רשומה זו מבוססת על הפרק האחרון בספרו של רועי צזנה, "המדריך לעתיד", שיצא לאור בחודשים הקרובים. המעוניינים יכולים להזמין את הספר מראש במחיר מוזל על ידי תרומה לפרויקט, כאן. קראתי גרסאות ראשוניות וחלקיות של הספר, ואני חושב שהוא מרתק וחשוב עבור כל אדם שמתכנן להיות נוכח בעשורים הקרובים.
חלומות
כשהייתי ילד לא חלמתי, כמובן, שאהיה כלכלן. ישנם ילדים שחולמים על קריירה ספורטיבית, אחרים חולמים להתפרסם בדרך יצירתית כזו או אחרת, אולי יש כאלו שחולמים להתעשר, ואני – כמו רבים אחרים, אני חלמתי על החלל החיצון. במשך שנות העשרה שלי, תוך כדי קריאת שלל מאמרים וספרים בתחום, התחלתי גם לגבש תכנית מעשית שתביא אותי לשם, אם כי לא בהכרח באופן פיזי.
אחד הדברים שגיליתי זה שיקר ומסובך לשלוח בני אדם לחלל החיצון. ברמה הטכנולוגית הנוכחית שלנו החלל אינו מקום ידידותי לבני אדם: חוסר המשקל פוגע בעצמות, סופות שמש שולחות קרינה מסוכנת למרחבי החלל, הטמפרטורה תמיד גבוהה מדי או נמוכה מדי, האוכל לא משהו, משעמם נורא ואין לך יותר מדי מרחב לנוע בו. בניגוד לחובבי חלל אחרים מעולם לא היה לי חשק לטוס בעצמי לחלל, לפחות לא לפני שטיסה כזו תהיה נוחה הרבה יותר ומסוכנת הרבה פחות מכפי שהיא כיום. רובוטים דווקא מסתדרים נפלא בחלל החיצון, ונראה פשוט חבל לשלוח לשם בני אדם במקומם, לפחות בשלב הראשון.
עניין חשוב נוסף, הוא שהחלל צריך להיות רווחי כדי שכל הדברים הטובים יקרו. מחקר ושאיפות אינטלקטואליות להרחבת הידע האנושי הם עניין מבורך, אבל עולה המון כסף לשלוח לחלל דברים, ואם הדברים האלו לא יתחילו להחזיר את העלויות שלהם בשלב כלשהו אנשים יפסיקו לשלוח אותם לשם (ואכן, במסגרת המשבר הכלכלי הנוכחי תקציבי נאס"א קוצצו). קולומבוס, למשל, לא הפליג מערבה מתוך שאיפות אינטלקטואליות, אלא מכיוון שהוא קיווה להתעשר. מלכת ספרד והסוחרים האיטלקים שמימנו את מסעו לא עשו זאת על מנת לספק את סקרנותם האישית, אלא על מנת למצוא נתיבי מסחר חדשים אל המזרח העשיר.
אז בהתאם לכך נתפסתי לרעיון שהגו בעבר סופרי מד"ב ומדענים: מכרה רובוטי אשר יכרה משאבים שונים על הירח, על כוכבי לכת אחרים ועל אסטרואידים, והחומרים יועברו לכדור הארץ ללא מגע יד אדם. עדיין יש לי מחברות מאותה התקופה, מלאות בתוכניות ושרטוטים של מכרות חלל וסיפורי מד"ב תואמים. למעשה, זו אחת הסיבות שהובילו אותי ללמוד הנדסת תעשייה וניהול בתואר הראשון. בסופו של דבר נושאים אחרים תפסו את תשומת ליבי, והחלום האישי שלי נזנח. אך היו אחרים שחלמו את אותו החלום, וייתכן שחלקם גם יצליחו בשנים הקרובות למצוא את הדרכים להגשים אותו.
ממשלות
מי שבוודאי לא יצליח להגשים את החלום הזה הן הממשלות. למעשה, אם התחזיות המתוארות בספרו של צזנה נכונות, מהפכת החלל של העשורים הקרובים תהווה את אחת ההוכחות החותכות ביותר לאזלת ידן של ממשלות בכל הקשור לפיתוחם של תחומים חדשים, בהשוואה לשוק החופשי.
הסיבה שבגללה ממשלות לא מסוגלות להוביל לבדן את האנושות אל עבר עידן החלל, בדומה לסיבה שבגללה ממשלות לא מסוגלות לנהל את כלכלות המדינות באופן מיטבי, היא האינטרסים של הפוליטיקאים המכהנים בהן. טווח התכנון של הפוליטיקאים, במקרה הטוב, עומד על כארבע שנים, עד מערכת הבחירות הבאה. שנאת הסיכון שלהם חזקה הרבה יותר – העיתונות תצלוב אותם על פאשלות שיעלו בחיי אדם, בעוד שהקרדיט על הצלחות מדעיות יגיע רק בעוד עשור, לפוליטיקאי אחר. אינטרסים מסחריים לא מעניינים את הממשלות אם לא ניתן לתרגם אותם באופן מיידי לקיטון באבטלה או בחוב הציבורי. לגופים ממשלתיים אין אינטרס חזק להתייעל, מכיוון שהעלות שלהם מחולקת על פני מיליוני בני אדם שאינם יכולים לפקח כראוי על מה שנעשה עם כספם, ובדרך כלל אין להם שום תחרות. בכל הנוגע לשימושים הצבאיים של החלל החיצון ממשלות כן עמדו בתחרות כלשהי אל מול ממשלות אחרות, אבל השימושים האלו מסתיימים בערך במרחק שבו ניצבים כיום לוויני צילום ותקשורת, אין טעם להמשיך מעבר להם. אז לא ממש המשיכו.
חשוב לציין שממשלות שיחקו בעבר ומשחקות כיום תפקיד מרכזי בפיתוחם של תחומים חדשים, כגון רשת האינטרנט. לגופים פרטיים בדרך כלל לא משתלם לערוך מחקר בסיסי, שיעלה הרבה כסף והתועלת ממנו לא תגיע בהכרח לחברה המממנת. אך כאשר המחקר הבסיסי מגיע לידי מיצוי מגיע השלב שבו חברות פרטיות חייבות לקחת את ההובלה, מכיוון שרק שם מצויים התמריצים ליזום ולהסתכן ולהשקיע לטווח ארוך. ממשלת ארצות הברית יכלה לממן את פיתוחה של רשת האינטרנט הבסיסית, אבל לא להקים את גוגל או את פייסבוק. באותו האופן ממשלות מימנו במשך שנים רבות מחקר בסיסי בנוגע לטיסות לחלל, אבל הן לא יהיו אלו שיובילו את האנושות לעידן החלל.
ובכל זאת, במשך שנים רבות החברות הפרטיות בוששו להגיע. בשוק הפרטי לא היה מספיק כסף על מנת להרים משהו מעבר ללווייני תקשורת, וכולם קיוו שממשלות ימשיכו להשקיע כספים רבים גם לאחר שהמלחמה הקרה תסתיים. בשנים האחרונות המגמה הזו מתהפכת: כלכלת העולם צמחה, לאנשים פרטיים יש היום יותר כסף מאשר בעבר, ובמקביל לכך הממשלות הולכות וטובעות בביצה של חובות וצמיחה אפסית ומקצצות את תכניות החלל שלהן. הזמנים משתנים.
יזמים
אלון מאסק הוא יזם של חברות אינטרנט שונות, ביניהם פייפאל, שהחליט לשנות כיוון ולהתמקד בשנים האחרונות בתעשיית החלל. כשבדק את עלויות השיגור הופתע לגלות שהן גבוהות למדי – כשישים מיליוני דולרים רק עבור הטיל. מאסק הקים חברה משלו בשם Space Exploration Technologies (או בקיצור SpaceX), ופיתח במהירות טילים זולים בהרבה. בסופו של דבר נאס"א עברה לשכור את הטילים שלו, וחברות נוספות הוקמו על מנת להתחרות על שליטה בנישה החדשה.
פופולארי לטעון שפקידי ממשלה ופוליטיקאים הם חבורה של טיפשים לא יוצלחים, אבל האמת היא שהפערים האלו נובעים מהתמריצים שהזכרתי לפני כן. העניין מזכיר מעט את ההבדל בין מסעותיו של קולומבוס לבין המשלחות שהוביל האדמירל הסיני ג'נג חה, שהגיע במאה ה-15 לחופי הודו, ארצות ערב ואפריקה. ראו את ההשוואה המפתיעה הזו בין הספינה של קולומבוס (מקדימה) לבין אחת הספינות במשלחת של ג'נג חה (מאחור):
עם כאלו ספינות (וכאלו תקציבים), איך זה שהאירופאים הגיעו לכל קצוות העולם לפני הסינים? אמנם האוקיינוס האטלנטי קטן יותר מהאוקיינוס השקט, אבל זו לא יכולה להיות הסיבה היחידה. נראה כי הספינות הסיניות היו גדולות בהרבה מכפי הנדרש למסעות ארוכי טווח, בדומה לטילים היקרים מדי שבהם השתמשה נאס"א.
ההבדל נובע מהמטרה המקורית של המשלחות: מטרתו של קולומבוס הייתה, כאמור, פיננסית. הצלחת המסע שלו נמדדה בפשטות על ידי חיסור ההכנסות שיתקבלו מנתיבי המסחר החדשים מההוצאות שנדרשו לשליחת הספינות, ועל כן ההוצאות צומצמו למינימום הנדרש. מטרתם של הסינים, לעומת זאת, הייתה לפאר את קיסר סין. לשם כך נדרשו ספינות גדולות, מרשימות ויקרות. בסופו של דבר, עקב מאבקים פנימיים בחצר הקיסרות, נסגר המימון למסעות הימיים והם הופסקו בבת אחת. זה לא מפתיע, מכיוון שמלכתחילה הם נתפסו בתור מותרות, תחביב של הקיסר, ולא בתור צורך קיומי של סין.
באותו האופן, גם נאס"א לא נתפסת בתור צורך קיומי של ארצות הברית, ובצדק. מטרתה האמיתית של נאס"א היא לא לדאוג לעתידה של ארצות הברית אלא לפאר את שמם של הפוליטיקאים שמימנו אותה, ובמקביל לכך לצמצם לאפס את הסיכוי לתקלות שיעלו בחיי אדם ובהפסד בבחירות הקרובות. האינטרס לפעול ביעילות היה משני. וכך חקר החלל התנהל באופן בזבזני, ובמשך שנים רבות כולם האמינו שהוא עולה הרבה יותר ממה שהוא יכול לעלות. ברגע שהאמונה הזו התנפצה, החלו להגיע היזמים.
רועי צזנה מזכיר בספרו מספר חברות פרטיות המתכננות לעשות כסף מהחלל כבר בשנים הקרובות: SpaceX, Virgin Galactic, ו-Orbital Sciences Corporation הפועלות בתחום השיגור, חברת Bigelow Aerospace המתכננת להשכיר חדרים בתחנת החלל הבין לאומית, חברת Planetary Resources המתכננת להקים מכרות על אסטרואידים, ועוד. סביר שלפחות חלק מהחברות הללו יכשלו, כפי שנכשלו חברות דומות להן בעבר. בתחום הנמצא בחיתוליו הקמתה של חברה היא בעצם הימור על התפתחויות טכנולוגיות עתידיות, וכפי שמלמדת אותנו נפילתה המתוקשרת של בטר-פלייס, לעיתים ההימור הזה נכשל. אבל המגמה הכללית ברורה: יש הרבה מאוד כסף בחלל החיצון, יושב שם ומחכה לראשון שיצליח לפתח מודל כלכלי יעיל מספיק. היזמים לא יוותרו עליו בקלות, גם אם כמה מהחברות יפשטו את הרגל.
העתיד
יישוב החלל החיצון בבני אדם הוא בלתי אפשרי בתנאים הקיימים, אך התנאים יכולים להשתנות. ייתכן שהתשובה תגיע דווקא מהתפתחויות בביולוגיה, שישנו את גוף האדם באופן שיאפשר להתגבר על חוסר הנוחות של המסע בחלל. ההתפתחויות האלו לא יקרו מעצמם, ולא ברור עד כמה ממשלות יכולות או רוצות לקדם אותן. הכסף הגדול יתחיל להגיע רק אם החלל יהפוך למקום רווחי. בתחילה המסעות הרובוטיים יהיו יותר ויותר זולים, והיישומים המסחריים יתרחבו. בשלב כלשהו, כאשר יצוצו תחנות חלל ובסיסים מורכבים, יתעורר גם הצורך בביצוע פעולות תחזוקה ותיקון שרובוטים הנשלטים מרחוק אינם מסוגלים לעשות, ותקציבי המחקר הגדולים יופנו להטסת בני אדם. לטוב ולרע, היזמים הפרטיים יהיו אלו שיקבעו את קצב כיבוש החלל החיצון על ידי האנושות, לא מתוך רצון אלטרואיסטי להציל את המין האנושי מהכחדה המונית אלא כתופעת לוואי של ניסיונותיהם למקסם רווחים.
אחד המאפיינים של החלל החיצון הוא שרובו, מה לעשות, מאוד רחוק מכדור הארץ. החברות שיפעלו שם יהיו רחוקות מהפיקוח הממשלתי, ואת חומרי הגלם שהן יכרו יהיה ניתן להנחית בכל שדה תעופה נידח ברחבי העולם. סביר כי "מאזן האימה" בין תאגידים בין לאומיים לבין ממשלות, שכבר כיום הוא מעורער למדי (ראו למשל את הירידה במיסי החברות במשך השנים, או את דבריו של שמעון פרס שכידוע תמיד צודק בתחזיותיו), יטה עוד יותר לטובתם של התאגידים. ממשלות יתקשו למסות את הרווחים של חברות הכרייה לשם חלוקה מחדש לעניים או לקבוצות לחץ, יאלצו להוריד את המיסוי על כרייה בכדור הארץ כדי שחברות אחרות לא יברחו לחלל החיצון, ופערי העושר רק ילכו ויגדלו.
ספקולציות? אולי, אבל ההתפתחויות של העשור הקרוב הן קריטיות, וחלון ההזדמנויות המאפשר לפרטים, פירמות ומדינות לעלות על העגלה בשלבים המוקדמים כבר נפתח. אם משהו חדש באמת מתרחש כאן, האנשים העשירים ביותר בעולם בעוד שניים-שלוש עשורים יהיו אלו שיעלו על העגלה היום (וחבריהם הקרובים). אני ככל הנראה כבר לא אהיה אחד מהם, אבל אולי כמה מקוראי הבלוג הצעירים יותר עדיין לא פספסו את ההזדמנות.
דעת מיעוט 