).

שוב, שלא תבינו אותי לא נכון – הייתי שמח לראות איילים ואריות מקפצים להם ביערות רמת הגולן והגליל העליון לצלילי המוזיקה של "במבי". אבל על מנת שזה יקרה, היינו צריכים למחוק חצי מהישובים שנמצאים שם. איפה כל האנשים האלו יגורו? בנגב? גם מהנגב נעלמו בעלי חיים רבים (ובשביל שהם יגורו בנגב צריך לסלול לשם כבישים, שיגרמו להכחדות נוספות). אין מה לעשות, ארץ ישראל היא קטנה וצפופה. ישנן מדינות אחרות בעולם, מדינות ענקיות עם המון שטחים מתים, שם ניתן לייסד פארקים לאומיים שגודלם כגודל מדינת ישראל (ואכן קיימים פארקים כאלו), שם בעלי חיים גדולים יכולים לנוע בחופשיות וללא הפרעה, שם צריכים להתרכז מאמצי השימור.

אז כן, גם אם שלושת מיני צבי הים שלחופי ארצנו יפגעו באופן משמעותי מהבנייה באזור מרכז הארץ, אני מאמין ששום אסון אקולוגי קטלני לא ינחת על ראשנו, וכנ"ל לגבי מינים אחרים. איפה שאפשר אז רצוי לשמר אותם, בעיקר באזור הפריפריה, אבל במרכז הארץ? היכן שגם ככה יש מעט מדי קרקעות לבנייה? זה באמת שווה את המחיר שכולנו משלמים?

חבורה של בעלי חיים מרושעים מתכננים ביחד איך הם יוכלו להשמיד את בני האדם ולנצל את הסביבה לצרכיהם, מתוך הסרט "במבי"

ישנם גם טיעונים אחרים מלבד עניין הפגיעה האקולוגית. למזלכם הרב, גם עבורם יש לי תשובות:

חשוב לכם נורא לראות את הצבים? אין שום בעיה, בשביל זה המציאו גני חיות.

חשוב לכם לראות אותם בסביבתם הטבעית? מצויין, אני אשמח לפחלץ עבורכם מספר צבים ולהניח על החוף בשורה, בין הכיסאות של קפה ארומה לכיסאות של קפה עלית. אפשר גם לפחלץ צבונים קטנים ולהניח מאחוריהם, כדי שיראו כמו משפחה חמודה כזו. אולי נשים להם משקפי שמש וכוס אייס-קפה ליד, זה יהיה מגניב.

חשוב לכם לראות אותם זזים בסביבתם הטבעית? בסדר גמור, בדיוק בשביל זה המציאו אחלה של אתר, קוראים לו יו-טיוב (אני חייב להודות שהם נורא חמודים בסרט הזה), אולי שמעתם.

חשוב לכם שישארו עוד צבים בשביל המדענים? נו, אז שיקנו המדענים המכובדים כרטיס טיסה ויטוסו למדינה יותר גדולה, שבה עדיין יש צבים. הם נפוצים בכל רחבי העולם, וגם אם הם מוגדרים בתור מין בסכנת הכחדה (ועל פי בדיקה בוויקי נראה לי שההגדרות האלו קצת מתירניות מדי), היעלמותם מארצנו הקטנטונת לא משמעותית עבור סיכוייהם.

אתם חושבים שאנחנו צריכים לשמור עליהם כי זה מוסרי? אוקיי, אז לא קצת יותר דחוף להציל מיליארדי תרנגולות ופרות שנשחטות כל יום, מאשר כמות קטנה של בעלי חיים שסביבת המחיה שלהם נפגעת אבל הם לא בהכרח ימותו?

הרשומה הזו גם ככה ארוכה מדי, והזמן שלי קצר מדי, אז אני לא אכנס כאן לעומק לגבי סוגים אחרים של פגיעה באיכות הסביבה (שממילא הטענות לגביהם פחות פופוליסטיות מאשר בעניין בעלי החיים). אני רק אסכם בכך שלשמירה על הסביבה אין רק תועלת, יש לה גם עלות. עלות גבוהה למדי, שלא בהכרח מתאזנת עם התועלת. למשל, בהחלט ייתכן שאזרחי מדינת ישראל היו מוכנים לשלם מחירי מים גבוהים (עקב פגיעה באקוויפר החוף) בתמורה למחירי דיור יותר נמוכים. צריך לעשות פשרות בחיים.

בבקשה השתדלו להימנע מלכתוב לי בתגובה שאני מעוניין לרצף את כל הארץ בבטון, להכחיד את כל מה שחי פה, ולמכור את כולנו לעבדות לבעלי הון מרושעים. אני יודע שזה קשה, אבל בכל זאת. זה לא מה שכתבתי.

Read Full Post »